ארכיון הקטגוריה: פרוזה

רם אורן, "נפש הומיה": אכן מוצלח

מי שנתנה לי את הספר במתנה אמרה: "בדרך כלל אני לא אוהבת את הכתיבה של רם אורן, אבל הספר הזה שונה. הוא מוצלח".

מודה: מעולם לא קראתי אף ספר של רם אורן, ונפש הומיה אכן מוצלח!

כזכור, רם אורן היה במשך שנים רבות עיתונאי ועורך, עד שהחל לכתוב רבי מכר, והקים את הוצאת קשת, ובה הוציא לאור את ספריו, זאת אחרי שנוכח שאת עיקר הרווחים מספרו הראשון, שראה אור בהוצאת כתר, גרפו בעלי ההוצאה, ולא הוא, המחבר. בקשת הוציא עד כה אורן לאור שלושים וחמישה ספרים, האחרון שבהם ב-2018. 

הז'אנר של רוב ספריו הם פרוזה, כלומר – סיפורים ועלילות שחיבר בעצמו, אבל חלקם נשענים על אירועים שהתרחשו במציאות. כזהו הוא למשל הספר סילביה: חייה ומותה של לוחמת המוסד, וכך גם הספר שלפנינו, נפש הומיה, המביא את סיפור האהבה של נפתלי הרץ אימבר, מי שכתב את מילות השיר "התקווה", שהיה להמנון של מדינת ישראל, ושל אליס אוליפנט, אשתו של לורנס אוליפנט, בן אצולה אנגלי וחבר הפרלמנט האנגלי לשעבר, שהגיע לארץ ישראל כדי לתמוך בהתיישבות היהודית ולסייע לה.

אוליפנט היה נוצרי אדוק, ובשלב מסוים בחייו נתפש לרעיון שלפיו הגאולה העולמית תתרחש אם וכאשר ישובו היהודים לארץ ישראל וישגשגו בה.

בכתיבה של נפש הומיה שילב רם אורן בין יכולותיו העיתונאיות לבין כישרונו לכתוב פרוזה נגישה ופשוטה. הוא מציג את הסיפור על השלושה, אימבר, אולפנט ואליס, בכישרון של עיתונאי חוקר, ככתוב בהקדמה לספר, שהוא "פרי תחקיר מורכב החושף פרשת אהבה יוצאת דופן שמעולם לא סופרה במלואה." אורן מעיד על עבודתו וכותב ש"התחקיר נשען על עדויות של בת האצילים אליס אוליפנט, של בעלה, לורנס אוליפנט, ומאהבה נפתלי הרץ אימבר, וכן על מסמכים רבים שנשתמרו מאותה תקופה סוערת ורבת תהפוכות." 

אורן מוסיף ומסביר: "עשיתי כמיטב יכולתי לתאר במדויק את הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה ואת המאורעות המתחוללים לאורכה" ומסייג: "עם זאת, לא היה מנוס מהוספת נופך ספרותי פה ושם". 

ההערה האחרונה נוגעת במעלתו הגדולה של הספר, ובה בעת גם בחולשתו הבולטת.

הקריאה בספר מזכירה חוויה של צפייה בסרט מוקומנטרי: כאילו תיעודי, ובעצם – בִּדְיוֹן. לעולם אין לדעת היכן נכנס דמיונו של הסופר לתמונה. מה באמת נודע לו מהמסמכים שחקר, ומה בכלל המציא כראות עיניו.

למען האמת, זה לא כל כך משנה. הסוגיה הייתה יכולה אולי  להטריד את צאצאיהן של הדמויות, אבל אלה לא קיימים: מאחר שאוליפנט חלה בעגבת כמה שנים לפני שהכיר את אשתו, נראה שנישואיהם לא מומשו מעולם מבחינה גופנית, ומהקשר שנוצר בין אליס לנפתלי הרץ אימבר לא נהרה תינוק.

 ברור לגמרי שבגדול ובקווים כלליים הסיפור מדויק ונכון. והוא מרתק. 

לא רק בזכות עצמו, אלא גם מכיוון שהוא משקף משהו מתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, במאה ה-19. אגב, אחד הליקויים המשמעותיים בספר, שהוא ממעט לנקוב בתאריכים. פה ושם מוזכרת השנה, אבל לרוב מוותר אורן על התיעוד ההיסטורי לטובת הסיפור, וכדי לדעת מתי בעצם התרחשו חלק מהאירועים, יש לערוך בדיקה נוספת, מחוץ לעולמו של הספר.

תהפוכות החיים של שלושת הגיבורים הראשיים מרתקות. למשל – נפילתם של בני הזוג אוליפנט ברשתו של תומס לייק האריס, מנהיג כת נצלן "בעל נטיות סדיסטיות" כפי שנכתב מתחת לתצלומו בספר, וכיצד הצליחו להיחלץ מאחיזתו. מי העלה בדעתו שכתות מסוכנות שכאלה התקיימו כבר במאה ה-19!  

מעניין לקרוא כיצד נוצר היישוב היהודי שזכה לימים לשם זיכרון יעקב. אוליפנט היה הראשון שתמך במתיישבים שהגיעו מרומניה, אבל כעבור זמן מה נכנס הברון רוטשילד לתמונה ודחק את רגליו של אוליפנט. תיאורי ההתרחשויות, היחסים בין הדמויות, ואפילו הלכי הנפש שלהן, מעניינים מאוד. גם אם הקוראת עצרה מדי פעם ותהתה: איך בעצם אתה יודע מה הם אמרו זה לזה בחדרי חדרים? ועוד יותר מכך – מה חשבו, ומה אמרו לעצמם? אבל בלהט הקריאה אפשר לשכוח את ההסתייגויות הללו, ולהיסחף עם הסיפור.

סופו של הסיפור נוגע ללב במיוחד. אנחנו פוגשים בו את נפתלי הרץ אימבר, עני, חולה, לבוש בלויי סחבות, ושומע את הצירים בקונגרס הציוני שרים בהתלהבות את שירו, "התקווה", וזאת כדי להביע את מחאתם והתנגדותם לתוכניתו של הרצל להקים בית לאומי יהודי באוגנדה. 

הרץ אימבר לא הורשה אמנם להיכנס לאולם שבו שרו את שירו, אבל כבר חש שהשיר היה להמנון. האם יכול היה להעלות בדעתו שהשיר ייקבע כהמנונה של מדינה שעל קיומה לא יכול היה לחלום? 

ועתה בנימה אישית: פעם, מזמן, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הייתי אליס אוליפנט. ליתר דיוק – גילמתי את דמותה בסרט סטודנטים שצילמו באוניברסיטת תל אביב. לא הכרתי את סיפורה לפרטיו, כפי שלמדתי עליו מהספר שלפנינו, אבל השם "אליס אוליפנט" נשאר מאז חרות בתודעתי. רמי ברוך, ששיחק לצידי, גילם את דמותו של נפתלי הרץ אימבר. הנה אנחנו אי אז, בשנות העשרים לחיינו… 

פזית גבאי ששון, "גוף הדמעות": מה הסיכוי לאושר

גוף הדמעות, ספרה של פזית גבאי ששון שהיא, ככתוב על גב הספר, "עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית", הוא סיפור מעניין, גם אם איננו יצירה אמנותית. יש בו אמנם עלילה, דמויות, תפניות, ונבנים בו אפילו רגעים מסוימים של מתח, אבל חסר בו מה שהופך רומן לספרות: ריבוד ועומק. הוא הולם את האקרונים WYSIWYG – What You See Is What You Get  כלומר: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול מוסבר: רגשות, מחשבות, ציפיות, משמעויות. אין צורך לפענח שום דבר ואין רבדים נסתרים או סבטקסט. הנה דוגמה קטנה: על אחד הרופאים נמסר שהוא "איש יפה מבפנים ובחוץ": במקום שמעשיו יעידו עליו, במקום שהקורא יבין, הכותבת "מסכמת" מבחוץ, ולנו לא נשאר אלא להאמין לה…

ובכל זאת קראתי אותו עד סופו. לא כיצירת אמנות, אלא כטקסט שמתעד ומתאר התמודדות לא פשוטה עם בעיה ספציפית (ובכך הזכיר לי ז'אנר שלם של ספרים, בעיקר כאלה שמיועדים לילדים, העוסקים ב"בעיה": למשל גירושי הורים, מעבר דירה, נידוי חברתי, וכן הלאה).

נושא הספר שלפנינו הוא: "שיתוק מוחין". מה קורה להורים שהתינוקת שלהם, שמה בספר ליבי, מאובחנת? איך זה משפיע על כל אחד מהם בנפרד, ועל הקשר ביניהם? מה קורה לילדה? איך האופן שבו גידלו אותה ישפיע על חייה בבגרותה? אילו הדים מהעבר ימשיכו להדהד בה? האם יש לה סיכוי להיות מאושרת, לממש את יכולותיה, "להשתקם"?

אחת הבעיות בספר היא שבעצם אנחנו לא באמת מצליחים להבין מה הבעיות שליבי מתמודדת אתן, למעט הקושי שלה ללכת. היא עוברת סדרה של ניתוחים: מה התוצאות שלהם? מה מצבה כיום? במה בדיוק מתבטאת נכותה?

בעיה נוספת יכולה להיראות עניין טכני גרידא, אבל הוא למעשה מהותי, כי הצורה והתוכן שלובים זה בזה: שפת הדיבור של הדמויות בלתי אפשרית. הנה כמה דוגמאות, אבל הספר כולו כתוב כך:

"אני רוצה לחזור לנשום, אני מרגישה שכדורי באולינג חוסמים לי את קנה הנשימה. הדאגה לי, לה, לאחיה, ההכרה בשבריריות החיים שנוגעת בבשר שלי, או יותר נכון תתקעקע בבשרה, הורגת אותי."

"תתקעקע בבשרה"? מי מדבר כך?

"עליך להחזיק בידיעה החמקמקה שהבריאות היא מתנה. בפיקניק האחרון ראיתי אותן מסתכלות על ליבי באופן המבקש לאסוף את הפגמים, למנות אותם, להכריז על ניצחונן".

"עליך להחזיק בידיעה"? מתחשק לקחת עיפרון ולתקן. להעביר את הכתוב לשפת דיבור אותנטית. אולי למשל: "את חייבת לזכור…" או "תזכרי תמיד ש…" ובהמשך – "ראיתי אותן מסתכלות על ליבי ומנסות לשים לב לכל הפגמים שלה, לספור אותם, ולהרגיש שהן ניצחו". משהו כזה.

במקום אחר את "אך הבנתי" לשנות ל "אבל הבנתי", המשכנע יותר כשפת דיבור.

את "זה תמיד מעורר את התלהבות הילדים" ל: "ילדים תמיד מתלהבים מזה", וכן הלאה, עוד ועוד.

ועוד: "זה משום שאני מאפשרת לך לחשוב על כך בשנית ובשלישית." לדעתי דובר עברית היה אומר: "זה כי אני נותנת לך (אולי בכל זאת מאפשרת לך) לחשוב על זה עוד פעם ועוד פעם".

בדיאלוגים לא צריך להיבהל משפת הדיבור כפי שהיא. ההקשבה לה והדיבור והתיעוד שלה, כך שתצטייר אמיתית ואותנטית, הם מרכיב חשוב בכתיבה, ואם אוזנו של הכותב רגישה לה, היא משכנעת את הקורא. לכן לא מדובר בכשל טכני גרידא.

עם זאת, חשוב לציין שלא כל הדיאלוגים מופרכים. יש גם "בא לי סטייק…", "הוא חולה עלי…", "אוקיי, לשנינו לא יזיק…", אבל יש גם, ולא בדיאלוג, "בוא כנס" – כמובן שיבוש. כי צריך להיות "היכנס", ואם בשפה דיבורית – "תיכנס".

חשוב מאוד להדגיש שיש בעברית פער בין שפה מדוברת לשפה "רשמית", שפתו של הסופר הכל‾יודע, וטקסט שכתוב היטב מבחין בו ומתעד אותו.

בעיה אחרת היא שהדמויות לא באמת מובחנות. החֲמָיוֹת מעצבנות באופן דומה. הבעלים ונשותיהם מגיבים כמעט אותו דבר. הילה וליבי בתה דומות כל כך, עד שהן יכולות כמעט להיות לא אם ובת, אלא אדם אחד.

אבל, כאמור, הספר בכל זאת מעניין בדרכו, כי הוא פותח צוהר אל הקושי שמעוררת נכות של ילד, ואל ההתמודדות עם הקושי. נראה שהכותבת מכירה את הקושי הזה מקרוב, על בשרה, או מהתמודדות של אנשים שקרובים אליה.

כתיעוד של ההתמודדות עם שיתוק מוחין יש בו ערך.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין": האם קבצנים הם "בני אדם רגילים"?

יש ספרים שמחכים לתורם, וכמה טוב כשהוא מגיע!

איזון עדין, ספרו השני של הסופר ההודי-קנדי רוהינטו מיסטרי, ראה אור באנגלית ב-1995, ותורגם לעברית חמש שנים אחרי כן, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

הספר היה רב מכר עולמי, גם בעברית, ומדובר במקרה נדיר שבו המסחריות עולה בקנה אחד עם איכות. לא בכדי זכה איזון עדין בשלל פרסים, ביניהם מועמדות ברשימה הקצרה לפרס בוקר, שנה אחרי שראה אור לראשונה, והופיע ב-2014 ברשימת עשרת הספרים האסייתיים הטובים ביותר של ה"דיילי טלגרף". הוא עב-כרס, 754 עמודים בעברית (ולפיכך ארוך בהרבה באנגלית), ואי אפשר להניח אותו. הוא סוחף, מרגש ומסעיר, נוגע ללב, מכאיב, משמח ומרגיז, מסקרן ומעורר מחשבות.

הרומן מתרחש בחלקו הראשון ב-1975, בעיר גדולה בהודו. שמה אינו מוזכר, אבל אפשר להניח שמדובר בבומביי, ששמה כיום מומביי, כמו גם באפילוג, שמתרחש שמונה שנים אחרי כן.

תחילתו של הסיפור במפגש אקראי בין ארבעה: מאנק קוהלה, סטודנט צעיר, בנו של בעל מכולת בעיירה הררית קטנה ורחוקה, שהגיע לעיר הגדולה כדי להשתלם במקצוע מכניס שיאפשר לו לשוב אל ביתו ולפרנס את עצמו ואת הוריו המזדקנים; דינה דאלל, אלמנה קשת יום שמתפרנסת מעבודות תפירה, אך הולכת ומאבדת את מאור עיניה, ולכן מחפשת חייטים שכירים שיעבדו אצלה בקבלנות, ודייר משנה שישלם לה שכר דירה. היא מוצאת שני חייטים – אישוואר דארג'י ואחיינו אומפקרקאש, המכונה אום, שהגיעו גם הם מרחוק מאוד, אחרי נסיעה של יממה וחצי ברכבת, ודייר המשנה שמגיע אל ביתה הוא אותו מאנק קוהלה, שמאס במגורי הסטודנטים הסמוכים לאוניברסיטה.

כשמאנק, אישוואר ואום יורדים מהרכבת הם מגלים ששלושתם מחפשים את אותה כתובת: ביתה של דינה, שם ישתקעו במשך כשנה ויחוו תלאות ושמחות שישנו את חיי שלושתם.

לא רק ההיכרות ביניהם היא זאת שמשנה להם את החיים, כי לא הכול קשור בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם: המציאות החיצונית, ההיסטוריה, היא זאת שמתערבת להם בחיים בברוטליות שלא תשוער.

הימים הם ימי שלטונה של ראשת ממשלה שאינה מוזכרת בשמה, אבל ברור לגמרי שמדובר באינדירה גנדי. היא הנהיגה "שלטון חירום" שמטרתו כפולה: לצמצם את הילודה, כדי להקטין את האוכלוסיה, ו"לייפות" את הערים. לצורך כך מאלצים גברים ונשים לעבור עיקור, תחילה בשכנועים, ואחרי זמן מה פשוט חוטפים אותם מהרחוב. וכדי לשפר את חזותן של הערים – הורסים את שכונות העוני שבהן עלובי החיים מוצאים לעצמם מחסה בתוך מבנים מאולתרים מדיקטים וקרטון. השלטונות מתעללים בעניים מחוסרי ההגנה בשיטות ובאופנים שלא יאומנו ולא יתוארו. רוהינטון מיסטרי מתעד הכול בפרטי פרטים מסמרי שיער.

אחד העניינים שהרומן עוסק בהם הוא סוגיית הקסטות בהודו. לעומת תושבי העיר, שעניין הקסטות רחוק וזר להם, מוצאם של אישוואר ואום מסביבה שבה הקסטות שולטות בחיי התושבים. מיסטרי מתאר את אורח החיים המזעזע שבו אנשים שנולדו לקסטה נמוכה נשלטים, מופלים, מושפלים, אפילו נרצחים באכזריות לא נתפסת, וכל קסטה משפילה את זאת שמתחתיה: "החדשות שהחמיץ בחודשים האחרונים [..] היו מאותו סוג ששמע דוקהי ערב אחרי ערב בילדותו ; ורק השמות היו שונים, סיטָא הלכה בצד הרחוב של בני הקסטה העליונה ונרגמה בשל כך באבנים, אם כי לא למוות – מטר האבנים נפסק עם הדם הראשון. מזלו של גַמְבְּהִיר, לעומת זאת, שפר פחות; עופרת מותכת נוצקה אל תוך אוזניו כי הוא הרהיב להימצא בטווח שמיעה של המקדש בעיצומה של תפילה. דַיארָאם, שמשך את ידיו מההסכם שהיה לו עם בעל אחוזה לחרוש את שדהו, אולץ לאכול את צואתו של בעל האחוזה בכיכר הכפר. דְהִירָאג' ניסה לשאת ולתת מראש עם פנדיט גְהַנְשְׁיַאם על השכר שיקבל בעד קיצוץ עצים, במקום להסתפק במקלות המעטים שיכול לצפות לקבל בסוף היום; הפנדיט התרגז, האשים את דהיראג' בהרעלת הפרות וציווה לתלותו," וכן הלאה. עם זאת, יש מי שמנסים להיאבק בתופעה: מכנים אותה "מחלה" ומציינים את דבריו של מהטמה גנדי שטען כי "רעיון טומאתם של בני אדם מרעיל את ההינדואיזם כמו שֶׁטִּיפַּת ארסן מרעילה חלב".

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מתאר עצרת המונים שאליה נחטפו עשרות אלפי אנשים ישר מהרחוב, כדי שישמשו קהל. ראש הממשלה מופיעה בפניהם, והם מצווים רק בשני דברים: למחוא כפיים על פי סימן, ולהישאר במקומם, לא ללכת משם. את מחאתם האילמת הם מבטאים בשיחות שבהן הן לועגים להצגה שמתרחשת לנגד עיניהם, או שהם משחקים בקלפים, אמהות שרות לתינוקות שלהן, אף אחד לא מתעניין בראש הממשלה שהגיעה למקום במסוק, מנותקת לחלוטין מבני העם שאותם היא מתיימרת להנהיג.

כך למשל האספה מתקיימת בשיא החום, "כי האסטרולוג של ראש הממשלה מיפה את גופי השמים ובחר את השעה". העצרת מתחילה כאשר "בשעה שתים־עשרה נהמו השמים ועשרים וחמישה אלף ראשים נישאו מעלה. מסוק חג שלוש פעמים סביב השדה, ואחר כך החל לרדת לנחיתה מאחורי הבמה.

דקות אחדות לאחר מכן עלתה ראש הממשלה, בסארי לבן, לבמה, מלווה במישהו במכנסי קורטה לבנים ובכומתת גנדי. שמונה־עשר הנכבדים עיטרו כל אחד בתורו בזר את מנהיגתם, קדו ונגעו בבהונותיה. נכבד אחד עלה על כל השאר בכך שהשתטח אפיים ארצה לפניה, הוא אמר כי יישאר כך כעפר לרגליה, עד שתסלח לו.

ראש הממשלה היתה נבוכה, אף שאיש לא יכול לראות את מבע התמיהה שלה בגלל שמונה־עשר הזרים שבלעו את פניה. אחד מעוזריה הזכיר לה איזה גילוי קטן של חוסר נאמנות מצדו של האיש. 'מדאמג'י, הוא מביע חרטה, הוא אומר שהוא מצטער, בכל לבו.'

המיקרופונים החיים דאגו שהקהל צרוב השמש יוכל לפחות ליהנות ממופע הליצנים שעל הבמה. 'כן, בסדר,' היא אמרה בחוסר סבלנות. 'עכשיו קום ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.' האיש הנזוף קפץ על רגליו כמו מתעמל שמשלים תרגיל של סלטה באוויר.

'אתם רואים?' אמר ראג'ראם. 'אמרתי לכם שזה יהיה יום בקרקס יש לנו ליצנים, קופים, אקרובטים, הכול.'

כשתם מסע החנופה המפוברקת, העיפה ראש הממשלה בזה אחר זה את זריה לקהל. היושבים בשורות האח"מים והנכבדים הריעו בפראות למחווה המופלאה הזאת.

'גם אביה עשה את זה כשהיה ראש הממשלה,' אמר אישוואר.

'כן,' אמר ראג'ראם. 'ראיתי את זה פעם, אבל כשהוא עשה את זה הוא נראה צנוע.'

'היא נראית כאילו היא זורקת עלינו זבל,' אמר אום.

ראג'ראם צחק. 'זאת המומחיות של הפוליטיקאי, לא?'

חבר הפרלמנט האזורי פתח בדברי הברכה, והודה לראש הממשלה על הכבוד שחלקה לאזור העני והלא־ראוי הזה.

"הקהל הזה קטן," הוא אמר והניף את ידו להצביע על ההמון השבוי של עשרים וחמישה אלף איש, "אבל הוא קהל קטן ואוהד, שיש בלבו אהבה גדולה אל ראש הממשלה שעשתה רבות כל כך לשיפור חיינו".

וכך זה נמשך, אירוניה נוקבת ומזעזעת.

לאורך כל הרומן מודגש הפער העצום שיש בין בני האדם פשוטים לבין הציניות הברוטלית של השלטונות ושל מי שמייצגים אותם. אנשים דואגים זה לזה, וגם ברגעי מצוקה איומים, הם חומלים על מי שסובל, על מי שקשה לו, וזאת על רקע הזוועות שמחוללים המנהיגים. אדישותם הצינית והנצלנית של אלה בולטת עוד יותר על רקע האחווה וההומניות של אנשים פרטיים, שרואים את האחר (ולא רק את בני האדם הסובלים לידם, אלא גם את חתולי הרחוב!), ומוכנים לחלוק עם זולתם את פת לחמם האחרונה, ולסייע לאחרים בכל דרך אפשרית.

מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל חברה סיפרה לי על מה שחשה שם: תיירים רבים, כך אמרה, מחפשים את "הודו האותנטית", זאת שאפשר לראות בה עוני "אמיתי" (ומזעזע ומחפיר). "ואז," כך סיפרה, "עומדים התיירים בבזאר ובוחרים לעצמם צעיף משי, כשמאחוריהם זוחלים בתוך צואה אנשים קטועי אברים".

אל האנשים הללו, הקבצנים קטועי האברים, מתקרב רוהיסטון מיסטרי בכתיבתו, ומספר לנו עליהם: אלה אינם אלמונים עלובי נפש, "נוף לתיירים", אלא בני אדם רגישים, כאלה שיודעים לאהוב, להעניק מעצמם, להתלוצץ על מר גורלם, כי מה עוד נותר להם לעשות? ולא, בניגוד למה שנהוג לחשוב במערב, הם בכלל לא שמחים בחלקם, בכלל לא מאושרים בתוך הסחי והייאוש שהוא מנת חלקם בחיים היחידים שיש לכל אחד מאתנו, כאן, בעולם הזה. הם מתמודדים כמיטב יכולתם, ויודעים להיות ביקורתיים כלפי המציאות שנכפתה עליהם. הם משתדלים כדברי אחד מהם "לשמור על איזון עדין בין תקווה לייאוש".

"תתפלאו כמה קבצנים הם כמו אנשים רגילים", אומרת אחת הדמויות ברומן. אכן.

דינה דלאל, אחת מארבע הדמויות הראשיות בסיפור, שקועה לאורכו ביצירה של שמיכת טלאים. היא משתמשת בשאריות הבדים המשמשים לשמלות שמזמינים אצלה, ומחברת אותם, ריבוע אל ריבוע. לקראת סופו של הרומן אחד מידידיה מגיע לתובנה שלפיה יש כלל אחד שצריך לזכור: "השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד".

הרומן כולו עשוי גם הוא כמעשה טלאים: סיפורים שונים, מההווה ומהעבר, שמצטרפים זה לזה כמעשה פלאים במכלול מרהיב עין ויקר ללב. בסופו התוכנית הכוללת מתבררת לקורא, ומשאירה אותו עצור נשימה.


צילה אלעזר תרגמה את הספר מאנגלית. התרגום נקרא בטבעיות, ויש לברך על החלטתה להותיר לאורכו מילים ומונחים רבים, שאינם מבוארים. אין ברומן אף הערת שוליים, ושום פירוש מיותר. את הכול אפשר להבין מההקשר, והמילים ה"זרות" הרבות מוסיפות נופך הודי, כפי שהוא מופיע גם בשפת המקור, שבה נכתב הספר.

נטפליקס: "ת"ד 1142": האם יש בו צדק מאוחר

 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

תד 1142 פריים מתוך הסרט

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

תד 1142 CAMP CONFIDENTIAL

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

תד 1142 כל בתי הכנסת בווינה נשרפו

תד 1142 זה בהחלט היה נורא מפחיד בעבורו

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים! מדענים גרמניים

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

תד 1142 אתם תישלחו למשימה מסווגת

גייל גלבוע פרידמן, "אלמה מאטר": מתמטיקה ללא מתמטיקאים

נמרוד הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון. ביום שבו הוא משתתף בטקס סיום הלימודים וקבלת התעודה כבוגר, קורה דבר נורא: יערה, אחת המרצות בחוג, מתאבדת בקפיצה מאחד החלונות של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה.

מה שכתבתי כאן איננו ספויילר, כי כך נפתח הספר: "אני נזכר בזה כל יום: המוח של המרצה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע".

מדוע התאבדה יערה? זאת השאלה שחוזרת ונשאלת לאורך הרומן, ויוצרת מתח וציפייה שיימצא פתרון לתעלומה. הוא אכן מגיע בסופו של הרומן, ואינו מאכזב, כי הוא אינהרנטי ונובע מהסיפור.

התשובה לשאלה מדוע יערה התאבדה מניעה את העלילה (ואת חייו של גיבור הסיפור!), וגם נוגעת בעניינו האמיתי של הרומן: השאלה מה ערכם של לימודי מתמטיקה עיונית. כדבריו: "בשביל מה זה טוב?"

נמרוד נתקל בשאלה הזאת שוב ושוב. הוא שואל את עצמו, ונתקל בה, באופן בלתי נמנע, גם בחיי היומיום. כך למשל כשהחנווני שלו, ששמח להביך את הדוקטורנט למתמטיקה, מבקש ממנו, בנוכחות קהל לקוחות, לחשב את מחירם של הלחם והחלב ששביקש לקנות. נמרוד טועה כמובן בחישוב, לשמחתו של האיש, שכמו רוב מי שאינם מצויים בתחום, לא מבין בעצם מה משמעותו של המחקר במתמטיקה.

גם אני לא מבינה מאומה בתחום, והספר שזור בעשרות מילים ומונחים שלגמרי זרים לי. עם זאת, הם  לא הפריע לי בכלל. אדרבא, הם הוסיפו לטעמי מעין ניחוח אקזוטי: כמו לקרוא ספר שמתרחש באיי רחוקים וקסומים, שחיים בהן יצורים לא מוכרים ומוזרים, ושמעניין לשמוע על קיומם…

יש להניח שמתמטיקאים יוכלו להפיק מהספר הנאה רבה, עמוקה יותר, שכן במקומות שבהם המחברת, ד"ר גייל גלבוע פרידמן, שהיא "מתמטיקאית בזכות עצמה", מציגה אנלוגיות בין תופעות מתמטיות לבין תופעות בחיים המוכרים לכל אחד, היא עושה מן הסתם פעולות שנסתרות מעיניהם של בני תמותה רגילים… יש להניח שההנאה מתעצמת כשמבינים הכול, כמו למשל העומק שמאפשר הערכה מורכבת יותר של יצירה מוזיקלית, אם מכירים אותה ויודעים עליה פרטים מעשירים. אבל כאמור, ההנאה מובטחת גם למי שאינו מתמטיקאי.

כך למשל כשנמרוד מסביר לנו ש"בטופולוגיה למדנו שדף ישר ומקומט הם שקולים, כשם שספל קפה וסופגנייה הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר למתוח את האובייקט ולהביא אותו ממצב אחד למצב אחר מבלי לגזור", אני לא מבינה שום דבר, אבל זה בכל זאת מעניין…

בכלל, הספר מציג בפנינו את החיים באקדמיה, את מפחי הנפש והקשיים המתמשכים של מי שחוקרים סוגייה מאוד ספציפית וממוקדת: "הייתי יושב בימי שישי בבוקר בבתי קפה עם הדפים שלי. משרטט גרפים, פותר אינטגרלים. הוכחתי טענות קצרות, פיצוחים שלובובסקי זרק אלי. מסביבי היו אנשים שאף פעם לא ידעו מה אני עושה. זאת היתה תחושה איומה. הקדשתי את החיים שלי לעבודה מסוימת, כשרוב האנשים בכדור הארץ לא יודעים שעבודה מהסוג הזה עדיין קיימת".

הקושי המסוים הזה אינו נחלתם של מתמטיקאים בלבד. שמעתי עליו לא פעם מדוקטורנטים שההתמחות המאוד מיוחדת שלהם עוררה בהם תחושה שהם מתקשרים עם מתי מעט בעולם, ושאת כל האחרים עבודתם לגמרי לא מעניינת… ומצב הרוח המדוכדך אופייני, כך נוכחתי, לדוקטורנטים רבים. כדברי נמרוד ברומן שלפנינו: "מצב הרוח הדכדוכי שהיה לי מיום שזכרתי את עצמי, נראה
בעיני כמו הילולה עליזה לעומת מצב הרוח ששקעתי בו. האבסורד הוא שאף אחד לא זיהה שאני בדיכאון. אפילו ההורים שלי האמינו לי שאני 'פשוט' עובד על הדוקטורט. הרי הסימפטומים זהים; בשני המצבים לימודי דוקטורט ודיכאון – הבן אדם יורד במשקל, לא ישן, מאבד עניין בתחביבים ובעיסוקים ישנים, מזניח
את גופו ומקריח."

הספר משתלב בסוגה מוכרת בעיקר באנגלית: a campus novel או an academic novel: סיפור שנטוע בהווי אוניברסיטאי, מתרחש ברובו בתוך האקדמיה, ומתאר את הקשיים של הסטודנטים וגם של החוקרים-מרצים: "האקדמיה הרי מושתתת על מבנה היררכי של נוגשים ועבדים. כל נוגש התחיל את דרכו כנגוש לתקופה מסוימת…"

המחברת קורצת לנו מדי פעם ובקולו של נמרוד כמו אומרת לנו משהו על הרומן שכתבה: "יש מקצועות שכל הזמן שואלים אותך מי אתה. וכל הזמן מערערים אותך. לאו דווקא מתמטיקה. גם אמנות. כתיבה, למשל אנחנו מצפים מהסופרים להיות בעלי כושר ביטוי פנומנלי בשביל לכתוב ספרים, אף שהרבה סיפורים מתחבאים בלב של אנשים שלא נולדו מחוננים בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק. התוצאה היא שאנחנו קוראים רק סיפורים של אנשים שיודעים להתנסח ברהיטות. ומחמיצים את התרחבות הנפש מסיפורים שיכולים היו להיכתב בדם, זרועים בטעויות לשון."

דומה כי היא אומרת לנו כאן – תראו אותי. אני לא סופרת, אני לא מחוננת בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק, אבל לספר סיפור אני יודעת.

ובמידה מסוימת היא צודקת.

מבחינה ספרותית, למשל, לא ברור אם הקול הדובר, זה של נמרוד, אמור להיות אמין, או שהמחברת עומדת מאחוריו ואומרת לנו – הוא לא מבין בדיוק מה שהוא מספר לנו על עצמו. האם הוא מבין באמת שלפעמים התנהגותו מוזרה, תוקפנית ואנטיפתית? כבר בתחילת הרומן הוא מספר לנו, למשל, איך הודיע לאמו שאת הכריכים המושקעים שהיא מכינה לו כל בוקר הוא נוהג לזרוק לפח, בדרכו לטכניון, כי הוא מעדיף את הקרואסונים בקפטריה. מנקודת המבט שלו הוא צודק. האם אנחנו אמורים להבין אותו? או להגיע למסקנה שהוא למעשה מספר לא מהימן ולכן עדותו לקויה? הוא בטוח ש"השתגע" בגלל הטכניון, וקובע: "השיגעון היה התוצאה. הרי כשהגעתי לטכניון הייתי נורמטיבי לחלוטין". אילו הפער בין דבריו של המספר לבין דמותו המשתקפת ברומן היה מובהק יותר, היה הספר עולה בדרגה, מבחינה ספרותית. כך למשל כשהוא מספר לנו על ההתאהבות העזה שלו ביערה, הוא מעיד: "כי אני אהבתי את יערה ללא תנאי. בזכותה ראיתי את האחר. היא הייתה המעבר הדק שדרכו נחלצתי מהמחילה המסוגרת של התבוננות פנימית נבובה." להאמין לו? "ללכת" אתו, או לומר לעצמנו – על מה אתה מדבר? הרי לא באמת הכרת אותה… לא לגמרי ברור מה העמדה שנוקטת כאן המחברת, לא הדמות!

חוץ מזה, הרומן יכול היה להשתפר בזכות עריכה מהודקת יותר. הוא רצוף ניסוחים שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית. למשל: "כבר העדפתי להיות כמו הסטודנטים האלה שהמנחה שלהם מת בדיוק בתקופה של ההנחיה", או "לתקופה מסוימת" במקום במשך זמן מה – ממש שפה תרגומית. יש בו גם סתם פגמי ניסוח. למשל, המון הטיות לא נחוצות של הפועל "להיות": "הנפנוף היה מופנה אלי" (במקום פשוט הופנה אלי), ושוב ושוב "יכולה הייתה" במקום פשוט יכלה. אכן, השורש י.כ.ל בנסתר יחיד עבר רשאי להיעזר בפועל "היה", כדי להבדילו מ"יכול" בהווה.  אבל בנסתרת עבר אין צורך בתוספת, כי ההבדל בין יכולה ליכלה קיים בעצם ההטיה. לפיכך: "יכלה להתנסח", במקום "יכולה הייתה להתנסח". ויש גם ניסוחים אחרים שאפשר ללטש. למשל: "הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר" – "שקולים, כי אפשר…"; במשפט "יערה הייתה צעירה ויפה מדי לספרים האלה בעיני" המקום של המילה "בעיני" אמור להיות אחרי "הייתה", וכשכתוב "שהיא גם מתמטיקאית וגם הולכת עם שמלה ועקבים" מתחשק לשאול איך היא בדיוק הולכת "אתם". (צריך, כמובן, להיות – וגם לבשה שמלה ונעלי נעלי עקב).

יחד עם זאת, וחרף המקומות שבהם לא התאפקתי ונעזרתי בעיפרון כדי ללטש את  העברית, נהניתי מקריאת הספר, וגם למדתי משהו על עולמם של המתמטיקאים.

ג'ושוע כהן, The Netanyahus: יותר מצחיק או יותר מחריד?

עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 


ג'ושוע כהן

 

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו. 

הרברט קלייד לואיס, "מתקפת האביב": יצירת מופת!

על גב הספר כתוב שזוהי "יצירת מופת". אכן, אי אפשר למצוא מילים אחרות כדי לתאר באמצעותן את הסיפור על פיטר וינסטון, "האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית." האיש שהסיפור סובב סביבו, אבל בעצם עוסק בבני האדם באשר הם. לכאורה – ספציפי לגמרי. למעשה – הכי כללי.

פיטר וינסטון הוא חייל אמריקני צעיר שהתנדב לצבא הקנדי כדי להגיע לאירופה ולהילחם בגרמנים. פיטר נקלע לאש צולבת בעקבות המתקפה הגרמנית על מה שמכונה "קו מז'ינו": ביצורי הבטון, מכשולי הטנקים, עמדות המקלעים ואמצעי ההגנה הנוספים שהקימה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה, כדי למנוע פלישה לתחומה. 

אבל למרבה הפליאה נכתב הסיפור והתפרסם לראשונה ב-1940, עוד לפני שהמתקפה שהוא מתאר התרחשה במציאות! בספר מתוארת המתקפה שאותה חזה הסופר כאילו התרחשה באפריל. בפועל תקפו הגרמנים את קו מז'ינו חודשיים אחרי כן, ביוני של שנת 1940.  

עיתוי הוצאתו של הספר, כך כתוב על גבו, קבע את גורלו: "מבחינה שיווקית" הוא ראה אור "במועד הגרוע ביותר": זמן קצר לפני שהמתקפה הגרמנית התרחשה בפועל. לפיכך הוא הוסר מהמדפים ועד מהרה נשכח. אנו, שקוראים אותו כיום, מקץ עשרות שנים, רואים אותו כמובן בעיניים אחרות לגמרי.

הסיפור פשוט לכאורה. הוא נפתח בגחמה שעולה בדעתו של אותו חייל פשוט, פיטר וינסטון: הוא מחליט להשיג זרעים של אפונה ריחנית ולזרוע אותם באזור הלא מאויש המפריד בין הצבאות. 

לקראת הבוקר מתחילה פתאום המתקפה הגרמנית, ופיטר נקלע כאמור לקו האש. מה יעלה בגורלו? האם יצליח להישאר בחיים? על מה הוא חושב במשך השעות הארוכות, הבלתי אפשריות, שבהן יורים בלי הרף מכל הכיוונים? את נשקו האישי השאיר ביחידה, שכן התגנב רק כדי לטמון את הזרעים באדמה, והתכוון לחזור לפני עלות השחר, אבל כל תוכניותיו השתבשו.

מדוע בעצם הגיע לשדה הקרב? מה באמת הניע אותו להתנדב? 

בשלבים הראשונים של שעות הבלהה יש לו עדיין מחשבות טובות על ארצו, שאותה הוא משווה עם המקום שאליו הגיע. דברים קטנים מבדילים בעיניו בין "האנגלים והצרפתים" שרואים למשל "בהתענגות על משקאות קרים מנהג ברברי", לבין מה שטוב באמריקה: שם "בן אדם יכול לפחות לקנות כוסות גדולות של קולה עם לימון בכל מקום ומתי שבא לו, ותמיד יוסיפו לו קרח לכוס, גם אם לא יבקש, ובאמריקה גם מותר לבן אדם לזרוע אפונה ריחנית בלי שיירו בו". 

במשך השעות הארוכות שבהן הוא נפצע, אך שורד, נודע לנו מה בעצם קרה לפיטר. איך בעצם בגדה בו ארצו. כשאומרים "ארצו" מתכוונים בעצם לכמה בני האדם, אלה שהיו קרובים אליו כל חייו, אבל לא היו שם כשהיה זקוק להם באמת. גורלו של פיטר נחרץ כשהתייתם מאביו בילדותו. חברו הטוב של אביו, שהבטיח לאלמנה לעזור לה, ושימש זמן מה דמות אב לילד, מועל באמונו ומתרחק ממנו דווקא כשהוא זקוק לעזרתו המעשית. גם בנו של החבר, שהיה לאורך שנים חברו הטוב של  פיטר, מתנכר לו בשלב מסוים, ושקוע רק בעצמו ובטובתו האישית. אהובתו בוחרת להינשא לגבר אחר, מבוסס ויציב ממנו. עורך העיתון שבו עבד פיטר אותו. עולמו של פיטר מתערער. כל זמן שהיה שקוע בלימודים, לפני שסיים אותם ונכשל במאמציו למצוא עבודה שתבסס אותו במציאות, פיטר בכלל לא שם לב לקיומו של העולם הסובב אותו: הוא "כמעט לא היה מודע לתמורות הגדולות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית". רק כשהמציאות האישית שלו מתערערת הוא מתחבר אל מה שקורה בעולם, למשל, אל המלחמה הניטשת באירופה, ורק אז הוא מחליט להתנדב ולצאת לשם כדי להביס את הגרמנים. גם להחלטה הזאת הוא מגיע רק אחרי שהוא קורא בעיתון על צעירה יפהפייה שהגרמנים התנכלו לה וגרמו לה "לסבל רב כל כך". רק אז הוא אומר לעצמו ש"הגרמנים הגזימו" וש"כדאי להם להיזהר, אחרת מישהו יחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם." 

אבל המלחמה שונה מאוד מכפי שראה אותה בעיני רוחו. בדימיונו ראה "צרפתים ואנגלים צעירים ועיקשים" אשר "יתייצבו מול גרמנים צעירים ועיקשים." הוא האמין שהוא עצמו "ירים את קולו על הגרמני: 'מפגיז תינוקות, מבעיר ספרים, הפעם חשפתי את פרצופך, לא תמשיך במעלליך עוד דקה, על גופתי המתה.'"

בתשובה הגרמני ינהם לעברו "'דמוקרט מנוון, חסיד חופש רפה מותניים, אכבוש ואהרוג אותך, אצעד לארצך ואכבול את אנשיך בשלשלאות.'" ואז שניהם, "צעירים, חזקים, דרוכים, ילפתו את כידוניהם הקטלניים, יסתערו ויכו בכל כוחם – " האחד יאבק למען "שחרור העולם לחופשי", והאחר, הגרמני, "למען שעבודו". וינסטון הניח כי "כך יהיה לאורכו ולרוחבו של שדה הקרב. […] הבחורים האנגלים יילחמו בשם המגנה קרטה והצרפתים בשם יום הבסטיליה כנגד גרמנים שנלחמים לשם מלחמה."

אבל בפועל המלחמה נראית כמובן שונה לגמרי. היא "חסרת כבוד, סרת טעם ומטופשת". אין בה באמת "כל משמעות או מטרה".

ככל שהסיפור מתקדם, כך מתחוורת לפיטר, ולנו, עד כמה אכזרית וחסרת תוחלת היא המלחמה. "למה הם לא מפסיקים לירות?" הוא תוהה. "הם לא מבינים שזה לא עוזר להם? הם לא רואים שהם מבזבזים תחמושת?" והנה משפט מפתח, אחד מרבים בסיפור: "זאת אינה בקשה בלתי הגיונית מצדו של אדם לחברו. תפסיקו לירות – זה כל מה שביקש מהם."

ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת עמדתו של הרבט קלייד לואיס: מלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. ואין, ולא יכולה להיות לה הצדקה. דרך עיניו של פיטר אנחנו מבינים ש"העולם כולו הצליח סוף סוף להשתגע עד כדי כך שהמציא מכונת ירייה שמסוגלת לירות שלוש מאות כדורים בדקה, וכעת אין שום טעם בערכים הישנים. משמעת, אימונים, אופי, הבדלי מעמדות – " לכל אלה אין עוד ערך ואין להם משמעות. 

את זה כתב קלייד לואיס לפני שידע על פצצת האטום שתוטל על הירושימה ונגסקי, ועל עשרות המיליונים שיהרגו ויירצחו במשך שש שנות מלחמת העולם השנייה. 

יכולת התיאור שלו, הבנתו לנפש האדם, שמתבטאת בתיאור תגובותיהם של ידידיו ומיודעיו של פיטר, תחילה לכך שהתנדב להילחם, ובהמשך – למה שיעלה בגורלו, מפעימות ומעוררות השתאות. הכול כל כך מדויק ונוקב! לואיס מפליא כל כך לחשוף את הדמויות, את חולשותיהן ואת מניעיהן, ועושה זאת בקווים מהירים, בשרטוט וירטואוזי, והכול ביחד מעורר פחד וחמלה – התגובה הקתרטית שהמליץ עליה אריסטו בפואטיקה.

למרבה הצער, דווקא מכיוון שהספר נכתב בזמן שנכתב, כלומר, לפני שנודע לעולם ולסופר על אושוויץ, על תאי הגאזים, על המכונות לרצח המוני, כלומר, על כל הזוועות שהמציאו הגרמנים והוציאו לפועל, אני לא יכולה להסכים עם המסר הפציפיסטי-בכל-תנאי שהספר מביע. 

ועוד למרבה הצער, נראה שיש מצבים שבהם דווקא יש רוע אנושי שצריך לבלום אותו. אכן, כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להזדעזע מהתיאורים המפורטים שמבהירים לנו במבט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, אולי אפילו במיקרוסקופ, את הזוועה שיוצרת מלחמה. אבל מה המסקנה? שמוטב היה להניח להיטלר להשתלט על העולם? או שבכל זאת לא הייתה ברירה אלא להילחם נגדו ולהביס אותו? 

אבל הוויכוח הוא כמובן לא עם הספר עצמו. שהוא, כאמור, יצירת יוצאת דופן בעוצמתה. קשה להבין איך אדם מסוגל לתאר בפירוט כזה את התחושות, המחשבות, הלכי הרוח, המצבים הנפשיים והגופניים של אדם שנקלע לאש צולבת, כמו שקרה לפיטר. 

אכן, מדובר ביצירת מופת!


גם אחרית הדבר של המתרגם, יהונתן דיין, מעניינת מאוד. 

 

 

Herbert Clyde Lewis,
Spring Offensive

FIERCE ATTACHMENTS: VIVIAN GORNICK: איך נראו החיים בברונקס שבניו יורק, באמצע המאה ה-20

הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.

Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.

גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא "הרשתה" לה להכין לעצמה קפה כרצונה. "זהו, זה מספיק…" נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק… 

אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!

בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.

מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?

האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת "אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך"?

רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. "את נסעת בכל העולם," היא אומרת לבתה בקנאה.

"מה היית אומרת לו כיום," מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.

"הייתי אומרת לו שילך להזדיין," מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.

אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: "איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג'?" מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: "כאן זה כתוב," ואז חבטה על השולחן באצבעה. "בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'". ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג', ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין! 

"רק את ההווה היא שונאת," אומרת גורניק על אמה, "ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו." 

תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות "הסתדרו" על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. "הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות", היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו "מרפסת מול מרפסת", בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו. 

מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה "גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה"… 

ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק. 


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי. 

רינה גרינולד, "פעמונים של מאי": עדיין יש טוב בעולם

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

עודד ידעיה, "ברגד": אפשר לשנות את המציאות?

"לכול מעשה יש מחיר', אומר ברגד, גיבור ספרו החדש של עודד ידעיה, לדמותו בראי: "לפיצול, לנאמנות, לחברות.'"

אכן, ברגד עצמו הוא דמות מפוצלת. אנחנו פוגשים אותו לסירוגין בפרקים עוקבים קצרצרים, עמוד וחצי או שניים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופת חיים אחרת. באחת ברגד, ששמו האמיתי הוא עמירם, אך הוא מכונה "סמל", משרת בצבא. בפרק הראשון הוא יוצא ל"תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי", תרגיל שהוא "הראשון שלו כמפקד". עליו לנווט את הכוח אל מבנה שנבחר, חיילי צה"ל אחרים מגלמים את האויב, ועל הכול משגיח מי שיופיע שוב ושוב לאורך הרומן, אדם בשם קפלן שעמירם ייתקל בו בפרקים הבאים, גם באלה שמתרחשים מקץ שנים רבות. בפרק השני אנחנו פוגשים את עמיקם-סמל כעבור שנים רבות. הוא בחר לעצמו שם חדש: ברגד, ועיסוקו המרכזי, כפי שהוא מופיע ברומן, הוא להשתתף בהפגנות של פלסטינים נגד חיילי צה"ל. ברגד חובר אל פעילי שמאל, "חמוש" במצלמה שבה הוא מתעד את התנהגותם של החיילים, ואת אלימותם.

האומנם הפך עמירם את עורו? האומנם השתנה לגמרי במהלך השנים?

לאו דווקא. כבר בהיותו חייל הוא מנסה שוב ושוב להבין את נקודת המבט של הערבים, "האויבים", תחילה במלחמת לבנון ואחרי כן בעזה. כבר אז הוא מפציר לא פעם במפקדיו להקל על שבויים או נחקרים ערבים: "[…] את אלה שהחיילים גמרו לבדוק […] אולי שיתנו להם מים ואחר כך הביתה, מי שלא אשם צריך לתת לו גזר, ככה הבנתי מהאוגדונר." הוא מנסה למנוע שליחה לכלא של משליכי אבנים: "אם ייכנסו שנה לכלא אז יצאו משם מחבלים מדופלמים וילמדו לזרוק בקבוק תבערה במקום אבנים […] עדיף שנלמד אותם משהו כאן," וכבר אז, לפני עשרות שנים, מכנה אותו קפלן בכינוי הגנאי הישראלי המוכר "יפה נפש".

אכן, היה "כזה", ועם זאת אפשר לומר עליו שעמדותיו הקצינו והוא התפכח, שהרי "תמיד הצביע מפא"י עבודה (חוץ מפעם אחת בגין כמחאה ופעם אחת בטעות), תמיד התרכז במשפחה וחברים, אבל עכשיו, שהתפכח, הוא מתחרט – על שנים רבות שהאמין בממסד ובמדינה, נתן כתף, התייצב למילואים לפי קריאה, אפילו חשב שתוכנית דיין יכולה להצליח. מסתבר שטעה בגדול, ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח, שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות המאשימות תמיד את הצד השני, להודות ששגה, ולהתחיל להילחם למען הדרך הנכונה. ולא רק במילים והצהרות, הוא חייב להיות אקטיבי, אי־אפשר להמשיך לנקות את המצפון בחתימה על עצומות חסרות תכלית, או בהפגנות מנומסות בכיכר ליד הבית".

עמירם נהפך לברגד כי הוא מתחיל לראות אחרת את הצד "שלו". מתחוור לו "שכל האנשים האלו עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות, בלי להרגיש הם מייצרים עוד ועוד חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש, ושולחים אותם לדכא עם אחר, בייחוד מעצבנים אותו חיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, זקופי ראש כמו טווסים, בשפת גוף המשדרת לסביבה 'תראו איזה גיבורים אנחנו שומרים על המולדת'. איזה קרביים ואיזה בטיח, הוא מגחך, עומדים מול זקנים בגלביות ונשים בשמלות, ואם נזרקת אבן, אז יש להם מגנים וקסדות, ג'יפים עם רשתות, ומטולי גז שמעיפים הפגנה של אלפים תוך שתי דקות. עדיין לא קרה שחייל נפצע, אפילו בינוני, מאבן כזו".

לאורך הספר הוא מתעמת שוב ושוב עם קפלן, שעמירם סולד מפניו. "סמל ציין לעצמו שפעם ראשונה שהוא שומע את הקפלן הזה מבטא רגש כלשהו", הוא אומר לעצמו כבר בפרק הצבאי השלישי.

תיאורי ההפגנות, האלימות של החיילים, מזעזעים. מזדמן לברגד לשוחח עם אחד הפלסטינים, מרואן המכונה "המשורר", שמצטט באוזניו שירים שחיבר. מרואן מרשים מאוד את ברגד, ותחושת הזוועה מתעוררת לא רק בו, אלא גם בקורא, כשמרואן סופג פגיעה ישירה בפניו, אף על פי שבכלל לא היה מעורב בשום פעילות אלימה נגד החיילים. אדרבא, מרואן דוגל באחווה ובשיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אבל שני הצדדים, גם זה שלו, חשדנים כלפיו. מרואן היה כלוא בכלא הישראלי, אחרי שהרג מישהו שחיזר אחרי אשתו, ובניגוד למקובל לא פגע דווקא בה, אלא בַּגבר. מאחר שהשתחרר מהכלא השתכנעו תושבי כפרו שהוא משתף פעולה עם הישראלים. מסתבר אם כך שאין בעצם סיכוי לקולות המתונים משני הצדדים להתגבר ולהוביל לשיתוף פעולה בין הניצים, יהודים וערבים.

"ככה אתה מתחזק שליטה באוכלוסייה אזרחית, נזכר ברגד ב'קבוצת פקודות' של אלוף פיקוד דרום בעזה, באינתיפאדה הראשונה. צריך להרגיל אותם להיות עם האף למטה וראש באדמה, כל הזמן לייצר פקודות כדי שיתרגלו לציית, כל הזמן לגזור גזרות ולבדוק איך הן משפיעות, כל הזמן לשנות נהלים לפני שימצאו דרכים להתחמק; צריך לנהל את חיי היומיום שלהם כמערכת ברורה ונמשכת של שולט ונשלט; שיתעסקו בקטנות מעבר, ברישיונות, אפילו לחמור, שלא יהיה להם זמן וכוח לרעיונות אחרים".

ברגד הצלם תוהה אם "צילום שמנכיח עוולה יעזור למאבק", ואומר לעצמו שהתקווה שכך יקרה "מזמן הוכחה כשגויה".

אני בטוחה שעודד ידעיה שואל את עצמו שאלה דומה: האם הספר שלפנינו, שאותו כתב כדי לספר על עוולות גלויות ונסתרות, יוכל להשפיע במשהו על המציאות? ייתכן שלא. וייתכן שכל גרגר נוסף מצטבר בסופו של דבר למסה קריטית שתביא בסופו של דבר לשינוי המציאות עצמה, ולא רק את העמדות כלפיה.

ירמי פינקוס, "החמדנים, קומדיה מחיי האמנים": האם תפקידם של אמנים – לקשט?

ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, שראה אור בימים אלה, שונה מאוד מקודמיו. הוא מעורר תחושה שלא מדובר הפעם בציור שמן ולא באקוורל, אלא בקומיקס, או בסרט מצויר. הכול יכול לקרות. במהלך הקריאה, כשיש כל מיני התרחשויות מוזרות למדי וכשהכול בסופו של דבר מסתדר לטובתו של גיבור הסיפור, מתעוררת התחושה שכמו בסרט מצויר, גם אם הגיבור יעבור את ראש ההר ויפסע מעל תהום, הוא ימשיך לצעוד באוויר…

התהפוכות השונות לא שייכות לגמרי לעולם המציאות, ויש תחושה של משהו שטוח, שמתבטא אפילו בציור העטיפה לספר: הקווים הסכמתיים משקפים את רוחו של הרומן.

התחושה שמדובר בסרט מצויר מחוזקת במעין תחבולה, אפיון רטורי שפינקוס מעניק לבנימין בובק, גיבור הסיפור: בובק מקפיד לקטוע שוב ושוב את הדברים שהוא אומר במילה "וכולי" (היא מופיעה, על פי הספירה של הקורא האלקטרוני, 77 פעמים לאורך הרומן!). הנה כמה דוגמאות: "ממליץ להשתמש בכיס המרה וכולי", "בגלל גב תפוס וכולי", "קול חם כענבר מבטן האדמה וכולי", "אוהב אותה אהבת אמת, וכולי", "שניים וחצי חדרים, מטבח משנות השישים, וכולי", "אתר תיירות מספר אחת, וכולי", "התנשקנו וכולי" – הכול וכולי, וכיוצא בזה, כל הזמן רק מרפרפים, לא מתעכבים, שוב דבר לא מצדיק התעמקות, פירוט, שקיעה…

במרכזו של הרומן, המסופר כאמור בגוף ראשון, צייר כבן שבעים, שמוקף בחבורת אמנים בוהמיינים. הם מרבים לשתות, לרכל, להיפגש בשעות הלילה המאוחרות במגוז – בית קפה-בר תל אביבי. הכול לוטשים עיניים אל עזבונו, ומנסים להביא אותו לידי כך שיוריש להם את רכושו, שכן לכולם ברור שהוא חולה מאוד.

הרומן מתחיל כך: "מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה."

כלומר, גם בובק עצמו חושד שהוא חולה מאוד, אך מקפיד להסתיר מהרופא את הגוש שהולך וגדל בבטנו.

אבל הרי הוא המספר. אם כך לאורך הסיפור די ברור לנו שהוא לא ימות (אלא אם ינקוט הסופר בתעלול ספרותי כלשהי….). עם זאת, לא ברור איך תסתיים כל ההתגודדות סביבו, ואת מי יכתוב בצוואתו. ובינתיים אפשר להשתעשע מכל המזימות החמדניות שנרקמות סביבו. לא רק חבריו האמנים עוסקים בכך, אלא גם בני משפחה שצצים לפתע ומנסים לכאורה לאמץ אותו אל חיקם המאוס.

פינקוס מיטיב לבטא את המיאוס המיזנתרופי שחש האיש, שמפטיר שוב ושוב "טוב מותי מחיי", בכל פעם שהוא מוזמן להשתתף בפעילויות שונות. למשל, לטוס לחוץ לארץ: "כבר אז – אף שטרם מלאו לי שישים – נראתה לי חופשה בחוץ לארץ כיגע מתמשך: ביטוח נסיעות – מזוודות – השכמה לפנות בוקר, שעות של המתנה בבתי נתיבות – אין למצוא מונית פנויה – מיטות לא נוחות בבתי מלון – חברים למסע כופים עליך את רצונם – טוב מותי מחיי".

כל דבר מעולם המעשה הוא מעדיף לדחות ל"אותו מועד נעים הקרוי 'בקרוב'".

פינקוס שנון ומשעשע. הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לעקוץ, מכל הבא ליד, ולא מהסס להשתמש אפילו משפט שאותו זכינו לשמוע מצוטט לכאורה מפיה של גבירה מרושעת: "אנחנו אירופים, יש לנו קיבה עדינה, זה לא בשבילנו האוכל הזה", אומרת לבובק אשתו של הדודן שצץ פתאום (אותה הוא מכנה "חולי" ואת בעלה – "בריאות").

התיאורים המיזנתרופיים הפרועים מופיעם בלי הרף. הנה כך למשל הוא מתאר אישה שהוא פוגש בפריז: "שמץ מפריז דבק בה: התלתלים הכסופים רעננים וגזורים בחן, צעיף ירוק יפהפה ושופע שנצים לצווארה – ספוגית להדחת כלים שהנביטה ניצנים".

משעשע לפגוש דמות שכאן היא שולית, אבל מוכרת לנו היטב מאחד מספריו הקודמים של פינקוס: יוסף צינמן, בעל מכולת. בספרו בזעיר אנפין תיאר פינקוס את בני המשפחה של אותו צינמן, את כל הקשרים המסועפים ביניהם, וכאן, ברומן החדש, נראה שנותרה רק שארית מרוטה מכל אותה משפחתיות שהכרנו בעבר. לא רק בדמות של צינמן, הרומזת על מה שהכרנו ברומן קודם, אלא גם בדמויות של שני בני הדוד של בובק. הנה, כך נראית משפחתיות של מי שהוריהם הלכו לעולמם, הם עצמם התרחקו מאוד זה מזה, וכיום הם נפגשים רק באילוץ ובציניות.

פינקוס לועג לכולם, אך במיוחד למי שאינם מבינים מהי אמנות. "צריך לדאוג לכם, האמנים", אומרת מישהי שאין לה מושג על מה היא מדברת, "כל כך קל לנקנק אותכם! אתם נולדתם בשביל לקשט לנו את החיים, לא בשביל לעבור על מכתבים מהבנק".

ובכן, לא. אמנים לא נולדו "בשביל לקשט" למישהו, וגם הספר שלפנינו לא מבקש לקשט, אלא, אולי, להפך: לתאר כיעור, ועם זאת לומר לנו – חפיף. הכול זורם. לא צריך לקחת שום דבר באמת ברצינות.

מיכאיל בולגקוב, "מחול שדים": תרגיל אצבעות?

מיכאיל בולגקוב מוכר בעיקר בזכות הרומן המופתי שלו, האמן ומרגריטה שבתרגומו הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה.

יצירותיו הראשונות של בולגקוב ראו אור ברוסיה באמצע שנות העשרים, אבל נחשבו חתרניות והפצתן נאסרה. האמן ומרגריטה ראה אור לראשונה ב-1966, עשרים ושש שנה לאחר מות מחברו. עד אז הועבר כתב היד (תרתי משמע!) של הרומן מיד ליד, בחשאי, וסופר לי כי יש הטוענים שהשורות הראשונות בספר שימשו מעין ססמה בְּקֶרֶב "יוֹדְעֵי ח"ן", כלומר, אלה שהיו בקיאים בחוכמת הנסתר של מתנגדי המשטר הסובייטי הרודני והרצחני. אלה השורות, בגרסה הראשונה שתורגמה לעברית (שמו של המתרגם חסוי והוא מיוצג בספר בשתי אותיות: א.ר.) "בשעת השקיעה של יום אביב אטום ושחון הופיעו ב'אגמי האבות' שני אזרחים. האחד, כבן ארבעים, לבוש חליפת קיץ אפורה, היה גוץ, שחרחר, מפוטם, קרח, בידו מגבעת הדורה המקופלת בצורת עוגה ופניו המגולחים למשעי ענודים משקפים עצומים במסגרת קרן שחורה. השני היה צעיר אדמוני, מתולתל, שכובעו המשובץ שמוט לו על פדחתו, לבוש חולצת פסים, מכנסים מעוכים ונעול סנדלים שחורים", כך בתרגום הישן, שראה אור ב-1969 בעם עובד. בתרגום החדש, מעשה ידיו של פטר קריקסונוב, שראה אור ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים, נראות שורות הפתיחה של האמן ומרגריטה כך: "בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי הפטריארך שני אזרחים. אחד מהם, כבן ארבעים, לבוש חליפה קֵיצית אפורה, היה קטן־קומה, שערוֹ כהה, והוא מפוטם וקירח; את כובע הלבד הסולידי שלו אחז ביד, ואת פניו המגולחים בקפידה קישטו משקפיים בגודל על־טבעי, הנתונים במסגרת קרן שחורה. האחר – איש צעיר ורחב-כתפיים, אדמוני וסתור שיער שכובע המצחייה שלו הוסט לעורף – היה בחולצה פתוחה, במכנסיים לבנים מקומטים ובנעלי התעמלות שחורות".

כאמור, שמעתי שמי שהכיר את השורות הללו (ברוסית, כמובן), וידע לצטט אותן בעל פה, נחשב "אחד משלנו", איש סוד שאפשר לסמוך עליו.

את מי שאוהב את האמן ומרגריטה (או – השטן במוסקבה) המופלא תעניין הנובלה מחול השדים שכתב בולגקוב ב-1924. אפשר לראות בה ניצנים מסוימים, בזעיר אנפין, של יצירתו הגדולה האחרת, הרומן המונומנטלי החד פעמי.

מחול השדים מתחיל כסיפור ריאליסטי שמתאר את קשיי החיים בברית המועצות של שנות העשרים. בעמוד הראשון החבר קורוטקוב, "לבלר מן המניין" שעובד בחברה לייצור גפרורים, בטוח כי "ישרת באספקה עד סוף ימיו עלי אדמות". הוא לא מעלה בדעתו "את הרעיון שתהפוכות הגורל האכזר שרירות וקיימות בעולם", ולכן "בחסות אסמרגף", החברה שבה הוא עובד, הוא חי חיי שגרה שאננים ובטוחים.

אבל כבר בעמוד השני המציאות מתחילה להתערער: איש המכונה "הקופאי" מגיע לעבודה ובידו "תרנגולת מתה גדולה, שצווארה נמלק," מניח אותה על תיק המסמכים ומודיע: "כסף לא יהיה."

העובדים המזועזעים מתבשרים שמשכורתם לא תשולם עוד. בהמשך מתברר להם שבמקום כסף, ישלמו להם "בתוצרת הייצור", כלומר – בגפרורים.

החבר קורוטקוב עדיין שאנן: הוא מקבל כמה חפיסות של גפרורים, ומתנחם: הוא ימכור אותם. מה רע.

העניינים מתחילים להתדרדר כשהוא פוגש שכנה דומעת, שכורעת לצד "שורת בקבוקים מלאים בנוזל אדום כהה ופקוקים בעיתון".

קורוטקוב תוהה: "האם זה דיו?"

ושכנתו המייפחת משיבה: "יין קודש."

קורוטקוב מבין מיד: "מה – גם לכם?" ולשאלתה הנדהמת "גם לכם נתנו יין הקודש?" הוא משיב "בקול עמום", שהם קיבלו גפרורים.

הסיפור עדיין ריאליסטי וסביר.

אפילו כשהשכנה מודיעה לו כי בעצם סידרו אותו, "הם הרי אפילו לא נדלקים!", והוא מתחיל לבדוק אותם, כמו בבדיחה על הרשל'ה, בכך שהוא מצית אותם בזה אחר זה כדי לבדוק אם הם נדלקים. הסיפור עדיין שומר על נופך ריאליסטי.

אבל די מהר הכול נהפך לחלום בלהות של נרדפות ושל בירוקרטיה שמחסלת כל שריד של היגיון. הבוס של קורוטקוב מתחלף. הבוס החדש קפריזי ואלים. מתחוללת אי הבנה מצערת ומבעיתה: החבר קורוטקוב מבלבל בין שמו של הבוס החדש, גטסקי, לבין המילה "גטקס", ונגרמת תקרית מסוכנת ומביכה. קורטוקוב מאבד את המסמכים המזהים אותו ובלעדיהם אינו יכול לעשות מאומה, והוא רק נלכד שוב ושוב בסבך מסחרר של בלבול והטעיות.

ככל שהסיפור מתקדם, כך הולכים וגוברים הטירוף ותחושת הבלהה. דמויות לובשות ופושטות צורה, עד שאחת מהן אפילו נהפכת פתאום "לחתול שחור, בעל עיניים זרחניות", שמזכיר כמובן את אחת הדמויות הבלתי נשכחות מהאמן ומרגריטה, החתול בהמות, זה שמשתף פעולה עם השטן.

נראה כי הנובלה שלפנינו שימשה לבולגקוב כמעין תרגיל אצבעות לקראת הכתיבה הנרחבת והמורכבת של הרומן הגדול שלו. היא מעניינת בעיקר ככזאת.

תרגום: שירלי פינצי לב

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

ג'ניפר בר לב, "מיניון": אזהרת טריגר

מיניון, ספרה הראשון של האמנית ג'ניפר בר לב, הוא רומן מוזר ומטריד, שלא לומר – מרגיז ומקומם. המוזרות המטרידה שלו נובעת מכך שהוא מציג את הדמות המרכזית, בעצם היחידה, של מיניון, יהודייה צעירה שחיה בוושינגטון באמצע המאה ה-20 ואת התנהגותה החריגה, אבל אינו נוקט עמדה לגביהן.

המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בתקווה שמשהו יתגבש, שאבין סוף סוף מה בעצם אני קוראת. קיוויתי שזהו כתב אישום כנגד אחת התופעות המחרידות ביותר שהאנושות מכירה מאז ומתמיד בזוועה הטמונה בה: זאת של גילוי עריות.

"ייהרג ובל יעבור": זה הדין שקובעת ההלכה לגבי גילוי עריות, האם יש בכלל צורך להסביר את חומרתה של העבירה?

אבל ברומן שלפנינו יש, לכאורה "נרמול" של העניין. כאמור, קיוויתי עד סופו שאתבדה, אבל העלילה נמשכה ונמשכה, וגילוי העריות שעברה מיניון עובר בשקט ובטבעיות גמורה. היא עברה זאת לא רק בילדותה, אלא אפילו ביום נישואיה: היא משתפת פעולה עם אביה שמגפף אותה עד שהוא גומר, והיא מתחתנת עם "השפיך" (כך בספר) שלו על שמלת הכלה שלה… מה יכול להיות יותר מגעיל ומזעזע? אבל לא כאן, בספר שלפנינו. כאן מיניון ממשיכה לאהוב את אביה, מתגעגעת אליו, מחבקת, מאפשרת, וכאמור – משתפת פעולה.

האם נראה בהמשך את הנזק שנגרם למיניון? את היותה פגועה? רק פעם אחת אנחנו עדים למחשבה קצרה וחולפת שלה, שאותה היא בולמת באיבה: נזכרת להרף עין בסטייה של אביה, אבל מיד מסלקת את המחשבה וקוטעת אותה.

האם עלינו להבין שהמיניות האובססיבית שלה היא תוצאה של הפגיעה בה? אבל האובססיה שלה לא מתוארת כעניין שלילי או הרסני. היא נעתרת למין מזדמן עם כל ארחי פרחי, היא מוצאת את עצמה בקשר סדו מזוכיסטי, היא משתתפת באורגיה, ובעצם נהנית מאוד מכל העיסוקים הללו! היא לא משלמת שום מחיר, לא ניזוקה משום התנהגות קיצונית, לא סובלת, לא נהרסת, בעצם, לא קורה לה שום דבר!

אי אפשר שלא להיזכר בספר אחר, על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, שמטפל בחוכמה ובעדינות בפגיעה כמעט סמויה מהעין של אב בבתו. מקיואן מראה בתחכום רב כיצד פגיעה כזאת יכולה לשבש חיים שלמים, בניגוד למה שמתרחש בספר שלפנינו.

אמנם לקראת הסוף, כשמיניון מגיעה לישראל, היא מגלה בפעם הראשונה את היכולת לומר לגבר "לא" (ולא שלפני כן היא רצתה לסרב! את כל המגעים המיניים שלה היא קיימה בחדווה רבה, גם עם גברים לגמרי זרים), אבל השינוי שמתחולל פתאומי, לא נובע משום תהליך, לא משכנע וגם לא משמעותי. זה לא שהיא למדה משהו חשוב, שהתפתחה, שהשתנתה. השינוי פתאומי מדי, ואין לו בעצם משמעות או סיבה כלשהי. ככה פתאום, בבת אחת, בישראל, מתאפשר לה בן רגע, לקבוע גבול למתירנות הקיצונית שלה, ועם זאת גם בישראל, רגע אחרי שסירבה להצעה מגונה של מציל בחוף הים, היא מאפשרת לעובר אורח למשש את שדיה, ככה סתם, באמצע הרחוב…

ומדוע, בעצם שתשתנה? הרי אותה המתירנות לא הפריעה ולא הזיקה לה בשום דבר. כשהיא מחליטה להתרחק מבעלה, אביה מסדר לה את העניינים, קונה לה מכונית, שוכר לה דירה, שולח אותה ביחד עם אמה ועם העוזרת הלא לבנה שלהם לפלורידה, מסדרים לה מיד עבודה ועוזרת-מטפלת צמודה שלוקחת על עצמה את הטיפול בילדתה הקטנה, שמיד מתלהבת מהמטפלת החדשה. הכול כל כך פשוט ונוח וקל. שום מאמץ לא נדרש. הכול מסתדר בנוחות ובקלות. כשמתחשק לה לטוס לישראל ההורים שלה מתנדבים מיד לקחת אליהם את בתה הקטנה. הם אולי קצת שתלטנים, אז מה? יומיים אחרי שאמה מסרבת לקנות לה איזה אהיל מוזהב היא מתמרדת: האימא נוסעת בחזרה הביתה ומיניון קונה לעצמה את אותו אהיל בדיוק, קובעת את סידורי הלינה בביתה החדש בניגוד להנחיות של אמה, וממשיכה למצוא לעצמה גברים שונים, להנאתה הרבה.

מה בעצם מספר לנו הרומן? מה אומרת לנו דמותה של מיניון? שכיף לשכב עם כל טיפוס לא מוכר שנתקלים בו באקראי, ככה, סתם, ושמשגלים כאלה יכולים להסב עונג אינסופי? ושזה יכול לקרות לאישה ש"מראה האיבר של אבא שלה, מקציף מסבון ומבריק ממי מקלחת מוכר לה ממש כמו מראה ברכיה המורמות כשרגליה נשענות על שרפרף קטן מול האסלה בעולם הסודי המשותף לשניהם"?

יש כאן למעשה צורך ב"אזהרת טריגר": כפי שנהוג לכתוב בפורומים של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד בקרב נפגעות גילוי עריות, כדי שקוראות ידעו שאולי מוטב להתרחק מהטקסט, כי הוא עלול לפגוע בהן. כי אכן, התיאור הזה, והוא לא החמור מכולם, ממש מסוכן. יש בו רוע מפחיד. הוא מנרמל סיטואציה איומה ונוראית, ולא דן אותה לכף חובה. אם הכוונה של המחברת דווקא כן למתוח ביקורת על אביה של מיניון, היא עושה זאת באופן כל כך סמוי, שהוא בעצם נסתר מהעין. אסור, פשוט אסור לכתוב כך! זה לא מוסרי, זה מזויף, וזה פשוט דוחה.

הגעתי עד סופו של הרומן ולא הרגשתי שמשהו בו גואל את תחושת הדחייה שהתעוררה בי למעשה ממש מתחילתו, כשאנחנו פוגשים את אביה של מיניון שמתחרמן משדיה הגדולים, הנוטפים חלב, של בתו שזה עתה ילדה את בתה, ואחרי כן את הרופא שאליו לוקחת אותה אמה בהיותה בת חמש עשרה, כדי שיגיד מה צריך לעשות עם אותם שדיים ענקיים. (בהמשך הרופא מתחרמן גם מצליל חיכוך הרגליים של האם). קיוויתי שאחרי ההתחלה המחרידה והמבחילה הזאת יגיע המשך שיצדיק את קיומה, אבל זה לא קרה.

התחושה החזקה ביותר שהתעוררה בי בסופו של דבר הייתה שג'ניפר בר לב השתוקקה בעיקר to shock the bourgeoisie: להתריס. להעז. לתאר מיניות נשית לוהטת. לדבר על הכאב בווגינה הלא מסופקת, להתרברב בשדיים מפוארים. אני מבקשת להדגיש: לא אלה החלקים שזעזעו אותי. גם לא המתירנות של מיניון. הזעזוע שלי נובע רק מהחשד שלכותבת אין באמת מושג מה המשמעות של פגיעה מינית של אב בבתו, ואיך באמת נראים יחסים בתוך משפחה שבה זה קורה. הנגיעה הגסה הזאת בעניין כל כך רגיש וכאוב נעשתה לטעמי לא בתעוזה אמיצה, אלא בעזות מצח.

שחר ג. יפה: "כלבים ישנים": מי כתב? מי העיר ומדוע?

הקונוונציה הספרותית מוכרת: מישהו מביא בפנינו סיפור שנתקל בו באקראי. על הדעת עולה למשל המספר החיצוני באנקת גבהים, דמות שולית שמוסרת לנו את פרטי העלילה כפי שסיפרה לו אותה דמות אחרת, נלי דין, אישה שעבדה בבית שבו התרחש הסיפור העיקרי.

אבל בסיפור שלפנינו העניינים מסובכים הרבה יותר. כי באנקת גבהים ידועה ונהירה לנו זהות הכותבת של הרומן: אמילי ברונטה, ואילו בכלבים ישנים אי אפשר שלא לחשוד בזהותו. אמנם על גב הספר מופיעים פרטים תמציתיים מאוד על אודותיו: הוא, כך כתוב, "מחנך, יליד 1983, המתגורר עם משפחתו בתל אביב", אבל משום מה התעורר בי חשד. האומנם אדם כזה קיים באמת? סופר שזהו שמו, וזהו ספרו הראשון?

החשד התעורר בין היתר מכיוון שה"עורכת" הבדויה המופיעה בהקדמה לסיפור, מכונה "פרופ' יפה ג.", והיא, כך נכתב מתחת לכותרת, "ערכה והוסיפה דברי מבוא ופרשנות".

לאורך הסיפור מופיעות הערות שוליים ידעניות מאת אותה "פרופ' יפה ג.". הן מוסיפות לכתוב מעין נופך עיוני של הסברים מלומדים, אך בשלב מסוים, לקראת סופו של הסיפור, היא עצמה מצטרפת לסיפור בגופה.

מניין הגיע אליה? "פרופ' יפה ג." מצאה אותו לכאורה בשולחן הכתיבה שלה. מי הניח שם את הדפים? באמת המנקה שלה? ומי כתב אותם? באמת אישה זקנה ואלמונית שאותה ביקרה המנקה רק פעם אחת?

לקראת סופו של הסיפור מתרחשת התפנית שהזכירה לי במידה מסוימת את הניתוח של פרויד לסיפור "גרדיווה": גיבור הסיפור חולם על אישה שחיה בפומפיי, ואז הוא נוסע לפומפיי, כדי לאתר שם את טביעות רגליה…

זה בערך מה שקורה ל"עורכת" הסיפור שלפנינו: היא נוסעת לסדום, בעקבות מה שקראה בסיפור, ש"עורר אותה," כך נכתב על גב הספר, "לקריאה פרשנית שהופכת לאובססיה". קיומה (הבדוי!) מתערבב עם הבידיון של הסיפור, ואנחנו נשארים בעיקר עם גילוי מרעיש, אם גם פתאומי מדי, שנוחת על אנה, הילדה שהסיפור מגיע אלינו מפיה (לכאורה).

סיפור חייה הקיצוני מאוד של אנה מושפע מההיסטוריה הישראלית. הוא מתרחש בראשית שנות החמישים, בשכונת עולים קרוב אל שפת הים של תל אביב. העבר מפתיע את אנה וכשהאמת עליו נחשפת בפניה, היא יכולה להבין את הסבל שהיה מנת חלקה מאז ומתמיד, ואת הסיבה לכך שאמה, כך נראה, אוהבת רק את אחותה הקטנה.

מדובר בספר קצרצר, למעשה בסיפור, אפילו לא בנובלה: טווח הנשימה בו אינו מבטיח התפתחות ממושכת ומרובדת. לרגעים לא ברור אם הוא לגמרי ריאלי, או שמא המראנו אל מחוזות סוריאליסטים, ואולי המציאות עצמה, במיוחד בישראל של אותם ימים, הייתה סוריאליסטית, כשמה שלא נראה אפשרי התאפשר והתרחש.

הערות השוליים של "העורכת" הן כמובן חלק אינהרנטי מהסיפור. כך למשל: "המחברת בדגש הניתן דווקא למחזור ולדם, אך ברור שרגישות יתר לגוף המתבגר נמצאת בבסיס התיאורים שבהם היא בוחרת להקיף את דמותה של אנה", או: "הסלע הוא ארכיטיפ פאלי (ויש שיאמרו: אדיפלי). מיקומו דווקא בנקודה זו מצביע על היחסים הפתולוגיים שיש לאנה עם דמות האב. בנקודת הקושי מופיע האב הסמלי המיוצג על ידי הסלע הגברי, כדי להציע נחמה".

ברור שמי שכתב את הסיפור ביקש להוסיף לו נופך של ניכור, בדומה למה שנהג לעשות ברכט במחזותיו: יצירת ריחוק, כדי לעורר תחושה של אובייקטיביות, מתוך שיפוט כלפי המתרחש והפעלת שיקול דעת. ברכט קיווה שכך יוכל הצופה לחשוב על מה שמתרחש ולמתוח עליו ביקורת, לא להיסחף לתוך הסיפור ולשכוח שמדובר בבדיון. ברכט עשה את זה באמצעים שונים. למשל – השחקנים בהצגות שלו נהגו לשיר. אמצעי אחר: אל מה שהתחולל על הבמה נוספה קריינות מבארת ומפרשת – ממש כמו שעושה "העורכת" המלווה את הסיפור שלפנינו בביאורים ובפרשנויות.

התכסיס מצליח: אנחנו לא הולכים שבי ולא נסחפים, ועם זאת נשארים בתום הסיפור עם מחשבות על המשמעות של מה שקראנו.

שטפן צוויג, "המנורה הטמונה": האם המנורה מבית המקדש קדושה?

אנחנו היהודים – מסביר רבי אליעזר לילד בשם בנימין, שנגזר עליו לשמש כעד באירוע שילווה אותו עד יום מותו, כשיהיה ישיש בן שמונים ושמונה – שונים מבני עמים אחרים, כי "אנחנו יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחרי משמעות שהיא מעבר לחושינו". בניגוד לנו, הם, הגויים, "יצרו את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל". אנחנו היהודים, הוא ממשיך ומסביר, "תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה", כי כל מה שגשמי הוא בר חלוף, ואילו "הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח".

מעניין לבחון את אותה "אמונה בבלתי נראה" על רקע המשכו של הסיפור שרקח צוויג בנובלה שלפנינו. במרכז העלילה מצויה מנורת שבעת הקנים שטיטוס חמס ולקח לרומא, אחרי שהחריב את ירושלים ואת בית המקדש השני.

הסיפור מתחיל כאשר שבטי הוונדלים שפלשו לרומא שודדים את כל אוצרותיה ולוקחים אתם גם את המנורה, שהייתה עד אז גנוזה בין כל אוצרות העיר, ולא הייתה נגישה ליהודים שמהם נגזלה מלכתחילה. כמה נכבדים מיהודי העיר מחליטים ללוות את המנורה המתרחקת מהם עוד יותר בדרכה האחרונה, עד לנמל, משם תפליג ותיעלם מעיניהם. הם לוקחים אתם את הילד בנימין כדי שיראה את המנורה, וכך יהיה העד החי האחרון לקיומה. תמיד יוכל בעתיד לספר שראה את המנורה עצמה, זאת שבה נגע לפני שנים רבות משה רבנו בכבודו ובעצמו, לפני שהגיעה אל בית המקדש הראשון, ואחריו – גם אל השני.

"כדי שהלב שלנו לא יתנכר אף פעם לחובתו לעבוד את הבלתי נראה, שהוא הצדק, הנצח והחסד, יצרנו לעצמנו כלים לעבודת האל, כלים שדרשו תשומת לב תמידית, מנורה שבה בערו תמיד הנרות, שולחן שעליו היו מוצגים תמיד כיכרות לחם הפנים. אלה לא היו בני דמות של של הישות האלוהית – זכור זאת היטב – כפי שיצרו העמים האחרים בכפירתם",

שוב ושוב מסבירים לו, לילד, עד כמה האמונה היהודית מתעלה מעל הגשמי והארצי, עד כמה היא רוחנית, והנה לאורך כל הסיפור מתקיים מרדף עז ולוהט אחרי חפץ שהוא בכל זאת, ובסופו של דבר, גשמי: המנורה מבית המקדש שבעצם סוגדים לה ממש!

לאורך עשרות שנים מנסים יהודים למצוא אותה. הם מתרגשים כשהיא מתגלה, ועושים מאמצים עילאיים לקבל אותה בחזרה לידיהם. הם נסערים מהידיעה שמקומה התגלה, ובסופו של דבר אחד מהם מצליח אפילו ליצור העתק מדויק שלה. מה אם כן ההבדל בין המנורה המקורית לזאת שהעתיקו אותה בזהב, על כל פיתוחיה, משקלה, ועל יופייה המיוחד? האחת מסתמנת כקדושה, רק משום ששכנה בעבר בבית המקדש, והאחרת, ההעתק שלה, חסרת כל ערך רוחני, אף על פי שהיא זהה לה לחלוטין.

היכן אם כן ההתנכרות אל הגשמי שהוא בר חלוף, לעומת הרוחני המתעלה מעליו? מה מאציל על המנורה המקורית את ייחודה? האם איננה בעצם חפץ שדומה במידה רבה לחפצים המואלהים של בני דתות אחרות? ואולי אפשר למצוא את התשובה לתהיות הללו במה שקורה בסופו של הסיפור, בפתרון שמציע צוויג באמצעות אחת הדמויות המרכזיות בסיפור ובתשובה לשאלה – מה דינו של חפץ קדוש?

הפתרון מזכיר את עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח: "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי."

מעניין לחשוב על כך שצוויג פרסם את הנובלה שלפנינו לראשונה ב-1938, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

היהודים בסיפור שמשתוקקים כל כך אל המנורה מאמינים כי כלי הקודש שנדדו בעולם "שמורים בתוך ארון הברית", הוטמנו באוהל, שאותו נשאו אבותיהם, שגם להם לא הייתה ארץ משלהם. הם נשאו אותו "על כתפיהם. כשנח האוהל עם כלי הקודש, רשאים היינו גם אנחנו לנוח, וכשהוא נדד, נדדנו איתו. במנוחה ובמצעד, ביום ובלילה, אלפים ועוד אלפים של שנים היינו אנחנו היהודים מכונסים תמיד סביב הקודש הזה, וכל עוד התמדנו ביחסנו הזה לקדושה, נותרנו בני עם אחד בארצות גלותנו."

אבל בשלב מסוים "עייפנו מנדודינו, כי האדם כמהַ לאדמה, כפי שהאדמה כמהה לאדם," ואז הגיעו "אל הארץ שהבטיח לנו משה", ולקחו אותה לעצמם "בדין". בארץ "זרענו וחרשנו ושתלנו גפנים ובייתנו את החיות, גידלנו לנו שדות פוריים והצבנו סביבם גדרות, והיינו מאושרים על שאיננו עוד הדחויים והעלובים בקרב העמים ושאיננו עוד אורחים נצחיים בניכר".

את כל זאת כותב היהודי שנולד באוסטריה, כתב בגרמנית, והיה לסופר המצליח ביותר בגרמניה, עד שנות השלושים, כשהנאצים עלו לשלטון, והוא נאלץ לגלות ממולדתו, ובסופו של דבר התאבד בניכר. אי אפשר לקרוא את השאלה ששואל הילד בנימין "אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו?" בלי לחשוב על מצבו של צוויג בשעה שכתב את הסיפור. ואי אפשר גם להתעלם מהתשובה שמתחילה בהדהוד של השאלה: "הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוֹ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, מה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו?" והזקן מוסיף ואומר: "לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי," ובסופו של דבר הוא מודה: "אני לא יודע למה. כי אנחנו לא מכירים את תוכניותיו של אלוהים ולא מנחשים את מחשבותיו", ומוסיף ומנסה למצוא נחמה, "אולי יש פשר לסבל שהוא גוזר עלינו, ואולי כולנו מכפרים על אשמה."

ויקטור פראנקל מצא פשר באושוויץ. שטפן צוויג איבד בסופו של דבר את היכולת למצוא אותו.

מה היה קורה אילו בכל זאת נאחז בחיים, אילו לא ויתר ולא התאבד? האם כפי שסיפר על עברם של בני עמו, היה גם הוא מתעייף מהנדודים ועולה לישראל? היה מאמץ אותה כמולדת? ומה אז? היה כותב בעברית? איך היה מתקבל כאן? כמו אלזה לסקר שילר, למשל?

נכון, אין שום טעם בשאלות הללו של "מה היה אילו". צוויג מת בפברואר 1942, ייתכן אפילו שלא הספיק לשמוע על ועידת ואנזה ועל "הפתרון הסופי".

בכל מקרה, הוא השאיר לנו קורפוס ענקי של סיפורים ונובלות שמחלחלים לאט לאט אל העברית, וכשהראל קין מתרגם אותם בעברית היפהפייה שלו, אפשר רק לשמוח.

הנובלה שלפנינו שונה לגמרי מכל הסיפורים הקודמים של צוויג שקראתי, ומעניין מאוד להיפגש עם פן אחר של כתיבתו.


הנה רשומות קודמות על כמה מהספרים צוויג, שכל אחד מהם מרגש ומאלף בדרכים שונות ומיוחדות: העולם של אתמול, מכתב של אלמונית, הנערה מהדואר, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, קוצר רוחו של הלב, כל אחד מהם חגיגה בפני עצמה!

Russell Banks, The sweet hereafter | "המתיקות שאחרי": כמה כסף שווה זוג רגליים?

על פי פתגם אפריקני נודע "צריך כפר שלם", כלומר, דרושה קהילה שלמה כדי להצליח לגדל ילד שיתפתח כיאות. (הילרי קלינטון הוסיפה על כך סעיף נוסף, בספרה It Takes a Village: And Other Lessons Children Teach Us, כלומר – צריך כפר שלם, ועוד שיעורים שילדים מלמדים אותנו).

הפרפרזה בספר המתיקות שאחרי שונה: "עיירה זקוקה לילדים שלה", כך אומרת לעצמה אחת הדמויות הראשיות לקראת סופו של הרומן . העיירה סאם דאם, שבה הוא מתרחש, איבדה ארבעה עשר ילדים כשבבוקר חורפי אחד סטה אוטובוס ההסעות בדרכו אל בית הספר והתהפך לתוך שלולית עמוקה של מי קרח.

את מי אפשר להאשים בתאונה? את דולורס דריסקול, הנהגת, אחת מתושבות העיירה שהכול מכירים ואוהבים? אולי את העירייה, או את מדינת ניו יורק, שבה שוכנת העיירה?

ואם יאשימו, האם יתבעו מישהו לדין? מי ירוויח מתביעת נזיקין, ואיך ייתכן שיש מי שמתנגד לה?

הרומן שלפנינו פורש את השתלשלות המעשה ואת תוצאותיו מתוך כמה נקודות מבט שונות: של הנהגת, דולורס דריסקול, של אחד האבות, בילי אנסלי, ששני ילדיו, תאומים בני שש, נהרגו, ושל ניקול בארנל, תלמידת כיתה ט', יפהפייה ומלכת הנשף של העיירה ומנהיגת קבוצת המעודדות, שלא נהרגה בתאונה, אך נפצעה קשה, ומן הסתם תישאר עד סוף ימיה משותקת, בכיסא גלגלים. הכול מספרים לה שהיה לה מזל גדול, ואנחנו מלווים אותה בתהייתה על מה הם מדברים, על איזה מין מזל מדובר כאן?

ראסל בנקס מיטיב להיכנס לעורן של הדמויות, לספר לנו עליהן, וגם כמובן – אלה על אלה, מנקודת המבט של זולתן. הטכניקה הזאת מזמנת הארות והפתעות. תמיד מעניין להיווכח בפערים שיש באופן שבו בני אדם שונים רואים זה את זה או את עצמם. כך למשל אישה שנראית לאדם אחד מגושמת וסתמית, היא בעיני אדם אחר מושכת ופלרטטנית, וגבר שמעצבן אדם אחד, מעורר אמפתיה וחיבה אצל אדם אחר. והרי כך בדיוק קורה בחיים. הסתירות הקטנות והמשעשעות מתגלות גם כשמבחינים בפערים שהדמויות אינן ערות להן. למשל, מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין שמגיע לעיירה הקטנה, מבין ששגה בבגדים המהודרים מדי שלבש, ומחליט שבפעם הבאה יבוא במכנסי צמר וחולצה משובצת. כשניקול בארנל רואה אותו כעבור כמה חודשים בבית המשפט, היא אומרת לעצמה שבבגדיו "הרגילים", כלומר – באלה שלבש למעשה רק כדי להיראות וטבעי בעיני תושבי העיירה – הוא נראה לה "יותר ידידותי ועדין"…

המתח שנבנה בהדרגה נובע בין היתר מאותם פערים גדולים וקטנים שקיימים בין הדמויות, ובעיקר מהסודות האפלים המתגלים לעינינו. כך למשל העיירה, שתושביה אוהבים אותה וגאים בה כל כך, נקראת על שם אחד המייסדים שלה, ובאמצעות הנערה ניקול בארנל שחקרה את קורות העיר לטובת עבודה שהוטלה עליה בבית הספר נודע לה ולנו שאותו סם דאם היה אדם שנוי במחלוקת: "הוא רימה אינדיאנים ונישל אותם מאדמתם, וקנה לעצמו פטור משירות בצבא בזמן מלחמת האזרחים".  ניקול רודפת צדק. היא כועסת על הוריה שרוצים להצטרף לתביעה נגד הרשויות. "את מי שמחליט לפתוח בהליכים משפטיים אחרי שהילד שלו נהרג בתאונה, וזאת בתקווה לקבל קצת כסף מהמדינה, אפשר להבין. ועם זאת, המעשה נראה לא מוסרי". היא מחדדת את המחשבה: "מבחינתי, בעבר – הרגליים שלי היו הכול, עכשיו הן שום דבר. מבחינת אימא ואבא, בעבר הן היו שום דבר, ועכשיו הן שוות כמה מיליוני דולרים."

אחד הפערים המשמעותיים בסיפור הוא בין דמותו ומניעיו של מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין, לבין האופן שבו הוא מצטייר בעיני בילי אנסל, האב השכול. מתוך הפרק המסופר מנקודת המבט של מיצ'ל נודע לנו שמניעיו בעצם נאצלים, ושהם קשורים בהיסטוריה המשפחתית שלו. בילי אנסל, שלא יודע על כך דבר, רואה בו כריש צמא דם, אופורטוניסט ונצלן, שרק מנסה להרוויח על חשבון הכאב של ההורים השכולים.

פער אחר, מחריד ומזעזע, שניקול בארנל מספרת עליו, הוא בין המשפחה הדתית-לכאורה שבה גדלה, ובין הזוועות הסודיות המתרחשות בה בסתר. על הוריה היא כותבת שהיא "שונאת אותם בגלל כל מה שקרה בעבר – את אבא בגלל מה שהוא ידע ועשה, ואת אימא בגלל מה שהיא לא ידעה ולא עשתה." היא מרגישה שהסוד שנאלצה לשמור דומה ל"כתם לידה סגול ענקי" שיש לה על הפנים, כזה שרק אביה יכול לראות אותו בכל פעם שהוא מביט בה, וגם היא עצמה מבחינה בו בכל פעם שהיא מביטה במראה.

מעניין מאוד לקרוא רומן שבו מתואר הווי החיים בעיירה אמריקנית, צפונית ושכוחת אל, כך על כל פנים רואה אותה עורך הדין המגיע מהעיר הגדולה. בעיני התושבים מדובר במעין משפחה מורחבת. "אנחנו שייכים לעיר הזאת, תמיד היינו, ותושביה תמיד השתייכו אלינו; שום דבר לא יכול לשנות את זה", אומרת לעצמה דולורס דריסקול, הנהגת. "העיר היא כמו משפחה אמיתית," היא מספרת לעצמה, ואכן, נראה שמדובר בקבוצה של אנשים קרובים, שחיים בקרבה ובהיכרות אינטימית. מעבר להיכרות, תושבי העיירה מרבים לעשות ביחד דברים, ומזכירים במשהו את האווירה המוכרת מהקיבוצים של פעם: הם מנהלים ישיבות ודיונים משותפים, עורכים אירועים שבהם מוכרים מאפים תוצרת בית, משתתפים פעילויות שמארגנת הכנסייה. אחד השיאים של ההווי המקומי המשותף הוא היריד הנערך בקיץ, שביומו האחרון, לשמחתם הרבה של התושבים, מתקיים מה שמכונה "דמולישן דרבי": מופע ראווה שבו כלי רכב מתנגשים זה בזה בתוך מגרש סגור, והמנצח הוא כלי הרכב האחרון שמסוגל להמשיך לנוע.

מה יקרה למרקם החיים המשותפים בעקבות האסון הנורא? האם התושבים יצליחו להתגבר עליו? יוכלו להמשיך בחייהם?

הספר ראה אור בעברית ב-2010, בתרגומו של מולי מלצר, אך מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. אפשר למצוא אותו באתר e-vrit.

הספר גם עובד לסרט, בבימויו של אטום אגויאן.

יצחק פומרנץ, "הרבה יותר פשוט": איך יכול מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה להפוך לקרטיב?

מאת: אריה אורן

אדם מגיע לגיל שבעים. הוא צבר במהלך חייו הישגים מקצועיים רבים והרחיב ידע בתחומים מגוונים. הוא מחליט שברצונו לחלוק עם אחרים עניינים שהעסיקו אותו, הן בתחום המקצועי שבו עסק והן בתחומים פילוסופיים, חברתיים ולשוניים שעליהם חשב וגיבש עמדה. הוא אינו מעוניין לכתוב מאמרים אקדמיים מלומדים ומחליט להעלות את הגיגיו בכמה חיבורים הכתובים בלשון שווה לכל נפש, אבל חושש שהמוצר הסופי יהיה יבש מדי. ואז עולה בדעתו רעיון: לכתוב סיפור מתח ולשלב את החיבורים כאתנחתות בין פרקי העלילה.

האיש הוא המהנדס יצחק פומרנץ, שרשומים לזכותו יותר ממאה פטנטים. המפורסם שבהם הוא מדפסת התלת-ממד (פומרנץ מונה באחד החיבורים את רשימת כל האנשים שיש להם זכויות בהמצאת מדפסת התלת-ממד, ומסביר מה הייתה התרומה שלו לשיפור המדפסות שכבר פעלו). עם זאת, כפי שהוא מעיד בחיבור אחר, הוא לא התמקד רק בעבודתו ההנדסית, ועסק להנאתו גם בתחומים אחרים, רחוקים מאוד מתחום ההנדסה, כגון גנאולוגיה, או אף ניסיון לתרגם לעברית יצירה מחורזת מאת לואיס קרול, תוך שמירה על החריזה והמשקל.

התוצאה היא הספר המרתק והסוחף הרבה יותר פשוט – שיטוט במוחו של ממציא, שבו שזורים אלה באלה פרקי עיון ופרקיו של ספר מתח. איני זוכר שנתקלתי בשילוב כזה בעבר, ולהפתעתי – זה עובד!

החלק הספרותי, דהיינו סיפור המתח, מפתיע בגישה: אין בו רצח, אין בו אלימות ודם, אין בו בכלל פשע אפל ואפילו לא סצנות מין ופיתוי לקידום מכירות – בקיצור אין בו שום מרכיב שאנו רגילים למצוא בסיפורי מתח. אז סביב מה נבנה המתח? אני בוחר להימנע מספוילרים ולכן אומר רק שהעלילה, המתרחשת בין השנים 2024 ו-2030, נסובה תחילה סביב רעיון הנדסי לפתרון בעיית הזיהום במפרץ חיפה (לאחרונה התבשרנו שוב שבז"ן הוא המפעל המזהם ביותר בישראל) ובהמשך סביב פתרון הנדסי אחר, שיתמודד עם השלכות סביבתיות קשות שיצר הפתרון ההנדסי הראשון.

האם יכול בכלל להיווצר מתח סביב ניסיון למצוא פתרון הנדסי? מתברר שכן. פומרנץ מצליח לסחוף את הקוראים בזכות תיאורו הקולח, קצב התפתחות העלילה ותיאורם של אירועים שכל אחד מאיתנו יכול להאמין שאכן התרחשו במציאות. סגנונו הקליל של המחבר, שמשלב בטקסט עקיצות, ציניות והומור, תורם אף הוא לרצונו של הקורא להתמיד בקריאה עד להתבהרות התמונה. חשוב לומר: הפתרון ההנדסי שמתאר פומרנץ אינו פתרון אמיתי, אינו סביר ואינו ישים. גם ההשלכות הסביבתיות הקשות, שהפתרון יצר כביכול, אינן אפשריות, כפי שיודע כל מי שלמד או התעניין במטאורולוגיה. ברור שהמחבר, המצטייר כאיש משכיל ורחב אופקים, מודע לכך. נראה אפוא שבחירתו בסיפור העלילה שילווה את חיבוריו העיוניים נועד להמחיש לקורא מהי חשיבה מחוץ לקופסה ומהי הדרך שעוברים ממציאים מרגע ההמצאה ועד ליישומה בפועל.

החלק העיוני שבספר, דהיינו עשרת החיבורים שבהם שוטח בפנינו המחבר את הגיגיו והתנסויותיו, גדוש אף הוא במידע מעניין בתחומים רבים ומגוונים. פרקי החיבורים מובדלים באופן ברור מפרקי העלילה הן בגופן שבו הם מודפסים והן במספורם (באותיות ולא במספרים). הקורא שאינו יכול לדחות סיפוקים בדרך לפתרון התעלומה יכול אפוא לדלג על החיבורים, לדהור אל הפתרון ואז לחזור אל פרקי החיבורים. אגב, כל אחד מהחיבורים מתחיל ב"תיאום ציפיות", שבו מסביר המחבר לקורא, בין היתר, מה מטרת החיבור.

החיבור הראשון מסביר לנו את ההבדל בין המצאה לתגלית, ומנתח את "ההבחנות הדקות שבין תגלית, המצאה, פיתוח והנדסה טובה". בתיאום הציפיות מביע פומרנץ את תקוותו "שהחיבור יעניין אנשים שלא למדו פילוסופיה ומתעניינים בחדשנות" ומוסיף כי "אולי הוא יעניין גם את אלה מבין חובבי הפילוסופיה של המדע המוכנים לסבול הצעה של תובנות ללא הנמקה מדעית". ואכן, אני יכול להעיד שהחיבור "עשה לי סדר" בשלל המונחים שעלו בו ובקשר ביניהם. יתר על כן, למדתי שהגלגל היה בטבע לפני שהאדם "המציא" אותו (ככדור מתגלגל), ושלמעשה מה שהאדם המציא הוא הציר, שאִפשר את השימושים המוכרים לנו בגלגל ובגלגלי השיניים.

כמה מהחיבורים שעשעו אותי, שכן יכולתי בקלות למצוא אנשים מוכרים שהדברים כאילו נכתבו עליהם. כך היה, לדוגמה, בחיבור על תכונת האגרנות. האם היא מחלת נפש? האם יש הבדל בין אגרנות כפייתית לאגרנות תכליתית? לא יכולתי שלא לחייך למקרא הכתוב, כי אבי נמנע מלזרוק דברים ומאחר שמאז שנשא לאישה את אמי חי שישים שנים באותה דירה, לא הייתה לו הזדמנות לדלל את המאגרים. קשה לדמיין מה מצאנו במחסן, בבוידם ובמדפים הגבוהים כשפינינו את תכולת הבית אחרי מותו. והיו מי שתהו איך היה מקום בדירה הקטנה יחסית לכל "המציאות" הללו. גם החיבור שעוסק באופן ההתמודדות עם אדם שנוהג להשתלט על השיחה בכל מפגש רעים עוררה בי חיוך, כי מיד יכולתי לראות לנגד עיניי כמה דמויות מחוג החברים שלי שבכל מפגש איתם ברור לי קולו (או קולה) של מי יישמע.

שניים מהחיבורים עוסקים בנושאים טכניים גרידא, שייתכן שחלק מהקוראים והקוראות יתקשו להתמודד עמם, ואפשר בהחלט לדלג על קטעים מסוימים ולהמשיך הלאה, בלי שייגרע משהו מחווית הקריאה. ההסברים הטכניים המפורטים אינם קריטיים להבנת העלילה וגם לא להבנת שאר החיבורים שבספר. אז מדוע בכלל הם נכללו בספר? שניהם אישיים מאוד. האחד עוסק בשיטה שהמציא אוריאל חפץ ז"ל (החותן של המחבר) כדי לכבות באר נפט ימית בוערת. השני עוסק בחלקו של המחבר בהמצאת מדפסת התלת-ממד.

חיבורים אחרים עוסקים במגוון רחב של נושאים: יש חיבור הבוחן מה בין כתיבה למען צורך מסוים לכתיבה מתוך צורך מסוים; בחיבור נוסף מסביר המחבר מהי שטחיות והאם יש לה יתרונות בעבודת המהנדס; בחיבור אחר מנסה המחבר לעמוד על מאפייניה של אמירה מעניינת או תובנה. ויש גם חיבור שבו מספר לנו המחבר מה הוא חושב על שאלות דוגמת "מה קורה?", "מה נשמע?" או "מה העניינים?" ("בונים בניינים…") שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים בלי לצפות כלל לתשובה, ומה ההבדל בין "שלום" במלעיל ל"שלום" במלרע.

רגישותו זו של המחבר לענייני לשון באה לידי ביטוי לכל אורך הספר: יש בו מילים מומצאות (לדוגמה – שורות מבולטות), יש הלחמי מילים (לדוגמה – שוֹדאֵדים, היוֹרֶגָע, שולחנוע) ויש משפטים המשחקים על כפל משמעות של מילים (לדוגמה – כשהוא מתאר את תגובתו של ראש הממשלה על הרעיון לנקות את זיהום האוויר ממפרץ חיפה באמצעות רוח, כותב המחבר כי "ראש הממשלה הזכיר בכל הזדמנות שהוא היה הראשון שזיהה שאת העשן במפרץ חיפה יש למגר, ושפתרונות מבוססי רוח תמיד היו קרובים ללבו וללב משפחתו שהיו בה אנשי רוח דגולים"). אפילו בחיבור הסוגר את הספר, מעין אחרית דבר, מפתיע פומרנץ ומנסה להראות לנו שהספר שזה עתה סיימנו לקרוא הוא "ספר מזוין".

למה מתכוון המחבר בצירוף "ספר מזוין" והאם הספר שלפנינו הוא אכן כזה? לא נותר לכם אלא לקרוא אותו ולגלות בעצמכם.

הספר ראה אור בשני שמות שונים. הוא נמכר בסטימצקי בשם הרבה יותר פשוט מאת יצחק פומרנץ, ובצומת ספרים בשם ללא גרשיים מאת פרץ חמונצקי. התוכן של שני הספרים זהה.

מה אמרו היהודים זה לזה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה

"מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים."

"אין לי חלילה התנגדות לציונים," אמר הרמן, "אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…"

"ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?" רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, "מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים."

"בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף," העיר ליאו.

"והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!" הזדעק פּיניֶע, "יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול."

ירמי פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט": מרתק!

לא בכדי זכה הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, ספרו הראשון של ירמי פינקוס, בפרס ספיר לספר ביכורים. זה קרה ב-2009. מאז פרסם פינקוס עוד שני רומנים: בזעיר אנפין, ורווקים ואלמנות. 

למרבה השמחה קיבלתי את כל השלושה כמתנת יום הולדת, וכבר אחרי שקראתי את בזעיר אנפין לא הבנתי איך לא זכיתי עד כה לקרוא את הספרים המופלאים הללו. (השלישי עדיין מחכה על המדף!)

בעוד שהרומן בזעיר אנפין מתרחש בסוף שנות ה-80 ובתל אביב, רובו ברחוב יהודה המכבי, ברומן הראשון שכתב, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הפליג ירמי פינקוס אל מחוזות וזמנים אחרים. הסיפור מתרחש במזרח אירופה, בגליציה, ברומניה, עד ורשה הוא מגיע לרגע. ההווה הסיפורי הוא – החודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם גיחות קצרות אל עברן הרחוק יותר של הדמויות, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

פינקוס מפליא לתאר הווי חיים שמן הסתם לא יכול היה להכיר אישית. באחרית הדבר הוא מודה לכמה נשים: למשל, ל"אסתר הרשקוביץ שהחייתה למעני בעזרת זיכרונה הבהיר וסיפוריה המופלאים את בוקובינה של זמן נעוריה בשלהי שנות השלושים", ולאנשים נוספים, שסייעו לו לקלוט את רוח התקופה ואת אורחות החיים והמנהגים, ולצייר אותם למעננו, באורח מופלא.

אנחנו (אני!…) מרבים לקרוא על תקופת השואה, ולא תמיד זוכרים שעד לאותו קו שבר נורא התנהלו באירופה חיים יהודיים שוקקים, חיי תרבות ומסחר של אנשים שהתגוררו ופעלו בקרב האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית. גם סיפורי טוביה החולב ובעקבותיהם המחזמר "כנר על הגג", מציגים את הווי החיים של מזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, אבל שלום עליכם הכיר את החיים הללו מקרוב, ואילו ירמי פינקוס מפליא להחיות תקופה שלא היה שותף לה. הרומן שלפנינו מפורט ומשכנע כל כך, עד שאנחנו ממש שם, במציאות ההיא, זאת שהיו בה אמנם גם התנכלויות ופוגרומים, אבל הייתה בה כמובן שאננות תמימה ומחרידה בדיעבד.

אנחנו, שיודעים היטב מה צפוי בקרוב לקרות לדמויות, לא יכולים שלא לחוש באירוניה המרה שנלווית לעלילה. כך למשל, אח שאביו הדיר אותו מהירושה המשפחתית, קיבל למעשה במתנה את חייו ואת עתידו. הוא היגר לארצות הברית והקים שם משפחה. מבחינתו, ובלי שידע זאת כמובן, מעז יצא מתוק. לעומתו האח שזכה בירושה – הוא קיבל לידיו את להקת התיאטרון שהקים אביהם, הלא הוא פרופסור פבריקנט שעל שמו נקרא הרומן – אינו יכול להעלות על דעתו שהירושה המפוארת בעצם חרצה את גורלו. הוא ימשיך לנהל את התיאטרון, שירד מדחי אל דחי, וגם כשיציעו לו כמה חודשים לפני ה-1 בספטמבר 1939 לוותר, לעזוב, לנסוע לדרום אמריקה, למעשה –  לנוס על נפשו! – הוא מסרב בכל תוקף, ולא מעלה בדעתו שבכך גזר על עצמו להירצח, מקץ כמה חודשים.

פינקוס חושף גם את גזענותם של היהודים עצמם, שבמקרים רבים מדי לא גילו סולידריות: "נוסעי המחלקה השנייה מתרוצצים הלוך ושוב ומציקים לסדרנים בגרמנית קלוקלת, שלא לומר בפולנית סתם, יהודים בקפוטות מהוהות מנווטים את דרכם בצעד מהיר ואחריהם נגררות נשותיהם המטופלות בזאטוטים מייבבים. 'חכה לי, איציק!' גוערות היהודיות בבעליהן, 'מה אתה רץ קדימה כמו איזה טורקי ומשאיר אותי לבד עם הילדים!' מיילך בירנבאום בוש קצת ביהודים הללו, שאינם מבינים כי צ'רנוביץ היא מקום של בני תרבות, וכי אצלנו בווינה הקטנה צריך להתנהג אחרת".

מעניין לקרוא איך היהודים חיו שם ואז. איך, למשל, נהגו ללכת לתיאטרון במוצאי שבת, שאז התערבבו עם צופים גויים. אצל היהודים חגגו את צאת יום המנוחה, אצל הנוצרים  –  את יום החופשה הצפוי להם למחרת. ממש חיים בשיתוף הרמוני…

יש ערים שבהן יש  רוב יהודי ושם "נתהפכו היוצרות, ודווקא הגוים הם שהצטופפו ברובע משלהם, בהיותם מתי מעט". אי אפשר שלא לחשוב על מה שעתיד לקרות בעוד חודשים ספורים בלבד לכל היהודים התמימים הללו, שמרגישים לגמרי בבית. עד כדי כך, שהגויים בעיר שיש בה רוב יהודי "אף לא בנו להם בית מרחץ, אלא התארחו מפעם לפעם במקווה היהודי". ממש שבת אחים גם יחד. לכאורה, כמובן, לגמרי לכאורה. גם ברומן עצמו מתוארים מפגשים שמעידים על האנטישמיות הבוטה שהיהודים הללו ספגו, ולא הבינו עד לאן תגיע. "אני לא מאמינה לכל מה שהיטלר הזה מקשקש על היהודים", אומרת אחת הדמויות, ומשקפת נאמנה את השאננות וקוצר הראייה שלקו בה מי שבקרוב יהיה קורבנותיו של ה"קשקשן" (ומי בעצם יכול היה להעלות בדעתו מה שיקרה?)

ירמי פינקוס עושה ברומן מין שעטנז קסום שבו הוא מאחה בין עובדות לבדיות, בין אירועים היסטוריים ודמויות שחיו, לבין יצירי דימיונו. כך למשל הוא מזכיר את איציק מאנגער האמיתי, כמובן, ואת "להקת ליליפוט" של בני משפחת אוביץ, להקת זמרים ונגנים יהודים מטרנסילבניה שרובם לקו בננסות, כולם אחים ואחיות ששרדו את אושוויץ, ולצדם הוא רוקם את תולדות הלהקה שהמציא, זאת של הפרופסור פבריקנט שנהג לאסוף יתומות מוכשרות ולהעניק להן בית ומשפחה חלופית. היתומות שרו ורקדו והופיעו ב"תמונות" היסטוריות מלוות בקריינות, שראו בהן למשל את מוצרט ילד הפלא שמופיע בחצר הקיסרית, או את מארי קירי מגלה את הרדיום.

אנחנו מלווים את השחקניות הללו, הנוגעות ללב, לאורך חייהן, כשהעלילה מדלגת מדי פעם אל עברן הרחוק כדי שנדע מה הרקע שלהן וכיצד התייתמו.

כתיבתו של פינקוס שנונה ומקורית. בכל עמוד יש איזו אמירה משעשעת. אישה שמגיעה אל ערש דווי של אדם יקר "מעוצם השיכרון צונחת על המיטה הנוחה ביותר שהייתה בחדר", ועל אדם אחר נמסר שהמיחושים שחש "היו גדולים אף יותר ממה שאמר, שכן מיהר כל כך להסתלק, עד ששכח לשלם את חשבונו" במסעדה. (מעבר לבדיחות הדעת, הפרטים הקטנים הללו כמובן תורמים גם לאיפיון הדמויות),  השחקנית המגלמת את דמותו של מוצרט הילד "הניעה את ידיה המנגנות בתנופה אקספרסיבית כל כך, משל לא מוצרט הוא היושב שם אל הפסנתר, אלא פראנץ ליסט בכבודו ובעצמו", וסיגריה "שהשתלשלה דרך קבע מזווית פיו" של מישהו "הגיעה זה כבר לפרקה, ועתה השירה אפר על האריזות".

בתיאור האחרון של הסיגריה אפשר להבחין ביכולת ההתבוננות של פינקוס, שבכובעו הנוסף פועל כמאייר וקומיקסאי, ומכהן כראש החוג ללימודי איור במכללת שנקר וכפרופסור חבר. הרומן מלווה לכל אורכו באיוריו המוסיפים למילים עוד נופך ועניין.

רומית סמסון, "המטבח האחורי": האם נתניה – פריפריה?

המטבח האחורי בספר שלפנינו הוא דימוי, שנלקח מתיאור של תופעה: בתים שיש בהם מטבח אחד מפואר וייצוגי שבו הכול בוהק ומצוחצח ללא רבב, והוא נועד לתצוגה בלבד. את הבישול, ההתזות, כלומר – את השימוש הממשי – עושים במטבח נוסף, המטבח האחורי הסמוי מעיניהם של אורחים.

ברומן הביכורים של רומית סמסון, אלעד, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, משתמש בדימוי כדי לספר לעצמו על הפער בין דמותו הייצוגית, החיצונית, זאת שהוא מראה בדרך כלל לעולם, לבין עולמו הפנימי הנסתר (לפעמים אפילו ממנו עצמו).

אלעד הוא עורך דין מצליח, שמסתיר מאחורי החזות המצוחצחת סוד: אירוע מעברו הצבאי, כזה שידוע אמנם לכול מכריו, אבל אלה אינם מבינים את עוצמת השפעתו על חייו.

בתחילת הרומן אנחנו פוגשים את אלעד בשלב שעובר עליו שינוי משמעותי: הוא מתקרב לגיל ארבעים, ולפתע החליט לחזור לעיר הולדתו, להיפרד מהחיים הנוצצים שהיו לו בתל אביב, ולפתוח משרד משלו בעיר החוף הקטנה, בפריפריה. 

רק לקראת סופו של הרומן ייוודע לנו מדוע החליט על הצעד המשמעותי הזה, מדוע בעצם ויתר על הקריירה המשגשגת בעיר הגדולה וחזר אל המקורות, כלומר, אל יישוב קטן יחסית לתל אביב, כזה שיש בו שכונות עוני ותחושה של קיום בשוליים.

הדמות הראשית הנוספת ברומן היא זאת של שירה, עורכת דין שכירה, אם לשלושה בנים, המשמשת יועצת משפטית לראש העיר, אם כי היא גרה במושב, במרחק של כחצי שעה נסיעה מהעיר.  

גם לשירה יש סוד, כזה שמשפיע מאוד על חייה ועל תפישת העולם שלה. אמנם מכריה יודעים עליו, אבל אלעד, עורך הדין שעבודתו מפגישה אותו עם שירה, אינו מודע לרקע של שירה, וגם אלה שיודעים את סודה אינם מבינים כיצד הוא משפיע עליה ועל התנהגותה.

הסודות של שתי הדמוית, אלעד ושירה, הם כאלה שקשורים במציאות הישראלית, שבה רבים כל כך (אולי כולנו?) סוחבים אתם פצע, פוסט טראומה שנובעת מקיומנו כאן. 

אלעד נקלע אל שערוריה מקומית: קבלן שהתחיל לבנות שכונת מגורים המיועדת לצעירים תושבי העיר הפסיק לעבוד זמן קצר אחרי שגמר להעמיד את שלדי הבניינים. התושבים הנזעמים והמיואשים בטוחים שהעירייה אמורה להתערב ולעזור להם, כי רבים מהם כבר משלמים משכנתה על דירותיהם החדשות שבנייתן מתעכבת, ולצדה גם שכר דירה. האם העירייה אכן אחראית לגמר העבודה? האם שלל הקנוניות הפוליטיות, שגם הן מאפיינות כנראה את המציאות הישראלית, יעזרו לפתור את הבעיה? הסוגיה נעשתה לאחרונה רלוונטית מאוד, כשבתים ישנים קורסים ודייריהם מצפים מהעיריה שלהם להושיע. האם זה תפקידה? 

אלעד מגויס לייצג את התושבים. שירה היא זאת שבתוקף תפקידה מייצגת את העירייה. 

האם יגיעו לפשרה או לבית המשפט? מה יכריע את הכף? ומה יקרה לקשר בין השניים, שהולכים ומתיידדים? האם הסודות שלהם ישפיעו עליו? 

רומית סמסון, כך כתוב בהקדמה, היא "עורכת דין במקצועה ועובדת כבר כ-25 שנה בשירות המשפטי בעיריית נתניה, וכיום המשנה ליועצת המשפטית של העירייה". ברור לגמרי שהיא בקיאה מאוד בפוליטיקה ובאורחות החיים של עיר כמו זאת שהיא מפליאה לתאר ברומן.

אמנם השם "נתניה" אינו מופיע, אבל די ברור שזה המקום המתואר ברומן: עיר חוף קטנה, לא מרוחקת מדי מתל אביב, ובכל זאת – מעין "מטבח אחורי" שלה. מעניין מאוד לראות את הדימוי של תל אביב, כפי שתופסות אותו הדמויות המתגוררות בעיר הקטנה: הקנאה, הטינה, תחושת הנחיתות – כאילו שלא מדובר בסך הכול במרחק של שלושים ומשהו קילומטרים, אלא בפער עצום וגדול בין השוליים למרכז.

(חייבת לספר כאן על חוויה אישית שיכולה אולי להעיד על מה שרומית מספרת לנו כאן: ב-2017, כשראה אור הספר שלי רצח בבית הספר לאמנויותיצאתי למעין מסע קידום מכירות בין חנויות הספרים השונות, כדי להסב את תשומת לבם של המוכרים והמוכרות ולהיפגש עם הקונים. באחת החנויות בקריית גת, כשסיפרתי בכמה מילים על העלילה, שאלה אותי המוכרת: "הסיפור מתרחש בתל אביב?" כשהשבתי בשמחה שכן, כן, בתל אביב, התכרכמו פניה והיא פסקה לתדהמתי ביובש – "אם ככה, הוא לא מעניין אותנו"… רק אז הבנתי, בפעם הראשונה, את הקיטוב ואפילו העוינות שחשים, מן הסתם, ביישובים שרואים בעצמם פריפריה). 

הדמויות שסמסון יוצרת ברומן חיות ומשכנעות מאוד: ראש העיר התחמן והממולח, בתו המפונקת, המנכ"ל החרוץ והאיטי, מנהלת הלשכה הצוננת והאלגנטית, אמו הממורמרת וחריפת הלשון של אלעד, אביו עדין הנפש, חברו, אחיו – כל אחד מהם זוכה בספר לנגיעה או לשרטוט, לפעמים רק קו מהיר ומשכנע, לפעמים לכמה גוונים ושכבות, וכל מעשיהם והתנהגויותיהם מצטרפים לעלילה מרתקת וסוחפת. 

 

צ'רלס דיקנס, "ההסבר של ג'ורג' סילברמן": אותו דיקנס, בזעיר אנפין

כשחושבים על דיקנס, עולים על הדעת הרומנים המונומנטליים שכתב: תקוות גדולות, דיווייד קופרפליד, אוליבר טוויסט, בית ממכר עתיקות ורבים אחרים. בכולם פגשנו ילדים אומללים, עשוקים, עניים, יתומים, שנאבקים כדי לשרוד, ומתמודדים עם עוול ורוע.

הסיפור האחרון שכתב דיקנס, "George Silverman’s Explanation", מובא עתה בפנינו בתרגום חדש ויפהפה לעברית, והנה אנחנו פוגשים שוב את אותו דיקנס המוכר מהרומנים, כמו בזעיר אנפין, ובכל זאת – סיפור שלם, מרתק, גדוש באירוניה ובכאב.

גם כאן בסיפור יש, כמו תמיד אצל דיקנס, עוני, הבדלי מעמדות, מאבק באנוכיות והקרבה עצמית.

נסיבות חייו של המספר בגוף ראשון, ג'ורג' סילברמן,  מחרידות. הוא התייתם בילדותו, אחרי שסבל מעוני מחפיר עד כדי כך, שכאשר מצאו אותו ליד הגופות של שני הוריו שמתו מקדחת, שנגרמה מן הסתם מהעוני המרוד שבו חיו, היה מסוגל לומר רק שהוא רעב וצמא.

והוא מלקה את עצמו, כפי שיעשה כל חייו, כי הוא חש אנוכי וחמדן: מאמין לאמו שהאשימה אותו בכל פעם שהתלונן שקר לו או שהוא רעב: "היא אמרה תמיד, 'אח, אתה שטן קטן וחמדן!'" והוא מוסיף ואומר: "והצרה הייתה שהיא צדקה, ידעתי שאני שטן קטן וחמדן".

"חמדנות" היא, כמובן, אחד משבעה החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לחטוא בהם, על פי הנצרות. איזה מין עולם מתאר דיקנס, כזה שבו רעב של ילד קטן מתפרש כחמדנות? עולם שבו הוא נאלץ להיאבק על אוכל, מחסה וחום? "בפעמים הנדירות שהדברים הטובים הללו היו בנמצא, השוויתי בחמדנות את חלקי בהם עם חלקם של אבא ואמא".

עלינו לזכור כי ג'ורג' מספר לנו על כך בדיעבד, כשהוא כבר אדם בן שישים. האם ילד שחי כך יכול להירפא מהזוועות של ילדותו? האם המשך חייו יוכיח כי אפשר לשכוח את העבר, ולהתגבר עליו? אחרי מות הוריו ג'ורג' נשלח לחיות בחווה, לומד בבית ספר, ואפילו מקבל מלגה ללימודים באוניברסיטה. האם יהיה די בכך כדי לכפר על ההתחלה המחרידה?

תשובתו של דיקנס נחרצת וברורה: יש נסיבות חיים שפגיעתן עמוקה עד כדי כך, שאין בעצם תקווה לשינוי אמיתי. כל חייו ימשיך ג'ורג' לראות בעצמו "שטן קטן וחמדן", לכן יוותר מראש על כל אפשרות לזכות בחיים מאושרים. תפיסתו העצמית מאלצת אותו להחמיץ הזדמנויות, לוותר, להעדיף הקרבה עצמית, לא להבחין בעוול שנעשה לו: דיקנס המתוחכם מאפשר לנו, הקוראים, לדעת מה המשמעות האמיתית של מה שהמספר שלו מתאר בפנינו, בלי שהוא עצמו קולט עד הסוף מה בדיוק קורה. אנחנו מבינים. הוא לא.

הסיפור יפהפה, בין היתר בשל האירוניה שבה הוא נכתב. כך למשל מספר ג'ורג' איך מישהו שהעמיד פנים כאילו היטיב אתו כשהיה ילד, נאם באוזניו ארוכות: "הוא חתם את דבריו בבקשה 'הענק לנו שלווה ושקט!'," וג'ורג' מציין ביובש: "אחרי ששאג עשרים דקות, בהחלט ייחלתי לכך"…

במקום אחר מספר ג'ורג' כי ביקש רק "שלא ייעשו ניסיונות מפורשים להחזיר אותי בתשובה", ומוסיף: "ניסיונות שכרוכים בהתגלגלות של כמה אחים ואחיות על הרצפה ובהצהרות מצידם שהם חשים שכל חטאיהם מכבידים על הצלע השמאלית, ושמשקל החטאים מגיע לכך וכך ליטראות". אי אפשר שלא לגחך למקרא התיאורים הללו, ולחשוד בג'ורג' שגם הוא לא לגמרי תמים, לא תמיד, ושגם הוא מבחין בזיוף המגוחך שהוא מתאר. יש בהחלט רגעים שבהם הוא רואה אל נכון את מה שמתרחש בלב זולתו: "אני זוכר," הוא אומר כשהוא מתאר איש דת, האח גימלט, את "עווית השפתיים מלאת עונג שליוותה את דבריו כשפירט מעל הבימה את סוגי העינויים השמורים לרשעים (כלומר, לכל ברואי האל מלבד החברים באחווה) והייתה מחרידה במיוחד."

זהו דיקנס במיטבו, גם אם מדובר במה שאריאל קון מתשע נשמות – ההוצאה לאור שמביאה בפנינו את שכיית החמדה הזאת – אפילו לא בנובלה, אלא ב"נובליטה"…

התרגום המקסים הוא של לי עברון.

George Silverman’s Explanation by Charles Dickens

לאן יכולים לברוח שלושה ילדים אינדיאנים חטופים

עורב

שלושת הילדים לא תכננו לברוח מבית הספר באותו אחר צהריים בחודש אוקטובר. אבל השמש הייתה חמימה דייה, והם הורידו את מעילי הרוח שלהם וקשרו אותם סביב המותניים, והגדול מבין שני האחים אמר לאחיו הצעיר ולצ'ארלי שכדאי שילכו לבקר דוד שייקח אותם לשביל מלכודות הציד וככה אנשי בית הספר שנקראו בפיהם בטן-דגים ימצאו אותם שוב לעולם. כתריסר ילדים ברחו מבית הספר באותו שבוע
וכולם נתפסו, הוחזרו והוכו.

שלושת הבנים החליטו לברוח באותו אחר צהריים של קיץ אינדיאני בדחף של רגע, כדרכם של ילדים. הם טיפסו על הגדר כשידעו ששום מורה לא מסתכל ונעלמו כרוחות רפאים דקות בעומק היער העבות, אל בין עצי האשוחית, הצפצפה והערבה. שני האחים התקדמו במהירות על פני האדמה, מאיצים את הליכתם הקלה לריצה, דוחפים זה את זה כפי שעושים אחים שאין להם דבר בעולם מלבד זה את זה, הם לא התרגזו כשהיו צריכים לעצור ולחכות לצ'ארלי, שרגלי היונה שלו פנו פנימה. הם הניחו בפיהם מקלות ערבה דקים ואדומים ולעסו אותם בשעה שכרעו ארצה ללא מילים, ועיניהם הבוהות שרטטו את הדרך שבה ימשיכו בעוד זמן קצר ביער שלפניהם.

ג'וזף בוידן, "וונג'ק": איזה עוול הוליד את היופי הזה

בנובמבר 2018 נטמנה בבית העלמין ברעננה צעירה ישראלית, קמיל שטוקפיש, בת 22, שנהרגה במהלך טרק בבוליביה לאחר שסלע הידרדר ופגע בה.

בין חפציה נמצא ספר קטנטן באנגלית, Wenjack שכתב סופר קנדי, ג'וזף בוידן.

דודתה של קמיל, רוית ליכטנברג יקותיאל, נזכרה שנתקלה בספר כשנה לפני כן בשדה התעופה לה-גוארדיה בניו יורק, אבל הניחה לו. כשמצאה אותו שוב, ראתה בו מעין צוואה שהותירה אחייניתה. היא קראה את הספר ונכבשה, לא רק בזכות יופיו הרב, אלא גם מכיוון שחשה שיש קשר בין מה שמסופר בו לבין המוות של קמיל. היא החליטה לתרגם אותו לעברית, אבל לפני שהחלה במלאכה התעמקה בעולמן של הדמויות שבספר.

במרכזו של הסיפור – ילד בן תשע משבט האוג'יבווה, שבורח מבית ספר לחינוך מחדש לילדים אינדיאנים בצפון אונטריו, קנדה. הוא מנסה למצוא את דרכו בחזרה אל הוריו ואחיו, והסיפור עוקב אחרי דרכו הקצרה מדי. חרף היותו עצוב כל כך, יופיו של הסיפור עוצר נשימה. את הילד מלוות חיות שונות: עורב, צופית, ינשוף, זאב נהרות, עכביש, עכביש, קרציות, בונה, אווז שלג, ארנבת ולבסוף – לינקס. הן מביטות בו, מדברות אליו ועליו, מבינות אותו, אבל אינן יכולות לעזור לו. "אם יכולנו להרגיש חמלה לילד הזה, היינו עושים זאת," אומר הינשוף. "הדרך שבה הלך לפני כן, הדרך שלפניו, שתיהן לא קלות. כל רצונו הוא לשוב הביתה. אנו עוקבים עכשיו, אנו עוקבים תמיד, לא כדי להוביל אלא כדי ללכוד. מישהו. כן, מישהו, ילכוד את חיי הילד הזה."

"אנו רואים את הילד שקוראים לו צ'אני בוקע מבין העצים. הוא צולע על רגלי היונה שלו לכיווננו ומתנשף בכבדות, אנו מתקרבים אל הגדה בהנפת זנב כדי לצפות בו נופל על ברכיו בשולי הנהר, פניו נרעדות בעולמו היבש. כפות ידיו החיוורות נכנסות ראשונות אל המים ואז הוא משקיע את כל ראשו לתוך עולמנו הרטוב", אומר זאב הנהרות.

"אני הולך החוצה לשחק לבד", אומר צ'אני כשהוא ושניים מחבריו, צמד אחים שברחו אתו מבית הספר מצליחים להגיע אל בית דודם שאינו מוכן לתת מחסה גם לו. "מהר ככל יכולתנו אנו מפרישים מקרבנו קור כסוף, פטמות הטוויה אורגות אותו ואנו יורדים אל כתפו של הילד כשהוא עובר במפתן הדלת. אנו רוכבים עליו עד שהוא מגיע לשולי היער, למיטת עלים יבשים, שם הוא נופל על ברכיו ומתחיל לבכות חזק כל כך שכתפיו מנערות אותנו מעליו. הוא קובר את פניו בעלים כדי שהילדה ואמה לא ישמעו, היללות מאיטות להתייפחויות שמאיטות לשיהוקים ואנו מרעידים את אחרוני העלים מעליו מפרידים עלה מענף, ודואים מטה אליו, מתבוננים בו כמנחה
קטנה. וכדי שהוא לא יוכל לנער אותנו שוב מעליו, חלקנו הופכים לקרציה וזוחלים ממיטת העלים וננעצים בקרסולו" אומרים העכבישים.

מהציטוטים הללו אפשר להבחין בעוצמה שבה עולם הטבע מעורב בחייהם של בני האדם. התיאורים מבטאים את תפישת העולם של האינדיאנים, תושבי המקום המקוריים, מי שמכונים כיום בקנדה "First Nation peoples", שלפיה, בין היתר, וספציפית באוג'יבווה, שפתו של צ'אני, "אין זכר ונקבה אלא חלוקה לדומם ולחי. מה
שקובע אם דבר הוא חי, מונפש או דומם, הוא צליל סיומת המילה (בדומה לסיומות המפרידות בין זכר ונקבה בשפות לטיניות ושמיות). כך, למשל, עצמים רבים שאנו מחשיבים כדוממים, כמו שמש או ירח או נוצה, עבור האוג'יבווה הם חיים, בעלי נפש, ואילו נהר ונעל הם דוממים. הצבע הלבן הוא חי, הצבע האדום – דומם", כפי שהסבירה המתרגמת באחרית-דבר לספר.

אחרית הדבר מביאה בפנינו גם את הרקע לכתיבת הסיפור: "בשנת 1884 העבירה הממשלה הקנדית, בשיתוף עם הכנסיות הנוצריות, את חוק חינוך החובה לילדי האינדיאנים על אדמות קנדה. על פי החוק, קהילות אינדיאניות שלא גרו ליד בתי ספר הוכרחו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר ציבוריים ששכנו לעיתים מאות קילומטרים מבתיהם. הילדים שוכנו בפנימיות שנבנו או הוסבן במיוחד למטרה זו. באופן מוצהר, מטרת חוק החינוך הייתה לאפשר לילדים באשר הם גישה לחינוך ממשלתי, אך מסמכים והתכתבויות רשמיים מראים בבירור כי הממשלה, בשיתוף פעולה עם ארגונים נוצריים, הציבה לה למטרה לחסל את העם האינדיאני על מנת לאפשר את ריבונותה על אדמות ועל משאבי טבע שהיו ברשות האינדיאנים, לאחר שלא הצליחה להשיגם בדרכי לוחמה. המחוקקים ידעו היטב כי יסודות התרבות האינדיאנית והמשכיותה תלויים ביכולת העברת הידע השבטי העצום לדורות הבאים", ולכן ניתקו את הילדים הללו, שאלפים מהם נרצחו ונעלמו. הזוועה נמשכה עד 1996!

לאחרונה הם הוכרו כרצח עם, וג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, התנצל עליהם. (על עניין רצח העם אפשר לקרוא בספרו המרתק של בועז נוימן, היסטוריות חדשות של הנאציזם).

וונג'ק הוא סיפור נוגע ללב ומרהיב ביופיו, ואחרית הדבר, שאותה כתבה, כאמור, המתרגמת, ואחריה – כתבו גם חוקרת התרבות של בני האוג'יבווה, המחבר, והוריה של קמיל שטוקפיש, מרתקת ומרגשת מאוד.

Wenjack, Joseph Boyden

מי רוצה להתפרסם?

אנשים שזוכים לפרסום בינלאומי – כלומר, כאלה שטועמים את טעם הפרסום ואז חושקים במנה גדושה יותר – הם, ואני ממש מאמינה בזה, אנשים חולים מאוד, מבחינה פסיכולוגית. העובדה שאנחנו חשופים אליהם בכל מקום בתרבות שלנו, כאילו שהם לא רק נורמלים אלא גם מושכים וראויים לקנאה, מראה עד כמה החולי החברתי שלנו מְעַוֵּת. משהו לא תקין אצלם, וכשאנחנו עוקבים אחריהם ולומדים מהם, משהו מתעוות גם בנו. 

 

Sally Rooney "Beautiful World, Where Are You": האם יש טעם לקרוא "הוראות בימוי"?

סאלי רוני, סופרת אירית צעירה, היא כיום ההייפ הלוהט ביותר בעולם המו"לות. את ספרה הקודם, אנשים נורמליים עיבדו לסדרת טלוויזיה מצליחה ביותר, וכבר ביוני 2021, עוד לפני שספרה השלישי Beautiful World Where Are You ראה אור (בתחילת ספטמבר 2021), התחוללה סערה ציבורית: עותקים מוקדמים ולא מאושרים שלו נמכרו ב-e-bay תמורת יותר ממאתיים דולר! 

באוגוסט חילק המו"ל של רוּני עותקים מיוחדים לעיתונאים ולסלבריטאים, ומי שהצליח לשים יד על הספר נחשב בר מזל במיוחד.

נראה שגם אני הצטרפתי לקהל: קניתי את הספר ביום שבו הופיע באמזון קינדל, ואצתי לקרוא אותו. 

 

האם ההייפ מוצדק? האם מדובר באמת בספר שראוי לכל תשומת הלב העודפת שהוא מקבל?

למען האמת – לא ממש.

סאלי רוּני עושה בספר משהו שלטעמי גובל בעצלות, או לפחות בחולשה אמנותית: בין פרקי העלילה היא משלבת פרקים שבהם היא שוטחת דעות והרהורים של שתי הדמויות הראשיות בסיפור, אליס ואיילין, החברות הכי טובות, שהכירו כשלמדו ביחד באוניברסיטה בדאבלין. פרקי הביניים הללו, שמהווים כמחצית מהטקסט, הם לכאורה סדרה של אימיילים שהשתיים כותבות זו לזו ובהן הן מספרות, "מרצות", את דיעותיהן על שלל עניינים.

למשל – על החברה הצרכנית בארצות המפותחות, ואיך כדי לספק את מאוויי העשירים, הנהנתים והמפונקים, נאלצים עניי העולם לעבוד בפרך: "שיאה של כל עבודת הפרך שמתרחשת בעולם, כל השריפה של הדֶּלֶק הפוֹסִילִי, כל יגיע הכפיים בחוות לגידול פולי קפה והמטעים של קני הסוכר, בשביל זה! בשביל חנויות הנוחות. […] כל יום אנשים מתים כדי לייצר את מה שמוצג כך לראווה. הם נכתשים באופנים מחרידים, ילדים, נשים, הכול – כדי שאני אוכל לבחור לי את ארוחת הצהריים המוכנה והארוזה, מתוך מבחר של אריזות פלסטיק לשימוש חד פעמי". 

או באימייל אחר – על ישו ועל אמונות דתיות: "יכול להיות שבאמת ראיתי מחזה כזה כאן, באמצע דאבלין רק לפני כמה שעות? יכול להיות שדברים כאלה מתרחשים בעולם האמיתי שאת ואני חיות בו?" איילין תוהה, אחרי שביקרה בכנסייה עם בן זוגה הדתי. 

או – על סופרים אחרים: אליס "לא יכולה לשאת סופרים בני זמננו", כי, לטעמה, אין להם מושג איך אנשים חיים כיום: "איך זה שהם לא כותבים על מה שמעסיק אותם באמת? מדוע הם מעמידים פנים שהם שקועים כל הזמן במחשבות אובססיביות על המוות, על יגון ועל פשיזם, כשכל מה שמעניין אותם באמת זה איזו ביקורת יקבל הספר החדש שלהם בניו יורק טיימס?" (האם אלה מחשבות של אליס או של סאלי רוני?)

כן, אליס, אחת משתי הגיבורות הראשיות ברומן, היא סופרת מצליחה מאוד, שהתעשרה מכתיבתה, ואחד מספריה עובד לסרט קולנוע. אי אפשר כמובן שלא לחשוב שמדובר בבת דמותה של סאלי רוּני עצמה, ונראה שגם כאן הסופרת "אומרת" את מה שהיא רוצה שנבין באופן ישיר, באמצעות האי-מיילים שבת דמותה כותבת. כך למשל אליס מתקוממת נגד הסקרנות הרכילותית של קוראיה: "מה מרוויחים הספרים מכך שהם מקושרים אלי, אל פני, אל ההתנהגויות האופייניות שלי?" כותבת אליס לאיילין. או אולי, בעצם, סאלי רוני – לנו? 

נראה שסאלי רוני הסופרת נוהגת אחרת מהסופרים שהיא מותחת עליהם ביקורת. הרומן שלפנינו לגמרי עכשווי. עד כדי כך, שבחלקו האחרון מתוארת הפנדמיה הנוכחית. הוא עכשווי לא רק בשל אירועים מוכרים מהמציאות כיום, אלא גם ובעיקר כי אליס ואיילין בנות השלושים מייצגות (כנראה) את בנות הדור שלהן: אלה שבניגוד לנשים בדורות הקודמים ש"נהגו להתחתן וללדת ילדים, ולנהל פרשיות אהבים", עומדות ברווקותן: "בגיל שלושים כולם רווקים שגרים עם שותפים לדירה, אנשים שהם כמעט לא פוגשים." 

וכך השעון הביולוגי המפורסם שאמור להעסיק נשים צעירות ולהטריד אותן – האם יספיקו להינשא וללדת ילדים? – פועל לא רק בחיים אלא גם כאן, ברומן. שתי הנשים הצעירות מתחבטות בתהייה האם הגברים שאתן אוהבים אותן באמת. האם הן רוצות להישאר אתם בקשר ארוך. האם עליהן להעמיד פנים שאינן מעוניינות בכך, כדי שלא לאיים על אותם גברים, או שמוטב להן להיות כנות ולהביע את רצונן במחויבות הדדית?

בסיכומו של דבר, יש ברומן שלפנינו משהו שמזכיר קצת את ייסוריה של אליזבת בנט בגאווה ודעות קדומות. שוב – אישה צעירה שרוצה בסך הכול להתחתן וללדת ילדים. שוב – טעויות ותקלות שנובעות מאי הבנה. רק שאצל ג'יין אוסטן הכול כתוב בתחכום ומתוך ביקורת חברתית נוקבת, ואילו אצל סאלי רוני הדברים נאמרים שוב ושוב באופן ישיר. הדמויות כותבות את הדברים בגוף ראשון, ולנו לא נשארת בעצם שום עבודת פענוח, או קריאה בין השורות בניסיון להבין סבטקט. ויש הרבה מאוד תיאורי מין מפורשים ומדוקדקים.

לעולם לא אבין איזה צורך יש לסופר או לסופרת לדבר על אברים אינטימיים, נשיים וגבריים כאחת, לפרט כל נגיעה ולתאר את הקולות הנלווים אל כל תנועה או תחושה. מה התיאורים הללו תורמים לקורא, למעט אולי הצורך במציצנות (פרוורטית…)? לטעמי כל זה לא נחוץ, מביך, ואפילו, אני מודה, די משעמם. באמנות אני מצפה לעידון, לא רק במובן הנגזר מהמילה "עדינות", אלא במשמעות שטבע פרויד: סובלימציה, כלומר – תיעול התשוקות והיצרים לאפיקים שיש בהם יצירתיות. התיאור הישיר, הבוטה, אינו סובלימטיבי, כי אינו עובר תהליך של ריבוד. אין צורך לפרש, אין מקום לריבוי משמעויות, בעיני הוא כאמור – לא מעניין.  

מה שכן, כתיבתה של סאלי רוני ממש מזמינה עיבוד ויזואלי, אולי, שוב, סדרת טלוויזיה מצליחה. רוּני מפרטת כל תנועה, כל הבעת פנים, כל מחווה. יש קטעים שבהם הפירוט העודף הזה מתחיל לייגע. מתחשק כמעט לומר  – אולי מוטב לחכות לסדרה, במקום לקרוא את הוראות הבימוי המפורטות כל כך… 


הספר לא תורגם לעברית, וגם לא יתורגם! אחרי שכתבתי את הטור נודע כי סאלי רוני סירבה למכור את הזכויות בשפה העברית, בשל תמיכתה ב-BDS. 

 

ריקרדו סטרפאסה, "עין תחת שן": מה קורה בתחרות בין שני רוצחים סדרתיים?

"הבלש נָבארו משך בכתפיו כשבישרו לו את החדשות: הוא היה על סף סיום הליכי הפרישה שלו, ופלג הגוף העליון הקטוע שהתגלה בקוסטָנֶרה עניין אותו כקליפת השום. הוא חשב על המאפיה ועל סוחרי הסמים (לא עניין אותו אם הם פרואנים, קולומביאנים או טאיוואנים) שבזמן האחרון מנהלים את עסקיהם במדינה. יום אחד, חשב, יופיעו גם הרגליים, הזרועות, הראש… ובעוד כמה חודשים תישכח הפרשה"…

כך מתחילה הנובלה שכתב הסופר הארגנטינאי ריקדרו סטרפאסה, שעליו מכתב בדש הספר שהוא "אחת הדמויות הבולטות והמרתקות ביותר בספרות הארגנטינאית העכשווית".

הסיפור, ובמרכזו אותו "בלש נָבארו" הוא פרודיה משעשעת על ספרי המתח שבמרכזם בלש שמפענח בעיקר בכוח מחשבתו את הפשעים המחרידים שבהם הוא נתקל: מין שילוב (מגוחך!) של שרלוק הולמס, פוארו ומיס מרפל, אם למנות כמה מהבלשים הידועים והמוכרים ביותר, אלה ששוקעים בהרהורים, מסיקים מסקנות, ופותרים תעלומות.

שני פושעים משתלטים על סדר היום: האחד – מבתר גופות של נשים ומפזר את אבריהן ברחבי העיר. האחר – חונק גברים צעירים למוות. כלי הנשק שלו הוא גרבוני נשים.

האומנם מתנהלת תחרות סמויה בין שני הרוצים הסדרתיים? האם הם באמת מנסים להביס זה את זה במספר הקורבנות ההולך וגדל?

מדוע הרוצח החונק בוחר דווקא בגרבוני נשים, ומניין בעצם הוא משיג את כל מלאי הגרבונים השונים?

מצוקתו של הבלש הולכת וגוברת, כי אין לו בעצם מושג מה קורה. הוא אפילו לא יודע בוודאות כמה גופות נמצאו, כי אינו בטוח אם כל חלקי הגופות מתקשרים זה אל זה. אולי מדובר בקרובות משפחה שהדי-אן-איי שלהן דומה? ואם כך, מספר הגופות גדול הרבה יותר ממספר האברים שנמצאו? הוא מנסה להבין: האם מדובר ברוצח ש"חומד לצון", או שמדובר "באדם מבולגן: בכל פעם שהתמלא המקפיא שלו, הוא שלף באקראי כמה שרידים ונפטר מהם"?

הסיפור נע כל הזמן על קו התפר בין המציאותי למוזר עד גיחוך. כך למשל, תאוות הבצע של קרובי המשפחה של הקורבנות משכנעת (מדי!): "שארי הבשר ביכו את כולן – אם בכנות ואם בצביעות – אבל רצו את הכסף"' אבל ההמשך – "הודות לתחבולות הללו, תחילה של השופטים ושל עורכי הדין ואחר כך של הרופאים, החלו
להיחשב למתות נשים רבות שהיו בריאות ושלמות וכל חלקי גופן מונחים במקומם, ונושלו מנכסיהן על ידי קרוביהן. במקרים של מיתות חשובות (חשובות מבחינה כלכלית), אורגנו לוויות מזויפות", מתחיל להיות מטורף.

סטרפאסה חוזר שוב ושוב על רעיון לגיטימי, לכאורה, אבל החזרה עליו מגחיכה אותו: כדי לנסות ולהגביל את יכולת התמרון של הפושע באמצעים שנראים לעמיתיו לא דמוקרטים, שואל אותם הבלש אם הם ערים לכך שפושעים מורשעים אינם זכאים להצביע בבחירות, ולכן "לא יזכו בזכות המדהימה ביותר (לבחור את השלטונות!)." הצירוף "הזכות המדהימה" מרוקן מתוכן ומלעיג את הזכות הדמוקרטית של האזרח, עד שהקורא תוהה אם יש בה באמת משהו כל כך מדהים…

גם ה"רמזים" שבהם נאחז הבלש הם פרודיה על הבלשים החושבים: מתגלה שאחד הרוצחים נוהג לפתות את קורבנותיו באתרי היכרויות באינטרנט, שם הוא מציג את עצמו במילים "אני אדם פזרן". והבלש חורק שיניים: "ברור, מפזר גופות בכל מקום אפשרי"…

נהניתי מאוד מהתרגום לעברית, של רינת שניידובר. אמנם אני לא יודעת ספרדית, ולכן לא יכולה לבחון את ההתאמה למקור, אבל משפטים כמו "זו תהיה חתיכת פדיחה", או "[הוא] היה צריך להרוג, לבתר, לפזר אותם בפחי אשפה ברחבי העיר כדי שכל העולם ואשתו ידעו על הפשע החדש שלו" מראים שהמתרגמת לא מהססת להשתמש בעברית עכשווית, שברורה לקורא ומחברת אותו אל (מן הסתם!) רוח הדברים המקורית. אמנם יש סכנה בשימוש בביטויים כאלה, כי בעתיד כשהעברית תתפתח הם יאבדו אולי את המשמעויות שיש בהם כיום, אבל הסכנה הזאת קיימת תמיד, כי גם שפת התרגומים שנעשו לפני עשרות שנים נראית כיום לא רלוונטית ומרחיקה את הקוראים מהכתוב.

גם התיאורים השונים שעשעו אותי: "נבארו היה מיואש, וכבר החטיף אגרופים לאוויר, כמתאגרף על סף הנוקאאוט"; או – "נדמה שהשניים נמצאים במרוץ. כאילו גרמו, התנו וקבעו מעשיו של המבתר את פועלו של החונק. במובן הזה, גם בחירת הקורבנות לא הייתה אקראית. כאילו אמר החונק למבתר: אם אתה הורג בנות, אז יופי, אני אהרוג בנים, כמו כדי לעשות צדק דמוגרפי"…

עין תחת שן היא אם כן נובלה שובבה, וקריאה מאוד. תרגמה אותה, כאמור, רינת שניידובר.

לאוניד לוינזון, "שלום אלוהים!": כמה יפה!

לאוניד לוינזון, כך כתוב בגב הספר, עלה ארצה ב-1991. הוא אם כן ישראלי בהגדרה, אבל גיבור ספרו החדש שלום אלוהיםחי במין שטח הפקר, מה שמכונה באנגלית – noman's land: – ארץ שאיננה שייכת לאיש, מחוז ששולטים בו כיסופים אל מה שלא היה, איננו ולא יהיה. אמנם הוא גר בישראל, אבל מרבית האנשים שהוא פוגש, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה, הם, כמוהו, ילידי ברית המועצות-לשעבר. אפילו כשהוא נוסע לחופשה בסיני ורואה אישה צעירה ויפה ששוכבת לצדו על מיטת שיזוף, הוא פונה אליה מיד ובטבעיות רבה ברוסית, וכמובן – לא טועה. היא אכן משם.

לוינזון כותב ברוסית, וספריו מתורגמים לעברית. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים ברחבי העולם. על ספרו ילדי פושקין זכה ב-2015  בפרס לרומן הכי טוב בשפה הרוסית שנכתב מחוץ לגבולות רוסיה, מטעם מועצת התרבות של סנט פטרבורג.

ספרו החדש, שלום אלוהים!, מרגש, מצחיק ומעורר מחשבות. במרכזו לבורנט שרואה בעצמו משורר, ומרבה לצטט שירים של גדולי המשוררים הרוסים. שמו ואדים, או ואדיק, כפי שמכנים אותו באינטימיות מי שמרשים לעצמם לנהוג בו בלשון קרבה, אבל למען האמת אין בחייו אף אדם קרוב באמת. בבדידותו מרבה ואדים לשוחח עם אלוהים, והדיאלוגים הללו הם מופת של שנינות ואירוניה.

הנה אחד המשעשעים ביותר:

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף ! אני עצבני! אין תשובה על אף שאלה: למה אתה לא עונה ? פגעתי בך ? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?"
"נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!"
ואדים קפץ מהספה.
"ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶה."
"אבל אין לי מטה!"
"אז תכה עם הרגל."
"איפה בדיוק ?"
"איפה שאתה רוצה."
ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו.
מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז.
"מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות.
"מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

כך מצטיירת הרליגיוזיות הצינית של לוינזון: הוא פונה אל אלוהים, וזה מחזיר אותו אל קרקע המציאות שבה הוא אינו משה רבנו, והנס שלא התרחש הוא רק חור בקיר.

כשוואדים נתקל בדת בחיי היומיום, יש לו מה להגיד. כך למשל הוא מתווכח עם משגיח הכשרות בבית החולים שבו הוא עובד:

"למה אתה זורק את ארוחת הבוקר שלי?" "אצלנו פה כשרות." התקוממתי: "זוהי כפייה דתית!" "כן," – הסכים הרב. – "יש לנו מדינה חופשית!" – "לא לגמרי." – "אז אני אתלונן עליך לאלוהים!" – הרב ירד מהפסים: "אתה כופר!" – "אם אני קיים" –
עניתי לו "אז האלוהים צריך אותי, לא פחות מאשר אותך!"

וכך למשל הוא מספר על דיאלוג בין אישה דתייה לעולה מרוסיה:

– את מרוסיה ?
– כן, מרוסיה.
– יהודייה ?
– כן, יהודייה.
– מקווה שאת מקיימת את מצוות הטוהרה.
– עם בעלי כן. – אני עונה. – עם המאהבים לא…

אי אפשר שלא לצחוק. הדיאלוג מזכיר כמובן את אחת מעבודותיה של זויה צ'רקסקי, שבה משגיח כשרות נחרד לגלות ראש של חזיר בתוך סיר בישול בבית של בני זוג שמבקשים להתגייר…מגנט זויה צ'רקסקי‎:‎ פרבדה- בדיקת כשרות - מוזיאון ישראל, ירושלים (חנות  המוזיאון)

לוינזון מפליא לבטא את הגעגועים של ואדים אל המקום שבו נולד: "ואדים מגלגל אחורה בזמן, ושוב מוצא עצמו במדינה שבה הרוח הצפונית ממלאת את הריאות ברעננות, וכשהסערה שוככת, השלג מתיישב בצורת עמודונים על הענפים והופך את החורף לאגדה", אבל גם זוכר היטב את גילויי האנטישמיות שנתקל בהם כילד: איך התנכלו לו, הכו אותו והתתעללו בו, כי היה "ז'יד". וכשהוא נתקל באנטישמיות שמפנה כלפיו ערבי הוא אומר לעצמו שכדאי שיקרא את הקוראן, כי אולי "צלבנו גם את מוחמד"?

מה צריכים לעשות מהגרים מרוסיה כדי להשתלב בחברה הישראלית? למשל – לעבור ברית מילה. אחד מהם "עומד ארוכות ליד הצריף ברגליים פשוקות מעט, ונושם את האוויר היהודי הצח בעודו מושך בחנות מכנסיו."

הם משתדלים כל כך, אבל הגעגועים, לא מרפים: "מי גר עכשיו בדירה שלי?" תוהה אחת השכנות של ואדים, שכמוהו מצאה את עצמה מתגוררת בישראל במבנה ששימש בעבר הלא רחוק כלול של תרנגולות, "יש להם ילדים? אולי זה גבר בודד? אולי הוא, כמוני, מתקרב בערב לחלון כדי לראות איך נדלקים פנסי הרחוב? הולך לחנות הלחם הקרובה? האם הוא מודע לקיומי? האם תיקן סוף סוף את הכיריים?" כך, בכמה משפטים שוברי לב, אפשר להבין עד כמה קשה להגר. עד כמה קשה לאמץ מולדת חדשה: "המדינה שלא הפכה שלה הפציצה בחדשות בלתי מובנות, הרוח ניסתה לפרוץ את החלון, נשפה בסדקים, פיזרה גשם. אולגה ולדימירובנה היתה נרדמת אט אט".

המציאות הישראלית מהדהדת כל הזמן ברקע – הירי על שכונת גילֹה: "לשכנים שלי בגילֹה אתמול עשו חור בסיר מרק עם הכדור!" האינתיפדה השנייה: "צה"ל לא נחרד, וכדי לחזק את עוצמתו קרא לוואדים לבוא למילואים", הבחירות לכנסת, קואליציה, שוב בחירות… ואדים נבחר לייצג את עובדי המעבדה באיגוד עובדים עושק ומושחת לא פחות מהשחיתות של הבעלים, שמשלמים לעצמם משכורות עתק וטוענים בלי הרף שבית החולים קורס כלכלית.

יש יופי רב לא רק בתיאורי המקום הרוסיים, אלא גם באלה הישראליים: "למחרת הוא נוסע כרגיל לבית החולים האוניברסיטאי שלו שמתנשא מעל הוואדי המיוער המחורץ בשבילי פטריות. במדרונות הוואדי ניצבים מנזרים קתוליים ופרוטסטנטיים, ובעומק נמצא כפר קטן, עין כרם, שבו מריה הקדושה הסתתרה פעם מפני הורדוס. הכול נשמר – הבאר, המערות, הכרמים," אבל גם בישראל אין מנוס מהמולדת האבודה: "אצלו במשרד יש קומקום וקפה, על הקירות תלויות תעודות המראות עד כמה דודו חכם. בחלון נוף אל מנזר רוסי."

ואין כמעט עמוד שאין בו איזו הברקה משעשעת: מישהו מספר כיצד שאף להגיע למקום עבודה מסוים, אבל אפילו הפרוטקציה שהפעיל לא הועילה. "ואיפה הייתה העבודה?" הוא נשאל. על תשובתו, "בבית הסוהר" אומר לעצמו ואדים "איזה סיום מפתיע […] מסתבר שאפשר לשאוף להגיע לגיהנום". מישהו מפטיר "מה לעשות, מאמי… קשה, אבל חייבים לחיות…' 'חייבים – הסכים ואדים עם אמת אלמנטרית".

יופי של כתיבה!

ערכה: תלמה פרויד

אן נפוליטנו, "אדוארד היקר": אמנם לא ספר טיסה, אבל…

על הכריכה הקדמית מופיעה המלצה נלהבת: "אל תחמיצו את הספר הזה!" שמה של מי שכתבה אותה, ג'ודי פיקו, יכול להעיד על אופיו של הספר: רומן קריא, מושך, אינטליגנטי, אבל לא, לא ספרות "גדולה". בעולם הקריאה יש בהחלט מקום גם לספרים כאלה: סוג של מזון מעובד שכיף לצרוך אותו, גם אם יודעים שהוא לא אחד מאבות המזון הדרושים לנפש.

אדוארד היקר הוא רומן שיש להציב עליו הערת אזהרה: הוא לא "ספר טיסה". למעשה – האזהרה אמורה להיות: לא לקרוא לפני טיסה!

אמנם כפי שנכתב בו, "אנשים טסים למרות הידיעה ששיעור מסוים מהמטוסים מתרסקים מדי שנה. הם 'יודעים' את העובדה הזאת ובכל מוצאים דרכים לסתור, ומתוך כך לרכך, את הידיעה. הסתירה השכיחה ביותר היא העובדה שמבחינה סטטיסטית מסוכן יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס במטוס. במספרים מוחלטים, יש יותר מחמישה מיליון תאונות דרכים בהשוואה לעשרים תאונות אוויריות לשנה, כך שלמעשה טיסה היא אכן דבר בטוח יותר. אנשים נעזרים גם בהתנהגות המקובלת; מכיוון שטיסות מסחריות הן דבר ציבורי, ביטחון עצמי קבוצתי מעורב בעניין. אנשים מתנחמים בנוכחות הזולת. כשהם יושבים זה לצד זה, כתף אל כתף, הם מאמינים שלא יכול להיות שכמות כזאת של אנשים תסתכן בטיפשות בו־בזמן."

אמנם כולנו אמרנו דברים דומים לעצמנו, או כדברי הרגעה לאדם אחר, בדרכו לטיסה…

אבל מוטב לא לקרוא אותו לפני טיסה, כי הוא מתעד את סיפור נפילתו של מטוס נוסעים, שכמעט כל 192 נוסעיו, נהרגו. "כמעט", כי ילד אחד, אדי (או – אדווארד, כפי שהוא מעדיף שיקראו לו אחרי התאונה) בן שתים עשרה, נמצא פצוע אך חי על הקרקע, בין שברי המטוס. הסיפור מראה כיצד הילד גדל ולומד למצוא משמעות אפילו בחוויה הקשה כל כך: הוא איבד בטיסה את הוריו ואת אחיו.

בדברי התודה שבסוף הספר מודה אן נפוליטנו לשני בניה וכותבת: "אחד הדברים המפתיעים והמשמחים ביותר בהורות היה לראות את האהבה העמוקה והנדיבה בין בניי. שני האחים בספר שונים מאוד מהבנים שלי, אבל האהבה ביניהם נכתבה כולה בהשראת הקשר בין ילדיי. תודה, מלאכי והנדריקס, על שהצגתם בפניי יותר גוונים של אהבה משהעליתי על דעתי שקיימים".

האהבה והגעגועים המתוארים ברומן נוגעים ללב, ואפשר לחוש שהתיאורים מתבססים על היכרותה של הסופרת עם אהבה כזאת שיש בין אחים, ובעצם, גם בין אחיות: מייסי, דודתו של אדווארד, האחות של אמו, וג'ון, בעלה, מאמצים את אדווארד, ומשתדלים מאוד להעניק לו את הבית והמשפחה שאיבד.

מבנהו של הספר מעניין: הפרק הראשון מוקדש לבידוק הביטחוני שנערך לנוסעים בשדה התעופה, והפרק הבא אחריו מתחיל כך, בלי שום הסברים או הקדמות: "צוות החקירה של המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה מגיע לאתר שבע שעות לאחר התאונה פרק הזמן הנדרש להם לטוס מוושינגטון הבירה לדנוור ואז לנהוג במכוניות שכורות לעיירה הקטנה שבמישורי צפון קולורדו. בגלל שעות האור הארוכות בקיץ, והם מגיעים עוד לפני רדת החשכה. העבודה האמיתית שלהם תהיה בזריחה למחרת. עכשיו הם רק מרגישים את הזירה, פשוט כדי להתחיל."

משם עוברים מיד אל הילד הניצול ואל מה שעובר עליו בבית החולים. הפרק השלישי חוזר אל הטיסה, וכך הזמן מתקדם לאורך שני צירים: האחד – על פני שעות הטיסה, שהייתה אמורה להימשך כשש שעות, אבל הסתיימה זמן לא רב לפני הנחיתה המיועדת, והשני – על פני שש השנים שעוברות על אדווארד, ובהן אנחנו עדים להתמודדותו עם אובדן המשפחה, ולהסתגלות שלו אל חייו החדשים.

תיאורי הטיסה, התחושות של הנוסעים (ושל אחת הדיילות) במחלקת התיירים ובמחלקה הראשונה כל כך מוכרים… "על הקרקע גוף האדם נמצא בשימוש, אבל במטוס – לגודל, לצורה ולחוסן של אדם אין שימוש ולמעשה הוא מהווה מטרד. כל אחד צריך למצוא דרך לאחסן את עצמו בצורה הנסבלת ביותר שאפשר לאורך הטיסה"… או: "הזמן באוויר מונוטוני. איכות וטמפרטורה קבועות של האוויר, אוסף מוגבל של קולות, טווח תנועה מצומצם לנוסעים. יש אנשים שמשגשגים במגבלות האלה ונרגעים בשמים, כפי שקורה להם בבית רק לעתים נדירות. הם כיבו את הטלפונים וארזו את המחשבים במזוודות; הם נהנים מהעובדה שאי אפשר להשיג אותם וקוראים ספרים או מצחקקים מול סדרות קומיות בצג שקבוע בגב המושב
שלפניהם. אבל יש אנשים חדורי מוטיבציה שלא מסוגלים לצאת להפסקה ושונאים להתנתק מהחיים על האדמה. החרדה שלהם רק מתעצמת".

העלילה טומנת בחובה הפתעה: התפתחות שמאפשרת לאדווארד לגלות מה הפשר שיש בחייו החדשים, מה הוא יכול לעשות כדי להרגיש שהוא יכול להשפיע על אנשים אחרים ולהיטיב אתם, למרות הכאב שאינו מרפה ממנו.

לא הייתי מפריזה ואומרת שמדובר בספר "שאסור להחמיץ", אבל כדי להעביר את הזמן, ולא לחוש שהוא התבזבז, הוא בהחלט ראוי.

מאנגלית: יובל אהרוני

Ann Napolitano, Dear Edward

וירג'ינה וולף, "פלאש": מה אפשר ללמוד מכלב

תחילה קראתי (ותרגמתי לעברית…) את ארבעים וארבע הסונטות שכתבה אליזבת בארט בראונינג, בספר סונטות מהפורטוגזית, מחזור שירי אהבה העוקב אחרי התפתחות הקשר שלה עם המשורר רוברט בראונינג.

(יש ללחוץ על הקישור ולחכות כמה שניות עד שספר הדפדוף במהדורה עברית-אנגלית יעלה)

בארט בראונינג סונטות מהפורטוגזית

אחרי כן פניתי – לראשונה, עלי להודות – אל הנובלה הידועה של וירג'יניה וולף, "פלאש", זאת שגיבורה הראשי הוא כלבה של בארט בראונינג, בן לוויתה המסור שהגיע אליה עוד לפני שנישאה בחשאי, והמשיך לחיות לצדה גם אחרי שנסה מבית אביה העריץ ונישאה לרוברט בראונינג.

בשעתו, ב-1989, כשראה אור הספר הראשון שלי הפרדת צבעים, שאחד הסיפורים בו מסופר מנקודת מבט של כלב, דיברו אתי רבות על פלאש, אבל רק מקץ יותר משלושה עשורים הגעתי אל שכיית החמדה המופלאה הזאת. כמה מענג הסיפור על פלאש, כמה משעשע, שנון, חכם ומושך את הלב!

אמנם הגרסה העברית של ספר מחכה לי על המדף כבר שנים רבות, אבל העדפתי לקרוא את המקור האנגלי בקינדל. כמה משמח התהליך הקצר שבו בלחיצת כפתור הספר אצלי!

וירג'יניה וולף, כמצויין בסופו של הסיפור על פלאש קיבלה את השראתה לכתיבתו מכמה מקורות: שיר שכתבה אליזבת בארט עוד לפני שהכירה את רוברט בראונינג; חליפת המכתבים ביניהם; מכתבים שכתבה לאחותה ולידידיה, וכן מכתבים של אחרים, שבהם הזכירו את פלאש.

אבל וולף אינה מספרת על פלאש, אלא אותו, ומייצגת את כל האירועים וההתרחשויות מנקודת מבטו. זאת אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, שהרי פלאש מבין הרבה, אך נטול שפה, ולא כל מה שקורה סביבו נהיר לו. כך למשל ברור לקורא בשלב מסוים שגבירתו של פלאש הרה ללדת, אבל פלאש רק חש בשינוי, בתכונה שאינה מובנת לו, בשינויים שאין להם הסבר. יודע ולא יודע, מבין ולא מבין, רגיש מאוד לתמורות שמתרחשות קרוב אליו, ובמיוחד למצבי הרוח של "מיס בארט", כפי שהיא מכונה בסיפור. כל מי שחי במחיצת כלב מכיר מן הסתם את ההזדהות וההבנה בלי מילים שעמן ידידו הטוב ביותר של האדם מגיב לכל שינוי במצב הרוח של בעליו. וולף מתארת את כל אלה להפליא.

דומה שיכולתה לרדת אל נפשו של הכלב רבה כל כך, עד שמדי פעם היא "מתווכחת" עם בארט בראונינג, ומפענחת את תחושותיו של פלאש באופן שונה מפרשנותה של מיס בראונינג ולאופן שבו היא מתארת אותן במכתביה. כך למשל בארט מספרת כיצד כשלקחה את פלאש בפעם הראשונה לריג'נטס פארק הוא התרוצץ לו בהנאה, שכן, לדבריה, הוא תמיד מוציא את הטוב במצבים קשים, אבל, מסבירה וולף, היא טענתה באבחנתה, שכן פלאש נהג כך, רץ והתרוצץ, רק משום שנעלב, שכן התברר לו שבריג'נטס פארק כלבים חייבים להתהלך כשהם קשורים ברצועה…

הסיפור עתיר שנינויות מעודנות ומחוכמות, והוא משעשע מאוד בהומור הדק האופייני כל כך לכתיבתה של וולף.

כך למשל בהקדמה לסיפורו של פלאש העוסקת בבני מינו, כלבים מגזע קוקר ספניאל מתאפיינים לדבריה, בחלוקה למעמדות שונים: "עד תקופת שלטונה של המלכה אליזבת [הראשונה] כבר נוצרה אצולה של כלבים" שסיבותיה טובות יותר מאלה של האצולה האנושית, שכן  אצל הכלבים היא נמדדת באמצעות כללים ברורים. למשל, אסור שיהיו לקוקר ספניאל "אוזניים מתולתלות" או ציצת שיער על הקודקוד, שנחשבת "פורענות" של ממש. לעומת זאת, אצל בני האדם "שוררת מהומה ובלבול," שהרי "אין שום מועדון שרשאי לקבוע לגביהם כללים דומים"…

וולף ממשיכה ומספרת לנו על קורותיו של פלאש, שבעליו הראשון "דמה לאפולו, עד שהזלילה והסביאה הפכו אותו לבכחוס", ומסבירה כיצד הגיע לידיה של אליזבת בארט בראונינג. באיזו מתיקות היא מתארת את הבלבול של הכלב, את ההסתגלות שלו לביתו החדש, את הוויתור שלו על הרגליו הקודמים, למשל – הצורך להתרוצץ בשדות, שכן אליזבת כמעט שאינה יוצאת מהבית, והוא מחליט "להיכנע, לשלוט בעצמו, לכבוש את האינסטינקטים העזים ביותר של טבעו" רק משום שהוא מתאהב  בכל לבו בגבירתו החדשה…

וירג'יניה וולף מעמיקה לחדור אל נפשו. כך למשל היא מתארת את ההתמקדות שלו בחוש הריח, הוא כמובן החוש הדומיננטי אצל כלבים, וכמה יפה היא עושה את זה! כמה משובב את הנפש ופיוטי! (את הקטע שלהלן תרגמתי בעצמי. בתחתית הרשימה מופיע התרגום מהספר. מוזמנים להשוות…)

"המשוררים הדגולים ביותר אינם חשים בריח זולת זה של ורדים מצד אחד, וזבל, מצד שני. איש מהם לא תיעד מעולם את אינספור הגוונים המתקיימים בין שני הקצוות. אבל פלאש, הוא חי בעיקר בתוך עולם הריחות. האהבה היא ריח, בעיקרה; צורה וצבע הם ריח; מוזיקה ואדריכלות, פוליטיקה ומדע הם ריחות. מבחינתו – הדת עצמה היא ריח. אין בכוחנו לתאר את החוויה הפשוטה ביותר שהוא חווה כשרחרח את נתח הבשר היומי או איזו עוגייה. אפילו מר סווינבורן[1] לא היה יכול לבטא את עוצמת הריח שחש פלאש ברחוב וימפול בשעות אחרי הצהריים של חודש יוני. ובאשר לריחה של כלבת ספניאל המעורב בריח לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, שעווה מנרות ועלי הכותרת של זרי ורדים שמעכו אותם עקבי נעליים עשויות סָטֶן שהושרו בקמפור, אולי שייקספיר – אילו עצר לרגע את כתיבת "אנתוני וקליאופטרה" – היה יכול לתאר אותו, אבל שייקספיר לא עצר את הכתיבה. נודה אם כך בחוסר היכולת שלנו, ונוכל רק לציין שמבחינתו של פלאש איטליה באותן שנים שהיו הגדושות ביותר, החופשיות והמאושרות ביותר בחייו, הייתה בעיקרה רק רצף של ריחות.

האהבה, יש להניח, איבדה לאיטה את כוח המשיכה שלה. הריח נשאר. עכשיו, אחרי שהשתקעו שוב בקזה גואידי, כולם עסקו בענייניהם. מר בראונינג כתב בקביעות בחדר אחד; גברת בראונינג כתבה בקביעות בחדר אחר. התינוק שיחק בחדר הילדים. אבל פלאש שוטט בחוץ, ברחובות של פירנצה, ונהנה משיכרון החושים של הריח. הוא טופף עם הריחות ברחובות הראשיים ובאילו הצדדיים, עבר בכיכרות ובסמטאות. הוא עקב באפו  ועבר מריח לריח; המחוספס, החלק, האפל, המוזהב, הוא נכנס ויצא, עלה וירד, אל מקושי הנחושת, אל המקומות שבהם אופים לחם, אל אלה שבהן נשים יושבות ומסתרקות, אל כלובי הציפורים שנערמו על פני הַגְבָּהוֹת, שם היין נוטף מאליו ומכתים בארגמן את המדרכה, שם הריח נודף מעור, מרתמות ומשיני שום, שם חובטים אריגים, שם עלי הגפן רוטטים, שם גברים יושבים ושותים ויורקים ומטילים קוביות משחק – הוא רץ פנימה והחוצה, אפו מופנה תמיד כלפי מטה, גומע את המהות; או כשאפו מופנה כלפי מעלה אל האוויר, רוטט מהניחוח. הוא ישן בתוך שלולית שמש חמימה – השמש הצחינה כל כך את האבן! הוא חיפש את מחילת הצל – הצל החמיץ כל כך את האבן! – הוא טרף אשכולות שלמים של ענבים בשלים, בעיקר בשל צבעם הסגול; הוא לעס וירק את השיירים הגסים של בשר עזים או מקרוני שהנשים האיטלקיות השליכו לעברו מהמרפסת – בשר עזים ומקרוני היו ריחות עזים, סמוקים. הוא עקב אחרי המתיקות הנפעמת של הקטורת שהתאבכה בדקויות אלימות לתוך חשכת הקתדרלות ועיוותי המילים, ובעודו מרחרח, ניסה ללקק את זהב הזגוגיות הצבעוניות שמעל לקברים.")

וולף יודעת מבפנים איך נפשו פועלת, איך מוחו עובד. כיצד הוא מקנא במפגשיו הראשונים עם המחזר של בארט ותוקף אותו, אבל בהמשך – מצטרף אליה באהבתה. כך קורה גם כשנולד להם תינוק: ברגע הראשון, כשמכניסים אותו לחדר אחרי הלידה הוא המום, שכן "מיס בארט" התפצלה פתאום ונהפכה לשניים… בתחילה הוא מסתגר במשך כשבועיים, ששקולים, מסבירה לנו וירג'יניה וולף, לכמה חודשים בחייו של אדם, עד שהוא מחליט שבעצם הוא אוהב גם את בן המשפחה החדש…

וולף כמובן לא מספרת לנו רק על הכלב פלאש. היא מבליעה בסיפור את הביקורת החברתית שמעסיקה אותה: הבדלי המעמדות  בחברה האנגלית (פלאש נגנב, ומיס בארט נאלצת לשלם כופר תמורת חייו. התנסותו בביתם של העניים האלימים מזעזעת. וולף מציירת את הקרבה הגיאוגרפית שבין שני העולמות: הפריבילגי, העשיר והמעודן, לעומת הגס, האלים והמקופח של העניים), מראה את ההבדל בין לונדון, שבה הכול מזויף, לעומת פירנצה, שם הכול אמיתי וחופשי. היא מעוררת שאלה מוסרית: האם נכון ומוצדק לנהל משא ומתן עם חוטפים בני בליעל? האין בכך כניעה לסחטנות? הגברים הסובבים את מיס בארט, אביה, אחיה, אפילו האהוב שלה, מתנגדים בכל תוקף. אבל היא משיבה לכולם בטיעון מנצח: יש לנו אחריות וחובה מוסרית כלפי מי שהוא חסר ישע ותלוי בנו.

מתחשק להרבות ולספר על פלאש ולצטט עוד ועוד מהספר, אבל אולי מוטב פשוט לקרוא אותו! ההנאה מובטחת!

Virginia Woolf Flush

לעברית: חנוך קלעי

הגרסה העברית של הספר המצוי בידי היא מ-1974. היא כתובה בלשון ארכאית ומסורבלת. להלן הקטע המצוטט לעיל, כפי שהוא מופיע בספר.

הובא לידיעתי כי הספר תורגם שוב לאחרונה, ויש להניח שהעברית בגרסה המחודשת רעננה וטובה יותר. להלן הקטע הארוך המצוטט לעיל, כפי שהופיע בתרגום הישן.

"גדולי המשוררים לא הריחו אלא ורדים מצד אחד, וגללים מצד אחר. דרגות הביניים המרובות לאין שיעור לא נזכרו ולא נפקדו כלל. אבל דווקא עולם זה של ריחות הוא שבו שרוי היה פלאש ביותר. האהבה הייתה בעיקרה ריח; הצורה והצבע היו ריח; המוסיקה והאדריכלות, החוקים והמשפטים, המדיניות והמדעים, היו ריח. לגביו אפילו הדת הייתה ריח. תיאור התנסותו הפשוטה ביותר בנתח בשר ובעוגיות, מזון חוקו, הוא למעלה מכוחנו. אפילו מר סווינבֶּרן לא היה יכול לומר מה היא לגבי פלאש משמעות הריח של רחוב וימפול ביום יוני חם אחרי הצהריים. אשר לתיאור ריחה של כלבת ספניאל המעורב בריחות של לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, נרות דונג וזר עלי ורדים שמעכה אותו עקב סטין שנשמר בתוך קמפור, היה אולי שקספיר יכול, אילו הפסיק באמצע כתיבת 'אנטוניוס וקליאופטרה' – אבל שקספיר לא הפסיק לכתוב. לאחר שהודינו אפוא כי אין הדבר בכוחנו, יכולים אנו רק לציין כי לגבי פלאש היתה איטליה, בשנות חייו אלה, המלאות, החופשיות והמאושרות ביותר, בעיקר רצף של ריחות. האהבה יש להניח, איבדה מעט מעט את קסמה. הריח נשאר. עתה […] פלאש הפליג לחוצות פירנצה להתענג על שכרון  הריחות. הוא פילס לו נתיבו ברחובות ראשיים וברחובות צדדיים, בכיכרות  ובסמטאות, על פי הריח. הוא פילס לו בחוטמו מריח אל ריח, מן הגס אל הרך, אל הכהה, אל הזהוב. הוא נכנס ויצא, עלה וירד, במקום שמרדדים נחושת, במקום שאופים לחם, במקום שהנשים יושבות וסורקות את שערן, במקום שכלובי הציפורים מגובבים גבוה על המרצפת, במקום שהיין נשפך בכתמים אדומים כהים על המדרכה, במקום שעומדים ריחות של עור ושל רתמה ושל שום, במקום שחובטים בדים, במקום שמרטטים עלי גפנים, במקום שיושבים גברים ושותים ויורקים ומשחקים בקוביה – הוא נכנס ויצא במרוצה, חוטמו תמיד אל הקרקע, שואף אל קרבו את הבושם; או שחוטמו מופשל באוויר, מרטיט מן הניחוח. הוא ישן אִי־פה בתוך מטלית לוהטת של שמש – איך הפיקה השמש ריחות מן האבן! הוא חיפש לו אי שם נקרה של צל – איך הפיק הצל החמוץ ריחות מן האבן! הוא בלע אשכולות שלמים של ענבים בשלים בעיקר על שום ריחם הארגמני; הוא לעס ורקק את כל השיירים הגסים של בשר עזים או מַקרוני שבעלת הבית האיטלקית השליכה מהגזוזטראות – בשר-עזים ומקרוני היו ריחות חריפים, ריחות אדומים. הוא הלך שבי אחר המתיקות המסחררת של קטורת לתוך מבוכים סגולים של כנסיות אפלות, רחרח וניסה ללעוס את הזהב אשר על פני זגוגית צבעונית של מצבת קבר"…

[1] משורר אנגלי  (1909-1837)

חיים באר, "צל ידו": איך חיים באר מריע לחיים באר

חיים באר, כתב רומן על חיים באר שכתב רומן שעסק בחיים של חיים באר, האמיתי והמדומין. 

ואיך אנחנו יודעים את זה? 

כי ברומן החדש שלו, צל ידו, מספר לנו חיים באר איך החל חיים באר לכתוב את ספרו חבלים:

"ב-97' הוזמנתי על ידי 'מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים' להיפנות מכל עבודותיי ולבוא לאחוזת ירנטון, השוכנת במחצית הדרך שבין אוקספורד לוודסטוק, ולשהות בה שישה חודשים על מלגת סופר אורח. לכאורה זו הייתה הזמנה קוסמת, שכל כותב היה שמח לקבלה, אלא שבאותם הימים היה ליבי מר עליי. רומן מפרי עטי שראה אור זמן קצר לפני כן התקבל במקלחת של צוננים, ואני, מתוך תחושת עלבון ואכזבה, נדרתי ברגע של חולשת הדעת נדר שמכאן ואילך אחדל לכתוב, וחשבתי שאם אפטור את עצמי מחובות של סופר לא אהיה רשאי כמובן ליהנות מזכויות של סופר. אלא שהפיתוי לבלות מחצית שנה בין כרי הדשא של אוקספורדשייר ליהנות מאוצרות הספרים האין סופיים של הבודליאנה, להאזין למוזיקה בחללי התהודה המושלמים של כנסיות הקולג'ים, וגם להימצא הרחק מהמציאות הישראלית הקודרת והחונקת, גבר לבסוף על הנדר, וכבר ביום הראשון לבואנו אל 'האורווה', זה היה כינויה של דירת האירוח שזכינו בה, שבקומתה התחתונה שוכנו בימים עבדו סוסי המרוץ והרכיבה של בעל האחוזה, הוצאתי את בלוק הנייר, התיישבתי אל שולחן הכתיבה והתחלתי במלאכה שבסופה ראה אור חבלים".

הפיקשן מתערבב עם הביוגרפיה, כי לחיים באר הסופר ברור לגמרי שלעובדת היותו סופר ועורך, יש חשיבות רבה לא רק לו עצמו, אלא גם לקוראיו.

אך מה שיש פה זאת לא חשיבות גרידא, אלא – חשיבות עצמית מפתיעה בעוצמתה. 

עד כדי כך שאחד האנשים בצל ידו מודיע למספר, הלא הוא חיים באר, כי אחרי ששמע מפיו של חיים באר איך חיים באר הגיע לנקודת מפנה בכתיבה של חבלים, איך נאבק במי שהוא מכנה "העורך שבי", איך "הסופר שבי" גבר, וכיצד למרות "התובנה החדשה שהגעתי אליה", שבעטיה הפציר חיים באר העורך בחיים באר הסופר "לכתוב את הספר מחדש ובאופן מאוזן", פסק הסופר שבו וקבע "שהצד המקורי, וממילא החשוב של הספר, אינו עצם סיפורי הילדות, קצתם מקסימים וקצתם טריוויאליים", כי אסור לו "לטשטש את הדבר בעריכה שמקדשת את האיזון".

הצד המקורי! החשוב! כך מעיד סופר על עצמו ועל כתיבתו! מה זה? 

למרבה המבוכה ממשיך חיים באר ומבשר לנו כי מי שהקשיב לסיפורו הגיב ואמר לו: "עכשיו אחרי ששמעתי אותך אני חייב לקרוא את חבלים מחדש". 

כנראה שגם אנחנו אמורים בעקבות הדברים הללו לחוש ולקרוא את חבלים!

המבוכה גוברת בהמשך, כשחיים באר עובר אל ספר אחר של עצמו, ומעיד כי הוא נזכר וחוזר "אל הימים שבהם טרחתי על כתיבת הסצנה האישית ביותר, המכאיבה ביותר מבחינתי ב'נוצות'. במרכזה של הסצנה, שהתקיימה כעשרים שנה קודם למועד הכתיבה, ביום רביעי 8 באפריל 1963 לפנות בוקר, הולך המספר בילדותו עם אביו ברחובות הריקים מאדם של ירושלים" וכן הלאה. המספר, משמע: חיים באר, שמדבר בגוף ראשון, מתאר כיצד סיפר על עצמו בגוף שלישי, ואיך "את עיקר מאמציי השקעתי בתיאור האינטימיות ההולכת ומעמיקה בין הילד הרך בשנים ובין האב הלא צעיר", ואיך בעצם המציא סצינה שלא באמת התרחשה בחייו של… כן, חיים באר. 

מוזר שאדם כותב כך על הכתיבה של עצמו. על הדעת עולה שחקן שעומד על הבמה ומוחא לעצמו כפיים בהתלהבות, אולי אפילו נושא את עצמו על הכתפיים של עצמו, מרוב התפעלות!  

אפילו ברגע של הצטנעות כביכול, מדובר בעצם בהתפארות, עד כדי כך שמתחשק כמעט ללחוש באוזניו של באר, את מה שאמר פעם מרטין בובר: "אינך מספיק גדול בכדי להיות צנוע":

"הנחרצות והנואשות שבדבריו היו ברורות ואחוזות זו בזו. האמונה, תחושת הייעוד וחרדת האין-אונות אגודות יחדיו – וכל אותם רגשות שליוו גם אותי כצל מאז אותו רגע שעמדתי בו לצד אימא בחנות העטים הזעירה בעלת השם הסתום 'קונצנטרה' שבמורד פרינסס מרי, במקום שבו נשק הרחוב לרחובות ממילא ויוליאן, וניסיתי להוליך על הנייר את הפרקר 51 שאימא קנתה לי ביום שהכרזתי שאני מבקש להיות סופר – העלו עכשיו דמעה בזוויות עיניי".

כשניסיתי לקרוא את צל ידו לא יכולתי שלא להיזכר בפסקה שהקדישה עמליה כהנא כרמון בספרה  להיות אישה סופרת לחיים באר: 

"מה היא ההגדרה של מרכז בסיפורת העברית? אנחנו לא צריכים ללכת רחוק. כולנו קראנו או שמענו לא מזמן את חיים באר מנסח הגדרה זאת בצורה מושלמת. הוא אמר (אני מצטטת): 'הפנטזיה שלי היא שיום אחד יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת.*
מתוך ריאיון שערך אבי כצמן עם חיים באר עם צאת עת הזמיר: "הרומן שלי עם גוש אמונים" כותרת ראשית, גיליון 254, 14.10.1987, עמ' 31. דבריו אלה של באר צוטטו גם ברצנזיה קצרה על ספרו: מג"ל [גיורא לשם], 'הזמיר המרוט', מעריב, 'ספרות', 15.1.1988, עמ' ה." 

ומוסיפה עמליה כהנא כרמון וכותבת: 

"אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי האידיאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה. אני סבורה שלא מעטות מהן, עצם הרעיון של הצבת אמת מידה כגון זו בצד חיבורן, היה נתפס להן כמוטעה מיסודו. הן היו רואות אותו כצמצום
חמור של הפנים השונות של יצירתן, דלדול מה שמרכזי להן בה, והחטאת העיקר.
לעומת זאת, אני סבורה שבין שמונים לתשעים אחוז של הסופרים הגברים הכותבים עברית בארץ, מבחינתם, לשמוע את הפנטזיה שמצהיר עליה חיים באר, כשהיא מיוחסת ליצירתם פירושו לזכות במחמאה העליונה. משהו המקביל לפרס ישראל
של הרוח.
עלי להתוודות: אפילו כקוראה, אינני בטוחה שמידת ההתרגשות שאני עשויה לחוש כשאני קוראת את תמול שלשום או את ימי צקלג (את עת הזמיר לא קראתי) [ההדגשה שלי, עע"א] נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל' בזמן מן הזמנים. וכלל לא בכך האימפקט של הספרים האלה עלי. כשם שאם ניקח את מלחמה ושלום – לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפוליאון'".

עד כאן תגובתה של עמליה כהנא כרמון, לא אל ספריו של חיים באר, אלא אל דברים שאמר עליהם בריאיון. "את 'עת הזמיר' לא קראתי", העירה כהנא כרמון ביובש. ועכשיו הצטרפתי אליה. סגרתי את צל ידו (שאותו התחלתי דווקא לקרוא בלב פתוח ובנפש חפצה) והנחתי אותו בצד. 

נראה לי שחיים באר יסתדר בלעדי. ייתכן מאוד שהוא כבר יכתוב בעצמו את הפרשנות וההסברים לגדולתו. בריאיון עיתונאי, או אולי – ברומן הבא שלו.

ירמי פינקוס, "בזעיר אנפין": מה פשר ההשתוקקות אל יופי מעודן

היו רגעים שבהם הזכיר לי הרומן בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס את כתיבתו של חנוך לוין. למשל בהתמקדות בדמויות תל אביביות וזעיר בורגניות, וגם בפרטים הקטנים והספציפיים יותר. למשל, כאשר יוסף צינמן החנווני, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, מסביר לבנו ש"מסחר זה כמו קישקעס", כי "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע חיים". לא יכולתי שלא להיזכר בשורות כמו "בלילה-בלילה, בְּלב שְנָתנו, / באמצע עיכול הדג מאתמול, / בקע קול גניחה עמום / מעומק ליבי שכָּשל" (מתוך: אחרונים בספר: אחרון), או – "עֲשֵׂה חסד, הרי כבודו יודע: אילו היה כאן עניין של כאב בטן או קרביים או מעיים, נו, אז מתאים אבקות וטיפות; אבל כאן עניין של הצטננות, אז ראשית חוכמה – הקזת דם!" (מתוך אשכבה), או – "אין כמו קצת אדיקות לפני השינה לפעילות מעיים בריאה בבוקר." (מתוך מתאבל ללא קץ).

בספר שלפנינו העיסוק "בבני המעיים" הוא לא רק דימוי. כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף. הקול המספר מסביר לנו ש"לכל משפחה יש גרעין משלה – אידיאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו". יש, הוא אומר, משפחות ספרותיות או מוזיקליות, יש כאלה "היסטוריות" שבהן לא מתעייפים "מלספר בגדולת הדורות הקודמים", יש משפחות שהרעיון המאחד אותן הוא – חשדנות, ובני משפחת צינמן, גיבורי הרומן שלפנינו, הוא קובע, "העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם". לאורך הרומן הוא מראה לנו שוב ושוב את עיסוקם בעניין, ולמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון. אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן.

גם בכך הזכיר לי הרומן את כתיבתו של חנוך לוין. הרומן הזה משעשע מאוד. באמצעות ההומור חושף ירמי פינקוס את הפער בין רוממות הרוח והיומרה, למציאות האפורה והדלה של הדמויות. הנה למשל דוגמה קטנה: "ישבתי לי ככה בשביל הרילקס עם הטלוויזיה – נתנו את הבולונז של שופן", אומרת אחת הדמויות. כמה שהיא רוצה להיות, או לפחות להישמע, תרבותית ומשכילה, ואיך היא חושפת בלי דעת את בורותה המבדחת.

פינקוס מיטיב כל כך לתעד את שיחותיהן של הדמויות שלו, עד שנדמה לנו שאנחנו צופים במחזה, שחילופי הדברים בו מדויקים ואמינים להפליא. פינקוס מיטיב לשמוע את שפת הדיבור של הדמויות, ולא מהסס להביא אותה כמות שהיא ולהשתמש במילים שהיו שגורות בסוף שנות ה-80 (הרומן מתרחש ב-1989): ונטילטור, רַסמי, אָבּוּיָה, פרפקט, נֵסֶסֶר…

הנה למשל הסצנה הפותחת, שמתנהלת בחנות המכולת של יוסף צינמן. החנווני מספר לגברת גיטליס על פנסיון קטן בזייפלד שבאוסטריה, ובה בעת מנהל אתה משא ומתן על המצרכים שהיא קונה:

"'אני, תנו לי כיסא נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזייפלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה יש כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצנטרום. מקום מאוד אינטימי: מקסי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבעלבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו, עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם... אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים חמישים דולר ללילה. מה עוד?

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות… אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאיםאבל תרחץ ידיים קודם."

זייפלד עיירת הנופש האוסטרית והערגה אליה הזכירו לי גם הם את חנוך לוין. כמו למשל ב"פנטזיה על נושא רומנטי", שם קולף חולם על כריסטינה מלכת שוודיה, שהיא בעיניו התגלמות היופי ופסגת האושר על אדמות, כך גם הדמויות שברומן שלפנינו עורגות אל האושר שיתאפשר להם אם רק יגיעו לזייפלד. אצל שני היוצרים הערגה היא אל משהו רחוק, אירופי, יפהפה, שונה מהמציאות היומיומית של חייהם. רחוקה מההתמודדות עם הכורח להתפרנס, עם האכזבות והמצוקות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים.

כדי לממש את החלום מוכנים גיבורי בזעיר אנפין לעבוד בפרך כל הקיץ. אכן, כותרת המשנה של הרומן היא "דרמה מחיי המסחר". הם נאבקים כדי להרוויח את הכסף הנדרש להם, ולאורך הרומן כולו המתח הולך וגובר: האם יצליחו? האם ייסעו לזייפלד? האם היא תסב להם את האושר הנחשק, או שצפויות להם רק אכזבות ותסכולים?

אחת הסצינות החזקות (והמשעשעות!) ביותר בספר מתרחשת בשפיים, לשם מגיעות ציפי צינמן ודבורה אחותה, כדי להשתתף ב"יום כיף" של ועד עובדים כלשהו. ציפי זכתה, לשמחתה הרבה, במכרז, שבזכותו היא מאפשרת לאחותה להעמיד דוכן לממכר בגדים.

גם מי שלא נכח באירוע המתואר מכיר אותו היטב. הוא כל כך ישראלי. כל כך רעשני וגס, כל כך מבחיל ומחריד. באיזו דייקנות מתעד פינקוס את מה שרואות עיניו, ואנחנו ממש שם, אתו, סולדים ומתייסרים, ובעיקר שמחים שהפעם מדובר רק בספר, לא במציאות ממשית הנכפית עלינו:

"בזה אחר זה דוהרים לווייתני הפח בדרך האספלט שמקיפה את הקיבוץ. מדי פעם הם מקרטעים באיזו מהמורה ונוטים לרגע על צדם לקול מחאתם של הנוסעים הכלואים במעיהם. השמש קופחת, הסבלנות פוקעת. סוף סוף נגלה לעיניהם מגרש החניה; מסע רב־תלאות, שהחל בנקודות איסוף מכל רחבי הארץ, בא סוף-סוף אל קצו. האוטובוסים נערכים זה לצד זה ומקיאים מתוכם נחילים־נחילים של קייטנים שמתלכדים לנהר-אדם רותח, מבעית. יושב-ראש הוועד הארצי ועושי דברו המחוזיים, כולם באיתוריות לחגורותיהם, מתרוצצים כה וכה ומנסים לחלק הוראות שאיש לא ימלא. עוד ועוד אוטובוסים מגיעים וממשיכים לפלוט מקרביהם ערב רב – פקידות מוקפות ילדים קולניים להחריד, מהנדסי מחוז מתנשאים, גמלאי מע"צ על צרורותיהם, מכונאים סמכותיים עם נשותיהם המפורכסות, תיכוניסטים מגושמים. כולם מזיעים, מתקוטטים, נאבקים מרה לעמוד בראש התור כדי לתפוס חזקה על מה שנמצא מעבר לגדר הרפיה הכחולה. הכול משוועים לישועה, לקצת נחת, כמהים אל הארץ שהובטחה להם בעלונים שחולקו במפעל, במוסך, במשרד, בכל אותם מקומות שם הם מכלים את ימיהם.

פתאום, בעודם צובאים ומתגודדים לפני השערים, עולה מהעבר האחר רעש אדיר – מתופפי הסמבה, תריסר מספר, מכים בתופים בכל כוחם וקורעים את האוזניים במשרוקיות. המקצב הראשי מתפצל לתתי-מקצבים, כמין קרברוס שראשיו מתפתלים ונאבקים זה בזה – תוף הבס , תופי-רֶפּיניק תלויים על הצד, פעמונים, טנבורים… הנגנים מסתחררים, נעים כאיש אחד ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, הרקדניות משתוללות, מטלטלות אגן ורעשנים ססגוניים. החצאיות קצרצרות, המחוכים מגרים, הנשמה מתלהטת והרגליים מקפצות מעצמן. סגן מנהל כרסתן זונח את תרמילו ומצטרף למחוללות לקול צחוקם של עמיתיו. חשבת ראשית, אם לחיילים, לא מסוגלת עוד להתאפק ופורצת בצהלולים. בעקבותיה – אגף שלם של מזכירות ופקידות פורקות גם הן כל עול. הרחבה צפופה יותר ויותר, הבאים בתור דוחפים, דוחקים, לוחצים, נמשכים אחר השמחה, שהרי מי לא רוצה לטעום בעצמו… נא לא לחסום את הדרך, נא לא להתקהל, הקהל מתבקש לזרום פנימה.

חבורות חבורות פונים הנופשים למצוא להם פאת־אדמה להקים עליה מחנה. הלסתות חשוקות, העיניים מצומצמות; אין זמן לבזבז, כל הקודם זוכה. יש שיעדיפו להתמקם תחת אחד מעצי הצאלון המרוחקים. אחרים יסתפקו בשמשייה ובלבד שלא ייאלצו לצעוד יותר מארבע פסיעות עד לבריכה. יש שמגיעים בעם רב, על זקניהם ועל טפם, על שכניהם וחבריהם – כל השבט כולו. אלה יוותרו על כל מיני יתרונות ובלבד שיימצא להם מרבץ גדול דיו להושיב בו את כל יקיריהם. מרגע שנאחזו המתיישבים בקרקע – היינו, נפרשה השמיכה והוצבה הצידנית – אין לערער עוד על זכותם עליה, כאילו היתה זו להם ירושת אבות. הפינה הנבחרת, שעד אותו רגע לא היתה בלתי אם פיסת מרמס זניחה, נהפכת לנחלה פרטית, יקרה ללב, וכדי לתת גושפנקה למעמדה מסדרים את כיסאות הפלסטיק מחדש על פי הטעם האישי. מרגע זה היא קרויה הפינה שלנו וכל השאר נאמד על פי מידת קרבתו אליה. חיש מהר מוצאים בה יתרונות סודיים הגלויים רק לבעליה, כגון ברז מים נסתר או קפנדרייה שמובילה היישר אל מגלשת הסללום – "

וכן הלאה וכן הלאה: עוד רעש, צווחות, כיעור, זללנות, אלימות, עוד קריאות מזוויעות של הכרוז, עוד ועוד וולגריות.

מה הפלא, כשרואים את כל אלה, שאנשים משתוקקים אל היופי המעודן של מלכת שוודיה המדומיינת, או של אתר נופש אוסטרי שקיים במרחק הושטת יד של כמה אלפי דולרים?

לפחות בעניין זה, כך נדמה לי, ירמי פינקוס נפרד מחנוך לוין. אצל לוין הגיחוך ומפח הנפש הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהכיסופים, ולחמדה לא יכול להיות מענה, ואילו אצל פינקוס, לפחות ברומן שלפנינו, אנחנו מגלים שמחוזות היופי בכל זאת נגישים, גם אם רק לזמן קצוב.

ניצן ויסמן, "מקום": ייאוש, או בכל זאת – תקווה?

ניצן ויסמן בספרו מקום עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר.

סיפורו מתרחש באמסטרדם, בין 1940 ל-1943, כלומר, בעיצומו של הכיבוש הנאצי. הדמויות העיקריות הן של מארטי, צעירה הולנדית שמתאהבת בהיינריך מנדלסון, פליט יהודי כבן עשרים שנס מביתו שבגרמניה בבוקר שלאחר ליל הבדולח. הדמות השלישית היא זאת של זיגי פפרמן, גם הוא צעיר יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית ובדרכו אל החופש נקלע לאמסטרדם, עד שזאת נכבשה. חייהם של היינריך ושל זיגי נתונים כמובן בסכנה גדולה.

כבר בפרק הראשון אנחנו עדים למה שעלול לקרות לכל אחד מהם בכל רגע: אמה של מארטי מארחת את שכנתם ההולנדית, אישה שזה עתה הסגירה לידי הגרמנים את בני המשפחה היהודים שמצאו מחסה בביתה, ועל כוס תה ופרוסת עוגה טעימה היא מסבירה מדוע עשתה זאת: נמאס לה להתאמץ למענם. הם מפריעים לה בנוכחותם המתמדת. כספם אזל. היא מלכתחילה לא התכוונה להסתיר כל כך הרבה אנשים. היא יודעת שאם תסגיר אותם, תסיר מעל עצמה את הסכנה שהיא נתונה בה כל עוד הם חוסים אצלה. כדי להבטיח את עצמה עוד יותר היא מבררת עם אמה של מרטי אם תוכל למסור לה שמות של יהודים מוסתרים נוספים, כדי שתסגיר גם אותם.

היא כמובן לא מעלה בדעתה שמארטי, המאזינה לשיחה, מסתירה בעצמה את היינריך מנדלסון, הצעיר שבו התאהבה אחרי שנקלע בלילה גשום אחד אל המסעדה שדודתה מנהלת.

זהו, פחות או יותר, סיפור המסגרת.

האומץ המרשים של ניצן ויסמן הוא בנכונות שלו להיכנס אל המחבוא שבו מסתתר היינריך, לשהות אתו שם במשך חודשים ארוכים, ולתאר מבפנים את מה שעובר עליו. אני די בטוחה שכשכתב את הספר שלפנינו, חשב ויסמן מדי פעם על סיפורו הנודע של צ'כוב,"ההתערבות",  המתאר בידוד-מרצון של עורך דין צעיר ויהיר שמבקש להוכיח כי מאסר עולם גרוע פחות מעונש מוות. עורך הדין התערב עם בנקאי ונכנס למעצר בית בתנאים של בידוד מוחלט. הבנקאי משתף אתו פעולה ומספק לו את כל צרכיו, אך אינו יוצר אתו שום קשר, למעט באמצעות מכתבים שהוא מקבל ממנו, ובהם כותב הכלוא-מרצון את משאלותיו השונות. בסיפורו של צ'כוב רואים את התהליך העובר על הצעיר במהלך השנים. למשל, את טעמיו משתנים. בתחילה ביקש שיספקו לו ספרים קלילים, בהמשך הוא לומד שפות, פילוסופיה, תיאולוגיה. בסופו של דבר עוזב עורך הדין את מקום כלאו-מרצון כמה שעות לפני תום המועד שנקבע בהתערבות, שכן חיי הבידוד וההתעמקות לימדו אותו לבוז לכול: "אני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכל אין ואפס, הכל בן חלוף, אשליה, תעתוע, דמיון…" הוא כותב במכתב שהוא משאיר על השולחן.

יש קווי דמיון בין שני הסיפורים, אבל ההבדל התהומי הוא בסכנת המוות האורבת לפתחו של הגיבור שלנו. הוא כלוא לא בגלל איזו התערבות מטופשת, אלא בלית ברירה. אבל אולי גם הוא יגיע בשלב מסוים למסקנה שהכול הבל? שהמוות לא מפחיד כל כך? והרי גם הוא, היינריך מנדלסון, מרגיש ברגעים מסוימים שהוא הסוהר של עצמו: הוא משתף פעולה עם ההסתתרות: "נעצבתי וכעסתי על עצמי", הוא כותב כשהוא חושב על כך שיכול היה לצאת מדי פעם, בלילה, מתאו הקטן אל המשרד שבו בנו למענו את החדר המוסתר, מאחורי כוננית עם קלסרים (בדומה מאוד למחבוא של אנה פרנק!), "איך לא יצאתי קודם. הדלת הרי היתה פתוחה כל הזמן. האם נגזר על האדם להיות הסוהר של עצמו?"

ויסמן מפליא לתאר את התהליכים הנפשיים המורכבים העוברים על אדם נרדף שנאלץ להסתפק בחיים בתוך קיטון זעיר, שלושה מטר על ארבעה. במקום שבו בית השימוש צמוד כמעט למיטה, כשכל מה שיש לו אלה כמה ספרים, מחברת ומילון שבאמצעותו הוא מנסה לתרגם לגרמנית את "התופת" של דנטה. את המרירות שלו. את הגעגועים אל חייו הקודמים. את הרחמים העצמיים. את החיפוש אחרי משמעות. האם ההשתקעות ביצירה האמנותית תספק לו את הדחף להמשיך ולחיות? היינריך מרבה לחזור על הדימוי שהוצמד באותה עת למי שהסתתרו מפני הגרמנים: "צוללן", כינו אדם כזה: "סגור בתא בעצמו הצולל מבין שישנם מי שהופכים לסופרים רק בהיעדר עניין טוב יותר לעסוק בו", הוא כותב בתחילת הדרך. מה משמעות החיים של אדם שנכלא כך? "הודות למיטיביו, נחסך ממנו הרבה מסבל הקיום האנושי," הוא אומר לעצמו, ומוסיף: "ונותר לו להתמודד רק עם תמציתו – השיעמום, הגעגוע, חרדת ההחמצה, חרדת האין".

היינריך מנדלסון, ועמו אולי גם הסופר, ניצן ויסמן, חש שאי אפשר "לתאר בדידות ואימה בלי להשתמש במילים האלה עצמן", ואז עושה זאת באמצעות משל: "דג נעקר מן הים ונכלא באקווריום זעיר; ימים שלמים מניע גופו (בכבדות) בין דופנות זכוכית, מתקיים על פירורים שנפש טובה מפזרת לו [מפעם לפעם]; המים נעכרים והולכים. ימיו, כלילה צפוני ארוך, חולפים בדמדומים. חייו שוקעים באפלה בלתי מוחשית. הוא נזכר בביתו, מתגעגע אל הלהקה שממנה נקרע. עייף וחסר אונים, דרוך לכל קול שמא הגיעה השעה; עוד מעט תוטל פנימה הרשת, הוא יישלף מהאקווריום ויוטל על קרש ומהלומה תרוצץ את ראשו".

היינריך מרגיש אסיר תודה למארטי, ועם זאת, אסירות התודה פוגמת מבחינתו בקשר ביניהם. "הקסם התפוגג. כמו כלי שנפל ונשבר, שגם אם יודבק, הסדק יישאר שם לנצח קיומו של הכלי. הסדק הזה היה שם מהיום שיצאתי לכאן מהתא; אני הייתי מהאנשים שנגזר עליהם להתחבא. היא הייתה מהאנשים שבחרו לעזור".

ככל שחולף הזמן והוא חש שהוא "משייט בספינת החלל שלו בין כוכבים", הוא מאבד את התקווה ואת האמונה בעתיד. הוא חש שהוא "האדם האחרון בעולם", ומה בעצם יכול לקרות אם הוא ומארטי ייצרו שוב מחדש את המין האנושי? האם הסיפור האיום ישתחזר? "לפני שנספיק להבין איך ומה ולמה" ירצח שוב הבכור את אחיו? האם, הוא תוהה, "אילו ידע האדם הראשון על כל הרשעים שייוולדו מזרעו ועל כל הרשע שיפיצו בכל מקום" הוא "היה מתחיל עם זה בכלל?"

האם אפשר לבוא בטרוניות אל הפסימיות המחרידה שמביע ניצן ויסמן? והרי הוא לא המציא את הזוועה. הוא רק מתאר אותה.

וזאת רק ההתחלה. שכן התופת האחרת שהוא מתאר, גם היא מעשה ידי אדם, מגיעה באמצעות הדמות השלישית ברומן, זאת של זיגי פפרמן. כאן נכנס ויסמן אל אחד המקומות המחרידים שיצר המין האנושי: אולם התיאטרון שבו נהגו הגרמנים לרכז את היהודים שלכדו ברחבי אמסטרדם, לפני ששילחו אותם למחנות הריכוז וההשמדה.

אין לי מושג מניין נטל הסופר את האומץ ואת כוחות הנפש להיות שם. לתאר את הריחות, הצפיפות, הייאוש, ההמולה, את המוות ואת הדרך אליו. איך הצליח לשהות במקום. לראות ולשמוע ולהרגיש. כשקוראים את התיאורים הללו אפשר אחת ולתמיד לומר כמה מרושעת ולא אנושית הייתה ההאשמה כלפי הקורבנות, כאילו הלכו כצאן לטבח.

כדרך הטבע, עדויות שהגיעו אלינו מהתופת הגיעו מפיהם של מי שניצלו. קולם של הנרצחים הרי נגזל. ויסמן משמיע אותו כאן ומראה את הקורבנות, בלי לחוס על עצמו ועלינו.

אחת הדמויות המופיעות בסיפור היא זאת של ולטר סוסקינד, מנהל התיאטרון היהודי שהצליח להציל מאות ילדים יהודים, תוך סיכון עצמי עצום. הוא עצמו נרצח בשלב מסוים. "מעמדו" כאיש הוועד היהודי לא סייע לו להינצל. בספר שלפנינו לא מתוארת גבורתו של סוסקינד, אבל בסרט הנושא את שמו של הגיבור מתוארים מעשיו המופלאים.

"בעוד מאה שנה, ב-12 בנובמבר 2042, איש מגיבורי עלילת אמסטרדם זו – הרודפים והנרדפים, המיטיבים והמלשינים, מי שנותרו מעל המים ומי שצללו למסתור – איש מהם לא יהיה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, וכמוהם לא יישאר דבר ממה שהיה חייהם – לא הגוף ולא הבגדים", כותב לעצמו היינריך מנדלסון בתא הכלא הקטן שלו, במחבוא מאונס, ומוסיף: "החיים האלה, שאין קורבן יקר מדי עבור יום אחד נוסף מהם, דבר מהם לא יישאר. רק המוות נשאר לנצח".

האם יש נחמה במחשבה הזאת? וחשוב יותר: מה אנחנו לוקחים אתנו מהספר, את הייאוש והוויתור, או את הצורך להמשיך להיאבק על החיים, גם כשנראה שאפסה כל תקווה?

אליזבת גאסקל, "צפון ודרום": אז מה השתנה מאז?

הוא החל להתפרסם לראשונה באנגליה, ב-1854, והיה, אפשר לומר, הנטפליקס של המאה ה-19: סדרה שהופיעה בהמשכים בשבועון "האוסהולד וורדז" (Household Words), בבעלותו של צ'רלס דיקנס. פעם בשבוע, במשך 20 שבועות, התפרסם פרק. הפרסום נמשך אם כן זמן רב, אבל כשהרומן ראה אור בספר, שינתה אותו גאסקל. בהקדמה כתבה כי הפורמט המגזיני צמצם את היריעה והגביל אותה, ובספר יכלה לפתח רעיונות ולהוסיף יותר משלושים פרקים!

הספר צפון ודרום מזכיר במידה מסוימת את גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן: גם בו אנחנו פוגשים אישה צעירה וגאה (מדי!) שעליה ללמוד את הלקח ולהעריך את מעלותיו של גבר שיש לה דיעות קדומות כלפיו. יש להודות: ג'יין אוסטן, שכתבה כמה עשרות שנים לפני אליזבת גאסקל, הרבה יותר שנונה, לפחות כשמדובר בספר שלפנינו. בספר אחר שלה, קרנפורד, גאסקל הרבה יותר חריפה, חדת לשון ומשעשעת.

בצפון ודרום מנגידה גאסקל בין שלוש אורחות חיים שהתנהלו באנגליה בתקופת חייה: אלה של משפחות אמידות בלונדון, אלה של משפחות שחיו באזורים הכפריים שבדרום אנגליה, ואלה שחיו בצפון, בעיר תעשייתית תוססת (שמה הבדוי הוא מילטון).

גיבורת הסיפור, מרגרט הייל, נאלצת לעזוב את הכפר שבו גדלה, שכן אביה הכומר מחליט שאינו יכול להמשיך בתפקידו, בעקבות ספקות שמכרסמים בלבו. הוריה והיא עוברים לצפון לעיר מתועשת ומפויחת. היא פוגשת לראשונה אנשים שמבחינתם עושר שנובע מהצלחה מסחרית הוא סיבה לגאווה; אנשים שבזים ל"בטלנות" הכפרית, לחיים שבהם שום דבר לא משתנה לעולם. אחרי שהיא נאלצת לעזוב את העיר, אליזבת יודעת שאם תחזור אליה כעבור שנה או שנתיים, תגלה שינויים מפליגים, שכן הערים מתפתחות בלי הרף, לעומת הכפר שבו נולדה וחיה רוב הזמן, למעט שנה שבה גרה בלונדון, אצל הדודה שלה, האחות של אימה. שם, בכפר, שום דבר לא השתנה כבר במשך מאות רבות של שנים, והיא בטוחה שיישאר יציב גם בעתיד.

לאחר שהיא עוברת לעיר נתקלת מרגרט לראשונה בחיים ה"מודרניים": חיי מסחר ותעשייה. היא נאלצת להיות עדה וכמעט שותפה פעילה בשביתת פועלים, ומתערה בקונפליקט שהתעורר בינם לבין בעלי בתי החרושת בעיר. אנו, הקוראים על כך מקץ כמאה ושבעים שנה, זוכים לקרוא עדות מכלי ראשון המתארת את ניצני הקפיטליזם המוכר לנו כל כך: מצד אחד אנחנו פוגשים את העשירים ששיקוליהם אינם ידועים לפועלים ואינם מעניינים אותם, לומדים על כוחם לשבור שביתה על ידי כך שהם מביאים פועלים חלופיים זרים (כאן ברומן – אירים), ובכלל – על עוצמתם הרבה, ומצד שני אנחנו מכירים מקרוב את הפועלים שהם קשי יום ותלויים במעבידים שלהם, ובכל זאת מוצאים את כוחם, למשל כשהם מתחילים להתאגד. כידוע, עוצמתם של האיגודים המקצועיים ויכולתם להגן על החברים בהם הלכו וגברו מאז שהוקמו לראשונה באנגליה, וברוב ארצות המערב.

גאסקל התבססה בתיאוריה על מנצ'סטר, שם גרה עם בעלה הכומר. בספר שלפנינו "מילטון" היא עיירה מפויחת, אבל אפשר, בטיול לא ארוך, להגיע אל שוליה ואל הטבע המקיף אותה. מנצ'סטר נהפכה מאז כמובן לעיר תעשייתית גדולה מאוד, המונה יותר מחצי מיליון בני אדם.

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על נטפליקס, דווקא מכיוון שהוא נכתב מלכתחילה כסדרה. (אכן, הספר עובד פעמיים לסדרת טלוויזיה, בפעם הראשונה ב-1966, ובפעם השניה ב-1975). כדרכן של סדרות, כל פרק מסתיים באירוע דרמטי, שנשאר טבוע בזיכרון, מסקרן את הקורא ומושך אותו להמשיך לקרוא…

בעקבות הסדרה "הכתר" רבים מרגישים קרבה לאנגליה, אחרי שנחשפו להיבטים חברתיים רבים שבאים בה לידי ביטוי. למשל – לסנוביות המושרשת בכל המעמדות החברתיים: כל אחד מתנשא מעל מי שנמצא "מתחתיו". את זאת אפשר לראות היטב גם בספר. לקראת סופו מרגרט נאנחת כשהיא נזכרת איך בָּזַה לסוחרים (בינתיים למדה לא לזלזל בהם). עד כדי כך שכשהיא נתקלת במכר ותיק, מר בֶּל, ידיד של אביה, ששומע על השקפותיה ה"מודרניות", הוא מזדעזע, ואומר לאביה שקרבתה אל תושבי מילטון "הרסה אותה לגמרי. היא נעשתה דמוקרטית, רפובליקנית אדומה, חברה באגודת השלום, סוציאליסטית…" כל אלה, כמובן, תיאורים מפוקפקים שאמורים להחריד את האב… מרגרט מגיבה במחאה: "אבא, כל זה רק כי אני תומכת בקידום המסחר. מר בֶּל היה רוצה שנישאר בעידן של סחר חליפין: עורות ציד תמורת בלוטים"…

מרגרט מרבה להשוות בין הצפון לדרום. "בעיר," היא אומרת. "העצבים חשופים בשל המהומה והתזזית". לעומת זאת "בכפר, אנשים חיים בטבע, גם ילדים, גם בחורף".

אבל, כמו שמציין מכר, פועל מקומי שהכירה בעיר – לצפון ולדרום יש בעיות משל עצמם: בדרום העבודה בטוחה ויציבה, אבל אנשים רעבים ללחם, כי הכנסותיהם נמוכות מאוד, ואילו בצפון, אין ביטחון תעסוקתי: "אין ספק, העולם בבלגן, שלא אני ולא אף אחד אחר יכול להבין. צריכים לסדר את הכול, אבל מי יעשה את זה?"

שאלה טובה, שאין לה, עדיין, תשובה.

 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים.

Saly Rooney, "אנשים נורמליים" Normal People הספר והסדרה ב-Yes VOD: "אנשים יכולים להשפיע זה על זה"

אנשים נורמלים

הדרך הנכונה היא קודם כל לקרוא את הספר, ואז לצפות בסדרה. ואולי בעצם – לקרוא את הספר, ואז לחשוב שהצפייה בסדרה מיותרת? מכל מקום, לא כך קרה, שכן אחרי שצפינו בכל שניים עשר הפרקים, התעוררה בי סקרנות: האם הספר יבהיר נקודות שנשארו לא לגמרי מובנות? יעשיר אותן? יוסיף נדבכים?

ובכן, קודם כול נוכחתי שהסדרה נאמנה מאוד למקור. זאת מן הסתם מכיוון שהסופרת הייתה מעורבת בעיבוד הטלוויזיוני של הבי-בי-סי, ואולי גם מכיוון שהספר מתאים את עצמו מלכתחילה בקלות למדיום הוויזואלי.

ובכל זאת, כן, בקריאה היו דברים שהתחדדדו.

נתחיל בסדרה, אולי מכיוון שתחילה נחשפתי אליה: לא בכדי היא זכתה לתשואות של המבקרים והצופים, ולשלל מועמדויות ופרסים, ביניהם של ה-British Academy Television Awards, של ה-Casting Society of America, ושל IFTA Film & Drama Awards. בפרסים זכו הן שני השחקנים הראשיים והן הסדרה עצמה.

אכן, מדובר ביצירה מרתקת, אנושית ונוגעת ללב. אישית הייתי מוותרת על סצינות המין הארוכות והמפורטות מאוד, יחסית למה שרגילים לראות בטלוויזיה. אני לא היחידה שחשה כך. "I don’t think I’ve ever seen a sex scene like this of Normal People" ציטטו ציוץ בטוויטר, באחת הביקורות שנכתבו באנגליה על הסדרה. באותה ביקורת הוסיפו ציטוט מפיה של צופה שסיפרה שבימי בידוד הקורונה, כששהתה בבית הוריה, החלה לצפות בסדרה ועד מהרה הרגישה במבוכה ש"זאת לא סדרה שצופים בה בחברת ההורים". 

מבוכה מהסוג הזה לא הייתה מנת חלקי, סתם השתעממתי בסצנות הארוכות מדי לטעמי, שרואים בהן הרבה גוף, נשי וגברי, חשוף לגמרי. מילא. הרי יש לסקס תפקיד משמעותי בסדרה, וגם בספר. כמו בחיים עצמם הוא חשוב, והוא מקדם את העלילה, בולם אותה, או מניע אותה לכיוונים שונים מהצפוי. 

אותי עניין, בסרט ובספר, להבין מה פשר הכותרת שלו, "אנשים נורמליים". מי הם אותם אנשים? מה עושה אותם "נורמלים"? ומי אינם כאלה? 

כבר בתחילת הספר אומרת לעצמה מריאן, תיכוניסטית מרדנית ובודדה, שהיא שונה מזולתה. "נראה שכל חבריה לכיתה אוהבים מאוד את בית הספר, ושהוא בעיניהם דבר נורמלי. להתלבש באותם מדים כל יום, לציית כל הזמן לחוקים שרירותיים, להיות חשופים לבדיקה מדוקדת ולהיענש על התנהגות רעה. כל זה נראה להם נורמלי". 

לה, לעומת זאת, "נראית לגמרי מטורפת החובה ללבוש כל בוקר מדים, להתכנס כל יום כמו עדר לתוך מבנה ענקי, שם אסור לה אפילו להסיט את המבט לאן שהיא רוצה, חוקי בית הספר שולטים אפילו בתנועות העיניים שלה". 

מדוע מריאן שונה כל כך מבני כיתתה? האם הצעיר שהיא מאוהבת בו, קונול, בנה של המנקה בביתה של מריאן, דומה לה, או לשאר הצעירים שסביבם?

הרומן, כמו גם הסדרה, עוקב אחרי חייהם של השניים, אחרי ההתאהבות שלהם, אחרי השפעתם ההדדית זה על זה. לכל אחד מהם יש פצע נסתר שאחרים אינם יודעים עליו. מריאן חיה במשפחה אלימה וקרה, עם אם ואח. אביה מת. כשאחיה האלים מציע לה להתאבד ואומר לה שאף אחד לא ישגיח בחסרונה, אמה אומרת לו רק "אל תעודד אותה". עוד נודע לנו שאביה של מריאן נהג להכות את אמה. 

קונול חי במשפחה חד הורית. אמו הרתה כשהייתה נערה בת שבע עשרה, ואת אביו הוא אינו מכיר. 

האם קשה לו להתמודד עם הפער המעמדי (והכלכלי!) שיש בינו לבין מריאן? האם יצליחו לגבור עליו, והרי מריאן אפילו לא נותנת את דעתה לתחושותיו של קונול, שאמו, כאמור, עובדת כמנקה בביתה של מריאן. בדעתה בכלל לא עולה שהפער הזה קיים ומטריד את מנוחתו של אהובה.

היה בספר רגע שהבהיר לי משהו שבסדרה נותר סתום: ברגע מסוים מריאן וקונול נפרדים. שניהם התקבלו ללמוד באוניברסיטה בדבלין, אבל בקיץ קונול נאלץ לחזור הביתה, כי אין לו כסף לממן את המגורים בדבלין. לקורא ולצופה ברור לגמרי שהשניים מאוהבים, שהם שנועדו זה לזה.

בסדרה המעבר, העילה לפרידה, לא מספיק ברור. הקריאה בספר הזכירה לי את אי ההבנה הגורלית, המחרידה, שנמצאת בבסיסו של הספר על חוף צ'זיל של איאן מקיואן: שם חיים שלמים התהפכו, השתבשו, למעשה ירדו לטמיון, בגלל קצר בתקשורת. גם בספר שלפנינו מתרחשת אי הבנה דומה. מריאן לא מבינה את מצוקתו הכספית של קונול, והוא גא מדי ואינו מבהיר את כוונתו ואת צרכיו. הוא שואל אותה אם היא רוצה להתחיל להיפגש עם גברים אחרים. היא חושבת שהוא אומר לה לנהוג כך. הוא היה רוצה שתציע לו לגור אתה. היא לא מבינה את הרצון והצורך וחושבת שהחליט לעזוב אותה כי קץ בה. כל כך עצוב!

אבל בספר שלפנינו מריאן וקונול מצליחים במרוצת הזמן לגשר על הפער, לדבר עליו, להגיע ביחד למקום שבו אפילו מריאן מרגישה שהיא כבר נורמלית, כבר לא בולטת לרעה, שהיא קצת כמו כולם: "נכון, היא חושבת לעצמה. אנשים באמת יכולים לשנות זה את זה", היא אומרת לעצמה בסופו המר-מתוק של הסיפור. 

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

אלכס בראון, "גלויה מאיטליה": כמה מהמם?

מתחת לכותרת שמו של הספר מופיע ציטוט שחתומה עליו מישהי ששמה קייטי ברמלי: "קסום ורומנטי להפליא", כך שאין הפתעות. גם הציור המופיע על העטיפה מעיד על הז'אנר: רואים בו אישה צעירה על רקע נוף צבעוני, ים בתים, צמחייה ירוקה, פרחים. מה אמרנו? קסום ורומנטי!

ייתכן שצריך לקרוא פעם אחת גם ספר מהסוג הזה, כדי לדעת על מה מדובר. והרי יש לספרים הרומנטיים והקסומים הללו שוק נרחב מאוד של קוראות שנהנות לדאות על גלי הקסם (הרומנטי להפליא) המובטחים להם. העלילה חייבת כמובן לכלול התאהבות של צעירה יפה ועצובה וגבר נאה ורב עוצמה. אחרי אי אלה תלאות וסיבוכים (קלים! אנחנו במציאות קסומה, לא לשכוח!) בני הזוג יכירו באהבתם, יתנשקו, ובקרוב מאוד יינשאו. העתיד ורוד. ההווה קסום. האושר בלתי נמנע.

מה עוד בלתי נמנע? הקלישאות: לתינוקת יש "ריח מקסים", ובני הזוג חווים רגע "עז וחושני"; התיאורים הגנריים: "הם ניתקו זה מזה אחרי נצח של אושר מעורב בעצב", שמות התואר הרבים: "היא נראתה מהממת, זהובה, קטנטונת ונוצצת", וכן, שם התואר השגור ביותר הוא הטיות שונות של המילה "מהמם", לפעמים כמעט ברצף, באותו משפט: "אני מתגעגע לפנים המהממות שלך", הגיבורה רואה "דלפק זכוכית מלא ביהלומים מהממים", בני הזוג "ראו את הגינות המהממות" ואז התיישבו "בדממה המומה"…

אין, כמובן, תיאורי מין בוטים: הרומן הרומנטי נועד לקוראות מעודנות והוא מדיף ניחוחות של ורדים ושל בושם. אין בו הצחנה הנודפת מהתעלות הממשיות בוונציה, בוונציה שבספר מסתלסלים מעל התעלות ניחוחות של פיצה ושל תבלינים, כפי שמדמיינת אותן הסופרת. אין בו גם ריחות העולים מגופם של בני אדם: כאן המגע ביניהם רומנטי וקסום, לכן "זאת הייתה הרגשה מדהימה ונהדרת", לצד "היא מרגישה את "גבו האיתן" ואת "שרירי הבטן המתוחים שלו מתחת לקצות אצבעותיה, שנכרכו סביב גופו." שיא התעוזה מגיע כאשר "לשונו השתלבה בלשונה וכל גופה עקצץ מכמיהה אליו". 

אני מניחה שמי שכתיבה כזאת מהממת אותה, תחוש המומה כדבעי. 

Alex Brown, A Postcard From Italy

מאנגלית: אסנת הדר

גלי מיר-תיבון, "הדס בקצה הלילה": כיצד הוא מביע את סיפורה של הציונות

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

הילה בלום, "איך לאהוב את בתך": מה המספרת יודעת על עצמה?

לא הבנתי מדוע הספר עורר בי אי נוחות, כמעט אפילו דחייה, עד ששוחחתי עם חברה שהאירה מחשבות: אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, ואין לקרוא אותו בתמימות, אלא להבין את התחבולה המכוונת שהוא מייצר: אי הנוחות, כמעט המבוכה, שחשתי למקרא אהבתה המופלגת של האימא, הדמות המספרת בגוף ראשון, אל בתה היחידה.

מרגעיו הראשון של הסיפור הסיטואציה ברורה: יש פה סבתא של שתי ילדות חמודות, הולנדיות, שאותן אינה מכירה. היא עומדת מהצד, מביטה בהן "חסרת הגנה, אילו הסבו את פניהן הן היו רואות אותי שם", אבל גם אילו הסבו אליה את מבטיהן, לא היו יודעים מי היא. מעולם לא פגשו אותה.

היא מחכה שהלילה ירד "והאורות יעלו בחדרים", ואז מתצפתת על הבית שבו גרה בתה עם בעלה ובנותיה. עוקבת אחריהם, כאובה, מתגעגעת, מיוסרת, לא מבינה מדוע אינה רשאית להיות שם, עם בני משפחתה.

משם ואילך נמשך המונולוג הארוך של הסבתא, שבו היא מספרת על אימהותה המופלאה. כמה אהבה את לאה בתה, לאורך כל השנים, מאז שנולדה ועד שהסתלקה. כמה התמסרה לה. הכול מתואר בפרטי פרטים: עוצמות האהבה הגופנית, המעורבות הטוטלית שלה בחיי הילדה, הנערה, האישה הצעירה. הנכונות האימהית להקריב הכול, תמיד, בלי גבול. היא עושה כל כך הרבה: מצלמת את לאה "בלי סוף". מטפלת בכל צרכיה. קשובה לכל ניד ראש וכל צל חולף.

"אבל," אמרה לי חברתי, "הדוברת מספרת לנו ולעצמה שמדובר באהבה. ובעצם היא הרי חונקת את הילדה. מי אמר שבנות אמורות לספר לאימא שלהן הכול? מי אמר שאימא אמורה לוותר על עצמה ועל צרכיה, להסיע את הילדה לחוגים גם כשהיא כבר נערה, ולחכות לה שעתיים בחוץ, כדי לקחת אותה בחזרה?"

הסימביוזה בין יואלה, האימא גיבורת הסיפור, ובתה לאה, מוחלטת. יואלה יודעת הכול. מעורבת בכול. אכפת לה מהכול.

ובסופו של דבר, היא הורסת הכול, בלי להבין. למעשה, הורסת פעמיים, אבל לא יודעת. לא מעידה על עצמה, לא נותנת לעצמה דין וחשבון. גם כשהיא יודעת הכול, לכאורה, היא לא מבינה את העיקר, את מה שחשוב באמת. ואין לה מושג מה היא מספרת לנו.

האם אנחנו אמורים לחוש אהדה אל האם הזאת, שאיבדה (משום מה, היא לא יודעת באמת מדוע) את בתה? איך היה נכתב המונולוג על אותם חיים עצמם אילו הגיע אלינו מתודעתה של הבת, ולא של האימא?

יואלה אומרת לעצמה בדיעבד ש"רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבתי אל לאה הייתה ההפך מלמידה, הייתה שכחת הכול".

האמנם למדה?

מעשה שהיא עושה בהווה הסיפורי, לא כשלאה הייתה ילדה וחיה לצדה באותו בית, אלא עכשיו, כשלאה כבר נשואה ואימא בעצמה, מעיד שהיא לא למדה מאומה. הוא מסופר כבדרך אגב. והקוראת שאחוזה פלצות מהמעשה הנורא תוהה: ככה? סיפרת מה שעשית, ואת משאירה אותנו בלי לדעת מה התוצאות של מה שעוללת? מסתבר שאת עדיין לא מבינה שום דבר!

אין לי מושג אם הקריאה הזאת "נכונה", כלומר – אם לכך התכוונה הסופרת. וזה בעצם לא משנה. הרי עד היום יש מי שסבורים שנבוקוב מצדד בהומברט הומברט, האנס של לוליטה, ולי לגמרי ברור שזה כתב האשמה עצמית כבד מנשוא, גם אם הוא לא מודע. הומברט הומברט לא מבין באמת ועד הסוף מה הוא מספר לנו על עצמו, וכך גם יואלה


הערת אגב: קניתי את הספר באפליקציה של getbooks. למרבה האכזבה, ההעברה של הספר כקובץ דיגיטלי (כשקראתי אותו בטלפון) לא הייתה תקינה. הרבה מאוד עמודים הגיעו מקוצצים בסופם, משפט מתחיל ונקטע בעודו באיבו, למשל: "אני זוכרת שאמרה מיד " במיקום 583 נגדע ועובר בעמוד הבא לפרק הבא, כך שלעולם לא אדע מה היא אמרה. היו עוד כמה מקומות כאלה.

הספר היה אמור להגיע לא רק אל הטלפון, אלא גם למכשיר הקינדל הייעודי מתוצרת אמזון שברשותי, אבל זה לא קרה, אף על פי שבאתר של getbooks מובטח שספרים מסוימים אפשר לקרוא גם במכשיר בקינדל.

איש התמיכה של getbooks, טרח ולא ויתר, ואחרי שההתכתבות אתם לא הועילה, הוא טלפן אלי ופתר את הבעיה. כשהספר הגיע למכשיר הקינדל גיליתי שם שהפרקים תקינים ואינם מקוצצים.

אבל  אליה וקוץ בה: ספר נוסף שקניתי בgetbooks שוב לא עבר אל מכשיר הקינדל, והפעם בכלל לא הגיבו בgetbooks אל פנייתי באמצעות "צור קשר" ואפילו לא השיבו לי. למדתי אם כן שמוטב לא לקנות ספר דיגיטלים דווקא אצלם. ההעברה אל הטלפון לא תקינה, לקינדל הספר לא מגיע, ובתמיכה לא תומכים.

קולט: "טובי-כלב וקיקי-מותק": סיפורים מקסימים!

מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים! 

את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – "רגשנויות", "הנסיעה", "ארוחת הערב מתאחרת" ו"אש ראשונה"  התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו. 

אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.

הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: "בוא נישן קצת", מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: "אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק". כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: "תסתלק מפה," הוא אומר לכלב, "אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!" כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: "נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: 'אתה שקרן כמו אישה!'״

החתול מתנשא מעל הכלב: "העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!". הוא "בעל האופי הרע", לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא "טיפוס רגיש". 

החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש"החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו".

הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב "קשוב במסירות".

החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר "בחוסר כנות". הכלב איטי: "אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…"

החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש"לא מודע ללעג", מנסה להבין מדוע החתול "לא מפסיק להתלונן" אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: "היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד." 

הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: "כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!" 

החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, "אתה מנשק את היד שמכה בך." הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: "אני מבליג על העלבונות". 

כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: "קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…" מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: "השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!" אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה. 

היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. "החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר". הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.

כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: "לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: 'זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!' היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…" אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.

תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור "פגישה עם צב": "ההולכים על שתיים" הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב: 

"החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?

הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.

כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!

החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.

החיות, (ביחד): נו?

כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!

החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?

כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.

הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?"

איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג! 

 גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: "יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון", או במקום אחר תיאור של אש: "כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…"

כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט. 

Dialogues de bêtes by Colette

יצחק בר-יוסף, "היי, אתם שם למעלה!": כמה מלבב!

הכול ייתכן בספרו החדש, המלבב, המבדח, של יצחק בר-יוסף: אוטוביוגרפיה משפחתית בסיפורים שקורים בהם שלל דברים מופלאים. למשל, שני הסבים שלו, מצד אמו ומצד אביו, רבים במקומם שבגן עדן. כל אחד מהם נשאר כמובן בגיל שבו מת. הצעיר פרחח, הזקן זועם, והם מיישבים ביניהם חשבונות על אביו של המספר, שעזב את אשתו זמן קצר אחרי שנולד בנם הצעיר: "סבא יוסף בן העשרים ושתיים מוציא לשון, במחילה, כנגד מאיר יעקב בן התשעים ותשע. זה הלך לעולמו עול ימים וחצוף, זה השיב את נפשו לבורא שבע ימים ושנים." המריבה ביניהם היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאירועים שבהם בני משפחתו האמיתיים של בר יוסף מככבים בסצינות שבהן המופלא מתערבב עם המציאותי, הבלתי אפשרי עם האפשרי, ומה שקרה באמת עוטה אצטלה חדשה ופלאית שבזכותה חול לובש קודש, והיומיומי מעפיל למרומים, תרתי משמע, שכן הכול יכול לקרות: עולמות של מעלה ועולמות של מטה מתערבבים והעבר מתמזג עם ההווה, מְשחֵק בתוכו במשחקים שובי לב. 

בעולם המיוחד של הספר דמותו של הקב"ה, שמתערבת לא פעם בעלילה, היא דמות חביבה, תמימה, סקרנית, לא לגמרי בקיאה בהלכות העולם: "מה זה שטריימל?" הוא תוהה בסיפור "שטריימל טורקי" ומופתע, אחרי שמסבירים לו "כך וכך זנבות שועלים או צובלים, בטנה של משי, יש ספודיק ויש קולפיק וכולי וכולי" ומפטיר "על זה כל העניין?". אפשר לא לצחוק בשל הפער בין ה"אדיקות" האנושית שדבקה בתפל, לבין עמדתו של הקב"ה שכלל לא מבין מה הרבותא?

מה עוד קורה בסיפורים הללו? הנה למשל המספר, ששני אחיו גדולים ממנו בשנים רבות, מזמין אח או אחות חדשים, שיהיו קרובים יותר לגילו, והוא בטוח שהם קיימים היכנשהו, בהתחשב במעלליו הרבים של אביו, אבל יש לו תנאי: רק שלא יהיו אנשי ספר, כמו אחיו, המחזאי המהולל ואחותו חוקרת הספרות, שכן "תמיד תרגיש כשאתה פוגש אחד כזה, שמה שנכנס לתוכו דרך העיניים או האוזניים, כבר מעובד לצורכי ספר או מחזה או נשמר כמות שהוא לעתיד, כי הוא כמו מושבניק מן הדור הישן, כזה שמרים כל חוט ברזל או בורג בצד הכביש כי לבטח ישתמש בו פעם." 

הרבה חשבונות נושנים מיישב המספר עם אביו. בסיפור "נשק לדוב", למשל, הוא מתאר ביקור עכשווי אצל אביו. זה אמנם מת מזמן, אבל כבר אמרנו, בסיפורים הללו העבר וההווה מתערבבים זה בזה: "ירדתי בתחנה המרכזית של צפת, ושוב, כמו בילדותי, לא חיכה לי איש בתחנה – וכי די בי, בילד קטן המגיע לבדו באוטובוס מחיפה, לבטל בוקר של כתיבה בחדר העבודה שלו?" ועוד באותו סיפור: "ואני עומד בפתח החדר, מביט בשקיקה ובהערצה בדמותו הרכונה אל השולחן. גם אילו רציתי, איני יכול להתקרב – מסך העשן הכבד חצץ בינו לביני. תחם טריטוריה שאין לאיש, ובוודאי לא לקטנים כמוני, רשות להיכנס אליה". ועוד: "גם אם נכנסתי לחדר, למעשה נשארתי בחוץ". מה שיפה בסיפורים הללו זה שלמרות הכאב שהם מתארים בהומור, בעדינות וכמו במובלע, למרות שאפשר לחוש בעלבון הנושן שמעולם לא התפוגג, מעורבת בהם אהבה גם למי שפגע בו בילדותו. 

אכן, הספר גדוש בהומור דקיק ושנון, לפעמים, אפשר לומר, גם קצת מרושע, אבל בטוב טעם ובלי מרירות. הנה למשל התיאור של אביו שהגיע לגן עדן, ושם מצא את עצמו סוף סוף בחברה הראויה לו, לדעתו: זאת של גדולי הסופרים (והרי אביו של יצחק בר יוסף היה הסופר יהושע בר יוסף), שממשיכים כמובן לכתוב גם שם, בעולם הבא. הוא שומע "אוושת דפי נייר נמעכים ומושלכים לפח ואחרים, ששפר גורלם, מוכנסים לתיקי קרטון ועתידים ביום מן הימים להידפס ולהיכרך בספרים ולבסוף להיות חומר גלם ממוחזר לתבניות ביצים"… איזו עקיצה (עצמית!) שנונה של סופר בן סופר שמשתדל, כך נראה, לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. 

הנה עוד דוגמה לפלאות שמתרחשות בסיפורים: דמות מהעבר הרחוק, מנהל של תחנת רכבת שחי בטרנסילבניה בתחילת המאה ה-20, יכול להופיע פתאום על סף דלתו של המספר ולתבוע ממנו את תיק התפילין הרקום שסבתו הורישה לו, כי כך יוכל השומר לזכות באהבתה. "היית מת", משיב לו המספר והלה מגיב בגיחוך "אל תאיים עליו במוות"… 

בכלל, מתים נוהגים כאן לשוב אל האדמה, אם בזכות וברשות ואם בעורמה ובגניבה: אמו למשל מגיעה אליו כדי לבשל למענו את הבמיה ברוטב עגבניות שכל כך אהב בימים שחיה ובישלה, ובאותה הזדמנות גם כדי להציץ בתצלומים שקיבל המספר מבנה של אהובת אביו, זאת שבגללה עזב את הבית זמן לא רב אחרי שהמספר נולד. אמו גם יודעת להעלים את האהובה ואת חברתה מתוך אחד הצילומים, ומותירה בו רק את בעלה המשתומם – איך נשאר פתאום לבדו בתוך תצלום, בשפת הים של תל אביב? 

כמו כן, הוא יכול לנסות לשדך לאמו בדיעבד, בהיותה שם למעלה, בעולם הבא, את המחזר הראשון שלה, שלא רצה לשאת אותה לאישה רק מכיוון שלבשה גרביים חומים ולא שחורים, והרי, כך הוא סבור, בעלה, אביו, אמלל אותה. אבל להפתעתו מסתבר שלא, אמו לא מוותרת על הבעל האהוב, חרף היסורים שהסב לה, והיא רוצה דווקא אותו לצדה.

בר-יוסף חושף שפע של סיפורים משפחתיים נושנים, ועושה מהם מטעמים. האמת לובשת נופך דמיוני, פנטסטי, רקום בדמיון פרוע. 

הרובד הלשוני של שפתו ססגוני ומשתנה בלי הרף: "בא זה לשנות סדרי בראשית", לצד "עם כל הכבוד לשולחנם של צדיקים, למות שם משעמום", או "האומנם מקווים הם שיעסוק הקדוש ברוך הוא בריפוי גרונותיהם המודלקים של חסידיו", לצד "הגיע הזמן לצ'פר את המתנדנדים" (שתי הדוגמאות האחרונות לקוחות מהסיפור "דולרים מהגיהינום", שבו מנסים המלאכים לשכנע את הקדוש ברוך הוא לחלק דולרים ליהודים כדי שיקיימו כיאות את המצוות…)

הסיפורים רצופים כאמור בעקיצות עצמיות של סופר שמבקש לשמור על מידה של צניעות כשהוא חושב על אמנותו. הוא מתאר למשל "ציפור שנכנסה דרך אחד החלונות" בביתו, והיא "שרה במלוא גרונה לקהל מעריצים עלום שייחלה לעצמה." ברור לגמרי שהציפור איננה רק היא עצמה, אלא היא משל לכל אמן שמפליג בשירתו, ולא בטוח שמישהו בכלל מקשיב לו או נהנה במיוחד מיצירתו.

אפשר לומר ליצחק בר יוסף שלשירו הקשבתי בהנאה אמיתית. כן, אני מתייצבת כאן ואומרת בריש גלי: אלי דיברת ואני הקשבתי! 

 

לואי-פרדינן סלין, "זמלווייס – האיש שזעק אמת": מרהיב!

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויוןכולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

 

 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

מהי השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות?

"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל