במרתף קטן, בעצם – במקלט, במרכז קריית אונו, מעבר לכביש שבצידו האחר שוכן הקניון העירוני, התרחש הערב נס.

מסתבר שהוא קורה כבר שנים רבות, אבל כמעט בחשאי.

עד כה ידעו על הפלא ויכלו להתוודע אליו רק בני מזל, דוברי רוסית.

הערב זה קרה לראשונה בעברית. 

האולם זעיר. קשה בכלל לקרוא לו אולם, יש בו מקום לקהל של עשרים עד שלושים בני אדם. על ה"במה" הצמודה ליושבי השורה הראשונה עולה אולג רודובילסקי. נוכחותו הבימתית עזה כל כך, עד שנדמה שהוא ענק, אבל גדולתו אינה בממדי גופו, אלא בעוצמה הממגנטת שהוא מקרין. כשאולג על הבמה, והוא שם כל הזמן, שכן מדובר בהצגת יחיד, אי אפשר להסיר ממנו את המבט. הוא כובש, מרתק, מגוון, הוא משתנה בלי הרף, רגע הוא ילד תמים שמדלג בעליזות, בדרכו אל החיידר, וכעבור רגע הוא סופר מזדקן, מצטנע לכאורה, אבל מכיר בהחלט בערך עצמו, שנואם בפני מלך שוודיה בטקס שבו קיבל את פרס נובל לספרות. 

כן, מדובר בש"י עגנון, ובשילוב בין סיפור שכתב, "ציפורי", לבין נאומו בטקס. מדי פעם נשמע קולו המוקלט, ומיד הטקסט עובר אל השחקן המגלם את דמותו, אל אולג, שממשיך לדבר את עגנון, מתוך הסיפור "ציפורי", ומתוך הנאום, ומשלב בין שתי היצירות הללו, פרי עטו של גדול הסופרים העבריים.

העיבוד נפלא. המעברים בין הנאום לסיפור מרתקים. כפי שאפשר לראות בפוסטר שלעיל, אולג רודובילסקי הוא זה שעיבד, וגם עיצב את הבמה ואת הכוריאוגרפיה. ומרינה בלווצב ביימה את ההצגה. 

האביזרים מעטים, אבל כולם ציוריים, מפתיעים, מעוררי השראה.

הנה כמה צילומים מתוך ההצגה (צילמה קלרינה פריבורקין):

שתי השחקניות הסטטיסטיות מופיעות לרגעים קצרים לצידו של אולג, ומוסיפות עוד נדבך לעושר החזותי של ההצגה:

אבל את עיקר היצירה נושא אולג על כתפיו, והוא פשוט מפעים במשחק שלו.

קשה להאמין שיצירה אמנותית בסדר גודל כזה מסתתרת כך במרתף קטן, כמעט אנונימית! מדובר בתיאטרון מקצועני לחלוטין, שהוקם ב־2003, כלומר לפני יותר מעשרים שנה.

במהלך שנות קיומו העלה תיאטרון ZERO רפרטואר מפואר של הצגות נפלאות, עם מחזות שכתבו נבוקוב, צ'כוב, שלום עליכם, אלבי, קאמי, ועוד רבים אחרים. הוא השתתף בכארבעים פסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם, וייצג בכבוד את התרבות הישראלית.

התיאטרון זכה בפרסים בינלאומיים בקטגוריות שונות – האנסמבל הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, פרשנות מודרנית של קלאסיקות, ועוד. 

הנה דף אחד מתוך חוברת רחבת יריעה שמתארת את העשייה האמנותית של ZERO:

איך יכול להיות ששפע כזה, של כל כך הרבה אור, כישרון ועשייה אמנותית, נסתרים כמעט מעיני הציבור הרחב, שוכנים במרתף זעיר ומשוועים להכרה של הקהל המקומי, בקריית אונו? 

הפער בין ההישגים האמנותיים המוכחים לבין דלות האמצעים העומדים לרשות התיאטרון הזה משווע. נדרש תיקון מיידי. התיאטרון הזה ראוי לבית שבו יוכל לקבל קהל רב יותר, מקום שיעניק לו ביטחון ואפשרות להמשיך ליצור, לפרוח ולשגשג, לטובת כולנו! 

ורוצו, אני ממליצה, להצגה שתעלה שוב ב־25 באפריל. כדאי לכם!