קטגוריה: פרוזה

ירון פריד, "הכל אודות חביבה": אז מי הדיווה שעליה נכתב הספר?

השחקנית חביבה רוז היא דיווה מאוד לא חביבה. בלשונה החדה היא יכולה לקטול בני שיח, גם אם נדמה להם שהם שנונים. היא אנוכית, נרקסיסטית, מרוכזת בעצמה – "מרוכזת"? לא. מכורה!  – מתעניינת רק בדבר אחד: בתיאטרון, ובתפקיד המרהיב הבא שתגלם, ותשבה באמצעותו את לב כל הסובבים אותה.

היא גיבורת הספר הכל אודות חביבה, שבאמצעות דמותה משרטט ירון פריד את עולם התיאטרון, כפי שהוא נראה מאחורי הקלעים: את התככים, הקנאות, ההתמכרויות, את סערת היצרים שבה חיים האנשים היוצרים את ההצגות העולות, ואת הפוליטיקה והמזימות הנרקחות בחשאי, לפני שהשחקנים ניגשים אל הטקסט והופכים מחזה להצגה.

פריד מביא בפנינו את האכזריות של עולם התיאטרון, של מי שאינם נמנים עם הכוכבים: "התפאורות אולי מתחלפות, אבל השחקנים האלה נידונים לחיים של עבדות שקטה בשירות הכוכבים. ערב ערב באותן תלבושות מגוחכות עם אותן שורות טקסט משמימות והנסיעות למרחקים ארוכים, להיכלי תרבות עלובים. ומחיאות הכפיים הקלושות, כי הקהל שומר את כוחו לקראת הכוכבים, אלא מה."

שחקני המשנה מושפלים. "הם חוצים את הבמה מימין לשמאל בלי להבין מדוע (תשובה שאחד הבמאים נתן לאחד השחקנים שהעז לשאול אותו פעם מדוע דווקא מימין לשמאל ולא משמאל לימין: "המשכורת שלך"). שלא לדבר על "כל השאר": הם "נמצאים בדרגה אחת או שתיים מתחתיהם – פועלי הבמה, הסבלים, אנשי האביזרים, הסדרנים וכל שאר החיילים האלמונים שלאיש לא אכפת מהם."

האם הכוכבים זוכים לתהילה? לאו דווקא. חביבה רוז גרה בדירה עלובה, בקומה שלישית בלי מעלית. בינה לבינה היא מקטרת על מצבה ואומרת לעצמה שבארצות אחרות, כוכבות ברמתה חיות בתנאים אחרים לגמרי. ובכלל "לפחות ופחות אנשים, למען האמת, כבר אכפת גם מהכוכבים עצמם. וגם לכוכבים עצמם לא תמיד פשוט ומעניין, והם נשחקים בגלגלי המכונה."

הכול בספרו של פריד קיצוני מאוד, עד כדי כך שהדמויות מצטיירות כמעט כקריקטורות, אפילו אם הסופר מיטיב לעשות כשהוא מעניק להם מה שנקרא בעולם המשחק "שברים" בתוך הדמות, הווה אומר – סתירות קלות בקו המנחה את האישיות המגולמת. כך למשל חביבה, שלכאורה ממוקדת אך ורק בעצמה, מסתירה מפני הקרובים לה ביותר סוד שהיה יכול להסגיר קווים אחרים באופייה. אז מסתבר שגם הדיווה הכי אנוכית רוחשת חמלה וכבוד לשחקנית מבוגרת ממנה, שאותה היא מעריצה, ואפילו מוכנה להקדיש לה זמן ותשומת לב שאותם היא מונעת ממי שזקוק להם יותר מכל אדם אחר בעולם: מבנה היחיד.

מעלתו של הרומן בשנינותו של הכותב, שמייצר שיחות משעשעות, בעיקר כשהוא מעצב שתיים מהדמויות: את זאת של חביבה רוז, ואת המאפר הנלווה אל יריבתה הצעירה. הנה כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות מאוד: חביבה רוז מכנה את הטלבנובלה שבה היא משתתפת "טלנביילה". את אנשי וועדה הקובעת מי יקבל את פרס ישראל הנכסף היא מכנה "מפריסי הפרסים". פריד מתאר את דמותה של שחקנית עבר שהייתה אלכוהוליסטית. כשנאסר עליה להכניס אלכוהול למתחם התיאטרון נהגה לשלוח לעצמה זרי פרחים ובהם חבויים משקאות, וכשהגיעה לבר, והברמן התורן היה שואל אותה "'מה תשתי היום, גברת? קוניאק? עראק? ויסקי?' היא הייתה עונה: הסדר לא משנה". השנינויות המוצלחות ביותר הן בחילופי הדברים שבין חביבה לבין כל מי שמדבר אתה. היא מצליחה תמיד להשתיק, להקטין, להבליט את עצמה ואת קסמיה ולהדוף כל מתקפה בארסיות שיש בה לא מעט חן.

לא רק את שנינותו ככותב מביא לנו פריד, הוא גם מצטט שנינויות משעשעות מאוד של כותבים אחרים: "(בכל מקרה הסכימה עם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון, שאמר כי 'לשאול שחקן מה דעתו על מבקר התיאטרון זה כמו לשאול עמוד חשמל מה דעתו על הכלב')"…

פריד מספק אפילו מעין מוסר השכל, שאותו הוא מביא בפנינו באמצעות אותו מאפר המכונה "קיקה" בפי מכריו, ורק הקרובים לו ביותר רשאים לכנות אותו בשם המשפחה האמיתי שלו, "קיק": איך ייתכן שאני לוקח ללב? שואל את עצמו קיקה "ונהנה מהתשובה שנתן לעצמו, ולא כנחמת עזרה-ראשונה: הוא לוקח ללב מפני שיש לו לב. לפעמים זה לא עד כדי כך מובן מאליו".

ומה עם חביבה רוז? לה יש לב? ממש לקראת סופו של הרומן חל מעין מהפך. כשאנחנו חודרים שוב לתודעתה, אנחנו מתבקשים להאמין שכן, אמנם היא נראית כמו האנוכיות בהתגלמותה, אבל בעומק לבה היא דווקא אוהבת, זוכרת ואכפת לה. ומה שהניע אותה לאורך כל הדרך הוא הדחף האמנותי, הצורך ליצור, והיכולת והכישרון יוצאי הדופן. לא התהילה הניעה אותה, אלא האמנות. מבחינתה "כל העולם הזה שמחוץ לעולם התיאטרון" הוא "חרא של עולם. כתוב כל כך רע, מבויים זוועה, משחק נורא"…

מעניין לציין כי הספר מוקדש לדיווה הישראלית, גילה אלמגור, שירון פריד מכנה אותה בהקדשה "המלכה האם". עם זאת, הוא מדגיש כמובן שכל הדמויות בדויות, שכולן "פרי דמיונו של המחבר", ושכל מי שמנסה לקשר בינן לבין דמויות מוכרות "עושה זאת על אחריותו המלאה." האזהרה, ההקדשה, ודבריו של ירון פריד באחרית הדבר, לפיהם "הספר נכתב מתוך אהבת שחקנים ושחקניות" שאת "נטייתם המפתיעה למרירות, חשבונאות עם קולגות ואי שביעות רצון תמידית", מעוררים, כמובן, מחשבות…


הנה קישור ישיר לספר באפליקצייה e-vrit, שבאמצעותה קראתי אותו. היא עברה לאחרונה עדכון, ומעתה יש בה מנגנון לחיפוש מילים (מאוד עוזר!) ואפשר עכשיו למרקר בצבעים שונים, לא רק בצהוב, כפי שהיה עד כה. גם האפשרות הזאת מועילה מאוד. אני, למשל, מסמנת בכחול שמות של ספרים שמוזכרים בטקסט ואולי ארצה לקרוא, באדום מה שנראה לי כטעות, ובצהוב – שורות נבחרות, מעניינות. לצבע הכתום טרם הוקצה תפקיד. יש למישהו רעיון?

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

מריאנה אנריקס, "הדברים שאיבדנו באש": מניין נובטים סיוטים?

"אולי אני לא הנסיכה בארמון, אלא המטורפת בצריח": המשפט שמופיע בסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", בספר הדברים שאיבדנו באש נוגע במהותו של הספר. בכל אחד מהסיפורים יש אישה שחייה נוגעים, ישירות או בעקיפין, בטירוף, והנגיעה אינה מתבררת מיד. נדרש תהליך שהקורא עובר ביחד עם אותה אישה.

הנה למשל הסיפור הראשון, "ילד מלוכלך". יש בו פעוט בן חמש שחי ברחוב, בשכונת עוני בבואנוס איירס, עם אמו הנרקומנית, שמפקירה אותו. האם נחטף ועונה? האם המספרת יכלה, או הייתה צריכה להציל אותו? איזה תירוץ היא יכולה לגייס לעצמה כדי להתגונן מפני רגשות האשמה? האם תיטרף עליה דעתה כי מצפונה מייסר אותה? האם הייתה באמת אמורה לעשות משהו, ונכשלה?

יש עוד ילדים אומללים בקובץ הסיפורים המרתק הזה. בסיפור "החצר של השכן" אנו פוגשים עובדת סוציאלית שלא היה די בכוונותיה הטובות ובמסירותה לילדים האומללים הנתונים תחת חסותה, ובבת אחת, בטעות איומה, נהפכה מ"עובדת סוציאלית שמתמחה בילדים בסיכון, אימהית ולא אנוכית – לעובדת ציבור סדיסטית ואכזרית". היא כבר נמצאת בשלב מתקדם יותר של הטירוף, יחסית לאישה מהסיפור הראשון. כבר רואה מראות שמן הסתם כלל לא מתקיימים במציאות ושומעת קולות מייסרים.

בסיפור "הבית של אדלה" אנחנו פוגשים ילדים פגועים מתוך נקודת המבט של אחת מהם. גם כאן כרוך טירוף, שהסופרת, מריאנה אנריקס, מיטיבה מאוד לתארו מבפנים, עד שלא ברור מתי המציאות מסתיימת והיכן מתחילה ההזיה, שכן, כמו גם בחלק מהסיפורים האחרים, כמה מהדמויות חולקות את מחשבות השווא ואת חזיונות התעתועים, המעוררים אימה ותחושה של זוועה. כך למשל גם בסיפור "הפונדק" שומעות שתי צעירות קולות מבעיתים שכנראה כלל לא היו במציאות.

לרגעים גוררת הסופרת גם אותנו, הקוראים, לטירוף. כך למשל בסיפור "השנים המורעלות" היא מתארת צעירה שנעלמה ביער, וכעבור שנים חברתה של המספרת מוצאת באותו אזור איזה סרט לבן, ומשערת ש"אולי היא [הנעדרת] השאירה לנו אותו בתור מסר". (הבלבול הזה בין מציאות להזיה מעלה על הדעת את הסיפור "גרדיווה", שפרויד היטיב כל כך לנתח בכלים פסיכואנליטיים).

גם בסיפורים שבהם כרוך סוג אחר של טירוף: "ירוק אדום כתום", ששם יש דמות של צעיר שמסתגר בחדרו ומסרב לצאת ממנו, מוזכרות זוועות שקשה לשאת: "המרשתת העמוקה", זאת ש"בנויה מאתרים שלא מופיעים במנועי החיפוש. היא גדולה בהרבה מהמרשתת השטחית שרובנו משתמשים בה. גדולה פי חמשת אלפים," ומתרחשות בה זוועות שהדעת אינה סובלת. "אני לא מבין למה אתם חושבים שאנשים אוהבים ילדים ומטפלים בהם", מסביר הצעיר המסתגר למספרת, בת שיחו, שגם היא, בחייה, כמעט נפלה קורבן, מי יודע למה: כשלמדה בבית הספר המורה להיסטוריה  הציעה לה יום אחד לקחת אותה אתה אליה הביתה, כדי שתתחבר עם בתה. למזלה של המספרת היא סירבה, ושיתפה את אמה בהצעה. למחרת המורה נעלמה מבית הספר, אבל רק אחרי שנים נודע שבכלל לא הייתה לה בת.

מה הרקע שמתוכו נובטות כל הזוועות הללו? בספר רוחש עברה הלא כל כך רחוק של ארגנטינה. גיבורת הסיפור "נסיר מעלינו את כל הבשר" מוצאת בתוך ערימת אשפה גולגולת ומתאהבת בה. לוקחת אותה הביתה. מעניקה לה שם. מלבישה אותה. "אבי היה מדבר על קברי המונים", היא מספרת, "אמר שהם כמו בריכה של עצמות באוויר הפתוח". ועוד, היא מסבירה, "כולנו דורכים על עצמות, רק צריך לכרות בורות עמוקים ולהגיע אל המתים המכוסים. אני צריכה לחפור, באת, בידיים, כמו שעושים כלבים, הם תמיד מוצאים עצמות, תמיד יודעים איפה החביאו אותן, איפה הפקירו אותן להישכח".

מריאנה אנריקס דומה לאותם כלבים. היא חופרת ומוצאת. מזכירה את "הגשר ההוא" שבנו "בזמן הדיקטטורה הצבאית ובתוך הבטון החביאו מתים, אנשים שהם חיסלו".

מדריך תיירים בבואנוס איירס, בסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" סבור שהסיורים שלו באתרי רצח מפורסמים בסך הכול משעממים, כי "העיר לא התהדרה ברוצחים גדולים, אם נוציא מכלל זה רודנים, שלא נכללו בסיור מטעמי תקינות פוליטית".

לא רק העבר מזכיר קבר המוני. בנסיעתן של הדמויות מהסיפור "קורי עכביש" לאסונסיון שבפרגוואי הם עדים להתנכלות של חיילים שוודאי עוד יאנסו את המלצרית האומללה במסעדה שאליה נקלעו, אבל לא מעזים לפעול כדי להציל אותה "כי הם חוגרים נשק ועוד כלי נשק שעונים על הקיר שמאחוריהם" וידוע ש"באסונסיון כדאי תמיד לשבת כמה שיותר רחוק מהצבא."

גם ההווה של בואנוס איירס אינו מלבב. יש בו, כאמור, מחוסרי בית מסוממים, יש "אזור שבו נרקומניות בנות שתים עשרה עלו למשאיות ומצצו לנהגים את הזין כדי שיוכלו לקנות את המנה הבאה"; העיר "הלכה והתפוררה לחנויות נטושות, לחלונות אטומים בלבנים כדי למנוע השתלטות, לשלטים חלודים שהתנוססו על בניינים משנות השבעים," וגם: "מאחורי החזיתות הללו, שהיו רק מסווה, חיו עניי העיר. ועל שתי גדות הריאצ'ואלו בנו להם אלפי אנשים בתים בשדות הבור, החל בפחונים רופפים וכלה בדירות הגונות למדי של לבנים ובטון". הנהר הזורם בעיר הוא "המזוהם ביותר בעולם", ו"רק אנשים מיואשים מאוד הולכים לגור שם, ליד הצחנה המסוכנת שנוצרה בכוונת מכוון". מדובר על "שכונת עוני שהמדינה זנחה". לא מפתיע שעל הרקע הזה נולדים סיפורים קשים כל כך, עד לאחרון שבהם, "הדברים שאיבדנו באש", המספר על תנועת מחאה מחרידה של נשים אבודות ששורפות את עצמן.

אנריקס מיטיבה לכתוב. יש בספר הברקות שסומנו בשקיקה: למשל: "תהיתי למה קוראים לניאנדוטי [אריגים צבעוניים] 'קורי עכביש'; מן הסתם בגלל טכניקת האריגה, שהרי התוצאה הסופית דומה הרבה יותר לזנב של טווס, הזנב מנוקד בעיניים יפות אך בו בזמן מטרידות, אינספור עיניים מפוזרות על כל גופו של בעל החיים, עם ההילוך השחצני שלו, בעל חיים יפה להפליא שנראה תמיד עייף"; או – "החבר שלי, מה לו וליופי הערטילאי של עצמות חשופות, העצמות שלו מכוסות שכבה של שומן ושיעמום".

מדריך הסיורים מהסיפור "פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד" נוהג לספר לתיירים סיפורים על מקרי רצח מחרידים, והם, מאזיניו, "מעולם לא ביקשו ממנו להפסיק את הסיפור באמצע". גם קוראיה של מריאנה אנריקס מסומרים למקומם, שבויים בקסם המכושף של סיפוריה. "כמו בסיוטים, הרגישה שרגליה נעשות כבדות, שהגוף מסרב להסתובב ומשהו מונע ממנה להתיק את גופה ממפתן החדר. אבל זה לא חלום. בחלומות לא מרגישים כאב".

הכאב שמסב הספר שלפנינו ראוי. הוא ההבדל בין מציאות או חלום בלהות, לבין ההיענות ליצירת אמנות. יש עוצמה רבה בחוויה שהוא מסב.

אביבית משמרי, "ימי מטילדה": מה יקרה אם הניאנדרטלים יחזרו?

ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.

בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.

אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.

אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?

במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר  – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".

אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.

התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.

אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.

משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".

יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד."  ובהמשך:

"'אתה לא תגיד לי!'

'באמת!'

'מה אתה אומר!'

'זה מה שאני אומר!'

האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".

הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.

ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."

בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.

עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.

אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.

הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן. 

דפנה ברשילון, כמה יפה "הדבר הכי יפה"

עטיפתו של הספר רומזת על תוכנו. שמו כתוב משיירי אשפה ביתית – קרטון חלב מעוך, עטיפה קרועה של ארטיק, חצי לימון סחוט, תפוח אדמה מנוקב – על רקע של מדרכה מוכתמת. הנה הפער בין "יופי", ולא סתם יופי, אלא זה של "הדבר הכי יפה", ובין הפסולת של מה שנועד להיזרק לפח הזבל. הוא מתגלה מיד, עוד לפני שמתחילים לקרוא את הנובלה היפהפייה הזאת.

ואז נכנסים מיד אל לב העניין. בסדרה של פרקים קצרים אנחנו מתוודעים אל הדמויות המאכלסות את הסיפור: אודי, מדריך של בני נוער שחיים בשולי החברה הישראלית, שחברתו יצאה לטיול ממושך בהודו. בני הנוער  – איליה הלבן ואיליה השחור וסשה וארטיום. נתי, עיתונאית גרושה, אם לשניים, שתפקידה בעיתון לחקור את העוני בישראל. עיתונאית אחרת – תמר-שטיקמן-רוסו, חד הורית עשירה, בתו של איל הון. אפילו המשוררת ספפו מגיעה אל הסיפור, באמצעות דמותה של המורה לספרות של סשה, אחד הנערים.

לא רק דמויות יש, אלא גם סיפור: מה יעשו הנערים הללו, שקבלן הובלות עושק אותם? האם יתקוממו? האם יעזו לפעול נגדו? האם יהיה מי שיעזור להם? ואם יפעלו – האם יצליחו?

בעדינות אין-קץ משרטטת דפנה ברשילון את מצוקות החיים של הדמויות שבראה, ועושה זאת במגוון של דרכים. הנה למשל דמותה המדויקת להפליא של המורה לספרות. אנו מוזמנים להכיר את מחשבותיה הסמויות, את תקוותיה, מפחי הנפש, הפגיעות והנזקקות שלה, והכול משכנע ונכון: תיאור ההשתלמות המקצועית והז'רגון המוכר כל כך למי שהשתתף פעם במפגש כזה: "סל כלים לדיאלוג", "הנגשת השירה לתלמידים מוחלשים", "מי מורה טובה?", "שיקוף", "שאלה פתוחה", "הקשבה פעילה"… המפגש שלה עם מורים אחרים, המחשבות העולות בתודעתה לפני ובמשך השיעור, או כאשר היא מחברת בחינה בספרות: "למה התכוונה המשוררת ספפו בשורה 'וְאִלו ּאֲנִי אוֹמֶרֶת: מִי שֶׁאָהַבְנוּ הוּא יָפֶה יוֹתֵר'?  (הוכחה: אתמול בדייט הוא אומר לי אני מאד מחובר לעולם הזה של השירה, ואז הוא נוקב, לא פחות ולא יותר, בשמו של משורר עיירת הפיתוח. 'משורר גדול', ואני קוראת בראש למלצרית בוא-בואי-בואי. הוא מין מורה דרך, מדריך טיולים ידו-בכל שכזה. מתעקש לספר לי על התיירת הע-נ-קית שנתקעה לו בנקיק הצר, נחל דרגות, מכירה? ואני כבר לא נוגעת בעוגת גבינה שהזמנתי…)"

ברשילון מפליאה לתאר את הקונפליט בין עשירים לעניים,  ועושה זאת לא רק באמצעות העלילה הראשית, אלא גם בנקודות קטנות, בהדהודים חוזרים, באופן המעודן והסמוי ביותר. הנה למשל מפגש של המורה לספרות עם חברתה איריס, "מורה באחד מבתי הספר היוקרתיים שתמיד אמרה לה 'תדעי לך שאני מאוד מעריכה את מה שאת עושה'": הנה התנשאות המוסוות כמחמאה…

דוגמה נוספת אפשר לראות בדמותה של העיתונאית העשירה, והמצטענת-לכאורה. "'גם אני הייתי צנועה אם הייתי יורשת מיליונים'", אומרת הכתבת לענייני עוני, ומוסיפה: "'כולם מתעסקים בזה שהיא לא משתמשת בשם של אבא שלה, אז זה קצת כמו להשתמש בשם של אבא שלה, לא?'" העיתונאית הצנועה-במפגיע מייצגת, כמובן, את המעמד שאליו היא משתייכת: "'נו באמת,' עיקמה תמי את הפרצוף, 'זאת נהייתה האופנה עכשיו, הבוס רע אלי אז אני הולך ומפגין לו מול הבית. ועוד אדם שתרם כל כך הרבה למדינה'".

התחכום, הסבטקסט, האנדרסטייטמנט בכתיבתה של ברשילון משמחים ומרעננים.

אפשר וכדאי לקנות את הספר ישירות  מכאן. הוא מעניק יופי של חוויה אסתטית ומחשבתית.

דב בהט, "רומן עברי-גרמני": מה דינם של עמק קסום ומטבח משוכלל

אני נאלצת לשוב אל הטור "כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?" בסדרה לצערנו, לא נוכל לפרסם | על הקסום: דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-02.09.2011.

כדי להדגים את הסבריה ציטטה תרצה ידרמן (שם בדוי) דוגמאות מתוך כתבי יד דחויים. בפרק "כמה מיומנות…" הציגה בפני הקוראים שתי גרסאות לסיפור של אתגר קרת.

"קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור 'לשבור את החזיר' ('פסחזון')" היא מקדימה, ומצטטת:

"בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי".

"יופי," היא משבחת את קרת, ומוסיפה:

"והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים:

'בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי'.

האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?" היא מוסיפה שאלה (רטורית, מבדחת, לא ממש נחוצה?)

מדי פעם אני נזכרת – בצער, ביגון, בכאב מר, במפח נפש ובמורת רוח – באותו טור של ידרמן. כך קרה לי, למשל, כשהתחלתי לקרוא את הספר רומן עברי-גרמני (שהעניין שבו הוא עוסק דווקא סקרן אותי!)

להלן עמוד אחד מתחילתו:

לא, אני רוטנת (בתוגה, בקוצר רוח, בזעם כבוש, במיאוס), הרי אי אפשר לכתוב כך! (אפשר. עובדה). עמק "קסום"? חדרים "צנועים"? בר "מהודר" ומטבח "משוכלל"? מסתבר שיש מי שמאמין כי די בתיאורים שכל אחד יכול לייצר. שיש כותבים שאינם בוחלים בקלישאות, ואין להם, כנראה, שום צורך לחדש. אולי בתוכן – כן, אך לא בצורה. ולטעמי אין להפריד בין השניים. הצורה היא חלק ממהותו של הכתוב. אם אין בה מקוריות מחשבתית, כל השאר חסר טעם, מבחינתי.

ייתכן שקוראים אחרים יכולים ליהנות מכתיבה כזאת. אני עוברת אל הספר הבא. מצטערת.

דוד פואנקינוס, "שרלוטה": האם יש נחמה בתהילה שזוכה בה אמנית דגולה, אחרי שנרצחה?

"הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה", כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: "גם אני!" ועוד הוסיף פואנקינוס, "אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים", ולא יכולתי שלא להסכים אתו.

לפני שנים נתקלתי באקראי בספר ובו רפרודוקציות של יצירתה המופלאה של שרלוטה (או שרלוט) סלומון, ומאז נשביתי בקסמה. פואנקינוס מתאר כיצד דבר דומה עבר גם עליו, ואיך, מאז שראה את יצירתה לראשונה, הוא מחפש אחר עקבותיה, מבקש לפענח את דמותה, את מחשבותיה ותשוקותיה, מנסה להסביר לעצמו מה בדיוק עבר עליה, על מה חלמה, ממה פחדה, מה הרגישה ברגעים משמעותיים בחייה. פואנקינוס מתאר את "ההלם" שסופר אחר, ג'ונתן ספרן פויר, חש כשגילה את שרלוטה. "זה קרה באמסטרדם. גם הוא התוודע לציוריה במקרה. הוא מספר על הפגישה חשובה שהייתה לו באותו יום. שחמקה, פשוטו כמשמעו מזיכרונו. "גם אני יצאתי מן התערוכה בהלך רוח דומה," הוא כותב, "לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל."

עבודת השחזור והחדירה למעמקי נפשה של שרלוטה סלומון נראית אפשרית, שהרי היא הותירה אחריה את היצירה "חיים או תיאטרון?": אוטוביוגרפיה מצוירת של יותר מאלף תמונות, מלוות בטקסט כתוב ובהנחיות למוזיקה שאמורה ללוות אותן. את האוסף הזה ציירה סלומון באינטנסיביות קדחתנית במשך שנתיים, בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהבינה שכדי לשרוד עליה לספר על חייה: על ההתאבדות של אמה, דודתה, סבתה, על הקשר המיוחד שלה עם אשתו השנייה של אביה, זמרת ידועת שם, על הפגיעה שפגע בה סבה, על ימי ילדותה כשחיכתה לשווא לאמה שתשוב. איש לא סיפר לה ממה מתה, אבל עוד כשהייתה פעוטה הבטיחה לה האם  שתשוב ותפקוד אותה, גם אם תמות…

בהיותה יהודייה פליטה, ילידת גרמניה שחיה בדרום צרפת, ידעה שרלוטה שחייה נתונים בסכנה, וחשה שהיא חייבת להספיק ליצור. בשלב מסוים אפילו נעצרה על ידי הצרפתים, שראו בה, למרבה האירוניה, אויבת, שכן הייתה ילידת גרמניה… "איש אינו רוצה לתת מקלט לגרמנים". כשחייה ניצלו אז בדרך נס, גברה הקדחתנות שבה יצרה, אבל היא חיה על זמן שאול. זמן לא רב אחרי שהגרמנים כבשו גם את האזור שבו גרה, הסגיר אותה מישהו מתושבי הכפר שבו מצאה מקלט, והיא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה.

מי שעוקב אחרי הציורים מתוודע אל חייה, אל הלכי הרוח שלה, אל עברה ואל סודותיה. וברור לגמרי שפואנקינוס התעמק בהם, ועשה הכול כדי לצייר בעזרתם את דמותה ולהעמיק לתוכה. ברור גם שהוא הוסיף, אל מה שנודע לו, משהו מרוחו ומהרהורי לבו. פואנקינוס אפילו לא מכנה את הספר "ביוגרפיה", אלא "רומן", כלומר – הוא רואה בשרלוט דמות שלמה שבדה, אם כי הסתמך על כל מה שידוע מציוריה וגם מתחקירים שערך, אנשים מעברה שפגש ושוחח אתם, ולא רק על חירות דמיונו כסופר.

פואנקינוס מתאר כיצד במשך שנים הרגיש צורך לכתוב עליה, אבל לא היה לו ברור "איך". והנה מצא את הדרך: תיעוד מלווה בדמיון. הוא מלווה את שרלוטה, מספר מה אמרה ומה חשבה, מכניס לפיה דברים שאולי אמרה, ואם לא אותם בדיוק, הרי שדומים להם. "'אני לא יכולה לסבול יותר את התקופה שלנו'," הוא "מצטט" אותה, או "מתלווה" אליה ברגעים משמעותיים בחייה: "אלפרד אוחז בידה של שרלוטה. בואי נשוט בסירה, אבל אמור לרדת גשם, היא משיבה. אז מה?" ממש כאילו היה שם, אתה ועם האהוב שלה,  אתה ועם הסבתא, אתה ועם הסבא. כתיבתו בספר שלפנינו, (בניגוד לזאת שבספרו העדינות!) מדויקת, אמיתית ומשכנעת.

הרומן שרלוטה שיצר מרגש ומכאיב מאוד. שרלוט סלומון הייתה ללא עוררין גאון. כל מי שנתקל ביצירתה "חיים או תיאטרון?" אינו יכול שלא לחוש בכך. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עליה טור, ובו סיפרתי מה שהיה ידוע לי עליה, וגם העליתי בו כמה מהעבודות שלה, מתוך "חיים או תיאטרון?". ספרו של פואנקינוס העשיר וריגש אותי מאוד, אבל גם עורר שוב תחושה של זעם, על הבזבוז המחריד, הבלתי נסבל. שרלוטה הצליחה בשעתו להתקבל לאקדמיה לציור בברלין, על אף יהדותה, בימים שבהם יהדותו של אדם הייתה חטא שעד מהרה יהיה דינו מוות. כשזכתה בתום הלימודים בפרס הראשון על הצטיינותה, נאלצה לוותר עליו. שהרי הייתה יהודייה! "ידברו על ייהוד בית הספר. הזוכה עצמה תהיה חשופה מדי. היא תהפוך מיד למטרה. ועלולים לכלוא אותה."

כעבור כמה שנים היא נרצחה, בהיותה בחודש החמישי להיריונה. "לא מדובר בכמה מטורפים", כותב פואנקינוס כשהוא מנסה להבין מה חשה סלומון כבר ב-1933, "להקת זאבים צמאי דם מנהלת את המדינה," ולכן "שרלוטה אינה מאמינה עוד שהשנאה תחלוף". כשרואים את הציורים שבהם היא מציירת את תחילת השלטון הנאצי בגרמניה אפשר להאמין שכך חשבה. שפואנקינוס דייק בהבנתו את תחושותיה. פואנקינוס מתאר את האופן שבו השתלטה בגרמניה הגזענות ורדיפת היהודים: "כמה אימהות אוסרות על בנותיהן להתרועע עם יהודיות. אולי זה מידבק? אחרות זועמות. צריך להתאחד ולהילחם בנאצים, הן מוחות. אבל מסוכן לומר את זה. לכן אומרים את זה בקול רם פחות ופחות. ולבסוף משתתקים." הוא מתאר את הטעות החמורה שעשה אביה של שרלוטה, רופא בכיר וחוקר נחשב, שסירב להימלט מארצו ביחד עם אשתו ובתו, אם כי הייתה לו הזדמנות לעשות זאת, ואת ההתפכחות המייסרת שעבר, מאוחר מדי ("הפסימיסטים הגיעו לאמריקה, האופטימיסטים – לאושוויץ"). הוא מתאר את הרשעות והברוטליות, ואת הייאוש. למשל את זה של סבתה של שרלוטה, שבשלב מסוים הבינה כי כולם ירצחו, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה, אם כי, למרבה הזוועה, דווקא היא זאת שצדקה (בדומה לאישה שתיאר אלי ויזל בספרו לילה: ככל שקרון הרכבת מתקרב לאושוויץ היא צורחת ומקוננת, רואה בעיני רוחה להבות שישרפו את כולם, והם, השותפים למסע הבלהות ברכבת הצפופה, משוכנעים שהשתגעה).

"זה עולם שבו איש אינו יורק עלייך. עולמה של ברברה", "חושב"  פואנקינוס בשמה של שרלוטה. ברברה הייתה חברתה לספסל הלימודים, שבטקס הסיום עלתה לקבל את הפרס שבעצם לא היה שלה. ברברה הארית, רבת הזכויות, הבלונדינית, שהעולם שייך לה. שלא היססה לקבל לידיה את הפרס ששרלוטה זכתה בו, ואפילו שכנעה את עצמה שהיא זכאית לו באמת.

אותה ברברה, ואחרות שכמותה, הייתה ואיננה עוד, ואילו שרלוטה הותירה אחריה את יצירתה הגאונית, שממשיכה ותמשיך עוד שנים רבות לגעת בלבם של אנשים.

האם יש בכך נחמה? האם יש ממש בחיי הנצח שהקנתה לה גדולתה האמנותית?


CHARLOTTE D David Foenkinos
לעברית: לי עברון-ועקנין

יעל נאמן, "היֹה היתה": איך השפיעו חייה של אישה לא מוכרת

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."

"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של    e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן

 

תומס ה' אוגדן, "לא אימא שלי": האם לגיטימי לעודד גילוי עריות?

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שפרסם מחקרים רבים בתחומו. ב-2014, בהיותו בן 68, פרסם אוגדן ספר פרוזה ראשון, הפרטים שהושמטו, וכעבור שנתיים פרסם רומן נוסף, "The Hands of Gravity and Chance" שתורגם לאחרונה, וזכה לשם העברי (התמוה!)  לא אימא שלי.

אוגדן אינו רק חוקר בתחום הפסיכואנליזה. לאורך השנים הוא פועל גם כמטפל וכמדריך במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה.

דומה כי את הפרקטיקה הנהוגה בחדר הטיפולים הביא אתו אוגדן אל הרומן השני שכתב. המטפלים בנפש האדם אינם אמורים להתייחס אל המטופלים שלהם בשיפוטיות (כמובן שאם מדובר במעשים פליליים, מוטלת עליהם חובת דיווח).

גם סופרים אינם אמורים לשפוט את הדמויות שהם בוראים, אבל האופן שבו אותן דמויות מתקיימות אמור לייצג עמדה: מוסרית, אתית, אסתטית, או את כל אלה כאחת. ספרות (אמנות!) איננה זהה לטיפול נפשי. מטרותיה שונות. היא מבקשת לייצר חוויה אצל הקורא, ורצוי שתעורר בו מחשבות; שתציג דילמה שאין לה אולי פתרון, אבל שעצם העיסוק בה חשוב. וכן, במיטבה היא יוצרת גם  תחושה של התעלות הנפש, או סתם התרגשות שמקפלת בתוכה  משמעות.

בספרו השני מצליח אוגדן בהחלט להעניק לקורא חוויה. הרומן קריא מאוד. העלילה מתפתחת בקצב מהיר, מסקרנת, ומושכת. אין ברומן שום רגע דל, כל כולו תהפוכות והפתעות.

עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים בסדנאות כתיבה נקרא "showing, not telling", במילים אחרות: התביעה מכותבים לספר "את" ולא לספר "על". שהרי קל מאוד לספר על משהו. אפשר למשל לספר בקווים כלליים, על אנה קרנינה: אישה נשואה שקצה בבעלה, מתאהבת בגבר שרמנטי, עוזבת את הבית (ואת בנה), יולדת למאהב בת, סובלת מהתנכרות החברה שדנה אותה לכף חובה כי היא חיה בחטא, וכן הלאה. זאת כמובן דוגמה גסה מאוד, שאיש לא יראה בה ספרות. אלא שכותבים נוטים לא פעם לפנות אל הדרך הקלה,  ואז תיאוריהם חיצוניים. במקום לתת לדמויות לפעול ולהביע את עצמן, ולאפשר לקורא להבין מה עובר עליהן, מה הן חשות, רוצות, חושבות, הסופר מספר לנו על אודותיהן. אוגדן נוהג כך מדי פעם (דוגמה אחת קטנה: "ארין היה ילד טוב לב ומתחבב בקלות"), כשם שעשה, אגב, בחלקו האחרון של הרומן הקודם שכתב.

בעיה נוספת: תיאור המציאות הקלסטרופובית של המשפחה יוצאת הדופן שאוגדן מביא בפנינו בספר לא תמיד משכנע. כתיבה משובחת יכולה ליצור כל מציאות שהיא, והיא תיראה לנו קוהרנטית ומתקבלת על הדעת, אם הכותב מיומן די הצורך, אבל בספר שלפנינו מצאתי את עצמי תוהה מניין בעצם מגיעים כל מיני פרטים, שצצים ונעלמים, ומעוררים תחושה שאינם אינהרנטיים לסיפור. נראה כי הכותב החליט עליהם מלכתחילה, והכניס אותם לרומן, לצרכיו. כך למשל דמיאן, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, מתגלה לגמרי במפתיע כאדם בעל יכולות יוצאות דופן בתחום הספרות, כמפרש וכחוקר. אבל מניין הגיעו היכולות הללו? לא היה להן שום אות מבשר. הן נולדו כשדמיאן החל ללמוד באוניברסיטה, ונמוגו מהסיפור כשאותו דמיאן החליט לפרוש מכתב העת הספרותי שבו שימש סגן עורך. לא משכנע! כך גם בעניין המציאות הקלסטרופובית, המשרתת את צרכיו של הסופר, אבל אינה אמינה. איפה האנשים האלה עובדים? אין להם שכנים? עמיתים? מכרים? הם לא מתיידדים עם אף אחד? אף פעם? מצד שני, כשיש צורך במישהו מבחוץ, למשל, כשמתעוררת השאלה מי ישמור על הילדה בשעה שהוריה עסוקים מאוד בענייניהם, "נולדת" לצורך העניין חברה שאמה "מגוייסת" פתאום, יש מאין, לטובת העניין…).

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה העיקרית ברומן. זאת שרמזתי עליה, בעניין המטפל שאינו אמור להתייחס בשיפוטיות אל הפונים אליו.

תומס אוגדן עושה בספר שלפנינו משהו שהוא בעיני פשוט לא מוסרי: הוא מייצר תיאור של יחסי גילוי עריות, שאותם הוא מציג באופן כזה שמי שיחסים כאלה טורדים את מנוחתו נתפס כמנוול, חסר רגישות, חסר הבנה ומרושע.

גילוי עריות אינו עניין של מה בכך. אין לטעמי לאדם זכות לייצר סיפור אידילי על יחסים כאלה. ליצור עולם מיופה, שבו כמעט אסור להתנגד לגילוי עריות, כי טמונה בהם אמת מופלאה, שרק אנשים רגישים יכולים להבחין בה. כמה קל לביים את המציאות כך שתתאים להשקפת העולם של הכותב! אמירתו של הרומן שלפנינו היא שהתאהבות אמיתית בין בני משפחה, ומימושה, היא עניין אפשרי, שיש לא רק להשלים אתו, אלא גם לקבל אותו בהבנה, ושכל מי שמתנגד לאהבה כזאת הוא אדם צר אופקים ומוגבל.

לא רק שאוגדן, כמו מטפל נפשי מסור, אינו שופט את הדמויות שלו: הוא מבקש גם מאתנו שלא נשפוט אותן, אלא שנעניק להן מקום של כבוד בתודעתנו.

כדי לפתור את הבעיה הראשונה שגילוי עריות מציג – החשש מפני הולדתם של ילדים פגועים – עוקף אותה אוגדן, לכאורה באלגנטיות: הילדה נולדה בעצם מתרומת זרע, ולכן אינה בתם של אח ואחות ביולוגיים. אם כך הכול כביכול תקין. האם הפתרון הזה באמת יכול לספק הצדקה לזוגיות מינית בין אחים? האם האידיליה שאוגדן מציג מעוגנת במציאות?

כמי שהייתה בקשר די קרוב עם לא מעט נשים שעברו גילוי עריות, בנות ואחיות, עלי להעיד כי גם במקרים שבהם הייתה לכאורה הסכמה, הפגיעה הייתה אנושה וארוכת טווח. גם אם אוגדן מנסה "להקל" עלינו: מדובר באחים "רק" מצד האם, לא מצד האב. והם באמת מאוהבים. כך הוא מציג זאת. לא רק בסלחנות, אלא בהבנה מלאה (נוסח זאת שמצפים ממטפל!), וגם באהדה רבה.

כזכור, במאמרו המונומנטלי "טוטם וטאבו" ניסה פרויד לבאר את שורשיו של הטאבו על גילוי עריות. פרויד דוחה את ההשערה שלפיה "העובדה הביולוגית שחיתונם של שארי בשר מזיק לאנושות" עומדת בבסיסו של הטאבו. פרויד מגלגל מין סיפור ארוך ומוזר על שבטים קדמוניים שבהם רצחו בנים את אביהם ושכבו עם אמם, (שהרי מתקיימת בלבם של בנים תשוקה עמוקה לנהוג כך), ושמהרצח הקדמון הזה נוצר האיסור העמוק על גילוי עריות.

פרויד נשען ב"טוטם וטאבו" על מידע שסיפקו אנתרופולוגים בני זמנו על אודות מנהגיהם של שבטים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית, ה"מוכיחים" כי הסיפור שרקם מתקיים אצלם. לא ברור לי אם פרויד עצמו האמין במיתוס שהמציא, אבל ברור לגמרי, ש"הטאבו הוא מצווה מצפונית, והפרתו מעוררת הרגשת אשם נוראה, שהיא מובנת מאליה, כשם שמקורה טמיר ונעלם", כדבריו. "הטאבו," מוסיף פרויד, "הוא איסור קדמון, שהוטל מבחוץ (על ידי בעל סמכות) והוא מכוון כלפי העזות שבתשוקותיהם של בני האדם. השאיפה להפר אותו מתקיימת ועומדת בלא מודע. […] ביסודו של הטאבו עומד ויתור."

ויתור על מה? על תשוקה אסורה, שכן "יסוד הטאבו הוא עשייה אסורה, שיש נטייה חזקה אליה בלא מודע."

עוד כותב פרויד כי מי שעובר על הטאבו מעורר קנאה: "מדוע יהא מותר לו מה שאסור לאחרים?"

והנה דומה כי בספר שלפנינו אוגדן מזלזל באיסור העמוק (ביהדות – "יהרג ובעל יעבור"), ומציג את מתנגדיו באור שלילי. קורא הספר אמור להיפרד ממנו בתחושה של סובלנות כלפי קשר זוגי שיש בו גילוי עריות, גם אם הוא אסור על פי החוק. אוגדן אפילו מפרט כמה עובדות שמאפשרות גילוי עריות. למשל, שבמדינות מסוימות בארצות הברית קשר כזה אינו נחשב עבירה פלילית (!).

אפשר אולי להבין, גם אם בקושי, את הדפורמציה המקצועית של הפסיכואנליטיקן שלימד את עצמו לקבל את הבעיות שהזולת מביא בפניו, ורק להיות קשוב לו ולצרכיו. אבל אוגדן הסופר אינו רשאי לטעמי לעשות מניפולציה חמורה כל כך, עד שאיסור כה עמוק ומהותי בטבע האדם מתקבל לא רק בשוויון נפש אלא אפילו באהדה.


לעברית:יואב כ"ץ

עמנואלה ברש רובינשטיין, "לידה": מה קורה כשמדלגים על שלב העריכה

במהלך קריאת הרומן "לידה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, דפדפתי אל תחילתו כדי לבדוק מי ערך אותו. מצאתי את שמה של רות שלוס, שציורה מופיעה על העטיפה, ואת השם של מי שעיצב את העטיפה, ינאי סגל. את שמו של העורך לא גיליתי.

הדעת נותנת שלא היה אדם כזה.

כמה טעויות חמורות ומביכות מעלות את החשד שבהוצאה המכובדת החליטו שאין צורך בעין נוספת, מלבד זאת של הכותבת.

בפעם הראשונה שהופיעה המילה  "הַכִּישָׁרוֹן" כשהיא כתובה כך:

הופתעתי. מדוע יש בכלל צורך בניקוד, ועוד לקוי? בפעם השנייה שאותה מילה הופיעה שוב מנוקדת, שוב עם אותו שיבוש, נדהמתי.

כשהגעתי אלהבנתי סופית שלא בִּכְדִי נפקד שמו של העורך. נראה כי הספר עבר אל הדפוס ישירות מתוך הקובץ שהגישה המחברת. והבעיה אינה רק בשגיאות הללו (גם "בחרנו להיות זה עם זו", במקום "זה עם זה" התקני, אבל ניחא, זה שיבוש נפוץ, שלא לדבר על מה שנראה כמו טעות שעבודת הגהה ראויה לשמה אמורה לנכש: "אני לא הולך לשוב מקום).

עורך טוב היה כנראה מציין באוזני הסופרת בעיות אחרות, מהותיות יותר.

למשל, שפת הדיבור של הדמויות בספר פשוט בלתי אפשרית. והדוגמאות רבות מאוד.

אם אפשר, בקושי, "לבלוע" ניסוחים שמופיעים במונולוגים הפנימיים שנושאות הדמויות: "אומר לעצמי שאין כל פסול בכך שאשתה עמה כוס קפה"; "בנה, פעוט בן ארבע, שמנמן ועגול פנים, נצמד אל אמו ולא רצה לעוזבה." קשה לשאת את הדיאלוגים.

למשל: "אני מודה, זה התחיל מתחרות בינינו, אבל התפתח למשהו אחר, בלתי תלוי. אולי זה פשוט יצר שטבוע באדם, משהו שהוא מעבר לנסיבות החיים…"; ועם זאת, חרף ההתנסחות הנמלצת, שיבוש: "הם לא היו באמת חברות…"; "…ככל שמתקרבת הלידה הופך המסע הזה – שאף פעם לא אצא אליו –  לחי ומוחשי יותר. אני מוסיף עוד פרטים, מקומות, נשים, אבל כשאוותר עליו, תתמזג איזו חמיצות בשמחה הגדולה."; "לי נדמה שתמצית החיים הזאת נדלית ממני לאטה. כל מציצה קטנה הותירה אותי עם תחושה של ריק."; "היא לא רוצה להיות אֵם." (מי מדבר כך? מדוע לא "אימא"?) "אנשים בוחרים שגרת חיים ומתעבים אותה; רוצים לחיות עם אישה שהם אוהבים אבל שוטמים אותה…" (שוטמים? האם שמענו אי פעם מישהו אומר את המילה הזאת בשיחה?!); "מעולם לא התנסיתי בייסורים כאלה"; "כל ציר שקרע אותי הוליד איזו נמיכות רוח"; "ההיריון הזה העיר בי איזה צורך לעמוד מנגד";  וכו', וכו'. הדמויות ברומן אינו משוחחות. הן מציגות את עצמן ואת האג'נדה שלהן.

וזאת בעיה נוספת, כבדת משקל הרבה יותר: בספר הזה WYSIWYG: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". כל אחת מהדמויות מייצגת עמדה כלשהי, שקשורה בנושא המשותף, שהוא בעצם לבו של הרומן, כפי ששמו מעיד: לידה. מעצבת פנים שלא רוצה ילדים. בעלה שלא שלם עם עמדתה. אמה, אלמנה עשירה שלא מימשה את ייעודה המקצועי, ולכן תומכת בה. אישה אחרת שהרה ללדת. פחדיה. חמותה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. לכל אחד מהאנשים האלה יש תפקיד, וכולם ביחד מבקשים לספר לנו איך היריון, לידה ותינוק חדש משפיעים על בני אדם. אלא שאין שום תחכום בעמדות המיוצגות. אין מורכבות שנדרש לה פענוח, אין סבטקטס, רמזים או  רבדים נסתרים. האנשים הללו אומרים בדיוק כל מה שהם חושבים ורוצים, וזה הכול.

ולכן הדיאלוגים מופרכים לא רק בסגנונם. "נכון שלגברים יש שני סוגים של תשוקה לנשים, אחת פשוטה וחייתית כזו, והשנייה מעודנת יותר?" שואל בן בוגר את אביו, שמשיב לו: "…להיות הורה זה שינוי עצום שאנשים לא תמיד מודעים אליו. אדם רואה את עצמו באור חדש. זה מעורר כל מיני תגובות…" וכן הלאה. מטרתה של השיחה  היא להסביר לקורא את מה שאולי לא הבין בכוחות עצמו: שלהיות הורה "זה שינוי עצום"…

הקטעים היפים ברומן הם התיאורים של התינוק, ואחרי כן הפעוט, הבעות פניו, תגובותיו, התנהגותו. "הבטתי בתומר שישב על השטיח, מעלעל שוב ושוב בספר ילדים, לוחץ על כפתורים שמשמיעים מיני קולות של חיות. בכל פעם שעלתה געיית פרה או קריאת תרנגול הוא הביט בספר בפליאה ואז הסב מבטו אליי, ממתין שאצטרף להשתאות שלו על החיות הגדולות החבויות בין דפי הספר […] עיניו הגדולות פנו אליי מלאות תמיהה מבקשות שאסלק את היצורים הבלתי נראים או שאפתור את חידת היחבאותם בין דפי הפלסטיק הרכים," וכן הלאה. אכן, מתעוררת תחושה שמדובר בילד מסוים, ספציפי, שנוצר ומתקיים, אולי דווקא משום שאינו מדבר, והמחברת לא הכניסה לפיו מילים בלתי אפשריות. גם תיאור הלידה נעשה בכישרון. אפשר ממש לחוש את הכאבים, הבעתה, ההקלה, והמעבר בין תחושותיה של היולדת לאלה של הגבר, נוגע ללב.

לכן חבל. כי הרעיון להציב לידה במרכזו של רומן הוא מעניין. ייתכן שאילו תבע מישהו מהמחברת להעמיק, להיפטר מהדקלרטיביות שבה הדמויות מציגות את עצמן ואת תחושותיהן, אילו הבינה שעליה להקשיב להן ולכתוב אותן באמת, לא כפלקטים חד ממדיים, היה נוצר סיפור מרגש.

 

 

ג'ואנה טרולופ: האם בני שישים יכולים להתאהב?

האלגוריתם של אמזון בקיא בהעדפות שלי. "יודע" שבדרך כלל אין סיכוי שאקנה ספר בלי לקרוא את העמודים הראשונים, מה שמכונה אצלם "sample", כלומר – דוגמה. קינדל מאפשרים לקרוא אחוז מסוים מהספר בחינם, ולקנות רק אחרי שמשתכנעים. עם זאת, יודעים אצלכם גם שיש כמה סופרות בטוחות, ואם מפתים אותי בהצעה לקנות ספר שלהן מראש, עוד לפני שהגיע לחנות, ההיענות מובטחת.

אחת הסופרות הללו היא ג'ואנה טרולופ (Joanna Trollop) שאת ספרה האחרון An Unsuitable Marriage קיבלתי ביום שראה אור. אכן, קינדל נועד למי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים (וגם למי שמעדיפים אותיות גדולות ונוחות יותר!) וג'ואנה טרולופ היא מה שהייתי מכנה באנגלית "my secret vice": החטא (הלא כל כך) סודי שלי. סופרת שכבר הבעתי כאן בבלוג את הנאתי מכתיבתה, (ברשומות על הספרים City of Friends,  The Other Family), אף על פי שאינה סופרת "גדולה".

טרולופ מתעניינת בעיקר במשפחה. גם ברומן שלפנינו היא מתמקדת ביחסים שבין הורים לבנותיהם ובניהם, ובאלה שבין אחים. והיא עושה זאת, כמו תמיד, בכישרון ובדקות אבחנה. קריאת ספריה דומה לצפייה בסרט כמעט חי: טרולופ היא אמנית הצפייה בבני אדם, במחוות שלהם, בהבעות הפנים ובאינטראקציות החברתיות שלהם, כפי שהן מתבטאות לא רק במילים: "השותפים שלה לדירה כבר התמקדו במשרות החדשות שלהם, ואימצו כלפי מאלורי התנהגות שהביעה חיבה מופרזת אבל מוסחת, חיבקו אותה ביד אחד, ובשנייה בדקו את ההודעות בטלפונים שלהם"; בספר שלפנינו מספרת טרולופ על גבר ואישה בני שישים שהכירו בנעוריהם והתאהבו שוב, אחרי שבעלה נטש אותה ואשתו מתה. מה יעלה על התוכניות שלהם להתחתן? האם ההתנגדות שמביעים הילדים הבוגרים שלהם מוצדקת? ואיך אופיים של בני אדם, הלכי הרוח שלהם, הציפיות שלהם מעצמם ומזולתם, חושפים את הטעויות הלא מודעות הבלתי נמנעות כנראה, שעשו בעבר, ושאין להם יכולת להימנע מהן גם בהווה?

טרולופ אינה מוותרת לדמויות שלה. בשלב הראשון היא חודרת לעולמן הפנימי ומאפשרת לנו להיקשר אליהן, להבין ולהצדיק אותן, אבל אז מתחכמת, ומראה לנו ממרחק מסוים את הפנים האחרות של הדעה שיש להם על עצמם. מי שמצטייר כנדיב מתגלה כחסר אחריות, ומי שמבכה את הבזבוז של חייו מסתבר כנצלן נטול כל מודעות עצמית. ההיפוך שנוצר בעדינות ובהדרגה מרתק.

יש תמיד משהו מנחם באנשים שטרולופ יוצרת: עם כל המצוקות המשפחתיות שלהן, רובם ניחנים בטוב לב בסיסי (משכנע!), ברצון כן להיטיב זה עם זה, במיוחד כשמדובר בבני משפחה. גם כשיש כעסים, האהבה קיימת ומורגשת מאוד, ועם זאת אינה סנטימנטלית או מזויפת. אלה אנשים שהיית רוצה להיות חלק מהמשפחה שלהם.

טרולופ מיטיבה תמיד לתאר את תודעתן של חיות, ואת עולמם הפנימי של ילדים. הנה למשל תיאור מצוקתו של ילד כבן ארבע שמתקשה להירדם, עד שהוריו נאלצים לשכב לידו כל לילה: "הסידור החדש מצא חן בעיני ג'ק. חבל רק ששני ההורים שלו לא נטו לנצל את ההזדמנות כדי לנהל שיחה מעניינת – איך אווירונים נשארים באוויר, האם יש מלאכים, מה קורה למי שאף פעם לא גוזר ציפורניים? ובכל זאת, היה נעים ומחזק להרגיש אדם מבוגר שנעשה לאט לאט כבד יותר, שוכב קרוב לרגליים שלך, שוקע בשינה שאיכשהו תמיד בורחת מפניך. ג'ק שכב בחושך, נקש על השיניים עם האצבעות, או סובב את השיער בסלילים שהשתחררו מיד, והקשיב לנשימה של אימא שלו ששקעה לאט לאט למצב של חוסר ערנות. היא אמרה לפעמים שהיא עייפה. ג'ק לא הבין למה היא מתכוונת. הוא ידע מה מרגישים כשפוחדים, או עסוקים, או מעוצבנים, או – לפעמים – רעבים, אבל העניין הזה של להיות עייף היה מסתורי. מעולם לא הרגיש עייף. כשאנשים אמרו 'לך לישון', הוא הביט בהם כאילו השתגעו. הרי אף אחד לא יכול ללכת לישון, זה בלתי אפשרי. זה משהו שפשוט קורה, רוב הלילות."

הספר אנגלי מאוד, והאנגליות, בניגוד לאמריקניות, היא אחד מענייניו. למשל – "חוש ההומור הלאומי" שהאנגלים גאים בו. ההבנה שהשפה האנגלית והאמריקנית בעצם שונות זו מזו: "מאלורי חשבה, בעזרת האנגלית השייקספירית החדשה, הרוחשת כבוד, שרכשה לאחרונה, שאין שום שמחה אמיתית בפרץ הצחוק הזה"; הסגנון החברתי השונה: "זה היה משהו אנגלי – מין הקנטה שנועדה לחפות על מבוכה".

הוא גם לונדוני מאוד: גיבורת הספר גרה בבית יקר במיוחד, ממש במרכז לונדון, בסמוך לאוקספורד סטריט, שמכונה לכל אורכו של הספר "The mews": מדובר בשורה של בתים צמודים, דו קומתיים מהמאה ה-17 וה-18 ששימשו בעבר כאורוות. רוז, גיבורת הרומן, מתלבטת אם לעבור לcottage שממוקם "in the country". כל אלה מושגים אנגליים למשעי: ה"קוטג'" אינו  הבית הישראלי המפואר שאפשר למצוא בשכונות יוקרה, אלא בית כפרי, נושן, מאלה שממוקמים באזורים הכפריים של אנגלייה. האם רוז תמכור את ביתה היקר מאוד, ובשליש מערכו תקנה את אותו קוטג' כפרי שיש בו ארבעה חדרי שינה, כמה חדרי רחצה, וחלקת אדמה של כמה עשרות דונם? ההתלבטות קשה.

The mews

הספר מומלץ בהחלט למי שרוצה לדעת מה רוז תחליט, וגם כמעין הפוגה מענגת ולא תובענית.

קישור לספר בקינדל

אדן פון הורבאט, "נעורים ללא אל": איך פשעים נעשים מקור לגאווה

סופר צעיר, רק בן שלושים ותשע, פוסע בשאנז אליזה. זה עתה נפגש עם במאי קולנוע אמריקני, שרוצה לעבד לסרט את ספרו האחרון של הסופר, נעורים ללא אל. השנה – 1938. מוצאו של הסופר, אדן פון הורבאט, הונגרי, אבל הוא רואה בעצמו גרמני. הוא גדל במורנאו, עיירת קיט בבוואריה, ושפת אמו גרמנית. לפני שנתיים גורש מגרמניה בפעם השנייה, לא בשל מוצאו, אלא בגלל הספר שכתב,  נעורים ללא אל, שהבמאי האמריקני מעוניין בו.

הפגישה שהסתיימה זה עתה יכולה להיות מפנה בחייו. אם רעיון הסרט יצא לפועל, אולי יוכל פון הורבאט להגר לאמריקה ולהתחיל שם בחיים חדשים. אבל הגורל מתערב: ענף יבש שנופל מעץ בשדרה הפריזאית צונח על ראשו של הסופר, ושם קץ לחייו.

פון הורבאט אמנם לא ידע בוודאות על מלחמת העולם שתכונה "השנייה" – ברומן שכתב הוא מזכיר רק את "מלחמת העולם" בה"א הידיעה, כלומר את זאת שאנו מכנים "הראשונה" – אבל ברור שהוא חש שמלחמה נוספת עתידה לפרוץ. הוא מביע זאת באמצעות גיבור הרומן, מורה רווק שמזדעזע מהרעיון להקים משפחה: "להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!" הוא אומר לעצמו בחלחלה.

המורה, כמו הסופר שברא את דמותו, עסוק במאבק פנימי עם אמות המוסר שלו. מצד אחד הוא חש כורח להיכנע למציאות, לשתף פעולה עם כוחות האופל המקיפים אותו, אולי לא להיות אלים בעצמו, אבל לפחות לשתוק ולהיראות צייתן, להתאים את עצמו לסביבה מרושעת, לאומנית וגזענית. מצד שני, הוא חש דחף להתנגד, לשמור על ערכיו, להיות אדם הגון.

האם מורה חייב לייצג את העמדות השלטוניות, או שעליו לחנך את תלמידיו, להציב בפניהם את הערכים האמיתיים שהוא דוגל בהם, ולהיחשב מסית (שחייו בסכנה)?

באחרית הדבר לספר מספרת טלי קונס, אחת מעורכות הסדרה "ספרייה לעם" בעם עובד, כי פון הורבאט נאלץ לגלות מגרמניה בפעם הראשונה אחרי שביקש ממלצר בפאב המקומי במורנאו לכבות את הרדיו כששידרו בו את נאומו של קאנצלר גרמניה החדש, אדולף היטלר. חברי המפלגה הנאצית דאגו להעניש אותו. ובכל זאת, כעבור כמה שנים, ב-1934, שב פון הורבאט לברלין, וביקש להתקבל לאגודת הסופרים של גרמניה הנאצית. כמוהו גם המורה בספר מנסה להתפשר. למשל, הוא תולה בשלב מסוים את הדגל הרצוי מחוץ לחלון ביתו. הוא מנסה לאלץ את עצמו לא להתבלט, להתאים את עצמו לסביבה. לשתוק. די לו בכך שפעם אחת הסתבך קשות עם תלמידיו הגזעניים, אחרי שניסה להאיר את עיניהם שגם "כושים" הם בני אדם שראויים לזכויות. דברי "בלע" מעין אלה מסוכנים מדי בסביבתו, וכמעט מביאים עליו את סופו. הוא מנסה לשנות מהלך, להיטמע, להקטין את עצמו, להפסיק לבלוט. האם יצליח?

זהו עניינו של הספר: המאבק בין האימה, לבין הרצון להיות אדם הגון, גם בתנאים בלתי אפשריים.

מעניין מאוד לקרוא עדות מיד ראשונה על האווירה ששררה בגרמניה שנים מעטות לפני שזאת תקפה שוב את שכנותיה ומלחמת העולם השנייה פרצה:

"הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!" אומר המורה על תלמידיו, ומצטט את האינדוקטרינציה שהם עוברים: "'כל מה שנעשה לטובת השבט יש בו מן הצדק,'" הם שומעים ברדיו.

המורה מתקומם בחשאי: בעבר, הוא אומר לעצמו, "הפשעים הוסתרו, עקבותיהם טושטשו, והם היו מקור לבושה. ואילו היום הם מקור לגאווה." והוא מוסיף: "זו מגפה. כולנו  נגועים, ידידים ואויבים גם יחד."

הוא חושב "על הכושים שלא חייבים להתקיים, על הפועלים שכבר לא מצליחים להתקיים, על משרד החינוך ועל הילדים הרעבים."

הוא חש חמלה וכאב כלפי קבוצה של נערות שמאלצים אותן לשחק במשחקי מלחמה: "'אנחנו אמזונות,'" אומרת לו המורה שלהן, והוא אומר לעצמו: "אבל האמזונות הן רק אגדה, ואילו אתן למרבה הצער אמיתיות לגמרי. בנות חוה מרומות!"

הוא מזדעזע כשהמורה מוסיפה ואומרת לו ש"נשים לא נלחמות בחזית למרבה הצער.'" המילים הללו שבות ומהדהדות בתודעתו, מחרידות אותו: "למרבה הצער!" הוא נפרד מהן: "המשיכו לצעוד לכן, אימהות העתיד!" ותוהה "איך אפשר לדרוש מנער מתבגר להבין מדוע האל מתיר דבר כמו מלחמת עולם."

המורה נזכר שבנעוריו, כשהגיעה שעתו להחליט במה ירצה לעסוק בחיים, התלבט בין לימודי רפואה להוראה. "העדפתי להיות מורה. לרפא חולים זה טוב ויפה, אבל אני רציתי להעניק משהו לבריאים, אבן קטנטנה לבניית עתיד טוב יותר."

הסופר אדן פון הורבאט הספיק בימי חייו הקצרים מדי לכתוב מחזות וספרים, וזכה לדעת שהוא נחשב סופר חשוב ורב השפעה. בספר שלפנינו, האחרון שכתב, אפשר בלי ספק לראות עד היום מעין "אבן", כמו זאת שהמורה ביקש להניח, חומר בנייה "לעתיד טוב יותר".

מאחר שהרומן כתוב מפיו של המורה, מבחינת העלילה הוא לא מביט לאחור, אלא מתקדם כל העת בזמן, וכך מצליח ליצור מתח ועניין. קראתי אותו בנשימה עצורה.

Ödon vön Horváth: Jugend ohne Gott

מגרמנית: שירי שפירא

 

 

שטפן צוויג "מרד המציאות": שוב המלחמה הזאת?

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?"

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?


Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

אמנון שמוש, מתי תבוא גאולה שלמה לישראל?

"כאן, בפריס, אני מרגיש שונה – כיהודי – ואני יודע שאין לי מה להתבייש בזה. שם, בין היהודים, האפליה מורגשת וכואבת ומציקה: בין אם אשכנזים מבליטים את עליונותם ובין אם הם מצניעים אותה בסובלנות מופגנת ובשוויוניות מילולית.

אדם בעל רכוש ועמדה וגאווה העולה מכאן לארץ, יא אלבר, אינו עולה אלא יורד: במעלות החברה הוא יורד. גם לרדת בהכנסות לא דבר קל הוא, אך מה הוא הכסף אם לא מפתח למעמד חברתי. איש אינו מוותר מרצונו על זקיפות קומתו, על כבודו העצמי, על זהותו. אמת, בני אדם לא נולדו שווים ומעמדות מצויים בכל חברה, במוצהר או במוסתר. אך חברה, שהעליה המעמדית חסומה בה בגלל המוצא, בגלל העדה, בגלל השם, היא… היא…"

"אל תתרגש, דוד ז'ילבר. בעניין זה אני חושב שהצדק אתך. אך אילו קמו כל אלה שעליהם אתה מספר ועלו מצרפת לארץ, היו פני הדברים משתנים."

"בוודאי שהצדק אתי. בוא ניקח פרשת שמות" – הדוד קם ולקח ספר טלפונים עב כרס ופתח אותו בחבטה לפני אלבר – "הנה ראה בעצמך: אבקסיס, אברג'ל, אבוהב, אבולעפיה, אבוטבול – כולם יהודים 'משלנו' – וראה כמה רופאים וכמה פרופסורים וכמה עורכי דין ביניהם. עמודים שלמים. עד שספר הטלפונים של תל אביב וירושלים לא ייראה כך" (כאן טפח הדוד באגרופו על הספר הפתוח טפיחה שהקפיצה את אלבר) "לא תבוא גאולה שלמה לישראל!"

 

מאיה ערד, "המורה לעברית": מיהו ישראלי?

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

 

 

 

ז'אן אשנוז, "שנה": האם המציאות קיימת?

ויקטואר מתעוררת בוקר אחד ומגלה ש"פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם." מיהו פליקס? ממה מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה מה קרה, לארוז מזוודה, למהר לבנק, לקחת מונית ולנסוע לתחנת הרכבת מונפרנאס? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע. אף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. מה היא מתכוונת לעשות? מה יעלה בגורלה?

כך נפתחת הנובלה המוזרה שנה, מאת הסופר הצרפתי ז'אן אשנוז. הנובלה ראתה אור לראשונה בצרפתית ב-1997, ובלוקוס ראו לנכון לתרגם אותה לעברית ולהוציא אותה לאור, למען הקהל הישראלי.

קשה לעמוד על טיבה של הנובלה. בתחילתה ובסופה ברור שזאת יצירה סוריאליסטית: סגנון אמנותי המשלב חוסר היגיון והפתעה עם מציאות ריאליסטית, ומשתמש בחלומות, בדימיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה. כמעט כל הפרטים נראים מציאותיים וסבירים, והתנהגותה של ויקטואר הגיונית לכאורה. המהלכים שהיא נוקטת מתקבלים על הדעת: היא קונה כרטיס, מגיעה למקום מרוחק, שוכרת שם בית, בודקת כמה כסף יש לה ולכמה זמן יספיק, מאמצת לעצמה אורח חיים חדש, מנותק ממה שהיה עד אז, ומגיבה כל פעם באופן הגיוני למה שקורה לה.

ובכל זאת, יש כל הזמן נופך מוזר מאוד להתרחשויות. מצד אחד, אפשר לראות בנובלה תיאור מציאותי של השתלשלות המעשים והאירועים שיכולה להביא בן אדם מהיישוב למצב של הומלסיות מחפירה. אנו עדים לאובדן הדרגתי של דפוסי התנהגות סבירים ושל כל מה שקושר בן אדם מהיישוב אל אורח חיים רגיל, שבו יש לאדם כסף, רכוש, קשרים אנושיים, ומעל לכול – קורת גג משלו. באחד מרגעי האובדן, כשוויקטואר נשארת ממש בלא כלום, ונותר לה רק מעט כסף שאתו היא יכולה עדיין ללכת למסעדה, היא מוותרת על האפשרות, כי: "אדם יוצא ממסעדה כדי לחזור הביתה, אבל לצאת ממסעדה ולא ללכת לשום מקום, זה כמו למצוא את עצמך בחוץ פעמיים."

ובכל זאת, גם למציאות ההגיונית לכאורה מצטרפים פרטים מוזרים מאוד. כך למשל דמותו של איש מעברה, לואי-פיליפ, שמופיע מדי פעם, מקיש על דלת הבית, או צץ באיזה מלון מרוחק שהיא נקלעת אליו, או במכונית בדרך לאי שם – איך הוא מאתר אותה? מדוע הוא מגיע? מה בעצם הוא רוצה?

בסופה של הנובלה המסתורין מתעצמים, וגם מה שנראה סביר מתהפך ונעשה תמוה ומשונה מאוד.

חוויית הקריאה של הנובלה מתאימה לתכניה: מצד אחד קשה להפסיק לקרוא. ההתדרדרות במצבה של ויקטואר מפחידה ומרתקת. אפשר להאמין שאלה בדיוק הנסיבות שבהן בני אדם נהפכים להומלסים, ושזה באמת הווי החיים שהם מאמצים. לא רק שוויקטואר נהפכת חסרת כול ומאבדת במוקדם או במאוחר אפילו את שקית הניילון האחרונה שבה היא מחזיקה כמה סמרטוטים, אלא שכך נראה המנגנון המאלץ אותה לנוס שוב ושוב מכל קשר אנושי, גם הקלוש ביותר, ומכל מידה שהיא של שייכות וביטחון. כל אלה משכנעים מאוד. עם כל זאת, קשה לומר שמדובר בחוויית קריאה שיש בה נועם. ברקע נשמע כל הזמן מעין זמזום של ספק ושל רתיעה, מעין צרימה הולכת וגוברת, עד לסוף שאמורה להיות בו הקלה, אבל היא לא באמת מתעוררת.

הנובלה שנה העניקה השראה לסרט קולנוע צרפתי מ-2006, שנושא את אותו שם. חיפוש אחרי פרטים על הסרט, צילומים מתוכו, אולי אפילו טריילר שיבהיר כיצד עיבדו את הסיפור, איך ויקטואר נראית בעיני רוחו של הבמאי, לא הניב אף תוצאה. באתר imdb זכה הסרט לדירוג של כוכב אחד. היה משהו בחוויית החיפוש אחרי פרט להיאחז בו שדמה באופן מוזר לחוויה של קריאת הנובלה: מין תחושה של משהו שקיים ולא קיים, של מציאות מפוקפקת ולא נגישה, שלא ברור היכן היא ומה משמעותה.


Echenoz, Jean Un an
לעברית: רותם עטר

אמנון שמוש, "מישל עזרא ספרא ובניו": איך נשמרו יופיו ועושרו

לפני ארבעים שנה הוא ראה אור לראשונה: הרומן הזכור לטוב מישל עזרא ספרא ובניו, שכתב אמנון שמוש, יליד חאלב. ארבעת העשורים שחלפו מאז שנקרא לראשונה לא עמעמו את יופיו של הרומן, ולא הקהו את עוקצו של הסיפור הפורש בפנינו לא רק את קורותיה של בני משפחה אחת, אלא גם את אלה של תקופה ושל קהילה משגשגת שהתפזרה, אך נשארה מאוחדת, בדרכה.

הספר הוא מעין איגרת רבת יופי ששיגר הכותב אל קוראיו. לכל אורכו נשמע קולו של דובר הפונה אלינו מדי פעם ישירות, למשל: "אדרבא, היו אתם השופטים" הוא מבקש, או מתריס: "ואל תאמרו שטרם שמעתם". הוא משתף אותנו בהרהוריו, מעיר הערות, מותח ביקורת על הדמויות, ועם זאת הוא גם מספר כל-יודע, כזה שחודר אל צפונות לבן; הוא ספק הסופר הבורא אותן, ספק משתתף סמוי שצופה בהן מהצד. הטכניקה הסיפורית מקורית ומפתיעה: הקורא תוהה – מי מדבר אלי כך? מי הדמות הנוספת, הקיימת אך נסתרת? מיהו זה שיודע למשל לספר על שתיים מהדמויות ש"עד היום אפשר למצוא אותם […] יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה-גראן וקוראים בספרים של סרטר…" ולסיים את הפרק העוסק בהם במילה אחת, כמו בחיוך שובב, "voilà". האם זה שכן רכלן השש לשתף את הקוראים במה שהתגלה לו? קרוב משפחה? מכר רחוק? הפניות הישירות הללו כמו מזמנות אותנו פנימה לתוך העלילות השונות, מעוררות אותנו להשתתף בסיפור, לחוש שמדובר בבני אדם אמיתיים, לא בדמויות בדויות.

מישל עזרא ספרא, הדמות הראשית בסיפור, הוא סוחר מצליח וגאה בכישרונותיו. פרק הפתיחה שבו מופגנת יכולתו המופלאה לנהל משא ומתן עסקי הוא תיאור מפואר, משעשע ומרשים ביותר. באיזו מיומנות מלהטט מישל, כמה הוא מיטיב לשטות בבן שיחו, עד שהוא מוריד את המחיר של העסקה הרצויה לו! לא רק את כישוריו המופלאים מראה לנו שמוש, אלא את כל מהלכיו הידועים של הטקס המסחרי, הצעדים המוכרים וההכרחיים, המתנהלים כמו צעדי מחול שהם אמנם ידועים, אבל לא כל מי שמכיר אותם מסוגל לנוע בווירטואוזיות של מישל.

בפרקים הבאים נפרשים בפנינו המהלכים של חורבן הקהילה, ההתפזרות של בניה בין ארבע יבשות, והקשרים הנמשכים בין בני המשפחה, שחלקם מגיעים לישראל, והאחרים גרים בפריז, במקסיקו, בארצות הברית וביפן. אמנם כולם נאלצו לעזוב את חאלב, אבל בעצם לא נפרדו ממנה מעולם באמת, וגם כשהם רחוקים אלה מאלה ריחוק גיאוגרפי, הם ממשיכים להיות מאוחדים בלבם.

שמוש מיטיב לשרטט את המהות הפנימית של בני ספרא, שהיכולת המסחרית היא לוז נפשם. לפיכך אפילו כשאחד הבנים עולה לישראל ומצטרף לקיבוץ, כי הוא סולד מפני העושר והמסחר ומעדיף לעבוד כפועל נקי כפיים, במרוצת הזמן המורשת המשפחתית והכישרונות הטבועים בו מלידה ממריצים אותו להיעשות מנהל המפעל המצליח של קיבוצו, שבקיאותו בעסקים מעשירה את קופת המשק, ממש כמו אביו הסוחר.

מישל עזרא ספרא ובניו עתיר גוונים, עשיר וססגוני מאוד. הסוגיות שהוא עוסק בהן רבות. הוא מתאר למשל את תחושות האפליה של העולים מארצות ערב, ומסביר כי "תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח ומערב".

(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. "ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה", כתב בדבר העורך, והוסיף כי "הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים". בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הראבן "נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין", חיים סבתו "נולד ב-1952 בקהיר, מצרים", וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה –  הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).

דוגמה אחרת לעניינו בסוגיות שונות אפשר לראות בפרק שבו הוא מותח ביקורת על העושק של הבדווים בדרום הארץ: "נתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע, כיוון שהם ערבים והביטחון חשוב פה מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר-של-פועל-אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש"ם". בפרק אחר הוא דן גם בניצול של תושבי מקסיקו שהיהודים מתעשרים על חשבונם ואינם מהססים לרמות ולעשוק אותם, כי "להתעשר אפשר רק מהגויים".

הוא מתאר את "המחדל" של מלחמת יום כיפור ומלגלג על המילה החדשה: "במקום להודות ולהתוודות 'אין מילים', עמדו והמציאו מילה, מֹח דל. מילה עלובה שבאה לתרץ את כישלון המדיניות הציונית; את הכישלון שהוליד את השכול", והוא בוחן, באמצעות הדמויות שיצר, שאלות כבדות משקל, שתקפות גם בימינו. למשל – האם "האנטישמיות לבדה […] מצדיקה קיומה של מדינה", והאם "קיומה של המדינה" יכול להיות "תרופה לאנטישמיות".

הוא מפליא לתאר מאכלים, מפגשים משפחתיים שאפשר ממש לראות ולשמוע את המשתתפים בהם, משקף את שפת הדיבור שלהם, המתובלת בביטויים ובמילים בערבית, משמיע עקיצות, דברי לצון, חידודי לשון, מעשיות שהוא מביא כלשונן – כמה שפע ואיזה עושר מרהיב! – והוא משעשע ומתבל את דבריו בהומור. לדוגמה: אברום, בנו של מישל שנעשה חבר קיבוץ ומנהל המפעל אומר לעצמו בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו העשירים במקסיקו: "בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה ('זוועה!'); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה ('הישג!'); הא כיצד?"

המכתבים שכותבת לינדה, אשתו של מישל, לבני משפחתה, משכנעים ומדויקים כל כך, עד שקשה להאמין שאינם אותנטיים (ואולי נשען שמוש על דמות אמיתית ועל כתביה?).

בבסיסו של הסיפור מצויה תעלומת היעלמותו של כתר ארם צובא – כתב יד חשוב של התנ"ך ששכן מאות שנים בחאלב ונעלם ב-1947 כשהתחוללו שם פרעות נגד היהודים, ושחלקים ממנו הגיעו  ב-1957 לידי מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. שמוש מפתח בספרו מעין פתרון לשאלה היכן נמצאים החלקים שעדיין חסרים, מה עלה בגורלם וכיצד השפיע הפתרון-לכאורה של התעלומה על חייו של אחד מבני ספרא.

מעניין ללמוד כי תיאור פיקטיבי כביכול של שני חוקרים שהגיעו מארץ ישראל לחאלב ב-1943 כדי לבחון את כתר ארם צובא, הוא בעצם סיפור אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאחד מהחוקרים ההם היה אחיו של הסופר, שהגיע מישראל ביחד עם חוקר אחר, יצחק קסוטו. השניים ביקשו לצלם את דפי הכתר, אבל סורבו. פרנסי הקהילה לא הרשו להם להוציא אותו מתחומי בית הכנסת, והתירו רק לקסוטו לעיין בו, בהשגחת אחד מבני הקהילה!

מישל עזרא ספרא ובניו עובד בתחילת שנות ה-80 לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, בבימויו של נסים דיין ובכיכובם של מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא, תיקי דיין ורבים אחרים. חמשת הפרקים של הסדרה שודרו בימים שבהם הערוץ היחיד של הטלוויזיה שימש כמדורת השבט. הסדרה זכתה להצלחה רבה, וב-1987 הוקרנה שוב, אחרי שעברה עריכה ונוספו לה שני פרקים. בידיעה על ההקרנה המחודשת נכתב כי הסדרה נחשבת "אחד היהלומים שבכתר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית".

האם יש סיכוי שתשודר אי פעם שוב?

מעריב 1 בינואר 1987

נלה לרסן, "חוצה את הקו": האם שחור יכול להיראות לבן?

לפני כחודשיים הודיע הארי, נכדה של מלכת אנגליה, על אירוסיו לשחקנית אמריקנית. זמן מה לאחר ההכרזה הופיעה כתבה בעיתון האנגלי המכובד "הגרדיאן". כותרתה: "כשמייגן תינשא להארי, היחסים של בריטניה עם הגזע ישתנו לצמיתות", שכן מייגן מרקל, כמו הנשיא אובמה, נחשבים "שחורים", כמו אחד מהוריהם: אביו של אובמה יליד אפריקה, אמה של מרקל אפרו אמריקנית.

נישואיה של "בת התערובת" עם בן המלוכה מעוררים אם כן סערת רגשות: התרגשות, שמחה, תהייה, התפעלות, וכן, גם כעס וגילויי גזענות. כך למשל ענדה אחת מבנות המשפחה המלכותית סיכה פוגענית במפגש המשפחתי הראשון עם הארוסה החדשה, ואפילו נאלצה להתנצל ולהודיע שאינה גזענית, אלא שסתם לא שמה לב לתכשיט ולמשמעויותיו…

מהצד האחר נשמעו  קולות של נשים אפרו-אמריקניות הקוראות למייגן לצאת אל העולם בשיער לא מוחלק – בתלתלי האפרו הטבעיים שיש לה, לדעתן. (בספר אמריקנה היטיבה צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה לתאר את תלאות המאמצים לאלף שיער מקורזל), כשם שחגגו כשמישל אובמה הופיעה בציבור בשערה הטבעי:

למי שעוקב אחרי תצלומיה של מייגן מרקל קשה מן הסתם להבין על מה כל המהומה, שהרי מדובר באישה יפהפייה, נוגעת ללב, מוכשרת, פמיניסטית מילדות ופעילה חברתית.

ובכל זאת, יש מי שמרימים גבה, שהרי היא "שחורה"!

כשקוראים את הספר חוצה את הקו מתוודעים לסוגיה הזאת, כפי שהתבטאה בעשורים הראשונים של המאה ה-20. כתבה אותו סופרת "מעורבת", נלי ווקר, שאביה היה שחור ואמה הייתה ממוצא דני. היא מתארת בו את חייהן של נשים שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו. הספר נקרא באנגלית Passing ותרגום השם לעברית חוטא מעט למשמעותו, שכן לא מדובר רק בחציית קווים, אלא בסוג מסוים של העמדת פנים, או תרמית, שיש לה משמעות ברומן. הנה ההגדרה של מילון קיימברידג' לפסוקית היחס pass for:

to appear to be someone or something else, or to cause people to believe that you are someone or something else

כלומר – לא בדיוק "לעבור" כפי שהמילה passing תורגמה שוב ושוב, אלא יותר בהתחזות. המתרגמת, תמר משמר, עומדת על ההבדל באחרית הדבר שכתבה: ""עוברת" כלבנה ו(לא) עוברת מן העולם". אכן, יש בשמו של הספר משחק מילים שבסיסו בפועל pass רב המשמעויות.

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחוש עד כמה מגוחכת שאלת הגזע. הרומן נפתח בכך שאיירין, שמנקודת המבט שלה (אם כי בגוף שלישי) מסופר הסיפור, נזכרת כיצד ישבה לפני שנתיים על גג הבניין של חנות כל בו מפוארת בשיקגו, כדי להימלט מפני החום ביום קיץ לוהט, והתמלאה לרגע בחשש שמא יבין מישהו שהיא שחורה, ויסלק אותה מהמקום. הקורא תוהה – "שחורה" באיזה מובן? איזו משמעות יכולה להיות להשתייכות לגזע השחור אם עורה כה בהיר עד שאי אפשר בכלל להבחין בכך שהיא "שחורה"?

אותה שאלה מתעוררת בהמשך כשאיירין נתקלת בקלייר, שהייתה חברתה בילדותן. קלייר יפהפייה כובשת. עורה שנהבי, שערה זהוב, ורק עיניה השחורות יכולות אולי להסגיר את העובדה שהיא בעצם "שחורה". עד כדי כך שקלייר נשואה לגזען לבן, שכלל אינו חושד בגזע של אשתו, ולחברותיה השחורות כמוה – גם בשחורוּת שלהן הוא אינו מבחין –  ברור שאסור בשום פנים ואופן שהבעל יגלה את האמת על קלייר.

"מעולם, כשראו אותה לבדה, לא חשדו אפילו במקצת שהיא שחורה", חושבת איירין על עצמה. אכן, שאלת ה"מעבר" מטרידה אותה ואת חברותיה: "'הן גם 'עברו?'", היא שואלת את קלייר על הדודות שלה, וקלייר מבהירה ומסבירה שלא, הדודות הללו מצד אביה הן לבנות באמת… בהמשך קלייר מסבירה כי ידעה שהיא  נראית "לא נראית רע" ושהיא "יכולה 'לעבור'", וחברה אחרת, גרטרוד, "'התחתנה עם גבר לבן, אף על פי שקשה לומר שהיא באמת 'עברה'", וכן הלאה.

השאלה מה גורם לאדם להיות "שחור" גם אם הוא "לבן" מעוררת מחשבות נוגות ובלתי נמנעות על גזענות בכלל. כידוע, גם ליהודים (בעיקר יהודיות, שאיבר המין שלהן לא הסגיר את זהותן) שהיה להם "מראה נכון" – מה שכונה "תווי פנים טובים" – היה סיכוי סביר יותר להינצל במהלך מלחמת העולם השנייה (ואולי גם בפוגרומים השונים?). שיער זהוב, אף סולד ופנים עגולות היו עניין נחשק ומציל חיים. עניין "המראה היהודי" אינו נהיר כל כך לישראלים שלא חוו אנטישמיות, אלא רק שמעו או קראו עליה. נוכחתי בכך פעם כשכתבתי סיפור שהתרחש בוורשה. פולני פתח את הדלת וראה שעל ספה "עומדת יהודייה", כך כתבתי. כמה מקוראי הישראלים תהו איך הוא יודע. מה, כתוב לה על המצח שהיא יהודייה? שאלו, ועוררו בי ספקות אם ניסוח כזה יכול "לעבוד" בעברית.

חוצה את הקו ראה אור לראשונה ב-1929, כלומר, לפני כמעט תשעים שנה. מאז היו רוזה פארקס, מרטין לותר קינג, מלקולם X, מלחמת העולם השנייה, ג'יימס ת'רבר, נינה סימון, הפנתרים השחורים, התנועות לזכויות האזרח, אובמה, אם למנות רק כמה מציוני הדרך החשובים בתולדות המאבק נגד הגזענות, ובכל זאת, ההודעה על נישואיהם של הארי ומייגן אינה מתקבלת בטבעיות גמורה, אלא מתלוות אליה כותרות נוסח זאת של הניו-יורקר: "נישואים מעורבים? הם לא הראשונים", או "מייגן מרקל לא תזכה לקבל את התואר 'נסיכה שחורה'", בניוזוויק. אלה כמובן גילויי גזענות מינוריים וסמויים, ועם זאת מוזרים ומאכזבים.

מכל מקום, את הספר  חוצה את הקו כדאי לקרוא, שכן הוא מספק חוויה מעשירה ואסתטית.

Passing Nella Larsen
לעברית: תמר משמר

סלסט אינג: מה מרגישים מהגרים ממוצא סין, באמריקה

לפעמים אתה כמעט שוכח שאתה לא נראה כמו כולם. בכיתה או בבית המרקחת או בסופר, כשאתה מקשיב להודעות של המורה או מוסר סרט צילום לפיתוח או לוקח קרטון ביצים ומרגיש כמו סתם עוד מישהו בהמון. לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר. וכשאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו שאחרים רואים אותך, אתה נזכר כל פעם מחדש. אתה רואה את זה בשלט של מסעדת פקין אקספרס – קריקטורה של גבר בכובע משולש, עיניים מלוכסנות, שיניים בולטות ומקלות אכילה. אתה רואה את זה בילדים במגרש המשחקים  שמלכסנים את עיניהם באצבעות – סינים-יפנים תראו את העיניים – ואצל הגדולים יותר שממלמלים צ'ינג צ'ונג צ'ינג צ'ונג צ'ינג כשהם חולפים על פניך ברחוב, בקול רם דיו כדי שתשמע. אתה רואה את זה כשמלצריות ושוטרים ונהגי אוטובוס מדברים אליך לאט, במילים בסיסיות, כאילו אולי לא תבין. אתה רואה את זה בתמונות, כשרק לך מכולם יש שיער שחור, כאילו גזרו אותך ממקום אחר והדביקו לתמונה. ואתה חושב, רגע, מה הוא עושה שם? ואז נזכר שהוא  זה אתה. ומרכין ראש וחושב על לימודים או על חלל או על העתיד, ומנסה לשכוח מכל הסיפור. ובאמת שוכח. עד שזה קורה שוב.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

סלסט אינג, "כל מה שלא סיפרתי": מדוע הוא ספר מהנה

"הדבר שאימא שלה רצתה יותר מכול היה להתבלט, והדבר שאבא שלה רצה יותר מכול היה להשתלב". משפט אחד מסכם את מצוקת חייה של לידיה, נערה בת חמש עשרה, שהרומן כל מה שלא סיפרתי נפתח במותה: "לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר."

סיפור שמתחיל במותה הלא-ידוע-עדיין של צעירה יכול להתפתח בכיוון של עלילת מתח הכרוכה בניסיון לפענח מה קרה: האם מדובר ברצח? תאונה? האם גופתה תתגלה? האם מי שגרם למותה, אם אשם כזה קיים, יימצא?

כל מה שלא סיפרתי מתפתח כרומן מתח פסיכולוגי משפחתי: ככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: הנערה המתה, הוריה – ג'יימס ומרילין לי, אחיה ואחותה – נייט והאנה, וג'ק, בן השכנים הגר בקצה הרחוב. אנו מתוודעים לאורחות חייהם, לומדים על מאווייהם ועל הטעויות שעשו, ומבינים בסופו של דבר מה הביא למותה של לידיה, המוצלחת, האהובה, הבת החביבה ביותר על שני הוריה.

אבל הרומן אינו עוסק רק ביחסים שבין בני המשפחה, אלא, במבט רחב יותר, הוא נוגע בשתי סוגיות חשובות שמשתקפות בחייהם של בני משפחת לי.

אב המשפחה, ג'יימס, יליד ארצות הברית, הוא דור ראשון למהגרים מסין. מרילין, אשתו, היא אחת מבנות הדור של נשים שחיו בימים שהפמיניזם רק החל להשפיע, אבל טרם התקבל כמובן מאליו. נשים שחלמו על קריירה מקצועית, אבל לא יכלו לממש את כישוריהן ויכולותיהן. נשים שאמהותיהן היו עקרות בית מסורות, והן עצמן שאפו לחיים אחרים, אבל נקלעו למציאות שבה נאלצו לוותר על החלומות ולהסתפק בחיים דומים מדי לאלה של האמהות והסבתות שלהן. כיום הקונפליקט שאתו הן התמודדו נראה רחוק וכמעט לא מובן: מי בכלל יכול לחשוב על אישה שמפסיקה את הקריירה שלה, רק בגלל היריון לא מתוכנן? מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו אישה מודיעה על החלטתה לצאת לעבוד, ובן זוגה נחרד, בטוח שהיא רוצה רק לתרום לפרנסת המשפחה, ומבטיח לה שבקרוב משכורתו תעלה ואין שום צורך שתטריד את עצמה? נשים מתמודדות כיום עם ההשלכות של המהפכה הפמיניסטית, אם משום שטרם הושלמה, ואם משום שעוררה סוגיות שאין להן אולי פתרון מושלם. למשל: מי בכל זאת מגדל את הילדים? נשים אחרות, זרות ומוחלשות? למעשה, גם ברומן שלפנינו יש עדות לקונפליקט דומה, בדמותה הצדדית של אמו של ג'ק, שכנה מהרחוב, שבחרה בקריירה של רופאה. היא מוצגת כמי שמזניחה את בנה. בארצות הברית בשנות השבעים לא הייתה כנראה שום אפשרות לפשרה. אישה לא יכלה להיות רופאה ואימא מסורה, בעת ובעונה אחת.

יופיו של הרומן בכך שהוא משרטט שוב ושוב את אי ההבנות המהותיות שיכולות להתעורר בין בני אדם, גם, ואולי במיוחד, כשהם אוהבים זה את זה עד כלות. הוא מראה איך החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של זולתו, ואיך אף אחת מהדמויות אינה מסוגלת להבין מה היא מעוללת ליקיריה: הורים לילדיהם, בני זוג בינם לבין עצמם, וגם צעירים בני אותו גיל, שאהבתם האמיתית והעמוקה עשויה להתפרש בדרכים  שגויות, מטעות וכל כך מייסרות. אי ההבנות הללו מובעות שוב ושוב, וכל אחת מהן מכמירה את הלב, עד שמתעורר רצון לצעוק אל הדמויות, כמו שילדים קטנים היושבים בקהל בהצגות ילדים נוהגים לעשות, כדי להזהיר את השחקנים על הבמה מפני הטעויות והאויבים הנסתרים מעיניהם, לומר להם – הוא לא מבקש ממך שתכיני לו ביצה קשה כדי להוכיח לך שלעולם לא תוכלי להיות רופאה. היא לא פורצת בבכי כשאתה מבקש ממנה שתכין לך ביצה קשה כי היא לא אוהבת אותך. הוא לא אויב. הוא אוהב. היא לא מתכוונת למה שאתה חושב. היא לא רוצה את מה שאת חולמת למענה. עוד חושף הסיפור את הטעויות בראייה, ומערב בכך את הקורא. אנו מגבשים דעה על דמות אחת, מתוך נקודת המבט של דמות אחרת, ואז מגלים שטעינו. רק שאנו, הקוראים, יודעים את מה שהדמויות אולי לא ידעו לעולם.

סלסט אינג, כמו ג'יימס, גיבור ספרה, היא אמריקנית ממוצא סיני. בניגוד להוריו של ג'יימס, שהיו פועלים קשי יום שהקריבו את עצמם למענו כדי שירכוש השכלה ויצליח בחיים, הוריה של הסופרת היו אנשי אקדמיה מצליחים. ובכל זאת, אפשר מן הסתם לסמוך על הידע שיש לה, הנובע ממקור ראשון, על תחושותיהם של מהגרים אוריינטליים. על הגזענות שהם חווים, ועל תחושת הזרות שאי אפשר להפיגה, רק בשל המראה שלהם. שוב ושוב היא מתארת את הלגלוג שהם נתקלים בו בשל עיניהם המלוכסנות וצבע עורם השונה. את ההתנכרות שהם חווים בלי הרף. את חוסר התקווה שלהם להשתלב אי פעם באמת. "בזמן שהאירים והגרמנים והשוודים גדשו את סיפוני ספינות הקיטור, מנופפים כשהלפיד הירקרק של פסל החירות נגלה לעין, נאלצו ה'מלוכסנים' למצוא דרכים אחרות להגיע לארץ שבה כולם נולדו שווים," היא כותבת, ומסבירה את קיומן של כל הצ'יינה טאון – ריכוזי המהגרים הסיניים שהצטופפו בערים הגדולות בשכונות משל עצמם, לאו דווקא מרצון, כך מסתבר מקריאת הספר, לעתים תכופות גם מאונס.

ומה קורה לזוג "מעורב"? למשל למרילין, אמריקנית לבנת עור ובלונדינית, שנישאת לג'יימס ה"מלוכסן"? מה יקרה לילדים שלהם, לבתם ששערה שחור כמו של אביה, ועיניה כחולות כמו של אמה? האם ג'יימס ומרילין יצליחו לגבור ביחד על תחושת הזרות, על העוינות שאמה של מרילין מפגינה כשנודע לה שחתנה המיועד הוא אמנם מרצה באוניברסיטה, כמו שייחלה תמיד למען בתה היחידה, אבל שהוא גם ממוצא סיני? האם מרילין וג'יימס ישתלבו בחברה הסובבת אותם, ירכשו חברים, יערכו מסיבות, ישחקו ברידג', יהיו "כמו כולם"?

הרומן כל מה שלא סיפרתי אינו ספרות גדולה. יש בו משהו כמעט סכימתי. הוא מעורר תחושה שהיטיבו מדי לתכנן אותו, ושמהלכיו לא הפתיעו אף פעם את מי שכתבה אותו. ועם זאת, יש בהחלט מקום של כבוד גם לספר כזה. קודם כול, מכיוון שהוא מרתק. שנית, מכיוון שהוא מצליח בהחלט לייצר תחושה של מציאות משכנעת ושל דמויות אמינות.

לא מפתיע לדעת שהוא הגיע לצמרת רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בלא מעט פרסים. הוא כתוב בז'אנר שלא קיים כמעט בעברית: סיפור ריאליסטי, כתוב היטב, מושך לקריאה, שיש בו "אמירה" מתוכננת מראש, אך לא כזאת שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. הוא מזכיר בסגנון הכתיבה את ג'ואנה טרולופ האנגליה ואת אניטה שרב האמריקנית: סופרות שכתיבתן מבטיחה תמיד שעות של הנאה לא תובענית.

התרגום לעברית, כדרכה של הוצאת סנדיק ספרים, מעולה.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

כדרכי, קראתי את הספר ב-e-vrit. ממליצה בחום על האפליקציה. כל כך הרבה יותר נוח (וידידותי לסביבה!) לקרוא בפורמט אלקטרוני! הנה קישור לספר. בלחיצת כפתור הוא מגיע ישירות אל כף היד.

 

 

 

 

נועם חי, "חמצן": איך חושבים תאים סרטניים?

במעבדה שלה היא חקרה את השפעת החנק על תאים ממאירים. עמוק בליבת כל גידול סרטני מוצק, אפילו קטן, יש תמיד תאים המשוועים לאוויר, נחנקים. רגע לפני המוות, בעווית הגסיסה, כמה מן הנחושים שבהם מצליחים למשוך אליהם כלי דם טעון חמצן מהיקף הגידול, ואז יש להם רגע של רווחה. הם נושמים, חזק ובכוח, וכאילו אין מחר הם מתחלקים מהר, ועוד יותר מהר, והגידול מתעבה מבפנים ומתנפח, מפורר את העצם, הכבד, הריאה, ושוב התאים שבעומק נחנקים וחוזר חלילה. ואז הם נוטשים, אלה מהם ששרדו, ומחפשים מרחבים רחוקים מאווררים ומלאי עסיס, והלאה, והלאה. היא ניסתה לחשוב באופן האלים, המטורף, שבו חושבים תאי הסרטן הנחנקים, להרגיש את ההיבריס שלהם שאין לו סוף, איך הם חגים מסביב למוות, כל כך קרוב, שוב ושוב ושוב, איך לא אכפת להם שימותו בסוף יחד עם הגוף המובס, ההרוס. כמעט ללא מנוחה חשבה ועבדה, ויצרה פתרונות השמדה, ורק אחד ממאה התברר כקצה חוט אפשרי. היא התקדמה, בתסכול, עקב בצד אגודל, והכנסים היו הפוגה.

עיצוב: יעל ארט

שטפן צוויג, "מרד המציאות": איך ההיסטוריה משפיעה על חייהם של אוהבים

מה כוחה של המציאות? מה היא יכולה לעולל לבני זוג, לאהבתם שהיה לה אולי פעם סיכוי, אלמלא נגעה בהם המציאות בגסות ושיסתה בהם את ההיסטוריה? האם אהבתם תישמר? האם בני אדם יכולים לחזור אל רגע יקר שהיה בעברם הרחוק, אבל חלף, להמשיך ממנו והלאה, כאילו נשמר?

בנובלה "מרד המציאות" משרטט שטפן צוויג בעדינות ובדקות אבחנה את מה שקורה בחלוף הזמן. איך אנשים מנסים להיאחז ברגשות שהיו יקרים להם פעם.

לודוויג, צעיר עני שחי ליד פרנקפורט ועובד כמזכיר אישי של איש עסקים אמיד, נאלץ, חרף רצונו, להיעתר לבקשתו של הבוס שלו, ולעבור לגור בביתו. בעבר כשגר כך בבתיהם של עשירים, כשעבד כמורה של ילדיהם, סבל מתחושת ההשפלה שהסבו לו בני הבית ואפילו המשרתים. ההתארחות הכפויה כעני אצל עשירים הייתה לו תמיד קשה מאוד. הוא חש אז כמעין "רהיט אנושי, קנוי ובר-השאלה שקיומו העצמי נגזל ממנו." אבל הפעם הכול שונה, בזכות אשתו של בעל הבית, בשל עדינותה, נדיבותה והחום שהיא משפיעה על לודוויג. ברגעים הראשונים כשהוא נכנס לבית שישמש לו מקום מגורים וגם מקום עבודה הוא חש כי "הכה בו ההבל הסמיך, השבע, של העושר." אבל אחרי המפגש הראשון עם האישה "הפאר של החדרים כבר לא העיב על מצב רוחו, אלא דווקא להפך, הוא חש שהפאר הזה הוא מסגרת הכרחית של מכובדות, שמקהה לכלל הרמוניה את כל מה שמעיב עליך בחוץ בעוינות, בבלבול ובסתירות." הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהתאהב בה כשהמעסיק שלו, בעלה, מציע לו קידום בעבודה שכרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד: "האהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שמעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה,  להעלות אותו על דל השפתיים."

אבל אז מתערבת בחייו מלחמת העולם (הראשונה. כששטפן צוויג כתב את הנובלה, עדיין לא כינו אותה כך). חזרתו לגרמניה לא מתאפשרת. השנתיים נהפכות לתשע שנים.

בתחילתה של הנובלה אנו רואים את בני הזוג במפגש מחודש. את הרהיטים בחדר שבו גר לודוויג בביתה, לא הזיזה האישה ממקומם. החדר נראה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. האם גם הרגשות לא השתנו, נשארו יציבים? מה יכול לודוויג להציע לה? האם יש להם עתיד ביחד? או אפילו הווה?

המציאות לא מפסיקה להתערב בחייהם. בעיצומו של רגע עדין של קרבה הם נתקלים בתהלוכה של לאומנים שפוסעים ב"קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד" (רמז, כמובן לססמה "עם אחד מנהיג אחד רייך אחד"). לודוויג מתייסר: "'טירוף', מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת, 'טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?' שוב המלחמה הזאת שחירבה כבר את חייו?"

תיאור התהלוכה, האלימות הכבושה שבה, התחושה שאלה אינם בני אדם, אלא מכונות שאינן עשויות בשר ודם, רובוטים אטומי הבעה, מביא בפנינו את האימה שאתה נאלצו אנשים להתמודד שנים לפני שהמלחמה עצמה פרצה. הוא מעניק לנו מעין צוהר הצצה אל המציאות ההיא. אל מה שאנשים ראו וחוו.

אי אפשר שלא לחוש באימה ששטפן צוויג שם בפיו של לודוויג, הדמות שברא, ואי אפשר שלא להתאבל על האובדן שלו עצמו, על החיים שהתבזבזו וירדו לטמיון, כשזוכרים כי התאבד ביחד עם אשתו, בברזיל, בפברואר 1942, "חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע". מילות הפרידה שלו מצוטטות על דש הספר: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."

ההיסטוריה, כדרכה, התערבה עוד יותר מכפי שלודוויג, או שטפן צוויג, יכלו להעלות בדעתם.

הנובלה, שהראל קין הפליא לתרגם, מצטרפת לעוד יצירות מאת שטפן צוויג שראו אור בהוצאת תשע נשמות. כן ירבו!

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

 

גרהם גרין, "The Heart of the Matter": מדוע הוא מופיע ברשימות של 100 הרומנים החשובים ביותר

"היא אמרה, 'אם יש דבר שאני שונאת, זה את הקתוליות שלך. כמובן שהיא קיימת רק מכיוון שאשתך דתייה מאוד. איזה זיוף. אילו היית באמת אדם מאמין, לא היית נמצא כאן עכשיו.'

"'אבל אני מאמין, ואני כאן.'"

הדוברים הם גיבורי ספרו של גרהם גרין, The Heart of the Matter. (בעברית: עיקרו של דבר). שמותיהם: הלן רולט והנרי סקובי, שוטר אנגלי, והמאהבת שלו, שצעירה ממנו בשלושים שנה. הזמן – תחילת שנות ה-40, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. המקום – קולוניה בריטית במערב אפריקה. (שמה אינו מוזכר, אבל התיאורים מתאימים לסיירה ליאון, שם שירת הסופר, גרהם גרין, כסוכן חשאי אנגלי, במהלך המלחמה. בהקדמה לספר מדגיש גרין כי כל הדמויות בדויות לחלוטין, מה שמעורר בדרך כלל את החשד שהן דווקא כן מתבססות על אנשים ואירועים אמיתיים).

סקובי נשוי ללואיז, שהחליטה לעזוב את ביתם המשותף, להפליג לדרום אפריקה ולגור שם בנפרד ממנו. היא לא מסתדרת עם בני ארצה, שלועגים לה על ה"תרבותיות" שלה ועל אהבתה המופגנת לספרים. היא פגועה ומרגישה מושפלת בעיקר מכיוון שהודיעו לבעלה שלא יזכה לקידום, ולא יתמנה לנציב. סקובי מתקשה לממן את עזיבתה, אך כדי להגשים את רצונה נעזר בהלוואה כספית מפוקפקת, שתוביל בסופו של דבר להשחתת המידות שלו, אף על פי שהוא שואף להיות אדם ישר והגון.

הלן הצעירה נקלעה ליישוב שבו הנרי גר בגפו. היא התאלמנה אחרי נישואים שנמשכו שלושה חודשים בלבד. במהלך ההפלגה לאפריקה הטביעה צוללת גרמנית את הספינה שהפליגה בה עם בעלה. הוא מת. היא שרדה בסירה פתוחה בים, בחברת עוד כמה ניצולים, עד שהגיעו לחוף, מותשים מהזוועות שחוו.

הלן בת 19. סקובי כמעט בן 50. ביום שהורידו אותה על אלונקה, אוחזת בכוחותיה האחרונים באלבום בולים, היה בקרבת מקום. היא דמתה בעיניו לילדה שזקוקה לחמלה ולעזרה. בגלל מצבה הוא מבטיח לעצמו שאין לו צורך לחשוש מפני הקשר שנוצר אתה. הוא הרי הוא נשוי, היא אלמנה צעירה מאוד. התאהבות או קשר גופני ביניהם לא באים בכלל בחשבון. בפעם הראשונה שהיא פונה אליו ומדברת אתו הוא יושב לא הרחק ממנה בחדר שבו שוכב ילד גוסס, גם הוא ניצול מהספינה. במהלך הלילה הילד מת. סקובי נאלץ להיזכר במוות אחר: בתו קתרין מתה כמה שנים לפני כן באנגליה והוא לא סעד אותה, כי כבר היה באפריקה. רק לואיז הייתה ליד בתם הגוועת. כשהילד מת סקובי אומר לעצמו "נראה שאין שום דרך להתחמק. כל אדם נאלץ ללגום מהכוס. אם היה פעם בר מזל, או אם בפעם אחרת הפגין פחדנות, יקבל את הכוס בהזדמנות שלישית." הוא, כך נדמה לו, משלם את המחיר על כך שלא היה ליד בתו בשעות חייה האחרונות. על הבסיס הזה נשענת ההתאהבות שלו: מישהי זקוקה לו. אחרי שהלן מתאוששת הוא שש לעזור לה, הולך אל הבקתה שלה מאוחר בלילה. היא מבועתת בשל אזעקה נגד תקיפה אווירית. הוא מרגיע אותה ומבטיח לה שאין באמת סיכוי למתקפה גרמנית. רגע לפני שהם מתנשקים (ואחרי כן מגיעים גם למיטה), היא עוד מספיקה לספר לו עד כמה היא מרגישה בטוחה במחיצתו, כי היא יכולה להתוודות בפניו על רגשותיה האמיתיים כלפי בעלה (מאחר שמת, היא כבר לא מתגעגעת אליו), וגם משום שהיא מרגישה כי אינו רוצה ממנה שום דבר.

הרומן עוסק לכאורה במשולש הבלתי אפשרי: סקובי, אשתו והלן הצעירה מדי, המאהבת. אבל נושאו האמיתי קשור בסיפור האהבה רק בעקיפין: מה שמעניין את גרהם גרין באמת זאת שאלת האמונה הדתית, ליתר דיוק – מה הקתוליות תובעת מסקובי (וממנו).

כמו סקובי, גם גרהם גרין לא נולד קתולי, וכמוהו המיר את דתו בעקבות אשתו. מצוקתו של סקובי אינה נובעת רק מהבגידה שלו באשתו, אלא מסירובו להתכחש לאחריות שהוא חש כלפי שתי הנשים: "מאז ומתמיד חש כי הוטלה עליו האחריות לדאוג לאושרם של האהובים עליו. אחת מהן נמצאת עכשיו, לעד, במקום בטוח. האחרת בדרכה לאכול ארוחת צהריים." מותה של בתו גאל אותה, מבחינתו. בכלל, המוות נראה לו כפתרון, יותר מאשר כאסון לעצמו, וגם לזולתו. כשהוא רואה את הלן בפעם הראשונה הוא מתקשה להבין מדוע אלוהים התאכזר אליה: "כן, אבל הכול בסדר" הוא מרגיע את עצמו, ומוסיף: "היא תמות," ואז תוהה איך הכומר, שיזדקק "לכל התחכום שלו" יצליח להסביר – "לא את מותה של הילדה, […] אלא את עובדת הישארותה בחיים במשך ארבעים יממות בסירה הפתוחה – בכך טמון המסתורין שאי אפשר ליישבו עם אהבתו של אלוהים."

בכלל, סקובי חש שהחיים ארוכים מדי. "האם אי אפשר לבחון את האדם במשך שנים מעטות יותר?" הוא שואל, וממשיך ותוהה אם "אי אפשר שנבצע את החטא הרציני הראשון שלנו בגיל שבע, נביא על עצמנו בגיל עשר חורבן בשמה של אהבה או שנאה, ניאחז בגאולה על ערש דווי בגיל חמש עשרה?"

המוות אם כן מושיע, אולי משום שהוא מבטיח שלווה נצחית, שנראית בעיניו "המילה היפה ביותר בשפה". אבל לחוטא כמוהו אין סיכוי לזכות בה. אחת דינו: להתייסר בשאול, לעד. חטאו אינו רק בכך שבגד באשתו. כדי לרצות אותה, למעשה כדי למנוע ממנה את הכאב שתחוש אם יודה באוזניה שבגד בה – כשהיא חוזרת אליו (בדיעבד מתברר שנודע לה על המאהבת, אבל הוא אינו יודע שהיא יודעת!) הוא הולך אתה למיסה ולטקס אכילת לחם הקודש. ברור לו שעל חטא כזה לא תיתכן מחילה.

הלן אהובתו, שאינה קתולית, מתקשה להבין את ייסוריו. היא לא מבינה את המצוקה שהוא חש. את הקונפליקט. את האימה. את התחושה שלא רק העולם הזה, אלא גם העולם הבא, נשללו ממנו. למען האמת, גם לקוראת הישראלית, החילונית, קשה להבין את המצוקה הקשה שסקובי מתמודד אתה.

גרהם גרין הוא סופר אהוב מאוד. יש לו יכולת מופלאה להעמיק לתוך נפשן של הדמויות שהוא יוצר, לפתח עלילה קאמרית אבל מורכבת ורבת תהפוכות. אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי תיאורי המקום שלו: בספר שלפנינו אפריקה מצטיירת בעוצמה רבה: החום והלחות (בשלב מסוים התחלתי לסמן לפני את כל הפעמים שמופיעה המילה "זיעה". בדיקה בגרסה דיגיטלית של הרומן מגלה שהיא מופיעה 36 פעמים, אבל האזכורים תמיד שונים ומגוונים: "גופו נשטף זיעה", "הוא הניח נייר סופג מתחת לפרק ידו, כדי לספוג את הזיעה בזמן שכתב", "החדר הקטן, שנראה כמו צינוק, הזיע מקור", "הוא תהה אם הכתמים על הדף הם דמעות או זיעה", "פניו בהקו מזיעה וחרדה", וכן הלאה…), החרקים, הגשמים הטרופיים, התחושה שמזג האוויר מערער את נפשם של בני האדם, וגם – היחסים המזעזעים עם בני המקום. ("כאן אין ערך לצבע עורו של אדם; הוא לא יכול להתרברב, כפי שגבר לבן יכול לעשות בכל מקום אחר: כשנכנס לתוך המבואה הצרה, המטויחת, השיל מעליו את כל האפיונים הגזעיים, החברתיים והאישיים; הוא צמצם את עצמו לטבעו האנושי" – כך חש אחד הלבנים, וילסון, כשהוא נכנע לייצרו והולך לבית בושת מקומי).

ועם כל זאת, עם כל היופי והעוצמה של הכתיבה הגאונית, לא פחות, של גרהם גרין, משהו משתבש. הקוראת הרי חייבת להזדהות עם הדילמה המוסרית המהותית המוצגת ברומן, כדי שייגע בנפשה. ואני, חילונית שכמותי, יכולה רק להבין, אבל לא לחוש בכאב שהוא מביע.

אכן, גם אדם לא מאמין יכול להזדהות עם סקובי כשהוא אומר לעצמו "הוא ידע מניסיון שהתשוקה דועכת והאהבה נעלמת, אבל החמלה נשארת לתמיד. שום דבר אינו מפחית את החמלה. החיים מטפחים אותה. רק אדם אחד בעולם אינו ראוי לחמלה: הוא עצמו." כך גם כשהוא חש כי "בעתיד – שם שוכן העצב. האם מדובר בפרפר שמת בשעת מעשה האהבה? אבל על בני אדם נגזר לשאת בתוצאות. האחריות, כמו האשמה, היו שלו. הוא ידע מה הוא עושה. הוא נשבע לדאוג לאושרה של לואיז, ועכשיו קיבל על עצמו אחריות אחרת, סותרת. הוא התעייף מכול השקרים שעוד ייאלץ לומר, כבר חש בפצעים של הקורבנות שעדיין אינם מדממים." את תחושת האחריות ואת החרדה מפני העתיד לבוא, אפשר להבין. אבל, יש להודות, עצם סיפור האהבה בין סקובי להלן מעורר סימני שאלה. ההתאהבות המיידית והעצומה של צעירה בת 19 בגבר מבוגר כל כך תמוהה, בלשון המעטה. מה יש בו, בסקובי, שהלן אוהבת אותו עד כדי כך שהיא מוכנה (או לפחות מצהירה שהיא מוכנה) להקריב את עצמה למענו, וחשה שאין טעם בחייה בלעדיו? האם די בתשומת הלב שהקדיש לה כדי לחולל בה סערת נפש כזאת? הזיווג הזה, של סקובי והלן הזכיר לי, למרבה המבוכה, את כוכבי הוליווד הזקנים שמלהקים את עצמם בזוגיות עם צעירות יפהפיות: ריצ'רד גיר, בן 40, עם ג'וליה רוברטס, בת 22 בסרט "אישה יפה", ג'ק ניקולסון, בן 66, עם הלן האנט, בת 33 בסרט "הכי טוב שיש", וודי אלן, בן 47, עם מיוריאל המינגווי, בת 21 בסרט "מנהטן". מבחינות רבות הנרי סקובי איננו גרהם גרין, ואי אפשר להחמיץ את ההבדלים. (דוגמה קטנה: סקובי מדגיש שוב ושוב עד כמה אינו אוהב לקרוא). כשהספר The Heart of the Matter ראה אור לראשונה היה גרין בן 44. האם מופרך לחשוב ש"ליהק" את סקובי עם הלן כמעין פנטזיה אישית שלו?

למרות ההבדלים בין הסופר לדמות ברור לגמרי שיש בסקובי לא מעט מהאיש שיצר אותו. למשל – מהמצוקה הדתית-מוסרית שלו. מסימני השאלה והתהיות. כאמור, כמו סקובי, גם גרין המיר את דתו לקתוליות בעקבות אשתו. כמוהו גם גרין ניהל פרשות אהבים מחוץ לנישואים. "במבט לאחור," אמרה עליו אשתו, ויויאן, "הוא לא היה אמור כלל להינשא." סקובי אומר לעצמו ברגע אחד, כשהוא לבדו, כי "הגיע אל הגבול הסופי, המוחלט, של האושר: לבד, בחושך, גשם יורד עליו, והוא נטול אהבה או חמלה." לא קשה לזהות את התחושות האלה עם גרהם גרין עצמו.

הדיאלוג שהובא בראשית הדברים – "אילו היית אדם מאמין באמת, לא היית נמצא כאן עכשיו.' "'אבל אני מאמין, ואני כאן.'" – מסכם בעצם את עמדתו של סקובי, ושל הסופר, לאורך הספר. השאלה העמוקה הנשאלת היא: האם אלוהים "רוצה" או "מעדיף" שבני אדם יסבלו? מה חשוב יותר – לציית לציוויי הדת, או למוסר האנושי, שלפיו אסור לפגוע בבני אדם, אסור להכאיב להם?

כאמור, כדי "להצטרף" אל השאלה הזאת, נדרשת אמונה באלוהים. אם היא לא קיימת, אם אין אל ואין בעתה מפניו, מפני חרון אפו ועונשו הנצחי, אגף שלם במשוואה חסר. דתות מעצם הווייתן נשענות על הלא-רציונלי. יש הגורסים כי הם אוחזים באמונה הדתית לא למרות, אלא דווקא בגלל, שאין בה היגיון. לדעתם המקום שבו המוח אינו מסוגל עוד לתפוס הוא קצה גבול האנושיות, שמעברו מתחיל להתקיים האלוהי, הוא הלא ייתכן והלא מובן. כדברי סקובי, בהקשר אחר: "הסיפור היה לא הגיוני עד כדי כך, שוודאי היה אמיתי".

שמו של הספר The Heart of the Matter לקוח מתוך קטע שבו סקובי מגיע לתובנה: "הראה לי אדם מאושר," הוא מהרהר, "ואראה לך אנוכיות, רוע – או, לחלופין, בורות מוחלטת." הוא יוצא החוצה אל הלילה האפריקני וחושב: "הכוכבים בלילה בהיר כמו זה מעוררים גם הם תחושה של ריחוק, ביטחון, חירות. אם יודעים את העובדות, הוא תהה, האם יש לחוש חמלה אפילו כלפי כוכבי הלכת? אם מגיעים אל מה שמכונה לבו של העניין?" כאן המקום לציין את הסתייגותי מתרגום שמו של הספר לעברית. "לב העניין" תורגם כ"עיקרו של דבר", וזאת, לעניות דעתי, החמצה.

לכאורה "לבו של העניין" הוא – חמלה. בהקשר זה מעניין לשים לב לדברים שכתב גרהם גרין בהקדמה לספר: "דמותו של סקובי נועדה להראות כי חמלה יכולה בעצם להביע גאווה מפלצתית כמעט."

The Heart of the Matter נחשב אחד הרומנים המצליחים ביותר של גרהם גרין, שנהג לכתוב שני ספרים במקביל: את שעות הבוקר הקדיש לכתיבה "הרצינית", ובשעות אחרי הצהריים התענג על כתיבה שכינה אותה "שעשוע". הספר ראה אור לראשונה ב-1948, נמכר במאות אלפי עותקים, והוא מופיע לא פעם ברשימות של 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית, למשל: בזאת של Time Magazine's All-Time 100 Novels ושל Modern Library.

הנה אחת הגרסאות הדיגיטליות, החינמיות, של הספר (אגב, ב-kindle Amazon הוא אינו קיים, למרבה הפליאה!), וכאן, באתר סימניה, אפשר לקנות עותקים יד שנייה שלו בעברית. הקריאה בו, למרות הכול, מרתקת, אפילו מותחת, ומבטיחה חוויה מרוממת.

גרסה מלאה של הסרט, שהופק בעקבות הספר

(הספר תורגם לעברית פעמיים: ב-1980 בידי אופירה רהט, וב-1991 בידי רבקה רז. מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את המובאות המצוטטות).