נסיון ההתנקשות היה חייב להיעשות אפוא בעת ביקורו של היטלר בתערוכת השלל הסובייטי, ביקור שנועד למלא את החלל שבין הטקס בחצר הצויגהאוס ובין הנחת הזר על מצבת החייל האלמוני, גרסדורף התייצב בכניסה לתערוכה בחדרי הציגהאוס. כשנכנס הרודן ועבר לידו הניף את יד ימינו בהצדעה, ובו בזמן לחץ בידו השמאלית על מתג הנפץ של הפצצה. הוא ציפה שהיטלר ישהה בתערוכה כחצי שעה, זמן רב די והותר לפוצץ את המטען. אבל באותה שנה חלף היטלר בתערוכה כרוח סערה, כמעט לא העיף מבט במוצגים שהוכנו בשבילו, וכעבור שתי דקות כבר היה בחוץ. גרסדורף לא יכול עוד ללכת בעקבותיו. הוא חיפש את חדר השירותים הקרוב ביותר ומיהר לפרוק את הפצצה.
שוב שיחק להיטלר מזל מעורר השתאות. אפשר שהיה חשש מפני הפצצה של בעלות הברית, שאכן היתה צפויה, כמו שראינו בפרק הקודם; ואפשר שיועצי האבטחה של היטלר הכיר את דאגתם לבטחנו במקום ציבורי, בשל האווירה הלא נוחה בעקבות מפלת סטלינגרד, אז פשטו שמועות על נסיונות הפיכה, בייחוד לאחר מחאותיה של תנועת "הוורד הלבן" של הסטודנטים הנס וסופי שול וחבריהם במינכן; ואולי היטלר עצמו, שלא שש להופיע בציבור בנסיבות רגישות שכאלה בשעה שהארץ עדיין לא התאוששה מן האסון הצבאי הכבד, לא החשיב ביותר את הטקסים וביקש להיפטר מהם במהירות; יהיו הסיבות מה שיהיו, שוב נכשל נסיון התנקשות שתוכנן בקפידה למרות כל הקשיים והוצא אל הפועל מתוך סיכון של ממש. לא במהרה תזדמן קושרים הזדמנות חדשה.
רק בחלקו האחרון של הספר מתבהר הקשר האישי של המחברת, נילי לנדסמן, עם הדמויות שעליהן כתבה, או לפחות – עם אחת מהן, שנמצאת בשולי הסיפור. וברור לגמרי שאותה דמות אמנם איננה גיבורת הספר, אבל קורות חייה עוררו בלנדסמן סקרנות, שאותה השביעה – תחילה במחקר המדוקדק והנרחב שערכה, ואחר כך – בכתיבת הספר שלפנינו. אי אפשר להגדיר אותו כפיקשן מוחלט, שכן הדמויות המופיעות בו כולן, או כמעט כולן, מוכרות היטב. אבל גם לא מדובר בספר עיון, שכן לנדסמן רקחה מחייהן של הנשים שעליהן כתבה סיפורים שאמנם אינם בדויים, אבל חלקים, או פרטים רבים בתוכם השלימה בכוח הדימיון.
ברור לגמרי שלנדסמן מפלרטטת כאן לא רק עם ספרי היסטוריה או אוטוביוגרפיות שבהם תיעדו בני אדם בדיעבד את חייהם וזיכרונותיהם, אלא גם עם יומנים אישיים ומכתבים, שמשמשים אותה כמקורות ראשוניים: תיעוד בזמן אמת של הלכי רוח, מחשבות ועיסוקים.
במרכז הספר נמצאת רחל כצנלסון, שרק בערוב ימיה, כשזלמן בעלה כיהן כנשיא מדינת ישראל, הסכימה לקבל עליה גם את שם המשפחה שלו, שז"ר.
אנחנו פוגשים אותה לאורך השנים, החל ב־1919, שם אנחנו מכירים אותה מבעד לעיניה של חנה, אחותו של ברל כצנלסון. רחל נישאה אמנם לשז"ר, אבל הייתה מאוהבת בברל, וליבה נשאר שלו לעד – כך על פי לנדסמן, ויש להאמין לה, שהרי ברור שחקרה היטב את העניין.
עד אחרית ימיה תתגעגע רחל אל ימי "בית האבן של הקבוצה בירושלים", ששם מתחיל הסיפור. ברל וחבורה של נשים, שתי אחיותיו, רחל כצנלסון, ואחרות, שהו שם זמן מה, עבדו בחקלאות והתפרנסו ממנה, אבל בסופו של דבר פירק ברל את החבורה כשהתגייס לגדוד העברי. חמש נשים לא יכלו להישאר לבדן בבית מוקף ערבים.
הפרק הראשון מסתיים בתיאור מפתיע של יוסף טרומפלדור, כאן הוא מכונה אוסיה, שמנסה בכוח, בידו האחת, לתקוף את חנה, אחותו של ברל. "יעברו עוד שנים רבות לפני שחנה תתיישב לכתוב את זיכרונותיה. לספר שלה תקרא אח ואחות", מניחה לנדסמן את דעתנו כשהיא מסבירה לנו מניין נודע לה על התנהגותו הנלוזה של טרומפלדור.
התיאור של הגידם ש"עבד בחריצות בכל עבודה פיזית" ושהטיח בחנה, כמו כל דוש תל אביב מצוי, "בשביל מה באת אתי עד לפה" כשסירבה לגישושיו התוקפניים, בסופו של טיול לילי משותף, הזכיר לי את השעשוע הנפוץ לאחרונה שבו, באמצעות AI, "מחיים" דיוקנאות של אנשים מפורסמים, כדי שניווכח כיצד היו נראים כיום. הנה, למשל:
הרגשתי כך במיוחד בפרק השני, "על העיקר אין אנו מדברות (1929)" שמוקדש לרחל בלובשטיין, היא רחל "המשוררת". רחל כצנלסון כבר נשואה לשז"ר, וגרה לא הרחק מהדירה העלובה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שהגיעה אליה המשוררת אחרי שגירשו אותה מהקיבוץ, כי חלתה בשחפת.
הרכילות הידועה לכולנו, לפיה היה לשז"ר רומן עם המשוררת לא נסתרה גם מאוזני אישתו, אבל לנדסמן מבהירה לנו שמדובר בשמועות שווא (לעומת הרומן האמיתי שניהל שז"ר עם – אוזניים תצילנה – גולדה מאיר, כפי שמתברר בפרקים הבאים).
אנחנו רגילים לחשוב על רחל המשוררת כעל דמות שברירית, אומללה, בודדה, דיכאונית. נילי לנדסמן מביאה בפנינו אישה שונה לגמרי. כן, חולה מאוד, אבל גם סקרנית, עליזה ותאבת חיים (בפעם הראשונה שאנחנו "רואים" אותה היא מגיעה תלויה על זרועו של בחור צעיר ונאה, שמלווה אותה במדרגות אל דירתה שבעליית הגג, והיא מסבירה בעליזות שרק רצתה לראות את הגשם יורד על הים).
היא מצטיירת גם כגחמנית ובלגניסטית לא קטנה: תיאור החדר שלה, שכולו מגובב ומרובב, די מזעזע, כמו גם תובענותה המפונקת – "הלא ידוע לכל שידידיה של רחל אינם מתנכרים לה כלל ובאים לבקרה ומתמידים בכך למרות שהם עסוקים כהוגן בענייני היישוב" כותבת לנדסמן מנקודת מבטה של רחל כצנלסון. לנדסמן נשענה מן הסתם על תיאורים של בני דורה של המשוררת, ונראה כי לא הייתה אהודה במיוחד. אז אולי לא גירשו אותה מדגניה רק בגלל השחפת? או שהתיאורים שעליהם נשענה לנדסמן היו חד־צדדיים ואולי אפילו קצת (מאוד…?) מרושעים?
רחל כצלנסון נקרעת בסיפור בין חמלה וכעס כלפי המשוררת, בין תחושת ידידות ורצון לעזור לה, לבין מורת רוח ורצון להתרחק ממנה. כל זה מעניין מאוד.
ברור לגמרי שרחל כצנלסון עצמה משכה את ליבה של לנסדמן. כצנלסון ערכה במשך שנים את כתב העת, שהיה בתחילת דרכו חשוב ובעל השפעה, "דבר הפועלת"; היא זכתה בפרס ברנר וברבות הימים גם בפרס ישראל; הייתה אשת נשיא מכובדת, אם כי נשארה מאוהבת בגבר אחר. כצנלסון ריתקה את הסופרת, ולא רק היא, אלא גם הנשים הרבות האחרות שהקיפו אותה, ביניהן, בין היתר, דבורה דיין – אמו של משה דיין; אווה טבנקין – אמו של משה טבנקין; שרה שמוקלר, בת זוגו של ברל כצנלסון ולאה מירון, חברתם המשותפת, שאחרי מותה של שרה נהפכה לבת-זוגו; רבקה כצנלסון, שירשה את מקומה של רחל כעורכת כתב העת. כל הנשים הללו ייסדו ובנו את מדינת ישראל. כשאנחנו קוראים עליהן אנחנו חולפים ביעף על פני ההיסטוריה של כולנו, כפי שנראתה מתוך נקודת המבט שלהן, המשתקפת בעיניה של לנדסמן.
ספרו החדש של אלי הירש, שראה אור ממש בימים אלה, הוא ממואר שנכתב בפרוזה־שירית או בשירה־פרוזאית. סוגה ייחודית, פיתוח עצמי וחדשני של המשורר.
כל אחד מהשירים מציית לצו אחד בלבד: כולם כתובים בשמונה־עשרה שורות. כל השאר מותאם בכל פעם לשיר עצמו, בלי כללים שנקבעו מראש. השורות אינן נחרזות ואינן נענות למשקל שירי.
הכלל הנוסף שהשירים מצייתים לו הוא – כנות טוטלית, ויכולת למצוא משמעות ועוצמה בפרטים הכי קטנים של חיי היומיום, ובכך – להתעלות אתם מהפרטי אל הנשגב.
הספר הוא בעצם ממואר, או שמא – ועל רקע העיר תל אביב – תיעוד של סיפור האהבה ארוכת הימים בין הכותב ונתי, אשתו־אהובתו, שהירש מספר עליה ביופי שאין לו שיעור.
כבר בשיר הראשון, "פריז 1984" מתחילה להתגלות האהבה ההדדית ש"כולה מוזהבת ושמחה". הירש כותב על "החיוך שלך / כמו בחלום שאין יפה ממנו"; על "רגע שכולו אושר", ואנחנו, הקוראים, יוצאים לדרך, שבה אנחנו מלווים את זוג האוהבים. לרגעים – את התלאות שעברו ביחד. באחרים, רבים מהם – את שמחותיהם המשותפות.
אפילו שיר שמספר לכאורה על מריבה, "הריב הראשון", הוא בעצם שיר על אהבה עמוקה, ועל היכולת של הדובר להביט פנימה אל תוך נפשו, לתהות, וללמוד משהו על עצמו:
מהשיר הזה אפשר ללמוד משהו על רוחו של הספר כולו: שפת דיבור, עד כדי "אַנְ'לֹא"; פרטים מחיי היומיום: מכלי הצבע הלבן, המברשות, הסדינים; ולצידם – זיכרון של איזו גחמה רגעית, לא מובנת לדובר עצמו, וההתגלות של המראה המופלא, לאחר ששב הביתה: ההשתנות של החדר, בעקבות הצבע הלבן שמכסה את הקירות, וחשוב ממנו – פני אהובתו, המוכתמת "צֶבַע וּדְמָעוֹת". הלב נכמר אליה. ואליו. אל הצער שגרם לה. ולעצמו. ואל האהבה הגואה בו, ומגיעה בכוח רב גם אלינו.
בחלק מהשירים ממשיך הדובר לפנות ישירות אל אהובתו: "את ממעטת מאוד לבכות, ולכן כל בכי שלך / הוא סימן, נבואה, צו, והצו תמיד אותו צו: / תראה אותי"… הוא אכן רואה אותה. רואה כל כך, מקרוב, באינטימיות שהוא חולק אתנו, כי "כל מה שאני רוצה זה לראות אותך, נתי".
באחרים הוא מספר על עצמם בגוף יחיד רבים: "אף על פי שאהבנו מיד, ואהבנו מאוד – אהבה / מחיבוק ראשון – לא מיהרנו להשתמש במילה / עצמה".
ויש גם שירים שהם זיכרונות של חברויות, או, כדבר אחד השירים, הנושא את השם "חשבונות", מחשבות על ימים אחרים ועל האנשים שהיו שם: "כן, חבורת מקום הייתה גברית במפגיע, אז לא קלטתי עד כמה".
השירים מספרים לא רק על האהבה, אלא גם על קשרים חשובים נוספים בחייו של הדובר. למשל, "הכול קרה אחר כך": הצער על חבר קרוב, חזי, שעליו "כבר לא יכולנו להתאבל מרוב יגון". ההתמזגות המוחלטת עם הכאב: "איך אשרוד כשהזוועה הזאת תבקע להטביעני?" וכאן אפשר לראות שוב איך השורות השיריות מעצבות את אירועי החיים ומעניקה להם משמעות שמתעלה מעליהם, בזכות הפיוט.
הספר מחולק לשערים: "אני זוכר", "איים צפים", "תל אביב", "יומן תשמ"ח", "רק נתי אחת", "לא תם ולא נשלם".
ב"איים צפים" למשל אנחנו קוראים על התגלויות שבהן מסע גיאוגרפי מעורר גם מסע של התפתחות רגשית וחושנית, שקשורה תמיד בנתי, "ויופיך, יופיך, יופיך, יופיך – ".
החיים הם לא רק נסיעות כאלה. הם גם משימות: "התאמות בנקים והכנת משכורות", בשיר "ימי התום"; הם גם הצעת נישואים, התלבטויות שבהם "הפור נופל // וקלפי הגורל נחשפים". הם "משהו מעבר לאושר", "שתיקה" ו"רעש"; הם רגעי אימה של ביופסיה ואשפוז. אבל תמיד "ביחד": "אני חושב על הביחד הזה, הביחד־ביחד הזה, הביחד־ביחד / של בית החולים אבל גם הביחד־ביחד שלנו בכלל".
"תל אביב" היא – החתונה. ליל הכלולות. ועוד נסיעות. היא בתי קפה בשנות התשעים, ומסעדות בשנות השמונים. היא "המסתורי והמתוק ביותר" שאינו "קשור לדג או לברווז אלא לפעם ההיא שאימך / רק אמך משום מה (אביך אולי היה בחו"ל) – רצתה לשמח אותנו או את / עצמה ולקחה אותנו למסעדה קטנה בדרום אבן גבירול ששמה היה 'קרן' /והזמינה לכל אחד מאתנו שרימפס ברוטב סרטנים" – הכול, כל חומרי החיים משמשים כאן כאבני חן שאפשר להסתכל דרכן ולראות את העולם מואר ומהבהב לתמיד, מונצח על הדף, בשלל צבעים מרהיבים, כל פרט הוא פריזמה, כל רגע הוא אוצר שנאגר.
הביוגרפיה השירית שכתב אלי הירש מושכת את הלב ומרתקת. היא מגוונת וגדושה, ומעוררת רצון לקרוא אותה שוב ושוב, תחילה ברצף, אחרי כן פה ושם, מדי פעם, ולהתעשר ממנה.
השער האחרון "לא תם ולא נשלם" מבטיח המשך, בספר הבא. מחכים לו.
על עטיפת הספר מופיעים שני תצלומים מלפני שנים, של נתי ואלי הירש, לפני שנים. והנה כאן, תצלום ממסיבת קדם־ההשקה הקטנה, הפרטית, מלאת האהבה והחום האנושי, שערכו בביתם לפני ימים אחדים לכבוד הספר. נתי ואלי אירחו בחום לב והכנסת אורחים קבוצה של חברים ששמחו כל כך בשמחת הספר החדש.
כמובן שלא כולם ידעו. אני לא ידעתי, ובעולם שבו אין כמעט קוראים, בין אם הם קנדיים ובין אם לאו, שלא מרגישים קרבה כלשהי לאליס [מונרו], סברתי שאני "מכירה" אותה יותר מרוב האנשים. שורשי בעמק אוטווה, קרוב כל כך למקום שבו אליס גדלה, המקום שעליו כתבה לעתים תכופות, עד כדי כך שאחד מסיפוריה הנודעים ביותר נקרא "עמק אוטווה".
אנשים כתבו שאליס מצליחה למצוא את האוניברסלי בתוך הספציפי – ובכן, היא מצאה את האוניברסלי במה שהוא ספציפי בשבילי: חיי משפחה כפריים, "שקטים" של אנשים לבנים, כמו אלה של בני המשפחה שלי.
אבל שום דבר [ממה שהתגלה] לא מפתיע אותי.
אני כאובה, אבל המצוקה שלי שזורה בהכרה שמשפחות לא מגיבות לפגיעה כמו שהן עושות בקולנוע. הן לא מעניקות לנפגעת תמיכה בלתי מסוייגת, אפילו כשהתוקף לא מתכחש למעשיו.
הן מגינות על עצמן ומקריבות את מי שהפריעה לשלווה המשפחתית.
הכול מכירים בכך ש"כול" מי ש"ידע" על סודות כאלה כולל לעתים קרובות אנשים חזקים שיכלו להתריע, אבל לא עשו זאת. האנדראות בעולם משלמות את המחיר. ככה זה.
כל יום שישי בבוקר, כשהעיתון הגיע אל סף דלתנו, נהגתי, לפני הכול, לפתוח את העמוד האחרון של המוסף ולקרוא את הטור של מאיר שלו. לא פעם פרצתי בצחוק רם מדבריו. הרבה פעמים ביקשתי לשתף את מה שכתב, לצטט את דבריו, לקרוא אל העולם – תראו! תקראו!
כשהטור שלו נעלם, מיד אחרי מותו – והמילה "מיד" מדויקת, כי התברר בדיעבד שגם כשחלה המשיך לכתוב אותו כסדרו, כמעט עד לרגעי חייו האחרונים – הרגשתי שנגזל ממני קשר חשוב ומיוחד. זהו. כבר לא אדע מה דעתו של מאיר שלו על מה שקורה. לא אזדהה. לא אמצא את המילים שמיטיבות כל כך להסביר לי מה אני חושבת ומרגישה.
ספרו שראה אור השנה הוא בעצם שחזור של שניים קודמים, שפרסם עוד בחייו: הספר בעיקר על אהבה הופיע לראשונה ב־1995, והספר סוד אחיזת העיניים – ב־1999. זה שלפנינו עכשיו הוא שילוב נפלא ביניהם. קראתי אותו בעונג צרוף.
בהקדמה לספר הראשון (היא מופיעה גם בחדש), הסביר מאיר שלו שהוא כולל "הרצאות אחדות, על ביטויי האהבה והגורל, הטבע והנוף, היופי והזיכרון" כפי שאפשר למצוא אותם בספרים שונים. רשימה שלהם מופיעה בעמוד האחרון של הספר שלפנינו: החל בעלילות גלגמש, האפוס המסופוטמי מ־2,100 לפנה"ס, המשך במטמורפוזות של אובידיוס, יוסף ואחיו, הנבחר, מוות בוונציה, מאת תומס מאן, וכלה בטריסטרם שנדי מאת לורנס סטרן, וביניהן יצירות נוספות רבות (של מלוויל, הארדי, מונתה, נחום גוטמן, ועוד ועוד).
מבטו של שלו על כל היצירות הללו מרתק ומעורר השראה, וכל אחת מתובנותיו או תגליותיו מעניינת מאוד. הנה למשל הוא מסביר לנו שסופרים רק מעמידים פנים שהם מומחים של ממש בתחומים רבים… עד כדי כך שהוא מגלה לנו, בבדיחות הדעת, כיצד בעקבות ספרו בביתו במדבר פנה אליו תלמיד בבית ספר תיכון וביקש ממנו שינחה אותו בעבודת המחקר שאותה ביקש להקדיש לארינמל, שכן גיבור ספרו של שלו מגדל חרק כזה, "וכיוון שהוא מתאר בגוף ראשון את תצפיותיו, ייחס לי התלמיד בקיאות של אנטומולג מקצועי – ולא היא."
"רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות," הוא מסביר לנו. "אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן, העמדת פנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מהחוזה שבין הקורא והכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי." נפלא ומשעשע לקרוא את הדברים הללו. לא רק כקוראת, אלא גם ככותבת…
מהדוגמה האחת הזאת אפשר להבחין באחד מכוחותיו העיקריים של הספר: כתב אותו סופר שהוא גם קורא בקיא ומיומן. הוא מכיר את מלאכת הכתיבה, ויודע איך ניגש אליה לאו דווקא מי שאחראי להיווצרותה, אלא זה ש"רק" קורא אותה. והוא מסביר: יש אמנם שותפים רבים להתהליך הופעתו של ספר: לקטורים, עורכים, מגיהים, פקידים במשרד וסבלים של ההפצה, אבל יש רק שניים, הסופר והקורא, שבלעדיהם אין ספרות.
שלו מפליא לתאר את עוצמת כוחו של הסופר, הריבון של סיפורו, בוראו ויוצרו. שמחתי מאוד על עמדתו, שלפיה אין לבוא אל הכותב בטענות על מהלכים שונים בעלילה, במיוחד אחרי שנאלצתי פה ושם להסביר או לתרץ לפחות מהלך אחד שמתרחש בספר שלי מה קרה להגר באילת? התרחשות שקוממה כמה מקוראיי שחלקם כמעט קראו אותי לסדר בגללה (למרבה ההקלה, היו מנגד גם קוראים שהבינו והצדיקו את אותה השתלשלות…).
היו לי גם שמחות – כקוראת. למשל כששלו כותב על לוליטה הוא מדגיש שהמברט המברט אינו נבוקוב, ולכן טועים מי שמתבלבלים ביניהם וסבורים שהסופר היה פדופיל: "המחבר אינו עומד מאחורי כל תפישה של כל גיבור בספרו ואינו משתמש בגיבוריו כדי להביע את דעותיו שלו. הדבר אפשרי, אבל אינו מחויב המציאות"! אכן, אסור להתבלבל. לפעמים הדמויות מייצגות את עמדותיו של הסופר, אבל לא תמיד!
שלו אולי אינו מומחה לחרקים, כפי שאפשר לטעות ולהבין מאחד מספריו, אבל בסיפורים – הן מהספרות והן מהמקרא! – הוא מומחה גדול. הציטוטים הרבים שהוא מביא בפנינו מתוך כל מה שקרא פשוט נפלאים. למשל – הדיון שלו בעניין יופיין של דמויות ספרותיות, והציטוט שהוא מביא מתוך הרומן הרחק מההמון המתהולל של תומס הארדי, ולפיו "אנו צובעים ומעצבים את מראה עינינו על־פי המחסורים שבלבנו", ולכן איננו זקוקים לתיאורים מפורטים של הסופר. כאן מוסיף שלו ומתייחס לאחד המאפיינים של הכתיבה התנ"כית, הצמצום וההשמטה של פרטים מסוימים, שאפשר למצוא לא רק בספר הספרים: "בדיוק כך אנחנו מתארים לנו גם את מראן של בת־שבע התנכ"ית," הוא כותב, "ושל הלנה מטרויה ושל רחל אמנו ושל אטלנטה מקאלידון ושל כל הנשים היפות הללו – לפי המחסורים שבלבנו"… ולכן, לדבריו, גם "הקמצנות בתיאור האשה היפה אינה נחלת התנ"ך בלבד"… אמנם מכעיס אותו שהומרוס טרח לפרט איך נראה כל כלי נשק שמחזיק אכילס, ובתנ"ך "יש לנו פרקים שלמים, משעממים להפליא, של כל הכפתורים והפרחים של המנורה, וכל המחתות והיעים והמזבחות והידיות והכיורים והעמודים של המשכן והמקדש, אבל לא של פניהן של הנשים המעטות המכונות בו 'יפות'". עם זאת, הוא מוסיף, "הנשים היפות של התנ"ך ושל המיתולוגיה היוונית ממשיכות לסקרן קוראים רבים עד עצם היום הזה…"
כפי שאפשר לראות בציטוט שלעיל ("פרקים שלמים, משעממים להפליא"), שנינותו וחוש ההומור של מאיר שלו זורחים ומשעשעים כמעט בכל עמוד בספר. "בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות", הוא כותב בדיונו על הגורל ועל סופרים ששלחו את גיבוריהם לטעון כנגד אלוהים (כמו למשל – טוביה החולב), אבל, הוא מוסיף, "איש מהם לא קיבל תשובה"…
או: "ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה [כוונתו לסיפורה של תמר אשת ער, בספר בראשית], ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים".
כשקוראים את ספרו של שלו מרגישים היטב בהנאתו, שקורנת גם אלינו!
הבת של אליס מונרו הטילה היום פצצה, ואני לא יודעת את נפשי.
לפני שנים רבות, כבר באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גיליתי אותה, את אליס מונרו, הסופרת הקנדית הנפלאה (כך חשבתי עד היום).
עד היום היא הייתה אחת הסופרות האהובות עלי ביותר. אז, בשנות השמונים, כשרציתי לקרוא ספר באנגלית, נאלצתי למצוא דרך להשיג אותו. לא היה אמזון. לא היה אינטרנט! כדי לגלות אם יצא ספר חדש שלה הייתי צריכה להפעיל תכסיסי בילוש. אבל השגתי את כולם! וקראתי אותם. והתפעלתי כל כך.
היו אפילו תקופות שחיזרתי אחרי הוצאות לאור בתחינה שיתרגמו אותה לעברית ויפרסמו אותה. לא הסכימו. לא שמעו עליה. או שלא האמינו שהיא באמת חשובה כל כך. הרי כתבה בסך הכול על חיי נשים ונערות.
אבל אז למדו על קיומה גם כאן. כמובן – כשזכתה בפרס נובל לספרות, הייתה לשם דבר.
סקינר כתבה שסיפרה על כך לראשונה לאמה, ב־1992, כשהייתה בשנות העשרים לחייה, אחרי שמונרו דיברה באהדה, בפומבי, על דמות ספרותית שנפגעה מינית.
היא כתבה לאמה מכתב וסיפרה לה על הפגיעה. אליס מונרו הגיבה כצפוי, ובדיוק כפי שהבת חששה: מבחינתה הפגיעה של בעלה בבתה הייתה בגידה בה. באשתו. "היא בכלל הבינה שהיא מדברת עם קורבן?" תהתה הבת, והשיבה – לא. היא לא הבינה.
ב־2005 הלכה הבת למשטרה. הוגשה תביעה נגד האב החורג, שהיה אז בן שמונים, והוא הודה! (ונגזרה עליו… תקופת מבחן של שנתיים).
אליס מונרו נשארה אתו, עד מותו.
וטענה בפני בתה שסיפרה לה "מאוחר מדי" על הפגיעה. אמרה לה ש – מה לעשות? היא אוהבת אותו יותר מדי. ושאם יש את מי להאשים, זה את התרבות המיזוגנית, כי בתה מצפה ממנה להתכחש לצרכיה (של האם!), להקריב את עצמה למען ילדיה. ושהיא, אמה של הנפגעת, לא אמורה לתקן את העוולות שמעוללים גברים. "זה הכול רק בינך לבינו", אמרה לה. "לא קשור אלי" (כמה מוכר).
האב החורג האשים, כמובן את הילדה (בת התשע, בתקופה שהפגיעה בה החלה), שחיפשה, לדבריו "הרפתקאות מיניות". הוא גם טען שניסתה להרוס את חיי הנישואים שלו ושל אמה.
אנדריאה רובין סקינר מבקשת שכל מי שדן בספרים של אמה, מרצה עליהם, חוקר אותם (מתפעל מהם?) יזכור: אליס מונרו ידעה שאביה החורג של בתה פגע בבת כשהייתה ילדה, אבל עמדה לצידו. לא לצידה.
וזה מכאיב גם לי. מאוד.
לא כתבתי כמעט על הספרים של אליס מונרו כי קראתי אותם שנים רבות לפני שיצרתי את הבלוג "סופרת ספרים", אבל תמיד חשבתי שעוד אחזור אליהם, שעוד אגע שוב ביופיים.
"לפעמים האמת היא קו הגנה גרוע במיוחד", אומרת לעצמה מאיה סיל.
לפני עשר שנים שירתה מאיה כמושבעת במשפט מתוקשר מאוד: בובי נוק, צעיר שחור, מורה, נחשד שניהל מערכת יחסים אסורה עם ג'סיקה סילבר, אחת מתלמידותיו, שנעלמה. חייה של מאיה, המושבעת במשפט ההוא, השתנו בעקבותיו לבלי הכר. כיום, מקץ עשר שנים, היא מתמודדת עם האשמת־שווא שנובעת למעשה מאותו משפט, ועליה לשקול איך להגן על עצמה. האם להודות בפשע שלא ביצעה, כי השיקולים המשפטיים מראים שרק כך תצליח להינצל מאימת הדין?
במשפט ההוא היו ראיות רבות לאשמתו של בובי: שרידי די־אן־איי של ג'סיקה, דם, שערות, נמצאו במכוניתו; הודעות טקסט בוטות ומפורשות שהחליפו העידו שהיה ביניהם קשר מיני; הפעם האחרונה שג'סיקה נראתה בחיים הייתה בחברתו של בובי. הבעיה העיקרית של התובע במשפט הייתה שגופתה של ג'סיקה לא נמצאה מעולם, ומאיה, המושבעת, השתכנעה שהתעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו של בובי, ולכן יש לזכותו.
כל זה התרחש, כאמור, לפני עשר שנים. ועכשיו רִיק דאגלס, אחד המושבעים האחרים באותו משפט, צץ ומופיע שוב בחייה, ודורש ממנה לשתף אתו פעולה במה שהוא מכנה – חשיפת האמת: הוא משוכנע שהמושבעים עשו אז טעות איומה; שבובי הוא כן הרוצח, ושחובתם הייתה להרשיעו. מתברר למאיה שאת כל עשר השנים שחלפו מאז הקדיש ריק לעניין אחד: להוכיח את אשמתו של בובי. הוא אפילו כתב ספר, שבו עיקר טענותיו היו נגד מאיה, שלדבריו אילצה אותו ואת שאר המושבעים לזכות את הנאשם, כמעט בניגוד לרצונם.
מסתבר שהציבור כולו השתכנע שבובי אכן רצח את ג'סיקה. חלק מהראיות לא הובאו בפני המושבעים, בשל פלפולים משפטיים. מה שכל העולם ידע, נסתר מעיניהם. כשהמשפט הסתיים, להפתעתם הרבה של המושבעים, הם גילו שהכול דנים אותם לכף חובה. הדיעה המקובלת הייתה שמדובר בשנים־עשר מטומטמים ששלחו רוצח לחופשי. (בהקשר זה אי אפשר כמובן שלא להיזכר במשפט של או ג'יי סימפסון: לכל מי שצפה בשידורים הישירים מבית הדין היה ברור שסימפסון הוא רוצח מתועב, אבל המושבעים זיכו אותו, ואפילו די מהר. במרוצת הזמן הוכח שאו ג'יי סימפסון פושע מועד. הוא סיים את חייו מנודה ורדוף, אחרי שביצע עוד מעשים פליליים. נראה שאין כיום אף אחד שמאמין עוד בחפותו).
אבל הרומן שלפנינו מורכב בהרבה. את האמת הסופית המוחלטת נגלה, כמובן. כדרכם של ספרי מתח היא תגיע ממש בעמודים האחרונים, אחרי הטעיות, תהפוכות והפתעות רבות.
נדמה לי שהספר נכתב בעיקר כדי לדון בשיטת המשפט הנהוגה בארצות הברית: שנים־עשר בני אדם "מהיישוב", כלומר – אזרחים רגילים, נטולי כל השכלה משפטית, אמורים לשבת ולהקשיב לתובע ולסנגור, ואז להתכנס, לדון בכל מה ששמעו, ולחרוץ – פה אחד – את דינו של הנאשם!
נראה כי הסופר מכיר היטב את המהלכים שמתרחשים מאחורי הקלעים של השיטה: איך באמת מתנהגים המושבעים "מאחורי הקלעים"? האם הם מצייתים לכלל הכי חשוב (והכי קשה!) שלפיו אסור להם בתכלית האיסור לדון על כל מה שהם שומעים במהלך המשפט, עם אף אחד, ובמיוחד לא בינם לבין עצמם?
מה נדרש מאדם כדי שישתף פעולה עם התפקיד וימלא אותו נאמנה? מדוע מישהו מסכים בכלל להקדיש שבועות או חודשים מחייו כדי לשרת כמושבע (והרי קל מאוד לחמוק מהמטלה, בתירוצים פשוטים ומוכרים)?
האם השיטה צודקת? פועלת? האם אפשר לסמוך עליה?
ולא פחות חשוב – מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח על חייהם של מושבעים במשפט שיש לו הדים ציבוריים רמים כל כך?
כל אלה שאלות מרתקות, והספר מתמודד אתן היטב. העלילה נעה בין ההווה לעבר, בין מה שמתרחש "עכשיו", כעבור עשר שנים, למה שהיה אז, במהלך המשפט. בחלקי העבר אנחנו פוגשים את כל אחת מהדמויות, ומבינים מה מטריד ומה מניע אותן. כך למשל מושבעת שחורה מתקוממת נגד הציפייה שרק בשל מוצאה האתני תצדד בחשוד, כי גם הוא שחור.
כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה עניין הגזענות רגיש בארצות הברית. מסתבר שמי שנחשד שהוא גזען, מרגיש שטפלו עליו את האשמה החמורה ביותר שאפשר בכלל להעלות על הדעת. (אבל די ברור שמדובר רק על גזענות־אסורה־בתכלית על רקע של צבע העור. אנטישמיות אינה מוזכרת בספר בכלל, אבל כפי שאפשר להיווכח בימינו, היא לגיטימית ועוד איך: "ילדיי לא ידעו אנטישמיות מהי. ואז העלימו יהודים מספרי המחזור של התיכון", מספרים למרבה הזוועה ישראלים שחיים בארצות הברית).
מושבעת אחרת, שבעלה נוהג להשפיל אותה ולזלזל בה מרגישה פתאום בעלת ערך, ומושבע שנראה גברתן בעל גוף מתגלה כעדין נפש ושברירי… איפיוני הדמויות מתבטאים בצורה מרתקת ברגע שבו עליהם להחליט אם להרשיע מישהו, ואז – אחד מהם מבקש להצילו מחיים שבהם המוניטין שלו ייפגע אנושות, אחר מעדיף לא לאפשר למשטרה לגעת בגסות בעניינים עדינים, מישהי אומרת לעצמה שהיא לא מוכנה לשלול מאדם אחר את חירותו, מטרתו של אדם אחר היא רק – להיטיב עם הקבוצה שהוא משתייך לה, יש אישה שמסרבת לנהוג כפי שמצפים ממנה, אחת אחרת מחליטה להגן על דמות של אדם חסר אונים וחף בוודאות מכל מפשע, ועוד אחת – מבקשת פשוט לחמול. יש ביניהם מי שמחליט כך או אחרת רק כדי להציל את עצמו, והאחרונה שביניהם – כדי לתקן טעות שעשתה בעבר.
מושבעים מחליטים אם כן על פי אופיים, עקרונותיהם ואורחות חייהם, ולאו דווקא, ולא רק, על פי הראיות המובאות בפניהם. זאת כנראה המסקנה הסופית שהספר מבקש שנגיע אליה.
על השאלה האם שיטת חבר־המושבעים טובה ויעילה יותר משיטות אחרות הוא אינו מנסה לענות…
את הספר תרגמה לעברית הדסה הנדלר, והוא ראה בישראל אור בהוצאת תכלת. אני קראתי אותו באנגלית, ואת מה שמצוטט לעיל תרגמתי בעצמי.
…כאן באונייה נוסעים הרבה ערבים נוצרים שכפי הנראה נוסעים לעשות פרופוגנדה באמריקה נגד היהודים כי יש להם דעות משונות על המעוראות והציונות. אני שמעתי הרבה מהשטויות שלהם כי הייתי המתורגמן האנגלי שלהם שתרגמתי את דבריהם האנגלים לעברית. בשביל המתווכחים היהודים הדעה הכי שטותית שלהם היא שהיהודים היו א. מעוררי המאורעות. ב. הורגי הערבים ג. מחריבי ארץ ישראל וכל מיני דברים אחרים.
הם אומרים את ההפך מדבריהם קודם הם אומרים שהם אוהבים את היהודים ומקווים שיתקיימו הדברים הכתובים בתורתם שהיהודים יבואו לארץ ישראל וכנגד זה הם אומרים רק היהודים ילידי הארץ שיודעים ערבית. בכלל הם אומרים שהיהודים הם מרכז הרעה בעולם ולכן שונאים אותם בכל העולם. היה כאן מתווכח טוב מאוד ששאל אותו "אתה מוסלמי?" הערבי אמר, "לא, נוצרי". אז ענה היהודי, או, אז אם כך אין שום שאלה. אנחנו היהודים ביחד עם המוסלמים נגרש אותכם מכאן ונקים מדינה עברית־ערבית שתכבוש את כל העולם".
היה כאן על האוניה מיסיונר אחד (שדמה יותר לספרדי מאשר לכומר) והוא נסה לנצר אותי בהבטחות שלנוצרים מחכה סליחה בעולם הבא וליהודים לא, אז בא אותו המתווכח ואמר לו "אם אתה מאמין בעולם הבא קום וזרוק את עצמך לים תכף ומיד."
שיבושי העברית צוטטו לעיל כפי שהופיעו במקור, במכתב מ־21 באוגוסט 1938
את סגנון רישומיה של האמנית מרב שין בן־אלון הכרתי מספרה הקודם, חמש רגליים, שבו פרשה לראשונה סיפור ש – כך כתבתי עליו באוגוסט 2020 – "אינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב". בחמש רגליים סיפרה שין בן־אלון על סודות מעברו של אביה. הכול נרשם בקווים עדינים, מינימליסטים, בשחור ואדום.
סגנון הרישומים חוזר גם בספרה החדש, VENICE, אבל עניינו, כך ברור ממש ממבט ראשון, שונה מזה של קודמו.
כבר ממראה הכריכה הקדמית אפשר להבחין שמדובר כאן באיזשהו פצע מפחיד: האם רואים בו שריטה עמוקה בגוף? ואולי זאת בעצם – איזו מחשבה מבעיתה – וגינה פצועה ומדממת?
מדפדפים ורואים, ממש בעמודים הראשונים, רישום של תחתונים מנוקדים, שולחן הפוך, ו – הו! כמה מחריד! – גלגל, אולי של אופניים, שיוצא ממנו מוט, וזה ננעץ מלמעלה לתוך מפשעת של אישה. היא עצמה אינה נראית. אין לה פנים, ובעצם גם לא גוף, חוץ מאשר המקום הזה שבו הרגליים מתחברות זו לזו ומשהו אלים, קשה, ופוצע – מפלח אותו.
הדפים מלאים במלבנים ריקים: אלה השתיקות הבלתי נמנעות שמופיעות בין פרטי הסיפור ההולך ונגלה לעינינו, וביניהם – מה שמתפרש כשלוליות של דם, או של הילכדות שאין ממנה מוצא. למשל – רישום שבו סבך של חוטים לוכד את כפות הרגליים של גוף שפרטיו לא ברורים, רואים רק את קודקודו השמוט כלפי מטה, חסר אונים, סכימטי, ומעליו – בגד ים משורטט בקו שחור שמדגיש, שוב, מפשעת ספק גלויה, ספק מדומיינת.
חלק מהרישומים מכילים מעין סמלים: Princess Cake מראה אישה מוקפת במה שנראה כמו קורי עכביש שנלכדה בתוכם, האם הם מסמנים מין חצאית שהיא לובשת? או עוגה עקובה מדם, שהאישה מצאה את עצמה תקועה עליה?
Red Arms הן זוג זרועות שניצבות זו מול זו, לפותות רפויות ברשת של חוטים שמזכירה את המשחק "סבתא סורגת", אבל כפות הידיים כאן ברישום שמוטות, חסרות אונים, ללא חיות, לא משחקות, שוב – לכודות.
Red Arms 2012
ואחר כך יש דפים עם חלקי גוף מבעיתים, קטועים, ועוד שתיקות, ושוב – תחתונים מוכתמים בדם, רגליים בלי גוף, גוף בלי פנים, דפים עם כתמים מפוספסים בגוונים שונים של אדום, אצבע נוגעת בשלולית אדומה – דם? דם! – והתמונה מהכריכה – אותה שריטה ארוכה, פצע פתוח, עמוק, מבעית, ושוב – תחתונים שכתמי הדם שעליהם נראים כמו חוטים שהסתבכו, שקושרים בין הרגליים, ואיך אפשר יהיה להשתחרר מהם? ואיך אפשר יהיה להיפטר מאימתם?
תחתונים, דיו על נייר, בעקבות מיכל נאמן, 2013
האלימות, הכאב, הזיכרון המעומעם העולה מכל דף, לא מפורשים, ואין צורך בשום הסברים. הם עולים וצפים, שוב ושוב, מתעדים מעשה – או מעשים! – אלימים שנעשו בגופה של אישה. והיא יודעת, זוכרת, ומנסה להתמודד אתם, לשחזר קטעים מתוכם, ובכך להיאבק בהם.
בין הרישומים משובצים גם קטעים מצולמים מתוך דפי ספר שרוב המילים הכתובות בהם מטושטשות ואחרות מודגשות בצהוב.
בתחילתו מופיעים צילומים מתוך ספר שנושא את השם ASPECTS OF THE WORK OF ART ורק מילה אחת מודגשת בו: Delacroix. נכתב שם משהו על הציורים שלו, שאי אפשר לקרוא, כי המילים עורפלו, נמחקו חלקית. אבל אחרות צצות ונראות ברורות יותר, פה ושם: למשל– Romanticism, או כותרת – The definition of painting.
בסופו של הספר מודגשות בדפים המילים theory, creation, imagination, evidence, dangers, influence, power of control, model for the artist himself, no way, one occasion.
הן אמורות מן הסתם להנחות אותנו, ולהעניק לנו מפתחות או רמזים להתעמקות במשמעויות המוצגות לעינינו, אמירה ארס־פואטית בתוך ערפול־מכוון של טקסט שמדבר "על" אמנות ולא יוצר אותה באופן ישיר, בניגוד לספר Venice עצמו, שבו אין שום צורך בהסברים: הרישומים עזי הבעה, שהם לא פעם מחרידים ממש, וגם השתיקות הפזורות ביניהם, מדברים בשם עצמם.
מר בנימין נתניהו עלול להיפגע אם הוועדה תגיע לכלל מסקנה כי בתפקידו כראש הממשלה, בשנים 2016-2009, בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה –
קיבל החלטות שלהן השלכות משמעותיות על ביטחון המדינה ובניין הכוח של צה"ל, ללא תהליך סדור של קבלת החלטות.
הגיע לסיכומים עם גרמניה בשורה של סוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות ללא תיעוד ותוך עקיפת הממשלה.
הפך את המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה, שפעל במקביל ובסתירה למשרד הביטחון בתחומי האחריות והמומחיות של משרד הביטחון.
רכש צוללות AIP
הוביל לרכש צוללת שישית על יסוד הנחות בלתי מבוססות, הצדקות משתנות, ללא עבודת מטה סדורה ובסטייה מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
נמנע מלדון בהשלכות הנובעות מהקצאת תקציבי עתק להצטיידות בצוללת שישית על מוכנות צה"ל לאתגרים ביטחוניים בטווח הזמן הקצר והארוך, אשר הוצגו בפניו.
ניסה לקדם הגדלות נוספות של צי הצוללות, שלא על בסיס עבודת מטה ובסטייה קיצונית מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
קידם החלפת צוללות ישנות בחדשות ודחק את מערכת הביטחון מעיסוק בנושא המצוי בתחומי אחריותה. זאת, תוך שגרם לשיבוש תהליך מקצועי וסדור שנערך במערכת הביטחון ושעסק בעיתוי החלפת הצוללות הישנות בחדשות, באפיון הצוללות החדשות ובקביעת מחירן.
רכש ספינות נגד צוללות
קידם רכש שתי ספינות סער 6 נוספות (שישמשו כספינות נגד צוללות) מגרמניה ללא מעורבות מערכת הביטחון, שהנושא מצוי באחריותה, ללא דיון בצורך וללא דיווח סדור ותיעוד מהלכיו לקידום הרכש (המהלך נבלם).
הסכמה למכר צוללות לצד ג'
קיבל החלטות בשאלות מדיניות-ביטחוניות רגישות ללא בחינה סדורה ותוך הדרת גורמים ביטחוניים רלוונטיים.
נמנע מתיעוד פגישות באופן ששלל את היכולת לקיים בקרה ומעקב אחר ביצוע החלטות בעלות חשיבות אסטרטגית לביטחון המדינה.
יצר ערוצי פעולה מקבילים וסותרים ובכך הביא לסיכון ביטחון המדינה ולפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
הסתיר מגורמים רלוונטיים את השיח המדיני שניהל אף שהוזהר מפני השלכות השיח על הטיפול בסוגיה.
התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל.
בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?
אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.
מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן-חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.
שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).
ובכן, בן-חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו.
אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן-חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.
עכשיו תראו; בן-חיים מקיים קשר רופף משהו עם מה שאני מכנה "מציאות", ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. במציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות ובהעדפת מקורבים. במציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות. אבל בן-חיים מייצג המוני ישראלים שכבר לא מוכנים או מסוגלים, בשום דרך, לראות את המציאות.
הישראלים העיוורים רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.
הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס-לב ונצמד לכסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא האיש הנכון; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.
הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים. הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.
הישראלים העיוורים רואים עשרות-אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים איכפתיים, משרתים, תורמים – ואומרים: בוגדים מטורללים.
הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגווטמאלה, ואומרים: פטריוט ישראלי. הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14, ערוץ מונגש במיוחד עבורם. הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם בזים לה. תגידו להם: תראו, כלב, והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.
והישראלים העיוורים הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר-לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.
אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני יודע עליה?
אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל באף מקום עוד לא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?
פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים. כרגע לאף אחד מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררים כקונספציה מופלאה. ולאף אחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא. כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זה מציאות או הולוגרמה? בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשלם אותו. למשל, שיוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משיוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם במידה שייפלו בשבי.
זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. הליבה. לא דעות או אמונות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסיה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסיה שאיננה כזאת, כולם רעים.
ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנשאר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.
כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: אין עליו.
זוכרים את ימי הסגר האיומים, כשבכל העולם מתו מיליוני בני אדם, והיה נדמה שהאפוקליפסה כאן ושלעולם לא נחזור לחיות כמו פעם? כשחיבוק בין זרים מזדמנים ברחוב נראה כמו משהו ששייך לימי קדם שלא ישובו? כשהתגודדות של יותר מארבעה בני אדם נראתה מסוכנת, מפחידה ובלתי אפשרית?
אז כן, לאחרונה נראה שהקורונה מכה שוב: שומעים על עוד ועוד מקרי הידבקות, אבל אותם ימים, שבהם הסגר נראה הכרחי והווירוס היה קטלני כל כך, תמו (יש לקוות!). היום כבר אפשר לקרוא ספרים שהתרחשו אז, על רקע הסגר, כשאנשים התנתקו משגרת היומיום הרגילה שלהם, וסיגלו אורחות חיים אחרות.
אגם טום הוא ספר כזה. המגיפה ההיא נמצאת שם, בשולי התודעה, אבל היא גרמה לרקע שרק בתוכו הסיפור יכול להתרחש. שכן בגלל הקורונה שלוש בנותיהם של לארה ושל ג'ון, בעליהם של מטע עצי פרי גדול במישיגן, נאלצות לשוב לחווה ולהסתגר בה. הן גם מתגייסות לעזור בקטיף הדובדבנים, בשל המחסור בידיים עובדות – כל הפועלים נטשו את המקום, שוב – בגלל המגיפה. (מטע הדובדבנים שבסיפור מרפרר כמובן, ובמפורש, לגן הדובדבנים של צ'כוב. גם כאן יש ספק באשר לעתידו של המטע, האם יישאר בחזקת בני המשפחה, אחרי שעבר מדור לדור?)
לארה וג'ון מאושרים: הם זוכים שוב להתקרב לבנותיהם, ששתיים מהן כבר התרחקו מהבית והחלו לפלס את דרכן בחיים: מייזי לומדת להיות וטרינרית ומֶל לומדת משחק. רק אמילי, בתם הבכורה, מתלהבת מהחיים החקלאיים והיא זאת שמתכננת להישאר בחווה ולהמשיך לגדל פירות, ביחד עם בנם של השכנים שאתו היא מתכוונת להתחתן.
הביחד הזה של זוג ההורים ושלוש הבנות מניב סיפור מרתק ונוגע ללב. לתדהמתן של הבנות מסתבר שלארה אימן נולדה בכלל בשם לורה. ושינתה אותו בעקבות הדמות הראשית בספר (ובסרט!) ד"ר ז'יוואגו. אבל זה עוד כלום! כי לארה הייתה בעצם שחקנית מצליחה, שהופיעה בסרט קולנוע! ומרגש אפילו יותר: היא, כך פולט יום אחד אביהן של הבנות כבדרך אגב, הכירה את כוכב הקולנוע הנודע מאוד, דְיוּק! ו – מי הייתה מאמינה! – הייתה אפילו בת הזוג שלו!
לארה שיחקה בהצגה על פי מחזה של תורטון ויילדר, "העיירה שלנו", שמהדהד לכל אורך הרומן. במחזה של ויילדר יש – קצת כמו ב"המלט" או ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר – הצגה בתוך ההצגה שאנחנו צופים בה. והרומן עצמו כולל את ההצגה, במעין מערכת מרתקת של מראות שמשתקפות זו בזו.
הבנות משתוקקות לדעת את כל הפרטים על הרומן בין אימן לכוכב הקולנוע, ולארה מספרת אותם, לבנותיה ולנו. אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה, כולל פרטים שהורים לא נוהגים לספר לילדים שלהן, והן – שעוסקות בעבודת הקטיף הקשה – מלוות את חיי העבר של אמן, עד למקום שבו במקום להמשיך בקריירה המבטיחה של כוכבת קולנוע, היא נישאה לאביהן ונהפכה לעקרת בית ואימא מְטפחת במשרה מלאה.
סיפורה מרתק ועתיר תפניות והפתעות. למי שמחפשים בריחה נעימה מהמציאות האפוקליפטית באמת שלנו כיום בישראל, הספר מומלץ. הוא קריא מאוד, ויש בו גם לא מעט תובנות. למשל: "אי אפשר להסביר את האמת הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם, הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר, נהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה, עד שבוקר אחד את קוטפת דובדבנים עם שלוש בנותייך הבוגרות, ובעלך חולף על טרקטורון, ואת בטוחה שזה כל מה שרצית אי פעם".
פאצ'ט מיטיבה לתאר את פער הדורות בתפיסה של המציאות ושל השאיפות והצרכים. הבנות לא מצליחות למשל להבין מדוע אימן ויתרה על הכוכבות שהובטחה לה. היא לעומת זאת מפוכחת ויודעת שהחיים שבחרה בהם אמיתיים ומתגמלים הרבה יותר. היא מתארת להפליא את דמותו הדוּשית של הכוכב המצליח, שחייו מזויפים ואנוכיים, לעומת החסד שבחיים הפשוטים־לכאורה, שהם עתירי משמעות ותוכן.
אחת השיחות בין האם לבנותיה משעשעת במיוחד. כשהיא מספרת על המופרעות של דְיוק (הנערץ עליהן!), הן קוטעות אותה: "אסור להגיד מופרעות".
"וגם לא שיגעון," מוסיפה אחת הבנות, "אלא אם כן זאת מחמאה."
וזה נמשך:
"דיוק עבר דברים קשים בחיים, אבל הוא לא היה משוגע", אומרת אמילי בתוקף.
אני מנענעת בראשי. "בית המשפט לא מקבל את ההתנגדות הזאת".
"לא התכוונתי שאסור לך להגיד שדיוק משוגע", מסבירה מייזי. "התכוננתי שאסור להשתמש במילה הזאת יותר. היא פוגענית".
"אני יודעת ששיגעון הוא דבר שלילי. התכוונתי לומר דבר שלילי. מובן שלא מדובר בתכונה חיובית".
ייאת חייבת למצוא מילה טובה יותר", אומרת נל.
"לא שפוי?"
שלושתן מנענעות בראשיהן לשלילה.
"אז איך מותר לי לקרוא לזה?"
מייזי נושפת ארוכות כדי להבהיר שאני זקנה ושאי אפשר להסביר לי שום דבר. נל מנסה להסביר. "את יכולה להתייחס לבעיות שלו דרך הדיאגנוזה: הייתה לו סכיזופרניה, נניח. הייתה לו הפרעה דו-קוטבית".
"אבל לא יפה לדבר על דיאגנוזה של אנשים אחרים", אומרת מייזי.
"אלא אם כן הם מסכימים".
"הוא לא היה סכיזופרן וגם לא דו-קוטבי!" אמילי עומדת לצאת לקרב. אני רואה.
"ממילא אסור להגיד סכיזופרן", מיידעת מייזי את אחותה. "הוא לא המחלה. את לא תגידי על מישהו שהוא סרטן".
"דווקא כן", אני אומרת.
"תפסיקי". אמילי מצדדת אך ורק בדיוק.
"אז אתן רוצות שאספר לכן על דיוק בלי להזכיר את העובדה שהוא היה משוגע? אני גם ככה משמיטה את הסקס. לא נשאר הרבה".
הגענו למבוי סתום. הן נורא רוצות לדעת על סקס עם דיוק אבל לא על הסקס שלי, וזה בסדר גמור כי אין לי שום כוונה לספר להן.
הערב בצוותא מתחיל כמו מופע סטנדאפ. השחקנית מזנקת אל הבמה בתרועות של שמחה, יורדת אל הקהל, מדברת אתו מקרוב, לכאורה – לא כ"דמות" שהיא מגלמת, אלא כ–היא עצמה. כאן ועכשיו. זפרן לא נבהלת גם כשנכנסים לאולם מאחרים. היא מדברת אתם ועליהם, מאלתרת, "מעדכנת" אותם במה שנאמר עד כה ואפילו יורדת לרגע מהבמה ומנהלת עם אחד מהם דיאלוג קצר, שהיא כמובן שולטת בו. אבל ברור לגמרי שיש כאן שילוב הדוק בין הפרסונה ה"אמיתית" שלה, הטקסט שכתבה ולמדה בעל פה ושאותו היא פורסת לפנינו, וגם – דמותה הבימתית הבדויה למחצה.
היא תשעשע אותנו בדיבורים נועזים "על עצמה", על חיי המין שלה עם בעלה, ובכלל על המיניות המוחצנת־לכאורה שלה: "אני כוסית", "שכבתי עם מישהו רק כי אמר לי שאני נראית דור־רביעי (לשואה, כלומר – צעירונת…) ואז, לאט לאט, מתחת למעטה המצחיק, תספר לנו, בחיוך אירוני, על הכאבים העמוקים של חייה.
והכול, כך ברור לגמרי, אותנטי ומדויק!
עניין ה"דור הרביעי" מתברר די מההתחלה כקריטי: כי הדמות הבימתית ומן הסתם גם השחקנית המגלמת אותה, הן "דור שני" לשואה. אף על פי שהיא נראית צעירה. היא מדגישה בשמחה: לא "דור שלישי" כצפוי לאישה בגילה. אמה, היא עצמה, לא סבא או סבתא, הייתה בשואה, כשהייתה ילדה קטנה. ומאחר שהשחקנית שלפנינו נולדה כשאמה הייתה כבר אישה מבוגרת, היא נאלצה להתמודד עם כל מה שבני הדור השני "קיבלו". למשל – אימא שלא דיברה אתה על שום דבר, חוץ מאשר – על אוכל: מה אכלת? מה תאכלי? איך תגדלי? למה את לא אוכלת? הילדה השתוקקה לשיחה עם האימא, אבל זאת הייתה שקועה בחרדות היפוכונדריות שהתמקדו כולן בבריאות של בתה. אז איך נראים חייה של ילדה שמשוכנעת שהיא עלולה למות בכל רגע בגלל אוושה בלב, או ברונכיט?
זפרן מספרת על הכול בארשת מבודחת, אבל הכאב, כאמור, הולך ומתברר, הולך ומצטבר, עד לסוף שחל בו פיצוץ רגשי עז, מפתיע ומזעזע.
יש לאורך ההצגה רגעים מופלאים במיוחד. למשל, כשזפרן "מסבירה" מה לדעתה ההבדל בין ניצול שואה ל"שורד", ומדוע, כך היא סבורה, שינו את המושג. שינו את השם: כי המילה "שורד" מזכירה מילה של קופירייטרים, שהחליטו "למתן" את הכאב במעין שילוב בין השואה לסדרה "הישרדות": המילה המתייפיפת "שורד" מזכירה לה תוכניות ריאליטי. מי שלא "שרד" – למשל תינוק שנרצח בגיטו – מעלה אם כן תמונה שבה קיבל מהשופטים (הרוצחים הגרמנים, כן?) אהדה וחיזוקים, עד להחלטה ה"גורלית" נוסח תוכנות ריאליטי: "אמנם ריגשת… אבל לצערנו לא תוכל להמשיך אתנו".
האירוניה המרה, הלעג ל"דרמות" הטלוויזיונית סוחטות הדמעות והקיטשיות, ולניכוס של המושג "שורד", קורעים את הלב.
יש לזפרן יכולת מעוררת השתאות לשמור על הקהל מרוכז, מרותק, ממש על הקצה, היא מצחיקה, מגוונת, מדויקת, ואז – גורמת לנו, לצופים בה, לעצור את הנשימה, כשהיא נועצת בנו את הסכין המטפורית המפכחת, המעוררת מחשבות.
"מיינדפק", בבימויה של מתן דרעי בדש, מוגדרת כ"מסיבת ניצחון אוטוביוגרפית": הניצחון של בת הדור השני שיודעת לספר, ולצחוק על מה שעבר עליה, ועוד לפני כן – של אמה. כי מה יכול להיות מנצח יותר מאשר אישה שהצליחה להישאר בחיים ואפילו הביאה לעולם שתי ילדות?
בחיפוש אחרי אסקפיזם, הגעתי אל הספר כעבור עשרים שנה, והוא לא אכזב: זהו ספר מתח שכתוב היטב, אם כי נראה שקשה למצוא בימים אלה בריחה מוחלטת מהמציאות.
רוצה להיות במקום אחר? בבקשה: אמנם את (כלומר – אני, הקוראת), הגיעה לאמריקה: ניו יורק, קליפורניה, וויסקונסין וג'מייקה, אבל הסיפור חג סביב הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. אחת הדמויות, ויקטוריה, אישה צעירה שחולמת להיות סופרת, הגיעה באותו בוקר למשרדו של עורך הדין שלה: היא חשודה ברצח מחריד של חבר קרוב שלה ושל בעלה. הנרצח הוא סופר מצליח מאוד. (מדהים לקרוא על ממדי ההצלחה של מי שכותב רבי מכר בשוק האמריקני, ושל פסגות העושר המופלג שאפשר להעפיל אליהן שם!).
רוצה לשכוח ממה שקרה כאן ב־7 באוקטובר? אי אפשר, לא ממש. כי אחת מנקודות הפתיחה של כעבור עשרים שנה מתרחשת במעבדה, שבה ממשיכים לחפש התאמות די־אן־איי של שרידי גופות מהפיגוע, עם הדוגמאות שהפקידו בני משפחה בידי החוקרים. והנה מתגלה, בהפתעה גמורה, התאמה בין הדי־אן־איי של ויקטוריה לבין הדוגמה־להשוואה. מסתבר שזוהי התאמה נדירה ביותר, עובדי המעבדה כמעט שאינם זוכים לכך, בכל עשרים שנות העבודה שלהם, מאז הפיגוע.
מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל: מיהי אותה ויקטוריה? האם היא באמת הרוצחת? המשפט שלה אפילו לא התחיל, כי אחרי הפיגוע היו הכול עסוקים בדברים אחרים, והתיק שלה נשאר פתוח, אבל לא ממש עניין עוד את מישהו. נשארו בעיות הרבה יותר דחופות שיש לפתור.
את תעלומת תנסה לפענח מגישת תוכנית תחקירים בטלוויזיה, המופיעה בשם הבדוי – אייברי מייסון. שמה האמיתי בסיפור הוא קלייר מונטגומרי, וכבר שלוש שנים שהיא מסתירה אותו, שכן אביה המיליארדר התגלה כנוכל שעשק כספים, אפילו מהאנשים הקרובים לו ביותר, בהונאת פונזי נוסח בארני מיידוף.
בכישרונה הרב אייברי־קלייר מצליחה להשתבץ כמנחה ראשית בתוכנית, ואנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר כשהיא מנהלת משא ומתן קשוח ביותר על המשך תנאי העסקתה. היא יודעת היטב מה שוויה, והיא לא תוותר על אף מיליו דולר שהיא ראויה להם, לדעתה…
אז מה יקרה? סודה של אייברי יתגלה? היא תצליח לזכות בתחקיר הטלוויזיוני שתערוך לגבי ויקטוריה, ותפענח את תעלומת הרצח? היא תחדש את הקשר שלה עם אביה? ומה יעלה בגורלו של וולט ג'נקינס, החוקר המשטרתי שמונה, לפני עשרים שנה, לחקור את הרצח, והגיע למסקנה שוויקטוריה אשמה?
מעניין שגם בספר שלפנינו, כמו במותחן האחרון שקראתי לפני זמן לא רב, מחמישה יוצא אחד של אגתה כריסטי, יש דמות קרובה לחשודה־ברצח שמבקשת מהחוקר (כאן – החוקרת) לנקות את בת המשפחה החשודה. אפשר להניח שצ'רלי דונלי, מחבר כעבור עשרים שנה, הכיר את הבלשים הקלאסיים של כריסטי.
למען האמת, כריסטי עולה עליו בהרבה. אצלה הכול אלגנטי, מהודק, בלי שום הסחות דעת. אצלו יש הרבה מאוד עלילות משנה, אבל יאמר לשבחו שהכול מתכנס לסוף "מסודר", ולמרבה הפליאה – גם מפתיע. רק ממש בעמודים האחרונים, כשכבר ברור לנו שהכול פתור וסגור, מתרחש המהפך המענג, שהוא סימן ההיכר של ספר מתח ראוי לשמו.
לסיכום: בכל זאת, כן, הספר מעניק מנה מסוימת של אסקפיזם. ונראה שכל בריחה מהמציאות העכשווית מבורכת. גם אם היא קצרת מועד.
החוקים, ספרה של ליאורה גרוסמן, שהיא "מאיירת, אוצרת ומורה לציור", כך נכתב על הדש, נועד מלכתחילה לבני נוער. אכן, נראה כי אלה קוראים אותו בשקיקה, אבל הוא פרץ את גבולות קהל היעד, וגם אנשים מבוגרים קוראים אותו להנאתם.
לא רק קוראים, אלא גם, כמובן, מתבוננים באיורים, שכן מדובר בספר שהם מקבלים בו, לצד הטקסט הכתוב, מקום שווה־זכויות: שום צד אינו יכול להתקיים בלי האחר. האיורים לא נועדו רק להוסיף עוד נופך למילים הכתובות, שכן הם חשובים לא פחות ממנו (אבל גם לא יותר…!).
החוקים הוא סיפור על מצוקתם של ילדי עולים, בשנות התשעים של המאה הקודמת: אלה שלא נולדו בישראל, והיגרו אליה בגיל צעיר מאוד, או נולדו להורים שעלו ארצה זמן קצר לפני כן. ילדים שאין להם בעצם מולדת של ממש. הם מתגעגעים אל חוויות ואל מקומות שבעצם רק שמעו עליהם, ומצד שני במולדת ה"מאמצת" הם מרגישים שונים ולא לגמרי שייכים.
כל גיבורי הסיפור, ובראשם – הילדה ללה – מדברים אלינו, כל אחד בתורו, בקולם, בגוף ראשון.
ללה יודעת בוודאות שכדי לשרוד במציאות הישראלית, בהיותה בת להורים מהגרים, עליה לציית לכמה חוקים שהיא עצמה קבעה: חייבים תמיד להעמיד פנים; אסור לבכות; אסור לספר שום דבר לאבא ולאימא (גם לא לסבתא, כי היא תגלה להם); ואי אפשר לסמוך על אף אחד.
החוקים המנוסחים הללו מעידים, בלי שום צורך בהסבר נוסף, עד כמה ללה מרגישה בודדה, ועד כמה היא בטוחה שאין ולא יהיה לה גיבוי הורי (בסופו של הסיפור היא תתבדה! איזו הקלה!).
הכי טוב לשתוק ולהסתכל בחזרה
אבל בינתיים היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך אפילו על אביה. (יש לציין שהספר מוקדש לאביה של גרוסמן). את החוק הזה ללה למדה על בשרה כשהאבא החליט לחנך אותה וללמד אותה לקח:הוא חשד בה שהיא מתביישת בהוריה, כי הם עולים חדשים, נסע אתה במכוניתו הרחק מביתם ונטש אותה שם לזמן מה "כדי שתחפש לה הורים אחרים, טובים יותר"… כמובן שדי מהר שב ואסף אותה. "את לא יכולה להתבייש במי שאת, […] אנחנו מרוסיה. יש אנשים ממקומות אחרים. כולם באים מאיפשהו. ככה זה", נזף בה.
הוא כמובן לא יודע מאומה על המצוקות שבתו חווה מחוץ לבית. הרי על פי החוקים אסור לה לחשוף אותן, אסור לה לשתף, וודאי שאינה יכולה לצפות שיעזרו לה. היא בעצם מגינה על הוריה וסבתה, בידיעה שגם הם עצמם, כמהגרים, חווים קשיים בלתי אפשריים!
האכזריות שללה נתקלת בה מזעזעת. למשל, בפרק "אין כניסה לרוסים", היא מספרת איך הבנים בכיתה מתעללים בה: "'את לא־אולי מבינה עברית?' הוא אמר לי במבטא רוסי מזויף, 'אני טוב מסביר לך: רוסייה מסריחה. תחזרי. לרוסיה.'"
ללה לא מוותרת. היא נאבקת על זכויותיה ועל כבודה, אבל לא רק הילדים מתאכזרים אליה. גם הממסד, הנהלת בית הספר, המורים, לא מבינים, לא רואים, לא תומכים בה.
התמיכה היחידה שיש לילדים הללו – ללה אינה היחידה – מגיעה מהם עצמם. אנחנו פוגשים את יואב, ילד מוחלש ואומלל שחובר לביריונים בתקווה לזכות מהם להגנה; את אלכס, בנה של אם יחידנית ענייה אך אופטימית, שעלתה מרוסיה; את מיכאל, שחמטאי מחונן, שאביו מת, אימו בדיכאון והוא נאלץ לטפל כמעט לגמרי לבדו באחותו הקטנה. אנחנו מכירים מקרוב את כל אחד מהילדים הללו, את הסבל והמצוקות שלהם, ונוכחים לדעת עד כמה ילדים יכולים לא רק להציק, אלא גם, במקרים אחרים, לעזור זה לזה, לתמוך ולחזק.
להוציא את המלכה
האיורים, כאמור, הם חלק חשוב מהסיפור. כשאנחנו רואים את הדיוקנאות, המקומות, החפצים, אנחנו מתוודעים אליהם, ומרגישים אליהם קרבה והזדהות.
משמח מאוד שעוד ועוד יצירות אמנות שמבטאות את מצוקתם של ילדי העולים מברית המועצות־לשעבר מתחילות להגיע אלינו, אל המרחב הציבורי. למשל – סדרת הטלוויזיה הנפלאה "סובייצקה" ששודרה בכאן 11, או הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "דור אחד וחצי" שגם היא, כמו הספר שלפנינו, תיעדה את המצוקות של מי שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל נותרו חצויים בין התרבות הרוסית ששימרו, לבין הישראלית שאימצו, במאמצים ובסבל רב.
החוקים הוא בראש ובראשונה – סיפור. יש בו עלילה שהולכת ומתפתחת, ולא מפתיע להיווכח שהוא מצליח, בקרב קוראים בני כל הגילים.
פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.
Five Little Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.
הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.
בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).
את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.
בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.
פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".
אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!
הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".
יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.
יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".
(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).
נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".
וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.
מעטים הרגעים בחיים שבהם אנו נתקלים ביצירת אמנות שמרגישה חד פעמית, נדירה, מקורית, שקשה ואולי בלתי אפשרי לשחזר אותה. ספרה החדש של עופרה עופר אורן, שזכה לאחרונה בפרס ספיר, הוא יצירה מסוג זה. שילוב של יכולות ספרותיות וירטואוזיות עם תובנות פסיכולוגיות עמוקות על טראומות מיניות, דיסוציאציה וחמלה אנושית מרפאת. הספר שערוך כמחזור של 336 סונטות היוצרות רומן מלא – הישג ספרותי נדיר כשלעצמו – מתאר את סיפור חייה של הגר. גדילה בצילו של אב, המכונה באירוניה 'הרופא' על שם עיסוקו, ניצול שואה ופוגע מינית, דמות עריצה, שתלטנית, מתקרבנת ופוגענית. וכמו בפגיעות מיניות רבות, לצד האב נמצאת אם חלשה, נוכחת-נפקדת שעוצמת עיניה לסודות באמצעות כדורי ואבן, שלוקחת לפני השינה. מכאן, כמו בפגיעות מיניות, הפגיעה המוקדמת בילדות משתחזרת בבגרות שוב ושוב בתנועה ספירלית מחרידה, עד ש… מגיע המושיע. פיטר1, דמות טראומטית שלקחה את עמדת המושיע שמציל את הגר. כי בצד הפגיעה והרצח הנפשי הבין דורי, הסופרת מציבה גם את אפשרות התיקון דרך חמלה וחסד של הזולת. האם ניתן להימלט מטראומת גילוי עריות? האם תצליח הגר להימלט מהגורל שהכתיבה לה הטראומה? העלילה מציעה מספר תשובות, דרך מספר דמויות, חלקן כמו הגר, יציעו לנו מספר תשובות לאורך העלילה. ואולי מכאן, כדאי להתייחס לכמה תובנות פסיכולוגיות עמוקות שהסופרת, נפגעת גילוי עריות בעצמה2, הצליחה לשרטט באופן מבריק פסיכולוגית וספרותית.
טראומה מינית: ההסתרה מעצמי ומהעולם
בבסיס מרבית מהטראומות המיניות במשפחה, נמצאת הסתרה. האדם המסתיר את הטראומה מעצמו באמצעות מנגנוני דיסוציאציה, בני המשפחה במעגל הפגיעה המסתירים מאלו שאינם נפגעים. וכמובן המשפחה המסתירה מסביבתה החברתית הרחבה. לעיתים ניתן לראות דפוסים משפחתיים של ניכור כלפי החברה שמהווים קרקע פוריה להתפתחות הטראומות, כך לדוגמה מתארת הסונטה ה-17 את האידיליה המשפחתית שמייצרת בהדרגה תחושת אי נוחות בקורא:
"בקיצור, יש לה אבא רופא, ואמה
אמנית שטווה תחרה…
בחגים הם עורכים בו שולחן שכלו
מטעמים וכלים הדורים, רק חבל
שתמיד מסביבו ארבעה,
זה הכל, אך אביה אמר שבכלל
לא צריך להזמין אנשים. הוא ראה
כבר מספיק בחייו (כבר אבד משפחה)
מה חשוב באמת? רק היחד שיש…"
אלא שככל שמתוודעים ליחד המשפחתי, הולך ומתגלה גודל הזוועה. אב עריץ, פוגע מינית בבנותיו, בוגדני לאשתו כרופא עם מטופלותיו ובו בזמן "הטיל על אשתו, להוכיח לו שוב, עד כמה היא אתו" (סונטה 21). ובמקום אחר (סונטה 23), מתוארת דינמיקת הפגיעה של האב במטופלותיו וריצוי האם:
"שוב ושוב הוא מוכרח להכניע, חייב
לנסות כל אחת ולזלול עד בחילה,
להוכיח שאון החיים שגנב
מרוצחיו – עוד אתו, היא ודאי יכולה
להבין, היא הרי מוכרחה להשלים!
…
אם תביני את זה את כבר לא תתעני!
כן, את לא תתעני," היא חוזרת כהד,
אבל לא יכולה להפסיק לפחד".
על דיסוציאציה ורמיה עצמית
בבסיס הטראומות הקשות נמצאות דיסוציאציות, הפגיעות הקשות בזרם התודעה שמגינות על הפוגע מעוצמת הטראומה ובו בזמן משאירות חותם ארוך טווח של שבר, ניתוק ובלבול. מבחינה זו, שם הספר – "מה קרה להגר באילת? – נוגע אף הוא בעוצמת הדיסוציאציה. נדמה שכמו הקורא, שיגלה כמה תשובות לשאלה זו, שהאחרונה והמופלאה שבהן בסונטת הסיום, גם הגר הגיבורה מתענה בשאלת ההתרחשות. הדיסוציאציה, זו שמשכיחה את הנפגעת מעצמה, היא גם זו שתמשיך ותרדוף אותה גם לאחר סיום הטראומות. מה קרה שם? מי עשה? למה? כמו תמונת תעתוע שהולכת ומקבלת צורות ורבדים, אנו נעים עם הגר בתנועה מסחררת ומטלטלת של הסתרה וגילוי שלובשים ופושטים צורות לאורך העלילה.
הנה לדוגמה, תיאור לירי מופלא ורב שכבתי של הפגיעה המינית של האב בבתו הגר (סונטה 39):
בתיאור מדויק של מי שהיתה בתוך זוועת גילוי העריות, מתארת הכותבת את שפת הדיסוציאציה המבנית שניסח אונו ואן דר הארט (2006), הנפש שמתפצלת לחלקים מתפקדים ונורמליים לכאורה (ANP, Apparently Normal Parts) וחלקים ילדיים שחיים את הטראומה (EP, Emotional Parts). דומה שעל אף שספרות הטראומה העכשווית, תיארה בדייקנות תיאורטית את התופעות, ספק אם שפת הטראומה המינית של העברית המודרנית, פגשה וירטואוזיות מילולית וספרותית שכזו. משחקי מילים מופלאים, רב שכבתיים ועדינים שהולכים ומייצרים דחיסות טראומטית עוצמתית ומטלטלת.
על קשר אנושי מיטיב וחמלה מרפאת
במקביל לקו הטראומטי העוצמתי המלווה את הספר, של דמויות הפוגעות מינית מתוך אדישות, מצו'איזם ישראלי והתקרבנות שואתית, אנו פוגשים קו עלילתי נוסף ומקביל של חסד וחמלה אנושית. כי בצד הפגיעה האנושית, ישנה גם קרבה אנושית מגוננת ואף מרפאת.
לדוגמה, הסונטות העוסקות בהצלתה של הגר מאונס קבוצתי (סונטות 67 – 68):
"הם נטלו לעצמם חתיכות מגופה –
נתחים שלקחו וטרפו בבולמוס,
בלי ספקות לא חשבו שאולי זה סופה,
לא היה שם אחד שיפסיק, שיחוס,
אך פתאום נאלצו להרפות: מהים
התקרבה הסירה שנשאה חניכים,
ועמם המפקד שראה ונזעם:
"מה קורה?" אז הבינו שהם מסתבכים…
הוא עוטף את הגר
ואוסף איברים, חלקים – חלקים
מתוך גוף מפורק, שום דבר לא נשאר
מאחה ומחבר. איך ירכיב, איך יקים,
איך יזכיר לה לחיות? שתי עיניה פקוחות
אך סומות, והרי היא גם בת או אחות".
המפקד, אב טיפוס של דמות המושיע מאסון. האדם שנתקל בהתעללות בזולת חסר ישע ונחלץ לעזרה מתוך אמפתיה בריאה, זו שנוסחה ביהדות במשפט המוכר: "ואהבת לרעך כמוך". בשונה מדמות המושיע של המפקד או דמויות מיטיבות אחרות לאורך העלילה, דמותו המיטיבה של פיטר בן זוגה של הגר, מורכבת יותר. פיטר, אדם שחווה שוב ושוב טראומות נטישה קשות, מציב מול הטראומות והדמויות המקרבנות, עמדה מיטיבה של קשר אנושי מרפא באמצעות חמלה כמעט לא נתפסת. נקודת הפתיחה של הקשר ביניהם וחוסר השוויוניות ביניהם, כמעט ומזמינה פגיעה נוספת. חיילת למודת חיים טראומטיים קשים, לוקחת טרמפ עם פיטר הזר שעוד רגע עוזב את ישראל. אלא שכבר מההתחלה אנו פוגשים דמות גברית אחרת. שבורה וקורבנית, אך בוחרת לעשות שימוש מיטיב בקורבניות. פיטר אינו חייב דבר להגר. הוא פגש אותה למפגש קצר שכלל יחסים מיניים שבסיומם הם נפרדו איש לדרכו. אלא שהגר משתפת בהמשך את פיטר בהריונה שאין לו ביטחון שזה מזרעו, והוא באקט של ריפוי עצמי וחמלה, מאמץ אותה לאישה. לאט, על פני עשרות שנים של קשר מיטיב, סבלני ומסור על גבול הלא אנושי, הוא מצליח להטות את הגר ואלה (הבת שנולדה) אל עבר בריאות נפשית שברירית. עולם אנושי מיטיב, שהולך ומופנם אצל הגר לכדי רגיעה נפשית שברירית. כזו המאפשרת להם שגרה בריאה, אך בו בזמן מאוימת מאימת רוחות העבר.
הנה לדוגמה, עוד סונטה נפלאה (סונטות: 247 – 248) של חמלה וקשר משפחתי מיטיב שכמעט ומשכיח ממנה ומאיתנו הקוראים את זוועות החיים שמתוכם צמחה הגר:
"… והוסיף: "גם הכנתי לך קרפ עם רבה…"
והיא שוב לחשה לעצמה – הוא מועך
את לבי, איך אפשר? שום דבר לא נבא
בעבר שתגיע לכאן, שום דבר
לא נבא מציאות יציבה להגר.
אך עכשיו היא יודעת שכן, שאפשר
סתם לחיות בשלוה…
"עד שבאת, האבדן
לא נתן לי מנוח," אמר והצית בה מין זיק לא מוכר: עדינות וחמלה
שבקעה מתוכה והלכה וצמחה".
סיום: מה קרה להגר באילת או האם ניתן להחלים מטראומות מיניות קשות?
בבסיס כל טיפול נפשי בטראומות קשות, נמצאת השאלה: האם ועד כמה ניתן להחלים מהן? האם ניתן לאחות את השבר הבסיסי? השבר הפנימי של הנפש והשבר החיצוני עם העולם האנושי? האם קללת הטראומות והקורבניות תמשיך על פני רצף הדורות? הספר אינו חדל להפתיע בתשובות מטלטלות שהוא נותן לאורכו. תשובות שמשלבות בערבוביה אור וחושך, פגיעות הופכות קרביים בצד חמלה אנושית מופלאה ומרפאת. לאורך התנועה הספירלית של הספר ניתנות לכך מספר תשובות שהמרגשת בהן היא אולי סונטת הסיום. זו היא סיבה נוספת לקרוא את הספר עד תום – יצירה ספרותית ישראלית נדירה ועוצמתית, והישג ספרותי ופסיכולוגי נדיר. ואולי כתיבתה על ידי נפגעת גילוי עריות בעצמה והקדשתה לנכדתה, מהווה אף היא תשובה נוספת וחזקה מכולן.
הערות
פטר, בשמו המוקדם, שם שמרמז גם על דמות האב בלטינית, Pater, זה שיהיה בן זוגה של הגר אך לא פחות דמות אב מיטיב, וגם על תלמידו של ישו, פטרוס, זה שיקבל לידיו את "מפתחות מלכות שמים". ואולי אין זה מקרי שחלק מתשובת הכותבת לחמלה אפשרית, נמצאת בלונדון ובדמות בעלת סממנים נוצריים. עוד דוגמא לשיח ספרותי עשיר רב שכבתי.
עמנואל קאנט (1933), הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, עמ' 77-78, ירושלים: מאגנס.
van der Hart, O., Nijenhuis, E. R. S., & Steele, K. (2006). The haunted self: Structural dissociation and the treatment of chronic traumatization. W W Norton & Co.
ממוארים הם סוגה שחביבה עלי מאוד. יש משהו נוקב בישירות של כתיבה שאומרת דברים כהווייתם, ועושה זאת מתוך פריזמה אמנותית. המבט־לאחור, בדרך כלל על היבט מסוים בעברו של הכותב, מתוך התפקחות והתפכחות שמתאפשרות בדיעבד, מעורר את המחשבות ומנער את הרגשות.
הממואר שכתב גונן נשר מצטרף לחבורה המשובחת של כותבים ששולחים אלומת אור מתוך הפנס של אדם מבוגר אל האפילה ששררה בילדותם. מתוך מה שהוא מספר לנו על עצמו אנחנו לומדים הרבה לא רק עליו, אלא גם על תופעות כלליות שהגיעה העת לחשוב עליהן ולדון בהן.
גונן נשר מוגדר כיום "כבד שמיעה". הוא גדל בקיבוץ. כבר בגיל יומיים שמו אותו במקום שהוא מכנה ברגע מסוים, לקראת סוף הספר, "בית יתומים": בית הילדים, שמעולם לא שימש כבית של ממש. עוד הוא מפטיר במעין ייאוש כבוש, שהוריו ויתרו עליו מוקדם מדי. הוא אפילו מנסה להגיע במחשבתו אל הרגע שבו נֶהֱרָה, כדי להפציר בהם שיפסיקו במאמציהם להביאו לעולם. לא צריך, הוא מבקש לומר. תוותרו עלי מראש. אל תפקירו אותי מיד אחרי שאיוולד, לא בגיל יומיים. מוטב היה מבחינתו אלמלא נוצר, אלמלא נולד, אלמלא נאלץ להתמודד עם הזוועות שהוא מתאר בספרו. והן, אכן איומות ובלתי נסבלות ברמות שקשה לשאת.
כאמור, היום הוא מוגדר "כבד שמיעה", וזאת בעזרת מכשירי השמיעה שהותאמו לו. הם מאפשרים לו לשמוע משהו. אבל עד גיל חמש היה חירש לחלוטין! ועד גיל חמש איש לא ידע על כך!
לאחרונה פגש מישהו מהקיבוץ שהודה כי הרבה חברים חשדו, אבל חששו לשתף את ההורים. פחדו מהם!
אפשר לדמיין ילד חירש לגמרי, בבית הילדים, בעצם – הומלס, שהרי ה"חדר" של ההורים לא נועד לאכלס ילדים, ובית הילדים היה מקום שבו התעללו, התעלמו, הכאיבו; שהיו בו אדישים. ילד שלא יכול להיאבק שם על מקומו, ולכן הלך לאיבוד. מה יכול לעשות פעוט חירש שבכלל לא יודע שהוא חירש? שלא מבין מה רוצים ממנו? שלא מסוגל להסביר את עצמו? שרואה את האחרים מניעים את השפתיים, ואינו יודע שהם מתקשרים ביניהם? ושהוא נשאר תמיד בחוץ? היום הוא "מנחם את הילד שמעולם לא חיבקו, רק צעקו את השם שלו והוא לא ידע שקוראים לו, הוא פשוט לא שמע".
אחד הסיפורים הקשים על ההזנחה המיוחדת שסבל ממנה – מעבר לכך שהמטפלות זלזלו בצרכים שלו, השאירו אותו שעות ארוכות עם חיתול רטוב או צואֶה, לא החליפו לו מצעים – שמע בבגרותו: כשהיו אזעקות והמטפלות רצו עם הילדים למקלט, אותו נהגו להשאיר במיטה, כי "ממילא לא שמעת את האזעקות ואת כל הבלגן."
כמה בדידות הוא מתאר. כמה סבל. אילו התעללויות עבר. כן, גם מיניות. שהרי ילדים שזרוקים ומופקרים לגורלם, מועדים לפורענות. במיוחד – ילד שאין לו שום יכולת לתקשר, ואין לו הורים שישימו לב. שיתעניינו. שיגנו עליו!
גם אחרי שהבינו שהוא חירש, חייו לא השתפרו. תיאורי המעין־אונס שעבר מידי המטפלים, החדירה האלימה לגופו (לאוזניו), ההכאבה, חוסר ההתחשבות, ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו כבן אנוש שמגיע לו להבין מה קורה אתו, מה עושים לו – כל אלה מחרידים עד בלי די.
קשה להחליט מה הכי נורא בסיפור שלו. ההתנכלויות המזוויעות של הילדים שהתעללו בו גופנית בסדיסטיות שקשה לקלוט? כמעט כל המבוגרים שפגש, שלא היה בהם שמץ של רוך כלפיו, של תשומת לב מינימלית? הסבל הפיזי? הנפשי? הזעם שאין לו מוצא? החשד שאולי בכלל האחות שבקיבוץ היא זאת שגרמה לחירשותו, שכן "טיפלה" בו בתדירות רבה מאוד בהזרמה חזקה של מים אל תוך האוזן, מה שהתברר בדיעבד כפרקטיקה מזיקה? ילדים אחרים לא קיבלו את הטיפול המכאיב, ההרסני, לעתים קרובות כל כך, כמוהו. אז אולי אותה אחות לא רק השפילה אותו והכאיבה לו מאוד – בעזרת כמה גברים שנהגו לסחוב אותו ולרתק אותו למקום כדי לגבור על התנגדותו, ולא היה מי שיושיע! – אלא גם גרמה לו לנזק בלתי הפיך? מדהים לקרוא מה שהוא כותב עליה כיום, במרחק של עשרות שנים מאז: "היא כבר מתה, אז אין סיכוי שהיא תצעק עליי בשבילי הקיבוץ. מלבד זה, אין לה ילדים או נכדים שיקללו אותי על שאני מספר עליה סיפורים וקורא לה בשמות."
אוי!
החיים בקיבוץ כפי שהם מצטיירים בספר מחרידים. לא רק לילד חירש. חיים של אנשים אטומים ששקועים במאבקי כוח חברתיים: "שמחתי על הבקיאות של אבא בשפות, זה היה יתרון בקיבוץ הקטן שלנו, ששם כל מומחיות בכל תחום מיקמה אותך בסולם חברתי גבוה". או: "השינוי הדמוגרפי הביא את החופש המחשבתי ואפשר היה לקנות או לקבל מכשיר אלקטרוני בלי שתסתובב בשבילי הקיבוץ וירכלו עליך שאתה בורגני".
העוול החמור מכול, מבחינתו של המספר, הוא שקיבוץ שלם לא שם לב למצוקתו. "קולקטיב כבד שמיעה ומחשבה שלא טרח לבדוק מדוע הילד לא עונה לקריאות, אלא מתעלם מהן ודופק בפטיש צעצוע על השולחן ועל הרצפה והקירות".
ב־12 בספטמבר 2023 ייקבע אם הסמכויות השיפוטיות שלוקח לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו חוקיות. נתניהו סירב שוב ושוב להתחייב כי יציית להחלטה, אם תהיה מנוגדת לרצונו. אם פסיקת בית המשפט תהיה מנוגדת לרצון קואליציה שלו, ישראל תעמוד בפני משבר חוקתי כולל.
ראשי הצבא, המוסד, הש"ין־ב"ית והמשטרה יאלצו להחליט למי הם נאמנים – לקואליציה פוליטית שעוסקת בפוטש משפטי, או לבית המשפט העליון, שמשמר את עצמאותו.
אבל אפילו אם בית המשפט ייקבע שאין בידיו הכוח לשמור על סמכותו, ישראל תישאר במשבר כולל. כי נתניהו והקואליציה הימנית שלו, שמורכבת מיהודים שדוגלים בעליונות גזעית ושל יהודים חרדים קיצוניים, כבר פגע בלב החוזה החברתי שהחזיק את ישראל מאוחדת במשך 75 השנים האחרונות: "חיה, ותן לחיות".
אני יודע הרבה על העיקרון הזה. חייתי בשתי מדינות במזרח התיכון מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 – לבנון וישראל – ששמרו על יציבותן לאורך השנים בכך שכיבדו את העיקרון הזה. עד שחדלו מכך.
יש ללבנון ולישראל שני דברים במשותף: הן מדינות קטנות גיאוגרפית, ומגוונות להדהים באוכלוסיה שלהן – שונות דתית, אתנית, פוליטתי, לשונית, חינוכית.
כשאתה חי בדמוקרטיה קטנה ומגוונת מאוד, קיימת רק אפשרות אחת לשמור על יציבות: כל המשתתפים חייבים לכבד את העיקרון של "חיה ותן לחיות". אחרת, כפי שתיארו זאת הלבנונים בכל פעם שאחד הצדדים פגע בעיקרון, פורצת מלחמת אזרחים, ואז נאלצים כולם לבסס שוב את האיזון ביו הפלגים: "אין מנצחים, אין מובסים". כולם צריכים לשמור על גבולות יכולתם.
אבל בעשורים האחרונים המיליציה השיעית הפרו־אירנית בלבנון, החיזבאללה, שפירוש שמה הוא "מפלגת האל", הפרה את העיקרון הזה. היא משתמשת בעליונותה בלוחמים ונשק. במקום העיקרון של "אין מנצחים ואין מובסים" החיזבאללה כפה את העיקרון שמקושר לא פעם לדיקטטורים אפריקנים – "עכשיו תורנו לזלול", כלומר – שתלך הדמוקרטיה לעזאזל, הגיע הזמן שניקח לעצמנו יותר מאשר חלקנו ההוגן במשאבים; נפעל בלי בלמים ובלי להיות תלוים בשום סמכות עליונה (כמו למשל מערכת המשפט).
עם כל ההבדלים הרבים שיש בין לבנון לישראל, הקואליציה של נתניהו כוללת "מפלגת אל" משל עצמה, והיא החליטה שעכשיו תורה לזלול, אף על פי שבבחירות בנובמבר 2022 זכתה רק ב־30,000 קולות מתוך ציבור של 4.7 מיליון מצביעים.
בכך הפרה המפלגה את העיקרון של "חיה ותן לחיות", והחלה מיד להעביר סכומים כסף חסרי תקדים לבתי ספר חרדיים – בלי לתבוע מהם ללמד לימודי ליבה, מתמטיקה, מדעים, אנגלית, או ערכים דמוקרטיים, מינתה שרים עם תיקים פליליים, והזרימה משאבים ממשלתיים ליישובים בגדה המערבית הכבושה, כדי לפגוע בתהליכי השלום של הסכם אוסלו. בה בעת נקטה מהלכים שנועדו לנטל את יכולתו של בית המשפט העליון לבלום את המעשים הללו.
אין בפוליטיקה הישראלית תקדים לשוד המשאבים הזה, והוא מקומם עוד יותר כשחושבים על כך שהוא נעשה, בחלקו, על ידי המפלגות החרדיות שבני הקהילה שלהן משלמים הכי פחות מיסים, וכמעט שלא משרתים בצבא.
עד כה, מלבד מקרים יוצאי דופן, ידעו הכול מה המגבלות שלהם – החילונים ידעו עד כמה הם יכולים ללחוץ על החרדים כדי שמסעדות יישארו פתוחות בשבת, והחרדים ידעו עד כמה ללחוץ על החילונים בעניין זכויות להט"ב. המתיישבים בגדה המערבית שנאו את הסכמי אוסלו, אבל מעולם לא ניסו לפרק את הרשות הפלסטינית, ששולטת בחלקים מהגדה המערבית. אפילו בית המשפט העליון היה מאוזן יותר מבחינה אידיאולוגית בשנים האחרונות, כשהיו בו שופטים שמרנים וליברלים, למרות טענותיו הסותרות של נתניהו.
ידידי, דוויד מקובסקי, עמית בכיר ב"מכון וושינגטון", סיפר לי איך כשנולד בנו בירושלים ב־1998, ביקש דוויד להישאר לצד אשתו, ורדה. הרופא אמר שאין בעיה – אלא אם אחת האחיות החרדיות שמתנגדות לנוכחות של הבעל תהיה במשמרת בחדר הלידה. הרופא בדק את אשתו, סיפר דיויד, והצליח לתזמן את הלידה כך שלא תתרחש במהלך המשמרת של אותה אחות חרדית.
הרופא אמרה לוורדה "עכשיו תלחצי", נזכר דיוויד. "וכך זכיתי להיות לצידה בחדר הלידה. זאת הייתה ישראל בזעיר אנפין: מקום שבו ישראלים יכולים להיאחז בעקרונותיהם ובה בעת למצוא דרכים יצירתיות שיאפשרו דו־קיום".
כאשר האיזון של "חיה ותן לחיות" הופר בכוח הזרוע – אך ורק בשל יתרון זעיר, זמני, בכנסת – נתניהו והקואליציה שלו פגעו לא רק בחוק. הם הפרו את הנורמה הלא־כתובה שהחזיקה את ישראל. קשה לחזות איך המדינה תחזור אי פעם לעצמה.
תוצאות המלחמה המתנהלת כיום בין הישראלים לפלסטינים חיוניות לביטחונו של כל אמריקני, ואפילו, אני מאמין, לעתיד הציוויליזציה כולה. מדוע? פשוט מאוד, כי הפלסטינים עורכים ניסוי בלוחמה מסוג חדש, השימוש במחבלים מתאבדים – חגורים בחגורות נפץ ולבושים כישראלים – כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. וזה מצליח.
הישראלים מבועתים. והפלסטינים, אף שהאסטרטגיה הזאת הרסה את החֶברה שלהם, מרגישים מועצמים. מרגישים שסוף סוף יש בידיהם כלי נשק שיוצר איזון־כוחות עם ישראל, ואולי, בפנטזיות שלהם, הם יכולים להביס אותה. כפי שאמר איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות." לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם.
אלה דברים ממש חולניים!
העולם חייב להבין שהפלסטינים בחרו בפיגועי התאבדות לא מתוך "ייאוש" שנגרם מהכיבוש הישראלי. זהו שקר גדול. מדוע?
קודם כל, הרבה עמים בעולם נואשים, אבל אף אחד לא מסתובב חגור בחגורת נפץ ומפוצץ את עצמו.
יתר על כן, הנשיא קלינטון הציע לפלסטינים תוכנית שלום שיכלה לשים קץ לכיבוש "המייאש", ויאסר ערפת הסתלק משם.
חשוב עוד יותר: לפלסטינים יש מזמן חלופה טקטית לפיגועי התאבדות: התנגדות לא אלימה נוסח גנדי. תנועה פלסטינית המתנגדת לאלימות שפונה אל המצפון של הרוב הישראלי הדומם היתה מביאה לייסודה של מדינה פלסטינית כבר לפני שלושים שנה, אבל הם דחו גם את האסטרטגיה הזאת.
הסיבה לכך שהפלסטינים לא אימצו את החלופות הללו היא שהם רוצים לזכות בעצמאותם בדם ואש. יש בקרבם רק הסכמה על שאלה אחת בלבד: איזו חֶברה הם רוצים להרוס. אבל לא – מה הם רוצים לבנות.
האם שמעתם פעם את מר ערפאת מתאר איזו מין מערכת חינוך או כלכלה הוא מעדיף, או איזו חוקה הוא רוצה? לא. כי מר ערפאת איזו מתעניין בתוכנה של המדינה הפלסטינית, אלא רק בקווי המתאר שלה.
בואו נבהיר זאת היטב: הפלסטינים אימצו את פיגועי ההתאבדות כבחירה אסטרטגית, לא מתוך ייאוש. זה מהווה איום על הציוויליזציה כולה, כי אם פיגועי ההתאבדות יצליחו בישראל, כמו חטיפות מטוסים והפצצתם, גם את אותם פיגועי התאבדות הם יאמצו בכל מקום. בסופו של דבר זה ידיע גם מחבל־מתאבד חגור בחגורה ועליה נשק אטומי, שיאיים על אומות שלמות. לכן העולם כולו חייב לדאוג לכך שהאסטרטגיה של פיגועי ההתאבדות הפלסטינים תובס.
אבל איך? סוג זה של טרור אפשר לבלום רק בעזרת איפוק וגינוי של הקהילה עצמה. אף צבא זר אינו יכול לבלום קבוצה קטנה שאנשיה נכונים להרוג את עצמם. איך ניצור אמצעי מניעה בקרב הפלסטינים?
קודם כל ישראל צריכה להגיב במכה צבאית שתבהיר לגמרי כי הטרור לא משתלם.
שנית, אמריקה צריכה להבהיר לחלוטין שהיא אמנם מכבדת את הלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, אבל היא לא תהיה מוכנה לשום מגע וקשר עם ההנהגה הפלסטינית, כל עוד זאת תומכת או אפילו מבליגה עם פיגועי התאבדות.
עלינו להבטיח שמנהיגים ערביים, שכלי התקשורת שלהם מכנים את המחבלים מתאבדים "קדושים מעונים", לא יורשו להיכנס לתחומי ארצות-הברית.
ישראל חייבת לומר לעם הפלסטיני שהיא מוכנה לחדש את שיחות השלום עם הנשיא קלינטון מהנקודה שבה הופסקו לפני האינתיפאדה האחרונה. השיחות הללו כבר עברו כ־90 אחוזים מהדרך לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית.
חיילי האו"ם או נאט"ו חייבים לשמור על כל גבול ישראלי-פלסטיני שייקבע.
"במלחמת האזרחים בספרד" (בשנות השלושים של המאה ה-20) "בדקו המעצמות את כלי הנשק שלהם, לפני מלחמת העולם השנייה," אמר הפרשן הפוליטי הישראלי ירון אזרחי. "ובכן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני כיום הוא מלחמת האזרחים הספרדית של המאה ה-21. הם בודקים בקפידה אם טרור התאבדות יכול להצליח כאסטרטגיה להשגת חירות. יש להביס אותו, ולשם כך יש צורך ביותר מאשר אסטרטגיה צבאית."
הפלסטינים מסונוורים כל-כך מהזעם הנרקיסיסטי שלהם, שהם שכחו את האמת הבסיסית שהציוויליזציה נבנתה עליה: קדושתם של כל חיי אנוש, החל באלה שלך עצמך. אם אמריקה, הכוח הבולם היחיד שעוד נותר, לא תפעיל כל גרם של אנרגיה כדי לבלום את הטירוף הזה, אם אמריקה לא תכנה אותו בשמו האמיתי, הוא יתפשט. השטן מרקד במזרח התיכון, והוא מרקד בדרך אלינו.
כמו בְּסרט בְּנטפליקס מתחיל הספר המופלא אושר, מאת הסופרת אמינטה פורנה, בפרק אפל, שהוא, כך מסתבר, רק הרקע ונעימת הפתיחה לרומן: תיאור של ציד־זאבים, שמתרחש במסצ'וסטס, ב־1834. קשה מאוד לבת זמננו לקרוא את תיאורי ה"גבורה" כביכול של הצייד, שמיטיב כל כך לארוב לזאבים ולהרוג אותם. שיא ה"הומניות" שלו מתגלה כשהוא מוותר על הריגת הגורים, אחרי שרצח את הוריהם: "ציידים לא טורחים להשלים את המלאכה הזאת: גורי זאב הם יצורים נלבבים, נותני אמון ושובבים. לגורים הללו, שהתייתמו מאב ועכשיו גם מאם, לא היה שום סיכוי לשרוד על האביב." נורא!
קהות החושים של הצייד כלפי עולם החי מזעזעת. למשל, כשהוא מחפש פתיון שבאמצעותו יתפוס את הזאב, הוא לוכד ארנבת ש"שוועותיה נמשכו אל תוך הלילה, והוא הניח שבמאבקה להשתחרר נשברו רגליה". הצייד אומר לעצמו: "זה קורה לפעמים". אוי!
עד מהרה, כבר בפרק הבא, אנחנו מבינים שהאג'נדה של הספר הפוכה לזאת של הצייד: כל כולה אהבה וחמלה, אהדה והבנה של חיות מכל סוג ומכל מין. הן גודשות את הספר – ציפורים ויונקים, רמשים וזוחלים, ולא כזנים כלליים אלא כפרטים ספציפיים ויקרים ללב.
מיד אחרי הפרק על ציד הזאבים (שיוזכר בהמשך הרומן כמעין זיכרון נושן של בני העיירה שבסביבתה פעל), אנחנו עוברים ללונדון. הזמן – פברואר 2014. אנחנו פוגשים את אחת הדמויות הראשיות, ג'יין, חוקרת טבע. בשנים האחרונות היא מתמקדת באוכלוסיית השועלים האורבניים החיים בלונדון. היא מכירה פרטים רבים, מכנה אותם בשמות, עוקבת אחריהם, דואגת להם ונאבקת למענם. תושבי לונדון בטוחים שהשועלים מסוכנים, שהם עלולים לפגוע בילדיהם וברכושם, אבל ג'יין משוכנעת שהשועלים כלל לא מתכוונים להזיק. על פי השקפת עולמה, מאחר שבני האדם הם המין החזק, מוטלת עליהם החובה להגן על החיות, ולא לרדוף ולנסות להכחיד אותן. השועלים, היא מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע, גם ברדיו, רק מחפשים מחסה. הם "יצורים שבריריים שלעולם לא לוקחים סיכונים מיותרים" (זאת, אגב, כך נכתב בספר, בניגוד לכלבים, שאבותיהם למדו לשתף פעולה עם בני האדם, ולכן "כל הכבוד" להם, כי "בשעה ששאר עולם החי שקוע בניסיונות לשרוד, לכלבים נשמר מקום לצד האח, אוכל ממותג משלהם, מכוני יופי ומעילים סקוטים משובצים").
הגיבור האחר של הספר הוא ד"ר אטילה אסאר, פסיכיאטר אפריקני שמתמחה בפוסט טראומה, בעיקר של ניצולים מאזורי מלחמות. אטילה הגיע ללונדון לביקור קצר, בין היתר כדי להרצות בכנס מקצועי, וגם כדי לטפל בעדינות ובחמלה מעוררי השתאות באהובה־לשעבר שלקתה בדמנציה מוקדמת. בין פרקי ההווה אנחנו חוזרים אתו להתרחשויות משמעותיות מעברו, למשל – לבוסניה, ב־1995, לשם הגיע במסגרת עבודתו, ונכח בסבל הנורא שעובר על האוכלוסייה האזרחית – אנשים שנושלו מבתיהם וגורשו, רבים שנטבחו, אחרים שעברו אונס ועינויים. "המלחמה לא אוצרת בחובה שום סוד גדול", הוא אומר לעצמו, "תמיד יהיו אנשים שאלימות מסיבה להם עונג, והם זקוקים רק למנהיג ולהזדמנות". אכן…
גם עם ג'יין אנחנו חוזרים מדי פעם אל העבר, למשל – אל שלהי נישואיה, בזמן שחקרה את אוכלוסיית הקויוטים שחיים בסביבה עירונית במסצ'וסטס, שם גרה באותה תקופה. גם באמריקה נאלצה להיאבק למען החיות והשתדלה להגן עליהן מפני מי שביקשו רק לטבוח בהן.
שתי הדמויות הראשיות ברומן, הגבר והאישה, נפגשים באקראי, ומתפתח ביניהם קשר נוגע ללב. כל אחד מהם מביא אתו את ההיסטוריה האישית הכאובה שלו: גירושים, אלמנוּת. שניהם צריכים ורוצים ללמוד איך ואם הם מסוגלים שוב לאהוב.
אבל ג'יין ואטילה הם רק שתי דמויות מתוך אינספור אנשים שמאכלסים את הרומן המורכב הזה. חלק מהדמויות האחרות מגיחות לרגעים ספורים בלבד, אחרות – כשחקני משנה שמלווים את הגיבורים הראשיים ומסייעים להם. למשל: מישהו שנוהג להתפרנס, בנוסף על עבודתו בבית מלון, כ"פסל אנושי" דומם שצבוע בכל גופו ופניו בצבע כסף; קבצן רחוב; ברמן; נהג מונית, ועוד ועוד. יש גם הרבה דמויות משניות לגמרי שחולפות על פנינו ביעף. כל אחת מהן תורמת עוד גוון של צבע למארג הססגוני מאוד שיוצר הסיפור.
הנה למשל תיאור של ילדה אקראית –
"שעמדה בגבה אליהם כשאפה מחוץ אל הזכוכית, העיר וכל מה שבה, הכול היה חדש בשבילה. באותו רגע היו עיניה נעוצות בציפור. היא נראתה לה כמו צנחן שנופל בזרועות מתוחות לצדדים: כנפיים פרושות, מקור נוטה כלפי מטה, רגליים שלוחות לאחור. גופה עטור הנוצות רעד והיטלטל ברוח, והנוצות הגדולות שעל כנפיה נפרשו לקראת תעופה. פעם או פעמיים צללה אחת מכנפיה, כאילו הילכה על חבל דק ולרגע איבדה את שיווי משקלה, אך מייד אחר כך נישאה על זרם של אוויר חם ושבה והתייצבה. הילדה מצמצה בעיניה והתבוננה. היא לא פנתה לומר דבר להוריה. היא דממה כמו הציפור המרחפת.
"ואז הציפור נעלמה. הילדה נבהלה. היא הביטה כה וכה, ושלחה מבטה מעלה ומטה. אך הציפור נעלמה.
"'הכול בסדר, חמודה?' שאלה האם.
"'כן,' השיבה הילדה. 'תוכלו לקנות לי בז כשנחזור הביתה?'
״'נראה,' השיבה האם".
לא נשוב ונפגוש עוד את הילדה הזאת או את הוריה. היא תך קטן ברקמה היפה להפליא שיוצר הסיפור, שלא רק מצייר תמונות מופלאות, אלא גם שואל שאלות קיומיות ומשמעותיות מאוד.
למשל: האם יש פשר בסבל? או – האם כל כאב הוא בהכרח שיבוש הרסני, או שהוא גם מאפשר לפעמים צמיחה וגדילה? ושאלת השאלות: מהו אושר?
אני תוהה אם הרומן המופלא הזה, על שלל השאלות שהוא שואל בעניין פוסט טראומה, והתשובות שהוא מנסה לתת, יכול להוסיף משמעות לחייהם של נפגעי אלימות.
כמה חזק ומכאיב מהדהדים דבריה של פורנה כשהיא כותבת על כך ש"אנשים צעירים מקריבים את גופם ואת נפשם בשדה הקרב. הם נשלחים אליו בידי אנשים בגיל העמידה שאחזו ברובה רק פעם אחת, בסופשבוע של ציד ברווזים, ועל גברים כמו אטילה מטילים את מלאכת השמירה על השפיות של אותם גברים צעירים, בעוד הדברים שהם מתבקשים לעשות הם בעצמם לא שפויים".
מוצאה ה"מעורב" של הסופרת מעניק לה מן הסתם סוג של מבט־על ורצון לשאול שאלות שנובעות בין היתר מההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה. פורנה גדלה בסקוטלנד, סיירה־לאון וניגריה. היא נולדה בשנות השישים לאם סקוטית ולאב מוסלמי, רופא שהתנגד למשטר בסיירה-לאון, נעצר והוצא להורג בגין בגידה־לכאורה, אחרי שגינה את השחיתות והאלימות של ממשלת ארצו. כבת לאב ששילם בחייו על אומץ ליבו, השאלות שהיא מעוררת ברומן שלפנינו אמיצות ומעוררות מחשבה.
שמו של הספר חסידת ירוסלם מעיד על תוכנו: כולו שירי כמיהה, ועדות מכמירת לב על הייסורים שנלוו למימוש – האומנם? – של אותה כמיהה.
ווביט וורקו מנגסטו עלתה לישראל מאתיופיה. כבר בשיר הראשון, הפותח את הקובץ, היא מביעה את הערגה שהובילה אותה ואת בני משפחתה לצאת למסע הקשה כל כך, בדרך ל"ירוסלם", הלא היא ירושלים: "לבי רוחש בלי קול: / כפות ידי, כפות ידי לוטפות / אתכן, / אבני ירוסלם".
שמותיהם של השירים הבאים מעידים על תוכנם: "אל הארץ המובטחת" שבו היא פונה אל עצמה כאל אשת לוט בת ימינו, פוקדת: "אל תביטי לאחור", מתריעה: "אולי לא תשרדי את המסע, הדרך לא קלה, הכבישים / אינם סלולים, ואת תלכי בחשיכה…" ומבטיחה: "את תמצאי את / הארץ המובטחת".
והנה היא כאן. מה ציפה לה? היא – בשיר השלישי – "מעמידה פנים לְשבָּת": היא בפנימייה, שבה כל חבריה "יוצאים למשפחה, כולם / יוצאים לבית חם", והיא הילדה היחידה שמעמידה פנים כאילו היא מעדיפה להישאר בפנימה ומסבירה לנו, בלחש, בסוגריים: "(ואם אצא, לאן?)", וכמה היא מתגעגעת, כמה "העיניים משוועות", כמה היא רוצה לשוב "לשבת של האינג'ירה, / הרטבים החריפים ההם – / לברכה בעיניים של אימא". ושוב היא חוזרת, ושוב בלחש, בסוגריים – "(ואם אצא, לאן?)", אך מסיימת בברכה, "שבת שלום", ושוב, אחרי רווח, "שבת שלום": כי אין ברירה. כי צריכים להתחזק. כי חייבים להחזיק מעמד. כי במבט לאחור היא אולי יודעת שעוד תהיה ווביט וורקו מנגסטו הבוגרת, הכותבת, שתשחזר את הגעגועים ואת הכאב, ותיצוק אותם לתוך שירים, ובכך תעניק להם משמעות.
המציאות אינה יכולה שלא לעורר געגועים בלתי אפשריים. לנוכח אגם כנרת היא "לוגמת" את זוהרה, ובה בעת זוכרת אגם אחר, "אגם לבה של אמי / השוקק כל עונות השנה". היא כאן, בישראל, אבל חושבת על האגם ההוא, במקום שנקרא סמן (שמו מופיע בכותרת גם באמהרית!), ששם "לא חסר דבר".
אולי אסור לה להביט לאחור, שמא תהפוך לנציב של מלח, אבל היא בכל זאת נזכרת בשם, "ברועי הצאן", ב"כפלי / שדות הבר"; במקום שהוא מעין גן עדן, שם היא "גורבת אדמה רווית / דברי ימי עולם", "עוטה חולצת יערות הפרא", עונדת "עגילים באוזנַי כסוסים צוהלים"… שם היא שומעת רקיעות של נפחים ורואה נשים קדריות ש"קורנות לקול צחוקי הילדים". ובכל זאת, כשהייתה שם, באותו גן עדן, חשה בכל מאודה "בכמיהות ירוסלם".
והנה – המסע. האם, היא תוהה בדיעבד, בשיר "עוקפת נהר", הייתה "שולחת אותן / למסע שכזה, / כמו הילדה ההיא שם", את בנותיה, שכבר נולדו כאן?
והאם – היא תוהה – אפשר באמת להגר, לא רק בגוף, אלא גם בנשמה? בשיר "אמהרית בלילות" היא מגלה שלשון החלומות שלה היא שפת אִמה, שהיא "סורגת כיסופים בלילות", שהיא "עורגת געגוע לשפת אמי / ללשון אבי שלי הטוב", ובכל זאת, ראו זה פלא, היא כותבת בעברית, בשפה שאימצה לעצמה, ומפליאה להביע בה את "נתיבי המילים, בצלילים המחבקים / ממרחקים".
בחטיבת השירים הנושאת את השם "סודאן, סודאן" נוגעת וורקו מנגסטו בפצע האמיתי: בניתוק מהבית, שעוברים תמיד מהגרים, ובמסע הקשה מנשוא, הקשה במיוחד, שעברו העולים מאתיופיה: "במוצאי שבת אחת, / השארנו את הבתים מאחור / בוכים בלי קול". היא זוכרת את שתיקתה של אמה, ויודעת: "כל חיי / אשא את מבטה / לכל אשר אלך".
הם בדרך. "הולכים אפופים / נעולים נעלי הקוצים, צועדים יחפי אור". הם פוסעים "בשוקת זפת לילה מתארך, / עינינו – / שני סימני שאלה: // מי הולך למשאית הישנה? // מה עולה למשאית המעונה?" ישנה. מעונה. משחק הצלילים הזה, ההפתעה בדימוי של מי שמעונה – לא האנשים. המשאית: לא יצור חי אלא חפץ, שאפילו הוא כבר מותש מתלאות הדרך האינסופית. בהמשך יוקדש לה, למשאית, שיר שלם: "המשאית (עדוּת)", שמתאר את עתיקותה. את היות כולה "פתחים של תקווה וייאוש", את "מזג האוויר הלוהט" שבו עליה לנסוע, את מאות האנשים "כל אחד / נלחם להידחס למשאית / נאבקים נשים וטף, / זקנים, כולם משתוקקים לעלות למשאית", שכבר אין בתוכה מקום: "מאות אנשים, ומחנק" והכול, "תקווה ושיברון / מתערבלים / כמו קמח ומים / לבצק אחד".
ועכשיו מתחילים עינויים נוספים: ילדה חולה. "פרח קטנטן בערוגת סימני שאלה", מוקפת בהוריה, אמה, שגם היא חולה מאוד. אחיה. אביה ש"מגיע אל בית החולים / אבל לא מספיק לקבל טיפול / וכבר נפטר". השאלה המרה: איך האב "הבריא, החסון כעץ הסקויה, / ככה מת בגלל וירוס זעיר?" ומה המשמעות של המשפט שמסיים את השיר: "ומישהי אומרת: / זה סימן. / אבל היא לא אומרת / סימן למה"… השאלה הפתוחה הזאת ממשיכה להדהד בתודעה.
ואז מתעוררות שאלות נוספות: מה יקרה לאחותה? היא "כורעת / על שטיח החול / והצירים צרים" יולדת כך, באמצע המדבר, והיא, המספרת, רק בת עשר, "מקשיבה לצליל סדוק / פועה" ומבינה שהיא שומעת את אחיינה הפעוט שזה עתה נולד, בתנאים בלתי אפשריים! "הנה אני, / דודת מדבר, אני – "
ספרה של ווביט וורקו מנגסטו ראוי לכל קשב. לכל קריאה זהירה, מפנימה, מאמצת. לדעת, להבין, לזכור, ולשלוח אליה יד שאומרת: תודה, משוררת, תודה מספרת. תודה שאת כאן, עדה למה שעבר (ועובר!) על עדה שלמה, שאת מעניקה לה קול יפה ומדויק כל כך.
חלק ניכר מהאנשים שאני מתשאלת מגיעים משכונות מצוקה וממשפחות מהגרים, מתמודדים עם חוסר ביטחון ופשיעה, לעיתים קרובות עם הברחת סמים ולעיתים אפילו עם פשע מאורגן, ובכל זאת עניין הסבל החברתי עולה לשיח לעיתים נדירות, לא יותר משאלת הקולוניזציה. אף על פי שהחוקרים מציעים לנו קווי אופי ורקע נפוצים, אני משוכנעת שאין להם פרופיל אופייני, רק מקור משותף: היעדר תקווה. לשים עליהם תווית זאת הדרך הקלה ביותר להסביר תופעות שמכות אותנו בתדהמה, אבל עלינו להמשיך לחקור ולדרוש עוד ועוד, לא לפנות לפתרון הקל. הדבר הראשון שעולה בחקירות הוא הרצון להעניק משמעות לחיים ריקים. הג'יהאד ניזון מייאוש.
מדי יום ביומו אני נתקלת במסעות ייסורים, בסיפורים של ילדות הרוסה, אנשים אלימים — שספגו אלימות רבה בעצמם. אני מנסה לא לצמצם את האדם הנאשם למעשיו בלבד.
"בכל פעם שאחד העצירים שלי מפר את תנאי השחרור על תנאי, אני חוטפת התקף לב."
"כולנו מכירים את הפחד הזה." השיב פרנסואה.
"אני לא יכולה לסבול את פעילי האסלאם ואת הבוז שלהם כלפי נשים," אמרה איזבל. "היום אחד מהם שאל אותי: את יודעת איך קוראים לנשים לפני החתונה. כבוד השופטת? ביצת קינדר, כי אי אפשר לדעת מה יש בפנים."
המשכתי:
"בשבוע שעבר, אחד העדים שלי סירב להסתכל עליי: 'אם אסתכל עלייך. כבוד השופטת. אצטרך להתחתן איתך."'
יימה ענית לו?"
"תסתכל על החלון!"
"יש תיק של מחבלים מהימין הקיצוני שעומד להגיע בסוף השבוע," השיב אריק. "לשם שינוי. ניסיון הרעלה של מוצרי חלאל."
איזבל פתחה את השמפניה והפעילה מוזיקה שתים. צחקנו רקדנו וחשבתי לעצמי שהקולגות שלי חולשים על כל הסביבה הקרובה שלי. היינו זקוקים זה לזה כדי לסבול את השגרה שלנו במחלקה למלחמה בטרור – שאינה דומה לשום דבר אחר.
"אבל מה חשבתם שֶׁיִּקְרֶה?" שאלה ליאת אצילי את שוביה בעזה. אצילי נחטפה בשבעה באוקטובר מביתה בכפר עזה, והוחזרה ארצה אחרי חמישים וארבעה ימים בשבי.
בריאיון עם בן שני בכאן 11 סיפרה כי הוחזקה שם בתנאים סבירים, פחות או יותר, והשתדלה ליצור קשר אישי עם שוביה כדי שיראו בה בת־אנוש, בתקווה להקטין כך את הסיכון שיפגעו בה.
אצילי ניסתה לשוחח אתם. בין היתר, נוכח הזעזוע מהתגובה האלימה כל כך של צה"ל, שאלה מה חשבו שיקרה בעקבות השבעה באוקטובר. מתשובתם הבינה שלא העלו בדעתם מתקפת־נגד כה נחרצת.
עוד ניסתה אצילי להבין לְמה בעצם הם שואפים. הסבירו לה חד־משמעית: מטרתם לא רק לסלק מכאן אותנו, הישראלים, אלא גם – להביא לשלטון השריעה בעולם כולו.
כך. בגלוי ובבירור. חלומם ושאיפתם של שוביה, שעוד נראו לה מתונים־לכאורה.
הספר ההחלטה מאת הסופרת הצרפתייה קארין טואיל מספר איך מתורגמת השאיפה הזאת, להשתלט על העולם, לשפת המעשים. הוא הזכיר לי את ספרה של העיתונאית האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י, הזעם והגאווה, שראה אור אחרי הפיגוע במגדלי התאומים ב־2001. פלאצ'י התריעה בו נגד מלחמת הדת שכבר מתרחשת על אדמת אירופה, בלי שצד אחד, זה של האירופים, יהיה בכלל מודע לקיומה. מצד אחד – ההשתלטות האלימה על המרחב הציבורי, מצד שני – הנאורות וקבלת־האחר של החברות שקולטות לתוכן פליטים אומללים. פלאצ'י כתבה את דבריה בצורה ישירה. טואיל עושה זאת באמצעים ספרותיים.
במרכז הסיפור ניצבת אלמה, שופטת־חוקרת למלחמה בטרור. תפקידה הוא לחקור חשודים שעלולים לפעול בשם האסלאם הקיצוני, במילים אחרות – אלה שעלולים לפגע ולרצוח כמה שיותר חפים מפשע.
מולה ניצב חשוד כזה, עבדג'ליל, צעיר מוסלמי יליד צרפת, נשוי לסוניה דוס סנטוס, צרפתייה ממוצא דרום אמריקני שהתאסלמה. השניים חזרו זה לא מכבר מ"ביקור" בסוריה. לטענתו של הנחקר הוא אדם הומני, מעולם לא התכוון להצטרף לדאע"ש כדי "להילחם", הוא רוצה רק לסייע ולעזור לבני אדם, מסוריה חזר עם אשתו ההרה רק מכיוון שהזדעזע ונבהל ממעשי האלימות שהיה עד להם, והוא מתחנן שיאפשרו לו לחיות בצרפת חיים מועילים וחיוביים, לעבוד ולפרנס את אשתו ואת התינוק שלהם, ובקיצור – לפתוח דף חדש.
אלמה צריכה להחליט: לתת בו אמון? לשחרר אותו? להעניק לו הזדמנות נוספת? הוא ראוי לה?
אנחנו קוראים את החקירות שהיא עורכת: שיחותיה אתו. סדרה של ""שאלת השופטת" ושל "תשובה". לא מפגש אחד או שניים. מפגשים רבים, שבהם היא מנסה לעמוד על טיבו. לפענח את אישיותו. להבין. מצד אחד היא פוחדת פחד מוות, תרתי משמע, מהתוצאות הרות האסון שעלולות להיות לשחרור של טרוריסט בפוטנציה. מצד שני – היא אדם הומני. בתפקידה הקודם הייתה שופטת־חוקרת של ילדים. היא מאמינה בשיקום. היא מתקשה לחשוב שתחמיר עם אדם חף מפשע ותהרוס למעשה לא רק את חייו, אלא גם את אלה של בני משפחתו.
בחקירותיה היא לומדת על עברו המר של הנחקר שלה. על האלימות שספג בבית: יום אחד כשהיה ילד קטן השליך אותו אביו בהתקף זעם מטורף מהחלון והילד נפצע קשה. אחרי אותה תקיפה הועבר עבדג'ליל למשפחה אומנת. במקום לטפל בפושע, הדירו את הילד מסביבתו הטבעית. אמו הכנועה ויתרה עליו למעשה, למשך כמה שנים. הלב נחמץ – לא רק ליבה של אלמה, גם זה של הקוראת – נוכח עוצמות הסבל והעוול שחווה הילד.
ומצד שני גם עכשיו, כשהוא מנסה לשכנע את השופטת לשחרר אותו, הוא לא מסתיר את התיעוב שהוא חש לא כלפי הוריו, אלא כלפי צרפת. הוא מדבר על שאיפתו שהאסלם ישלוט בכול. "אני גאה לפעול למען הלכות השריעה", הוא לא מסתיר ממנה, "לא את חוקי צרפת צריך לאכוף, אלא את החוקים של אללה". "צרפת היא לא מדינה מוסלמית", היא משיבה לו. "בינתיים", הוא לא מהסס להשיב. וגם מוסיף ומסביר שלו, כשיהיה בן שלושים ושלוש, יהיו שישה ילדים, ולכן "יום אחד נהיה הרוב בארץ הזאת." כלומר – הוא לא מסתיר את שאיפותיו, אבל מבהיר שאינו מתכוון לממשן בדרכים אלימות.
והיא, אלמה, מתקשה להבין את "השנאה הזאת לצרפת". היא תוהה "מאין נובעת שנאה כזאת. משטיפת מוח? מדחייה חברתית?" ומה על הצרפתים לעשות כדי שהשנאה הזאת לא תתבטא בעולם המעשים? ומדוע בכלל, היא תוהה, "הם מחליפים את הנרטיב של הרפובליקה – שכבר לא מאחד מספיק מבחינתם – בנרטיב דתי"?
ומה בדבר דתות אחרות של אנשים שחיים בצרפת? בעלה של אלמה יהודי. הוא מסביר לה שבניגוד למוסלמים, "יהדות צרפת אפילו הוסיפה, מאתיים שנה קודם לכן, תפילה לשלום הרפובליקה לסדר התפילות. יהודים דתיים בצרפת אומרים אותה מדי בוקר: הם מבקשים מאלוהים לברך את ארצם, רפובליקת צרפת, ואת העם הצרפתי". (לא הופתעתי לגלות שאביה של הסופרת יהודי ממוצא טוניסאי). (אבל, כך מסתבר, גם יהודים יכולים להיות גזענים, כפי שנודע לנו מהיחס של בעלה אל הארוס המוסלמי של בתם!)
הדילמה של אלמה מסתבכת, בין היתר מכיוון שהיא נמצאת בהליכי גירושים מבעלה, והיא מאוהבת, לא פחות! דווקא בעורך הדין שמייצג את עבדג'ליל. האם תיעתר לבקשתו לשחרר את מרשו? האם תעשה זאת ממניעים אישיים?
הרומן לוקח אותנו אל נפתולי נפשה, ואל המציאות שבה ההחלטה שתחליט תהיה הרת גורל לאנשים רבים, אפילו לה עצמה, וגם, כמובן, מנסה לעמוד על המניעים הנפשיים והחברתיים של מחבלי ג'יהאד.
"דעו שאני לא מפחד מהמוות. אני אוהב את המוות. אחרת לא הייתי עושה את זה. אני לא רוצה את העולם הזה. אני רוצה את גן העדן… לפגוש את הנביא ואת הבתולות בגן עדן. אם תצליחו לעצור אותי, אחזור לכלא בראש מורם, ואם תירו בי, גן העדן מחכה לי, אינשאללה," אומר אחד מהם.
ב־31 במרס 2002, התפרסם בניו יורק טיימס המאמר "שקרים התאבדותיים" (Suicidal Lies), מאת תום פרידמן, שבו ניסה הפרשן הבכיר של העיתון להתריע ולהזהיר את ארצות הברית בפרט, ואת העולם בכלל, מפני האיום של מחבלים מתאבדים. הוא ציטט דברים שאמר אז, לפני עשרים ושתיים שנים (!) איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים", כך אמר, "אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות. לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם."
טואיל מנסה בספרה להתמודד עם השאלה עם מה אנחנו מתמודדים.
משהו בספר הזה לכד את תשומת ליבי ממש מהרגע הראשון: תחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין.
ואין לטעות: גם מה שנראה לעין – דיוקנה של אישה המופיע על העטיפה, על רקע של קיר לבנים שחוקות, חיוכה המסתורי, המאופק, זיק האור שבעיניה, הפרח האדום הנעוץ על מסגרת התצלום – כל אלה מושכים מאוד את הלב, אולי יותר מכל – תווי פניה היפות.
די מהר מתברר שלא בכדי נמשכתי אל הדיוקן הזה, ושאני לא היחידה שזה קרה לה. כי כך מתחיל סיפור המעשה.
אבל רגע, לא מדובר בכלל בסיפור. ממש בעמודים הראשונים, ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.
ובכל זאת, רובו נקרא ממש כמו סיפור, שטומן בחובו הפתעה מרעישה כל כך, עד שנשימתי נעתקה כשהגעתי אליה, ומאותו הרגע ואילך, עד סופו של הספר, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
ובכן: התצלום. הוא מתחיל, כאמור, את הסיפור, שכן נלקח, לא פחות, מהקיר שעליו הוצג במוזיאון באושוויץ. שלושה צלמים ישראלים הגיעו לשם יום אחד בינואר 1992, ואחד מהם, שמחה שירמן, הבחין בדיוקנה של האישה. יואל יערי מתאר אותה: "שפתיה פשוקות לארשת חיוך, שיש בו מבוכה קלה. יופיין מודגש על ידי חתך עדין על השפה העליונה, אולי רמז לחבטה שספגה בפניה בעת מעצרה. שיערה קצוץ באופן גס. בגד האסירים שלה רכוס עד הכפתור האחרון וצעיף שחור עוטף את צווארה". שירמן ממוסמר למקומו. האישה מקסימה אותו. הוא קורא את שמה – קריסטינה קוסובסקה – הכתוב בדיו שחורה, ומגלה שהגיעה למחנה בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים אחרי כן.
שירמן מצלם אותה. ומאותו רגע קורים כמה דברים מעוררי השתאות של ממש.
קודם כול, קריסטינה נהפכת לדימוי מרכזי ביצירתו. הוא כותב לה מכתבים, וכותב עליה שירים. יצירותיו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם. הוא חושב עליה. היא מעסיקה אותו, נוצר מעין חיבור מיסטי בינה, אישה שמתה חמישים שנה לפני כן, ובינו.
אבל זוהי רק ההתחלה.
שכן חוקר שמנסה להתחקות אחרי אותה קריסטינה קוסובסקה, להבין מי הייתה, מה היו קורות חייה, מגלה כי אכן הייתה אישה כזאת, אבל תווי פניה שונים לגמרי מאלה של האישה שדיוקנה תלוי במוזיאון אושוויץ.
הסיפור רב התהפוכות וההפתעות נמשך עוד ועוד. זהותה של האישה מהמוזיאון, שמה האמיתי, בלה חזן, ומה בעצם עלה בגורלה, הולכים ומתפענחים. מאחר שהיא חיה בימי מלחמת העולם השנייה, יואל יערי מתאר לא רק מה קרה לה עצמה, אלא גם את הרקע ההיסטורי להתרחשויות.
למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה – הוא מספר בפרוטרוט כיצד בדיוק התנהל הליך הצילום באושוויץ. מי צילם. היכן. כיצד. מדוע. מתי הפסיקו לצלם את האסירים והאסירות, איך הצילומים קשורים לקעקוע המספרים על אמת היד של כל אחד מהקורבנות.
יערי מספר לנו רבות על אושוויץ. מתאר איך התנהלו החיים־לכאורה באותו גיהינום. עלי להודות כי היו חלקים שדילגתי עליהם בקריאה. לא עמד לי כוחי לקרוא על הניסויים ה"רפואיים" שהתנהלו שם. יש מידע שמוטב לי להרחיק מהתודעה, בידיעה שאם יגיעו אליה ייצרבו לעד. בניגוד לשר סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטוני הזוועה על חטיפת התצפיתניות לעזה, שמא תנדוד שנתו, אני לא משמשת בשום תפקיד ציבורי שמחייב אותי להיחשף לזוועות שהייתי שותפה להתרחשותם ושאני אחראית לסיומם. לשרי הממשלה אין זכות לדלג על שום פרט. לי יש. הוויתור על קריאת כמה דפים בספר לא גרע במאומה מעוצמתו.
יערי מלווה בכתיבתו את קורותיה של האישה המצולמת, שבין היתר פעלה שם, במחנה הריכוז, כאחות, תוך שהיא מעמידה פני פולנייה. למעשה, כך מסתבר די בהתחלה, הייתה אותה בלה חזן יהודייה אמיצה במיוחד. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה אחת מהקשריות שנהגו להעביר מידע, תרופות, מזון, נשק, בין הגיטאות השונים, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצום לחייהן. גברים לא יכלו למלא את התפקיד, שכן הפשלת מכנסיים אחת הייתה חושפת שהם יהודים. (ב־2003 ראה אור בהוצאת מורשת ספרה המפעים של אחת מאותן קשריות, חסיה בורנשטיין בילצקי, אחת ממעטים ובו תיארה את הגבורה והתושייה המדהימות שלה ושל חברותיה, אחת מהן, חייקה גרוסמן, כיהנה לימים כחברה בכנסת ישראל).
יערי עוקב אחרי מעשיה של בלה חזן. הוא מספר פרטים שלא יאמנו בקורות חייה. למשל – כיצד הצליחה, בזהותה כפולניה־לכאורה, להשתלב כעובדת במטה הגסטפו, ואיך סייעה משם ליהודים. איזה אומץ וגבורה שלא ייאמנו! גם כשהגיעה לאושוויץ עזרה והצילה נפשות, כשהתחזתה לאחות פולנייה.
התרשמתי עד בלי די מעוצמת כמיהתה של חזן להתקרב אל בני עמה ולא להעמיד עוד פנים: להיות מי שהיא באמת, ובצורך הקיומי להתחזות לנוצרייה, שכן זהותה האמיתית נחשבה פשע שאתו נולדה. את יהודייה? אחת דינך – מוות! קשה להבין את עוצמת האנטישמיות המתוארת. אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, וחברותיה הפולניות של בלה חזן סיפרו זו לזו לאן פניהן מועדות – להן היו בתים ומשפחות לחזור אליהם! – הן הגיבו בגועל ובתיעוב כשגילו שהיא בעצם יהודייה שמקווה להגיע לארץ ישראל. שום דבר לא יכול היה להמתיק את גזר הדין שאתו נולדה: ברגע שנודע שאת יהודייה, גם אם היית עד עכשיו חברה קרובה, מיד מתחילים לסלוד ממך. בלתי נתפס, למי שנולדה וגדלה בישראל. אך למרבה הזוועה מתחיל להיות מוכר יותר, בחודשים האחרונים, גם לנו, כאן.
מצמרר לקרוא בפרק 14, "מבצע שמיד", איך בליל סילבסטר 1942 נשמעו הנאצים שרים מעבר לחומת גטו וילנה שורות משיריהם: "וכאשר דם יהודי יותז עלי סכין, אז ייטב לנו כפליים", ואת "שיר המורדים" ששרו באותו לילה ממש בגטו, "אך אם נגזר למות, מוטב ליפול כגיבורים, לסכין הושט צוואר לא! / לעולם הוא לא יושט".
לא פחות קשה לקרוא על התגובות שאתן נאלצו להתמודד מי שניצלו, בתום המלחמה, כבר בארץ ישראל. על עגנון שכתב עליהם שהלכו "כצאן לטבח". על המנהיג הציוני יצחק גריבנבוים, יליד פולין, שקבע בנחרצות כי "היהודי הגלותי" התאפיין ב"אובדן כושר ההתגוננות, התגברות הרצון לחיות בכל התנאים, לקיים חיים ריקים מכול, חיי עבדות ושפלות מבוזים…" (ומוסיף יואל יערי בכעס מאופק: "ספק אם גרינבוים היה אומר דברי קטרוג נחושים אלה לו ידע כי באותה עת בדיוק בנו האהוב, אליעזר, שנשאר בפולין, משמש בלוקאלסטה אלים ושנוא במחנה הגברים בבירקנאו"). קשה לקרוא על החשדנות שבה התקבלו הניצולים: "איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?" ועל האילמות שנגזרה עליהם, בשל תגובות כמו – "לא ייתכן שהיה גרוע כל כך, שאם לא כן לא היית שורדת", או "גם כאן בארץ ישראל היה לנו קשה ורעבנו ללחם".
הספר שלפנינו הוא במידה רבה ניסיון לפצות את הניצולים, להעניק להם צדק היסטורי.
כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש ביסודיות שבה נכתב: יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כך כתוב על דש הספר. הוא גם מספר לנו לקראת סופו מדוע חלה בחייו תפנית, ומה גרם לכך שהחל לעסוק במחקר היסטורי.
את ליבת הספר, את ההפתעה העצומה שהוא מסתיר, ואז חושף, לא אגלה כאן. לא אמנע מכם, קוראי הטור, את הרגע שבו אמת מפעימה מתגלה, ואת כל המשמעויות שהיא מסתירה בתוכה.
הספר אינו רק תיעוד של קורות חייה של אישה אחת, ולצידה – של רבים שפעלו לצידה, או ניקרו על דרכה: יש בו תובנות היסטוריות רבות וחשובות. אי אפשר למשל שלא להתרשם מעוצמת האשליות, למעשה – הרמייה העצמית! – שאפיינה את קורבנות השואה. כך לדוגמה כשהנהגת תנועות הנוער החלוציות החזירה לוורשה את חברי ההנהגה הבכירים שנמלטו מזרחה אחרי פרוץ המלחמה, הם עשו זאת מתוך תמימות ואמונה שהשלטונות הנאציים יאפשרו את פעילותה של התנועה הציונית (בניגוד לסוביטים, שאסרו על כל פעילות כזאת) ויתירו לחלוצים לצאת לארץ ישראל. "מנקודת מבט תמימה זאת, שלא קראה נכון את המציאות המצמררת, נתפסו היטלר וחבר מרעיו כשותפים מעשיים לחזון הציוני"… אותה תמימות ורמייה עצמית לא התפוגגו גם אחרי כמה שנים, אחרי שכבר התחיל הרצח השיטתי של יהודים. בגטו גרודה למשל היו משוכנעים ש"כל עוד יספקו את צורכי הגרמנים ככוח עבודה, לא תהיה להם סיבה להשמיד את היהודים". אין צורך לומר שתקוותם התבדתה.
הספר מלווה בצילומים רבים של מסמכים ושל הדמויות המופיעות בו. הממד החזותי מוסיף לתוכן משמעות ועוצמה.
אוסיף ואומר כי זה אינו עוד "ספר שואה" רגיל, שכן הוא אפוף כולו בהומניות ובאהבת אדם, לא רק של הדמות המרכזית המתוארת בו, אלא גם של כותבו.
גדי עמד על גג של בית, מחוץ לטווח של סכנה. ראה הגדי זאב שחלף מתחתיו והתחיל להשתלח בו ולהקניט אותו. הזאב נשא אליו מבט ואמר, "אדוני! אני שומע אותך: אבל לא אתה זה שלועג לי, אלא הגג שעליו אתה עומד."
החשש מתחיל להתעורר בשיר השלישי, "הדיבוק שלי את", שבו הדוברת פונה אל ז'קלין דה־פרה ומספרת לה: "את הדיבוק שלי את". רגע, ז'קלין דה־פרה? הצ'לנית היפהפייה, המוכשרת? זאת שחלתה בטרשת נפוצה, שסבלה במשך שנים מקשיים גופניים גוברים והולכים, עד שמתה? "אומרים שבסוף השתגעת", אומרת לה הדוברת ומוסיפה, "אני לא טיפוס שמשתגע […] / אבל אני משתגעת מפחד, / לגמור כמוך".
דה־פרה היא אחת החולות בטרשת־נפוצה המפורסמות ביותר בעולם, ובעוד שיר ושניים החשד מתאמת: הדוברת, הכותבת, מתמודדת עם המחלה ועם הקשיים הגופניים הנלווים לה: "פה אני נופלת וקמה". מצוקתה רבה כל כך עד שבאחד השירים היא מספרת שהיא שוקלת לפעמים לקנות כרטיס חד־כיווני לשוויץ, או לקפוץ מגג, או ליטול כדורים. כמה היא יכולה לשאת את המחשבה שהיא "תלויה בכולם / נטל נטל נטל"? כמה קשה לדעת שתיאלץ "לספר למשפחה, / לחברים, לעצמי" שהיא רוצה בעצם "להשתמט"; שהיא מרגישה "שפנה", "לוזרית", כי כל הלילה היא חושבת "מוות מוות מוות". אבל לא. יש גם רגעים אחרים: באחד הימים כשיצאה בבוקר לרחוב "ועלי הפיקוס ריקדו / מצד לצד / והשמש גיפפה" הזכירו לה החיים "שהם חיים / ושאני / עדיין לא, /עדיין לא, / למרות".
אחד השירים העצובים ביותר בעיניי, הוא "שעתיים":
היא מספרת לנו על חוסר האונים הקשה כל כך של אישה צעירה שמה היא כבר רוצה? בסך הכול – לשתות קצת מים, אבל לא מסוגלת לעזור לעצמה, ולא רוצה להעיר אף אחד – את רוני המיטיב, שמוזכר שוב ושוב בשירים – ולכן מנסה לשכנע את עצמה שמדובר רק בשעתיים של ציפייה, שבהם תלקק את השפתיים, ותחכה, עד ש"עוד יום /גונח כמיהות" יגיע, בעוד שעתיים, רק שעתיים… אבל כמה שהשעתיים האלה נראות ממושכות, ארוכות, אינסופיות… לא רק לה. גם לנו, הקוראים, המלווים את הצמא שלה. את חוסר האונים. את התלות הבלתי נסבלת, גם אם היא באדם אוהב שעוזר לה בחפץ לב. אבל הוא אדם נפרד ממנה. כי ככה זה, בסבל אמיתי כל אחד מאתנו בודד, בסופו של דבר, עם עצמו.
כמה קשה להיות אישה שבמקום "לבחור לי סתם חולצה יפה / – או איזו חצאית מטריפה / – או שמלת מלמלה" נאלצת לבחור "כיסא עם משענת לאמבט – ידיות אחיזה (מנירוסטה) – ספסל רחצה (ארבעה שלבים), / – שטיח נגד החלקה"!
כמה מזעזע ליפול, לזעוק "הצילו! תעזרו לי!" שוב ושוב, ולדעת שאיש לא שומע. שאיש לא יגיע בקרוב.
הספר מחולק לשערים. אחד מהם מכונה "בית לוינשטיין" והוא נפתח בשיר "קוביות" שבו היא משווה בין חייה הנוכחיים, בשיקום, לבין ימיה הקודמים:
כמה יפות השורות המתארות את החתונה שלה: בשמונה מילים בלבד אפשר לדמיין את הלילה שהיה, את השמים הפרושים, את שפת הים, והלב נחמץ מהפער בינו לבין מציאות החיים בבית לוינשטיין, שרק מתעצם בשל הניסיון החביב של המטפל להתלוצץ עם המטופלת…
על דש ספרה של נגה אולמרט מופיע תצלום של המשוררת. היא נראית בו כל כך יפה, חיונית ומחויכת. כמו בשיר "בתמונה לא רואים", שהעניק לספר את שמו, מתקיים הפער בין מה שנראה לעין למה שסמוי אך נוכח בעוצמה רבה: הסבל. כשקוראים את הספר מתעורר הרצון לחבק את נגה, ולקוות שכמו באחד משיריה של רחל שפירא, יש נחמה כלשהי ביופי המתגבש מתוך הכאב.
הרומן החדש של אילת שמיר מתרחש ברובו באפריקה, באתיופיה, ליתר דיוק, אבל בליבתו טמון פצע שנוצר במקום אחר; פצע שלא יכול להירפא, וכאבו לא יתפוגג כנראה לעולם.
אל הליבה הזאת, אל המקום הפצוע, אנחנו מגיעים לאט לאט, במעין תנועה מעגלית שחותרת פנימה. בכל פעם נחשף עוד טפח, מתגלים עוד פרט או זווית, עד שנודע במלואו הסיפור המייסר, והוא אמור לשמש כמעין מפתח להבנה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן: אביה של הילדה.
בתחילת שנות השבעים – בדיעבד כתוצאה ממשהו שקרה לו – לקח אותו אב את משפחתו הקטנה – הילדה ואימה, אשתו – להראר שבאתיופיה, לשם נשלח מטעם צבא ההגנה לישראל, כדי לאמן חיילים אתיופיים של צבא הקיסר, היילה סלאסי, זקן עריץ ופרנואיד.
הסיפור נכתב בגוף שלישי כל־יודע וחולף בין תודעות שונות ומגוונות, לא רק זאת של הילדה ושל הוריה, אלא גם, בין היתר, תודעתו של אותו היילה סלאסי, של המשרת שלו, של מנגיסטו היילה מריאם, קצין הצבא שמרד בהיילה סלאסי ושלט אחריו בארצו, ושל רבים אחרים.
בריאיון עיתונאי אתה, שנערך לקראת הוצאתו לאור של אפריקה בלוז, סיפרה איילת שמיר שכמו הילדה שברומן, גם היא חיה באתיופיה במשך כמה שנים, ושגם אביה הכיר מקרוב את מנגיסטו.
אין ספק שתיאורי המקום מדויקים מאוד. אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שכן גם אני שהיתי באתיופיה בילדותי, במשך ארבעה חודשים, בנסיבות דומות. הייתי אז בת עשר, לא כמו שמיר, שהייתה ילדה קטנה הרבה יותר. אני זוכרת לא מעט ממה שהיא מתארת ברומן; מסתבר שיש לה יכולת טובה מאוד לשמר בתודעתה פרטים רבים מהמציאות, ואת מה שלא זכרה חקרה מן הסתם, והיטיבה לעשות זאת.
שמיר מזכירה ברומן הרבה מילים ומושגים שאני זוכרת היטב. למשל – זָבָּנְיָה, הלא הוא השומר על הבית; מָמִיטָה – האישה הממונה על הטיפול במשק הבית וגם קצת בילדים; טוּקוּל – בקתות הקש העגולות שעשן עולה בהן מתוך פתח בגגן; גם אני זוכרת היטב, את התרנגולות שהזבניה ערף את ראשיהן, והן המשיכו לרוץ (אפילו כתבתי ופרסמתי בהו! 21 צמד סונטות שבהן נזכרת הזוועה…); זוכרת את נשות השבטים האתיופיות חשופות החזה שהסתובבו באזורים המרוחקים מהעיר הגדולה; את הגשמים שהעלו אדים ברגע שפגעו בקרקע החמה; את הממיטה מכבסת את בגדינו בגיגית מתכת, בחוץ, בגינה; את פסלי העץ, וחטי הפיל המעוטרים (וגם – את השרפרפים המגולפים כולם מגוש אחד של גזע עץ כרות, ואת בקבוקוני הזכוכית העטויים בדים מרוקמים בחרוזים קטנים, ואת התופים המתוחים, העשויים מעורות של קופים, שאותם שמיר לא מזכירה בספרה…), זוכרת את הריחות, את הצבעים, את הסיפור על הגברים התלויים על עמוד, שמישהו מהישראלים ראה בשוק "המרקטו" באדיס אבבה, והתחלחל… (גזר דין מוות אפשרי, שמוזכר גם ברומן שלפנינו).
בחלקו הראשון של הרומן נדמה שמדובר פה על סיפור משפחתי – בדידותה של האם, מצוקתה של הילדה שעדה למריבות הקשות בין הוריה, הולדת התינוק, אחיה של הילדה, בבית חולים מקומי, נוקשותו ה"גברית" של האבא, ובכלל – הגברים הישראליים שמתפעלים מההזדמנות שנקרית בדרכם לחמוס את גופיהן של ילדות אתיופיות, ומתמכרים לעינוגים המזוויעים הללו.
בהמשך מסתבר שהיריעה רחבה הרבה יותר, שכן האלימות והאכזריות המתוארות ברומן אינן שייכות, כפי שנדמה, רק לאפריקה. שם הגברים מרשים לעצמם "להביע" אותה: אנחנו רואים אותה למשל בתיאורי הציד של חיות הבר, בידיים הטבולות בדם, והם קשים מנשוא. אבל אלה רק שכבה חיצונית שמסתירה סודות אפלים לא פחות. האירועים הקשים האלה התרחשו כאן, בישראל, במהלך אחת המלחמות המתוארת ברומן, אבל דומים להם קרו מן הסתם לא רק באותה מלחמה מסוימת.
באתיופיה גבר אכזר (מנגיסטו!) מעמיד פנים שנרצח, ומצליח להימלט מהמקרר של בית החולים לשם הובאה "גופתו", לפני שנקבר. אחרי שהוא מגיח משם, "מת" חי, הוא כשיר להמשיך בתוכניותיו שאינן יודעות חמלה. ומי מאמן אותו? מי תומך בו? מי מלמד אותו להילחם? הישראלים! אלה שבעברם מסתתרים סודות אפלים שמניעים ומדריכים אותם ואת מעשיהם.
התהליך הזה, של סיפור שהולך ומעמיק, עד שהוא מגיע אל הסוד האיום ברומן אפריקה בלוז, הזכיר לי במידה מסוימת את קו המלח, ספרו הגאוני של בן זוגה של אילת שמיר, יובל שמעוני. גם שם מרגישים בחתירה למעמקים, אל הסיפור המכונן, המחריד, שמופיע בליבו של הרומן. גם שמעוני נודד לארצות רחוקות, כדי לגלות שם אמיתות, ולספר לנו על עצמנו, וגם בקו המלח ליבו של הסיפור טמון בטראומה הישראלית. אבל הדמיון בין שני הרומנים מתמצה בזאת: אצל שמעוני מדובר בשני כרכים של רומן רחב יריעה ואילו הספר שלפנינו נפרש על פני 204 עמודים. עם זאת, מעניין לדעתי לשים לב לנקודות ההשקה בין השניים.
מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.
כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?
כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.
מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.
כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.
מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?
ספר הביכורים של בירי רוטנברג, קלרה שלי, הוא רומן מקורי, חכם ומרתק. הוא נוגע בתחכום באחת השאלות המטרידות כנראה כל אימא שמגדלת תינוק: מה יצא ממנו? מי יהיה? האם יגדל להיות אדם טוב, מתפקד, אדם שמסב אושר לזולתו, ויודע אושר בעצמו, או שמא, חס וחלילה, יצמח להיות מי־יודע־מה: פושע אלים? אולי אפילו, אוזניים תצילנה, פסיכופת מחריד, רוצח המונים, נאמר בדייקנות רבה יותר: היטלר?
זוועה. נכון. אבל השאלה הזאת, הפחדים האלה, התקווה הזאת לגדל ילדים שיצמחו להיות בני אדם טובים התעצמה כנראה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר – אחרי היטלר!
כשקראתי את הספר של רוטנברג לא יכולתי שלא לחשוב על השיר של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" שנכתב אחרי שהמשוררת הביטה בתצלום של התינוק התמים־למראה, שצמח להיות רוצח ההמונים המזוויע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. " וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!", כך הוא מתחיל. שימבורסקה מבקשת לספר לנו שאפילו אחד האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית היה פעם תינוק חמוד. וגם היא, כמו רוטנברג, כמו תוהה – איך זה קרה? ומתי?
רוטנברג אינה מנהלת דיאלוג עם היטלר עצמו, אלא – עם אמו. מנסה להבין מי גידלה מפלצת כזאת. ואיך. היא מנסה לחקור בכלים ספרותיים את דמותה של קלרה היטלר. את קורות חייה. להבין איפה טעתה. ואולי לא היא אשמה? האם הוגן להאשים תמיד את האימא?
האם נעשה כזה כי פינקה אותו מדי (ולכן, למשל, ביום הפלישה לנורמנדי, המשיך לישון עד שעות הצהריים, בשעה שמאות אלפים מבני עמו נטבחו, ואיש לא העז להעיר אותו, כדי שיתחיל לפקד על התגובה הצבאית)? האם נעשה מי שנעשה בגלל אביו החורג שהכה אותו באכזריות (ולכן נעשה בעצמו אדם אלים, מרושע, חסר מעצורים)? האם מכיוון שגדל במשפחה שהיו נהוגות בה תקיפות מיניות של קרובים (דודו, לימים – אביו החורג – נהג לאנוס את האחיינית שלו, הלא היא אמו של היטלר, שנישאה לאנס), ולכן גם הוא עצמו תקף מינית את האחיינית שלו, גלי ראובל, הבת של אחותו־למחצה, השתלט עליה, ניהל את חייה באלימות, עד שהתאבדה?
כל הניסיונות הללו הזכירו לי ספר עיון מרתק במיוחד שכתב רון רוזנבאום, היטלר, מסע אל שורשי הרשע שמנסה לאתר את המקורות לרשע של היטלר ואת הסיבות והגורמים שיצרו אותו.
סיפורה של רוטנבברג מתחיל כשבנה של המספרת נטולת השם הוא עדיין תינוק: "אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך"; היא מדמיינת את היטלר כתינוק רך, זוחל, שונאת אותו – לא רק כי היא עצמה "דור שני" לשואה, מצד אביה, לא רק כי היטלר אחראי לרצח של בני משפחה שאפילו לא הכירה, ולסבל הנורא שעבר על אביה בילדותו, אלא בגלל מה שעולל לאנושות כולה – ובד בבד היא אומרת לעצמה "תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים."
היא מנסה לשחזר את הקשר שהיה בין אדולף לאמו. "אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות" ולהבין אותו.
כדי להתמודד עם הפחדים שלה הדוברת "ממציאה" לעצמה את דמותה של קלרה, אמו של היטלר. מדברת אתה. מנסה להתייעץ איתה, כמעט מאמצת אותה לעצמה כדמות אימהית. עד כדי כך שאפשר כמעט לחשוד בה שהיא מתחילה להיות פסיכוטית: הדמות הבדויה־למחצה, החברה או המטפלת הדמיונית שלה, נעשית ממשית כל כך בתודעתה.
שוב ושוב היא פונה אל קלרה. נוזפת בה: "את חומר רע", מספרת לה ש"בכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך"; מזדהה אתה: "את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה."
היא מנסה לתקן את העבר: מה היה קורה אילו התקבל היטלר לאקדמיה לאמנות? מה היה קורה אילו נישאה קלרה למישהו אחר, לא לדוד האנס האלים, אלא "נניח לקונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב"? האם "על הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה?"
היא נוזפת בקלרה: "למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?" ומספרת לה על מעלליו של בנה, אלה שלא נודעו לה, כי מתה הרבה לפני כן: הסמים. הבליץ. הכיבוש המהיר, "המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך".
היא מייחלת אל קלרה, מכנה אותה בשמות חיבה: "קלרינקה", מבקשת אפילו, ברגע מסוים, שתניק אותה(!), וברגעים אחרים –שונאת אותה ורק רוצה להיפטר ממנה. היא מגלה סודות אפלים, מפחידים, מעברו של אביה ושל הוריו, ומיטלטלת בתוך חייה האישיים שעוברים תהפוכות קשות.
אבל גם מוצאת נחמה, שמרגיעה במעט את הקוראת: יש בכל זאת בעולם חסד.
בסיס האם, ספר הביכורים של טל גולדשטיין, הוא רומן שמתאר את התפוררותה של משפחה שממשיכה לחיות בתוך לימבו של שנאה, הזנחה מטורפת וייאוש. ההורים לא מסוגלים להרפות זה מזה, אבל גם לא מסוגלים לחיות ביחד.
בתוך העוינות והכאב מתנהלים חייהם של דניאל, בתחילת הסיפור הוא בן העשר, ואמנון, אחיו שגדול ממנו בשלוש שנים. בעמודים הראשונים כל הארבעה זוג ההורים והאחים, עדיין מתנהלים בשגרה משפחתית יומיומית מקובלת, עד שמגיעה פתאום שיחת טלפון שהופכת את החיים על פיהם.
אנו עדים רק לתגובתה המיידית של האימא לצלצול הטלפון, אך לא יודעים מה שמעה מהצד השני של הקו. היא זועמת ומסתגרת בחדר השינה שלה ושל בעלה, אבל לא מסבירה מה הסעיר אותה כל כך. מאותו רגע ואילך הכול משתנה.
נדרש זמן עד שמתחוור לדניאל (שרוב הספר מסופר מנקודת מבטו), ואיתו גם לנו, הקוראים, מה קרה: מישהו טלפן לאימו והודיע לה שיש לבעלה משפחה נוספת ובת ששמה מאיה.
האם המידע נכון? ואולי האימא באמת "מטורפת", כפי שמאשים אותה האב, רק מכיוון שהאמינה לדברים שנאמרו לה?
מה שבטוח, התנהגותה רחוקה מלהיות שפויה. תיאורי ההזנחה של הבית מאותו רגע ואילך מעוררים חלחלה. האימא הפסיקה לגמרי לתפקד, ואף אחד מבני המשפחה אינו לוקח על עצמו את המשימה הבסיסית של שמירה על היגיינה וניקיון מינימלי של סביבת המגורים שלהם. רוב הזמן היא סובלת ממיגרנות, אמיתיות או בדויות, ישנה בימים וצופה בלילות בטלוויזיה, או בקלטות וידיאו שבהן הקליטה סדרות כמו "דיינסטי". (הסיפור מתחיל ב־1982). היא לא מתפקדת, לא מבשלת, לא מנקה, לא מסדרת.
בבית כולו, בכל מקום, במטבח, במקלחת, על הרצפה, על הקירות, מצטברים עובש וירוקת, קורי עכבישים, שכבות של טינופת שמנונית. חרקים מתרוצצים בכל מקום. מזעזע במיוחד תיאור המקקים שמסתובבים בבית בלילות ומפחידים את דניאל עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת לקחת לעצמו כוס מים במטבח, או להשתין בשירותים, גם כשהוא צמא מאוד, או כשהשלפוחית שלו מלאה לגמרי.
איש במשפחה הזאת לא מדבר עם רעהו. "כל אחד מחללי הבית אצר בתוכו את אחד מבניה. רק מטרים ספורים הפרידו ביניהם, אך לעתים היה נדמה שהדירה כולה אינה אלא מפה גיאוגרפית בקנה מידה של מטר אחד למיליארד קילומטר, כל אחד מארבעתם נושא בתוכו תחושה עמומה שנוכחותו הבלבדית
בחדר מועטה מדי ורבה מדי בעת ובעונה אחת."
אמנון, האח הבכור, מתעלל מילולית באחיו הקטן. הפעם היחידה שבה הוא משתף אתו פעולה קשורה בפעילות עבריינית: אמנון מגלה שדניאל גנב מהספרייה ספרים, ואז משכנע אותו להעלים את החותמות של הספרייה ואת עטיפת הניילון, ולמכור אותם לחנות יד־שנייה, אבל גם אז "שולח" אותו לבד לחזית, ואינו נמצא שם כדי להושיע את אחיו הקטן כשבעל החנות קולט שמדובר בספרים גנובים ומאיים להעניש את הילד המבועת.
הסיפור נפרש על פני שנים רבות. בסופו האבא חולה ואז מת והאימא בת השבעים חיה בגפה. אמנון כבר עזב לא רק את הבית אלא גם את ישראל, הוא חי בארצות הברית והיחיד שמטפל באימא, בלית ברירה הוא דניאל.
המעברים בזמנים נעשים בספר בפתאומיות, ולא מסומנים אלא באמצעות הפרטים החדשים שנודעים מתוך הסיפור.
בשלב מסוים התודעה המספרת משתנה ועוברת לגוף ראשון, ישירות מפיו של דניאל, ואחרי זמן מה חוזרת לגוף שלישי.
דומני שמוטב היה אילו הסיפור סופר כולו מנקודת המבט של דניאל, ובגוף ראשון. מדי פעם התודעה המרכזית היא של אחת הדמויות האחרות, וכאן מתעוררות כמה תקלות, שכן אפילו כשאנחנו רואים את המתרחש מתוך נקודת מבטה של האימא (עדיין ממבט־על של גוף שלישי, טכניקה סיפורית שנקראת באנגלית limited omniscient), היא ממשיכה להיקרא "אמא של דניאל", ובעלה, מתוך מחשבותיה, הוא "אבא". (במקום אחר בסיפור היא כן חושבת על "בעלה חיים", וזה, כמובן הגיוני יותר). המעברים הללו בין התודעות אינם מוצלחים, שכן הכותב לא הלך אתם באמת, וגם כשהוא לכאורה נמצא בתוך תודעה של דמות אחרת, היא ממשיכה בעצם להיות תודעתו של דניאל.
רובו של הספר נקרא בעיני כמיועד לבני נוער, בערך בגיל חטיבת הביניים, אבל בחלק השלישי מתברר שלא לקהל הזה ייעד אותו הסופר, שכן שם כבר יש תיאורים "של גדולים", שלא מתאימים לילדים.
יש כאן בעיניי תשתית לספר, שיכול היה להיכתב היטב, אילו הוחלט מראש מה באמת נקודת המבט שלו.
בדיחה ראשונה: "בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"
בדיחה שנייה: " – מה נעשה היום? – נכבוש את קהיר. – ומה נעשה אחרי הצהריים?"
את שתי הבדיחות האלה, כפי שמזכיר אותן תום שגב בספר שלו 1967,והארץ שינתה את פניה שמענו, וחזרנו עליהן רבות לפני חודש יוני 1967, ואחריו. אמנם גרתי אז רחוק מאוד מישראל, בלונדון, אבל כל הדברים האלה הגיעו עד אלינו, גם לשם.
בין שתי הבדיחות הללו הפרידו שישה ימים: בין ה־5 ביוני ל־10 בו, כלומר, קצת לפני מלחמת ששת הימים, ומיד לאחריה.
הן משקפות כמובן את מה שכולנו הרגשנו באותם ימים: את הבירא עמיקתא שבתוכה שהינו בימי הכוננות שלפני המלחמה, ואת האיגרא רמא שהמראנו אליה בסופה.
בחגיגות הניצחון שהתקיימו בארץ לא נכחתי, אבל גם בלונדון הן הורגשו היטב. אפילו בבית הספר (היהודי) שבו למדתי, כל בני גילי, שנהגו להשמיץ את ישראל בכלל ואת הישראלים בפרט, התאהבו פתאום במדינה, בעקבות "ניצחון הבזק המבריק". כך ראו אותו אז כולם. אפילו מי שטענו כנגדנו, עם פרוץ המלחמה, שישראל היא זאת שיזמה אותה ולכן היא הצד התוקפן, שינו את נימת דבריהם, והתחילו להפגין הערצה, רבים ביקשו להגיע לארץ כמתנדבים, ורבים – "לעשות עלייה"…
הבדיחה השנייה מייצגת את היוהרה שאפפה אז ישראלים באשר הם. רק לפני רגע עוד הרגשנו אבודים – בספר שלי מה קרה להגר באילת? משתקפת האימה ההיא באמצעות אחת הדמויות, רופא ניצול שואה, שכאן נזכר בדיעבד: עַד כַּמָּה הוּא פָּחַד, אֵיךְ יָצָא מִכֵּלָיו, / אֵיךְ חָשַׁב שֶׁהַכֹּל שׁוּב חוֹזֵר, אֵיךְ הִרְגִּישׁ / שֶׁהַפַּעַם הוּא לֹא יִנָּצֵל, כִּי עַכְשָׁו / הוּא כָּלוּא בִּמְדִינָה שֶׁהִיא גֵּטוֹ גָּדוֹל; / מָה יִהְיֶה? הוּא בַּגִּיל שֶׁהָיוּ אָז הוֹרָיו, / וְעַכְשָׁו, עִם רְכוּשׁ, עֲבוֹדָה, יְלָדוֹת, / אֵיךְ יוּכַל לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו? הוּא כְּבָר לֹא / הַצָּעִיר שֶׁיָּדַע לַעֲזֹר לַמַּזָּל, / וּבָאָרֶץ הַזֹּאת הַקְּטַנָּה, הַגְּבוּלוֹת / כֹּה קְרוֹבִים, אֵין מֶרְחָב, הִנֵּה הִיטְלֶר חָזַר! / זֶהוּתוֹ הִשְׁתַּנְּתָה, אַךְ גַּם נַאצֶר – בָּרוּר / לְגַמְרֵי – הוּא צוֹרֵר מְרֻשָּׁע וְאָרוּר.
לא רק ניצולי שואה פחדו כך, כמובן. אני זוכרת את התיאורים שהגיעו אלי במכתבים מחברה קרובה: אחותה הקטנה התבקשה להגיע לבית הספר עם תג, ששמה כתוב עליו, תלוי על צווארה; בני נוער חפרו שוחות ומילאו שקי חול כדי להתגונן מפני ההפצצות הצפויות. כולם פחדו מהחורבן הצפוי.
ואז, ממש בבת אחת, נעשינו הגיבורים של הסיפור: ניצחנו, הבסנו, הוכחנו, כבשנו. הגדלנו את שטח המדינה פי שלושה. נהפכנו לאימפריה. הראנו שאנחנו הכי חזקים, הכי יכולים, הכי לא מובסים. אני כותבת את כל הפעלים הללו בגוף ראשון־רבים כי הייתה אז הזדהות מוחלטת בין הפרט לכלל, בין היחיד לרבים. כולנו היינו "אנחנו"!
אז מה, אנחנו באמת הכי חזקים? הכי יכולים? מלחמת ההתשה שהתחילה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור שהפתיעה אותנו כעבור שש שנים, הדגימו לנו כמה מסוכן להיות יהירים כל כך. אבל מסתבר שלא למדנו שום לקח. השבעה באוקטובר האחרון הוכיח את זה.
נחזור למלחמת ששת הימים. זמן לא רב אחרי שניצחנו וכבשנו ונעשינו אימפריה, התעוררו בקרבנו חילוקי דעות. פתאום נשמעו קולות שבעיני אחדים נשמעו מוזרים: שצריך להשתמש ב"שטחים המוחזקים", כך כינינו אז את כל האזורים שנכבשו, כן, גם את "הגדה המערבית", כדי לנהל משא ומתן ולהגיע להסדרי שלום עם שכנינו. הקולות ההם היו המיעוט. רוב הציבור התבשם מתחושת האופוריה, והשכנוע העצמי שאין כמונו, ושאיש לא יוכל לנו עוד. שהכול מותר לנו. (אגב, יש בידי מכתבים שכתבתי באותה אותה תקופה והם מוכיחים שגם אני חשבתי כבר אז שאת הניצחון הצבאי חייבים להכפיף למהלכים מדיניים!)
את חצי האי סיני, ובכלל זה את השליטה במצרי טיראן, שסגירתם הייתה אחד הגורמים המרכזיים למלחמת ששת הימים, החזרנו לימים למצרים בתמורה להסכם שלום. אמנם "שלום קר", אבל בינתיים יציב, כבר עשרות שנים.
לעומת זאת, "הגדה המערבית" נהפכה ברבות הימים ל"יהודה ושומרון": חבלי ארץ שהם שלנו, כי כבשנו אותם (אבל לא סיפחנו רשמית, כי מי יודע לענות על השאלה מה נעשה עם הפלסטינים שגרים שם: הם יקבלו אזרחות ישראלית? או שנהיה מדינת אפרטהייד רשמית?). לאט לאט, בהתחלה בעצימת עיניים של הממשלות השונות, ובהמשך – בעידודן, החלה ההתיישבות, או ההתנחלות, במה שנתפש כ"ארץ האבות". וכך, בכייה לדורות, נקבעו עובדות בשטח. נהפכנו למדינה שאין לה גבולות מוגדרים. בחבלי ארץ שלמים, שלא ברור אילו חוקים שולטים בהם, חיים אנשים שקובעים את החוקים לעצמם. לא זאת בלבד, אלא שממשלות ישראל בחרו בשנים האחרונות להחליש את "הרשות הפלסטינית" (ולחזק את חמאס! זאת ה"קונצפציה" הארורה שכישלונה המחריד הוכח), כדי להימנע מגיבוש פתרון מדיני. הממשלות העדיפו להאיץ את קביעת העובדות בשטח, בין היתר בעזרת יהודים "מאמינים" וצעירים פורעי חוק (לא כל המתנחלים כאלה, אני יודעת) שהקימו מאחזים לא חוקיים ודחקו את האוכלוסייה המקומית.
רמת הגולן היא חבל הארץ השלישי שבו לחם צה"ל במלחמת ששת הימים, והיחיד שסופח במלואו לישראל. מי שחי בארץ בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים זוכר את תקריות האש הרבות שהתחוללו לאורך הגבול בין ישראל וסוריה, כשהסורים ירו בתותחים שחלשו ממרומי הגולן על שטחנו. הם ירו על היישובים שלנו, על חקלאים שעבדו בשדות ועל מי שעסקו בהסטת מי הירדן למוביל הארצי.
אף אחד מאתנו לא העלה אז בדעתו שחלק מהתקריות התרחשו בעקבות פרובוקציות שלנו! שאנחנו שלחנו את הטרקטוריסטים בכוונה תחילה קרוב לגבול, כדי שיירו עליהם! משה דיין עצמו הודה לימים במו פיו ש"לא כל התקריות החלו באשמת הסורים", ש"שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", ושהפעולות החקלאיות ההן בעצם "היו מיותרות"…
ולמרות זאת, זכר התקריות הקשות והפחד מפני התותחים הסורים שחולשים מעלינו הביא בסופו של דבר להחלטה לכבוש את רמת הגולן, אחרי שהושלם ניצחון הבזק בסיני ובגדה המערבית. אין ספק שהתושבים לאורך אפיק הירדן, מעמק החולה בצפון ועד עמק הירדן בדרום, זוכים בזכות הנוכחות הישראלית על הרמה בתחושה של ביטחון. לא עוד ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות שואלת למה… את רמת הגולן ישראל דווקא כן סיפחה, בעיקר עקב החשש של רבים כל כך ("העם עם הגולן") מפני שובם של הסורים לרמה. (בימינו, ימים של רקטות, טילים, כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים, ייתכן שהחשיבות האסטרטגית שלה פחתה…)
אז איך בעצם עלינו לזכור את תל פאחר? את הקרב הנועז שהתחולל עליו?
יעקב אורלנד סיפר מקץ שנים שאחרי מלחמת ששת הימים חש מחויב לכתוב דווקא על יום התשעה ביוני. לכאורה – בחירה משונה. היה אולי "טבעי" ומובן מאליו יותר לכתוב על ירושלים, על גבעת התחמושת, על הכותל, על החזרה לחברון ולבית אל, או על ספינה הנושאת דגל ישראל שמפליגה במצרי טיראן… אבל לא – אורלנד בחר בתל פאחר. הוא ראה סמליות בקרב ההוא, שרבים נפלו בו. המקום היה מוכר פחות מאחרים, ואורלנד ראה סמליות מיוחדת דווקא בהיותו "נעלם", לא חשוב במיוחד מבחינה גיאוגרפית. שם הוא ראה "את נקודת המוצא, נקודת המכאוב, נקודת השאלה ונקודת התשובה של קיומנו".
את הספר יום תל פאחר הגדיר "בלדה", אבל מדובר בעצם על סיפור שנכתב בחרוזים, ונשזרים בתוכו חלקים שיכולים לעמוד בפני עצמם, כמו למשל "יורש האותות" בעמ' 25, ו"שיר יום האש" בעמ' 28: שירים מכמירי לב, מכאיבים מאוד, ולמרבה הצער, עדיין, שוב, ביתר שאת, קשורים למציאות חיינו העכשווית.
אנו נמצאים כבר שבעה חודשים במלחמה שטרם הכרנו כמוה. הלוחמים, הפגינו ומפגינים עוז נפש, גבורה והקרבה עצמית מעוררי השתאות, כמו הלוחמים שאורלנד הנציח בכתיבתו. אבל מי שהיו אמורים לנהל את העניינים פשוט לא תפקדו. המדינה הפקירה את האזרחים, והאזרחים היו אלה שנחלצו להילחם ולהציל, וגם לסייע למי שאיבדו הכול.
הטענה מופנית אך ורק אל ממשלות ישראל, שהתמכרו לפולחן "אדמת הקודש", ובכך מלכדו את כולנו. בשבעה באוקטובר 2023, נחשף הכישלון הנורא של "קונצפציות" שלפיהן אנחנו לנהל את הסכסוך בעורמה, בהזרמה של כסף רב אל אויבים שמצהירים על כוונתם להשמיד אותנו, שצה"ל הוא כל-יכול ולפיכך אזרחינו חסינים בביתם. בשבעה באוקטובר גילינו את הפער המזוויע שיש בין הממשלה לציבור.
שנים לפני יום תל פאחר, בשנת 1963, הוציא לאור יעקב אורלנד ספר שירים, שנקרא שירים מארץ עוץ, יצירה קודרת ועצובה מאוד.
האיש שלי, שיושב כאן אתנו, נפצע אנושות בימי מלחמת ההתשה, ושיריו של אורלנד ליוו אותו בימים הקשים של השיקום. באחד מהם – "אמור להם", בעמ' 43 – אורלנד פונה אל אלוהים ומבקש שיחוס על "הגלמודים והעצובים שלנו / שחושך להם פתאום/ שנואש להם פתאום / שמפילים עצמם מן הגגות … " ומבקש "זכור אותם, נחם אֹותם, אב רחום / פתח להם דמעה / או זרוק להם זמר/ שיראו פרח בחלון / שיפגשו חיוך בקרן רחובם / שינוצץ להם ירח בשלולית…". השיר אמנם לא נכתב על חייל פצוע, אך התחינה התאימה מאוד לתחושותיו בימים הקשים.
אני תוהה אם היה מישהו ממאה הפצועים בקרב תל פאחר שגם הוא נאחז באחד מהשירים בספר ההוא…
שיר אחר בו נקרא "כל יום בחיי". הוא נפתח במילים "כל יום בחיי הוא הר / ואני מטפס בו, / יום על גבי יום נערמים חיי / והר על גבי הר". כן – – וזהו, כמובן, הר שונה לחלוטין מתל פאחר…
רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.
"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.
"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות.
"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."
את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:
"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי.
"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו.
אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה.
"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.
"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."
"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה.
"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור".
"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת.
"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות."
"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו.
"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).
"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.
אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.'
"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו."
[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה [2] מיתולוגיה נורדית [3] מיתולוגיה הינדית [4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.
מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי
בהקדמה לרומן בשתי דרכים מאת הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה, מספר המתרגם לעברית פאר פרידמן על הדרך הארוכה שעשה הספר מכתב־יד ועד שראה אור. במשך שנות הכיבוש הקומוניסטי בצ'כיה לא העלתה הודרובה בדעתה לפרסם אותו, וכשזה קרה סוף סוף ב־1991, היה כתב היד כבן ארבע עשרה. גם לגרסתו העברית נדרש עשור, עד שפרידמן מצא לו בית, בהוצאת אפרסמון.
חוקרי ספרות הבחינו מייד בייחודיותו, וכבר עם צאת המהדורה הראשונה לאור הצהירו שהוא "חשוב לספרות העולמית".
אין ספק שמדובר ביצירה שונה מאוד מכל מה שמוכר לנו: כזאת שאינה מכירה, כך נדמה, בשום חוקים פיזיקליים או פילוסופיים. נדמה שכוח המשיכה אינו פועל עליו, ואין בו גבולות בין אפשרי לבלתי אפשרי: כל כולו מגע והתערבבות בין חיים למתים, ויש בו למעשה סוג של נצח: הדמויות ממשיכות להתקיים עוד שנים רבות אחרי שהלכו לעולמן. אין להן בעצם עולם שנפרד מעולם החיים. סיפוריהן נמשכים עד אין קץ במעגלי מערבולת מסוחררים. אישה שהתאבדה, למשל, יכולה לקפוץ שוב ושוב מחלון ביתה כדי לחפש את אהובה שנלקח זמן לא רב לפני כן בטרנספורט אל מחנות המוות, בימי מלחמת העולם השנייה. היא יכולה גם ללדת את התינוק שנוצר ברחמה, לפגוש את אהובה שנים אחרי שמתה, והוא חי, ואז מת, והם נפגשים שוב…
חלק גדול מהסיפור מתרחש בבניין סמוך לבית הקברות. דייריו של הבניין הם גיבוריו. במשך השנים הם מתחלפים, אבל גם המתים ממשיכים לאכלס את המזווה של אחת הדירות: שנים אחרי שנלקחו אל מותם ממשיכים מי שמכונים סבתא דווידוביצ'ובה וסבא דווידוביץ' לשכון בו, לריב, לשחזר שוב ושוב את בגידתו בה, את העינויים שעבר, את חזרתו אליה, את חייהם שלעולם, כך נראה, לא יסתיימו.
נשמות המתים חוזרות, בין היתר, בצורה של גרגרי אבק "החודרים מבעד לחלונות הרופפים של חדרי הילדים והמזווים", עולים, מגיעים לכל מקום, תובעים את מקומם, כך ש"דירתם של הפסקלים בקומה החמישית מלאה נשמות", כי היא קרובה כל כך אל בית הקברות, והמנקה, שלא יודעת זאת, פותחת בתמימות את החלון "ומנערת מפיות תחרה"… המתים מדברים זה עם זה. הם חשים למשל את ריחו המשכר של הכרם ששכן בעבר הרחוק על אדמת בית הקברות. הם משתוקקים, כמו בחייהם. ואפילו ממשיכים לפחד!
המספרת מסבירה לנו שבבית העלמין "קשה להבחין בגבול שבין עולם החיים ועולם המתים, שסומן עד כה בחומת בית הקברות. שני העולמות החלו מתמזגים זה בזה יותר מבעבר", בין היתר, כי "כמה נשמות ברחו מבית הקברות והתערבו בקהל"…
אנחנו חוזרים שוב ושוב אל מות נכדתם של הסבא והסבתא, זאת שקפצה מהחלון ולא זכרה שגוף נופל אנכית ואינו יכול לרחף לצידה השני של החומה, אל בית העלמין.
סיפוריהן של הדמויות נעים קדימה ואחורה בזמן. הולכים ושבים. מסופרים שוב ושוב, כל פעם קצת אחרת. אנחנו מכירים את אבותיהם הקדומים, את מי שיבוא במקומם ויגור בדירתם, בעוד הם עצמם לא ממש מסתלקים ממנה.
כי מי שחי, ממשיך לחיות, גם אחרי שהוא מת. לביטוי "יש חיים אחרי המוות" יש ברומן שלפנינו משמעות שונה לגמרי מהמקובל: לא מדובר על נשמות שעברו ליקום אחר. הן כאן, לתמיד, אם כי שינו כביכול את מצב הצבירה שלהן.
לא רק לבני אדם יש כל מיני סוגים של חיים. מדי כמה פרקים מציגים את עצמם גיבורים שונים של הסיפור: "אני הוא בית הקברות אולשאני". "אני המהפכה". "אני הידונית" [בתי הידיים העשויים פרווה, שנועדו לחמם אותן]. במהלך הסיפור נודע לנו מה עברה של הידונית הזאת, שחשובה כל כך לחלק מהדמויות: יש מי שעורג אליה, כי היא מזכירה לו אישה צעירה שהייתה נדיבה אליו; יש מי שרואה בה חפץ שאפשר לסחור בו. מורישים, גונבים, מחביאים אותה… "אני הוא העור". כל אחד מהדברים הללו מסביר את מהות קיומו. העור, למשל, אומר על עצמו, "אני התווך, המחזיק את הגוף בגופניותו. כל עוד אני הווה, הגוף עודנו; אם אתפרק, נידון אף הגוף להתפרק. אני העור. דרכי נפגשות להרף עין ישויות, שיפסעו מיד אחר כך בשביל המושלג, כל אחת לבדה, מותירה אחריה את בבל הבלולה הבוערת. חיכוך העור בעור, המכונה עונג, אין דבר בינו ובין הנשמה, שעליה אני מגן, ואשר הווה בכול ובשום מקום…"
אחד הפרקים היפים ביותר בעיניי הוא זה שנפתח במילים "אני טוואי המשי". הודרובה מצליחה לחדור אל מהות קיומם של הגלגולים השונים: "איזה רעב ידעתי כשהייתי עדיין זחל, כמה עלים, כמה עלי תות ליחכתי, כמה אי־שקט ידעתי", של ההפיכה לגולם: "ואז בא סוף סוף יומי הגדול, אני מתבסם בשני קילוחי משי הזולגים לי מפי, אני כורך אותם סביבי, וכך, רכוס ומחופה, אני נהפך לגולם, למומיית עצמי הממתינה לגלגול מסתורי, ממתינה לתחייתה בזמן אחר, בזמן הפרפרים", ואז – "אני פרפר טוואי המשי. הו, כמה אני בז לעברי הקירח, לקיומי החולף כזחל בלי כנפיים, לחיי זחלותי הקודמים! איזו הרגשה מסחררת, להיות בן כנף, ולנסוק! האומנם עודני אני, טוואי משי? יש בכלל דבר מן המשותף לפרפר ולזחל? רק תחושה שכזו ישנה, היזכרות עמומה בדבר־מה מזדחל, בדבר מה מידבק. מי יראני עתה כי הזחל והפרפר הן שתי צורותיי, מי יוכיחני כי חיי מתפצלים בשתי הוויות הופכיות, וכי מתקיים בהם עוד עידן אפל, עידן הגולם, שבו מתרחש נס הטרנסובסטנציאה[1]?"
היופי של הדברים הללו מצמית.
ועם כל זאת, עלי להודות: היו בספר קטעים שבהם הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. זה ספר שחייבים לקרוא אותו בלגימות קטנות מאוד. בסבלנות. הוא מתפענח לאט. אבל המאמץ ראוי ומתגמל!
התרגום לעברית, כמו הסיפור עצמו, יפהפה!
[1] הפיכת גופו של ישו ללחם, ושל דמו ליין. הודרובה מרחיבה את השימוש במונח הדתי
"אבא שלך כבר לא אוהב אותנו. יש לו אישה אחרת. הוא אוהב אותה. אנחנו נוסעים לתל אביב, לסבא וסבתא. ולא נחזור אליו לכאן. שיישאר לו עם האישה הזאת שהוא אוהב".
אני שוכבת בחושך, במיטה לא שלי. סבא שלי עומד ליד הפתח של הדלת וצועק על אבא שלי שמבקש להיכנס: "תסתלק מכאן ואל תחזור! אתה אייכמן! אתה יותר גרוע מאייכמן!"
הוא לא זוכר שאייכמן הרג לאבא את ההורים?
לאימא שלי יש אימא ואבא ואח ואחות ולאבא שלי אין כלום, ועכשיו מגרשים אותו החוצה לחושך?
הוא זקוק לי!
אני שוכבת בחושך שאפשר לסלק אם לוחצים על כפתור אבל לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, לא יכולה לצאת אל אבא ולהושיע אותו מהבדידות, מהיתמות. בכל העולם יש לו רק אותי. רק אני בת משפחה אמיתית שלו. עם קשר דם. כן, עם אימא הוא בחר להתחתן, אבל רק כשנולדתי…
אבא שלי יתום, הם שכחו?
"תסתלק!" סבא ממשיך לצעוק, "שמעת? לא רוצים אותך כאן אצלנו בבית! לא, לא, מה פתאום, תשכח מזה, אתה לא יכול להיכנס לראות את הילדים… לראות אותה? היא בכלל לא רוצה אותך! לך מכאן!"
אדם דלגליש! כמה טוב וכמה מרגש לפגוש אותך שוב! בשנות השמונים כיכבת בחיינו, בסדרת הטלוויזיה האנגלית המשובחת ששודרה למרבה השמחה בטלוויזיה, ומאז אי אפשר להפריד בינך לבין רוי מרסדן, השחקן שגילם את דמותך! שניכם, אדם־הלא־הוא־רוי, עתיר הכריזמה הגברית המפעימה, כמו גם אות הפתיחה הזכור כל כך של הסדרה, נשארו קשורים בתודעה בקשר הדוק עם הספרים של פ"ד ג'יימס. באותם ימים היינו תלויות בלוח השידורים של הערוץ היחיד בטלוויזיה, וכששידרו פרק בסדרת אדם דלגליש, אסור היה להחמיץ, לאחר, להיעדר, כי אפילו מכשיר וידיאו להקליט את הפרק לא היה זמין לכולם, ומי שפספס, הפסיד. אבל לא פספסנו! פרק עם אדם דלגליש תבע התייצבות חובה מול המסך, והוקסמנו – מהאנגליות המהוקצעת, מהחן המדויק, מהחוכמה והפיקחות והתבונה של – של מי?
של פ"ד ג'יימס, כמובן! כי היא בעצם אדם דלגליש. היא זאת ששמה בפיו של רוי מרסדן את המילים. היא זאת שיצרה את הרקע והסביבה שבהם מתרחשים הסיפורים, שלא לדבר על העלילות המרתקות שרקחה.
וכבר לא צריך להיצמד למסך טלוויזיה קטן. קודם כל, כי כל הפרקים מופיעים כיום ביוטיוב. מי העלה אז בדעתו שאפשרות כזאת תתקיים… אבל יותר מכך, כי הרי הכול התחיל, וממשיך לחיות – בספרים של פ"ד ג'יימס.
כן, בספרים המשובחים שכתבה, ואלה זמינים תמיד, כל הזמן, ואפשר לקרוא אותם שוב, ולהתענג.
כי הכתיבה של פ"ד ג'יימס לא יכולה שלא להסב עונג צרוף. תעלומות הרצח אצלה הן תמיד רק הקולב שעליו תלויים כל המרכיבים האחרים בסיפור: הדמויות המורכבות והמשכנעות. התובנות המרתקות על החיים, האירוניה וההומור, וכמובן – איך לא? הרי מדובר בספר מתח! – ההפתעות והטוויסטים מסמרי השיער בעלילה. כי ככה זה בספר מתח ראוי לשמו: ברגע שהקוראת מאמינה שזהו, היא הבינה, גילינו, אדם דלגליש ואני, מה קרה, מתרחש המהפך והכול משתנה בבת אחת. אז מי הרוצח או הרוצחת? ומה המניע האמיתי שלהם? מדוע מי שנראה טוב הוא בעצם רע, ולהפך?
פ"ד ג'יימס מראה לנו כל הזמן את מורכבותו של הטבע האנושי. היא חודרת אל מניעיהם האפלים, הצדקניים, הצבועים, המוזרים, המשעשעים, של בני אדם, וחושפת אותם לעינינו, בשרטוטים דקים ומדויקים: מישהו "אהב את עצמו כל כך שלא היה מסוגל להעלות בדעתו שאולי בעיני אחרים הוא קצת פחות מלבב"… מישהי שנשטפת ברגשי אשמה מעוררת בזולתה את השאלה "האם היה רמז למזוכיזם בקול המתבכיין? בהלקאה העצמית החולנית של קורבן מלידה?" ומה בעצם אומרות התהיות הללו על מי שחושבת אותן? כל פרט קטן הוא רמז, הם רבים כל כך, ולכל אחד מהם יש משמעות. כולם מצטברים בסוף ומובילים למסקנה אחת, כוללת ובלתי נמנעת.
והתיאורים שלה! כמה שהם יפים! (אותם אפשר, כמובן, לחוות רק בספרים, לא בפרקי הסדרה ששודרו בטלוויזיה, וכיום אפשר למצוא אותם ביוטיוב):
"כעבור שעה בדיוק, אך בלי שאיש בבית נייטינגייל שמע או תיעד זאת, נפלה פנימה אחת מדופנות הזכוכית בחממה לאחר שרטטה כמוכת עווית כל הלילה וניתקה לבסוף. היא התנפצה לרסיסים על האריחים הגיאומטריים ברצפה הוויקטוריאנית. הרוח הסתערה פנימה בעד הפתח כחיה שמחפשת מחסה. משביה הקרים דפדפו במגזינים המונחים על שולחנות הנצרים, הרימו את כפות הדקלים והניעו את עלי השרכים ברפרופים עדינים. לבסוף הם מצאו את הארון הלבן הארוך, שמתחת למדפי הצמחים. בשעת ערב מוקדמת הותיר אלמוני נואש ונחפז את
הדלת פתוחה מעט, לאחר שתחב את ידו למעמקי הארון. כל הלילה נשארה הדלת פתוחה, חסרת תנועה על צירה, אך כעת טלטלה אותה הרוח בעדינות מצד לצד ולבסוף, כאילו התעייפה מהמשחק, סגרה אותה בחבטה שקטה והחלטית. וכל הנפשות החיות מתחת לקורת הגג של בית נייטינגייל היו שקועות בשינה".
רצח בבית נייטינגייל נכתב במקור בראשית שנות השבעים, ולאחרונה תורגם (היטב!) לעברית. הוא, כמובן, כתוב למופת. הרומן מתחיל ומסתיים במעין סיפור מסגרת קטן: דמות משנית תופסת בדפיו הראשונים מקום חשוב, לכאורה, וזאת כדי לאפשר לנו להתקרב לאט לאט אל לב הזירה, אל עיקר העלילה, ולצפות בה מבחוץ, מבעד עיניה של דמות שתתגלה כשולית לסיפור.
רק אחרי שנכנסנו פנימה, נוכל להכיר את הנפשות הפועלות העיקריות ולנסות לעמוד על טיבן.
ואז, אחרי שאדם דלגליש מפענח את התעלומה, חוזרים אל הדמות החיצונית שתעטוף שוב את העלילה מצד סופה, ותעורר בנו תחושה של מעין חיבוק במילים…
רצח בבית נייטינגייל הוא ספר מתח סוחף ואינטליגנטי, וכשקוראים אותו מרגישים אמנם שמדובר במידה מסוימת של אסקפיזם, אבל הוא לא ריק מתוכן. יש בו גם משמעות.
דיינה הייתה נשואה, בחודש השישי להריונה, מאושרת ושבעת רצון לפי המכתב שלה. פרגוסון שמח בשמחתה. עכשיו כשידע על עצמו מה שידע, היה ברור שהיא עשתה את הדבר הנכון בכך שלא התחתנה עם מישהו שלא מסוגל להביא ילדים לעולם, אבל עם כל הרצון שלו לענות לה ולברך אותה, חלקים אחרים במכתבה הפריעו לו, והוא עדיין חיפש את הדרך הנכונה להשיב לה.
הנימה הצוהלת שזעקה מהערותיה על המלחמה, הזחיחות המתלווה לכיבוש צבאי, השבטיות של לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים. הגדה המערבית, סיני, מזרח ירושלים, כולם בשליטת ישראל עכשיו, וכן, זה היה ניצחון גדול ומפתיע, וברור שהם גאים בעצמם, אבל פרגוסון חשב שאם ישראל תמשיך להיות כוח כובש בשטחים האלה, לא תצמח מכך כל תועלת, זה רק יוביל לצרות נוספות בהמשך הדרך. דיינה לא הצליחה להבחין בכך, ייתכן שאיש בישראל לא הצליח לאמץ נקודת מבט חיצונית על המצב, הם היו לכודים בתוך הפחד שלהם כל כך הרבה זמן שעכשיו העוצמה החדשה שנפלה בחלקם הרקידה אותם.
בעברית התרגום המקובל (של ט' כרמי) לשמו של אחד ממחזותיו הנודעים של שייקספיר הוא "חלום ליל קיץ". דורי פרנס צדק בתרגום שמו של המחזה: "חלום של לילה בלב קיץ", שכן באנגלית השם של הקומדיה הוא Midsummer Night's Dream, כלומר – חלום ליל אמצע הקיץ: המועד שבו נהוג לחגוג בארצות הצפון את היום הארוך ביותר בשנה. יש ארצות שבהן לקיץ, לימי האור ההולכים ומתארכים, עד לשיאם בשליש האחרון של חודש יוני, יש משמעות שאנחנו כאן, במזרח התיכון, מתקשים אולי להבין עד הסוף. מבחינתנו אור יום וחום השמש מובנים מאליהם (אדרבא, אנחנו משתוקקים לרוח, ומכאן כנראה מגיע מטבע הלשון "רוח חיים", לעומת שיר כמו You are my sunshine, כי רק במקום שבו לא סובלים מחמסינים ומימי שרב אפשר לראות הקבלה בין אדם אהוב לבוהק השמש…). במקומות שבהם שוררת חשיכה ממושכת במשך חצי שנה, אור השמש מבטא חיים, שמחה ופריחה. (אפשר לקרוא על כך רבות ברומן לונגירביאן, שעלילתו מתרחשת קרוב לקוטב הצפוני).
"חלום של לילה בלב קיץ" של שייקספיר הוא סיפור על אהבות והתאהבויות שהולכות ומסתבכות, עד לסוף שבו הכול בא על מקומו בשלום. הבעיות נפתרו לשביעות רצונם של הנאהבים, שכולם מוצאים את בני הזוג המתאימים להם, כדברי תזאוס, דוכס העיר, בתרגומו של דורי פרנס: "הנה האוהבים, כולם שמחה / וצהלה. / שמחה, רעים טובים, / שמחה ויממות של אהבה / שיְלָוּו תמיד את לבבכם!" או בתרגומו של טׁ' כרמי: "הנה האוהבים, בלב מלא שמחה. שמחות, רעים, ונעם־אהבה ינוחו על ראשכם (מערכה חמישית, תמונה ראשונה).
המחזה של שייקספיר מתרחש בטבע, בְּיער שקיומו מודגש מאוד. הדמויות תועות בו, נתקלות אלה באלה בין העצים, מסתובבים שם לא רק בני אדם אלא גם פיות ושדונים, ואנשים מתאהבים תחילה במי שבכלל לא מתאים להם ולכן, בין היתר, נכזבים וסובלים מדחייה… בין בני הזוג, מלכי היער, טיטניה ואוברון, מתגלע סכסוך מר. אהבה רומנטית היא מקור למריבות ולעוגמת נפש, אבל מאחר שמדובר בקומדיה, הסוף, כאמור, מרגיע ומשמח.
סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ליל אמצע הקיץ" קיבלה מן הסתם השראה מ"חלום של לילה בלב הקיץ". אמנם העלילה לא דומה, ואין בה המורכבויות והרבדים הרבים שקיימים אצל שייקספיר, אבל ההסתבכויות הרגשיות, האהבות הנכזבות, העוצמות הרגשיות שמתגלות וחושפות סודות אפלים, ובעיקר – הסוף הטוב, המרגיע, ועצם החגיגה של אמצע הקיץ, שואבים לדעתי את ניחוחם ומתיקותם משייקספיר. אפילו ההתחלה של הסדרה – הקושי שמתעורר בין בני הזוג המארחים בסדרה את המשפחה והחברים, הזכיר לי את אוברון וטיטניה (אם כי הסכסוך של הדמויות במחזה מתחיל מעניין שונה לגמרי: שם טיטניה מסרבת להחזיר לאוברון את הנער המשרת אותה… לא יכולתי כמובן שלא לחשוב על ההקשרים הארוטיים העולים על הדעת לנוכח מריבתם של שני אלה… אחרי שקראתי את כל מחזור הסונטות של שייקספיר ואחרי שתרגמתי אותן, אני מכירה מקרוב את המשולש הרומנטי שבו היה מעורב המספר – ויליאם שייקספיר מן הסתם. כמה הסתבכויות מתגלות שם, בסונטות. אילו אהבות ושמחות אבל גם בגידות, אכזבות, ייסורים, אהוב בוגדני שמתנה אהבים עם אהובתו של המספר, ועוד כהנה וכהנה, כל טוב ייצרי, ששרד מאות שנים וזמין בפנינו לקריאה).
אבל נחזור לסדרה הנורווגית. אי אפשר שלא להתאהב בדמויות, ועוד יותר מכך – במקום שבו הסיפור מתרחש. אמנם לא מדובר בעבי היער, אלא בגינתו של בית ששוכן בחיק הטבע, על גדת הפיורד, צבעוני, מואר, יפהפה. ואי אפשר שלא להתפעל מהמשפחתיות ומהחברות שעמן מתחילים כל אחד מהפרקים: האנשים היפים האלה נפגשים כדי לחגוג את האור, היום, השמש, הקרבה, שמחת החיים. הם משחקים משחקי חברה פיזיים, משיכות חבל, קפיצות, הם שותים יין, שרים, צוחקים, ואז – בום! דרמה. סוד קשה נחשף. מפח נפש, ועוד אחד. בגידות, עלבונות, ועוד ועוד הפתעות… האם המשפחה הזאת, והחברים האלה, ישרדו את כל הגילויים? האם יתגברו עליהם?
טוב, מדובר בקומדיה. לא בטרגדיה. לא נצא מכאן עם דמעות בעיניים (אולי כן – של שמחה סנטימנטלית מענגת!).
בקיצור, מדובר בסדרה מקסימה, אסקפיסטית למהדרין. שווה כל דקה.
לפני שנתיים הגיע הסופר הבריטי־אמריקני ממוצא הודי סלמן רושדי לכנס במכון צ'וטקווה בניו יורק, שם היה אמור לשאת דברים. הכנס עסק במקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנאלצו להימלט מארצם. רושדי היגר לארצות הברית בשנת 2000, ותכנן לדבר על כך שארצו המאמצת משמשת "בית לחופש הביטוי היצירתי". עוד לפני שהחל לדבר, רץ לעברו צעיר עטוי במסכה שחורה, ועם סכין שלופה דקר אותו בכל חלקי גופו ובפניו.
ברגעים הראשונים של ההתקפה סברו היושבים בקהל שמדובר בקטע מבוים שנועד להדגים את נושא הכנס… רק כשהדם ניגר מגופו של הסופר הבינו שמדובר בנסיון רצח שכמעט הצליח. נדרשו עשרים ושבע שניות עד שהנוכחים התנפלו על הדוקר ובלמו אותו. באותו יום, כמעט בעת ובעונה אחת, כותב רושדי, הוא חווה את הרוע בהתגלמותו הטמון בבני אדם, אבל גם את הטוב ביותר שיש בהם.
רושדי הובל, במצב אנוש, לבית החולים, שם הצילו את חייו, כמעט באורח נס. זה מה שאמרו לו רופאיו, כשהכרתו שבה אליו כעבור כמה ימים, וכשהסתיים תהליך הריפוי, ההחלמה והשיקום, שנמשכו חודשים.
בשלבים הראשונים, כל עוד הונשם, לא היה רושדי מסוגל לדבר. את ראשית התקשורת עם סובביו ניהל באמצעות ההזזה של בהונות רגליו. זמן קצר אחרי שכבר היה מסוגל לדבר, הגיע אליו הסוכן שלו ואמר לו שעל כל ההתנסות האיומה הזאת יכתוב את ספרו הבא.
רושדי, אחד מבכירי הסופרים הכותבים בשפה האנגלית, הטיל ספק בדבריו של הסוכן. אמנם פרסם עד אז יותר מעשרים ספרים, שזיכו אותו בפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הספרות, כולל הבּוּקֶר, אבל הוא לא העלה בדעתו שירצה אי פעם לכתוב על הפגיעה בו, כדי להתמודד אתה. אבל הסוכן צדק, והספר שלפנינו הוא התוצאה.
האם ההתקפה הזדונית על חייו, הניסיון שכמעט הצליח לרצוח אותו, הפתיעה אותו?
בדיעבד, נראה שלא, שהרי שלושים וארבע שנים לפני כן הוציא נגדו האייתולה ח'ומייני פתווה הקוראת למותו, בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן ש – כך נטען – פגע ברגשות המוסלמים.
רושדי עצמו נולד למשפחה מוסלמית, אבל הוא אתאיסט. מכל מקום, בעיניו פסוקי השטן הוא ספר שלא אמור להרגיז (אלא את הפונדמנטליסטים נטולי חוש ההומור!). לדבריו, הרומן שהכעיס כל כך, רווי בחמלה כלפי הדמויות המוסלמיות שיצר.
בשלב מסוים החליט, כך הוא מבהיר, לחיות את חייו, חרף האיומים ברצח שליוו אותו במשך עשרות שנים. (בשנים הראשונות, כל עוד חי באנגליה, לווה באבטחה צמודה). הוא כמובן לא ציפה לכך שכעבור זמן כה רב ינסה מישהו לממש את הפתווה נגדו, שנים אחרי שהאייתולה ח'ומייני עצמו כבר מת. מה גם שמשטרת ניו יורק הרגיעה אותו שוב ושוב – אמרו לו שאין שום איומים, קונקרטיים או כלליים, על חייו.
Knife: Meditations After an Attempted Murder, ראה אור ממש בימים אלה, באפריל 2024. בחלקו הגדול הוא מרתק, אם כי יש בו גם פרקים שאפשר היה לטעמי לקצר או לוותר עליהם לגמרי. כל סיפור ההתאהבות שלו באלייזה, אשתו השלישית, תיאור מסירותה, כישרונותיה הספרותיים ואסירות התודה שלו כלפיה מצטיירים בעיניי כמעין מכתב אהבה פרטי שמוטב היה לו נשאר כזה, שכן אינו באמת מעניינו של הציבור.
לעומת זאת, דווקא החלק הבדוי בספר, שמגיע בשליש האחרון שלו, הוא המרתק שבהם. רושדי מקדיש פרק לשלושה מפגשים מדומיינים ולשיחות שניהל כביכול עם האיש שתקף אותו. הוא מכנה אותו באות A, הראשונה במילה Assassin – מתנקש – שכן הוא מסרב לנקוב בשמו האמיתי ובכך להכיר בזהותו הפרטית. A מבחינתו אינו ראוי להכרה כזאת.
כשהחל שלב ההחלמה מהתקיפה עוד פנטז שינהל שיחה אמיתית עם התוקף, אבל אלייזה התנגדה בכל תוקף לכך שינסה לנהל שיחה כזאת, ולכן פשוט בדה אותה.
התוצאה מעניינת ומאלפת. רושדי מנסה "להיכנס לעורו" של A, להבין אותו ואת מניעיו, הדתיים והאישיים (בדידות? ניכור? התמכרות לא בריאה למשחקי מחשב ואובדן ההבנה להבדל שבין משחק אלים לחיים הממשיים?), ולנחש איך וכיצד היה מגיב לשאלותיו, אילו נשאלו במציאות. כפי שהוא מסביר – אין ל A המדומיין ברירה אלא לשתף אתו פעולה, שכן הרי המציא אותו ואת השיחה אתו…
רושדי שם בפיו של A תשובות קצרות, גסות רוח, ולא תבוניות במיוחד. כאלה שנשענות בעיקר על שטיפת המוח שעבר אצל האימאם. הוא מנהל אתו מעין שיח תיאולוגי, ומאחר שהוא מכיר את הטיעונים של הצד השני על בוריים, הוא יודע "לצטט", ואז – להפריך אותם. השיחות הללו הן מלאכת מחשבת של יצירתיות ספרותית ומחשבה מעמיקה ומרתקת.
לאמיתו של דבר, גם תיאורי ההחלמה של רושדי מכל פגעי התקיפה בו, מעניינים. מה בעצם עובר בפועל על מי שמוגדר "פצוע קשה" או "בינוני", או "אנוש"? כשמדובר בפציעות רציניות, מוגדרות וברורות, אפשר אולי לנסות להבין, אבל קשה לדמיין את משמעותן של כל התופעות ה"קטנות" לכאורה, שמסיבות לקורבן סבל יומיומי רב. דוגמה קטנה: במשך שבועות רבים נאלצו הרופאים לספוג את הרוק שנטף מלחיו של רושדי, שכן הניקוז הטבעי נפגע. לכאורה – תופעה קלה, אבל בכל זאת מייסרת. את כל אחת מהפגיעות והטיפולים השונים בהן תיעד רושדי בדקדקנות מסמרת שיער. כמה סבל! כמה הרבה פרטים קטנים שיוצרים אותו, גם כשהאדם בעצם נמצא בתהליך של החלמה!
הפגיעה המשמעותית ביותר, שאותותיה כבר לא יעלמו, הייתה בעינו השמאלית של רושדי, שהסכין של התוקף חדרה לתוכה. את הראייה לא יהיה אפשר להשיב לו בעין הזאת. בשלב מסוים נאלצו לתפור לו את העפעף ולהצמיד אותו אל החלק התחתון של העין. תיאור כאבי התופת שהפרוצדורה גרמה מעורר פלצות. והיו בדרך עוד המון המון תופעות אחרות, בכל מיני חלקי גוף. רושדי מתאר אותן בישירות, בלי כחל וסרק, גם כשמדובר באברים אינטימיים שעלולים להביך. הוא לא מוותר. דומה שהוא אומר לנו – תדעו לכם, כך נראית התוצאה של התקיפה שעברתי. אני חוויתי אותה על בשרי. אתם תקראו עליה ואולי – אולי! – תבינו משהו.
מוסלמי קיצוני, בור על פי הודאתו (כשחקרו אותו אמר במפורש שבכלל לא קרא את הספר שבגינו החליט לרצוח), תקף את סלמן רושדי. אחד הטיעונים שהסופר שם בפיו הוא שהחיים כאן, על פני כדור הארץ, מחוסרי משמעות וערך, ולכן גם להבנה שבעצם איבד את עתידו – הוא יימק בכלא – אין מבחינתו שום חשיבות. רושדי, די ברור, מכיר היטב את תפיסת העולם הזאת, שמאפשרת למנהיגי דת מוסלמים לשלח את צעיריהם להרוג וליהרג.
בקמפוסים בארצות הברית צווחים היום צעירים קריאות שמצדדות באסלאם ובתופעות הרצחניות והקיצוניות שהביאו לזוועות השבעה באוקטובר 2023.
ב־20 באוקטובר 2023 הכריז רושדי שהוא מבועת ונחרד "מהקצנת הקונפליקט", וקרא להפסקת מלחמת חמאס־ישראל. אין לי מושג אם השמיע את קולו ספציפית בנוגע לחטופים הישראלים שנמקים עדיין במנהרות בעזה.
כל חיות היער והשדה המליכו על עצמן את האריה. הוא לא היה חם מזג, עריץ, או אכזר, היה עדין והוגן, עד כמה שמלך מסוגל להיות.בימי מלכותו הוציא האריה צו מלכותי שהופנה אל האספה הכללית של הציפורים והחיות, וקבע בו את התנאים המחייבים את ליגת כל האומות: זאב וכבש, פנתר וגדי, טיגריס ואיל, כלב וארנבת, חייבים לחיות ביחד בשלום ובאחווה.
אמרה הארנבת, "נפלא! כל כך ייחלתי ליום שבו יהיה לחלשים מקום מוגן, לצידם של החזקים".
רק לקראת סופו של הרומן שגיבוריו הם סבתא, סבא ונכד, שהיגרו לפני זמן לא רב מרוסיה לשכונת עוני בפרבר גרמני, נאמרים הדברים במפורש: "סבתא שלך היא אישה חולה. יש לה הפרעה נפשית". אבל אנחנו הרי יודעים את זה מזמן. ממש מתחילתו של הספר. אלא שהסיפור מגיע מפיו של הנכד, ילד כבן שבע, שהולך וגדל לאורך העלילה, והוא עד שאינו מבין מה בדיוק הוא מספר.
אמנם גם הוא יודע שהתנהגותה של סבתו לא תקינה, אבל מאחר שגדל בתוך שלל המוזרויות שלה, נדרש לו זמן כדי לזהות אותן, ולהבין שהתנהגותה חריגה ולא תקינה.
עוצמתו של הסיפור נוצרת מהפער בין הטירוף שבו הילד גדל לבין תמימותו, ועם זאת – תחכומו ההולך וגובר. שכן מדובר בילד נבון במיוחד, למעשה – מחונן: הוא לומד לקרוא בכוחות עצמו, עוד לפני גיל בית ספר, ובלי שסבתו מעלה בדעתה שהוא כבר יודע חשבון ומזהה מתי מרמים אותה בשוק.
התיאורים מסמרי שיער ובה בעת גם, למרבה הפלא, משעשעים. הפער בין הדאגה המופלגת לכאורה שבה משתלטת הסבתא על חיי נכדה לבין מה שקורה בפועל – היא מתעללת בו! – קשה לעיכול.
הסבתא קנאית כביכול לבריאותו, ולכן מאלצת אותו למשל לאכול רק אוכל תפל, מרוסק, ובה בעת זוללת בנוכחותו את כל מה שהיא אוסרת עליו אפילו לטעום. כשמישהו נותן לו פעם ממתק, היא מזהירה אותו שהממתק יפגע בו מאוד, נוטלת אותו מידו ו… בולעת אותו.
בימי ההולדת שלו היא אופה למענו עוגות מפוארות, ואוסרת עליו לטעום מהן: "כבר אין לך צורך בלבלב?" היא שואלת בזעם, ואז היא ובעלה, סבו, ביחד עם האורחים שהזמינה כדי "לחגוג" מחסלים את העוגה ולילד מותר לאכול רק ברוקולי מרוסק או פלחי תפוח שהולכים ומשחירים…
אסור לו ללכת לשום מקום. כשהוא נאלץ להתחיל ללמוד בבית הספר היא מאלצת את המורה להשלים עם נוכחותה בכיתה, ובכל פעם שמוטלת עליו מטלה לימודית כלשהי היא עוזרת לו, כביכול, אם כי אין לה מושג איך ומה והתשובות שלה תמיד שגויות. (עד מהרה נמאס לה והיא מוותרת…)
במרוצת הזמן הילד, שמו מקסים, מבין ולומד להערים עליה. למשל, כשגילויי החיבה שלה מאיימים לחנוק אותו (לפעמים ממש בפועל, לא כדימוי…), הוא יודע להסיח את דעתה ב"משחק שכבר הוכח כיעיל" ושואל אותה מה תעשה אם ימות, פתאום: "תהיה לי לוויה יפה?" והיא מיד נסחפת לשיחה על ההלוויה הנפלאה שתהיה לו…
בצעדים הראשונים של תהליך הגדילה שלו וההתנתקות שלו ממנה הוא מבועת: אחרי שהוא זוכה בעורמה לטעום קצת גלידה, הוא מחכה למותו הצפוי, או לפחות לכאבי בטן בלתי נסבלים. רק כשאלה מבוששים לבוא הוא מבין שסבתא שיקרה. שדאגת היתר שלה אינה מגינה עליו באמת.
אחר כך הוא מתחיל ליהנות מההתרחקות ממנה, גם אם היא קצרה: "כבר בצעד הראשון מחוץ לפתח הדירה הרגשתי כאילו אני יוצא לטיול מסביב לעולם. עד כה חיי בגרמניה לא חרגו מהרדיוס המצומצם של השיכונים, בית הספר ומרפאת הילדים. מרחקים גדולים יותר הלחיצו את סבתא. החשש שלה נדד אלי, כך שאחרי כל הליכה למקום מעט מרוחק יותר, לרופא שיניים דובר רוסית למשל, חשתי הקלה על ששרדתי את הטיול ללא נזקים לטווח ארוך."
לכל דבר סבתו ממציאה חוקים. למשל, באוטובוס הוא חייב לשבת ממש מאחורי הנהג, כי זה לדבריה המקום הכי בטוח. ופעם אחת כשסבא שלו נוסע אתו ומתיישב, אבל מניח לילד לעמוד כל הדרך, מקסים המום ומזועזע. הוא בטוח שבעוד רגע ימצא את מותו, ומופתע לגלות שלא נגרם לו שום נזק… אדרבא, אחרי שהם יורדים מהאוטובוס "השקט של סבא נתן לי הזדמנות להתבונן בסביבה ולגלות דברים מדהימים: העלים המתנופפים בצמרות העצים החליפו צבעים על פי כיוון הרוח בין ירוק בהיר לכסוף, הנמלים החרוצות התרוצצו כה וכה בסדקי האספלט, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא שם לב אלי."
הילד מפנים עד כדי כך את סולם הערכים המעוות של סבתו, שכאשר הוא מבקש לשמח מישהי הוא מבטיח לה שבתה "נראית מאוד בריאה היום"…
ההשתחררות האמיתית שלו מתחילה ביום שבו הוא מגיע אל דירתה של אישה אחרת, מישהי שהסבא שלו התאהב בה בחשאי. פתאום הוא מבין, ומסתחרר מהמחשבה, "שלכל חיים יש יותר מגרסה אחת", ועולה בדעתו ש"אולי מבחינה תיאורטית גם אני יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מאשר לבלוע רסק כרוב בעודי מתבונן בסבתא קולעת את צמתה."
בעמודים האחרונים של הסיפור אנחנו מבינים מניין נולדה דאגת היתר לבריאותו של הילד, מתי נכשלה הסבתא בעבר, על איזו הזנחה התיישבה השתלטנות והשמירה המוגזמת הזאת, ומה צריך לקרות כדי שהילד יינצל מפניה.
כדרכי, התחלתי לקרוא את הספר בלי לדעת עליו מאומה, אפילו לא מה כתוב על הגב: מעדיפה תמיד לאפשר לטקסט לגעת בי, לפעול עלי, להפתיע אותי, אם הוא יכול… אפילו את אורלנדו של וירג'יניה וולף קראתי בנעורי בתמימות (או בורות…?) בלי לדעת מה עומד לקרות: שהוא יהפוך פתאום להיא, ואת התדהמה שחשתי, את הנשימה שנעתקה כשזה קרה, אני זוכרת כרגע ספרותי מפעים שנותר בי מאז. (כתבתי על כך לפני כמעט עשור בטור שעסק בשבחי הקריאה התמימה…)
גם כשאני כותבת על ספרים אני מקפידה מאוד להימנע מספוילרים; מעוררת שאלות, מקווה לסקרן, אבל לא חושפת סודות, התפתחויות, שיאים בעלילות…
אז, כאמור, התחלתי לקרוא את הקיר, בלי לדעת עליו מאומה. לא היה לי מושג לאן פני מועדות. וכשהגעתי אל נקודת ההתחלה של הסיפור, נעצרתי רגע והתלבטתי: הוא בכלל מעניין אותי? אני רוצה להיכנס להרפתקה המוזרה, הלא טבעית שמתחילה להיפרס לפני?
שכן די בהתחלה נתקלתי… בקיר! קיר כתוב, כמובן. שקוף. לא עביר. קיר שהעניק לספר את שמו. קיר שבעצם מכתיב את הסיפור ואת כל מהלכי העלילה, אם כי הוא מוזכר רק בהתחלה, וכמעט שאין התייחסות נוספת אליו בהמשך.
מה פירוש "קיר"? בוקר אחד, בשעה שחבריה של המספרת נעדרו מהבקתה בהרים שאליה הגיעה כדי לנפוש, היא מגלה שהופיע קיר שחוסם את דרכה. היא לא יכולה להגיע לעיירה הסמוכה, או בכלל לחרוג מתחומי האזור שנותר לה: הבקתה, חלקת היער המקיפה אותה, ועוד כמה בקתות ציידים, במרחק של כמה שעות טיפוס מהמקום שבו היא נמצאת.
יתר על כן, מעבר לקיר השקוף נגלים לעיניה בני אדם וחיות שמתו שם, בצד השני. הם נראים מאובנים. ברור שזה קרה להם בפתאומיות, ממש בבת אחת.
בדרך כלל, כשיש בספר התפתחות לא ריאליסטית אני נוהגת להיפרד ממנו. לצערי הרב, כמו הקיר שחוסם את דרכה של המספרת בסיפור שלפנינו, גם אצלי יש חסימה פנימית שמפריעה לי, כמעט תמיד, להיכנס לעולמות "אחרים", ולקבל על עצמי את חוקי הפנטזיה. "לצערי", כי ברור לי שההפסד כולו שלי. לא יכולתי למשל להמשיך וליהנות מהארי פוטר כבר בשלב שבו הוא עובר את הקיר בתחנת הרכבת, בדרכו לפנימייה.
ובכל זאת, למרות המגבלה הזאת שלי, במקרה של הקירמצאתי את עצמי נסחפת אל עולמו של הסיפור.
מרלן האוסהופר מצליחה כאן במשימה שנראית כמעט בלתי אפשרית: היא יוצרת מתח, מעוררת סקרנות, הזדהות והתרגשות, נוכח הרפתקאותיה של הגיבורה שלה, שכבר שנתיים וחצי חיה לבדה בחיק הטבע, ומנהלת מלחמת הישרדות. אין בני אדם אחרים. רק חיות מארחות לה חברה: כלב, חתולה וגוריה, פרה, ובהמשך – העגל שהיא ממליטה, והוא גדל לפר גדול.
היחסים ההדדיים, הקשרים שהיא רוקמת עם כל אחת מהחיות הללו, מפעימים. היא זוכה מהן לתשומת לב, כמעט אפשר לומר – משוחחת אתן, ובעיקר חשה כלפיהן אחריות רבה. הם תלויים בה כדי לשרוד, והיא זקוקה להם, כי הם מעניקים לחייה משמעות ותחושה של קשר וזיקה.
יכולתה של המספרת – ובעצם, של הסופרת – לאפיין כל אחת מהחיות הללו, להבחין באישיות השונה שיש להן, גם כאשר מדובר באותה חיה עצמה, מעוררת השתאות. כך למשל כל אחד מגוריה של החתול מתאפיין בקווי אישיות שונים: יש מי שעדינה, יש מי שהרפתקן, מי שנועז, מי שזהירה… לא מדובר כאן בחיות גנריות אלא ספציפיות מאוד, הן באופיין והן במראה שלהן, אם כי גם ההבדלים בין הזנים השונים מובחנים מאוד: הכלב תמים, אוהב, זקוק לה, לאישה שהיא בעליו, בכל נימי נפשו: "כלב ללא אדון הוא היצור הכי אומלל בעולם ואפילו האדם המחליא ביותר יכול לשבות את הכלב שלו בקסמיו" (ייתכן שחשבה כאן על היטלר הצמחוני, בעליה המסור של כלבתו "בלונדי"?… אין לדעת וזה לא חשוב), לעומת החתולה הגאוותנית והצינית, העצמאית והמלאה בבוז שהיא רוחשת כלפי כל מי שאינו מתנהג על פי התקנים שנראים לה סבירים… האפיונים האישיותיים שמשרטטת המספרת מקסימים. למשל: החתולה "החלה להתייחס אליו [אל הכלב] כפי שאישה חמת מזג מתייחסת לגולם שנישאה לו"…
גם אנחנו מפתחים חיבה לא מסויגת כלפי כל החיות הללו. והמספרת לא מאנישה אותם! הו נשארות חיות, אבל בספר הזה אפשר לחוש בנשמה המיוחדת, החד פעמית, של כל אחת מהן!
המספרת מנהלת את חייה כמו רובינזון קרוזו: היא לומדת לנצל את המשאבים שהצליחה למצוא ולהציל, ומצליחה להפיק מהטבע את הצרכים הבסיסיים שיאפשרו לה להמשיך לחיות.
נזכרתי כשקראתי אותו גם בסיפור "ההתערבות", של צ'כוב, שבו מתואר בידוד מרצון, של אדם שלומד בהדרגה מה באמת חשוב לו בחיים.
אנחנו עדים להתמזגותה עם הסביבה, ליכולת שלה כמעט להיטמע ולהפוך חלק מהטבע. אל סביבתה הקודמת, בעלה, בנותיה, נראה שכמעט שאינה מתגעגעת. הבעל מוזכר מעט מאוד, וגם אז היא מציינת את הפער בין האופן שבו ראה אותה, לבין מי שהיא באמת:היא מספרת לנו למשל שהוא אהב לראות אותה עונדת תכשיטים עדינים, את שעון הזהב קטן, בעוד שהיא העדיפה תמיד פריטים גדולים ושימושיים.
הסיפור כתוב מנקודת המבט שלה. היא מתארת בדיעבד את מה שקרה לה בשנתיים וחצי האחרונות, מתעדת את ההצלחות ואת הכישלונות, ורומזת שוב ושוב לאירועים טרגיים שפקדו אותה, ליתר דיוק – את כמה מהחיות שאתן היא חיה.
השאלה שהולכת ומתעצמת היא – מה יעלה בסופה? מה יקרה? ימצאו אותה? היא בכלל רוצה בכך? אם יגיעו אליה בני אדם, היא תרגיש שניצלה? עד מתי תישאר שם כך, לבדה, תשתול תפוחי אדמה ושעועית, תקצור חציר, תתרחץ במי הבאר, תתפור לעצמה מוקסינים מעור צבי שירתה בו, תזין את החיות ואת עצמה?
התשובה הנוקבת, שמגיעה לקראת סופו של הספר, מזעזעת ובלתי צפויה.
מרלן האוסהופר, ילידת 1920, הייתה סופרת אוסטרית. את הקירפרסמה ב־1963. הדעת נותנת שאי אפשר לנתק את מה שכתבה מההיסטוריה האישית והלאומית שלה. היא הרי התבגרה וחיה במהלך מלחמת העולם השנייה. האם יש קשר ההיסטוריה האישית והכללית לבין הקיר? מדי פעם המספרת תוהה אם הוא צמח בעקבות מלחמה. ואם כך – היא תוהה – היכן הם, מטוסי האויב? היכן צבא הכיבוש? מה שברור לה זה שבני אדם באופן כללי הם אויב. היא לא מייחלת אליהם, אלא חוששת מפניהם.
הקשר בין ימי המלחמה ההיסטוריים לבין הספר לא מובהק, ואני לא בטוחה שצריכים לחפש אותו. גם אם יש בו פה ושם אמירות משמעותיות שאפשר לקשר אותן למלחמה, למשל: "בני אדם מעולם לא התחשבו בבעלי־החיים בעודם טובחים זה בזה", או: "לא הייתי רוצה שיום אחד יופיע שמי בשבועונים המאוירים של המנצחים".
שאלה אחרת שמתעוררת בספר נראית לי כחידה הפילוסופית מתחום האפיסטמולוגיה התוהה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כאן יש אמנם עדה אחת, המספרת, למה שמתקיים ביער בעודה מסתובבת בו, חיה ונאבקת, אבל אפילו היא תוהה "מה עלה בגורלה של השעה המדויקת", ועוד יותר מכך – האם הזמן ימשיך להתקיים בהיעדרה?
אין כאן תשובות, אלא רק שאלות, ובעיני הספר רב עוצמה ומסקרן מאוד כפי שהוא. אין צורך לכפות עליו פרשנויות…
וואו! איזו נובלה מופלאה! כמה חכם היה שטפן צוויג, ואיזו יכולת הייתה לו להבין ולתאר את צפונות הנפש! בסיפור שלפנינו הוא נוגע בעיקר בזאת של אדגר, ילד על סף גיל ההתבגרות, שמיטלטל בין רגשות סותרים, אחרי שהמציאות חודרת לתוכו ועושה בו שמות.
אדגר בן שתיים עשרה. הוא ילד בודד וחולני, שמגיע, ביחד עם אמו, בהמלצת רופאו, לבית מלון ששוכן בהרים, כדי שיתאושש ממחלתו האחרונה. אדגר משווע לתשומת לב, מחפש חברה, משתוקק לקרבה אנושית. וזאת מגיעה אליו ממקום לא צפוי: גבר צעיר והולל, ברון, שהגיע גם הוא לאותו בית מלון, רוכש בערמומיות – ובקלות רבה! – את אמונו ומעורר בו את התחושה הנכספת שהוא מעניין את מישהו.
הברון כמובן אינו מתעניין באמת באדגר, אלא באימו, שהיא "טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר". הברון שם לב "שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה." (מעניינת – נכון? – האבחנה שהאישה יהודייה. אפשר היה כמעט לחשוד בצוויג שהוא אנטישמי, אבל הוא הרי היה יהודי בעצמו, ואפילו התאבד כזכור בפברואר של שנת 1942 במקום גלותו בברזיל, כי לא היה מסוגל עוד לעמוד ברדיפות שסבל באוסטריה, ארץ הולדתו, בשל יהדותו).
יש לברון תוכנית סדורה. הוא חייב להשתעשע בימים הספורים שבהם הוא שוהה בבית המלון, שכן "הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לתמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה".
הדימוי הזה, של גפרור בקופסה, העניק לסיפור את שמו, "סוד בוער": הסוד הוא מה שנסתר מעיניו של אדגר. הוא חש בקיומו אבל אינו מבין את טיבו. הוא יודע שהמבוגרים מסתירים מפניו משהו חשוב מאוד, מעין מפתח להבנה של קודים שמתנהלים בסביבתו, מעל לראשו, ואין לו שום יכולת לפענח אותם.
הסוד יבער רק אם השימוש בגפרור יצא לפועל. אם הברון יצליח לפתות את אימו של אדגר.
לאורך כל הסיפור מתפתח המתח סביב שלוש הדמויות האלה: האימא, הגבר הצעיר והפתיין, והילד שלא מבין מה קורה, אבל חש היטב בעוצמת הרגשות שרוחשים סביבו.
בפני האישה ניצבת "הברירה המסוכנת אם לחיות את גורלה שלה או את זה של ילדיה, להיות אישה או אם", כלומר – להיכנע לגבר ולמעול באמונו של הילד, לעורר בו את התחושה שהוא מיותר ומפריע, או לוותר על אש התשוקה הסוערת שנקרית בדרכה, אולי בפעם האחרונה בחייה.
האם היא תבער? האם גפרורו של הברון ייגע בה?
צוויג מתאר הכול בפרטי פרטים: מה הילד רואה. מה הוא חושב. אילו תחושות שונות, סותרות, מתעוררות בו. איך הוא מנסה להיות אדם מבוגר. איך העצמאות הפתאומית מפחידה אותו. איך הוא מבין שיש במציאות היבטים רבים שעד כה לא היה לו מושג על קיומם. למשל – שהוריו מאפשרים לו אורח חיים נוח של אנשים אמידים. למשל – שיש בעולם מושג כזה, כסף, ושאין לו בעצם מושג איך להשיג אותו ומה ערכו.
אבל לא רק אל נפשו של הילד צוויג חודר, אלא גם אל זאת של האישה, בנגיעות קלות ובהבנה עמוקה: "במעלה המדרגות עצרה מלכת, ידה לחוצה אל ליבה המתנשם. היה עליה לנוח רגע. עצביה בגדו בה. אנחה נמלטה מחזה, בחלקה בזכות רגיעה על שנמלטה מסכנה, ובחלקה בגלל צער על כך". כמה יפה הוא מתאר את השניוּת, את הסתירות הפנימיות…
לא קראתי את התרגום האחר לנובלה, שיצא במקביל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולכן, וגם משום שאיני יודעת גרמנית, לא אוכל להשוות בין התרגומים.
בגרסת הקיבוץ המאוחד הספר נקרא בלהט הסוד. את אוריאל קון, מייסד תשע נשמות, קוממה מאוד העובדה שהם החליטו לתרגם את הספר, בו זמנית. ברשומה בפייסבוק כינה קון את מתחריו, "גנבים חסרי כשרון, בינוניים, גסים", לא פחות… אין ספק שאוריאל קון חדור לא רק בלהט ספרותי אלא גם ברוח קרב. ייתכן מאוד שבלי התכונות הללו אי אפשר לשרוד כאן בתחום המו"לות.
ספר שירים חדש שכתבתי, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, ראה אור אמש. הוא עדיין לא הגיע לחנויות. אפשר לקנות אותו ישירות ממני. תמורת 40 שח + דמי משלוח בדואר רשום.
קראתי את ספר סיפוריו החדש של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר בשנת 2014, בעניין רב. הספר, דגים גדולים, מתרחש כמעט כולו על אי דייגים שעל פניו המשתנות אנחנו לומדים בסיפור שהספר נקרא על שמו. אני אוהבת מאוד סיפורים שחוזרים לאותו מקום מזוויות שונות (ולפעמים גם לאורך מאות שנים, כמו שעשתה למשל אניטה שרב, שכמה מספריה מתרחשים לא רק באותו מקום, אלא גם באותו בית ובדיירים השונים שהתגוררו בו לאורך שנים רבות).
גם חלק מהדמויות בסיפוריו של נמדר חוזרות (האם רוּבִּי אינו אלא הסופר עצמו?), וגם זה "תעלול" ספרותי שאני מחבבת מאוד: ההזדמנות לראות מישהו מנקודת המבט שלו, ואז מנקודת המבט של אדם אחר, מרתקת אותי תמיד.
היה מעניין מאוד גם לקרוא את הסיפורים הדיאספורים של ראובן נמדר, שכמו מאיה ערד כותב בעברית על התנסויותיו של ישראלי שחי שנים רבות בארצות הברית.
סימנתי לי הרבה מאוד נקודות מעניינות לאורך הקריאה. למשל – איך אי הדייגים מאבד את האותנטיות שלו. את המרפסות, שמהן נהגו נשות הדייגים לצפות בדאגה לבעליהן שישובו מהים, הן נקראו "מרפסת האלמנות", ממשיכים לבנות בבתי העשירים שאיש מהם אינו מסתכן בהפלגות בים הסוער כדי לפרנס את משפחתו, וכיום אין אפשרות לגשת מהבית אל המרפסת, היא שם רק כחיקוי לסגנון הבנייה של פעם: "שום גרם מדרגות לא הוביל אל המרפסות הישנות־חדשות הללו, שנבנו כעת מתוך גנדרנות גרידא"…
מצא חן בעיניי מאוד גם הקשר החכם שעושה נמדר בין תאוות הבצע הצרכנית, לבין הרס הסביבה שהיא מייצרת. הוא מתאר את התופעה לכאורה בעקיפין: הדגים בים, שעשירי האי החדשים מצליחים לדוג כתחביב וכספורט, לא לצורך פרנסה, מתעוותים בצורות מוזרות, ומתחילים להיראות יותר ויותר מפלצתיים. יונקים ימיים מאבדים את חוש הכיוון שלהם ו"מתאבדים" על החוף. סופות הוריקן איומות מתרבות, "זורעות הרס" חסר תקדים, מחריבות ערים גדולות ומתנחשלות "בעיתוי משונה". הפסקות חשמל ארוכות "משתקות את חיי היומיום והמסחר", עשרות מיליוני בני אדם נפגעים "בדרך זו או אחרת" מהסופות שנעשות "אכזריות יותר, ממוקדות יותר". באוקיינוסים מתרחשת אנומליה, נוסף להם "רכיב כאוטי", משהו רע קורה, האדם הורס את הסביבה, ונמדר מראה הכול בזהירות, בפרוטרוט ובתחכום. קל יותר לספוג את שלל הנתונים והעובדות, כי הם משתלבים בתוך סיפור, ומה שקורה על אי הדייגים הוא משל להרס הכללי.
שוטטתי לי, אם כך, מסיפור לסיפור, עם דמויותיו של נמדר. הרגשתי בעוצמה את תחושת הזרות של הישראלים שחיים באמריקה, אבל נשארו מנוכרים לסביבתם, גם אחרי שנים רבות: מצד אחד הם מותחים ביקורת על ישראלים אחרים, מצד שני – מתגעגעים לתחושות הראשוניות של המגע עם הטבע הישראלי. הם יוצרים שם, באמריקה מעין "קיבוצים ישראליים", אבל הקהילות הללו נטולות שורשים אמיתיים, וכשהילדים מתבגרים החברויות מתפרקות. הם לא באמת משתלבים בחברה של האמריקנים המקיפים אותם, גם כשהם נישאים לבני המקום.
כל זה היה טוב ויפה, עד שהגעתי לנובלה "אבא", שהייתה מבחינתי קשה מנשוא. היא הרגיזה אותי, צרמה לי, עוררה בי תחושה של אי נחת וחוסר אונים, ממש עד כדי רצון לצרוח.
כי ראובן נמדר עושה בה דבר איום ונורא מבחינתי: הוא רותם את כישרונו הספרותי הניכר כדי להציג את העמדה המסוכנת מאוד של מצדדי התפיסה שלפיה מטפלים, פסיכולוגים, נוהגים לשתול בתודעתן של מטופלות זיכרון מזויף, לגרום להן להאמין שנפגעו מינית. נמדר מייצג בסיפורו את עמדתו של אבא שנפל קורבן לעלילת שווא. אנחנו, שנמצאים עמוק בתוך התודעה של האבא, יודעים ביחד אתו בוודאות שבתו טועה. שהוא אבא אוהב באמת. שההתנכרות שלה כלפיו גורמת לו לסבל בל יתואר. שמה שהיא חושבת שעולל לה לא קרה, בוודאות. שההתרחקות שלה ממנו ומאימה, אשתו, היא מעשה הרסני ואכזרי. שהיא מבולבלת ושוגה. שהוא הקורבן המסור, חסר האונים, שלה! כי מה שקרה, לדבריה, לא קרה באמת!
נמדר לא מותיר מקום לספק. ברור לגמרי שמדובר בהאשמת שווא. ברור לגמרי שהאבא הזה לא פגע בבתו. אנחנו שם, אתו, בנפשו. הוא לא "לא זוכר". זה פשוט לא קרה. נמדר לא מותיר לנו, הקוראים, שום פקפוק. לא מדובר בתודעה לא אמינה שמתוכה אנחנו משקיפים על המציאות ורואים אותה כפי שהייתה באמת, לא כפי שהוא מציג אותה או מעדיף לזכור אותה (כמו בספר לוליטהשל נבוקוב). לא, האבא כאן לגמרי, ממש ובאמת חף מפשע. הבת כאן מטורללת. מאשימה. תובענית. דורשת תשומת לב. הורסת משפחה שלמה רק בגלל אישיותה הבעייתית. אפילו כשהיא מסבירה שאין לה שום סיבה לטפול עליו עלילת שווא: מה יש לה להרוויח מזה? היא בעצם לא דוברת אמת. והיא לא היחידה. יש, לגבי דידו של הסיפור, מקרים רבים כאלה. של פסיכולוגים ש"השתילו זיכרונות מזויפים".
העמדה הסיפורית הזאת כל כך מקוממת, כל כך לא הגונה, כל כך מסוכנת!
ואם יסביר לי נמדר שהתכוון בכלל למשהו אחר, שרק רצה להראות את העיוות של האבא, שלמען האמת הוא דווקא כן פגע בבתו, אשיב לו שאם לכך התכוון – נכשל במשימה, כי אין בסיפור שום קצה של רמז שיכול להעיד על כך שהאבא משקר לעצמו. אנחנו חודרים אל נימי נפשו העמוקות ביותר ופוגשים שם קורבן. וזה פשוט איום ונורא.
מה אתה נותן כוח, תוקף, גיבוי, לעמדה שלפיה נפגעות תקיפה מינית במשפחה הן נשים מעורערות שנולדו כאלה, ורק רוצות להרוס? מה אתה "מלמד" אותנו שהאבא הוא המסכן? באיזו זכות אתה מייצג עמדה כל כך פוגענית כלפי קורבנות שגם כך נאלצות להתמודד כל החיים עם הספקות, עם אי האמון בהיסטוריה שלהן, בפגיעה שעברו?
זה הזמן לספר לנו על מקרה כזה שבו אבא אוהב מותקף על לא עוול בכפו? לשם כך אתה רותם את כישרון הכתיבה שלך?
כמה מכעיס. כמה מאכזב. כאילו שלפוגעים אין מספיק הגנה. הרי כל אחד מהם מצויד בפמליה של אוהדים שלא מאמינים לקורבן, וגם אם מאמינים, עלולים לומר לה אפילו "אז מה?" [אם אבא פגע בך ככה! זה מה שאני עצמי שמעתי!]
ניצן ויסמן החליט לתעד את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו, את המסע שלהם, הארוך, העצוב, אל מותם. ובעצם הוא מתעד את מקומו באותו מסע משותף. הוא, שהיה במשך שבע שנים בנם היחיד, האהוב, זוכר את השנים הראשונות ההן כמעין גן עדן פרטי קסום "ימים רחוקים ויפים" שאותם הוא מיטיב לתאר, בלי כחל וסרק: מתאר לא רק את האהבה, אלא גם את הרגעים שחש כלפיהם (בבגרותו) קוצר רוח, את הימים שבהם התקשה לשהות במחיצתם, אבל התחושה החזקה ביותר שעולה מיומנו היא הכאב העצום על ההתדרדרות המהירה שלהם והניסיון להיאחז בהם, באהבתם, בין היתר – באמצעות הכתיבה עליהם ועליו.
התוצאה היא – טקסט חשוף, נטול כל הגנות, סוחף ועתיר תובנות, שכל קורא יכול לקחת אתו כצידה לדרך הקצרה שעוד נותרה לו או לה, שכן, כפי שניצן מבין פתאום – כולנו נידונים לסוף הזה, שעלול להיות מר מאוד.
בעבר, מזכיר לנו ניצן, רוב האנשים הלכו לעולמם בסביבות גיל שבעים. כיום, לעומת זאת, בני אדם מאריכים ימים הרבה מעבר למה שרצוי. אחרי שהם מסיימים את שלב הבגרות ופורשים לגימלאות, נותרות להם עוד עשר, אולי חמש עשרה שנים שבהן יוכלו עוד ליהנות מהחיים שניטלו מהם החובות וההתחייבויות, יוכלו עוד קצת לטייל, להיפגש עם חברים, לשמוח עם הילדים והנכדים, אבל מה אז? מה אחרי כן? מה מחכה לכל מי שמאריך ימים? אובדן שליטה בגוף ובנפש, סבל וכאבים מיותרים, שנמשכים עד בלי די.
כך הוא רואה את הוריו.
תחילה הוא מלווה את אביו בדרכו האחרונה, שנמשכת חודשים ארוכים. אביו בריא בגופו, אבל איבד את הזיכרון בשלב שבו עדיין שלט בגוף. ניצן נזכר שוב ושוב באבא האוהב שהיה לו, ברגעים יקרים כל כך שחווה איתו, למשל – ביום שבנו ביחד עפיפון, או ביום שבו הוא, צעיר סוציאליסט נלהב שהתקבל לעבודה במפעל קטן לריתוך החליט "לייצג את הפועלים" במאבקם נגד המעסיקים "הקפיטליסטים" – אביו ושותפו לעסק – וכיצד אביו הרגיע אותו ברוח טובה, בלי התנצחות, בחוכמה ובעיקר באהבה רבה.
שכן עד לשעות חייו האחרונות, כשאביו כבר לא ידע ולא הבין מאומה, הוא המשיך להקרין את אותה אהבה כלפי הבן, לשמוח לקראתו, להאיר לו פנים, להתגאות בו.
ובעצם כך – גם אחרי מותו… ניצן מיטיב כל כך לתאר את הצורך שלו להמשיך לרצות את אביו, להמשיך את הדיאלוג אתו, גם בהיעדרו. הוא נבוך מעוצמת ההתפעלות של אביו, שנהג תמיד להציג את בנו כסופר הטוב ביותר בישראל, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בעונג שהוא חש מעצם ההתפעלות הזאת, מהתשואות האינסופיות שאביו העניק לו, מההתפארות של האב בבן. והוא ממשיך להבטיח, בדיאלוג הסודי שמתקיים בתודעתו, שכן, הוא כותב, כן, הספר הבא שלו יראה אור…
הפרידה מהאב מלווה בפרידה מהילדות, ובעיקר – מדמותו החזקה, הכל יכולה, היודעת והמלמדת. עכשיו "הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו, הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שהיו פעם חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו". הפער בין מי שהיה למי שהוא היום בלתי נסבל. "קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גרדים מחלקי מתכת שעברו עיבוד," וכן הלאה… "אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים": המעבר, היפוך התפקידים שוויסמן מתאר, עצוב, עצוב כל כך, במיוחד בשלבים שבהם אביו מאבד את השליטה על הסוגרים, ואת שארית כבודו העצמי. עצובה מאוד גם השקיעה של אמו, שבתוך "פחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט כל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית", שכן, זאת יש לדעת, כשהספר מתחיל, אימו לא יצאה כבר שנתיים מפתח דלת דירתה. אפילו לא הייתה מסוגלת להגיע להלוויה של בעלה, שהתאהבה בו כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לו והקימה איתו משפחה. השניים נפרדו לצמיתות בשיחת טלפון, הוא – בבית החולים, זמן לא רב לפני מותו, היא – בבית.
עניין אותי מאוד לעקוב, כמו מאחורי הקלעים, אחרי תהליך כתיבתו וצאתו לאור של ספרו הנפלא של ויסמן מקום, כפי שהוא מתועד ביומן שכתב. כך הקדמתי את הטור שכתבתי בשעתו על מקום: "ניצן ויסמן […]עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר."
מקום מתרחש באמסטרדם, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, בחלקו הגדול – במקום המחבוא שבו מסתתרת אחת הדמויות, וששם אנחנו הקוראים שוהים אתו במשך חודשים ארוכים. כשקראתי את הספר חשבתי – איזה אומץ, יש לוויסמן, לתאר את ימי המחבוא ואת מה שעובר על הדמות.
ואיזה אומץ יש לו, אמרתי לעצמי שוב כשקראתי את יומן פרידה, לתאר כך את הצער, הכאב, וגם את הכעסים הבלתי נמנעים שהיו לו על הוריו, בעיקר על אימו, שמצטיירת – בניגוד לאביו – כדמות אנוכית, תובענית, חסרת התחשבות. ועם זאת, יש בספר פסקה שהעלתה בעיניי דמעות: רגע שבו מתואר קשר אינטימי בין הבן לאם, שבסיומו היא נוגעת בפניו ואומרת לו: "תשמור על עצמך, ניצן, ותן לילדים נשיקה בשמי": הנה, בכל זאת – אהבה ונתינה, קירבה ואכפתיות נוגעים כל כך ללב.
הספר רווי בחמלה. לא רק כלפי הוריו של ויסמן, אלא גם כלפי הנשים שמטפלות בהן. "מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים שהשארנו בידיה", הוא תוהה כשאימלדה הפיליפינית מאירה אליו פנים בבואו. הוא יודע כמה אמו יכולה לייגע בתלונותיה הבלתי פוסקות ושואל את עצמו "למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר", והוא משתדל להפציר באימו שתנהג באימלדה בהתחשבות: "'אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,'" אמרתי בשקט, "בייחוד כשהיא כאן ומבינה כל מה שאת אומרת עליה." כשאימו מתה בכייה של אימלדה, הוא כותב, "שבר את לבי בדרך שאינני מצליח להבין, ובוודאי שלא להסביר. בכיו של אדם חסר שורשים, שנאלץ להיות שנים על גבי שנים אלפי קילומטרים מביתו, הרחק מילדיו, הרחק מנכדיו שמעולם לא פגש".
לא היה לי קל לקרוא את התובנה שניצן ויסמן מגיע אליה: ההווה של הוריו הוא מה שצפוי כנראה גם לו (ולי?): "אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי?" והרי, הוא אומר לעצמו, ואני לעצמי אחריו, "אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים". אבל לצד זאת ניצן מראה, ומפרט, כמה פשר מעניק המוות לחיים. ובכך – מנחם גם קוראת בת שבעים ושלוש…
מה שמציל את הספר שלפנינו מדכדוך הוא לא רק הכנות שבה נכתב, אלא גם ההומור הדקיק שבו נשזרים הדברים.
למשל, אפילו ביום מותו של האב ממשיך הבן, מעבר לדמעות המוסתרות, לקרוץ לעצמו, ואלינו, הקוראים. כשהאיש מחברה קדישא שואל אותו במה הוא עוסק, "אתה לא עורך דין או משהו?" הוא משיב לו "רואה חשבון", ו"שומע" את אביו מוסיף מהצד בלחישה "הרואה חשבון הכי טוב בחיפה". קולו של האב מהדהד בלבו, גם אחרי מותו, והוא מוסיף, "שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר"…
בהמשך השיחה עם איש חברה קדישא הוא ממשיך "להתמקח", ובעצם – להתבדח: מאחר שהתשלום על הקבר יחולק, לבקשתו, הוא תוהה – הרי אם תהיה תחיית מתים "וכל זה […] לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?"
איש חברה קדישא מבין עניין: "'אתה יודע, ויסמן,' אמר לבסוף, 'אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע משיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקשור לאנשים את ההורים?'"
אין מה לעשות. זה משעשע!
כמו גם תיאור הקושי שהתעורר בפינוי גופתו של אביו מהמוסד שבו אושפז והלך לעולמו. סוף סוף, אחרי תלאות, דיווחו אנשי חברה קדישא לוויסמן "בסיפוק" שהכול בסדר, אבא איתם. "התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש".
אפילו בתיאור שלו של בית העלמין "עיר מתים משגשגת" אפשר למצוא אירוניה ושנינות. המוות של אדם אהוב כל כך מוציא ממנו לא רק כאב, אלא גם הומור, שרק באמצעותו אפשר כנראה להתמודד עם הפרידה המייסרת.
ויש עוד פנים למוות: הפרידה מהאב "שיחררה משהו, מין הקלה, כאילו הטוב שלו נשאר אחריו ועכשיו מתפזר ברחבי העולם בדרך שאי אפשר [וגם לא צריך] להסביר. האיש שאיננו עוד נוכח עתה יותר מבכל שנותיו האחרונות".
וזאת גדולתו של הספר שלפנינו: הוא מנכיח את האהבה. לא רק את הכאב אלא גם את הקירבה, הקשר והמשמעות. לכן הספר נקרא בנשימה עצורה: הוא אמנם מכאיב, אבל בה בעת גם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה.
בסופו מזומנת לקורא הפתעה מרגשת, משמחת, נוגעת ללב במיוחד!
אמש עלה לאוויר הפרק האחרון בסדרה "הצבי" שכתבה וביימה קרן מרגלית, גאונית. לא פחות. זוהי סדרה שיש בה הכול: חן, כישרון, יופי, חוכמה, עניין.
היא נוגעת בסוגיה מרתקת: תחייתה השפה העברית, ומקומו של אליעזר בן יהודה בהתרחשות, או ליתר דיוק – במהפך שחולל.
בן יהודה מצטייר כפנאט טוטלי. על מזבח התחדשות השפה הוא מוכן להקריב הכול. אפילו בנו היחיד ואשתו מעניינים אותו פחות מאשר החזון הנשגב: לראות את העברית משמשת את הכול בחיי היומיום. ואם מתעורר קונפליקט מוסרי, שעלול לפגוע במטרת־העל, בן יהודה בוחר תמיד בצידה של העברית, ולכן מוכן להתעלם ממעשי עוולה ואלימות מחרידים שמתרחשים בקרבתו, בירושלים של סוף המאה התשע עשרה, אם ההתייחסות אליהם או המאבק נגדם עלולים להפריע לו לקדם את מטרותיו.
אבל הסדרה איננה פמפלט פוליטי או עיוני. היא חיה ונושמת, כי יש בה דמויות שקמות לתחייה ומתגשמות לנגד עינינו, עד שהן מקבלות ציביון של בני אדם אמיתיים, משכנעים, שהצרכים שלהם נוגעים ללבנו וסוחפים אותנו אתם בהתפעלות, התפעמות, שמחה וצער.
כל זאת לא רק בזכות התסריט המדויק, הפשוט ורב התהפוכות, אלא גם בשל כישרונם המופלג של כל השחקנים.
בראשם – הדמות הראשית, פרומה ציפיס, בגילומה של סוזנה פפיאן המופלאה. כמה מתיקות ויופי שופעת האישה הצעירה הזאת! אי אפשר להסיר ממנה את המבט, אי אפשר שלא להתאהב בה, ביכולתה לבטא דקויות ושנינויות, היא ממש הופכת לפרומה ציפיס, האידיאליסטית הבלתי נלאית שמתגייסת לא רק לעזור לאליעזר בן יהודה במשימתו המיוחדת, אלא גם נאבקת למען הצדק, מסרבת לוותר עליו, ועם זאת – מגלה בעצמה מסירות ואהבה כלפי בני משפחתה.
בניגוד לאליעזר בן יהודה, פרומה ציפיס היא אישה עם רגש. היא מבינה את חשיבות עבודתו המיוחדת של בן יהודה, אבל אינה מסוגלת להתמסר כמוהו רק לרעיון הנשגב. יש בה שילוב מופלא של רגש ותבונה, חשיבה עמוקה ואהבה. ואת כל אלה יוצרות קרן מרגלית בטקסט המושלם שכתבה, וסוזנה פפיאן ביכולתה לבטא אותו, להוסיף עליו נדבכים, ולרומם אותו לגבהים יוצאי דופן.
גם כל השחקנים האחרים נהדרים! יאנה פרידמן בתפקיד המשרתת הלא יהודייה של בני משפחת ציפיס פשוט מושלמת: היא מגלמת בכישרון יוצא דופן את דמותה של "האחרת" – זאת שאינה שייכת לכאן, לארץ ישראל ולתלאות שהיא מזמנת ליושביה, ועם זאת היא מי שרואה הכול, מבינה ויודעת. היא נמצאת לכאורה מאחורי הקלעים, אבל במבטיה החכמים, באירוניה השקטה שהיא מבטאת בהם, היא הרבה יותר מאיזו דמות שולית!
גם נטע רוט ופולינה ויטורגין שמגלמות את אחיותיה של פרומה נהדרות. כל אחת מהן מדויקת, שונה, חד פעמית ובלתי נשכחת.
וכמוהן גם ולדימיר פרידמן – אביהן של שלוש בנות ציפיס, ומיכל שטמלר – אמן.
חלק גדול מהמשחק מתנהל ברוסית, שכן בני משפחת ציפיס עלו זה לא מכבר מרוסיה לארץ ישראל. השילוב הזה בין העברית הזהירה, הנלמדת, של פרומה, לבין הרוסית המתגלגלת של בני המשפחה, פשוט נהדר. וכן, הגיע הזמן שהשפה הרוסית תזכה למקום של כבוד על הבמות השונות. סוזנה פפיאן כיכבה גם בסדרה הנפלאה "סובייצקיה", שמתרחשת בימינו, וגם שם היה "עניין" שנוגע לרוסית: האם בני הדור השני לעלייה מברית המועצות לשעבר השתלבו כבר בהוויה המקומית? מה עליהם לעשות, את מה הם נאלצים להקריב, כדי שזה יקרה?
יבורכו השחקנים הישראלים ממוצא דובר רוסית שזוכים בסדרה "הצבי" למקום של כבוד, ותבורך הפלטפורמה שמאפשרת להם להציג את יכולותיהם ואת כישרונם המופלג.
מייקי וקשת הוא ספר מנוקד. לפיכך יכולים לקרוא אותו כבר ילדים בכיתות ב' עד ג', אבל הוא מיועד גם לגדולים יותר, שכן תכניו יכולים לדבר גם אליהם: הסיפור, הדמויות והאירועים, משקפים את עולמם של ילדים באשר הם, והוא עושה זאת בעדינות ובתחכום, ומצליח לבטא הן מצוקות והן שמחות שקוראיו ודאי יזדהו עמן.
תמונת הכריכה רומזת לנו על זהות הגיבורים העיקריים בסיפור: ילד וילדה, ובמרכז – כלב שמתיקותו מתוארת בסיפור, לא רק בציור, עד שאי אפשר שלא להתאהב בו: כלב חכם, וטוב מזג, שאין אצלו אלימות. "ורציתי להישאר לתמיד ליד הכלב הזה, שמטפס על שולחנות וטועם מצלחות של אנשים, עם הראש החמוד והפרווה המבריקה, עם העיניים שלו שעשויות מזהב, עגולות לגמרי כמו ג'ולות, והוא מחייך תמיד – בחיי שהוא מחייך! – ונראה כמו שמש, ומרשה לי ללטף אותו כמה שמתחשק לי, והזנב שלו מרביץ מכות חמודות ומתוקות ברצפה כשאני נכנס לבית, והוא חושב שאני די בסדר, ואפילו נחמד"… המספר הוא מייקי, שחושף לאורך הסיפור בלי דעת את מצוקתו הנסתרת: אביו אדם לא נעים, שנוהג לבטל את תחושותיו של מייקי בתנועת יד מזלזלת ומוחקת, ונוטה להאשים את הילד בכל דבר, גם כשפוגעים בו! "אז זהו? רק מכות? דברים אחרים לא מעניינים אותך?" הוא מטיף לבנו שהגיע הביתה חבול וחבוט, במקום לנחם, במקום להביע אמפתיה ולהזדהות עם הסבל, הוא תוקף את בנו ובכלל לא מבין את כאביו.
מייקי, כמו ילדים רבים, עובר התנסויות מצערות מאוד. חברו הטוב בוגד בו. ילדים אלימים תוקפים אותו, ואין כמעט מי שיראה אותו. מייקי מרגיש בכך ביתר שאת כשהוא מבקר בביתה של קשת, חברה בת גילו, ומתפעל בחשאי מהקשר בינה ובין אורי, אחיה הבכור, ועם אמם הסבלנית ששמה לב לא רק לילדיה, אלא גם אליו.
גם קשת נאלצת להתמודד עם כאבים. ילדים אכזריים מכיתתה לועגים לה, כי אמה חד־הורית, כי נעליה "מכוערות", אבל קשת חזקה. כששואלים אותה "יצאת לבלות עם הנעליים המכוערות שלך?", היא לא נבהלת, ועונה תשובה ניצחת ושנונה: "האמת היא שלא […] אני מבלה עם החברים, לא עם הנעליים".
בזכות הקשר בין קשת ומייקי, שנרקם ומתהדק לאורך הספר, שניהם לומדים לתת בכל זאת אמון, בזולת ובעצמם, לומדים להתחזק ואפילו לקבל לחברתם ילדה אחרת, שטרחנותה מתגלה כטוב לב. והנה עוד דבר שעל שני הילדים הללו ללמוד: להיות סובלניים ורחבי לב יותר.
מייקי נזכר שבילדותו המוקדמת חלם למצוא "מקום שבו אין זמן בכלל, ובמקום הזה לא משכיבים את הילדים לישון בצהריים": רמז לחוסר האונים של ילדים שנאלצים לציית לחוקים שקובעים בעבורם המבוגרים, וגם אם אינם עייפים כלל, הם נאלצים ללכת לישון…
והנה נודע לו, למייקי (ויחד אתו גם לנו!) היכן מצוי מקום כזה שבו מרגישים "כאילו העולם נעצר", מקום שבו הזמן עצמו יכול לבלום את מהלכו: עולם הסיפורים. מייקי חש שזה קורה לו כשמספרים לו סיפור. ואנחנו, הקוראים, יודעים מאז ומתמיד את מה שהילדים שלמדו זה עתה לקרוא חווים: הספר מקפל בתוכו מציאות שנעה קדימה (או אחורה, אם מדפדפים בחזרה…), ובה בעת גם נעצרת, ומאפשרת לנו להרהר בה ולחלום עליה ואיתה…
במרתף קטן, בעצם – במקלט, במרכז קריית אונו, מעבר לכביש שבצידו האחר שוכן הקניון העירוני, התרחש הערב נס.
מסתבר שהוא קורה כבר שנים רבות, אבל כמעט בחשאי.
עד כה ידעו על הפלא ויכלו להתוודע אליו רק בני מזל, דוברי רוסית.
הערב זה קרה לראשונה בעברית.
האולם זעיר. קשה בכלל לקרוא לו אולם, יש בו מקום לקהל של עשרים עד שלושים בני אדם. על ה"במה" הצמודה ליושבי השורה הראשונה עולה אולג רודובילסקי. נוכחותו הבימתית עזה כל כך, עד שנדמה שהוא ענק, אבל גדולתו אינה בממדי גופו, אלא בעוצמה הממגנטת שהוא מקרין. כשאולג על הבמה, והוא שם כל הזמן, שכן מדובר בהצגת יחיד, אי אפשר להסיר ממנו את המבט. הוא כובש, מרתק, מגוון, הוא משתנה בלי הרף, רגע הוא ילד תמים שמדלג בעליזות, בדרכו אל החיידר, וכעבור רגע הוא סופר מזדקן, מצטנע לכאורה, אבל מכיר בהחלט בערך עצמו, שנואם בפני מלך שוודיה בטקס שבו קיבל את פרס נובל לספרות.
כן, מדובר בש"י עגנון, ובשילוב בין סיפור שכתב, "ציפורי", לבין נאומו בטקס. מדי פעם נשמע קולו המוקלט, ומיד הטקסט עובר אל השחקן המגלם את דמותו, אל אולג, שממשיך לדבר את עגנון, מתוך הסיפור "ציפורי", ומתוך הנאום, ומשלב בין שתי היצירות הללו, פרי עטו של גדול הסופרים העבריים.
העיבוד נפלא. המעברים בין הנאום לסיפור מרתקים. כפי שאפשר לראות בפוסטר שלעיל, אולג רודובילסקי הוא זה שעיבד, וגם עיצב את הבמה ואת הכוריאוגרפיה. ומרינה בלווצב ביימה את ההצגה.
האביזרים מעטים, אבל כולם ציוריים, מפתיעים, מעוררי השראה.
הנה כמה צילומים מתוך ההצגה (צילמה קלרינה פריבורקין):
שתי השחקניות הסטטיסטיות מופיעות לרגעים קצרים לצידו של אולג, ומוסיפות עוד נדבך לעושר החזותי של ההצגה:
אבל את עיקר היצירה נושא אולג על כתפיו, והוא פשוט מפעים במשחק שלו.
קשה להאמין שיצירה אמנותית בסדר גודל כזה מסתתרת כך במרתף קטן, כמעט אנונימית! מדובר בתיאטרון מקצועני לחלוטין, שהוקם ב־2003, כלומר לפני יותר מעשרים שנה.
במהלך שנות קיומו העלה תיאטרון ZERO רפרטואר מפואר של הצגות נפלאות, עם מחזות שכתבו נבוקוב, צ'כוב, שלום עליכם, אלבי, קאמי, ועוד רבים אחרים. הוא השתתף בכארבעים פסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם, וייצג בכבוד את התרבות הישראלית.
התיאטרון זכה בפרסים בינלאומיים בקטגוריות שונות – האנסמבל הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, פרשנות מודרנית של קלאסיקות, ועוד.
הנה דף אחד מתוך חוברת רחבת יריעה שמתארת את העשייה האמנותית של ZERO:
איך יכול להיות ששפע כזה, של כל כך הרבה אור, כישרון ועשייה אמנותית, נסתרים כמעט מעיני הציבור הרחב, שוכנים במרתף זעיר ומשוועים להכרה של הקהל המקומי, בקריית אונו?
הפער בין ההישגים האמנותיים המוכחים לבין דלות האמצעים העומדים לרשות התיאטרון הזה משווע. נדרש תיקון מיידי. התיאטרון הזה ראוי לבית שבו יוכל לקבל קהל רב יותר, מקום שיעניק לו ביטחון ואפשרות להמשיך ליצור, לפרוח ולשגשג, לטובת כולנו!
ורוצו, אני ממליצה, להצגה שתעלה שוב ב־25 באפריל. כדאי לכם!
"ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בואו נהיה לרגע שוטים או תינוקות: איך את/ה צופה את עתיד השפה העברית בהמשך האלף השלישי? האם היא תוסיף להתקיים כשפה כתובה? האם היא תוסיף להתקיים כשפה מדוברת? כשפת ספרות? האם יש לעברית עתיד ללא טריטוריה? האם יש לעברית עתיד כשפת תרבות וכתיבה בישראל? האם יש לעברית עתיד בדיאספורה? האם "ניצחון" העברית על לשונות יהודיות אחרות הוא סופי או שהוא נראה לך הפיך? האם יכולה להתקיים יהדות ללא עברית חיה? האם יש לעברית עתיד בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים של ראשית האלף (מהאינטרנט ועד הבינה המלאכותית ומה שיבוא בהמשך) ובהתחשב בשינויים התודעתיים שהם יגררו בהכרח? איך תישמע ותיקרא עברית בעתיד?"
את רוב הגיליון הנוכחי, הראשון מאז 7 באוקטובר, אנחנו מקדישים לשאלת עתידה של העברית, ומפרסמים בו את מיטב היצירות – מסות, סיפורים ושירה – שנשלחו בעקבות הקול הקורא, לצד טקסטים שהזמנו במיוחד. דורי מנור
דיתי רונן היא אחת היוצרות הפעילות ביותר בעולם התרבות הישראלי. בערך שלה בוויקיפדיה כתוב שהיא "משוררת, עורכת, יועצת, מרצה וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, תיאטרון וספרות". רונן זכתה בשלל פרסים ספרותיים, ושיריה תורגמו והתפרסמו בשפות רבות. היא כיהנה בכמה וכמה תפקידים ציבוריים רמים, ניהלה למשל את המחלקה לספרות ואת המחלקה לתיאטרון במנהל התרבות במשרד התרבות. היא נשואה, ואם לחמישה ילדים. מי שזכה להגיע לערבים הספרותיים שרונן מארגנת ראה גם את הבית הנאה שבו היא מתגוררת, בנווה מונוסון. על פי כל קנה מידה דיתי רונן אדם מצליח.
ההתפעלות מהצלחתה מתעצמת כשקוראים את ספר השירים האחרון שפרסמה, דברי הימים, שזיכה אותה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום השירה.
בשירים נחשף סיפור חייה של הילדה הפגועה שממשיכה להתקיים בליבה של האישה הבוגרת, המצליחה כל כך: סיפור של כאב עצום, שהמשוררת משכילה להפוך אותו ליופי מצמית.
השיר הראשון שחולף על פני קורות חייה של הילדה נקרא "פרטיכל":
זוהי לכאורה – ביוגרפיה: כך וכך קרה בכל שנה. למעשה – יש כאן תיאור של קורות החורבן, האובדן והנטישה. כל פרט שנבחר מצייר עוד חלק בסבל: "המגדל נפל", "הבית נחרב", העוברים ושבים "אדישים". והנה – נגיעה באילמות המתמשכת, הבלתי נמנעת כמעט, של מי שתהיה לימים משוררת. רק בשורה האחרונה היא מוסיפה: "באלפיים עשרים ואחת התחלתי לדבר" והדיבור הוא כמובן – השירים שלפנינו.
הכאב העמוק, העיקרי, הבלתי פוסק, הוא – אהבתה הנכזבת של הילדה לאמה הנוטשת. בשיר "הסבה" "ואת הסבת ראשך ממני / הוצאת את אותיות השם משמי / והסבת את שמי לדיתי" היא מתארת כיצד שינתה אמה את שמה: לא עוד יהודית, כפי שנכתב בתעודת הזהות שלה, לא עוד שם שמכיל את אותיות שמו של בורא עולם, ומקשר אותה אל הדורות הקודמים. אמה היא זאת שניתקה אותה מהשלשלת, כדי שלא תיקרא על שם סבתה, אלא תישא עליה קיצור של חיבה מפוקפקת. "הייתי דיתי" היא כותבת במידה לא מבוטלת של כעס ועלבון, אבל דבקה בו בכינוי הזה, שנהפך לחלק ממנה, וכנראה שגם לחלק מהקשר הבלתי אפשרי שלה עם אמה, אישה שבחרה לעזוב לא רק את אביה של הילדה, אלא אותה עצמה, את בתה!
בשיר "שתי עדויות" מתייסרת שוב רונן על מה שסיפרה לה "חברתך מסמינר בית הכרם" שהעידה: אביה של הילדה הקטנה הסכים לסלוח לאמה על בגידתה בו, רק שתשוב אליו, "בשביל הילדים / הוא אמר" – "ואת סירבת", המשוררת מספרת בכאב שלא יפוג לעולם, שממשיך "להדהד ממני לבנותי / ומהן מאם לבת, מאם לבת".
בשיר "זה היה אחר הצהריים" היא מנסה להיזכר ברגע של הניתוק, בשלב הנוסף של הנטישה, כשלקחו אותה מידי אביה, מנסה לשחזר בתודעתה את "הבית / הראשון הולך / ונעלם", את אביה ש"עוד נותר, מתנדנד / על בלימה", את אחיה, שנשאר עם האבא, "עומד שם ונכלם", והנפש זועקת, בלי קול: איך אפשר? איך ייתכן? למה? למה? ואז מגיע מיד השיר הבא: "ואולי היתה זו", שבו, במילים אחדות, מתארת רונן את ההשלכות האינסופיות של כאב הניתוק השני, לא רק מאמה, לא רק מאביה, אלא גם מאחיה: "יד אחי / ממנה נותקתי // נגזר עלי לבקשה / כנידונה / בכל ילד, בכל נער / בכל עלם, בכל איש // לעולם, בכל אדם".
בשיר "בית היתומים ברמת גן, מפת דרכים", אנחנו מבינים, בעצם מגלים, ביחד אתה, את מלוא הזוועה: היא נשלחה, בעודה פעוטה – ששני הוריה חיים! – לבית יתומים! "האם ייתכן / ילדה בת שלוש וחצי / מחכה שאגלה אותה / שישים וחמש שנים?" היא מתארת איך "הקרקע נשמטה / תחת רגלי" כשהבינה, "מתוך התוהו", כשפתחה את המחשב הנייד, עצרה את הנשימה, וקלטה: כן! שם היא הייתה. ובתוך "התוהו / בארכיון": מצאה אפילו תצלומים דהויים המתעדים את היותה במשך זמן מה "יתומה". שישים וחמש שנים נדרשו לה כדי לקלוט, כדי לתת שֵׁם למה שעבר עליה!
אחר כך, אנחנו לומדים, בשלב מאוחר יותר, אמה אספה אותה אל ביתה. אבל באהבתה, שאליה ייחלה כל חייה, לא זכתה מעולם. אמה אלימה. "רותחת מחימה". אפילו בגדיה של הילדה מפחדים מפניה, אחרי שהשליכה אותם לרצפה בהתקף זעם, והילדה מספרת "כל הלילה בכיתי", אבל "לא בגלל השברים", אלא "בגלל ששוב אינך אוהבת אותי / בגלל שאם לא תאהבי אותי, אמות".
אבל היא לא מתה! אפילו כשילדה את תינוקה הראשון וציפתה למילה של שבח, אהדה, הזדהות (גאווה! התפעלות!) וציינה באוזני אימה, שבאה לבקר אותה, "תראי אמא, תראי? בסוף לא יצאתי זונה" התגובה המזעזעת של אימה הייתה – להסתובב, ללכת, ועוד לטרוק את הדלת "על כל סימני השאלה"!
הדוברת מוסיפה, "מאז איני שואלת. איני שואלת אותך / שום שאלה. ואת כבר אינך עונה. / דווקא כשאת מתה זאת הקלה גדולה", והנה הבית האחרון בשיר:
עכשיו גם לי התמונה, הזיכרון, לא יוצאים מהראש. ולא יצאו ממנו לעולם!
תודה לך, דיתי רונן, על כך שכתבת את השירים היפים הללו, שידעת למצוא פשר בכאב, לגבש ולזקק אותו, ולשתף בו אותנו.
הנובלה נתראה באוגוסט היא יצירתו האחרונה של הסופר הקולומביאני המהולל, זוכה פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס. בניו "חילצו אותה מהעיזבון" עשר שנים אחרי מות אביהם, כך נכתב על הגב הספר, ולאחרונה ראה הסיפור אור בספר צנום, בתרגומו מספרדית של משה רון.
אין אלא להודות לבניו של מארקס, ולעם עובד, על כך שזיכו אותנו ביצירה הקטנה והמופלאה הזאת, שהיא עדות נוספת, קטנה ומרגשת, לגאונותו של מארקס.
בעדינות ובפשטות, בעברית היפהפייה של המתרגם, נפרשים לפנינו חייה של אנה מגדלנה באץ', אישה בת ארבעים ושש, שנשואה באושר למוזיקאי, כמו שהיה גם אביה. היא זהובת עיניים, שאת יופיין ירשה מאימה, כמו גם את "הסגולה לא להרבות במילים ואת התבונה לנהל את המזג האישי שלה".
שלושה ימים לפני מותה התעקשה אימה של אנה מגדלנה להיקבר באי, הרחק מעיר המגורים של בני המשפחה. כדי להגיע לשם יש לשוט בסירה. ההפלגה מפחידה את אנה, אבל האי עצמו, חופי הזהב שלו, יערות העד, המולת הציפורים, "מעוף הרפאים של האנפות מעל ללגונה הפנימית" קוסמים לה, מאז שהגיעה לשם בפעם הראשונה ביחד עם אביה, כדי להציב את המצבה על קבר אימה.
ומאז, כך החליטה, היא מגיעה אל הקבר כל שנה באוגוסט, כדי להניח עליו זר של סייפנים: הפרח האהוב על אמה. והיא כל הזמן מצפה בלי דעת לאות מהאם. למסר כלשהו, שיניח את דעתה, אם כי אין לה מושג מדוע, ולמה בעצם היא מייחלת.
אנה נשואה, כאמור, באושר. חיי האהבה שלה עם בעלה טובים ומספקים, ולמרות זאת, ובאופן מפתיע ומפליא, היא מתפתה פתאום, באחד הביקורים שלה באי, לקחת אל מיטתה גבר אלמוני, ולבלות אתו ליל אהבים סוער.
מאז זה קורה לה שוב ושוב: היא מגיעה לאי, מוצאת מישהו, כל פעם גבר אחר, שומרת על האלמוניות שלה ושלו, ומתענגת על לילה מפתיע ומרגש.
רק בפעם הרביעית מתרחשת תפנית מפתיעה. היא זוכה פתאום בהארה שלא העלתה בדעתה, תגלית שנוגעת באימה, בקשר ביניהן, במשמעותו של האי בחיי שתיהן. הגילוי מביא לתפנית רבת עוצמה, להבנה שמסעירה את חייה, אבל שוב, כדרכה, היא מקמצת במילים, ואינה חושפת את הסודות שפענחה, וגם לא את אלה שיצרה בעצמה.
אחרי שהבינה, בחשאי, בלי שמישהו יראה אותה, היא "בוכה מרוב זעם כלפי עצמה על הביזיון להיות אישה בעולם של גברים".
מדהים להיווכח כמה עוצמה יכולה להתגלות ביצירה קצרה כל כך – 107 עמודים בלבד, בספרון בפורמט הקטנטן (והראוי!) שבו ראתה הנובלה אור.
אנחנו מתוודעים לקונפליקטים, ל"עצבות ללא נחמה", לתחושה של הזדהות מופלאה בין בת לאימה המתה, לחיפוש הנואש אחרי פשר, לכוחו של מעשה האהבה הגופנית, שיכול לייצר תחושה של משמעות, וגם ליטול ולהפקיע אותה באחת.
הכתיבה הריאליסטית, הנטולה כל רמיזות להתרחשויות על טבעיות המאפיינות את מארקס, שימחה אותי במיוחד, כמו גם ההומור האירוני שמתבטא בדקויות שונות של תיאורים או תגובות.
למשל: אנה מגדלנה מצפה לכך "שאימה תשלח לה איתות מאשר, וציפתה לו בכל רגע. היא ראתה את עץ הסייבה הפורח, שעוד ועוד מענפיו נסחפו ברוח; ראתה את השמיים, את הים, את המטוס למיאמי באיחור של יותר משעה בשמיים שאין להם קץ": השילוב בין תיאורי הטבע, שבהם מקובל לחפש אותות, לבין מטוס שאיחר להמריא, שבכולם היא מבקשת לראות סימנים שיגיעו מהאימא המתה שלה, משעשע.
כך גם התיאור שבו אנה נפגשת במעצב שיער, אדם "שחצן וחלקלק, שהיה ראוי לשם נרקיס יותר מלשֵם גסטון"… שנון!
הגרסה העברית יפהפייה ומושלמת. אני לא יודעת ספרדית, אבל התענגתי מכל משפט ומכל פסקה. הכול נקרא מדויק, בלי אף שמץ של תחושה שלא נוסח כך מלכתחילה, ולא נכתב במקור בעברית.
אחד הדברים הנוראים ביותר שקורים לעתים לדתות ולאמונות הוא שבשלב מסויים מתקיים בקרב המאמינים נתק כמעט טוטאלי מן המציאות, וכל דבר וכל אדם אינו נתפס כמות־שהוא, אלא כסמל מילולי. למעשה, אותם אנשים שחיים במצב הזה, חיים כל העת בדמיון; לדידם, הטקסט הוא המציאות היחידה.
חילוני לא יבין זאת, אבל אדם כזה, כשהוא רואה ערבי הולך לעבודת יומו עם שקית פלסטיק ופיתה, אינו רואה את האדם החי, אלא עמלק; ואז הבעיה היחידה שלו היא אם לזכור את אשר עשה לנו עמלק עכשיו, ברגע זה, או לחכות עוד קצת, מטעמים “פרגמטיים”. אדם כזה יכול לחיות במשך שנים מול כפר ערבי, בלי לדעת אפילו את שמו, או תוך העמדת פנים שאינו יודע, כי בגלל “לך אתננה” הכפר הוא עניין מדומה, ואיננו קיים. לדידו אין שם בכלל אנשים חיים, ואפילו קשי־יום; לכן מותר לרקוד על אסונם בכפר השילוח, ולעמוד על דמם אחרי מערת המכפלה עם בקבוק משקה ביד: הטקסט ממילא ביטל אותם ואת קיומם. לכן, כיוון שכתוב במגילה “נהפוך הוא”, יש היתר להפוך דוכני ערבים בשוק. לכן, כאשר אומרים את המלים “השלטון חלש ואינו מגן עלינו”, יש בכך רמז עבה וקשר הדוק לפנחס בן אלעזר שעשה דין לעצמו, כשחלשה דעתו של משה, כלומר, הֵיתר לשפוך דם. הֵיתר הבא כביכול מן הטקסט.
למעשה, נתנו רבנים היתר גמור לשפיכת דם ערבים ברגע בו אמרו שלכל הערבים יש דין רודף, ולכן מותר לפגוע בהם בכל מקום. הדבר היחיד שמעכב הוא התקנה של דינא דמלכותא דינא, כלומר יש לקבל את דין השלטון; אבל למן הרגע בו אומרים שהשלטון אינו לגיטימי, כמו שאמרו רבנים רבים באחרונה (ובהם הרב שלמה גורן, שקיבל זמן רב את משכורתו מן השלטון הלא־לגיטימי הזה) – חדל השלטון בישראל להיות בבחינת מלכות, ולכן החוק שלו אינו חוק ואינו מחייב. גם מדינת ישראל נמחקת מהמציאות.
אנחנו מדברים בעצם, על חיים שלמים המתנהלים בתחפושת. לא ייפלא שחג פורים הופך להיות חג בעל הטען נפשי עצום: זה החג הקדחתני, שבו מיטשטש עוד יותר הגבול שבין מציאות לבין דמיון, ובהרבה מקומות בעולם הקרנבל והיום בו מותרת התחפושת הופך להיות פסק־זמן המסתיים לא פעם באלימות ובספירת גוויות. לאנשים שחוש המציאות שלהם פגום ממילא, מהווה פורים סיכון ממשי של יציאה גמורה מן המציאות. יש כאן איזה עיוְעים, איפור, דמויות מדומות, חייל שאיננו חייל, מלך שאיננו מלך אבל היום, ברגע אחד זה, הוא כן; מכשפות ושדים ולילין מכל הצדדים, ושום דבר איננו כפי שהוא באמת. הבאת עקרון התחפושת עד שיאו, מהווה סיכון ממשי לאנשים מעורערים ממילא, אנשים שחייהם מתנהלים מאחורי תחפושת של בגדים מיוחדים ושל טקסט ואכן, חג פורים, במסורת היהודית, הוא אחד החגים בעלי הביטוי הגזעני ביותר שיש – בטענה שביום זה חובה להתבשם “קצת”, אם לא עד דלא ידע, וכל ההתאפקות שנהגה במשך השנה, וכל מה שהיה סמל, מה שהיה “כאילו”, ביום זה נעשה לממשי.
פורים הוא אחד החגים הגלותיים ביותר של עם ישראל. לא רק מפני שעלילתו מתרחשת בגלות, לא רק מפני שיש לנו שם מיעוט שחייו תלויים בגחמת השליט, שתדלנים, ו“היהודיה היפה” שמצילה את עמה במיטת השליט המקומי. החג הוא חג גלותי מעיקרו, בלי שום נסיבות מקלות, מפני שעוסקים בו בנקמה. נקמה היא עניינם של חסרי אונים. במדינה ריבונית אין נקמה: יש בה חוק ומשפט. בגיטאות של השואה אפשר היה לדבר – ולכתוב – על נקמה. במדינת ישראל קיים בית משפט.
אפשר להרהר הרבה בשאלה מדוע בחר לעצמו חלק מן היהודים לגור במקום שבו הוא חי, בעצם, חיים של מיעוט מאויים בגטו, ומה המיבנה הנפשי שמביא אנשים לכך. אפשר לומר שרבים מאותם אמריקנים קיצוניים שעלו לארץ, בעצם לא עלו אליה כלל, אלא המירו את ויליאמסבורג ואת ברוקלין בגיטו אחר בתוך חברון, או קריית ארבע, מקום בו הם מוקפים “שווארצעס” ועמלק, אלא שכאן מותר להם לשאת נשק ולהשתמש בו. רק מי שאין לו שמץ מושג במציאות הקיימת יכול לקרוא לכך “ציונות”, וכמובן גם זה “כאילו”, וגם זו תחפושת מסוכנת.
אותה התעלמות מכוונת מן המציאות איפיינה את גוש אמונים מראשיתו. האידיאולוגיה של ההתנחלות, מראשיתה, דמתה להיתר כניסה במהירות ובכוח לצומת הומה אנשים ורכב, בלי לעצור ובלי להביט ימינה ושמאלה; ואם יידרסו אנשים – הרי זה רק חלק מאתחלתא דגאולה. מדובר, מראשית, על דרך הפוטרת יהודים, כביכול, מהתנהגות יהודית נורמטיבית. מדובר על דרך המוחקת את עצם המושג “חטא”, שבלעדיו אין דת. יותר מכך: היא פוטרת אנשים מכל נסיון לראות מציאות, אנשים, שדות, בתים. רק בנתק כזה יכלה נעמי שמר לכתוב “ואין עולה בהר הבית”, כאשר עשרות אלפים עלו בו מעשה יום יום, או “כיכר השוק ריקה” – כשהיא היתה ריקה מיהודים ומלאה עד אפס מקום בני־אנוש אחרים. רק בנתק כזה יכול היה אותו גולדשטיין לסרב לטפל בפצועים דרוזים, לא כל שכן שבויים, מפני שרק “אתם קרויים אדם”. לאחרים, מן הסתם, יספיק וטרינר. רק במציאות כזאת יכול היה חנן פורת לרקוד בכפר השילוח על אסונה של משפחה שלמה – ילד מרטיב מפחד, אשה מוכת אסתמה – שנזרקה מביתה, שהרי הם אינם קיימים ו“הם עוד יגידו ‘יעיש ישראל’” כפי שאמר ולא גימגם הח"כ.
מדברים היום על “חשבון נפש”. למי שיודע לקרוא את הטקסטים, אין ולא יהיה חשבון נפש בקרב אותו מחנה שהמציאות איננה קיימת עבורו. קולם של אחרים או אינו נשמע, או שאינו קובע. רק ההגונים ביותר בקרב המחנה הדתי, אנשי מימ“ד, דיברו במפורש על “שפיכות דמים” – הביטוי החזק ביותר שקיים ביהדות, חזק ואוניברסלי הרבה יותר מן הביטוי “רצח”; שכן בשפיכות דמים נאמר “ייהרג ובל יעבור”, ולרצח סוגים וסיווגים שונים. השאר לא שינו את שימושי הלשון שלהם, ותועבת חברון קרויה בפיהם “המעשה”, או “האירוע”, בלי שום מיטען מוסרי או אנושי. מה כבר עשה אותו גולדשטיין. בסך הכל נקם ב”רודף". שופך דם האדם באדם דמו יישפך? שטויות. הרי לא מדובר בבני אדם.
זאת התמונה, והיא קשה מאוד, קשה הרבה יותר משמתארים לעצמם כמה חילונים תמימים בממשלה ומחוצה לה. לחלק מאיתנו לא היה רצון כל השנים האלה להבין במה מדובר, למרות כל ההתראות, עד שבאו כמה קטעי מציאות וטפחו על הפנים. בפרשת המחתרת היהודית – אפשר היה לומר שמדובר בכמה “קיצוניים”, וזאת למרות העובדה שמועצת יש“ע אז לא גינתה את הרצח, אלא רק פסלה את “נטילת החוק לידיים”, ביטוי חסר כל משמעות הגיונית והלכתית, הרומז למעשה פנחס בן אלעזר, ולא יותר. אחרי שמר לוינגר רצח ערבי חף מכל פשע ליד חנות הנעליים שלו בחברון, נטלו אותו חסידיו על כתפיהם ורקדו, וראש בני עקיבא הצדיק את מעשיו. מאות אנשים, אם לא יותר, היללו בפה מלא את האדון גולדשטיין; ועד לרגע כתיבת הדברים האלה, לא גינתה מועצת יש”ע את המעשה ורק הביעה “צער”. צער על מה? על מותו של אותו צדיק? על שבעטיו נקלעו לצרות? לא תועבה, לא רצח, לא שפיכות דמים, לא טבח, רק איזה “צער”, צערם של טהורי עיניים מראות רע, ר"ל.
מי שאינו מבין שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה מעוותת, ששום דבר חוקי, מוסרי או מצפוני לא יעצור בעדם, יוכל להאשים רק את עצמו על ש“בחלומותיו הרעים ביותר” לא ראה את הנולד. בוועדת אגרנט קראו לזה “קונספציה”.
ספרה החדש של לבנה מושון, מכתב לסוהר 343ב, זכה ב־2022 בצדק רב בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. מדובר ברומן חכם שסחף אותי בקריאה, עד שלא יכולתי להרפות ממנו.
כמה מיטיבה מושון לתאר את הכאב של אישה שגורלה, כך נראה, נחרץ בילדותה! באיזו עוצמה היא מצליחה להביא את פרטי הסבל שעברה, על כל פרטיו ודקדוקיו, ועושה זאת בדייקנות שמעוררת השתאות, הזדהות וצער עמוק, על חייה של המספרת!
באיזה תחכום טווה מושון את העלילה, שמובאת אלינו משתי נקודות מבט: של הילדה הנפגעת, שגדלה להיות האישה המספרת, ולצדה גם זאת של הפוגע עצמו!
כדי שזה יתאפשר נוקטת מושון בתכסיס ספרותי מוצלח: הסיפור מגיע מגיע כמעין מכתב שבו פונה המספרת אל אביה הפוגע, ואז מצוטטים הדברים שהוא עצמו אמר בשעה שהתראיין אצל חוקרת, שאיפשרה לו לספר על מה שקרה לו, לאשתו ולילדיו, וגם לאסירים שהיה מופקד על שמירתם במשך עשרות שנים, כסוהר בבתי כלא שונים. כך יש שתי דמויות שמספרות מגוף ראשון: האבא והילדה. הפוגע והנפגעת. התוקף והקורבן. ומתקיים הדהוד בין השניים: פעם מנקודת המבט שלו, אחרי כן – מזאת שלה. הוא, למשל, קנה יצירות אמנות שיצרו אסירים, היא מבועתת, כי שברה בטעות משהו מתוך אחת מהן, וברחה מהבית, מהפחד שתיענש.
אין לטעות: פתחון הפה שהמספרת מעניקה לאביה אינו מבלבל אותנו. יש כאן לפנינו אדם שאין לו מושג עד כמה הוא מפליל את עצמו בדבריו. הוא כמובן מספר לא אמין. כמו הומברט הומברט בלוליטה הוא אינו יודע שדבריו מסגירים את היותו מתעלל רגשית, את הפגיעות האיומות שהוא פוגע, את הייאוש חסר התקנה שהוא זורע.
בכל פעם שהחוקרת (לצורך עבודתה האקדמית) מנסה לכוון אותו, ושואלת שאלות שמקשרות בין סיפוריו המזוויעים לבין בני משפחתו, אביה של המספרת "נתקע": אין לו מושג מה היא רוצה ממנו. "האם מפרידה חומה בין שני העולמות, וכשנסגרת דלת אחת נפתחת דלת חדשה ליקום אחר?" החוקרת שואלת אותו למשל, בניסיון להבין אם סוהר אכזר יכול להשיל את תפקידו ולהיות אבא טוב לילדיו, והוא משיב: "אני לא מבין את השאלות האלה"….
יש לו דעה טובה על עצמו. הוא משוכנע שחינך את ילדיו כיאות. עד כדי כך שבנותיו אפילו לא מעשנות, הוא מתרברב… הן, כך הוא בטוח, לא יידמו לעולם לפושעים שעל שמירתם הוא מופקד, גם אם חייו וחיי בני משפחתו כרוכים בחיי בית הכלא, ובחיי האסירים המרצים שם את עונשם. וכמה שהוא טועה…
כבר בעמודים הראשונים בספר אנחנו קולטים שאחריתו לא תנחם, שלסבל שעליו נקרא לאורך הספר לא תהיה ארוכה, אלא רק, אולי, תקווה אחרונה שזאת עוד תתרחש אי פעם.
דמותו של האב מורכבת, אבל רק לכאורה: "ידעת להתחבב על זרים ולהרשים אותם", מספרת לנו בתו של שעיה שָׁאָלוֹ, גם זאת תמיד רק "עד לרגע שהרגיזו אותך באמירה קטנה, במילת ביקורת, בצליל לא אוהד." כשזה קרה הוא ידע להיות קיצוני ואכזרי.
על גב הספר הוא מתואר כ"אדם קפדן ונוקשה". בעצם הוא הרבה יותר מזה: הוא אדם אלים, אכזר, למעשה – סדיסט. הדוגמאות לכך רבות מספור. אחת הקשות בהן: כשלבתו הקטנה "בורח" בלילה פיפי, הוא שורף לה את הטוסיק בגפרור, כעונש! הוא מאלץ את בנותיו לעבוד בפרך, כל לילה להאכיל בחושך, על הגג, את התרנגולות שהוא מגדל. הוא נוהג להעיר אותן באלימות, בשש בבוקר, גם בימי חופשה, כדי שיעזרו לו. אין בו שום רוך, שום גילויי אמפתיה, או הבנה, הוא בכלל לא רואה את ילדיו או את אשתו, ואת הצרכים שלהם!
מה למדה המספרת מאביה?
לפחד! לזהות את הריח של הפחד. "הייתי השכנה של פחד מיום שהבנתי שהשמיים שמעלי נוסעים ושהם עלולים ליפול בדיוק על צומת הילדות שלי".
בכל פעם שאביה התקרב הביתה, כשחזר ממשמרת ארוכה בבית הסוהר, נהג הילד של השכנים להזהיר אותה ואת אחותה "אבא שלכן, בא…" ושתיהן פרצו כל פעם בבכי מר…
גם אימה סבלה. שכן, כך היא פונה ומספרת לו, בכל פעם שהגעת הביתה "ישנת. ואם לא ישנת – צעקת, ואם לא צעקת – הלכת לבית הכנסת. ה'לבד' של אימא, בכל הנוגע אליך, היה מוחלט".
מושון, באמצעות המספרת שלה, מעניקה כאמור למְענה שלה פתחון פה, מאפשרת גם לו לדבר על כאביו. למשל, על העבודה הקשה מדי: "שלוש שעות שמירה, שלוש שעות מנוחה בתוך עשרים וארבע שעות או ארבעים ושמונה שעות של שתי יממות ברצף." נותנת לו לספר כמה שהכול היה "מתיש. המנוחה לא הייתה נכונה. העייפות גרמה לאדישות ולחוסר ערנות", על כך ש"האסירים לא טיפשים, הם מזהים סוהר מטושטש ממרחק. הייתה מתיחות, היה חשש מפני האסירים, לא היה להם מה להפסיד, אני לא יודע איך עברתי את השנים האלה… יותר מדי פעמים היה גיהינום." אבל אז הוא מוסיף את המשפט המזעזע, הקטוע, "ואם ילד לא עשה מה שביקשתי…"
אללי.
ברקע העלילה אנחנו לומדים רבות על בתי הסוהר בישראל. למשל – כיצד עם קום המדינה "אנשים פשוטים, לא סבא שלהם ולא אבא שלהם ולא הם ידעו מה זה להיות סוהר יהודי במדינה עברית, ופתאום קיבלו כוח ומרות", ועד כמה "להיות סוהר היה מוזר" מבחינתם. אנחנו לומדים איך נפתח אגף הנשים ברמלה, ואיך ומתי נהפך ל"כלא תרצה", אבל בעיקר קוראים על הסיוט שנקרא בית סוהר, ולא רק מנקודת המבט של האסירים.
"לאף אחד לא היה מושג על הגיהנום שמאחורי הקירות". לנו, הקוראים, ברור שמדובר הן בקירות של בית מתעלל, והן באלה של בית הסוהר. עכשיו, בעקבות מכתב לסוהר 343ב אנחנו יודעים קצת יותר על הזוועה.
אנחנו באים לעולם ברגע אחד. וכעבור כך וכך שנים – עוזבים אותו. ואלה, לפי ספרו של יון פוסה, שזכה ב־2023 בפרס נובל לספרות, שתי נקודות הציון הראויות ביותר (אולי אפילו היחידות?) שיש להתעכב עליהן: להרהר. לתהות. לנסות להבינן. הן המהות: הלידה שהיא תמיד פלא ונס, והמוות, שאפשר רק לשער איך הוא מתרחש.
על ההתחלה אפשר לספר מבחוץ. כמו בספר שלפנינו – מנקודת המבט של מי שבעוד כמה רגעים יהיה לאב. שמו אוּלַי. הוא מצפה במטבח להולדת התינוק החדש. הוא מחמם מים, לבקשתה של המיילדת (תמיד תהיתי, ואני עדיין לא יודעת, מניין מגיעה הקונוונציה הספרותית שלפיה כשאישה יולדת יש צורך במים חמים. לשם מה, בעצם?), הוא מקשיב לזעקותיה של אשתו, מתלבט מה תפקידו בתהליך, האם עליו להתרחק, כדי שלא להפריע? האם ייוולד לו הפעם בן? והכול יעבור בשלום? התינוק יהיה בריא? והאימא? אם יהיה בן – ודאי יקרא לו יוהנס, על שם אביו. רק שתלד כבר. רק שהייסורים שלה יסתיימו בכי טוב.
על הסוף אפשר לנסות לספר מנקודת המבט של יוהנס: אכן, הוא נולד והזדקן. אכן, הוא נקרא על שם סבו. הוא התחתן. חי באושר. הוליד שבעה ילדים. לאחד מהם נתן את השם אוּלַי, לזכר אביו, הגבר שפגשנו בתחילת הסיפור ולא ממש הכרנו אותו. על עשרות השנים שחלפו מאז שאמו של יוהנס החזיקה אותו בזרועותיה, כמה דקות אחרי שנולד, נעבור ביעף, ורק כזיכרונות חולפים על ערש דווי, חלק מהזיות הדמדומים שלו במהלך גסיסתו. הוא רואה בעיני רוחו תמונות מעברו: מפגשים עם חברו הטוב, פטר. היום שבו הכירו לראשונה, בעת ובעונה אחת, את נשותיהם. רואה, ואנחנו אתו, הבזקים קצרים מחיי הנישואים שלו. אבל הכול ידמה לחלום שבו הכול יכול להתרחש. למשל, מי שמת מזמן, מופיע. ואפשר לזרוק אבן, והיא עוברת דרכו. לכול יש איכות של הזיה. את התחושה הזאת אנחנו מכירים.
יון פוסה לוקח על עצמו את הזכות לתאר בפנינו גם את מה שקורה אחרי המוות, כאילו מדובר בעובדות: יוהנס, שכל חייו היה דייג, ישוט אל מעמקי הים, בחברת פטר שנשלח לקחת אותו אל הצד השני של הקיום, ולשם כך, כדי "לגמול אותו מהחיים", כך הוא מסביר, "החזירו לי קצת גוף, כדי שאוכל להביא אותך." פוסה בעצם "מבטיח" לנו, בקולו הכל־יודע, שיש המשך; שאחרי המוות נפגוש את כל מי שאהבנו, וכל מה שלא אהבנו ייחסך מאתנו "שם". אלה כבר לא הזיות של גוסס, אלא – השקפתו של הסופר שאינה מוצגת עוד כדמיון, אלא כאפשרות ודאית… "ביעד שלנו [כלומר – במוות] אין גוף, לכן אין כאב", מסביר פטר ליוהנס, ומסביר גם שאין שם מילים, שאין שם "אתה ואני", ששם "לא טוב ולא רע, אלא גדול ושליו ורוטט קצת, ומואר". האם נקבל את דבריו? נראה שכל אחד יחליט בעצמו עד לאן הוא מוכן או מסוגל ללכת בעקבות הסופר וכתיבתו.
עלי להודות בהכנעה – לא השתכנעתי.
נכון: פוסה מפליא לצייר ברומן הקצר – אולי בעצם אפשר לכנות את בוקר וערב נובלה? – את החיים המסוימים, הספציפיים מאוד, של משפחות דייגים שחיים בצניעות מופלגת על אי קטן בנורווגיה, ומתפרנסים מלכידת סרטנים ומדיג; אמנם מעניין מאוד הרעיון שלפיו די לגעת בלידה שהיא "אולי אחד הקרבות הקשים בחיי האדם, לצאת מכור מחצבתו בתוככי הרחם" ובמוות, כי כנראה שהמסע המוביל מנקודת ההתחלה אל נקודת הסוף לא כל כך חשוב בעצם; אבל מכאן ועד לקבלת תיאור המוות שאותו רואה פוסה, הוא עצמו, לא הדמות שברא, ארוכה לטעמי הדרך.
אולי כדי להעריך באמת את פוסה מוטב לקרוא ספרים נוספים שכתב (כמו שהיה עם אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שזכתה בפרס נובל לספרות שנה לפניו, ושרק אחרי שקראתי כמה מספריה הצלחתי להבין את ההצדקה להעניק לה את הפרס). רק אחד מספריו של פוסה, זה שלפנינו, תורגם לעברית. אנסה אולי לקרוא ספרים נוספים שלו באנגלית, כדי לעמוד על גדולתו.
איך אפשר לתאר באמצעות מילים של בני אנוש מציאות שהאדם אינו יכול לתפוש?
צריך שקט. הרבה שקט בין המילים, כדי שנוכל לשמוע את קולם של הקורבנות.
Comment peut-on évoquer avec des paroles humaines une réalité qui n'est pas à la mesure de l'homme? Il faut le silence, beaucoup de silence entre les mots pour qu'on entende le bruit des victimes
אנה לנגפוס (1966-1920) סופרת יהודייה ילידת פולין, הגיעה לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלת פרס גונקור (1962) על ספרה משא החול.
,treason, treachery, betrayal, infidelity, faithlessness infidelity – את כל המילים הללו מתרגמים מאנגלית לעברית באמצעות מילה אחת: "בגידה", בין אם הן מבטאות בגידה במדינה, בין בני זוג, במחויבות אישית… בין אם הן מביעות חוסר נאמנות, מעילה באמון, או מעשה שדינו עלול להיות גזר דין מוות, למשל – כשאדם בוגד במדינתו, במהלך מלחמה. מעניין אולי לבחון פעם, מנקודת מבט אנתרופולוגית ובלשנית, מדוע העברית מסתפקת במילה אחת לצורך גוונים שונים כל כך של בגידות (שמו של ספר סיפורים שכתבתי, בגידות כל מיני, שעוסק בבגידות מסוגים שונים, מעורר בדרך כלל את התגובה המוכרת: מבט מבודח וסקרן, שכן "ברור" לשומעים שהכוונה לבגידות עסיסיות בין בני זוג…).
את הספר שלפנינו, בגידה בממלכת הסוד, כתבו פסיכולוג ארגוני, שלמה פלד, ופסיכולוג קליני, ד"ר אילן דיאמנט. השניים מנסים "לסווג מאפייני אישיות ומצבים שעל פיהם ניתן יהיה לנבא
התנהגות של בגידה", ורואים בכך "אתגר מקצועי מסקרן."
הם מנתחים סיפורי חיים ומאפייני אישיות מגוונים של בוגדים. כדבריהם: "ההתבוננות בפסיכולוגיה האישית המניעה התנהגות של בגידה אפשרה לנו לאפיין מרכיבים מסוימים של קבוצות סיכון לבגידה", והם מגיעים למסקנה כי "המשותף לכולם הוא השילוב בין מבני אישיות לבין נסיבות חיים, שילוב הגורם לערעור הוויסות הרגשי, לשחרור מעצורים ולחסימה של התבוננות עצמית כנה במשמעות המורכבת של הבחירה במעשה הבגידה," וכמו כן, ש"הבגידה היא ניסיון עקר ולא יעיל לפתרון של מצוקות רגשיות, שמחירה האישי והמדינתי בל ישוער".
השניים משרטטים את דמויותיהם של בוגדים רבים, חלקם מישראל, אחרים – ממקומות שונים בעולם, למשל – החבורה המכונה "רשת קיימברידג'", גאי ברג'ס, קים פילבי ואנתוני בלאנט, כולם אנגלים שהחליטו בשלב מסוים בחייהם הצעירים לבגוד בארצם, לטובת ברית המועצות.
מניעיהם הרגשיים היו שונים: ברג'ס, למשל, היה הולל, "מופקר מינית" ושתיין, שהיה רגיל לחיות חיים כפולים, כלומר, להסתיר סודות משמעותיים בחייו האישיים. הוא היה הומו בתקופה שבה להט"בים נחשבו בבריטניה עבריינים על פי החוק. אצלו המניע הנפשי הסמוי לבגידה במולדת, כפי שמאבחנים אותו פלד ודיאמנט, היה – הקשר הנפשי הסימביוטי והחולני עם אמו. אחת הראיות לתיזה שפיתחו פלד ודיאמנט היא – מכתב שכתב ברג'ס לאמו אחרי שנמלט לברית המועצות, ובו אפשר להיווכח באינטימיות המוגזמת ששררה ביניהם. "הצורך של ברג'ס להיות מיוחד עבור אמו ייצר התנהגות המכוונת לרצות אותה, לעשות כל שניתן כדי שתחוש מסופקת ונינוחה," הם כותבים, ומוסיפים כי "הקושי התגבר לנוכח החוויה – והידיעה – שאין ביכולתו לספק את מלוא צרכיה".
כמו עם ברג'ס, כך ניתחו פלד ודיאמנט את מניעיהם הנפשיים של כל שאר הבוגדים שאת סיפוריהם תיארו: ג'ונתן פולארד הוא, על פי הכותרת של הפרק העוסק בו "הילד שרצה להיות מה שאינו". הם מתארים את תפישתו העצמית הגרנדיוזית, את הבלבול שלו בין דימיון למציאות, את הניסיון שלו לממש פנטזיות־גדלוּת באמצעות הבגידה, ואת האופן שבו ערכו העצמי היה תלוי לחלוטין "באישור מצד אחרים". על פי ניתוחם הפסיכולוגי "יחסים בינאישיים המבוססים על צורך בהתפעלות מפתחים את אומנות ההתחזות", וכך פולארד, "כדי לזכות באהבה, בהערכה, בהתפעלות ובהתפעמות", הרגיש שאין לו ברירה אלא "לרמות ולהוליך שולל את הקהל סביבו".
את אודי אדיב, המכונה "הצבר האולטימטיבי", הניעה לדעתם ההזדהות עם אמו, שכל חייה בקיבוץ חשה "לא שייכת ונאבקה על ייחודיותה ועל עצמאותה".
מרקוס קלינברג, המדען מהמכון הביולוגי שהעביר לסובייטים את הסודות הכמוסים של המכון, היה רדוף שאיפה לגאול את העם היהודי. הוא היה "הניצול האחרון" והיחיד מבין בני משפחתו. אביו היה זה שבזכותו ניצל, כי, בניגוד לדעתה של האם, הורה לו לברוח מביתם בוורשה. קלינברג עשה לדעתם את מה שעשה כי האמין שבעצם כך הוא מציל יהודים – וזאת הייתה משימת החיים שהטיל עליו אביו, לפני שנס על נפשו.
כל פרק קצר בספר עוסק בבוגד אחר, ובמניעיו הנפשיים השונים, אבל יש לטעמי מכנה משותף מפתיע בין כולם: היו מקרים שבהם המגייסים טעו בהם, בעצם גיוסם, והיו מקרים שהסביבה שלהם חשדה בהם, ובכל זאת נדרש זמן רב, לפעמים שנים, עד שהמערכת נכנסה לפעולה ובלמה אותם.
איסר הראל חשד למשל בישראל בר, שהתברג לעמדות הגבוהות ביותר בציבוריות הישראלית, כאיש אמונו של בן גוריון. בר המשיך להעביר ידיעות לסובייטים, ונדרש זמן רב עד שנתפס.
בוגד אחר, מרדכי ואנונו נחשב מלכתחילה אדם מוזר ותמהוני, ובכל זאת אפשרו לו לעבוד בקמ"ג.
אברי אלעד "עבר תהליך אבחון רשלני ושטחי" לפני שהתקבל ליחידה מסווגת ביותר. אחרי שהחל לפעול בשוויץ ובגרמניה נהג "בפזרנות ובפזיזות". מפעיליו ידעו זאת, אבל "דבקו בתפיסה שאלעד כשיר להמשיך בתפקיד שיועד לו".
הפסיכולוג דוד רודי המליץ לגייס את מרדכי קידר, "עבריין שהסתבך בפלילים ונחשד בין היתר בשוד בנקים ובמעורבות ברצח נהג מונית" (!). אחרי שקידר גויס ויצא לשטח, הוא רצח בארגנטינה את הסייען היהודי שלו ושדד אותו…
לאחרונה משודרת בכאן 11 הסדרה התיעודית המרתקת האסירה X: מיכל בן חורין יצאה למסע מתועד אל נפשם של הפסיכופטים הידועים בעולם, בהם צ'ארלס מנסון וריצ'ארד רמירז, בניסיון להבין את הטירוף של אביה החורג, אותו מוטקה קידר, סוכן המוסד הפסיכופת שהטיל עליה מורא.
את ויקטור אוסטרובסקי קיבלו לתפקיד מבצעי במוסד, "אף שתהליך האבחון הסתכם בהמלצה להימנע מגיוסו על רקע אישיותו הבעייתית"…
אולדרריץ' "ריק" איימס, יליד ארצות הברית, שירת ב־CIA ובגד וריגל עבוד ברית המועצות, עבר בדיקת פוליגרף שסימנה בעקביות שהוא משקר, ובכל זאת הוא "הצליח להונות את הבודק בטענה שהוא מתוח" וזה אישר לגייס אותו…
על כל אחד מהמרגלים יש סיפור דומה, וזה בעיני החלק הכי מוזר, שקשה מאוד להבין. אחרי מה שקרה כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023, אחרי המפלה המודיעינית הבלתי נתפסת שהתרחשה חמישים שנים ויום אחרי הכישלון המודיעיני המחריד של מלחמת יום כיפור, אפשר רק לקרוא ולהבין שמחדלים כאלה קרו וקורים בלי הרף, בכל העולם. אבל זה כמובן לא מנחם בכלל.
את אחד מספריו הקודמים של קובי ניב החיים יפים, אבל לא ליהודים קראתי בשעתו בשקיקה ובהזדהות גמורה, וגם הזכרתי אותו ברשומה שעסקה בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. הערכתי מאוד את יכולתו של ניב לנסח במדויק את מה שגם אני חשבתי על הסרט.
גם את ספרו תסריטאות – המדריך השלם לכתיבת תסריט קראתי לפני שנים רבות, כשחשבתי שאולי אכתוב פעם תסריט, ולמדתי ממנו רבות (גם אם התסריט שלי לא התממש…), והוא היה בעיני מצוין: ענייני ומעניין.
לפיכך כשנודע לי שפרסם באתר e-vrit ספר חדש (ועוד חינמי!), שעוסק בקולנוע, הזדרזתי להוריד אותו, ולקרוא.
שני פרקיו הראשונים עברו עלי בהזדהות והתפעלות, ובתחושה שאני לומדת, וגם זוכה שוב לקרוא ניסוחים על מחשבות שלא את כולן ידעתי לבטא עד הסוף.
שני הפרקים הללו עוסקים בסרטים שראיתי בעבר: "אי. טי., חבר מכוכב אחר", של סטיבן ספילברג, ו"סאלח שבתי", של אפרים קישון.
הניתוחים של ניב לגבי שני הסרטים – את הראשון הוא אוהב מאוד, ובשני הוא מוצא שלל פגמים מהותיים – מרתקים.
התובנות שניב מעלה מאלפות ומאירות עיניים. קודם כול – לגבי אמנות הקולנוע בכלל. למשל: ש"די בהתחלה של כל סרט [על היוצר] ליצור הזדהות עם גיבור הסרט", ולעשות את זה "כמה שיותר מהר", כי אחרת "הסרט לא ימריא ולא יתרחש". יש בספר תובנות רבות נוספות על השפה הקולנועית, ועל הייחוד שלה.
כך למשל, בדיון שלו על "אי. טי, חברת מכוכב אחר", הוא מראה לנו כיצד ממש בתחילתו של הסרט אפשר להבין "במה יעסוק": ניב מגדיר את עניינו של הסרט "בחרדתם של ילדים מהיעלמות המבוגרים האחראיים על חייהם, מהתפרקות המשפחה".
ואז הוא מראה לנו שדמותו של אי. טי., אותו "חבר מעולם אחר" היא בעצם בבואתו של הילד שמנקודת המבט שלו אנחנו רואים הכול. שמו של הילד – אליוט טיילור. ראשי התיבות של שמותיהם זהים: Extra Terrestrial ו־Eliot Taylor! הילד והחוצן הם בעצם תמונת ראי זה של זה, ולא רק בשל ראשי התיבות של שמותיהם, אלא גם מכיוון שיש בסרט לא מעט סצינות שמרמזות על כך. למשל – כשאי. טי. שותה בגניבה בירה מהמקרר בבית משפחתו של אליוט, הרחק ממנו, בבית הספר, אליוט משתכר. אי. טי. הוא בעצם החבר הדמיוני שאליוט ממציא לעצמו, ושהמבוגרים לא רואים אותו, כי כך קורה במציאות: "רק ילדים רואים חברים מדומיינים ויכולים לשמוע אותם ולדבר איתם".
אי. טי. "מגיע" אל אליוט, ועל כך בעצם הסיפור, כי הילד מתגעגע "למשפחה שנעלמה": הוריו התגרשו לא מזמן, והוא מתגעגע לאביו שנעלם לו, ממש כמו אי. טי., שהוריו נטשו אותו על פני כדור הארץ ברגעים הראשונים של הסרט, והמריאו לדרכם, בחזרה אל הכוכב שממנו הגיעו.
ניב מראה לנו שאליוט עובר לאורך הסרט תהליך של התבגרות, ושתחייתו של אי. טי., שמת בשלב מסוים, אבל חוזר לחיים, מתכתבת עם "מוטיב נוצרי חזק ועמוק". מעניין!
בניתוח של הסרט "סלאח שבתי" שנוצר ב־1964 – הסרט הישראלי המצליח ביותר עד כה – מראה לנו קובי ניב, בשכנוע רב, שמדובר בעצם ביצירה מסוכנת, לא פחות, מבחינה חברתית! מדובר, לדעתו, בסרט שקיבע בחברה הישראלית עמדות ותפיסות גזעניות ומתועבות.
ניב מציג אינספור דוגמאות משכנעות מאוד, ומראה כי בעצם העמדות הללו הן של היוצר האשכנזי, שלקה, כך מסתבר מניתוחו של ניב, בשפע של דעות קדומות מזעזעות לגבי העולים מארצות ערב.
ה"מזרחיות" של סלאח אינה מובחנת, אלא כללית. לא ידוע מניין בעצם עלה ארצה. הוא סטריאוטיפ, לא אדם בעל היסטוריה אישית ספציפית ואמיתית, ואחת הבעיות היא שאותה דמות מופרכת ומזויפת נהפכה לדגם לחיקוי של "מזרחיים". בעקבות הסרט שחקנים (אשכנזים!) התנהגו בנלעגות דומה. ניב רואה בכך סוג של Blackface: כששחקנים לבנים גילמו דמויות של שחורים ולשם כך צבעו את פניהם… (בהקשר זה נזכרתי, כמובן, בספר Yellowface).
הסרט מציג את סאלח ואת בני משפחתו כאילו הגיעו מאלף קודמת לספירה, "כאילו יצאו עכשיו, באמצע המאה העשרים, ממצרים בימי הפרעונים": הם לא יודעים מהו ברז! או חשמל! אין להם מזוודות, וחפציהם צרורים בשמיכות ובסדינים! מדובר לכאורה במשפחה ענייה ופרימיטיבית ברמות מוגזמות ביותר. סאלח – אין לשכוח שקישון יצר אותו כזה! – הוא עצלן, שקרן, מניפולטיבי וסרבן עבודה. הוא היחיד מבין בני המשפחה שאינו עושה שום דבר למען רווחתם. כשהם מגיעים לישראל, כולם סוחבים צרורות. חוץ ממנו. הוא עושה הכול כדי לחמוק מעבודה, ובד בבד גוזל את כספי עמל הכפיים של ילדיו. הוא לא רק תחמן אלא גם ממש רמאי, והרמאויות שלו מעידות פשוט על טמטום. למשל – הוא גונב כלב כדי לזכות בפרס מבעליו של כלב אחר שאבד… מה, תוהה קובי ניב, סאלח עד כדי כך טיפש, ולא מבין שהבעלים יבחינו בהבדל? האם נכון לומר עליו, כפי שעשו רבים, שהוא "איש ישר ותמים מטבעו"? קובי ניב מתקומם נגד התיאור, ומדגיש שוב: מי שצייר דמות של גנב, רמאי וטיפש, מי שהציג אותה כסטריאוטיפ מזרחי, הוא אפרים קישון, שגזענותו, לדברי קובי ניב, נחשפת כאן במלוא קלונה.
ובכלל, הסרט עתיר אי דיוקים מבישים. למשל, סאלח, העולה החדש, דובר משום מה עברית, לא רק עם ישראלים, אלא גם עם בני משפחתו… וזאת כאשר עולים חדשים אשכנזים דוברים סביבו בשפות אמם: יידיש, או רומנית. רק כשסאלח מקלל הוא עושה את זה… בערבית. כי, טוען קובי ניב, "שנאת ערבים היא הסללה", היא דעה קדומה שאשכנזים השתילו לתודעתם של מזרחיים.
הסטריאוטיפ המזרחי נחשף במלוא קלונו, בסצנה "נבזית ומרושעת" במיוחד, שבה סאלח (כמו גם בני משפחתו) כלל לא מבחינים בהיעדרה של אחת הילדות הקטנות שלו. מה המסר המובלע? ברור: שהמזרחיים הפרימיטיביים יולדים הרבה ילדים ולא מקדישים להם תשומת לב מינימלית!
לדעתו של קובי ניב הסרט טבע בתודעה הישראלית שלל דעות קדומות שלא התפוגגו מאז שהגיע לאקרנים וזכה להצלחה מסחררת. למשל, שהאשכנזים "קרים" ומסתפקים בכלב במקום בילדים, והמזרחיים "חמים", ו"פועלים יותר מרגש", ואילו האשכנזים "פועלים יותר משכל".
וכך, במידה רבה בהשפעתו של הסרט, סבור קובי ניב, אפשר לגלות את תחושת הנחיתות של המזרחיים, שמתבטאת עד היום בפוליטיקה הישראלית. לדעתו, הסטיגמות "הוטמעו בתרבות, בהומור, ובשיח הישראלי בכלל". (עם כל הכבוד, נראה לי שהוא קצת מגזים בכוחו של סרט קולנוע. אבל אולי אני טועה).
אפשר להיווכח בתחושות הנחיתות הללו לא רק מתוך דבריה המטומטמים להפליא של חברת הכנסת והשרה לשעבר גלית דיסטל אטבריאן, שאותם ניב מצטט. עוד לפני שנכנסה לפוליטיקה טענה דיסטל אטבריאן שהגברים היהודים האשכנזים חכמים יותר משמונים אחוז מהאנושות, ושהגיע הזמן להחזיר את הדיבור על "עליונות הגזע", שכן העובדה שכולם שווים "היא שקר", ושרק בגלל שהיטלר "לקח את העניין הזה של 'עליונות הגזע' למקומות מאוד בלתי נעימים", אסור להודות שהעליונות הזו קיימת, ומי שמדבר עליה, היא טוענת, "דינו מוות". לא פחות… אבל גם בלי השטויות המזעזעות הללו, טוען קובי ניב, הליכוד הרי מעולם לא הציע ראש ממשלה לא־אשכנזי, ובכל זאת חלקים ניכרים בציבור המזרחי מצביעים למפלגה בהתמדה מעוררת השתאות. (ואני תוהה: האם מה שקרה בשבעה באוקטובר, ומאז, ישנה את הדפוס המוזר? נחיה ונראה).
כל הדברים, הניתוחים, האבחנות, הקשר שניב עושה בין סרט קולנוע למציאות, מרתקים.
עם זאת, עלי להודות: כשנפרדתי מ"סאלח שבתי" והגעתי לפרקים הבאים שעוסקים בסרטים שלא את כולם ראיתי, התקשיתי לעקוב אחרי תיאור מדוקדק ומפורט של העלילות השונות, ולכן, אני מודה, עצרתי את הקריאה באמצע הפרק השלישי. מייגע וקשה לקרוא על סרט. קולנוע אינו אמור להופיע במילים, וקובי ניב הוא הראשון שיודע את זה… לפיכך נראה שהפרקים הללו מיועדים לא לקהל הרחב, אלא יותר – לסטודנטים לקולנוע או לחוקרים, שיכולים לדלג על התיאורים המדוקדקים, ופשוט לצפות בסרט, ואז לקרוא את ניתוחיו המעניינים של ניב.
אבל הבעיה העיקרית שלי עם הספר אינה נוגעת בתכניו, אלא ברשלנות מעוררת ההשתאות שבה הוציא אותו קובי ניב לאור. אמנם הורדתי אותו בחינם, ויפה מצידו של המחבר להעניק לנו אותו כשי, המעשה מעיד על כך שהוא מאמין בו מאוד, אבל מסתבר שמבט של מגיה טוב נדרש כאן עד כאב. כמעט אין עמוד שלא מרגישים בחסרונו.
להלן שלל דוגמאות מביכות ממש:
"המפתחות התלויות בחגורתו" – צ"ל "התלויים".
"הירח מעיר ממעל" – צ"ל "מאיר".
"עקבות משונות" – צ"ל "משונים".
במשפט "ורק מבוגרים רואים אותו" חסרה המילה לא, שהרי בכך בדיוק עוסק הטקסט, ובהמשך כתוב ש"רק הילדים באמת רואים אותו"…
המשפט "בסרט הזה המספר הוא אי.טי. וזה אומר שאנחנו רואים את הסיפור, את הסרט, דרכו, מבעד לעיניו, ולכן אנחנו רואים את אי. טי. המדומין שלו. כי אנחנו רואים מה שהוא רואה", יש בלבול שלם! כפי שאפשר להבין, המספר הוא אליוט, לא אי.טי! הוא זה שרואה את אי. טי. "מבעד לעיניו"!
אין להם "אותם" מחשבות, צ"ל "אותן".
"מבוגרים יש להם מחשבות" מוטב – "למבוגרים יש מחשבות", או, "מבוגרים מתאפיינים בכך שיש להם מחשבות", או כל ניסוח פחות עילג…
"אל בבואת המשתקפת במכסה הזכוכית" צ"ל – "הבבואה המשתקפת" (המילה "בבואת" אפילו מנוקדת, אבל אין פה שום צורך בצורת שייכות! אולי הכוונה הייתה ל"בבואתו"? אבל לא כך נכתב).
"אבל קולם של המזרחים עצמם לא נתאפשר לו להיראות ולהישמע", צ"ל "לא התאפשר לקולם של המזרחיים עצמם להיראות ולהישמע".
"הנה לכם עוד קדומה שחיה וקיימת מאז ועד היום" – חסרה המילה "דעה" לפני המילה קדומה.
"הוא היה רק אחד מרבים, האשכנזים השליטים, שהיו נגועים בה, ובסרט הזה הוא הפיץ את אותן, בהצלחה גדולה ועצומה, לאנשים רבים ולשנים רבות". אחרי המילים "את אותן" חסרות כמובן המילים "דעות קדומות"…
"זה לו אמירה נגד אפליה" צ"ל "זאת לא אמירה"…
"סתם בגלל שמשהו אמר שחור או מרוקו" צ"ל "שמישהו".
"הציוני הקולוניאלי האשכנזי, הלבן, להנחלת ערכיו" חסרה מילה כמו "פועל" או "חותר" לפני "להנחלת".
"תעמולת בחריות" צריכה להיות "תעמולת בחירות".
"תמונת ההנהגה הזאת של הליכוד והמעל מי שנמצא בה" – לא הצלחתי לפענח את כוונתו במילה המודגשת.
"תמונת ההצבעה בליעוד" צ"ל "בליכוד".
"יהודי יכול היה, וכך גם היה, ללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת", במקום המילה המודגשת צ"ל "וכך גם נהג לעשות"…
עד כאן, ולא כי אין עוד שיבושים, אלא – כי עצרתי, כאמור, את הקריאה.
אפשר לטעון שאף אחת מהטעויות כשלעצמה אינה קריטית, אבל בעיני ההצטברות והמכלול מביישים את הכותב.
נהדר להוציא לאור ספר חינמי, אבל מוטב, כך מסתבר, לא לדלג על השלבים החשובים כל כך, שהוצאות לאור מציעות. אפשר כמובן לשכור את שירותיהם של עורכים ומגיהים, גם כשמוציאים עצמאית, ולשלם להם, כדי לא להתבזות…
תוספת: החלטתי, לפני שאני מעלה את הטור שלעיל, להפנות את תשומת לבו של קובי ניב לטעויות הרבות ששמתי לב אליהן. שלחתי לו פירוט מדוקדק, ומאחר שמדובר בספר מקוון בלבד, הייתי בטוחה שישמח על המאמץ שהשקעתי באיתור הטעויות (בשני הפרקים הראשונים בלבד), ויתקן אותן. לתדהמתי, קובי ניב הגיב בחמת זעם לא מרוסנת, ותקף אותי באלימות מילולית שהפתיעה אותי מאוד. חבל!
"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.
אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.
השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.
את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.
הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.
בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.
אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!
אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.
אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.
אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.
שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."
אכן.
הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!
למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה!
אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.
כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.
כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.
מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.
לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?
ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.
כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.
זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.
האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.
ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.
השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.
חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.
בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה – שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמשדקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה.
תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.
ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."
מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון?
הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם.
יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:
הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…
עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת.
כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."
מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה. "היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר שפתחה.
"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."
"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.
אי אפשר שלא אוהב, אתפעל, אתרגש, אזדהה, עם אל תצאי אלישבע, ספר השירים הראשון שהוציאה לאור חניתה כהן קמחי. שיריה של כהן קמחי מפכים ממעיינות המוכרים לי, וזורמים בערוצים שגם אני זורמת בהם.
קודם כול, כי כל השירים כתובים בנוסח הקלאסי האהוב עלי במיוחד: חלקם הגדול סונטות, כלומר – שירים של ארבע עשרה שורות עם מבנה חריזה קבוע, או וילאנלים, כלומר – שירים של תשע עשרה שורות, חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווילאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שורות חוזרות במתכונת קבועה.
כמה טוב לפגוש את הצורות הללו בלבוש מוקפד, מהודק ומדויק, ועם זאת – פיוטי, שכן המבנה לא משתלט על השיר, אלא משרת אותו.
הנה, למשל, אחד הווילאנלים:
אם לא קוראים בקפידה, אפשר כמעט שלא לשים לב לשתי השורות החוזרות: "והחיים היו קולר תלוי על צוואר", ו"ברור שעד הבוקר לא יקרה פה שום דבר", כי בכל אחד מהבתים הן מהדהדות באופן שונה, בייאוש קיומי שהיומיום הפשוט מעורר ומשמיע – ריקנות מכבידה ועוגמה. החיים הם גם קולר על צוואר וגם צוואר מלוק של עוף ותרגילי חילוק, הם חלוק ישן, והם בעיקר ציפייה חסרת תוחלת למה שלא יקרה.
והנה דוגמה לסונטה:
שורות הבית האחרון, "מי הפקיר ילדות בליל סערה / לאסוף שברי זיכרונות על החוף / מי מתח מתחתן תהום פעורה?" מגיעות, כך אני מרגישה, גם מנפשי. חניתה כהן קמחי מדברת את עצמה, ובה בעת, בלי לדעת, גם אותי.
והיא עושה את זה בצליליות מוזיקלית שמתבטאת לא רק בחריזה שבסופי השורות, אלא גם בְּתוֹכָן: למשל, האליטרציה "מתח מתחתן תהום", או "טרף וטרף כמו שעיט / נועץ את טפריו", וכמובן, לאורך השירים, בחריזות מפתיעות ויפהפיות: "כרמל – קרמל" בשיר "משפחה בטיול"; "עשיתי – CT" בשיר "תאונה"; "הַמְתֵּנָּה – אנטנה" בשיר "זכר אורם הראשוני"; "דֹּפִי – טופי", בשיר "הוא לא רוצה שהיא תדע שהוא יודע".
כאמור, את ליבי מושכת מאוד הדבקות במבנים קלאסיים. הנה למשל עוד וינלאנל מדויק כל כך מבחינת המבנה והמשקל: בכל שורה ראשונה ושלישית – שלוש תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ובכל שורה מרכזית – יאמב, שתי תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ותיבה אחת לא מוטעמת. התבנית מורכבת ומשוכללת, והדיוק יוצר מקצב ברור, שמשמש כשלד יציב לתוכן כאוב מאוד:
ההזדהות שלי, התחושה שכהן קמחי כותבת גם אותי מתעוררת שוב בשיר "יום אחד ביולי", לא סונטה ולא וילאנל, אבל – תמיד מחורז, וכתוב במשקל מוקפד. זהו שיר על סוד ש"חלחל בגוף כמו שנחיל ארבה / פשט בשדות תבואה, מטיל שממה והרס" (שמתרחז עם "ארס"), שיר שהיא פונה בו אל אימה: "אני יודעת, אימא, את צריכה לנוח – / רואה כמה קשה, ואת רק בן אדם": הנה… הנה הילדה שמגינה על אמה, במקום שזה יהיה הפוך. הנה הילדה שבולמת את עצמה עם "ואיך אגיש לך גם צרות בתור קינוח?"
השיר "לב כבד" שבו מגישים לילדה לאכול בשר מגעיל, כבד! אוי! מזכיר לי, איך לא? את "אגדה כבדה" שכתבתי, והשיר "חצר נסתרה", שבו כהן קמחי כותבת על עקירת שן: "זה היה די ברור מה עומד על הפרק – / ריחפה באוויר המילה – עקירה. ניחתה על אוזני כמכה מבשרת ׂ/ שהסוף לסיפור כאן יהיה בכי רע" מזכיר לי מיד את "שש סונטות לשן שבורה"… (האם עלי להתנצל על כך שאני "דוחפת" לכאן שירים משלי? אני עושה זאת רק כדי להביע את עוצמת ההזדהות שאני חשה עם כתיבתה של כהן קמחי!)
השירים של קמחי כהן מספרים על אובדן, על שכול, על יתמות, על כאבים ועל בושות, ועושים זאת תמיד במוזיקליות ששובה את הלב.
היא שולחת אותנו אל תוך הספר עם שיר אזהרה, שהעניק לספר כולו את שמו: " אל תצאי אלישבע". היא פונה בו אל הדמות הכתובה: "אם תצאי מתוך הספר, לא תוכלי לחזור", היא מתריעה, שהרי ברגע שהשירים יוצאים מרשות הפרט אל רשות הכלל, אי אפשר עוד להחזירם לתיבת הפנדורה שמתוכה יצאו. היא חוששת: "ולכאב שלך אין לרופאים בחוץ מזור". ה"רופאים" הם העיניים שלי – שלך – שלכם, של כל מי שיקרא את הספר, כל מי שאמורים להבין אותו, לתת לו מקום, להעניק לו "תרופות", אבל בכל מקרה הן "מקלות את הכאב רק לכמה שעות", ומה אז? ניתוח פלסטי? שינוי צורה? היא פוחדת שמא "יבנו לך רגל עץ", אבל תישאר פיסחת, ומתרה בעצמה: "אף סולד לא ינתק את זרם הדמעות": כמה מפחיד להיחשף, לשלוח את השירים אל העולם: מי יקרא אותם? מי יבין? מי יחוס?
קראתי את הספר בחטף, במהירות, בנשימה עצורה. ועכשיו אשוב ואטעם ממנו, מפה ומשם, לאורך זמן. הוא מלא וגדוש כל טוב שירי.
ב־2021 ראה אור באנגלית, ולאחרונה בתרגומו לעברית, הספר לא סופרים את היהודים מאת דיוויד באדיל, סטנדאפיסט ותסריטאי יהודי בריטי (בריטי, כן? לא "אנגלי"! פעם הסביר לי מישהו שכך אפשר לזהות יהודים ילידי בריטניה: כששואלים אותם לזהותם הלאומית הם לא אומרים שהם אנגלים, או סקוטים או אירים או וולשים. כי הם לא נמנים עם אף אחד מהלאומים הללו! הם "בריטים"!). הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. מעניין מי היה קהל קוראיו. אני משערת שקנו וקראו אותו בעיקר יהודים (בריטים).
ויש לי עוד תהייה: האם באדיל רוצה לשנות משהו בספר, בעקבות מה שהתרחש כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023?
באדיל מבקש להסביר בספרו את "חוויית החיים של היהודים", שחשים אנטישמיות בכל אשר הם פונים. הוא עונה לשאלה שאינה נשאלת – מדוע רק הקורבן עצמו יכול ורשאי לדבר על תחושותיו, לומר ממה נפגע, ומדוע. קובע כי לפוגע אין זכות להאשים אותו, וגם לא להסביר לו שהוא "טועה" בפירוש הכוונות של מי שמפלה, מדיר, מתעב, או אפילו נוהג באלימות מילולית או גופנית.
על הקוראים להבין, הוא מסביר שוב ושוב, "עד כמה היהודים מפחדים", מדגיש: "במיוחד בני דורי, שהתחנכו בצל השואה", וממשיך: "אמי נולדה בגרמניה הנאצית, אני קיים רק בדרך נס."
אבל בעצם, כמו ש"הם" לא רואים אותו כיהודי, הוא לא רואה אותי כיהודייה־ישראלית.
לטעמו יהודים בישראל חיים "ללא חרדה, ללא רגשי אשמה", ולכן – "הם לא באמת יהודים". סליחה?!
מדינת ישראל, כך הוא כותב, בכלל לא מעניינת אותו. בעיניו "להניח שאכפת לי [ממנה] יותר, זה גזעני". והוא מדגיש: "אני אדם בריטי – יהודי" ("בריטי", כמובן, לא אנגלי, כן?), ומוסיף, "אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מארקס, ולארי דיוויד, ושרה סילברמן ופיליפ רות" וממשיך ומונה שמות של ידועי שם יהודים ילידי ארצות הברית! לא אנגלים! לא בריטים! כלומר, הוא מזדהה עם יהודים בעולם, בתנאי שהם לא ישראלים! "אני אומר לעצמי: לעזאזל ישראל", הוא לא מתבייש לכתוב, ולהוכיח את עמדתו: "בציוצים שאני מעלה אני כותב: פאקינג ישראל המטומטמת".
יופי דיוויד. איש העולם הגדול. "בריטי", שמתלונן בלי הרף על כך שבני ארצו מסרבים לראות בו בן ארצם!
ההוכחות לאנטישמיות שהוא מציין רבות מספור, וכולן משכנעות מאוד. כן, הסובבים אותו גזענים. כן, הם אינם מבינים שאת פוליטיקת הזהויות ראוי להחיל גם על יהודים. לא רק על "חומים ושחורים". כי גם יהודים הם מיעוט נרדף. שוב ושוב הוא מראה את ההבדל התהומי בין האופן שבו אנשים שמבקשים להצטייר כליברלים מבינים את מה שעליהם לומר או לכתוב בכל הנוגע ל"מיעוטים", וכיצד אינם מבינים את הגזענות הבוטה שהם מפגינים, כשמדובר ביהודים.
למשל – מדוע שחקנים "רגילים" אינם רשאים עוד לגלם אפרו אמריקנים או אסייתיים (אפשר לקרוא על כך גם כאן, בטור על הספר Yellowface), אבל לא־יהודים – ואפילו כאלה שהביעו עמדות אנטשימיות! – מגלמים בלי שום הסתייגות או קושי דמויות של יהודים? האם היו מאפשרים להומופוב לגלם דמות של הומו?
מדוע ליברלים לא מבינים שמילת הגנאי Yidd פוגענית לא פחות מ־Nigger האסורה בתכלית האיסור? (בספר שתי המילים מופיעות מקוצרות, עם כוכביות במקום חלק מהאותיות, עד כדי כך הן מפחידות ומסוכנות!)
איך ייתכן שהכחשת השואה לא רק קיימת, אלא מתחזקת? ואגב כך, מה אומר היום באדיל, על מה שהוא מכנה "הכחשת השואה" בעזה, לנוכח ספרי מיין קאמפף המתורגמים לערבית שנמצאו שם, אחרי השבעה באוקטובר? זאת כבר לא הכחשה. זאת כבר קריאה לפעולה. כמו אוהדי הכדורגל שנוהגים לדבריו להשמיע קולות של תאי גזים, במשחקים שיש בהם נבחרת ובה יהודים או יהודים־לכאורה רבים מדי, לטעמם של האוהדים. האם הוא דבק בתחושתו שישראל יכולה, מבחינתו, ללכת לעזאזל? שהפתרון הסופי יתבצע, אבל לא באירופה ולא בגרמנית, אלא אי שם, במזרח התיכון, ובערבית? זה בסדר מבחינתו?
הוא מזכיר בספר קריאות אנטישמיות שנשמעו בהפגנה "במרחק שמיעה מהבית שלי, לאנוס נשים ובנות יהודיות". האם הוא חושב עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, על נשים יהודיות (כן, יהודיות־ישראליות) שנאנסו ונרצחו ועברו התעללות סדיסטית, כי הן יהודיות?
הוא מסביר בכישרון רב כל כך את המנגנונים המעוותים שבאמצעותם מרמזים אנטישמים, בין השורות, על אשמת היהודים עצמם בכך שהם נרדפים כל כך, במשך מאות שנים. "מדוע," הוא מצטט אנטישמים ששואלים בתמימות לכאורה – "היהודים נרדפים?" ומפענח את התשובה המרומזת: כי הם אשמים! הם חזקים או חלשים מדי, הם עשירים, או טפילים, זה משהו בהם! זה בגללם!
הוא מתאר תגובה כזאת, של אישה שבכלל לא מבינה עד כמה האנטישמיות שלה נחשפת בתגובתה, ש"מעידה על תיעוב: תיעוב היהודים, על כך שהם מעוותים את ההיסטוריה (סטטוס גבוה) ועל כך שהם מתבכיינים ומחפשים מקום מקלט לרוץ אליו (סטטוס נמוך). תיעוב היהודים על כך שהם אינם קשוחים כשהמצב דורש קשיחות (כמו, למשל, אתם יודעים, כשמובילים אותך ואת הילדים שלך באיומי אקדח לקבר אחים שאתה בעצמך חפרת)".
כן, דיוויד. נכון. וכך גם כאן, בישראל. גם אנחנו חווים את הזוועה הזאת, שמתבטאת לא רק במילים, אלא גם במעשי רצח שאין מילים במילון כדי לתאר את הזוועה הגלומה בהם. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים להגיב בגלוי על מה שנעשה בגלוי! ואתה, והעולם, מאשים אותנו!
אני מניחה שגם אתה, כמו כל האנטישמים שנגעלים ממך בחשאי, לא בגלל מעשיך, אלא בגלל עצם זהותך, מעדיף לאמץ את העמדה שלפיה התגובה הישראלית לזוועות השבעה באוקטובר הייתה קיצונית מדי. הסבל של תושבי עזה אכן מחריד. והלוואי שכל זה לא היה מתרחש. אבל תזכור בבקשה ואל תשכח: 134 חטופים ישראלים, ביניהם תינוק וילד בן ארבע שנלקחו ממיטתם ביחד עם אמם לתוך האפלה הרצחנית של עזה, עדיין שם. מוחזקים בתנאים מחפירים. מורעבים. לא מקבלים תרופות. לא רואים אור שמש. מעונים. מישהו מתושבי עזה נחלץ לעזרתם?
אז אולי לפני שאתה מאשים את מי שמאשים את הקורבנות, תבדוק שוב את היחס שלך כלפי היהודים שחיים בישראל. אמנם יש לנו שונאים, זה התברר לאחרונה ביתר שאת, אבל בחיי היומיום רובנו, רוב הזמן, לא מרגישים מקרוב באנטישמיות. ילדים ישראלים בכלל לא מכירים את המבט המזהה הזה, כשמישהו מבין שאת – אהה… אבוי… אחת מאלה, שאת – כמה מביך בשבילך! – יהודייה! בנעוריי גרתי כמה שנים בלונדון ואני מזהה את המבט הזה, את האנטישמיות הכמעט לא סמויה המתגלה בו, זאת שאתה מיטיב כל כך לתאר בספרך. לא, ילדים ישראלים חיים בין שכמותם. האם זאת לא הצדקה לקיומה של מדינת ישראל?
אתה כותב שאתה קיים "בדרך נס", כי אמך נולדה בגרמניה הנאצית? ודאי לא תתפלא לשמוע שגם אני דור שני לשואה. שגם אני קיימת בנס: היטלר לא הרג את כל בני משפחתי, אלא "רק" את רובם המכריע.
אבל כן, גם כאן, גם בלי להכיר את האנטשימיות מקרוב, אנחנו נאבקים על חיינו. מה שבעיניך נתפס כאגרסיה לא מוצדקת, עד כדי כך שאתה שולח אותנו בקולמוסך לעזאזל, הוא לא פעם מלחמה על הקיום שלנו. על עצמאותנו. על הזכות לחיות במקום שהוא שלנו, ושבו אי אפשר להפלות אותנו. ולא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה הנוכחית עושה. ודאי שלא. לכן אני נאבקת נגדה ככל יכולתי. ולא שאני מסכימה עם כל מה שכל הישראלים עושים תמיד. בהחלט לא. אבל בתוך מרחב ההסכמה ואי ההסכמה, קורים פה גם דברים חיוביים ומשמעותיים מאוד, שלא כולם מכוונים כלפי עצמנו.
הנה למשל דבריה של צעירה בדואית, שנולדה כבת לא חוקית (פרט ביוגרפי משמעותי, שכן היא עצמה סבורה כך). אמה וסבתה היו אנלפבתיות. היא עצמה זכתה להשכלה, בזכות מדינת ישראל, וכיום כותבת את הדוקטורט שלה. היא מספרת, בין היתר, על הטיפולים הרפואיים שתושבי עזה (כולל יחיא סינוואר!) מקבלים בישראל. הווידיאו צולם לפני כשנה.
אבל לפני כן – משהו על מה שהעסיק את תושבי עזה במשך השנים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023. משהו על הכסף, המאמצים, הידע, הזמן, שהם השקיעו ברוע מפלצתי, לא רק במנהרות שחפרו, אלא גם באגירה של תחמושת וייצור של נשק שנועדו להרוג ישראלים באשר הם, כלומר, אותנו. ואתה סבור שאנחנו הצד התוקפן?
הנה דבריה של אותה צעירה בדואית:
היא לא היחידה. זאת כמובן לא הוכחה לכך שכל הערבים אזרחי ישראל, או שכניה, שלמים עם קיומה של המדינה ומצדדים בה, אלא רק ראיה לכך שיש גם כאלה שזאת עמדתם.
יש ביניהם רבים שמעריכים את מה שישראל מאפשרת להם. שרוצים להשתלב בה, ואף עושים זאת: עיתונאים, שופטים, רופאים, כתבים ופרשנים פוליטיים, כולם פלסטינים ישראלים שווי זכויות. ולא שאין בישראל אי צדק, אלימות ועיוות הדין. אני ערה להם מאוד, ומתקוממת נגדם בכל ליבי.
עם זאת – אני מתנגדת לפסילה גורפת ומוחלטת של עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים.
לכן אני רוצה לבקש ממך, דיוויד באדיל, לא לתת לתעמולה האנטישמית לסחוף גם אותך. אתה מתרגז מהשאלה "מה יש בהם, ביהודים, שמשניא אותם כל כך?" שמכילה את התשובה הסמויה – היהודים אשמים בכך ששונאים אותם. והנה, גם אתה נוהג כך כלפי מדינת ישראל!
אם אתה לא מבין את הערך והמשמעות של עצם קיומה של המדינה, אתה בעצם נהפך לאחד מהם, אחד האנטישמים האלה, שאתה מיטיב כל כך לחשוף אותם, את הכיעור שלהם: אלה שתומכים בטרור הרצחני של חמאס (גם אתה?), כשהם צווחים בראש חוצות ש"from the river to the sea Palestine will be free", לרוב אפילו בלי לדעת על איזה נהר או ים מדובר, ונראה שגם בלי להבין מה משמעות הקריאה הזאת. מה היא אומרת על מה שמאחלים הצועקים ליהודים שחיים כאן. אתה שווה נפש לקריאות האנטישמיות הללו?
גם אתה סבור שלרצוח, לחטוף ולאנוס יהודים זו זכות אדם בסיסית?
מה דעתך על חברת בית הנבחרים בארצות הברית רשידה טליב, שנמנעה מההצבעה לגינוי האלימות המינית של חמאס?
מה עושה לך אמין חוסיין (adjunct Professor), מרצה לאקטיביזם ואמנות באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שאמר לסטודנטים שלו שצריך להטיל ספק ב"נרטיב שמשווקת המדיה" על פעולת הטרור והטבח של החמאס, וטען בנחרצות שפושעי חמאס לא אנסו נשים ולא ערפו ראשים?
והרי אתה, אני די בטוחה, יודע מה משמעותן! ואתה, גם לטובתך – כן, כן! – אמור דווקא להתנגד לאנטישמים ולתמוך במדינה שמגינה על יהודים (לא תמיד בהצלחה, כפי שהוכח לאחרונה, למרבה האימה והצער)!
כן, גם אני חיה בנס, כי (עדיין?) לא נקלעתי לפיגוע רצחני, ולא הייתי – רק במקרה – בשבעה באוקטובר 2023 בבארי או באופקים או בשדרות. אנא – אל תנסה להסביר לי שאני אשמה בכך ששונאים אותי, עד כדי שנכנסים לתוך הבתים של בני עמי וחוטפים מתוכם עוללים, אימהות, ילדים קטנים, נשים זקנות, מבוגרים חולים, חפים מפשע, אונסים ורוצחים ופוצעים אותם. לא, אל תחפש לכל המעשים האלה הצדקות. הם לא "תלויי הקשר!" ואם כן תחפש להם הצדקות אומר לך באנגלית הבריטית שאותה אתה מבין: You know better.
בשולי הדברים, שתי הערות בלתי נמנעות בנוגע לתרגום לעברית:
חבל הטבור, לא חבל התבור, כפי שנכתב.
כשקראתי את הציטוט מוולטר "בכדי לדעת מי שולט בך, אתה פשוט צריך לגלות את מי אסור לך לבקר" התחלתי לשאול את עצמי – את מי "אסור לי לבקר?" רק כשקראתי את המקור באנגלית, המצוטט בספר, הבנתי שלא מדובר בביקור visit אלא במתיחת ביקורת: criticize…
נתקלתי בעוד כמה מקומות שזקוקים לליטוש נוסף, אבל אעצור כאן. הם פחות קריטיים.
מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור, שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין, שכן אם השחרור אינו מצוי בי, הרי שמבחינתי הוא אינו מצוי בשום מקום. "כל דרך", אומר קרלייל, "אפילו דרך זו לאנטֶפּפול, מוליכה אותך עד לקצה העולם". אך הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול; כך שאנטפפול, שכבר היינו בה, היא אותו סוף העולם שיצאנו לחפשו.
קונדייאק מתחיל את ספרו המפורסם במלים: ”ככל שנעלה לגבהים וככל שנרד למעמקים, לעולם אין אנו יוצאים מתחושותינו". לעולם איננו יורדים מסיפון עצמנו, לעולם איננו מגיעים לאחר אלא בכך שאנו הופכים את עצמנו לאחרים באמצעות הדמיון הרגיש שלנו עצמנו. הנופים האמיתיים הם אלו שאנו יוצרים בעצמנו, כי כך, בהיותנו אלים שלהם, אנו רואים אותם כפי שהם באמת, כלומר כפי שנבראו, אף אחת משבע קצוות תבל אינה זו אשר מעניינת אותי ושאני יכול באמת לראותה; הקצה השמיני הוא זה שאני הולך בו ואשר שייך לי.
מי שחצה את כל הימים חצה רק את המונוטוניות של עצמו. כבר חציתי ימים רבים מכל אחד אחר. כבר ראיתי הרים רבים מאלה הקיימים בעולם. כבר עברתי בערים רבות מאלה הקיימות, והנהרות הגדולים של שום עולמות זרמו, מוחלטים, תחת עיני המביטות. אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע.
"Yellowface" – פנים־צהובות – הוא מונח מתחום הקולנוע או התיאטרון. הוא מתייחס לפרקטיקה (הפוגענית!) שהייתה נהוגה בעבר, כששחקנים לבנים גילמו דמויות אסייתיות, וכדי להיראות "משכנעים" צבעו את פניהם בצהוב, ואז, לכאורה, נראו יותר אוריינטליים. כאן בצילום אפשר לראות את קתרין הפברן מאופרת כך שתיראה בעלת תווי פנים אסייתיות…
וכאן את יול ברינר:
באותו אופן נהגו שחקנים לצבוע את פניהם בשחור, כשגילמו דמויות שמוצאן באפריקה. כאן לדוגמה נראה לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו, בפנים צבועות למשעי…
את הרומן Yellowface כתבה סופרת אמריקנית ממוצא סיני שכיככבה בעבר, עם ספרים קודמים שלה, בראש רשימת רבי המכר היוקרתית של הניו יורק טיימס. קואנג מכירה אם כן היטב את עולם המו"לות האמריקנית על כל פניו, יודעת בדיוק איך נראים חייה של סופרת מצליחה מאוד, וכמוה – אמריקנית שמוצאה אסייתי. האם, למשל, התביעה ל"מגוון" אתני היא זכות וחסד, או נטל מכביד, כשמדובר בשוק הספרים האמריקני? האם היא מעניקה הזדמנויות שוות, או אפילו עדיפות, או להפך? ("כבר יש לנו בהוצאה לאור סופרת אסייתית, אנחנו לא יכולים לקחת עוד אחת כזאת" מצטטת ברומן דמות כעוסה של מישהי מהתחום, שמנסה להסביר עד כמה פוגעניות יכולות להיות ההעדפות האתניות…)
לא במקרה בחרתי במונח הכה־פיננסי "שוק הספרים האמריקני", שכן בעולם שקואנג מציירת בספרה כבר אין כתיבה נלהבת, כתיבה שנובעת מתוך צורך כן ואמיתי לספר משהו חשוב ורב משמעות, והחדווה המתלווה לכתיבה תמימה כבר לא קיימת: אחרי שסופרת הצליחה מאוד, אחרי שקיבלה מקדמה של שש ספרות, וחתמה על חוזה עם סוכנות הוליוודית להפקת סרטים, כל מעשיה, מחשבותיה, שאיפותיה, למעשה עולמה כולו – נהפכים לעניין כלכלי.
(ב־14 ביולי התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מעניין עם אנדרו ויילי, סוכן ספרותי אמריקני מצליח, כ–1,500 סופרים. ויילי סיפר בריאיון, בין השאר, כי "סוכנויות הייצוג הגדולות, בגלל שהן מקבלות כסף מהמו"לים, חושבות שהסופרים עובדים עבורן, ולכן מתייחסות לסופרים בהתנשאות. הגישה שלהן היא, 'אתה לא מכיר את העסק, אני כן. יש לי 300 לקוחות. אני מרוויח 750 אלף דולר בשנה. אתה לא, ולכן אתה צריך להקשיב לי'").
לפי מה שמתואר ב־Yellowface, ברור לגמרי שאם ספרים נמכרים היטב, כמו למשל – ספרה של הדמות הראשית בספר שלפנינו, שום חשד שמוטח בה לא מעניין את אף אחד, לא את הסוכן שלה, לא את העורכים, ולא את מנהלי ההוצאה לאור. מה שמניע אותם, ועד מהרה גם אותה, זה – הכסף שאפשר להרוויח מספר שכתבה.
ואולי בכלל לא כתבה אותו בכוחות עצמה?
שהרי זה התעלול שמתגלה ממש בתחילתו של הרומן: גיבורת הסיפור, ג'ון הייוורד (בהמשך היא נקראת ג'וניפר סונג, שם שמצלצל יותר אתני), סופרת שהוציאה רק ספר אחד בינוני למדי, גונבת את כתב היד של חברתה, סופרת אסייתית־אמריקנית מצליחה מאוד, ששמה אתנה ליו. אתנה לא רק מוכשרת מאוד, היא גם יפה ואלגנטית להכעיס. ג'ון ואתנה הכירו כשהיו סטודנטיות. שתיהן שאפו לכתוב. רק אחת הצליחה בקנה מידה עצום כל כך.
ממש בתחילתו של הרומן אתנה נחנקת מפנקייק שאכלה מהר מדי. ג'ון מנסה להציל אותה, ולא מצליחה. (האומנם ניסתה באמת? באמת ובתמים? הספר נכתב מנקודת מבטה, כל המידע מגיע אלינו רק ישירות מפיה, ואין ספק שהיא מספרת לא־אמינה בעליל!). כשאנשי העזרה־ראשונה מגיעים, אתנה כבר מתה.
ג'ון יודעת שחברתה הלא־כל־כך קרובה באמת (בימים הבאים תרגיש מבוכה קלה, כי מצפים ממנה להתאבל, ובעצם היא מגלה לנו שהיא די אדישה…) סיימה זה עתה את הטיוטה הראשונה של כתב יד חדש. ג'ון יודעת גם שאתנה אף פעם לא מראה כתבי יד לא גמורים, ושהיא כותבת רק במכונת כתיבה, כלומר – אין ראיות או עדויות לכך שהיא זאת שחיברה את "החזית הקדמית" – ספר שעתיד היה לראות אור, אחרי שתשלים את עריכתו.
בהחלטה של רגע ג'ון מבריחה מהבית את כתב היד, קוראת אותו, ומחליטה לעבד, לשכלל, לערוך, ולהוציא אותו לאור – בשמה!
איזה רעיון…
ואיזו שובבה קואנג המצליחה, שנכנסת לעורה של סופרת לבנה, כושלת, קנאית, ושקרנית. כמה מזימות וכמה תהפוכות יעברו על ג'ון מהרגע שהחליטה לנכס לעצמה את יצירתה של סופרת אחרת. האם תתגלה? מה יקרה כשאמה של המנוחה תיצור אתה קשר ותספר לה שיש בידיה יומנים שכתבה בתה בתקופה שעבדה על "החזית הקדמית"? האם תצליח להניא את האם מכוונתה למסור את היומנים הללו לחוקרי ספרות (שיעמדו מיד על התרמית המבישה של ג'ון)?
איך משתנים – בבת אחת, ובמבט מקרוב! – חייה של סופרת שזוכה פתאום להצלחה רבתי?
ומה אומרת לעצמה פסיכופתית, כדי להצדיק את מעשיה?
לא מעט הומור שזור ברומן. כך למשל ג'ון מרבה להתלונן על חברתה, לספר עליה שהייתה… גנבת… כי נהגה לשוחח עם אנשים ולהשתמש בכתיבתה בסיפוריהם, במכאוביהם. (כשג'ון מנסה לדובב מלצר במסעדה סינית היא נוחלת מפלה מבישה ומשפילה. מסתבר שלא כל כך קל לגרום לאנשים לשפוך בפנייך את לבם….).
"אפילו ממני היא גנבה", ג'ון מקטרת, ומספרת איך אתנה "חלבה" ממנה סיפור של ספק־אונס שעברה, ואז כתבה על כך סיפור קצר ומוצלח. האם היא סבורה שגנבת מגנבת פטורה? לא ולא! ג'ון מצליחה לשכנע את עצמה שהיא זאת שכתבה את "החזית הקדמית". אז מה אם הרומן עוסק בנושא שמעולם לא העסיק ולא עניין אותה (סינים שאולצו להשתתף כלוחמים במלחמת העולם השנייה)? אז מה אם כשהיא מנסה לכתוב ספר נוסף, אין לה מושג היכן להתחיל, כי אין לה שום רעיונות?
קואנג מיטיבה לתאר את התשוקה הגרפומנית לכתוב, לכתוב! גם כשאין לחושקת שום כישרון אמיתי ושום צורך להביע מחשבות, רעיונות, דעות של ממש. כך היא מגיבה בשיחה עם אמה, שמנסה לשכנע אותה שיש בעולם דברים נוספים, חוץ מכתיבה: "כתיבה היא העולם כולו. איך אוכל להסביר לה? להפסיק – זאת לא אופציה. אני חייבת ליצור. זה דחף גופני, כמיהה, כמו – לנשום, כמו לאכול; כשזה מצליח, זה יותר טוב מסקס, וכשלא, אני לא יכולה ליהנות משום דבר אחר. אבא ניגן בגיטרה בזמנו החופשי. הוא הבין אותי. מוזיקאי צריך שישמעו אותו, סופר – שיקראו אותו. אני רוצה לגעת בלבבות. אני רוצה שהספרים שלי יימצאו בחנויות בכל מקום בעולם. לא הייתי מסוגלת לחיות כמו אימא וכמו רורי [אחותה], לחיות את החיים הקטנים והמוגבלים שלהן, בלי פרויקטים נעלים או סיכויים להתניע אותם, מפרק לפרק. אני רוצה שהעולם יחכה בנשימה עצורה למה שיש לי לומר. אני רוצה שהמילים שלי ייוותרו לעד. אני רוצה להיות מונצחת, מקובעת. שאחרי מותי אותיר הר של דפים שתעלה מהם הצווחה – ג'וניפר סונג הייתה כאן, והיא סיפרה לנו על מה היא חושבת. רק שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה לומר. אם אי פעם ידעתי. ואני מבועתת, שמא יזכרו אותי רק על זה שהדרך היחידה שבאמצעותה יכולתי ליצור יצירה ראויה הייתה על ידי כך שנכנסתי לעורה של אישה אחרת".
אחת התימות המרכזיות ברומן היא כוחן העצום של הרשתות החברתיות. כמו ברומן יקירי מנוולמאת וירז'ני דפנט, אנחנו עדים לתפקיד המרכזי שיש – ברומן שלפנינו – לטוויטר במיוחד, אבל גם באינסטגרם. שם, לא בבית, לא ברחוב, לא עם בני משפחתה, מתנהלים חייה "האמיתיים" של ג'ון. אפילו כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שאם תכבה את הטלפון ואת המחשב תוכל להתעלם ממבול הודעות הנאצה שמומטרות עליה בכמה שלבים לאורך הרומן, היא "יודעת" ששם, באינטרנט, ממשיכים להתחולל האירועים המשמעותיים ביותר לקיומה, ושמשם, מהרשתות החברותיות נקבע בפועל המשך חייה.
הספר משעשע, מרתק, וחכם!
מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי את הפסקה שלעיל בעצמי
יש משהו צלול מאוד במינימליזם המהודק של ההייקו, הסוגה השירית היפנית הנודעת.
כך נכתב על הצורה הזאת בהקדמה של הספר שירי הייקו, מבחר על פי ספרו של ה. ג. הנדרסון, שראה אור בספריית פועלים ב־1987:
"ההייקו החל להתחבר ביפן לפני למעלה מ-700 שנה, והגיע לכלל שגשוג ושכלול במאה השבע־עשרה. שירי ההייקו המשיכו להתחבר מאז ועד היום והם נפוצים במאה העשרים אף יותר. מרבית שירי ההייקו מתחברים כעת להנאת מחברם ואורחיו בלבד, ואינם מגיעים לכלל פרסום. ועם זאת מתפרסמים מדי שנה מאות אלפי שירי הייקו חדשים.
"אין ביפן הסכמה מלאה בדבר התכונות המאפיינות את ההייקו. בכל זאת אפשר למצוא כמה מאפיינים עיקריים:
ההייקו הוא שיר, ומהיותו שיר נועד לבטא ולעורר רגשות. בכך נבדלים שירי ההייקו באורח חד משמעי מהאפיגרמות.
הוא שיר קצר מאוד, בעל צורה קלאסית מסורתית קבועה.
שיר זה, שנושאיו והלכי רוחו יכולים להיות אינסופיים, מציין איזה "רגע פסגה", או, על כל פנים, רגע "גבוה" יותר מרגעי החיים הרגילים.
בשל היותו כה קצר, קיים בו אלמנט הרימוז עוד יותר מאשר בצורות שיריות אחרות.
ההייקו מצייר תמונה ברורה מאוד המשמשת כנקודת מוצא או כהתחלה בלבד לזרם של מחשבות ורגשות.
מטבע הדברים, נעדרת התמונה שפע של פרטים. מצויירים הקווים העיקריים והחשובים, ואת השאר על הקורא למלא בעצמו; כלומר, ההייקו מחייב קריאה פעילה מאוד."
לאחרונה ראה אור בעברית קובץ שירי הייקו: שיתוף פעולה מקסים בין משוררת וציירת. ריקי דסקל כתבה, לוסי אלקויטי ציירה. השילוב שבין המילים לציורים מעורר השתאות.
אלקויטי הצליחה ליצור לכל אחד מהשירים דימוי חזותי מקסים (נעדר שפע של פרטים, כזה שמצוירים בו הקווים העיקריים והחשובים: ממש כמו שיש לעשות בשיר הייקו כתוב). כולם שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד מהם כמו יוצר את השיר מחדש, לא מעטר או מקשט אותו, לא מנהיר או מדגים, אלא בורא אותו מחדש – בצורה. המילים מופיעות גם בחלק מהציורים, אבל גם שם הן כתובות באופן שנראה כאילו אינן בעברית, אלא במין שפה חדשה, מומצאת, מעין יפנית בדויה.
אמנם לא מצויר כאן חתול, אבל אנחנו רואים אותו, את חתוליותו, גמישותו, קמרון גבו, את ענניותו הרובצת על ההר, שאותה רואה סאצ'יקו בדרכה לעבודה…
ההייקו המופיעים בספר אינם מצייתים בדקדקנות לחוקי הז'אנר. השירים הללו אמורים למשל לשמור על מספר קבוע של הברות (שבע־עשרה), להיכתב בשלוש שורות שבראשונה יש חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. רוב השירים בספר שלפנינו כתובים ביותר משלוש שורות.
הם אמורים להכיל "מילת עונה" כלשהי (שאינה אמורה להיות מוזכרת במפורש, אלא רק ברמז), אבל גם בספר שירי ההייקו הקלאסיים, שמהקדמתו ציטטתי לעיל, אפשר להיווכח שמשוררים יפניים רבים לא צייתו אפילו לכלל הבסיסי הזה.
כך גם אצל דסקל. יש אמנם בחלק מהשירים רמיזות לעונה: למשל – בשיר השני מופיעה המילה "גשם", בשלישי – "היער משנה את צבעיו", ברביעי – עלים נושרים, שרומזים על שלכת, וכן הלאה, אבל לא בכולם יש רמז לעונה. למען האמת – זה בכלל לא משנה. הנה שיר הסתיו, עם הציור הצמוד לו:
חולה איטלקי בסביבות שנות ה־90 של המאה ה־19: "אדוני הרופא, אני סובל ממלנכוליה. אבדו לי שמחת החיים, התיאבון לאוכל, לאהבה, לא אכפת לי אם אחיה או אמות. בבקשה, אמור לי מה לעשות.״
רופא: ״צחוק הוא התרופה הכי טובה. לך לראות את הליצן הנפלא, גרימלדי".
גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.
אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים?
כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.
אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד.
ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם!
די!
אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.
אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי.
יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח!
או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.
הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.
בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים.
"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.
ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.
כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.
לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."
והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."
כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.
וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.
הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.
רחוב בעל רחוב בעל הטורים 5 צילום: אביבה עין-גיל
