ספרה של שירלי נס־ברלין, שראה אור בימים אלה, קריא מאוד:  שעות אחדות – מכריכה לכריכה.

וזאת חרף העניין המר שהוא מתאר: ייסורי גסיסה קשים של אמה של המספרת העיקרית. אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מגיע מתוך כמה תודעות שונות: בעיקר זאת של הבת, אלה, ובהתחלה גם מזאת של האם, רחלה.

בעמודים הראשונים אפשר היה לחשוב לרגע שהאם כבר לא "אתנו": הספר מתחיל בכעסה של אלה על האם, שדורשת ללכת לשירותים. נדמה שאינה מבינה שהיא עם חיתול ויכולה לעשות בו את צרכיה בכל עת: "ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית."

עד מהרה, כשהמבט מגיע אל תודעתה של האם, מתברר לנו שהיא לגמרי מבינה מה קורה אתה, שהיא כועסת על בתה לא פחות מכפי שהבת כועסת עליה. רחלה שונאת את חוסר האונים של אלה, את חולשתה, את הבהלה שלה ממצבה של האם, שמאושפזת לפני ניתוח.  רחלה מעדיפה בעליל את בתה הצעירה יותר, את אור: "לפני כמה ימים היא [אלה] הובילה אותה לשירותים. היא שמה לב כיצד מבטה מתרוצץ, מחפש נואשות מישהו שייקח ממנה את המשימה. רחלה מרגישה כיצד המרירות פושטת בה. גם היא היתה מעדיפה שאור תהיה כאן, שאומנם היא יותר צעירה ממנה, אבל יש בה מתמיד את היכולת לעשות את החיים בענייניות מוכרת. אור היתה יכולה לקחת, לנגב ולסדר במקום האלה המפוחדת הזאת שמכרכרת סביבה במבט שיש בו ריחוק, גועל ומבוכה. כן, כן, רחלה טוב־גודין רואה הכול. אמא שלך מגעילה אותך? היא נוהמת בחזה נעול מבלי להוציא קול."

עד מהרה אנחנו מלווים בעיקר את תודעתה של אלה. את ייסוריה. את רגשות האשם שהיא חשה כלפי אמה. את הצורך העצום שלה לזכות באישור מסביבתה: חשוב לה מאוד שלבני המשפחה של החולות האחרות, שלאנשי הצוות, תהיה דיעה טובה עליה. שיבינו שהיא בת מסורה. שהיא אוהבת את אמה.

שאלה: האם היא באמת אוהבת אותה? האם יש לה סיבות לאהוב את רחלה?

בחלקו הראשון של הספר מתארת שירלי נס־ברלין את כל הסיבות המשכנעות מאוד לכך שאלה אמורה בעצם לנוס מפני אמה. לתעב אותה. פלשבקים משנות הנעורים עולים בתודעתה. כמה בודדה ונטולת חברות חשה, ואיך אמה הכריחה אותה "לצאת". ובעצם – ביזתה אותה, השוותה אותה לאחותה הצעירה, המצליחה, החברותית, היפה.

איך העליבה אותה ושכנעה אותה שאינה יפה. ועד כמה היופי חשוב בעיניה של רחלה. עד כדי כך שגם בבגרותה, כשאלה באה לבקר את אמה בשבתות, הקפידה לשבת על רקע הנוף היפה הנשקף מחלונות ביתה של האם, כדי שזאת תוכל להזין בו את עיניה ועל ידי כך להתגבר על הכיעור של בתה.

היא מתארת את שתלטנותה האינסופית של האם, ש"גייסה" את בתה להיות העוזרת האישית שלה. רחלה היא מרצה ומנחה מבוקשת, שמלמדת את מעריצותיה לדבוק ב"אורח חשיבה חיובית". עד כדי כך השתלטה עליה, עד שלא הותירה לבתה מקום לחשוב מה בעצם היא רוצה לעשות בחיים. חלומה הסמוי של אלה הוא להיות דיילת אוויר, אבל אין לה שום אפשרות אפילו להתחיל לממש אותו. היא שפוטה של האימא. מספקת לה את כל צרכיה, מעריצה אותה, עוזרת לה למצוא חומרים, לארגן את הרצאותיה, ובעיקר – משוועת עד בוש לאהבתה.

כשאלה הרה ללדת בפעם השנייה, אמה כועסת עליה: ילד נוסף, היא מנסה לשכנע את בתה, רק יפריע לך. במה? כמובן – בטיפול באמה!  בסגידה לה!

גם בחיי הנישואים אלה אינה יודעת שום שמחה. לאורך עמודים רבים היא מתארת בפרוטרוט את חוסר הרגישות של בעלה. את תובענתו. את אטימותו. את קוצר רוחו. את העלבונות הבלתי פוסקים שהיא סופגת ממנו. את מפחי הנפש שלה בקשר אתו.

אבל פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, חל מהפך.

בבת אחת מסתבר שבעצם – היא אוהבת את בעלה! ובעצם – גם את אמה! ובעצם… בעצם – הכול בסדר? פתאום בעלה מתחיל להיות חביב, ומלא הבנה, כמו שחלמה תמיד? למה, מה קרה? ואיך? ופתאום אימא שלה לא הייתה האישה הנרקיסיסטית, התובענית, המסרסת, הפוגענית, אלא מישהי שנהגה לשלוח אותה בשבתות עם שניצלים, בשביל הילדים, נכדיה… רק לפני כמה עמודים זכינו לשמוע כמה בעצם היא לא אוהבת אותם. כמה הם מעצבנים אותה. שהרי הם מתחריה על תשומת הלב של בתה, אמם. ועכשיו היא בעצם סבתא מיטיבה. מתי זה קרה?

נדמה לי שהכותבת נבהלה מכל מה שתיארה, ולכן החליטה, בלי שום הסבר אינהרנטי, לשנות כיוון, במאה שמונים מעלות. וזה לא שמדובר בצורך ליצור "דמות עגולה" רבת פנים. כי עד לרגע המהפך הכול היה חד משמעי. אימא ובעל כאלה אף אחת לא רוצה בחייה… החלקים ההם שכנעו אותי. אבל לא המהפך, שכן אינו מנומק.

שמו של הספר "בת טובה דיה", מתכתב כמובן עם המושג "אם טובה דיה" של ויניקוט, שהסביר – אסכם כאן במילים פשוטות – שאמהות אינן אמורות להיות, מושלמות, שדי אם יסמכו על החושים האימהיים שלהן, ושאין באמת צורך בכל כך הרבה "מומחים" שיתערבו בחיי המשפחה וינהלו אותם למענה. נס־ברלין מנסה מן הסתם לומר לנו שגם אמהות לא מושלמות ראויות לאהבתן של בנות לא מושלמות.

לצערי, התקשיתי לקבל את הרעיון, כפי שהוא מבוטא ברומן שלפנינו. בעיני אמה של אלה, בחלקים האותנטיים של הרומן, מזעזעת והרסנית במידה קיצונית, כולל רגשות האשם הבלתי נסבלים שאלה מתמודדת אתם עד הסוף. אלה שגורמים לה "להתהפך" ולבשר לעצמה שבעצם הכול בסדר. האהבה שהספר מתאר פתאום, הן כלפי האימא והן כלפי הבעל, נראתה לי מזויפת עד כאב.