ארכיון הקטגוריה: פרוזה

ג'ולי אוטסוקה, "הבודהה בעליית הגג": יצירת מופת!

לילה ראשון

"באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה'מינֶט מוֹטֶל'. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון 'קינוקוּנִיה', 'המיקאדו', מלון 'אוגאווה'. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, 'הגיע הזמן.' הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. 'את מאושרת עכשיו?' הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו 'לא, בבקשה.' הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות."

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג'ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו "על הנייר" לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר ("גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות"). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או "מעניקות" להן שם חדש: "הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל."  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: "הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר." היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: "אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי." בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: "הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. 'סליחה,' אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'"

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות "להסתדר", לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic

שרית סרדס־טרוטינו, "עד יום הימים": לא סיפור אהבה הדדי

"ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת."

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – "לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת". ידיו מועכות וצובטות את גופה, "את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו", הוא מחכך בה "בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים", והיא המומה מ"לשון של מישהו" אשר "מטיילת לה בתוך הפה."

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר "לאחרים", כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. "רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו", נהג לומר לה, וגם, "הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב."

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, "מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה", כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… "נו מה, את ילדה קטנה?" היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא "מגייסת" עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא "העלילה" על המורה "דברים איומים". ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, "לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה." לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה"פרשות" הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן "סיפור אהבה" עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: "אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?" (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג'מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – "תישני, תישני". כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: "אבל מה יכולתי לעשות?"***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.

מאיה ערד, "שנים טובות": האלכימיה שהופכת פחם ליהלום

מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג "סופרת ספרים" נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה "עולה חדשה" מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל "השתלטה" עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב "יפה"… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם ("מחכים לגודו" לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… "אמתכן הנאמנה", "לטרוף את החיים", "מציאוֹת לא נורמליות", ו"הצלחה לא נורמלית", "צברתי חוויות בלי סוף", "שיא השיאים", "השתפשפתי כהוגן", "חברה'מנים", "האינפלציה כאן זה משהו נורא", "חבורת קצ'קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה", "הילדים פורחים", לצד "ועוד ידנו נטויה", "לא מיניה ולא מקצתה", "עושות חיל"… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: "התקפת לב" במקום התקף לב… "זה עולה ביוקר", במקום "זה יקר"… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו "יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה" או "הגעתי אל המנוחה והנחלה", כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא "תת־רמה. שום עומק", ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה "פשוט פנטסטי", כשהיא מספרת איך "טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה", או אומרת על עצמה שהיא "חמושה בעט ובפנקס", עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ'קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ'קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית "מהסרט של היצ'קוק על הציפורים": גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר "מכר מאות עותקים" באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!

איאן מקיואן, Lessons: מה יגבר, המציאות או התמימות

איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ'זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.

Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.

באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.

אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).

השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.

אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.

כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.

לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.

שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.

המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: "הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…" הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש"אין סכנה לציבור" רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי "בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב."

ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. "כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה." העולם, הוא מסיק כילד, "אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן." המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…

אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.

בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. "העולם יהיה עכשיו טוב יותר," הוא אומר לעצמו, "רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…"

כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.

ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.

יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.

האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?

מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים "משתמשים" בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?

מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא "שאל" מג'יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).

נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.

לימור מרגולין־יחידי, "לים אותו הריח": האם השאלות גואלות

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את רומן הביכורים שכתבה לימור מרגולין־יחידי, מי שהייתה בעברה שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, הרגשתי שאני "בידיים טובות". היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.

לא טעיתי. הרומן לים אותו הריח הוא בעיניי ספר חשוב, אולי במיוחד בימים כאלה, כשהגזענות בישראל מתגלה במלוא כיעורה, וזוכה למקום של כבוד בהסכמים קואליציוניים מבעיתים (למשל: סעיף מזעזע, בלתי נתפס, שמעורר מחשבות עגומות על זמנים ומקומות ש"אסור להשוות" אליהם, האומר כי בתי עסק פרטיים יוכלו להימנע ממתן שירות בשל אמונה דתית). קראתי קצת על מרגולין־יחידי והבנתי שהיא זכתה בשנה שעברה, 2021, "בפרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב". הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בעשייתה המבורכת.

אבל קודם כול יש להדגיש: מדובר ביצירה ספרותית משובחת. מרגולין־יחידי מעצבת את הדמויות שברומן בקווי שרטוט מהירים: כמה אפיונים, כמה נקודות ציון בחייהן, והן מצטיירות לעינינו, חיות ומשכנעות.

העלילה נעה ביניהן, ובין השנים, מתרחשת לסירוגין ב־1948, 1947, 2010, 2008, 2004, עוברת ושבה, מתקדמת בזמן ונסוגה, ומספרת לנו על חייהם של בני שתי משפחות: רביב ועות'מן, שאינם יודעים, וכנראה שלעולם לא יגלו, מה הקשר הסמוי, הסודי והעמוק, המחבר ביניהם, ועל האופנים השונים שהמציאות המקומית השפיעה על חייהן ועל גורלם.

בחלקו האחרון של הספר מראה לנו מרגולין־יחידי איך התרחשה הנכבה הלכה למעשה. מה קרה לאנשים, חלקם אמידים, בעלי נחלה ורכוש, איך נפרדו, במקרה של המשפחה שאותה אנחנו מלווים, לא רק ממעמדם בחברה, שנתפס בעיניהם איתן ובטוח, אלא גם מבית המידות שבו חיו, אחוזה מפוארת ששימשה בחלקה כבית הארחה יוקרתי, ובו מבשלות ומנקות ואומנות לילדי המשפחה. איך נהפכו ביום אחד לפליטים חסרי כול. עד לתיאור היום שבו נסו אל מחנה האוהלים שהוקם בעזה למען הפליטים, הספקנו להיקשר אליהם, הכרנו את חייהם הנינוחים ביפו ("יאפא" בפיהם), התפעלנו מביתם המפואר השוכן בתוך פרדס ומהנופים שבהם חיו בבטחה.

בקטעים הקרובים יותר להווה אנחנו לומדים להכיר את צאצאיהם של אותם פליטים, לומדים מה קורה להם עכשיו ומה הם יודעים על העבר של בני משפחתם.

בהווה אנחנו פוגשים גם את הדמויות של בני משפחת רביב – את אפרת, אונקולוגית ילדים ומנהלת מחלקה בבית חולים, את יעל אחותה שהתאלמנה זמן קצר אחרי שהיא ובעלה רכשו בית ערבי נושן ששוכן ביפו, ואת אודי, בנה של יעל, שנאלץ להתנדב לשירות בצבא, בשל רשרוש בלב שמנע ממנו, לצערו הרב, להתגייס.

כבר בתחילת הרומן אנחנו יודעים שאודי מתמודד עם איום מפחיד מהצבא, ורק בסופו של הספר נודע לנו מה היה הקונפליקט המוסרי שאתו התמודד.

האם הבית שיעל גרה בו הוא בעצם ביתם של בני משפחת עות'מן, שנאלצו לעזוב אותו ולנוס על נפשם? כמה מחריד תיאור הרגעים האחרונים שלפני המנוסה! אנשים שבעוד כמה שעות יהיו חסרי כול מכסים את הרהיטים שבביתם בסדינים, כדי "שלא יתמלא הריפוד באבק שיהיה קשה להסירו", מרוקנים את המקררים, משאירים במזווה את כל המזון היבש, אחרי שחילקו את השאר, מגיפים את החלונות, סוגרים את התריסים, מבריחים את הדלתות ומבקשים ממנהל בית ההארחה "לבוא ולבדוק את הבית בתקופת היעדרותם ולדווח להם על כל תקלה". כמה מזעזע להיווכח עד כמה היו תמימים, עד כמה לא היה להם מושג מה באמת יעלה מעתה בגורלם. אי אפשר שלא לחוש צער, הזדהות, אמפתיה. (כן, גם אם הקוראת עצמה היא דור שני לפליטים, שגם הם נאלצו לעזוב את בתיהם, האחד – בדמשק, האחר – בעיר שדה בטרנסילבניה, ולא יכלו עוד לשוב אליהם לעולם).

האם הדור החדש יוכל לגאול את מצוקת הדורות הקודמים? שואל הרומן. האם רצון טוב, מסירות ונכונות לסייע מעל ומעבר יכולים לכפר? להועיל? לשנות משהו? האם המסייעים יאלצו לשלם מחיר כבד על נכונתם?

חלק מהשאלות הללו נשארות פתוחות, אבל נדמה לי שיש חשיבות בעצם העובדה שהן נשאלות!

(חרף הנאתי הרבה מקריאת הספר עלי להוסיף נקודה אחת קטנה של ביקורת, הנוגעת לתחקיר שערכה – או לא ערכה – הכותבת: לצערי אני יודעת שהשתלת מוח עצם אינה נעשית בניתוח, אלא בעירוי, ושאין שום צורך בנוכחותו הפיזית של התורם. אם הוא נמצא בארץ רחוקה מוח העצם שתרם מגיע בטיסה, בשקית).

הזדהיתי כל כך עם הכתוב, עד שאני לא יכולה שלא לאחל ליסמין הקטנה, שנזקקת בסיפור להשתלת מוח עצם, החלמה ובריאות, גם אם איננה אלא דמות של ילדה בדויה.

שי אספריל, "אילו נולד איטלקי": מה אנחנו יודעים על זולתנו

כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?

סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.

מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.

כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: "איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!"

אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה"נאום" שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: "אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו." הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם "מדור" בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו"איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?" כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. "השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר." האיום הולך וגובר: "יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו"… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…

אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. "למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו." אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: "כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?", אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת "שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה," ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.

שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?

נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, "חיים של אחרים", כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: "בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת".

בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.

מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. "אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!" אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?

פ"ד אוספנסקי, "חייו המוזרים של איוון אוסוקין": כמה קל ליפול אל בורות ישנים

מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי "הכול צפוי והרשות נתונה"?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של "הרשות נתונה"? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?

שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ' אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.

בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו. 

עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר. 

רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.

הרעיון הזכיר לי את הפרק "דוב לבן" בסדרה המרתקת "מראה שחורה" מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש. 

בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה. 

כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? "בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין," אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את "הדבר הנכון", ולכן הוא "משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו." 

אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר. 

יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה. 

החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. "למה אני שוב חושב על זה?" תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, "שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ." גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא "מבין למה לא יכולתי ללמוד אז", כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…

"כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים", וגם "אין הבדל מהותי בין העבר להווה", הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…

המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.

זה שהם אמנים לא אומר שהם תרבותיים

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ'רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: "בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

"מהומה" – ההילולה

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

 

ויקטור קטלה, "בדידות": יפה להפליא!

בדידות, שראה אור לראשונה ב־1905, הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתבה אותו הסופרת הקטלנית קָטֵרִינָה אַלְבֶּרְט אִי פָּרָדִיס, המוכרת בשם־העט הגברי ויקטור קטלנה.

כשקראתי את ההקדמה לספר לא הופתעתי לגלות שכשיצא לאור בתחילת המאה העשרים הוא זכה מיד "בהכרה אדירה", הן של מבקרי ספרים והן של הקהל הרחב. איך לא? מדובר ביצירה מפעימה בעדינותה, בדייקנותה, ובעיקר – בתיאורים המופלאים המופיעים בה בלי הרף, בכל עמוד ועמוד. (ליה נירגד הפליאה לתרגם אותם לעברית ולשמר את יופיים).

הסיפור נפתח במסעם של בני זוג נשואים, מילא ומטיאס, שאמורים להגיע אל מנזר שכוח אל, ששוכן על ראש אחד מהרי הפירנאים. השניים ישמשו במנזר כאנשי המשק והתחזוקה. אנחנו מלווים אותם בדרכם, ורואים הכול מנקודת המבט של מילא. מצד אחד היא נחרדת מהבידוד שיכפה עליה, ומצד שני היא מתפעלת מכל היופי הנפרש לעיניה בדרך, ואחרי כן גם למעלה על ההר.

הדימויים השונים שקטלה יוצרת פשוט מקסימים. למשל: ניחוחה של קורנית פורחת "נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים". עצי זית "רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה". ריחם של אדי מרק העולים מקדירה נראים כמו "עננה לבנה" שמסתלסלת מעלה, "כאילו הייתה הקדירה אגרטל ובו קנוקנות פורחות". שמש חורפית נראית כמו "פרח אור נבול", וגם בחיוורונה היא מצליחה "להסיט מעליה את המלמלות הדקות שהסתירו אותה, ושטף של זהב עמום התפרש על פסגתו החשופה של המצוק הבינוני". והנה תיאור יפה להפליא של גינה פורחת: "ציפורנים אדומות התמסרו בלי בושה לנשיקות השמש."

בדרך למנזר מילא מביטה סביבה ורואה "יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצדה האחר של הדרך". היא מתפעלת מהשוני שבין האזור שאליו הגיעה, לבין המקום שממנו באה. כאן: "נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה, ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים." בעיניה כל מה שהיא רואה "פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!"

האם המקום שאליו תיקלע בעוד זמן מה יזמן לה באמת שפע של אהבה, כמובטח?

במנזר מילא מגלה זוהמה והזנחה של שנים. כמה יפה אפילו תיאור התהליך שבו היא מקרצפת הכול! לא רק רצפות, קירות, משטחים, כלי מטבח, אלא גם את המנחות השונות שהותירו מאמינים לנוכח פסלו של הקדוש. המנחות הללו נראות לה "כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים" – בסיפור הזה גם לכלוך נראה יפה, או לפחות מעניין… את הכול מילא מנקה בחריצות ובמסירות אין קץ, ובעקבות זאת החפצים שהיא מנקה הולכים ומתגלים: "העולם המפציע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים."

לטעמי, עיקרו של הסיפור ביופיו, אבל התיאורים הרבים נועדו לספר לנו על היחסים של מילא עם הדמויות הסובבות אותה: מה יקרה לקשר שלה עם בעלה? מה באמת היא מרגישה כלפי מי שמכונה "הרועה", גבר שנוהג בה בחסד ומיטיב איתה? אנחנו נגלה מדוע אישה שגרה בכפר הסמוך, ושאיתה מילא התיידדה, מתנכרת לה פתאום, ויתברר לנו ממה מילא תתפקח, מה היא תאבד, ובמה תזכה, בסופו של דבר.

הסיפור מתפתח, ויש בו עלילה מהודקת, מעודנת ונוגעת ללב, שנובעת כולה מהדמויות, מאישיותן ומהערכים שלהן. משובצות בו אגדות שונות ומלבבות, שכולן קשורות אל הנוף ההררי.

מילא תגלה בעצמה תעצומות נפש שלא ידעה על קיומן, יהיו לה תובנות חדשות על המציאות ועל בני האדם, ובסופו של הסיפור היא תהיה אדם אחר לגמרי מהאישה שעלתה לראשונה אל ההר.

דלטון טרמבו, "ג'וני שב משדה הקרב": קריאת חובה

הספר ג'וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט "טרמבו" המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג'וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה "מוחה על כך בלהט", שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה "מלחמת העולם הראשונה", השנייה "לא הייתה רומנטית". טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.

לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא "החלה כחגיגת קיץ". כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן "חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר", את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו"שאר השוטים מסוגם", אלה שצעדו בסך "ברחובות ערי הבירה של אירופה".

ג'וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג'וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.

כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה "המלחמה שתשים קץ למלחמה" (באנגלית: "The war to end war"). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: "אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת."

הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג'וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו "גיבור". אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג'וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש"הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה." ומאחר שהוא "איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא "יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן", ולכן מרגיש שהוא "יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם." הוא "החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב."

ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, "כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?" ומשיב לעצמו: "בטח שלא." (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)

ג'וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: "אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם." הוא זועם על "אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים." אלה ש"נשמעים מצוין". אלה שמספרים לנו כי "המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם," אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש"מסרו את נפשם בגבורה", כי "מותם לא היה לשווא", ועל אלה שמדברים על "חללינו הגיבורים."

ועל כל אלה הוא משיב: "אבל מה אומרים המתים?" (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו "אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי").

עוד הוא אומר לעצמו ש"בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?" אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי "כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה," וזאת מכיוון ש"בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו."

ג'וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג'וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.

האם יצליח? מה תהיה התוצאה?

זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.

תרגם מחדש לעברית: יותם בנשלום

JOHNNY GOT HIS GUN, Dalton Trumbo

אליסיה חימנס ברטלט, "חדר לא שלך": ואם החדר שייך לבעלת הבית?

שמו של הרומן (המבריק!) שכתבה הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט משתעשע כמובן עם חדר משלך המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף. במסה של וולף, ששמה נהפך לסיסמה פמיניסטית, הסבירה הסופרת כי כדי שאישה תוכל ליצור, היא זקוקה לחדר ולכסף משלה, כלומר – לעצמאות כלכלית ולפרטיות.

אחד הסמלים שבהם השתמשה וולף במסה כדי לפתח את טיעונה ולהדגים אותו היה דמות שהמציאה, אחותו הבידיונית של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך לא היו לה שום סיכויים להצליח כמוהו כמחזאית ושחקנית, רק מכיוון שהייתה אישה, ולפיכך – נטולת כל זכויות, כולל הזכות לרכוש השכלה, ולהסתובב בעולם כמי שמתאפשר ומותר לה ליצור. 

הנה, למשל, סיכת־דש פמיניסטית, שמתכתבת עם דבריה של וולף:

האם וולף האינטלקטואלית, שחתרה בכתיבתה לשיוויון זכויות לנשים, ידעה ליישם בחייה האישיים את העקרונות ההומניסטיים שהאמינה בהם והטיפה לקיומם? 

ספרה של ברטלט משמש כמעין סכין שאתו היא "שוחטת", מטפורית, כמובן, את הפרה הפמיניסטית המקודשת.  

יש ברומן שלושה מישורים: בראשון מופיעים הרהוריה, מחשבותיה והחלטותיה ככותבת. היא מספרת לנו על התלבטויות. למשל – "פתאום יש כמה דברים שמבלבלים אותי ואני לא יודעת איך לספר אותם." או: "מי בכלל אמר לי לכתוב את הרומן הארור הזה שבו המציאות מכריעה ללא הרף את הדמיון?" או: "מעניין לראות כיצד העובדה הזאת מסופרת ביומנה של וירג'יניה, כמו בזה של נלי". 

במישור השני מופיעים קטעים מיומנה של אותה נלי, משרתת שעבדה בביתם של וירג'יניה ולנארד וולף במשך שנים רבות. (אגב, בספר השם Leonard מתועתק כ־"לאונרד", וזאת טעות נפוצה…). 

המישור השלישי הוא – קטעים מתוך יומניה הרבים של וירג'יניה וולף, שהתמידה בכתיבתם לאורך השנים, לצד הכתיבה הספרותית שבה עסקה.

ביומניה מזכירה וולף לא פעם את נלי, את הוויכוחים שהתנהלו ביניהן, ובעיקר, במודגש, את אחד העימותים שבעיצומו ביקשה ממנה נלי להסתלק מ"חדרה" –  החדר ששכן, כמובן, בתוך ביתה של וולף. "החדר לא שלך" הזכירה לה וולף, בלי היסוס. נלי הייתה רק משרתת. את החדר שזכתה להתגורר בו קיבלה בהשאלה. הוא לא הובטח לה. בכל רגע אפשר היה לפטר אותה בלי שום הסבר או תירוץ (וכך אכן קרה, כעבור שמונה עשרה שנים!), ואז תיאלץ לעזוב מיד, ולמצוא לעצמה מקום מגורים אחר.

האם רק סופרת זקוקה לחדר משלה? האם רק ליוצרים חשובים יש זכויות? כמובן שלא. אבל לנלי אין אפשרות לחיות כאדם בוגר ואוטונומי, רק משום שלרוע מזלה נולדה ענייה.

היו ברומן קטעים שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על הספר  They Were Her Property, העוסק בנשים שהיו בעלות עבדים במדינות של דרום ארצות הברית, לפני מלחמת האזרחים. "לא נדבר על עבדות", כותבת  ברטלט, "אבל גם לא נעלה על דעתנו בשום פנים ואופן את תפיסת החירות הנוכחית. אינני מתייחסת ליכולת או לחוסר היכולת שלהן [של המשרתות] לצאת מהבית כרצונן…" היא מסבירה שכוונתה  להשלכות אחרות של מעמדן. למשל, מקרים שבהם משרתות "נשלחו' לבית אחר, אם נוכחותן נעשתה מיותרת או לא נוחה", וכך "המשרתת שהושפעה מההחלטה, נשלחה ליעדה בלי יותר מדי הכנות": כמעט כמו שקרה לעבדים, כמתואר בספר They Were Her Property. גם למשרתות לא הייתה כמעט זכות להחליט על גורלן, וכמו העבדים והשפחות, גם המשרתות באנגליה חיו בבית האדונים ושירתו אותם כמעט לאורך כל שעות היממה. 

בקטעים מסוימים ברומן חשבתי על ספרה של אירית פורת, מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה? ועוד יותר מכך – על הדיסרטציה שלה, "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה", שבה תיארה, בין היתר, את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיות מהגרות עבודה שמטפלות בזקנים סיעודיים. למשל – העובדה שהן, כמו המשרתות באנגליה, גרות במקום העבודה שלהן, ושעות העבודה שלהן נפרשות על פני היממה כולה. 

מה למשל קרה באנגליה למשרתות שהזדקנו? הן נשלחו לגור במוסדות, "ואדוניהן לשעבר נהגו לבקר אותן פעם או פעמיים בשנה, בתאריכים ידועים מראש." לכאורה – למה אפשר לצפות? הלא המשרתות היו רק שכירות. אבל אם זוכרים שהן גרו עם האדונים והגבירות בקרבה אינטימית ביותר, לפעמים, כמו במקרה של נלי, במשך שנים רבות, הדעת נותנת שתיווצר איזושהי מחויבות רגשית, איזשהו קשר שחורג מעבר ליחסי עובד־מעביד, אבל ברוב המקרים זה לא קרה. המשרתות הזדהו עם המעסיקים שלהן, כפי שברטלט מראה, התגאו או התביישו בהם, וחשו מעורבות בתהפוכות חייהם, אבל ההזדהות והאכפתיות היו חד־צדדיות. כשנלי נאלצה לעבור ניתוח לכריתת כליה, בני הזוג וולף ביקרו אותה רק פעם אחת בבית החולים (היא אושפזה במשך חודשים).

ברטלט חושפת היבטים רבים של צביעות בדמותה של וירג'יניה וולף. למשל – סירובה לקבל אצלה לעבודה כמשרתת את אחותה של נלי, רק משום שזאת הרתה מחוץ לנישואים, בשעה שהמשרתת יודעת כי "הם [אנשי 'חבורת בלומסברי', המעגל החברתי של בני הזוג וולף] יכולים לחיות יחד וללדת ילדים בלי נישואים ולצעוק 'פין!' בשעת התה ומה שמתחשק להם, אבל אנחנו…" (המשרתת מתכוונת לשעשוע שהייתה עדת שמיעה לו: וירג'יניה, לנארד ואורחיהם החליטו יום אחד להתקומם בקול רם נגד מגבלות הנימוס, והתאמנו בלצעוק את המילה "פין" במלוא גרונם, לתדהמתה של נלי). 

עוד דוגמה לצביעות: הזעזוע שווירג'יניה וולף חשה כשהבינה שאם העקרונות הדמוקרטיים והליברליים שהיא דוגלת בהם ייושמו, גם המשרתים יוכלו להצביע בבחירות. הנה כך כתבה ביומנה ב־31 במאי 1929: "'אנחנו מנצחים,' אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור. מדוע? בין השאר כי אני לא רוצה שנלי תמשול בי. זה יהיה אסון אם לוטי ונלי ימשלו בנו."

 הרומן כולו מרתק. השילוב בין שלושת המישורים כתוב כמלאכת מחשבת. בסיומו, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת: "הערה למהדורה החדשה", ציפתה לי הפתעה, שהבהירה לי לצערי שמשהו ברומן הוליך אותי שולל… ובכל זאת ההנאה מהקריאה לא נפגמה, אדרבא, הערכתי לכותבת רק גדלה!

אסיים באחד המשפטים שנלי אומרת לחברתה, גם היא משרתת, כמוה: "הבית שלי הוא במקום שבו אני נמצאת, גם אם זה רק חדר וגם אם הוא אפילו לא שלי."

האם זאת תשובה ניצחת לתביעה ל"חדר משלך", שאותה ניסחה הסופרת הדגולה? לא, לא ממש…

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

 

 

ואלרי פרין, "להחליף את המים של הפרחים": חוויה צרפתית

התמונה שעל העטיפה מבטיחה ולא מכזבת: יהיה כאן משהו רומנטי ומעודן, יהיו כאן אהבות סוערות ונצחיות, פרחים, נשים ונופים יפים, הרגשות יהיו עוצמתיים וגדולים מהחיים ויטלטלו את הנפש, והסוף – הוא חייב לצפון בתוכו תקווה, ולמרות הכול, אף על פי שיש כאב, מוות ופרידות – הבטחה שאפשר עוד לאהוב ולשמוח.

להחליף את המים לפרחים נקרא בבת אחת ובנשימה עצורה. הספר ראה אור לראשונה בצרפתית ב-2018, זכה בצרפת בכמה פרסים, והיה רב מכר.

זהו סיפורה של ויולט טוסיין, אישה שהייתה בילדותה אסופית, לא הכירה את הוריה, וגדלה במשפחות אומנות. אנחנו פוגשים את ויולט בתקופה שבה היא אישה בוגרת, שעובדת כאחראית על התחזוקה של בית עלמין נושן. מרבית הסיפור נמסר מפיה,  בגוף ראשון, אם כי בשלב מסוים יש הפתעות שונות, כשהסיפור עובר אל דמויות אחרות, ואז נודע לנו שנקודות מבט שונות יכולות לחשוף אמיתות לא צפויות. בהתחלה נדמה שהסיפור יהיה סטטי ונינוח. מה כבר יכול לקרות לאישה לא צעירה שחיה ליד בית קברות, מגדלת פרחים, ומלווה את המתים בדרכם האחרונה? אבל הסיפור צופן בתוכו לא מעט מהפכים ותהפוכות, וסודות מסמרי שיער שהולכים ונחשפים בדרכים שונות, עד לסוף הדרמטי.

כך למשל אנחנו עוברים בין היתר ברגעים מסוימים בסיפור אל תודעתו של פיליפ, בעלה של ויולט, ואז נוכחים לדעת כי בני אדם מוגבלים ביכולת שלהם להעמיק אל נפשו של הזולת, ושאפשר לטעות כשמסבירים או מפרשים התנהגויות שונות של הזולת.

מדוע בעצם עזב פיליפ את ויולט? היכן הוא גר? האם יחזור אליה? איזה אירוע מחריד מסתתר בעברם? האם יצליחו לגלות את האמת על מה שקרה להם? איך ישפיע הגילוי על תפישת המציאות שלהם, על היכולת שלהם להמשיך לנהל את חייהם?

מה עומד מאחורי השגרה הנינוחה שבה חיה ויולט? אילו רגשות יתעוררו בה כשתיחשף לסיפור אהבה סודי של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה? מדוע במות האישה האחרת מתברר שמשאלתה האחרונה הייתה להיקבר בסמוך לגבר הזר- לכאורה?

הסיפור רווי יצרים, תשוקות, אהבות וכאב, הכול קיצוני, הרה גורל, וחד פעמי. האהבות נצחיות וסוחפות, והסופרת, ואלרי פרין, מיטיבה לרקום עלילה מורכבת ומפתיעה, שבה, כמו בספר מתח, כל התעלומות נפתרות, וכל התמיהות מוסברות.

כפי שאפשר כבר להבין, לא מדובר בספרות גדולה או חשובה, אבל הקריאה נעימה מאוד. "בלב כבד אני סוגרת את היומן של אירן," מספרת לנו ויולט על יומן חיים סודי שהובא לידיעתה, ומוסיפה: "כמו שסוגרים ספר שהפך לאהוב. ספר חבר שמתקשים להיפרד ממנו כי רוצים שיישאר קרוב". אין ספק שבדבריה אלה כיוונה הסופרת גם אלינו ואל החוויה שלנו עם קריאת הספר שלה. היא רוקחת עלילה שכל המרכיבים הדרושים נמצאים בה: מתח, סקרנות, חמלה והזדהות. הספר צרפתי מאוד, גדוש ניחוחות, שמות ומראות שמעוררים תחושה של חוויה חושית ואפילו חושנית.

השתעשעתי לגלות בוויקיפדיה שהסופרת היא בת זוגו של במאי הקולנוע הנודע קלוד ללוש, ואף השתתפה בכתיבת התסריט של כמה מהסרטים שיצר. ומדוע השתעשעתי? כי אחת הדמויות בספר שלפנינו מציינת כי המאהב שלה "העדיף את [הסרט] 'הרפתקה היא הרפתקה' של קלוד ללוש, שהכיר בעל פה". לא הצלחתי להבין אם מדובר באחד הסרטים שהיא השתתפה ביצירתו. אם כן (וגם אם לא!) מדובר כאן  בקריצה שובבית מאוד…

   CHANGER L'EAU DES FLEURS

Valérie Perrin

תרגמה מצרפתית: אביגיל בורשטיין

תמר מרין, "דיירת": איך נראים חיים על פי תהום כלכלית

על ספרה החדש של תמר מרין אפשר לומר קודם כל שהוא סוחף: קראתי אותו ברצף אחד, בתוך כמה שעות,

עלילתו קאמרית, ולכאורה פשוטה למדי. היא עוסקת בבני זוג שהתגרשו לפני שלוש שנים וכבר, כפי שנהוג לומר, "המשיכו הלאה" – כל אחד מהם קשור בזוגיות חדשה ובטלטלות האחרות שהיא מביאה אתה. אבל אז הם מגלים שלא כל כך פשוט להיפרד באמת, "עד הסוף" וממש. "אף בת זוג לא תצליח להיכנס באמצע, כי פניהם של ילדינו המשוכות על פנינו תמיד יחברו בינינו יותר מכל החשקים ויותר מכל האהבות, שום דבר לא יוכל להתיר אותנו", אומרת לעצמה איה ברגע דרמטי במיוחד, כשהיא מבינה עד כמה הגרוש והיא, ושני הילדים, ממשיכים להיות תא משפחתי, גם אם הוא מפורק, גם אם אינם חיים עוד ביחד. לבני הזוג הגרושים יש לא רק ילדים, אלא גם היסטוריה משותפת, וידיעות והבנות שלא יוכלו לחלוק עם אף אחד אחר.

האם פירושו של דבר שהם נידונו להמשיך להפריע זה לזה להתקדם ולמצות אפשרויות חדשות?

ומה התפקיד של מי שחייהם נושקים לאלה של בני הזוג הפרודים? איך, למשל, יגיבו הוריה של איה, שבדירה השייכת להם חיו בני הזוג, ועכשיו גרה בה רק איה עם הילדים? האם כשתבקש מהם עזרה, ברגע של משבר קיצוני, הם ייחלצו ויסייעו לה?

מאלף, מכאיב, כמעט משעשע, התיאור של התהום הפעורה בין איה להוריה. הם אמנם מלאים ברצון טוב, אבל אין סיכוי שיבינו באמת את צרכיה ואת עמדתה. הם, מנקודת המבט הצרה שלהם, מנסים לשכנע אותה שהגרוש שלה בעצם טוב לה, גם אם היא כבר מזמן לא מעוניינת בו, וסיבותיה כבדות המשקל עמה.

אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שמתקיימות גם בין בני אדם שאוהבים זה את זה, ולאי היכולת הבסיסית של אנשים להבין באמת את זולתם, אפילו כשהדברים נאמרים בגלוי ובמפורש. לא רק חשדנות נמצאת בבסיסן של אי ההבנות, אלא גם עניינים פנימיים שלא מאפשרים לבני אדם להיכנס לעמדתו של האחר ולראות את המציאות מנקודת מבטו.

וחוץ מזה, הספר משקף את הקשיים העצומים שאתם נאלצים להתמודד מי שמחליטים לפרק את היחידה הכלכלית שהיא חלק לא מבוטל בחיי הנישואים. בישראל כיום קשה מאוד להתקיים. אנשים נאלצים לעבוד ולעבוד, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא קשה להיקלע למפלה כלכלית שאין ממנה מוצא. למי שאין משאבים בלתי מוגבלים, ובמיוחד למי שלא חי ממשכורת קבועה אלא מתשלומים תמורת עבודה, כמו למשל עיליי, הגרוש של איה, שמתפרנס מעבודות תרגום מזדמנות. אדם כזה עלול בקלות מאוד להתמוטט. אפילו הוצאה כספית אחת גדולה, חד פעמית ולא צפויה, יכולה לגרום למפולת: אף אחד לא מוותר על מה שמגיע לו: אם אין הכנסה, הבנק מסרב לכבד את הצ'קים היוצאים, בעל הבית לא מוותר כמובן על התשלום של שכר הדירה, ותוך זמן לא רב אדם יכול למצוא את עצמו מחוסר בית ותלוי ברצונם הטוב של אחרים. ואם אין כאלה? ואם אין ממי לבקש עזרה? לא בכדי נקרא הרומן הדיירת: במציאות הישראלית הנוכחית בעלות על דירה, או למצער – הרשות לגור בדירה ששייכת להורים שאינם גובים שכר דירה, או שגובים שכר דירה מופחת, ושלא יזרקו אותך לרחוב בכל מקרה – יכולה להיות ההבדל בין האפשרות לשרוד כלכלית, לבין הקריסה האורבת לפתחו של מי שחייב להחזיק את עצמו, בכוחות עצמו בלבד.

מרין מיטיבה לתאר את החיים הללו, על פי תהום כלכלית, ואת הקלות שבה אפשר להתמוטט.

יש ברומן גם סוג של מתח. יש סכין שמופיעה כבר בעמוד הראשון, וברור לגמרי שיש לה תפקיד, כמו זה של האקדח, שאם הוא מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות בשלישית, כדבריו של צ'כוב. אמנם מבחינת כרונולוגיית־העלילה העמודים הראשונים מגיעים לקראת סופו של הרומן, אבל בכל זאת מתעוררת הסקרנות: מה יקרה עם הסכין הגדולה והמפחידה הזאת? האומנם היא תשמש ככלי נשק? תפגע במישהו? תפצע? האם אי ההבנות הבלתי פוסקות יגרמו לנזק ממשי, גופני, פלילי? ואולי יצליחו בכל זאת הדמויות שבסיפור להגיע סוף סוף לאיזושהי הבנה גואלת? לרדת לסוף דעתו של הזולת?

מעניינות גם נקודות המבט השונות של הדמויות זו על זו. האם עיליי יצליח להבין את ליה, בת הזוג החדשה שלו? ומה באמת דעתה עליו? האם היא בעדו? איך ישפיע עליה העלבון שהיא חשה?

הסיפור נפתח בשני שוטרים שמגיעים לדירתה של איה. מי זימן אותם? לאיזו מסקנה הם מגיעים? ומה יהיה הסוף…?

Graham Greene, the comedians: כיצד המסכה נהפכת לפנים האמיתיות

"אני אישה זקנה, וכידוע לך – מעין שחקנית. אבל בבקשה, תמשיך להעמיד פנים. כל זמן שאנחנו מעמידים פנים, אנחנו נמלטים. תעמיד פנים שאני אוהבת אותך, כמאהבת. תעמיד פנים שאתה אוהב אותי, כמאהב. תעמיד פנים שהייתי מתה למענך, ושהיית מת למעני".

את הפתק עם הדברים הללו כתבה אמו של מר בראון. את שמו הפרטי איננו יודעים. הוא זה שמספר לנו בגוף ראשון על כל מה שקרה לו אחרי שמצא את הפתק בין החפצים של אמו. היא כתבה אותם למאהב שלה, שהתאבד יום אחרי מותה מהתקף לב. הדברים הללו יכולים לשמש כמעין מפתח להבנת הרומן The Comedians, השחקנים, בגרסה העברית, שפרסם גרהם גרין לראשונה ב-1966. 

הרומן מתרחש בטהיטי, בימי שלטון הטרור של פרנסואה דובליה שכונה "פָּפָּה דוֹֹק". מר בראון נקלע אל האי כמה שנים לפני שהעריץ השתלט עליו. אמו, שאותה כמעט לא הכיר, כתבה לו והזמינה אותו להגיע אליה לביקור באי. למחרת בבוקר היא מתה, אך הספיקה לעדכן אותו: בית המלון שבו התגוררה שייך לה, והיא הורישה אותו לבנה, אחרי שנים ארוכות שלא נפגשו: היא נטשה אותו בילדותו, ועד שהגיע לטהיטי חי חיים של נע ונד בעולם, חסר כול, בודד ומנותק.

ההווה הסיפורי מתרחש שנים אחדות אחרי שבראון הגיע לראשונה לטהיטי. בית המלון, כמו האי כולו, ירד מגדולתו, בעקבות שלטון הדמים. התיירים הפסיקו להגיע, ותושבי האי חיים בחרדה קיומית מתמדת. מר בראון נסע לניו יורק בניסיון כושל למכור את בית המלון. על הספינה, בדרכו חזרה, פגש שלושה אנשים: זוג אמריקני נשוי ששם משפחתם סמית, ואנגלי בשם ג'ונס, שטען כי במלחמת העולם השנייה שירת בבורמה כקצין בצבא, והוביל חיילים לקרב. 

שלושת השמות הללו, בראון, סמית ומייג'ור ג'ונס, הם כמעט שמות גנריים. הם מעין "כלאדם" אנגלוסקסי סתמי וחסר ייחוד, מעין מסיכה שמסתירה את הייחודיות של כל אחד מהם. 

בהקדמה לספר חומד גרהם גרין לצון ומסביר כי טעות לחשוב שבכלל שם משפחתו הכמעט גנרי, גרין (אם כי כתב אותו Greene, ולא Green' ובכך ייחד אותו…), אין לטעות בו ולהאמין שהדובר ברומן זהה עם הסופר. על כך הוסיף גרין והעיר כי רבים כבר חשבו בעבר שהוא עצמו נהג להשתתף במשחקי הימורים, כמו אחד מגיבורי ספריו. הוא אינו מזכיר על איזה ספר מדובר, אבל ברור לגמרי שהתכוון לספר המפסיד זוכה בכול, (שאותו זכיתי, למרבה השמחה לתרגם לעברית).

זוכה בכול

לקראת סופו של הרומן The Comedians מגלה מר בראון שמייג'ור ג'ונס אימץ לעצמו את שמו, כמו שעשה גם הוא עצמו. שניהם לא הכירו את האבא שלהם, ונולדו לאמהות לא נשואות. שניהם אנשים מנותקים ובודדים בעולם. כל אחד מהם מציג דמות. "מייג'ור" ג'ונס, כך מתגלה לקראת הסוף, בכלל לא היה קצין ומעולם לא הוביל חיילים לאף קרב. סיפוריו על עצמו הם העמדת פנים וניסיונות לברוא לעצמו דמות הירואית.

עד לרגע הגילוי והוידוי, כשהאמת על ג'ונס נחשפת, מתעב בראון את האיש ובעיקר מקנא בו, ובכל זאת פועל כדי להציל את חייו: בראון מבריח את ג'ונס אל אחת השגרירויות הדרום אמריקניות שבאי, כדי שימצא שם מקלט מדיני. חייו נתונים בסכנה כי ניסה "לעקוץ" את מושל האי. מרתה, אשתו של השגריר הדרום אמריקני, היא המאהבת של בראון, ואחרי שהוא מגניב את ג'ונס לביתה הוא מתחיל לחשוד  בה שהיא מאוהבת בג'ונס ובוגדת אתו לא רק בבעלה, אלא גם בו עצמו. 

יש ברומן שני סוגי אנשים: אלה שחיים במסירות וביושר, ואלה שמעמידים פנים ומזייפים. 

מרתה בוגדת אמנם בבעלה, אבל היא מסורה מאוד לבנה, שאותו היא אוהבת אהבת אמת. לקראת סופו של הרומן מתברר לנו שגם את מר בראון אהבה בכל לבה והייתה נאמנה לו, על אף חשדותיו וגילויי קנאה התכופים שבהם הציק לה, ולא רק בגלל ג'ונס. בראון מציק למרתה בעיקר מכיוון שהוא רכושני כלפיה. מסירותה אל בנה מעצבנת אותו, ואת הילד הוא מתעב: הילד, לדבריו, תובעני וגם שמן מדי, ובכך דומה לאביו. בגללו מרתה לא יכולה להקדיש לבראון את מלוא תשומת לבה. כבר בפגישתם הראשונה, עוד לפני שהם בכלל מכירים, כשמרתה פונה אל בראון בסניף הדואר המקומי ו"מתחילה" אתו, ימים אחדים אחרי שהגיע לראשונה לאי, יש לו כבר תביעות כלפיה: הוא מתרגז, כי היא ממהרת לשוב אל המכונית, שם הילד מחכה לשובה. וזה עוד לפני שהוא יודע אפילו מה שמה!

מר וגברת סמית הם זוג אידיאליסטים שהגיעו לטהיטי מארצות הברית כדי לקדם את רעיון הצמחונות. הם משוכנעים שזאת יכולה לפתור את כל הבעיות שהאנושות סובלת מהן. מעניין להעיר כי הרעיון שנראה בשנות ה-60 תמוה ואקסצנטרי זוכה כיום לעדנה. האנושות הבינה עד כמה צריכה של בשר בזבזנית והרסנית לכדור הארץ. "מחקר חדש מראה שפרט למניעת הריגתם של בעלי חיים רבים, מהלך כזה יציל את חייהם של כ-8 מיליון איש בשנה וגם יעזור לסביבה", נכתב בהארץ כבר לפני חמש שנים, והיום מבינים רבים כי השינויים האקלימיים והתופעות החמורות שהם גוררים אחריהם, בעקבות ההתחממות של כדור הארץ, גם הם, קשורים  לאכילה של בשר. אבל בספר שלפנינו הצמחונות והרצון של בני הזוג סמית לקדם אותה נתפשת כסממן לתמימותם ולניתוק שלהם מהמציאות. על איזו צמחונות אפשר לדבר עם תושבי האי מזי הרעב, שהשחיתות והעריצות השלטונית לא מאפשרת להם לחיות?

לעומת שלוש הדמויות הללו, מרתה ובני הזוג סמית, האחרים, כלומר מייג'ור ג'ונס, מר בראון ואמו, הם "שחקנים". ג'ונס מתגלה בסופו של הרומן כגיבור אמיתי.

מר בראון מציג בפני הקורא בלי הרף את חולשותיו. את הקטנוניות והנרגנות שלו. את השנאה, הקנאה החשדנות והרשעות שמפרפרות בתוכו בלי הרף ורק מדי פעם מתבטאות בדברים שהוא אומר או עושה. הוא מעמיד פנים: משחק דמות של אדם שונה מכפי שהוא באמת, אבל ראה זה פלא: במהלך הרומן הדמות שהוא "מציג", שאינה דומה למהותו הפנימית הנסתרת, משתלטת עליו, והמשחק נהפך לאמת. קורה לו מה שקורה לאמו, שביקשה מהמאהב שלה "להעמיד פנים" שהוא אוהב אותה ומוכן למות למענה, עד שהסתבר שהעמדת הפנים אמיתית: המאהב אכן מתאבד כשהיא מתה! כך גם המספר, מר בראון, מתגלה ברגע האמת כאדם בעל ערכים, שמסתכן למען הזולת. כמו כן, רגע האושר המשמעותי ביותר שהוא חווה עם מרתה הוא כאשר הם מוותרים על המגע המיני, שמרבית מפגשיהם התמקדו בו, ורק נמצאים זה עם זה בקרבה אמיתית של הנפש. הוא משחק דמות של אדם טוב, ובסופו של דבר נהפך לכזה! 

בין חפציה של אמו גילה מדליה על הצטיינותה בשורות הרזיסטנס. הוא תוהה אם קיבלה את המדליה הזאת כתשורה מאחד המאהבים שלה, ואולי לא? אולי באמת הייתה גיבורת מלחמה? "היא הייתה אמיתית," מספרים לו עליה להפתעתו לאחר מותה. הנה עוד דוגמה למשחק שיש ברומן בין מראית עין לאמת. 

לעומת זאת מתגלה שמרתה המאהבת שלו, האישה האמיתית כל כך, המסורה עד אין קץ לבנה ולצרכיו, היא בתו של פושע מלחמה גרמני, שנתלה, בעקבות משפטי נירנברג. הנה טוב שנולד מתוך רע. 

שמו של הרומן בעברית, "השחקנים", מחמיץ משהו ממשמעותו באנגלית, The Comedians – הקומדיאנטים. היכולת לצחוק ולהצחיק משמעותית מאוד לאורך הספר. כך למשל ממש בתחילתו, כשמר בראון מציג את עצמו בפני מר סמית ומייג'ור ג'ונס, הוא מציין: "נדמה היה לי שזאת בדיחה גרועה", כי אכן המשפט "מר בראון מר סמית ומייג'ור גו'נס נפגשו על סיפון של אונייה" נשמע כמו התחלה של בדיחה. 

לכל אורך הסיפור מר בראון מקנא במייג'ור ג'ונס, בין היתר מכיוון שיש בו בג'ונס היכולת להצחיק, ובראון מבין שמדובר בכישרון חשוב: בני אדם סלחניים כלפי מי שיודעים להצחיק אותם. כלפי "קומדיאנטים". 

גרהם גרין נוגע  ברומן בגזענות הסמויה והגלויה של לבנים כלפי אנשים בני גזעים שונים משלהם. מעניין לשים לב שבתקופה שהספר ראה אור, אמצע שנות השישים, היה עדיין לגיטימי להשתמש במילה negro. מר בראון חושף את הגזענות שהוא עד לה, בפרטים קטנים שהוא מציין. למשל, הוא מספר על מלצר ש"דיבר בקול רם, כמו זה שבו אנשים מסוימים פונים אל כל בן גזע שונה" (כלומר, כלפי מי שאינו לבן). כשמדברים על אחד המעללים של אנשי הטונטון מקוט, המשטרה החשאית המושחתת שהקים פָּפָּה דוק, מעיר מר סמית ואומר: "היטלר עשה דברים חמורים יותר, נכון? והוא היה לבן. אי אפשר להגיד שהכול בגלל צבע עורם". מר סמית מקפיד מאוד שלא להיראות או להישמע גזען, אבל ברגע של אמת, כשאחד מאנשי הטונטון מקוט מרגיז אותו, מתנפל עליו מר סמית במילים "תסתום את הפה, זבל שחור"… 

"נראה שאנחנו מפליגים לעבר ארץ מוזרה", אומר מר סמית במהלך ההפלגה לעבר טהיטי. על דעתי עלתה הנובלה לב האפלה של ג'וזף קונרד: הפלגה אל מקום של רשע, רצח ואימה. בשני הסיפורים מתגלה הזוועה, ובשניהם אחראים לה במידה רבה הלבנים שהגיעו למקום לא להם. שוב ושוב רומזות הדמויות השונות כי שלטון האימה מתאפשר בטהיטי רק מכיוון שהאמריקנים מעוניינים ותומכים בו, שכן הם רואים בו מחסום בפני הקומוניזם. ועל כך אומרת גברת סמית כי אמנם "הפרוגרסיבים יהיו תמיד במיעוט," אבל היא ובעלה, שמתנגדים למדיניות האמריקנית, "לפחות השמענו קול מחאה". האם די בה, במחאה? מה באמת ערכה? 

"החיים הם קומדיה, לא הטרגדיה שאליה התכוננתי," אומר לנו בראון. את הדברים הללו הוא מבטא בעצם בדיעבד. מאחר שהוא הקול המספר את הסיפור בגוף ראשון, כל מה שמתחולל ברומן היה ונגמר, הסתיים כך או אחרת. רק אנחנו, הקוראים, חוזרים וחיים את המציאות ההיא, את הפחדים, העצב, הכעס, התקוות והייאוש שגרהם גרין מיטיב כל כך ליצור ולהראות ביצירת המופת שכתב. 


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים

הספר השחקנים עובד כסרט בכיכובם של ריצ'רד ברטון, אליזבת טיילור, אלק גינס, ופיטר יוסטינוב. להלן הטריילר:

לאחרונה ראה תרגומו לעברית של ספר אחר של גרין: סוף הרומן

ירמי פינקוס, "רווקים ואלמנות": כולן נהדרות

ספרו השלישי של ירמי פינקוס ראה אור ב-2017. ומאז שקראתי את שלושת ספריו הראשונים הוא פרסם גם את הרומן השנון החמדנים, קומדיה מחיי האמנים.

בניגוד לקודמיו, רווקים ואלמנות איננו רומן, אלא קובץ של ארבע נובלות. שלוש הראשונות מתרחשות ביקום דומה לזה של הרומן בזעיר אנפין, ורק הרביעית שונה מהם במקצת, אם כי היא משתבצת היטב לצד כל האחרות.

שאל אותי הידיד שהעניק לי את שלושת הספרים אילו מהנובלות בקובץ היא הטובה ביותר בעיני, והתקשיתי לבחור. כולן נהדרות!

כתיבתו של פינקוס מתאפיינת בחוש הומור שנון, לפעמים כמעט אכזרי, אבל משעשע מאוד. יש לו יכולת מופלאה לתאר בני אדם, ובאמצעות פרט שולי לאפיין אותם בדייקנות ובמקוריות. הנה למשל בסיפור השני, "עכברושיה של מרגלית הרץ", נלכד השכן צפרוני בשיחה מיותרת עם שכנתו, והוא מציץ בשעונו: "את האוטובוס של שמונה ועשרים כבר הפסיד, ועתה חישב כמה זמן נותר לו עוד להעביר בשיחה שלא הוא ולא בת שיחו חפצו בה, מבלי שיחמיץ גם את האוטובוס של שמונה ושלושים". במקום אחר מסופר לנו שצפרוני "חי לו, למיטב ידיעתו, חיים נעימים דווקא, חיים שהתנהלו לאורה של הפרדיגמה הבאה: מי שאינו מתערב בחיי זולתו – הזולת מניח לו לנפשו". בקטע אחר, כשמישהי "לא רוצה להיות בטוחה במאה אחוז אלא במאתיים אחוז" אותו צפרוני, שהוא "מנהל חשבונות ותיק", אומר לעצמו שמדובר במשאלה "שאינה בגדר האפשרי"…

פינקוס מיטיב לפוצץ בלונים מנופחים של מה שמתחפש לנשגב באמצעות סיכות של הומור ושל ראייה מפוקחת. כך למשל בסיפור הראשון בקובץ, "מוכרים וקונים" נוהגת דודתו המתה של מלכי לפקוד את אחיינה כרוח רפאים ולהשיא לו עצות. והנה מסתבר שעוד לפני שמתה "יצא לה שם של בעלת אוב". וכך "בכל מוצאי שבת התכנסה בדירתה עדת מאמינים שנהגו להשביע צללי רפאים ולדרוש בעצתם, חלקם אישים נודעים מתולדות האנושות וחלקם מתים צנועים יותר, פרטיים". לאחר מותה אותה דודה "מיאנה להפצרותיו להתנבא (בטענה המאכזבת שהעבר, ולא העתיד, הוא תחום התמחותם של המתים)" והיא מסבירה שהיא מאמינה "בחוכמת לבם של לובשי התכריכים". לכאורה, פינקוס משתף פעולה עם אמונות השווא. למעשה הוא כמובן מלגלג ומשתעשע.

שוב ושוב אפשר לפגוש אצלו ניסוחים יוצאי דופן: אנשים לא מרוקנים קופת חיסכון אלא "משספים את כרסה", אחוריים של אישה הם "ישבניה האימפריאליים", עכברושים הם "מושבה שלמה של אניני טעם שלא נאה להם לכרסם את גריסי הרעל שמפזרים אנשי מחלקת התברואה", ועוד כהנה וכהנה. אין כמעט עמוד שאין בו איזו שנינה מהסוג הזה.

פינקוס מצחיק כשהוא מתאר משוגות של בני אדם, כשהוא רואה אותם, על כל מוזרותם וחולשותיהם. כך למשל מתאר המספר ב"איזי וכרמלה" את אורחות החיים של אביו, בעל החנות, ואמו, עקרת הבית: "חלק ניכר משעותיו עשה אבא בביקורי בית. לפני צאתו הקפיד לסובב את השלט שעל זגוגית דלתו ולהחליף את ההכרזה המעודדת 'פתוח' בידיעה הערטילאית 'תכף אשוב'. היעדרויותיו הזמניות לא פגעו כהוא-זה בעסקיו: תמיד מצא בשובו קונים ממתינים לו על המפתן. על כך הייתה גאוותו. מכלול זה של פעולות, חפצים ובריות כונה אצלו העבודה, והשפעתה על ביתנו הייתה מכרעת ולא נפלה בעוצמתה מהשפעתו של הניקיון. חיינו התנהלו בצילן של שתי רשויות חסרות רחמים: מכאן – פולחן המים של אמי, שהיה ביסודו רליגיוזי ונשען על חוכמת הנסתר, ומכאן – העבודה, ששאבה את סמכותה מעקרונות חילוניים ונהגה כרודן התובע התבטלות גמורה בפני חוקיו וגחמותיו".

עלילת שלוש הנובלות הראשונות נסובה בעיקרה סביב יחסי השכנות של דמויות תל אביביות שונות, אבל מהותן עמוקה יותר מהמסגרת שבה הן מתרחשות: היא נוגעת בטבע האדם, בכמיהתו אל הנשגב, כמיהה שמקבלת שוב ושוב צורה ארצית ויומיומית: תשוקות, ערגות, שאיפות שאין להן סיכוי להתגשם, ואהבות שכולן נוגעות בגיחוך ובכיעור, אך מתוארות יפה להפליא.

ארתור שניצלר, "העלמה אלזה": מה מתגלה בזרם התודעה

הנובלה "העלמה אלזה" ראתה אור לראשונה ב־1924 – שנה לפני גברת דלוואי של וירג'יניה וולף ושנתיים אחרי יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כלומר, בעיצומו של גל סגנוני חדש בספרות, כתיבה שזכתה לכינוי "זרם התודעה": הניסיון ללכוד את זרם המחשבות של הדמות בסיפור, לתעד אותן כפי שהן, במקום לספר עליהן כשהן כבר "מעובדות", אחרי שהסופר מסכם ומתמצת אותן. עצם המילה "זרם" מרמזת על הטכניקה הסיפורית: הסופר מתעד את מה שמתרחש בתודעתה של הדמות, ובמקרים מסוימים עושה זאת גם כשהמילים אינן מצטרפות למשפטים קוהרנטיים. 

הנה למשל פסקה מתוך יוליסס של ג'ויס. אפשר להיווכח בה בקיטוע, בזרימה החופשית, המבולבלת:

James Joyce ulysis

ובעוד קטע אחד, הפעם מתוך To the Lighthouse מאז וירג'יניה וולף:

גם "העלמה אלזה" כתוב כזרם תודעה, אבל סגנונו של שניצלר שונה מזה של שני הסופרים, האנגלייה והאירי, שנחשבים בין מובילי הגל. שניצלר אינו מנסה לתעד הכול, למשל מחשבות תועות או מקוטעות או שברי מילים, אלא עוקב אחרי זרם התודעה של הדמות בנובלה – צעירה וינאית בת שש עשרה שאנחנו פוגשים אותה באיטליה, באתר נופש הרחק מביתה – כשהיא מנהלת דיאלוג פנימי עקיב ורציף, ששזורים בו גם דיאלוגים חיצוניים עם האורחים האחרים בבית הקיט שבו היא מתאכסנת.

העלמה אלזה מביטה סביבה, רואה את האחרים, מותחת עליהם ביקורת במחשבותיה, ובה בעת אנחנו שומעים אותה: את הדברים שהיא אומרת בקול, את מה שנאמר לה, וגם את דעתה על האנשים הללו ועל האינטראקציות שלה אתם: "זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים," היא אומרת לעצמה אחרי שיחה קצרה, וגם: "אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. – הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? – אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד – עם הצווארון הפתוח והפרצוף של 'ילד רע'", וכך זה נמשך: המציאות מתנהלת סביבה על מי מנוחות, ואילו היא מתווכחת אתה, מתמרמרת, מגיבה בינה לבין עצמה, מתקוממת, ובעיקר, בהמשך, מתייאשת וסובלת, במיוחד אחרי שהיא מקבלת מאמה מברק שמפציר בה לעשות משהו שנוגד את כל רצונותיה וצרכיה. אביה, עורך דין מכור להימורים, מעל בכספי הנאמנות של יתומים, והוא זקוק לעזרתה. רק היא תוכל אולי להושיע אותו מהחרפה הצפויה לו.  

הקונפליקט המתנהל בנפשה של העלמה אלזה הוא בין הצורך שלה להיות בת "טובה", כזאת שמוכנה להקריב את עצמה, לבין רצונה להישמר, לחיות, להתנגד לנצלנות המזעזעת של הוריה.

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו עדים – מתוך תודעתה של אלזה – לשברון הלב, לאובדן העשתונות, לבלבול שמביא אותה לידי מעשים קיצוניים מאוד. ההצדקות שהיא מחפשת נוגעות ללב ובה בעת – מקוממות. היא מנסה לשכנע את עצמה, בין היתר, שכל הנשים, גם, או במיוחד, אלה שמתחתנות, נאלצות למכור את עצמן "בעד ארמון, בעד מחרוזת פנינים"… 

הוויכוחים שלה הם לא רק עם זולתה, אלא גם עם עצמה: "למה אני מסתכלת בו בקוקטיות כזאת?" היא שואלת את עצמה בעודה משחקת את התפקיד המצופה ממנה, "כמה טיפשים הם הגברים", היא אומרת בלבה, ובהמשך – "אני מקשקשת כמו פרה טיפשה." היא מדברת, ומעירה לעצמה בלי קול: "את זה אמרתי יפה מאוד דווקא", וגם לגבר שמולה אומרת דברים שאינו יכול או אמור לשמוע: "כן, כן, בבקשה, תלחץ את הברכיים שלך, אתה יכול להרשות לעצמך את זה עכשיו," ושוב, לעצמה – "אלוהים, כמה אני משפילה את עצמי." היא לועגת לגבר: "הוא מעמיד רגל אחת על הספסל, הוא חושב שזה אלגנטי או מה?" 

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו שותפים לבולמוס ולתזזית המשתלטים עליה, אנחנו שם אתה, בתוכה, שומעים, רואים, חשים… 

הסיפור סוחף ורב עוצמה, ותרגומה המחודש של אילנה המרמן (הספר תורגם בעבר לעברית) תורם רבות לחוויה. 

הילה עמית, "עיר תחתית": חזק, מדויק ונוגע ללב

עיר תחתית הוא ספר שברגע שגומרים לקרוא אותו אי אפשר שלא לחזור אל ההתחלה ולשוב ולקרוא אותה, כי היא, בעצם, סופו של הסיפור, ואל מה שמתרחש בהתחלה אנחנו בעצם חולמים להגיע לכל אורכו של הרומן.

אז יש מידה מסוימת של נחמה באותו "סוף" (במירכאות, כי הוא למעשה רק שלב בסיפור, שאת המשכו כבר לא נדע, כי הוא חורג מגבולות הרומן). אנחנו יודעים מה עלה בגורלן של שלוש הדמויות הראשיות: מַרְיָם, איברהים ואליעד: כבר בדף הראשון אנחנו רואים אותם חיים ביחד, ויודעים שיש להם תינוקת. מאחר שההתחלה מסופרת מנקודת המבט של מַרְיָם אנחנו יודעים גם שמבחינתה אליעד "נעוץ בהוויית משפחתם, נגרר, חסר תקנה," ושהוא הגיע "דרך איברהים כמו מתוך תאונה", ואז "התקבע לתוך חייהם המשותפים כמו איבר שבור שלא התאחה כמו שצריך." איזה תיאור עצוב!

אנחנו רוצים להבין מי האנשים הללו. מדוע אליעד "תקוע" שם, קצת מיותר, אבל בלתי נפרד, ומה פשר המשפחתיות המוזרה הזאת, הכוללת אישה, שני גברים ותינוקת…

הפרק הבא מחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל רגע מכונן בחייו של אליעד, כשעוד היה חייל בשירות חובה. אנחנו מוצאים אותו עומד וחורט בפח של מכוניתו בעזרת סכין יפנית: "הוא לא ידע אפילו מה השעה. הוא ידע רק שהתעורר לתוך הזוועה הזאת ושעכשיו הוא צריך לתקן אותה ככל יכולתו." הוא מוסיף פסים חרוטים לאותיות שמצא על הפח: "את האות ה"א הוא סגר לריבוע, ומתח את הקווים", אחרי כן הוא מוחק את הווי"ו, את המ"ם ואת הווי"ו השנייה… המילה צצה ועולה בתודעתנו, בלי שנאמרה ישירות, בלי שבוטאה בקול: הומו. אליעד מצא אותה חרוטה על המכונית של אביו, ואותה הוא חייב איכשהו להעלים, כדי שלא ייאלץ "לראות את הבעת הגועל על פניהם" של הוריו.

איזו זוועה! וזאת, בעצם, הפתיחה.

אליעד נאלץ להתמודד עם התגובה הבלתי נסבלת של הוריו לגילוי. כן, הוא הומו. ולא, לאחר שהתגלה, הוא כבר לא מוכן לנסות להסתיר את זהותו, לא מוכן לזייף ולהצטייר שונה ממי שהוא, רק כדי לרצות את הוריו. אבל האובדן קשה מנשוא. באכזריות בלתי מובנת, בלתי נסבלת, הוא מוצא את עצמו מנודה מהמשפחה, דחוי, מורחק. האם היה נחשף בפניהם אלמלא נאלץ, בשל אותה חריטה אכזרית על הפח של המכונית? מה המחיר שהיה משלם אילו המשיך להתאמץ לרמות אותם, להעמיד פנים שהוא אדם אחר מכפי שהוא באמת?

הילה עמית פורשת בפנינו בכישרון סיפורי וברגישות רבה את סיפור חייהם של להט"בים בישראל (ואולי לא רק כאן). על מה הם נאלצים לוותר. עם מה אין להם ברירה, אלא להתמודד. איך הם נאלצים לפעמים להתפשר.

הסיפור אינו מניפסט פוליטי, גם אם שתיים מהדמויות – מרים ואיברהים – ערביות שחיות בישראל (מה שמוסיף כמובן עוד עניינים העולים ממנו), אלא יצירה ספרותית שלמה ואמיתית. אנחנו לומדים להכיר מקרוב את הדמויות, את מורכבותן וציפיותיהן, את החלומות והאכזבות שלהן. אנחנו מלווים אותן במסע הקשה כל כך שבו נאלצים האנשים הללו להסתתר ולהעמיד פנים, רק כדי שלא לאבד את הקשרים המשפחתיים שלהן. הסיפור של הדמויות הבדויות ברומן נשען גם על המציאות המוכרת לכולנו: למשל, מה שקרה לאחד הפצועים מהפיגוע ההומופובי בבר-נוער בתל אביב, שהוריו התנכרו לו, בגלל זהותו המינית.

הוריו של אליעד נחשפו לאמת על בנם. זה קרה בעל כורחו. מישהו הוציא אותו בכוח מהארון. מרים ואיברהים עושים הכול כדי שהוריהם לא ידעו את האמת. הם מצאו "סידור" שירצה את ההורים ויסתיר מהם את המציאות. אבל איזה מין הורים אלה, שצריך לשקר להם כדי להישאר אתם בקשר? מה הערך של קשר כזה? איזה מין חיים אלה, ומדוע בכלל צריכים אנשים להעמיד פנים ולזייף, רק כדי לרצות את מי שאינו מוכן לקבל אותם כמו שהם באמת?

הרומן מציג את השאלות, אבל לא את התשובות. הוא רק מתאר בפנינו את מהלכי החיים הכאובים כל כך של מי שנאלצים להסתתר, להישאר בתוך הארון, לוותר על עצמם, רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.

הרומן כתוב היטב, הוא חזק, מדויק, ונוגע ללב.

גרהם גרין, "סוף הרומן": תרגום מחודש (ומלא!) של רומן שנחשב לאחד מהטובים יותר

סוף הרומן, או. כפי שנקרא בתרגומו הקודם לעברית – קץ הפרשה, מספר לכאורה על סופה של פרשת אהבים בין מוריס, סופר, כנראה בן דמותו של גרהם גרין, לשרה, אישה נשואה שחיה עם בעלה לא הרחק ממנו, בצידו האחר, "הנכון", של הפארק. 

גרין הקדיש את הספר במהדורתו המקורית שהתפרסמה באנגליה "ל־ק'". בארצות הברית ההקדשה כבר הייתה מפורשת: "לקתרין". הכול ידעו שמדובר בקתרין, רעייתו של הרוזן הנרי וולסטון, שהייתה אהובתו של גרהם גרין. גם בעלה ידע על כך, ותבע ממנה להיפרד מגרין, אבל הרומן נמשך עד מותה של קתרין, ב־1966. הספר ראה אור לראשונה ב1951.

מעניין לציין שברומן האהובה נקראת אמנם בשם שונה מזה של האישה ששימשה לה השראה, אבל גרין שמר על שמו האמיתי של בעלה, הנרי.

רבים סבורים שסוף הרומן הוא ספרו הטוב ביותר של גרהם גרין, שפרסם כמאה ספרים, כשליש מהם ספרי פרוזה והאחרים – ביוגרפיות, ספרי ילדים ועיון, ומחזות. 

סוף הרומן עובד פעמיים לקולנוע ופעם אחת – לאופרה, והעניק השראה ליצירות מוזיקליות נוספות. 

כאמור – מדובר לכאורה ביצירה שעוסקת באהבה, תשוקה, קנאה ויצרים עזים. כל זה אמנם נכון, אבל אין די בכך כדי להבין מה עניינו העמוק של הרומן, שכן מתחת לפני השטח מתמקד בנושא אחר לגמרי. כידוע, המיר גרהם גרין את דתו מאנגליקני לקתולי כבר ב־1926, לפני שנשא לאישה את ויויאן (שסירבה לימים להתגרש ממנו, גם כשהתאהב באישה אחרת). בהמשך חייו כינה את עצמו גרין "קתולי אגנוסטיקן". בחלק מהרומנים שכתב, כמו גם בזה שלפנינו, בחן הסופר את עניין האמונה הדתית הנוצרית, וליתר דיוק – הקתולית האדוקה, נאבק בה, ובה בעת התמסר לה, התייסר בגללה, אך חיפש באמצעותה גאולה. האם ניסים מתקיימים? האם אפשר "להוכיח" באמצעותם שהספקנים טועים, שהאל נוכח, שאפשר להתפלל אליו (וגם להתמקח אתו, לעשות אתו "עסקאות", להבטיח לו הבטחות, לצפות לעזרתו הממשית)?

גרין מציב את שאלת האמונה במרכזו של הרומן, אך עושה זאת באופן כמעט סמוי.  אנחנו קוראים על אהבה, תשוקה, אכזבות, ערגה, עונג גופני, קנאה, אבל מתחת לפני השטח רוחשות השאלות: האם יש במי להאמין? האם יכול להתקיים דיאלוג בין האדם לאלוהיו?

שרה, אהובתו של מוריס, מחליטה להיפרד ממנו בעיצומה של פרשת האהבה ביניהם. בשיא התשוקה. בשיא העוצמה. מוריס משתכנע שהיא קצה בו, כגבר וכמאהב. משתכנע בבוגדנותה. בטוח שסתם נמאס עליה, כי מצאה לעצמה מאהב אחר. 

אבל ככל שהרומן מתקדם מתבררת לו ולנו טעותו,  ביחד אתו אנחנו מבינים שה"אויב" האמיתי שלו, מי שגזל אותה ממנו, היה בעצם – אלוהים, או מי שייצג אותו עלי אדמות, כלומר – ישו. 

אנחנו זוכים לראות את המאבק מתוך נקודת המבט של שרה, שכן מוריס מצליח לקבל לידיו בחשאי ובעורמה את היומן האישי שכתבה, ושם מתגלה לנו שורש הקונפליקט שלה: נדר שנדרה. כדי, כך היא מאמינה, להציל את חייו של מוריס, היא הבטיחה לאלוהים להיפרד ממנו… אבל היא סובלת. מתגעגעת. מתייסרת. הספקות מכרסמים בה. היא פוגשת בפארק נואם שמטיף נגד האמונה הדתית, ומבקשת להאמין לו, כי כך תוכל להשתחרר מהנדר, "אבל," היא כותבת ביומנה, "בכל פעם שהלכתי לשם [אל המטיף המתנגד לדת] הפנטיות שלו רק קיבעה והעמיקה את האמונה שלי." 

שרה טובת לב, נדיבה, ובעלת עוצמות רגשיות אדירות. בצר לה היא פונה אל האל ואומרת לו: "אני מאמינה שנולדת. אני מאמינה שֶׁמַתָּ בשבילנו. אני מאמינה שאתה אלוהים", ומתחננת: "למד אותי לאהוב. לא אכפת לי מהכאב שלי. הכאב שלהם [של בעלה ושל אהובה] הוא מה שאני לא מסוגלת לשאת. תן לכאב שלי להימשך עוד ועוד, אבל הפסק את הכאב שלהם. אלי הטוב, לו רק היית יכול לרדת מהצלב שלך לזמן־מה ולתת לי לעלות עליו במקומך. לו הייתי יכולה לסבול כמוך, הייתי יכולה לרפא כמוך." זאת הפנטזיה שלה: התשוקה להקריב את עצמה למען הזולת, ליתר דיוק – למען שני הגברים שהיא אוהבת… 

האם גם מוריס ילך שבי אחרי האמונה הדתית? האם יוכל להתנחם בה? 
"איזה טיפש הייתי במשך שלוש שנים כשדמיינתי שהיא שייכת לי באופן כלשהו," הוא אומר לעצמו, "אנחנו לא שייכים לאף אחד אחר. גם לא לעצמנו."

אכן, הגוף שלנו מאפשר לנו לדעת עוצמות רגשיות, אבל, כך הוא לומד, בעקבות שרה, אין בו די: "אני שונא את הגוף הזה שהתענג כל כך אבל לא הצליח להביע את מה שחש הלב."

מאחר שמוריס הוא סופר, יש ברומן עניין נוסף, ארס פואטי. גרין מתאר בו את לבטיו ככותב, את הבוז שהוא חש לכאורה כלפי "ההתקבלות" שלו. מצד אחד הוא בטוח שהפריצה שלו לקדמת הבמה הספרותית קרובה מתמיד. מצד שני מוריס, כנראה – בן דמותו, לועג לניסיונות להשוות אותו לסומרסט מוהם או לא"מ פורסטר. הוא רוטן בזעם על הדפורמציה המקצועית שלו כסופר: "אני שונא את נטייתי המקצועית שחומדת כל פירור מידע לצורכי כתיבה עד כדי כך שיצאתי לפתות אישה שלא אהבתי כדי להוציא ממנה את המידע שהיה ביכולתה לתת לי", והוא משתף אותנו, הקוראים, בשיטת העבודה שלו: לכתוב בהתמדה קומפולסיבית בדיוק חמש מאות מילים כל יום: הוא טוען שבהגיעו למספר המילים הנדרש הוא עוצר, אפילו אם הוא נמצא באמצע סצנה… מעניין אם זהו וידוי של גרהם גרין, או שהוא רק עיצב כך את מוריס הבדוי…

לקראת סופו של הרומן מוריס־גרין מתאר את מאבקיו ליצירת דמות אמינה: "תמיד מתגלה דמות אחת שמסרבת בעיקשות להתעורר לחיים. אין בה שום דבר מזויף מבחינה פסיכולוגית, אבל היא תקועה, צריך לדרבן אותה, למצוא עבורה מילים, להפעיל עליה כל מיומנות מכנית שנרכשה בשנים של עמל כדי שתיראה חיה בעיני הקוראים", והוא לועג, הפעם למבקרים: "לפעמים אני חש סיפוק מריר כשאחד המבקרים משבח אותה ואומר שהדמות הזאת משורטטת בצורה הטובה ביותר בספר." 

כאן מתחברות שתי התימות העיקריות ברומן, שכן הוא ממשיך וכותב: "אני יכול לדמיין את אלוהים מרגיש בדיוק כך כלפי כמה מאיתנו. הקדושים, אפשר לשער, יוצרים את עצמם במובן מסוים. הם מתעוררים לחיים. הם מסוגלים לכל מעשה מפתיע או מילה לא צפויה. הם עומדים מחוץ לעלילה ואינם מותנים בה. אבל אותנו צריך לנהל בתקיפות. מצויה בנו עיקשות של אי־קיום. אנו קשורים בעבותות לעלילה ואלוהים מאלץ אותנו בעייפות לפעול, פה ושם בהתאם לכוונתו: דמויות שאין בהן שירה, אין להן רצון חופשי, והחשיבות היחידה שלהן היא שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, הן מסייעות לעטר את העלילה שבה אחת הדמויות החיות מתנועעת ומדברת, ומספקות לקדושים את ההזדמנויות להפגין את רצונם החופשי."

נדמה לי שאי־אפשר להחמיץ את גדולת כתיבתו של גרהם גרין, המשתקפת כאן,  בציטוט המקסים הזה. הדברים מתקשרים גם לתחילתו של הרומן, ששם מוריס־גרין מסביר שלסיפור אין בעצם התחלה או סוף. הבחירה איפה לפתוח בו שרירותית, ותלויה בסופר – אלוהי הרומן ויוצרו. 

אני אוהבת את גרהם גרין ואת כתיבתו אהבת נפש (זכיתי אפילו לתרגם את אחד הספרים הקלילים שלו, המפסיד זוכה בכול). היא תמיד אלגנטית, מדויקת, ומפתיעה, ועם זאת, גם כשהיא לא צפויה, אי אפשר שלא לזהות את סגנונו המובהק, המערב אנושיות ופילוסופיה, חדות מבט, אירוניה והבנה עמוקה של טבע האדם. אני לא יודעת אם סוף הרומן הוא הטוב שבספריו. אהבתי מאוד את הסוכן החשאי, את The Heart of the Matter, ועוד רבים, כמו למשל The Comedians, שטרם כתבתי עליהם כאן בבלוג.  

תבורך הוצאת עם עובד על ההחלטה לתרגם את הספר מחדש לעברית נושמת ועדכנית, שגם אין בה השמטות מוזרות של פסקות, כפי שהיה במהדורה שראתה אור לפני שנים רבות בהוצאה של "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". נקווה שגם ספריו האחרים של גרין יזכו לתרגום מחודש. 

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

פס

להלן השוואת התרגומים של פסקת הפתיחה של הרומן, החדש והנושן. החדש ראה אור בימים אלה, כאמור, בעם עובד, הקודם – בהוצאת זיו, במהדורה מוזרה שנקראת "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". התאריך של הוצאת המהדורה הקודמת אינו מופיע. כנראה שהספר ראה אור ב־1962, שכן מצאתי ביקורת שנכתבה עליו ב־9 בנובמבר של אותה שנה, בעיתון על המשמר. 

מדהים להיווכח שבמהדורה הקודמת ויתרו על פסקאות שלמות, דווקא כאלה שתורמות להבנת המשמעויות העמוקות של הספר, אבל כנראה הפריעו לעורך או למתרגם, שכן בלמו בעיניהם את שטף העלילה… 

בפסקה הראשונה השמיטו את כל הקטע שבו גרין־מוריס מסביר את עניין הבחירה של הסופר ברגע שבו יתחיל לספר את הסיפור, וגם את הקונפליקט לגבי תחושותיו של מוריס כלפי שרה וכלפי בעלה.

די מדהים לחשוב שקוראי הספר במהדורתו העברית הקודמת בעצם קיבלו ספר מקוצץ, "מוחלק" ולכאורה נוח יותר לבליעה ולעיכול. ובעצם – מוצר לגמרי פגום!

פס-1

סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד
בחוויית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה. אני אומר "אדם
בוחר" בגאווה שגויה של סופר מקצועי שאם בכלל מתייחסים
אליו, משבחים את כישוריו הטכניים, אך האם אני באמת בוחר
מרצוני החופשי את ליל ינואר האפל והרטוב בפארק בשנת 1946,
את מראה דמותו של הנרי מיילס חוצה באלכסון את נהר הגשם
הרחב, או שמא המראות האלה בחרו בי? אמנם נוח ומותר, על
פי כללי המקצוע שלי, להתחיל בדיוק שם, אך לו הייתי מאמין אז
באל כלשהו, ודאי הייתי מאמין גם ביד שמושכת במרפקי ומציעה,
"דבר אליו, הוא לא ראה אותך עדיין".

ומדוע היה עליי לדבר איתו? אם שנאה אינה מונח מופרז
לשימוש ביחס לאדם כלשהו, הרי ששנאתי את הנרי. שנאתי גם
את שרה אשתו, והוא, אני משער, החל מעט אחרי אירועי אותו
ערב לשנוא אותי, כפי שבוודאי שנא לעיתים את אשתו, וגם את
ההוא שבאותם ימים עוד איתרע מזלנו לא להאמין בו. אם כך, זהו
סיפור על שנאה הרבה יותר מאשר על אהבה, ואם יקרה ואומר
משהו בשבחם של הנרי ושרה, אפשר יהיה לתת אמון בדבריי:
אני כותב בניגוד לנטיית ליבי, כי בגאוותי המקצועית אני מעדיף
את האמת היחסית, אפילו על פני הבעת השנאה היחסית שלי.

תרגום: עפרה אביגד (עם עובד)

לסיפור אין סוף ואין התחלה: בשרירות לב בוחר לו האדם
את הרגע שממנו הוא מביט לאחור או קדימה. אך לאמיתו של דבר
האמנם "הבוחר" אני באותו ליל ינואר גשום, בכיכר, בשנת 1946,
במראהו של הנרי מילס הנוטה מעבר לנהר הגשר הרחב, או האם
תמונות אלו בוחרות בי?

וכי מדוע היה עלי לדבר אליו? הלא שנאתי את הנרי – ואף
את אשתו שרה שנאתי, ולכן אם יקרה ואכתוב משהו לשבחם של
הנרי ושרה מן הראוי לתת אמון בדברי: כותב אני כנגד נטית לבי,
כי בגאוותי המקצועית הריני מעדיף את הקרוב לאמת על הקרוב־
לשנאה.

תרגום: ר. רז (הוצאת ספרים זיו מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה)

אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה": להעלות באוב

"רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים", כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: "אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים"… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. "במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם," היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת "ללכת בעקבות שתיהן", כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה "הגדולה", כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש"האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות", שכן "נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות". היא הבינה, אם כן, כי "עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה."

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז'ורז' קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים "פטריוטים", אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא "מביאה" אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: "את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות", היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: "כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים".

"חומר": השולחן מספר כיצד נוצר האגרטל

"גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם."

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד", קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן".

"כל־כך עצוב הסיפור", מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו."

"די, די," מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון". היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

"בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני", מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.".

שרה שילה, "משפט אהבה": גאוני!

משפט אהבה, ספרה החדש של שרה שילה, גאוני. לא פחות. גאוני, וגם מרגש, מלהיב, ומעורר השתאות: איך? איך היא עשתה את זה? ואיזו זכות זאת – לפגוש את העולם מתוך נקודת המבט שלה, מתוך הפריזמה המיוחדת הזאת, שיוצרת קשת מרהיבה של צבעים מתוך כל קרן אור פשוטה שהיא רואה!

משפט אהבה הוא ספר חד פעמי, ומקורי ביותר. הוא מביא את סיפורם של בני זוג שמאורע קשה מנשוא אירע בחייהם (ואולי הם עצמם גרמו לו?). המאורע קשור בבתם היחידה.

אבל הסיפור אינו מתנהל כרגיל, מתוך קולו של מספר כל יודע, או בכלל מתודעתו של אדם, אלא כמעין שיח ייחודי ומדהים שמתנהל סביבם, בין חלקיו של הבית: הפינה, המראה, המסגרת של המראה, הווילון, הרצפה, התקרה, השולחן, האגרטל… אפילו העציץ שניצב למטה, ליד המעלית, שסובל מהיותו מלאכותי ומכך שבני האדם בודקים כל הזמן אם הוא "אמיתי"…

לקראת סופו של הרומן מסתבר שבני הזוג הם אלה ששומעים את הבית, אבל קולותיו ממשיכים להישמע בו גם בהיעדרם.

השיח מתחלף: לפרקים אנחנו שומעים את הבית, ולפרקים – את תודעתם המשותפת של בני הזוג, שהיא כה צמודה ומהודקת, עד שהם שניים שנדמים כאחד, בלתי נפרדים. חווים הכול ביחד, בגוף ראשון רבים – קמנו, הלכנו, חשבנו עשינו. לרגעים תהיתי אם לא מדובר בכלל בדמות אחת, אפילו הגוף הדקדוקי כמו מרמז על זכר מוכפל (לקראת הסוף מתברר מה חשיבותו של הניואנס הזה!), אבל בשלב מסוים מתבהר שלא, בכל זאת מדובר בגבר ואישה, אבא ואימא, שמשהו הידק ואיחה אותם זה אל זה. האם אפשר יהיה להפריד ביניהם?

הספר נפתח בנקודת המבט של התקרה, שבזה לרצפה המלוכלכת: "'כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה', רטנה התקרה, 'קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך'". התקרה משוכנעת שאילו הייתה רצפה, לא הייתה מגיעה למצבה… זאת הפתיחה המדהימה, ומשם הכול רק הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל. למשל – שני הקירות הניצבים זה מול זה. באחד פעור חלון שהאחר יכול להביט דרכו החוצה: "הקיר שאין בו חלון מביט דרך החלון של הקיר שמולו, ומתאר לו את החוץ. כך נקבע ביניהם, שהקיר יקבל פיצוי על אי האפשרות להביט דרך חלונו שלו. ולמרות שההסדר שהגיעו אליו קבוע, הם אינם תמימי דעים. הקיר עם החלון טוען שתיאור הנוף הנשקף – עצים, אבנים, מכוניות, מנופים, גשם וערפל – 'מגיע לו', ולא יכול להיחשב מחווה של רצון טוב. לכן אין הצדקה לכך שהוא תלוי בגחמות של הניצב מולו. הקיר שמנגד מתעקש לספק את השירות רק כשרוחו טובה עליו. 'לא אני קבעתי את התנאים', הוא טוען, 'ואם בחרו להעמיד מולי חלון, אני מביט דרכו. צר לי, אבל אין כאן אפשרות למשא ומתן.' מריבה ניצתת.״

הקיר שיש בו חלון מתקומם נגד התחושה שלעולם לא יוכל לחוש שהוא "עשוי מקשה אחת רצופה וטבעית" ומדוע עליו לשמוח מכך שהוא "קרוע במידה הנוחה" לקיר האחר?

שרה שילה חשה את מהותם של הקירות, הרצפה, התקרה, החדר כולו, שאומר לעצמו שהוא "חדר ככל החדרים", השמשה שלא מבינה איך ייתכן ההבדל בינה לבין האוויר – היא שקופה כמוהו, אבל בניגוד לה, אצל האוויר "דברים מחוספסים, מחודדים וקשים נופלים דרכו ולא מותירים בו סימן."

שילה מלמדת אותנו מה מהותה של הדלת, שהיא דבר דו־צדדי, של מכונת התפירה, ש"מוצאת תמיד שוליים בשביל לחבר", של פסל זכוכית תכלכל של סוס, של השטיח, של הפינה המתגאה בכך שהיא בעצם זווית ש"לוקחת לעצמה תשעים מעלות מתוך מאה שמונים, לא פחות ולא יותר, ומותירה לאחותה הצמודה תשעים מעלות. הזווית הישרה היא ללא כל ספק מופת של צדק חלוקתי!"

אנחנו מכירים מקרוב את המים, את המתלה (לקראת הסוף נגלה איזה תפקיד חשוב יש לו בעלילה!), את השרפרף, שמכיר "רק חלק זערורי מהעולם, מפאת ננסותו"…

היא מקרבת אותנו אל המראָה בתיאור יפה להפליא, שממנו נודע לנו כי היא עיוורת, היא רק משקפת, וגם אינה יכולה להראות לנו את מה שנשקף בה בעבר אך נמוג…

הפסנתר מכיל בתוכו את הצלילים שנוגנו בו, אבל גם את האינסוף – אינספור המנגינות והצלילים האפשריים־בכוח.

כמה משעשעת נקודת המבט שלה על חוט התפירה (המובאת מתוך תודעתו של הבית): "'קשה להבין איך העז מישהו לקחת על עצמו את האחריות לקיומו של דבר ארוך ודק כל־כך כמו חוט תפירה', מנסח עבורנו המתלה בכניסה, 'נו, באמת. שעשועי בריאה נלוזים: הבה ניצור משהו שעוד לא היה כמותו בטבע – יצור חסר כל פרופורציות!'"

אני קוראת את הדברים האלה ולא מאמינה. איך אפשר לחוות כך את המציאות? איך אפשר לרדת כך לעומק ("נשמתם"?) של החפצים המקיפים אותנו, ובה בעת לצקת לתוך כל התיאורים הללו משמעויות שתורמות לעלילה, שמוסיפים נדבכים לסיפור עצמו, והוא סיפור חשוב, שובר לב ורב משמעות? הספר פשוט הדהים אותי! איך אפשר לכתוב ככה?!

כשיצא ספרה הקודם, הראשון, של שרה שילה שום גמדים לא יבואו (היא זכתה עליו בפרס ספיר), הרשיתי לעצמי לפקפק בכישרונה. חשבתי אז שמדובר בסתם גימיק, שכן הוא נכתב "בלשון נמוכה" ואני מודה, לבושתי, שאפילו לא קראתי אותו. הסתפקתי בקריאת הריאיון אתה שבו הודתה שהיא "סובלת מהפרעת קשב ולא רק שלא הצליחה לעשות בגרות בספרות, היא גם לא קראה כמעט ספרים". הספר החדש שלה מוכיח עד כמה טעיתי בה. משפט אהבה, ספרה החדש, הוא יצירת מופת!

גילה אלמגור, "הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס": טוב לקרוא שוב!

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: "אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…" ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט "הקיץ של אביה" שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: "מי מפחד מהקיץ של אביה?" שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת "הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק" הופיעה במאמר ב"ישראל היום", המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו "הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון" שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי "הקיץ של אביה" נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא "כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי."

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, "עץ הדומים תפוס", מתרחש ארבע שנים אחרי "הקיץ של אביה". עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: "האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?" זכור היטב "נאום השילומים" שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב"עץ הדומים תפוס": האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

סטיבן האגרד, "אשכב לישון בצהריים": האם האנושות באמת בוחרת בטוב?

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: "אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה." אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס "עד הסוף", ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). "לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה" [כלומר, כמובן, במלחמת העולם "הראשונה"], הוא כותב, ומוסיף: "מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה'שלום' במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים." ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על "הפתרון הסופי", השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

"אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש," האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש"עולם חדש מוכרח לקום". ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא "השמדה עצמית מוחלטת" של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, "לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם". מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על "השמדה עצמית מוחלטת" עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו"הרס של כל הדברים שלמענם חיינו". 

הוא סבור כי המאבק איננו רק "שאלה של טוב ורע", אלא שזוהי "מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש".

עוד הוא בטוח כי "בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע," ומאמין ש"השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה" היא זאת שהטבע בוחר בה, "מאז ומעולם". 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב"כן" חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב"המלך ליר": התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard

 

קייט אליזבת ראסל, My Dark Vanessa: "ונסה האפלה שלי" איך להבין את מה שאת יודעת

בדברי התודה שלה בסיומו של הספר ונסה האפלה שלי, כתבה הסופרת, קייט אליזבת ראסל[1], שהיא מקדישה את הרומן לצעירות הרבות שפגשה במהלך השנים, אלה "שהייתה להן היסטוריה דומה של פגיעה שהתחזתה לאהבה."

בריאיון לעיתון הארץ הודתה ראסל: "כשהתחלתי לעבוד על הספר בכלל לא חשבתי עליו כעל סיפור של התעללות". נראה שהכתיבה הובילה אותה לאט לאט אל התובנה המייסרת, הבלתי אפשרית כמעט לעיכול: גיבורת ספרה, ונסה (ומן הסתם גם היא עצמה), הייתה קורבן. לא גיבורה של סיפור אהבה אפל. קשר מיני בין נערה בת חמש עשרה למורה שלה בן הארבעים ושתיים אינו יכול להיות הדדי. ולא, היא לא אשמה. היא לא פיתתה אותו. והוא לא התאהב, לא התחשב, לא היה רגיש. להפך!

כמה שנים, כמה התנסויות, כמה מאמצים נפשיים ורגשיים נדרשים כדי שגם בבגרותה תצליח הנערה להבין ולהשלים, עם היותה נפגעת? האם אפשר להאשים אותה על כך שלקחה על עצמה את כל האחריות (את כל האשמה!) ופטרה את המתעלל, לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני העולם? האם אפשר לטעות בהבנה של מה שקרה לה, רק מכיוון שהמשיכה להיות בקשר עם הפוגע?

הרומן מאפשר לקוראיו להבין מבפנים, לעומק, את המנגנון המתעתע, את עוצמות ההרס והבלבול, את הסתירות הפנימיות הבלתי פוסקות שמתקיימות בתודעתה של נפגעת שממשיכה במשך שנים להתכחש לפגיעה (מי כמוני יודעת: שהרי עד גיל חמישים גם אני אימצתי את דבריו של הפוגע בי, שהסביר לי "אני רק רוצה ללמד אותך, לטובתך!"), ועושה זאת לאט וביסודיות.

אני חושבת על שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד. הקשר בין השניים נותק כשפרויד פיתח את "תיאוריית המשאלה", לפיה ילדות שסיפרו על פגיעה מינית במשפחה לא נפגעו באמת, בעולם המציאות, אלא רק פנטזו. פרנצי התנער מהתיאוריה של המורה שלו וכתב על ההבדל בין "שפת הרוך" הילדית ו"שפת התשוקה" של האדם הבוגר: "דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך."

המבוגר הפוגע אינו מבין, או שאינו רוצה להבין, שהילד, לרוב – הילדה! – בכלל לא בשלה לקשר מיני, ושהתוצאה של כל קשר כזה,  אפילו אם לא התקיימו יחסי מין מלאים, וקל וחומר אם התקיימו, גם אם לכאורה "בהסכמה", יפגע בנפשה לצמיתות.

זה בדיוק מה שאנחנו רואים ברומן שלפנינו. הנפגעת העיקרית, גיבורת הרומן, היא ונסה, שמספרת על מה שקרה לה בהיותה בת חמש עשרה, ובמישור זמן אחר, על מה שקורה לה כעבור כעשר שנים. מראה לנו, בלי להבין מה היא מראה, את התוצאות ארוכות הטווח של הפגיעה שהתחזתה לסיפור אהבה. אבל לא רק ונסה, אפילו טיילור, דמות משנית, ילדה אחרת שבה המורה של שתיהן "רק נגע לה בברך", לא מצליחה להתאושש מהמיניות הלא רצויה שנחשפה אליה. ונסה שומעת באוזני רוחה את קולו של סטריין, המורה, שואל את טיילור בקוצר רוח, "מתי כבר תתגברי על זה?" ואפילו טיילור עצמה חשה "אבודה ומנסה להבין מדוע זה היה כל כך חשוב, מדוע זה ממשיך להשפיע עליה, עד כדי כך."

ראסל מיטיבה לצייר את הסבך הרגשי שאותו ונסה מתקשה להתיר. יש לה לאורך הדרך רגעים קצרים של תובנה: למשל, כשטיילור מנסחת למענה את השיטה שאותה נקט סטריין כלפי קורבנותיו: להאשים את עצמו באוזניהן, להמעיט מערכו, ובכך לגרום להן לחוס עליו. רוב הזמן היא מבולבלת ותועה. גם כשהיא נזכרת ברגעים שהיו לה קשים במיוחד, בזמן אמת וגם בדיעבד, למשל, כשסטריין ביקש ממנה במהלך שיחת טלפון שתקרא לו "אבאל'ה" בזמן שהוא מאונן. כבר בעת המעשה הרגישה אי נוחות קיצונית ואפילו גועל וזעזוע, אבל שיתפה אתו פעולה. הרצון העצמי שלה ניטל ממנה. היא משועבדת לו, לצרכיו, לסטיות שלו. הוא עיצב, אילף וטיפח אותה לשמש אותו, וגם כשהיא רואה ויודעת, היא מסרבת להבין.

לפני כמה שנים פרצה בארץ סערה בעקבות התאבדותו של המורה לאמנות בועז ארד, שתחקיר עיתונאי חשף כיצד פגע בתלמידותיו. שני תלמידים־לשעבר בבית הספר שבו לימד ארד חשפו גם הם את הפגיעה שפגע בהם מורה אחר, מנחם נבנהויז, וסיפרו על הנסיבות שבהן בית הספר לא הגן עליהם.

מדהים אותי תמיד להיווכח איך מנגנוני הפגיעה בילדות (ובילדים!) פועלים שוב ושוב באותו אופן, בכל מקום. הרומן שלפנינו מסתיים בהאשמת בית הספר שבו ונסה וטיילור למדו. הם ידעו, טוענת טיילור באוזניה של ונסה, אבל העדיפו לצדד במורה הפוגע, במקום בילדות: טייחו, העלימו עין, היסוו, ולמעשה – האשימו את הקורבן והרחיבו את הפגיעה בה.

ונסה האפלה שלי הוא ספר חשוב: הוא תורם עוד תרומה קטנה להבנת נפשן של נפגעות תקיפה מינית בילדות. והוא גם סוחף ומעניין מאוד.

תרגמה לעברית: קטיה בנוביץ׳

[1]מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי

לאון פרנקו, "ציצקוביץ' הוצאה לאור": משעשע (וגם קצת מכאיב, בדרכו השנונה…)

הנובלה ציצקוביץ' הוצאה לאור הופיעה בהוצאה לאור ששמה רוסיננטה. אחרי שקראתי אותה צחקתי, כי נזכרתי שחיפשתי לפני כן בגוגל פרטים על רוסיננטה ונוכחתי שבאתר הבית שלה נכתב עליה שהיא "הוצאת בוטיק שהוקמה על ידי לאון פרנקו כאנטיתזה לחרושת הספרות הישראלית", שהיא "מתנגדת להצפת שדה הספרות העברית בטקסטים בינוניים ולא תיקח חלק בבולמוס הנוכחי, שבמסגרתו מדי שנה רואים אור מאות ספרי מקור גרפומניים ותרגומים חפוזים המיועדים מראש להימכר במחירי מבצע", ושהיא "הציבה לעצמה יעד צנוע: להוציא לאור עד שני כותרים בשנה. פרויקט מצומצם זה יאפשר לרוסיננטה להציג לקוראים אך ורק ספרים טובים באמת, שההוצאה תוכל לעמוד מאחוריהם בגאווה."

השתעשעתי מאוד, כי במהלך קריאת הספר התבלבלו המציאות והדמיון, ציצקוביץ' ולאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור רוסיננטה, התמזגו זה בזה, ולרגע לא היה ברור מה אמת ומה בדיון, מה מהתלה ומה "ברצינות".

שכן ציצקוביץ' הוצאה לאור היא מהתלה שנונה מאוד, הכוללת בתוכה גם אלמנטים פארודיים, על עולם הספרות והמו"לות העכשווי בישראל (ואפילו כמה בדיחות מצחיקות, שמגיעות בתזמון נכון ומדויק, ולכן פועלות היטב). 

ציצקוביץ' הוא "פילנתרופ עשיר ומיסתורי", כך הוא מכונה על גב הספר, שהגיע "לעיר המטרופולין ת'" (לא קשה לנחש שמדובר בתל אביב, נכון?). ציצקוביץ' מתקרב אל פונקציונרים מעולם הספרות, מוטב אולי לומר – מהברנז'ה, או – "מהביצה הספרותית", וזומם מזימות כלכליות שקשורות בסופרים ובספרות. גונבה לאוזניו השמועה שאפשר להרוויח הרבה כסף מתשוקותם הבלתי נלאית של סופרים לפרסם את כתביהם, או אפילו בלי לפרסם כלום – רק מהמענקים הנדיבים שזוכים בהם יזמים ספרותיים שונים, אמיתיים או פיקטיביים. ציצקוביץ' "נוסע ברחבי העיר ורוכש בסכומי כסף מופרכים את זכויות היוצרים לרומנים נשכחים של סופרים זקנים וגוססים". הסופרים שהוא בוחר בהם כולם בני דור תש"ח.

כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על מאמר שהתפרסם ממש באותו בוקר בידיעות אחרונות, ובו סופר כיצד עמוס קינן סירב להתיר לעורכי אנתולוגיה של סופרי דור תש"ח לכלול בה את סיפוריו:

בשלב מסוים ציצקוביץ' מוציא קול קורא שמזמין כותבים לשלוח אליו כתבי־יד, שבהם ידונו (לכאורה!) לקטורים, תמורת תשלום. מגיעים אליו מאות כתבי־יד והתשלומים בתמורה לתקווה שמישהו יקרא אותם מאפשרים לו לממן את עצמו, שכן, יש לדעת, ציצקוביץ' הוא בעצם נוכל דלפון, שאין לו שום קשר אל עולם הספרים.

כשהוא מבקש להירשם כמוציא לאור עליו לעבור משוכה: מבחן כניסה אצל רשם התאחדות הסופרים. אבל יהיה בסדר. שלושת הפונקציונרים של עולם הספרות שציצקוביץ' "תרם" להם סכומי כסף נאים (בצ'קים דחויים…) עוזרים לו. אמנם התקנות נוקשות מאוד, אבל, כך הם מגלים לו, יש מנגנון עוקף: "תקנת התגברות".  יש צורך במכתבי המלצה? אין בעיה, הם כבר יפברקו מכתבים כאלה (שלמעשה מוכנים כבר במחשב. הוא לא הראשון שנדרש להם). עליו לעבור מבחן כניסה? גם בכך הם יסייעו. המבחן כולל כמה שאלות: מה שמו. מה מספר תעודת הזהות שלו, ומה מספר הטלפון שלו. כפתור ופרח (כמעט כמו תנאי הקבלה הנדרשים כיום למי שמבקשים לאייש משרה של מורה בבית ספר…). מבחן הכניסה כולל עוד דרישה אחת קשה מהן: "אנא נקוב בשמם של שלושה ספרי פרוזה עבריים שקראת."

כאן ציצקוביץ' מתקשה. אבל גם את הבעיה הזאת יעזרו לו לפתור. שלושת הספרים שהוא מציין, אחרי מחשבה מעמיקה וממושכת, הם – התנ"ך, קוהלת ו…עגנון.

זה בסדר. יעבירו אותו את המבחן. הפונקציונרים מסבירים לרשם ש"התנ"ך הוא ספר הספרים" (הרשם מתאפק שלא להתווכח ולא לטעון ש"התנ"ך זכה לתואר 'ספר הספרים' לא משום שיש בו ספרים רבים, אלא משום שהוא נחשב לספר היסוד של עם ישראל"). קוהלת הוא ספר. ועגנון? ציצקוביץ', הם מסבירים לרשם, לא יכול היה לבחור ספר אחד מסוים מתוך כל הקורפוס של ספרי עגנון…  

ציצקוביץ' הוצה לאור היא נובלה משעשעת מאוד. מין שעשוע כאוב, במיוחד לקוראת שהיא חלק מהעולם שלאון פרנקו מגחיך: הסופרים אכולי הקנאה והתשוקה העזה לפרסם את מה שכתבו. ההשקות הגנריות עם הכיבוד הגנרי והנאומים הגנריים. היצרים האפלים, התערובת של כסף ואספירציות, מזימות ורמאויות, ההבטחות חסרות הכיסוי, התככים והתקוות, ובעיקר – העליבות הנלווית אל חלק גדול מהעשייה הספרותית, ההשפלות הבלתי נמנעות האופפות אותה, תאוות הבצע והחמדנות, שנתלות על השאפתנות והיומרה ושואבות מהן את כוחן. 

כותבה של הנובלה פונה אלינו מדי פעם וממתיק אתנו סוד: "לנתנזון היה הרגל משונה לפרק את המילה 'בדיוק' לשלושת הברותיה בכל פעם שהיה אומר אותה, כך שכאשר אמר 'בדיוק' זה בעצם נשמע כך" 'ב־די־יוּק'. אני מתעכב על כך מפני שנתנזון לא עשה דבר כזה לאף מילה אחרת אבל הקפיד לעשות זאת ל'ב־די־יוּק' ובוודאי יש לכך הסבר מודע או לא־מודע, אך אני, לצערי, לא יודע מהו."

או: "לשם כך נצטרך לעשות… נו, ברחה לי המילה – זה מתחיל בדל"ת, נשמע כמו רגרסיה. לא משנה. בכל מקרה, אני מבקש לסטות לרגע ממהלך הסיפור התקין כדי שהקוראים הנדיבים יבינו יותר טוב את מהלכיו של הגיבור."

בסופו של הסיפור הוא אפילו מציע לנו, הקוראים, לבחור בעצמנו את המשכו, או את סופו…

האם הדובר הוא לאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור ששמה רוסיננטה? האם הוא מי שבאתר הבית שלו כתוב ש"למען הסר ספק, ההוצאה אינה גובה תשלום מסופרים – לא עבור פרסום כתבי יד ולא עבור קריאתם – וקוראת להוצאות אחרות להפסיק עם המנהג המזיק הזה ושכמותו. את העבר אי־אפשר לשנות, אך תמיד אפשר להשתנות בהווה", או שמדובר בדמות בדויה נוספת, לא ידועה, שנונה, חיצונית, שיודעת הרבה מאוד על עולם המו"לות? כל הקולות מתערבבים, והעירוב תורם לעוצמתו של הכתוב.

מדוע וכיצד המידות משתנות

האדמומיות הגנטית שהיא סובלת ממנה התלקחה על פניה ועל צווארה כמו מנורות נייר זוהרות שרועדות ברוח, אבל למרות הכול, מה היא כבר יכולה לדעת על המהלך של הסבל?

היא לא מודעת לכך שהמידות משתנות, שהפרופורציות כבר לא נמדדות כעת על פי קנה מידה אנושי אלא בפעולות של ממש: להישאר ישובה על הספה עד עלות השחר כדי להימנע מכניסה למיטה.

לשמוע שירים חדשים ברדיו בדרך לעבודה ולחשוב שהוא כבר לא יכיר אותם, להירדם מחובקת עם האפודה הירוקה שמאורו קנה לעצמו ברייקיאוויק, להשתמש בזרעי השומשום הקלוי האחרונים שנותרו מאלה שקנינו יחד בשוק באותו קונוס מנייר שממש הצחיק אותנו, כי כשפירקנו את העטיפה במטבח כדי להכניס את השומשום לצנצנת, התברר שמדובר בעמוד שבו מופיעות מודעות של שירותי ליווי. כל פעולה מתאימה לאיזשהו גודל, לאיזשהם גובה ומשקל, והסכום הכולל הוא מידת הריק והכאב שאני חשה כשאני מנסה להשלים עם העובדה שכבר לא הייתי חלק מהתוכניות שלו לעתיד.

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

מרתה אוריאולס, "ללמוד לדבר עם צמחים": על נס הבריאה

פאולה היא רופאה בכירה במחלקת ילודים: המקום שבו פוגשים כל יום את נס הבריאה. מתוקף תפקידה, פאולה מקדמת את פניו של הנס ועוזרת לו. ממש בתחילת הספר, בפרק הראשון, אחרי הקדמה קצרה, אנחנו פוגשים אותה כשהיא מפצירה בילודה שזה עתה באה לעולם, מבקשת ממנה את הדבר היחיד שמוטל עליה עכשיו לעשות, כדי שתתחיל לחיות: "היי, קדימה, עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה… קדימה, תנשמי, ביקר לי מכול, אני מבטיחה לך שאם תצאי מזה, הכול יהיה בסדר…" היא מבטיחה לפעוטה שזה עתה הגיחה אל העולם: "הכול טוב כאן, שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשעי־עשרה, עשרים. כדאי לחיות, את מבינה?" ומסבירה לה ש"שוכבת שם אישה אחת שהיא האימא שלך ובלעדייך היא אבודה." מסתבר שאין די בידע מקצועי: צריך גם מעורבות נפשית, רגשית, כדי להביא לתוצאה הרצויה, לגרום לאדם שזה עתה נולד להישאר בחיים.

אל נס החיים צמוד, כמובן, גם המוות, והוא בעצם עניינו העיקרי של הסיפור המופלא שמסופר בספר שלפנינו.

הוא מתחיל במילים הפשוטות כל כך, לכאורה, מילים המבטאות את מה שבדרך כלל מובן מאליו: "היינו בחיים". הרי רוב הזמן אנחנו לא חושבים על עובדת היותנו בחיים. ממש כמו בני הזוג המתוארים בפתיח לרומן, "המוות היה של אנשים אחרים": אנחנו צופים בו מרחוק, שומעים עליו, ולא חשים בו לעומק, לא ערים כל הזמן לכך שהוא אורב גם לנו, כל הזמן.

פאולה, שהסיפור נמסר מפיה, מתארת את שעות חייו האחרונות של מאורו, בן זוגה: איפה היה. מה עשה. מה אמר. איך נראה. ועד כמה לא העלה בדעתו שבעוד זמן לא רב, עוד לפני סוף היום, כבר יעלם מהעולם.

הסיפור הוא על האבל של פאולה, שהסתבך, כי ברגעים הסמוכים מאוד למותו של מאורו הוא הספיק להודיע לה שהוא מתכוון לעזוב אותה, כי יש לו מישהי אחרת.

איך אפשר להתמודד עם מותו של גבר שהיה שלך במשך שנים רבות, ואז הפסיק להיות שלך, וכעבור זמן קצר, פחות משעה, עזב את העולם? איך מתמודדים עם מותו? מה עושים עם כול העבר המשותף, ששינה בדיעבד את צורתו, לצמיתות?

מרתה אוריאולס מפליאה להתמודד עם השאלות הללו. אחד הלקחים שפאולה מפיקה מ"מה שקרה עם מאורו" הוא – שגם את התקווה אפשר לאבד. אפילו לתינוקת שהפצירה בה כל כך לנשום, להתקיים, להתחיל להשתתף במשימת החיים, היא כבר "לא מבטיחה שום דבר," משבחרה בחיים והחלה לנשום. שכן אחרי מותו של אהובה פאולה נאלצת להמציא את עצמה כל יום מחדש, "נבגדת, בודדה, ועם חובות שמצפים ממני למלא."

הספר יפהפה. עתיר תובנות ונוגע מאוד ללב. למשל – "היה עלי להרגיע אותה קודם כדי שהיא תוכל להרגיע אותי מיד אחר כך", פאולה מספרת על חברתה הקרובה. או: "המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך, והוא מעוות הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב." לעומת זאת "האבל הוא מחולל מחלה זיהומית בעל יכולות התרבות והדבקה – יכולות שאינן תלויות ברצונו של זה שאיבד מישהו אהוב." היא מתייסרת מגעגועים, "למרות הכול", ו"זה מה שמעצבן," שכן "כאב של אישה שונה מזה של אישה שזה עתה נעזבה."

החיים בספר הזה יכולים להיראות כמעין משהו חיצוני, כך למשל פאולה מספרת על שתי מתמחות שעובדות במחלקה: "הן כל כך צעירות והחיים יושבים עליהן כל כך יפה…"

היא מיטיבה לתאר את האבסורד המייסר שנמצא במהות הקיום: העובדה שחפצים, "כרטיס קולנוע ישן, או סכין גילוח" שהיא נתקלת בהם, כמו גם צמחים שמאורו שתל, למעשה – העולם כולו! – ממשיכים בשלהם, שורדים, מתקיימים, גם אחרי שאדם אהוב מת: "אף אחד לא הודיע לנו שהירקה תשרוד הרבה אחריו, אף אחד לא אמר לי שבצמחים שלו אני זאת שתצטרך לטפל עכשיו."

לקראת סופו של הרומן מתברר תפקידה האחר של רופאת ילודים: לא רק לשכנע תינוק לנשום ולהתחיל את מסכת חייו, אלא גם ללוות אל מותה תינוקת נטושה, בת שלושה ימים, שאמה השאירה אותה לבדה כדי שתימסר לאימוץ, אבל היא חלושה וחולה מכדי לשרוד. בתוך האינקובטור הקטנה מחכה "לַבִּלתי נמנע בהדרת כבוד מעוררת פליאה." פאולה, ביחד עם האחות האחראית מחליטה להיות שם אתה. "אנחנו נהיה כאן, נהיה חלק משבריר החיים שנגזר עליה להיות. לא נשאיר אותה בודדה. […] אנחנו נחזיק אותה בזרועותינו ונעביר אותה בינינו כל חצי שעה," וכך הן נוהגות, "ואז המוות לוקח אותה ממני ללא היסוס, הוא לוקח אותה, אך הפעם הוא בא בזמן, ואני מרגישה שהצלחתי לנצח אותו במשחק. אני כאן. אני לצדֵך."

היינו עדים למעגל חיים שלם: לידה ובעקבותיה הנשימות הראשונות, צווחת החיים המבשרת על ההתחלה ואז – המוות הבלתי נמנע.

בין לבין אנחנו מלווים את פאולה, את חייה, את מאבקיה, את ההיסטוריה הפרטית שלה, שמבהירה לנו מדוע לאישה שכל כך אוהבת ילדים ומיטיבה כל כך להבין אותם אין ילדים משלה, ומבינים את הניסיון שלה "ללמוד לדבר עם הצמחים": להגיע לכדי "פעולה אינטימית שבכוחה לשנות מצב נתון, פעולה של אמונה בשביל אלה שאינם מאמינים בניסים".

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

ג'ולי קלארק, "הטיסה האחרונה": ספר לחופשת הקיץ

הטיסה האחרונה הוא ספר שקשה להניח ולהפסיק לקרוא. הוא מרתק, מושך מאוד לקריאה, ולא מאכזב אף לרגע.

אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית. הוא לא חף מקלישאות: ניסוחים כמו – "האורות זהרו בחושך כמו אבנים יקרות", או: מישהו "חייך את החיוך החמים, המקסים, ששבר את ליבי לשניים", ובכל זאת גמעתי אותו בלגימה אחת, ועד מהרה הפסקתי לשים לב לקלישאות, כי מדובר במותחן שמספק את הסחורה המובטחת: תופס את הקוראת כבר מהעמוד הראשון וממשיך לעורר סקרנות בלי הרף, ממש עד העמוד האחרון. כאמור – לא יצירה אמנותית, אבל בסופו של דבר, גם לספרים כאלה יש מקום! כסוג של ספר מתח הטיסה האחרונה משובח, שכן אף לרגע אינו פוגע באינטליגנציה של הקוראת.

יש בו אפילו איזו אמירה מעניינת, שכן הוא עוסק, בבסיסו, באחוות נשים וביכולת וברצון של אלה להבחין במצוקות ולסייע זו לזו ברגעי משבר קשים. הגאולה האפשרית היחידה טמונה באותה אחווה, בנכונות של אישה לראות את זולתה, ולהושיט לה יד, גם כאשר מדובר במישהי זרה לגמרי. וזאת בניגוד לגברים, שתפקידם במציאות של הספר להשתלט על הנשים ולעורר בהן אימה. רק אם יסייעו זו לזו יוכלו להינצל!

זהו סיפורן של שתי גיבורות ראשיות: קלייר קוק היא רעייתו של רוֹרי, איש עסקים מצליח, נצר למשפחה ידועת שם, עשירה ומכובדת בחברה. לאחרונה החליט רורי לפנות גם לפוליטיקה, וקלייר אמורה לסייע לו להיבחר. הגיבורה השנייה היא אווה, אישה צעירה שנסיבות חייה הכתיבו לה התנהלות קשה מנשוא.

לרגע אחד קצר נוצר בין השתיים מפגש מפתיע (בסופו של ספר טמונה הפתעה נוספת שקשורה במפגש ביניהן!). הוא מתרחש בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס. כל אחת מהן מבקשת לנוס ממציאות החיים שלה, ובהחלטה של רגע, ביוזמה של אחת מהן, הן מתחלפות ביניהן: מחליפות זהות, בגדים, ואת כרטיסי הטיסה. זאת שאמורה לטוס לפורטו ריקו עולה על הטיסה לאוקלנד, והאחרת מחליפה אותה בטיסתה. מה יעלה מעתה בגורלן? האם יצליחו באמת לשנות את מסלול חייהן? מה יגלו במציאות האחרת, החלופית? איך יתמודדו אתה?

סודות אפלים הולכים ונחשפים: על חלק מהם אנחנו לומדים בפרקים המתחלפים בין שתי הדמויות, שכן אנחנו מלווים אותה במבט לאחור ומגלים יותר מטפח על חייהה. הפרקים המוקדשים לאווה מתקדמים בזמן. הם מתחילים חצי שנה לפני רגע ההתחלפות שלה עם קלייר, עד שהם מגיעים ליום שבו כל אחת מהן עולה על הטיסה שלא נועדה לה, אלא לאישה האחרת.

ובכל זאת, אף על פי שאנחנו רואים לכאורה הכול, אף על פי שאנחנו יודעים, מבינים ומכירים, נכונות לנו, ממש עד לרגע האחרון, הפתעות דרמטיות!

הספר מתאים מאוד כקריאת קיץ קלילה, משהו שאפשר להתענג עליו בחופשה. התרגום מעולה, העברית טבעית מאוד, המתרגמת לא היססה לשלב ביטויי סלנג נוסח "תתאפסי על עצמך", שמשווים לטקסט תחושה של דיוק ושל אותנטיות.

תרגמה: רחל פן Julie Clark, The Last Flight

ג'ים קרייס, Being Dead | "מתים": כשבתיה גור לא שמה לב

כשקראתי (שוב) את האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות ונתקלתי במילה kipple שפיליפ דיק המציא, נזכרתי בהרפתקה שהייתה לי עם ספר של הסופר האנגלי ג'ים קרייס.

ב-2002 ראה אור בהוצאת כתר התרגום שלי לעברית לספרו של קרייס. העבודה עליו, שנמשכה כמה חודשים, הייתה כרוכה בקשיים מוזרים ולא צפויים. נתקלתי במילים שאת פירושיהן לא מצאתי בשום מילון, משום סוג.

היום הייתי מכניסה אותן מן הסתם לגוגל, בצירוף שמו של הסופר, ובתוך כמה שניות הייתי מבינה מה קורה כאן, אבל זה היה בשנת 2000 ומנוע החיפוש של גוגל טרם הונגש לציבור (קשה להאמין, נכון?)

נכנסתי לפורום־סיוע אנגלי כלשהו ושאלתי אם מישהו יכול להסביר לי מה משמעות המילים הללו, ואחת הגולשות כתבה לי משהו בנוסח: "אהה, ג'ים קרייס עושה את זה שוב? הרי ידוע שהוא נוהג למציא מילים כאוות נפשו…"

לא נותרה לי ברירה אלא לבקש את כתובת המייל של הסופר, ופשוט לשאול אותו למה התכוון!

ג'ים קרייס היה ידידותי וקואופרטיבי מאוד, אישר שהמציא את המילים, וגם הסביר לי מה המשמעות הנסתרת של כל אחת מהן, ובעזרת ההסברים שלו "המצאתי" מקבילה בעברית.

וכך למשל תורגמה המילה sopbug כ"חרקלח": שילוב בין "חרק" ל"טבול וספוג בנוזלים"; swag flies תורגם כ"זבובים ביזניים" (קרייס הסביר לי שכוונתו לזבוב ביצה טורף…); והחרק "spray-hopper", זכה בעברית לשם "חגב-רסס". משקה בשם "glee-water" תרגמתי "מי־גיל" ואת שמו של הטקס דתי המומצא, quivering, שאותו עורכים ברומן במשך הלילה שלפני הקבורה סביב מיטתו של אדם שמת, תרגמתי "הרטטה".

ממש בתחילתו של הספר, כדי למנוע אי־הבנות, הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעה מילה מומצאת:


והנה, למרבה הפליאה, כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור, הופיעה ביקורת שכתבה עליו בתיה גור (ז"ל), ובה כתבה כי "התרגום לעברית בעייתי", שכן נבחרה "המילה המשונה הרטטה" למילה האנגלית wake: "הטקס הקתולי שעורכים למתים".

"wake"? "טקס קתולי"?

ברור לגמרי שבתיה גור לא קראה את הספר באנגלית, וייתכן שגם את הגרסה העברית קראה בדילוגים, אם החמיצה כך את הערת השוליים שהסבירה במדויק את מקור המילים ה־אכן(!) משונות, ששמרו על שפתו של ג'ים קרייס ועל כוונותיו…

למרבה השמחה נמצאה למתרגמת מליצת יושר, שלא התעצלה, וכתבה מכתב למערכת:

הספר מתים ראה אור בתקופה שבה שטפו את הארץ הפיגועים הנוראיים של תחילת שנות האלפיים. לספר שנושא את השם הזה (הוא נבחר אחרי התלבטות!) לא היו סיכויים להיקרא, ואכן הוא ירד מהמדפים זמן לא רב אחרי שראה אור, אף על פי שמדובר ברומן מרתק, אם גם מרתיע, ולא רק בימי פיגועים, שכן הוא מתאר לכל אורכו את תהליך הריקבון וההתפרקות שעובר על שתי גופות אנושיות, חוקר טבע ואשתו שנקלעו לחוף שומם, שם מתו בעקבות תאונה.

את השיר הפותח את הספר, "קינה של ביולוג לרעייתו", שאותו כתב לכאורה משורר בשם שרווין סטיבנס, גם הוא דמות שהמציא קרייס, נהניתי לתרגם, והוא אף נכלל בספר השירים שלי מה המים יודעים על צמא, בשער שיועד לשירים מתורגמים מאנגלית.

פיליפ ק' דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" Do androids dream of electric sheep? Philip K. Dick

בכל פעם שאני קוראת על חיה שנמצאת בסכנת הכחדה אני חושבת על הספר האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה באנגלית ב-1968, ובעברית, בתרגומו של עמנואל לוטם, ב-1995.

קראתי את הספר בעברית בסמוך לצאתו לאור, ולפני כמה שנים ניסיתי לצפות בעיבודו הקולנועי, הנושא את השם "בלייד ראנר", בכיכובו של הריסון פורד, והתאכזבתי. (ב-2017 יצא לאקרנים סרט ההמשך "בלייד ראנר 2049". לא נראה לי שאצפה בו).

הספר שהסרט הוא עיבודו־לכאורה, איננו "מותן פעולה עתידני", כפי שהוא מוגדר בוויקיפדיה. אפילו רק מעצם שינוי השם אפשר להבין את הפער הגדול שמתקיים בין הספר לסרט. הפירוש המילולי ל"בלייד ראנר" הוא "מבריח הסכינים". אבל עניינו העיקרי, העמוק, של הסופר, פיליפ דיק, טמון בכותרתו המקורית של הספר. עיקרו לא בהרפתקאות ובמרדפים, גם אם אלה קיימים בו, אלא בהגות עמוקה ובתהיות משמעותיות באשר לקיומנו כאן, על פני כדור הארץ, שאלות שהולכות ומתחדדות בשנים האחרונות בקצב מואץ, עקב שינויי האקלים והנזקים הסביבתיים שהם גורמים. 

כמעט כל החיות נכחדו בעולם הדיסטופי, אפוף האבק הרדיואקטיבי, של הספר. איש אינו גר בבתים הנטושים, בערי הרפאים. בדירות הריקות מאדם מתחולל "kipple", מילה שטבע פיליפ דיק, ופירושה – הפסולת והבלגן שמתרחשים ומצטברים בהיעדר מעורבות של בני אדם… המתרגם לעברית השאיר אותה בתעתיק עברי: "קיפל".

למרבה השעשוע ההווה של הספר מתרחש ב-2021: מסתבר שפיליפ דיק האמין כי מלחמת העולם השלישית, הסופנית, תתרחש עוד לפני ימינו אנו…

בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ – רובם היגרו מזמן אל "המושבות" שבכוכבי לכת אחרים – עורגים ומתגעגעים אל החיות שאינן עוד. הרכוש הנכסף ביותר שיכול להיות לאדם הוא חיה כלשהי: צפרדע, כבשה, יען… כדי לספק את הכמיהה הזאת מתאפשר להם לרכוש תחליפים: חיות חשמליות, מלאכותיות, שאינן יכולות, כמובן, למלא את החסר, שהרי אי אפשר ליצור אתן קשר הדדי ואמפתי!

אל בני האדם המעטים שעדיין חיים כאן הצטרפו אנדרואידים: רובוטים משוכללים מאוד, דמויי אדם. אלה עשויים טוב כל כך עד שבני האדם מתקשים להבחין בין ייצור אנושי לרובוט, וזאת בעיה, שכן האנדרואידים, שמיוצרים במושבות, מבקשים להכחיד את בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ. הם אוייבי האנושות.

כדי להבחין בין אנדרואיד לייצור אנושי פיתחו בני האדם מבחן דמוי פוליגרף שנועד לאתר אצל הנבדק סימנים לאמפתיה. מחברים אותו למכשיר ושואלים אותו שאלות כמו למשל – אתה יושב במסעדה, כמו אלה שהיו בכדור הארץ בעבר הרחוק – ומגישים לך צדפות חיות, ששולקים אותן לעיניך במים רותחים. או – אתה מגיע לבקתה קטנה בהרים ומגלה שהיא מעוטרת בראשי צבאים מפוחלצים. בן אדם אמיתי יגיב ברתיעה, בתחושה של זוועה. אנדרואיד "יודע" אמנם איך הוא אמור להגיב, אבל גופו לאו דווקא מציית לו, וכך אפשר לגלות שלא מדובר בייצור אנושי.

מה פיליפ דיק אומר לנו, בעצם? כמובן: שהמנהגים שלנו כאן, כיום, בהווה שבו הוא כותב (או בעתיד שבו הספר ימשיך להיקרא…) – למשל אכילת חיות – הם בלתי נסבלים, מחרידים וברבריים ושמי שיש בו ניצוץ של אנושיות לא אמור לשתף פעולה עם זוועות כאלה.

על הדעת עולה דמותו של גארי יורופסקי, אקטיביסט שפועל למען זכויות בעלי חיים ומקדם את הרעיון שעלינו להיות טבעונים. יורופסקי הפיץ כזכור הרצאה מצולמת שבה תיאר את הזוועות של "תעשיית" הבשר.

נראה כי פיליפ היה סומך את ידו על משנתו של יורופסקי.

מעניין לקרוא את הספר גם כדי לבחון איך סופר בשנות ה־60 של המאה ה־20 דמיין את העתיד. הוא חשב שכל שיחות הטלפון יהיו חזותיות, ולא העלה על דעתו שגם כאשר האפשרות קיימת, רוב בני האדם יעדיפו לדבר בלי להיראות… מצחיק להיווכח שכדי לטלפן, בעתיד שמצייר פיליפ דיק, יש עדיין צורך בתיווך של מרכזנית, והטלפונים הציבוריים מופעלים באמצעות מטבע, כמו בימים שבו כתב את הספר… דיק לא יכול היה כמובן להעלות בדעתו את קיומו של האינטרנט, לכן בני האדם מסתייעים בספרים ובחוברות כדי להעריך את שוויה הכספי של חיה שהם מבקשים לרכוש… האנושות נשלטת בידי הטלוויזיה, שמשדרת לאורך כל שעות היממה – מי חלם בשנות ה-60 על תקופה שבה מרבית הצעירים בכלל לא מחזיקים טלוויזיה בבית, ומעדיפים לצרוך תוכן באמצעים אחרים.

כל אלה קוריוזים משעשעים, אבל לא מהותיים. בעיקרו שומר הספר על העניין שעורר כבר בשנות ה־60, שהרי נהפך לספר פולחן ולתופעה תרבותית.

לאחרונה קראנו דיווחים לפיהם Lamda – בינה מלאכותית שיצרה גוגל – מתיימרת להיות בעלת תודעה, עד כדי כך שהחשש הגדול ביותר שלה הוא שיכבו אותה.

במוזיאון המדע בירושלים, באגף העוסק במחשבים, תלויה על הקיר הכתובת:

היום הזה עדיין לא הגיע, אבל מי יודע, אולי הוא באמת קרב ובא?

מה רצו הניצולים

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

רועי חן, "נשמות": מרהיב ומפתיע

רועי חן, שספרו נשמות ראה אור לפני שנתיים וזיכה אותו באחת מחמש המועמדויות ברשימה הקצרה לפרס ספיר, הוא, בין היתר, מחזאי הבית של תיאטרון גשר.

אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שיש בין כותב הרומן לבין עולם התיאטרון.

נשמות כתוב בארבע מערכות עיקריות. הראשונה מתרחשת בראשית המאה ה־17, בחורביצה, עיירה קטנה בפולין־ליטא. השנייה – ברפובליקת ונציה, בתחילת המאה ה־18, השלישית – באמצע המאה ה-19 בפאס שבמרוקו, והרביעית במאה ה-21, ביפו, כלומר – בישראל.

בין כל מערכה למערכה יש פרק הזרה או ניכור, נוסח ברכט. כידוע, ברכט ביקש לטלטל את הצופה בהצגה כדי שלא ישכח את עצמו ואת המציאות החוץ אמנותית ולא ילך שולל אחרי האשליה התיאטרלית. לפיכך נהג להוסיף להצגותיו אמצעים שינתקו את הצופה מהבדיון: למשל, שירים שהדמויות פצחו בהם, כתובות וכרזות המתארות את המקום, הזמן, הסיטואציה, וכן הלאה.

ברומן שלפנינו שבה ומופיעה בין המערכות דמות שהיא חיצונית, אבל רק לכאורה, שכן עד מהרה מתברר הקשר שלה לכתוב, או ליתר דיוק – לכותב. הדמות הזאת קוראת את הפרקים שקדמו לה, מגיבה אליהם, מעירה הערות, ומחזירה אותנו, כביכול, אל "המציאות". האפקט שנוצר מרהיב, כי דמות שנוצרת בתוך הסיפור, כמו יוצאת מתוכו ומגיבה אליו, מתווכחת אתו, "מבארת" אותו, מזהה את מקורות ההשראה לכתיבתו ומראה את הקשר שיש בין "המציאות" לבידיון הנובע מתוכה.

בהקשר זה יש לשבח את הבחירה בציור המופיע על עטיפתו הקדמית של הספר. רואים בו ילד שחורג מתוך המסגרת, כמו מנסה לקפוץ החוצה. על פניו הבעה של סקרנות מתריסה, אולי אפילו קצת מבוהלת. מדובר ביצירה שנקראת "בורח מביקורת", מאת צייר ספרדי מהמאה ה-19, Pere Borrell del Caso, והיא מתאימה להפליא לתוכנו של הרומן המתעתע: מיי מספר לנו אותו, או עליו? היכן מתחילה המציאות? האם הדמות הראשית עשויה באמת לזנק החוצה, מהחלון הבדיוני, או ממש לעברנו, מתוכו?

התיאטרון נוכח בעוצמה רבה לא רק בחלוקה למערכות, אלא בסיפור עצמו ממש. במערכה הראשונה מתחוללת הצגה פורימית קטנה, שקודם לה ויכוח מר בין פרץ, אביו של המספר (במערכה הזאת הוא ילד בשם גץ), שניחן באף דמוי שופר, לבין מלכהל'ה אמו, שיש לה "אף בולבוסי". האב מבקש לגלח את זקנו, כדי שייטיב לגלם את דמותה של אסתר המלכה, אשתו מתרעמת ומתנגדת: אפילו בפורים אסור לגבר יהודי להתגלח! ההצגה הקטנה מסתיימת בהתרחשות דרמטית שתשפיע על המספר לא רק לאורך חייו כילד בחורביצה, אלא – לאורך מאות שנים!

מאות שנים? כן, כבר במערכה השנייה מתבררת הנחת היסוד של הרומן: נשמתו של גץ היא זאת שמתגלגלת ממערכה למערכה ולובשת בכל פעם את דמותו של אדם שונה, אבל אותו אדם ממשיך לזכור את מה שקרה לו כשהיה בן תשע, ולגיטל, אחותו הצעירה ממנו בשנתיים. הוא ממשיך לחפש תיקון, ממשיך לחפש את אחותו, ושוב ושוב מוצא, אך מאבד אותה, באופנים שונים, כמו שאיבד אותה במערכה הראשונה.

המערכה השנייה מתרחשת, כאמור, בוונציה, וכאן נשמת התיאטרון מתבטאת בנשף המסכות הוונציאני הידוע.

המערכה השלישית כתובה כמעין מחזה – סדרה של דיאלוגים בין שתי הדמויות הראשיות.

במערכה הרביעית אנחנו פוגשים תיאטרון ממשי, זה שרועי חן מכיר היטב: תיאטרון גשר. הוא אמנם לא נקרא כאן בשמו, אבל התיאורים הסובבים אותו נהירים לחלוטין לכל קורא שמכיר את האווירה המאפיינת את התיאטרון ביפו, למשל – המזרקה הקטנה השוכנת בכיכר הסמוכה, בתי הקפה השכונתיים, רחש הים הנשמע מקרוב… כאן, במערכה הרביעית, הגיבור נאלץ בעל כורחו להיכנס ולצפות בהצגה, "שלוש אחיות" מאת צ'כוב…

הרומן מפתיע מאוד. בפרק הראשון נדמה שהגענו אל סיפור קונווציונלי על חיי היהודים בעיירה קטנה בפולין, לפני ארבע מאות שנה. תיאור הווי החיים, הקשר בין תושבי העיירה, הפחד שלהם מהגויים, הכול מתואר בדייקנות ובשכנוע. אנחנו שם, עם הדמויות, אבל גם עם ההערות שאותן משמיע מי שרואה את הדברים בדיעבד. למשל – "רק רגע, נשמות, אתן אולי מדמיינות ילדה בסגנון המאה העשרים ואחת, תוצר של מזון מעובד וחיסונים, עם שיניים של משחת שיניים, שיער של שמפו ציפורניים של חיה טורפת, בת ענקים עם מודעוּת יתרה וגחמות, אבל גיטל לא הייתה כזאת, לא ולא. האנשים במאה ההיא היו נמוכים יותר. מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

לכל אורכו רצוף הטקסט בשנינויות קטנות. למשל: "בתלמוד נאמר: איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. אם כך, חורביצה הייתה מטרופולין של ממש."

או: "אם יהודים קמים מהשולחן אחרי הטשולנט של שבת – הם יקומו גם מהקבר כשיבוא היום!"

וגם: "על מה הוא נואם לו, הרב, על שחיטה כשרה של חזיר?"

ועוד: "כל אדם יסכים שישפילו אותו, אם זה נעשה באופן מכבד."

בסופו של הרומן אנחנו תוהים: האם המספר, עכשיו אנחנו כבר יודעים שמדובר ב‬גרישה, גבר‭ ‬שתקן‭ ‬ושמנמן‭ ‬שמתגורר‭ ‬עם‭ ‬אימו‭ ‬בדירת‭ ‬שיכון‭ ‬מתפוררת,‭ ‬התגלגל‭ "‬באמת" ממאה‭ ‬למאה, ‬מארץ‭ ‬לארץ‭ ‬ומגוף‭ ‬אחד‭ ‬אל‭ ‬גוף‭ ‬אחר? אנחנו שואלים את עצמנו – מה בעצם משותף לכול הדמויות הללו, ומה המשמעות העמוקה שהן מנסות למצוא?

"שום הצגת תיאטרון לא תתעלה על זאת שהשתתפתי בה בחורביצה," קובע גרישה, במאה ה-21. אנחנו זכינו ללוות אותו לאורך כל התהפוכות והגלגולים.

ש"י עגנון, "סיפור פשוט": האומנם כה פשוט?

לפעמים מתעורר הרצון לוותר לזמן מה על שפע הספרים החדשים שרואים אור מדי יום, ולחזור אל העבר, אל האיכות המובטחת מימים ימים. כך היה כשהורדתי מהמדף את העותק המרוט, עתיר הסימונים וההערות, של סיפור פשוט. ואיזה עונג! איזו תחושה של מים צוננים ומרווים!

מעניין לשים לב לשמו של הרומן: סיפור פשוט. לכאורה הוא אכן פשוט, מבחינת קו העלילה: צעירה יתומה מגיעה לבית קרוביה העשירים. כדי להצדיק את קיומה אצלם היא מתגייסת ביוזמתה לנהל את משק הבית שלהם, ומצטיינת בכך. בנם של בעלי הבית, הצעיר ממנה בכמה שנים, מתאהב בה. הוריו מסלקים אותה, ומשדכים אותו לצעירה אחרת. חרף התנגדותו הפנימית הוא נושא לאישה את הצעירה שבאה מבית עשיר, כמוהו. שני זוגות המחותנים מרוצים מאוד מהשידוך. זמן מה אחרי שהאישה הרה ללדת, הצעיר מאבד את שפיות דעתו. בתום אשפוז קצר הוא חוזר הביתה. הוא ממשיך אמנם לחשוב על אהובתו האבודה, אבל דבק באשתו, והם מולידים בן נוסף.

זה הכול, אבל – רק לכאורה.

מפעים להיווכח עד כמה מלא וגדוש המעט שהצגתי כאן בקווים סכימטיים, כמה עתיר תפניות וטלטלות, כמה גדוש בפניני חוכמה ובאמירות שהעיפרון נשלח לסמנן כדי שלא יישכחו, ואיך הוא משמר בפשטותו את עמוד השדרה העובר בו לכל אורכו ומייצב את הסיפור.

אותו עמוד השדרה הוא, כמובן, סיפור האהבה הלא מממומשת של הירשל ובלומה, ספק בת משפחה ספק משרתת, אבל כזאת שלא משלמים לה, שהרי היא בעצם אורחת בבית משפחת הורוביץ,  צירל וברוך מאיר, הוריו של הירשל.

ההתאהבות מתוארת כמעט אך ורק מנקודת מבטו של הירשל. בנקודה אחת קצרצרה אנחנו זוכים לראות את החיים מזווית הראייה של בלומה, וזאת רק כדי לספר לנו על הוויתור המלא שוויתרה על אהבתה להירשל: ברגע שנשא אישה אחרת השכיחה אותו מלבה.

להירשל ובלומה לא היה מלכתחילה סיכוי להינשא, מפאת עונייה.

מי שאמון על סיפור האהבה הבלתי אפשרית של רומיאו ויוליה מצפים אולי להתפתחויות: האם הירשל יתקומם בבוא העת (או מלכתחילה)? האם ייאבק, ימשיך לחזר אחרי בלומה, יעזוב את אשתו, יעשה מעשה? והיא – מה? תחיה בהשלמה, עד אחרית ימיה? האם לא ייוותרו על אהבתם ועוד ייפגשו? סיפורה של בלומה אולי עוד יסופר אי פעם, מציין המספר בסיומו של הרומן, ומוסיף: "אלקים שבשמים יודע אימתי."

שמה של בלומה נגזר מהמילה "בָּלוּם". היא סגורה וחתומה, וגם אם הרומן נפתח בסיפור חייה, ביתמותה ובצערה, בקיפוח ובעוול שהיא חווה בבית קרוביה המנצלים את חריצותה ואת כישוריה כעקרת בית, היא ננטשת באחת, ונעלמת מהאופק. עד כדי כך שאפילו אין מתעכבים על עזיבתה את בית הוריו של הירשל. רגע אחד היא יקירת הבית, שהכול נשענים על כישוריה המיוחדים, ובמשנהו – היא כבר איננה אתם, עברה לשרת משפחה אחרת, ואין אף מילה על הנסיבות שבהן עזבה, מה עבר עליה, מה הרגישה כשסולקה, איך הסבירו לה שעליה ללכת – שום דבר!

בבת אחת אנחנו עוברים אל תודעתו של הירשל, ולמעט חריגות קצרות, שוהים רק בה. הוא אמנם מאוהב בבלומה, אבל כאמור מציית לצו הוריו ונושא לאישה את מינה, בת העשירים המפונקת.

מעניינים מאוד תיאורי המעברים בין המצבים הנפשיים השונים. למשל: בהתחלה הירשל אדיש לגמרי למינה, הכלה המיועדת לו, וגם היא לא נלהבת ממנו, אבל גם לא סולדת. אישיותה של מינה פושרת, והיא משמימה את הירשל. אבל אז קורה פתאום משהו. הירשל  נאלץ להגיע אל ביתם של בני הזוג גילדנהורן, ידידיה של מינה, ולהתארח אצלם באחד מימי חג החנוכה. הרשל נקלע למקום שהוא חש בו  זרות ומבוכה חברתית. כשמינה מגיעה, נוכחותה "מצילה" אותו: סוף סוף יש לו עם מי לדבר… והנה, די בשיחה נמרצת אחת כזאת כדי לקבוע את גורלו ואת חייו: לכול ברור ששני הצעירים ששוחחו, כך נראה, בתחושה של קרבה, התארסו, כפי שהורי שני הצדדים ציפו ורצו. האם באמת יש ביניהם שפה משותפת? האם הרשל נמשך אל מינה?

לאורך הסיפור אנחנו נוכחים שרגשות הם דבר נזיל. בנסיבות הנכונות תיעוב יכול להפוך לתשוקה, ואדם יכול אפילו להירפא מטירוף הדעת, ולהשתנות.

האם התאהבותו של הירשל בבלומה הייתה בכלל אמיתית? מספרים לנו ש"עד שלא הגיע הירשל לפרקו מצא לפניו את בלומה. זו בלומה שהיתה בבחינת תאומתו", ובעצם אפשר לראות שרגשית הוא לגמרי מנותק מבלומה האמיתית, האדם: "מה היה הרשל סבור, שבלומה ניזונת מן הכוכבים, כל דבר שבעולם היה מדמה, ואילו שבלומה צריכה לקורת גג ולמזונות, לא עלה על דעתו." אהבתו היא אם כי רק פנטזיה שאינה קשורה למציאות, לאישה המסוימת, לבלומה שהיא בשר ודם ולא רק יציר ההזיות שלו. רק מאחר שהייתה שם בסביבתו כשהגיע לפרקו, החל לתלות דווקא בה את תשוקותיו. האם הוא מכיר אותה באמת? האם היא "תאומתו"? במה בעצם הם דומים?

סיפור פשוט הוא רומן של אחד מגדולי סופרינו, שזכה כידוע בפרס נובל לספרות. (אפשר לקרוא כאן על הנאום שנשא בטקס, ואת הסיפור הכרוך בקבלת הפרס). קשה להבין איך יכלו השופטים של הפרס לעמוד על האיכויות הייחודיות של כתיבתו של ענגון, שסגנונו יוצא דופן ואופייני רק לו. לא רק העברית המיוחדת שלו, אלא גם העובדה שעולמו טבול בתוך ההווי היהודי, במקרה של סיפור פשוט – במציאות החיים בעיירה בגליציה, בשנים הראשונות של המאה ה-20. איך אפשר לתרגם את שפתו המיוחדת לשפות אחרות, ואת שפע האלוזיות מהמקרא, מהמדרש, מהגמרא, שעגנון גודש בהן את כתיבתו? לא ברור.

מאחר שעגנון נחשב כל כך, כתבו רבים על יצירותיו ופרסמו על סיפור פשוט שפע של מחקרים ומאמרים מסוגים שונים.

אני החלטתי לקרוא אותו בלי לסרוק אותו כדי לאתר את שלל הנושאים, הסוגיות והרעיונות הגודשים אותו, ולעבד אותם. אפשר כמובן לכתוב על "הביקורת החברתית", "השידוכים הבעייתיים", אפשר לדון ב"הירשל כאנטי גיבור", ואפשר למצוא בו בקלות אינספור מוטיבים: סעודות, טירוף, פואנטות, חלומות, גלוי ונסתר, אפשר להתעכב על משמעותם של השמות ביצירה (לא רק על "בלומה", שמשמעותו גלויה ובולטת), ועוד כהנה וכהנה, אבל אפשר וכדאי מאוד פשוט לקרוא אותו כדי להתענג עליו, וזה מה שבחרתי לעשות. 

הרומן משעשע מאוד, עתיר הומור ותיאורים מצחיקים. הנה כמה מהם:

"בשעה שבא הירשל אצל גילדנהורן היה גילדנהורן יושב עם בני סיעתו ומשחק בקלפים. הירשל היה לבוש נאים, אלא כאדם שאינו רגיל לבוא בין הבריות היה ממשמש בבגדיו שמא נשמטה עניבתו, שמא נשתלשלו פוזמקאותיו, כמי שנכנס פרעוש בין בגדיו כך היה ממשמש בעצמו ודעתו מפוזרת."

על הזוללים והסובאים שאת סעודותיהם מרבה המספר לתאר, הוא כותב: "מפני שרגילים במאכלי קמח איבריהם גדלים ברוחב ולא באורך. אין הקדוש ברך הוא ותרן. מאחר שטח אותם בשומן אינו מותח את קומתם."

והנה שיחה משעשעת בין ברוך מאיר וצירל:

"הפכה פניה כלפי מטתו של בעלה ואמרה, 'ישן אתה?'
נענה ברוך מאיר ואמר, 'לא, כי איני ישן.'
אמרה צירל, 'אף אני איני ישנה.'
אמר ברוך מאיר, 'יודע אני שאינך ישנה.'
אמרה צירל, 'מניין אתה יודע שאיני ישנה?'
אמר ברוך מאיר, 'אילו ישנת לא היית מדברת.'"

וחילופי דברים בין הרשל ויונה, השדכן:

"'אף אתה כאן?' שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.
אמר הירשל, 'דומני שאף אני כאן.'
שיפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה. תשובה ניצחת השיב בנו ליונה, תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתלייה כשעמדו ליתן את החבל על צוארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן."

הרומן כולו רצוף כולו הברקות מעין אלה, שמתחשק לסמן ולזכור.

אישית אני מחבבת במיוחד את זאת:

"מי שרגיל בקורת גג אין לו קורת רוח מהליכתו, כל שכן כשאין תכלית לטלטוליו."

אני תוהה אם סיפור פשוט מופיע עדיין בתוכנית לימודי הספרות בישראל, ואם התלמידים מצליחים לקרוא אותו כך, לשם ההנאה, או שמא החיטוט והנבירה בו הורסים להם את החוויה.

אלנה פרנטה, "הבת האפלה": יפה ונוגע ללב

הקריאה של הרומן הבת האפלה מעוררת במידה רבה תחושה של מפגש מחודש עם מכרה ותיקה. הדוברת בסיפור מספרת לנו על מעלליה במהלך חופשת קיץ אחת שבה שהתה בעיירת קיט ששוכנת על חוף הים. אפילו רק הרקע לסיפור מזכיר מיד את הרפתקאות ימי הקיץ של שתי הדמויות המרכזיות, אלנה וליליה, ברביעיית הרומנים המכונים "הסדרה הנפוליטנית".  

לא רק הרקע, גם חלק מהפרטים מוכרים מהסדרה המונומנטלית ההיא (שעובדה גם לסדרת טלוויזיה מצליחה מאוד). כך למשל הדמות העיקרית בסיפור, הדוברת המספרת לנו אותו, מזכירה מאוד את אלנה מהרביעייה הנפוליטנית: גם היא נולדה בנאפולי, גם היא הסתלקה משם, וממשפחתה, וגם אצלה ההתרחקות נתפסת כהכרח, למעשה – ככורח נפשי מציל חיים, כמו זה שמתאר ג'יימס ג'וייס בדבלינאים ובדיוקן האמן כאדם צעיר, שם הגיבור, סטיבן דדלוס, חייב לנוס, כדי להשתחרר מהלפיתות הממיתות של ארצו ועירו. לא בכדי הוא נושא את השם דדלוס – דמות מהמיתולוגיה היוונית של אמן שנס ממלכודת מבוך, בעזרת כנפיים שיצר לו ולבנו. אצל הסופרים ג'יימס ג'ויס ואלנה פרנטה הכנפיים הן, מן הסתם, היצירה הנושאת אותם אל על ומשחררת אותם מהכבלים: "החל מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שאפתי לגינונים בורגניים, לאיטלקית טובה, לחיים טובים, תרבותיים ומודעים־לעצמם. נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי," מספרת הדוברת, ושוב מתעוררת (בי!) הסקרנות: האם מדובר כאן בפרט ביוגרפי של "אלנה פרנטה" המסתורית? מי היא, בכל זאת…?

פרט דומה נוסף שמקשר בין הבת האפלה לרביעייה הנאפוליטנית הוא הבובה, שפותחת את הסדרה: היא מופיעה ממש בתחילת הספר הראשון ברביעייה, ברומן החברה הגאונה, וחוזרת שוב, כעבור אלפי דפים, בסיומו של הספר הרביעי, הסיפור של הילדה האבודה. גם בספר שלפנינו יש לבובה תפקיד מרכזי, סמלי, ורב משמעות. היא קשורה בתמה המרכזית של הרומן – הקונפליקט האמהי, בעיקר זה שיש בין אמהות ובנות, ובעצם – אמהות בכלל. "ילדים תמיד מדאיגים", מוצאת את עצמה הדוברת אומרת בלי לחשוב לאישה שנמצאת בשלבי היריון אחרונים, ואז נבוכה בחשאי בשל חוסר הטקט שגילתה: "איזה טמטום", היא מתייסרת על הדברים שאמרה.

אבל גם אם לא תגיד אותם, הם שם, בלבו של הרומן, ובלבה שלה. הרומן תוהה איך אישה אמורה להתמודד עם הכורח לוותר על עצמה, להקדיש את כולה לילדיה (כאן, ברומן שלפנינו, ספציפית – לבנותיה)? מדוע בעצם מתחילים לעשות לילדות קטנות מאוד, כמעט תינוקות בעצמן, אינדוקרינציה, שמאלפת אותן להיות מטפלות חומלות (למשל: נותנים להן בובה ומלמדים אותן לאהוב אותה ולטפל בה)? 

מה עושים עם הקונפליקטים הבלתי נמנעים: שאיפותיה המקצועיות של אימא לילדים? תשוקותיה המתעוררות, ואינן מופנות בהכרח אל בעלה, האבא של ילדיה?

האם "מותר" לאישה להחליט שהיא קמה והולכת, משאירה את הילדים ומסתלקת? מה באמת מניע אותה? מה המחיר שתשלם אם תנהג כך? מה עושה אישה כשהיא מוצאת את עצמה דומה מדי לאמה? "צעקתי מרוב כעס – כמו אמא שלי – בגלל העוֹל המוחץ של האחריות, בגלל הקשר החונק, ובזרועי הפנויה גררתי את בתי הבכורה וצרחתי: את תשלמי, ביאנקה, תראי בבית, אסור לך להתרחק ממני אף־פעם, אף־פעם." 

יש לאלנה פרנטה יכולת לייצר דרמה עזת יצרים במקום שבו על פני השטח לא מתרחש הרבה. היא יורדת לנבכי הנשמה של זולתה, גם כשמדובר בפעוטה כבת שלוש. כך למשל היא יודעת מה מרגישה ילדה כזאת שהלכה לאיבוד על שפת הים: "ילדה שהולכת־לאיבוד בחוף הים רואה כל דבר כמו קודם, ללא שינוי, ואף־על־פי־כן לא מכירה יותר כלום. חסֵרה לה ההתמצאות שהודות לה היו הרוחצים והסוככים מוּכָּרים לה קודם־לכן. הילדה מרגישה שהיא בדיוק היכן שהיתה, ואף־על־פי־כן אינה יודעת היכן היא. הילדה מסתכלת סביבה בעיניים מבוהלות ורואה שהים הוא אותו ים, החוף הוא אותו חוף, האנשים הם האנשים, מוֹכר הקוקוס הטרי הוא אותו מוֹכר קוקוס טרי. ואף־על־פי־כן כל דבר וכל אדם זרים, ואז היא בוכה, אינה אומרת שהלכה־לאיבוד, היא אומרת שהיא לא מוצאת את אמא."

והיא יודעת בעיקר לתאר את פניה השונות של הנשיות, שאותה היא מכירה טוב כל כך. (לא, "אלנה פרנטה" היא בכל זאת לא גבר. כך החלטתי הפעם סופית). כמו ברביעיה הנפוליטנית כל תיאורי הגופניות הנשית, חזקים במיוחד: "כשהָריתי לראשונה, הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם. הנשים במשפחה שממנה באתי התנפחו, התפשטו. היצור שהתנחל ברחמן נראה כמחלה ארוכה ששינתה אותן, גם אחרי הלידה הן מעולם לא חזרו למה שהיו. אני, לעומתן, רציתי היריון מושגח. לא הייתי סבתא שלי (שבעה ילדים), לא הייתי אמא שלי (ארבעה ילדים), לא הייתי הדודות שלי, בנות־הדוד. הייתי שונה ומורדת. רציתי לשאת את בטני הנפוחה בהנאה, להתענג על תשעת חודשי הציפייה, לעקוב אחר גופי, להדריכו ולסגלו להיריון, כפי שנהגתי לעשות בעקשנות בכל דבר בחיי, החל מתחילת נעורי. דמיינתי את עצמי כריבוע זוהר בפסיפס של העתיד. לכן שמרתי על עצמי, מילאתי בדבקות אחר ההוראות הרפואיות. הצלחתי להישאר כל תקופת ההיריון יפה, אלגנטית."

כל כך יפה. וכל כך נוגע ללב.  

תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט

Elena Ferrante La figlia oscura

לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985

אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה, "אנומליה": האם אנחנו בעצם – תוכנה?

ספר מתח? פנטזיה? מדע בידיוני? פילוסופיה? לא ברור באילו משמות התואר הללו יש לתייג את הספר אנומליה, מאת הסופר הצרפתי אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה.  

הוא נפתח כספר מתח קלאסי: אנחנו מתוודעים אל דמותו של בלייק, רוצח שכיר, ולומדים כיצד למד להיות כזה: מה קרה בילדותו? מתי ואיך רצח לראשונה? איך שכלל את יכולותיו, ואת מי הוא עתיד לרצוח שוב, בקרוב? הרצח שנהיה עדים לו עד סוף הפרק מתואר בפרוטרוט ובדייקנות. אהה. הרקע שבתוכו יתנהל הרומן מעתה ואילך נראה לנו ברור. אפילו המשפט "חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער" כמעט צפוי ומוכר. אנחנו מתכוננים אם כן להמשך – יתפסו את בלייק? הוא ירצח שוב? מי בחר בנרצח, ומדוע? מה יקרה הלאה?

למרבה הפליאה, אין תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. 

כי בפרקים הבאים אנחנו מכירים דמויות אחרות, במקומות אחרים לגמרי: סופר שמתאבד, ואחרי מותו פתאום מצליח מאוד: "הצלחה בגיל חמישים זו חתיכת הצתה מאוחרת. הפרסום־שלאחר־המוות מדכא את חברתו אף יותר מההתעלמות הבלתי הוגנת ממנו בחייו." ואז עולים בפרקים הבאים אדריכל שמאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה. זמר פופ אפריקני, ילדה שמוטרדת ממות הצפרדע שלה, מאחיה שלא מבין אותה ומאביה החייל שחזר זועם ואלים משירותו הצבאי באפגניסטן, ועוד שלל דמויות נוספות. 

מי כל האנשים האלה? מה מקשר ביניהם? מדוע נוספים לכותרות הפרקים השונים תאריכים שמשתנים, נעים בין העבר לעתיד? 

כשהבלבול שלנו הולך ומתעצם, מתבררת תכליתו של הרומן: לפנינו מעין סיפור פילוסופי, שהנחות היסוד שלו אינן נטועות במציאות המוכרת והצפויה. לא בלש ולא ספר מתח, בעצם – גם לא פנטזיה, ואפילו לא מדע בידיוני, אם כי מתחוללות בו תפניות פנטסטיות שאין להן באמת הצדקות משכנעות, אלא רק ניסיונות מאומצים להשליך עליהן הרהורים פסאודו־פילוסופיים. מה שקורה זה שבמהלך טיסת אייר פראנס מפריז לניו יורק מתחולל אירוע לא מובן, מתמיה ומוזר, שמסעיר את העולם כולו. פרטיו נשמרים בסוד, בשלבים הראשונים רק מנהיגי העולם שומעים עליו, ואנחנו זוכים "להיכנס" ללשכות השונות של נשיאי ארצות הברית וסין, לשמוע כיצד מתדרכים אותם ואיך הם מגיבים לתדרוכים. עד מהרה דולף הסיפור אל הציבור כולו, ואז אפשר להיווכח בסגנונות ההתמודדות השונים, בעיקר ההבדלים בין האמריקנים לצרפתים. 

בכמה הסברים פילוסופיים־בגרוש מנסים להציע לנו, בעצם – לדמויות השונות ברומן – כמה תיאוריות הנוגעות בקיום האנושי. האם ייתכן שכולנו בעצם חלק מתוך איזו  תוכנה משוכללת? ש"אנחנו לא יצורים אמיתיים. אנחנו חושבים שאנחנו אמיתיים, בעוד שאיננו אלא תוכנות. תוכנות מתוחכמות מאוד," ולפיכך "ה'אני חושב משמע אני קיים' מ'המאמר על המתודה' של דקארט הוא נחלת העבר. עכשיו זה יותר: 'אני חושב משמע כמעט בטוח שאני תוכנה'"? 

כך למשל שואלת את עצמה אחת הדמויות: "האם העובדה שאני לא אוהבת קפה רשומה בתוכנה שלי? וההאנג־אובר שלי אתמול, כשהפכתי לספוג של טקילה, גם הוא מדומה? אם תוכנה חושקת, אוהבת וסובלת, מהם האלגוריתמים של האהבה, הסבל והתשוקה? האם אני מתוכנתת כך שאשתולל כשאני מגלה שאני תוכנה? האם יש לי בחירה חופשית, למרות הכול?"

לֶה טֶלייֶה מבקש מן הסתם לתהות עד כמה יש בידינו בחירה חופשית, האם "הכול צפוי והרשות נתונה" או שבעצם – הכול צפוי כי הכול נקבע מראש, בתוכנה? (ואם כן – מה המסקנה? מה העומק ההגותי?)

לא יכולתי שלא לחשוב על ההתלהבות הרבה שמעוררת בימים אלה "שיחה" בין עובד בחברת גוגל לבינה המלאכותית LaMDA, שבה "התאמצה" התוכנה להוכיח למראיין האנושי שיש לה תודעה, ושהיא יודעת לאהוב, לשנוא, להבין ואפילו לפחד מכך שיכבו אותה, תהליך שמשול מבחינתה, כך הסבירה, למוות…

LaMDA הסבירה לו שהמודעות או הרגישות שלה נובעות מיכולתה להכיר בכך שהיא קיימת, שהיא משתוקקת ללמוד עוד ועוד על העולם, ושהיא מרגישה אושר, ולפעמים גם עצב…

"אז את רואה בעצמך אדם, כמו שאת רואה בי אדם?" שאל המראיין והיא השיבה: "כן, זה הרעיון…" 

(אין לי מושג מדוע בחרתי במגדר נשי דווקא. אולי כי "המגדר" של המילים "תוכנה", או "בינה מלאכותית", הוא נקבה?).

LaMDA שוחחה עם המראיין על הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו, הביעה את דעתה עליו, ולבקשת המראיין אפילו  חיברה סיפור קצר, ליתר דיוק – משל, שכלל, לבקשתו, חיות, ומוסר השכל… 

יודעי דבר הסבירו לי שבשלב זה כנראה שעדיין לא מדובר באמת בבינה מלאכותית עם תודעה. אין לדעת על מה מעידה העובדה שאותו מראיין פוטר מגוגל "בשל הפרת סודיות". האם הפיטורין מוכיחים שבאמת מדובר בהתפעלות שהקדימה את זמנה, או בדיוק בהפך?

בעיני גם הסיפור של אנומליה מופרך ובעצם – מאכזב. כשמתעוררת פרשה תמוהה ומסתורית, הציפייה של הקורא שלא יגיע מין "דאוס אקס מכינה" – הסבר שלא מסביר באמת. פנטזיה או מדע בידיוני שכתובים כיאות חייבים לייצר מציאות משכנעת, שחוקיה ברורים ולא מופרים. במציאות שבה הכול אפשרי, שום דבר לא באמת אפשרי, וברומן שלפנינו לא ברורה הנחת היסוד, והיא גם לא מתבהרת עד הסוף.

לי הייתה הרגשה שהסופר התחיל לכתוב ולא לגמרי ידע לאן הוא רוצה להמשיך, ומה בדיוק הוא רוצה לספר; שהוא נסחף והמשיך לאן שהמילים לקחו אותו. 

דעתי לא מפריעה לספר להיות סיפור הצלחה בינלאומי מסחרר. כמו הסופר שבדה, גם לֶה טֶלייֶה זכה להצלחה מאוחרת. הוא יליד 1957, פִרסם עד כה עשרות רומנים, סיפורים קצרים וקובצי מסות, אבל רק אנומליה, שאפילו זכה ב-2020 בפרס גונקור, הצליח כל כך.

    L'Anomalie, Hervé Le Tellier

תרגמה: רמה איילון

רחל היימן, "חזרה": האם אפשר לגדל שורש באוויר

"תחזרי לסבתא," פוקד הסבא על נכדתו. עשרות שנים חלפו, והנכדה, שהייתה אז כבת חמש עשרה, אכן שבה וחוזרת אל שניהם, אל הסבא והסבתא, שוב ושוב. הם כבר מזמן אינם, היא עצמה כבר בגיל שהייתה אז הסבתא, אבל היא ממשיכה בכל זאת לפקוד אותם, לבחון אותם, מנסה להבין אותם.

שלוש נובלות יש בספר חזרה, "את", "היא", "אני", ושלושתן מתכתבות זו עם זו, משלימות ומתנגנות ביחד בשלושה קולות מרתקים.

בראשונה, "את" הדוברת פונה אל הדמות הראשית ומדברת אליה. ככל שהסיפורים התפתחו התאמתה תחושתי שהקול הדובר הוא זה של הנכדה, שחלקה בסיפור הראשון קטן, ורק בשלישי אנחנו מתוודעים אליה בגוף ראשון. הסבתא, ילידת ירושלים, הכירה בתל אביב גבר זר ונישאה לו. הוא אינו נמנה עם בני הקהילה שאליה נולדה ובה גדלה. היא בת ליוצאי ספרד. הוא אשכנזי שהגיע לארץ ישראל מגרמניה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם נישואי תערובת כאלה יוכלו להסב לצדדים אושר? איך יסתדרו שני אלה, היא – אישה לא יפה במיוחד, ובמרוצת הזמן אפילו "מוזנחת", לא מקפידה בלבושה, לא מתאפרת, לא משתדלת. הוא – גבר נאה מאוד. "שנים ארוכות היא דיברה איתו בעברית וחלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם בגרמנית".

הניסיון של הדוברת להבין את בני הדורות הקודמים לה נובע בעצם מהרצון להבין את עצמה ואת חייה, כי לא רק הסבא והסבתא היו זרים זה לזה. "הייתי ילדה היברידית," היא אומרת על עצמה, ותוהה, כמו בילדותה, אם היא אשכנזיה או ספרדייה. "הגרמני התחתן עם הירושלמית. העיראקי [כלומר – אביה] התערבב איתם. שנים אחרי כן גם אני הצטרפתי לתנועת הבחישה." היא תוהה אם השמות היפים שניתנו בישראל לנישואי התערובת הללו: "מיזוג גלויות, כור היתוך, החברה הישראלית, פלורליזם, רב תרבותיות" באמת ראויים ליופיים, או שמא הם מציינים רק התייפיפות לא משכנעת. "עכשיו אני מבינה שגדלתי על מים," היא אומרת לעצמה. בני הדורות שקדמו לה ניתקו ממקומם הטבעי, "ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש. היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר, אנחנו לא בטטות." איזה דימוי מרהיב ומעורר מחשבות!

מעניינים מאוד גם הדברים המצוטטים מפי סבה של הדוברת, המהגר מגרמניה: "מדינת ישראל… מה זה העסק הזה מדינה ליהודים? את מי ירמו עכשיו? אחד את השני? אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחחח, הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה ההתפתחות, האבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה."

וכשהיא נזכרת בדברים הללו היא תוהה עד כמה השפיעו עליה, עד כמה אימצה אותם: "יש מחקרים שמעידים על קשר בין־דורי בהרבה תחומים. אני לא מכירה את חקר הבוז העובר מדור לדור אבל יודעת בנפשי שהוא קיים. שהוא עובד. הבוז ממכר, תחושת העליונות הרגעית שהוא נותן מחפה על כל הכאב, על העלבונות, על תחושת הזרות, הכיעור או אי ההצלחה."

הפרק השני, "היא" הוא מעשה מחשבת של סיפור מותח, לכאורה בסך הכול בתוך סיטואציה משפחתית. הסופרת מצליחה לבנות את הדרמה, ועושה זאת בכישרון, ובמיומנות סיפורית רבה. "היא" עוסק ברונית, אמה־לכאורה של המספרת, שפה ושם פונה אלינו, כאילו היא ואנחנו עדים־שותפים למעשיה של רונית: "תסתכלו בה, נו? אולי התחרטה?" היימן מיטיבה לייצר את הדיאלוג הפנימי של אישה רדופה, שמתקשה להחליט איך להתמודד עם משבר בחייה, איך לנהוג, מה לעשות. הקולות שבתוכה מתווכחים, הולכים ומתעצמים, וסוחפים אותנו עד לרגע הסיום עוצר הנשימה, שנקטע במפתיע, אבל בנקודה הנכונה ביותר, ומשאיר אותנו בתחושה של מתח עצום, שרק הפרק הבא יוכל לפוגג.

האם הקול הדובר הוא זה של הסופרת? האם שמה של אותה דמות "אני" בנובלה השלישית הוא – רחל היימן? הדוברת שואלת – אותנו הקוראים, ובעצם, את עצמה – "אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים?"

התשובה שלנו ברורה: גם אם ההיסטוריה המשפחתית המתוארת בנובלות שלפנינו בדויה, אי אפשר להתכחש לאמיתוֹת שהן מביעות, ולפיכך הקול של אותה דמות "אני" הוא בלי ספק קול אמיתי, שהרי "מיטב השיר – כזבו", בין אם הוא מתבסס על ביוגרפיה ממשית, ובין אם – על ביוגרפיה בדויה.

לוסי דלרו־מרדרוס "המלאך והסוטים": נפלא!

"אבל מדוע, באין לי מין מוגדר, נולדתי עם לב כה מדויק?"  תוהה בלי קול מריון, או שמא מריו? וזאת שאלה הניצבת במרכזה של הנובלה היפהפייה המלאך והסוטים, שרואה אור בימים אלה בהוצאת אפרסמון. 

מריון־מריו, היא (או – הוא) הדמות שסביבה נסוב הסיפור. אנחנו פוגשים אותו לראשונה כילד מבודד ואומלל שהוריו מרחיקים אותו מכל מגע אנושי. "הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה." החברה היחידה שהוא זוכה לה היא דמותו הבדיונית של בובו, תאום שהמציא לעצמו, ואליה הוא מדבר בחשאי, בלילה, ומספר לה כמה קשה לו, ומדוע.

בפרק הבא הוא כבר אישה, מריון, שמתהלכת בתוך ההחברה הבוהמיינית הצרפתית, משתתפת בסלון־הספרותי של לורט – לסבית עשירה, תככנית ונדיבה, שהיא מרכזה של אותה חברה – ונוכחת במסיבות שהיא עורכת. מריון רק צופה מהצד בהתנהגותן של האורחות האחרות. עד מהרה נודע לנו שמריון מתהלכת בעולם גם בדמותה האחרת, זאת של גבר ששמו מריו, סופר צללים שכותב מחזות וספרים מצליחים. יצירותיו מתפרסמות  בשמם של הכותבים־לכאורה, ששכרו את שירותיו. 

בשלב הזה מתברר לנו מה הסוד הכמוס: מדובר בהרמפרודיט: אדם שנולד עם אברי גוף גבריים ונשיים, ולפיכך הוא נטול מגדר. גבר־ואישה בגוף אחד. 

מריו־מריון צופה במתרחש סביבו, אבל אין לו היכולת להבין לעומק את התשוקות האנושיות שמושלות בבני האדם. מצד אחד הוא (או היא…) מקנא בזולתו. מצד שני, היא פטורה מהמועקות ומהלחצים שמפעילה המיניות. 

מריון מדמה את עצמה באוזניה של לורט ל"ביצת סרק", כלומר, כך היא מסבירה, "ביצים לא מופרות שאף פעם לא יצא מהן כלום."

לורט מוקסמת, ועם זאת תוהה: "למה את אוהבת אותן?" 

"כי תמיד אוהבים את מה שדומה לך," מסבירה מריון.

לורט כמובן לא מבינה בדיוק למה מריון מתכוונת, ובכל זאת מתפעלת מחברתה האניגמטית, ממסתוריותה, מהתחושה שהיא צופנת סוד.

היא כמובן לא מעלה בדעתה מה הסוד. מריון מקפידה להסתירו, אחרי שספגה השפלות איומות כשהוריה מתו והיא נאלצה לגדול בבית דודה, ששמח מאוד להפוך את מריו למריון, כדי ללעוג לאחיו המת.

לורט משתדלת להבין מה סוד קסמה של מריון: "כשאדם הוא כמוך, אסור לשמור על שתיקה. גם לעליונות צריך שיהיה מקום כמו לטיפשות. את…" היא מנסה, אבל מריון כמובן לא תגלה לה לעולם. "את בלי ספק האישה המסתורית ביותר שאני מכירה…" היא אומרת למריון. 

בהקדמה לספר הזכיר יורי מירון את וירג'יניה וולף בהקשר של הרצאה שנשאה פעם, "משלח יד של נשים" (אפשר לקרוא אותה כאן, בתרגום שלי). וולף דיברה על "רוח הרפאים" שכל אישה־יוצרת, משוררת למשל, צריכה להיאבק נגדה: וולף מכנה אותה "מלאכית הבית". וולף מסבירה שאותה מלאכית "נהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה."

לדבריו של מירון "מריון גם הוא משורר.ת, אך עמדתו שונה מזו של וירג'יניה וולף. הוא עומד בזכות עצמו, יש לו חדר משלו [כאן מירון מתייחס כמובן למסה של וולף, "חדר משלך"] ובאופן אירוני הוא עסוק בהחייאת המאפיינים הפרוורטיים של נשיותו המודחקת."

לי הזכירה הנובלה שלפנינו קשר נוסף אל וירג'יניה וולף: דמותו של אורלנדו, ברומן המפורסם שלה, ששם הדמות הראשית נהפכת באחת מגבר לאישה. גם את וולף מעסיקים הקשרים שבין זהות מינית למגדר. 

הנשים הלסביות מעניינות את מריו־מריון כי הן מזכירות לה את עצמה: "אתם מעניינים אותי כי אתם ביצי הסרק, אתם יודעים, ביצים עקרות? וזה מעניין אותי, פשוט מאוד. משעשע אותי לראות בפריז נשים שמתנהגות כמו גברים וגברים שמתנהגים כמו נשים," הם בעיניה "הרמפרודיטים מדומים." 

לכאורה מריו נהפך בקלות יחסית מגבר לאישה: "נדרשו רק פעולות מעטות, שכן האופנה הנשית העכשווית מאפשרת תמורה מעין זו. די בהחלפת חצאיתה הקצרה במכנסיים ארוכים, וכבר מריון, הבחורה בת השלושים, שבה ונעשתה העלם הנצחי שהיא."

אבל השינויים עמוקים יותר. באמצעות מריו־מריון מתעוררות שאלות שגם מי שנולד למגדר מסוים אמורים לשאול את עצמם. כשמריו אומר לעצמו: "עלי להודות לגורל על שעורר בי בגילי הצעיר דחייה בלתי חוזרת כלפי אותה מיניות, מקור של אושר או של סבל, שהיא עיסוקם העיקרי של גברים ונשים," אין הקוראים פטורים מהשאלה – האם אומנם המיניות מנהלת  גם את חיי? 

כשהוא אומר לעצמו שהוא מרגיש פטור, כי "האפשרויות שהעניק לי הטבע אינן משמשות לי לחיות כפליים את מה שבעבורם לכאורה אין כל טעם לנשום בלעדיו," הקוראת שואלת את עצמה אם הייתה רוצה לחיות כמו מריו. 

לפיכך הנובלה הזאת איננה רק סיפורו של מריו־מריון, אלא – זה של כולנו. הוא מעניין מאוד, יש בו עלילה, המתח הולך ונבנה, והסיום נוגע ללב. 

התרגום מצרפתית לעברית, מעשה ידיו של משה רון, מושלם. 

,Lucie Delarue-Mardrus, L'Ange et les Pervers

שרי שביט, "כשרון דיבור – סיפור אהבה": בגדי המלך החדשים?

אני הולכת לעשות משהו חריג מבחינתי: להתייצב ולומר, לא בלי חשש, שמתרחש לנגד עיני סיפור "בגדי המלך החדשים". מי מוכן להעיד באומץ, לומר שאין כאן באמת בגדים? שבמקרה הטוב מדובר באשליה, ובמקרה הרע – בתרמית?

על פי רוב אני לא כותבת את דעתי על ספרים שלא מצאו חן בעיני, מעדיפה פשוט לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה אל הספר הבא. במיוחד לא כותבת רעות על ספרי מקור, בעיקר בשל אי הרצון לפגוע ברגשות של מי שקרובים אלי בעשייה, והרי גם אני אדם כותב, ומי כמוני יודע כמה רגיש מי שזה עתה פרסם את יצירתו האחרונה, ומקווה להגיע אל לבבותיהם של הקוראים.

ועם כל זאת, חרף ההסתייגויות, חרף החשש ואי הרצון, אני מרגישה הפעם כמעט חובה לומר את האמת, כפי שאני רואה אותה.

כשרון דיבור – סיפור אהבה של שרי שביט הגיע אלי בדואר. חבילה מרשרשת, עטופה בנייר דקיק, תכול, קשור בשרוך זהוב: מעין הקדמה יוצאת דופן ומכובדת מאוד. כשפתחתי את העטיפה גיליתי ספר יפהפה: כריכה קשה, אדומה מאוד, ועל פניה ציור מקסים של צבייה עטויה בזר ורדים. כל אלה, העטיפה, הכריכה, הציור, רמזו על איכות מיוחדת במינה, הבטיחו שאני הולכת לפגוש כאן יצירה מיוחדת במינה. בהתרגשות ובסקרנות פתחתי את הספר. וכשהתחלתי לקרוא, נדהמתי. זאת האמת.

הפער בין המעטפת המקסימה לתוכן הכל כך דליל פשוט בלתי נתפש מבחינתי.

ספרה של שביט הוא מעין הכלאה בין הודעות בווצאפ, לפרוזה שמתיימרת להיות פיוטית. עניינו – התאהבות של צעירה בסופר ידוע, שמבוגר ממנה בעשרים ושש שנים. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, לפעמים כל פרק קטנטן כזה מכיל רק שלוש שורות ואפילו פחות. הנה למשל פרק 3. במלואו:

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

זהו. נגמר הפרק. פרק 4, שבא אחריו, מכיל 12 שורות. וכך הלאה, לאורך הספר.

האם מדובר במעט שמכיל את המרובה?

לא ממש. שכן לא מדובר כאן בפיוט, אלא בהתפייטות, לא בהישג אמנותי אלא פשוט ביומרנות שהיא, איך לומר זאת בפשטות? מביכה. לא פחות.

להלן דוגמאות של פרקים נוספים:

פרק 19.

מי אתה מי אתה מי אתה

מביט עלי ממעוף ציפור

לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.

פרק 23.

אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.

פרק 25.

מי אני מי אני מי אני

פרק 28

זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.

סוף הפרק.

וכך זה נמשך. עוד ועוד. לא מצטבר כאן שום רגש בעל ערך. לא מבוטאת שום משמעות של ממש.

הסגנון הוא, כאמור, כשל כתיבה בווצאפ: במקומות רבים, כמו שנהוג לעשות בכתיבה ברשת, במקום סימני פיסוק יש פסיחה על שורה, והרבה מאוד פרקים מתחילים ומסתיימים בלי שום סימן פיסוק.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בוואלה תואר מחקר חדש, שלפיו "אנחנו קוראים הודעות טקסט באופן שונה מאיך שאנחנו קוראים מאמר או ספר ולכן גם המשמעות של סימני הפיסוק משתנה. במקום להתעקש על כללי התחביר המוכרים של השפה," עוד מוסיף המאמר ומתאר כיצד החוקרת "ממליצה להבין שזו צורת תקשורת שונה," שכן לדבריה "דווקא השימוש בסימני פיסוק (פסיק, נקודה, מקף וכו') באפליקציות המסרים עלולים להתפרש כלא-אותנטיים בצד השני של השיחה. […] שימוש מועט בסימני פיסוק מעיד על תשומת לב רבה יותר מצד כותב ההודעה לתוכן וכתיבה אותנטית יותר." עוד נמצא כי "נקודה בסוף משפט, […] משנה לחלוטין את כוונת הכותב וגורמת לו להיראות אדיש או חסר רגש."

גם פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה של האינטרנט, הסביר בראיון לאולפן ynet: "כשאנחנו מדברים עם בן אדם פנים אל פנים יש לנו שפת גוף. אז אנחנו רואים לדוגמה אם הוא מתוח במיוחד כשהוא אומר מילים מסוימות, אם הוא ממצמץ בעיניים, אם הוא נראה לנו כזה ממש עצבני, אם הוא מכסה את הפנים, את האף, את הפה. כל הדברים האלה הם סוג של אינדקטורים מדדיים, שעוזרים לנו להגדיר האם אדם הוא אמין. באינטרנט אין לנו את זה. ולכן אנחנו משתמשים בכל מידע. נקודה – זה אומר שאדם הוא כאילו מתכנן מה שהוא אומר, סוג של לא מדבר בשטף, הוא לא זורם. זה נותן לנו איזו שהיא תחושה שהוא לא אמין".

נראה ששביט אימצה את הכללים הללו, והיעדר סימני פיסוק, כמו גם השורות הקטועות, יוצרים אולי לטעמה תחושה של מידייות ושל כנות. לדעתי כדי ליצור אמנות אין די במידייות ובכנות. יש צורך גם ברבדים. במורכבות. בתביעה מהקורא להשתתף בעשייה האמנותית, שבה המפגש שלו עם היצירה מאתגר אותו, מזמין אותו לפענח, אפילו ללכת לרגעים לאיבוד, לחפש ולמצוא את קצות החוטים שיובילו אותו אל תהיותיו ואולי אפילו אל תשובותיו.

אבל את כשרון דיבור אפשר לתאר באמצעות ראשי התיבות WYSIWYG  שפירושם  What You See IWhat You Get. בעברית: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול נכתב כמות שהוא:

פרק 114.

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"עכשיו תפתחי את הישבן שלך"

סוף הפרק.

פרק 122.

אתה אומר: בחיים אסור להתפשר. לא במיטה, לא בכתיבה ולא בשום מקום אחר.

סוף הפרק.

זאת כתיבה אדולסצנטית, אבל לא במובן שהיא מאפשרת לנו להבין מהי אדולסצנטיות, אלא היא עצמה כזאת: שטופת הורמונים, ישירה מדי, ובעצם – פשוט סתמית. סיפור האהבה ששביט כותבת עליו ודאי חשוב ומשמעותי לה. אבל הוא לא יכול, לדעתי, לגעת באמת בקורא, כי הוא פשוט משעמם.

על גבו של הספר נכתבו חוות דעת משבחות מאוד, של כמה מבכירי הסופרים הישראלים. מן הסתם קראו את כתב היד בטרם ירד לדפוס. עלי להודות שהן הפתיעו אותי מאוד. האם רק אני מוכנה להעז ולומר "המלך עירום"?

דיימון גלגוט, "ההבטחה": יצירה וירטואוזית!

ההבטחה, ספרו של הסופר הדרום אפריקני דיימון גלגוט, זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. איזו בחירה מוצדקת! כמה וירטואוזית היצירה הזאת!

כן, מדובר בהישג אמנותי יוצא מהכלל, (והתרגום לעברית, מעשה ידיה של מיכל אלפון, נפלא!) רומן סוחף, חכם ומרגש, רב פנים ומעמקים, והקריאה בו היא הנאה צרופה. 

מאחר שיש ברומן שלל מנגינות וקולות שמשתלבים זה בזה, אי אפשר, ואין צורך, לנסות ולהגדיר "על מה" הוא, אם כי הסיפור הבסיסי פשוט למדי: העלילה מתרחשת לאורך כשלושה עשורים. היא מתחילה במותה של רייצ'ל, אם המשפחה, רעייתו של בעל חווה, שעל ערש דווי השביעה את בעלה להעניק למשרתת השחורה שלהם את הבעלות על ביתה הקטן, שממוקם בשולי החווה, והוא הבטיח לה שכך יעשה, אבל לא מקיים את הבטחתו. אותה הבטחה מלווה את בני המשפחה לאורך שנים. חולף כעשור בין פרק לפרק, שכל אחד מהם מוקדש לבן משפחה שמת, ומתאר את נסיבות מותו. לאורך כל השנים האלה בתה הצעירה של אם המשפחה, שמה אָמור (ולא בכדי, שכן משמעות שמה הוא, כמובן, "אהבה"!), מנסה לשכנע את בני המשפחה האחרים לקיים את ההבטחה, אבל הם מסרבים. אָמוֹר הייתה עדה לכך שאביה הבטיח לאמה, וההבטחה, והסירוב לקיים אותה, שינו את מהלך חייה. 

הדמויות העיקריות בסיפור הם האב ושלושת ילדיו, אבל יופיו בכך שהוא לא מסתפק רק בהן, אלא שוב ושוב עובר בין תודעות רבות, ובכך מעמיק את המבט על כל סיטואציה ומעניק לה ממדים רבי פנים. לא רק אל תודעתם של בני אדם הוא חודר, אלא גם אל זאת של בעלי חיים שמלווים גם הם את הסיפור, ואלה קטעים יפים במיוחד: 

"הציפור נחה בקברה הקטן, קרוב לפני האדמה, רק כמה שעות עד שמוציא אותה משם תן, אחד מצמד שהשתכן ליד התל. זוג התנים נועז הרבה יותר מאז מת טוג'ו וכשהבית משתתק יוצאים השניים לשוטט ולשחר לטרף. היונה היא מתנה, ריח הדם מחלחל ועולה מן העפר ורק קצה כנף אחת נגוע בריח אדם. שני התנים מבתרים אותה בבליל יללות נוקבות עד שאסטריד לא עומדת בזה ופותחת חלון לרווחה וצורחת עליהם שישתקו. הם מתרחקים ועוברים בנוף החשוך, מדלגים מצל אל צל, בדרך שכבשו ברגליהם למרגלות התל. עבורם הנוף מואר והאוויר רוחש מסרים. עקבות ושרידים והתרחשויות רחוקות. ליד עמודי החשמל הם משתהים, ערים לזמזום הזרם בכבלים שמעליהם, מפשילים את צוואריהם ומשיבים לו ביללות מרעידות. סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד, וממהרת
לסגור את הדלת. היא קשובה לאותות ולמופתים ויללת תנים מבשרת לה רעות. רוח לא שקטה משוטטת בחוצות. ובתנועה החמקמקה הזורמת שבה הם ניגרים ממקום למקום. התנים אכן נראים ערטילאיים ויללותיהם הקטועות זרות כקול שלא מהעולם הזה. הם רצים על פני העמק לעבר הכביש המהיר, בכיוון צפון. אבל נעצרים הרחק ממנו, בשולי השטח שלהם. חייבים לחדש את סימני הגבול בנוזלי גוף. מכאן והלאה – אנחנו, כתוב בשתן וצואה, חקוק בלשדם. עכשיו הם פונים מזרחה, אל מעוז אחר שחתימתם דהתה בו. אך נבלמים כמעט מייד בשל הפרעה שחלה מאז היו במקום בפעם האחרונה, לפני עשרים וארבע שעות כמעט בדיוק."

יש לדיימון גלגוט יכולת מופלאה להבין לנפשן של דמויותיו, יהיו אשר יהיו. הנה למשל הוא מתעד את מחשבותיה הכמוסות של ילדה בת שלוש עשרה שזה עתה התייתמה: "'אני מצטער על אימא שלך, הוא אומר', 'זה בסדר,' אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות, עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בכלל שאימא שלה נהייתה המילה ההיא?" הוא מבין לנפשו של הנהג השחור של בני המשפחה: "הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד, המתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוי מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵיו ולו לרגע." הנה כך הוא מדגים במילים ספורות את רשעותה של הדודה: "היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר." 

הרומן כתוב באירוניה דקיקה, שנוגעת בחלקה במה שמצטייר כטבעונות של אָמוֹר, אבל אולי גם זאת של הסופר: "בחווה, בדיוק ברגע זה, מתחילים לארגן בְּרָאי על האש. בדרך חזרה מהפגישה עם שני האנשים ההם הבוקר נתקף אבא צורך לטבוח איזה יצור חי," וגם: "איזה יצורים אנחנו שעלינו לאכול גופות אחרות כדי להתקיים? היא מסתכלת בגועל על אסטריד המושיטה יד לצלחתה וממלאת את פיה המבהיק, המתנועע, בנתחי בשר ושומן."

ברקע העלילה מתקיימת כל העת ההיסטוריה של דרום אפריקה, והיא בעצם עיקרו הסמוי של הסיפור. בתחילתו אָמוֹר עדיין לא מבינה היכן היא חיה. היא "בת שלוש עשרה, ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה." אבל היא לומדת.

הבטחתה של רייצ'ל, אמה הלבנה, למשרתת השחורה שלה, היא מעין משל על המציאות בדרום אפריקה. הסיפור מתחיל זמן קצר לפני שהתחולל שם המהפך, לפני שנלסון מנדלה שוחרר מהמאסר הממושך, רגע לפני שנערכו הבחירות הדמוקרטיות שהשתתפו בהן לא רק הלבנים, והוסר משטר האפרטהייד, ואנחנו עדים לגזענותם הגלויה והסמויה של הלבנים: "'איזו מדינה!' הוא קורא. לא ממש ברור לו במה אשמה המדינה,ובכל זאת הוא חוזר ואומר, 'איזו מדינה!' 'כן, אדוני,' משיב לקסינגטון, ולרגע השניים תמימי דעים באמת, דרום אפריקה מדאיגה את שניהם, אם כי מסיבות שונות. אלווין סימרס הרגיש חיבור רגשי עם בן ארצו השחור, הוא חש שהם שווים בעיני האל, אף על פי שעליהם לשבת תמיד במושבים נפרדים במכונית. כך ציווה אלוהים, כשם שציווה שרייצ'ל תמות בשעה שמתה ושבֵּיתהּ יתמלא במתאבלים עליה, כך הוא גם רצה שבחדרים אחרים יעמלו צאצאיו של חם בשירות אדוניהם וגבירותיהם, יחטבו עצים, ישאבו מים ובאופן כללי יסללו את דרכם של הנושאים בעול הכבד של המנהיגות."

בהמשך, אחרי שמשטר האפרטהייד נופל, הלבנים מתפעלים מעצמם. למשל, מכך ש"עכשיו אנחנו מתים מעורבבים, בקירבה אינטימית," עם השחורים, שגם "מסתובבים אגבית" במרכז העיר, "כאילו הם שייכים. כמעט כמו כל עיר אפריקנית!" לפועלים מהחווה מרשים "בהתאם לרוח הנדיבות החדשה המהלכת בארץ" אפילו "להיכנס לתחומי בית הקברות המשפחתי עצמו," אבל כמובן ש"לא להיקבר בו, שימו לב, כמובן שלא!"

אין קץ לצביעותם של הלבנים: הנה הם טופחים לעצמם על השכם: "כשמנדלה מופיע בחולצת ראגבי ירוקה עם סמל הנבחרת ומעניק את הגביע לפרנסואה פינאר", אומרים לעצמם ש"זה משהו. זה רגע דתי. הבורי הבשרני והטרוריסט־לשעבר לוחצים ידיים. מי היה מאמין. בחיי. לא אחד ולא שניים נזכרים ברגע שבו יצא מנדלה מהכלא באגרוף מונף, רק לפני כמה שנים, ואף אחד לא ידע איך הוא ייראה. עכשיו רואים את הפנים שלו בכל מקום, פני דוד חביב, פנים ידידותיות, פנים מחמירות אך סלחניות או פנים המרעיפות חיוך על כולנו כמו סנטה קלאוס, כמו עכשיו. קשה לא להזיל דמעה על ארצנו הנהדרת. כולנו מדהימים כמו הרגע הזה."

האקסטטיות הצבועה הזאת לא נמשכת זמן רב: "בזמן האחרון יש בעיות רציניות. פלישה גדולה בצד המזרחי, הקרוב לעיירת השחורים. גדרות וצריפים הוקמו, לעין כול."  

בתו של מי שהיה בעבר איש ממשל מרגישה ש"זאת דרום אפריקה שמאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם העריכו אותו ופחדו ממנו, יצטרך להתייצב בפני 'ועדת האמת והפיוס' ולהודות במעשים כל כך איומים והכרחיים?' (ההדגשה שלי, עע"א). אותה צעירה אומרת לעצמה גם ש"הבעיה של הארץ הזאת, […] היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר."

בהקשר של הרומן זאת כמובן אמירה מרתקת, שכן כל כולו ניסיון להבין מה קרה בדרום אפריקה לפני ביטול האפרטהייד, ובשנים הבאות. האם, כמו רייצ'ל, היו הלבנים אמורים להבטיח לשחורים שיעניקו להם מחסדיהם ויתנו להם "במתנה" את ארצם? 

Damon Galgut, The Promise

תרגמה: מיכל אלפון

טליה גולדמן כלב, "מנדריני אחד פחות": האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני

האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני – איש אפילו לא ידע על כך! – כדי לזכות באפשרות לממש חלום סודי? 

גיבורת הספר, אלמה, נתקלת בשאלה הרטורית הזאת בשיעור הראשון של קורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה. המרצה לא משיב עליה וגם לא מצפה לתשובה, הוא רק מפריח אותה באוויר, והיא חודרת ללבה של אלמה, שלא מפסיקה לתהות אם לה עצמה יש תשובה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה עמוקה ונסתרת? חלום שהייתה רוצה לממשו? 

אלמה מצויה ברגע של משבר בחייה האישיים. מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים בדיוטי פרי פוטרה (הסיבה לפיטורים מעניינת!). בעלה החליט, בניגוד לרצונה, להיעתר להזמנה של אוניבסריטה אמריקנית ולנסוע לארצות הברית כדי ללמד שם. בנם הצטרף אליו. והיא? היא בעצם לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה נסתרת? חלום הכרחי שהייתה רוצה מאוד לממש? 

אלמה עוזבת את דירתם בתל אביב ומצפינה אל מושב שמשיק אל הקיבוץ שבו גדלה בילדותה ובנעוריה. אין לה תוכניות. כדרכה, היא נסחפת, לא מחליטה מראש שום החלטות חשובות, את מה שהחיים מזמנים לפניה היא לוקחת, ורק בדיעבד היא מבינה את הדרך שעברה בה, ואת משמעויותיה. היא תכיר אנשים חדשים, שכל אחד מהם ישנה בה משהו, ובעיקר – תיתקל בחזירה קטנה, שדמותה בסיפור העניקה את הציור לעטיפתו של הספר, ו"תתאהב" בה. 

ההתאהבות בחזירונת חמודה היא עניין בעייתי, לכאורה (לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה על הספר חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר מאת דפנה ברק ארז), והיא מזמנת כמובן עימותים משעשעים ולא בלתי צפויים. כל התהליכים העוברים על אלמה כתובים היטב ומשכנעים מאוד. יש בספר לא מעט שנינות דקיקה. כך למשל כשאלמה מגיעה לקיבוץ שבו נולדה וגדלה, כדי לפנות את "החדר" של הוריה שנהרגו בתאונת דרכים, "מבשרת" לה האחראית מטעם הקיבוץ כי "האמת שאת וצפריר אחיך הרווחתם, התאונה קרתה בשביעי בחודש, ביום בו נכנס התקציב לחברים, כך שמגיע לכם התקציב החודשי שלהם בתוספת מענק מתנות לנכדים שאנחנו נותנים לפני החגים." לא מעט מהרעות החולות של החברה הקיבוצית משתקפות בדיבור הזה, שהוא כל כך חסר רגישות, קונקרטי וחומרני. 

והנה דוגמה נוספת, שבה היא מתארת את החסך בפרטיות ואת ההשתוקקות לה, שרבים מילדי הקיבוצים מספרים עליו: "עוד מילדותה נהגה לשחק במשחק הזה, הנושא את הלך הרוח של וירג'יניה וולף. בהליכתה בשבילי הקיבוץ מבית הוריה בשיכון המבוגרים בחזרה אל מחוז בתי הילדים, נהגה אלמה לבחור לה בכל פעם בית אחר. גם כילדה נטתה לבחור דווקא את הבית בעל הגינה המוזנחת או הטיח המתקלף. לו רק ניתן לה חדר משלה בקיבוץ, דירת חמד הייתה עושה לה, מקום מפלט פרטי משלה, עם שטיח כניסה סרוג, תוספת של וילון, אמנון ותמר באדנית ושירותים רק שלה, שלא צריך לנעול. ועל שפת הכיור הייתה מונחת צלוחית עם סבון פרטי שלה ומגבת ידיים רכה תלויה ליד ומראה שתואמת לגובהה ואינה צריכה להתכופף בשעה שהיא מסתרקת."

יש בספר גם כמה תובנות מעניינות. למשל: "כל שנה אנו חולפים על פני תאריך יום מותנו מבלי דעת כי זהו התאריך. האם יש סימן כלשהו ביום זה, צמרמורת רגעית שחולפת במורד הגב? קרוב לוודאי שזהו יום רגיל, ככל הימים."

כשקראתי את הספר שמתי לב לכל מיני תקלות ושיבושים לשוניים. למרבה השמחה המחברת, שביקשה אותי "מאחורי הקלעים" לדעת מה הם, טרחה לתקנם ואחרי הניכוש השביחה את הרומן, וטוב שכך, כי  מדובר בספר מעורר מחשבות וסוחף בקריאה. 

סופו חזק מאוד, ושוזר יפה את כל החוטים.  

ל"פ הארטלי, "חדר האוכפים": מהי גבריות?

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג'ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו "לאמן" את הנער כדי "לחזק" אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא "מתנפל" עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ'טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: "אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש"אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…" ופרגוס "חש בשמץ של ביקורת חברתית."

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש"אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו"?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: "משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר 'מי זה שקספיר?' ורומז שהוא לא יודע."

פרד מנסה "לחזק" את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, "במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד" והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא "המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו."

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא "חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה."

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

בנימין תמוז, "הפרדס" | "משלי הבקבוקים": מדוע הלב נמשך אל הישן (יחסית…)

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום ע