"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.

ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.

כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.

לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."

והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא  כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."

כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.

וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.

הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.