ספר הביכורים של רותי יליוס, אילו רק הייתָ מורכב מנובלה ארוכה, שמה כשם הספר כולו, ומעוד ארבעה סיפורים קצרצרים. כל החמישה – מעשה מחשבת!

הנובלה הפותחת היא סדרה של מכתבים שכותבות שתי אחיות, מיכל ועינת, ואימן, חנה, אל המת – אביהן ובעלה. הפנייה בגוף שני אל מי שאיננו עוד מאפשרת לסיפור להתגלגל בטבעיות. מצד אחד לא מדובר ברומן אפיסטולרי, שכן למעשה כל אחת מהן כותבת לעצמה, ורק מעמידה פנים שהיא כותבת מכתב. הנמען הרי לא יקרא אותו. ומצד שני, הדיבור בגוף שני לאדם ספציפי, גם אם כבר אינו קיים בעולם, מְשַׁוֶּה לטקטט, כתחבולה ספרותית, נופך אמין, שהרי לא פעם כשקוראים ספר שנכתב בגוף ראשון תוהים – אל מי המספר פונה בעצם? אלי, הקוראת? אל ציבור אנונימי פוטנציאלי?

כאן התשובה ברורה: הן מנהלות שיח חד צדדי עם האב והבעל.

ה”מכתבים” הקצרצרים חושפים את העולם הפנימי והחיצוני של כל אחת מהן. הם מאפשרים דילוגים בזמן, ומילוי הפערים מתרחש מתוך המכתב: תוכנו מבהיר מה קרה עד כה, ועושה זאת בצורה אמינה, לא כמעין הרצאה שנועדה להסביר לנו מה התרחש בינתיים, אלא המשך טבעי לעלילה.

המכתבים הללו, שמתחלפים במהירות, שכן, כאמור, הם קצרים, מאפשרים לנו גם להיות עדים לאי ההבנות ההדדיות שיש בין הדמויות. מצד אחד מדובר בשלוש נשים שקשורות זו לזו בקשרי משפחה ואהבה, מצד שני, אפשר לראות את מה שמתרחש מתחת לפני השטח: את הקנאות, ואת הטעויות בהבנתן זו את זו.

עינת, האחות הצעירה, היא תיכוניסטית על סף סיום הלימודים בבית הספר, שלומדת לנגן בחליל ומתאהבת בשאול, המורה שלה. האם תתגייס לצבא, כדרכן של צעירות ישראליות, או שמשהו בחייה ישנה את התוכניות הכמעט מובנות מאליהן?

מיכל, האחות הבכורה, מורה לפסנתר גרושה ואם לילד אחד. כל אחת מהאחיות זכתה – לדעתן – ליחס שונה מצד אביהן המשותף. מיכל מרגישה אליו קרבה רבה, ולכן היא מתגעגעת אל מה שהיה לה אתו. עינת מרגישה החמצה בקשר שלה עם האב, ולכן געגועיה מהולים במפח נפש ובצמא שכבר לא יהיה אפשר להרוות. וכך כשמיכל נזכרת בשיחות המופלאות שהיו לה עם אביה, היא זוכרת במורת רוח גם את עינת, הילדה הקטנה שהסתובבה סביבם “והפריעה” להם. אין לה מושג שאלה היו מאמצים של אחותה הקטנה לזכות בתשומת לב שנזקקה לה כל כך…

כשעינת מביטה בתצלום של אביה ובוכה היא יודעת שאמה מקוננת על אובדנו: “ואמא חשבה שאני בוכה פשוט מפני שאתה כבר לא אתנו, אבל אני ידעתי שאני בוכה מפני שבעצם אף פעם לא היית ממש אתנו.”

אבל גם למיכל יש טינות נושנות כלפי אביה: איך העז לומר לה, בשלב קריטי בחייה, שלא כדאי לה לפנות למסלול של מוזיקאית מקצועית? “איך יכולת לומר לי דבר כזה? הרגשתי כל כך נבגדת. כל הילדות שלי עודדת אותי לנגן ואמרת לי שאני מנגנת נפלא. זכיתי בתחרויות ובמלגות, המורה שלי חשבה שאני צריכה להיות פסנתרנית, קניתם לי פסנתר כנף של סטיינווי כשהתחלתי ללמוד באקדמיה, והנה פתאום, לקראת סיום הלימודים, זה מה שהיה לך להגיד לי? אמנים גדולים תמיד יהיו. האם זה אומר שכל יתר האמנים צריכים לפרוש בגלל זה?”

שאלתה של מיכל מהדהדת לא רק בתוך הספר, אלא ממשיכה ללוות את המחשבות גם בסיומו: האם יש מקום רק לאמנים מהשורה הראשונה, או שגם לאחרים, פחות חשובים, פחות מרכזיים, יש זכות קיום?

אי ההבנות מתרחשות לא רק לגבי העבר, אלא גם בהווה.

כשעינת נתקלת בעוול איום ונורא ומחפשת איך לתקן אותו, חנה אמה לא מצליחה להקשיב לה: “עינת בלבלה לי את המוח עם עניינים של בית הספר…”

כשבנותיה של חנה לא מבינות מדוע היחסים בין הוריהן היו עכורים, הן לא מעלות על דעתן שרק כשהיו להורים התגלעו ביניהם חילוקי דיעות מהותיים, דווקא בגלל תפיסות ההורות השונות שלהם!

כשחנה נקלעת למשבר רגשי עמוק, בתה כותבת לאביה: “אני לא מבינה מה עובר על אמא, היא חזרה אתמול מהעבודה מותשת לגמרי, אמרה שיש לה כאב ראש ושהיא הולכת למיטה” – איך בת יכולה לדעת משהו על חייה הסודיים של אמה?

מתוך מכתביה של מיכל אנחנו מבינים מדוע בעצם נישאה לגבר שהתגרשה ממנו. עינת, לעומת זאת, תוהה איך ייתכן שנישאה ל”מוטי, הדביל”…

כשהמורה לחליל של עינת מתווה למענה את עתידה – היא תהיה, כך החליט, “מוזיקאית מצטיינת בצבא” וכך תיסלל דרכה לקריירה של חלילנית מצליחה, אחותה תוהה: “שאלת אותה אם זה מה שהיא רוצה בכלל?” ושאול מופתע: “את לא חושבת שזה ברור?” וכשזה נודע לעינת עצמה, היא מופתעת לא פחות: “מאיפה הוא הביא את כל זה? באיזו רשות הוא מתכנן לי את החיים?”

אלה רק כמה דוגמאות לשלל אי ההבנות המתקיימות כנראה תמיד, גם בקרב אנשים שקרובים זה אל זה, אבל לעולם לא יכולים לדעת הכול על זולתם.

הנובלה נוגעת ללב ומרתקת.

גם הסיפורים הקצרים שבאים בעקבותיה כתובים היטב. מצא חן בעיני במיוחד הסיפור “איפה אני בכלל?” שנראה לכל אורכו כמעין פנטזיה מוזרה, מסוג שלא אהוב עלי במיוחד, אבל סופו המפתיע מאיר את כולו באור אחר, ריאליסטי ומעניין.

הקובץ כולו מעורר ציפייה להמשך כתיבתה של רותי יוליוס.

האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, “ולהמשיך ממנו הלאה”? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.

“אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן” – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?

את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?

הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות  הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.

איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?

איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?

ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?

“היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה”, נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?

“יש הרבה דרכים להרוס ילד”, חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.

ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.

וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני “זוגות” של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.

כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.

הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.

“עכשיו אומר לך מה התשובה לשאלה ששאלתי. התשובה היא זו, המפלגה מבקשת את השלטון אך ורק לטובת עצמה. אין לנו עניין בטובתם של אחרים; אנחנו מתעניינים בשלטון ורק בו. לא עושר, לא מותרות לא אריכות מים ולא אושר: רק כוח, כוח טהור. תכף תבין כוח טהור מהו.

ההבדל בינינו ובין כל האוליגרכיות שקדמו לנו הוא בכך שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים. כל האחרים, אפילו אלה שדמו לנו, היו פחדנים וצבועים. הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה התקרבו אלינו מאוד בשיטות שלהם, אבל מעולם לא היה להם האומץ להכיר במניעים שלהם עצמם. הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, שהם תפסו את השלטון בעל כורחם ולזמן מוגבל, ושמעבר לפינה מצפה גן עדן של חירות ושוויון לכל בני האדם. אנחנו לא כאלה.

אנחנו יודעים שאף אחד אף פעם לא תופס את השלטון מתוך כוונה לוותר עליו. השלטון הוא לא אמצעי אלא מטרה. לא מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה. מטרת הרדיפה היא רדיפה. מטרת העינוי היא עינוי.

מטרת השלטון היא שלטון. עכשיו האם אתה מתחיל להבין אותי?”

מפעים להיווכח כמה משמעות, תוכן והפתעות מרגשות אפשר לצקת בתוך נובלה שאין בה בעצם עלילה, מספר הדמויות שבה מצומצם מאוד, והיא “מתרחשת” ממש בערוב ימיה של אישה מבוגרת מאוד, שחיה במה שמכנים היום “דיור מוגן” ופעם היה סתם – “בית אבות” ולפני כן אפילו “מושב זקנים”.

הסיפור נפתח עם מארי, שמספרת כי “היום מתה אישה זקנה שאהבתי”. מארי לא חשה סתם אהבה, אלא כזאת שיש בה הכרת תודה עמוקה. “יכול להיות שבלעדיה לא הייתי כאן.”

מארי מקפידה לבקר אצל הזקנה, ובכל זאת, אחרי מותה היא תוהה: “האומנם הודיתי לה מספיק? האומנם ביטאתי את רחשי התודה שלי? האומנם הייתי קרובה מספיק, נוכחת מספיק, מתמידה מספיק?”

הזקנה היא – מישקה. או – מאדם סלד. אישה משכילה מאוד, שהולכת ומאבדת דווקא את מה שהיה הכי חשוב לה בחיים: היכולת להתבטא. המילים אובדות לה. היא שוגה. יש לה הזיות מפחידות. דה ויגאן מכניסה אותנו לתוכן בלי “לאותת”: פתאום אנחנו שם, אתה, לא יודעים עוד מה מתרחש “באמת”, בעולם המציאות, ומה קורה רק בתודעתה המבולבלת. שם, בהזיות ההן, יש לה אויבים מפחידים. מנהלת המוסד שבו היא גרה מאיימת עליה. היא בסכנה. (במציאות אותה מנהלת מתגלה כאדם חומל!)

דמות נוספת שמופיעה, באה והולכת, היא זאת של קלינאי תקשורת, ז’רום, שמנסה להחזיר למישקה את יכולת הדיבור. הוא מביא אתו לחדרה תמונות, כרטיסיות ותרגילים: “איזה כלי משמש למרוח מלט?” “מה המילה הכללית שקושרת בין בודהיזם, פרוטסטנטיות, קתוליות?”

אבל מישקה לא רוצה תרגילים. היא רוצה לשוחח אתו. היא שואלת אותו שאלות על עצמו: בן כמה הוא? מה הוא מתכנן ללמוד? איך היחסים שלו עם הוריו?

כשהוא מגלה לה, בניגוד לרצונו, שהקשר שלו עם אביו נותק, היא מנסה להפציר בו, משתדלת שוב ושוב, בכל אחד מביקוריו, לשכנע אותו שיחדש את הקשר, יכתוב לאביו. היא אמורה להיות מטופלת ובעצם, אפילו עכשיו, כשהיא כל כך שברירית ואבודה, אישיותה המופלאה מתגלה: היא אישה ששמה לב לזולתה, מישהי שיודעת להעניק, תמיד, בכל תנאי.

וזאת אחת הסיבות לכך שמארי אסירת תודה כל כך: מישקה הייתה שם ברגע מאוד דרמטי בחייה, ובעצם הצילה אותה.

ואז מתגלה גם במפתיע סוד כמוס מעברה של מישקה. משהו שקשור בילדותה, באובדן איום ומסתורי שחוותה, ומעולם לא ידעה מה בעצם קרה לה בתחילת חייה, למי בעצם היא חבה את עצם קיומם. גם היא ניצלה. גם היא רוחשת הכרת תודה, ועכשיו לפחות היא יודעת למי.

וכך מתגלה לנו שתמיד אפשר למצוא משמעות. שתמיד יכול להתקיים בחיים עוד חסד: של נתינה ושל קבלה. של אהבה ושל מסירות. של טוב לב ונדיבות שלא תשוער.

אז מישקה מתה, אבל יש בנובלה שלפנינו גם התחלה של חיים חדשים ושל יופי נוסף. ולכן, אף על פי שהנובלה מספרת על זקנה ועל סוף, היא מספרת לנו בעצם על כל האפשרויות שהחיים עצמם מכילים.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו. לא רק בלי כל דחף לתמורה, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא.

רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים; אך מכיוון שאין עוד חשיבות ליריבות הצבאית והמסחרית, רמת ההשכלה הכללית למעשה יורדת. השאלה באילו דעות ההמונים מחזיקים, או אינם מחזיקים, נתפסת כדבר חסר חשיבות. אפשר להעניק להם חירות מחשבה משום שהם אינם חושבים.

הספר ראה אור ב-2012, והוא היה הרומן היחיד של אן טיילר שלא קראתי עד כה. משהו בפתיחה שלו הפריע לי: “הדבר הכי מוזר בחזרתה של אשתי מהמתים היה – האופן שבו הגיבו אליה אנשים אחרים. למשל, טיילנו בכיכר בלוודר, יום אחד בשעות אחרי הצהריים המוקדמות, ופגשנו את השכן מהבית הסמוך, ג’ים ראסט. ‘אוהו, איזה יופי,’ הוא אמר לי, ‘אֶרון!’ ואז הוא שם לב שדורותי ניצבת לצדי. היא עמדה, נעצה בו מבט, ועם יד אחת על המצח הגנה על עצמה מהשמש. עיניו נפערו והוא פנה אלי שוב. אמרתי: ‘מה קורה, ג’ים?’ ויכולתי לראות שהוא אוסף את עצמו. ‘אה… נהדר…’ הוא אמר, ‘זאת אומרת… או שבעצם… אבל כמובן שאנחנו מתגעגעים אליך. השכונה לא דומה לעצמה בלעדיך.'”

אישה חוזרת מהמתים? שאלתי את עצמי. אן טיילר ופנטזיה? או “רוחניות”? הופתעתי, והחלטתי לוותר. 

וזאת כמובן הייתה טעות. מיד כשגמרתי לקרוא את הספר האחרון שלה, צמה צרפתית, עלה בדעתי הרומן הנזנח וחזרתי אליו, כדי לשוב ולהישאר עם אן טיילר המופלאה, האהובה. 

כמה טוב היה לחיות אתה שוב במשך כמה שעות! להימצא בתודעתה השופעת, הנדיבה, הגדושה כל כך באהבת אדם!

כמובן שהאישה ש”חוזרת מהמתים” היא רק תכסיס קטן של אן טיילר, שמתארת בדרכה את היגון שחש אלמן, את התחושה שפסיכולוגים מכנים unfinished business: “משהו שאדם צריך להתמודד אתו או לעבוד עליו: משהו שעדיין לא התבצע, או הושלם” (תרגום לעברית מתוך ההגדרה של מילון Merriam Webster).

כמו תמיד אצל אן טיילר, אנחנו חודרים אל התודעה של הדמות הראשית: אֶרון, עורך והבעלים של הוצאה לאור של ספרים שכותביהם מממנים את הדפסתם. ההוצאה מתמחה בעיקר בספרי הדרכה נוסח המדריך למאלף־הכלבים המתחיל, המדריך לטועם־היין המתחיל, המדריך למי שמתחיל לנהל תקציב של משק הבית, וכך הלאה. אֶרון מסביר לנו שבהוצאה מקפידים על הוצאת ספרים נישתיים ככל האפשר. לפיכך, לא המדריך לבשלן המתחיל, אלא המדריך למבשל המרקים המתחיל, או המדריך למארגן המתחיל של ארוחה חגיגית.

את דורותי אשתו פגש אֶרון כשהגיע לבית החולים שבו עבדה כרופאה, כדי ללמוד ממנה פרטים לטובת הספר הבא שהתכוון להוציא לאור. לנו מבחוץ די ברור ששני אלה התאהבו כי לשניהם חסרים כישורים חברתיים. עד כדי כך שנדמה אפילו שדורותי הייתה, מה שמכנים כיום, “על הרצף”, כלומר – על הספקטרום האוטיסטי. הכישורים החברתיים הלוקים בחסר של דורותי התאימו לאֶרון, שכן הוא מסוג האנשים שמתעבים כל תשומת לב מיותרת. אחרי שהוא מתאלמן הוא רוצה רק שיניחו לו. הוא מנומס, עונה לכל כרטיסי הנחמה ששולחים לו, מודה על כל פשטידה שהשכנים והמכרים מניחים על סף דלתו, אבל מסרב להצעות להיפגש אתו. הוא ממש לא מבין מה רוצים ממנו! מבחינתו, כשקורה למישהו אסון, כל מה שהוא רוצה זה שיניחו לו. כך היה הוא עצמו נוהג במקום המכרים שתשומת לבם רק מציקה לו.

יש לא מעט מוזרות גם בהתנהלות של דורותי. כך למשל כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא לא מהססת לשאול אותו בישירות כמעט בוטה מה הבעיה בזרוע שלו (ארון סובל מנכות חלקית), וכשהוא מזמין אותה למסעדה, לכאורה כדי לדון בשאלות שנוגעות בספר שהיא אמורה לייעץ לגביו, היא מגיעה לבושה בחלוק העבודה שלה ולא מבינה שמדובר בעצם במפגש חברתי.  

אז איך נראים חיי הנישואין של שני אנשים מחוסרי כישורים חברתיים?

ארון אמנם מתאבל מרה על היעדרה, אבל ברגעים של גילוי לב עם עצמו הוא מודה בכך שהם הרבו להתנגש, הרבו לא להבין זה את זה, הרבו להחמיץ כוונות. שניהם קונקרטיים מדי. שניהם לא יודעים לקרוא כוונות סמויות, לא של זולתם, ובעצם גם לא של עצמם. 

כרגיל, אן טיילר יודעת לרקום גם עלילה מתוך חומרי החיים הפשוטים ביותר, וגם הספר שלפנינו, כמו רוב קודמיו, מספק שעות של עונג צרוף. 

לעתים נדירות מזדמנת לקורא חוויה כה משמחת: האפשרות לחרוג מעבר לעמוד האחרון שנקרא ברומן מענג, ולגלות, זמן מה אחרי שהספר נסגר, שבעצם הוא לא הסתיים: יש המשך מענג לא פחות!

זאת החוויה המזומנת למי שקרא את ספרה הראשון של רומית סמסון המטבח האחורי, שזכה להצלחה רבה. היא קיבלה עליו את פרס ספיר לספר ביכורים, וגם הביקורות אהדו אותו מאוד, ובצדק. (עם זאת את הספר החדש של סמסון, פילים בגינה, המשכו לכאורה של קודמו, אפשר גם לקרוא בנפרד, בלי להכיר את הספר הראשון!)

נקשרנו אל הדמויות הראשיות מתוך המטבח האחורי: שירה, העומדת בראש המחלקה המשפטית של עיר בפריפריה, אלעד, עורך דין מצליח, יליד אותה עיר, שעבר לתל אביב, ובתחילת הרומן הקודם חוזר אל כור מחצבתו. הכרנו את ראש העיר, את חבריהם של השניים, והיינו עדים לתחילתה של ההתאהבות ביניהם, אבל עד מהרה התברר שהיא תהיה בלתי אפשרית: שירה חשפה את הסוד המייסר שבעטיו הקשר שלהם ייקטע, מן הסתם: בעלה, ששמו אינו נמסר, רק כינויו: “נער הזהב”, סובל מפוסט טראומה בעקבות אירוע קשה שהתרחש בעברו הצבאי.

האם באמת יאלצו שירה ואלעד להיפרד?

לאו דווקא.

כי הנה מגיע הספר החדש, גם הוא עב כרס לא פחות מקודמו (יותר מ־400 עמודים), גם הוא מרתק ומתגמל לכל אורכו, ובספר החדש מספרת לנו סמסון לא רק איך נראה דיכאון מז’ורי, איך הוא משפיע לא רק על הקורבן ועל בני משפחתו, וגם, בד בבד, פורשת את סיפור הקשר בין שירה ואלעד, את ההתאהבות, התקוות, האכזבות ותעצומות הנפש הנדרשות כדי לממש אהבה בתנאים קשים כל כך.

טכניקת הכתיבה של סמסון ברומן שלפנינו מעניינת: היא מתפתלת בגמישות מרשימה בין מישורי זמן שונים, ונעה ביניהם בלי לאותת בפניות. בהתחלה נדרשת תשומת לב מיוחדת, עד שמסתגלים לקצב, למהירות, למעברים ולהתפתחות העלילה שנקודות ציון שונות המופיעות בה מאפשרות לעקוב אחריה ולהבין היכן מתקיים ההווה הסיפורי: לפני שבע שנים? עכשיו? בפרק זמן כלשהו בין לבין?

את סודותיהם של שירה ושל אלעד אנחנו כבר מכירים. השאלה עכשיו היא אם ואיך יצליחו לנווט את דרכם בין המהמורות שהחיים מציבים בפניהם. הם מאוהבים מאוד, הם מסבים זה לזה אושר, אבל יש, כמובן, קשיים. שהרי אלעד רווק בלי ילדים, ולשירה יש שלושה ילדים. היא נפש משוחררת שגרה במושב.  בגדים או “טיפוח” עצמי נשי לא ממש מעניינים אותה, ובביתה אפשר למצוא בכל מקום עדויות לקיומם של שלושת בניה: בגדים שהשליכו על גרם המדרגות, כתמי לחות מהכוסות שהניחו על השולחן, וגם שערות מהפרווה של הכלב. אלעד לעומתה גר בדירה לבנה ומצוחצחת, ורגיל לטפח את הסדר והניקיון שחשובים לו מאוד. איך הם יסתדרו?

האם אלעד יצליח למצוא דרך אל לבם של הילדים? במיוחד אל לבו של נדב, האמצעי מבין השלושה, המעוצב ברומן בצורה המשכנעת ביותר: ילד מפוקח, חד מבט, ענייני, כזה שרואה הכול ויש לו גם דעות, כמעט אפשר לומר – קשוח (דמות מדויקת ומעניינת!)

ומה יקרה בעיר הקטנה ובעירייה שלה כשראשה הערמומי והתחמן, דמות שהכרנו כבר ברומן הקודם, יחלה במחלה קשה? מי ימלא את מקומו? האם השינוי יעלה יפה?

מעניין מאוד לקרוא על התככים הפוליטיים המתרחשים בעירייה. רומית סמסון יודעת היטב על מה היא כותבת, שהרי היא משמשת כמשנה ליועצת המשפטית של עיריית נתניה. בקיאותה ברורה ומובהקת, ומפעים וגם קצת משעשע להיווכח עד כמה הפרטים הכרוכים בניהולה של עיר יכולים להיות מסעירים וייצריים. למשל – הבחירה בחברה שתפנה את הזבל המקומי! מעולם לא תיארתי לעצמי שפינוי זבל יכול להיות דבר טעון ומעניין כל כך…!

היכולת של סמסון לאפיין דמויות, גם של ילדים, גם של כלבים, לתאר מחוות גופניות – איך הדמות נעה, יושבת, פוסעת, נשענת על הדלת, כפופה, עם המרפקים על הברכיים, עם הראש נשען לאחור ועוד ועוד תיאורים גופניים, כמו גם פירוט החיים הדומסטיים – הזכירו לי לפרקים את אחת הסופרות האהובות עלי: ג’ואנה טרולופ, שגם היא מיטיבה לחדור לצפונות נפשן של חיות מחמד, ולתאר משפחות, את הייחודיות של כל אחת מהן, שבכל זאת מוכרת לקורא, כי הפרטי הוא בעצם גם אוניברסלי.

הנה למשל: “זה כמו מפעל,” אמר [אלעד] לקובי. “מסוג המפעלים שעובדים עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, כל השנה. כל שנה. אין חופשים ואין הפסקות. הילדים צריכים לאכול, כל אחד מה שהוא אוהב, כמובן, והם צריכים להתקלח, והם צריכים להתלבש בבגדים נקיים – יש כאלה ששירה יכולה לקנות להם את הבגדים והם יהיו מבסוטים, ויש כאלה, כמו נדב, שמוכרחים לקחת אותם כדי שיקנו לבד אחרת הם לא יסכימו ללבוש את מה שמביאים להם והם גם צריכים לעשות שיעורים, למרות ששירה משקיעה בזה פחות. גילת יושבת שעות עם הבנות על שיעורים, ושירה די מחפפת בזה, אני אפילו לא יודע מה לחשוב על זה מרוב הרעש והבלגן בבית. הקטנים צריכים להביא כל מיני דברים לגן, שם שירה משתדלת מאוד לא לחפף, כדי שלא יהיה להם לא נעים: שבלולים, תמונות משפחתיות, פירות הדר. כולם צריכים לישון על מצעים נקיים שצריך להחליף אותם כל כמה זמן, כולם צריכים להסתרק ולהסתפר מדי פעם. תוסיף על כל זה שני כלבים שצריך לדאוג להם – לולה יש לה אלרגיות, מי אתה חושב מכניס לה לעורף אמפולות מיוחדות כדי שהיא לא תתגרד? ותמיד צריך לקנות כל מיני דברים ולהביא אותם לחוגים ולדעת בדיוק מי נמצא איפה ומתי כל אחד חוזר, ועד עכשיו דיברתי רק על עניינים של חומר, כמו ששירה אוהבת להגיד, ומה עם העניינים שבלב?”

כל כך יפה. כל כך מוכר!

רעש גדול, ספרו החדש של רועי חן, הוא קודם כול ספר שמושך מאוד לקריאה. הוא אמנם בהחלט לא “רומן טיסה”, כפי שנהוג להגדיר את הז’אנר הקליל שאפשר להתמסר אליו בנסיבות שבהן קשה לקרוא, אבל בכל זאת גמעתי אותו לאורך טיסה אחת, עם עצירת ביניים בוורשה, בדרך מנתב”ג לאוסלו.

כשנחתנו בנמל היעד שלנו נפרדתי משלוש הדמויות המאכלסות את הרומן: סבתא, בתה ונכדתה, שמופיעות בסדר הפוך: קודם כול אנחנו פוגשים את גבריאלה, צ’לנית שלומדת בבית ספר תיכון לאמנויות. אחריה – את נועה, אמה, שחוגגת בפרק המוקדש לה את יום הולדתה הארבעים, ולבסוף – את ציפורה, בת שישים ושש, שעסקה כל חייה בתרגום של יצירות מופת (כולל את “פיניגן”, יצירתו האניגמטית של ג’יימס ג’וייס) מאנגלית לעברית, וכעת היא מתמודדת עם הבדידות, ובעיקר עם היחלשות הגוף.

גבריאלה, נועה וציפורה הן דמויות מרתקות, ומעניין במיוחד למצוא את נקודות ההשקה ביניהן, ואיך כל אחת מהן רואה אותן. כך למשל גבריאלה מוצאת בחנות של ספרי יד שנייה עותק נדיר של ספר שכתבה סבתה. ציפורה נמלכה בדעתה בסמוך לצאתו לאור והחליטה שאינה מרוצה ממנו, לכן נהגה לחפש אותו בחנויות השונות ולהשמיד כל עותק שלו שמצאה. גבריאלה מכניסה את העותק הנדיר שמצאה לתוך תיבת הדואר של סבתה וכשזאת מגלה אותו היא דווקא נפעמת למראהו, ולא מבינה מניין הופיע אצלה פתאום, עד שבתה מגיעה אליה לביקור נדיר ולוקחת אותו משם בהסתר: ושוב מתעוררת בציפורה פליאה: מניין בא הספר ולאן הלך? ומה קיומו בעולם אומר לכל אחת מהן?

אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שחייהן של השלוש רצופים בהן: מדוע למשל ציפורה לא מטלפנת אל בתה כדי לברך אותה ביום הולדתה? מדוע כל שנה היא שולחת לה ציטוט משיר של איזו משוררת אירית עלומה, במקום לברך אותה אישית? מה תרגיש נועה כשייוודע לה שבעצם אלה אינם תרגומים של שירים, אלא כאלה שאמה כתבה במיוחד למענה, בחשאי?

בכל אחד מהפרקים יש שלל תפניות והפתעות ססגוניות־עד־ מוזרות, ולגמרי בלתי צפויות. את הפרק של נועה אפשר כמעט לכנות פיקרסקי: היא חווה שלל הרפתקאות, כל אחת מפתיעה ומוזרה בדרכה, וכולן ביחד שופכות אור על דמותה, ועל השלב בחיים שבו היא נמצאת.

למען האמת, (אולי מאחר שאני כבר כמעט בת 72…) הופתעתי מזקנתה המתוארת של ציפורה, שמיחושיה ואובדן יכולותיה הגופניות נראו לי הולמים יותר קשישה בת… שמונים? תשעים? (חיוך…), ולא של אישה צעירה כל כך (מנקודת המבט שלי, כמובן…).

הצחיקו אותי מאוד, כפי שהם אמורים לעשות, החזיונות הנבואיים שלה, שיחותיה המשעשעות עם אלוהים, ובעיקר – שנינותה הנוקבת. (כשבתה מנסה לחקות אותה היא מתגלה כצל עלוב של אמה המרושעת…). הנה כמה דוגמאות:

“היא לא הבינה איך אפשר לבכות על משהו שהוא לא בסדר גודל של שואה,” מתלוננת ציפורה על אמה הניצולה (והנה נוסף לנו מידע על עוד דור במשפחה…).

“אם הייתי רוצה להרעיל אותך הייתי מגישה קפה,” היא אומרת לבתה החשדנית, שתוהה מדוע אמה אינה טועמת מהדגים הממולאים שהגישה לה, ומוסיפה באירוניה – “גפילטע זה יותר מדי עבודה.”

“שישה מיליון צפיות! בהר סיני היו פחות!” היא אומרת לעצמה כשהיא נוכחת כמה אנשים צפו בקטע יוטיוב שאיזה ילד מזדמן צילם בחשאי, והיא מככבת בו.

“במקום סימטריה, מונותיאזם,” היא אומרת לעצמה כשהיא מחליטה לענוד עגיל בודד, במקום, כמקובל, שניים סימטריים…

הקטעים השנונים ביותר של ציפורה מתרחשים כשהיא הוזה שיחות עם או על אלוהים, או כשעולות בדעתה מחשבות רליגיוזיות־לכאורה: “נו, נו, לא צריך לאיים בחורבן,” היא אומרת לעצמה, “כי העולם כבר נחרב”, או: “למה בכלל עלה על דעתי לנסוע לכותל. זה כמו לדבר אל הקיר.”

נהניתי מאוד מקריאת ספרו הקודם של רועי חן, נשמות, והפעם גם מרעש גדול.

שטפן צווייג הוא אחד הסופרים האהובים ביותר בישראל, אף על פי שחלפו שמונים ואחת שנים מאז שהתאבד בברזיל, לשם נס מפני מוראות מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות תורגמו לעברית 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים. מכל אחד מהם התפעלתי ונפעמתי, בזה אחר זה.

לאחרונה ראה אור ספר נוסף, חלומות שכוחים, הכולל נובלה וסיפור קצר שכתב.

כדרכו מצליח צוויג בכמה קווים פשוטים לעצב דמויות בלתי נשכחות של נשים.

בנובלה “לפורלה” יצר הסופר את דמותה של קרסנץ, משרתת כבת ארבעים, שמוצאה מטירול. בכפר שבו נולדה עבדה כמשרתת, מנקה בפונדק, ולבסוף התקדמה ונעשתה טבחית במסעדה מקומית.

כשהייתה בת שלושים ושבע הציעה לה מתווכת מקצועית, ששמה לב לעמלנותה ולחריצותה, לעבור לווינה ולשרת בביתם של בני זוג אמידים.

הסיפור מתמקד בשלוש השנים שעברו עליה בבית אדוניה, ומראה לנו כיצד חייהם האישיים, שהסתבכו בחייה, השפיעו עליה ועל גורלה.

קרסנץ נולדה מחוץ לנישואים, לפיכך בצעירותה “הייתה לנטל על הקהילה”. כל חייה ידעה רק עמל מפרך, ומאמצים לחסוך את הכסף שהרוויחה כדי להבטיח את זקנתה.

קרסנץ מתוארת לכל אורך הסיפור במונחים של חיה: כשהיא נחה מעבודתה היא נוטה “לנמנם לה כמו חיות באורווה”. בהגיעה לעיר הגדולה היא “פחדה מכלי הרכב כפי שחיה פוחדת ממכונית”. היא עד כדי כך חייתית, ש”כל דבר אנושי ניכר בהתנהגותה שלה רק בצורה דלילה ומטושטשת”. הכרתה דומה לזאת “שבה כלב לומד לזהות בין כל ההולכים על שתיים הסובבים אותו דמות אחת שהוא רואה בה עתה את אדונו”. בכל פעם שבעל הבית מזמן אותה אליו “נפשקו שפתיה הדקות, חושפות שיני סוס חומות, ובצייתנות, כמעט בכשכוש זנב”. היא “קרובה עדיין לאינסטינקט המיידי של בעלי החיים”. פעם אחת היא גם מצטיירת בעיני מישהו שמביט בה כ”חיה שמתכוננת לזנק על טרפה”, וכן הלאה.

מעניינים דימויי החיה השונים: בתחילת הסיפור מדובר בדימויים שמעלים על הדעת בהמה, אחרי כן – היא מזכירה כלב. בחלקו המרכזי של הסיפור כבר מדובר בחיית טרף אורבת, ולקראת הסוף היא דומה שוב ל”כלב מוכה שיודע שעשה משהו רע”.

אבל מה שמשותף לכל הדימויים השונים הללו הוא שעולה מהם דמות לא לגמרי אנושית, פשוטה ומוגבלת.

גם בסיפור השני, “חלומות שכוחים” מושווית האישה לחיה. הפעם מדובר ב”חתול הרוחץ לו באור השמש המסנוור, השוצף חום, ורק ממצמץ בלאות בעיניו הזרחניות לעבר מי שקרב אליו.”

כאן מדובר באישה שונה מאוד, שחיצוניותה מעוצבת למשעי: “תלתליה הנוצצים, מדיפי הניחוח הטוב, שנראו לכאורה סתורים וחסרי סדר, היו מעשי ידיה המאומצים של אומנית”. אפילו חיוכה של האישה הזאת, חיוך שקט “שהרעיד את השפתיים בזמן הקריאה וחשף בכך את זיגוג השיניים הלבנות, המבהיקות”, מלאכותי: הוא “היה תוצר של תרגולים בני שנים לפני המראָה”.

ה”חייתיות” של האישה בסיפור רחוקה ושונה מאוד מזאת של המשרתת קרסנץ שבנובלה. כאן מדובר במישהי מפונקת, עשירה, מרוכזת בעצמה, אישה שידעה לדאוג לאינטרסים שלה, והייתה מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי שיהיה לה נעים ונוח.

הן הנובלה והן הסיפור מתארים למעשה שתי התאהבויות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה, ובעצם דומות רק בהיבט אחד: בכך שהיו בלתי אפשריות, מסיבות אחרות לגמרי.

הספר קריא מאוד, כמו כל ספריו של צוויג.

אי אפשר שלא לשלוח ברכה ודברי תודה מיוחדים למתרגם, הראל קין, שהעברית שלו תמיד צלולה, מדויקת ויפהפייה. אצטט כאן את תחילתו של הסיפור “חלומות שכוחים”, שמדגימה היטב את כתיבתו המקסימה של שטפן צוויג, ואת היכולת המופלאה של קין ליצור את צוויג מחדש, בעברית:

“הווילה שכנה צמוד לים.

“בשדרות האורנים הדוממות, המוארות באור הדמדומים, נשבה בכוח נשימתו השבעה של הים המלוח, ורוח קלילה שיחקה תמיד סביב עצי התפוז ותלשה מהם מדי פעם פרח צבעוני, כמו באצבעות זהירות. במרחקים הבהיקו גבעות בשמש, בתים נאים
נצצו עליהן כמו פנינים לבנות, מגדלור היתמר במרחק של מיל אחד כמו נר, והכול נצץ בקווי מתאר חדים וברורים, והיה טבוע כמו פסיפס זוהר בתוך הכחול העמוק של הרקיע. הים, שבו נראו רק לעיתים רחוקות, הרחק באופק, הבזקים לבנים – מפרשיהן הזוהרים של אוניות בודדות – התכרבל בתנועת גליו הגמישים
אל עבר טֶרֶסת המדרגות שמעליה הזדקרה הווילה, לגן מטפסת עמוק יותר ויותר אל עלוותו הירוקה של רחב ידיים, אפוף צללים, ואובדת לבסוף בתוך פארק לאה איברים, דומם כמו באגדה.

“מן הבית הנם, שעליו רבץ חום לפני הצהריים, נמתח שביל צר מכוסה חצץ, כמו קו לבן, אל נקודת התצפית הקרירה, שתחתיה נהמו הגלים בהתקפות פראיות ובלתי פוסקות, ופה ושם ניתזו מהם רסיסי מים נוצצים, שזהרו באור השמש הבוהק במנסרת אור צבעונית כשל יהלומים. שם השתברו חיצי השמש המאירים, אחדים על צמרות האורנים, שעמדו יחד כמו ידידים נתונים בשיחה, ואחרים על שמשייה יפנית שהייתה פרושה שם, ועליה צוירו דמויות מצחיקות בצבעים חדים, בוטים.

“תחת תחום הצל של השמשייה הזאת התרווחה בכורסת קש רחבה אישה, שמתחה את גופה הנאה על משענת הקש המפנקת. יד אחת, דקה וחסרת טבעת, הייתה שמוטה מטה כאילו נשכחה, וליטפה בתנועות שקטות ונינוחות את פרוות המשי הנוצצת של כלב, בשעה שהאחרת החזיקה ספר, ובו היו נעוצות העיניים הכהות, שחורות הריסים, שכאילו התחבא בהן חיוך כבוש, וריכזו בספר את שומת ליבה הבלתי מופרעת”.

כל כך יפה!

דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן הוא רומן מרתק שחותר תחת כמה מהאושיות הכי מקובלות בעידן שלנו, הפמיניסטי, הפוסט־#Me Too, לכאורה. בדברי התודה שבעמודו האחרון אפילו פונה הסופרת אל בנותיה, מודה להן “על הפרגון והסבלנות”, ומוסיפה הערה מאירה: “הספר הזה נכתב, בין היתר, בשבילכן.”

במרכזו של הרומן ניצב ארכיאולוג ומרצה באוניברסיטה, ד”ר ארי גוטמן, שנשוי ליעל, עורכת דין פלילית, שמתמחה בתביעות נגד אנסים. יעל מייצגת קורבנות בעוז ובנחרצות לא מתפשרת. יש בינה ובין ארי הסדר: בשנות נישואיהם הראשונות הוא קידם את הקריירה שלו והיא תמכה בו, ועכשיו התחלפו: היא שועטת קדימה, והוא מסור יותר לענייני הבית. הוא מבשל, מסדר, מנקה. כשאחת משתי הבנות הטינאייג’ריות שלהם מרגישה לא טוב הוא זה שנזעק אל בית הספר כדי להוציא אותה משם, לוקח אותה הביתה ומטפל בה.

אביו מנסה להפציר בו שיפסיק כבר להקריב את הקריירה שלו למען אשתו – היא רצתה ילדים? שתטפל בהם! זה התפקיד של האישה! – טוען האב.

גם אשתו, אמו של ארי, ויתרה על קריירה, כדי לגדל את ילדיהם: “לאמא שלך היו חיים טובים מאוד,” הוא אומר, “היה לה כל מה שהיא רצתה, בית, משפחה, ילדים, כל מה שהיתה צריכה.”

ארי מתקומם ומתרגז על האב: “ברור לי שההקרבה שלה הייתה נוחה לו ועכשיו הוא צריך להצדיק לעצמו את כל השנים של חוסר שוויון בביתו,” הוא אומר לעצמו. עם זאת, משהו מנקר בתוכו. בפינה קטנה ונסתרת בלב הוא בכל זאת מרגיש נבלם, כי הזמן שבו מתאפשר לו לעבוד כיאות על כתיבת מאמרים הנחוצים לצורך קידומו לדרגת פרופסור, ולקבלת קביעות, אכן מצומצם מדי. יש בו מרירות קלה ונסתרת, שהוא נאבק נגדה, שכן הוא פמיניסט אמיתי ושלם עם העמדה התומכת בשוויון זכויות מלא עם נשים.

את הפמיניזם שלו הוא מבטא גם בהרצאותיו: תלמידיו מופתעים בתחילת השנה כשהוא פונה אל כולם בלשון נקבה. כשסטודנטים זכרים מתקוממים וקובלים: “לא ידעתי שתנאי הקבלה לקורס זה להיות נקבה,” ארי אומר לעצמו: “הסטודנטיות שותקות. ככה זה תמיד מתחיל,” ואז משיב לאותו סטודנט: “תנאי הקבלה הם להיות בן אדם הגון עם ראש פתוח. אם אתם ‘הבנים’ מרגישים שלא מתייחסים אליכם, אתם מוזמנים לחשוב איך ‘בנות’ מרגישות כשמדברים תמיד בלשון זכר,” ועוד הוא מסביר: ש”השפה המגדרית השתנתה! זה הכול. במקום למחות על אפליה נגדכם תבינו – ככה אתם, אנחנו, התרבות שלנו, מבצעים אפליה והדרה מתמדת של נשים, בלי להתכוון אפילו. העברית, באמצעות ההפרדה המגדרית שהיא כופה עלינו, משמרת את השיח הגברי השליט, כפי שאמרה יפה מר”ן יונה וולך – ‘עברית היא שפה סקסמניאקית'”.

מה עוד אפשר לבקש מגבר נאור, נכון? בחייו האישיים הוא מממש את הפמיניזם הלכה למעשה, ובחייו המקצועיים הוא חושף אליו את תלמידיו, גם בלי שיש לעניין הקשר למה שהוא אמור ללמד – הנושא שלו אינו מגדר, אלא פרק בארכיאולוגיה.

ארי גוטמן סובל ממחלת עיניים. הוא דומע, זקוק לטיפות משככות כאבים, והרופא שלו אוסר עליו לצאת במשך כמה חודשים למשימות שהן חלק בלתי נפרד מתפקידיו כארכיאולוג: הוא לא יכול לצאת “לשטח”, לחפור או לסייר עם תלמידיו, שמא יאבד את מאור עיניו, אם ייחשף לאבק.

מחלת העיניים המוזכרת כאן ברומן היא מעין סמל או אות מטרים: כי יש בנפשו של הגיבור שלנו נקודות של עיוורון שהוא מופתע ומזועזע להיווכח בקיומן.

העיוורון קשור אליו עצמו. הוא מגלה לפתע שיש איזה סוד בלתי נסבל בעברו, משהו שסותר את כל עמדותיו הגלויות והמוצהרות, כפמיניסט נחרץ וכאבא לשתי בנות שהוא מגדל באהבה, בחרדה לשלומן, ומתוך תחושה שעליו להגן עליהן ובה בעת לחזק אותן כדי שיגדלו בטוחות, הן בסביבתן והן בעצמן.

הסוד, שהוא קודם כל מכחיש, אינו זוכר, אינו מוכן ואינו יכול להכיר בו, הולך ומשתלט עליו. האם עליו לכעוס על עצמו? להתנער ממשהו שאולי בכלל לא עשה? האם הוא יכול להזדהות עם הדמות של עצמו המצטיירת לאט לאט לנגד עיניו – דמותו כאדם צעיר שחי ופעל לפני עשרים שנה – ? ובכלל, האם יש לדון בני אדם בוגרים על סמך מעשים שעשו כשהיו צעירים מאוד, בני נוער? הוא נזכר בכל מיני מעשי “קונדס” או “שובבות” של חברים שלו, שעשו אותם כשהיו כמעט ילדים. האם יש לראות בהם פושעים מועדים, או להבין שהשתנו, שהתבגרו, שאין משמעות של ממש במעשים שעשו כל כך מזמן? על מה צריך לחול חוק התיישנות? (יעל, אשתו, בניגוד לו, חושבת שמי ש”פילח” בילדותו, ימשיך לגנוב בגדול ובתחכום בבגרותו).

בינו לבינו מעלה ארי גוטמן את כל הטיעונים הרגילים, המוכרים לעייפה, הקשורים באישה שמדאיגה אותו כיום: אולי פסיכולוג הכניס לה משהו לראש באנליזה שעברה? אולי היא רוצה לסחוט אותו? אולי אחד היריבים שלו שכר את שירותיה כדי להזיק לו?

מעניינת מאוד הכניסה הזאת שעשתה מיכל שטיינמץ ניסן דווקא לתוך התודעה של גבר כזה: לא פושע מועד, לא שובניסט מדעת. לכאורה – לא חלאה של ממש ולא דושבג מצוי. להפך: פמיניסט מודע בהצהרה ובתוקף… וכמה גועל מסתובב לו שם בתודעה, כמה רחמים עצמיים, כמה חוסר הבנה אמיתית של הזולת.

ואולי לא? אולי הוא כן מצליח בסופו של דבר להבין?

מה יעלה בגורלו של ארי גוטמן? האם ייתן את הדין על מה שהוא לא זוכר בכלל שעולל?

המתח נשמר עד הסוף המפתיע.

במהלך השנים היו גם לי לא פעם הרהורי כפירה באתאיסטיות שלי, וגם אני אמרתי לעצמי בלילות לפני השינה שלא יכול להיות שאין לעולם דיזיינר. אתם בטח זוכרים איך תמיד דיברתי בהתלהבות על קיומו של אלוהים ואיך לא עצרתי בלשוני לא פעם ולעגתי פה ושם לאנשים שהעזו לחלוק עליי, ואם חבריי לחוג גמרא שלקחתי בשביל הכיף והחידוד שלי כמשפטן פעם בחודש יקראו את המכתב הזה, גם הם ודאי יזכרו איך הייתי מעביר וייה דולורוזה את אלה מהם שאמרו שיש בורא לעולם והוא האל היהודי, ומביא אותם לכדי סתירות פנימיות. אבל כן, היו מצבים שבהם האתאיזם שלי לא היה מוצק. ועכשיו אני מגייס את כל הפעמים הללו שבהן הטלתי ספק בתפיסתי שלי, משום שהן מחזקות אותי עכשיו ומוכיחות לי שחוסר האמונה שלי באלוהים לא היה כזה בלתי מעורער כמו שאני מייחס לעצמי. נשבע לכם במרקס. ואם בכל זאת אלוהים הכול יכול קיים, אז הוא יראה שחוסר האמונה שלי לא היה עקבי ואדוק כמו שנדמה לכם, ושהטלת הספק הקבועה שלי לא עצרה כאשר הגיעה לאמונות ולדעות שלי עצמי. אבל ברשותכם אני רוצה להניח לאלוהים, שבטח עסוק בעניינים שברומו של עולם ואין לו זמן לבני האדם, כמו שסבתא אלזה הייתה אומרת, ולכתוב לכם במיוחד, בני המשפחה שלי וחבריי האהובים, שבשום מצב, גם בזה הקשה ביותר, לא נטשתם אותי, ומה שלא פחות חשוב בעיניי (וכאן אני פונה לחברי האהוב עליי מכולם דני) ומהווה בעיניי הוכחה לחברות אמת שמחתם בשמחתי באופן הטהור ביותר כאשר הצלחתי, ולעולם לא אשכח, דני (טוב במצב הזה “לעולם” יכול להיות תקף גם רק לעוד חודש), כיצד שמחת בשמחתי באופן הכי מזוקק שיכול להיות כאשר סיימתי בהצטיינות יתרה את לימודי המשפטים, למרות שאתה חלמת תמיד לעשות את זה ולא הצלחת.

אחד עשר רישומים־במילים ושני סיפורים קצרצרים יש בקובץ הצנום רשימותיו האחרונות של תומס מ’ למען הכלל מאת הסופר הנורווגי שֶָׁל אסקילדסן, שנולד ב־1929 ומת ב־2021, שבוע לפני יום הולדתו ה־92.

הרישומים הקצרים מבטאים, בין היתר, את השקפותיו של הסופר, שגדל בסביבה דתית אדוקה, אבל עורר בכתיבתו סערה בקרב הציבור השמרן שממנו בא. את הספר שלפנינו פרסם לראשונה ב־1983 והוא זיכה אותו בפרס המבקרים הספרותיים הנורווגיים. באמונה הדתית הוא רואה “אמונה תפלה”, ומביע את הסתייגותו ממנה שוב ושוב. כך למשל ברשימה “נקודת אחיזה” הוא מספר על מפגש מעצבן עם בעל הבית שלו, שהגיע לדירתו כדי להודיע לו שהוא מעלה לו את שכר הדירה בעשרים אחוזים, ועם זאת – מסרב לתקן את המעקה במדרגות בתואנה שרק בן שיחו הזקן זקוק לו, שאר הדיירים צעירים, ובכלל – אולי הוא בכלל זה ששבר אותו? ואז שואל פתאום בעל הבית את הדייר שלו אם הוא מאמין באלוהים. מלכתחילה לא רצה הדובר לפתוח את הדלת, כי היה בטוח שעומד שם איזה מטיף שינסה להבטיח לו חיי נצח: “רק לעתים נדירות בא מישהו, וכמעט כולם הם נציגים של כתות דתיות ששואלים אותי אם מצאתי גאולה.” האנשים הללו מצחיקים ומפחידים אותו: “אנשים שמאמינים בחיי נצח אינם חושבים בהיגיון”, הוא אומר לעצמו, או לנו, לכן בדרך כלל הוא לא מאפשר להם להיכנס לביתו. ועכשיו בעל הבית עם אותו עניין!

“כמעט שאלתי אותו לאיזה אלוהים הוא מתכוון, אבל הסתפקתי בטלטול ראשי מצד לצד”, הוא מספר לנו…

ברשימה שנקראת “המהומה” הוא מספר לנו על חולה נפש שעבר ברחוב, הקיש על חלונות הראווה וצעק “ישו בא” והוסיף “אני באתי”…

במהומה שהחלה להתחולל ברחוב – אנשים צעקו מחלונות ביתם, חלקם ירדו לרחוב ואחד מהם אפילו חבט בחולה הנפש – מרגיש הדובר שייתכן שעכשיו תיווצר איזושהי אנרגיה חברתית שתפיג את בדידותו, אבל מתאכזב: האיש בבית ממול צועק לו “חילול הקודש” והוא אומר לעצמו: “אין לי כל צורך להיות ביחסי שלום־שלום” עם אדם שזה כל מה שיש לו לומר. “אני לא עד כדי כך בודד. בינתיים”.

אבל הוא כן – בודד מאוד. מאשתו התאלמן, ואמנם חשב שאם תלך לעולמה יתפנה בעבורו מקום בארון, אבל כשהיא מתה הוא מגלה שהארון התרוקן, אבל נשאר עוד הרבה מקום, גם אחרי שניסה למלא אותו בחפצים שונים, ואז פינה את הארון וגילה שנוצר המון מקום ריק בחדר…

יש לו ילדים, אבל הם מרוחקים ממנו. בנו זועם עליו כשנודע לו שזרק את כל החפצים של אמו אחרי שמתה. את בתו הוא פוגש פעם אחת ברחוב והיא בעיניו מוזרה מאוד. כשהיא מספרת לו שהחלה לשתות שתן ולכן היא נראית טוב, הוא בטוח שהיא מתבדחת, ומגלה להוותו שלא, היא באמת נוהגת כך, והיא אפילו נעלבת כשהוא פורץ בצחוק.

כשיש לו תאונה בבית – הוא בכל זאת איש זקן שגר לבדו – רק החנוונית שנוהגת להביא לו הביתה מצרכים נחלצת לעזרתו. זה קורה ברשימה הנקראת “גברת מ'”. החנוונית היא גם אחת היחידות שצוחקת אתו: כשהוא מסביר לה שאינו רוצה להגיע לבית חולים כי משם ישלחו אותו לבית זקנים, היא אומרת: “אתה בטח יודע שכבר לא קוראים לזה בית זקנים, אלא בית אבות,” ושניהם פורצים בצחוק ממושך. “האווירה הייתה כמעט מרוממת, זו שמחה גדולה לפגוש אנשים עם חוש הומור.”

לו עצמו יש חוש הומור למכביר. למשל, כשבתו מסבירה לו שהשתנתה, היא כבר לא אותו אדם, הוא אומר לעצמו: “בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן”…

חוש ההומור שלו ציני וחריף. למשל, ברשימה “אנשים בבית קפה”, שבה הוא מספר איך ניסה למשוך תשומת לב, להביא להתחלה של שיחה עם מישהו, ולכן זרק את הארנק שלו בתקווה שמישהו יגיב,ישים אליו לב, ינסה לעזור לו… הוא מתבדה. את אף אחד הוא לא מעניין. כולם מתעלמים מהארנק ומתנכרים לאיש. “כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך.”

ברשימה “המהומה” הוא מספר שהוא נוהג לעמוד ליד החלון כי שם, בחוץ, “תמיד יש לפחות משהו שמתנועע, כאן בפנים זה רק אני ומחוגי השעון.”

ברשומה “תומס” הוא מהרהר על הפרקטיקה שהייתה נהוגה בברית המועצות בימי “הטיהורים הגדולים”: את הנידונים למוות הרגו אז “בירייה בעורף בדרכם לתאיהם, להמתין להוצאה להורג. פתאום, בלי כל אזהרה”, והוא מוסיף: “בעיניי זה גילוי של שמץ אנושיות בלב כל האומללות”. אבל, הוא מתפלמס, “העולם נזדעק: לפחות שירשו למות פנים אל פנים מול כיתת היורים” ועל כך הוא משיב: “יש מידה מועטה של ציניות בהומניזם הדתי, נו, בהומניזם בכלל.”

הקובץ הקצרצר הזה, במיוחד אחד עשר הרישומים־במילים, מעניין וראוי לתשומת לב.

תרגמה מנורווגית: דנה כספי

ילדים בערך בני ארבע או חמש מבינים פתאום את האמת הקשה: יש מוות. הוא חולש על החיים, והוא צפוי, הכרחי, בלתי נמנע, והכי גרוע – הוא יגיע גם אליהם. ההבנה מכה בהם בעוצמה. נתקלתי בתופעה הזאת כמה פעמים, תחילה עם ילדי, אחרי כן – עם הנכדים. הייתי עדה לבעתה ולחרדה. ניסיתי להשיב ככל יכולתי על השאלות הפילוסופיות: מדוע בעצם? לשם מה? (“לא לכל השאלות יש תשובות,” אמרתי פעם לבן הארבע, שהיה כבר אז אדם חושב ומעמיק, והוא הרהר רגע ואמר: “אבל אלה השאלות הכי מעניינות, נכון?…”), אני זוכרת את השאלה הנוקבת, המבוהלת, שתובעת רק תשובה אמיתית ואישור למה שבעצם כבר ידוע: “גם אני אמות, נכון?”

אחרי זמן מה לומדים ילדים להדחיק את הבנת הסופיות ולהכחיש אותה. הרי כך חיים כולנו: רוב הזמן מתעלמים ממותנו הצפוי. אצל הילדים, כך נוכחתי, הפחדים עוברים התקה: לא עוד אני אמות, אלא – “אתם תמותו, אבל זה יקרה רק בעוד הרבה מאוד שנים, נכון?” נותר הצורך לקבל אישור שהאימה עדיין רחוקה…

ספרו החדש של יוסי סוכרי לראות את הים עובר על האיסור הפנימי האנושי כל כך, על הצורך לא להתמודד עם הידיעה ולא להכיר בה באמת. אמנם הוא עוסק לכאורה במותם של אחרים – כמו שעושים ילדים בשלב השני של ההבנה – ובכל זאת מתקרב אליה עד כמה שאפשר, ונוגע בה, כמיטב יכולתו, והיא רבה!

גיבורי הרומן מתמודדים עם המוות שלהם שקרב והולך וכבר נוגע בהם ממש, הסופר שהמציא את הדמויות ואת כל מה שעובר עליהן מרגיש את המוות, מכיר אותו, יודע עליו, מצליח לתאר את התחושות שהוא מעורר, כאילו כבר פגש בו מתוכו, ממש, והקוראים עוברים את הדרך, ביחד עם הדמויות ועם הסופר שיצר אותן, ולומדים ממנו.

בארבעת פרקיו הראשונים של הרומן אנחנו פוגשים את הדמויות שאותן נלווה בדרכן האולי אחרונה: קירה, סטודנטית אנגליה מצטיינת ומבטיחה; גבריאלה, זמרת בתחילת דרכה שכבר התחילה לקצור הצלחות; רון, גבר ישראלי נשוי באושר ובאהבה, אב לילדים קטנים; ז’אן מישל, כדורסלן כוכב־עבר מפורסם שנולד מחוץ לנישואים לאם שחורה וענייה ולאב לָבָן. כמו כן אנחנו מכירים את ג’יין, אחות פליאטיבית ששליחותה בחיים היא ללוות חולים שנוטים למות, להקל עליהם, לתמוך בהם ולחזק אותם בדרכם האחרונה, כל אחד על פי צרכיו ורצונותיו הסמויים והגלויים.

אנחנו מכירים לא רק את העולמות הפנימיים של כל אחד מהאנשים הללו, אלא גם את המציאות שבה הם מתקיימים. קירה גרה בלונדון ולומדת בקיימברידג’, עם גבריאלה אנחנו מגיעים לירושלים, עם ז’אן מישל – לניו יורק, שם הוא חי, ולרובע העוני הפריזאי שם גדל בילדותו, עם רון – לתל אביב, ועם ג’יין אנחנו מגיעים עד אוסטרליה. כל המקומות מתוארים בחיוניות ובפרוטרוט: למשל, גשר המיתרים בירושלים, והעיר עצמה שהיא מעין “קוסמוס עצמאי,ששואב לתוכו וגורם לשכוח שיש עולם מעבר לו”; למשל – דירת הגג בשולי מנהטן, שיש בה גרם מדרגות לולייני, או – המסעדה הפריזאית, שמשקיפים ממנה על העוברים והשבים; או למנהטן ולגשר ברוקלין ביום מושלג.

המקומות השונים קמים לתחייה וקיימים מאוד, על נופיהם, מזג האוויר השורר בהם, והפינות השונות שהדמויות שברומן אוהבות להסתובב בהן.

את קירה, גבריאלה וז’אן מישל אנחנו מכירים מבחוץ: שלושתם מסופרים מגוף שלישי. על רון אנחנו לומדים ממכתב שכתב לבני משפחתו ואת ג’יין – ממכתב שכתבה לקליניקה חשובה וידועה בבוסטון, לשם היא מבקשת להתקבל לעבודה.

אנחנו פוגשים את כל ארבעת האנשים הללו ברגע קריטי בחייהם: כשנודע להם שחלו בסרטן, ואנחנו מתלווים אליהם בהתמודדותם הראשונית.

מה יקרה להם? האם יחלימו? מה יכול להקל עליהם ולנפשם? אמונה באלוהים? דת? תפילות? ואולי דווקא להפך, אתאיזם גמור? צמחי מרפא? יוגה? כתבים פילוסופיים? למדנות? מוזיקה? איך ישפיע האיום על חייהם על היחסים שלהם עם בני משפחתם? האם בת שכל חייה הרגישה זנוחה תזכה פתאום לאהבה? האם בעל אוהב שלם בלבו עם הניסיון שלו לשדך לאלמנתו העתידית את חברו הטוב ביותר? האם התחרותיות המובנית באישיותו של שחקן כדורסל מצטיין תועיל לו במאבק המכריע שנפל עליו פתאום, או דווקא תחליש אותו?

מה עושה להם הידיעה שמצבם קשה כל כך? האם יוותרו, וירימו ידיים, ייכנעו למוות? מדוע לא? מדוע כן? מה עושה לאדם המחשבה על כך ש”מוזיקה שיש בה כל כך הרבה יופי ושכל תמשיך להתנגן בעולם ושהוא יעזוב אותו בלי שֶׁרָוָה ממנה”? (מה עושה “לאדם”? בואו נדייק: לי. לך. לכם. לנו!)

איך בכלל נראה המאבק לא הגופני, אלא הנפשי, על החיים? ממה הכי קשה להיפרד, עוד לפני גזר הדין הסופי?

האם מכיוון ש”החיים כל כך מופרכים”, אולי גם המוות כזה, כלומר – מופרך?

ואולי מי שחולה במחלה אנושה יכול לראות את עצמו עובר מהחיים אל המוות “בשלווה” שבה הוא “עף מהאחד לאחר בגוף זר, כמו נוצה ברוח, קלה מאוד ואיטית”?

על מה חושבים אנשים ברגעי חייהם האחרונים? האם כולם רוצים שיזכרו אותם? אולי יש גם מי שמעדיפים להיכחד לעד? האם הם כועסים או משלימים, מצרים על הבזבוז שהם חווים במבט לאחור, או שלמים עם עצמם ועם כל מה שעשו או לא עשו?

מלבד ארבע הדמויות הראשיות אנחנו פוגשים לרגע קט דמויות רבות אחרות, ומבינים שמגוון התגובות והיכולות הוא אינסופי, וכמו שכל בני האדם שונים זה מזה, כך גם ברגעיהם האחרונים הם בוחרים בחירות שונות לגמרי.

תהיתי כל משך הקריאה מניין שאב יוסי סוכרי את האומץ, הכוח, היכולת, להביט כך ישירות אל תוך האימה המסנוורת, ולא להתעוור, אלא להפך – לחדד את מבטו הרואה והיודע, לספר לנו בתנופה, בדייקנות, ובהשראה, ולהעניק לנו חוויה אסתטית מופלאה.

ב־1922 פרסם הוגו בטאואר, סופר ממוצא יהודי – אבי סבו היגר לאוסטריה ממזרח אירופה והתנצר – רומן קצר שיש המוצאים בו סממנים נבואיים. ברומן מעביר בית הנבחרים האוסטרי חוק שלפיו על כל היהודים להסתלק מהמדינה.

החוק מתקבל בחברה האוסטרית בתשואות. הציבור רואה בו רק יתרונות: בתיהם של היהודים יתפנו מדייריהם. את בתי העסק המשגשגים יתפסו נוצרים שיתעשרו, כך הם בטוחים. סופרים לא יאלצו עוד להתמודד עם הצלחותיהם של סופרים יהודים, בימות התיאטרון יתפנו לטובת המחזאים האוסטרים האריים, והציבור הלא־יהודי לא יאלץ עוד להתמודד עם ערמומיותם העסקית והמעשית של היהודים. “אנחנו, הארים האוסטרים, איננו מתחרים שקולים ליהודים”, מסביר הקנצלר שמציג את הצעת החוק, שכן, הוא מוסיף ומסביר, “העם שלנו הוא עם נאיבי, רוחש אמון, עם חולמני, שובבני, עם שדבק באידיאלים שאינם מניבים פירות, עם מסור למוזיקה ולהתבוננות שקטה בטבע, אדוק ומלא כנות, טוב ושקול!”

(קשה להתעלם מהאירוניה המושחזת שטמונה בהלל־העצמי המופרך. מה חשבו הקוראים האוסטרים־אריים כשקראו את הדברים הללו? האם הזדהו אתם, בלי להבין את הסבטקסט, ובלי להתעמק בשאלה אם עם שמסלק כך אנשים מבתיהם ומארצם יכול באמת להיחשב “נאיבי”, “טוב”, “חולמני” ו”דבק באידיאלים” צרופים, מחוסרי תועלת?)

ברגע שהחוק עובר הסיפור חולף בין בתים שונים שבהם כועסים עליו ומתקוממים נגדו: במשפחה שיש בה נישואי תערובת מבינים פתאום הסבא והסבתא שיאלצו להיפרד מבתם ומהנכדים, שכן היא נשואה ליהודי. צעירה שמאורסת ליהודי ומאוהבת בו עד כלות כועסת על אביה, היועץ למלכות, שהיה שותף לחקיקה. נשים צעירות, שגברים יהודים אמידים “מחזיקים” אותן, מתאבלות מרה על אובדן ההכנסות הכספיות הצפוי להן, ומקוננות על אהוביהן האמיתיים, האריים, שאותם לא יוכלו עוד לפרנס. בקיצור, עוד לפני הגירוש בפועל, מתברר שהעניין לא פשוט בכלל.

מיד אחרי הגירוש נראה שלא הכול הולך חלק: “יש אלפי טפילים שבלי שום נקיפות מצפון לוקחים לעצמם את הנכסים העודפים של היהודים, שלא דווחו למס הכנסה, ובתמורה נותנים ליהודים פיצויים בצורת הוראות תשלום לבנקים בחוץ לארץ.”

בהתחלה נדמה שכל אלה רק “בעיות” זמניות שיפתרו עד מהרה, שכן עזיבתם של היהודים אכן מספקת סוג של שגשוג כלכלי לארים המקומיים.

אבל עד מהרה מתברר שהתוצאות החיוביות זמניות בלבד. מסתבר שבלי היהודים הכלכלה האוסטרית פשוט קורסת…

למען האמת, תיאור הקריסה הזאת היה בעיניי החלק המפחיד ביותר בספר, שכן הוא מפרט את התהליך שמתחולל במדינה שאיבדה את שפיותה. האינפלציה הדוהרת, האבטלה, העסקים שיורדים לטמיון, ההתייקרות הבלתי אפשרית של מוצרי יסוד ושל כל השירותים.

אני זוכרת היטב את מוראות האינפלציה שהייתה כאן בשנות השמונים, את חוסר הביטחון ואובדן היציבות, את החרדה הקיומית המתמדת, את הבלבול והאימה (הנה כמה דוגמאות שזכורות לי מהחיים אז: מכרתי באותה עת בית, וקניתי דירה. כשקיבלתי מהקונים של הבית תשלום בבוקר נאלצתי לדלוק אחרי מוכרי הדירה שקניתי כדי שיסכימו לקבל ממני את התשלום לפני הצהריים, לפני שהשער ישתנה והסכום שבידיי כבר לא יספיק לתשלום הנדרש! מחירים של שירותים, למשל – שיעורים פרטיים – נקבנו בדולרים. לשקל לא היה כמעט ערך, שכן הוא השתנה מרגע לרגע. כשמניתי פעם את סכום המטבעות שהצטברו בתוך קופסת מתכת שלתוכה נהג בן זוגי דאז להטיל אותן כלאחר יד התברר שבכסף שהצטבר שם, ששנה או שנתיים לפני כן היה אפשר לקנות בו דירה קטנה, אפשר היה רק בקושי לקנות עיתון!). המהלכים שהממשלה הנוכחית עושה מאיימים להחזיר אותנו אל אותו טירוף מערכות, והכלכלה היא כנראה רק היבט אחד של הקטסטרופה המאיימת עלינו.

עיר בלי יהודים – רומן על היום של אחרי מחר איננו סיפור דיסטופי, כפי שמיטיב להבהיר מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר מאירת העיניים שכתב. את מה שמתואר בו, ובמיוחד את סופו, אפשר כמעט לתאר במילה “חמוד”. בטאואר רקח עלילה קלילה, עם מוסר השכל שאינו מובלע בסבטקסט אלא נאמר במפורש ובבירור. את מה שקרה בפועל – רצח העם, השואה – לא היה יכול כנראה להעלות בדעתו. בטאואר נרצח ב־1925. בשל עמדותיו הליברליות – הוא הטיף לחופש מיני, לשוויון לנשים, ודרש לבטל את האיסור הפלילי והענישה על יחסים בין בני אותו מין – האשימו אותו ב”השחתת המוסר הציבורי”. לאחר שנרצח האשימו חוגי הימין באוסטריה אותו, לא את רוצחו, שאותו היללו וראו בו “גיבור עממי”.

הסיפור שלפנינו הוא לכאורה כתב הגנה על זכויותיהם של יהודים. מעניין מאוד לקרוא אותו ולהבין באמצעותו את רוח התקופה, בכל הנוגע לאנטישמיות שגילוייה הפרועים רק החלו. עם זאת, עלי להוסיף הסתייגות: יש לטעמי נופך אנטישמי בעצם הסיפור עצמו, שמנסה להוכיח את תושייתם הערמומית ואת כוחם הלא מוגבל של היהודים.

יהודי אחד פיקח פותר בסיפור את כל הבעיות, ועושה זאת בתככים ובעורמה. (אחד התרגילים שהוא עושה מזכיר להפליא את “ליל החניונים” שבעזרתו הופלה הממשלה בדצמבר 2020). נדמה לי שגם בעובדה המצטיירת בסיפור שלפיה היהודים הם בעצם אלה שמחזיקים בכוחם ובתבונתם יוצאת הדופן את הכלכלה המקומית, שמתמוטטת בהיעדרם, יש יותר מנופך של אנטישמיות, משהו שמזכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון: התפיסה שלפיה היהודים שולטים, גם בזכות רשת הקשרים הבינלאומית שלהם, וגם בעזרת כישרונם הרב להערים על הזולת. לטעמי כתב ההגנה לוקה ממש בעניין שכנגדו הוא יוצא… ואולי אני טועה, ולא יודעת מספיק כדי להבין שהיהודים ככלל היו באמת חיוניים כל כך לכלכלה האוסטרית…

(ומחשבה נוספת: האם כולם כאן ערים לתרומתם הכלכלית העצומה של הערבים בישראל? מה יקרה אם יום אחד יחליטו כל הרוקחים, הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, נהגי האוטובוסים והמשאיות, פועלי הבניין, ושאר נותני השירותים לשבות ממלאכתם, לזמן מה, כמחאה, או לצמיתות, כי סוף סוף יימאס להם להיות אזרחים סוג ב’?)

“פניה נקיות מאיפור”, או – “היא מטופחת”: אלה שתי קלישאות עיתונאיות מוכרות, שבאמצעותן נוהגים לתאר נשים. יש לכאורה שתי ברירות מחדל: או שהאישה “מטופחת”, כלומר – מאופרת, מתוכשטת, לבושה בבגדים שהשקיעה בהם תשומת לב וחשיבה אופנתית רבה, או שהיא… נו, הביטוי “פניה נקיות מאיפור”, שהוא בעצם סוג של יוּפֶמִיזְם למילה החותכת והלא נעימה – “מוזנחת”…

ספרה החדש של רינה גרינולד (קדמו לו החלום והבית שזיכה אותה בפרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם ופעמונים של מאי שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ’) בגידות ובגדים בוחן את הסוגיה הזאת: האם אישה שבוחרת להתלבש “נוח”, שאינה משקיעה תשומת לב במראה שלה, מסרבת לקנות בגדים חדשים ואופנתיים, לא מוכנה להתאפר, לא מתעניינת בקישוט עצמי, עלולה לאבד את אהבתו של האיש שלה, שמועד להתאהב באחרת, נשית ומטופחת יותר…?

גיבורת הסיפור (למעשה – הנובלה) היא רופאת משפחה בקופת חולים, שעובדת גם יום אחד בשבוע בחדר המיון של בית חולים. היא אישה מעשית, עניינית, כזאת שהמראה החיצוני שלה לא מעניין אותה (– לכאורה! היא אמנם לא עושה שום דבר כדי “לשפר” אותו, אבל נראה שהוא בכל זאת מעסיק אותה מאוד, כך למשל היא מקפידה להסביר לנו שאמנם איננה יפהפייה במובן המקובל, אבל גברים בכל זאת מתעניינים בה…). היא נראית בטוחה בעצמה, ומתארת את עצמה כ”רעה”. אכן, מחשבותיה יכולות להיחשב “רעות”: היא ביקורתית מאוד כלפי רוב בני האדם שהיא פוגשת, כולל מי שאמורות להיות חברותיה הקרובות, אבל מקפידה להסתיר את ה”רוע” שלה.

למעשה, הספר נפתח במשפט “תמיד יש לך משהו רע להגיד”, שאומר לה בעלה של הגיבורה, אבל מיד אחר כך הוא עצמו, הגבר שמתואר כאדם מכיל, עדין ואוהב, אומר לה משפט רע, לטעמי: “את שורטת את כל הכוסות” (בזמן שטיפת הכלים). עד כדי כך שקראתי שוב את הפסקה הראשונה כדי להבין שוב מי מהשניים הוא זה שאמור להיות זה שיש לו תמיד “משהו רע להגיד”…

עד מהרה מסתבר שהביטחון העצמי המופגן של הרופאה (שמה אינו ידוע לנו) הוא רק מראית עין. היא בעצם עלה נידף ומבוהל, תלויה לגמרי בבעלה, ומבועתת מהאפשרות ששוב אינו אוהב אותה.

גרינולד מצליחה לעורר סקרנות, ואפילו מתח: גיבורת הספר חושדת בבעלה שהוא בוגד בה. יש המון סימנים שמוכיחים לכאורה שחשדותיה מבוססים. בשלב מסוים נודע לנו פרט מעברה, משהו שקרה בילדות והיא שכחה, כלומר – הדחיקה ועכשיו נזכרה שוב – שמבהיר מניין נובעת רגישותה המיוחדת לאפשרות שהיא נבגדת. אז מה באמת קורה? הוא בוגד? הראיות הרבות באמת מוכיחות זאת? ומה יקרה לה? האם תוכל לשרוד בלי אהבתו של בעלה?

והשאלה שמרחפת מעל כל אלה: האם בגדים יפים, “סקסיים”, הם באמת מה שיכול לגרום לגבר להתאהב מחדש, או להימשך אל אישה אחרת (או אל אישה בכלל)?

ואיזו הפתעה תתגלה לרופאה בסופו של הסיפור?

מה קורה לילדה שחיה “בין אבא אלים ומתעלל לאימא שלא יכולה לשאת ביקורת ולא יכולה לספק הגנה”? איך היא מתמודדת עם משימות החיים המוטלות על בני גילה? איזו יכולת מתפתחת בה להשתלב בחברה הסובבת אותה? מה קורה לנפשה, מה צופן לה עתידה, האם תהיה לאם? ואם כן – איך תיראה אמהותה?

רוחמה וייס – חוקרת, פרופסור ומרצה לתלמוד בבלי, משוררת ופובליציסטית – היא אותה ילדה קטנה, שאביה נהג להכות אותה ולפגוע בה מינית.

פער גדול מצטייר בין הישגיה הנראים והמוכחים לבין הכאב הסמוי המלווה אותה כל חייה, שהוא אחת התוצאות הלא מדוברות של פגיעה קשה כל כך בילדות.

בגיל חמישים, כשבנה בן השמונה עשרה מחליט להתגייס לצה”ל, בניגוד מוחלט להשקפת עולמה ולאינסנטינקטים האימהיים הכי עמוקים שלה, היא נאלצת להתמודד עם ההבנה שאין לה שליטה על חייו, בחירותיו, דרכו. האימה שמא ייפגע נפשית – אם יאלץ להרוג – או גופנית, שהרי זאת דרכם של לוחמים, מביאה אותה לסוג של חשבון נפש מתמשך, לניסיון להבין איך אפשר למוסס את הכאב המלווה את חייה כל העת.

היא עושה שני דברים: מתחילה לכתוב את סיפורה של דמות בדויה – שמה הנבחר, הקונוטטיבי, הוא שלום – ובד בבד נוסעת שוב ושוב קודם כול – לקפריסין, ושנית – למנזר בפרובנס, שם היא עושה את מה שהכי מתאים ורצוי לה: מתבודדת, חושבת וכותבת.

שלום, שעליה מספרת לנו וייס, היא “היהודייה האחרונה של קפריסין”: היא חיה בקיפרוס בתחילת האלף הראשונה לספירה, הצליחה ללדת שלושה ילדים שנשארו בחיים, עד שאחד מהם, יוחנן, מחליט להיעשות חייל לוחם (כמו בנה של וייס עצמה, כמובן…). הוא מצטרף למורדים היהודים נגד הקיסר הרומי טראיאנוס.

וייס מביאה בפנינו, בקולה, את מה שידוע לה על אותה פרשה נשכחת המכונה “מרד התפוצות”, או “מרד הגלויות”, אירוע שההיסטוריה היהודית לא מרבה לעסוק בו או לזכור אותו. היא מתארת את הזוועות שעשו היהודים באויביהם: הם “אכלו את בשר אויביהם ומהמעיים שלהם עשו חגורות. הם סכו את בשרם בדם אויביהם והשתמשו בעורם של המתים כבגדים. הם שיפדו את לוחמי האויב והטילו שבויים לזירות מלחמה מול חיות טורפות”, וכן הלאה… בסופו של דבר הובסו היהודים והשורדים גורשו מהאי לצמיתות.

העיסוק בזוועות הרחוקות ההן, תיאור המאבק של שלום לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאהוב את בנה, גם אם בחר בחירה נלוזה בעיניה, נחישותה של שלום לשמור על קשר חברי אוהב וקרוב עם חברתה ושכנתה אירנה, הנמנית לכאורה עם “האויבים”, שכן היא יוונייה, כל אלה הם הניסיון של רוחמה וייס להתמודד עם ההווה, עם הבעתה מפני מה ש”צבא הגנה לישראל” או מה שמלחמה אפשרית נוספת, עלולים לעולל לבנה האהוב, עדין הנפש, לדבריה.

ויש בספר מישור נוסף, שמתרחש ממש בימינו, בקפריסין: וייס מתארת את הפרשה הזכורה לרע של האונס הקבוצתי שעברה צעירה אנגלייה: חבורת נערים ישראלים, שהגיעו לשם זמן קצר לפני שהתגייסו לצבא בישראל, תקפו אותה באכזריות, ולמרבה הזוועה, וכמו שקורה לא פעם, הרשויות ניצבו דווקא לצידם של הפושעים ואילצו את הצעירה “להודות” שבדתה את האונס. רוחמה וייס מתארת איך אפילו היא עצמה התבלבלה לרגע והאמינה לרשויות, איך התעשתה והתנערה מהבלבול, ואיך התגייסה כדי לתמוך בצעירה, ולהביא אתה תומכות רבות נוספות מישראל עד לפתח בית המשפט, כדי לתת לנאנסת את התחושה שמאמינים לה ויודעים שהיא דוברת אמת וצודקת.

מדהים (ומוכר!) איך המנגנון הפטריאכלי הדכאני מצליח להטעות אפילו את מי שאמורה לדעת היטב שהקורבן נפגעה ושהתוקפים זוכים להגנה שאינה ראויים לה.

וייס מראה את הקשר אל הפגיעה ההיא, בבית. ייתכן שרק מי שעברה את הזוועה יכולה מיד להבין אותו:

“כדרכם של מעשים כאלה, כולנו ידענו ולא ידענו על מעללי איה נאפה (ושאר עיירות הנופש בקפריסין ובאיי יוון, שאליהם טסים הילדים שלנו). הופתענו ולא הופתענו. אלא שהפעם הכול היה על השולחן. בדיוק כמו שקורה במשפחות גרעיניות שמכסות על חטאים – כולם חיים בניתוק חלקי, כולם יודעים בעמקי הלב שמשהו במשפחה מאוד לא בסדר אבל מדחיקים ובוחרים לדבר על משהו אחר; החיים הכפולים נמשכים עד שמישהי פותחת את הפה, אומרת ‘זה מה שאבא עשה לי’ ומניחה את האמת מול המשפחה. פתאום אין ברירה והמשפחה נחלקת לשניים: רוב שמתנער מהבת ששוברת את קשר השתיקה, ומיעוט, אם בכלל נמצא כזה, שמציע לה אמון ותמיכה.”

כך בדיוק. כל כך מוכר! (כל כך כואב).

וייס מחליטה ש”אני ישראלית שלא מוכנה ליישר קו עם הסיפור שמספרים הגברים בשבט שלי, שאני לא ‘נשואה’ למנהיגי השבט ואני נחושה בדעתי לערוק מהשבט לטובת הצדק. אעמוד שם ואומר לנערה הבריטית: את בת השבט שלי. לך נתונה ההזדהות שלי ותמיכתי. השבט שלי יהיה מעתה והלאה שבט הקורבנות המושתקים והמואשמים ואין בלתו”.

בסופו של הספר וייס מספרת על עצמה בגוף שלישי: “מאז ומעולם היא הייתה אישה בודדה כי הייתה לה ילדות לא מוצלחת. ילדות שיש להסתיר, להתבייש בה ולא לדבר על מה שבאמת קרה בה. מגיל צעיר החיים לימדו אותה לשתוק את הפחדים, לא לשתף, לא לדבר ולכן גם לא להתחבר. כישרונה הגדול ביותר הוא להתנתק, גם מעצמה. כישרונה הגדול ביותר הוא להיות לבד.”

אכן, לאורך הספר היא מתארת את רגעי ההתבודדות, ההתאחדות עם הטבע ויופיו. וחשבתי על כך שבעצם כתיבת הספר שלפנינו, ההתבודדות מתפוגגת: בכל פעם שהיא מתארת את עצמה מטיילת לבד ביער, מספרת מה ראתה וכמה היופי מסביבה ניחם אותה, אנחנו שוהים שם לצידה, מתאחדים אתה ומחבקים אותה, ואיזו זכות זאת, להיות עדים־בדיעבד ליופי, כמו גם לכאב.

מופלא השילוב שווייס עושה בין הכתיבה הממוארית לכתיבת הסיפור ההיסטורי המזעזע. היא נוגעת בשורשי הכאב, ומיטיבה לתאר את פרטי האימה־תוצרת־בית: את הציפייה לתקיפה הגופנית, שהיא החלק הכי מייסר, כמעט יותר מאשר התקיפה עצמה, את ההיתלשות הגחמנית מתוך העולם הילדותי המחפש לעצמו איים של שלווה והמעבר הפתאומי אל תוך האלימות שלעולם אינה מובנת וצפויה. היא יודעת, וגם כשהייתה ילדה ניסתה לדעת, שמה שקורה לה “לא קשור בה”: נפשו של אביה פצועה והוא “מוציא” על הילדה את מפחי הנפש שלו. אבל מה עם נפשה של הילדה? מדוע היא נאלצת להיות שם, מופקרת, מבועתת, מתאמצת כל הזמן לְרַצות, “להיות טובה”, למנוע את התקיפה הבאה… כמה טוב היא מתארת את הניתוק, את הדיסוציאציה, שהיא ההגנה היחידה של חסרי האונים הנתונים למרותו של תוקף חזק, ועוד של מי שאמור להיות המגן, ודווקא הוא זה שמכאיב שוב ושוב, בלי פשר, בלי סיבה.

אוי.

אוי.

(וכמה מוכר).

היו קטעים שקראתי ורציתי לחבק את רוחמה וייס ולומר לה: כולנו, כל הילדות ההן, אחיות מבחירה, גם אם לא מרצון. וכשאנחנו מדברות, אנחנו מספרות כל אחת לא רק על עצמה, אלא גם על אחיותיה.

ולהוסיף רק עוד מילה אחת: תודה!

אלקה, גיבורת ספר הביכורים הנפלא של אילנה רודשבסקי, נזכרת לקראת סופו של הרומן במילים שהיא ואביה שקלו “בתור חלופות למילה טסקה”: מילה ברוסית שאין לה, כך אפשר להבין, מקבילה ראויה ומדויקת בעברית, שכן היא מביעה שלל רגשות, כולן במילה אחת. “עכשיו כבר בטוח שטסקה היא יותר האוויר שחסר מאשר כל המילים האלה יחד,” אומרת לעצמה אלקה.

טסקה, מסבירה הסופרת באחרית הדבר, בעצם אמורה להיכתב “טוסקה”, אבל היא העדיפה את הצליל הלא מדויק, כי כך הוא נשמע באוזניה (וכך גם לא יבלבלו בינה לבין “טוסקה” של פוצ’יני).

בנעוריה התנהלה השיחה בין אלקה למקס, אביה, הציוני עד כלות, אדם ש”לא היה מסרב לשום דבר שהמדינה, בבת עינו, הייתה מציעה לו”. מקס הסביר לה שיש בעברית הכול, אף מילה לא חסרה, והיא השיבה לו במילה ההיא: “טַסקה”. מקס לא הגיב מיד. אחרי ש”חשב קצת,” הוא “אמר בהיסוס, אני חושב שאצל אבן שושן זה כיסופים או כמיהה”, ואלקה ענתה, “כן, אפשר גם ערגה וגעגועים”, והסופרת ממשיכה ומסבירה מפיה של אלקה: “אבל אין במילים האלה את ההרגשה של התסכול והמועקה והעצב והחוסר אונים”. האב משיב לה: “את יכולה להשתמש גם בעצב, ערגה וגעגועים”, ואז “אלקה חתכה חתיכה מהנקניק, הניחה אותה על פרוסה של לחם שחור, נגסה בפה מלא, אני יכולה, אבל המילים האלה הן לא טסקה”.

נראה שכדי לבטא את התחושה שמעוררת המילה ברוסית אין בררה אלא לכתוב רומן שלם. וזה מה שעושה כאן רודשבסקי, בדייקנות וביכולת סיפורית, בהומור וברגישות יוצאי דופן. היא מספרת בפרטים רבים על הגעגועים, העצב, התסכול, המועקה, חוסר האונים.

מספרת על העלייה של אלקה והוריה מברית המועצות (שעדיין לא הייתה “לשעבר”, כי הם היגרו לישראל בתחילת שנות השבעים), ליתר דיוק – מליטא.

מקס, אביה של הגיבורה, מהנדס, ואמה, סופי, מורה לפסנתר, וגם צלמת חובבת ותופרת מוכשרת. סופי מצטיינת בכל תחומי העיסוק שלה, ובמיוחד – במענה לשון חד. המשפחה הקטנה עלתה לישראל בתקווה שבתם הקטנה תגדל כאן כ”סברה”, שתהיה “נורמלית”, שכן האנושות נחלקת בעיני הוריה של אלקה לשלושה סוגים של בני אדם: הנורמלים, הלא נורמלים, ואלה שחושבים את עצמם… (למשל – כשקנתה מחשב נייד כדי לשבת לצד אמה החולה, הייתה בטוחה שבעיני הוריה תיחשב עכשיו “מישהי שחושבת את עצמה”…)

אבל לאיזו קטגוריה יש לשייך את הוריה, אלקה תוהה בדיעבד, האומנם נמנו עם הסוג ה”נורמלי”, כפי ששאפו להיות? והרי הם נעו ונדו, לא מצאו את היכולת להשתקע במקום אחד ולהצמיח בו שורשים: זמן לא רב אחרי שהתאקלמו “בעיר הצפונית” שאליה הגיעו זמן קצר אחרי העלייה הם החליטו – בעצם מקס הוא זה שהחליט! – להיות חלוצים ממש. מאחר שהמדינה כבר הוקמה,  “כבר לא נשארה הרבה שממה  להפריח”, ואת הביצות כבר ייבשו, מה נשאר לו? לעבור אל הקצה הדרום־מערבי של המדינה, להיות אחד ממקימי “העיר החדשה”. שמה לא מוזכר, אבל ברור שמדובר על פתחת רפיח ועל ימית. את ההמשך הלא אנחנו יודעים. אחרי תיאור החיים החלוציים, מעוררי ההשראה, החבריים והשיתופיים ביישוב שקדם להקמת העיר, לשם עברה המשפחה, אחרי שהקימו גם את העיר וטיפחו אותה, התרחש הפינוי מהפתחה. “התהילה סביב המעשה החלוצי  של מקס הייתה קצרה מאוד, ובניגוד למעשים חלוציים אחרים, על המעשה החלוצי של מקס גם לא כולם הסכימו מההתחלה”.

הוריה של אלקה עברו אחרי כן עוד ועוד דירות, הצפינו והדרימו, גרו כאן ושם, ושוב ושוב “הצליחו” לאבד את מעט הכסף שהיה להם. בעזרת הפיצויים על הפינוי קנו אמנם דירה, אבל את מה שנותר מהם הפסידו במשבר המניות. המדינה הפצירה אז בתושבים שלא ימכרו אותן. סופי, מאחורי גבו של מקס, חשבה שהיא “מצילה” את מה שנשאר מהכסף ודווקא כן מכרה את המניות בהפסד ניכר, ומקס אחריה הצליח לאבד גם את המעט שנותר: הוא לקח את המזומנים לחלפן כספים לא חוקי (שהרי אסור היה אז להחזיק דולרים, מי יודע אם האיסור הזה אינו צפוי לשוב בקרוב, לצד גזרות מבעיתות אחרות), וזה רימה אותו ובתמורה לשטרות שנשא בשקים, נתן לו צרורות של “דולרים” מזויפים.

אהבת המולדת המאומצת לא הועילה להם במיוחד. “כולנו כמעט הלכנו לאיבוד כאן,” אלקה אומרת לעצמה לימים. אחרי שהוריה הלכו לעולמם היא מנסה להחזיר לעצמה את העבר ומתחילה לחפש ראיות לחייהם המשותפים. בארכיון שבו מתועדים קורות היישוב בפתחת רפיח היא מוצאת רשימות של האנשים שגרו שם, אבל משום מה השמות של הוריה נעדרים. “לעזאזל, לא יכולתם לבדוק שאתם רשומים?” היא שואלת בכעס “את שני האנשים שעכשיו היו מתים עוד יותר מקודם.”

מדוע בכלל עלו לישראל? אלקה תוהה בשלב מסוים. מה הניע אותם לזעזע כך את חייהם? ואיך הם לא מבינים שזה גם הסיפור שלה? בבגרותה היא מחליטה לגור בירושלים, רק משום שהריחה שם פעם ריח של שלג, שמעורר בה זיכרונות מהעבר הרחוק. היא נאחזת בבובת גומי של קוסמונאוט שלא, היא לא הביאה אותה אתה מ”שם”, אלא מצאה אותה באיזה פח זבל דווקא “כאן”. גם היא מתגעגעת, גם אם זה למשהו שכמעט לא הכירה.

איך אפשר להתמודד עם ההבנה המאוחרת שמהמקום ההוא שאליו נדדו, בחולות רפיח, בשאיפה להיות “הראשונים” שדורכים על האדמה, גואלים אותה ובונים בה, בעצם סולקו תושביו המקוריים? האם באמת לא ידעו המתיישבים החלוציים את האמת? שלא מדובר במקום שומם ולגמרי לא מאוכלס? והרי ניצב שם קיר שאין מאחוריו מאומה, והיה שם מטע נטוש שעציו צומחים פרא, כל אלה סימנים שהיו אמורים להתריע: הבדואים שפגשו אותם בדרך אל חוף הים, גרו כאן פעם, ואז גורשו, כדי להקים את היישובים היהודיים…

אלקה (כמו הסופרת, כך הבנתי ממה שכתבה באחרית הדבר) אדריכלית. היא מתמודדת לא רק עם הבנה מאוחרת של העוולות שהייתה שותפה להן בלי ידיעתה, אלא גם עם עוולות עכשוויות: היא מנסה להיאבק בשחיתות ממסדית בוטה, למנוע את הקמתו של בית מלון על קרקע שאמורה להיות ציבורית. היא חולמת להקים שם אגם מלאכותי ופארק פורח. בשלבים הראשונים של המאבק המשפטי היא נוחלת הצלחה, אבל אט אט כל ההישגים שהיא משיגה בבית המשפט כנגד היזמים הולכים ומתמוססים. התהליך המתואר היה יכול להיות כמעט קומי, אלמלא שיקף מציאות אותנטית ומזעזעת שבה בעל המאה הוא בעל הדעה והכוח.

עם כל זאת, לבו של הספר איננו, לטעמי, סיפור ייסורי העלייה, הגעגועים, התוגה, האובדן, ה”טסקה”, אלא – האהבה העצומה, הביקורתית והסלחנית, שאלקה חשה כלפי הוריה. היא רואה את חולשותיהם ואת החוזקות שלהם, היא נאבקת בהם וכמעט בכל מה שהם מייצגים, ובה בעת שבויה בקסמם, ומצליחה מאוד להעביר אותו גם אלינו. ולכן מדובר בסיפור כובש לב.

עם כל חיבתי הרבה לספר, אני לא יכולה להימנע מכמה הערות עריכה קלות:

• במשפט “בכל צעד שעשיתי שקעתי ומשכתי את המגפיים חזרה למעלה רק בשביל לשקוע שוב” הביטוי המודגש מתורגם מאנגלית… היא הרי לא משכה את המגפיים כדי לשקוע, אלא דווקא כדי שזה לא יקרה… מוטב היה לכתוב פשוט “ואז…” וכן הלאה.
• “השדה שקצר בעצמו, גם אם היה שלו וגם אם לא, שימח אותו.” צ”ל – בין אם היה שלו, ובין אם לא.
• “ואם או בלי קשר למשבר המניות, הכסף שלהם פשוט היה שווה פחות עם כל יום שעבר”, צ”ל – ועם.
• “דרום אמריקה גדולה ממנה פי שתיים” צ”ל פי שניים.

ברגע מסוים, בעמוד 631, הספר מסתיים. מבחינתי הוא יכול היה להימשך עוד ועוד. מצד אחד התחושה הזאת מעידה על מעלותיו, אבל בד בבד גם על חולשתו, שכן מדובר אמנם בספר קריא מאוד, סוחף ומרתק ברובו, הדמויות שהוא יוצר משכנעות ומעניינות, אבל לא ממש ברור לאן הוא חותר, אף על פי שיש בסופו סגירה נאה של  של העלילות השונות.

צומת הוא סיפורם של בני משפחת הילדברנט. האב ראס הוא כומר בקהילה קטנה בפרוורי שיקגו, אשתו מריון תומכת בו, עוזרת לו לכתוב את הדרשות שלו ומגדלת במסירות, כך היא מאמינה, את ארבעת ילדיהם – בנם הבכור קלם, בתם בקי, ושני הבנים האחרים, פרי וג’דסון. למעשה אין לה מושג מה מתחולל בעולמם הנפשי והרגשי של ילדיה.

בכל פרק אנחנו רואים את העולם מנקודת המבט של אחת הדמויות: טכניקה ספרותית שאני מחבבת מאוד, כי היא מאפשרת לסופר להציג אי הבנות בתפיסה של זולתנו. למשל, כשמריון מקנאה בבתה על כך שהיא חווה אהבה ראשונה, אין לה מושג שבקי בכלל מתייסרת בנפתוליה הבלתי נמנעים של אותה אהבה; כשבקי סבורה שאחיה פרי סתם רע, מושחת ושונא, אין לה מושג שבעצם הוא מקנא בה, כי היא כל כך מקובלת ואהודה; כשראס מאמין שהוא מצליח להסתיר מאשתו עד כמה הוא נמשך לאחת מנשות הקהילה, אלמנה צעירה ויפה, אין לו מושג שמריון רואה ויודעת הכול, והוא כמובן לא יודע אילו רגשות מתעוררים בלבה בעקבות בוגדנותו הרגשית. כשקלם בטוח שאביו “נדחף” כדי להנהיג את קבוצת בני הנוער שאליה הוא משתייך, ולכן מתחלף עם המדריך, הוא לא יודע שלא אביו יזם את ההחלפה. יש אינספור דוגמאות, ואלה שציינתי הן כמובן מעין סיכומים שטחיים: הטקסט מורכב מאוד, ואנחנו, הקוראים, מלווים את הדמויות שתודעתן נפרשת בפנינו באטיות, בהדרגה ובתחכום רב.

נראה כי פראנזן בקיא מאוד בסוגיות השונות שהוא מביא בפנינו: שחרור האישה, חייהם של גייז, מלחמת וייטנאם, עושק האמריקנים־הילידים, הנזק שגורמים הסמים. אבל הסוגיה העיקרית, ליבו של הסיפור, היא עניין האמונה הדתית. כל הדמויות מתנקזות אל קבוצה בשם “צומת” (כן, היא העניקה לספר את שמו), שמשויכת לכנסייה שבה ראס פועל. מדובר על קבוצה של בני נוער, למעשה – מעין תנועת נוער נוצרית – שראס, הכומר, אמור להפעיל אותה, אבל לפני שלוש שנים הודח ממנה באקט פומבי משפיל. שלושת ילדיו הבוגרים השתייכו, או משתייכים ל”צומת”, שמשמשת מוקד משיכה משמעותי ביותר בחייהם. אבל “צומת” היא גם משל לחייהם של בני המשפחה, שכן בימים שבהם הסיפור מתחיל, בערב חג המולד של שנת 1971, הגיע כל אחד מהם לצומת דרכים בחייו. מכאן ואילך החיים של כל אחד מהם ישתנו לצמיתות.

ג’ונתן פראנזן הוא בעל מלאכה מיומן מאוד. הרומן גדוש בפרטים יפהפיים, שלא יכולתי שלא להתעכב עליהם. למשל: אחד מבני המשפחה מוצא את מקום המסתור הביתי שבו מחכות המתנות לחג המולד, עוד לפני שנעטפו: “הוא פתח את דלת הארון וכרע על ברכיו. עירומן של המתנות על רצפת הארון היה אות מקדים עצוב לעתיד העירום הצפוי להן, לאחר התהילה הקצרה, הכוזבת, כשהן עטופות.” כמה יפה!

הנה עוד דוגמה: בפרק המוקדש לתודעתה של בקי מסופר על כך שאבי המשפחה החליט להתחיל לצאת אתה לטיולים בטבע, במקום עם קלם, בנו הבכור, כפי שנהג לעשות בעבר. “מבחינת קלם, הכול בחוץ היה הרפתקה – גפנים שאפשר להתנדנד מהן, בארות ישנות שאפשר להשליך לתוכן אבנים ולשמוע את הקול, נדלים איומים שאפשר לגלות מתחת לסלעים, תרמילי זרעים שאפשר להריח ולפתוח, סוסים שאפשר לפתות בתפוח. בשביל אביה הטבע היה רק דבר מפואר אך נטול פרטים שברא אלוהים. הוא דיבר עם בקי על ישו, וזה גרם לה אי נוחות, והוא דיבר אתה על חייהם הקשים של האיכרים המקומיים, וזה היה מעניין יותר אך אולי לא חכם כל כך מצידו.”

מדהימה יכולתו של פראנזן לאפיין את הקולות השונים של בני המשפחה, אף על פי שהרומן נכתב בגוף שלישי, של מספר “כל יודע”. למשל – את הציניות של פרי בתחילתו של הרומן: “פרי עצמו עדיין לא שמע מאלוהים; אולי הקווים מושבתים, או אולי משום שאין אף אחד בקצה השני,” ולעומתה – את הקדחתנות ההזויה שלו לקראת סופו של הספר. פראנזן מיטיב לאפיין את התשוקה המטורפת שראס בוער בה; את התסכול המר של מריון מכך שהשמינה ואיבדה את יופייה; את האהבה העמוקה, המעט חריגה אולי, של קלם לאחותו.

כל אלה מרתקים ומושכים מאוד לקריאה.

אבל לצד השבחים, אין ברירה, אני חייבת לציין את הבעיה החמורה שמתעוררת בקריאת הספר בעברית. למרבה הצער, התרגום רצוף תקלות. העברית קשה לא פעם לקריאה, לפעמים ממש לא מובנת, לפעמים “תרגומית” מאוד. הנה כמה דוגמאות:

“להפגנה נגד המלחמה באביב של השנה הקודמת הוא עיצב סמל שלום מסרט בידוק והדביק אותו על גב המעיל”. לא הבנתי. סמל שלום מסרט בידוק? למה הכוונה?

“היא שנאה לרוץ, שנאה את חבטת הבשר העמומה של איבריה הכבדים כלפי מטה, אך כשפנתה לשדרות מייפל התחילה לרוץ בצעדים קצרים ושטחיים, שהדעת נותנת ששרפו קלוריות רבות יותר מהליכה ליחידת מרחק.” כל כך מסורבל ותרגומי! (אולי: שמן הסתם שרפו יותר קלוריות מאשר בהליכה.)

“מריון לא הייתה בטוחה אם הקסם של אורות חג המולד בלילה די בו לקזז את כיעורם של הקישוטים בשעות האור, שהיו רבות. גם לא הייתה בטוחה אם התרגשות הילדים מקישוטי חג המולד די בה לפצות על העבודה המונוטונית וחסרת הקסם הכרוכה בהכנתם בשנות בגרותם, שגם הן היו רבות.”  הצעה עריכה שלי: “לא היה ברור למריון אם די בקסם של אורות חג המולד כדי לעמעם את כיעורם של הקישוטים בשעות האור הרבות, ואם התרגשותם של הילדים למראה הקישוטים מפצה על כל העבודה החדגונית וחסרת הקסם – “(מכאן ואילך לא הבנתי מה בעצם כתוב, ולכן לא יכולתי להציע תיקון אפשרי).

“הוא היה כמו תא וידוי מודרני” אפשר ומוטב “הוא דמה לתא וידוי מודרני”.

“[…] ושם גדלה מריון כילדה עשירה (לזמן מה)” – במשך זמן מה.

בקי שומעת את עצמה שואלת שאלה, אבל בעברית נכתב – “אמר מישהו בקול רם” (באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר ונקבה, somebody asked…)

“נשימותיה נודפות ריח יין”, בעברית הייתי כותבת – “פיה מדיף…”

“הוא הרגיש שמריון נעשית אבן ריחיים. הוא העדיף את ההתרגשות של תשומת הלב שזכה לה מהזן החדש של הנערות באחווה” – כל כך מסורבל! כל כך תרגומי!

“בחדר האוכל עומד “ריח חריף מבעירה של פחיות חימום מתחת למחבת…” פחיות חימום? מה זה?

“עשן הסיגריות החמיר את האסתמה של ג’ימי, והגובה הרב פגע בטעמן”. הגובה הרב? לא מבינה.

“אני חולמת על בוטני הבירה במזוודה שלי.” בוטני הבירה? מה זה?

“מהשמים המלוכלכים הגיחה אנחה חלשה של תעשייה, מהעצים צרצר קיק אגוזים.” תעשייה? למה הכוונה?

“הבחור צלוק הפנים” – צלוק הפנים? מדוע לא בפשטות “שפניו מצולקות”?

“הציפייה למזג אוויר של סוודר בוויסקונסין” – מזג אוויר של סוודר? אולי – מזג אוויר שמחייב (או מצריך) סוודר?…

Whipped cream בעברית – קצפת. לא “חמאה מוקצפת”.

דשא רטוב שגונו emerald הייתי מתרגמת – אזמרגד, מילה שמשמרת את הצבע הירוק, במקום המילה “ברקת” שהיא נכונה, אבל מחמיצה את העיקר בתיאור.

מה הם “מכנסי הדנגרי”? אני משערת שבאנגלית נכתב dungarees, שפירושם פשוט – סרבל.

הדוגמאות שציינתי הן רק קצה הקרחון. הן אולי נראות קטנוניות, אבל הן משקפות את רוח הדברים: תרגום שעדיין נזקק לעריכה רבה.

עם זאת, וחרף ההסתייגויות, עלי להדגיש כי נהניתי מאוד מקריאת הספר.

פעם כשאחד הנכדים היה כבן שנה וחצי, אולי קצת יותר, הסבנו את תשומת לבו לשקיעה, ולחושך שירד על העולם בעקבותיה. הפעוט נחרד. שוב ושוב מלמל בדאגה: “אין שמש! אין שמש!” ולא ידע את נפשו מרוב דאגה. הבטחנו לו חזור והבטח שהשמש תזרח שוב, “מחר יהיה בוקר, השמש תחזור, יהיה אור!” אמרנו לו, אבל הוא נרדם מודאג, רק כשהשכים קום, עם עלות השחר ונוכח שאמת דיברנו, נרגע.

לא יכולתי שלא לחשוב אז על אבות אבותינו הקדמוניים, ועל הדאגה שחשו כנראה כשנכחו גם הם בהיעלמותה של השמש, ועל ההקלה שהתעוררה בלבם כשראו, כמו הפעוט שליווינו את מצוקתו ואת שמחתו, שהשמש חזרה. עד מהרה – כך אני מדמיינת אותם – למדו שיש קביעות במעברים השמיימיים, לא רק היומיים אלא גם החודשיים – הירח מתמלא ומתמעט, והשנתיים – עונות השנה חוזרות על עצמן ואפשר כנראה להתחיל לסמוך עליהן… 

ספרו האחרון של קאזואו אישיגורו, קלרה והשמש מתחזה לרומן עתידני, מעין “סיינס פיקשן” (המונח העברי – “מדע בדיוני” מאוס בעיני). הוא נראה קצת רלוונטי לימינו, ולהתפתחויות המסעירות בתחום הבינה המלאכותית. האמנם התפתחה תודעה של ממש בצ’טבוט של גוגל, כפי שטען ביוני 2022 מהנדס בחברת גוגל? (החברה הגיבה בפיטוריו של האיש, והסבירה שהוא מדבר שטויות…).

מאז אותה ידיעה שעלתה לכותרות צצו תוכנות כמו ChatGPT או Bing AI chatbot שמאפשרות לנהל “שיחה” לכאורה קוהרנטית ויצירתית, ויכולות גם לכתוב למעננו “עבודות” או טקסטים, כמו זה של הנאום שנשאה ח”כ שרן השכל בפברואר 2023, לדבריה את הנאום כולו כתב בעבורה ChatGPT.

ברומן של אישיגורו הטכנולוגיה התפתחתה עד כדי כך, שרובוטים משוכללים ביותר נבנים כדי שישמשו כ־”AT” (באנגלית), ח”א בעברית: ראשי תיבות של המונח הממוצא, כמובן, חבר או חברה אוטומטיים. 

הרובוטים מפותחים עד כדי כך שהם נהפכים במציאות של הספר ליישויות כמעט אנושיות. המשפחה שאליה הם מגיעים מקפידה לנהוג בהם בנימוס ובהתחשבות, (אם כי יש גם פה ושם בני אדם שמתנגדים להם, מכנים אותם “מכשיר”, מסרבים לפנות אליהם בשמם וכועסים כשהם תופסים את מקומם של בני אדם, בתיאטרון למשל). הם עצמם, אותם חברים אוטומטיים, כפי שאנחנו לומדים מתוך תודעתה של אחת מהם, קלרה, שהסיפור מסופר מפיה בגוף ראשון, מעוניינים רק בדבר אחד: להיטיב עם בני האדם, במיוחד עם הילד או הילדה שהם משמשים להם ח”א.

אי אפשר כמובן שלא להיזכר בשלושת חוקי הרובוטים שניסח אייזק אסימוב, אחד מבכירי הסופרים של הסיינס פיקשן, ומראשוני הכותבים בסוגה:

1. “לא יפגע רובוט לרעה באדם ולא יאפשר למחדל לפגוע בו”.
2. “רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, בתנאי שאינן סותרות את החוק הראשון”.
3. “רובוט חייב להגן על קיומו, בתנאי שהגנה זאת אינה סותרת את החוק הראשון או השני”.

קלרה אכן מצייתת לחוקים של אסימוב (הם אינם מוזכרים בסיפור, אבל התנהגותה מעידה כי תוּכנתה לכך). בכל אינטראקציה עם בני אדם היא מקפידה לשמור על שלומם ואפילו על נוחותם. אם למשל נאלץ מישהו לזוז ממקומו כדי לאפשר לה לעבור, היא עושה הכול כדי שזה לא יקרה, ושהיא לא תטריד אף אחד. היא מרבה להחניף לבני האדם, אומרת להם תמיד רק מה שיכול לשמח, להרגיע, לפייס ולעודד אותם, ולעורר בהם תקוות.

היא עד כדי כך משוכללת, שהיא מפתחת תיאוריות ומחשבות “יצירתיות”. מאחר שהיא פועלת על כוח סולרי, היא סוגדת – ולא, זאת לא מילה מוגזמת! – לשמש, ורואה בה כוח מחייה ומרפא. כאן נזכרתי בנכד אחוז האימה, שמא השמש נעלמה לעד. 

כי קלרה בטוחה שהשמש יכול להיטיב עם בני האדם. (ברומן השמש היא בלשון זכר, אף על פי שבאנגלית היא נטולת מגדר, היא “it”. מאחר שקראתי את הרומן באנגלית, תהיתי איך התמודדה המתרגמת, דבי אילון, עם הסוגיה). כדי שזה יקרה קלרה פונה אל השמש, ומבקשת ממנו עזרה, למעשה – מתפללת אליו ומתחננת! היא אפילו בטוחה שאם תקריב משהו מתוך “גופה”, תצליח לרצות את השמש ואז “תשיג” ממנו סיוע והצלה… כמובן שההאלהה של השמש אינה רעיון חדש. במצרים העתיקה האל רע שימש כאל השמש, במיתולוגיה היוונית והרומית – אפולו והליוס, וגם במיתולוגיות של עמים אחרים יש שלל אלי שמש. 

קלרה סוגדת לו באמונה שאפשר לראות בה דת. מעניין החילוף בין הלהט האמוני של קלרה הרובוט, לבין הציניות הקונקרטית של בני האדם, שאינם מבינים כי אי אפשר להחליף לחלוטין בין רובוט לאדם. המילה נשמה לא מוזכרת, אבל קלרה חשה בקיומה. בשלב מסוים כמה מהם מתכננים להשתמש בקלרה הרובוטית כתחליף אפשרי לדמות אנושית. הם רוצים להטיל עליה ללמוד את אישיותה ואת דמותה של צעירה אנושית חולה מאוד, ואז, אם אותה בת האדם תמות, קלרה אמורה למלא את מקומה. 

הם לא מבינים את מה שקלרה יודעת: שיש בבני אדם משהו שרובוט לא יוכל לקלוט ולייצג עד הסוף. קלרה קולטת שבני האדם ייחודיים כי בני אדם אחרים אוהבים אותם ורואים בהם צדדים שאף רובוט לא יוכל לחקות.

חרף כל דבריי עד כה, אלה שמעידים לכאורה על הנאתי מהקריאה, אני חייבת להודות שלא רק שלא נהניתי מהספר, אלא ממש סבלתי ממנו. בדרך כלל אני לא מאלצת את עצמי לקרוא. אם משהו מטריד, מרגיז, משעמם, לא משכנע, אני מרפה ועוברת לספר הבא.

את קלרה והשמש המשכתי בכל זאת לקרוא, כי ברגעים מסוימים חשבתי שמדובר בסופו של דבר באיזושהי אמירה כוללת, רחבה ואולי אפילו מעניינת, על מהותה השקרית של האמונה. על כך שבני האדם פונים ומדברים, כמו שקלרה עושה, אל גוף שמימי אדיש ומרוחק, שאינו שומע אותם ואת תפילותיהם. חשבתי שאישיגורו רוצה לספר לנו על תמימות, על רמייה עצמית, על קוצר יד, על מחשבות שווא, על טעות נוגעת ללב. חשבתי שקלרה תתפלל אל השמש, תדבר “אליו”, ותתפקח אחרי שתיווכח שהכול אשליה אחת גדולה.

אבל למרבה הפלא, “מזימתה” של קלרה דווקא מצליחה. אז מה מבקש הסופר להראות לנו? שכוחה (כוחו…) המרפא של השמש נתון למשא ומתן? שאפשר לבקש ממנה (ממנו) עזרה, והיא תיענה? שקלרה ההוזה במחשבות שווא בעצם צודקת? 

חשתי כל זמן הקריאה במין צרימה לא נעימה ומציקה. לא מהסוג שמעניק תובנות ראויות, אלא יותר בכיוון של – מה אתה בעצם רוצה מהחיים שלי, מר קאוזו? במיוחד מכיוון שהיו לאורך הסיפור הרבה קצוות חוטים שהושלכו לעבר הקורא אבל נשארו פרומים ומיותרים. כל מיני פרטים שקיומם לא השתלב עם המכלול. כל מיני התחלות בלי המשכים. היה רגע שבו אמרתי לעצמי שאישוגורו כתב כך בכוונה, כדי לעורר בנו את החוויה המקוטעת, הלא מגובשת, של קלרה, אבל לא. להערכתי זה לא נעשה בכוונה, אלא מתוך רשלנות ואולי הזדרזות יתרה בכתיבה. אולי עורך טוב היה יכול להסב את תשומת לבו לריבוי הפרטים שלחלקם אין בסופו של דבר משמעות. אולי סופר במעמדו של אישיגורו – זוכה פרס נובל לספרות ב־2017 – כבר לא מתייעץ עם אף אחד. וחבל. 

כל כך אהבתי את ספרו כשהיינו יתומים, אבל קלרה והשמש ממש עשה לי רע. מצטערת…

אל הסופרת הסינית־אמריקנית איילין צ’אנג הגעתי לגמרי במקרה. קורות חייה, כפי שהם מתוארים בערך על שמה בוויקיפדיה, עוררו את סקרנותי. בין היתר נכתב עליה כי שמה “מופיע ברשימת ארבע הנשים הסיניות הגאונות” (Lin Shan, Lv Bicheng, A Woman Genius, Beijing: Jilin Publishing Group Ltd., 2012).

אף אחד מספריה של צ’אנג לא ראה אור בעברית (אולי הגיע הזמן שיחליטו באחת מההוצאות לאור בארץ לתקן את המעוות?). ולכן פניתי אל האתר של אמזון, והחלטתי להתחיל עם הרומן שלה שזכה שם להכי הרבה תגובות וכוכבים.  

Half a Lifelong Romance  – “רומן שנמשך מחצית מהחיים” הייתי אולי מתרגמת את שמו לעברית – הוא סיפורם של מָנְזֶ’ן גוּ, צעירה חרוצה וחביבה מאוד, שאחותה מָנְלוּ נאלצת לעבוד כנערת ליווי (בסיפור היא מכונה “taxi dancer” – ביטוי שפירושו – אישה שגברים שוכרים אותה כדי שתרקוד אתם, אבל ברור לגמרי שהיא נוהגת לספק לגברים יותר מאשר סתם ריקודים), ושל שִׁיז’וּן שֶׁן, שעובד ביחד אתה באותו מפעל. צעיר נוסף, שׁוּהוּי, הוא ידידו הקרוב של שִׁיז’וּן. שׁוּהוּי מארח את חברו בבית הוריו שבשנחאי, שכן שִׁיז’וּן מגיע מעיר אחרת, ננקינג, שם גרים בני משפחתו. שִׁיז’וּן, מָנְזֶ’ן ושׁוּהוּי נוהגים לצאת בהפסקות הצהריים, לאכול ולטייל ביחד, אבל כעבור זמן מה שיז’ון ומנז’ן מתאהבים. האם אהבתם תתממש? האם יצליחו להתחתן, להקים משפחה, להיות מאושרים ביחד?

הרומן עתיר תפניות שנובעות מתקלות שונות, בדומה לאלה שמתרחשות ברומיאו ויוליה של שייקספיר: מכתב שלא מגיע ליעדו, אי הבנות מזעזעות, חוסר תשומת לב רגעי לפרט משמעותי, כל אלה חורצים גורלות. 

בהקדמה לרומן נכתב כי מאז מותה של צ’אנג ב-1995 זכה הרומן בהונג קונג, סין וטאיוון לעיבודים רבים בקולנוע, בטלוויזיה, ואפילו כמחזמר.  

קל להבין מדוע: מדובר בסיפור רב עוצמה, שפרטיו הרבים מצטיירים לעיני הקורא כאילו הם מתרחשים לא רק בעיני הרוח אלא במציאות ממש. צ’אנג מתארת הכול בפרוטרוט: צבעים, ריחות, צלילים, ולא פעם מוסיפה הערות שנראות כמעט כמו הוראות בימוי. אנחנו שם, עם הדמויות, בתוך העלילה, חיים אותן ואִתן. הכול מתקדם בקצב איטי, מתוך התמסרות מלאה להתרחשויות. אנחנו לומדים לאהוב את בני הזוג ומשתתפים בכל לבנו עם מה שקורה להם.

צ’אנג ידעה היטב על מה היא כותבת שכן חייה היו ההשראה למה שקורה לשִׁיז’וּן ולמָנְזֶ’ן. כך למשל מספרים לנו בהקדמה שהסופרת סבלה מאלימות מצד אביה, שכלא אותה פעם בחדרה במשך שנה שלמה. אחרי שחלתה במחלה קשה היא הצליחה להימלט אל בית אמה, בעזרתה של משרתת שחסה עליה. כשקוראים את הסיפור אפשר לחוש בהזדהות של צ’אנג עם מה שמתרחש בסיפור שכתבה.

לא מפתיע לגלות שכמו ספריו של דיקנס בשעתו, גם הרומן שלפנינו התפרסם בהמשכים בכתב עת בסין: המתח נשמר לכל אורכו של הסיפור, ואף הולך וגובר, עד לסופו המרטיט. הדמויות עוברות תמורות רבות, וגם צירופי המקרים שמתרחשים בו משרתים היטב את העלילה: מקרבים בין הדמויות, מרחיקים אותן אלה מאלה, משקפים באמצעותן אמיתיות חברתיות ופסיכולוגיות שצ’אנג מבקשת להסב אלינו את תשומת לבנו. 

בסיפור המקורי, כך כתוב בהקדמה, החליטו הדמויות לקראת סופו של הרומן החלטה פטריוטית: לאחד כוחות כדי לבנות את ארצם מחדש. יש לזכור שצ’אנג פרסמה את הרומן לראשונה זמן קצר אחרי שהקומוניסטים השתלטו על שנחאי, שם מתרחשת עלילתו, בין השנים 1931 ו-1945. כעבור כעשרים שנה ערכה צ’אנג את הרומן ושינתה את סופו. הגרסה המתורגמת לאנגלית היא המאוחרת יותר. 

מעניין מאוד ללמוד על אורחות החיים המתוארים ברומן. איך נראו חיי היומיום במעמד הביניים בסין? לא של העשירים המופלגים, אלא של אנשי מעמד הביניים, שבכל זאת היו להם, כמעט כמובן מאליו, משרתות, (והן משחקות תפקיד משמעותי בעלילה). איך נהגו לבלות? איך התחתנו? מה אכלו? איך נראו הבתים שלהם? “בשנחאי, כשכמה משפחות גרות בבניין אחד, הוא נהפך לגרסה מאונכת של החצרות המבולגנות האופייניות לבתים בצפון.” מה לבשו? “שׁוּהוּי לבש חליפת עסקים מערבית מסודרת כל כך, עד שאיש לא היה מעלה בדעתו איך הבית שלו נראה.” איך פנו זה אל זה? “הם דבקו במנהגים הנושנים. מי שמבוגר ממנה פנה אליה בכינוי ‘אשתו של יִימין הקטן’, ואילו הצעירים ממנה כינו אותה ‘הגיסה הבוגרת.'”

עם זאת, ברור לגמרי שבבסיס, בעיקרם של הדברים, הרגשות שצ’אנג מתארת זהים בקרב כל בני האדם, בכל מקום שבו הם גרים. כן, גם בסין…:

“עצב עמוק ושמחה גדולה דומים זה לזה, כי שניהם מצריכים התרחקות מהזולת.” 

“לא עלה בדעתו שהימים שבהם חיכה וציפה למשהו יתגלו בדיעבד כימים המאושרים ביותר שהיו לו בחברתה; שהשחר לא יזרח לעולם על יום השבת שלהם.”

“כשהוא נכסף אל המתים, הוא יכול גם להביע את אכזבתו מהחיים.”

“היא עדיין לא הבינה באותו שלב שהעניים מוכנים מאוד לעזור זה לזה בשעת צרה; מאחר שהם נתונים לחסדיהם של כוחות הטבע, הם לא יכולים שלא להזדהות מיד עם מישהו שנראה במצוקה. אהדתם איננה זאת של העשירים, שהצטמקה מרוב הסתיגויות ומעצורים.”

אפשר כמובן להמשיך ולצטט, עוד ועוד, אבל מוטב פשוט לקרוא את הרומן.

למרבה הצער הוא מיועד כרגע רק למי שנוח לו לקרוא אנגלית. או סינית. והוא מומלץ מאוד!

ספרו החדש של ישי שריד הוא רומן דיסטופי, כמו שהיה השלישי, שסיפר לנו איך יראו חיינו כשיקום בית המקדש השלישי. האם הוא חוזה את העתיד, או בעצם מספר לנו על המציאות העכשווית, הנסתרת מעיני רבים (עדיין)?

גם מגלה החולשות כמו חלק מספריו הקודמים של ישי – למשל, מפלצת הזיכרון  שעוסק במסעות בני הנוער הישראלים לאתרי השמדת היהודים בפולין, ומנצחת שמטפל בפרה הקדושה הישראלית, הלא היא השירות בצה”ל – עוסק בנושא נתון, ששריד ביקש לבחון אותו ולחשוף את שלל היבטים הכרוכים בו. במגלה החולשות מפתח שריד סוגיה שעלתה לאחרונה לכותרות: זאת של החברות הישראליות שמוכרות לכל דיכפין ציוד ופיתוחים משוכללים המאפשרים ללקוחות להאזין בסתר למי שהם מכנים “אויבים”.

בספרו של אדוארד סנודן האמת נחשף לעולם קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם על אזרחי ארצות הברית. מה שסנודן סיפר בספרו מזעזע ומבעית, ולא מדובר בבדיה, אלא בעובדות שהאיש נחשף אליהן במהלך עבודתו ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

נראה כי ישי שריד קיבל את השראתו לא רק ממה שסנודן גילה לעולם, אלא גם מידיעות חדשותיות כמו למשל – פרטים על חברת NSO, שהודו ממש לאחרונה: “יתכן ש-NSO ממשיכה למכור את מוצריה ל’גורמים בעיתיים'”. 

מי הם “הגורמים הבעייתיים”? לא צריך להרחיק לכת כדי לנסות ולנחש: משטרים רודניים אפלים, שנעזרים ביכולת להאזין לטלפונים פרטיים, לצפות במסכיהם ולדלות כל פריט מידע שטמון בהם. שריד מתאר איך הדברים נראים – או יכולים להיראות – בפועל.

גיבור ספרו הוא זיו, צעיר מוזר, כנראה על הרצף האוטיסטי, ששירת בצה”ל בתפקיד שהכשיר אותו לפצח כל הגנה ממוחשבת. זיו מצטיין בתחומו, ומיד אחרי שהוא משתחרר מהצבא הוא זוכה להזמנה מפתה לעבוד בחברה שמוכרת ציוד האזנה לארצות זרות.

זיו בודד מאוד. הוא משתוקק לחברה אנושית, כָּמֵהַּ לקשר עם אישה, מתאהב בכל מי שמתקרבת אליו – בין אם מדובר בצעירה בת גילו, ובין אם זאת אישה מבוגרת יותר. אל כולן הוא נמשך, את כולן הוא מבקש להרשים, ואין לו מושג איך ליצור קשרים עם הזולת, לא רק עם נשים. הוא אפילו מגיע למצב שהוא מפחיד עוברת אורח ברחוב, פוסע בעקבותיה עד שהיא מרגישה מאוימת. האם הוא תמים ולא מזיק?

הוא תמים, אבל מפחיד ומסוכן באמת, ובלי לדעת שהוא כזה. שום מחשבה ביקורתית לא עולה על דעתו כשהוא מגיע למדינה רחוקה, רואה שם גופות של אנשים שהוצאו להורג – המערכת שהוא מתקן ומשכלל היא זאת שמאפשרת לשלטונות לתפוס את הקורבנות הללו. זיו לא מטריד את מוחו בשאלות מוסריות. אין לו מושג מה ההבדל בין טוב לרע. הוא מכונה משוכללת ביותר, שיודעת לזהות תקלות במחשב ולתקן אותן. הוא לא מהסס למלא את המשאלות של נציגי השלטון בארץ הזרה שאליה הוא נשלח, ומאפשר להם למשל לחדור לתוך כל הטלפונים הפרטיים במדינה ולהחדיר לתוכם מידע, או לזהות פליטים שמנסים לעבור את הגבול. די לו בכך שהבוס שלו בארץ מאשר, והוא כבר פועל, מסדר ומאפשר כל גחמה, ומצפה רק שיכירו ביכולותיו ויתפעלו ממנו. גם כשהוא יוצא עם מפעיליו המקומיים לשטח ורואה כיצד הורגים נער צעיר שניסה לחצות את הגבול ביחד עם הוריו ואחותו הקטנה, ונתפס רק “בזכות” יכולותיו המקצועיות של זיו, הוא לא נחרד ולא מתקומם.

המקום היחיד שבו מפעילים אותו רגשות אנושיים הוא הקשר שלו עם אחותו, שכלפיה הוא מרגיש אשם. אמנם יש לו סיבה, פעם אחת בילדותו עשה טעות חמורה שנוגעת בה. הוריו מקפידים לטפח את תחושת האשם והאחריות שהוא נושא כלפיה.

הספר מפחיד. לא קל לקרוא על כל מה שיכול לקרות בתחום האזנות הסתר, ואולי כבר קורה בפועל. מי מאזין לנו? מה יודעים עלינו? איך אפשר להשתמש במידע הזה כדי להזיק לנו? מי מחזיק ביכולת המפלצתית הזאת? מה מעוללים ברחבי העולם עריצים שכלי הנשק רב העוצמה הזה הופקד בידיהם?

קריאת הספר השלישי הדירה שינה מעיניי. ועכשיו מצטרף אליו גם מגלה החולשות. מצד אחד – חשוב לדעת ולהתעמק בהשלכות שמביאה אתה הטכנולוגיה המשוכללת הזאת. מצד שני – מבעית!

לילה ראשון

“באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה’מינֶט מוֹטֶל’. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון ‘קינוקוּנִיה’, ‘המיקאדו’, מלון ‘אוגאווה’. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, ‘הגיע הזמן.’ הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. ‘את מאושרת עכשיו?’ הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו ‘לא, בבקשה.’ הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות.”

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג’ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו “על הנייר” לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר (“גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות”). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או “מעניקות” להן שם חדש: “הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל.”  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: “הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר.” היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: “אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי.” בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: “הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. ‘סליחה,’ אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'”

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות “להסתדר”, לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic

“ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת.”

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – “לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת”. ידיו מועכות וצובטות את גופה, “את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו”, הוא מחכך בה “בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים”, והיא המומה מ”לשון של מישהו” אשר “מטיילת לה בתוך הפה.”

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר “לאחרים”, כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. “רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו”, נהג לומר לה, וגם, “הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב.”

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, “מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה”, כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… “נו מה, את ילדה קטנה?” היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא “מגייסת” עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא “העלילה” על המורה “דברים איומים”. ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, “לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה.” לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה”פרשות” הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן “סיפור אהבה” עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: “אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?” (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג’מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – “תישני, תישני”. כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: “אבל מה יכולתי לעשות?”***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.

מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג “סופרת ספרים” נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה “עולה חדשה” מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל “השתלטה” עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב “יפה”… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם (“מחכים לגודו” לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… “אמתכן הנאמנה”, “לטרוף את החיים”, “מציאוֹת לא נורמליות”, ו”הצלחה לא נורמלית”, “צברתי חוויות בלי סוף”, “שיא השיאים”, “השתפשפתי כהוגן”, “חברה’מנים”, “האינפלציה כאן זה משהו נורא”, “חבורת קצ’קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה”, “הילדים פורחים”, לצד “ועוד ידנו נטויה”, “לא מיניה ולא מקצתה”, “עושות חיל”… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: “התקפת לב” במקום התקף לב… “זה עולה ביוקר”, במקום “זה יקר”… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו “יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה” או “הגעתי אל המנוחה והנחלה”, כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא “תת־רמה. שום עומק”, ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה “פשוט פנטסטי”, כשהיא מספרת איך “טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה”, או אומרת על עצמה שהיא “חמושה בעט ובפנקס”, עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ’קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ’קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית “מהסרט של היצ’קוק על הציפורים”: גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר “מכר מאות עותקים” באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!

איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ’זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.

Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.

באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.

אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).

השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.

אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.

כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.

לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.

שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.

המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ’רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: “הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…” הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש”אין סכנה לציבור” רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי “בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב.”

ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. “כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה.” העולם, הוא מסיק כילד, “אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן.” המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…

אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.

בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. “העולם יהיה עכשיו טוב יותר,” הוא אומר לעצמו, “רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…”

כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.

ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.

יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.

האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?

מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים “משתמשים” בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?

מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא “שאל” מג’יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).

נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את רומן הביכורים שכתבה לימור מרגולין־יחידי, מי שהייתה בעברה שופטת בבית משפט השלום בתל אביב, הרגשתי שאני “בידיים טובות”. היה לי ברור שהמספרת תוליך אותי בבטחה לכל מקום שאליו היא רוצה שאגיע, שהיא יודעת את הדרך, ושאני יכולה לתת בה אמון.

לא טעיתי. הרומן לים אותו הריח הוא בעיניי ספר חשוב, אולי במיוחד בימים כאלה, כשהגזענות בישראל מתגלה במלוא כיעורה, וזוכה למקום של כבוד בהסכמים קואליציוניים מבעיתים (למשל: סעיף מזעזע, בלתי נתפס, שמעורר מחשבות עגומות על זמנים ומקומות ש”אסור להשוות” אליהם, האומר כי בתי עסק פרטיים יוכלו להימנע ממתן שירות בשל אמונה דתית). קראתי קצת על מרגולין־יחידי והבנתי שהיא זכתה בשנה שעברה, 2021, “בפרס ע”ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב”. הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בעשייתה המבורכת.

אבל קודם כול יש להדגיש: מדובר ביצירה ספרותית משובחת. מרגולין־יחידי מעצבת את הדמויות שברומן בקווי שרטוט מהירים: כמה אפיונים, כמה נקודות ציון בחייהן, והן מצטיירות לעינינו, חיות ומשכנעות.

העלילה נעה ביניהן, ובין השנים, מתרחשת לסירוגין ב־1948, 1947, 2010, 2008, 2004, עוברת ושבה, מתקדמת בזמן ונסוגה, ומספרת לנו על חייהם של בני שתי משפחות: רביב ועות’מן, שאינם יודעים, וכנראה שלעולם לא יגלו, מה הקשר הסמוי, הסודי והעמוק, המחבר ביניהם, ועל האופנים השונים שהמציאות המקומית השפיעה על חייהן ועל גורלם.

בחלקו האחרון של הספר מראה לנו מרגולין־יחידי איך התרחשה הנכבה הלכה למעשה. מה קרה לאנשים, חלקם אמידים, בעלי נחלה ורכוש, איך נפרדו, במקרה של המשפחה שאותה אנחנו מלווים, לא רק ממעמדם בחברה, שנתפס בעיניהם איתן ובטוח, אלא גם מבית המידות שבו חיו, אחוזה מפוארת ששימשה בחלקה כבית הארחה יוקרתי, ובו מבשלות ומנקות ואומנות לילדי המשפחה. איך נהפכו ביום אחד לפליטים חסרי כול. עד לתיאור היום שבו נסו אל מחנה האוהלים שהוקם בעזה למען הפליטים, הספקנו להיקשר אליהם, הכרנו את חייהם הנינוחים ביפו (“יאפא” בפיהם), התפעלנו מביתם המפואר השוכן בתוך פרדס ומהנופים שבהם חיו בבטחה.

בקטעים הקרובים יותר להווה אנחנו לומדים להכיר את צאצאיהם של אותם פליטים, לומדים מה קורה להם עכשיו ומה הם יודעים על העבר של בני משפחתם.

בהווה אנחנו פוגשים גם את הדמויות של בני משפחת רביב – את אפרת, אונקולוגית ילדים ומנהלת מחלקה בבית חולים, את יעל אחותה שהתאלמנה זמן קצר אחרי שהיא ובעלה רכשו בית ערבי נושן ששוכן ביפו, ואת אודי, בנה של יעל, שנאלץ להתנדב לשירות בצבא, בשל רשרוש בלב שמנע ממנו, לצערו הרב, להתגייס.

כבר בתחילת הרומן אנחנו יודעים שאודי מתמודד עם איום מפחיד מהצבא, ורק בסופו של הספר נודע לנו מה היה הקונפליקט המוסרי שאתו התמודד.

האם הבית שיעל גרה בו הוא בעצם ביתם של בני משפחת עות’מן, שנאלצו לעזוב אותו ולנוס על נפשם? כמה מחריד תיאור הרגעים האחרונים שלפני המנוסה! אנשים שבעוד כמה שעות יהיו חסרי כול מכסים את הרהיטים שבביתם בסדינים, כדי “שלא יתמלא הריפוד באבק שיהיה קשה להסירו”, מרוקנים את המקררים, משאירים במזווה את כל המזון היבש, אחרי שחילקו את השאר, מגיפים את החלונות, סוגרים את התריסים, מבריחים את הדלתות ומבקשים ממנהל בית ההארחה “לבוא ולבדוק את הבית בתקופת היעדרותם ולדווח להם על כל תקלה”. כמה מזעזע להיווכח עד כמה היו תמימים, עד כמה לא היה להם מושג מה באמת יעלה מעתה בגורלם. אי אפשר שלא לחוש צער, הזדהות, אמפתיה. (כן, גם אם הקוראת עצמה היא דור שני לפליטים, שגם הם נאלצו לעזוב את בתיהם, האחד – בדמשק, האחר – בעיר שדה בטרנסילבניה, ולא יכלו עוד לשוב אליהם לעולם).

האם הדור החדש יוכל לגאול את מצוקת הדורות הקודמים? שואל הרומן. האם רצון טוב, מסירות ונכונות לסייע מעל ומעבר יכולים לכפר? להועיל? לשנות משהו? האם המסייעים יאלצו לשלם מחיר כבד על נכונתם?

חלק מהשאלות הללו נשארות פתוחות, אבל נדמה לי שיש חשיבות בעצם העובדה שהן נשאלות!

(חרף הנאתי הרבה מקריאת הספר עלי להוסיף נקודה אחת קטנה של ביקורת, הנוגעת לתחקיר שערכה – או לא ערכה – הכותבת: לצערי אני יודעת שהשתלת מוח עצם אינה נעשית בניתוח, אלא בעירוי, ושאין שום צורך בנוכחותו הפיזית של התורם. אם הוא נמצא בארץ רחוקה מוח העצם שתרם מגיע בטיסה, בשקית).

הזדהיתי כל כך עם הכתוב, עד שאני לא יכולה שלא לאחל ליסמין הקטנה, שנזקקת בסיפור להשתלת מוח עצם, החלמה ובריאות, גם אם איננה אלא דמות של ילדה בדויה.

כמו השופט, הרומן הקודם שכתב שי אספריל, גם ספרו החדש אילו נולד איטלקי כתוב היטב, ומושך מאוד לקריאה. גם כאן מדובר בספר ריאליסטי שמתאר את המציאות הישראלית מקרוב ובמדויק, וגם כאן העלילה חולפת בין דמויות שונות, שסיפוריהן לא נראים שייכים זה לזה. רק בשלב מסוים נודע לנו סוד נורא שנסתר מהן. האם יגלו אותו? האם האמת תיחשף? אין להם אף שמץ של מושג שמשהו קושר ביניהם, ולאורך מרבית העלילה דרכיהם אפילו לא מצטלבות, כך שגם הקורא תוהה – מדוע בכלל נכללו באותו רומן?

סיפוריהן של כל הדמויות, חוץ מאחת מהן, זאת של ויקטור, נמסרים מגוף שלישי. ויקטור הוא אם כן הדמות המרכזית: אותו אנחנו שומעים מדבר אלינו ישירות, מספר לנו על חייו, עברו, ועל רגשותיו ומחשבותיו.

מעניין מאוד להיווכח בפער שבין נקודות המבט השונות: ויקטור נשוי להגר. מה היא יודעת עליו באמת? בדעתה לא עולה בכלל האפשרות שוויקטור יודע עליה הרבה יותר ממה שהיא חושבת, ואין לה מושג מה הוא מסוגל לעשות. רק אנחנו, שמלווים את שניהם, יודעים מה מניע אותו, למה הוא מקווה, ואיך הוא מתכנן לממש את תקוותיו.

כמו ויקטור, גם שי אספריל עורך דין (הוא היה אחד מעורכי הספר המרתק סיפורי משפט, שבו סיפרו כותבים שונים על פסקי דין משמעותיים ששינו את פני החברה הישראלית), ולכן אנחנו זוכים להצצה לתוך עולמם של עורכי דין בישראל. למשל, להתבדחויות העצמיות השגורות בפיהם: “איך קוראים לעורך דין עם איי־קיו נמוך במיוחד? כבודו!”

אחד הקטעים החזקים ביותר ברומן הוא ה”נאום” שנושא עורך הדין באוזניו של גבר, כדי לשכנע אותו שלא כדאי לו להתגרש. עורך הדין מסביר לאיש את ההשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת הצפויות לו: “אנשים כמוך לא מבינים שברגע שכף רגלם דורכת בבית המשפט, הם כבר הפסידו.” הפרטים שהוא מונה – ההסבר שרק גברים עשירים ממש יכולים להרשות לעצמם להתגרש, כי כול האחרים פשוט יקרסו כלכלית, יאבדו את דירתם, יצטרכו לשלם מזונות ולהבטיח לילדיהם “מדור” בסכומים שעולים על הכנסותיהם, יאלצו לחזור לגור עם ההורים, ו”איזו אישה תצא עם גבר בגילך שגר עם ההורים שלו?” כלומר – לא יתאפשר להם גם להשתקם ולפתח קשרים זוגיים חדשים. “השופטות, ובעיקר מרבית השופטים, יאמינו לה [לאישה שממנה האיש מנסה להתגרש], כי היום זה באופנה להאמין לאישה ולא לגבר.” האיום הולך וגובר: “יש אפילו שופטת אחת […] שבעלה עזב אותה לטובת המזכירה שלו, ואם גבר שבגד באשתו נופל אצלה או אצל החברות שלה, אז רק אלוהים יעזור לו”… הבקיאות של אספריל בַּמָּטֶרְיָה ניכרת היטב…

אחד ממוקדי העניין ברומן הוא – מה קורה כשילדים נגזלים מהוריהם, בדרך כזאת או אחרת. לדוגמה, יש דמות של גבר אירי שבת זוגו הישראלית מנעה ממנו להכיר את בתם המשותפת, הלא היא הגר, אשתו של ויקטור. “למראה כל ילדה קטנה ברחוב הרגיש שתוקעים לו סכין בלבו.” אנחנו נוכחים לא רק בכאבו של האב: “כשיש לך ילד שנלקח ממך, שאתה לא יודע מה עובר עליו, איך אפשר להמשיך הלאה?”, אלא רואים גם מה קורה לילדה שגדלה בעל כורחה בלי אבא. לְמה יגרום החסך הכפוי? מה הצמא שישאר לעד בנפשה? הגר נוכחת “שקשה לשקם את מה שאמה מנעה ממנה,” ושהחסך ידריך את צעדיה ויקבע את בחירותיה, לא תמיד לטובתה.

שאלות אחרות שהרומן מעלה הן – מה גבולות האתיקה העיתונאית? מה מניע עיתונאים ועורכים? לְמה הם באמת זקוקים? מה כוחן של הרשתות החברתיות? מה עלול לגרום לבני אדם להפוך למציצנים?

נזכרתי בסרט האהוב עלי כל כך, “חיים של אחרים“, כשקראתי את הפסקה הזאת מתוך אילו נולד איטלקי: “בחלוף השנים לא העונג המיני היה בעיניו העיקר. מנחם הזדקן, וצורכי הגוף לקראת גיל שבעים אינם כפי שהיו עשור קודם, והוא העדיף לבחור זוגות מבוגרים שקרובים יותר לגילו וחיים יחד שנים ארוכות. בזמן שצפה בהם היה יכול לדמיין את עצמו בתוך מערכת היחסים הזאת, שחיים בה שני אנשים שמכירים זה את זה היטב כל כך ומרגישים בנוח כל כך זה עם זה שהם משתינים בדלת פתוחה, מתווכחים ומיד מתפייסים, וכשהם שוכבים הם מכירים את הגוף המתחכך בהם כמעט כמו את גופם שלהם. אמנם לא הבין את שפתם של רוב התיירים, אבל דווקא היה קל יותר לספוג אל קרבו את טון הדיבור שלהם, את מבטיהם, את החיוכים ואת מחוות הגוף. הפה יודע לשקר, חשב, אבל לגוף יש דרכים משלו לספר את האמת”.

בשני המקרים, הספר שלפנינו והסרט, ההצצה על חיים של אחרים נובעת מתוך בדידות תהומית, שבעצם – רק מדגישה ומעצימה אותה.

מסתבר מהרומן שהבדידות אינה רק נחלתו של מי שלא הקים משפחה. “אין חרב, חדה ככל שתהיה, שתוכל לחתוך את עצמה!” אומר לעצמו אחד האנשים בסיפור, בדימוי חזק ורב משמעות. מי יכול לא רק לחתוך, אלא גם לעזור לעצמו? למי יש סיכוי ליצור קשר עמוק, אמיתי ומתמשך עם זולתו? מה הכוחות הנפשיים המונעים את היכולת ליצור קשר כזה?

מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי “הכול צפוי והרשות נתונה”?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של “הרשות נתונה”? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?

שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ’ אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.

בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו. 

עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר. 

רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.

הרעיון הזכיר לי את הפרק “דוב לבן” בסדרה המרתקת “מראה שחורה” מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש. 

בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה. 

כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? “בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין,” אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את “הדבר הנכון”, ולכן הוא “משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו.” 

אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר. 

יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה. 

החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. “למה אני שוב חושב על זה?” תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, “שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ.” גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא “מבין למה לא יכולתי ללמוד אז”, כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…

“כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים”, וגם “אין הבדל מהותי בין העבר להווה”, הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…

המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ’רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: “בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

בדידות, שראה אור לראשונה ב־1905, הוא אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתבה אותו הסופרת הקטלנית קָטֵרִינָה אַלְבֶּרְט אִי פָּרָדִיס, המוכרת בשם־העט הגברי ויקטור קטלנה.

כשקראתי את ההקדמה לספר לא הופתעתי לגלות שכשיצא לאור בתחילת המאה העשרים הוא זכה מיד “בהכרה אדירה”, הן של מבקרי ספרים והן של הקהל הרחב. איך לא? מדובר ביצירה מפעימה בעדינותה, בדייקנותה, ובעיקר – בתיאורים המופלאים המופיעים בה בלי הרף, בכל עמוד ועמוד. (ליה נירגד הפליאה לתרגם אותם לעברית ולשמר את יופיים).

הסיפור נפתח במסעם של בני זוג נשואים, מילא ומטיאס, שאמורים להגיע אל מנזר שכוח אל, ששוכן על ראש אחד מהרי הפירנאים. השניים ישמשו במנזר כאנשי המשק והתחזוקה. אנחנו מלווים אותם בדרכם, ורואים הכול מנקודת המבט של מילא. מצד אחד היא נחרדת מהבידוד שיכפה עליה, ומצד שני היא מתפעלת מכל היופי הנפרש לעיניה בדרך, ואחרי כן גם למעלה על ההר.

הדימויים השונים שקטלה יוצרת פשוט מקסימים. למשל: ניחוחה של קורנית פורחת “נישא מעלה כהבל פה טהור של מלאכים”. עצי זית “רקמו על השמים קשת גדולה של תחרה כסופה”. ריחם של אדי מרק העולים מקדירה נראים כמו “עננה לבנה” שמסתלסלת מעלה, “כאילו הייתה הקדירה אגרטל ובו קנוקנות פורחות”. שמש חורפית נראית כמו “פרח אור נבול”, וגם בחיוורונה היא מצליחה “להסיט מעליה את המלמלות הדקות שהסתירו אותה, ושטף של זהב עמום התפרש על פסגתו החשופה של המצוק הבינוני”. והנה תיאור יפה להפליא של גינה פורחת: “ציפורנים אדומות התמסרו בלי בושה לנשיקות השמש.”

בדרך למנזר מילא מביטה סביבה ורואה “יריעה יפהפייה, פרומה כולה, רשת צפופה של משי צהוב שנזרעה בכוכבים של זהב בזכות האור שנפל עליה מצדה האחר של הדרך”. היא מתפעלת מהשוני שבין האזור שאליו הגיעה, לבין המקום שממנו באה. כאן: “נפרש מישור רידורטה, חובק את הגבעה ומשובץ כולו בחלקות זהות בגודלן, כמו לוח שחמט רחב ממדים. שדות השלח היו שייכים לכל אנשי הכפר והתחלקו ביניהם על פי הסכמים עתיקי יומין. בין תעלות מים זכים שבהקו בשמש כשברי מראה, ניקדו את האדמה החומה הצבעים העזים של הירקות המלבלבים.” בעיניה כל מה שהיא רואה “פורה להפליא, שופע נדיבות ואהבה!”

האם המקום שאליו תיקלע בעוד זמן מה יזמן לה באמת שפע של אהבה, כמובטח?

במנזר מילא מגלה זוהמה והזנחה של שנים. כמה יפה אפילו תיאור התהליך שבו היא מקרצפת הכול! לא רק רצפות, קירות, משטחים, כלי מטבח, אלא גם את המנחות השונות שהותירו מאמינים לנוכח פסלו של הקדוש. המנחות הללו נראות לה “כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים” – בסיפור הזה גם לכלוך נראה יפה, או לפחות מעניין… את הכול מילא מנקה בחריצות ובמסירות אין קץ, ובעקבות זאת החפצים שהיא מנקה הולכים ומתגלים: “העולם המפציע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים.”

לטעמי, עיקרו של הסיפור ביופיו, אבל התיאורים הרבים נועדו לספר לנו על היחסים של מילא עם הדמויות הסובבות אותה: מה יקרה לקשר שלה עם בעלה? מה באמת היא מרגישה כלפי מי שמכונה “הרועה”, גבר שנוהג בה בחסד ומיטיב איתה? אנחנו נגלה מדוע אישה שגרה בכפר הסמוך, ושאיתה מילא התיידדה, מתנכרת לה פתאום, ויתברר לנו ממה מילא תתפקח, מה היא תאבד, ובמה תזכה, בסופו של דבר.

הסיפור מתפתח, ויש בו עלילה מהודקת, מעודנת ונוגעת ללב, שנובעת כולה מהדמויות, מאישיותן ומהערכים שלהן. משובצות בו אגדות שונות ומלבבות, שכולן קשורות אל הנוף ההררי.

מילא תגלה בעצמה תעצומות נפש שלא ידעה על קיומן, יהיו לה תובנות חדשות על המציאות ועל בני האדם, ובסופו של הסיפור היא תהיה אדם אחר לגמרי מהאישה שעלתה לראשונה אל ההר.

הספר ג’וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט “טרמבו” המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג’וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה “מוחה על כך בלהט”, שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה “מלחמת העולם הראשונה”, השנייה “לא הייתה רומנטית”. טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.

לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא “החלה כחגיגת קיץ”. כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן “חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר”, את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו”שאר השוטים מסוגם”, אלה שצעדו בסך “ברחובות ערי הבירה של אירופה”.

ג’וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג’וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.

כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה “המלחמה שתשים קץ למלחמה” (באנגלית: “The war to end war”). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: “אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת.”

הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג’וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו “גיבור”. אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג’וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש”הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה.” ומאחר שהוא “איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא “יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן”, ולכן מרגיש שהוא “יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם.” הוא “החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב.”

ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, “כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?” ומשיב לעצמו: “בטח שלא.” (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)

ג’וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: “אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם.” הוא זועם על “אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים.” אלה ש”נשמעים מצוין”. אלה שמספרים לנו כי “המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם,” אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש”מסרו את נפשם בגבורה”, כי “מותם לא היה לשווא”, ועל אלה שמדברים על “חללינו הגיבורים.”

ועל כל אלה הוא משיב: “אבל מה אומרים המתים?” (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו “אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי”).

עוד הוא אומר לעצמו ש”בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?” אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי “כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה,” וזאת מכיוון ש”בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו.”

ג’וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג’וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.

האם יצליח? מה תהיה התוצאה?

זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.

תרגם מחדש לעברית: יותם בנשלום

JOHNNY GOT HIS GUN, Dalton Trumbo

שמו של הרומן (המבריק!) שכתבה הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט משתעשע כמובן עם חדר משלך המסה המפורסמת של וירג’יניה וולף. במסה של וולף, ששמה נהפך לסיסמה פמיניסטית, הסבירה הסופרת כי כדי שאישה תוכל ליצור, היא זקוקה לחדר ולכסף משלה, כלומר – לעצמאות כלכלית ולפרטיות.

אחד הסמלים שבהם השתמשה וולף במסה כדי לפתח את טיעונה ולהדגים אותו היה דמות שהמציאה, אחותו הבידיונית של שייקספיר, שהייתה מוכשרת לא פחות ממנו, אך לא היו לה שום סיכויים להצליח כמוהו כמחזאית ושחקנית, רק מכיוון שהייתה אישה, ולפיכך – נטולת כל זכויות, כולל הזכות לרכוש השכלה, ולהסתובב בעולם כמי שמתאפשר ומותר לה ליצור. 

הנה, למשל, סיכת־דש פמיניסטית, שמתכתבת עם דבריה של וולף:

האם וולף האינטלקטואלית, שחתרה בכתיבתה לשיוויון זכויות לנשים, ידעה ליישם בחייה האישיים את העקרונות ההומניסטיים שהאמינה בהם והטיפה לקיומם? 

ספרה של ברטלט משמש כמעין סכין שאתו היא “שוחטת”, מטפורית, כמובן, את הפרה הפמיניסטית המקודשת.  

יש ברומן שלושה מישורים: בראשון מופיעים הרהוריה, מחשבותיה והחלטותיה ככותבת. היא מספרת לנו על התלבטויות. למשל – “פתאום יש כמה דברים שמבלבלים אותי ואני לא יודעת איך לספר אותם.” או: “מי בכלל אמר לי לכתוב את הרומן הארור הזה שבו המציאות מכריעה ללא הרף את הדמיון?” או: “מעניין לראות כיצד העובדה הזאת מסופרת ביומנה של וירג’יניה, כמו בזה של נלי”. 

במישור השני מופיעים קטעים מיומנה של אותה נלי, משרתת שעבדה בביתם של וירג’יניה ולנארד וולף במשך שנים רבות. (אגב, בספר השם Leonard מתועתק כ־”לאונרד”, וזאת טעות נפוצה…). 

המישור השלישי הוא – קטעים מתוך יומניה הרבים של וירג’יניה וולף, שהתמידה בכתיבתם לאורך השנים, לצד הכתיבה הספרותית שבה עסקה.

ביומניה מזכירה וולף לא פעם את נלי, את הוויכוחים שהתנהלו ביניהן, ובעיקר, במודגש, את אחד העימותים שבעיצומו ביקשה ממנה נלי להסתלק מ”חדרה” –  החדר ששכן, כמובן, בתוך ביתה של וולף. “החדר לא שלך” הזכירה לה וולף, בלי היסוס. נלי הייתה רק משרתת. את החדר שזכתה להתגורר בו קיבלה בהשאלה. הוא לא הובטח לה. בכל רגע אפשר היה לפטר אותה בלי שום הסבר או תירוץ (וכך אכן קרה, כעבור שמונה עשרה שנים!), ואז תיאלץ לעזוב מיד, ולמצוא לעצמה מקום מגורים אחר.

האם רק סופרת זקוקה לחדר משלה? האם רק ליוצרים חשובים יש זכויות? כמובן שלא. אבל לנלי אין אפשרות לחיות כאדם בוגר ואוטונומי, רק משום שלרוע מזלה נולדה ענייה.

היו ברומן קטעים שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על הספר  They Were Her Property, העוסק בנשים שהיו בעלות עבדים במדינות של דרום ארצות הברית, לפני מלחמת האזרחים. “לא נדבר על עבדות”, כותבת  ברטלט, “אבל גם לא נעלה על דעתנו בשום פנים ואופן את תפיסת החירות הנוכחית. אינני מתייחסת ליכולת או לחוסר היכולת שלהן [של המשרתות] לצאת מהבית כרצונן…” היא מסבירה שכוונתה  להשלכות אחרות של מעמדן. למשל, מקרים שבהם משרתות “נשלחו’ לבית אחר, אם נוכחותן נעשתה מיותרת או לא נוחה”, וכך “המשרתת שהושפעה מההחלטה, נשלחה ליעדה בלי יותר מדי הכנות”: כמעט כמו שקרה לעבדים, כמתואר בספר They Were Her Property. גם למשרתות לא הייתה כמעט זכות להחליט על גורלן, וכמו העבדים והשפחות, גם המשרתות באנגליה חיו בבית האדונים ושירתו אותם כמעט לאורך כל שעות היממה. 

בקטעים מסוימים ברומן חשבתי על ספרה של אירית פורת, מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה? ועוד יותר מכך – על הדיסרטציה שלה, “זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – ‘עבודת גבולות’ בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה”, שבה תיארה, בין היתר, את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיות מהגרות עבודה שמטפלות בזקנים סיעודיים. למשל – העובדה שהן, כמו המשרתות באנגליה, גרות במקום העבודה שלהן, ושעות העבודה שלהן נפרשות על פני היממה כולה. 

מה למשל קרה באנגליה למשרתות שהזדקנו? הן נשלחו לגור במוסדות, “ואדוניהן לשעבר נהגו לבקר אותן פעם או פעמיים בשנה, בתאריכים ידועים מראש.” לכאורה – למה אפשר לצפות? הלא המשרתות היו רק שכירות. אבל אם זוכרים שהן גרו עם האדונים והגבירות בקרבה אינטימית ביותר, לפעמים, כמו במקרה של נלי, במשך שנים רבות, הדעת נותנת שתיווצר איזושהי מחויבות רגשית, איזשהו קשר שחורג מעבר ליחסי עובד־מעביד, אבל ברוב המקרים זה לא קרה. המשרתות הזדהו עם המעסיקים שלהן, כפי שברטלט מראה, התגאו או התביישו בהם, וחשו מעורבות בתהפוכות חייהם, אבל ההזדהות והאכפתיות היו חד־צדדיות. כשנלי נאלצה לעבור ניתוח לכריתת כליה, בני הזוג וולף ביקרו אותה רק פעם אחת בבית החולים (היא אושפזה במשך חודשים).

ברטלט חושפת היבטים רבים של צביעות בדמותה של וירג’יניה וולף. למשל – סירובה לקבל אצלה לעבודה כמשרתת את אחותה של נלי, רק משום שזאת הרתה מחוץ לנישואים, בשעה שהמשרתת יודעת כי “הם [אנשי ‘חבורת בלומסברי’, המעגל החברתי של בני הזוג וולף] יכולים לחיות יחד וללדת ילדים בלי נישואים ולצעוק ‘פין!’ בשעת התה ומה שמתחשק להם, אבל אנחנו…” (המשרתת מתכוונת לשעשוע שהייתה עדת שמיעה לו: וירג’יניה, לנארד ואורחיהם החליטו יום אחד להתקומם בקול רם נגד מגבלות הנימוס, והתאמנו בלצעוק את המילה “פין” במלוא גרונם, לתדהמתה של נלי). 

עוד דוגמה לצביעות: הזעזוע שווירג’יניה וולף חשה כשהבינה שאם העקרונות הדמוקרטיים והליברליים שהיא דוגלת בהם ייושמו, גם המשרתים יוכלו להצביע בבחירות. הנה כך כתבה ביומנה ב־31 במאי 1929: “‘אנחנו מנצחים,’ אמרה נלי בשעת התה. הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור. מדוע? בין השאר כי אני לא רוצה שנלי תמשול בי. זה יהיה אסון אם לוטי ונלי ימשלו בנו.”

 הרומן כולו מרתק. השילוב בין שלושת המישורים כתוב כמלאכת מחשבת. בסיומו, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת: “הערה למהדורה החדשה”, ציפתה לי הפתעה, שהבהירה לי לצערי שמשהו ברומן הוליך אותי שולל… ובכל זאת ההנאה מהקריאה לא נפגמה, אדרבא, הערכתי לכותבת רק גדלה!

אסיים באחד המשפטים שנלי אומרת לחברתה, גם היא משרתת, כמוה: “הבית שלי הוא במקום שבו אני נמצאת, גם אם זה רק חדר וגם אם הוא אפילו לא שלי.”

האם זאת תשובה ניצחת לתביעה ל”חדר משלך”, שאותה ניסחה הסופרת הדגולה? לא, לא ממש…

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

התמונה שעל העטיפה מבטיחה ולא מכזבת: יהיה כאן משהו רומנטי ומעודן, יהיו כאן אהבות סוערות ונצחיות, פרחים, נשים ונופים יפים, הרגשות יהיו עוצמתיים וגדולים מהחיים ויטלטלו את הנפש, והסוף – הוא חייב לצפון בתוכו תקווה, ולמרות הכול, אף על פי שיש כאב, מוות ופרידות – הבטחה שאפשר עוד לאהוב ולשמוח.

להחליף את המים לפרחים נקרא בבת אחת ובנשימה עצורה. הספר ראה אור לראשונה בצרפתית ב-2018, זכה בצרפת בכמה פרסים, והיה רב מכר.

זהו סיפורה של ויולט טוסיין, אישה שהייתה בילדותה אסופית, לא הכירה את הוריה, וגדלה במשפחות אומנות. אנחנו פוגשים את ויולט בתקופה שבה היא אישה בוגרת, שעובדת כאחראית על התחזוקה של בית עלמין נושן. מרבית הסיפור נמסר מפיה,  בגוף ראשון, אם כי בשלב מסוים יש הפתעות שונות, כשהסיפור עובר אל דמויות אחרות, ואז נודע לנו שנקודות מבט שונות יכולות לחשוף אמיתות לא צפויות. בהתחלה נדמה שהסיפור יהיה סטטי ונינוח. מה כבר יכול לקרות לאישה לא צעירה שחיה ליד בית קברות, מגדלת פרחים, ומלווה את המתים בדרכם האחרונה? אבל הסיפור צופן בתוכו לא מעט מהפכים ותהפוכות, וסודות מסמרי שיער שהולכים ונחשפים בדרכים שונות, עד לסוף הדרמטי.

כך למשל אנחנו עוברים בין היתר ברגעים מסוימים בסיפור אל תודעתו של פיליפ, בעלה של ויולט, ואז נוכחים לדעת כי בני אדם מוגבלים ביכולת שלהם להעמיק אל נפשו של הזולת, ושאפשר לטעות כשמסבירים או מפרשים התנהגויות שונות של הזולת.

מדוע בעצם עזב פיליפ את ויולט? היכן הוא גר? האם יחזור אליה? איזה אירוע מחריד מסתתר בעברם? האם יצליחו לגלות את האמת על מה שקרה להם? איך ישפיע הגילוי על תפישת המציאות שלהם, על היכולת שלהם להמשיך לנהל את חייהם?

מה עומד מאחורי השגרה הנינוחה שבה חיה ויולט? אילו רגשות יתעוררו בה כשתיחשף לסיפור אהבה סודי של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה? מדוע במות האישה האחרת מתברר שמשאלתה האחרונה הייתה להיקבר בסמוך לגבר הזר- לכאורה?

הסיפור רווי יצרים, תשוקות, אהבות וכאב, הכול קיצוני, הרה גורל, וחד פעמי. האהבות נצחיות וסוחפות, והסופרת, ואלרי פרין, מיטיבה לרקום עלילה מורכבת ומפתיעה, שבה, כמו בספר מתח, כל התעלומות נפתרות, וכל התמיהות מוסברות.

כפי שאפשר כבר להבין, לא מדובר בספרות גדולה או חשובה, אבל הקריאה נעימה מאוד. “בלב כבד אני סוגרת את היומן של אירן,” מספרת לנו ויולט על יומן חיים סודי שהובא לידיעתה, ומוסיפה: “כמו שסוגרים ספר שהפך לאהוב. ספר חבר שמתקשים להיפרד ממנו כי רוצים שיישאר קרוב”. אין ספק שבדבריה אלה כיוונה הסופרת גם אלינו ואל החוויה שלנו עם קריאת הספר שלה. היא רוקחת עלילה שכל המרכיבים הדרושים נמצאים בה: מתח, סקרנות, חמלה והזדהות. הספר צרפתי מאוד, גדוש ניחוחות, שמות ומראות שמעוררים תחושה של חוויה חושית ואפילו חושנית.

השתעשעתי לגלות בוויקיפדיה שהסופרת היא בת זוגו של במאי הקולנוע הנודע קלוד ללוש, ואף השתתפה בכתיבת התסריט של כמה מהסרטים שיצר. ומדוע השתעשעתי? כי אחת הדמויות בספר שלפנינו מציינת כי המאהב שלה “העדיף את [הסרט] ‘הרפתקה היא הרפתקה’ של קלוד ללוש, שהכיר בעל פה”. לא הצלחתי להבין אם מדובר באחד הסרטים שהיא השתתפה ביצירתו. אם כן (וגם אם לא!) מדובר כאן  בקריצה שובבית מאוד…

   CHANGER L’EAU DES FLEURS

Valérie Perrin

תרגמה מצרפתית: אביגיל בורשטיין

על ספרה החדש של תמר מרין אפשר לומר קודם כל שהוא סוחף: קראתי אותו ברצף אחד, בתוך כמה שעות,

עלילתו קאמרית, ולכאורה פשוטה למדי. היא עוסקת בבני זוג שהתגרשו לפני שלוש שנים וכבר, כפי שנהוג לומר, “המשיכו הלאה” – כל אחד מהם קשור בזוגיות חדשה ובטלטלות האחרות שהיא מביאה אתה. אבל אז הם מגלים שלא כל כך פשוט להיפרד באמת, “עד הסוף” וממש. “אף בת זוג לא תצליח להיכנס באמצע, כי פניהם של ילדינו המשוכות על פנינו תמיד יחברו בינינו יותר מכל החשקים ויותר מכל האהבות, שום דבר לא יוכל להתיר אותנו”, אומרת לעצמה איה ברגע דרמטי במיוחד, כשהיא מבינה עד כמה הגרוש והיא, ושני הילדים, ממשיכים להיות תא משפחתי, גם אם הוא מפורק, גם אם אינם חיים עוד ביחד. לבני הזוג הגרושים יש לא רק ילדים, אלא גם היסטוריה משותפת, וידיעות והבנות שלא יוכלו לחלוק עם אף אחד אחר.

האם פירושו של דבר שהם נידונו להמשיך להפריע זה לזה להתקדם ולמצות אפשרויות חדשות?

ומה התפקיד של מי שחייהם נושקים לאלה של בני הזוג הפרודים? איך, למשל, יגיבו הוריה של איה, שבדירה השייכת להם חיו בני הזוג, ועכשיו גרה בה רק איה עם הילדים? האם כשתבקש מהם עזרה, ברגע של משבר קיצוני, הם ייחלצו ויסייעו לה?

מאלף, מכאיב, כמעט משעשע, התיאור של התהום הפעורה בין איה להוריה. הם אמנם מלאים ברצון טוב, אבל אין סיכוי שיבינו באמת את צרכיה ואת עמדתה. הם, מנקודת המבט הצרה שלהם, מנסים לשכנע אותה שהגרוש שלה בעצם טוב לה, גם אם היא כבר מזמן לא מעוניינת בו, וסיבותיה כבדות המשקל עמה.

אנחנו עדים לאי ההבנות הקשות שמתקיימות גם בין בני אדם שאוהבים זה את זה, ולאי היכולת הבסיסית של אנשים להבין באמת את זולתם, אפילו כשהדברים נאמרים בגלוי ובמפורש. לא רק חשדנות נמצאת בבסיסן של אי ההבנות, אלא גם עניינים פנימיים שלא מאפשרים לבני אדם להיכנס לעמדתו של האחר ולראות את המציאות מנקודת מבטו.

וחוץ מזה, הספר משקף את הקשיים העצומים שאתם נאלצים להתמודד מי שמחליטים לפרק את היחידה הכלכלית שהיא חלק לא מבוטל בחיי הנישואים. בישראל כיום קשה מאוד להתקיים. אנשים נאלצים לעבוד ולעבוד, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. לא קשה להיקלע למפלה כלכלית שאין ממנה מוצא. למי שאין משאבים בלתי מוגבלים, ובמיוחד למי שלא חי ממשכורת קבועה אלא מתשלומים תמורת עבודה, כמו למשל עיליי, הגרוש של איה, שמתפרנס מעבודות תרגום מזדמנות. אדם כזה עלול בקלות מאוד להתמוטט. אפילו הוצאה כספית אחת גדולה, חד פעמית ולא צפויה, יכולה לגרום למפולת: אף אחד לא מוותר על מה שמגיע לו: אם אין הכנסה, הבנק מסרב לכבד את הצ’קים היוצאים, בעל הבית לא מוותר כמובן על התשלום של שכר הדירה, ותוך זמן לא רב אדם יכול למצוא את עצמו מחוסר בית ותלוי ברצונם הטוב של אחרים. ואם אין כאלה? ואם אין ממי לבקש עזרה? לא בכדי נקרא הרומן הדיירת: במציאות הישראלית הנוכחית בעלות על דירה, או למצער – הרשות לגור בדירה ששייכת להורים שאינם גובים שכר דירה, או שגובים שכר דירה מופחת, ושלא יזרקו אותך לרחוב בכל מקרה – יכולה להיות ההבדל בין האפשרות לשרוד כלכלית, לבין הקריסה האורבת לפתחו של מי שחייב להחזיק את עצמו, בכוחות עצמו בלבד.

מרין מיטיבה לתאר את החיים הללו, על פי תהום כלכלית, ואת הקלות שבה אפשר להתמוטט.

יש ברומן גם סוג של מתח. יש סכין שמופיעה כבר בעמוד הראשון, וברור לגמרי שיש לה תפקיד, כמו זה של האקדח, שאם הוא מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות בשלישית, כדבריו של צ’כוב. אמנם מבחינת כרונולוגיית־העלילה העמודים הראשונים מגיעים לקראת סופו של הרומן, אבל בכל זאת מתעוררת הסקרנות: מה יקרה עם הסכין הגדולה והמפחידה הזאת? האומנם היא תשמש ככלי נשק? תפגע במישהו? תפצע? האם אי ההבנות הבלתי פוסקות יגרמו לנזק ממשי, גופני, פלילי? ואולי יצליחו בכל זאת הדמויות שבסיפור להגיע סוף סוף לאיזושהי הבנה גואלת? לרדת לסוף דעתו של הזולת?

מעניינות גם נקודות המבט השונות של הדמויות זו על זו. האם עיליי יצליח להבין את ליה, בת הזוג החדשה שלו? ומה באמת דעתה עליו? האם היא בעדו? איך ישפיע עליה העלבון שהיא חשה?

הסיפור נפתח בשני שוטרים שמגיעים לדירתה של איה. מי זימן אותם? לאיזו מסקנה הם מגיעים? ומה יהיה הסוף…?

“אני אישה זקנה, וכידוע לך – מעין שחקנית. אבל בבקשה, תמשיך להעמיד פנים. כל זמן שאנחנו מעמידים פנים, אנחנו נמלטים. תעמיד פנים שאני אוהבת אותך, כמאהבת. תעמיד פנים שאתה אוהב אותי, כמאהב. תעמיד פנים שהייתי מתה למענך, ושהיית מת למעני”.

את הפתק עם הדברים הללו כתבה אמו של מר בראון. את שמו הפרטי איננו יודעים. הוא זה שמספר לנו בגוף ראשון על כל מה שקרה לו אחרי שמצא את הפתק בין החפצים של אמו. היא כתבה אותם למאהב שלה, שהתאבד יום אחרי מותה מהתקף לב. הדברים הללו יכולים לשמש כמעין מפתח להבנת הרומן The Comedians, השחקנים, בגרסה העברית, שפרסם גרהם גרין לראשונה ב-1966. 

הרומן מתרחש בטהיטי, בימי שלטון הטרור של פרנסואה דובליה שכונה “פָּפָּה דוֹֹק”. מר בראון נקלע אל האי כמה שנים לפני שהעריץ השתלט עליו. אמו, שאותה כמעט לא הכיר, כתבה לו והזמינה אותו להגיע אליה לביקור באי. למחרת בבוקר היא מתה, אך הספיקה לעדכן אותו: בית המלון שבו התגוררה שייך לה, והיא הורישה אותו לבנה, אחרי שנים ארוכות שלא נפגשו: היא נטשה אותו בילדותו, ועד שהגיע לטהיטי חי חיים של נע ונד בעולם, חסר כול, בודד ומנותק.

ההווה הסיפורי מתרחש שנים אחדות אחרי שבראון הגיע לראשונה לטהיטי. בית המלון, כמו האי כולו, ירד מגדולתו, בעקבות שלטון הדמים. התיירים הפסיקו להגיע, ותושבי האי חיים בחרדה קיומית מתמדת. מר בראון נסע לניו יורק בניסיון כושל למכור את בית המלון. על הספינה, בדרכו חזרה, פגש שלושה אנשים: זוג אמריקני נשוי ששם משפחתם סמית, ואנגלי בשם ג’ונס, שטען כי במלחמת העולם השנייה שירת בבורמה כקצין בצבא, והוביל חיילים לקרב. 

שלושת השמות הללו, בראון, סמית ומייג’ור ג’ונס, הם כמעט שמות גנריים. הם מעין “כלאדם” אנגלוסקסי סתמי וחסר ייחוד, מעין מסיכה שמסתירה את הייחודיות של כל אחד מהם. 

בהקדמה לספר חומד גרהם גרין לצון ומסביר כי טעות לחשוב שבכלל שם משפחתו הכמעט גנרי, גרין (אם כי כתב אותו Greene, ולא Green’ ובכך ייחד אותו…), אין לטעות בו ולהאמין שהדובר ברומן זהה עם הסופר. על כך הוסיף גרין והעיר כי רבים כבר חשבו בעבר שהוא עצמו נהג להשתתף במשחקי הימורים, כמו אחד מגיבורי ספריו. הוא אינו מזכיר על איזה ספר מדובר, אבל ברור לגמרי שהתכוון לספר המפסיד זוכה בכול, (שאותו זכיתי, למרבה השמחה לתרגם לעברית).

לקראת סופו של הרומן The Comedians מגלה מר בראון שמייג’ור ג’ונס אימץ לעצמו את שמו, כמו שעשה גם הוא עצמו. שניהם לא הכירו את האבא שלהם, ונולדו לאמהות לא נשואות. שניהם אנשים מנותקים ובודדים בעולם. כל אחד מהם מציג דמות. “מייג’ור” ג’ונס, כך מתגלה לקראת הסוף, בכלל לא היה קצין ומעולם לא הוביל חיילים לאף קרב. סיפוריו על עצמו הם העמדת פנים וניסיונות לברוא לעצמו דמות הירואית.

עד לרגע הגילוי והוידוי, כשהאמת על ג’ונס נחשפת, מתעב בראון את האיש ובעיקר מקנא בו, ובכל זאת פועל כדי להציל את חייו: בראון מבריח את ג’ונס אל אחת השגרירויות הדרום אמריקניות שבאי, כדי שימצא שם מקלט מדיני. חייו נתונים בסכנה כי ניסה “לעקוץ” את מושל האי. מרתה, אשתו של השגריר הדרום אמריקני, היא המאהבת של בראון, ואחרי שהוא מגניב את ג’ונס לביתה הוא מתחיל לחשוד  בה שהיא מאוהבת בג’ונס ובוגדת אתו לא רק בבעלה, אלא גם בו עצמו. 

יש ברומן שני סוגי אנשים: אלה שחיים במסירות וביושר, ואלה שמעמידים פנים ומזייפים. 

מרתה בוגדת אמנם בבעלה, אבל היא מסורה מאוד לבנה, שאותו היא אוהבת אהבת אמת. לקראת סופו של הרומן מתברר לנו שגם את מר בראון אהבה בכל לבה והייתה נאמנה לו, על אף חשדותיו וגילויי קנאה התכופים שבהם הציק לה, ולא רק בגלל ג’ונס. בראון מציק למרתה בעיקר מכיוון שהוא רכושני כלפיה. מסירותה אל בנה מעצבנת אותו, ואת הילד הוא מתעב: הילד, לדבריו, תובעני וגם שמן מדי, ובכך דומה לאביו. בגללו מרתה לא יכולה להקדיש לבראון את מלוא תשומת לבה. כבר בפגישתם הראשונה, עוד לפני שהם בכלל מכירים, כשמרתה פונה אל בראון בסניף הדואר המקומי ו”מתחילה” אתו, ימים אחדים אחרי שהגיע לראשונה לאי, יש לו כבר תביעות כלפיה: הוא מתרגז, כי היא ממהרת לשוב אל המכונית, שם הילד מחכה לשובה. וזה עוד לפני שהוא יודע אפילו מה שמה!

מר וגברת סמית הם זוג אידיאליסטים שהגיעו לטהיטי מארצות הברית כדי לקדם את רעיון הצמחונות. הם משוכנעים שזאת יכולה לפתור את כל הבעיות שהאנושות סובלת מהן. מעניין להעיר כי הרעיון שנראה בשנות ה-60 תמוה ואקסצנטרי זוכה כיום לעדנה. האנושות הבינה עד כמה צריכה של בשר בזבזנית והרסנית לכדור הארץ. “מחקר חדש מראה שפרט למניעת הריגתם של בעלי חיים רבים, מהלך כזה יציל את חייהם של כ-8 מיליון איש בשנה וגם יעזור לסביבה”, נכתב בהארץ כבר לפני חמש שנים, והיום מבינים רבים כי השינויים האקלימיים והתופעות החמורות שהם גוררים אחריהם, בעקבות ההתחממות של כדור הארץ, גם הם, קשורים  לאכילה של בשר. אבל בספר שלפנינו הצמחונות והרצון של בני הזוג סמית לקדם אותה נתפשת כסממן לתמימותם ולניתוק שלהם מהמציאות. על איזו צמחונות אפשר לדבר עם תושבי האי מזי הרעב, שהשחיתות והעריצות השלטונית לא מאפשרת להם לחיות?

לעומת שלוש הדמויות הללו, מרתה ובני הזוג סמית, האחרים, כלומר מייג’ור ג’ונס, מר בראון ואמו, הם “שחקנים”. ג’ונס מתגלה בסופו של הרומן כגיבור אמיתי.

מר בראון מציג בפני הקורא בלי הרף את חולשותיו. את הקטנוניות והנרגנות שלו. את השנאה, הקנאה החשדנות והרשעות שמפרפרות בתוכו בלי הרף ורק מדי פעם מתבטאות בדברים שהוא אומר או עושה. הוא מעמיד פנים: משחק דמות של אדם שונה מכפי שהוא באמת, אבל ראה זה פלא: במהלך הרומן הדמות שהוא “מציג”, שאינה דומה למהותו הפנימית הנסתרת, משתלטת עליו, והמשחק נהפך לאמת. קורה לו מה שקורה לאמו, שביקשה מהמאהב שלה “להעמיד פנים” שהוא אוהב אותה ומוכן למות למענה, עד שהסתבר שהעמדת הפנים אמיתית: המאהב אכן מתאבד כשהיא מתה! כך גם המספר, מר בראון, מתגלה ברגע האמת כאדם בעל ערכים, שמסתכן למען הזולת. כמו כן, רגע האושר המשמעותי ביותר שהוא חווה עם מרתה הוא כאשר הם מוותרים על המגע המיני, שמרבית מפגשיהם התמקדו בו, ורק נמצאים זה עם זה בקרבה אמיתית של הנפש. הוא משחק דמות של אדם טוב, ובסופו של דבר נהפך לכזה! 

בין חפציה של אמו גילה מדליה על הצטיינותה בשורות הרזיסטנס. הוא תוהה אם קיבלה את המדליה הזאת כתשורה מאחד המאהבים שלה, ואולי לא? אולי באמת הייתה גיבורת מלחמה? “היא הייתה אמיתית,” מספרים לו עליה להפתעתו לאחר מותה. הנה עוד דוגמה למשחק שיש ברומן בין מראית עין לאמת. 

לעומת זאת מתגלה שמרתה המאהבת שלו, האישה האמיתית כל כך, המסורה עד אין קץ לבנה ולצרכיו, היא בתו של פושע מלחמה גרמני, שנתלה, בעקבות משפטי נירנברג. הנה טוב שנולד מתוך רע. 

שמו של הרומן בעברית, “השחקנים”, מחמיץ משהו ממשמעותו באנגלית, The Comedians – הקומדיאנטים. היכולת לצחוק ולהצחיק משמעותית מאוד לאורך הספר. כך למשל ממש בתחילתו, כשמר בראון מציג את עצמו בפני מר סמית ומייג’ור ג’ונס, הוא מציין: “נדמה היה לי שזאת בדיחה גרועה”, כי אכן המשפט “מר בראון מר סמית ומייג’ור גו’נס נפגשו על סיפון של אונייה” נשמע כמו התחלה של בדיחה. 

לכל אורך הסיפור מר בראון מקנא במייג’ור ג’ונס, בין היתר מכיוון שיש בו בג’ונס היכולת להצחיק, ובראון מבין שמדובר בכישרון חשוב: בני אדם סלחניים כלפי מי שיודעים להצחיק אותם. כלפי “קומדיאנטים”. 

גרהם גרין נוגע  ברומן בגזענות הסמויה והגלויה של לבנים כלפי אנשים בני גזעים שונים משלהם. מעניין לשים לב שבתקופה שהספר ראה אור, אמצע שנות השישים, היה עדיין לגיטימי להשתמש במילה negro. מר בראון חושף את הגזענות שהוא עד לה, בפרטים קטנים שהוא מציין. למשל, הוא מספר על מלצר ש”דיבר בקול רם, כמו זה שבו אנשים מסוימים פונים אל כל בן גזע שונה” (כלומר, כלפי מי שאינו לבן). כשמדברים על אחד המעללים של אנשי הטונטון מקוט, המשטרה החשאית המושחתת שהקים פָּפָּה דוק, מעיר מר סמית ואומר: “היטלר עשה דברים חמורים יותר, נכון? והוא היה לבן. אי אפשר להגיד שהכול בגלל צבע עורם”. מר סמית מקפיד מאוד שלא להיראות או להישמע גזען, אבל ברגע של אמת, כשאחד מאנשי הטונטון מקוט מרגיז אותו, מתנפל עליו מר סמית במילים “תסתום את הפה, זבל שחור”… 

“נראה שאנחנו מפליגים לעבר ארץ מוזרה”, אומר מר סמית במהלך ההפלגה לעבר טהיטי. על דעתי עלתה הנובלה לב האפלה של ג’וזף קונרד: הפלגה אל מקום של רשע, רצח ואימה. בשני הסיפורים מתגלה הזוועה, ובשניהם אחראים לה במידה רבה הלבנים שהגיעו למקום לא להם. שוב ושוב רומזות הדמויות השונות כי שלטון האימה מתאפשר בטהיטי רק מכיוון שהאמריקנים מעוניינים ותומכים בו, שכן הם רואים בו מחסום בפני הקומוניזם. ועל כך אומרת גברת סמית כי אמנם “הפרוגרסיבים יהיו תמיד במיעוט,” אבל היא ובעלה, שמתנגדים למדיניות האמריקנית, “לפחות השמענו קול מחאה”. האם די בה, במחאה? מה באמת ערכה? 

“החיים הם קומדיה, לא הטרגדיה שאליה התכוננתי,” אומר לנו בראון. את הדברים הללו הוא מבטא בעצם בדיעבד. מאחר שהוא הקול המספר את הסיפור בגוף ראשון, כל מה שמתחולל ברומן היה ונגמר, הסתיים כך או אחרת. רק אנחנו, הקוראים, חוזרים וחיים את המציאות ההיא, את הפחדים, העצב, הכעס, התקוות והייאוש שגרהם גרין מיטיב כל כך ליצור ולהראות ביצירת המופת שכתב. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים

הספר השחקנים עובד כסרט בכיכובם של ריצ’רד ברטון, אליזבת טיילור, אלק גינס, ופיטר יוסטינוב. להלן הטריילר:

לאחרונה ראה תרגומו לעברית של ספר אחר של גרין: סוף הרומן

ספרו השלישי של ירמי פינקוס ראה אור ב-2017. ומאז שקראתי את שלושת ספריו הראשונים הוא פרסם גם את הרומן השנון החמדנים, קומדיה מחיי האמנים.

בניגוד לקודמיו, רווקים ואלמנות איננו רומן, אלא קובץ של ארבע נובלות. שלוש הראשונות מתרחשות ביקום דומה לזה של הרומן בזעיר אנפין, ורק הרביעית שונה מהם במקצת, אם כי היא משתבצת היטב לצד כל האחרות.

שאל אותי הידיד שהעניק לי את שלושת הספרים אילו מהנובלות בקובץ היא הטובה ביותר בעיני, והתקשיתי לבחור. כולן נהדרות!

כתיבתו של פינקוס מתאפיינת בחוש הומור שנון, לפעמים כמעט אכזרי, אבל משעשע מאוד. יש לו יכולת מופלאה לתאר בני אדם, ובאמצעות פרט שולי לאפיין אותם בדייקנות ובמקוריות. הנה למשל בסיפור השני, “עכברושיה של מרגלית הרץ”, נלכד השכן צפרוני בשיחה מיותרת עם שכנתו, והוא מציץ בשעונו: “את האוטובוס של שמונה ועשרים כבר הפסיד, ועתה חישב כמה זמן נותר לו עוד להעביר בשיחה שלא הוא ולא בת שיחו חפצו בה, מבלי שיחמיץ גם את האוטובוס של שמונה ושלושים”. במקום אחר מסופר לנו שצפרוני “חי לו, למיטב ידיעתו, חיים נעימים דווקא, חיים שהתנהלו לאורה של הפרדיגמה הבאה: מי שאינו מתערב בחיי זולתו – הזולת מניח לו לנפשו”. בקטע אחר, כשמישהי “לא רוצה להיות בטוחה במאה אחוז אלא במאתיים אחוז” אותו צפרוני, שהוא “מנהל חשבונות ותיק”, אומר לעצמו שמדובר במשאלה “שאינה בגדר האפשרי”…

פינקוס מיטיב לפוצץ בלונים מנופחים של מה שמתחפש לנשגב באמצעות סיכות של הומור ושל ראייה מפוקחת. כך למשל בסיפור הראשון בקובץ, “מוכרים וקונים” נוהגת דודתו המתה של מלכי לפקוד את אחיינה כרוח רפאים ולהשיא לו עצות. והנה מסתבר שעוד לפני שמתה “יצא לה שם של בעלת אוב”. וכך “בכל מוצאי שבת התכנסה בדירתה עדת מאמינים שנהגו להשביע צללי רפאים ולדרוש בעצתם, חלקם אישים נודעים מתולדות האנושות וחלקם מתים צנועים יותר, פרטיים”. לאחר מותה אותה דודה “מיאנה להפצרותיו להתנבא (בטענה המאכזבת שהעבר, ולא העתיד, הוא תחום התמחותם של המתים)” והיא מסבירה שהיא מאמינה “בחוכמת לבם של לובשי התכריכים”. לכאורה, פינקוס משתף פעולה עם אמונות השווא. למעשה הוא כמובן מלגלג ומשתעשע.

שוב ושוב אפשר לפגוש אצלו ניסוחים יוצאי דופן: אנשים לא מרוקנים קופת חיסכון אלא “משספים את כרסה”, אחוריים של אישה הם “ישבניה האימפריאליים”, עכברושים הם “מושבה שלמה של אניני טעם שלא נאה להם לכרסם את גריסי הרעל שמפזרים אנשי מחלקת התברואה”, ועוד כהנה וכהנה. אין כמעט עמוד שאין בו איזו שנינה מהסוג הזה.

פינקוס מצחיק כשהוא מתאר משוגות של בני אדם, כשהוא רואה אותם, על כל מוזרותם וחולשותיהם. כך למשל מתאר המספר ב”איזי וכרמלה” את אורחות החיים של אביו, בעל החנות, ואמו, עקרת הבית: “חלק ניכר משעותיו עשה אבא בביקורי בית. לפני צאתו הקפיד לסובב את השלט שעל זגוגית דלתו ולהחליף את ההכרזה המעודדת ‘פתוח’ בידיעה הערטילאית ‘תכף אשוב’. היעדרויותיו הזמניות לא פגעו כהוא-זה בעסקיו: תמיד מצא בשובו קונים ממתינים לו על המפתן. על כך הייתה גאוותו. מכלול זה של פעולות, חפצים ובריות כונה אצלו העבודה, והשפעתה על ביתנו הייתה מכרעת ולא נפלה בעוצמתה מהשפעתו של הניקיון. חיינו התנהלו בצילן של שתי רשויות חסרות רחמים: מכאן – פולחן המים של אמי, שהיה ביסודו רליגיוזי ונשען על חוכמת הנסתר, ומכאן – העבודה, ששאבה את סמכותה מעקרונות חילוניים ונהגה כרודן התובע התבטלות גמורה בפני חוקיו וגחמותיו”.

עלילת שלוש הנובלות הראשונות נסובה בעיקרה סביב יחסי השכנות של דמויות תל אביביות שונות, אבל מהותן עמוקה יותר מהמסגרת שבה הן מתרחשות: היא נוגעת בטבע האדם, בכמיהתו אל הנשגב, כמיהה שמקבלת שוב ושוב צורה ארצית ויומיומית: תשוקות, ערגות, שאיפות שאין להן סיכוי להתגשם, ואהבות שכולן נוגעות בגיחוך ובכיעור, אך מתוארות יפה להפליא.

הנובלה “העלמה אלזה” ראתה אור לראשונה ב־1924 – שנה לפני גברת דלוואי של וירג’יניה וולף ושנתיים אחרי יוליסס של ג’יימס ג’ויס, כלומר, בעיצומו של גל סגנוני חדש בספרות, כתיבה שזכתה לכינוי “זרם התודעה”: הניסיון ללכוד את זרם המחשבות של הדמות בסיפור, לתעד אותן כפי שהן, במקום לספר עליהן כשהן כבר “מעובדות”, אחרי שהסופר מסכם ומתמצת אותן. עצם המילה “זרם” מרמזת על הטכניקה הסיפורית: הסופר מתעד את מה שמתרחש בתודעתה של הדמות, ובמקרים מסוימים עושה זאת גם כשהמילים אינן מצטרפות למשפטים קוהרנטיים. 

הנה למשל פסקה מתוך יוליסס של ג’ויס. אפשר להיווכח בה בקיטוע, בזרימה החופשית, המבולבלת:

ובעוד קטע אחד, הפעם מתוך To the Lighthouse מאז וירג’יניה וולף:

גם “העלמה אלזה” כתוב כזרם תודעה, אבל סגנונו של שניצלר שונה מזה של שני הסופרים, האנגלייה והאירי, שנחשבים בין מובילי הגל. שניצלר אינו מנסה לתעד הכול, למשל מחשבות תועות או מקוטעות או שברי מילים, אלא עוקב אחרי זרם התודעה של הדמות בנובלה – צעירה וינאית בת שש עשרה שאנחנו פוגשים אותה באיטליה, באתר נופש הרחק מביתה – כשהיא מנהלת דיאלוג פנימי עקיב ורציף, ששזורים בו גם דיאלוגים חיצוניים עם האורחים האחרים בבית הקיט שבו היא מתאכסנת.

העלמה אלזה מביטה סביבה, רואה את האחרים, מותחת עליהם ביקורת במחשבותיה, ובה בעת אנחנו שומעים אותה: את הדברים שהיא אומרת בקול, את מה שנאמר לה, וגם את דעתה על האנשים הללו ועל האינטראקציות שלה אתם: “זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים,” היא אומרת לעצמה אחרי שיחה קצרה, וגם: “אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. – הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? – אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד – עם הצווארון הפתוח והפרצוף של ‘ילד רע'”, וכך זה נמשך: המציאות מתנהלת סביבה על מי מנוחות, ואילו היא מתווכחת אתה, מתמרמרת, מגיבה בינה לבין עצמה, מתקוממת, ובעיקר, בהמשך, מתייאשת וסובלת, במיוחד אחרי שהיא מקבלת מאמה מברק שמפציר בה לעשות משהו שנוגד את כל רצונותיה וצרכיה. אביה, עורך דין מכור להימורים, מעל בכספי הנאמנות של יתומים, והוא זקוק לעזרתה. רק היא תוכל אולי להושיע אותו מהחרפה הצפויה לו.  

הקונפליקט המתנהל בנפשה של העלמה אלזה הוא בין הצורך שלה להיות בת “טובה”, כזאת שמוכנה להקריב את עצמה, לבין רצונה להישמר, לחיות, להתנגד לנצלנות המזעזעת של הוריה.

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו עדים – מתוך תודעתה של אלזה – לשברון הלב, לאובדן העשתונות, לבלבול שמביא אותה לידי מעשים קיצוניים מאוד. ההצדקות שהיא מחפשת נוגעות ללב ובה בעת – מקוממות. היא מנסה לשכנע את עצמה, בין היתר, שכל הנשים, גם, או במיוחד, אלה שמתחתנות, נאלצות למכור את עצמן “בעד ארמון, בעד מחרוזת פנינים”… 

הוויכוחים שלה הם לא רק עם זולתה, אלא גם עם עצמה: “למה אני מסתכלת בו בקוקטיות כזאת?” היא שואלת את עצמה בעודה משחקת את התפקיד המצופה ממנה, “כמה טיפשים הם הגברים”, היא אומרת בלבה, ובהמשך – “אני מקשקשת כמו פרה טיפשה.” היא מדברת, ומעירה לעצמה בלי קול: “את זה אמרתי יפה מאוד דווקא”, וגם לגבר שמולה אומרת דברים שאינו יכול או אמור לשמוע: “כן, כן, בבקשה, תלחץ את הברכיים שלך, אתה יכול להרשות לעצמך את זה עכשיו,” ושוב, לעצמה – “אלוהים, כמה אני משפילה את עצמי.” היא לועגת לגבר: “הוא מעמיד רגל אחת על הספסל, הוא חושב שזה אלגנטי או מה?” 

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו שותפים לבולמוס ולתזזית המשתלטים עליה, אנחנו שם אתה, בתוכה, שומעים, רואים, חשים… 

הסיפור סוחף ורב עוצמה, ותרגומה המחודש של אילנה המרמן (הספר תורגם בעבר לעברית) תורם רבות לחוויה. 

עיר תחתית הוא ספר שברגע שגומרים לקרוא אותו אי אפשר שלא לחזור אל ההתחלה ולשוב ולקרוא אותה, כי היא, בעצם, סופו של הסיפור, ואל מה שמתרחש בהתחלה אנחנו בעצם חולמים להגיע לכל אורכו של הרומן.

אז יש מידה מסוימת של נחמה באותו “סוף” (במירכאות, כי הוא למעשה רק שלב בסיפור, שאת המשכו כבר לא נדע, כי הוא חורג מגבולות הרומן). אנחנו יודעים מה עלה בגורלן של שלוש הדמויות הראשיות: מַרְיָם, איברהים ואליעד: כבר בדף הראשון אנחנו רואים אותם חיים ביחד, ויודעים שיש להם תינוקת. מאחר שההתחלה מסופרת מנקודת המבט של מַרְיָם אנחנו יודעים גם שמבחינתה אליעד “נעוץ בהוויית משפחתם, נגרר, חסר תקנה,” ושהוא הגיע “דרך איברהים כמו מתוך תאונה”, ואז “התקבע לתוך חייהם המשותפים כמו איבר שבור שלא התאחה כמו שצריך.” איזה תיאור עצוב!

אנחנו רוצים להבין מי האנשים הללו. מדוע אליעד “תקוע” שם, קצת מיותר, אבל בלתי נפרד, ומה פשר המשפחתיות המוזרה הזאת, הכוללת אישה, שני גברים ותינוקת…

הפרק הבא מחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל רגע מכונן בחייו של אליעד, כשעוד היה חייל בשירות חובה. אנחנו מוצאים אותו עומד וחורט בפח של מכוניתו בעזרת סכין יפנית: “הוא לא ידע אפילו מה השעה. הוא ידע רק שהתעורר לתוך הזוועה הזאת ושעכשיו הוא צריך לתקן אותה ככל יכולתו.” הוא מוסיף פסים חרוטים לאותיות שמצא על הפח: “את האות ה”א הוא סגר לריבוע, ומתח את הקווים”, אחרי כן הוא מוחק את הווי”ו, את המ”ם ואת הווי”ו השנייה… המילה צצה ועולה בתודעתנו, בלי שנאמרה ישירות, בלי שבוטאה בקול: הומו. אליעד מצא אותה חרוטה על המכונית של אביו, ואותה הוא חייב איכשהו להעלים, כדי שלא ייאלץ “לראות את הבעת הגועל על פניהם” של הוריו.

איזו זוועה! וזאת, בעצם, הפתיחה.

אליעד נאלץ להתמודד עם התגובה הבלתי נסבלת של הוריו לגילוי. כן, הוא הומו. ולא, לאחר שהתגלה, הוא כבר לא מוכן לנסות להסתיר את זהותו, לא מוכן לזייף ולהצטייר שונה ממי שהוא, רק כדי לרצות את הוריו. אבל האובדן קשה מנשוא. באכזריות בלתי מובנת, בלתי נסבלת, הוא מוצא את עצמו מנודה מהמשפחה, דחוי, מורחק. האם היה נחשף בפניהם אלמלא נאלץ, בשל אותה חריטה אכזרית על הפח של המכונית? מה המחיר שהיה משלם אילו המשיך להתאמץ לרמות אותם, להעמיד פנים שהוא אדם אחר מכפי שהוא באמת?

הילה עמית פורשת בפנינו בכישרון סיפורי וברגישות רבה את סיפור חייהם של להט”בים בישראל (ואולי לא רק כאן). על מה הם נאלצים לוותר. עם מה אין להם ברירה, אלא להתמודד. איך הם נאלצים לפעמים להתפשר.

הסיפור אינו מניפסט פוליטי, גם אם שתיים מהדמויות – מרים ואיברהים – ערביות שחיות בישראל (מה שמוסיף כמובן עוד עניינים העולים ממנו), אלא יצירה ספרותית שלמה ואמיתית. אנחנו לומדים להכיר מקרוב את הדמויות, את מורכבותן וציפיותיהן, את החלומות והאכזבות שלהן. אנחנו מלווים אותן במסע הקשה כל כך שבו נאלצים האנשים הללו להסתתר ולהעמיד פנים, רק כדי שלא לאבד את הקשרים המשפחתיים שלהן. הסיפור של הדמויות הבדויות ברומן נשען גם על המציאות המוכרת לכולנו: למשל, מה שקרה לאחד הפצועים מהפיגוע ההומופובי בבר-נוער בתל אביב, שהוריו התנכרו לו, בגלל זהותו המינית.

הוריו של אליעד נחשפו לאמת על בנם. זה קרה בעל כורחו. מישהו הוציא אותו בכוח מהארון. מרים ואיברהים עושים הכול כדי שהוריהם לא ידעו את האמת. הם מצאו “סידור” שירצה את ההורים ויסתיר מהם את המציאות. אבל איזה מין הורים אלה, שצריך לשקר להם כדי להישאר אתם בקשר? מה הערך של קשר כזה? איזה מין חיים אלה, ומדוע בכלל צריכים אנשים להעמיד פנים ולזייף, רק כדי לרצות את מי שאינו מוכן לקבל אותם כמו שהם באמת?

הרומן מציג את השאלות, אבל לא את התשובות. הוא רק מתאר בפנינו את מהלכי החיים הכאובים כל כך של מי שנאלצים להסתתר, להישאר בתוך הארון, לוותר על עצמם, רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.

הרומן כתוב היטב, הוא חזק, מדויק, ונוגע ללב.

סוף הרומן, או. כפי שנקרא בתרגומו הקודם לעברית – קץ הפרשה, מספר לכאורה על סופה של פרשת אהבים בין מוריס, סופר, כנראה בן דמותו של גרהם גרין, לשרה, אישה נשואה שחיה עם בעלה לא הרחק ממנו, בצידו האחר, “הנכון”, של הפארק. 

גרין הקדיש את הספר במהדורתו המקורית שהתפרסמה באנגליה “ל־ק'”. בארצות הברית ההקדשה כבר הייתה מפורשת: “לקתרין”. הכול ידעו שמדובר בקתרין, רעייתו של הרוזן הנרי וולסטון, שהייתה אהובתו של גרהם גרין. גם בעלה ידע על כך, ותבע ממנה להיפרד מגרין, אבל הרומן נמשך עד מותה של קתרין, ב־1966. הספר ראה אור לראשונה ב1951.

מעניין לציין שברומן האהובה נקראת אמנם בשם שונה מזה של האישה ששימשה לה השראה, אבל גרין שמר על שמו האמיתי של בעלה, הנרי.

רבים סבורים שסוף הרומן הוא ספרו הטוב ביותר של גרהם גרין, שפרסם כמאה ספרים, כשליש מהם ספרי פרוזה והאחרים – ביוגרפיות, ספרי ילדים ועיון, ומחזות. 

סוף הרומן עובד פעמיים לקולנוע ופעם אחת – לאופרה, והעניק השראה ליצירות מוזיקליות נוספות. 

כאמור – מדובר לכאורה ביצירה שעוסקת באהבה, תשוקה, קנאה ויצרים עזים. כל זה אמנם נכון, אבל אין די בכך כדי להבין מה עניינו העמוק של הרומן, שכן מתחת לפני השטח מתמקד בנושא אחר לגמרי. כידוע, המיר גרהם גרין את דתו מאנגליקני לקתולי כבר ב־1926, לפני שנשא לאישה את ויויאן (שסירבה לימים להתגרש ממנו, גם כשהתאהב באישה אחרת). בהמשך חייו כינה את עצמו גרין “קתולי אגנוסטיקן”. בחלק מהרומנים שכתב, כמו גם בזה שלפנינו, בחן הסופר את עניין האמונה הדתית הנוצרית, וליתר דיוק – הקתולית האדוקה, נאבק בה, ובה בעת התמסר לה, התייסר בגללה, אך חיפש באמצעותה גאולה. האם ניסים מתקיימים? האם אפשר “להוכיח” באמצעותם שהספקנים טועים, שהאל נוכח, שאפשר להתפלל אליו (וגם להתמקח אתו, לעשות אתו “עסקאות”, להבטיח לו הבטחות, לצפות לעזרתו הממשית)?

גרין מציב את שאלת האמונה במרכזו של הרומן, אך עושה זאת באופן כמעט סמוי.  אנחנו קוראים על אהבה, תשוקה, אכזבות, ערגה, עונג גופני, קנאה, אבל מתחת לפני השטח רוחשות השאלות: האם יש במי להאמין? האם יכול להתקיים דיאלוג בין האדם לאלוהיו?

שרה, אהובתו של מוריס, מחליטה להיפרד ממנו בעיצומה של פרשת האהבה ביניהם. בשיא התשוקה. בשיא העוצמה. מוריס משתכנע שהיא קצה בו, כגבר וכמאהב. משתכנע בבוגדנותה. בטוח שסתם נמאס עליה, כי מצאה לעצמה מאהב אחר. 

אבל ככל שהרומן מתקדם מתבררת לו ולנו טעותו,  ביחד אתו אנחנו מבינים שה”אויב” האמיתי שלו, מי שגזל אותה ממנו, היה בעצם – אלוהים, או מי שייצג אותו עלי אדמות, כלומר – ישו. 

אנחנו זוכים לראות את המאבק מתוך נקודת המבט של שרה, שכן מוריס מצליח לקבל לידיו בחשאי ובעורמה את היומן האישי שכתבה, ושם מתגלה לנו שורש הקונפליקט שלה: נדר שנדרה. כדי, כך היא מאמינה, להציל את חייו של מוריס, היא הבטיחה לאלוהים להיפרד ממנו… אבל היא סובלת. מתגעגעת. מתייסרת. הספקות מכרסמים בה. היא פוגשת בפארק נואם שמטיף נגד האמונה הדתית, ומבקשת להאמין לו, כי כך תוכל להשתחרר מהנדר, “אבל,” היא כותבת ביומנה, “בכל פעם שהלכתי לשם [אל המטיף המתנגד לדת] הפנטיות שלו רק קיבעה והעמיקה את האמונה שלי.” 

שרה טובת לב, נדיבה, ובעלת עוצמות רגשיות אדירות. בצר לה היא פונה אל האל ואומרת לו: “אני מאמינה שנולדת. אני מאמינה שֶׁמַתָּ בשבילנו. אני מאמינה שאתה אלוהים”, ומתחננת: “למד אותי לאהוב. לא אכפת לי מהכאב שלי. הכאב שלהם [של בעלה ושל אהובה] הוא מה שאני לא מסוגלת לשאת. תן לכאב שלי להימשך עוד ועוד, אבל הפסק את הכאב שלהם. אלי הטוב, לו רק היית יכול לרדת מהצלב שלך לזמן־מה ולתת לי לעלות עליו במקומך. לו הייתי יכולה לסבול כמוך, הייתי יכולה לרפא כמוך.” זאת הפנטזיה שלה: התשוקה להקריב את עצמה למען הזולת, ליתר דיוק – למען שני הגברים שהיא אוהבת… 

האם גם מוריס ילך שבי אחרי האמונה הדתית? האם יוכל להתנחם בה? 
“איזה טיפש הייתי במשך שלוש שנים כשדמיינתי שהיא שייכת לי באופן כלשהו,” הוא אומר לעצמו, “אנחנו לא שייכים לאף אחד אחר. גם לא לעצמנו.”

אכן, הגוף שלנו מאפשר לנו לדעת עוצמות רגשיות, אבל, כך הוא לומד, בעקבות שרה, אין בו די: “אני שונא את הגוף הזה שהתענג כל כך אבל לא הצליח להביע את מה שחש הלב.”

מאחר שמוריס הוא סופר, יש ברומן עניין נוסף, ארס פואטי. גרין מתאר בו את לבטיו ככותב, את הבוז שהוא חש לכאורה כלפי “ההתקבלות” שלו. מצד אחד הוא בטוח שהפריצה שלו לקדמת הבמה הספרותית קרובה מתמיד. מצד שני מוריס, כנראה – בן דמותו, לועג לניסיונות להשוות אותו לסומרסט מוהם או לא”מ פורסטר. הוא רוטן בזעם על הדפורמציה המקצועית שלו כסופר: “אני שונא את נטייתי המקצועית שחומדת כל פירור מידע לצורכי כתיבה עד כדי כך שיצאתי לפתות אישה שלא אהבתי כדי להוציא ממנה את המידע שהיה ביכולתה לתת לי”, והוא משתף אותנו, הקוראים, בשיטת העבודה שלו: לכתוב בהתמדה קומפולסיבית בדיוק חמש מאות מילים כל יום: הוא טוען שבהגיעו למספר המילים הנדרש הוא עוצר, אפילו אם הוא נמצא באמצע סצנה… מעניין אם זהו וידוי של גרהם גרין, או שהוא רק עיצב כך את מוריס הבדוי…

לקראת סופו של הרומן מוריס־גרין מתאר את מאבקיו ליצירת דמות אמינה: “תמיד מתגלה דמות אחת שמסרבת בעיקשות להתעורר לחיים. אין בה שום דבר מזויף מבחינה פסיכולוגית, אבל היא תקועה, צריך לדרבן אותה, למצוא עבורה מילים, להפעיל עליה כל מיומנות מכנית שנרכשה בשנים של עמל כדי שתיראה חיה בעיני הקוראים”, והוא לועג, הפעם למבקרים: “לפעמים אני חש סיפוק מריר כשאחד המבקרים משבח אותה ואומר שהדמות הזאת משורטטת בצורה הטובה ביותר בספר.” 

כאן מתחברות שתי התימות העיקריות ברומן, שכן הוא ממשיך וכותב: “אני יכול לדמיין את אלוהים מרגיש בדיוק כך כלפי כמה מאיתנו. הקדושים, אפשר לשער, יוצרים את עצמם במובן מסוים. הם מתעוררים לחיים. הם מסוגלים לכל מעשה מפתיע או מילה לא צפויה. הם עומדים מחוץ לעלילה ואינם מותנים בה. אבל אותנו צריך לנהל בתקיפות. מצויה בנו עיקשות של אי־קיום. אנו קשורים בעבותות לעלילה ואלוהים מאלץ אותנו בעייפות לפעול, פה ושם בהתאם לכוונתו: דמויות שאין בהן שירה, אין להן רצון חופשי, והחשיבות היחידה שלהן היא שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, הן מסייעות לעטר את העלילה שבה אחת הדמויות החיות מתנועעת ומדברת, ומספקות לקדושים את ההזדמנויות להפגין את רצונם החופשי.”

נדמה לי שאי־אפשר להחמיץ את גדולת כתיבתו של גרהם גרין, המשתקפת כאן,  בציטוט המקסים הזה. הדברים מתקשרים גם לתחילתו של הרומן, ששם מוריס־גרין מסביר שלסיפור אין בעצם התחלה או סוף. הבחירה איפה לפתוח בו שרירותית, ותלויה בסופר – אלוהי הרומן ויוצרו. 

אני אוהבת את גרהם גרין ואת כתיבתו אהבת נפש (זכיתי אפילו לתרגם את אחד הספרים הקלילים שלו, המפסיד זוכה בכול). היא תמיד אלגנטית, מדויקת, ומפתיעה, ועם זאת, גם כשהיא לא צפויה, אי אפשר שלא לזהות את סגנונו המובהק, המערב אנושיות ופילוסופיה, חדות מבט, אירוניה והבנה עמוקה של טבע האדם. אני לא יודעת אם סוף הרומן הוא הטוב שבספריו. אהבתי מאוד את הסוכן החשאי, את The Heart of the Matter, ועוד רבים, כמו למשל The Comedians, שטרם כתבתי עליהם כאן בבלוג.  

תבורך הוצאת עם עובד על ההחלטה לתרגם את הספר מחדש לעברית נושמת ועדכנית, שגם אין בה השמטות מוזרות של פסקות, כפי שהיה במהדורה שראתה אור לפני שנים רבות בהוצאה של “מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה”. נקווה שגם ספריו האחרים של גרין יזכו לתרגום מחודש. 

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

להלן השוואת התרגומים של פסקת הפתיחה של הרומן, החדש והנושן. החדש ראה אור בימים אלה, כאמור, בעם עובד, הקודם – בהוצאת זיו, במהדורה מוזרה שנקראת “מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה”. התאריך של הוצאת המהדורה הקודמת אינו מופיע. כנראה שהספר ראה אור ב־1962, שכן מצאתי ביקורת שנכתבה עליו ב־9 בנובמבר של אותה שנה, בעיתון על המשמר. 

מדהים להיווכח שבמהדורה הקודמת ויתרו על פסקאות שלמות, דווקא כאלה שתורמות להבנת המשמעויות העמוקות של הספר, אבל כנראה הפריעו לעורך או למתרגם, שכן בלמו בעיניהם את שטף העלילה… 

בפסקה הראשונה השמיטו את כל הקטע שבו גרין־מוריס מסביר את עניין הבחירה של הסופר ברגע שבו יתחיל לספר את הסיפור, וגם את הקונפליקט לגבי תחושותיו של מוריס כלפי שרה וכלפי בעלה.

די מדהים לחשוב שקוראי הספר במהדורתו העברית הקודמת בעצם קיבלו ספר מקוצץ, “מוחלק” ולכאורה נוח יותר לבליעה ולעיכול. ובעצם – מוצר לגמרי פגום!

לסיפור אין סוף ואין התחלה: בשרירות לב בוחר לו האדם
את הרגע שממנו הוא מביט לאחור או קדימה. אך לאמיתו של דבר
האמנם “הבוחר” אני באותו ליל ינואר גשום, בכיכר, בשנת 1946,
במראהו של הנרי מילס הנוטה מעבר לנהר הגשר הרחב, או האם
תמונות אלו בוחרות בי?

וכי מדוע היה עלי לדבר אליו? הלא שנאתי את הנרי – ואף
את אשתו שרה שנאתי, ולכן אם יקרה ואכתוב משהו לשבחם של
הנרי ושרה מן הראוי לתת אמון בדברי: כותב אני כנגד נטית לבי,
כי בגאוותי המקצועית הריני מעדיף את הקרוב לאמת על הקרוב־
לשנאה.

תרגום: ר. רז (הוצאת ספרים זיו מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה)

“רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים”, כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: “אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים”… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. “במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם,” היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת “ללכת בעקבות שתיהן”, כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה “הגדולה”, כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש”האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות”, שכן “נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות”. היא הבינה, אם כן, כי “עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה.”

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז’ורז’ קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים “פטריוטים”, אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא “מביאה” אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: “את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות”, היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: “כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים”.

“גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם.”

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד“, קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן“.

“כל־כך עצוב הסיפור“, מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו.“

“די, די,“ מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון“. היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

“בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני“, מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.”.

משפט אהבה, ספרה החדש של שרה שילה, גאוני. לא פחות. גאוני, וגם מרגש, מלהיב, ומעורר השתאות: איך? איך היא עשתה את זה? ואיזו זכות זאת – לפגוש את העולם מתוך נקודת המבט שלה, מתוך הפריזמה המיוחדת הזאת, שיוצרת קשת מרהיבה של צבעים מתוך כל קרן אור פשוטה שהיא רואה!

משפט אהבה הוא ספר חד פעמי, ומקורי ביותר. הוא מביא את סיפורם של בני זוג שמאורע קשה מנשוא אירע בחייהם (ואולי הם עצמם גרמו לו?). המאורע קשור בבתם היחידה.

אבל הסיפור אינו מתנהל כרגיל, מתוך קולו של מספר כל יודע, או בכלל מתודעתו של אדם, אלא כמעין שיח ייחודי ומדהים שמתנהל סביבם, בין חלקיו של הבית: הפינה, המראה, המסגרת של המראה, הווילון, הרצפה, התקרה, השולחן, האגרטל… אפילו העציץ שניצב למטה, ליד המעלית, שסובל מהיותו מלאכותי ומכך שבני האדם בודקים כל הזמן אם הוא “אמיתי”…

לקראת סופו של הרומן מסתבר שבני הזוג הם אלה ששומעים את הבית, אבל קולותיו ממשיכים להישמע בו גם בהיעדרם.

השיח מתחלף: לפרקים אנחנו שומעים את הבית, ולפרקים – את תודעתם המשותפת של בני הזוג, שהיא כה צמודה ומהודקת, עד שהם שניים שנדמים כאחד, בלתי נפרדים. חווים הכול ביחד, בגוף ראשון רבים – קמנו, הלכנו, חשבנו עשינו. לרגעים תהיתי אם לא מדובר בכלל בדמות אחת, אפילו הגוף הדקדוקי כמו מרמז על זכר מוכפל (לקראת הסוף מתברר מה חשיבותו של הניואנס הזה!), אבל בשלב מסוים מתבהר שלא, בכל זאת מדובר בגבר ואישה, אבא ואימא, שמשהו הידק ואיחה אותם זה אל זה. האם אפשר יהיה להפריד ביניהם?

הספר נפתח בנקודת המבט של התקרה, שבזה לרצפה המלוכלכת: “‘כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה‘, רטנה התקרה, ‘קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך’“. התקרה משוכנעת שאילו הייתה רצפה, לא הייתה מגיעה למצבה… זאת הפתיחה המדהימה, ומשם הכול רק הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל. למשל – שני הקירות הניצבים זה מול זה. באחד פעור חלון שהאחר יכול להביט דרכו החוצה: “הקיר שאין בו חלון מביט דרך החלון של הקיר שמולו, ומתאר לו את החוץ. כך נקבע ביניהם, שהקיר יקבל פיצוי על אי האפשרות להביט דרך חלונו שלו. ולמרות שההסדר שהגיעו אליו קבוע, הם אינם תמימי דעים. הקיר עם החלון טוען שתיאור הנוף הנשקף – עצים, אבנים, מכוניות, מנופים, גשם וערפל – ‘מגיע לו’, ולא יכול להיחשב מחווה של רצון טוב. לכן אין הצדקה לכך שהוא תלוי בגחמות של הניצב מולו. הקיר שמנגד מתעקש לספק את השירות רק כשרוחו טובה עליו. ‘לא אני קבעתי את התנאים‘, הוא טוען, ‘ואם בחרו להעמיד מולי חלון, אני מביט דרכו. צר לי, אבל אין כאן אפשרות למשא ומתן.’ מריבה ניצתת.״

הקיר שיש בו חלון מתקומם נגד התחושה שלעולם לא יוכל לחוש שהוא “עשוי מקשה אחת רצופה וטבעית” ומדוע עליו לשמוח מכך שהוא “קרוע במידה הנוחה” לקיר האחר?

שרה שילה חשה את מהותם של הקירות, הרצפה, התקרה, החדר כולו, שאומר לעצמו שהוא “חדר ככל החדרים”, השמשה שלא מבינה איך ייתכן ההבדל בינה לבין האוויר – היא שקופה כמוהו, אבל בניגוד לה, אצל האוויר “דברים מחוספסים, מחודדים וקשים נופלים דרכו ולא מותירים בו סימן.”

שילה מלמדת אותנו מה מהותה של הדלת, שהיא דבר דו־צדדי, של מכונת התפירה, ש”מוצאת תמיד שוליים בשביל לחבר”, של פסל זכוכית תכלכל של סוס, של השטיח, של הפינה המתגאה בכך שהיא בעצם זווית ש”לוקחת לעצמה תשעים מעלות מתוך מאה שמונים, לא פחות ולא יותר, ומותירה לאחותה הצמודה תשעים מעלות. הזווית הישרה היא ללא כל ספק מופת של צדק חלוקתי!“

אנחנו מכירים מקרוב את המים, את המתלה (לקראת הסוף נגלה איזה תפקיד חשוב יש לו בעלילה!), את השרפרף, שמכיר “רק חלק זערורי מהעולם, מפאת ננסותו”…

היא מקרבת אותנו אל המראָה בתיאור יפה להפליא, שממנו נודע לנו כי היא עיוורת, היא רק משקפת, וגם אינה יכולה להראות לנו את מה שנשקף בה בעבר אך נמוג…

הפסנתר מכיל בתוכו את הצלילים שנוגנו בו, אבל גם את האינסוף – אינספור המנגינות והצלילים האפשריים־בכוח.

כמה משעשעת נקודת המבט שלה על חוט התפירה (המובאת מתוך תודעתו של הבית): “‘קשה להבין איך העז מישהו לקחת על עצמו את האחריות לקיומו של דבר ארוך ודק כל־כך כמו חוט תפירה‘, מנסח עבורנו המתלה בכניסה, ‘נו, באמת. שעשועי בריאה נלוזים: הבה ניצור משהו שעוד לא היה כמותו בטבע – יצור חסר כל פרופורציות!’“

אני קוראת את הדברים האלה ולא מאמינה. איך אפשר לחוות כך את המציאות? איך אפשר לרדת כך לעומק (“נשמתם”?) של החפצים המקיפים אותנו, ובה בעת לצקת לתוך כל התיאורים הללו משמעויות שתורמות לעלילה, שמוסיפים נדבכים לסיפור עצמו, והוא סיפור חשוב, שובר לב ורב משמעות? הספר פשוט הדהים אותי! איך אפשר לכתוב ככה?!

כשיצא ספרה הקודם, הראשון, של שרה שילה שום גמדים לא יבואו (היא זכתה עליו בפרס ספיר), הרשיתי לעצמי לפקפק בכישרונה. חשבתי אז שמדובר בסתם גימיק, שכן הוא נכתב “בלשון נמוכה” ואני מודה, לבושתי, שאפילו לא קראתי אותו. הסתפקתי בקריאת הריאיון אתה שבו הודתה שהיא “סובלת מהפרעת קשב ולא רק שלא הצליחה לעשות בגרות בספרות, היא גם לא קראה כמעט ספרים”. הספר החדש שלה מוכיח עד כמה טעיתי בה. משפט אהבה, ספרה החדש, הוא יצירת מופת!

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: “אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…” ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט “הקיץ של אביה” שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: “מי מפחד מהקיץ של אביה?” שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת “הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק” הופיעה במאמר ב”ישראל היום”, המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו “הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון” שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי “הקיץ של אביה” נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא “כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי.”

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, “עץ הדומים תפוס”, מתרחש ארבע שנים אחרי “הקיץ של אביה”. עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: “האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?” זכור היטב “נאום השילומים” שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב”עץ הדומים תפוס”: האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: “אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה.” אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס “עד הסוף”, ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). “לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה” [כלומר, כמובן, במלחמת העולם “הראשונה”], הוא כותב, ומוסיף: “מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה’שלום’ במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים.” ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על “הפתרון הסופי”, השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

“אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש,” האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש”עולם חדש מוכרח לקום”. ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא “השמדה עצמית מוחלטת” של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, “לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם”. מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על “השמדה עצמית מוחלטת” עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו”הרס של כל הדברים שלמענם חיינו”. 

הוא סבור כי המאבק איננו רק “שאלה של טוב ורע”, אלא שזוהי “מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש”.

עוד הוא בטוח כי “בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע,” ומאמין ש”השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה” היא זאת שהטבע בוחר בה, “מאז ומעולם”. 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב”כן” חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב”המלך ליר”: התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard