"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.

ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.

כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.

לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."

והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא  כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."

כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.

וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.

הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.

פעם כשאחד הנכדים היה כבן שנה וחצי, אולי קצת יותר, הסבנו את תשומת לבו לשקיעה, ולחושך שירד על העולם בעקבותיה. הפעוט נחרד. שוב ושוב מלמל בדאגה: "אין שמש! אין שמש!" ולא ידע את נפשו מרוב דאגה. הבטחנו לו חזור והבטח שהשמש תזרח שוב, "מחר יהיה בוקר, השמש תחזור, יהיה אור!" אמרנו לו, אבל הוא נרדם מודאג, רק כשהשכים קום, עם עלות השחר ונוכח שאמת דיברנו, נרגע.

לא יכולתי שלא לחשוב אז על אבות אבותינו הקדמוניים, ועל הדאגה שחשו כנראה כשנכחו גם הם בהיעלמותה של השמש, ועל ההקלה שהתעוררה בלבם כשראו, כמו הפעוט שליווינו את מצוקתו ואת שמחתו, שהשמש חזרה. עד מהרה – כך אני מדמיינת אותם – למדו שיש קביעות במעברים השמיימיים, לא רק היומיים אלא גם החודשיים – הירח מתמלא ומתמעט, והשנתיים – עונות השנה חוזרות על עצמן ואפשר כנראה להתחיל לסמוך עליהן… 

ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו, קלרה והשמש מתחזה לרומן עתידני, מעין "סיינס פיקשן" (המונח העברי – "מדע בדיוני" מאוס בעיני). הוא נראה קצת רלוונטי לימינו, ולהתפתחויות המסעירות בתחום הבינה המלאכותית. האמנם התפתחה תודעה של ממש בצ'טבוט של גוגל, כפי שטען ביוני 2022 מהנדס בחברת גוגל? (החברה הגיבה בפיטוריו של האיש, והסבירה שהוא מדבר שטויות…).

מאז אותה ידיעה שעלתה לכותרות צצו תוכנות כמו ChatGPT או Bing AI chatbot שמאפשרות לנהל "שיחה" לכאורה קוהרנטית ויצירתית, ויכולות גם לכתוב למעננו "עבודות" או טקסטים, כמו זה של הנאום שנשאה ח"כ שרן השכל בפברואר 2023, לדבריה את הנאום כולו כתב בעבורה ChatGPT.

ברומן של אישיגורו הטכנולוגיה התפתחתה עד כדי כך, שרובוטים משוכללים ביותר נבנים כדי שישמשו כ־"AT" (באנגלית), ח"א בעברית: ראשי תיבות של המונח הממוצא, כמובן, חבר או חברה אוטומטיים. 

הרובוטים מפותחים עד כדי כך שהם נהפכים במציאות של הספר ליישויות כמעט אנושיות. המשפחה שאליה הם מגיעים מקפידה לנהוג בהם בנימוס ובהתחשבות, (אם כי יש גם פה ושם בני אדם שמתנגדים להם, מכנים אותם "מכשיר", מסרבים לפנות אליהם בשמם וכועסים כשהם תופסים את מקומם של בני אדם, בתיאטרון למשל). הם עצמם, אותם חברים אוטומטיים, כפי שאנחנו לומדים מתוך תודעתה של אחת מהם, קלרה, שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, מעוניינים רק בדבר אחד: להיטיב עם בני האדם, במיוחד עם הילד או הילדה שהם משמשים להם ח"א.

אי אפשר כמובן שלא להיזכר בשלושת חוקי הרובוטים שניסח אייזק אסימוב, אחד מבכירי הסופרים של הסיינס פיקשן, ומראשוני הכותבים בסוגה:

1. "לא יפגע רובוט לרעה באדם ולא יאפשר למחדל לפגוע בו".
2. "רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, בתנאי שאינן סותרות את החוק הראשון".
3. "רובוט חייב להגן על קיומו, בתנאי שהגנה זאת אינה סותרת את החוק הראשון או השני".

קלרה אכן מצייתת לחוקים של אסימוב (הם אינם מוזכרים בסיפור, אבל התנהגותה מעידה כי תוּכנתה לכך). בכל אינטראקציה עם בני אדם היא מקפידה לשמור על שלומם ואפילו על נוחותם. אם למשל נאלץ מישהו לזוז ממקומו כדי לאפשר לה לעבור, היא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, ושהיא לא תטריד אף אחד. היא מרבה להחניף לבני האדם, אומרת להם תמיד רק מה שיכול לשמח, להרגיע, לפייס ולעודד אותם, ולעורר בהם תקוות.

היא עד כדי כך משוכללת, שהיא מפתחת תיאוריות ומחשבות "יצירתיות". מאחר שהיא פועלת על כוח סולרי, היא סוגדת – ולא, זאת לא מילה מוגזמת! – לשמש, ורואה בה כוח מחייה ומרפא. כאן נזכרתי בנכד אחוז האימה, שמא השמש נעלמה לעד. 

כי קלרה בטוחה שהשמש יכול להיטיב עם בני האדם. (ברומן השמש היא בלשון זכר, אף על פי שבאנגלית היא נטולת מגדר, היא "it". מאחר שקראתי את הרומן באנגלית, תהיתי איך התמודדה המתרגמת, דבי אילון, עם הסוגיה). כדי שזה יקרה קלרה פונה אל השמש, ומבקשת ממנו עזרה, למעשה – מתפללת אליו ומתחננת! היא אפילו בטוחה שאם תקריב משהו מתוך "גופה", תצליח לרצות את השמש ואז "תשיג" ממנו סיוע והצלה… כמובן שההאלהה של השמש אינה רעיון חדש. במצרים העתיקה האל רע שימש כאל השמש, במיתולוגיה היוונית והרומית – אפולו והליוס, וגם במיתולוגיות של עמים אחרים יש שלל אלי שמש. 

קלרה סוגדת לו באמונה שאפשר לראות בה דת. מעניין החילוף בין הלהט האמוני של קלרה הרובוט, לבין הציניות הקונקרטית של בני האדם, שאינם מבינים כי אי אפשר להחליף לחלוטין בין רובוט לאדם. המילה נשמה לא מוזכרת, אבל קלרה חשה בקיומה. בשלב מסוים כמה מהם מתכננים להשתמש בקלרה הרובוטית כתחליף אפשרי לדמות אנושית. הם רוצים להטיל עליה ללמוד את אישיותה ואת דמותה של צעירה אנושית חולה מאוד, ואז, אם אותה בת האדם תמות, קלרה אמורה למלא את מקומה. 

הם לא מבינים את מה שקלרה יודעת: שיש בבני אדם משהו שרובוט לא יוכל לקלוט ולייצג עד הסוף. קלרה קולטת שבני האדם ייחודיים כי בני אדם אחרים אוהבים אותם ורואים בהם צדדים שאף רובוט לא יוכל לחקות.

חרף כל דבריי עד כה, אלה שמעידים לכאורה על הנאתי מהקריאה, אני חייבת להודות שלא רק שלא נהניתי מהספר, אלא ממש סבלתי ממנו. בדרך כלל אני לא מאלצת את עצמי לקרוא. אם משהו מטריד, מרגיז, משעמם, לא משכנע, אני מרפה ועוברת לספר הבא.

את קלרה והשמש המשכתי בכל זאת לקרוא, כי ברגעים מסוימים חשבתי שמדובר בסופו של דבר באיזושהי אמירה כוללת, רחבה ואולי אפילו מעניינת, על מהותה השקרית של האמונה. על כך שבני האדם פונים ומדברים, כמו שקלרה עושה, אל גוף שמימי אדיש ומרוחק, שאינו שומע אותם ואת תפילותיהם. חשבתי שאישיגורו רוצה לספר לנו על תמימות, על רמייה עצמית, על קוצר יד, על מחשבות שווא, על טעות נוגעת ללב. חשבתי שקלרה תתפלל אל השמש, תדבר "אליו", ותתפקח אחרי שתיווכח שהכול אשליה אחת גדולה.

אבל למרבה הפלא, "מזימתה" של קלרה דווקא מצליחה. אז מה מבקש הסופר להראות לנו? שכוחה (כוחו…) המרפא של השמש נתון למשא ומתן? שאפשר לבקש ממנה (ממנו) עזרה, והיא תיענה? שקלרה ההוזה במחשבות שווא בעצם צודקת? 

חשתי כל זמן הקריאה במין צרימה לא נעימה ומציקה. לא מהסוג שמעניק תובנות ראויות, אלא יותר בכיוון של – מה אתה בעצם רוצה מהחיים שלי, מר קאוזו? במיוחד מכיוון שהיו לאורך הסיפור הרבה קצוות חוטים שהושלכו לעבר הקורא אבל נשארו פרומים ומיותרים. כל מיני פרטים שקיומם לא השתלב עם המכלול. כל מיני התחלות בלי המשכים. היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאישוגורו כתב כך בכוונה, כדי לעורר בנו את החוויה המקוטעת, הלא מגובשת, של קלרה, אבל לא. להערכתי זה לא נעשה בכוונה, אלא מתוך רשלנות ואולי הזדרזות יתרה בכתיבה. אולי עורך טוב היה יכול להסב את תשומת לבו לריבוי הפרטים שלחלקם אין בסופו של דבר משמעות. אולי סופר במעמדו של אישיגורו – זוכה פרס נובל לספרות ב־2017 – כבר לא מתייעץ עם אף אחד. וחבל. 

כל כך אהבתי את ספרו כשהיינו יתומים, אבל קלרה והשמש ממש עשה לי רע. מצטערת…