בסיס האם, ספר הביכורים של טל גולדשטיין, הוא רומן שמתאר את התפוררותה של משפחה שממשיכה לחיות בתוך לימבו של שנאה, הזנחה מטורפת וייאוש. ההורים לא מסוגלים להרפות זה מזה, אבל גם לא מסוגלים לחיות ביחד.

בתוך העוינות והכאב מתנהלים חייהם של דניאל, בתחילת הסיפור הוא בן העשר, ואמנון, אחיו שגדול ממנו בשלוש שנים. בעמודים הראשונים כל הארבעה זוג ההורים והאחים, עדיין מתנהלים בשגרה משפחתית יומיומית מקובלת, עד שמגיעה פתאום שיחת טלפון שהופכת את החיים על פיהם.

אנו עדים רק לתגובתה המיידית של האימא לצלצול הטלפון, אך לא יודעים מה שמעה מהצד השני של הקו. היא זועמת ומסתגרת בחדר השינה שלה ושל בעלה, אבל לא מסבירה מה הסעיר אותה כל כך. מאותו רגע ואילך הכול משתנה.

נדרש זמן עד שמתחוור לדניאל (שרוב הספר מסופר מנקודת מבטו), ואיתו גם לנו, הקוראים, מה קרה: מישהו טלפן לאימו והודיע לה שיש לבעלה משפחה נוספת ובת ששמה מאיה.

האם המידע נכון? ואולי האימא באמת "מטורפת", כפי שמאשים אותה האב, רק מכיוון שהאמינה לדברים שנאמרו לה?

מה שבטוח, התנהגותה רחוקה מלהיות שפויה. תיאורי ההזנחה של הבית מאותו רגע ואילך מעוררים חלחלה. האימא הפסיקה לגמרי לתפקד, ואף אחד מבני המשפחה אינו לוקח על עצמו את המשימה הבסיסית של שמירה על היגיינה וניקיון מינימלי של סביבת המגורים שלהם. רוב הזמן היא סובלת ממיגרנות, אמיתיות או בדויות, ישנה בימים וצופה בלילות בטלוויזיה, או בקלטות וידיאו שבהן הקליטה סדרות כמו "דיינסטי". (הסיפור מתחיל ב־1982). היא לא מתפקדת, לא מבשלת, לא מנקה, לא מסדרת.

בבית כולו, בכל מקום, במטבח, במקלחת, על הרצפה, על הקירות, מצטברים עובש וירוקת, קורי עכבישים, שכבות של טינופת שמנונית. חרקים מתרוצצים בכל מקום. מזעזע במיוחד תיאור המקקים שמסתובבים בבית בלילות ומפחידים את דניאל עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת לקחת לעצמו כוס מים במטבח, או להשתין בשירותים, גם כשהוא צמא מאוד, או כשהשלפוחית שלו מלאה לגמרי.

איש במשפחה הזאת לא מדבר עם רעהו. "כל אחד מחללי הבית אצר בתוכו את אחד מבניה. רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אך לעתים היה נדמה שהדירה כולה אינה אלא מפה גיאוגרפית בקנה מידה של מטר אחד למיליארד קילומטר, כל אחד מארבעתם נושא בתוכו תחושה עמומה שנוכחותו הבלבדית
בחדר מועטה מדי ורבה מדי בעת ובעונה אחת."

אמנון, האח הבכור, מתעלל מילולית באחיו הקטן. הפעם היחידה שבה הוא משתף אתו פעולה קשורה בפעילות עבריינית: אמנון מגלה שדניאל גנב מהספרייה ספרים, ואז משכנע אותו להעלים את החותמות של הספרייה ואת עטיפת הניילון, ולמכור אותם לחנות יד־שנייה, אבל גם אז "שולח" אותו לבד לחזית, ואינו נמצא שם כדי להושיע את אחיו הקטן כשבעל החנות קולט שמדובר בספרים גנובים ומאיים להעניש את הילד המבועת.

הסיפור נפרש על פני שנים רבות. בסופו האבא חולה ואז מת והאימא בת השבעים חיה בגפה. אמנון כבר עזב לא רק את הבית אלא גם את ישראל, הוא חי בארצות הברית והיחיד שמטפל באימא, בלית ברירה הוא דניאל.

המעברים בזמנים נעשים בספר בפתאומיות, ולא מסומנים אלא באמצעות הפרטים החדשים שנודעים מתוך הסיפור.

בשלב מסוים התודעה המספרת משתנה ועוברת לגוף ראשון, ישירות מפיו של דניאל, ואחרי זמן מה חוזרת לגוף שלישי.

דומני שמוטב היה אילו הסיפור סופר כולו מנקודת המבט של דניאל, ובגוף ראשון. מדי פעם התודעה המרכזית היא של אחת הדמויות האחרות, וכאן מתעוררות כמה תקלות, שכן אפילו כשאנחנו רואים את המתרחש מתוך נקודת מבטה של האימא (עדיין ממבט־על של גוף שלישי, טכניקה סיפורית שנקראת באנגלית limited omniscient), היא ממשיכה להיקרא "אמא של דניאל", ובעלה, מתוך מחשבותיה, הוא "אבא". (במקום אחר בסיפור היא כן חושבת על "בעלה חיים", וזה, כמובן הגיוני יותר). המעברים הללו בין התודעות אינם מוצלחים, שכן הכותב לא הלך אתם באמת, וגם כשהוא לכאורה נמצא בתוך תודעה של דמות אחרת, היא ממשיכה בעצם להיות תודעתו של דניאל.

רובו של הספר נקרא בעיני כמיועד לבני נוער, בערך בגיל חטיבת הביניים, אבל בחלק השלישי מתברר שלא לקהל הזה ייעד אותו הסופר, שכן שם כבר יש תיאורים "של גדולים", שלא מתאימים לילדים.

יש כאן בעיניי תשתית לספר, שיכול היה להיכתב היטב, אילו הוחלט מראש מה באמת נקודת המבט שלו.