טוב, אז אנחנו נפרדים שוב מאברהם אברהם, החוקר האומלל, הלא־יוצלח המצליח תמיד, שהופיע בספרים קודמים של דרור משעני, תיק נעדר, האיש שרצה לדעת הכול, אמונה, ואפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה. נפרדים גם מהכתיבה הלא־פרוזאית של דרור משעני, בספרו התמונה הקטנה, יומן לא־הירואי, שבו כתב מה הוא חש וחושב על המלחמה בעזה, בעודה בעיצומה.

כמו בספר שלוש, גם כאן אנחנו עוזבים לכאורה לגמרי את המחוזות המוכרים לנו בכתיבה של משעני, סופר שהתמחה בכתיבה של ספרי מתח, ועוברים לפרוזה "רגילה". אבל – רק לכאורה. כי משעני לא סתם התמחה בספרי מתח, הוא רב־אמן בכתיבתם, גם כשהוא עובר לז'אנר אחר.

ספרו החדש הזדמנות לפני אחרונה קשור לעולם הזה של ספרי בלש, אבל הפעם באופן שונה: אלי, הדמות המרכזית בסיפור, עוסק בתרגומם מצרפתית לעברית.

האם למי שמתרגם ספרי מתח יש יתרון, כשהוא נקלע לחקירה משטרתית, בזכות היכרותו הקרובה עם כל התכסיסים הצפויים? איך יגיב לחוקרת ששואלת אותו אם שינה פעם פרטים בעלילה של ספר שתרגם: "אני לא שואלת אותך כשוטרת, זאת הרי לא עבירה על החוק, למה אתה כל כך חיוור? אני סקרנית כקוראת", או כשהיא מתרה בו: "פה מגיע הטוויסט המעניין, שאתה תדע להעריך בתור מתרגם של ספרי בלשים ומתח"…

ומי שכותב ספרי מתח, כמו דרור משעני, יודע איך למתוח אותנו גם בסיפור שאין בו המבנה העלילתי הצפוי מראש? גם אם אין פשע חמור, לרוב רצח, שאתו נצא לדרך עד שנפענח (החוקר יעשה את זה, להפתעתנו הצפויה) את החידה "מי עשה את זה?"

מסתבר שכן, ועוד איך!

כי כמו קודמיו, הספר הזדמנות לפני אחרונה כתוב למשעי: אי אפשר להניח אותו מהידיים. הוא מושך, סוחף, מסקרן, בין היתר דווקא מכיוון שאינו "מציית" לתבניות המקובלות. זה לא ספר מתח קלאסי! אם כך, לא נוכל להישען על הידוע והמקובל, ואין לנו ודאות בסיסית שהכול יגיע אל מקומו בשלום, שהפושע ייתפס, כצפוי במותחנים, שבהם רק ממש בסוף (אחרי רק רגע, עוד תעתוע אחד אחרון, עד שהכול יתברר) ואז – אוהו, איזו הפתעה! כי הנה, אנחנו מבינים באחת Who'd done it. זאת השאלה העיקרית, כמעט היחידה, שמטרידה אותנו בספרים "ההם".

לא. כאן, בהזדמנות לפני אחרונה, הכול שונה: אנחנו מתחילים עם התאהבות. איזה יופי. כאן יש לנו ציפיות שנולדות עם ההתאהבות. אבל יש כלב, שהאהובה קשורה אליו בעוצמה מיוחדת במינה, ואהוב שמרגיש קצת אי נוחות כשהכלב נוכח בחדר בעת מעשה האהבה, וצופה בהם. האם היחסים בין הכלב לגיבור ישתפרו? נרמז לנו שוב ושוב שתתעורר כאן בעיה. ואכן – אוף, איזו הסתבכות… איך נצא ממנה, אם בכלל? לא, לא, הפעם יש בהחלט אפשרות, והיא ממש סבירה, שהסוף יהיה עצוב. יש בכלל סיכוי למשהו אחר…?

כדי להגביר את המתח, כדי ליצור אותו מלכתחילה, בחר משעני בטכניקת כתיבה שטרם נקט: הסיפור לא מסופר בגוף שלישי, אלא בגוף שני של דמות עלומה שפונה אל אלי, גיבור הסיפור, ומדברת אתו. מיהו הדובר? מי הדמות המספרת לנו את כל מה שקורה לאלי? לעיתים קרובות הדובר פונה אל אלי בזמן הווה, או בעצות: "חכה רגע, אלי, אל תיסע עדיין", או בחיזוי העתיד: "אתה עוד לא יודע, אבל הסיפור שלך מתקרב לסיומו" (אבוי! מה יהיה…?), או בספקולציות: "אתה מנסה להבין אם המונולוג שלה אותנטי או מפוברק".

כל הפניות הללו יוצרות תחושה של מידייות, לרגעים – תהייה, האם אלי הוא זה שמדבר אל עצמו? אם כך, מה פתאום "אנחנו מבטיחים לך שתופתע", שמגיע ברגע מסוים מנקודת מבט של גוף ראשון רבים. מי אלה, אותם "אנחנו"? מה הם יודעים? אולי הם דרור משעני עצמו, שמדבר עם אלי? אז למה בצורת רבים?

זה לא הטריק היחיד של משעני. הוא מצליח לתעתע, להפתיע, להבטיח ולקיים משהו אחר לגמרי, להוביל אותנו, קוראיו, באף, לכיוונים לא צפויים, ואז לפנות פתאום בחדות למקום אחר, מפתיע לא פחות.

בקיצור – כיף של קריאה. כמו תמיד!

מאחר שמדובר בכל זאת בספר מתח, גם אם מסוג שונה לגמרי, לא ארחיב עוד, ולא אפרט.

אחוזת בית, ידיעות ספרים, 2026
עורכת: שירה חדד
131 עמ'