ארבע הנובלות הכלולות בקובץ אהבות עכורות מאת שטפן צווייג, שראה אור בעברית לפני שנה, מתארות כולן, בעוצמה הרומנטית האופיינית לצווייג, את השיבושים שיכולים לפגוע באהבות מסוגים שונים.

בנובלה הראשונה, "אהבתה של אריקה אוואלד", מספר לנו צווייג סיפור על אהבה מוחמצת. אריקה אוואלד, פסנתרנית שהמוזיקה יקרה מאוד ללבה, מאוהבת בכנר שאתו הזדמן לה לנגן. אבל היא נטולת יכולת להביע את האהבה הזאת, ובוודאי שלא לממש אותה.

סיפורה הזכיר לי את הרומן על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, יש להניח שמקיואן קרא את הנובלה והיא העניקה לו השראה. אצל מקיואן ההחמצה נובעת מאי הבנה הדדית בין בני זוג, שרק אחד מהם, האישה, עוסק במוזיקה, אבל יש משהו דומה בבסיסה של אי ההבנה: בשני המקרים מדובר באישה מאוהבת שחייה השתבשו לחלוטין בשל הפחד המבעית שהיא חשה מפני קרבה גופנית עם הגבר האהוב. אצל מקיואן הסיבה לרתיעה נרמזת (נרמזת בעדינות רבה כל כך, עד שדומה כי מרבית המבקרים החמיצו אותה…). אצלו אפשר להבין מה בעצם קרה לפלורנס, מדוע נבהלה כל כך, ועד כמה שיבש את חייה הסוד שגרם להירתעותה. אצל צווייג הסיבה סמויה יותר: המוסכמות התרבותיות והחברתיות שאריקה אוואלד אינה מצליחה להשתחרר מהן. (גם מקיואן טוען כי ייתכן שההחמצה האיומה של בני הזוג בסיפורו יכלה אולי להימנע אילו רק התאהבו בני הזוג כמה שנים אחרי כן, בעידן השחרור המיני, שהתחיל בשנות השישים של המאה העשרים.)

אבל אצל צווייג מדובר יותר מכול במבנה אישיותי: "כי יש נפשות שלדידן כל התרחשות כבירה וכל מאורע גדול לא רק מסבים זעזוע כללי לנפש, אלא אף פורטים על מיתר עמום של צער סמוי ותוגה עמוקה" (וזהו, כמובן, דימוי נאות למי שעיסוקה בנגינה!)

בנובלה "סיפור דמדומים" מעיד הדובר (שטפן צווייג בקולו, בגוף ראשון? ואולי דמות שאיננה הוא?) כי בתודעתו צף הסיפור, ואין לו מושג מניין וכיצד. "סיפורים כאלה מגיעים אליי תכופות", הוא מעיד, ואז מוסיף שהוא מניח להם "לזלוג בין אצבעותיי", ורק "משתעשע בהם בלי לתפוס אותם, כשם שמלטפים שיבולים ופרחים גבוהי גבעול כשעוברים על פניהם, בלי לקטוף אותם" (תיאוריו של צווייג תמיד יפים להפליא!).

הסיפור מתרחש, למרבה הפלא, בסקוטלנד, הרחק ממקום מגוריו של צווייג, וגיבוריו – אנגלים. תשוקת נעורים מתעוררת במפתיע בנער צעיר, אורח בטירת אצילים, כשאחת הנוכחות חומקת אליו בשעה שהוא מטייל בחוץ – פניה נסתרות ואין לו מושג מי היא – ומתנפלת עליו, מחבקת אותו והם מתנשקים. לא רק התשוקה מתעוררת, אלא גם הסקרנות: מי היא? הוא מתאהב באחת הנוכחות, אחרי שהוא משתכנע שזיהה בה את המתנשקת המסתורית. צווייג מראה לנו שהתאהבות כזאת דומה להחתמה: תהליך הלמידה המהיר שבו בעלי חיים נקשרים ברגעי חייהם הראשונים לדמות הראשונה שהם פוגשים (לרוב – אמם).

הסיפור "האומנת" נוגע ללב במיוחד. מתוארת בו התבגרותן הפתאומית והכאובה של שתי ילדות, אחיות, שהחיים סוטרים לתמימותן, והן לומדות בכאב גדול על האכזריות שיכולה להתרחש קרוב מאוד אליהן. מופלאה יכולתו של צווייג לתאר את העלילה מנקודת המבט של הילדות: הן לא מבינות מה בדיוק קורה קרוב כל כך אליהן, ואילו הקוראים מבינים היטב…

בסיפור "לב גווע" אנחנו נוכחים לראות כיצד "הגורל לא תמיד נעזר במהלומה אדירה ובכוח הרס פתאומי", אלא שלפעמים תהליך האובדן, ההתמוטטות, יכול להתרחש באיטיות מייסרת, ואדם מאושר יכול להיגמר, ממש, לחלות ולמות, גם כאשר יש פער עצום בין הסיבה להתמוטטות, ש"ממדיה זעירים" לבין "השפעתה העתידית", שיכולה להיות "כבירה."

הסיפור הוא על אבא ובעל שלמרבה הצער מתפקח ומבין שאשתו ובתו, שלמען אושרן עבד כל חייו בפרך, אינן מעריכות אותו ואת מאמציו. האם יגיב באלימות? אכן, הוא קונה כלי נשק: אַלָּה. האם ישתמש בה? על מי יחבוט בה? מי יישא בתוצאות של מפח הנפש הנורא שהוא חש?

אצל צווייג הכול סופי וחסר תקנה, האהבות טוטליות, האכזבות ומפחי הנפש נצחיים והרי גורל, מה שאבד לא יימצא, מה שהשתבש לא יתקון. אי אפשר שלא לקשר את זה לסיפור חייו, ובמיוחד – לסופם: התאבדותו, בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים, לברזיל, ושם חש שאבדה תקוותו ואינו מסוגל עוד להמשיך.

אהבות עכורות מצטרף אל ספריו האחרים שראו אור בעברית: קוצר רוחו של הלב, מכתב של אלמונית, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, המנורה הטמונה, הנערה מהדואר, וספרו האוטוביוגרפי המופלא, עולם של אתמול, כל אחד מהם הוא תמיד חגיגה אמיתית, כל אחד מהם מרתק, מרגש ונוגע ללב, גם שמונים שנה אחרי מותו הטרגי כל כך של הסופר.

אספה ותרגמה מגרמנית: ליה נירגד