קטגוריה: פרוזה

שטפן צוויג, "24 שעות בחיי אישה": האם לא תיתכן שום מיניות אצל אישה בת 67?

שלושים וחמש שנה חלפו מאז ראה אור לראשונה סיפורו של צוויג "עשרים וארבע שעות בחייה של אשה", בתרגום לעברית מאת צבי ארד, בהוצאת זמורה ביתן. אז נכלל בספר לילה מופלא, שהיו בו סיפורים נוספים, ביניהם משחק המלכים, שבמרכזו – משחק השחמט.

לאחרונה הופיע שוב סיפורו של צוויג, הפעם כספר בפני עצמו, בהוצאת תשע נשמות, כחלק מהיוזמה החדשה של המו"ל אוריאל קון, שנקראת "מפה לאוזן": סדרת ספרים שנמכרת רק ישירות לקונים, בלי תיווכן של החנויות או הרשתות.

לכותרת הסיפור בגרסתו הנוכחית נוספה, כנדרש, האות יו"ד, על פי הנחיות האקדמיה ללשון העברית שהתעדכנו בשנים האחרונות, והוא נקרא "24 שעות בחייה של אישה". הפעם תרגם אותו הראל קין.

מעניין לבחון את ההבדלים בין שתי הגרסאות ולבדוק לא רק את עמדותיהם השונות של המתרגמים, אלא גם את השינויים שחלו מאז 1984 בקונווציות התרגומיות ובתפישה איך נכון או הולם יותר להתנסח בעברית.

כבר בשורה הראשונה של הסיפור אפשר לחוש בעברית העדכנית והעכשווית יותר של התרגום החדש: "בשולחננו, בפנסיון הקטן שבריביירה שבו השתכנתי אי-אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ דיון ער" בתרגום הקודם, לעומת – "בפנסיון הקטן שבריווירה שגרתי בו אז, עשר שנים לפני המלחמה, פרץ ליד השולחן שלנו ויכוח נמרץ", בחדש.

ממש בהמשך, אצל הראל קין: "לרוב האנשים יש דימיון גולמי בלבד", לעומת – "רוב הבריות דמיונם דל וקהוי".

השילוב "סמול טוק" אצל קין, הלקוח, במידה מסוימת של תעוזה, משפת היומיום שכבר מזמן אימצה תבניות לשון רבות מאנגלית, היא אצל ארד "שיחות טפלות".

"שפתיים חמימות וחושניות" בא במקום "שפתיים חמות" בלבד (מי השמיט? או מי הוסיף? כדי לברר יש לבדוק את המקור, שבשפתו איני שולטת, למרבה הצער).

שינויים נוספים שאפשר להבחין בהם מיד: "חדר האכילה" המיושן התעדכן ל"חדר האוכל" (שמדיף, יש להודות, ניחוח בעייתי קמעא, שכן הוא מעלה על הדעת את "חדר האוכל" שבקיבוצים, ואולי לא עוד, לא לבני הדור שבו הקיבוצים הופרטו, הלכה למעשה…).

"דיברו הכול בו" בתרגום הישן נהפך לניסוח פשוט, עדכני יותר: "בכל השולחנות דיברו אך ורק עליו".

אין ספק שהתרגום הנוכחי נוח וטבעי יותר לקריאה, הן משום שהעברית השתנתה, והוא משקף אותה כפי שהיא כיום, והן מכיוון שהתפישה התרגומית השתנתה: לא עוד ניסיון נואל, שהיה מקובל מאוד, "להגביה" את הלשון, גם כשאין לכך כל הצדקה, אלא נטייה לשקף עד כמה שאפשר את העברית המוכרת מהמציאות החוץ ספרותית.

לפיכך, "אף שנראה הוויכוח שלנו אבירי במהלכו" השתנה ל"אף כי נראה שהדיון שלנו נערך באצילות", הטבעי יותר, ו"המלה הראשונה, רק היא קשה," הומר ל"רק המילה הראשונה קשה", וכן הלאה.

יחד עם זאת, יש להודות במלוא הכנות: בסך הכול, למעט ניואנסים דקים, תרגומו הישן יותר של צבי ארד טוב לא פחות מזה החדש, הטוב בהחלט, של הראל קין.

האם יש, אם כן, הצדקה להוציא שוב לאור את הסיפור? שטפן צוויג הוא אחד הסופרים החביבים עלי. סיפורים אחרים שכתב, וראו אור בתשע נשמות, יקרים מאוד ללבי. למשל – "מרד המציאות", ו"מנדל של הספרים" המעולים.

"24 שעות בחיי אישה", חרף העובדה שהוא נחשב אחת הקלאסיקות של צוייג, הוא בעיני חלש יותר מהאחרים. יש בו מידה לא מבוטלת של סנטימנטליות שגובלת בקיטש. הדרמה הסוערת של אישה שמספרת איך נפעמה ממראה ידיו של מהמר צעיר ליד שולחן הרולטה, איך החליטה להושיע אותו ואיך נסחפה בהתאהבות לא סבירה, מופרזת ולא אמינה, לטעמי. במיוחד מכיוון שצוויג מציב שני צדדים של משוואה שלכאורה אמורים לסתור זה את זה, אבל למרבה הפלא פועלים בסיפור בניגוד לציפיות: גבירה זקנה, נשואת פנים, מתאהבת בגבר צעיר ממנה בהרבה, עד כדי כך שהיא נכונה להשליך את חייה מנגד, לטובתו.

הבלתי אפשרי כל כך הוא הניגוד בין גילה המופלג של האישה, המכובדות האצילית שלה, וליתר דיוק – הא-מיניות המוחלטת שלה, שנובעת בעיקר מגילה "המופלג", לבין תחושותיה המפתיעות, השערורייתיות: היא אמנם דחליל מיובש, אבל בכל זאת מתעוררת בה ייצריות בלתי אפשרית ומוזרה כמעט. כי הרי ברור לגמרי שזקנה מופלגת, בת שישים ושבע, כבר מזמן נהפכה לכלונס מיובש, ייצור שלא תיתכן בו שום מיניות. כשהיא מזמינה את בן שיחתה לחדרה היא מדגישה "בגיל שישים ושבע אין חשש שהזמנה כזאת לא תפורש נכון".

לי, אישה שבקיץ תתפאר בגילה המופלג, שישים ושמונה, הנחת היסוד שעליה מושתת הסיפור, לפיה לנשים מעל גיל מסוים אין ולא יכולה להיות שום מיניות, הפריעה הנחת יסוד הזאת. בסיפור ניצתת אצל אותה אישה ייצריות בלתי צפויה שמנוגדת לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הניגוד בין האפשרי לבלתי אפשרי עומד בבסיס הסיפור. נקודת המבט של שטפן צוויג, שהתאבד כשהיה בן שישים ואחת, מוזרה ומפתיעה בעיני. לטעמי היא פוגמת בערכו של הסיפור. גם מי שנראות בעיני כמה גברים זקנות בלות, הן יצורים אנושיים חיים ותוססים, והייצריות שלהן טבעית ומובנת מאליה בדיוק כמו של כל אדם אחר. (וכאן מתחשק להוסיף איזה אימוג'י שובבי וקורץ).

צ'רלס דיקנס,"דוקטור מריגולד": מדוע פרצו אוהדיו את שערי הנמל

צ'רלס דיקנס נודע בזכות הרומנים החברתיים עבי הכרס שכתב, אלה שהתפרסמו לשיעורין בכתב העת Bentley's Miscellany, שאותו דיקנס אף ערך. זכורים הסיפורים על הסוורים בלונדון שחיכו כל שבוע לפרק הבא של הרומן בהמשכים וכיצד המתח חצה את האוקיינוס: אוהדיו של דיקנס פרצו ב-1841 את שערי הנמל בניו יורק, כדי להזדרז ולשים את ידם על הפרק האחרון בספר בית ממכר עתיקות, כה להוטים היו לדעת מה עלה בגורלה של נל היתומה, אם מתה בעונייה, או שרדה. 

יש הגורסים כי השפעתו של דיקנס על החברה הוויקטוריאנית שבה חי הייתה רבה, ושבזכות ספר כמו אוליבר טוויסט שופרו תנאי החיים של ילדים בבתי היתומים באנגליה.

בסדרת הספרים החדשה והמסקרנת של הוצאת תשע נשמות "מפה לאוזן" תורגם גם סיפורו של דיקנס דוקטור מריגולד

הסיפור, שדיקנס פרסם ב-1865 לכבוד חג המולד, הוא מונולוג של "סוחר בחפצים משומשים" שמאמץ נערה חירשת אילמת אחרי שהתאלמן ושכל את ילדתו האהובה. כמו הרומנים של דיקנס, גם הסיפור היה עלול להיות סנטימנטלי וסוחט דמעות, אלמלא ההומור הרב שבו תובל.  

גיבור הסיפור, אדם ששמו הפרטי "דוקטור", הוא מוכר בחסד ומצטיין בכושר דיבור מופלא ובשנינות מושחזת. הטקסט יכול לשמש שחקן בתיאטרונטו, שכן מתאים מאוד להציג אותו ממש כפי שהוא: סיפור של איש שמדגים את כישרונו למשוך אליו קהל, לשעשע אותו ולמכור לו סחורה שאולי כלל אינה נדרשת לו. (הטקסט העלה על דעתי לרגעים את זה שכתב דוד גרוסמן ברומן הווירטואזי שלו סוס אחד נכנס לבר, שהרי גם שם עומד הגיבור הראשי ומדבר אל קהל, מצחיק אותו, ומבליע את הגלולה המרה המצופה בבדיחות).

אכן, צ'רלס דיקנס עצמו ביצע את הסיפור. הסופר אהב להופיע, וכבר בגיל צעיר נהג, בעידודו של אביו, לקרוא טקסטים באוזני קהל. "דוקטור מריגולד" היה אחד האהובים והפופולריים ביותר שלו. כמה חבל שהקלטות של הביצועים הללו לא יכלו להישמר, שכן הקדימו את זמנן בשנים כה רבות… 

הנה כמה דוגמאות לשנינויות שהסיפור רצוף בהן: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח," דוקטור מריגולד "מבשר" לקוראיו ואז  מממשיך ומספר: "ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו ממנו בחתיכה אחת", הוא ממשיך, "תיאלצו לצאת ממנו בחלקים". ואז הוא מצטט את הדברים האחרונים שאמר אביו ומוסיף: "אני יודע שהוראותיו התקיימו באותו היום עצמו, הן בעניינו והן בעניין אמי, מפני שצעדתי בתהלוכת האבלים". 

"מדוע," הוא שואל שאלה שמתאימה בהחלט גם לזמננו, יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שנכתבה, "אותנו מכריחים להוציא רישיון רוכלות, ואילו אלה שמוכרים לנו את מרכולתם הפוליטית פטורים מכך? מה ההבדל בינינו? אנחנו עושים מסחר בחפצים משומשים, והם – בהבטחות; ומלבד זאת, אנו טובים מהם בכל מובן." 

החלקים השנונים ביותר הם אלה שבהם דוקטור מריגולד משחזר את הנאומים שהוא נושא באוזני קהל הקונים שהוא מבקש לשכנע: הוא מוכר להם "מחבת שטובי האומנים הספיגו אותה בתמצית של סטייק בקר, וכל מה שנותר לכם לעשות עד יום מותכם הוא לחמם בה לחם בשומן ולקבל תזונה עשירה מן החי", או "חצי תריסר צלחות שאפשר לנגן בהן כמו במצילתיים כדי להרגיע תינוק צורח", וכן הלאה. 

כמה טוב שהסיפור מובא אל הקהל הקורא עברית, ויש לשבח את עבודת התרגום של יותם בנשלום. באחד המקומות הסתקרנתי לבדוק פתרון תרגומי שלו: "הכול הלך אלף-אלף" בחר בנשלום לכתוב. המקור באנגלית: "the whole went off like a sky-rocket". יפה! בהמשך אותו משפט תרגם את המילה "entertainment" בצירוף "השיחה הנעימה", וצדק בהחלט: זאת המקבילה ההולמת. במקום אחר העצים המתרגם את השנינה: במקור באנגלית נכתב על המנה שנאכלה כי "it's a pudding to put a man in a good humour with everything, except the two bottom buttons of his waistcoat". חביבה עלי מאוד הגרסה העברית: "אחרי פודינג כזה אדם מרגיש שדבר אינו לוחץ עליו, למעט שני הכפתורים התחתונים במותנייתו".

את הספרים בסדרה "מפה לאוזן" אי אפשר לקנות בחנויות הספרים, אלא רק כאן:

כרטיס כניסה להקראה האחרונה של דיקנס
איור המתאר את דיקנס קורא את אחד מסיפוריו

מנחם בגין נואם "בענווה" עם דם ואש ותמרות עשן

"בגין לשלטון! בגין לשלטו!" שאגו הכול סביב נורי, והמלך עומד בשתיקתו, ראשו מורכן בענווה קהל מעריציו, ושקט עד אשר כמו לפי אות מוסכם דמם קהל מעריציו, ושקט מופתי השתרר. בגין הרכין את ראשו עוד, כמי שאינו ראוי לכבוד ולאהבה שהרעיפו עליו. נראה כממתין לשכינה שתשרה עליו.

"יהודים! אחים, בני עמי, אנשי ירושלים עיר קודשנו!" נישא קולו של בגין אל שמי הלילה, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וגם בדורנו מצחצחים אויבנו חרבות לקראת סיבוב שני." שתק רגע, זקר אצבע ושאג: "שוק על ירך אנו נכה אותם, 'בדם ואש נפלה יהודה, בדם ואש יהודה תקום!'"

בתוך ההמון הנלהב נורי הרגיש כמו בכיכר בבגדאד. עמד ממוסמר על גדר האבן וצפה בפנים המשולהבות, הסמוקות מדם ומאש. "בגין לשלטון! בגין לשלטון!" זעק גם הוא כמו המוסלמים שם. בגין הטה את ראשו, חייך חיוך נבוך וקד קידה. הרים ידין לצדדים, וכקוסם הסה בבת אחת את הקהל. רגע ארוך נהנה מהדממה ומרוח הערב.

"יהודים! אחים! בני עמי!" שאג ואגרופיו שוב התרוממו מעלה, גופו רעד, וקהלו הריע ממושכות. נורי נדהם מן ההערצה ועדיין לא הבין על מה התרועות, הן טרם נאמר דבר של ממש. הסתכל סביבו ואיבד את הריכוז, קלט רק כמה מילים פה ושם: ארצנו… נצח ישראל… ישראל סבא… ברוך השם… לוחמינו… גיבורי המחתרת… עולי הגרדום… ז'בוטינסקי… אם ירצה השם… בעזרת השם…

"עם אחד, לב אחד, ספרדים אשכנזים, אחים, לוחמים…" וקיבץ מן הבמה את כל הגלויות, ערבב ומיזג אותן בעזרת השם, וקהלו גמע בתשוקה את דבריו, העצרת הסתיימה בשירת התקווה, אך הקהל סירב להתפזר, רצה עוד ועוד והמשיך לשאוג: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!" וכל זוגות העיניים עוד חיפשו את מנהיגם, שנמוג אל מאחורי הבמה."

בדרך למרתף חש את פעימות לבו, ופחד תקף אותו מהדם והאש ותמרות העשן. אולי הוא באמת גלותי, כמו שאומרים כאן על אותו: פוחד ממלחמה ומקורבנות?

אלי עמיר, "נער האופניים": מה האור שהוא שופך על שנות הקמת המדינה

על גבו של הרומן החדש של אלי עמיר נכתב כי הסופר "מעולם לא נחשף כל כך" בכתיבתו, וכי מדובר "בספרו האישי והמרגש ביותר". אכן, כשמשווים את תכניו של הרומן עם חיי כותבו, ברור לגמרי שמדובר בכתיבה אוטוביוגרפית, שמוגשת באצטלה של פרוזה. כמובן שאין לדעת מה בדוי ומה תיעוד, אבל אפילו פרט קטן לכאורה — שם המשפחה המקורי, חלסצ'י, המשותף לסופר ולנורי, הדמות הראשית בספר — מסגיר את הזהות המובהקת שיש מן הסתם בין השניים.

מדובר אם כן במעין ממואר שאינו מסופר בגוף ראשון, אלא בגוף שלישי. נראה שההרחקה אפשרה לסופר לומר את דברו בנינוחות רבה יותר, בלי לחוש שהוא קושר לעצמו כתרים או מגנה, מקטר או מתפאר, אלא משאיר הכול לאיזה "הוא" אחר, שונה ממנו לכאורה. והרי כולנו חשים לא פעם כי במידה רבה הצעיר או הצעירה שהיינו לפני שנים רבות כבר אינם אנחנו העכשוויים. מרחק הזמן אכן מקנה את התחושה שמדובר באדם אחר, שעל תהפוכות חייו מוטב כנראה לספר בגוף שלישי.

ותהפוכות חייו של נורי חלסצ'י מרתקות. בעיקר מכיוון שהן מיטיבות לשקף תקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל, ומתמקדות בפן מסוים של אותה תקופה, שאותו משקפים אלי עמיר ונורי, בן דמותו, בחייהם.

אלי עמיר ונורי הגיעו לישראל מעירק, חיו כמה שנים בקיבוץ ועברו בנערותם לירושלים, שם חיו הרחק מבני משפחתם. כדי להתפרנס עבדו במשך היום בחלוקת עיתונים ובתפקיד של נער שליחויות במשרד ראש הממשלה, ולמדו לבחינות הבגרות בתיכון ערב. עצמאותו של נורי, עוצמתו, התושייה שבה ניחן, כוחות הנפש שלו, המצוקות שאתן הוא נאלץ להתמודד, מפעימות ומעוררות השראה. איך ייתכן שנער בן שש עשרה בלבד יכול לעמוד כך ברשות עצמו, לנהל את חייו, להחליט החלטות הרות גורל, ואפילו לקבל על עצמו, גם אם בלית ברירה, את התפקיד של ראש המשפחה, של מי שעושה הכול כדי לעזור גם להוריו, לאחיו ולאחיותיו?

מעבר להיסטוריה האישית המעוררת השראה, יש ערך רב לרומן, כי הוא שופך אור ברור וחזק מאוד על מצוקתם הספציפית של עולי ארצות ערב. אחרי הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שהתמקד בעיירות הפיתוח ובמה שחוו עולי צפון אפריקה, מציג בפנינו עמיר את העלייה של יהודי עיראק. את השבר של אנשים שהגיעו למדינה שהוותיקים בה לא הבינו ולא העריכו אותם. הפער המוצג בספר בין התקוות למציאות, בין היכולות, ההשכלה והכישרונות של אותם עולים לבין היחס שזכו לו במדינה הצעירה, מזעזע, מחפיר, מעציב ומעורר מחשבות. הוא מתואר בפרוטרוט, ושוב ושוב, לאורך הרומן עב הכרס שלפנינו (623 עמודים שנקראים בחטף!).

קשה להכיל את השבר והייאוש המתוארים ברומן ביד אמן. אנו פוגשים את הוריו של נורי, שכבודם העצמי נגזל מהם: "לא נשאר כאן זכר לאריה וללביאה שנורי זכר מילדותו", הוא מספר, וכותב על אביו ש"שם, בבגדאד, קיווה שבישראל יהיה שווה בין שווים, בעל בית, וכאן גילה שהוא מהגר, כמו שהיו הפרסים שהיגרו לבגדאד ולא למדו ערבית וחיו בשולי שוליה של עיר הבירה." (את משפחתו של נורי שולחים לגור ב"כפר העיוורים", יישוב בשוליה של גדרה, שבו שיכנו עיוורים ילידי ארצות ערב, אף על פי שהם עצמם היו בריאים ומשכילים).

הם זוכרים את יופייה של עיר הולדתם ושקועים בגעגועים אליה. על אמו הוא כותב שהיא "זכרה רק את הבית רב־החדרים וגבה התקרה, את השינה על הגג באביב ובקיץ, את הקיימר ואת ריבת החבושים ואת הפיתות הפריכות ואת כל ריחות השווקים, את ניחוחות התבלינים מהודו ומפרס, ואת שפע הירקות והפירות, ואת עשרות זני התמרים, ואת החנויות הססגוניות, ואת הגינות, ואת הסינמה ואת ההוטלים ואת מוזאוני העתיקות של בבל. עצמה את עיניה וחלמה על שיט בחידקל, ראתה את הפנסים הנוצצים של הגשר בלילה, האזינה לחבטות המשוטים בפני המים של נהר ילדותה, הזורם במתינות עצלה במרחביה של קדמת דנא. התהלכה שוב במטעי הדקלים והאזינה לכפותיו המחבקות זו את זו ברוח, וצפתה בהילולה הוורודה של שדרות הרדוף הנחלים המקיפות את את מטעי הדקלים. בעיני רוחה שבה לעיר הפרחים השוקקת, וכל בוקר כשהתעוררה שפשפה את עיניה וראתה שורות אוהלים וגדרות תיל וחולות נודדים; אחר כך החליף את האוהל צריף, ולשווא חיכתה לגאולה."

כמו נורי עצמו, גם אביו מבין כי ההשכלה היא המפתח להצלחה: "אם לא תלמד, הם ישלטו בך, ואתה תעשה להם את העבודות השחורות כמו שהמוסלמים עשו בשבילנו," (אמירה שמבטאת לא רק שאיפה למצוינות, אלא גם את הגזענות הטמונה גם במי שמצאו את עצמם פתאום להפתעתם בעמדה נחותה).

השבר של העולים אינו קשור רק במעמדם האישי. הם מתקוממים גם נגד מחיקת המסורות הנושנות, שהם רואים בה החלשת כוחה המוסרי והרוחני של המדינה: "באיזו זכות הם מחללים את מסורת ישראל, ולמה הם מתנשאים, לא נותנים כבוד לאבות אבותיהם? מה הם חושבים לעצמם, שמסורת מתחילה בייבוש ביצות, בעקירת סלעים, בהפרחת השממה?" אומר אביו של נורי לבנו, רגע לפני שהוא מאלץ אותו לעזוב את הקיבוץ שבו חי ומצא את מקומו כנער צעיר.

מצוקתם של העולים החדשים בהשוואה עם העולים הוותיקים, האשכנזים, מוזכרת שוב ושוב: "'היינו מנודים,' סיכם אגאסי. 'אפילו היינו לומדים את היידיש, מתלבשים ומתפללים בנוסח שלהם, לא היו מקבלים אותנו. גם מפא"י ויתרה עלינו.'"

העניין המפלגתי תופש ברומן נפח רב ומרתק: מתוארים היחסים בין מפא"י לרוויזיונסטים, בין בן גוריון לבגין, בין התפישות של ז'בוטינסקי לבין אלה של "הבולשקביקים". יתר על כן, עמיר, שהסתובב בנעוריו בירושלים, ואחרי כן גם עבד, כאמור, כנער שליחויות במשרד ראש הממשלה, מרבה לתאר ממקור ראשון את הדמויות הציבוריות שבהן צפה באותם ימים מהצד. בגין, בן גוריון, משה דיין, גאולה כהן, טדי קולק, שמעון פרס, יצחק נבון, כמו גם עגנון ואפילו עמוס עוז הנער, מוזכרים ומתוארים, כל אחד בלא מעט שנינות, הומור וביקורתיות, ואפשר לחוש שהמתאר יודע בדיוק על מה הוא מדבר. (משעשעת במיוחד דמותו של עגנון, שגאוותנותו מתוארת בהומור ובחדות לשון).

עמיר מדגיש לא רק את המצוקה הפיזית שחוו העולים החדשים, אלא בעיקר את זאת הנפשית והרוחנית. הוא מראה את האדישות של הממסד כלפיהם: נורי "תהה אם מישהו מעוניין לדעת מה חושבים עולים צעירים כמוהו, מה חולמים הוריו ואנשי המעברות ואיזו מדינה הם רוצים, ורחמיו נכמרו שוב על אביו ועל כל עמיתיו שנזרקו לאוהלים ולפחונים במקומות נידחים, חיים שם בדוחק, ואין איש שואל לרצונם ולדעתם".

הוא מתקומם כנגד האפליה הגלויה של אותם ימים: "'איך עברת את בחינות הסקר?'" שואל נורי ידיד ממוצא כורדי וזה משיב במרירות: "'איזה סקר? שלחו את כל ילדי המעברה לבתי ספר מקצועיים, אפילו אחד לא הפנו לבית ספר עיוני. יעני תיכון ובגרות לא בשבילנו, רק בשבילם, שייחנקו כולם,'" כנגד ההתנשאות: "'מאין אתה יודע את כל זה,'" נורי נשאל, "היה לכם תיאטרון בבגדאד?'" וכנגד הצביעות: את ילדי העולים מארצות ערב שלחו להיות עובדי כפיים, "וכך יוכלו הם להמשיך לדבר על סוציאליזם ושוויון".

הוא מרבה בביקורת כלפי הפוליטיקאים מכל המפלגות. אמנם מעריץ את בן גוריון, אבל גם לא חוסך ממנו את שבט לשונו: "'ומה ענה בן גוריון?'" שואל ידידו של נורי, וזה משיב, "'ענה? למה מי אנחנו שבן גוריון יענה לנו.'" הוא מתקומם נגד עיסוקו הרב של ראש הממשלה בתרגומם לעברית של ספרי מופת, במקום שיקדיש את זמנו לפתרון מצוקתם של דרי המעברות: "תהה למה לא יואיל לטפל במאות אלפי הפליטים והעקורים ופגועי השואה שהעלה ארצה, ושאין להם לחם לאכול וקורת גג לראשם," במקום לעסוק במשך שעות וימים במה שהוא מכנה "השיגעון הזה": ויכוחים אינסופיים והתייעצויות עם אנשי רוח בשאלה "הרת הגורל" את מי מוטב לתרגם קודם, את אייסכלוס או את סופוקלס, (בעוד שעל היצירות שנכתבו בערבית, "שפת השכנים ורבבות העולים", כלל לא דנו, מדגיש נורי, הלא הוא אלי עמיר).

הוא מתאר את בתי הפאר שבהם הם גרים ואת המאכלים המשובחים שהם אוכלים: אפילו דב יוסף, שהיה אחראי על מדיניות הקיצוב של הצנע, לא קיצץ במאכליו וגר בווילה מפוארת.

הוא מתקומם נגד הכפייה (המוזכרת רבות בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל"), שבעטייה לא יכלו עולים לבחור את המקום שבו רצו לגור, אלא נאלצו לציית לשלטונות: "ברכאת הזהיר אותו שלא יעשו שום דבר בלי הסוכנות, אסור שיפסידו את הזכאות לשיכון" (לאורך רוב הרומן נאבק נורי כדי לאפשר להוריו ולאחיו לקבל היתר לעבור לירושלים). לאור ההתנסות המייסרת והמקוממת נורי מבטיח לעצמו שיום אחד יתמנה לתפקיד של קולט עלייה, ואז, "בבוא היום לא יתעמרו עוד הפקידים בעולים, וכל עולה יבחר בעצמו את מקום מגוריו: לא יאיימו עליהם שיאבדו את זכאותם לשיכון אם יעברו ללא אישור למקום אחר, ייתנו לילדיהם ללמוד היכן שירצו. במשרדו לא תהיה שרירות לב ועריצות…" הלב נקרע למקרא ההבטחה העצמית הזאת, שממנה אפשר ללמוד ממה התייסרו החלשים בחברה.

עמיר גם מאיים באמצעות דמויותיו ומניח להן לחזות את ההווה של ימינו: לדבריו, בעתיד הגלגל יתהפך: "'בעוד עשר, עשרים שנה, האשכנזים יהיו מיעוט […] הקיבוצניקים שלך ירקו עלינו ועוד תגיע שעת חשבון.'"

הספר, כאמור, נפלא. ועם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. יש ברומן אי אלה כשלים שעריכה ראויה לשמה הייתה אמורה לתקן. למשל, חזרתיות עודפת שאין בה צורך. כמה פעמים יש לשמוע, בכמה עמודים עוקבים כמעט, שנורי "שמח שנפטר מריחות הפוליטורה ומן הפטפוט האין-סופי על כדורגל ובית"ר"? איך ייתכן ששולחנות העבודה של אנשים שונים הם תמיד "בצבע חציל"? ושנורי מרחרח שתי נערות שונות שהוא נמשך אליהן "כמו כלב מיוחם"? ממתי רקדו טוויסט בשנות ה-50 (כפי שנכתב בעמוד 283)? איך ייתכן שבעמוד אחד (530) רוזיטה "לא באה היום" לבית הספר, וכעבור ארבע עשרה שורות בלבד היא מצליחה משום מה ובאורח פלא לשבת בכיתה ולנעוץ מבטים במיכל? ומהו אותו כלי הקשה המכונה שוב ושוב "מרינבה" וצריך להיות "מרימבה"? מה קרה לעורך? מישהו לא שם לב לפרטים.

אבל הקושי הגדול שנתקלתי בו בספר מהותי הרבה יותר. עמיר עושה כאן מעשה שלא יעשה, כשמדובר בקשר בין הסופר לקורא. הוא שותל רמזים רבים הכרוכים בקשר האהבה שנרקם בין נורי לבין מיכל, צברית בת עשירים מרחביה. הוא מעורר את סקרנותנו, המתח הולך וגובר, מה יקרה לשניים האלה? מה צופן להם עתידם? עמיר מביא אותנו לרגע אל העתיד הרחוק ומציין כיצד ידבר על אהבתם העצומה כשנכדיו יהיו בני גילם של האוהבים. "נכדיו"? שלו? שלהם?

בהמשך הוא רומז שהם לא ידעו מה עוד צפוי לקרות בחייהם. ואני שועטת קדימה, לפותה ברצון לגלות מהו אותו משהו שצפוי לקרות. ועד העמוד האחרון אין כלום! שום פרט! התחתנו? נשארו בקשר? הולידו ביחד ילדים? נפרדו? מדוע? מתי? איך? כל השאלות הללו נותרות ללא מענה. ככה לא נוהגים. אי אפשר לבנות מתח, ואז להותיר את הקורא בלי מענה. אלמלא נבנתה הסקרנות, ניחא, שהרי סוף פתוח הוא עניין לגיטימי בספרות, וכל קורא רשאי להמשיך את העלילה כראות עיניו. אבל לא כאשר הסופר משפיע עלינו הטרמות וקטעי מידע לא סגורים. ככה — לא! אז בבקשה ממך, אלי עמיר, מה קרה לנורי ולמיכל? אני חייבת לדעת! (עד כדי כך שניסיתי לגלות את התשובה באתרים המספרים על קורות חייו של הסופר, כאילו "שכחתי" שנורי ואלי עמיר בכל זאת לא חד הם. ובכל מקרה, התשובה לא נמצאה לי גם שם.)

מכל מקום, אני סולחת לעמיר על הפגימות הקלות שציינתי, שכן הספר, כאמור, סוחף, מרתק ובעל ערך.

בימים אלה החלו לשדר בטלוויזיה בערוץ כאן 11 סדרה תיעודית חדשה, "מעברות" (שגם אלי עמיר מתראיין בה). גם היא נוגעת, בדרכה, בתקופה ההיא, הקשה מנשוא.

הנה הפרק הראשון. הוא ראוי ומרתק, וגם, מה לעשות, מעציב מאוד. הימים ההם של הקמת המדינה לא היו קלים. בכלל בכלל לא.

אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, "חאדוּלה": יצירת מופת!

איזו פנינה! איזה עונג!

הספר חאדולה ראה אור לאחרונה בסדרת "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות. ספרון תכול, רק 156 עמודים, ואיזו חוויה מופלאה שהוא מספק! 

כדרכי, ניגשתי אל הקריאה בלי לבדוק מאומה על אודות הספר. לא מי הסופר, שלא ידעתי עליו דבר, לא "על מה" הוא, כלום. אוהבת כך – טבולה ראסה; מפקידה את עצמי בידי הסופר. מתמסרת לו, ואם הוא נוגע בי, מעבר לזמן ולמקום, אני מאושרת. 

הספר שלפנינו נגע והפעים. אז אחרי שקראתי אותו, קראתי עליו: "מיצירות המופת הגדולות של הספרות היוונית" (בהחלט יכולה להבין מדוע!), "ספר חובה בכל מוסדות הלימוד ביוון" (הידד!), "זיכה את פאפאדיאמנטיס בתהילת נצח" (איך לא?)

אחר כך קראתי עליו, על אותו פאפאדיאמנטיס, והשתאיתי. נזיר? נולד ב-1851? שר במקהלת הכנסייה? 

שאר פרטי המידע לא הפתיעו: שנולד באי היווני סקיאתוס. ש"עד סוף המאה המשיך לכתוב ולפרסם ללא הפסקה". שעסק גם בתרגום (אחד מתרגומיו החשובים ליוונית הוא של דוסטויבסקי,  החטא ועונשו). כל אלה מסתדרים היטב עם הנובלה המופלאה שזה עתה גמרתי לקרוא.

לא מפתיע שנולד בסקיאתוס, כי האי הוא אחד הגיבורים הראשיים בנובלה, וכל כך יפה הוא מתואר בה! נופיו, האנשים שגרים בו, אורחות החיים שלהם, עיסוקיהם, טרדותיהם. הקריאה של הנובלה מעוררת תחושה חושנית מאוד של ביקור באי, וככל שמתקדמים כך מתקרבים אליו, ומרגישים אותו בעוצמה רבה. 

הנה דוגמה אחת מני רבות: יא הגיעה לשם מעט לפני שהשמש זרחה בשמים. עדיין עמדו שם שתייםשלוש טחנות רוח עתיקות למדי, ורק אחת מהן היתה בשימוש לעתים רחוקות. המקום היה שומם לחלוטין. לא היה סימן המעיד על הימצאותם של אנשים, אך פרנגויאנו היתה זהירה כפליים עכשיו ולא רצתה להתקרב לשם. היא חלפה בריצה על פני המקום, הסתתרה בצמחייה הצפופה ועברה בדרכים עוקפות, עד שהגיעה למעיין צלול שרק מעטים ידעו על קיומו. זה היה מקום חבוי מן העין שרגל אדם כמעט לא דרכה בו. עשב שצמח על גזעי העצים והקיסוס שטיפס עליהם סגרו על המעיין ויצרו מעין מערה. במקום השתכשכו פעם נאיאדוֹת ודריאָדוֹת.

"מי שרצה לטבול במי המעיין שנבע ממעמקי האדמה היה צריך להצטייד במדריך או ברגליה היחפות של פרנגויאנו, אותן רגליים שהיו עכשיו שרוטות ומדממות מאבנים ומקוצים שדרכה עליהם. היא התיישבה לנוח והוציאה מהסל לחם, גבינה וקצת בשר שנתנה לה מרוסה. מאז הקפה ששתתה בערב הקודם במטבח לא הכניסה דבר לפיה. היו לה רק כמה צנימים יבשים שלקחה מדלחָרוֹ. היא אכלה, שתתה והשיבה מעט את נפשה.

"ברגע זה בדיוק זרחה השמש. הכדור הענק עלה מתוך גלי הים הנשקף למרחוק. ממקום מחבואה יכלה חאדוּלה לצפות רק ברצועה צרה של המראה. ההרים המסולעים התנשאו לפניה והקריאות הממושכות של הציפורים הדהדו באוויר. למטה בעמק, בחורשה, שרו ציפורי שיר את מנגינותיהן הערבות.

"קרני שמש חמות הגיעו מהים הלוהט וחדרו מבעד לעלווה ולקיסוס שכיסו על מקום המסתור של הזקנה האומללה. הן הציתו את אגלי הטל שכיסו את ירוק האזמרגד של הצמחייה ובהקו כשלל פנינים. השמש הבריחה את הקור והלחות וגם את רעד פחדה האפל. זה היה רגע של נחמה ותקווה.

"פרנגוֹיאנוּ הוציאה את צעיף הצמר המקופל מתוך הסל, פרשה אותו והתעטפה בו. היא הניחה את ראשה על שורש בולט של עץ דולב עתיק ונרדמה."

לא רק ביופיים של התיאורים מצטיינת הנובלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בחדירה המופלאה שהוא עושה לתוך נפשה של פרנגוֹיאנוּ, היא חאדוּלה, גיבורת העלילה, זקנה (בת שישים!) שמתמכרת לביצוע פשעים מסמרי שיער. 

ההתחלה המעודנת, המינורית, לא רומזת כלל על מה שצפוי להתגלגל לנגד עינינו. איך תנהג בקרוב מאוד הסבתא והאימא המסורה, שמטפלת בתינוקת, נכדתה שזה עתה נולדה, ובבתה היולדת, ולאן תתגלגל מכאן והלאה, מה יעלה בגורלה. 

סיפורה של חאדוּלה מעלה על הדעת את אחד המיתוסים הנושנים והמפחידים של הזקנה המכשפה, זאת שמלקטת צמחי מרפא ורוקחת מהם שיקויים, את כוחה לרפא, וגם ליטול חיים, את הסכנה הנסתרת שהיא אוצרת בחובה, את חוכמת החיים שלה, להיטיב אבל גם להרע. 

לאט לאט שוזר פאפאדיאמנטיס את דמותה, והיא הולכת ותופשת נפח מבעית, אך בה בעת הוא חודר אל נפשה, אל ההצדקות העצמיות שלה, אל ההסברים ההגיוניים-לכאורה למעשיה. ומתוך תודעתה כל המעשים מסתברים כנאותים: לגנוב, לשקר, וגם להרוג. ואז לנוס, בתחושה של עוול וקיפוח, של רחמים עצמיים ומסכנות.

 יכולתו של הסופר להבין את האישה הקיצונית הזאת פשוט מופלאה. 

מעבר לכך, יש לו גם אמירה על מצוקתן של נשים בנות דורו וילידות האי שבו חי ושאותו היטיב כל כך לצייר במילותיו.

לסיכום: נובלה נפלאה, והתרגום מיוונית, מעשה ידיה של ישראלה אזולאי-נחום, הוא חגיגה בפני עצמה!

את ספרי "מפה לאוזן" אי אפשר לרכוש בחנויות, אלא רק ישירות מההוצאה. הנה קישור לשם:

שי אספריל, "השופט": במה אשמים אנשי החוק?

ספרו החדש של שי אספריל מוקדש, באורח לא מפתיע, "לאבא, לזכרו". אין לדעת מהו האובדן שעמו מתמודד הסופר בשתי המילים הללו, ומניין נובע הרצון שהוא מביע לגעת בזכר אביו ולכבדו בספר המוקדש לו, אך בעצם אין צורך בפרטים הביוגרפיים, שכן ברומן לכל אורכו מחלחלת תחושה אחת דומיננטית של רוב הדמויות הגבריות: הכיסופים אל האב, משמעותו המרכזית בחייהם, געגועים אליו ואל קיומו, הכאב על היעדרו, הערגה אל דמותו, הצורך העמוק בקשר אתו, או רגשות אשם קשים כלפיו. אלה הרגשות שמדריכים את חיי אותם גברים ומכוונים אותם.

מדובר ברומן שעשוי היטב, ומאחר שיש בו מרכיבים של ספר מתח, הוא גם מסקרן מאוד לכל אורכו.

כמה טוב להיווכח שכותבים ישראלים החלו לאחרונה להעדיף לספר סיפורים שנוגעים במציאות חיינו, ושהם מעצבים דמויות שחוּקיות התנהגותן קשורה אל החיים המוכרים לנו. כמי שמעדיפה תמיד כתיבה ריאליסטית, אני שמחה על ספר כזה המספר לנו עלינו, על סובבינו, ועל מה שמעסיק אותם ואותנו.

תחילתו של הרומן בתיאור דמויות שנראות מנותקות זו מזו. מה כבר יכול לחבר בין אריאל השופט השאפתן, נתן, חובב הקולנוע שנקלע לעבוד אצל איל הון שצבר את מאות המיליונים שלו מהקמה וניהול של אתרים פורנוגרפיים, מרסל התמימה, אשתו של איל ההון שאינה יודעת כמעט מאומה על עסקיו? כל פרק מוקדש לדמות, לעולמה הפנימי והחיצוני שנבנה לנגד עינינו באופן משכנע ביותר.

ואז, כמובן וכצפוי, הן משתלבות ויוצרות ביחד סיפור עלילה מרתק, רב תהפוכות ועמוק. הרומן שואל שאלות כבדות משקל על תפקידו של המצפון. למשל: מה החובה המוסרית המוטלת על שופט? האם בחייו הפרטיים הוא אמור להמשיך ולגלם את דמותו המקצועית ולפעול על פי אמות מידה שנוגעות לא רק בחוק אלא גם במוסר? ובכלל, כשאין חפיפה בין החוק למוסר, מה קובע? אם מעשה מסוים נמצא על קו הגבול האפור שבין חוקי ללא חוקי, מה אמור להדריך את התנהגותו של שופט מכהן? מה יכול להביא אדם לידי החלטה שכדאי לו לנהוג באופן לא מוסרי בעליל? והאם כל אדם שמצליח להימלט מאימת הדין בעזרת הסתרות, שיבושי ראיות והתנהגות שערורייתית, הוא פסיכופט בעליל? האם רגשות אשמה וייסורי מצפון מעידים בהכרח על קיומו של אגו פעיל ותקיף? מה בכלל מניע אנשים לפעול באופן שאילו ראו את זולתם נוהג כך היו מתייגים אותו כנבל גדול, אבל לעצמם הם מצליחים לסלוח, בתירוצים שונים? "לא הייתה לי כוונה להיהפך לאחד מאותם טיפוסים שייסורי המצפון, הסקרנות או הפרנויה שלהם מובילים אותם לכלא אחרי שהיו מעורבים בפשע המושלם," גורסת אחת הדמויות במחשבה מדאיגה לכל מי שמאמין כי רק פסיכופת מסוגל לומר זאת לעצמו.

שי אספריל, עורך דין ועיתונאי, בקיא, כך נראה, בעולם המשפט הישראלי, והתמונה שהוא פורש בפנינו מפורטת (ומדאיגה!). זהו עולם שיש בו, כך מצטייר, לא מעט שחיתות, בטלנות, ואינטרסנטיות מסוכנת, שאין לה שום קשר ישיר עם שלטון החוק ועם טובת הציבור. דעתו על עולם החוק בכלל ועל משלח ידם של עורכי דין בפרט מדכאת ומפחידה:


"כה נפסד הוא משלח ידו של עורך הדין, כה נקלה הוא עיסוקו של איש מדון שמוצא את פרנסתו בשקרים, מניפולציות, רקיחת מזימות והסתרת האמת (העובדתית, לא המשפטית). כה מבחיל הוא מי שבוחר להעביר את ימיו בצעקות ריקות בבית המשפט ובשליחת מכתבים נפוחים בדואר רשום (או במסירה אישית), שנפתחים במילים 'מרשי מילא את ידי לפנות אליך כדלקמן'.

ן, כה נלעג הוא מי שהקשיב לאימא או צפה בפרקליטי אל איי (או בסדרות בריטיות על בריסטרים עם פאות מצחיקות), וכעבור כמה שנים נהיה עבד נרצע בבית חרושת משפטי שממוקם במגדל מפואר וחסר אוויר, או עורך דין עצמאי שניזון מצרות הזולת. כה מגונה הוא האיש שבשם הפרנסה, ובאמצעות מילים גבוהות על זכויותיו של מרשו, הופך את החברה שהוא חי בה לחשדנית, זועמת, לוחמנית ונקמנית, חברה שחבריה עסוקים בתיעוד נכלולי, והם מקליטים ומצלמים זה את זה בסתר ושולחים חוקרים פרטיים לפשפש בפחי הזבל, ופעמים רבות מציפים את בתי המשפט בתביעות שטוב היה אילו נסגרו בשיחה חברית ('ועוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע').

"כן, זוהי אשמתו של מי שקורא לעצמו "זרועו הארוכה של החוק" או officer of the court, אך במקביל מזין את המנגנון שמפטמתו השמנונית הוא יונק: מלבה יצרים, ממליץ שלא להתפשר, מנפח שעות, מבקש דיונים מיותרים, וכמובן מבטיח הצלחה בתיקים אבודים 'זה לא ניצחון בטוח, אבל צריך סבלנות').

"מי לא שמע על עורך הדין הנתעב שלא מהסס כלל להמליץ לאישה המצויה במשפט גירושין קשה להגיש במשטרה תלונה פיקטיבית נגד אבי ילדיה, ומי לא נתקל באחד הבולדוגים בחליפות, שפותחים בשם הרשויות והבנקים תיקי הוצאה לפועל ומטילים עיקולים על חייבים שמעולם לא שמעו על חובותיהם, ואף מתנים את הסרת העיקול בתשלום מלא של שכר טרחתם המופרך ("בתוספת מע"מ כדין!") ומי לא שמע על משרתו של הגביר, שבצעירותו היה אידיאליסטי וחלם לתקן את העולם, אך כשהצטרף אל המשרד המסחרי ההוא ראה את האור והבין סוף סוף שהאמת והשקר הם בסך הכול עניין יחסי, ובסופו של יום יש לו ילדים לפרנס."

נדמה כי כשעורר את השאלות על פשרה בהתנהגות המוסרית המדריכה את מעשיהם של בני האדם, התבסס אספירל במידה מסוימת על אדם אמיתי, מולי ליטבק, טייקון ישראלי שעלה לכותרות לפני שבע שנים כשהתפרסמו פרטים על "אימפריית הפורנו" שהוא בעליה, (תחקיר של מוסף כלכליסט). כמו בן דמותו ברומן, ליטבק עוסק גם במטבעות וירטואליים, כך דיווח שוב בשנה שעבר מוסף כלכליסט. שי אספריל הרחיק את הדמות הבדויה שיצר מזאת של איל הפורנוגרפיה הישראלי, אם כי יש, מן הסתם, גם כמה קווי דמיון, וייתכן ששאב ממנו לפחות את ההשראה לדמות של אשף כלכלי נסתר, שמקפיד לא להיחשף לעינו של הציבור, איל הון שצבר את מרבית הונו מחדרי צ'ט פורנוגרפיים נצלניים (אחד מהם, המצליח ביותר ברומן שלפנינו, נקרא stepmother-fucker. שמו מעיד על הסחי והזוהמה שהאתרים הללו שטים בהם).

כאמור, הספר בנוי לתלפיות. הקריאה סוחפת, והמצבים האנושיים משכנעים מאוד.

סדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה": מדוע היא סוחפת כל כך

בהוט וי-או-די מוצגת הסדרה החדשה "החברה הגאונה" תחת הכותרת "סדרות בינג'", כלומר – סדרות שמומלץ, נעים ורצוי לצפות בהן ברצף.

מי שקראו ברצף שוקק את ארבעת הספרים בסדרה הנפוליטנית של אלנה פרנטה, שאת הראשון בהם עיבדו לסדרה המדוברת ב-HBO (רשת טלוויזיה אמריקנית המשדרת בכבלים ביותר מ-150 מדינות), קיבלו את ההזמנה לבינג'-צפייה בשמחה ובהתלהבות.

התכנסו, אם כן, שישה איש ואישה בשבת חורפית נאה, ובמקום לצאת אל הטבע כדי להתחמם באור השמש שהפציעה, סגרו את התריסים, הכינו את הפיצוחים, והתיישבו מול המרקע, אחוזי ציפייה.

כבר ברגעי הפתיחה של הפרק הראשון בסדרה (הכוללת שמונה פרקים), נשמעו קולות השתאות. אז זאת היא לֶנוּ שלנו? וכך נראית לִילָה? אהה, והנה נינו. אוי! הוא פחות נאה מכפי שראינו אותו בעיני רוחנו! והיי – הנה אביו המנוול. האם הוא באמת דוחה די הצורך? אחת הצופות טענה שהוא טוב מראה מדי, ורק השפם מגעיל את פניו במידה מסוימת. אחרת הסבירה שבעיניה הוא נראה שֶׁרֶץ, בדיוק במידה הנדרשת.

למרבה הפליאה הצופה היחיד מבין השישה שלא קרא את הספר, היטיב מכולם לזכור את הדמויות המתפתחות מפרק לפרק. "לא, לא," פסק בביטחון, "זה אבא של עדה," וצדק.

כל אחד מהחמישה שקראו את הסדרה באדיקות גילה להפתעתו שלא רק הוא עצמו שכח קצת חלק מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר, ואת הקשרים הסבוכים ביניהן. רגע, מיהו זה שבסופו של דבר נעשה טרוריסט? ומי זאת, בדיוק, כרמלה? ועם מי לֶנוּ מקיימת את קשר האהבהבים הגופני, כנראה בעיקר מתוך קנאה בחברתה?

אבל לאט לאט הכול התגבש. האנשים שהיו חלק מחיינו לאורך קריאת הרומן הארוך (שהרי כל ארבעת חלקיו הם בעצם ספר אחד!) קיבלו פנים וגוף, שיישארו מעתה מזוהים אתם לצמיתות. כך אם כן נראית המורה אוליברו, שבהתערבותה הטתה את זרם חייה של לֶנוּ, בכך שאילצה את הוריה לאפשר לה להמשיך ללמוד, ובזכותה בעצם תיעשה סופרת (מי שלא קראו את הספר ילמדו על כך רק בהמשך, בחלקים שטרם צולמו לסדרת הטלוויזיה). כך, אם כן, נראית אמה הצולעת, הפוזלת, של לֶנוּ, זהו רינו, אחיה של לִילָה, ואלה האחים סולרה, הגנסגטרים המנוולים, וכן הלאה. גם המקומות המצולמים הפתיעו: אז כך נראית המנהרה שדרכה עברו הילדות כשניסו להגיע אל הים בחשאי? וכך – האי שבו עובדת לֶנוּ, ובעיקר נופשת, לראשונה בקיץ? מעניין…

הכי מעניינות היו, כמובן, שתי הילדות. עד מהרה הרגשנו כולנו שכן, השחקניות הילדות שנבחרו לתפקיד מתאימות בהחלט.

על הליהוק של הילדות אפשר ללמוד מהסרטון שלהלן:

הפתיע במיוחד הדימיון המובהק בין שתי הילדות ושתי השחקניות הנערות המגלמות את דמויותיהן החל מהפרק השלישי. בדיקה קצרה מגלה שאין קשר משפחתי בין כל אחת מבנות הצמד. מדהים לראות איך הצליחו למצוא שחקניות דומות כל כך.

לא סתם העידה על עצמה לודוביקה נאסטי בת ה-12, המגלמת את לִילָה הילדה, שהיא מזדהה מאוד עם עוצמתה. נאסטי נאבקה בעבר עם מחלת הלוקמיה, ויכלה לה. לאחר שנבחרה לתפקיד, וכדי להתאים לדמותה של לילה, היא התבקשה לקצץ את שערה ולהרכיב על עיניה עדשות מגע חומות, שהסתירו את צבען הירוק.

לודוביקה נאסט: "לִילָה"


אליסה דל ג'ניו: "לֶנוּ"

לילה ולנו, כילדות

גאיה ג'ירצ'ה: לילה ומרגריטה מזׁ'וקו:  לנו, כנערות

הדמיון בין השחקניות אינו הפרט היחיד המעורר השתאות. ההפקה כולה מדהימה, במובן המקורי של המילה. מפיקי הסדרה האמריקנים התעקשו, וצדקו כל כך, לצלם אותה באיטליה. השחקנים מדברים, למרבה השמחה, בדיאלקט הנפוליטני המוזכר בספר רבות. לתפקיד של שתי החברות נבחנו כ-9,000 מועמדות, כולן ילידות דרום איטליה ודוברות הדיאלקט. בהפקה השתתפו 5000 ניצבים ו-150 שחקנים. שכונת העוני שבה מתרחשת העלילה נבנתה במלואה, בשטח של 20,000 מטרים רבועים. היא מציגה חזות מדויקת של שכונה נפוליטנית בשנות החמישים, התקופה שבה מתרחש החלק הראשון שבין ארבעת הספרים, ושמונת הפרקים הראשונים של הסדרה המצולמת. השכונה שנבנתה כוללת 14 בניינים, חנויות, דירות של הדמויות הראשיות וחזית של כנסייה.

התוצאה סוחפת. אין ספק שהסדרה הכתובה כמו מזמינה את עצמה להצטלם. ארבעת ספרי הסדרה הנפוליטנים כתובים במידה רבה על פי תבנית של סדרות טלוויזיה. מדי כמה פרקים מתרחשת הפתעה עוצרת נשימה, ממש על פי המתכונת של אופרות הסבון המצליחות כל כך זה עשרות שנים בטלוויזיה. פרקים (ובמיוחד הספרים עצמם!) מסתיימים תמיד במהפך מפתיע, כמעט לא יאמן, ומסקרן מאוד. הקורא מפסיק לקרוא כשנשימתו נעתקת. מה? הוא זועק אל עצמו בתדהמה, הייתכן? זה מה שקרה? דווקא הוא הגיע לשם? דווקא היא התחתנה אתו? דווקא הם התנהגו כך? פתאום המאהב הלטיני מגלה שהוא בעצם הומו? פתאום האהוב התם והנאמן הוא בעצם מנוול ממדרגה ראשונה? הטובים בעצם רעים? הרעים בעצם טובים? אבל היי, לא! הכול שוב התהפך!                                                                                                            העניין הוא שבניגוד לאופרות סבון, הסדרה הנפוליטנית, שמשתמשת בסגנון של הז'אנר, מתוחכמת מאוד, רבת רבדים ומפעימה, לא רק מכיוון שהיא מרתקת את הקורא הסקרן מאוד, אלא גם מכיוון שהיא חודרת אל נפשן של הדמויות, ולכן גם אל נפשו של הקורא. ספריה של פרנטה, שחלק מהצלחתם נובעת כנראה גם מהמסתורין סביב דמותה, מספרים לנו לא רק על החברות בין שתי נשים מרתקות, שיש בה כל כך הרבה אהבה, תמיכה ופרגון אבל גם  לא מעט תחרותיות וקנאה, אלא גם על התהליך שבו אישה (כמו אלנה פרנטה?) התפתחה ונעשתה סופרת, על המחיר שהכתיבה גבתה ממנה וגם על שמחותיה, על ההיסטוריה של איטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, על מה שהעוני יכול לעולל, על משמעותה משנת-הגורל של ההשכלה, ועוד כהנה וכהנה.

הסדרה המצולמת לא אכזבה. בתום חלקה השמיני, אחרי הפוגות בבינג' שנועדו לשיחה, מלווה בארוחות צהריים וערב, יין, פיצוחים ודיונים נסערים על תכני הסדרה ולא רק עליהם, שמחו כל הנוכחים לשמוע ש-HBO שקועים ממש בימים אלה בצילומים של הספר הבא, וביקשו בלבם מהעושים במלאכה להזדרז, שכן לפחות קבוצה אחת של קוראים-צופים כבר מחכה בקוצר רוח להמשך.

אליזבת גאסקל, "קרנפורד": הרבה יותר מסטנדאפ-קומדי מהמאה ה-19

אליזבת גאסקל

אין הרבה ספרים שדומים לקרנפורד, מאת אליזבת גאסקל. שנינותו מעלה על הדעת את, כן, כן, לא פחות, ספרו המוכר כל כך של ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), בגרסה נשית, כמובן.

יש נופך דומה באירוניה המושחזת, המשעשעת, של שני הכותבים, שלא חיו באותה תקופה (גסקל: 1865-1810, ג'רום: 1927-1859), אבל היו אנגליים כל כך, ושאבו כנראה את חוש ההומור שלהם ממעיינות דומים.

הגיבור הראשי של קרנפורד הוא מעמד הביניים של החֶבְרה האנגלית בעיירה כפרית בדיונית, באנגליה. גאסקל שאבה את השראתה מעיירה אמיתית, נאטספורד שבצ'שייר, שבה גדלה בבית דודתה, אחרי שאמה מתה.

הרומן, שנדמה תחילה כאוסף של סיפורים קצרים – בהמשך מסתבר שכולם מתחברים ושנרקמת עלילה – נמסר מפיה של מספרת, שאל שמה, מרי סמית, אנו מתוודעים, ובעקיפין, רק בשליש האחרון שלו. זהו כמובן השם הסתמי והגנרי ביותר שהחברה האנגלית יכולה לספק. בתחילתו של הרומן נוכחותה של המספרת כמעט שאינה מורגשת, אבל בהמשך אנו לומדים להכיר את קולה, ומבינים משהו על אישיותה: היא נדיבה, ידידותית, נכונה לעזור, נאמנה, אבל בעיקר, ויותר מכול, חדת ראייה ומצחיקה מאוד. שום חולשה אנושית אינה נסתרת מעיניה, ואת כל מה שהיא רואה סביבה היא מיטיבה לתאר. (היא עצמה מודעת לשעשוע, מתבדחת מדי פעם בכוונה, ואפילו מתארת פעם או פעמיים איך פרצה בצחוק מוצדק מאוד).

נדמה לי שאילו אליזבת גאסקל, המוסווית בדמותה של "מרי סמית", הייתה כותבת בימינו, היא הייתה יכולה לספק טקסטים מצוינים לסטנד אפ קומדי, שהרי כמוה גם האמנים הללו, המופיעים על הבמות ומבדחים את דעת הקהל, חושפים בדבריהם אמיתות נסתרות, לפעמים קצת מכאיבות, אבל תמיד מצחיקות.

כאמור, הגיבורה הראשית של הרומן היא החֶברה שבה מסתובבת מרי סמית (ומן הסתם, גם הסופרת), בדגש על מדרג המעמדות החברתיים, שמתבטא בכל ניד ראש, הגיג, או חבישה של כובע. כל דבר מייצג את המעמד החברתי של כל אדם, את החשש שמא מעמדו יתדרדר, ואת השאיפה המתמדת לעלות למקום גבוה יותר. כל מעשה או אמירה נבחנים בהתאם לכך. גאסקל כמובן מלגלגת על כל זה, אבל עושה זאת בעדינות ובאהבה.

כך למשל חברתה של הדוברת: מרי מספרת שהיא הזמינה אותה לביקור "אף שראיתי שהתעורר בה החשש שמא אבי, שעבר לגור בדראמבל, החל לעסוק ב'סחר הכותנה האיום הזה' ובכך גרר את משפחתו אל מחוץ ל'חברה האריסטוקרטית.'"

נשות העיירה חוששת שמא "יחלפו עוד כמה שנים ולא תישאר לנו חברה גבוהה כלל", וזאת מכיוון ש"רוב הגברות בעלות השם הטוב מקרנפורד הן רווקות קשישות או אלמנות ללא ילדים". 

כולן עסוקות בלי הרף במראית העין הנדרשת כדי לשמור על מעמדן: "נעמדנו מול המראה כדי להעלות על פנינו את הארשת הנעימה והאדיבה הרצויה למפגש חברתי". 

לא רק בתיאורי העיסוק במעמד החברתי מתגלה שנינותה של גאסקל: אין כמעט עמוד שלא מסתתרת בו הלצה סמויה, מעין קריצת עין וחיוך ששולחת אלינו הכותבת. הנה כמה דוגמאות קטנות שקשה היה לבחור אותן, כי הן רבות כל כך:

"'הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה'", אומרת אחת הדמויות, והמספרת, אומרת לעצמה: "איני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר-מה בנוגע לגומות החן שלה"…

"ניכר היה," היא כותבת על מישהי, "שהתרגשות גדולה אחזה בה ושהיא מלאה בכוונות טובות, שכן היא אכלה בעמידה ופיזרה נזיפות לכל עבר."

הדוברת מספרת איך נאלצה להאזין למכתבים משפחתיים ישנים של חברתה ומספרת לנו "אוי לי, כמה השתוקקתי לעובדות במקום הגיגים במהלך ההקראה! היא נמשכה שני ערבים שלמים. לא אכחיש שניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב על דברים רבים אחרים, אבל הקפדתי להיות דרוכה וקשובה בסיום כל משפט."

היא מספרת איך המארחת מגישה לגבירות העיירה שבאו לביקור נימוסים מגש עם תקרובת. "נאות מאוד היו הכוסות, עתיקות מאוד היו הצלחות, דקות מאוד היו פרוסות הלחם ודקות שכבות החמאה על הפרוסות. קטנים מאוד היו שברי הסוכר. לא היה קשה לראות שסוכר הוא תחום החסכנות החביב על גברת ג'יימסון"… בהמשך, אותה גברת ג'יימסון משאירה לאורחות רק את קנקן החלב, ואת השמנת נותנת לכלב. "ואז היא אמרה לנו כמה הבחור הקטן חכם ונבון, שהוא יודע היטב מהי שמנת ואינו מוכן לקבל תה בחלב בלבד. אבל אנו עצמנו נותרנו עם חלב בלבד. בינינו לבין עצמנו חשבנו שאנחנו חכמות ונבונות לא פחות מקרלו, וחשבנו שהמארחת שלנו מוסיפה חטא על פשע כשהיא מבקשת מאיתנו להתפעל מהכרת הטובה של הכלב, המכשכש בזנבו בעודו טועם מהשמנת שהייתה אמורה להיות שלנו"…

היא מתארת איך אחת המארחות מושיבה את הנשים שבאו אליה לביקור: "גברת פורסטר הטובה והעדינה, בבגדיה הבלויים, הונחתה מיד אל מושב הכבוד השני בחשיבותו – כיסא שהזכיר במידת-מה את מושבו של הנסיך אלברט ליד המלכה – מקום טוב, אבל לא עד כדי כך טוב." 

כשמגיעה לעיירה ליידי (אמנם רק מסקוטלד, אבל בכל זאת!) מתלבטות הנשים איך לנהוג: "לא היינו רוצות שליידי גלנמייד תחשוב שהגברות של קרנפורד אינן מתמצאות בכללי הנימוס של החברה הגבוהה". 

גאסקל חומדת לצון כשהיא מערבת ברומן את צ'רלס דיקנס ואת סמואל ג'ונסון: שתיים מהדמויות מתווכחות מרה על איכותם הספרותית של השניים, זאת מצדדת בג'ונסון אך מתעבת את דיקנס, וזה נרתע מג'ונסון, אך מעריץ את דיקנס. הסצנה משעשעת במיוחד כשזוכרים שדיקנס הוא מי שהעניק לגאסקל את האכסניה הספרותית שבה הופיעו יצירותיה, וכתב עליהן שהן "דיוקן חברתי מן המעלה הראשונה. יצירה שובת לב ומעוררת את התיאבון" (הציטוט מופיע על כריכתו הקדמית של הספר).

חרף כל הסנוביות המעמדית, חרף הצורך המתמיד והמודגש לשמור על מראית עין מכובדת ונאותה שהיא מביאה בפנינו,  גאסקל מקפידה בסופו של דבר לצייר את הדמויות שהיא מתארת באורח חיובי ביותר. נדיבותן, טוב לבן, עדינות הנפש שבה הן ניחנות נחשפים למרבה השמחה בסופו של הרומן המרנין הזה. 

יש לשבח גם את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון. בלי להשוות למקור האנגלי אפשר היה לחוש ברוחו, ועם זאת אף לרגע לא התעוררה תחושה "חצצית" של עברית לא טבעית. אדרבא, השפה זורמת, ולא פעם חשתי שהמתרגם מצא פתרונות מעולים למהמורות אפשריות. 

לסיכום: ספר שמבטיח שעות של הנאה. 

   CRANFORD Elizabeth Gaskell
לעברית: תומר בן אהרון

קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור, "שלוש סופרות דרומיות": האם מעניין לדעת ממה נובעת גאונות

שלוש נובלות קובצו בספר  שלוש סופרות דרומיות, וכל אחת מהן היא, כפי שנוהגים להתנסח באנגלית, "tour de force" (תרגום המונח לעברית, "מסע ניצחון", אינו כולל את כל הניואנסים שהאנגלית, שנשאבה כמובן מהצרפתית, מעניקה לו. מדובר לא ב"ניצחון", אלא במהלך מתעלה, אפשר לומר – גאוני).

במיוחד כך הנובלה השלישית, של פלנרי או'קונור, שכתיבתה מסמרת שיער. כמה היא חכמה! כמה שנונה! כמה הרבה היא יודעת על נפש האדם, על סגולותיו ועל התערערותו! כמה היא מיטיבה להבין ולתאר, ממש מבפנים, את הלכי המחשבה ואת הרגשות של מי שדעתו נטרפה! הסיפור הזה, "האלימים יישאוה" (The Violent Bear It Away), הוא יצירת מופת. לא רק חוכמת חיים יש בו, אלא דיון פילוסופי מעמיק, שנערך באמצעים ספרותיים, על משמעותה של האמונה הדתית ועל המאבק הניטש בינה ובין ההסתכלות המדעית על העולם. הסיפור מציג הבנה פסיכולוגית של נפש האדם, לעומת עוצמתה ההרסנית של הדת, שהפסיכולוגיה מסוגלת אולי לצפות בה ולאבחן, אבל לא לתקן אותה. וכל זה מוצג באופן משכנע ביותר, באמצעות הדמויות, מעשיהן, מחשבותיהן, מה שמניע, מכאיב ומרגש אותן.

אין מילים לתאר את עוצמתו של הסיפור ואת חוכמתו. קשה להבין איך אישה צעירה כל כך (או'קונור הלכה לעולמה כשהייתה רק בת 39), שאחרי תקופת לימודים קצרה כמעט לא יצאה מתחומי החווה שבה נולדה, שלא נישאה ולא הייתה לאם, ידעה הרבה כל כך על העולם, על מה שמניע בני אדם, ואיך נראית תודעתו של אדם שלקה בנפשו. מופלאה השזירה שהיא עושה בין הקולות השונים, הקונטרפונקט בין התודעות (דוגמה קטנה: נער מקיא כי אכל יותר מדי. המבוגר שלצדו בטוח שגרם להקאה כי אמר לו שהוא אשם במשהו. זאת גם, כמובן, ביקורת מושחזת ושנונה, והיא לא היחידה, על הז'רגון הפסיכולוגיסטי שנעשה נפוץ כל כך בעקבות משנתו של פרויד), ומופלאה הכתיבה עצמה, למשל – האופן שבו תיאורי הטבע מגויסים כדי לשקף מציאות נפשית: "פניו דמו לראי שהשמש מתעכבת מולו לבחון בו את בבואתה"; "כל בדל עשב בין אבני החצץ נראה כמו עָצָב חי ירוק. נראה כאילו העולם משיל את עורו"; "השמים היו בצבע סגול עז, כאילו הם עומדים להתפוצץ וללדת מתוכם את החושך"; "העצים שתקו, חוץ מסלסול או קרקור פה ושם. גם האוויר כאילו סומם. מפעם לפעם היה עוף גדול ושותק מרחף ומחליק אל תוך הצמרות, וכעבור רגע מתעופף ועף לו". כל כך יפה!

גם שני הסיפורים האחרים בקובץ, "יין צוהריים" (Noon Wine) מאת קת'רין אן פורטר (Katherine Ann Porter) ו"הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס (Carson McCullers) יוצאים מהכלל.

אין ספק שהצגתם של שלושת הסיפורים הללו בקובץ אחד מוצדקת. יש בהחלט מכנים משותפים בין השלושה, ולא רק משום שהם מתרחשים בדרום ארצות הברית, במדינות שבהן חיו וכתבו הסופרות.

יש משהו דומה בניחוח העולה מהם. שלושתם מתרחשים בעיירה קטנה שבה אנשים מכירים זה את זה. בשלושתם מופיע אדם זר שמשפיע השפעה קטלנית על הגורל של זולתו. בשלושתם יש איזו מוזרות, שנובעת בעיקר מהדמויות יוצאות הדופן: גיבן שנוהג לנענע את אוזניו כמו כלב שמכשכש בזנב; אסיר נמלט שנהפך לעובד חווה חרוץ ויעיל, שנוהג לנגן כל ערב במפוחית שלו, אך תמיד, במשך שנים, רק את אותו הלחן; צעיר טרוף דעת שמשוחח עם הקולות שהוא שומע, אבל בטוח שהוא לגמרי שפוי. בשלושתם מעברי הזמנים מתרחשים באופן דומה: הסופרת מתארת בפרוטרוט ובדייקנות התרחשויות של כמה דקות, ואז חולפת ביעף על פני שנים, בלי לסמן את המעבר, שאותו הקורא קולט רק כשהוא ממשיך בקריאה. שלושת הסיפורים קרובים מאוד אל הטבע ואל העבודה המתנהלת בחווה. ובשלושתם אנו זוכים בהארות רבות הנוגעות בנפש האדם, ולא פחות מכך – בטירוף הדעת של אנשים שאיבדו את שפיותם.

הנה כמה דוגמאות קטנות: קת'רין אן פורטר מספרת על אישה שאומרת לעצמה – "העיקר היה לברר איך בעצם רגזנותו של מר הלטון שונה מזו של כל גבר אחר, ואז להתרגל אליה ולאפשר לו להרגיש בבית". ילדים שננזפים לובשים את "הקווים הדאובים חסרי התקווה של פרצופי ילדים כשהם ניצבים מול כס המשפט הנורא של צדק המבוגרים". קרסון מק'קלרס מספרת על אישה ש"רק בחברת בני אדם" אינה חשה בנוח, כי "בני אדם, אלא אם כן הם נטולי כוח רצון או חולים אנושים, אי אפשר לקחת בידיים ולהפוך אותם בן-לילה למשהו ראוי וכדאי יותר"; או: "ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא אש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב  המשקה החריף של מיס אמיליה." בסיפורה של פלנרי או'קונור אנחנו פוגשים שניים, דוד ואחיין, שאת שניהם חטף קרוב משפחה מטורף, ושניהם נאלצים להתמודד עם השפעת הטירוף שחדר גם לנפשם: "זאת הייתה מחלה משפחתית. היא נחה לה בשקט במורשת הדם המחברת ביניהם, נובעת מאיזה מקור עתיק, איזה נביא מדברי או מתבודד על עמוד, עד שצצה בכל עוצמתה הראשונית אצל הזקן ואצלו, וכן, כך שיער, אצל הנער. אלה שנוגעו במחלה נידונו להיאבק בה ללא חשך, וָלא – לסור למרותה. הזקן סר למרותה. הוא עצמו, במחיר הימנעות מחיים מלאים, הצליח להדוף אותה מעליו. מה יעשה הנער – זה עדיין לא הוכרע.

הוא בלם את השתלטות המחלה עליו באמצעות מה שניתן לתאר רק כמשמעת עצמית סגפנית נוקשה. הוא לא הרשה למבטו לנוח על שום דבר יותר מרגע, מנע מעצמו כל סיפוק חושני שיכול לחיות בלעדיו. ישן במיטת ברזל צרה, עבד בישיבה על כיסא זקוף מסעד, אכל במשורה, דיבר מעט, וטיפח יחסי ידידות עם האנשים המשעממים יותר. בבית הספר התיכון שבו עבד, הוא היה המומחה למבדקים. כל החלטותיו המקצועיות היו מוכנות מראש ולא הצריכו את השתתפותו. לא נעלם ממנו שאין אלה חיים מלאים או שלמים, רק ידע שהוא מוכרח לחיות כך כדי לאחוז ולו בשמץ של כבוד עצמי. הוא ידע שהוא קרוץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי הטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו שבין הטירוף והריק."

אי אפשר שלא לתהות אם פלנרי או'קונור לא תיארה במילים אלה ממש את הגאונות שלה עצמה, והסבירה בלי דעת את הכורח שלה להתבודד ולהתרחק מהבריות.

לא רק טירוף והתבודדות מתוארים בספר. יש בו גם לא מעט אלימות סמויה, אבל עמה גם עוצמות של יופי וחמלה: על ילדה קטנה שהוריה גוררים אותה אתם בעולם ומביאים אותה לאיזו כנסייה כדי שתטיף שם לקהל שומעיה כותבת או'קונור, מפיה של אחת הדמויות, שהיא "נדמתה לאחת מאותן ציפורים שמסמאים כדי שזמרתן תמתק יותר. צליל קולה היה מדויק כפעמון זכוכית. רחמיו הקיפו את כל הילדים המנוצלים שבעולם – אותו עצמו בילדותו, את טרווטר שניצל הזקן, את הילדה הזאת שהוריה מנצלים אותה, את בישופ העשוק מעצם היותו חי."

האם הציפור שסימאו אותה כדי שזמרתה תערב אינה מתארת גם את הסופרת עצמה? אולי את כל שלוש הסופרות? אולי את כל האמנים הדגולים באמת?

היופי שבסיפורים הללו שייך לנו, הקוראים. האמת תיאמר: אין לנו עניין של ממש לדעת משהו על הסבל העומד מאחורי כתיבתם.

מה "לקחה" השואה?

השואה לקחה מהאדמה את זכותה הבלעדית על התרבות הזאת, והעניקה אותה למי שימשיך לדבר בשמה של הגרמניות ההיא, הישנה. גרמניה הגאוגרפית בגדה ברוח שפיעמה בלב התרבות שלה, וכעת נודדת הרוח הזאת ללא בית וללא מקום, ואין לה בית אלא בבני האדם – כן, יעקב המשיך וכתב שם, כבר מתכונן להערות הזועמות שיבואו, גם היהדות היא דבר כזה, רוח נודדת הנתונה לאנשים ולא למקום. "הנה, אני רואה סביבי," התלהב באותם דפים, "כמה וכמה דמויות שמקיימות בלבן ובכתביהן את הגרמניות – גרשום שלום למשל, ופאול צלאן ונלי זק"ש וחנה ארנדט, וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית."

ולאחר אחרית הדבר הזו, שהוא עוד זוכר איך כתב אותה, בהזדהות מלאה, במשך לילה חורפי אחד בירושלים המסוגרת, מופיע שוב כתב ידו של בנו, שורותי שורות  בעיפרון. הנה פה בוודאי יבוא סיכום קודר ומאשים, בנו יטיח בו את אשמתו, יאמר לו שכל ההתפלספות הזאת לא אלא מסע נרקיסיסטי להכרה ופרסום, דרך להתרחק מבני ביתו: מהילדים, מרחל, מכל שגרת ארוחות הערב ומהכלים הנערמים בכיור ומהשכבת הילדים ומאסיפות ההורים. תמיד הקפיד להפגין את המרחק העצום שבינו למורים, לא שכח לציין את תוארו, את תוארו, דוקטור ואחר כך פרופסור, בקושי הניח להם לספר לו על בניו, הדף כל ביקורת.

אותה תחושת חשיבות גרמה לו לשתוק בארוחות משפחתיות גדולות ובחתונות, בר מצוות, בריתות, אז היה -מתקדר ונאטם, כמו מתריס ואומר להם: מה לי ולשיחות, מה לי ולכל העמדות הפנים, מה לי ולתצלומים המשותפים בחיוכים מאולצים. בשמחות המשפחתיות לא טרח לקום מהשולחן, אם הם כל כך רוצים אז שיבואו אליו. והם, לא עבר זמן רב והם חדלו לבוא אל שולחנו, ילדיו היו מתרוצצים באולם, רודפים אחרי בני הדודים שלהם, צועקים וצוחקים, והוא נשאר לבדו בשולחן, מצביא חסר צבא. מדי פעם היו הילדים המזיעים חוזרים לשולחן לשתות קצת או לחטוף מנה אחרונה, ומשגדלו החל מרד סמוי, והוא לא מצא אותם כשרצה ללכת. למרות כל בקשותיו הם רצו להישאר לרקוד, וגם כשהיה מביט ברחל במבט המצמית השמור לאירועים כאלה נאלץ להישאר במקומו עוד זמן רב.

והנה עולה מולו דמות אחרת, דמותו באירועים של האקדמיה – בימי עיון, בכנסים או בהענקות פרסים, שם כבר היה אדם אחר, נלהב ומלא כוח, מתיישב לרגע אן הפקולטה ונשיא האוניברסיטה, ומהם ממשיך לשולחן של העסקנים, ואם היה שם איזה פוליטיקאי, או איש תרבות מפורסם, היה משוחח אתו בלהט ומפגין את כל כישוריו.

אניטה שרב, "The Stars Are Fire": האם יש הצדקה לשפע הפרטים?

הסופרת האמריקנית אניטה שרב הלכה לעולמה בתחילת השנה. למרבה הצער של קוראיה הנאמנים, לא יהיו עוד ספרים חדשים ששרב תכתוב. והספר האחרון שלה, The Stars Are Fire, שראה אור זמן קצר לפני מותה, יהיה האחרון, תרתי משמע.

הצער גובר, שכן הספר שלפנינו הוא לא אחד הטובים שלה. למעשה, הוא גרוע למדי, ובהחלט אינו מתעלה לרמת אף אחד קודמיו.

אניטה שרב זכתה לראשונה לתשומת לב רבה כשאופרה וינפרי בחרה בספרה השביעי, אשת הטייס, למועדון הקריאה שלה. המלצותיה של וינפרי הבטיחו תמיד מכירות של מיליוני ספרים, וכך קרה גם לאלה של שרב. אחרי אשת הטייס היא כתבה עוד שנים עשר ספרים, כולם רבי מכר.

אניטה שרב לא הייתה סופרת דגולה, אבל הצטיינה בתוך מגבלות הז'אנר שלה: ספרות ריאליסטית, לגמרי לא חדשנית, ובכל זאת –מדויקת וכזאת שמספקת חוויה.  הטובים שבספריה הם   The Weight of Water, Where or WhenEden Close, Strange Fits of Passion, Resistance, The Pilot's WifeFortune's Rocks, שחלקם תורגמו לעברית. בשלושה מהם עקבה אחרי קורותיו של בית אחד השוכן בניו המפשייר, על חוף האוקיינוס, ועל האנשים שגרו בו לאורך יותר כמה עשרות שנים. באחרים סיפרה סיפורים שונים ומגוונים, למשל – על המחתרת האנטי-נאצית בבלגיה הכבושה, בזמן מלחמת העולם השנייה, על רצח שהתרחש במאה ה-19, או על אישה שזהותה נשכחה ממנה, במלחמת העולם הראשונה.

הסדרה המרהיבה ביותר היא זאת שבה תיארה את הבית הגדול, ששימש בשלהי המאה ה-19 כמנזר, אחרי כן, ב-1929, כביתם של בני זוג צעיר שנפגעים מהשפל הכלכלי שפקד את ארצות הברית, ולבסוף, במאה ה-20, כביתם של טייס בתעופה האזרחית ושל בני משפחתו.

תמיד קיוויתי שאניטה שרב תכתוב ספר רביעי בסדרה. גם  The Stars Are Fire מתרחש בניו המפשייר, כנראה שבאותה עיירת קיט שבקיץ פוקדים אותה מבקרים רבים, ובחורף היא ננטשת לתושביה הקבועים. אבל את הבית שהיטיבה כל כך לתאר בעבר זנחה שרב. עלילתו של הרומן מתרחשת שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שהדיה עדיין נשמעים. מדי פעם נזכרות בה הדמויות בהקשרים שונים. גרייס נשואה לא באושר לג'ין, גבר קר ואפילו לפעמים אלים. בשלב מסוים הוא מודה שנשא אותה לאישה רק מכיוון שהזכירה לו את אהובתו הצרפתייה, אישה שניהל אתה קשר אהבים במהלך המלחמה, כששירת בצבא ארצות הברית.

שריפה קטלנית שפורצת בעיצומו של קיץ לוהט, אחרי בצורת ממושכת, מכלה את בתי העיירה שבה הם גרים, כמו גם ערים נוספות רבות במדינת מיין. אניטה שרב התבססה, כדרכה, על אירועים היסטוריים. באתר המתעד את קורותיה של ניו אינגלנד מופיע מאמר שכותרתו "השנה שבה בערה מדינה". שרב היטיבה לתאר את ההתרחשויות, מנקודת מבטה של גרייס, שמתעשתת ומצליחה להציל את ילדיה, אבל מאבדת את העובר שהיא נושאת. לא רק את השריפה ואת מה שקורה לאנשים הנקלעים לתוכה, היא מפליאה לתאר, אלא גם את שאר הקשיים שמערים הטבע על תושבי אמריקה הצפונית, את עונת החורף הממושכת, השלג והקור, את ימי הגשם הארוכים והבלתי פוסקים, שמאלצים את הבריות להסתגר בבתיהם לאורך ימים ושבועות, וכן גם את האביב המשמח בפריחתו ובחמימות שהוא מביא אתו.

כמו ברוב ספריה, מרבה אניטה שרב, שגרה גרה בניו המפשייר, לתאר גם את האוקיינוס. אלא שהפעם נדמה שהיא "גונבת" מעצמה ומספריה הקודמים. למשל, בספר היפהפה  Sea Glass,שתורגם לעברית בשם פיסת זכוכית מהיםתיארה את התחביב החביב של איסוף שברי זכוכית צבעוניים שהים החליק. למי שקרא את הספר ההוא, התיאור החוזר בספר החדש נראה כמעט מגוחך. מתעורר הרצון להעיר לה – שוב? מה, אין לך משהו חדש לספר?

ובכלל,  ב-The Stars Are Fire יש משהו קטוע, מלאכותי, לא משכנע. יותר מדי שיחות שאין בהן ערך, כאילו היא ישבה והקליטה את הדמויות. הרי אנשים מרבים ללהג סתם, ולא כל מחשבה חולפת או חילופי דברים חסרי משמעות ראויים לתיעוד. אחת הבחינות ליצירת אמנות בעלת ערך היא השאלה – האם כל מה שיש בה נחוץ והכרחי? האם משהו ביצירה יתערער אם נשמיט מתוכה חלק? בספר שלפנינו התעוררה בי לא פעם התחושה שדברים רבים מדי מיותרים לגמרי. שאם יושמטו, או אם יוסיפו עליהם פרטים אחרים, סתמיים לא פחות, שום דבר בעצם לא ישתנה באופן בסיסי.

המשכתי בכל זאת וקראתי אותו עד תום, אולי מתוך כבוד לסופרת שאיננה עוד, ושהעניקה לי בעבר תחושה שיש בכל זאת ערך בכתיבתה, ואולי מתוך תקווה שהכול יתקשר ויתאחד, עד כדי כך שתתברר ההצדקה לשפע העצום של הפרטים. זה לא קרה. מעניין לראות אם הספר יתורגם לעברית.

 

 

 

 

האם אמן טוב מוכרח להיות משוגע?

אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

אן טיילר, "Clock Dance": האם מי שנישאה למהטמה גנדי חיה בגיהינום?


מה קובע את גורלם של בני אדם? התורשה? הסביבה? ואולי תגובותיהם לאורח החיים שבו גידלו אותם, ולאופי של הוריהם?

בספרה החדש Clock Danceריקוד שעון בוחנת הסופרת האמריקנית אן טיילר (שספרה תייר מזדמן זכה בפוליצר, וספרה האחרון, סליל של חוט כחול, היה מועמד לפרס בוקר מאן), את הסוגיה.

כדי לעשות זאת, היא עוקבת אחרי חייה של הדמות הראשית, ווילמה, בנקודות זמן שונות, במשך עשורים רבים.

הרומן נפתח ב-1967, כשווילמה בת 11, נמשך כעבור עשור, ב-1977, מדלג על עשרים שנה, ולבסוף מגיע לחלקו העיקרי: השנה היא 2017, ווילמה כבר בת 61. כל אחת מנקודות הזמן שבהן אנחנו פוגשים אותה נוגעת באירוע משמעותי מאוד בחייה, נקודת מפנה חשובה, שמאפשרת לנו להבין אותה ואת דמותה.

כמו בציור יפני שמשורטט בקווים שמותירים משטחים ריקים רבים שאותם הצופה מוזמן למלא בעיני רוחו, כך גם ברומן שלפנינו נותרים חלקים רבים, מרווחים בין העשורים שאותם עלינו למלא מתוך המידע שמגיע אלינו בנקודת הזמן החדשה. זוהי טכניקה סיפורית מרתקת. על הקורא להשלים פערים, ולהסכין עם הנתונים החדשים המוצגים בפניו, כאלה שלא היה עד להתפתחותם ההדרגתית. אם לא פוגשים מישהו במשך עשרים שנים נדמה כאילו הדברים שבחייו התרחשו פתאום, שהרי לא השתתפנו בתהליך. ובכל זאת, ההתפתחויות משתבצות היטב בתמונה הכללית. כשווילמה הייתה בת 11 אמה עזבה את משפחתה במפתיע, ובמשך שתי יממות חשו בנותיה נטושות ומבוהלות בשל היעדרותה. ווילמה גדלה להיות אישה שעושה הכול כדי לנהוג אחרת מאמה. שאיפתה העמוקה ביותר היא להיות אדם צפוי, רעיה ואם שבני משפחתה לא יחששו מפני תגובותיה, שילדיה לא יאלצו לבחון כל בוקר את הבעת פניה כדי לדעת מה מצב רוחה, ואם עליהם לחשוש מפני מצבי רוח מפחידים. את אביה היא מעריצה לאורך כל חייה. הוא מבחינתה הטוב שבאדם. עד כדי כך, היא מספרת שנים רבות אחרי מותו, שכאשר הטלפון צלצל נהג אביה לחכות עד תום הצליל, כדי שהמטלפן לא ייפגע…

היא הסיקה אם כן שברצונה להידמות לאביה, או, לחלופין, להינשא לאדם כמוהו. בגיל 61 היא מופתעת מאוד כשבן שיחה אומר לה כי הגיע הזמן לחשוב מחדש, שהרי בחיים קיימות גם אפשרויות נוספות ושונות…

כשקוראים את הרומן אפשר לחוש בהדהוד מחייה של טיילר עצמה. כמו בכל ספריה האחרים, גם ב- Clock Dance היא מתמקדת במשפחה. אבל אם בספריה הקודמים נכחנו בגידולם של ילדים ובחיי הנישואים של זוגות צעירים, ברומן הנוכחי מתמודדת טיילר, שהיא כיום בת 77, עם עניינים אחרים. אין צורך לנחש, למשל, שהיא עצמה התאלמנה זה לא מכבר, ושילדיה הבוגרים עזבו את הבית. ריאיון אתה חושף שאלה בהחלט עניינים שמעסיקים אותה כיום.

אף על פי כן, יש להודות שחלקיו הטובים יותר של הספר הם דווקא אלה שמתארים את ילדותה של ווילמה, ואת שנות צעירותה. אלה אמורים, במידה לא מעטה, רק להקדים את העיקר, שהוא האפיזודה המשמעותית שעוברת עליה בחלקו האחרון והעיקרי של הספר. אלא שדווקא שם התעוררה בי תחושה מסוימת של פירוט יתר, כולל הסברים חיצוניים, שחלקם מופיעים אפילו בסוגריים, ובהם נשמע קולה של הכותבת, במקום שבו היא אמורה להיות סמויה מהעין. (יש ספרים, למשל – מישל עזרא ספרא ובניו – שבהם יש לקולו של המספר תפקיד פעיל. לא כך ברומן שלפנינו, שבו קולה של הכותבת אינו מעוצב כדמות שמשתתפת בסיפור בעקביות. לפיכך כשהוא נשמע בכל זאת, מתקבלת תחושה של תקלה בכתיבה).

חרף ההסתייגות, מדובר בקריאה מענגת, עתירת שנינויות ותיאורים מלבבים. הנה כמה דוגמאות (בתרגומי):

ווילמה יושבת במטוס בטיסה שנמשכת כמה שעות, ובשלב מסוים אומרת לעצמה שהייתה רוצה לקרוא לדיילת ולומר לה: "הספיק לי. אני מבקשת לרדת עכשיו, אם תואילי להביא לי מצנח, אני אצא לדרך". כמה מוכר!

או: "אשתי תמיד אמרה שהגיהינום מבחינתה הוא להינשא לגנדי. […] תחשבי: גנדי היה תמיד טוב. בהשוואה אליו כולם נראו כל כך אנוכיים, חצופים, קולניים ומרוכזים בעצמם".

או (על חדר שבו השתכנה וילמה במשך זמן מה, בבית זר): "החדר סיגל לעצמו את התחושה המיושבת, הבלויה, שיש לאדם בביתו. האנשים שפגשה בצעידות הבוקר שלה כבר חייכו אליה. הגבר שחלף על פני הבית פעמיים ביום, נגרר מאחורי שלושה טריירים, החל לציין את מזג האוויר, ומישהו לקח סוף סוף את בובת הארנבת שניצבה בפינת הרחוב או שפשוט השליכו אותה לפח, בדיסקרטיות."

כמי שקראה את כל ספריה של טיילר, שמחתי גם לפגוש שוב את בולטימור, שהיא תמיד הזירה של עלילות הרומנים שלה. בפרקים הראשונים הופתעתי לגלות שהמיקום והרקע עברו למחוזות אחרים בארצות הברית, אבל עד מהרה חוזרים אל העיר המוכרת כל כך (מהרומנים של אן טיילר. לא מהמציאות!). הפעם מתארת טיילר את העיר מנקודת מבטה של מי שאינה תושבת המקום. משעשע לקרוא את תחושת הזרות שטיילר מצליחה להביע, אף על פי שהיא, ודאי מספרת על רחובות, חנויות, מסעדה, שהיא מכירה היטב.

הספר ראה אור ממש החודש, וכמובן שטרם תורגם לעברית. כרגיל, קראתי אותו באפליקציה הנוחה והיעילה כל כך של קינדל אמזון. הנה הקישור הישיר אליו.

 

The Wife", Meg Wolizer": מה קורה לאישה שנהפכת ל"מכונה ליצירת תינוקות"

(אזהרת ספוילרים, למי שלא צפה בסרט או קרא את הספר).

מהסרט "האישה", בכיכובה של גלן קלוז, יצאתי בתחושה שמשהו נותר לא פתור. לקראת סופו האמת המפתיעה מאוד נחשפת: מתחוור כי הסופר המהולל ג'ו קסטלמן, שזכה זה עתה בפרס נובל לספרות, הוא בעצם מתחזה, ומי שכתבה את "ספריו" היא בעצם ג'ואן, אשתו הנאמנה, הנחבאת אל הכלים.

ג'ואן בסרט מתאלמנת מבעלה שזכה בתהילה לא לו, ונשארת נאמנה לזכרו: היא מזהירה את העיתונאי שמבקש כבר שנים לכתוב את הביוגרפיה של בעלה שלא יעז לחשוף את האמת שהוא עצמו חושד בה כבר שנים, אחרי שקרא את מה שג'ו קסטלמן כתב לפני שהכיר את ג'ואן, סופרת הצללים המוכשרת, הזוכה האמיתית בפרס נובל.

שמחתי על ההחלטה לקרוא את הספר כדי להבין מה "באמת" הניע את ג'ואן.

שמו של הסרט בעברית הוא "האישה". היה רגע שבו תהיתי אם מוטב היה לבחור במילה "הרעיה" – The Wife – אבל הבנתי שדווקא המילה שנבחרה נכונה יותר.

כי אמנם הספר נוגע בתפקידה של ג'ואן כרעיה, אבל מהותו במצבה האנושי-נשי, במקום שהיא יכולה לתפוס בעולם, ובקונפלקטים הרגשיים שהנשיות שלה מציבה בפניה.

ג'ואן קסטלמן, הדמות המועלית בספר, היא סופרת מוכשרת מאוד. היא מספרת לנו את סיפורה בגוף ראשון. כדי שקולה יישמע אותנטי, הסופרת שכותבת את דמותה חייבת כמובן להיות מוכשרת מאוד. אכן, הסופרת מג ווליצר בהחלט משכנעת. הטקסט שכתבה מפיה של הדמות שהמציאה שנון ומעמיק. הנה שתי דוגמאות קטנות מתוך השפע שמופיע בספר:

"היא הייתה תמיד מפודרת, מבושמת וענקית: ספה מהלכת", ווליצר מתארת את אחת הדמויות, מתוך פיה של ג'ואן.

"אולי יש עוד צורות-חיים שמעניקות פרסים, ואנחנו פשוט לא יודעים עליהן: 'התולעת השטוחה המוצלחת ביותר', 'העורב היעיל מכולם'", היא מתבדחת.

ווליצר מבקשת לספר לנו על מצבה של אישה-סופרת באמצע המאה ה-20. מדוע היא חשה שאין לה ברירה, אלא להסתתר בצל? להעניק לבעלה את כל התהילה, ולעולם לא לגלות לאיש (אפילו לא לילדיה, החושדים בכך), שהיא היוצרת? שאליה יש להפנות את ההתפעלות ואת התשואות?

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על סופרות שכתבו בפסבדונים גברי: למשל – ג'ורג' אליוט, שהתנכרה לכתיבה "נשית" וביקשה לבדל את עצמה ממנה (כפי שאפשר לראות במאמרה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות"), או  ז'ורז' סנד, כמו גם סופרות אחרות, למשל – ג'יין אוסטן – שגם הן הסתירו את זהותן, או כמו הסופרת הצרפתייה קולט, שהייתה סופרת הצללים של בעלה, עד שנמאס לה, והיא נפרדה ממנו והצליחה להוכיח שהיא זאת שכתבה את כל היצירות המצליחות שאותו גבר ניכס לעצמו.

אז מדוע ג'ואן אינה נוהגת כמו קולט (שסיפורה האמיתי העניק אולי השראה למג ווליצר)?

הספר אכן מספק תשובות ומחדד אותן. הסרט הוא אמנם עיבוד מוצלח, אבל יש בהחלט הבדלים בין שתי היצירות. אחת מהן שולית לכאורה: בסרט ג'ו קסטלמן זוכה בפרס נובל. בספר הוא זוכה רק בפרס הלסינקי לספרות. ובכל זאת, יש משמעות להבדל: פרס נובל הוא הכבוד האולטימטיבי והרם ביותר שסופר יכול לקבל. אבל מג ווליצר "מסתפקת" בפרס הלסינקי, וג'ואן קסטלמן מודה בפני עצמה שמעולם לא הגיעה לפסגה אמיתית ורמה עד כדי כך. היא אומרת לעצמה שהיא אינה ברמה של סופר כמו ג'יימס ג'וייס, הגאון האמיתי שג'ו קסטלמן, וכנראה גם מג ווליצר עצמה, מעריץ עד בלי די. היא (ג'ואן קסטלמן או מג וולצר?) ערה למגבלות שלה. "זה לא היה פרס נובל, ממש כשם שפינלנד איננה שוודיה".

למרבה ההקלה, בספר ג'ואן מתכוונת לחשוף את האמת. היא מודיעה על כך לבעלה. לא רק שהיא מתכוונת להיפרד ממנו אחרי שישובו הביתה לארצות הברית, היא גם מתעתדת לגשת אל הביוגרף של בעלה, ולספר לו הכול.

אבל אז אין לה ברירה. היא נאלצת לחזור בה מכוונותיה, כי ג'ו קסלמן "מערים" עליה: הוא לוקה בהתקף לב, ומת, כמו נמלט מזירת המאבק ביניהם, ומהסיכוי הנורא שיתגלה לעולם כרמאי שפל.

שפלותו הרבה מתבטאת לא רק בגניבת הדעת ובשוד הרוחני שהוא מבצע לאורך חייו המשותפים עם ג'ואן, שכן על אף העובדה שהוא אסיר תודה (הוא אפילו מעז להודות לה בפומבי מעל בימת הכבוד, חרף התנגדותה שינהג כך), הוא עסוק כל הימים במרדף אחרי נשים אחרות ובבגידה בה, ממש לנגד עיניה.

היא מוקדשת לו. מתפקדת כרעיה, כאם, כמטפלת בו ובילדיהם, היא מפארת את שמו בכתיבתה, והוא, לאות תודה, משכיב כל אישה שנקלעת לדרכו.

הספר נפתח בהחלטתה לעזוב אותו, ולכל אורכו היא מתעדת את כל חולשותיו וצביעותו. "ג'ו תמיד היטיב לשחק ספקנות-עצמית. הוא ידע להיראות פגיע ומעונה…"

הספר חוקר את העולם הספרות, את מהלכיו, את האינטראקציות שמתרחשות בתוכו ואת השאלות שמעסיקות סופרים. דוגמה קטנה: ג'ואן מתארת סופר יהודי, ניצול שואה, ואומרת עליו: "אמנם הערכתי תמיד את לב ברזנר, אבל בעיני הרומנים שכתב רחוקים מהאיכות הגבוהה כל כך שיוחסה להם. אבל אם הייתי מודה בכך בקול רם, למשל בארוחה חגיגית עם חברים, אנשים היו מגיבים כאילו קמתי על רגלי והכרזתי ש'אני אוהבת למצוץ לילדים.'"

הספר בוחן את היחסים בין המינים. כשג'ואן וג'ו פתחו ברומן הסוער שלהם, היא הייתה סטודנטית צעירה, והוא – המרצה שלה. כשהייתה בת תשע עשרה נראתה לה אשתו הראשונה מטורפת. "כל הנשים הראשונות מטורפות – אלימות ומגלגלות עיניים". רק לקראת גיל שישים וארבע היא מבינה את חלקה בשברון החיים של אותה אישה ראשונה, ומצפונה נוקף. באותו שלב היא כבר יודעת שכולם, גברים ונשים, זקוקים לאישה – לרעיה! – בחייהם.

היא מתארת את הריקנות הרגשית השוררת בחייהם של זוגות הנשואים זמן רב מדי:

"שאלתי אותו 'אתה בסדר?' לא כי התעניינתי באמת. זה היה רק רפקלס של חיי נישואים. ברחבי העולם גברים ונשים שואלים זה את זה בתדירות, ובעצם די לשווא, 'אתה-את בסדר?' זה מופיע בחוזה; כך יש לנהוג, כי כך מביעים אכפתיות, תשומת לב, כשבעצם השואל או השואלת משועממים עד לשד עצמותיהם".

308 קוראים בקינדל סימנו (נכון לאוקטובר 2018) את השורות שלהלן, כחביבות עליהם:

"ג'ו אמר לי פעם שהוא די חס על נשים, כי הן זוכות לקבל רק בעל. בעלים מנסים לעזור במתן תשובות, בלהיות לוגיים, בהתעקשות שלהם להפעיל כוח, כאילו שמדובר באקדח-דבק חם. או שהם בכלל לא מנסים לעזור, כי הם במקום אחר, מטיילים בעולם בגפם. אבל נשים, אה, נשים… כשהן לא ממורמרות או נוגות או סופרות את החרוזים שעל חשבוניית האכזבות שלהן, הן מטפלות בכול בעדינות ובקלילות, בלי מאמץ".

האם היו גם גברים שסימנו את השורות הללו?

"גברים בכלל לא מוטרדים. הם יכולים להתהלך בכל מקום בערים קרות, חשוכות, וריקות, והם גם מקרבים את הידיים, משחררים את החגורה, ואז את המכנסיים, ואף פעם לא חושבים 'אני חייב להפסיק את זה ממש עכשיו. אסור לי להמשיך'".

החלטתה של ג'ואן לרמות את העולם ולהעניק לבעלה את כישרונה הספרותי נובעת מהצורך שלה לחזק ולטפח אותו. היא אומרת לעצמה שאם הוא "יצליח", גם לה יהיה טוב. והרי לה, כאישה, אין סיכוי להתקבל בעולם הספרות. כמו קודמותיה מהמאות הקודמות, גם היא חוששת שזהותה הנשית תהיה לה לרועץ, ולא יתייחסו אליה ברצינות הראויה. את החשש הזה למדה מסופרת שפגשה בצעירותה, כשעוד הייתה סטודנטית בקולג'. אותה סופרת מוכשרת מאוד אך כושלת, הזהירה אותה, והציעה לה לוותר על כל הציפיות והתקוות להצליח כסופרת. כי מי קובע? "'הגברים,' היא אמרה, 'שכותבים את הביקורות, שמנהלים את ההוצאות לאור, שעורכים את העיתונים ואת כתבי העת, שמחליטים את מי צריך לקחת ברצינות ומי יקבל לצמיתות מקום על בימת הכבוד".

מעניין מאוד לבחון איך מג ווליצר מצליחה לפתור את הבעיה הספרותית: איך להסתיר מקוראי הספר את האמת, עד לרגע שבו היא נחשפת ומפתיעה. הרי בני הזוג הללו יודעים אותה כל הזמן, מה, הם לא מדברים עליה ביניהם כשהם בדל"ת אמותיהם? אז יש הסבר: גם כשהיו לבדם, היא מסבירה, ג'ו סירב תמיד לדבר על כך, מתוך מניעים עמוקים שנוגעים כמעט בסוג של הכחשה פנימית או אפילו הדחקה. יפה. הסבר ראוי… עם זאת, ווליצר מתוחכמת די הצורך כדי "לשתול" לאורך הדרך רמזים, שבמבט לאחור מסתדרים היטב עם מה שנחשף. כך למשל, מלכתחילה ברור שג'ו אינו מוכשר בכתיבה. ג'ואן מגלה זאת כבר בשלב שהיא מאוהבת בו, ומנסה להסתיר את הידיעה מפני עצמה.

בסרט גלן קלוז אניגמטית, אצילית, שותקת, מביעה רגשות בהרמה קלה של גבה, או בבדל חיוך. לא תמיד אפשר להרגיש שהיא סוערת בתוך תוכה. היא יותר אירונית מאשר ממורמרת. גם בספר יש קטע נפלא, שבו פוגשים את האירוניה המושחזת של ג'ואן: בחידון שעורכים לו, מסתבר שג'ו כלל לא זוכר פרטים מהספרים ש"כתב". והוא מצהיר במבוכה שהנה, עכשיו נחשף סודו. "הסתכלתי עליו בסקרנות", אומרת ג'ואן, ותוהה איך ג'ו יצליח לצאת מה"בְּרוֹךְ". האם באמת יחשוף את סודו? כמובן שלא. הוא מצהיר שהוא לוקה באלצהיימר בשלב ההתחלתי… מבחינתו מוטב כמובן לצחוק מעצמו וממצב שאיש לא ייקח ברצינות, מאשר שמישהו יחשוד בו שכלל אינו מכיר את הספרים שלו עצמו.

בספר יש קטעים שבהם אפשר לראות כיצד חמתה של ג'ואן בוערת. "לא אצליח להתמודד עם כל זה. קנאה מהסוג הגרוע ביותר תבער בי", היא אומרת לעצמה (כל כך בצדק!) בדרך להלסינקי.

"כשאתן, בנות, תיהפכו בעוד כמה שנים למכונות לייצור תינוקות, אני מצפה שכולכן תעניקו לבנות שלכן, כמוני, את השם פאני [שם של גיבורה מסיפור של ג'יימס ג'וייס]", אומר ג'ו קסלמן בחוצפה מתנשאת לסטודנטיות שלו, ביניהן ג'ואן, שבעוד זמן לא רב תלד את ילדיהם, אך שניהם עדיין לא יודעים את זה.

כן, ג'ואן נישאת לו, יולדת, כותבת לו ספרים, מתמודדת עם ההשפלה שהיא חשה בשל הבגידות שלו, וממשיכה לטפל בכולם, גם בו, במסירות.

"האם יש טעם לנסות לכתוב?" היא שואלת את עצמה בתחילת הדרך. "ואם אף אחד לא יקרא את מה שכתבתי?"

את השאלה הזאת שואלים את עצמם כנראה רוב הכותבים, ולא רק בתחילת דרכם. הרומן The Wife מדגים בפנינו עד כמה קשה יותר לאישה לכתוב. במיוחד אם יש לה ילדים. במיוחד אם היא כותבת  "כמו פסיעות של חתול, בנימה שקטה ומתוך תשומת לב לפרטים", ולא שקועה, כמו כותבים גברים, רבים, ברצון "להקיף את העולם ומלואו, כולל מלחמת מאה השנים וויכוחים שנמשכים עשר דקות".

עוד תוהה הספר – האם נשים יכולות לכתוב על גברים? האם גברים יכולים לכתוב על נשים? האם אפשר באמת לבקוע את "הקיר המפריד בין המינים  ולא מאפשר לנו לדעת את החוויות של בני המין האחר"?

כל אלה שאלות כבדות משקל ומרתקות, ולכן גם אחרי הצפייה בסרט אפשר בהחלט להתמסר גם לספר שעליו התבסס.

הספר לא הופיע בעברית. (את הקטעים המצוטטים תרגמתי).

 

סרחיו ביסיו, "אהבה לכל החיים": האם אהבות נעורים שורדות לעד?

  "Love is not love / Which alters when it alteration finds" כתב שייקספיר בסונטה 116, או, בתרגום לעברית: "הָאַהֲבָה – אֵינֶנָּה כְּלָל אַהֲבָה, אִם הִיא שִׁנּוּי מוֹצֵאת". האומנם? ומה באשר לאהבות נעורים? האם הן נצחיות, וזאת סגולתן המוכיחה את אמיתותן?

בסוגיה הזאת נוגעת הנובלה הראשונה בספרו של סרחיו ביסיו, אהבה לכל החיים שראה אור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות, בתרגומה של מיכל שליו.

הנובלה, המעניקה לספר את שמו, מראה שכן: אהבת אמת אינה מתפוגגת, וגם כעבור עשרות שנים, גם אחרי שהאוהבים כבר התבגרו, יצרו קשרים נוספים, נישאו לאחרים, חותמה של האהבה הראשונה נותר חקוק בהם, כמעט כמו צלקת שלעולם לא תיעלם. הנובלה מספרת על אהבה משולשת, נפוצה מאוד, כנראה, בקרב בני נוער: שני נערים, המספר ולָאלוֹ, חברו הטוב ביותר, מתאהבים בליסה, נערה שהגיעה יום אל העיירה ואל בית הספר שלהם, ועזבה כעבור זמן לא רב. ליסה אמורה לבחור ביניהם. למי מהם תתמסר? איך ההתאהבות בה תשפיע על הקשר ביניהם? מה יש בה שמסעיר אותם כל כך? עד מתי ישמרו לה אמונים, אם בכלל? ומה יקרה כעבור שנים רבות כשישובו ויפגשו? האם הטלטלה הרגשית שעוררה בהם בימים שרק החלו לגלות את המיניות שלהם, תופיע שוב?

ליסה קוקטית, פלרטטנית, מינית, אמיצה. היא מדהימה אותם בחוצפה שלה כלפי המבוגרים. היא נועזת, שונה, מפתיעה. איך אפשר לא להתאהב בה? איך אפשר לא לתעב את הגחמנות שבה היא פועלת? ואיך אפשר לא להתגעגע אליה כשהיא נעלמת כלעומת שבאה?

את כל אלה מיטיב סרחיו ביסיו, סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס, לצייר. עוצמת הרגשות של שני הנערים שנאלצים להיפרד מאהבת חייהם מובאת בפנינו, מוכרת ומכאיבה: "גם היום אני חושב שהגיהנום הוא יום ראשון בקיץ בשלוש אחרי הצהריים בראמז'ו".

גם הנובלה השנייה בספר, "ציניות", מתארת לכאורה אהבת נעורים, אבל בה יש משהו שונה, חריג וקצת מוזר, שכן היא טומנת בתוכה הפתעה לא צפויה, סוד נסתר שבהתגלותו שופך אור חדש על ההתרחשויות ועל האינטראקציות בין הדמויות. מדוע רוסיו, הנערה שאלברו מבקר בבית הקיץ שלה ושל הוריה ביחד עם הוריו, צינית כל כך? האם השריון שבו היא עוטה את עצמה (ממש כמו החרק האומלל שאביו של אלברו רואה ביער ושם לב כי "הטבע צייד אותו בשריון אדום קשה, כדי שלפחות יהיה לו סיכוי להציל את חוסר התועלת שלו") הוא באמת ציניות, או שמקורו וסיבותיו שונות?

ביסיו רואה הכול, ויודע להפיק משמעות והומור מכל ניד ראש או הרהור של הדמויות שהוא בורא. הנה למשל אלברו, שאמו תפשה אותו, למרבה המבוכה, מאונן, מנסה לגבור על אי הנעימות בכך שהוא משתתף פתאום באינטנסיביות רבה מהרגיל בשיחתם של המבוגרים, "הייתה לו תקווה שיוכל למחוק את הרושם של המעמד ההוא במנה גדושה של טבעיות".

שתי הנובלות נקראות בשטף, ומותירות אחריהן טעם של עוד.

יונתן ברג, "הרחק מעצי התרזה": הישג ספרותי

מה קורה למי ששורשיו ניתקים בכוח מהאדמה שבה צמח? למי שנאלץ להתרחק לצמיתות ממולדתו? האם יתאפשר לו אי פעם תיקון אמיתי, איחוי של מה שנקטע בניגוד לרצונו? האם יצליח לנטוע את עצמו מחדש במקום אחר, להתאקלם בו, להרגיש שייך ממש?

בספרו  הרחק מעצי התרזה מספר לנו יונתן ברג בכישרון מרהיב על איש כזה, יעקב, יליד ברלין, שנס מארצו בזמן, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציל את חייו וחי אותם לכאורה במלואם במקום החדש שאליו הגיע, בארץ ישראל. ומדוע רק לכאורה? כי בעצם, כך מראה לנו ברג, אין תקנה לשבר. אדם שחייו לא נמשכו בנתיב הטבעי שיועד להם יישאר אבוד לצמיתות. מה לו ולמזרח התיכון, למדבר הארץ ישראלי? לעד ייוותר יליד ברלין, בן התרבות הגרמנית, לעולם לא יוכל להזדהות באמת עם הדמות החדשה שנאלץ לפתח, ועם המולדת העתיקה שהוא מסויג ממנה: "הספיק לנו כבר מכל העימות השמי המגוחך, למי אכפת אם לפני אלפיים שנה זה היה טוב לאיזה שבט רחוק שהוא כביכול אבותינו. זה אומר שזה טוב גם לנו? תראי איך כולם כל הזמן בורחים מפה לחוץ לארץ, לא רק בחגים, כל הזמן כל כך לא רוצים להיות פה," הוא אומר לבר, צעירה ילידת הארץ, שגם היא מעין מהגרת: שמה המקורי הוא ברכה, היא נולדה באשדוד אבל עברה לתל אביב, שינתה את שמה, והיא מנסה – לא לגמרי בהצלחה – להשתלב בחיים האחרים מאלה שגורלה הועיד לה, ושמהם היא בעצם מסתייגת בלי להיות ערה לכך, עד למפגש שלה עם יעקב, השכן שלה ברמת החייל.

הוא, הפליט היהודי, נאלץ לוותר על החיים כגרמני-יהודי. בישראל הוא מפתח קריירה אקדמית של היסטוריון. במחקריו הוא מנסה לגשר על הפער בין חייו הנוכחיים לבין אלה שיועדו לו, כך הוא חש. "וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית", כתב באחד ממחקריו.

אז מה באשר לתאודור, ידידו היהודי, יליד גרמניה, שאפילו אחרי ליל הבדולח סירב לוותר על זהותו הגרמנית-במפגיע? יעקב נזכר איך, כשפגש את תאודור אחרי אותו ליל הרס אנטישמי שהקדים את הבאות, לא שמע מפיו אלא הסברים והצדקות לגרמנים: "הכול הוא תוצאה של אותו מאבק תמידי בין הדחפים האפלים של השבטים הגרמאניים שנדדו בעקבות המזון, ובין התרבות והעידון, שגם הם חלק מן האופי הגרמני; פעם גובר הכוח האחד ופעם האחר". ויעקב  מוסיף ונזכר: "זה היה הנאום האחרון של תאודור, ואחריו נעלם – ": רק פסע הפריד בין הקורבן לרוצחו, והוא עדיין נאחז באשליה שהוא גרמני כמו כולם, בהזדהותו עם הגרמנים, ובהתכחשות לכך שכלל אינם מכירים בו כאחד מהם.

יעקב, כאמור, נס בזמן, אולי רק משום שאהובתו הגרמנייה החלה להתנכר לו, והוא הבין בראש, אם לא בלב, שאין לו בגרמניה עתיד. האם העובדה שהגיע לישראל, למד, פיתח קריירה, נשא אישה והוליד אתה שלושה בנים (ועוד אחד, מאשתו השנייה), מבטיחה שהשתקם מהשבר? האם החיים החדשים מעידים שמצא לעצמו תיקון?

כאמור, התשובה לכך ברורה: לא. כי הכיסופים שיעקב חש כלפי עברו, כלפי העתיד המדומיין שלא התגשם, משבשים כל אפשרות להינטע באמת במציאות החדשה ולמצוא בה נחמה או אפילו משמעות.

יעקב מתנכר לחיים של עצמו. הוא מרוחק מבניו, שקוע בקריירה שלו, ומשאיר את גידול המשפחה לרחל, אשתו. אלא שלקראת סופו של הרומן נגלה לנו שגם היא, שלכאורה מצאה לה נחמה במשפחה שהקימה ובבנים שילדה אחרי שאיבדה בשואה את כל בני משפחתה, בעצם לא מסוגלת להתמסר בכל מאודה לחיים החדשים שבנתה. היא שטופת חרדות ומכורה לכאב האובדן שחוותה: "שום התלהבות לא הייתה שם אחרי שהבינה מה קרה למשפחתה במלחמה, לא עם הילדים ולא אתו. 'לאכול, לאכול,' היא הייתה אומרת לילדים בקול מבוהל," וכשמדדה להם את החום, נזכר יעקב, נהגה לעשות זאת בכף היד, לא בנשיקה על המצח. פרט קטן שמעיד על הרבה.

לא רק שני הניצולים, יעקב ורחל, נושאים בנפשם את צלקת הפציעה שחוו. היא חרוטה גם בחיי בניהם, שגם הם נושאים אותה. כל אחד מהבנים מחפש לעצמו דרך מילוט, בעצם – גאולה – שתרחיק אותו מכאב האבהות הפגומה שהייתה להם בבית ילדותם. אמיר פורש לגליל ונאחז במשפחה שהקים ובשמחות הקטנות של היומיום. צבי מתעשר ומוצא כוח במעמדו הכלכלי האיתן (אבל בתו המפונקת מאכזבת אותו). אלכסנדר חוזר בתשובה ועובר לדימונה, שם הוא מגדל עם אשתו משפחה ענפה ונהפך למעין רב ומורה דרך, ואיתמר, בנו של יעקב מנישואיו השניים, מחפש לעצמו מזור במזרח הרחוק, באורח חיים של נזיר. כל אחד מהבנים מסתייג מהדרכים של אחיו ובמידה לא מעטה אפילו בז להן.

וכל הדרכים מובילות אל יעקב, אל סגנון האבהות הפגום שלו, אל ההתמסרות המוחלטת שלו לקריירה שפיתח, על חשבון המשפחה, אל אורחות החיים הנוקשים שהנהיג: "לארוחה מתכנסים כולם תמיד באותה שעה […] עד שהגיע למטבח כבר היו כולם ישובים, והאוכל על השולחן והמים בכוסות וכוסית הברנדי שלו מחכה ליד צלחתו לתום הארוחה, ועד שלא התחיל לאכול לא התחילו האחרים, ורק כשסיים הורשו כולם לקום…", אל הבגידות שלו בנשותיו, אל ההתעלמות שלו מהצרכים העמוקים ביותר של בניו, ואל האלימות הנפשית והגופנית שנקט כלפיהם.

האם כל זה נובע בהכרח רק מההסטה שעברו חייו כשנאלץ להגר מגרמניה?

האם היה יכול יעקב להיות אדם אחר אלמלא נאלץ לנדוד הרחק מעצי התרזה של עיר ילדותו? "'איך בכלל הגעתי לפה, זאת השאלה,'" הוא תוהה, "לשכונה הזאת, רמת החייל. רק לשמוע את השם הזה, רמת החייל," הוא נגעל, ומסביר לבר-ברכה כי הגיע מאונטר דן לינדן, "'מתחת עצי התרזה. זה מה שאומר השם הזה, אונטר דן לינדן".

יעקב מבקש, כפי שהוא מעיד על עצמו, לצייר במחקריו את חיי יהדות גרמניה, "וגם את הגרמניות עצמה". יונתן ברג, עושה ברומן דבר דומה: הוא מצייר את הישראליות, את אורחותיה, את האנשים החיים בה, במקומות שונים. אפילו את הלהג הרדיופוני המקובל בעתות משבר הוא מתעד, מאפיין היטב את השפה המדוברת בקרב אוכלוסיות שונות, ולא מהסס לגעת בחוכמה גם במה שנמצא כבר שנים כה רבות בלב הווייתנו: עזה וחברון. מה משמעות הסכסוך המתמשך שלנו עם שכנותינו, הוא שואל במובלע, והאם חטא אחד (מה שעוללו הגרמנים ליהודים) יכול "להכשיר" חטא אחר?

אבל אולי לא רק הסביבה וההיסטוריה מעצבות את האישיות?

"'ככה זה יצא מהמפעל'",  מנסה יעקב להסביר את עצמו לבניו בשיחה משפחתית שתהיה מן הסתם האחרונה – הוא כבר אדם זקן וחש שימיו ספורים. "'נכון, אני אבא שלכם, אבל לפני כן אני אני, כלומר בן אדם, אולי לא משהו, אבל זה מה שזה.'" לכל אורך הרומן מצטייר יעקב כאדם מר נפש ולא נעים, בלשון המעטה. לא רק אל בניו הוא מתנהג במידה לא מעטה של רשעות. גם אל אמו, אביו ואחיותיו. אפילו כשנוצר רמז של אפשרות לקרבה, מקץ זמן לא רב "אמו ואחיותיו היו למטרד". הוא מניפולטיבי כלפי הנשים שאותן הוא כובש, הוא שאפתן שחולם על כותרות גדולות, "הצלחה, הכרה, ביטוי עצמי, כוח" ולא אכפת לו שכל אלה יבואו על חשבון בני המשפחה שלו. אין לדעת אם אפשר להאמין להצדקה העצמית שהוא נותן לעצמו: "זה הגיע לו, הוא היה ראוי לכל השפע הזה. חייו הקודמים באירופה היו בוודאי מובילים אותם לשם, ועכשיו זה רק תיקון טעות".

הישגו הספרותי של יונתן ברג בכך שחרף כל התכונות הנפסדות שאנו מגלים ביעקב, מתעוררת כלפיו מידה לא מעטה של חמלה, ולא רק כלפיו. כל אחת מהדמויות ברומן מצטיירת כך שלבנו נתון לה, למצוקותיה ולמאבקיה למען השלמות הנפשית הנכספת.

הסצנה האחרונה בספר יפה ונוגעת ללב במיוחד. מצוי בה המפתח שאפשר להגיע אתו אל לבו הפועם של הרומן הנפלא הזה.

ג'נט וינטרסון, "הזמן שנפער": איך מעבדים את שייקספיר

והנה רומן נוסף שנכתב "בעקבות שייקספיר"!

כפי שכבר נכתב כאן בבלוג על ספרה של אן טיילר  Vinegar Girl:  אישה חומץ, העורכים בהוצאת הוגרת' פְּרֶס (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג'יניה וולף) הסתקרנו לדעת איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו. אן טיילר כתבה רומן בעקבות "אילוף הסוררת", ואילו  ג'נט וינטרסון בחרה במחזה "אגדת חורף".

התוצאה  מעניינת ונוגעת ללב.

כידוע, הנוהג הזה לא היה זר לשייקספיר, שגם הוא נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. באינציקלופדיה בריטניקה נכתב כי "למעט במקרים יוצאים מן הכלל, שייקספיר לא המציא את העלילות של מחזותיו. לפעמים השתמש בסיפורים נושנים ('המלט', 'פריקלס'); בפעמים אחרות פיתח סיפורים של סופרים איטלקיים בני זמנו, פחות או יותר, כמו ג'ובני בוקצ'יו, או שהשתמש בסיפורים מוכרים ('רומאו ויוליה', 'מהומה רבה על מאומה'), או באחרים,  מוכרים פחות ('אותלו'). שייקספיר נשען על פרוזה פופולרית של בני דורו, למשל במחזות 'כטוב בעיניכם' ו'אגדת חורף'".

משעשע לחשוב שהספר שלפנינו הוא אם כן עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת, וברור לגמרי שכל יוצר מעניק ליצירתו את רוחו, את נפשו, את כוח היצירה שלו ואת העניינים שמעסיקים אותו.

אכן, בסיומו של הרומן מסבירה ג'נט וינטרסון, שאחד מספריה המצליחים ביותר הוא למה לך להיות  מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית: "כתבתי את גרסת הכיסוי הזאת כי במשך יותר משלושים שנה המחזה היה בשבילי טקסט פרטי. כלומר חלק של העוֹלָמִילָה הכתובה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו; בלעדיו לא במובן של בהיעדרו, אלא במובן של מחוץ לו. זה מחזה על אסופית, וכזאת אני."

הרומן נפתח בתקציר זריז של  עלילת המחזה "אגדת חורף". כשנזכרים בכל פיתוליה המוזרים אי אפשר שלא לתהות איך תצליח הסופרת להציג אותם באופן משכנע ומתקבל על הדעת. תינוקת נחטפת מאמה? רועה ובנו השוטה מוצאים אותה? הרועה מחליט לגדל אותה? ברבות הימים היא מתאהבת בבנו של החבר הכי טוב של אביה, שחשד בו כי הוא המאהב של אשתו, ושהתינוקת בעצם בתו? איך אפשר לממש את כל זה בעלילה אחרת, בת זמננו?

ברור לגמרי שצופיו של המחזה נדרשים למידה לא מעטה של מה שמכונה "השעיית הספק", כלומר – הנכונות להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד בנוגע למה שמוצג בפניהם – אבל איך עושים את זה ברומן ריאליסטי שמתרחש בימינו?

וינטרסון מצליחה במשימה. לכל נפתולי העלילה היא מוצאת פתרונות סבירים לגמרי, ולכל מה שעלול להיראות כפרכה היא מספקת הסבר שמתיישב עם ההיגיון.

ועם זאת, היא גם נוגעת במה שמעניין  ומעסיק אותה: למשל, באפשרות "לחזור" לאחור, לסובב כביכול את הזמן, ולכפר על פשעים ועל טעויות. בכלל, הזמן הוא אחד מגיבורי הרומן. הוא חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות ומגוונות: "העבר הוא רימון שמתפוצץ כשזורקים אותו", "את הזמן אי אפשר לבטל אבל אפשר להשיב אותו", "מה קורה לזמן?", "למה אי אפשר לתזמן את הזמן?", "אתה לא יכול לשנות את מה שעשית. אתה יכול לשנות את מה שאתה עושה", ועוד ועוד…

כשהיא פונה אל הקורא באופן ישיר, ממש בעמודים האחרונים של הספר, היא מרגשת במיוחד, בפרשנות שהיא מעניקה לעמדותיו של שייקספיר, כפי שהיא מבארת אותן: "'אגדת חורף' חוזר ל'אותלו'. גבר שכדי לא להשתנות בוחר לרצוח את העולם. אלא שהפעם הגיבורה לא חייבת למות על מזבח מחשבות העוועים של הגיבור. האדם שאותלו לא מסוגל לאהוב ולא יכול לתת בו אמון הוא אותלו עצמו – ולא דסדמונה – אבל כששייקספיר חוזר לנושא הזה, הוא מעניק לו הזדמנות שנייה."

זוהי פרשנות מקסימה. נהוג לסווג את המחזה "אגדת חורף", אחד המאוחרים בחייו של המחזאי, כקומדיה, אם כי יש המכנים אותו אחד מה"מחזות הבעייתיים" של שייקספיר, שכן שלוש המערכות הראשונות מתאפיינות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות, ואילו השתיים האחרונות מספקות "סוף טוב" שיש בו רוח קלילה ואפילו, לפרקים, קומית.

הרומן שלפנינו אינו חף מפגמים. יש בו רגעים שהם יותר קריקטוריים מאשר קומיים, למשל – בדמותה פאולין, אישה יהודייה-במפגיע, עוזרתו הנאמנה של ליאו, העשיר הכל-יכול שנתקף בקנאה מטורפת והורס את החיים של עצמו ושל האנשים היקרים לו ביותר. יהדותה של פאולין מתבטאת בכמה משפטים ביידיש שהיא שולפת מדי פעם, ובכך שהיא אוהבת לארח אנשים זרים. לא ממש דמות משכנעת; למעשה – בכלל לא דמות, אלא, כאמור, קריקטורה.

עם זאת, הקריאה מספקת ומהנה, והתרגום של מיכל אלפון טוב. לא קראתי אמנם את המקור באנגלית, אבל גם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. העברית טבעית ומשכנעת, האנגלית לא צצה וזועקת, כמו שהיא נוהגת לעשות בתרגומים גרועים, והמתרגמת מצאה פתרונות נאים למשחקי מילים, שאת מקורם יכולתי רק לנסות ולנחש, ובעצם לא היה בכך צורך. די היה לי בספר כמות שהוא, בעברית.

 

THE GAP OF TIME Jeanette Winterson

אדית וורטון, "קיץ": יופי מכשף

"כמובן! הרי הוא הספר!" הגיבה הסופרת אדית וורטון לדברי אחד ממכריה, שהתפעל מדמותו של עו"ד רויאל, לכאורה – דמות שולית בספרה של וורטון  קיץ.

רוב המבקרים התעלמו מפרשנותה של הסופרת, וזאת זכותם, כמובן, אבל כדאי בהחלט לבחון את הסיפור גם מנקודת המבט המפתיעה של היוצרת.

קיץ נראה כמו סיפורה הבלעדי של צ'ריטי, דמות מרכזית וכמעט בלעדית בעלילה. צ'ריטי היא צעירה שעורך הדין רויאל הביא אותה בינקותה אל ביתו וגידל אותה. היא נולדה על ההר החולש על העיירה שבה הם גרים, בתה של אם ענייה וכנראה גם שיכורה ומופקרת. ומאחר שבאה "משם", צ'ריטי יודעת שעליה "להיות אסירת תודה ולשתוק". עו"ד רויאל הציל את חייה והעניק לה בית חם ומטפח. אבל צ'ריטי מתעבת אותו, ואת העיירה. כמה הייתה רוצה לנוס משם, אבל לאן? ואיך?

כבר בתחילת הסיפור מגיע לעיירה גבר צעיר, לושיוס הרני, שיהיה, כך נדמה, המושיע של צ'ריטי. הוא איש העולם הגדול. אדריכל, שהגיע למקום כדי לשרטט ולתעד מבנים מעניינים (צ'ריטי מתקשה להבין מה הוא מוצא בבתים ישנים, חלקם מטים ליפול, שבעיניה אין בהם שום ייחוד). היא מתאהבת בו, והם מנהלים רומן קיץ לוהט. עוצמת הרגשות של צ'ריטי מסחררת. היא בטוחה שאין בעולם אף נפש חיה שמיטיבה כל כך להכיר את האהוב שלה. היא טועה, כמובן.

עלילת הפיתוי והנטישה קלאסית. הרומן בין צ'ריטי הצעירה והתמימה לבין לושיוס הרני, איש העולם הגדול, מועד לפורענות. רמז מטרים מתגלה בסיפורה של צעירה אחרת, בת העיירה ג'וליה, שצ'ריטי מתנשאת מעליה במחשבותיה, שכן ג'וליה נפלה בפח, הרתה ללדת, עברה הפלה, ומאז נפלטה מהחברה המהוגנת. היא חיה בעיר הסמוכה, שם היא מתנהלת כאשת שעשועים.

צ'ריטי הגאוותנית עדיין אינה יודעת שגם גורלה נחרץ. שגם היא תהרה מחוץ לנישואים, ושאהובה יינטוש אותה ויישא אחרת לאישה.

אין לה מושג, לצ'ריטי, שהמושיע האמיתי שלה קרוב אליה מאוד. הוא מי שגידל אותה, שחומל עליה, שמוכן תמיד לעמוד לצדה, שמציע לה חיבה, דאגה, אכפתיות ונדיבות אין קץ.

למעשה שניהם, צ'ריטי ורויאל, דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שנדמה לה: שניהם מרדנים, שניהם לא שייכים באמת לעיירה. צ'ריטי – מכיוון שנולדה על ההר, שם חיים בני משפחתה פורעי החוק העלובים, ומשום שהיא נבונה ויפה במיוחד. רויאל – כי הוא משכיל יותר משאר תושבי העיירה, ולקראת הסוף מסתבר שהוא גם הרבה יותר נאור ועדין נפש. שניהם צמאים לקיום שיש בו משמעות רבה יותר מזה שהם מוצאים בחייהם בעיירה.

צ'ריטי מאמינה שהאהבה הרומנטית תושיע אותה, והיא סולדת מהאיש שגידל אותה. רויאל מקווה לזכות באהבתה.

מי משניהם יתגלה כצודק?

בסופו של הרומן התשובה מתבהרת וחד משמעית. כמו בסיפור הציפור הכחולה, צ'ריטי לומדת להבין שאושרה אינו רחוק ממנה, אלא נמצא ממש בתוך כף ידה. היא קולטת את טוב לבו של רויאל, ומבינה את עומק אהבתו האמיתית, היציבה והנאמנה.

אכן, דמותו של רויאל, המגיעה אלינו רק דרך מסך מבטה המתעב של צ'ריטי, מרתקת. מיהו הגבר שעומד בכל התהפוכות, שמבין את כל מה שהוא רואה, וממשיך כל הזמן ובלי שום תנאי לשמור אמונים, להיטיב עם בת טיפוחיו ולדאוג לשלומה, ככל יכולתו?

כתיבתה של אדית וורטון שנונה (הנה כמה דוגמאות קטנות: "היא תהתה אם הוא מרגיש מת יותר מאשר היא בספרייה [שבה היא עובדת]"; "שעות העבודה בספרייה היו משלוש עד חמש; תחושת החובה של צ'ריטי רויאל הותירה אותה ליד שולחן העבודה כמעט עד ארבע ושלושים"; "היא ביקשה שאישה נוספת תגור אתם בבית, לא כל כך כדי להתגונן מפניו, אלא יותר כדי להשפיל אותו").

תיאוריה ססגוניים וחושניים, ומשקפים ביופי רב את תחושותיה של צ'ריטי.

כך למשל ההתאהבות שלה, עוצמת הרגשות העזים שלה, מובעת באמצעות תיאור העולם הסובב אותה: "בעבוע העסיס, נדני הפרחים המחליקים והתפצחויות גביעי הצוף, השיטו לעברה זרמים של ניחוחות מעורבים. כל עלה, כל אניץ וניצן, תרמו את חלקם למתיקות המתנדפת ששלטה בה החריפות של שרף עצי האורן והקורנית עם בושם השרכים המעודן. הכול התמזג בריח האדמה הלחה שדמה לריח הנודף מחיה ענקית שטופת שמש. צ'ריטי שכבה שם זמן רב בלי נוע, חמימה מהשמש, כשעל המדרון שעליו שכבה, בין עיניה לפרפר המפזז, הופיעה רגל של גבר במגף גדול, מכוסה בבוץ אדום".

כך הטבע מספר לנו על הגוף: על הלחות, הניחוחות, החום, ההתמזגות.

במקום אחר בספר מסופרת ההתלהבות וסערת הרגשות המתפוצצת של חגיגות הארבעה ביולי, זיקוקי הדינור, הצלילים, הצבעים, האורות, בתיאור מרהיב ביופי יוצא דופן ומכשף.


קיץ תורגם לעברית בידי מיכל אלפון וראה אור בעם עובד ב-2003. קראתי אותו באנגלית, בקינדל, ולפיכך תרגמתי בעצמי את הקטעים שלעיל.

הנה קישור ישיר אל  Summer באמזון:

 

 

ירון פריד, "הכל אודות חביבה": אז מי הדיווה שעליה נכתב הספר?

השחקנית חביבה רוז היא דיווה מאוד לא חביבה. בלשונה החדה היא יכולה לקטול בני שיח, גם אם נדמה להם שהם שנונים. היא אנוכית, נרקסיסטית, מרוכזת בעצמה – "מרוכזת"? לא. מכורה!  – מתעניינת רק בדבר אחד: בתיאטרון, ובתפקיד המרהיב הבא שתגלם, ותשבה באמצעותו את לב כל הסובבים אותה.

היא גיבורת הספר הכל אודות חביבה, שבאמצעות דמותה משרטט ירון פריד את עולם התיאטרון, כפי שהוא נראה מאחורי הקלעים: את התככים, הקנאות, ההתמכרויות, את סערת היצרים שבה חיים האנשים היוצרים את ההצגות העולות, ואת הפוליטיקה והמזימות הנרקחות בחשאי, לפני שהשחקנים ניגשים אל הטקסט והופכים מחזה להצגה.

פריד מביא בפנינו את האכזריות של עולם התיאטרון, של מי שאינם נמנים עם הכוכבים: "התפאורות אולי מתחלפות, אבל השחקנים האלה נידונים לחיים של עבדות שקטה בשירות הכוכבים. ערב ערב באותן תלבושות מגוחכות עם אותן שורות טקסט משמימות והנסיעות למרחקים ארוכים, להיכלי תרבות עלובים. ומחיאות הכפיים הקלושות, כי הקהל שומר את כוחו לקראת הכוכבים, אלא מה."

שחקני המשנה מושפלים. "הם חוצים את הבמה מימין לשמאל בלי להבין מדוע (תשובה שאחד הבמאים נתן לאחד השחקנים שהעז לשאול אותו פעם מדוע דווקא מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "המשכורת שלך"). שלא לדבר על "כל השאר": הם "נמצאים בדרגה אחת או שתיים מתחתיהם – פועלי הבמה, הסבלים, אנשי האביזרים, הסדרנים וכל שאר החיילים האלמונים שלאיש לא אכפת מהם."

האם הכוכבים זוכים לתהילה? לאו דווקא. חביבה רוז גרה בדירה עלובה, בקומה שלישית בלי מעלית. בינה לבינה היא מקטרת על מצבה ואומרת לעצמה שבארצות אחרות, כוכבות ברמתה חיות בתנאים אחרים לגמרי. ובכלל "לפחות ופחות אנשים, למען האמת, כבר אכפת גם מהכוכבים עצמם. וגם לכוכבים עצמם לא תמיד פשוט ומעניין, והם נשחקים בגלגלי המכונה."

הכול בספרו של פריד קיצוני מאוד, עד כדי כך שהדמויות מצטיירות כמעט כקריקטורות, אפילו אם הסופר מיטיב לעשות כשהוא מעניק להם מה שנקרא בעולם המשחק "שברים" בתוך הדמות, הווה אומר – סתירות קלות בקו המנחה את האישיות המגולמת. כך למשל חביבה, שלכאורה ממוקדת אך ורק בעצמה, מסתירה מפני הקרובים לה ביותר סוד שהיה יכול להסגיר קווים אחרים באופייה. אז מסתבר שגם הדיווה הכי אנוכית רוחשת חמלה וכבוד לשחקנית מבוגרת ממנה, שאותה היא מעריצה, ואפילו מוכנה להקדיש לה זמן ותשומת לב שאותם היא מונעת ממי שזקוק להם יותר מכל אדם אחר בעולם: מבנה היחיד.

מעלתו של הרומן בשנינותו של הכותב, שמייצר שיחות משעשעות, בעיקר כשהוא מעצב שתיים מהדמויות: את זאת של חביבה רוז, ואת המאפר הנלווה אל יריבתה הצעירה. הנה כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות מאוד: חביבה רוז מכנה את הטלבנובלה שבה היא משתתפת "טלנביילה". את אנשי וועדה הקובעת מי יקבל את פרס ישראל הנכסף היא מכנה "מפריסי הפרסים". פריד מתאר את דמותה של שחקנית עבר שהייתה אלכוהוליסטית. כשנאסר עליה להכניס אלכוהול למתחם התיאטרון נהגה לשלוח לעצמה זרי פרחים ובהם חבויים משקאות, וכשהגיעה לבר, והברמן התורן היה שואל אותה "'מה תשתי היום, גברת? קוניאק? עראק? ויסקי?' היא הייתה עונה: הסדר לא משנה". השנינויות המוצלחות ביותר הן בחילופי הדברים שבין חביבה לבין כל מי שמדבר אתה. היא מצליחה תמיד להשתיק, להקטין, להבליט את עצמה ואת קסמיה ולהדוף כל מתקפה בארסיות שיש בה לא מעט חן.

לא רק את שנינותו ככותב מביא לנו פריד, הוא גם מצטט שנינויות משעשעות מאוד של כותבים אחרים: "(בכל מקרה הסכימה עם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון, שאמר כי 'לשאול שחקן מה דעתו על מבקר התיאטרון זה כמו לשאול עמוד חשמל מה דעתו על הכלב')"…

פריד מספק אפילו מעין מוסר השכל, שאותו הוא מביא בפנינו באמצעות אותו מאפר המכונה "קיקה" בפי מכריו, ורק הקרובים לו ביותר רשאים לכנות אותו בשם המשפחה האמיתי שלו, "קיק": איך ייתכן שאני לוקח ללב? שואל את עצמו קיקה "ונהנה מהתשובה שנתן לעצמו, ולא כנחמת עזרה-ראשונה: הוא לוקח ללב מפני שיש לו לב. לפעמים זה לא עד כדי כך מובן מאליו".

ומה עם חביבה רוז? לה יש לב? ממש לקראת סופו של הרומן חל מעין מהפך. כשאנחנו חודרים שוב לתודעתה, אנחנו מתבקשים להאמין שכן, אמנם היא נראית כמו האנוכיות בהתגלמותה, אבל בעומק לבה היא דווקא אוהבת, זוכרת ואכפת לה. ומה שהניע אותה לאורך כל הדרך הוא הדחף האמנותי, הצורך ליצור, והיכולת והכישרון יוצאי הדופן. לא התהילה הניעה אותה, אלא האמנות. מבחינתה "כל העולם הזה שמחוץ לעולם התיאטרון" הוא "חרא של עולם. כתוב כל כך רע, מבויים זוועה, משחק נורא"…

מעניין לציין כי הספר מוקדש לדיווה הישראלית, גילה אלמגור, שירון פריד מכנה אותה בהקדשה "המלכה האם". עם זאת, הוא מדגיש כמובן שכל הדמויות בדויות, שכולן "פרי דמיונו של המחבר", ושכל מי שמנסה לקשר בינן לבין דמויות מוכרות "עושה זאת על אחריותו המלאה." האזהרה, ההקדשה, ודבריו של ירון פריד באחרית הדבר, לפיהם "הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות" שאת "נטייתם המפתיעה למרירות, חשבונאות עם קולגות ואי שביעות רצון תמידית", מעוררים, כמובן, מחשבות…


הנה קישור ישיר לספר באפליקצייה e-vrit, שבאמצעותה קראתי אותו. היא עברה לאחרונה עדכון, ומעתה יש בה מנגנון לחיפוש מילים (מאוד עוזר!) ואפשר עכשיו למרקר בצבעים שונים, לא רק בצהוב, כפי שהיה עד כה. גם האפשרות הזאת מועילה מאוד. אני, למשל, מסמנת בכחול שמות של ספרים שמוזכרים בטקסט ואולי ארצה לקרוא, באדום מה שנראה לי כטעות, ובצהוב – שורות נבחרות, מעניינות. לצבע הכתום טרם הוקצה תפקיד. יש למישהו רעיון?

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

אביבית משמרי, "ימי מטילדה": מה יקרה אם הניאנדרטלים יחזרו?

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן.