דיינה הייתה נשואה, בחודש השישי להריונה, מאושרת ושבעת
רצון לפי המכתב שלה. פרגוסון שמח בשמחתה. עכשיו כשידע על עצמו מה שידע, היה ברור שהיא עשתה את הדבר הנכון בכך שלא התחתנה עם מישהו שלא מסוגל להביא ילדים לעולם, אבל עם כל הרצון שלו לענות לה ולברך אותה, חלקים אחרים במכתבה הפריעו לו, והוא עדיין חיפש את הדרך הנכונה להשיב לה.

הנימה הצוהלת שזעקה מהערותיה על המלחמה, הזחיחות המתלווה לכיבוש צבאי, השבטיות של לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים. הגדה המערבית, סיני, מזרח ירושלים, כולם בשליטת ישראל עכשיו, וכן, זה היה ניצחון גדול ומפתיע, וברור שהם גאים בעצמם, אבל פרגוסון חשב שאם ישראל תמשיך להיות כוח כובש בשטחים האלה, לא תצמח מכך כל תועלת, זה רק יוביל לצרות נוספות בהמשך הדרך. דיינה לא הצליחה להבחין בכך, ייתכן שאיש בישראל לא הצליח לאמץ נקודת מבט חיצונית על המצב, הם היו לכודים בתוך הפחד שלהם כל כך הרבה זמן שעכשיו העוצמה החדשה שנפלה בחלקם הרקידה אותם.