סבטלנה אלכסייביץ', "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה": מה נותר בזיכרון?

כשהוכרז ב-2015 כי פרס נובל לספרות יוענק לסבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, היו מי שקראו תיגר על ההחלטה, וטענו כי אלכסייביץ' כלל אינה סופרת, אלא עיתונאית. "היא הזוכה הראשונה שספריה נוגעים באנשים חיים", נכתב בניו יורק טיימס. דומה כי חברי ועדת פרס נובל שהעניקו לה את הפרס חזו מראש את ההתנגדות, ובנימוקים להחלטה כתבו כי אלכסייביץ' " פיתחה סוגה ספרותית חדשה".

אכן, ספריה מיוחדים במינם. הם כוללים ריאיונות עם מאות, במצטבר אולי אפילו אלפי, אנשים וכל אחד מהם מוקדש לעניין אחר: שיחות עם נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, עם ניצולי אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל, עם מי שהשתתפו במלחמת רוסיה באפגניסטן, ואנשים שהיו עדים לקריסתה של ברית המועצות.

הספר שלפנינו, The Last Witnesses, הוא אוסף של עשרות ראיונות עם מי שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

זהו ספר מצמית.

האפקט המצטבר של כל העדויות, כמו גם יכולתה המופלאה של אלכסייביץ' להעניק לכל אחת מהן כותרת שקודחת חור בלב, ומעל מכל – כישרונה להפיק ממאות אנשים אלמוניים את עוצמות התיאור של מה שעבר עליהם, ולעצור תמיד ברגע הכי מדויק – פשוט מופלאה.

אדם אינו יכול לצאת מהספר הזה בלי להיות שונה ממי שהחל בקריאתו. הסבל המתואר בו, הזוועה של המלחמה שמפורטת לפרטים הקטנים ביותר, כולם מתוך נקודת המבט של מי שהיו ילדים קטנים, לא תתואר במילים אחרות מאלה שמופיעות בספר, כמות שהן. יש לקרוא את כל העדויות הללו כדי להבין.

עלי להודות שניגשתי לקריאה בחשש גדול, אפילו, אפשר להודות, באימה, שהרי מי מסוגל לשאת את המפגש עם סבל של ילדים, בידיעה שמדובר בהתרחשויות שאכן עברו עליהם, שאכן קרו במציאות?

לכאורה אמורה לנחם העובדה שמדובר בילדים ששרדו את הזוועות. הרי רק אלה נשארו כדי לספר. לא פעם עדויות כאלה עלולות לעורר את האשליה שבסך הכול צפוי מעין "סוף טוב" לסיפורים. במיוחד מאחר שאלכסייביץ' קבעה לעצמה שיטת עבודה: כל אחד מהדוברים מוצג תחילה בשמו, ואז בגיל שבו היה באירועים שעליהם יספר, ובמה הוא עוסק כיום. המגוון עצום. מהנדס, פועלת, אגרונום, ציירת, קופאית, עיתונאית, אינספור עיסוקים ומקצועות.

הספר ראה אור לראשונה ב-1985, כך שמי שהיה ילד קטן בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה, כשראיינה אותם, בשנות החמישים לחייו, פחות או יותר: כלומר – בחלקם הגדול היו אנשים שעדיין עבדו ויצרו.

רבים מהם מספרים על הצלקת שהותירו בחייהם הזוועות שחוו. הם אמנם שרדו, אבל בעצם אינם מתפקדים כיאות במישורים שונים של חייהם. אני אדם קר, מעידה אחת. לא נישאתי ולא הולדתי ילדים, מספר אחר, שמתאר את ההתאכזרות שלא תיאמן של גרמנים צעירים שהיה עד לה, את האימה שחש מאז מפני גברים צעירים ושממנה נבע החשש שמא ייוולדו לו בנים, "גברים צעירים".

לא רק הזוועות הקיצוניות מחרידות את הנפש. גם תיאורים כמו זה של הילד שראה את הגרמני המת הראשון: "האיש נראה ישן. הוא אפילו לא שכב, אלא ישב מכורבל, ראשו נשען על כתפו. לא ידעתי: אני אמור לשנוא אותו או לחוס עליו? הוא האויב". או: סיפורו של ילד שביתו הוצת, וכל מה שהצליחו להציל ממנו היה גוש מלח שהונח תמיד על האח. "אספנו בזהירות את המלח, וגם את החימר שבתוכו הוא התערבב. זה כל מה שנשאר מהבית שלנו." או הילד שמתאר כיצד טווחו הגרמנים להנאתם על דלי שהיה צבוע בלבן, כי מרחוק סברו שמדובר בדגל לבן שהונף כדי להביע כניעה. או התיאור של פליטה יתומה שבכתה לאורך כל יום הלימודים אחרי שהילדים הקניטו אותה מתוך קנאה: כשקיבלה מעיל חדש אמרה אחת הילדות, ששני הוריה נותרו בחיים אבל היו עניים מאוד: "יש ילדים שמקבלים הכול…" או הילד שמספר כי קינא בחרקים, כי הם יכלו להיכנס לתוך חורים קטנים בקירות ולהסתתר שם בזמן ההפגזות. או הילדה שמספרת שלאורך כל המלחמה אימא שלה לא חייכה אפילו פעם אחת. או זאת שרק אחרי עשרים וחמש שנים גילתה מה שמה האמיתי, שכן ניצלה כשהייתה פעוטה. או הילדה שמספרת איך קברו את סבתה שנרצחה בדירתה, "הסבתא העליזה והחכמה שלנו, שכל כך אהבה מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית." או הפחד מפני טרקטורים שמתאר ילד שבגר, פחד שחש גם שנים רבות אחרי המלחמה, כי ידע שהם יוצרו מהמתכת שהותכה מטנקים, והוא היה עד למוות שהמתכת הזאת המטירה.

אנחנו רגילים לקרוא עדויות של ניצולי שואה. סבלם של הילדים הלא-יהודים, המתואר כאן בפרטי פרטים, מחריד. תיאורי הרעב המזוויעים. הרציחות. הילדים שהיו עדים וקורבנות להתאכזרות שלא תיאמן. דוגמה אחת קטנה: יותר מעד אחד סיפר כיצד נהגו הגרמנים ליטול מילדים דם לטובת הלוחמים שלהם, עד שגרמו למותם של הקטנים, כי האמינו שדם של פעוטות יזרז את החלמתם של החיילים. או דוגמה אחרת: הילדים ששימשו מגלי מוקשים חיים.

"אנחנו חיים בסביבה שמתאפיינת בבנליות. רוב האנשים מסתפקים בכך. אבל איך חודרים פנימה? איך מסירים את הציפוי הזה, של הבנליות? יש להביא את בני האדם לכך שיעמיקו לתוך עצמם", אמרה סבטלנה אלכסייביץ' בראיון שהעניקה למאשה גסן, עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית. אכן, אחת מחברות הוועדה של פרס נובל תיארה את כתיבתה של אלכסייביץ' "היסטוריה של רגשות – היסטוריה של הנפש, אם תרצו".

"נראה היה לי שאני מבין יותר מהמבוגרים, כי לא בכיתי, והם כן," מספר וסיה חרבנסקי, שהיה בן ארבע, ובזמן שהתראיין עבד כאדריכל, והוסיף, "אני אדם בלי ילדות. במקום ילדות הייתה לי מלחמה."

"אני לא מסוגלת להיות ממש מאושרת. לגמרי מאושרת. אף פעם זה לא מצליח. אני פוחדת מאושר," מספרת תמרה פרחימוביץ', אז בת שבע, היום מזכירה-כתבנית.

"איך הן הצליחו אחרי המלחמה לשמור על הלב?" תוהה ליליה מלניקובה, אז בת שבע, היום מורה, כשהיא מספרת על טוב לבן של המטפלות בבית היתומים שאליו נקלעה.

"מה נשאר לי מהמלחמה? אני לא מבינה מה פירוש הביטוי 'אנשים זרים', כי אחי ואני גדלנו בין זרים. זרים הצילו אותנו. אבל איזה מין זרים הם היו? כל אדם שייך לעצמו. אני חיה בהרגשה הזאת, אם כי לעתים קרובות אני מתאכזבת. בימי שלום החיים שונים", מספרת ליזה שנטו, אז בת שש, היום טבחית.

"אספר לך, שמא את לא יודעת: מי שהיו ילדים בזמן המלחמה מתו לפני האבות שלהם שנלחמו בחזית. לפני החיילים… לפניהם," מספר דוד גולדברג, אז בן ארבע עשרה, כיום מוזיקאי.

"עשרות שנים חלפו ואני עדיין תוהה: אני חי?" אמר וסיה ביאקצ'ב, אז בן שתים עשרה, כיום מורה לעבודת כפיים.

"עברו שנים… קראתי כל כך הרבה ספרים. אבל אני לא יודעת על המלחמה יותר מאשר ידעתי כשהייתי ילדה," אומרת נדיה גורבצ'בה, אז בת שבע, כיום עובדת בטלוויזיה.

"אוווו! אילו ידעו אנשים מה צפוי להם, הם לא היו מחזיקים מעמד עד הבוקר," אומרת זויה מז'רובה, אז בת שבע, כיום עובדת בדואר.

"כל כך הרבה פעמים מתחתי בד. רציתי לצייר את זה… אבל משהו אחר יצא: עצים, דשא", מספר ליאוניד שקינקו, אז בן שתים עשרה, כיום צייר.

"אני לא יודע לבכות. בכיתי רק פעם אחת במשך כל המלחמה," מספר אדוארד וולושירוב, אז בן אחת עשרה, כיום עובד בטלוויזיה.

"אם משהו נשאר, הוא רק בזיכרון שלנו," אומרת לינה פריחודקוב, אז בת ארבע, כיום פועלת.

גדולתה של הסופרת בכך שתיעדה את הדברים, כך שאינם מצויים עוד רק בזיכרון האישי, אלא נהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

בכוונתי לקרוא גם את ספרה של אלכסייביץ' העוסק בעדויותיהן של נשים באותה מלחמה.

ככל הידוע לי, הספר שלפנינו לא תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו בקינדל אמזון:

תגובה אחת בנושא “סבטלנה אלכסייביץ', "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה": מה נותר בזיכרון?”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s