איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)
את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג'נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת "אילוף הסוררת", ומרגרט אטווד בחרה במחזה "הסופה".
לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק "בהשראת" המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על "הסופה", שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!
המחזה הראשון הוא כמובן "הסופה" עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.
המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך "הסופה": הוא "ההצגה" שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב "במאי", ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.
המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את "הסופה" של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס "מַגְלה" את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את "הסופה", ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…
לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו "האמיתית" של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי "דוכס" (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: "איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?" יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).
ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: "הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה" (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של "המסתגף, המתבודד. 'תראו איך אני סובל.'")
אטווד אם כן אינה "חומקת" מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. "את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין", אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את "הסופה" כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.
שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה "האמיתית", בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה "לגדול". כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל"אי" שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא "כלואה" בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא "יוצאת" משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:
O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world
That has such people in't
ובתרגומו של דורי פרנס:
"הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם
כאלה בו!"
השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.
החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. "מה כל כך קשה להבין ב'מקבת' עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר". הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: "ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ'רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?" וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!
באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: "האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?" תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.
אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל "המוני" והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…
האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול "לדבר" אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.
"We are such stuff / As dreams are made on"
"אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות" (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.
כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים "חיברו", ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!
Margaret Atwood HAG-SEED
לעברית: מיכל אלפון
ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: "יופי לי, יופי לי", שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: "יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף". בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)
