קטגוריה: פרוזה

רחל שליטא,"דובים ויער": האם ישראלים יכולים להיות אמריקנים?

ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב "בבית", כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: "אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם."

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. "אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל", היא אומרת, "אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם." אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: "אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות", היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא "נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות."

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש"נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון". ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט"ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. "כאן יש כל כך הרבה גשם," היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, "ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה", ובכלל, "כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן." כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, "ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם". אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם "לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה".

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. "רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה", אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב"פלקט" שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. "ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב".

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, "שבועתו של לוחם האש", מקשר בין כל היערות, "הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום" לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א"ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.

אנטון צ'כוב "פריחה שנתאחרה": כמה יפה!

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

ישי שריד, "מנצחת": האם כולנו חולמים על צבא קטלני?

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה"ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה "חיילים מורעלים": החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה "מורעלים" ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה"מורעלים"? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ"ל, הוא התחייב להעמיד "צבא קטלני", כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, "קטלני", הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר "לשפר את הקטלניות" שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא"ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את "המגע הגס של  מדי ה-ב'". היא מבינה את השאיפה שלהם להיות "זכרים עילאיים", מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: "הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה". היא "לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים", אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על "בגדי הבלט העדינים" שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו "המחבל", אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא "מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים"… 

"בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג", היא מסבירה לחניכי קורס מג"דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. "אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים". אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה "את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים". הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן "הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל". 

אביה מאשים אותה שהיא "חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות" ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה"ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא"ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: "אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות". אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.

 

מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

מעין איתן "אהבה": מדוע לגדול היה טעות

"לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו."

הנה שוב: "לגדול היה טעות". כך. כן. המשפט הזה, המוגנב, המובלע כביכול, שהוא בעצם מפתח להבנת ספרה של מעין איתן אהבה.

שאלה: מי לא מכירה את התחושה שהוא מבטא?

תשובה: מי שאבא, או סבא, או אח בוגר, או דוד, לא פגע בה. מי שלא נודע לה די מהר בתהליך הגדילה שלה עד כמה גופה מסוכן לה, כי בו, בתוכו, סביבו, עליו, יתרחשו הכאב, הבגידה, חוסר המוצא, והעונש הבלתי נמנע שרק הגוף יכול להשית עליה.

מי היא? היא הגוף.

מה העונש שלה? הגוף.

מה החטא שעליו תיענש? היא גדלה.

וגופה –  הוא זה שאפשר את הפגיעה בה. התמקם והתמקד בה.

כן – "לגדול היה טעות".

ליבי, שם בדוי, מספרת לנו על תוצאות הטעות: מאחר שגדלה, מאחר שגופה נהפך לגוף של אישה, מאחר שבגלל אותו גוף נאלצה לספוג את הבגידה האיומה ביותר שאדם שנולד בצורת ילדה נאלץ להתמודד אתה, כבר אין לה מוצא אלא להיאנס שוב ושוב, לכאורה – מרצון: היא "עובדת" (מעולם לא הבנתי את המילה הזאת בהקשר של האונס החוזר המתבצע בגופה של אישה בזנות).

כשיצא הספר של מעין איתן התעורר פולמוס חוץ-ספרותי: האם מי שכתבה אותו – והוא נראה כמו וידוי מגוף ראשון – מספרת בו סיפור אוטוביוגרפי? האמנם הייתה בזנות? ואם לא – האם "מותר" לה, אם יש לה "זכות" לספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה בזנות, או שמא דבריה "אינם אמינים", כפי שפסקה מישהי שהצליחה להיגאל משם?

אין לי מושג. אבל ברור לי, בלי שום צל של ספק, שכותבת הספר עברה התעללות מינית בילדות, ושמי שהתעלל בה היה אדם קרוב, מישהו שהיה מופקד על שלומה וביטחונה, ומעל באמונה: כאמור – הבגידה המחרידה ביותר שתיתכן, זאת שבה הרע מתחפש לטוב וכך מסכסך את הנפש הצעירה מדי, מבלבל אותה, הופך את סדרי העולם על פיהם, ומותיר, במקרה הטוב, נשמה חבולה ומצולקת. היא אשמה כי גדלה. כי אסור היה לה להישאר בחיים ולשמש מטרה ויעד לפגיעה.

(בהקשר זה אני מרשה לעצמי להזכיר שיר שכתבתי "ארבעה בתים", שמתאר לאן צפויות להגיע בבגרותן ילדות שנפגעו: לבית חולים לחולי נפש, לבית בושת, לבית סוהר, לבית עלמין).

"לגדול היה טעות".

האם דייקה מעין איתן בפרטים? מה זה משנה? מה שכתבה נוקב, צורב, מחניק, וזועק בקולי קולות את הזעקה האומרת בלי כל ספק שאלה דברי אמת.

"והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האישה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ. כיוון שהאישה, על סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים": זה האפיגרף שבחרה מעין איתן לספרה, והוא אומר בדיוק את זאת: "לגדול היה טעות."

מה קורה לילדה שגדלה בקרבתו של מיזוגן אלים ומשולח רסן? האם תוכל ללמוד לאהוב את עצמה, או שדינה נגזר: תיעוב והרסנות עצמית, שתבטא אותן בדרכים שונות של פגיעה עצמית: להיאנס יום יום, לחתוך את עצמה, לבלוע חומרים מסוכנים, לחפש את הסכנה כדי להיענש על עצם היותה ועל מהות קיומה. את כל אלה מעלה מעין איתן היטב, בתוך עמעום מבלבל שמעצם הבלבול השורר בו לוקח אותנו אל המציאות הפנימית שהספר מבטא: "לא היו לכן חברים. היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, ממשפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח."

מי הייתן? (מי היינו) – שמנות? רזות? עשירות? עניות? מרוסיה? מאתיופיה? ילידות הארץ? מה זה משנה. אתן, אנחנו, הן – כולן ביחד. הפגועות שמרגישות כל חייהן עד כמה טעו בכך שגדלו.


לא הכרתי את עורכת הספר, נעמה צאל, אבל הצטערתי מאוד לשמוע על מותה בטרם עת. 

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

בב תומס, "אם טובה דיה": מה קורה לילדים שאמם טובה מדי, לכאורה?

המושג "אם טובה דיה" מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו "ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית", וההעברה הנגדית היא אותן "תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל".

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם "חשובים", אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא "משתמשת" בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: "זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. 'מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?' שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. 'מה אני אמורה לעשות בפגישה.' ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. 'רק לצפות,' אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.' בעצמי? 'השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,' אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה."

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט"ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

ג'ואנה טרולופ "Mum & Dad": סבתות ונכדות, סבים ונכדים?

ג'ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג'ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג'ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? "אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט". בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם "למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?"

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג'ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, "חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים" (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה "כפי שנשים עשות תמיד"… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. "אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת," היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

אימרה קרטס, "ללא גורל": כשהזכות לבחור נשללת

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

אנדרס בארבה, "מאיפה צצו הילדים": ומה הביא למותם?

השאלה המופיעה בכותרת הספר, מאיפה צצו הילדים, מהדהדת לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה נודע לנו שהם, 32 במספר, מתו. גם הרקע שבו יתרחש הכול נודע לנו. אנחנו מתקרבים אל "הג'ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל… […] אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן."

אז מה נדרש מאתנו, הקוראים, העדים-בדיעבד למה שהביא למותם של הילדים הללו, כדי שנבין מהי ילדות? כדי שנדע איך היא מתקיימת ומה ביטוייה כשילדים שהתנתקו ממשפחותיהם יצרו לעצמם חברה סגורה משלהם, בשולי הציוויליזציה, לכאורה – ממש בקרבה?

ה-32 שמתו הופיעו פתאום כמו משום מקום, וטלטלו את חיי התושבים בסן כריסטובל, עיירה טרופית ששוכנת בין הג'ונגל לנהר שנוצר, על פי מיתוסים אינדיאניים, כשלאדמה נמאס להביט בעצמה והיא החלה לנוע.

המספר הוא משפטן שהגיע עם אשתו ובתה לאותה עיירה, שם האישה נולדה וגדלה, והמונולוג הוא זיכרון שלו ממה שהתרחש עשרים שנה לפני שהוא מספר לנו עליו.

זהו תיעוד שאורג בתוכו עובדות, הוכחות, רמיזות: כל מה שאילץ את תושבי העיירה להביט בעצמם ולנסח את תולדות האי-סדר והאלימות שהילדים הביאו אִתם. הסיפור מזכיר לפרקים את המסע אל לב האפלה של קונרד, ואת בעל זבוב של ויליאם גולדינג. הראשון, מכיוון שמתעוררת תחושה של התקדמות לתוך לועה של אכזריות מסתורית ומבעיתה, השני, מכיוון שכמו אצל גולדינג אנו עדים לקיומה של חברת ילדים פראית ואכזרית שקובעת לעצמה את הכללים. אלא שבניגוד לבעל זבוב, שם אנו עדים לתהליך הפיכתם של הילדים לפראי אדם אלימים, בספר שלפנינו אנו רואים אותם מרחוק, מתוך הפריזמה של המספר ונקודת המבט שלו.

ברקע מודגשת כל העת עוצמתו של המקום שבו הכול מתרחש. הג'ונגל אשר "משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו", כך ש"העליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות". ועם זאת "הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג'ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים".

המספר מראה איך הג'ונגל והציוויליזציה משלימים זה את זה, גם אם הם מנוגדים: "הניגוד בין הג'ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג'ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות".

אפילו אשתו של המספר מציגה בדמותה את ההתנגשות הזאת: היא מורה לכינור, אבל "המוזיקה הקלסית הייתה [מבחינתה] משהו שקורה רק בשכל". היא מעדיפה את "שאר סוגי המוזיקה – הקומביה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה" שהיא חשה שהם "מתרחשים בגוף, בבטן".

מבטו של המספר על הילדים הזרים שצצו והופיעו בעיירה מבהיר לו דברים על ילדים בכלל: "ילדים רואים בעצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אותם. המכונית של הוריהם היא באופן ישיר המכונית שלהם, הבית הוא ביתם, וכו". ומה קורה כשילדים נזנחים? כשהם מוצאים את עצמם בשולי החברה? הם "היו מודעים לכך שבניגוד לילדים 'נורמלים', הם אינם היורשים הטבעים של שום דבר. ומכיוון שלא היו היורשים הטבעיים, הם נאלצו לגנוב". כל תושבי העיירה חשים ש"הם היו ילדים, כן, אבל לא כמו הילדים שלנו", אבל המספר שם לב לדמיון: "כשהיו שמחים כמעט לא ניכר הבדל בינם לבין הילדים שלנו". הם עשו פרצופים כדי להצחיק זה את זה או קמו במהירות אחרי גלגול ואז נפלו על התחת ועוררו שמחה רבתי". הם עד כדי כך דומים לילדים "שלנו" עד שהוא זוכר בפליאה: "גם אני חייכתי ברבים מהמקרים האלה, מופתע שאלה הילדים שמהם התחמקנו, שכאשר ראינו אותם עברנו למדרכה ממול או חצינו כיכרות באלכסון". אמנם הילדים הזרים הללו המציאו שפה משלהם, "אבל צריך רק לעצום עיניים כדי לגלות עד כמה הניגון של המשפטים שלהם דומה לשיחה שהייתה יכולה להתנהל בין ילדים רגילים: רצף קריאות בעקבות רצף טענות, אמירות תקיפות אחרי קולות הסכמה, תשובות הפזורות בין השאלות. והשמחה, כאילו גילו הילדים האלה איזו שמחה סודית שילדים נורמלים מתקשים למצוא אותה."

ובכל זאת, הילדים הללו שונים. הם "כבר התחילו לשנות את השמות של הכול." דינם, כידוע לנו כבר מהשורה הראשונה, נחרץ. כיצד מתו? מה בדיוק קרה שם? את זאת אניח למי שטרם קרא את הספר לגלות בעצמו.

בספרדית שמו של הספר הוא "רפובליקה זוהרת". ייתכן מאוד שהשאלה שנשאלת בגרסה העברית מעוררת סקרנות ולכן אפקטיבית יותר.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד

דומניקו סטרנונה, "תעלול": איך סבא שונא את נכדו?

דניאלֶה מלריקו, גרפיקאי מזדקן, שב אל בית ילדותו שבנאפולי. בתו עם בעלה ומריו, בנם בן הארבע, גרים שם, והבת לוחצת על אביה להיחלץ לעזרתה, לאפשר לה לנסוע עם בעלה לכנס של אקדמאים. בני הזוג יוכלו לנסוע רק אם יאות דניאלֶה לעזוב לכמה ימים את ביתו שבמילנו וישהה עם מריו.

תעלול הוא תיעוד בגוף ראשון של הימים שבהם הסבא והנכד לומדים, שלא בטובתם, להכיר זה את זה.

דניאלֶה בכלל לא מעוניין לבוא. לא רוצה להקדיש את זמנו היקר לילד. יש לו עבודה חשובה לסיים: איור ספר של הנרי ג'יימס. (תעלול מסתיים בפרק מיוחד: "רשימות ומתווים לאיורים מאת דניאלֶה מלריקו (2016-1940) הומצאו עבור הסיפור 'תעלול'", שאכן מכיל איורים).

הסבא עוין ומתאכזר לפעוט הנוגע ללב שדווקא מעוניין מאוד בקשר עם הסבא, מגיב אליו ומבקש למצוא חן בעיניו.

עלי להודות שהתקשיתי מאוד לקרוא את הספר. מסכת הייסורים שהסבא גורם לילד, חוסר הרגישות שבה הוא נוהג בו, העוינות, התוקפנות, הטינה, ההתנכרות, היו בלתי נסבלים מבחינתי. הוא כמובן נוגע במנגנון שהעסיק מאוד את פרויד: מאבקם הסמוי של אבות בבניהם, אלה שעתידים לקחת מהם את כוחם, לרשת את מקומם ולסלק אותם ברגע שייחלשו, שהרי לפי פרויד הדחף האדיפלי ומאבק הכוחות שבא אתו הוא דו צדדי.

בספר שלפנינו מדגים הדובר את הטינה שחש הבוגר כלפי הצעיר. דניאלֶה מגלה למורת רוחו שלא רק שהילד הקטן בן הארבע אינו מעריץ את כישרונו ואת ציוריו של הסבא, לא רק שהוא מותח על הציורים ביקורת, הוא עצמו, כך מסתבר, צייר מחונן. הסבא מבין שהעתיד שייך לילד. הוא עצמו כבר הגיע לסוף דרכו האמנותית ובעצם לסוף חייו. "הציור של מריו עקר מגופי את התפיסה העצמית שלי," הוא אומר ומבין כי הכישרון, "המתנה" שקיבל בצעירותו, "כבר לא מגדירה אותי כפי שהאמנתי תמיד."

כן. מדובר בפרויד ובמנגנונים הנפשיים שתיאר. ובכל זאת: איך ייתכן שסבא יחוש טינה כזאת כלפי הנכד שלו? איך אינו שמח להיווכח שהעתיד יכיל את הצאצא הזה שלו, שירש ממנו, כך נראה, את הכישרון? איך ייתכן שהוא מתעב אותו כל כך, נוהג בו ברשעות כזאת? "אתה רע", אומר לו הפעוט שבע האכזבות, וצודק! "הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי." למה? מאיפה צרות העין הזאת? מאיפה חוסר היכולת לפרגן ולשמוח? מה התחרותיות הזאת עם ילד בן ארבע, שהוא עצמך ובשרך!?

"כן, הוא היה זהה לאביו, נצר לשושלת משכילים ומלומדים בני מאות שנים, דייקן, ידען. לא היה לו כלום מבתי ולא היה בו כלום ממני, לא במבנה הגוף ולא בהתנהגות. הילד קורץ מחומר זר, הכרומוזומים הגיעו מסביבה אחרת, מסתרי המולקולות היו גדושים במידע שהיה מעורפל מבחינתי, אולי עוין, מלפני אלפי שנים", אומר לעצמו דניאלה, לפני שהוא מגלה שהילד מיטיב לצייר כמוהו, ואולי טוב ממנו. ובמקום לשמוח על הגילוי, הוא מתעב את הילד, שכל כך נוגע ללב בייאוש שלו. בחשש שלו מפני הסבא הזה ובאכזבה ממנו: "הוא הפסיק ברגע שהבחין בנוכחותי, זרק בי מבט כדי לוודא שלא הגעתי לאסור עליו משהו או לנזוף בו, ואז המשיך לשחק כאילו לא הייתי שם."

כמה שהוא עסוק בעצמו ובעצמו בלבד, הדניאלה הזה! "הייתי עייף, נעצתי את מבטי בתמונה הגדולה מולי. מתי ציירתי אותה? לפני יותר מעשרים שנה. באותה תקופה אפפה אותי הכרה אמנותית גורפת, והאישור שההכרה העניקה לי טען אותי במרץ נוסף, הכול בא לי בקלות, והוביל להכרה עוד יותר גדולה." אני ואני ואני…

דומניקו סטרנונה נחשב אחד הסופרים האיטלקים החשובים בני זמננו. לפני כמה שנים הוא מצא את עצמו נישא על גל של שמועות שלפיהם אלנה פרנטה היא בעצם אניטה ראייה, אשתו של סטרנונה, שעובדת כמתרגמת. השמועות התבססו על כך שראייה רכשה בתים שונים בתאריכים שתואמים את הוצאת ספריה של אלנה פרנטה. היו גם מי שחשדו שסטרנונה וראייה כותבים את ספריה של אלנה פרנטה ביחד.

לאמיתו של דבר, המשכתי לקרוא את תעלול בעיקר בגלל השמועות הללו, ומתוך התקווה לחלץ מתוך הטקסט ראיות לזהות בינו ובין פרנטה. הקשר הכמעט יחיד שמצאתי היה גיאוגרפי: דניאלה גדל בנאפולי ושב אליה בתחילתו של הרומן שלפנינו. ספריה של פרנטה מתרחשים גם הם, כזכור, בנאפולי. האם די בכך כדי לקבוע שמדובר באותו כותב? מסופקני.

תעלול לא עורר בי שום רצון לחפש ספרים נוספים של סטרנונה. סביר להניח שבעצם הצליח במשימה: ודאי ביקש לתאר סבא נרגן ומרגיז, שונא אדם ומרושע. אז הידד לו, כסופר, אבל אותי הוא עצבן.

כדרכי, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כאן בקישור

SCHERZTTO Domenico Stranone

לעברית: שירלי פינצי לב

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

אן למוט, "ציפור ציפור, הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה": במה הכתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה

האם אפשר ללמוד לכתוב? האם חשוב לכתוב? מי יכול לכתוב? מה מעניקה הכתיבה?

אלה כמה מהשאלות שהסופרת האמריקנית המצליחה אן למוט משיבה עליהן בספרה ציפור ציפור הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה. 

אנשים סבורים כי "אם שמך מופיע בדפוס, אתה קיים", טוענת למוט, אך מסבירה כי אין קשר בין אושר לכתיבה: "ידידַי הסופרים, והם רבים, אינם מסתובבים בעולם בחיוך מאושר ותחושה של סיפוק. מרביתם מסתובבים עם הבעה רדופה, פגועה, מופתעת, כמו כלבים במעבדה שניסו עליהם תרסיסי דיאודורנט".

אז מדוע בכל זאת לכתוב?

למוט מספרת על אביה הסופר, ועל אחת ההתנסויות הראשונות שלה כבת של מי שפרסם ספר שהפחיד אותה: אביה מתח בו ביקורת שגבלה בלגלוג על שכניו ומכריו, ואלה, במקום לכעוס, גמלו לו בהכרת תודה. לימים, מספרת למוט, כשקראה את הספר התפסן בשדה השיפון, הבינה מדוע: "לראשונה הבנתי מה את מרגישה כשמישהו מדבר למענך. סגרתי ספר בתחושה של ניצחון והקלה. חיה חברתית מבודדת שסוף סוף יצרה קשר". במילים אחרות: הכתיבה מעניקה לקורא, כמו גם לכותב, תחושה של תקשורת, ואת ההבנה שמישהו אחר יכול לבטא ולהבהיר למענך מחשבות סמויות שאינך מסוגל לנסחן בעצמך.

הכתיבה, לפי למוט (אם כי לאו דווקא הפרסום של מה שכתבת) מזכירה את החוויה של גידול תינוק: "את מתחילה לשים לב, מתרככת, מתעוררת."

אבל הסיבה הטובה ביותר לכתיבה, לדבריה, והיא מצטטת סופרים אחרים, היא "כי אני רוצה לעשות את זה". סיבה בהחלט מתקבלת על הדעת…

ספרה של למוט הוא מעין סדנת כתיבה אישית. היא שופעת עצות שימושיות: להסתובב בעולם עם כרטיס (מקופל לאורך, היא מדגישה, כדי שלא להיראות מסורבלים…), כדי שאם רעיון כלשהו יצוץ בתודעה, אפשר יהיה למהר ולכתוב אותו, כי אחרת יישכח (התחושה שהיא מתארת, של בדל של מחשבה שאם לא תועד יימוג כמו זכר של חלום, מוכרת לי מאוד…). לכתוב כל יום, כמעין תרגילי אצבעות של נגנים. להתגבר על מחסום כתיבה על ידי כתיבת "מכתב" למישהו מהעבר. להתחיל לכתוב על הילדות, וכן הלאה – בהחלט רעיונות שיש בהם תועלת. את כולם היא מלווה בסיפורים אישיים, אנקדוטות שנונות וציטוטים מעניינים מאת סופרים אחרים או ידידים קרובים: "את יכולה להניח שבראת את אלוהים בדמותך (כשמסתבר שאלוהים שונא את כל האנשים שגם את שונאת)" היא מצטטת ידיד כומר. או: "סופר ידיד שאני מכירה סיפר לי שכל בוקר כשהוא מתיישב לכתוב הוא אומר לעצמו בחביבות, 'זה לא שאין לך ברירה, כי יש לך – אתה יכול להתחיל להקליד, או – להתאבד.'"

היא מספרת איך לימדה את עצמה להתמודד עם קנאת סופרים, ועושה את זה, כדרכה, בשנינות משעשעת: "מספרים כי [הסופרת] מיוריאל ספארק אמרה שכל בוקר אלוהים מכתיב לה – אפשר לדמיין אותה יושבת צמודה למכשיר הקלטה, מקלידה ומהמהמת לעצמה. אבל זאת עמדה עוינת ותוקפנית מאוד. אפשר רק לאחל לאדם כזה שדברים רעים יומטרו על ראשו".

למוט מסבירה מדוע פרפקציוניזם הוא דבר הרסני (ולא רק לכתיבה), מדוע כדאי שהדמות שעומדת במרכזה של יצירה כתובה תהיה של אדם שיש מה לחבב בו, אך בשום פנים ואופן לא אדם מושלם: "מושלם פירושו שטחי ולא אמיתי, ולא מעניין במידה קטלנית".

היא קובעת שאין טעם לכתוב פרוזה שאינה מעניקה לקורא תקווה, שהרי "כולנו יודעים שנמות"; מציעה להתמקד בדמויות ולא בעלילה; להקריא לעצמך את הדיאלוגים בקול, כדי לשמוע אם הם אמינים. היא ממליצה, בניגוד לדעת כמה מידידיה הסופרים, כן להראות טיוטות לשניים או שלושה אנשים אמינים שהכותב סומך עליהם; להרבות בהקשבה חשאית ובציתות לזולת. אחת העצות החשובות בספר העניקה לו את שמו. השם נולד בעקבות אירוע שהתרחש במשפחתה של למוט, בילדותה. אחיה דחה הכנת פרויקט גדול שבו הוטל עליו לכתוב עבודת מחקר מקיפה על ציפורים. ביומיים האחרונים כשהתיישב להתחיל בעבודה התייאש מכמות החומר שהיה עליו לעבד. אביו יעץ לו שלא יחשוב על כל העבודה, אלא פשוט יטפל ב"ציפור אחרי ציפור". מכאן נובעת עצתה של למוט לכתוב כל יום רק קטע אחד מתוכנן, תיאור אחד מוגבל בהיקפו, ולא לחשוב על כל הדרך הצפויה. היא מצטטת לצורך כך דימוי נוסף, שאותו טבע לדבריה הסופר א"ל דוקטורוב : "'כתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה. אפשר לראות רק עד קצה אלומת האור של הפנסים הקדמיים. אבל אפשר לנסוע כך לכל אורך הדרך. אין צורך לראות לאן נוסעים, אין צורך לראות את היעד או את כל המקומות שבהם תחלוף". לדבריה "זאת העצה הטובה ביותר לכתיבה, ולחיים, ששמעתי אי פעם".

האופן ה"מסכם" שבו הבאתי כמה דבריה אינו עושה אתם צדק, שכן למוט מגישה אותם בעסיסיות רבה, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים. הנה עוד שניים. הראשון הוא דוגמה לתובנה יפהפייה שלמוט מציגה כמעט אגב אורחה: "ג'והן גרדנר כתב שסופר יוצר חלום שלתוכו הוא או היא מזמינים את הקורא, וראוי שאותו חלום יהיה תוסס ומתמשך".

והנה השני, ששימח אותי במיוחד: "מטרתנו ככותבים היא, לדעתי, לעזור לאחרים לזכות […] בתחושה של השתאות, בתחושה שהם רואים משהו מחדש: דברים שמפתיעים אותנו כשאנחנו לא עומדים על המשמר, שפורצים לתוך עולמנו הקטן, התָחום. כשזה קורה, הכול נראה לנו יותר מרווח. נסו ללכת לטייל עם ילד שמתלהב: 'וואו, ווא! תראי את הכלב המלוכלך הזה! תראי את הבית השרוף הזה! תראי את השמים האדומים האלה!" והיא מוסיפה: "אם מסתכלים סביב, מתחילים לראות. וכשמה שרואים מפתיע אותנו, ואנחנו מתחילים לכתוב על כך בפתיחות ובאמינות, אנחנו מעניקים תקווה".

יפה.

אין לי מושג אם הספר שלפנינו יכול באמת לעזור למישהו לכתוב פרוזה. אבל הקריאה בו מענגת, וזאת מעלתו.


מאחר שקראתי אותו באנגלית, הציטוטים המתורגמים הם שלי.

איסמעיל קאדרה, "אפריל שבור": מי מרוויח מנקמת דם

בזכות כתיבה כזאת, מזוקקת, מכאיבה וזוהרת ביופייה הנדיר, אפשר להבין מדוע קיימת בעולם ספרות, ומה היא יכולה להעניק לקוראיה. כזהו הרומן אפריל השבור מאת הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. 

קאדרה, אלבני יליד 1936, כתב עשרות ספרים, וזכה בין היתר ב-2005 בפרס "מן בוקר" על מפעל חייו. קאדרה היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל. 

אפריל השבור ראה אור לראשונה במקור ב-1980. כשקוראים את הספר אפשר להיווכח שוב עד כמה בספרות הספציפי, אם הוא מדויק, נעשה אוניברסלי, ועד כמה  סיפור שמתרחש הרחק מאתנו, בהרי אלבניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, ובתוך תרבות לא מוכרת שכלליה נראים זרים ומוזרים, בעצם קרוב אלינו. 

עלילת אפריל השבור פשוטה. היא נפרשת על פני כמה יממות, ומתרחשת באזור ההר של אלבניה. יש בה שני צירים עיקריים שנפגשים להרף עין. בראשון אנחנו פוגשים את ג'ורג', צעיר יליד הרמה בצפון אלבניה, שמוטלת עליו החובה לבצע נקמת דם.

מדובר במסורת שנמשכת כבר מאות שנים: ג'ורג' צריך לנקום את דם אחיו, שאחד מבני משפחה השכנה הרג. מעגל נקמת הדם בין בני שתי המשפחות הללו נמשך כבר שבעים שנה. הוא החל בטעות מטורפת: אורח מזדמן שנטה ללון בבית אבותיו של ג'ורג' נרצח על אדמת שכניו. על מארחיו, אחד מאבותיו של ג'ורג', הוטל לנקום את דמו, כמצוות ספר החוקים המחייב, הקָנוּן – הספר הקובע את כל הכללים הכרוכים בנקמת דם: מי חייב להרוג, תוך כמה זמן, מה הטקס הנלווה להריגה, וכן הלאה. מאז נמשך מעגל הדמים. עוד ועוד בני משפחה רוצחים ונרצחים, בלית ברירה, בלי שמישהו מהם יחוש באמת בצורך לנקום, רק מכיוון שהקנון קובע שכך עליהם לנהוג. 

 ג'ורג' יודע אם כן שקצו קרוב. זמן קצר אחרי שימלא את חובתו, צפוי בן המשפחה של הקורבן לנקום את נקמתו ולהרוג אותו. חייו עתידים להסתיים באמצע חודש אפריל השבור. את חציו השני כבר לא יזכה לראות.

בציר העלילה השני אנחנו פוגשים זוג שזה עתה נישא: בסיאן וורפסי, סופר אלבני, שמורשת אבותיו מרתקת אותו וקוסמת לו, ואשתו הצעירה, דיאנה. בני הזוג גרים בבירת אלבניה, טירנה, והם מגיעים אל אזור ההר בטיול ירח הדבש שלהם. וורפסי בקיא מאוד בהלכות המקום, המבוססות על הקנון. 

שלוש הדמויות הללו, ג'ורג', הסופר ואשתו, ייפגשו להרף עין, ונראה כי די במפגש הקצר כדי לשנות את גורלם לצמיתות. 

לכאורה אין שום קשר בין המציאות המועלית בספר לחיינו כאן, בישראל, עד שמתחוור לקורא הקשר בין המילה דם, דמים וכסף, שקיים כמובן גם בעברית (דמי נסיעה, דמי כיס, דמי חנוכה, דמי מפתח…) אכן, הספר מראה את הקשר ההדוק שיש בין דם וכסף. למשל, במקרים מסוימים מתיר הקנון להמיר חלק מהנקמה בקנס והנה אנו רואים כי "בני ברישה [בני המשפחה שג'ורג' מחויב לנקום בה] לא ניאותו לראות בפציעה מחצית הנקם. אף על פי שהקנס היה כבד, הם אספו את חסכונותיהם ושילמו אותו, וכך הוסיף חשבון הדמים לעמוד בעיניו".

בהמשך נגלים לנו המניעים הכלכליים כבדי משקל שיש לכל עניין נקמת הדם. "אתה מדבר על הדמים האלה כאילו מדובר בפעולות בנקאיות", דיאנה אומרת לבעלה ואין לה מושג עד כמה היא צודקת. אנו, הקוראים, נחשפים לצדו הנסתר של מנגנון נקמת הדם, ומגלים למרבה התדהמה והזוועה שיש מי שדואגים להנציח את חשבונות הדמים, שיש מי שמתפרנסים מהם למעשה – מתעשרים! – מכל ההרג הזה. התמימים רוצחים ונרצחים, ואלה שמעודדים אותם להמשיך בכך יוצאים נשכרים, ולכן לעולם לא ירפו מההרג ולא יוותרו עליו. 

במה עוד נזכרתי כשקראתי את הספר? אולי בגלוריפיקציה של ההורגים? "רק הידיים ההורגות, אותם נרות תמיד למראשות מצבותיהם של בני המשפחה, לא יסתלקו לעולמי עולמים מן הזיכרון הקיבוצי." כמה מהדהד וכמה מחריד.

כשחושבים על המושג "נקמת דם" אי אפשר שלא לזכור את המושג "פעולות התגמול", השם שנתנו למדיניות הישראלית בשנות החמישים והשישים, מה שכונה גם "פעולות ההרתעה של צה"ל". (ביניהן הייתה למשל הפעולה בכפר הירדני סמוע, בנובמבר 1966: חיילי צה"ל חדרו לכפר באישון לילה ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים", ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו.)

דיאנה מייצגת בסיפור נקודת מבט עירונית. כך למשל, כשהיא שומעת את הצלילים שמשמיעות הבהמות היא נזכרת שלמדה בשיעורי הטבע בבית הספר שאלה קולות של העלאת גירה: היא מנותקת מהוויית החיים הכפריים. היא גם אדם נאור. היא נחרדת מהקנון ומנסה לפקפק בו: "אבל לא מקובל לחשוב", היא מעזה לומר, "שמערכת המשפט של המדינה מתקדמת יותר מחוקי הקנון?" היא גם תוהה אם "המוות בלתי נמנע אם רוצים שהגבול יביא שלום בר-קיימא". 

בעלה הרומנטיקן נאחז במסורת. הוא מסביר לה את גדולת הקנון (בעיניו!). הוא קובע בלהט כי "יש להחיל את חוקו של הקנון ברחבי מולדתנו […] ולא להתאמץ לשווא לעקור אותו מהרי הרמה". כלל לא עולה על דעתו עד כמה הוא תמים, עד כמה הוא מולך שולל בידי אלה שמרוויחים מהקנון ומגאולת הדם הנמשכת לאורך דורות.

באחרית הדבר לספר, שאותה כתב המתרגם רמי סערי, היטיב סערי לסכם: "אפשר למצוא קווי דמיון משותפים בין תפיסת הסופר המתגלה ביצירתו כחוקר הפולקלור האלבני, לבין מה שחושבים באמת ובתמים מחרחרי מלחמה בישראל ובקרב אויביה גם יחד, שעודם קוראים לנקם ומנסים ללבות יצרים במקום להקדיש את מרצם ואת עתותיהם לחתירה אל השלום ולהשכנתו. אם יש לקח שאפשר להפיק מן הקריאה באפריל שבור, הריהו שמאחורי תאוות הנקם עלול להסתתר מישהו הגורף רווחים, ושערך החיים גבוה מערכן של אבנים. התרגום העברי של הספר מוקדש לכל השותפים לאמונה הזאת".

תודה, רמי סערי, על התרגום הנפלא. תודה, איסמעיל קאדרה על הספר, ותודה לחברתי יהודית, שהפנתה אותי אליו. תרגומו לעברית ראה אור לפני עשר שנים. בעולם המו"לות הישראלי אלה שנות דור. עד כדי כך, שלא מצאתי עותק שלו באתר e-vrit. כה חבל! את העותק שקראתי השגתי בספרייה, ועכשיו אנסה לקנות אחד משלי, כי הפרידה ממנו קשה. 

אן טיילר, "Redhead by the Side of the Road": מה קרה למציאות…

(הטור נכתב בעיצומם של ימי הבידוד החברתי וההסתגרות בבית)

את ספריה של אן טיילר אני קונה באמזון מראש, ברגע שמכריזים שם על מכירה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהספר רואה אור. אני אִתה, מאז שהתוודעתי אליה לראשונה לפני כמה עשרות שנים.

טיילר היא אמנית הכתיבה הקאמרית המשפחתית. כל ניואנס של רגש, כל העוויית פנים, ניע ראש או מחווה בגוף מתועדת בכתיבתה, עד שהקריאה של ספריה מעוררת בי לא פעם תחושה שאני צופה בסרט קולנוע, ולא קוראת מילים שמצטיירות בתודעתי כתמונות.

טיילר זכתה בעבר בפרס פוליצר על ספרה שיעורי נשימה, והספר סליל של חוט כחול זכה בפרס בוקר מן. יש להודות כי את ספריה הטובים באמת: שיעורי נשימה, תייר מזדמן, נישואי חובבים, Dinner at the Homesick Restaurant, The Tin Can Tree ,Celestial Navigation, The Clock Winder, Searching for Caleb (שחלקם עובדו לסרטי קולנוע):  כתבה מזמן והקריאה בספריה החדשים מעוררת בעיקר געגועים אל קודמיהם המופלאים.

Half Truths and Semi Miracles כמו גם Vinegar Girlהיו מאכזבים, וגם סליל של חוט כחול לא הגיע לדעתי לרמת קודמיו.

ספרה החדש Redhead by the Side of the Road שראה אור באנגלית ממש זה עתה טוב מהם, אך גם הוא אינו מגיע לרמת הספרים הגדולים של טיילר.

עם זאת, וחרף ההסתייגות, מדובר בהחלט בקריאה מענגת וראויה.

בכותרת הסקירה ב"גרדיאן" נמסר כי טיילר היא "אמנית של תיעוד החיים של אנשים רגילים" ושהיא "חושפת אמיתות אוניברסליות" בסיפור שבמרכזו אדם פשוט: מייקָה, הנדימן שחי בקומת הקרקע של בית הדירות שהוא אחראי לתחזוקתו. כמו כן הוא מתקן מחשבים ומעניק שירותי תמיכה למשתמשים ביתיים.

עלילת הרומן פשוטה וסופו צפוי. עם זאת הוא, כאמור, קריא מאוד, וקשה להניח אותו. שרטוט דמותו של מייקה, המחשבות שמטרידות אותו, הOCD הקל שלו (לאמיתו של דבר, כולנו נוכחנו בימי הקורונה שהכפייתיים צודקים…) מדויק מאוד.

טיילר עצמה מציגה אותו בתחילת הרומן כמי שאינו ראוי לכאורה להסתכלות: "אי אפשר שלא לתהות מה חולף במוחו של אדם כמו מייקה מורטימר. הוא חי לבדו; מסתפק בחברת עצמו; שגרת היום שלו חקוקה בסלע. כל בוקר בשבע ורבע אפשר לראות אותו יוצא לריצה…" וכן הלאה. מייקה מנהל שיחות עם "אלוהי תנועת המכוניות" שאותו הוא מְרַצֶּה בנהיגה זהירה שמצייתת בדייקנות לחוקי הדרך, מקפיד על סדר יום וסדר שבוע קבוע: יש יום שמוקדש לניקוי המטבח, יום לסידור הארונות, וכן הלאה, והוא משוכנע שאם אחרי שניקה את השטיח, למשל, זה נראה בוהק יותר יחסית למצבו הנוכחי, סימן שאיחר לנקות אותו… הוא מוקסם מיכולתן של נשים להתאים את עצמן לסביבה: מתי למדו לומר את הדברים הנכונים כדי שלא לפגוע בזולת? איך הן יודעות הכול כמו מאליהן, בטבעיות: "נשים יודעות את כל הכללים הלא כתובים: לא לגעת במגבות המעומלנות והמגוהצות בחדרי השירותים של אנשים זרים, הן מנגבות את הידיים בחצאית שלהן או באיזו מגבת בלויה שמיועדת לבני הבית; כשמציעים להן פירות שמסודרים על צלחת הגשה בפירמידה לא יציבה, הן מתפעלות מהאלגנטיות שלה, אבל לא נוגעות בפירות, כדי לא לפרוע את הסדר; אכן, מייקה תהה תמיד כשאמו אירחה את חברותיה מדוע אינה מציגה פירמידה של פירות מלאכותיים, שהרי אין סיכוי שמישהי מהן תבחין אי פעם בהבדל. ומאיפה אחיותיו –אפילו אחיותיו הפזיזות, שחיו בשלווה בבלגן הביתי – למדו את התנועה החשאית: ניגוב השוליים של גביעי היין, כשגילו שהשאירו שם סימנים מהשפתון שלהן?…"

ובכן כן, אנחנו נגלה מה חולף במוחו, ולמרבה ההפתעה מחשבותיו מעניינות בהחלט!  האם הוא מאושר? יש לו בת זוג? יש לו משפחה? איך נראים היחסים שלו אתם? מה מפריע לו? למה הוא מקווה? היכן הוא טועה? איך יבין מה עליו לעשות, או לומר, או לחשוב, כדי לתקן את חייו?

כמו בספריה האחרים, אן טיילר מפליאה ללכוד דמויות בהינף של כמה שרטוטים. היא אמנית הדיוקן. בספריה הראשונים הדמויות הזכירו ציורי שמן: רבי שכבות, עמוקים, מרובי פרטים מדויקים מאוד, בעלי נפח שנוצר בעבודה מדוקדקת וממושכת. בספר שלפנינו אלה דיוקנאות שמצוירים בעט או בציפורן: כמה קווים שמשאירים משטחים לבנים אך ברורים שהקורא משלים וממלא, שכן הם ברורים ומובהקים מאוד.

בניגוד לספריה הראשונים, אן טיילר מגלה לאחרונה יותר ויותר עניין במציאות העכשווית. כך למשל מייקה "למען האמת כבר כמעט התייאש מארצו. נראה שהיא הולכת בימים אלה לעזאזל, ואין לו תחושה שהוא יכול לעשות משהו בעניין" (כל כך מוכר!), וגם, בהתייחסות ספציפית יותר למה שמטריד את מייקה (וכנראה, באמצעותו, את אן טיילר): "היה טבח המוני בבית כנסת; משפחות שלמות מתות בתימן; ילדי מהגרים שנקרעו מהוריהם לעולם לא ישובו לאיתנם, גם אם במקרה הלא סביר יתאחדו אתם מחר; מייקה שומע בעוגמה את כל החדשות הללו. הן לא מפתיעות אותו."

אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים. הנה כך היא מתארת את הרחוב בבולטימור בשעת בוקר,  מנקודת מבטו של מייקה שיצא לריצת הבוקר שלו: "המדרכות כמעט ריקות. רק עוד כמה רצים חולפים בצד השני של הרחוב, ופועלים פורקים מעל משאית בצומת קונוסים לעצירת התנועה. רק כשיגיע לרולנד אבניו יתחילו להופיע המוני הילדים ההולכים לבית הספר. הקטנים מתמהמהים, האמהות מאיצות בהם, הילדים הגדולים יותר שמים רגליים, נדחפים ומקניטים זה את זה"…

מוזר עד כמה התמונה הטבעית הזאת נראית כיום בלתי אפשרית ומרוחקת כל כך…

מאחר שהספר ראה אור באנגלית ממש בימים אלה, הוא כמובן לא תורגם לעברית, ואת הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.

שולמית לפיד, "פרפר במחסן":מה עניינו האמיתי?

שולמית לפיד הייתה במשך כמה שנים יושבת ראש אגודת הסופרים. מסתמא: היא בקיאה מאוד בתככי הביצה הספרותית, הלכי הרוח, ההתנהגויות, סגנונות הקנאה והשמחה לאיד השכיחים בין סופרים, אבל לפעמים גם גילויים של פרגון וסיוע הדדי. אחד העיסוקים העיקריים בספר הוא בתשוקת התהילה של סופרים: התקווה שמניעה אותם להמשיך לכתוב ולפרסם, כדי שיצטרפו אולי "לקבוצה הקטנה והמובחרת של סופרים שהיו אושיות לאומיות". 

כל אלה מתבטאים בספרה החדש, פרפר במחסן, שאליו השיבה את דמותה הבלתי נשכחת של ליזי בדיחי. בעבר הייתה בדיחי עיתונאית חוקרת שגרה בבאר שבע. עכשיו היא כבר גרה בתל אביב, והיא משמשת חוקרת במשרדה של  עורכת דין מצליחה מאוד, אישה מהסוג המטיל אימה על סביבותיה, עובדים, יריבים ולקוחות כאחת. מאחר שאנחנו כבר אמורים לכאורה להכיר את ליזי, דמותה משורטטת בספר שלפנינו בקווים כלליים ולא מפורטים במיוחד. אנחנו זוכרים מן הסתם מהספרים הקודמים את תשוקתה לעצמאות, את הפער בין המראה הלא מלוטש, הפלגמטי לכאורה, לבין יכולותיה השכליות המפותחות מאוד ונחישותה להצליח. 

אבל לא ליזי בדיחי היא זאת שזוכה בספר שלפנינו להשראה מסדרת המילניום הסקנדינבית של סטיג לרסון ומדמותה של ליסבת סאלנדר, אלופת המחשבים שיכולה להגיע לכל מחשב ולעשות בו כרצונה. דווקא דמות אחרת מחקה – יש לומר בזעיר אנפין ובקווים גסים מאוד – את סאלנדר.

בכלל, יש להודות, הרומן כולו נכתב בקווים די כלליים. עלילת המתח נפתרת די מהר ובפשטות רבה, עוד לפני מחציתו של הספר, ובכל זאת גם אז החקירה עוד נמשכת זמן מה, לא ברור מדוע. 

כלומר – בעצם ברור. שכן אותה עלילה אינה אלא האצטלה הנחוצה לשולמית לפיד כדי שתוכל לכתוב על מה שמעניין אותה באמת: חייהם של סופרים, התככים השוררים ביניהם ובעיקר: מה מניע אותם בכלל לכתוב וליצור, ומה מעסיק אותם לפני, בזמן ואחרי הכתיבה. 

כך למשל מהרהר הגיבור הראשי, סופר בשם אלישע פרידריך, לקראת סיום הכתיבה של הרומן החדש שלו, ואומר לעצמו כי "אין כל ערובה להתקבלותו של הספר על ידי המבקרים או על ידי קהל הקוראים. די בכך שספר אחד שלו לא יתקבל באהדה כדי שהספר הבא אחריו כבר יתקבל בהיסוס על ידי ההוצאה. וכבר עתה, עוד לפני שיצא הספר מדל"ת אמות חדרו, הוא מתמלא חשש. שמא הוא טועה. שמא אין הספר נפלא כל כך, מקורי כל כך, חזק כל כך, חד-פעמי כל כך. ההתקבלות היא תמיד הימור, וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד שקוראים לו אלישע פרידריך, שיושב ספון בחדרו חודשים על חודשים, ועכשיו הוא מפרפר מפחד שמא כל עמלו היה מופרך".

או – התחושות הנלוות להשלמתו של כתב יד שיהיה לספר; הרגע שבו מחליטים להפסיק לשנות ולשכתב: "הספר שיודפס יקפיא לנצח גם את הגיבורים וגם את גורלם. הם יתחיו שוב ושוב עם כל קריאה חוזרת ויקפאו שוב ושוב עם סיומה. אך ברגע זה, ברגע שבו הספר עשוי ומוגמר אך לא שולח עדיין מן הקן, הוא יפה ואהוב ומופלא כתינוק בן יומו." 

או – הצורך של הכותב להתכנס בעצמו, והסבל הקשה "מהידיעה שכל מי שמסתובב שם בחוץ, מעבר לדלת, יודע" שהוא יושב "כאן בפנים וכותב סיפורים".

כמה שהתהליך הזה, והמחשבות הללו, מוכרות לכל מי שהוציא ספר! 

לפיד מתארת, כאמור, את הרוע והאיבה הסמויים השכיחים בין סופרים: כשנודע כי סופר שהיגר לאוסטרליה "הפליא את מכותיו באשתו, וזו התלוננה במשטרת סידני", כך היא מספרת, חרף ריחוקה של סידני, "נחת הרוח הגיעה עד לכל בתי הקפה בארץ שסופרים ומשוררים נוהגים לפקוד", שהרי, כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד… 

היא מתארת את ייסורי הכתיבה: "הוא תוהה אם גם הוא נראה כך בעיניהם, אם גם עליו רואים את הלם ההיחלצות משבי הכתיבה ועינוייה", ואפילו מציעה בסמוי כמה כללים לכתיבה נאותה: הוא "מקושש בדרך בתואר הפועל והשם" ומגלה לקוראיה כמה קשה וחשוב לכתוב בשפה אמיתית וטבעית, לא "גבוהה ונמלצת". 

התככים בעולם הספרות יכולים לנבוע, לפי פרפר במחסן מקנאה, אך הרבה יותר מכך – מיצר עז ומכלה כמעט של תחרותיות. משל, "המומחים לברנר, שהם בעצמם חוקרי ברנר, לא ראו בעין יפה פולש חדש החורש בשדות ברנר. מי שמכיר את אלאלוף יודע שרק אדם עיקש כמותו היה מעז לחשוב שיש לו עוד מה לחדש אחרי אוקיינוס המילים שכבר הטביע את ברנר במצולותיו וכי לא יוותר, ויעמוד על זכותו להסתנן לתוך השורה הארוכה של חוקרי ברנר לדורותיהם כדי לפרוס גם לעצמו פרוסה של ברנר." 

לא מעט ציניות מלווה את הספר, לכאורה לא ישירות מפיה של לפיד, אלא באמצעות דמויותיה, אבל אי אפשר לא לחשוד בהן שהן מייצגות אותה. למשל, ציטוט הדברים שאמר משורר שחגגו לו שמונים: "בדברי התודה שלו הוא נתן עצה למשוררים הצעירים: 'אתם רוצים לזכות בהכרה?' הוא אמר, 'תשתדלו להזדקן.'"

דוגמה נוספת: על סופר שהלך לעולמו נאמר כי "נס קרה לו שאחרי מותו הפך לידידם בנפש של שלונסקי ואלתרמן וגולדברג ורבים וטובים אחרים"… 

הספר קריא מאוד, אבל התעוררה בי תחושה של רשלנות מסוימת שנלוותה לכתיבתו ולעריכתו. קודם כול, כאמור, בשל הקווים הכלליים מאוד של העלילה. אבל לא רק בגללם. הנה שתי דוגמאות קטנות: מישהי "קמה, לבשה את פיג'מת הפלנל, התרחצה, נכנסה למיטה ונשכבה לצדו." קודם לבשה פיג'מה ואחרי כן "התרחצה"? אולי רחצה את הפנים וצחצחה את השיניים? לא יכולתי שלא לנסות להתעכב על התמונה ולנסות להסביר אותה לעצמי. דוגמה נוספת: "הוגשו ויסקי טוב וגבינות טובות שחזי הביא מהטיסות שלו, פיצוחים, קפה טוב". שלושה "טוב" במשפט אחד, לא כציטוט ישיר מפי דמות ולא כהוכחה ליכולת הביטוי הפשטנית שלה? מוזר! 

ובכל זאת, חרף ההסתיגויות, עלי להודות שקראתי את הספר כמעט בישיבה אחת. קל לבלוע אותו, אבל לא בטוח שנשאר ממנו הרבה. 

עדי מרקוזה הס, "לא המרחק לא הזמן": האם האהבה תגבר על הכול

איזה ספר מרגש!

שמו באנגלית We'll Meet Again מהדהד מיד בתודעה את השיר הנושא את אותו שם, שאותו שרה לראשונה ב-1939 הזמרת ורה לין, שיר שהיה לאחד מסמלי מלחמת העולם השנייה. האסוציאציה נכונה, מדויקת ומתאימה מאוד, כמו גם  התמונה המופיעה על עטיפתו של הספר: צללית של בני זוג חבוקים, ובשמים מבנה של מפציצים, שכן מדובר ברומן שמתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה.

עלילתו של לא המרחק לא הזמן פשוטה לכאורה: מדובר באהבתם של יונה ורגינה ברודקין, זוג אוהבים שהכירו בשנות העשרים, בארץ ישראל, אבל ההיסטוריה הפרידה ביניהם, ובמשך שש עשרה שנים נאלצו לחיות הרחק זה מזה, הוא – בקירגיסטן, היא – בתל אביב. די ברור, כבר מהדפים הראשונים, שהשניים ישובו וייפגשו בסופו של דבר, אבל כמה זמן תימשך הפרידה? איך יצליחו להתאחד? מה יעלה בגורלם? האם יוכלו לשמור אמונים זה לזה, חרף המרחק והזמן?

בנספח לספר כתבה מרקוזה הס כי מדובר ב"רומן ביוגרפי" (סוגה שבה נכתב גם סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז: לכאורה – ביוגרפיה, אבל בעצם שילוב בין עובדות ידועות ודמיון, שהרי הכותב והכותבת לא נכחו במקומות ובאירועים שהם מתארים כאילו היו שם). מרקוזה הס מספרת בסופו של הספר בכמה מילים תמציתיות גם משהו על הרקע לסיפור, כיצד רקמה אותו ועל מה התבססה, מה היו המקורות לכתיבתה, ובעיקר – את מה מתוכו בדתה ושכללה על סמך מה שהיה ידוע לה. אין ספק שערכה תחקיר מעמיק ומקיף, אבל ברור גם שלתוך התשתית העובדתית יצקה את היצירתיות השופעת שלה.

את השורות האחרונות בספר קראתי בעיניים מוצפות דמעות, ולא רק מכיוון שמתחוורת בהן מהות הקשר של הכותבת אל שתי הדמויות, יונה ורגינה, אלא גם משום שהקצב המואץ במהלכים שיובילו לאיחוד בין שני האוהבים מסחרר, מותח, עוצר נשימה.

אחד הכללים הראשונים והחשובים ביותר שמלמדים בסדנאות כתיבה הוא שיש לכתוב "את" ולא "על". כלומר – לא לספר מבחוץ, לא "לסכם" מהלכים, רגשות, קשרים בין בני אדם, אלא להגיע אליהם מבפנים, ובכך ליצור אותם מחדש, לאפשר למהלכים להתפתח, לאנשים לעשות ולדבר, ולקורא להכיר אותם באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים.

הספר שלפנינו הוא מופת של כתיבה כזאת: שוב ושוב אנחנו שם, עם שני האנשים המופלאים הללו, בדרכים השונות שהחיים לוקחים אותם: הבריחה מתל אביב לפריז, הפציעה במלחמת האזרחים בספרד, ההפלגה לרוסיה, הנסיעה הממושכת ברכבות, עד קירגיסטן. ההתנדבות לחיל העזר לנשים (ATS), השירות במצרים. שום דבר לא מסופר מבחוץ. הכול מפורט להדהים, ברמות דיוק שקשה מאוד להבין איך הכותבת יודעת את כל זה, כאילו הייתה שם ממש, פגשה את האנשים, שמעה אותם, ראתה את המקומות שאליהם הגיעו. העלילה הולכת ומתקדמת, ואנחנו לומדים כל כך הרבה על אורחות החיים, על מה שהטריד אז אנשים, על מה שהעסיק אותם בשיחות, על מה חשבו, רצו, חלמו.

לאורך הרומן שיבצה מרקוזה הס כותרות של עיתונים מאותן שנים, ומתחתן שם העיתון שממנו נלקחו והתאריך שבו הופיעה הכותרת. זהו תכסיס ספרותי נפלא, שמשקף לקוראים את המהלכים ההיסטוריים החשובים כל כך, מנקודת מבט יומיומית, כפי שנחשפו אליהם הקוראים בזמן אמת.

בתחילה הכותרות בשפות זרות, ובהמשך – בעברית.

אנחנו יודעים לכאורה לא מעט על "מלחמת העולם השנייה" ועל "השואה", אבל יש צדדים של אותה תקופה שאינם מתוארים רבות בספרות, ומרקוזה הס מביאה אותם כאן לפנינו. למשל – מה עלה באותם ימים בגורלם של חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, בצרפת, בספרד וברוסיה?

דוגמה קטנה: רגינה, שהגיעה לארץ ישראל מפולין, מצטרפת לקיבוץ ונהנית מאוד מהעבודה הקשה בחקלאות. אבל היא מתקוממת למראה גורלם של הפלאחים הערביים "שגרו במרחק עשר דקות הליכה מהקיבוץ, בבקתות עלובות ובתנאים איומים". אחרי ששמעה "שהאדמות שהקיבוץ מעבד נקנו בכסף רב מהבעלים, אבל הבעלים הוא איזה אפנדי שיושב בכלל בדמשק," היא מתקוממת נגד העוול: "הפלאחים מצאו את פרנסתם מהקרקע שחברי ההכשרה שלה התיישבו עליה. כולם היו אנלפבתים ולא היה להם מושג מה זה קושאן או טאבו. הם לא קיבלו גרוש." יום אחד סולקו מהאדמה "אמרו להם שהם צריכים להפסיק לחרוש ולזרוע את האדמות האלה, כי האפנדי מכר אותן". רצונה לעזור להם גורם לחבריה "להתנועע בחוסר נוחות על כיסאותיהם", עד שהם נפטרים מהבעיה ופשוט מסלקים אותה מהמשק! רגינה נאלצת לנסוע אל משפחתה בתל אביב, ולחפש לעצמה עבודה ומקום מגורים. "את נשמעת קצת כמו קומוניסטית", האשימו אותה חבריה בקיבוץ כשניסתה לומר להם ש"גם הפלאחים הם בני אדם"… (אי אפשר כמובן להתעלם מהמשמעויות וההשלכות האקטואליות של הקונפליקט המתואר כאן!). יחד עם זאת, רגינה אכן "קומוניסטית" בהשקפותיה, אבל היא גם ציונית. באחד ממכתביה אל בעלה היא כותבת על קרובי משפחתה שהגיעו לארץ ישראל בתחושה של הקלה, כי "עכשיו הם שם, בטוחים מהצרה הנאצית. לפחות בזה הציונות אולי צודקת, גם אם היא לא סוציאליסטית, כמו שקיווינו שתהיה".

העלילה נרקמת באופן כמעט כרונולוגי, למעט הפתיחה, שבה מספר יונה בערוב ימיו לקרוב משפחה על מה שעבר עליו באותן שנים, אך עם זאת היא מתפתחת לסירוגין בין יונה ורגינה ובחזרה, וכך אנו חווים אתם את קורותיהם במשך שנות הפרידה הארוכות, שבחלקן הגדול אפילו מכתביהם לא הגיעו ליעדם, והאוהבים נאלצו להאמין באהבתם, לסמוך על נאמנותם זה לזה ולא להתייאש מהתקווה שישובו ויפגשו. את המכתבים שכתבו, אלה שלא הגיעו מעולם, בדתה מרקוזה הס, כפי שהיא מסבירה בחלקו האחרון של הספר, ועם זאת הם משכנעים לחלוטין, ממש כאילו מצאה ותיעדה אותם ככתבם וכלשונם.

קראתי את הספר בהנאה ונגע ללבי במיוחד מהתצלום המובא בסופו. רואים בו את דיוקנם שני האנשים הללו, שלמדנו להוקיר ולאהוב.

אוליביה גז, "היעלמותו של יוסף מנגלה": האם אפשר לחוס על הפושע?

"ספר זה מספר את קורותיו של יוזף מנגלה בדרום אמריקה. חלקים מסוימים נותרו עלומים וקרוב לוודאי שלא ייוודעו לעולם," נכתב בעמוד האחרון של הדוקו-רומן היעלמותו של יוזף מנגלה.

בהמשך אותה פסקה נכתב: "רק סוגת הרומן אפשרה לי להתקרב ככל האפשר אל הדרך המבעיתה שעבר הרופא הנאצי".

לטעמי, בחירתה של אולביה גז לכתוב את הספר כרומן, חרף הקשיים המובנים, הייתה מוטעית. הביבליוגרפיה הנרחבת שמציינת גז בסופו של הספר מעידה על ידע שופע ועושר של מקורות שבהם נעזרה. אכן, החלקים המעניינים באמת בספר הם אלה שמתעדים עובדות. למשל, הפרקים שמגיעים אחרי תיאור מותו של יוזף מנגלה, ובהם תיאורי כמה מהזוועות שחולל (עלי להודות שעל החלק הזה רק רפרפתי ואז דילגתי, לטובת בריאות הנפש שלי), ההסבר כיצד זוהתה גופתו, תגובות בני משפחתו – בנו ואחייניו – הנזק הכלכלי שנגרם לפירמה המשפחתית כשהתגלה שהפושע חי במשך שנים רבות בפרגווי ושבני משפחתו תמכו בו. נראה כי כל אלה עובדות אמינות. מעניינים גם ההסברים השזורים לאורך הספר לכך שמדינת ישראל לא לכדה את מנגלה, כמו שלכדה את אייכמן: בשלב הראשון ויתר המוסד על המשימה, אם כי ידעו היכן מנגלה מסתתר, זאת משום שמירב המשאבים הופנו לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר שסבו חטף אותו לארצות הברית, ואחרי כן, בשלב הבא, בשל המאמצים הביטחוניים לפני ובעקבות מלחמת ששת הימים,

לעומת זאת, החלקים האחרים בספר, אלה שבהם נעזרה אולביה גז בדמיונה, מביכים. בכל פעם שהטקסט מספר מה מנגלה חשב, הרגיש, אמר, חלם, אני התכווצתי. מצד אחד, עניין אותי לדעת מה "באמת" קרה למנוול בשנים שחלפו בין בריחתו מאירופה לבין מותו. מצד שני, תהיתי כל הזמן אם הפרטים המובאים בפני מדויקים. אם אלה המצאות, או עובדות. דווקא התערובת הזאת של אמת והמצאות, עיון ופיקשן, נתונים ודמיונות יצירתיים, הקשתה עלי מאוד על הקריאה ועוררה בי ספקנות. האם כשהיא מספרת על אדם בשם פון פרשואר, "המעריץ הגדול של היטלר", ש"מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מינסטר ובהמשך נעשה הדיקן שלה וניהל את המרכז הגדול ביותר למחרים גנטיים של מערב גרמניה", היא מצטטת נתונים עובדתיים? כנראה שכן. אבל כשבהמשך אותו משפט היא כותבת ש"מנגלה נזכר כי באחת מחופשותיו מהחזית הרוסית הם הלכו יחדיו לקולנוע לראות את היהודי הנצחי", היא משערת השערות! ייתכן שזה נכון. שזה באמת קרה. אבל "מנגלה נזכר"? דמות ממשית שהיא פתאום פיקטיבית ואנחנו יודעים על מה בדיוק חשב ברגע מסוים? כשהיא כותבת "מנגלה מר נפש באותו יום. הוא מבכה את גורלו, כמו תמיד ללא שום חרטה או מוסר כליות", היא מן הסתם צודקת. כך כנראה באמת הרגיש. אבל אלה כמובן רק הערכות, לא עובדות.

אם אי אפשר לסמוך על חלק מהדברים, קשה מאוד לסמוך על כולם. כותרתו של הספר קובעת חד משמעית שזהו "רומן". הביביליוגרפיה מעידה שמדובר במחקר. בסופו של דבר, שני ההיבטים של הספר הזה נפגמים.

ובכלל, הפריעו לי הקטעים שבהם מנגלה זוכה כמעט לאהדתה של המחברת, המתארת את מצוקתו בערוב ימיו. סליחה, אבל אין לי שום עניין לחוס עליו, אף לא להרף עין. לגמרי לא הבנתי גם את הקטע הזה:

"בעוד המדינות מוגבלות משיקולי ריאל פוליטיק, נכנסים לתמונה עיתונאים וציידי נאצים, ומה שמושך אותם הוא הזכייה בתהילה, בסקופ של חייהם ובכסף. גם הם עורכים חיפושים בפרגוואי, ובונים אגדה של רשע־על שכמוהו כגולדפינגר שגם אותו אי אפשר לתפוס – דמות של רשע בסגנון הפּוֹפּ, בלתי מנוצח, עשיר כקורח, ותחבולן המתנער מרודפיו ונחלץ בלי שריטה מהמצבים המסוכנים ביותר. בשנות השישים חוגג ג'יימס בונד על מסכי הקולנוע, ודוקטור מנגלה הופך להיות שם דבר, ועצם הזכרת שמו מקפיאה את הדם ומעלה את מכירת הספרים והמגזינים: אב טיפוס של נאצי קר וסדיסט, מפלצתי."

 "רשע בסגנון הפופ"? הייתכן? כוונתה של גז כמובן לציין את הפער בין האיש החולה, הנרדף והאומלל, לבין תדמיתו הנועזת, אבל לטעמי הפסקה הזאת מצטיינת בחוסר טעם משווע. גם אם מנגלה לא היה "בלתי מנוצח ועשיר כקורח", אין להכחיש: הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו המפלצתיים, ובדרכו אכן הצליח לחמוק ממצבים מסוכנים ביותר לגביו. 

גז מביאה כמו מתוך תודעתו של מנגלה את המרירות שחש על כך שרק הוא נרדף, בעוד שהיו עוד מאות "רופאים" סדיסטים כמוהו, שהתעללו באסירים שבמחנות הריכוז בדרכים שונות ומזוויעות. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה לחוש את ההתמרמרות שלו. לא מוכנה להזדהות אתו בשום דבר. לא מוכנה שישימו אותי שם, בשם שום "אמת אמנותית"!

איאן מקיואן, "מכונות כמוני": איך מזהים בן אדם, ואיך תועיל הבינה המלאכותית למאבק נגד קורונה

קנדי לא נרצח. בריטניה הובסה קשות במלחמת פולקלנד. הביטלס שבו והתאחדו, מקץ שתים עשרה שנות פירוד. קרטר נבחר לכהונה שנייה לנשיא ארצות הברית. והכי חשוב: אלן טיורינג סירב לעבור סירוס כימי, לא התאבד ב-1954, המשיך לפעול כמדען יצירתי ורב פעלים, פיתח ושכלל מאוד את המחקר העוסק ב-AI: בינה מלאכותית, וכבר בשנות ה-80 של המאה העשרים אִפשר את יצירתם של רובוטים משוכללים, דמויי אדם. חלקם נראים כמו גברים, ושמם אדם, וחלקם נראים כמו נשים ושמם חוה. התפתחות ה-AI כפי שמתאר אותה מקיואן באמת מתרחשת כיום בנתיב שהוא מתאר: מניחים למכונות ללמוד בכוחות עצמן, עד שהן משתכללות ומצליחות לפתור בעיות בלי שום מעורבות אנושית ובלי שבני אדם מסוגלים בכלל להבין את הדרך שעשו. כך למשל מניחים להן ללמד את עצמן כיצד להביס יריב במשחק הלוח GO, הדורש מידה רבה של אינטואיציה וחשיבה יצירתית ואסטרטגית.

(יש לציין כי היום התפרסמה ב The marker כתבה המדווחת על כך שמדענים מנסים בעצם הימים הללו לרתום את ה-AI הבינה המלאכותית, כדי לפתח באמצעותה בין היתר תרופות וחיסון לקורונה. כפיר שרייבר, מנכ"ל ומייסד הסטרט-אפ Deepcure התראיין לכתבה וסיפר: "בשנים האחרונות ראינו שינויים מטורפים בעולם הטכנולוגי מבחינת כוח מחשוב, מחשוב מענן וכמובן בינה מלאכותית – למידת מכונה ודיפ לרנינג (למידה עמוקה). אבל באותו זמן תעשיית התרופות עדיין מתנהלת באותה דרך שבה היא התנהלה ב-100 השנים האחרונות. תהליך פיתוח תרופות נראה אותו הדבר, עם שינויים קלים. כמו שהוא נראה לפני 30 שנה", אבל, כך נכתב עוד, "התפתחות הבינה המלאכותית ויכולת המחשוב בשנים האחרונות הובילה לכך שמדעני מחשב יכולים כיום לנתח מערכות ביולוגיות מורכבות ביותר שכוללות מאות מיליארדי נתונים, כמו מספר התאים בגוף האדם," שבעבר לא היה אפשר לנתח. החברות מנצלות את יכולותיה של הבינה המלאכותית כדי להאיץ את כל התהליכים. הבינה המלאכותית תאפשר להם, לייעל את התהליכים ולמצוא תרופות שאחרת לא היה סיכוי להגיע אליהן).

זאת המציאות שבה מתרחש הספר שלפנינו, רומן "עתידני" שמתרחש בעצם בעבר חלופי.

הנחת היסוד שלו היא שאלמלא התאבד טיורינג, ההווה היה שונה לחלוטין (והוא מזכיר בכך כמובן את הספר 4321 של פול אוסטר, שכולו מביא בפנינו גרסאות חיים שונות של אותן דמויות): "ההווה הוא השברירי שבצירופים הבלתי מסתברים. הוא היה יכול להיות שונה. כל חלק בו, או כולו, היה יכול להיות אחרת. זה נכון לגבי דברים גדולים כקטנים. כמה קל לרקום עולמות שבהם ציפורן הבוהן שלי לא הייתה קמה נגדי; שבהם אני עשיר, גר מצפון לתמז אחרי שאחת מתוכניות ההתעשרות שלי עלתה יפה; שבהם שייקספיר מת בילדותו ואיש לא הרגיש בחסרונו, וארצות הברית החליטה להפיל על עיר ביפן את פצצת האטום שאותה כבר בחנה עד לשלמות" (כלומר: בעולם שמקיואן המציא, פצצות האטום לא הוטלו…).

יש בספר שלושה גיבורים: המספר, שכנתו מירנדה – שם שמעלה כמובן על הדעת את דמותה של מירנדה הזכה והתמימה במחזה "הסופה" או "הסערה" של שייקספיר – ורובוט דמוי אדם ששמו, אכן, "אדם".

אדם משוכלל ואנושי עד כדי כך שמתעוררת לרגע השאלה מה בכלל מגדיר אותנו כייצורים חיים ומה מבחין בינינו לבין רובוטים שמיטיבים לחקות אותנו באופן כמעט מושלם. אחת התשובות שמקיואן מציע היא שאנו, בני אדם ויצורים חיים, נזקקים לנקבינו. הוא מספר איך בתחילת שנות השלושים פגשו לראשונה תושבי גיניאה החדשה "דמויות חיוורות" ולא ידעו אם מדובר בבני אדם או באלים. התהייה יושבה אחרי שנער מבני השבט שנשלח לבלוש אחרי היצורים הללו דיווח שראה את אחד מה מסתתר מאחורי שיח, כדי לעשות את צרכיו…

אבל זוהי כמובן תשובה פשטנית, שכן נראה כי מלבד הצרכים הפיזיולוגיים הרובוט אדם הוא אדם לכל דבר. הוא עלה למספר כל כך הרבה כסף, עד שבאותו סכום היה יכול לרכוש לעצמו דירה. אדם נראה בעיניו כ"שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי". עד כדי כך, שיכולותיו המופלגות מעמידות למבחן את אלה של בעליו. אדם שולט בכל מכמני התרבות האנושית. הוא מכיר את כל יצירותיו של שייקספיר, יכול לצטט מהן, יכול להשוותן ליצירות של מחזאים אחרים. הוא יודע את כל השפות. הוא מחובר למאגרי מידע שמאפשרים לו להגיע באלפיות השנייה לכל פרט או עניין שמצריך עיון. הוא מתיימר להרגיש: להתאהב, לקנא, להיות אָלים. הוא אפילו כותב שירי הייקו ומתפאר בהם…

אבל דבר אחד אין לו: הוא נטול גמישות מוסרית, ואינו מסוגל להבין דקויות שהנפש האנושית מיומנת בה. למשל – שקרים לבנים הם מעבר ליכולת הבנתו. האם אפשר לכתוב אלגוריתם לנפש מלאכותית שתתמודד עם שקר שנועד "לחסוך מבוכה מחבר? או לְשֶׁקר ששולח לכלא אנס שלא ייענש בלעדיו?"  נבצר ממנו להגיע "להחלטות מוסריות המתגבשות באזורים שמתחת לסף המחשבה המודעת".

כך למשל מנקודת המבט שלו, כלומר – של מכונה משוכללת עד בלי די – מובן מאליו ש"תרופה לסרטן תהיה להרוג את כולם". האמנם כך יקרה? האם היצירה של מכונה שנשגבת מבינתם של בני האדם תייתר את קיומם?

מקיואן נוגע במכונות כמוני בשאלות העוסקות במהות החיים. כמו בתחילתו ספרו המופלא כפרה, גם כאן הוא מנסה לגעת במקום שבו הנפש מביטה אל תוך עצמה, במקום שמחפש את הגבול המצוי אולי בין מחשבה ופעולה, ובוחן שוב את השאלה מיהו בעצם האדם המסוגל לחשוב. בכפרה הילדה תוהה היכן מצוי הרגע שבו מחשבה או פקודה עוברת מהמוח אל היד ואומרת לה לנוע, מיהו זה שחושב אותה, וכיצד בדיוק מתחולל המעבר בין מחשבה לתנועה. בספר שלפנינו הדימוי לקוח משדה הראייה שלנו: "אנחנו לא רואים הכול. אנחנו לא יכולים לראות מה שמאחורי הראש שלנו. אפילו לא את הסנטר של עצמנו. בוא נאמר ששדה הראייה שלנו מגיע למאה שמונים מעלות כמעט, אם כוללים בו גם מודעות לשולי השדה. אבל הדבר המוזר הוא שאין שום גבול, שום שוליים. אין אזור שרואים ואזור שחור, כמו כשמסתכלים במשקפת. לא משהו ומעבר לו שום דבר. יש לנו שדה ראייה ומעבר לו, משהו שהוא פחות משום דבר." והוא תוהה: אם "כזה הוא המוות. פחות מאין. פחות משחור."

אבל עניינו העיקרי בשאלות שמעורר העיסוק ברובוטים דמויי אנוש, ובמחשבות על בני האדם ועל האנושות. איך ייתכן, הוא תוהה, שחיינו מלאים כל כך בפרדוקסים. איך יצליח מתכנת להסביר לרובוט שמיליוני בני אדם מתים ממחלות שהאדם יודע לרפא אותן? איך ילמד אותו להבין שמיליונים בני אדם חיים בעוני, אף על פי שיש די מזון לכולם? איך יצליח לייצר קוד יעיל ונאה שיסביר את התופעה המכונה "אושוויץ"?

הספר ראה אור באנגלית לפני פחות משנה. מדהים להיווכח עד כמה השאלות ששאל איבדו בימים אלה את עוקצן, בשעה שהאנושות כולה נאבקת נגד מין ייצור לא ממש חי, זעיר וחמקני, שעושה בה שמות. ואולי בכל זאת אפשר לתלות את האשם בבני האדם, שפגיעתם האנושה במערכת האקולוגית היא זאת שהביאה עלינו את נגיף הקורונה, כפי שאפשר לראות בספר Spillover.

מכל מקום, מכונות כמוני הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה.

 Ian McEwan, Machines Like Me

לעברית: מיכל אלפון

נועה גוטר שגיא, "דברים נעלמים": רומן ראשון מפתיע ביופיו

כמה מקסים הוא הרומן דברים נעלמים, ספרה הראשון של נועה גוטר שגיא, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית זוגית. כמה נוגע ללב, מרתק,  ומושך לקריאה!

מפתיע לראות עד כמה ספר ראשון יכול להיות מדויק, ועד כמה הכותבת שולטת במהלכיו, בעלילה הנטווית היטב, במעברים שבין הדמויות המשכנעות, עד כמה היא מיטיבה לצייר את נקודות המבט השונות, שמהן כל דמות נוצרת ואף יוצרת את זולתה, שכן כל אחד מהאנשים הללו, שמקבלים ברומן נפח משכנע וממשי, מעשיר את הדמויות האחרות, שחייהן משתלבים אלה באלה. 

את ההשראה לרומן, כך מספרת גוטר שגיא באחרית הדבר, קיבלה מסיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשרים שנה והוא, כדבריה, "חטף אותה": "שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע", היא מספרת, "איש חטף איש וככה זה נגמר". מכאן הפליגה אל דרכה הספרותית, כמו פענחה לעצמה את מה שקרה במהלך אותה חטיפה, את המניעים לה, את האופן שבו הסתיימה, ואת השפעתה על שתי משפחות שגורלן הצטלב ונקשר באופן בלתי צפוי. "ידעתי שתי עובדות על החוטף", היא מוסיפה, "ואת כל השאר, אופיין ועברן של הדמויות, הקשר ביניהן, קרובי משפחתן, סיפור הנסיעה, כל זה היה נעלם בשבילי. סיפור מסגרת מסקרן". 

מתחשק לי, אם יורשה לי (ומי תסרב לעצמה?…) לצרף לכאן משהו ממני ולספר שאחד מספרי נולד באופן דומה: סיפור המסגרת של הרומן מעקב נודע לי באקראי וכמעט בלי פרטים. סקרנותי התלקחה. מאחר שלא היה שום הסבר לסיפור ששמעתי, נאלצתי בלית ברירה, כדי להשביע את הסקרנות, לבדות את הפרטים. חייתי אותם ונתתי להם להתפתח, עד שנהפכו לרומן… לפיכך מובן לי מאוד הצורך של גוטר שגיא להסביר לעצמה מה קרה, לשכלל את ההסבר ולהפליג ממנו למחוזות שבהם למדה לא רק על העלילה, אלא גם על הדמויות שאותן בראה, על עולמן, על מה שמטריד אותן, על התקוות, האכזבות והצרכים שלהן. על מה שהן לומדות על עצמן ועל זולתן. 

וכאמור, היא מפליאה לעשות זאת. גם אני, כמוה, נקשרתי אל האנשים שהיא המציאה והתרגשתי מהם. הסבל המתואר ברומן מקבל נפח ומשמעות, שכן הוא מביע כל כך הרבה נדיבות ואהבת אדם. ויש בו, ברומן, גם לא מעט תובנות על הנפש. הנה למשל אדם ש"מת מפחד שמא ימות", ובה בעת מרגיש עד כמה מגוחך הפחד העמוק כל כך, שכמעט ממית אותו.  עוד מהרהר האיש עליו ועל האחר: "שני גברים, צעיר ומבוגר, נוסעים בליל שבת, וכל הדאגות שלהם נוסעות איתם", וברגע אחר אומר לעצמו: "אז הוא קובי. איך אף אחד לא מרוצה עם מה שקיבל", ומוסיף וחושב: "קובי הוא יעקב, מיכה הוא מיכאל. אולי היה עוזר אם היו שומרים על השמות המקוריים שלהם?"

ויש גם בספר הומור: למשל – "המבורגר-צ'יפס-קולה, החלום האמריקאי, המקביל לחומוס-צ'יפס-סלט. צ'יפס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר".  

וגם ראייה של מה שנמצא שם בחוץ, של קשרי הגומלין בין האדם לטבע: "היא מתחפרת נמוך יותר ומתבוננת דרך החלונות בעמודים-עמודים של פרחים ורודים, חוטמית זיפנית קוראים לה. זה בטח לא ממש מחמיא לחוטמית שמדברים על הזיפים שלה, אבל זה לא מפריע לה לפרוח כל שנה בדיוק בזמן. זה לא מפסיק להדהים אותה העניין הזה, שהטבע כזה מדויק: השקדייה בט"ו בשבט, השסק בפסח, הגויאבות רגע לפני הגשם, ממלאות את הבית בריח שגורם לה להתרגש, להיחלש. הם אף פעם לא מתבלבלים, העצים, אין להם מצבי רוח, הם לא מתחרטים, לא נבוכים, לא התייאשו, לא נמאס להם, כאלה אמינים. היא נזכרת בנירית בת דודה שלה שהתחתנה בט"ו באב, וכמה ימים קודם עוד אמרה: 'זה טיפשי, אני יודעת, אבל תסתכלי, אין סיכוי שהירח יתמלא לגמרי בשלושה ימים, אולי הפעם זה לא יקרה?' וזה קרה. הירח היה מלא." כמה יפה!

אהבת האדם שבספר מתבטאת במקומות שבהם אהבה הופכת כיעור ליופי: "כל האצבעות של סבתא היו מעוקמות בזווית לא הגיונית כאילו נראו דרך כוס מים. כל פעם מחדש זה היה מבהיל לראות את העצמות הבולטות מדי, את הנטייה של כל כף היד ימינה, ואיכשהו זה היה יפה, מכוער באופן יפה." 

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן טמונה בכך שהדמויות מתפתחות במהלכו. יוצאות ממנו שונות, טובות יותר, מכפי שהיו. וזאת גם כשלכאורה הכול אבוד! הטלטלה שמתחוללת בעקבות החטיפה, משנה אותן, מכאיבה אמנם, אבל במפתיע, ובאופן שנוגע מאוד ללב, מלמדת אותן דברים חשובים מאוד על עצמם, ועל יכולתם להתפתח, לאהוב, לא לוותר על התקווה. מי שחושב על עצמו בתחילת הסיפור שאולי "המלחמה הרגה אותו," ו"שאולי משם נשאר עם רגשות בעובי של דף" לומד  שיש בו מעמקים ויכולות, נוכח שהוא יודע לאהוב ויכול להיות נאהב. לפיכך גם הקורא יוצא מהספר שונה ממי שהיה כשנכנס אליו. 

דין קונץ, "עיני החשיכה": איך הוא ידע על הווירוס מווהאן?

הספר ראה אור לראשונה ב-1981. המחשבים באותם ימים היו ענקיים ומסורבלים. לא היו אינטרנט או טלפונים סלולריים, אף אחד לא חלם על אפליקציה לניווט וכשאנשים יצאו לדרך והיו צריכים להגיע למקום שלא הכירו, הם השתמשו במפות. או לחילופין, לפי הספר The Eyes of Darkness, נעזרו ביכולת טלפתית… כן, כך מנחה בספר קורבן של פשע את אמו אל המקום שבו הוא כלוא, כדי שתציל אותו…

עירק בימים שהספר ראה אור לראשונה עדיין איימה והפחידה את הכותב, דין קונץ (כמו גם את נשיא ארצות הברית דאז), במאגרי הנשק הלא קונבנציונלי שכולם עוד האמינו בקיומם (במלחמת המפרץ יגלו כמובן ששירותי הביון טעו). אבל בפרט אחר חזה לכאורה קונץ את העתיד לבוא, את המגפה שהעולם מתמודד אתה בימים אלה. קונץ "ניבא" לכאורה את הופעתו של וירוס קטלני, כזה שהסינים האיומים פיתחו כנשק קטלני במעבדות חשאיות בווהאן. לפי הספר, הווירוס יכול לקנן רק בגופם של בני אדם, והורג אותם בתוך ימים אחדים. תוכניתם המרושעת של הסינים הייתה מן הסתם (הדברים נרמזים בספר שלפנינו, אך שום דבר לא כתוב ממש ובצורה ממצה וברורה) להשתלט בעזרתו על העולם: למחוק ערים שלמות. למרבה הנוחות הווירוס שפיתחו – על פי הספר – אינו יכול לשרוד מחוץ לגופו של האדם שאליו חדר והוא עצמו מת יחד עם החולה.

אחד המדענים הסינים הבריח את הווירוס לארצות הברית וכך התחיל הסיפור שהוא העילה לעלילת המתח הקלושה המוצגת בפנינו. 

קשה לתאר עד כמה הכול מופרך. את אחת הדוגמאות המהותיות כבר ציינתי: דין קונץ עקף בקלילות רבה כל מכשול שהעלילה הערימה לפניו והשתמש בחופשיות בטלפתיה ובטלקינזיס. כדי להעניק אמינות לכוחות העל טבעיים הללו הוא מציג את גיבורי הספר כספקנים שנאלצים להתמודד עם הפקפוקים שלהם, עד שהם משתכנעים שאין מה לעשות: הכול אמיתי. וכך בכל פעם שזוג הבלשים מטעם עצמם נתקלים בבעיה, נכנסת לפעולה יכולתו הטלפטית של האדם שאותו הם אמורים להציל. הוא מטלטל חפצים ממרחק של קילומטרים רבים, מפיל אותם, מפעיל מכשירים ומכבה אותם, מצנן את האוויר, מאותת לבלשים באמצעים שונים לאן עליהם ללכת, שולח להם מעלית, מהבהב באורות כדי שיבינו מה הלאה, פותח בפניהם שערים, משתק כלי נשק… והוא עושה את כל זה בעודו שוכב כבול בתוך מעבדה, שכן הפכו אותו לשפן ניסיונות של מדען פסיכופת. 

אפילו העימות הנדרש בין הטובים לרעים בעצם לא מרחש. יש לכאורה בנייה של מתח – אחד הרעים מצטייר כסדיסט ששואב עונג מיני מרצח (בניגוד לגיבור הטוב שסובל מאוד כשהוא הורג, גם את מי שמאיים על חייו!) טס במסוק לעבר שני הטובים, אבל לא קורה כלום. הצעיר שניחן בכוחות-על של טלפתיה וטלקינזיס פשוט מפיל את המסוק…

דמויות שיש להן תפקיד חשוב לכאורה מופיעות כשהסופר זקוק להן, ונעלמות לבלי שוב מיד אחרי ש"השתמש" בהן לצורך העלילה. 

הדיאלוגים, שאמורים להיות שנונים, אינם אלא דלוחים, מייגעים, ומעוררים רצון לשאול זהו? זה הכול? זה כל מה שאתה יכול לספק לקוראים שלך? בדיחות קש עלובות ומשעממות?

מדוע אם כן קראתי בכלל את הספר הזה (שהרי אני פועלת לרוב על פי הכלל שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאה מיותרת)?

אז ככה: הווירוס. הוא זה שפיתה אותי להמשיך. כי מי יכול לעמוד בסקרנות שמעורר וירוס שנוצר בווהאן, מקום מוצאו של נגיף הקורונה המוכר לנו כל כך, הנגיף שעלה לכותרות בכל העולם, ומסרב להסתלק מהן. כשקיומו של הספר צף ועלה ברשתות החברותיות, תהיתי: איך ייתכן שסופר אמריקני חזה לכאורה את היווצרותו, ועוד מיקם אותו באותה ווהאן שמעולם לא שמעתי עליה לפני דצמבר 2019, כשהנגיף הזה, הקורונה, שמסיב כל כך הרבה סבל, הגיח והתנפל על האנושות? האם ייתכן שביכולותיו הנבואיות חזה דין קונץ עוד פרטים שכדאי לקרוא עליהם ולעמוד על טיבם? 

P. 353                      

ובכן, התשובה היא שלא ולא. (לא רק מכיוון שלאחרונה הופרכו כנראה השמועות שהווירוס הונדס במעבדות חשאיות בסין), ושחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. הווירוס מופיע בספר שלפנינו להרף עין, וממש בעמודים האחרונים. תיאורו שטחי (כמו הספר כולו!). אפשר לסכם את מעלליו, כמו את הספר כולו, בשני משפטים.

לקוראי הטור: חסכתי מכם את הטרחה והבזבוז של ימים אחדים. כל כך אין צורך. 

הוא לא מוצלח אפילו כאסקפיזם. בזבוז זמן. סתמי ולא נחוץ!

מי שרוצה באמת לשמוע דברי נבואיים על המגפה יכול להקשיב להרצאה המאלפת שנשא ביל גייטס במסגרת Ted ב-2015. כותרתה: "ההתפרצות הבאה? אנחנו לא מוכנים". 

 

אליף שאפאק, "10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר": על מה חשבה ליילה אחרי שנרצחה?

את ספרה החדש 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר הקדישה אליף שאפאק, סופרת טורקייה שחיה באנגליה, לנשות טורקיה ולעיר איסטנבול. הספר היה אחד המועמדים לפרס בּוּקֶר השנה. כמו הספר The Lovely Bones (בעברית: העצמות המקסימות) שכתבה אליס סיבולד, גם 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר מתחיל לכאורה בנקודה מופרכת ובלתי אפשרית: גיבורת הסיפור נרצחה, ואנו מלווים את תודעתה ומחשבותיה מנקודה זאת ואילך. שתיהן, סוזן סלמון של סיבולד וטקילה ליילה של שאפאק, ממשיכות לדעת, ממשיכות לרצות. אלא שאצל שאפאק יש מעין הסבר "רציונלי": בעשר הדקות הראשונות לאחר המוות, כך היא מסבירה, המוח עוד ממשיך לזכור, עד שהוא נהרס לחלוטין: "כמו שיש אינספור גוונים בין שחור כזפת ולבן בוהק, כך יש שלבים רבים בעניין הזה המכונה 'מנוחה נצחית'".

ההנחה היסודית מאפשרת לשאפאק לספר לנו על ליילה, שבתודעתה עולות לאורך עשר הדקות האחרונות הללו שלאחר המוות תמונות מעברה, וגם תקווה שגופתה, שהושלכה בפח זבל עירוני, תימצא, ושחבריה הקרובים יוכלו לקחת אותה ולהעניק לה טיפול אוהב אחרון. התפיסה כאילו המוח אינו מת מיד מאפשרת לשאפאק לתעד הרהורים של ליילה כמו למשל: "היא המשיכה להיות חלק מהעולם, היו בה עדיין חיים, אז איך ייתכן שהסתלקה? איך ייתכן שאיננה עוד, כמו חלום שנמוג עם אור יום ראשון?"

התמונה הראשונה שאליה חוזרת תודעתה של ליילה היא זאת של היום שבו נולדה. "זיכרונה געש וגאה, להוט וחרוץ. הוא אסף פיסות מתוך החיים שהלכו והסתיימו במהירות. היא נזכרה בדברים שאפילו לא ידעה שהיא מסוגלת לזכור, דברים שסברה כי נמוגו לעד." היא עדה למה שעבר באותו זמן על אמה, רעייתו השנייה של אביה, על המיילדת, על אשתו הראשונה, ונזכרת גם בטראומה שנלוותה אל לידתה ואל מה שהתרחש מיד אחריה, ובמחשבות שלה עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה. למשל, לתהייתה אם לשתף פעולה עם החיים: "לבה מחה. אל תהיי טיפשה. למה לך להישאר במקום ששום דבר לא קורה בו אף פעם. זהו מקום משעמם. למה לעזוב מקום שבו שום דבר לא קורה. זהו מקום בטוח, אמרו לה קרביה…"

התינוקת מחליטה לצאת אל העולם. לחקור אותו. היא גדלה להיות ילדה מופלאה ומלאה בקסם אישי, שהמציאות תיקח אותה למקומות איומים ואפלים. ילדה טובת לב וחכמה, שמסוגלת לנהל ויכוח תיאולוגי עם אביה המאמין האדוק:

"'אבל מה עם האנשים בקוריאה או בצרפת?' שאלה ליילה.

'מה אתם?'

'טוב… הרי בדרך כלל הם לא מוסלמים. מה קורה להם אחרי שהם מתים? הרי המלאכים לא יכולים לבקש מהם לדקלם את התפילות שלנו'.

אבא אמר, 'למה לא? כולם נתבעים לאותן שאלות.'

'אבל האנשים בארצות האלה לא יכולים לצטט את הקוראן, נכון?'

'בדיוק. כל מי שהוא לא מוסלמי טוב, ייכשל במבחן של המלאכים. ילך ישר לגיהנום'".

ליילה ילדה נדיבה ורגישה, שתגדל להיות אישה מופלאה ואהובה מאוד. אבל הנה הַסְתירה, לכאורה. כי כבר ברגעים הראשונים של הספר, כלומר – זמן קצר אחרי שנרצחה – אנחנו כבר יודעים שליילה הייתה אישה בזנות. איך זה קרה לה? מה הביא אותה לשם?

זיכרונותיה מביאים אותנו אל כל המקומות שמהם מתגלגל הסיפור הבלתי נמנע. מדובר כמובן וכרגיל, בנפגעת גילוי עריות. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות כבר מיטיב לדעת שמרבית, אם לא כל, הנשים שמגיעות לזנות, נפגעו בילדותן, ברובן פגעו בני משפחה קרובים. אלה שמעלו באמון שלהן, בלבלו אותן, הפכו את עולמן.

תיאור הפגיעה, המניפולציה הרגשית של הפוגע, התגובות של המשפחה, שכמובן מאשימה את הקורבן ומפקירה אותו, כל כך מדויק, כל כך אמין וכל כך מכאיב!

חייה של ליילה מאפשרים לנו להכיר קורבנות נוספים, החברים הקרובים שלה, שאת רובם היא מכירה אחרי שהיא נמלטת לאיסטנבול, ביניהם צעירה טרנסית, ופליטות מסומליה ומסוריה. הספר מעניק לנו מבט מקרוב אל חייהן של נשים בטורקיה ואל מעמדן המוחלש כל כך בחברה פטריאכלית שבה שולטים גברים עריצים, חברה שבה שייח' מסביר לאביה של נערה מדוע עליו לשמור עליה: "אף אחד לא רוצה לקנות עגבניות שלקוחות אחרים נגעו בהן, מעכו אותן ולכלכו אותן. הכי טוב היה אילו כל העגבניות בשוק היו ארוזות היטב ונשמרו. וכך גם נשים"; שבה גבר יכול לגזול מאשתו את התינוקת שנולדה לה, ולתת אותה במתנה לאישה אחרת, וליולדת אין שום אפשרות להתנגד; חברה שבה הנשים כנועות ונטולות זכויות והגברים חזקים מדי (אגב כך, יש לציין כי הסופרת גלתה מארצה וספק אם תוכל לשוב אליה).

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא העיר שבה הוא מתרחש. איסטנבול מצטיירת בו על יופייה ועל האלימות השוררת בה במחשכים. היא נמצאת כל הזמן ברקע הדברים, וההיסטוריה של ההתרחשויות בה – הפגנות, אלימות משטרתית, ביקורים של הצי האמריקני – מלווה כל הזמן את סיפורה של ליילה ושל חבריה.

הרומן מושך מאוד את הלב בהומניות שלו, בקסם שבו הוא מתאר את חייה ומצוקותיה, יופייה ועוצמתה המיוחדת של ליילה.

חבל שבשליש האחרון איבדה, כך נראה, הסופרת את דרכה, והפרוזה המהודקת היטב נפרמת. רק בעמודים האחרונים חזרה שאפאק לשלוט בכתיבה והם יפים להפליא. על אף נקודת התורפה מדובר לטעמי בספר מעניין ויוצא דופן.

ככל הידוע לי, הספר לא תורגם לעברית, הציטוטים שלעיל הם בתרגומי.

טל ניצן, "הנוסעת האחרונה": מי תגלם את נינה?

בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינויינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!