בן שתים עשרה קרא את הספר בזריזות, אם כי הודיע לי מראש ש"זה לא לגיל שלי" (כמובן: הספר לא יכול להתאים לנער שקרא כבר באנגלית את כל ספרי הארי פוטר ועכשיו שקוע, שוב באנגלית, בספר של דונה טארט…). ובכל זאת, מאחר שביקשתי, אמר מה דעתו. ובכן – לא היה ברור לו אם הייתה לכותב מטרה כלשהי, ואם כן – מה הייתה, מה הוא בעצם רצה להביע…?
בן השמונה לעומתו, היה מרותק ומשועשע. קראנו את הספר ביחד, כלומר – "שיחקתי" אותו בקריאה, והילד עקב אחרי הכתוב בעיניים משתאות, ואפילו פרץ פה ושם בצחוק. לא היו לו שום השגות. הספר הילך עליו קסם.
גם עלי.
אחרי שגמרנו לקרוא, דיברנו קצת על החוויה. מה, יוני הגיע באמת למקום אחר, "מקום שבו ים כחול ודקלים גבוהים וגם שבעה שודדי ים מתחבאים מאחורי שיח?"
הוא באמת קיבל את הזכות לפקד עליהם, והם נאלצו לציית לו? והוא השתמש בזכות הזאת עד הסוף, הורה להם לעשות המון דברים אסורים, למשל – לפתוח מטריות בבית (בלי לפחד שזה יוציא למישהו עין), לטפס על הספות בנעליים, וגם – לירות בתותחים, לתפוס דגים מעופפים, להילחם בתמנונים ולקפוץ מראש התורן?
גם לאיורים הגיב בן השמונה. על יוני, שנראה בשלב מסוים יושב ובוכה, הוא אמר – איזה חמוד הוא כאן, ושודד הים שהתמתן ונהפך לילד טוב הצחיק אותו ממש.
אחרי שסיימנו לקרוא הוא שב ועלעל בספר, הביט באיורים וחייך.
אז מה, זה בסדר שצועקים בבית, ולא מסדרים את הבלגן בסלון?
זה בסדר שחוברים לשודדי ים ומאלפים אותם?
ובכלל – שאלתי – מה דעתך, יכול להיות שכל זה היה רק חלום שיוני חלם?
בן השמונה שקל את ההצעה בחיוב.
יכול להיות. ובעצם – בכלל לא משנה. כי מדובר בספר שאין בו אולי המסר שבן השתים עשרה חיפש אחריו (אדרבא, הוסיף הנער והעיר, "הספר מלמד ילדים שזה בסדר להתפרע". אהה!), אבל יש בו מתיקות פורצת, והוא אפילו מעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש מספר ילדים?
הנה מה שכתוב על גבו של הספר (המנוקד):