לוקחים אותי לסעוד במועדון פרטי, קרוב לתיאטרון אוהיו, בחברת שמונה או עשרה אורחים, רובן נשים. המארחת שלנו – ברור שהיא תורמת עשירה – נועצת בי במהלך הארוחה מבט חצוף, וחוקרת אותי ארוכות על הרומן שלי בתו של הקברן, מן הסתם הספר היחיד שלי שקראה.

יש אנשים שיצירה בדיונית מציבה בפניהם מכשול, או אתגר – תמונת דיוקן של חיים שונים מאלה שלהם, ולכן כאלה שמצריכים חקירה נוקבת מעין זאת.

המצב מורכב במיוחד, כי נראה שהאישה כבדת שמיעה, ולכן תשובותי הנלחשות בנימוס זוכות למבט אטום, וקולה עולה, צורם, כשהיא שואלת מדוע, אף על פי שבני המשפחה היהודים נמנו בגרמניה עם "בני מעמד הביניים", הם "ויתרו כל כך מהר", ובהגיעם לארצות הברית נעשו "איכרים פשוטים."

אני מופתעת מהשאלה ומהצורמנות שבה נשאלה. עלי לשקול היטב איך להגיב.

"כי הם עברו טראומה, בגלל מה שעבר עליהם בגרמניה," אני אומרת. "כי הם נאלצו לברוח מהבתים שלהם, נעקרו, היו מבועתים – סבלו. הנאצים רדפו את היהודים – את ודאי יודעת את זה?"

האישה נועצת בי מבט. היא ממש חירשת? עושה לי דווקא? עוינת? מתעמתת? מה, היא – סנובית? אנטישמית? סתם קהת חושים?

"כן," היא אומרת בבוז, "אבל כל כך מהר הם התדרדרו לעוני, חיו בעליבות. האבא הרי היה בעברו מורה בבית ספר תיכון, הוא היה צריך לדעת איך ראוי לחיות…"

כמה שזה מוזר. כמה לא נעים.

וזה מזכיר לי דברים שאמר לי פעם מתרגם פולני, בכנס סופרים בוורשה: "היהודים יכלו להציל את עצמם מהנאצים, אבל הם התעצלו."

.