הסבא שלה היה פדופיל. פעם אחת – רק פעם אחת! – אפילו הורשע וריצה את עונשו: ישב בכלא,  שנתיים וחצי בלבד מתוך הארבע שנגזרו עליו. 

במי לא פגע? מאחר שהיה כירופרקטור במקצועו, הייתה לו גישה נוחה וקלה לילדות. והוא ניצל כל הזדמנות. 

אמנדה מסטרד, נכדתו, החליטה לחקור את פשעיו, לחפור בעבר המשפחתי, לגלות את האמת, לא לוותר עליה, לחשוף אותה, קודם כל – לעצמה, לבנות המשפחה שלה, ולבסוף – לעולם כולו.

התוצאה היא סרט תיעודי מפעים, שאותו צילמה בהמשכים, במשך שמונה שנים, ולאחרונה יצא אל הציבור, ברשת HBO. 

בתחילתו של הסרט לא ברורה לגמרי מטרתה של מסטרד. כשהיא הולכת לבקר אצל הסבא, ביחד עם אמה, בתו, ומשוחחת אתו בזמן שהמצלמה פועלת, נראה כאילו שהיא מאפשרת לו להציג את נקודת המבט המבחילה שלו. כאילו שהיא מעניקה לו את היכולת להצדיק את פשעיו. כשביקשה ממנו לשאול אותו שאלות, והוא גילה נכונות רחבת לב – בבקשה, תשאלי כל מה שאת רוצה – התחלחלתי. מה הולך כאן? הוא באמת מסביר לה במתינות, בחביבות, שילדות פשוט "השליכו את עצמן לרגליו"? שהן נהנו, ביחד אתו, ממעשיו? 

וכשמתברר בהמשך שגם באמה, בתו, הוא פגע, והיא בכל זאת באה אליו לביקור, ונראית כמי שדואגת לרווחתו, לפחות לרגע,  אני נחנקת. מה? את שם? אתו? מחבקת אותו? 

וכשמתברר שגם בנכדתו הבכורה, הבת של בתו, אחותה הגדולה של אמנדה, פגע, ולאורך שנים, כי אמה התגרשה מאביה וחזרה לגור עם הוריה, הפלצות גוברת. ועוד יותר, כשהאחות הנפגעת מספרת לאמנדה שבעבר אמן שאלה אותה אם סבא פגע גם בה, וכשהשיבה בחיוב, האם בכלל לא הגיבה, פשוט המשיכה הלאה, כאילו כלום, אני כבר בקושי עומדת בזה. 

לא בגלל התגובה של האימא. את זה, אוהו, אני מכירה היטב. את האימא ששומעת, קולטת, מבינה, ולא עושה מאומה עם המידע; שאדרבא – תוך זמן קצר מחליטה לנדות את הבת שלה, את הנפגעת.

מה שהטריד את מנוחתי היה שאמנדה מציירת קשר קרוב עם האימא – הנפגעת והפוגעת (שהרי היא זאת שאיפשרה לאביה לפגוע גם בדור הבא, גם בנכדתו! היא זאת שהעלימה עין, היא זאת שגם כשבתה עימתה אותה עם המציאות, המשיכה להתעלם ממנה).

ומצד שני, אמנדה קרובה אל אחותה. מאמינה לה. תומכת בה. אז איך תיתכן סתירה כזאת? מצד אחד להאמין לנפגעת, לאהוב אותה, לחמול עליה, ומצד שני להיות בקשר עם הפוגעים בה? 

אבל לאט לאט נחשפת ה"מזימה", אם אפשר לקרוא כך לתיקון, ולעשייה של צדק (!). לאט לאט אפשר להבין את דרכה של אמנדה מסטרד. כי לא, היא לא אחת שתוותר לפוגעים! היא לא אחת שתסלח להם, לא רק מכיוון שבכלל לא ביקשו שום סליחה! 

יש בסרט סצנה שבה אמנדה ואחת הנפגעות מבקרות אצל איזה כומר ואשתו, מאחת הקהילות שעמן נמנו סבה הפוגע וסבתה המתעלמת, התומכת בפוגע. הכומר מקשיב לכאבה של הנפגעת, ומתחיל מיד להטיף לה מוסר: היא נוהגת באופן לא נוצרי, הוא מסביר לה. הכעס המחלחל בה מרעיל אותה (אותה!). "צריך לסלוח", הוא ממליץ, בלי שום רגש אנושי מינימלי. ואז מציע להן, לאשתו ולאמנדה ולנפגעת, להתפלל ביחד. אמנדה נראית שולחת אל המצלמה חיוך נסתר, מבודח, לועג. הארבעה מחזיקים ידיים והכומר ואשתו ממלמלים את השטויות שלהם, ממבו ג'מבו מטומטם על מחילה ועל ישו ועל החלמה. 

אמנדה ורעותה יוצאות משם קצת משועשעות, אבל בעיקר – אחוזות בחילה. אבל היי! הרי אמנדה צילמה את כל המפגש ההזוי הזה! היא לא צריכה להתווכח עם הכומר. היא לא צריכה להתנגד לדבריו הדוחים, לא צריכה להסביר לו, לא צריכה לנסות לשכנע אותו. הרי כולנו יודעים שאי אפשר לשכנע מכחישי שואה (וכן, פגיעה מינית במשפחה, או בילדה שרופא נגע בה באופן מיני, היא שואה ביתית!), היא צילמה את הסרט, והיא מציגה אותו בפני העולם. שאנחנו נשפוט! שאנחנו נראה את הכומר המטומטם הזה במערומיו המוסריים. שאנחנו נשפוט את פשיטת הרגל שלו, את שיתוף הפעולה שלו, גם מקץ שנים רבות, עם הפוגע הארור!

בהמשך התחולל, ואני חשתי הקלה, גם עימות עם האימא של הנכדה הנפגעת. את הטקסטים שאמרה יכולתי לכתוב מראש. שמעתי אותם – בדיוק אותם! – את ה – "מה את רוצה ממני?" את ה – "את העבר אי אפשר לשנות". את ה – "מה את מאשימה אותי. לא אני האשמה. לא ידעתי. לא ראיתי"… אמה של אמנדה מסבירה, כמי שמצדיקה את עצמה, לדעתה: אני זוכרת "רק" (!) מקרה אחד, כשתפשתי את אבא שלי יושב עם בתי הקטנה על האסלה, כשפלג גופו התחתון, וגם זה של הילדה גלוי, והוא "מלטף אותה". מיד נזפתי בו, וביקשתי מאימא, אשתו (מי שאיפשרה לו לאורך שנים לפגוע לא רק בבתו, אלא גם בעשרות ילדות אחרות, כי, לדבריה, "הוא מכור"), שתשגיח, שתגן, והיא הבטיחה שתעשה את זה… אז אני – אומרת האימא של הנפגעת – מעדיפה עכשיו לנתק אתכן את הקשר. כי אני לא יכולה להתמודד עם ההאשמות האלה כלפיי…

אוי. כמה מוכר. 

למזלה, אמנדה קיימת בחייה של אחותה. הקשר ביניהן מנחם. והסרט שאמנדה יצרה למענה (ולמען הנפגעות האחרות, לא רק אלה של סבה!) אומר הכול. 

אבל יש כמובן גם מי שנאלצות לומר את הדברים בעצמן, בעצמן ובקולן בלבד, כי כל בני המשפחה הגרעינית שלהן הפנו להן עורף.