ספרה החדש של נורית זרחי כמו הר מוגדר, כמדומני, "ספר ילדים". האומנם הוא כזה?
לדעתי אפשר לכנות אותו ספר "גם לילדים", שכן חרף הפורמט שלו: מעט מילים, הרבה ציורים, הוא פונה בעצם לכל מי שיכול להתרגש ממבט יוצא דופן וייחודי כל כך על אהבה של אם לבתה.
כך נראית ההקדשה של כמו הר:
הקדשה שגרמה לי לעצור רגע, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר: "נורית"? לתהות, מי זאת נורית (הסופרת? יש עוד נורית?) מי הן עפרה? ואיילה? מי אימא של מי? בת של מי? מה שם הנכדות והבנות שהספר מוקדש להן? מסתורי. ומסקרן. לא הקדשה שגרתית.
וזאת רק ההתחלה. כי שום דבר בספר הזה לא שגרתי.
קודם כול – מראהו: מופיע בתוך כריכה קשה, לא כל כך מקובלת כיום, מכבדת. וכל חלקי הכריכה עטויי איורים, האם הם בעצם ליבו? או שמא בכל זאת המילים המעטות המופיעות בין דפיו, הן מעט שמכיל הרבה?
מה בא קודם, תהיתי, כשהתחלתי לדפדף ולקרוא, האיורים או הכתוב?
ושמה של המאיירת "עפרה אייל" שמהדהד בשמות המופיעים בהקדשה – קשור? ומה פשר ציור האיילה שמופיע על הכריכה, ורואים אותו עוד לפני שפתחנו את הספר, וליד האיילה יושבת ילדה קסומה, עטויה בזר פרחים, בתוך מה שנראה כמו יער אפל, עם כתמי אור אחדים. ליד שתיהן יש עוד ילדה קטנה, שמביטה במעין תחנונים, שתי הילדות מצוירות בצדודיתן, ולימינה של הקטנה, מרחוק, עוד דמויות מכושפות, לא ברורות, בני אדם? שדונים? צבי עטוי קרניים מפוארות, או איש שחובש אותן על ראשו?
הנה הוא, כאן, איור הכריכה הקדמית, תמונה שלמה שנמשכת גם בצד האחורי:
ועוד לפני ההקדשה, העמוד הראשון: דף הבטנה (ה"פורזץ") המלא בהבטחות, כולו שפע של תזכורות לדימויים מוכרים: גמד על חילזון, טירה על גב צב, קרפדה, ילדה (פיה) מטפסת על גבעול שמניב פירות־ילדות קטנות נוספות, שתי ארנבות מעיינות בספר… ציפורים, בנות ים, סירת מפרש – כל איור קטן עולם ומלואו. לאן אנחנו נכנסים כאן?
מדפדפים. כפולת עמודים שחוזרת במלואה, מאיור הכריכה: אותה ילדה, אותה איילה, אבל בעמוד הימני התמונה מתרחבת ומפורטת, לא מופיעה בה המדבקה הלבנה מהכריכה, זאת שמכילה את פרטי ההוצאה לאור. גם הציור הזה מעלה על הדעת סיפורים רבים: דוב חובק ילד וחיה פרוותית קטנה, ברווז כפוף אל נהר, לוגם ממימיו, עשרות (מאות?) פרטים קטנים, שאפשר לשקוע בהם ולא להרפות.
הכול – בשחור לבן. ועם זאת, כל כך ססגוני!
אני חושבת שאני לא טועה בתחושתי שהציורים כאן מתכתבים עם אלה של ג'ון טניאל בספר Alice in Wonderland. הנה למשל הארנב שלו:
וכאן הארנבות של עפרה אייל:
בהמשך אפשר לראות עד כמה האיורים מדברים בשפה דומה לזאת של טניאל: אצלו – רישומים בשחור־לבן צפוף מאוד, עם קווים דקים, הצללות בקווים והצלבות; בעלי חיים שעוברים האנשה: הברווז הענקי בכובע, הציפורים והיצורים האחרים שמתנהגים כמעט כמו בני אדם; הפערים בקנה המידה: ילדות קטנות, ליד עופות עצומים ופטריות גדולות; האנטומיה, הצמחייה והפרטים נטורליסטיים מאוד, ולכן דווקא המצבים הבלתי־אפשריים שבהם הם מופיעים נעשים משונים ומצחיקים.
רב הדמיון – אולי בעצם ההשראה – באיוריה של עפרה אייל לאלה של קודמה.
עוד לפני שם הספר, המאיירת מעלה בקטן, בצד ימין, מין בדיחה קטנה: מכחול בתוך יד שזה עתה סיימה לצייר ילדון חמוד, שדוני (עם קרניים ורגליים שעירות), הבעה של תימהון על פניו: אני כאן? נוצרתי? ומה עכשיו?
הדמות הזאת תופיע שוב בעמודים הבאים.
ואז מגיעים ל"עניינו" של הספר, לשאלה שלשמה התכנסנו כאן: "אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי": משפט מנוקד, בהתאם לקונוונציה, כי זה ספר ילדים. בעצם – שיר. זאת שאלה? לא. אין סימן שאלה בסוף המשפט. מדובר בעצם בהצהרה. עכשיו היא תספר לנו, האימא העלומה, איך היא אוהבת את הילדה שלה.
למה אנחנו יכולים לצפות?
לא לתשובה הראשונה, המפתיעה: "כמו הר".
מה? מי משווה אהבה להר? וכמה מעניין האיור שלשמאלו של המשפט, כי הוא מציג אותו, את הר האהבה: אימא וילדה קטנה חבוקה בזרועותיה, וביחד, מעל האיילה הניצבת לרגליו, הן, כן, הר עם מדרונות מיוערים, שבילי מדרגות שמובילים אל הפסגה, צוקים שהם שיערה של האימא, ועוד הרבה שיחים ועצים גדולים שהולכים וקטנים בפרספקטיבה. וארנבות מדלגות לרגליו של הר האהבה האימהית.
בעמוד הבא, הימני, הציור נמשך, כמו גם המילים: "שֶׁבְּרֹאשׁוֹ עוֹמֶדֶת אַיָּלָה".
טיפסנו על הר האהבה של האם לבתה. לא רק אנחנו: גם שני ילדים, שהאחד מהם עוזר לשני להעפיל. הם מבקשים להגיע עד לפסגה, ששם עומדת האיילה האצילה ומשקיפה עליהם ואל הנוף העלום שמתחת להר.
עכשיו אנחנו כבר עם האילה ש"מְלַקֶּקֶת אֶת הַלְּבָנָה / וְהַלְּבָנָה לֹא מַסְפִּיקָה לָהּ / מִפְּנֵי שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ מִדַּי קְטַנָּה".
והציור המלווה את המשפט המפתיע, שוב, כל כך יפה! כל כך קסום!
כך זה נמשך ונמשך. עוד ועוד אוצרות קטנים, מילוליים וציוריים, מגוונים, לא צפויים, חבויים בכל אחד מהעמודים.
ומשמחים מאוד את הלב!
עם עובד, 2026
40 עמ'
עריכה: רוני אלדר
