באמצע המאה התשע עשרה פרסם צ'רלס דיקנס את הרומנים הנודעים ביותר שלו, ביניהם את אוליבר טוויסט, דיוויד קופרפילד, זמנים קשים, תקוות גדולות (ועוד רבים אחרים). בכולם תיאר דיקנס את העוולות והסבל המחריד שעברו ילדים עניים באנגליה, את הניצול המחפיר וההתאכזרות שספגו. דיקנס הציג בפרטי פרטים את המציאות הקשה של עבודת ילדים, הקבצנות הכפויה ובתי המחסה שאליהם נקלעו יתומים חסרי כול.

נהוג לחשוב כי הייתה לספריו השפעה עצומה על החברה בת זמנו; שכתיבתו עוררה מודעות והובילה לרפורמות בבתי המחסה, לחוקים נגד עבודת ילדים, ולשיפור תנאי החיים של בני המעמדות הנמוכים. לא ברור לי עד כמה הטענה הזאת מדויקת. עצם התפיסה שלפיה יש בכוחם של ספרים לשנות את המציאות נראית כיום רומנטית ואולי גם מופרזת. ואולי לא! אולי כל אדווה קטנה שמצטרפת לאדווה אחרת יכולה בסופו של דבר ליצור נחשול גדול. אין לי מושג.

האם בימינו ספרים יכולים להזיז משהו? להשפיע על מישהו? במאה התשע עשרה ספרות הייתה המקור הבלעדי להסחת הדעת, או למיקודה בעניינים חשובים. בימינו היא די נדחקה אל השוליים, ולכן אולי נראה לנו שכוחה הממשי והמעשי דל.

כל המחשבות הללו עלו בדעתי כשקראתי את ספרה של ג'נין קאמינס, אדמה אמריקאית, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2020, ובתרגומו לעברית – ב־2021. היה לי ברור שהרומן נכתב מתוך רצון להשפיע, ובמטרה לשנות את המציאות.

אדמה אמריקאית מספר על מסעם המפרך, הלא יאומן, של פליטים, אם ובנה הקטן בן השמונה, ממקסיקו לארצות הברית, אחרי שאת כל בני משפחתם, שישה עשר איש, רצחו פושעים, חברים בקרטל סמים. (הרצח ההמוני מתרחש כבר בעמודים הראשונים של הרומן, לפיכך הפרט הזה אינו ספוילר). אנחנו מלווים את השניים לאורך התלאות הבלתי אפשריות של המסע (שהעלה על דעתי את סיפוריהם מסמרי השיער של העולים מאתיופיה. גם הם עברו זוועות שלא יתוארו במילים).

האם כל מסע הבריחה הזה יתגלה כמהלך אכזרי, מעין משחק "סולמות וחבלים" שבו צריך הרבה מאוד מזל כדי שלא ליפול באמצע הדרך, גם כשמתקרבים מאוד ליעד, ונאלצים להתחיל שוב הכול מההתחלה? איזו מחשבה מפחידה.

האִם לידיה, אישה משכילה, בעלת חנות ספרים, רעייתו של סבסטיאן, עיתונאי מוכשר, תצליח להציל את בן המשפחה היחיד שנשאר לה, לוקה, בנה המחונן בן השמונה? ומה יקרה לפליטים האחרים שיפגשו בדרך? שתי האחיות היפהפיות, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה? הילד היתום בן העשר, שגם הוא מצטרף אליהם בשלב מסוים? הייתי אתם שם לאורך כל המסע, בנשימה עצורה, במתח, באימה. ובהבנה ששוב, גם כאן, מתחוורת אמת שהכרתי כבר מספרים של ניצולי שואה: בני אדם הם אלה שנוהגים זה בזה באכזריות בלתי נתפסת, אבל בה בעת בני אדם אחרים הם אלה שבזכותם ניצל מי שניצל.

ג'נין קאמינס מתארת את רגעי החסד האלה, הקצרים, הייחודים והחיוניים, שבהם אלמונים מעניקים משהו מציל חיים, בהרף עין של החלטה, לאלמונים אחרים: אישה שמציעה להם מחסה ללילה, תוך שבריר שנייה, כשהיא מבינה שהם נרדפים; נזירה חומלת; שומר שמעלים עין מהמסתננים ואפילו זורק אליהם את התיקים שלהם, כדי לעזור להם; פקידת בנק שיוצאת מגדרה כדי לעזור, שלא על מנת לקבל תמורה. להפך, אפילו למרות הסיכון שהיא לוקחת על עצמה.

היה לי ברור שהאג'נדה של הספר קשורה ישירות בדבריו של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שכבר במסע הבחירות לקדנציה הראשונה שלו הסית בארסיות בלתי נתפסת נגד מבקשי המקלט. אי אפשר לשכוח את הזוועה שהתרחשה ב־2018 כאשר המדיניות שטראמפ הכריז עליה, "אפס סובלנות" להגירה, הביאה עד לכדי הפרדות המונית של הורים מילדיהם, חלקם צעירים כל כך, עד שאינם מסוגלים אפילו לציין את שמם. בקדנציה הנוכחית של טראמפ זכורים שני מקרה הרג של אזרחים אמריקנים שאירעו לאחרונה: סוכני רשות ההגירה האמריקאית ICE ירו והרגו אותם בשעה שהפגינו למען המהגרים.

באחרית הדבר לספרה כתבה קאמינס כי "במקרה הכי גרוע, אנחנו רואים בהם [בפליטים מאמריקה הדרומית] אספסוף פולש של פושעים ששואבים מאתנו את המשאבים שלנו, ובמקרה הטוב – מסה של דמויות שפניהן החומות מעורפלות, אנשים חסרי אונים, מרוששים, שזועקים לעזרה על סף דלתנו." והיא מוסיפה: "לעתים רחוקות אנחנו רואים בהם בני אדם שמסוגלים להחליט בעצמם, אנשים שפועלים למען עתיד טוב יותר לנו ולהם, כמו שעשו בעבר דורות רבים של מהגרים, שגם הם התקבלו לעיתים קרובות בסלידה".

אין ספק שקאמינס מצליחה להעניק לפליטים "שלה" קול, פנים, עבר, היסטוריה, אנושיות. אנחנו חולמים, נבהלים, מתאמצים אתם, עוברים אתם את התלאות הבלתי אפשריות, ומקווים אתם בכל מאודנו להמשך טוב יותר מכפי שחוו עד כה. לא ל"סוף טוב". הוא לא אפשרי למי שבעברו הקרוב מסתתרות זוועות קשות כל כך.

עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר הצצתי קצת בדברים שנכתבו עליו בשעתו, זמן מה אחרי שראה אור לראשונה באנגלית, ונוכחתי לראות שהוא אמנם הצליח מאוד בקרב הקוראים, אבל שהיו גם מי שיצאו חוצץ נגד עצם הרעיון של כתיבתו. מה פתאום שסופרת אמריקנית, לבנה למשעי, תכתוב על תרבות שאינה קשורה אליה באמת? זה לא אותנטי, נשמעה הטענה (המופרכת!). קאמינס כמו צפתה מראש את הטענה, ובאחרית הדבר השיבה עליה בכמה דרכים: קודם כול, סיפרה, היא עצמה נשואה למהגר "לא חוקי" שרצה מאוד לשאת אותה לאישה רק אחרי שיקבל בכוחות עצמו את הגרין קארד המיוחל, אבל אחרי חמש שנים הבין שלא יצליח לעשות את זה. עד שנישאו התמודדו שניהם כל הזמן עם האיום שהרשויות יפרידו ביניהם, שהוא יגורש. שנית, היא מסבירה, מוצאה בכלל ממשפחה מעורבת. סבתה הגיע לארצות הברית מפורטוריקו. היא מכירה ממנה את ההשפלה שעברה, את התחושה שעל אף היותה בת למשפחה משכילה ואמידה, מעולם לא השתלבה באמת בחברה החדשה שאליה הגיעה. אז גם מבחינת הגזע שלה עצמה היא "מכוסה", כך מסתבר… חוץ מזה, היא מספרת על שיחה שניהלה עם חוקרת מהגרת, שהסבירה לה עד כמה ספר כזה נחוץ, ושכנעה אותה לצאת לדרך.

אולי כדי "להסוות" את היותה, בעצם, סופרת אמריקנית שכותבת על מציאות שאינה מכירה מבפנים (אף על פי שערכה תחקיר מפורט וממושך, שניכר היטב מכל עמוד), בחרה קאמינס ב"תחבולה" ספרותית מוזרה מאוד בעיני: הספר זרוע כולו במילים ובביטויים בספרדית. הבנתי (ממי שהמליצה לי על הספר, שוב: את יודעת מי את!) שבעברית כל הספרדית מתורגמת לעברית. באנגלית – לא! מדי פעם ניחשתי. לפעמים ויתרתי. ופה ושם צילמתי את העמוד וביקשתי עזרה מהבינה המלאכותית, שכדרכה לא רק תרגמה אלא גם הוסיפה ביאורים והציעה ניתוחים נוספים לעומק… (לא נעתרתי להצעותיה). לא ברור לי מה הרעיון של הוספת כל כך הרבה ספרדית. הרי הקונוונציה אומרת שברור לנו שהטקסט שכתוב באנגלית, כולל השיחות בין הדמויות, "מתורגם" משפתם. אז מה הרעיון לשבץ גם ספרדית? בעיני השתדלות היתר לקרב אותנו למקורות רק מרחיקה את הקורא מהסיטואציה.

כשקראתי את אחרית הדבר הרמתי גבה של תימהון גם בעניין שמו של הספר. האנגלית American Dirt תורגמה נכון לאדמה אמריקאית בעברית: dirt הוא לא רק לכלוך, אלא גם עפר (אם כי די ברור שהבחירה דווקא במילה "dirt" קונוטטיבית גם ללכלוך: כך רואים אזרחי ארצות הברית את שכניהם), אבל הבחירה ב American מתמיהה, דווקא אחרי שקוראים את מה שקאמינס מספרת בדבריה הישירים אל הקורא: תושבי אמריקה מתרעמים על הניכוס שעשתה ארצות הברית ליבשת כולה! היא מספרת גם שבקרב תושבי אמריקה הלטינית בכלל לא משתמשים במילה "אמריקאי" ביחס לאזרחי ארצות הברית. יש להם מילה אחרת, משהו שבעברית היה נשמע כמו "ארצות־הבריתיים". אני בהחלט מבינה את מורת הרוח שלהם. "אמריקה" כוללת גם את קנדה, מקסיקו, ואת כל אמריקה הדרומית!

מוזר שדווקא ספר שמבקש להדגיש זאת, ארצות הברית, היעד הנכסף שבו אפשר לחיות הרחק מהטרור של קרטלי הסמים הרצחניים, נקראת "אדמה אמריקאית"… ואולי הכוונה בדיוק הפוכה: אחרית הדבר מסתיימת בתיאור כתובת גרפיטי שראתה פעם הסופרת, במהלך המחקר שערכה, קרוב לגבול בין ארצות הברית למקסיקו, בצידו הדרומי, כתובת ששימשה לה, לדבריה, השראה בלתי פוסקת במשך הכתיבה של הרומן: "גם בצד הזה יש חלומות".

אז כן: באמריקה כולה, משני צידי הגבול של ארצות הברית, יש בני אדם עם חלומות, שאיפות, כישרונות (וזכויות!).

נראה שגם בכהונתו השנייה של טראמפ (שנשוי, למרבה הפלא, ובפעם השנייה, למהגרת מאירופה!) לא ממש מכיר הממשל באנושיות של שכניו שמעבר לגבול.

אחוזת בית, 2021
לעברית: עדינה קפלן
487 עמ'

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי

שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?

יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.

תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.

מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?

למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?

על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.

סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.

בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.

הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: עינת יקיר
228 עמ'

לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת –  הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…) 

סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן. 

הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא. 

הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.  

וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.

ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."

עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.

הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.

הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.

אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.  

והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים. 

ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת! 

כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים. 

אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:

כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.

כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.

כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.

כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.

כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.

כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.

כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.

כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.

כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.

כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.

כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.

כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.

קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.

הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman  מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק. 

Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.

אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.

זוועה.

את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף. 

עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'

מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

איזה סיכוי לחיים של הרמוניה, אהבה וקרבה, יש לבני זוג שננטשו בילדותם, היא – עוד לפני שנולדה, הוא – כשהיה בן עשר?

חרות מעולם לא הכירה את אביה הביולוגי, ואפילו אינה יודעת מי בדיוק היה. יש לה רק "חצי אבא" – הגבר שאמה נישאה לו, והוא גידל אותה במסירות תחליף־אב מושלם, עד שנולדה לו ולאמה של חרות בת אחרת, ביולוגית, משותפת. ומאז חרות הרגישה בהבדל: יש אחת בת אמיתית, עתירת זכויות, ויש – היא עצמה. נטע חצי זר.

את אלעזר גידלה אמו באהבה רבה. הוא היה ילד־נס שלה, שבא לעולם אחרי שנים רבות של מאמצים להרות. אבל כשהיה בן עשר נודע לאימו משהו מכאיב כל כך, בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא לא הייתה מסוגלת עוד להמשיך לחיות.

שני אלה נפגשים בבגרותם, ועד מהרה מחליטים להינשא. 

האם יֵדעו להעניק זה לזה את האהבה שנגזלה מהם בשלב כל כך מוקדם של חייהם? האם יאהבו זה את זה כך שיוכלו להקים לעצמם בית, מקום מבטחים שישמש להם משענת אמיתית ויציבה?

מה המחיר הנפשי העמוק, הבלתי אפשרי, שהנטישה ההיא גובה מכל אחד מהם, תמיד, עדיין, אולי לעד?

השאלות הללו, כבדות המשקל, נמצאות בליבו של ספר הביכורים של אסנת חדד־עמרם, "עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך", כך נכתב על גב ספרה. 

הייתה לחדד־עמרם הזדמנות לספר סיפור חשוב מאוד. ללוות את הדמויות שבראה בדרכן לשינוי, לשחרור, עד שילמדו למצוא תיקון לעצמן, וזו לזו.

למרבה הצער, זה לא קורה. לא בתהליך נכון ומשכנע. לא בגילוי עצמי אמיתי, בחשיפה פנימית שבה יתמודדו שני האנשים הללו עם ייסורי עברם, וילמדו איך לגבור עליהם.

חרות לוקה בהרסנות עצמית כמעט כפייתית (ששורשיה ברורים לנו, והיא לכאורה מבינה אותם, אך לא ממש. לא לעומק). כך למשל איפשרה בצעירותה לגבר זר, נשוי, לפגוע בה שוב ושוב. בכל פעם שזימן אותה, נענתה לו, בניגוד לרצונה. וכשסוף סוף ניסתה להתנגד לו, לא ידעה איך להשיב להאשמתו – אבל את רצית. אחרת למה באת?

לנו ברור שהנטישה המוקדמת עיצבה אותה כך שהיא מועדת לפורענות; שההרסנות העצמית שלה היא תסמונת, לא סיבה. שאם תתוודע למקורו של הכאב, תכיר בו מקרוב, תדבר אותו ואתו, היא תלמד לצמוח מתוכו, במקום כל האקטינג אאוט שהיא עושה. נדמה לי שפרויד אמר שאם הלא מודע לא הופך למילים, הוא הופך לגורל. גם אם לא אמר זאת כך ממש, נראה שזה מסכם, פחות או יותר, את תפישתו. ברור גם שהלא מודע הוא לא מודע, ולכן יש למצוא את הדרך להגיע אליו, לדלות אותו, להכיר את הכאב ובעצם קיומו. 

חרות דווקא כן הולכת לטיפול. המטפלת שלה מוזכרת מדי פעם, כמעט באקראי, אבל אנחנו לא עדים לשום תהליך של צמיחה, או לתובנות מעמיקות שיאפשרו אותה.

אנחנו מכירים רק חרות תזזיתית, ששוב ושוב מנסה כביכול להשתקם, ושוב ושוב עושה דברים שלא ייעשו. לא סולחת לעצמה, לא מאפשרת לזולת לאהוב אותה, אישה לא אמינה, לא ישרה שיודעת את זה, וממשיכה, וממשיכה לחפות על עצמה, כביכול לכפר, לרגעים, כביכול – מנסה להבין, אבל זה לא באמת קורה, כך – עד הסוף של הסיפור!

ואלעזר? הוא צדיק ממש. גבר מושלם. מלא אהבה. ורצון טוב. ונתינה. אבל אנחנו לא באמת מכירים אותו, כי בכלל לא רואים אותו מתוך עצמו, אלא רק מתוך מבטה של חרות.

אלעזר מוכן תמיד לתמוך בחרות. שום דבר בה לא מפריע לו. כשהייתה בהיריון והקיאה, הוא לא נגעל, רק עזר לה. כששקעה בדיכאון אחרי לידה, עשה כמיטב יכולתו כדי להקל עליה. (הדיכאון לפרטיו מתואר בהרחבה ווהיטב!) כשעזבה אותו, נראה שהיה מוכן בעצם לסלוח לה, על הכול.

הוא מגדל את התינוקת שלהם, שחרות נטשה מתוך רגשות אשמה קשים בגלל המצב הנורא שנקלעה אליו, בגלל מעשה שאדם סביר באמת יתקשה לסלוח עליו לעצמו. וככה זה נמשך, עוד ועוד, עד בלי די.

הלקאה עצמית, חרטות, כוונות טובות, מאמצים, נסיגות, ואפס הבנה עצמית. איך, לדעתה של חדד־עמרם, היוצרת של חרות ואלעזר, ייתכן פיוס אמיתי ביניהם? זה שהיא כסופרת (ולכן גם אנחנו הקוראים!) מייחלים לו כל כך?

איך זה יכול לקרות אם חרות לא תבין מה מניע אותה, אם אלעזר לא יקלוט עד כמה עברו מכביד עליו, אם לא ידברו באמת, אם לא ירדו לשורשי העצב הנורא שלהם (אם לא יספרו עליו זה לזה, לפרטיו)?

תני להם סוף סוף להגיע לשם! רציתי לצעוק אל הכותבת. והמשכתי לקרוא. והמשכתי. אף על פי שכבר הותשתי מכל הקדימה־ואחורה של חרות. מההתקרבות וההתרחקות. מהריצות לכאן ולשם. מהמטוטלת הזאת שנעה לכל עבר, ותנועתה לא שוככת עם הזמן, עם החיכוך במציאות, אלא רק גוברת והולכת, ולוקחת את חרות אנה ואנה, בלי להתקדם. היא נוסעת לבקר חברה כדי להתפייס אתה, אבל מגיעה לים המלח. היא מטלפנת לאלעזר, אבל לא אומרת לו מה באמת היא מרגישה. היא רוצה להתקרב אל בתה התינוקת, אבל נמלכת בדעתה שוב ושוב. אז איך? איך זה יכול לקרות? במצב כזה גם אם יתפייסו, קשה להאמין שיצליחו באמת לחיות חיים מיטיבים. אז בשביל מה? כדי לספר לנו שאין תוחלת?

אבל לא ייתכן שנתחיל את הרומן, ונעבור אתו את כל דרך החתחתים המתישה הזאת, ונדע בסופו שבעצם לא התקדמנו? ששום דבר לא יכול להשתנות? כי אם כך, – בשביל מה, בעצם? אם הדמויות לא מבינות את עצמן ואת עברן, יש הרי סיכוי רב שהעתיד יראה במוקדם או במאוחר כמו ההווה, כמו העבר, וכך – לעד? 

יש לכאורה שינוי בסוף. אבל הוא לא אמיתי, לא פנימי, לא עמוק, ולכן גם לא משכנע. 

חבל. 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: גיתית כבירי
271 עמ'

"השתמשו בגוף שלנו כדי לבלום אתו קליעים"[1] אומר לעצמו לקראת סופו של הספר אלווד, אחד משני הגיבורים הראשיים של רומן הביכורים המרתק של הסופרת האנגלייה אליס וין, ספר שתורגם לאחרונה לעברית. 

באנגלית שמו של הרומן, שמתרחש בין השנים 1914 ל־1920 – כלומר, ברובו  במהלך מלחמת העולם הראשונה – הוא In Memoriam, כלומר: "לזכר". בעיניי זהו שם ראוי ומדויק יותר מזה שבחרו להעניק לו בעברית, שכן הרומן כולו הוא מעין הד מתמשך למלחמה, למה שעבר על החיילים שנלחמו, נפצעו ונהרגו בה, והוא משובץ לכל אורכו בקטעי עיתונות שבהם תועדו, ולמעשה – פורסמו ברבים – שמותיהם של החיילים שנפגעו. לפי ההערכות – בין 673,000 ל-908,000 צעירים נהרגו או נותרו "נעדרים". 

המלחמה היא לא רק הרקע של הסיפור, אלא היא בעצם עיקרו. בסופו של הספר הוסיפה אליס וין את רשימת המקורות וההשראות שאיפשרו לה לכתוב אותו. שמחתי לעיין בה. היה לי ברור שהתחקיר שערכה מדויק ומדוקדק, והיא מספרת מה המקור הספרותי או התיעודי לרבות מהסצינות בסיפור. לא הופתעתי למשל לגלות ששיר של זיגפריד ששון, "התאבדות בשוחות", העניק לה השראה לאחת הסצנות. (בקישור – תרגומי לשיר, כמו גם לְשיר נודע אחר ממלחמת העולם הראשונה, "בשדות של פלנדרייה" מאת ג'ון מק'קריי: "בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים", כך הוא נפתח. בעקבות השיר משמש הפרג סמל למלחמה ההיא. כל שנה ב־11 בנובמבר, ביום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, נהוג בבריטניה ובקנדה לשאת על דש הבגד סיכה המעוצבת כפרג אדום). 

זוועות המלחמה היו כל כך איומות, והפירוט המתמשך, המצטבר, שלהן קשה מנשוא. מי שלא היה שם לא יכול כמובן להבין מאומה. כמו אימו הבורגנית של אלווד, שחוזר הביתה אחרי שנפצע קשה מאוד, והיא מפטפטת על רעוּת בשדה הקרב ומעוררת בו זעם בלתי נשלט. מה את יודעת על הפרטים הבלתי אפשריים? על גופות ההרוגים המרקיבות במשך זמן רב כל כך, עד שהן משמשות כציוני דרךלנווט על פיהן? על שקי החול המצחינים שהתמלאו בדם, על האברים הכרותים, על הצעיר ששואל את חבריו אם הוא גוסס, והם מספרים לו שלא, אתה תהיה בסדר, אם כי כל גופו מנוקב ברסיסים ענקיים שנראים כמו כידונים שננעצו בו, על החייל שמוותר על הקסדה שלו למען חבר אחר, כי הוא מבין שגורלו נחרץ, פציעתו קשה מדי, על הטבח ההמוני כמו זה שהתרחש בקרב על הסום, שנהרגו בו כשישים אלף חיילים בריטיים. אלה נקצרו באש הגרמנים, והמשיכו להסתער קדימה, גל אחרי גל, בלי שום תוחלת (את הסצנה הזאת אנחנו רואים מנקודת מבט של חייל גרמני דווקא, שלא מצליח להבין מדוע הם ממשיכים להגיע, עוד ועוד, הגופות נערמות, המסתערים הבאים מטפסים עליהן ובעוד רגע נהפכים בעצמם לגופות, כך, עד אין סוף, זה נראה). 

אלווד, ששואף להיות משורר, מרבה (עד שלב מסוים ברומן) לצטט שירים של גדולי המשוררים האנגליים, בעיקר את אלה של טניסון, ובמיוחד את "הסתערות חיל הפרשים" (להלן – שני הבתים הראשונים של השיר, בתרגומי). 

כשהוא מצטט את השיר, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אלווד עדיין לא מעלה בדעתו שהוא עצמו יהיה שותף להסתערות כזאת, חסרת כל היגיון, שכולה – הקרבת חייהם של עשרות אלפי בחורים צעירים. 

אם אפשר להסיק מכל מה שכתבתי עד כה שהספר קשה מנשוא, יש להדגיש: הוא קריא מאוד, לא מעט מכיוון שלכל אורכו נפרש בקונטרפונקט מושלם סיפור נוסף, שונה לגמרי: אהבתם של אלווד וגונט. הוא מתחיל כששניהם נפגשים בפנימייה לנערים, שם אנחנו מלווים אותם במעשי קונדס ובשיחות מבדחות, על פי מיטב מסורת ההומור האנגלי. אנחנו אתם כשהם מגלים את זהותם, נבהלים, מנסים להתכחש לה, לברוח ממנה, מבטיחים לעצמם שברבות הימים יתאימו את עצמם לנורמות המצופות מהם כבני טובים פריבילגיים, יהיו "כמו כולם", ישאו אישה ראויה, יקימו משפחה. האם אהבתם תגבר על כל המכשולים? כשאחד מחבריו של גונט מתלונן על אפליה שהוא חווה בשל היותו הודי, ומנסה להשוות את קשייו עם מצוקתם של גייז, גונט מסביר לו שאי אפשר להשוות. "להיות הודי לא מנוגד לחוק". קשר חד־מיני המשיך להיות פלילי, במשך שנים רבות אחרי כן.

שנתיים אחרי תום המלחמה בת משפחה של אחד מהם כותבת לו מברלין, ומנסה לשכנע אותו לעבור לגור שם, כי, היא רומזת לו, בברלין הכול חופשי ומקבל יותר. אכן, ברפובליקה של ויימאר יחסים חד־מיניים המשיכו אמנם להיות מחוץ לחוק, אבל האווירה הייתה סובלנית הרבה יותר. היו שם יותר ממאה מועדונים, ברים ובתי קפה גאים, מגזינים גאים הופיעו בגלוי, קהילות טרנסג'נדריות ומגדריות פעלו באופן מוצהר. (אפשר לראות זאת בסרט "קברט", למשל, שמציג את הפתיחות המינית ואת התרבות הקווירית ששררה ברפובליקת ויימאר). 

כואב לחשוב על כך ששנים לא רבות אחרי כן רדף הרייך השלישי גייז, ורצח אותם בהמוניהם. על פי ההערכות כ־10,000–15,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז, ובין 5,000 ל־7,000 מהם נספו שם – עקב התעללות, עבודת כפייה, הוצאות להורג, ניסויים רפואיים או הזנחה.

יופיו של סיפור האהבה בין אלווד וגונט בכך שהוא לא מומתק, כלומר – לא מזויף. אנחנו מלווים אותה בקונפליקטים הקשים שהם חווים, כל אחד מהם עם עצמו, עם זולתו, ועם המציאות, ועוד יותר מתמיד – בגלל הכורח להתמודד לא רק עם הקשיים האישיים, אלא גם עם הזוועות שזימנה בפניהם המלחמה. 

הספר כתוב נפלא, והוא מרתק ממש. תודה למי שהמליצה לי עליו, את יודעת מי את… 

[1] מאחר שקראתי את גרסת המקור באנגלית, ציטטתי כאן בטור את המובאות השונות בתרגומי

הוצאת מודן, 2025
תרגום: סיוון מדר
464 עמ'

לזכותו של הספר אומר: קראתי אותו מתחילתו ועד סופו. כי הוא מסקרן. לקראת סופו הוא יוצר מתח שהולך וגובר, וגם הפתיחה מעוררת סקרנות: בעמודים הראשונים מתוארת תמונת מציאות מוזרה, ובה "רואים שמונה בניינים, כל אחד בן חמש קומות" שמוקפים כולם בחצר ובחומת אבן גבוהה, ויש מישהו שצופה בהם: "בכל שעה נפתח חלון אחר. הוא לא ממש נפתח, כי במקום הזה אי אפשר להקל ראש בחורף, ברוח ובגחמותיהם של הדיירים", ולכן רק התריס של כל חלון יכול לזוז, ומאחוריו יש "זכוכית שקופה אך חסינה".

והנה המסתורין גובר: "לפעמים כשהתריסים נפתחים אפשר לראות בעדם אנשים", אבל "אי אפשר לשמוע אותם", אם כי נדמה לצופה בהם שהם מדברים. הצופה אינו הקורא, אלא מישהו שמביט לא רק בחלונות ובאנשים הנשקפים בעדם, אלא גם "מסתכל על המסכים בזמן אמת". התהייה של הקורא אינה יכולה שלא להתעורר: מי האנשים הללו, שנראים כלואים (שנראים סובלים!) מעבר לחלונות האטומים? מיהו הצופה בהם, שיכול להריץ גם את הסרט המתעד את חיי היומיום שלהם? מדוע מצלמים אותם בלי הרף?

עד סוף הרומן נדע על מה מדובר. אבל הדרך לשם רצופה בתלאות, הן של הגיבורים, והן של הקוראים.

וכבר עכשיו אקדים ואומר דברים לחובתו של הספר. כי אמנם, כאמור, קראתי כל מילה ועקבתי אחרי תהפוכות העלילה והדמויות, אבל למרבה הצער, התשובות שהוא מספק בסופו לשאלות שהוא מעורר בתחילתו אינן משכנעות. שלא לומר – הן פשוט מופרכות.

בהתחלה נדמה שהסיפור ברור: מסתבר שיש איזשהו ארגון בינלאומי. מטרתו – לתת מקום מפלט לאנשים שמשוועים לשקט, שמשתוקקים להתבודד, שאינם מסוגלים לשאת אפילו את חברת ילדיהם הקטנים, גם אם הם אהובים מאוד. אותם מתבודדים נעזרים בארגון, שמאפשר להם לפרוש מהחיים, בחשאיות מוחלטת.

אחד האנשים הללו היא דותי, שמחליטה יום אחד, בלי להודיע לאיש, לעזוב את ביתה, בעלה ושני ילדיה הפעוטים, ולהיעלם.

הארגון שבו היא נעזרת מאפשר לה לגור בתוך בית קטן, הרחק מעיני כול, ומספק לה את צרכיה הבסיסיים. כדי לבקש אותם אין לה צורך לתקשר עם איש: היא כותבת מכתב ומפרטת מה היא צריכה, ואז מניחים את הפריטים בקופסה על סף דלתה הסגורה. היא חיה חיים נזיריים למדי. הפריטים שהיא רשאית לקבל הם מוצרי יסוד בלבד.

אבל הניתוק אינו טוטלי, לכאורה: כל מי שבחר לפרוש כך, בעזרת החברה המארגנת, מתחייב למנות לעצמו "מפתח": מי שתפקידו לחפש את האדם הנעלם, בפרקי זמן שנקבעו מראש.

הסיפור מתמקד בחיפוש שעורכת אחרי הנעדרת חברתה הטובה של דותי, שירי שמה, ובקשר שנוצר בינה לבין "מפתח" אחר, ארז, שגם הוא מחפש אחרי נעדר, יוני, שהיה בעבר הרחוק החבר הכי טוב שלו (החבר היחיד).

טוב, אז אלה היסודות שעליהם נבנה הספר, זה השלד שעליו הוא נשען, והשלד הזה הוא, איך לומר זאת בעדינות – רופף מאוד. למעשה – מופרך!

כן, אנחנו לומדים לאורך הדרך הרבה על מערכת היחסים הלא כל כך מורכבת בין שירי ודותי, כפי שהיו מאז נעוריהן ועד לרגע שדותי בחרה להיעלם. הן קרובות ואינטימיות מאוד. יש פה ושם רמזים לאהבה שחורגת מקשר ידידותי גרידא, ולטעמי די היה בהם, אבל הסופרת הרגישה מן הסתם בצורך לבאר את המובן מאליו, ומכבדת אותנו בסצנה לסבית מפורשת, שמא נחמיץ את הרעיון.

לצד זאת אנחנו לומדים לא מעט על ארז ועל יוני, שגם את הקשר שלהם אופף נופך של משיכה הומו אירוטית. אמנם אצלם היא אינה מפורשת כמו אצל צמד הנשים, אבל די ברור שכשהם מפלחים ביחד מחנות המכולת השכונתית שבועוני מין נוצצים, וכשהם מקיימים יחסי מין עם אישה אחת זה במחיצתו של זה, מדובר בעצם בסובלימציה הומואית ובהדחקה.

בכלל, סקס משחק תפקיד מאוד מרכזי בסיפור. הדמויות מזדיינות שוב ושוב, גברים מכאיבים לנשים, נשים מזייפות הנאה, וכל המין המיוסר הזה די דוחה, ואפילו מייאש. אם זה מה שהסופרת ביקשה לעורר בי, היא הצליחה.

הפרכות אינן מתגלות רק בסוף, בפתרון העלילתי, שאפילו הדמויות לא שלמות אתו. הסופרת שמה בפיו של יוני ספקות: "למה המפתחות צריכים כל כך להתאמץ?" הוא תוהה. באמת למה? והיא – הסופרת – מנסה למצוא איזשהו הסבר דחוק: שאולי לבעלים של החברה, זאת שמאפשרת לאנשים להיעלם, "מתחשק להיות קצת אלוהים". ההסבר הזה כל כך לא משכנע, כל כך סותר את שאר הפרטים הנגלים לנו על אותו איש, הבעלים של החברה, על תוכניותיו ועל מגמותיו, שזה ממש לא סותם את החור המהותי המצוי בבסיסו של הסיפור.

יש בדרך לפחות עוד טעות אחת קטנה ומשעשעת (בעמוד 138): דמות שננעלת מחוץ לביתה, בלי מפתח "הבינה שהטלפון לא איתה". היא דופקת על הדלת, אבל ילדיה לא פותחים אותה מבפנים. ואז, כעבור ארבע שורות, עדיין מעבר לדלת הנעולה – היא לא הלכה לשום מקום – היא מטלפנת ומנסה להזעיק עזרה… אז יש או אין לה טלפון בידה…? אין הסבר, כי זאת סתם טעות.

(באותה נשימה אוסיף – לא הבנתי את הצורך בכמה פעמים שבהן אחת הדמויות אומרת משהו בצרפתית, ובהערת השוליים מופיע תרגומו של המשפט לעברית, בצירוף הרצאה קצרה… למשל – "à travers vents et marées" וההסבר בתחתית העמוד: "ביטוי צרפתי שפירושו המילולי הוא 'דרך רוחות וגאות ושפל'. הוא מתאר מצב של מעקב או דבקות במישהו או במשהו למרות כל הקשיים, השינויים והנסיבות המשתנות, בדומה לביטוי העברי 'באש ובמים.'" מה זה? שיעור זוטא בצרפתית? מה היה רע אילו סיפרו לנו בפשטות שהדמות אמרה בצרפתית "באש ובמים"? הערות שוליים כאלה מתאימות לספר עיון. בפרוזה הן מסיחות את דעתו של הקורא ומנתקות אותו  מה"השעיית חוסר האמונה", מושג שטבע סמואל טיילור קולרידג’, שדן בצורך שלנו להיסחף אל הקריאה, “להשהות” את אי־האמון שלו כדי שנוכל לשכוח מהמציאות החיצונית לסיפור).

אילו היו אלה הבעיות היחידות הייתי מתעלמת מהן, כי טעויות ברצף, מה שבקולנוע נקרא continuity, יכולות לקרות לכל אחד, והערות שוליים מיותרות כבר ראיתי בספרים אחרים (לאמיתו של דבר, כשמדובר בספרים נושנים, הן נדרשות לפעמים). הבעיה היא שהן הצטרפו אל הבעיה העיקרית, המהותית, ואל האכזבה שחשתי בתום הקריאה.

את כל הדרך הזאת עשיתי לטובת פתרון כל כך דחוק? אל חוטים שנשארים פרומים? אל קווי עלילה שלא מתחברים בשום צורה, ואם כך – לשם מה בכלל היו שם מלכתחילה?

אבל כאמור, כן, קראתי. את כולו.

הוצאת שתיים, 2025
עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי
382 עמ'

אני זוכרת היטב את הימים שבאו בעקבות היעלמותה של טיסה MH370. זה התחיל ב־8 במרס, 2014. טיסה 370 של מלזיה איירליינס מקואלה לומפור לבייג'ין נעלמה מהמכ"ם. על המטוס היו 239 בני אדם, בהם – 12 אנשי צוות. כמו רבים, גם אני נצמדתי אל אתרי החדשות, וחיפשתי במשך ימים רבים כל שביב של מידע. קיוויתי שתימצא תשובה ברורה לשאלה – מה בעצם קרה. כי המטוס לא נעלם רק מהמכ"ם, הוא נעלם מהעולם, כאילו נבלע בתוך איזשהו חור שחור ולא הותיר אחריו שוב סימן או אות לקיומו.

תוך זמן לא רב התברר שהמטוס סטה ממסלולו המתוכנן. מדוע? ואם הצליחו לעקוב אחריו, אחרי שפנה מערבה בחדות וחצה את האי המאלזי, היכן שרידיו? האם נחטף? אולי הקברניט אולץ לשנות את מסלול הטיסה? ייתכן שהוטס ליעד אחר, והאנשים שהיו עליו נשבו? כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא כאילו התפוגג? ואולי זה היה יירוט צבאי: המטוס הופל? (כמו טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהרוסים ירו עליה ב־2001 טיל והביאו למותם של כל 78 בני האדם שהיו על המטוס)? אבל שוב – זה לא מסביר את היעלמותו המוחלטת.

האם, התחילו לבדוק, היו על הטיסה נוסעים עוינים ומסוכנים? אכן, התגלה שהיו על הטיסה שני איראנים בעלי דרכונים מזויפים, האם הם חטפו את המטוס ליעד לא ידוע? לשם מה? ומה היה פשר המטען המוזר שנשא אתו המטוס, "technical devices" לא מוגדרים, וגם 4.5 טון מנגוסטין – "פירות עגלגלים בגודל של עגבנייה שמבשילים בין נובמבר לדצמבר", אבל לא נקטפים במארס, החודש שבו המטוס נעלם. ואיך זה שאי אפשר לגלות מי היה היבואן של הפרי הזה?

עיתונאית צרפתייה, אחת מרבים שכתבו ספרים על ההיעלמות, בטוחה שמדובר בציוד צבאי ש"שונע למטוס לא בדרך התובלה הרגילה".

הלגרד האוג, שכתבה את הספר שלפנינו, עוסקת בכל תיאוריות הקונספירציה הללו, ובניסיונות הרבים לפענח את הסוד. היא מלווה בכתיבתה את המשלחות השונות שעסקו בסריקת האוקיינוס, במאמצים לגלות את שברי המטוס, ועוקבת גם אחרי ממצאים שהתחילו כעבור זמן רב להגיע בכל זאת ממקומות מרוחקים מאוד, למשל – מאפריקה המזרחית: חלק מהכנף, או ציוד שהיה שייך לנוסעים – פריטים שהיו אמורים לפחות לשכנע את בני המשפחות שיקיריהם כבר מזמן אינם.

אבל, ואת זה אזרחי מדינת ישראל למדו בדרך הקשה, מסתבר שבהיעדר גופה וקבר, קשה לבני המשפחה להשלים עם מה שקרה מן הסתם, להתאבל ולהמשיך הלאה. היא מספרת למשל על רעייתו של אחד הנוסעים שמסרבת לקצור את המדשאה ליד ביתה, כדי שכאשר בעלה ישוב, הוא ייווכח שלא ויתרה עליו. קבוצה של בני משפחה סינים ממשיכים כל שבוע, מאז היעלמותו של המטוס, להגיע למשרדי חברת התעופה כדי לברר אם יש חדש, אם משהו התגלה… אי אפשר כמובן שלא לחשוב על המושג "חלל חטוף" שמלחמת השבעה באוקטובר טבעה בליבנו; על המאבק, בחירוף נפש, של המשפחות, שדרשו ודאות.

המסתורין שאפפו את הפרשה הצית לא רק את הדמיון, אלא גם – אימה. איך ייתכן שמטוס נעלם כך? בשנה השמינית להיעלמותו שאל אחד מבני המשפחה שאיבדו את יקיריהם בטיסה ההיא: "איך יכול מטוס לחצות את שמיהן של תשע מדינות בלי להשאיר עקבות?"

הלגרד האוג מספרת על הטיסה הנעלמת, ובה בעת גם "משתמשת" בה כדימוי מתמשך. הספר כולו נכתב כקונטרפונקט בין שני סיפורים שונים מאוד זה מזה: סיפור המטוס הנעלם, וסיפור התודעה הנעלמת של אביה של הכותבת.

במשך תשע השנים שלאורכן היא עקבה אחרי קורות החיפושים אחרי הטיסה, היא תיעדה גם את הדמנציה של אביה, שהלכה והחריפה.

גם הוא, כמו הטיסה, נעלם לה לאט לאט.

היא מזכירה גם את הנעדרים הרבים שכל שנה נעלמים ברחבי העולם (בעיקר את בני ארצה, גרמניה, אבל זה קורה כמובן בכל מקום).

כדי להסביר את עוצמת המצוקה של מי שבני משפחתם נעלמו, היא מצטטת את דבריה של פסיכולוגית בשם פולין בוס שכתבה: "אפשר לשרוד ambiguous loss[1] רק אם יכולים לשאת את החיים עם שתי מחשבות סותרות לגמרי!"

וזה נכון, הן לגבי הטיסה, והן לגבי אביה. הוא קיים, לכאורה, היא יכולה לגעת בו, ללחוץ את כף ידו, כמו שנהגה לעשות בילדותה, והוא אפילו משיב לה בלחיצות הנכונות, חלש, חלש, חלש, חזק, חזק, חזק, חלש, חלש, חלש – למעשה איתות מצוקה במורס: נקודה נקודה נקודה, קו, קו, קו, נקודה, נקודה, נקודה: SOS.

האם הגיעה קריאת מצוקה כזאת מהמטוס?

מה זה משנה. מדובר ב־ambiguous loss. המטוס נעלם. אין לדעת מדוע וכיצד.

האם אביה מבין את מה שהוא "מאותת" לה?

מה זה משנה. הוא לא כאן אתה באמת. הוא הולך ודועך, ועליה מוטל רק לנסות לקיים את המשאלות שהביע כשעוד היה צלול: איך לנהוג בו אם יגיע למצב הזה.

כל זה מפחיד, כמובן, אבל קריאת הספר (ומן הסתם גם כתיבתו) מעניקה סוג של משמעות ופשר למה שקרה. גם לכך יש ערך.

הוצאת ספריית רות, 2026
תרגמה: טלי קונס
138 עמ'

[1] אובדן דו־משמעי

איזה ספר! כן, כך אני מבקשת לפתוח את דבריי עליו: בקריאת התפעלות והתלהבות רבתי. בפליאה – איך היא עשתה את זה? ובשמחה – כמה טוב שהיא עשתה את זה…!

אין לי מושג אם מדובר בפרוזה, כלומר בבידיון, או, למעשה, בממואר מחופש לרומן. אני נוטה לחשוב שהאפשרות השנייה היא הנכונה, כי כל מה שכתוב כאן כל כך מפורט ומדויק, כל כך אישי וחשוף, וכל כך משכנע! עם זאת הספר נכתב בנימה מאופקת, באנדרסטייטמנט, בהרבה מאוד נסתר, שחושף היטב את מה שהכותבת רוצה לחשוף, ובלי לומר יותר מדי, אומר כל כך הרבה!

בעצם, לא חשוב בכלל אם מדובר בממואר או לא. כי בכל מקרה – אי אפשר שלא לחוש באמת המתגלה לעינינו.

עיניים גדולות זה לא טוב הוא קודם כול, ועל פני השטח, סיפורה של הדוברת, ילדה בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שגדלה בראשית שנות השמונים בקיבוץ של השומר הצעיר. (את המיקום בזמן אפשר לקבוע בדייקנות, כי לקראת סופו מופיעה עפרה חזה באירוויזיון עם השיר "חי", וזה קרה ב־1983).

הילדה מספרת, בפרקים קצרים, על מציאות החיים שלה בקיבוץ שבו גדלה מאז שנולדה. בקיבוץ שלה מתקיימת עדיין לינה משותפת, ולכן היא מבלה את עיקר זמנה בחברת הילדים בני גילה, בקבוצה שלהם "ארזים". את הוריה היא רואה רק בין ארבע לרבע לשמונה. קצת פחות מארבע שעות ביממה… היא לא גרה בביתם, שהוא לכאורה גם ביתה. אין לה שם בגדים, או מצעים, או מיטה! "אני לא מתקלחת כאן. אני לא ישנה כאן" (חוץ מפעם בשנה, כשמקרינים את האירוויזיון, מבחינתה – היום הכי חגיגי בשנה, ומאחר שאף פעם לא יבטלו את התחרות, היא רגועה. גם בשנה הבאה ירשו לה לחוות את האושר האולטימטיבי: לישון בבית, ליד אמה, אחותה, אביה וטופי, הכלב שלהם…). היא בעצם לא מכירה את הוריה. מעולם לא ראתה אותם, כך היא מציינת, "מצחצחים שיניים או נכנסים למקלחת. אף פעם לא ראיתי אותם בלי בגדים. אף פעם לא ישנתי עם אימא ואבא במיטה. אני לא רואה אותם נרדמים או מתעוררים"… אימא שלה, בניגוד למטפלת, אפילו לא יודעת שהיא לא אוכלת פירה. אם היא "בורחת" אליהם באישון לילה, הם מחזירים אותה אל בֵּיתֶלָדִים, כמובן מאליו. הם חברי קיבוץ. הם לא מוכנים "להסתבך" עם המטפלות שלה. הם סתגלנים. הילדה אוהבת אותם מאוד, אבל גם כועסת עליהם. כי הם אמורים להיות הקול שלה, אמורים להיאבק למענה בנסיבות שבהן הקיבוץ מסב לה מפח נפש. למשל – כשהיא רוצה להתקבל כתלמידת מחול בלהקה מקצועית, "בת דור", ומסבירים לה שהיא קטנה מדי, עדיין לא. רק בכיתה ז'. לה אין אפשרות להילחם. והוריה נכנעים לתכתיבי ההחלטות של זולתם! "אימא ואבא שתקו בבית. הם עושים מה שהקיבוץ מחליט". 

ההורים – לא רק שלה, של כולם! – בעצם לא יודעים הרבה על הילדים שלהם. גם כשמתרחשות דרמות גדולות, מי שער להן הם הילדים האחרים בקבוצה. או – המטפלות. אם כי גם הן לא תמיד יודעות הכול. ההורים עוברים לידם, הם לא חלק מהותי מחייהם.

נהוג בשנים האחרונות לספר על כול העוולות של הילדות בקיבוץ בנימה כועסת ואפילו ממורמרת. זכורים למשל ספריה של יעל נאמן, היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע, שמותחים ביקורת חריפה על האופן שבו גידלו אותם בקיבוץ.

גם אצל רונית בלנרו־אדיב יש לא מעט ביקורת, אבל היא מעודנת מאוד, והיא מוגשת יותר כתמיהות של הילדה. למשל, כשהיא מסתכלת על התינוקות הפעוטים, כבני כמה שבועות, שהמטפלים בהם מתחלפים כל הזמן, כל אחד עם הריח שלו. היא לא מוסיפה שום פרשנות, אבל אנחנו חשים אתה את המצוקה הסמויה של התינוקות המטופלים היטב, כן, אבל, נשמעת השאלה הסמויה – ככה תינוק אמור לגדול? בלי דמות אחת קרובה, משמעותית ויציבה? הדוברת רק מוסיפה את ההבנה שגם אותה השאירו כך, בבית הילדים, כשהייתה בת שיש שבועות. וזהו. זה מספיק.

גם בעניינים אחרים הדוברת מאפשרת לנו להבין את מה שהילדה לא תופסת. למשל, כשהיא מזכירה פתאום את חורבות הבית הערבי שנמצא בתחומי המשק. היא מופתעת כשמספרים לה שדייריו המקוריים גורשו ממנו, בדיוק כמו שסבתה ניצולת השואה גורשה מביתה בפולין. הילדה לא מאמינה. לה ברור שאם הערבים ההם ירצו לחזור אל ביתם, הם יכולים! כמובן! שהרי יש להם בקיבוץ הרבה פועלים (שכירים!) ערבים… והם הרי קיבוץ שדוגל בערך עקרוני ומהותי: שוויון! התמימות שלה נוגעת ללב, ומשכנעת, כי הסופרת מיטיבה להציג אותה. היא עושה את זה כביכול בלי להציג עמדה, ומאפשרת לנו לראות את הצביעות שהילדה תבין אותה רק בעתיד. כך גם כשהיא מספרת על אריה, ילד שהוריו התגרשו והוא הגיע אליהם, לקבוצה שלהם, מהעיר. המטפלת מטיפה לילדים. היא "לא מסכימה לנו לצחוק עליו. היא מדברת איתנו הרבה על זה שצריך לקבל ילדים אחרים". הם מקשיבים לה ושותקים. אבל הילדה תוהה בינה לבינה: "אם המבוגרים כל כך רוצים שנקבל ילדים אחרים לקבוצה, למה הם קוראים להם ילדי חוץ?"

הסיפור כולו הוא, כאמור, סיפורה של הילדה הדוברת, אבל כתוב בחלקים רבים  בלשון רבים. האנחנו הקיבוצי, הקולקטיבי, כל ה – אנחנו יודעים, רואים, הולכים, רוצים, רצים, ממהרים, צריכים, מבינים, זוכרים, שותקים, כל הגוף ראשון רבים, ה – "אנחנו וכולם יודעים עלינו – מי אנחנו", הוא חלק מהותי מהסיפור. כי הוא מנכיח כל הזמן את החיים הללו, בתוך חברה שרואה הכול, כל הזמן. "כולנו לא אחד בשום מקום", היא מספרת. "לא בבית ולא בַּבֵֵּיתֶלָדּים". 

בין הילדים אין כמעט צורך לדבר. כשחברתה הכי קרובה (שהיא גם יריבתה…) מאז שהיו בנות כמה שבועות מודיעה לה שהוריה החליטו לעזוב את הקיבוץ (לעיר? הייתכן? האם יש צורת חיים טובה יותר?!), שתיהן לא צריכות לומר מילה. שתיהן יודעות בדיוק מה כל אחת מהן חושבת, מרגישה, רוצה, יודעת. הן קרובות הרבה יותר מאחיות, שהרי עשרים שעות מתוך היממה, כל יום בשבוע, מאז ומתמיד, הן ביחד!

אחד האתגרים הגדולים ביותר שמציבים חיי הקיבוץ המתוארים העניק לספר את שמו: "עיניים גדולות זה לא טוב". המוטו החוזר הוא "לא צריך לרצות יותר ממה שיש". חייבים להתחשב באחרים. לא לקחת יותר ממה שמגיע. לא להצטיין. לא להשוויץ. ולא פחות חשוב – לא להתעצל.

כשהילדה מנסה להתקדם בלימודים בקצב שלה, להזדרז, היא ידעה לקרוא עוד לפני שנכנסה לבית הספר, היא מהירת מחשבה וסקרנית, מבינה מיד ורוצה להמשיך הלאה, אל השאלות שמעניינות אותה, היא ננזפת קשות! עליה להתאים את עצמה לאחרים, לאיטיים יותר. כי אסור לרצות יותר ממה שצריך. כי אסור להיות חריגה. כי אסור להפגין ידע או כישרון. כי חייבים לשמור על צניעות, גם במראה, בלבוש, בתסרוקת. הילדה תוהה: "אי אפשר יפה וגם נוח?" ומשיבה לעצמה בהתרסה: "עדינה מתגנדרת וזה לא מפריע לה לעבוד קשה."

ובכל זאת – היא לא מרשה לעצמה לבקש את הבגדים שהייתה רוצה בהם. הקיבוץ מספק אותם, כמובן. כמו את שאר הצרכים האישיים. והבגדים לא שייכים לילדים. הם עוברים מדור לדור, מהגדולים לקטנים. פרקטיים. פשוטים.  

ועם כל זאת, בלנרו־אדיב לא מתעלמת גם מהחלקים היפים בילדותה. היא אמנם כועסת לפעמים מאוד על המטפלת שלה, עמליה, אבל גם מעריצה אותה, והייתה רוצה אפילו לעודד אותה להגשים את חלומותיה… היא מרגישה שהיא "פרי בטנו של הקיבוץ", ויודעת שהיא מקבלת מענה לכל הצרכים שלה: אופניים, בגדים, השכלה, ספרי קריאה. המטפלת מסדרת להם בית נמלים שקוף, שהם יכולים לצפות בהן. היא לוקחת אותם לטיולים, ומסבירה להם על צמחים ועל חול. הטקסים החוזרים כל שנה משמחים את הילדה, היא נהנית עד בלי די מכול המסורות הנהוגות אצלם, הידועות לה מאז ומתמיד: יודעת איך מתנהל ליל הסדר, למה אפשר לצפות כשיש חתונה, חג שבועות, יום המשפחה…  

היא בפירוש מאושרת. ועם זאת גם יודעת ש"יש חורים שאפילו הקיבוץ לא יכול לתקן". 

על כל אלה נכתב הספר. והוא מרתק. אין בו עלילה. רק סיפור קטן רודף סיפור קטן, וכל אחד מהם – פנינה של רגש, מחשבה והבנה. הקריאה שלו הסבה לי עונג צרוף. 

הוצאת מטר, 2026
עורכת: ורד זינגר
302 עמ'

אחרי שהפכתי את הדף האחרון בספר, קראתי את מה שנכתב על גבו. בין היתר שתמי קרן, המחברת, היא "אקולוגית", ש"במסעותיה בטבע היא בוחנת את הקשרים בין האדם לטבע" ו"משלבת בעולמה מחקר עם יצירה של אומנות שימושית".

המידע לא הפתיע אותי. הוא השתלב היטב ברומן הראשון שכתבה קרן, על עמק ונהר, שגם שמו מרמז על המקום המרכזי שיש בספר לטבע.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בדרום צרפת, על רקע נופיו של הפארק הלאומי ורדון. שניים נקלעים לשם: רֶבֱּקָה, ישראלית ילידת אנגליה, ומרטין האנגלי; כל אחד מהם הגיע דווקא לכאן מסיבותיו האישיות. רבקה – כמעט לגמרי במקרה, היא חיפשה מקום שבו תתרחק לזמן מה מדירתה השכורה בתל אביב, מישראל, מבני משפחתה הלא רבים, רבקה גרושה. עד לא מכבר גרה עם בנה באנגליה, עד שהחליט לעלות לישראל ולהתגייס לצבא. רבקה סובלת מהתקפי חרדה קשים שמשבשים את חייה כבר שנים, ולאחרונה החמירו, והיא מאמינה שאם תתרחק ממציאות חייה הרגילה, תוכל לעשות לעצמה "ריסטרט" ולהתגבר על ההתקפים הללו. אל הכפר המסוים הגיעה כמעט באקראי: חיפשה מקום מבודד יחסית, שיש בו נופים נאים, והזמינה כרטיס טיסה ממש בהחלטה של רגע, אפילו בלי לדעת היכן תלון שם, בכפר, ומה בעצם תעשה בימים הבאים.

מרטין הוא יזם של חברת הזנק קטנה. ביחד עם השותף שלו הוא מפתח אפליקציה תיירותית שכאשר תתחיל לפעול, תאפשר למטיילים למצוא אתרים אותנטיים מקומיים בכל ארץ שבה התוכנה תפעל. כרגע הם בשלבי פיתוח אחרונים, אבל כספם הולך ואוזל. מרטין מקווה לתת לחברה הזדמנות להצליח על ידי כך שישכנע את אביו למכור את הבית הכפרי הנושן, השוכן בכפר שאליו הגיעה רבקה. אם יצליחו למכור את הבית, לא יאלץ לגייס משקיעים מבחוץ. המהלך חשוב לו במיוחד כי הוא מרגיש צורך עמוק להוכיח לגרושתו שהוא מצליח בחיים, אף על פי שהיא עזבה אותו.

ובכן, מרטין מגיע לכפר כדי לבחון את הבית, לקבל עליו הערכת מחיר ממתווך הנדל"ן המקומי, ולקדם את תוכניתו, למרות ההתנגדות של אחיו, דיוויד, שהוא עורך דין מצליח ונשוי. דיוויד קשור רגשית לבית שאליו נהגו בני המשפחה לנסוע בחופשותיהם מאנגליה, והוא מעדיף לשפץ אותו, ולממן את ההשקעה בהשכרת חדרים, כך שהבית יישאר בחזקת בני המשפחה גם בעתיד.

כצפוי, רבקה ומרטין נפגשים די מהר. ו – שוב, די מהר – הפגישה האקראית בכנסייה המקומית מניבה קשר חזק, כמעט מיידי. מכאן ואילך אנחנו מלווים את הסיפור הקלאסי של גבר ואישה שיש ביניהם משיכה, אבל אי הבנות מרגיזות מונעות מהם לצעוד ביחד באושר ובהרמוניה אל קשר זוגי מתמשך.

כך הרי מעוצבים כל הסיפורים הרומנטיים. אליזבת בנט מסרבת לדארסי, השידוך האופטימלי; ג'יין אייר עוברת תלאות רבות, עד שהיא מתאחדת עם רוצ'סטר, אפילו לכלוכית ממשיכה לסבול, עד שהנסיך מוצא אותה: מדובר בדגם קלאסי של מהמורות שאותן אוהבים צריכים לצלוח, עד לרגע ההתאחדות המאושרת.

מאחר שלא ידעתי אם הסופרת בחרה לציית לנוסחה המוכרת, היא הצליחה בכל זאת למתוח אותי, ובה בעת גם לעשות את מה שהיא כנראה טובה בו במיוחד: לתאר את הטבע והנופים שאליהם שלחה את גיבוריה…

הספר הנעים את זמני, ואף עשה את זה בצורה שיכולה להיתפס כידידותית: בקיצור ולעניין… לא סימנתי בו שורות נבחרות שאותן אני מבקשת לזכור, אבל אני מאמינה שיש מקום גם לספרים כאלה – מושכים וטעימים, גם אם לא מזינים, אם אשתמש בדימוי מעולם הקולינריה…

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מוריה דיין קודיש
206 עמ'

"כבר בערב התאונה הבנתי שאני לא יכולה להחזיק את הסיפור שלו אם אני רוצה להצליח ללבוש שוב את גלימת ההדחקה המפוארת של החיים האלה, אם אני רוצה להמשיך לאסוף איתה חולדות וגחליליות, ללטף את הזוהר והקוצים, כלומר לחיות. גלימת ההדחקה, ההכחשה, שמאפשרת לנו להניח את המוות בקופסה, ולקום בבוקר ולחשוב על כל המצוקות הטיפשיות והנשגבות שלנו. שמאפשרת לנו לנהוג במכונת המוות שלנו, יום־יום, יום־יום, להיכנס למכונת המוות, לנסוע, לנסוע" – הפסקה הזאת מגיעה לקראת סופו של ספרה של מורייה דיין קודיש.

הסיפור שקודיש חייבת לספר, כדי שתוכל להמשיך להשתמש במנגנוני ההגנה שכולנו אוחזים בהם, הוא – איך כמעט נהרג מישהו, שליח וולט רכוב על אופנוע, שמכוניתה נפגשה עם גופו באישון לילה. 

השליח, ערבי מן הסתם, קודיש שמעה אותו מיילל בשפתו, נפצע קשה מאוד. היא עצמה נפגעה "רק" בנפשה. 

ואת הסיפור שהיא נאלצת לספר, היא פורשת לפנינו, ועושה זאת יפה להפליא. כי היא יודעת לראות, ולהלביש את מה שהיא רואה במילים מדויקות, מפתיעות, ומקוריות מאוד.

היא מספרת על ביקורה בתחנת המשטרה, ועל מאמציה "לזכור שהאדמה תמיד אדמה, ובתוכה מחצבי עד. ומתחת לגושי החמרה והחרסית, אי אפשר לתפוס, יש צורות שפוערות אור. פולטות אור. דוחסות אור". 

על הצער שלה כלפי הפצוע. על תחושת האשמה המוצדקת? או שלא? האם התאונה קרתה בגללה? אין לה מושג. לדעתה – לא, אבל היא לא יודעת בוודאות ולא מוכנה לשקר לעצמה.

על הנכלוליות של עורך הדין שייצג אותה.

על הבעתה מפני מה שצפוי לה אולי: אישה כמוה עלולה הרי למצוא את עצמה בבית הסוהר, נכון?

ומה שם? מה יקרה לה? 

היא מיטיבה להעלות מהאוב גם את שפע הדימויים הקלישאתיים שכולנו שוגים בהם, פרי של שעות צפייה רבות בסדרות בטלוויזיה וסרטי קולנוע ושל קריאת ספרי מתח. אז מה יש בבתי סוהר? "הכלא פותח אלי זרועות שמנוניות, מגחך בפה חסר שיניים. בואי מתוקה, תרימי את הסבון במקלחת, חה חה חה. […] בואי תגידי לנו אם התככים והקללות והקומבינות והסיגריות בשרוול והסיגריות בקנטינה שורפות את הגרון כמו שהבטיחו לנו. מה קורה בחדר האוכל, מה הטעם של הפירה. מה קורה במתפרה. איך מרגישים בגוף כשהשמש שוקעת בתוך התא, כשהשמש עולה"… 

היא מספרת על הבירוקרטיה הבלתי אפשרית. על המפגש עם מילים שלא שמעה מעולם במציאות: קצין מבחן (שוב – עולם מלא של אסוציאציות), נפה, עבודות שירות.

על מפח הנפש והקושי הנפשי והמעשי כשרישיון הנהיגה שלה נשלל.

על המחשבות הבלתי נמנעות העוסקות בשליח שנפצע: לאן נועד להגיע? מי לא קיבלו את המשלוח שציפו לו? ומה היה הגורל שהפגיש בינה ובינו? "עם האופנוען לא תיאמת את ההגעה שלך לצומת, נכון? גם הוא לא תיאם איתי. נכון. הוא לא תיאם איתך. ומרוב חוסר תיאום עכשיו אתם צריכים לרקוד יחד. הוא נתן עדות, עכשיו את, הוא שילם, עכשיו את." ואולי, היא תוהה, "הוא נשלח דווקא אליי", לא אל האנשים שהיא מנסה לדמיין אותם מאוכזבים כי חיכו ל"פיצה עם הג'ויינט והקולה והבדידות והכביסה המתגבהת בדירת השותפים", אלא "אליי, להתרסק דווקא עליי". 

היא מתארת את השינוי שחל בה, בעקבות התאונה: עכשיו, כשהיא יודעת שזה עלול לקרות בכל רגע, כל מי שמסתובבים סביבה ברשות הכלל נראים לה "אנשים מתים מהלכים, שעוד רגע יפגעו וייפגעו". 

כל כך מפחיד! וכל כך, למרבה ההפתעה, גם יפה. כי מה שמוריה דיין קודיש עושה כאן זה משהו שהיא מתארת, משהו שהיא נזכרת בו כשהיא מבקרת בתחנת המשטרה, זמן קצר אחרי התאונה: "יהלומים נוצרים בחשכה המטונפת ביותר", היא אומרת לעצמה. וכזה בדיוק הספר שלה: יהלום שנוצר מתוך האפלה של כאב, אובדן, בעתה וצער.

הוצאת שתיים, 2026,
עורכת: מירי רוזובסקי
116 עמ'

"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.

ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל
הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "

"תקציב הסרט אינו כולל סעיפי הוצאות העונים לנסיבות מעין אלה," אמר המפיק ג'ון קרו לסופר קנת קוק, שאותו שלח כדי לצוד חזיר בר ולהביא למשרדי ההפקה את הגוויה. זמן מה לפני כן חתמו השניים על הסכם לעבד רומן שכתב קוק, ולהפיק אותו כסרט. מאחר שהספר עסק רבות בחזירי בר אוסטרליים, היה צוות ההסרטה זקוק לחזיר פרא כזה, כדי שישמש לבוני הדגמים שלהם כמודל להכנת החזיר המכאני שהיה נחוץ לצילום הסרט, שכן ספרו של קוק עסק רבות בציד חזירים, בחלקים שונים של אוסטרליה.

קוק ראה בעצמו מומחה לציד חזירים, לכן יצא למשימה בחדווה, אבל התלאות וההרפתקאות שנלוו להגשמת המשימה היו כאלה שהמפיק התנער מהן, כאמור, וסירב לכסות את כל ההוצאות שהסופר דיווח עליהן.

כחלופה הציע לקוק שיכתוב סיפור על מה שקרה לו.

"השבתי את התשובה המובנת מאליה ולפיה, כמו לכל כך הרבה סיפורים שהם אמת לאמיתה, גם לסיפור הזה כלל אי אפשר להאמין".

הסיפור מופיע, כמובן, בקובץ שלפנינו, שמו "חזיר כועס מאוד", והוא נפתח במשפט "הפרצופים המכוערים בעולם הם של חזירי הבר האוסטרליים. ואופיים הולם את מראם." ואז קוק מוסיף, "אני יודע, כי לא מכבר אחד מהם התאמץ מאוד לאכול אותי," אבל – "הייתה לכך הצדקה מצידו, שכן אני מצידי התאמצתי מאוד לירות בו. ואולם בשעת המפגש לא התעניינתי בסוגיה המוסרית, אלא אך ורק בהישרדות."

אכן, קשה מאוד להאמין באמיתותם של כל הסיפורים בספר, ולמען האמת – זה בכלל לא משנה.

כי מדובר בסיפורים מצחיקים להפליא.

חוויית הקריאה הייתה שקולה מבחינתי לישיבה במופע של סטנדאפיסט מעולה, שבכל כמה שניות שולף איזו שורת פנץ' משעשעת, התחכמות מפתיעה, שנינות. אין רגע דל. אין עמוד בלי איזושהי אמירה מושחזת. הסיפורים דומים זה לזה מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות הם מגוונים מאוד.

התימה המשותפת לכולם היא – הרפתקאותיו המוזרות – שלא לומר המפוקפקות –  של קוק ברחבי אוסטרליה, בעיקר באזורים השוממים, בחיק הטבע. כמעט בכולם הוא מספר איך נאלץ להתמודד עם חיה שמסכנת את חייו באופנים שונים ומשונים. בכל פעם הוא נקלע לאיזשהו אירוע מוזר, קיצוני, מפחיד מאוד, ותמיד, כמובן, מצליח לצאת מהם, כמעט באורח נס, בשלום.

באחד הסיפורים היחידים שבו הוא לא מתמודד עם חיה מפחידה אלא עם בן אדם מסוכן, "הכורה המשוגע" נקרא הסיפור – אפשר להבין מכותרתו מניין נובעת הסכנה – ברגע קריטי ביותר, שבו נראה כי בעוד שניות אחדות יגיעו חייו אל קיצם, אותו כורה משוגע (שרק בגלל מעשה נמהר שעשה היו חייו של המספר נתונים בסכנה כזאת!), מנסה "לשכנע" אותו להשלים עם גורלו: "אתה לא רוצה לחיות לנצח, נכון?" אומר הכורה ומראה סימנים לכך שהוא מתכוון לנטוש את בן שיחו לגורלו המר.

"לא היה לי די זמן להסביר לו שלחיות לנצח הוא אחת משאיפותיי הגדולות ביותר", מציין המספר.

וזה מה שקורה שוב ושוב: הוא מתמודד עם נחשים מסוכנים, עם "קרוקודילים" (עלי להודות: שמחתי שהמתרגם לא בחר במילה העברית "תנין", שמדיפה ניחוח מקראי. המילה "קרוקודיל" מהדהדת בזיכרון את הסרט האוסטרלי "קרוקודיל דנדי" שיצא אל האקרנים ב־1986, ממש בשנה שהספר שלפנינו ראו אור לראשונה באנגלית), עם גמלים מרושעים, חתול בר ענקי, כלב חמוד אבל טיפש במיוחד, ולכן מסוכן מאוד. שוב ושוב, ובניגוד לשאיפתו לחיות חיי נצח, ולמגמתו המוצהרת להישמע ל"כלל ברזל" שבזכותו הצליח "להיוותר בחיים במשך זמן רב למדי: לעולם לא להיענות לאתגר", הוא עושה בדיוק את ההפך: כמעט בניגוד לרצונו, מתוך מבוכה, אי הבנה, או טיפשות, הוא "נענה" לכל מיני אתגרים, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של החלטתו (שוב!) לא לנהוג בתבונה: כך למשל הוא יוצא, בניגוד לכל היגיון, לרכיבה על גמל, צולל למעמקים כדי לצפות בכרישים, שט בנהר שורץ קרוקודלים, או יוצא לתור אחרי קרוקודיל מבעית שכמה שעות לפני כן טרף כנראה אדם…

אבל כל אלה הם רק הרקע. העיקר – בעיניי – הן השנינויות הרבות לאיספור.

הנה כמה דוגמאות קטנות: הוא מנסה להציל חבר בשם בלאקי שעשרות נחשים מסוכנים טיפסו עליו. כדי לשחרר את חברו מהזוחלים הוא תוקף את אחד מהם במגרפה, וכשהוא שומע את ניביו של הנחש נוקשים על חודי הברזל של המגרפה, הוא נזכר ש"דבר כזה מזיק לניבי הנחשים" ומוסיף: "לא היה אכפת לי". כשאחד הנחשים מאיים לתקוף אותו הוא שוקל "להשליך [עליו] את בלאקי": לפני רגע הצליח איכשהו לגרור את חברו (השיכור) כדי להרחיק אותו מהנחשים. תחילה משך בחולצתו של בלאקי אבל זאת נקרעה, ואז ניסה את שיערו, אך זה היה דליל מדי, ואת צווארונו, שניתק. בסופו של דבר תפש את ידו של בלאקי והחל למשוך. למרבה המזל, הוא מציין, היד "החזיקה מעמד" ולא נתלשה ממקומה, אבל עכשיו, כשהנחש מאיים גם עליו הוא שוקל כאמור, להשליך את בלאקי, "אלא שלא קל להשליך אדם כשאתה אוחז בידו האחת בלבד."

במהלך הרפתקאה אחרת, כשהאיש שיצא אתו לשוט בנהר עם תנינים אוסר עליו לירות על התנין שהתנפל עליהם, כי "זה זן מוגן", הוא משיב "קצרות": "גם אני זן מוגן"… גם כשהאיש מסביר לו שלירות על קרוקודיל טורף שאיגף אותם ועכשיו מתקדם לעברם במהירות ומאיים לטרוף אותם "זאת עבירה על החוק", הוא משיב, "בנסיבות הנוכחיות אני מוכן לפשוע."

בעיצומו של המאבק לחיים ולמוות עם הקרוקודיל, שלמפגש המיותר אתו הוביל מי שהציג את עצמו כמבין גדול בזוחלים הללו, הוא אומר – "הכבוד שרחשתי למומחים הלך ואזל"…

אחד הסיפורים המצחיקים ביותר, "קואלה רוצחת" העניק לספר את שמו. (אגב, אני תוהה בלי הרף: מדוע כאן "רוצחת" ולא "רוצח"? אכן, צורת הרבים בעברית מעלה על הדעת שהמין הדקדוקי בצורת הרבים, קואלות, הוא – נקבה. אבל בהמשך הסיפור בחר המתרגם בצורה הזכרית: כי מדובר בעצם ב"דוב קואלה"? תמהני).

הסיפור מתחיל במשפט "אני לא אוהב קואלות". עד סופו של הסיפור אנחנו מבינים היטב מדוע: הפער בין מה שהתרחש בפועל, לבין המשימה המדעית, ההומנית, שאותה ניסה קוק להשלים, לצידה של מומחית לקואלות שיצאה להציל אותם (אותן?) מחרפת רעב, מדהים ומשעשע מאוד. הכול התחיל כי באי שבו שכנו הקואלות התדלדלו מאוד עצי האיקליפטוס שעליהם הן חיות. המשימה נראתה פשוטה: להוריד את הקואלות מהעצים, לאסוף אותם, להכניס אותם לכלובים ולהעבירם לאזור מחייה שיספק להם את צרכיהן.

לכאורה – עניין של מה בכך. אלא מה? צריך לגרום לקואלות לרדת מהעצים…

אבוי… עד מהרה התברר לקוק עד כמה המשימה קשה. כמעט בלתי אפשרית. עד סוף הסיפור קוק כבר לא רואה את החמידות המוכרת שיש לכאורה לקואלות. בהתחלה הוא די בטוח שכשהן יבחינו בו ובאישה שאתה יצא למשימה, הכול יהיה פשוט מאוד, כי הן (הם?) פשוט "ייפלו מהעצים מרוב צחוק": המראה של הצמד קומי בעיניו, שכן הוא גבוה, עגלגל ומזוקן, והיא – נמוכה, עגלגלת ו"צמרירית"… (די דומה בעצמה לקואלה, הוא אומר לעצמו…).

אספר רק שבעיצומה של המשימה מצא את עצמו קוק עם קואלה צמוד אל גופו, ומנסה, כך חש, לתלוש את קרביו. בה בעת הוא שומע שוב, כמו בהרפתקאותיו הקודמות את ההפצרות – "היזהר לא לפגוע בו!" (כשחייו, כך הוא חש, ממש בסכנה). הוא מבהיר מיד ש"זה לא מה שהדאיג אותי". העימות בינו לבין הקואלה הולך ומחריף, עד שהוא מוצא את עצמו כמעט טובע באגם קטן, בשעה שהקואלה אוחז בכל הכוח באבריו האינטימיים ומסרב להרפות. אל הבריכה קפץ כי קיווה להטביע את האויב וכך להשתחרר ממנו, אבל "למרבה הצער, הקואלה יכול לעצור את נשימתו, כמדומה, באופן בלתי מוגבל"…  והוא מוסיף: "לבסוף עלה בדעתי שאין כל צורך ש[גם] ראשי יהיה בתוך המים, אולי נראה שלקח לי זמן רב מדי להגיע למסקנה כה מובנת מאליה, אבל אם מעולם לא הייתם שקועים בבריכת יער אחוזים בלפיתתו של קואלה זועם, לא תוכלו להעריך כמה קשה לחשוב בבהירות בנסיבות כאלה."

כאלה הם כל הסיפורים. אכן – "הומוריסטים", מצחיקים מאוד, ממש כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר.

הוצאת תשע נשמות, 2025
תרגם מאנגלית: יורם נסלבסקי
162 עמ'

"למה בעצם הגיבורה הבלתי מעורערת של הסיפור היא זהבה, ולא הדובים שפרצו להם לתוך הבית?" תוהה נעמי, הדמות הראשית בספרה החדש של איילת גונדר־גושן, אורחים. היא מתכוונת כמובן לסיפור הילדים שבו זהבה, ילדה תמימה לכאורה, אבל חסרת כל מודעות עצמית או הבנה לצרכיו של הזולת, לקיומו הנפרד ממנה ולזכויותיו, פורצת – אין תיאור מדויק מזה – אל בית משפחה זרה: אימא, אבא ובנם הקטן, שלושה דובים. זהבה מרשה לעצמה לבדוק את הכיסאות שלהם, ולהחליט איזה מהם הכי נוח לה, לטעום מהדייסות ולבחור בזאת של הדובון, כי טעמה מתאים לה, לנסות את המיטות, ולהירדם בשלוות נפש אולימפית בזאת של הדובון, כי היא לא קשה מדי ולא רכה מדי. אורחת לא קרואה ולא רצויה, שבכלל לא אכפת לה והיא לא פוחדת משום דבר. 

אז כן, גם ברומן של גונדר יש אורחים, מכל מיני סוגים. הראשון הוא בעצם לא באמת אורח, אלא פועל פלסטיני שהגיע לעבוד בביתם של נעמי ויובל. נעמי, אימו של אורי, פעוט בן קצת יותר משנה, מבוהלת מנוכחותו של הפלסטיני, כי היא לבדה בבית עם בנה הקטן. אך הפועל מוכיח שוב ושוב בהתנהגותו, בתגובותיו, שהוא אנושי, חם, ידידותי וטוב לב בעליל. הוא גם אבהי מאוד ומצליח להרגיע את אורי כשהיא עצמה אובדת עצות. כן, הוא מגלה לה, גם לו תינוקת, בת בגילו של אורי, שטרם נגמל מהשד. אבל איך תניק אותו, כשהיא ככה אצלה בבית, לבד עם גבר זר, פועל? ועוד פלסטיני? זה לא מסוכן מדי? היא מפחדת! היא מטלפנת אל יובל, בעלה, כועסת עליו שבעצם הפקיר אותה (בדיעבד היא נבוכה, כשהיא מבינה שהעברית של הפועל טובה מכפי ששיערה וכנראה שהבין את מה שאמרה בטלפון. היא לא אדם רע! היא לא רוצה לפגוע באיש!). יובל לא אשם, הוא בכלל לא התכוון,  גם הקבלן היהודי היה אמור להגיע ולעבוד לצידו של הפועל.

טוב, היא מתחילה לחוש שהפחד שלה לא ממש מוצדק. הפועל, כאמור, חביב מאוד, אורי הקטן נמשך אליו ונרגע בנוכחותו. האם, תהיתי בשלב הזה, נכונה השמועה שלפיה ילדים קטנים יודעים את האמת על בני אדם, שהם מחבבים את "הטובים", ונרתעים מ"הרעים"? כי אם כן, לנעמי באמת אין ממה לחשוש.

אבל אז מתרחש פתאום משהו קשה מנשוא, בלתי נתפש ולגמרי לא צפוי, משהו שלוכד את כולם, את הפועל, את בנו, שמגיע למקום במפתיע, את נעמי ואת יובל, שמזדרז לשוב הביתה, בסבך של  של שקרים, אי הבנות ותוצאות מחרידות של מעשה שקשה לקבוע מי אשם בו. האם נעמי ויובל יתוודו? האם יתוודעו? האם האמת תצא לאור? האם יתברר לנו שהאנשים האלה נמנים בכל זאת עם "הטובים"?

האורחים השניים בספר מופיעים בהמשך. הפעם מדובר בנעמי ויובל, שנקלעים לבית זר ושונה מאוד מזה שלהם. הם מלאים בכוונות טובות. הם רוצים להיות ישרי דרך, מוסריים, לנהוג כראוי. אבל… כן, אבל. כל מיני "אבלים" מתעוררים, וכולם מרתקים, וכולם מתנסחים לא רק כעלילה מפתיעה בתפניותיה, אלא גם כשאלות רבות חשיבות ומרתקות על צדק ועל מוסר. על נכון ולא נכון. על אמת ושקר. על מה שראוי לשבח, ומה – לתרעומת וגינוי.

ושוב, בחלק הבא – אורחים. הפעם אלה שוב אותם בני זוג, נעמי ויובל, גיבורי הסיפור, שעכשיו מתארחים לא רק בבית זר, אלא בארץ זרה ורחוקה, באפריקה.

מה שקרה בפרק הראשון מגלגל אותם אל מציאות לא צפויה, שגם בה מתעוררות סוגיות הרות גורל וכבדות משקל. למשל – מהי מידת האחריות שצריך לקחת על עצמו אדם לבן שהוא אישית לא פגע מעולם באף אפריקני, אבל מואשם בכל זאת בפגיעה? 

"תגידי, חשבת פעם על הצילומים ההם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'? אמא חשופת חזה, אבא עם צבעי פנים, ילד מחזיק חנית? את חושבת שמישהו הסביר להם, כשצילמו אותם, איפה זה יפורסם אחר כך?" שואלת אישה אפריקנית עשירה, איובמי, את נעמי, כדי להסביר לה מדוע פרסמה צילומים של נעמי ויובל כחלק מכתבה מכפישה ומפתיעה. אין ספק שהיא תוקפת אותה. תשובתה של נעמי – "אבל אני לא צילמתי אף אחד", ושאלתה – "את באמת שונאת אותי כל כך?" מפתיעה את איובמי: "אני לא שונאת אותך בכלל […] אני אפילו די מחבבת אותך."

במישור האישי.

אבל במישור הלאומי והגזעי – יש בין השתיים הללו מטען נפץ שאינו יכול שלא להתפוצץ.

בדיוק כמו שיש בין נעמי לפועל הערבי. ובין יובל לבין בנו של הפועל. ושום כוונות טובות לא יכולות לעזור לאף אחד. כי זרמי השנאה התת קרקעיים לא קשורים למה שאנשים ספציפיים עושים או לא עושים.

הספר מרתק. העלילה רבת תפניות, יש בה שלל מנגינות שונות שמשתלבות זו בזו, ויוצרות ביחד יצירה מעניינת, משמעותית ונוגעת ללב.

אחוזת בית, 2025
עורכת: שירה חדד
245 עמ'

שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).

ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם. 

דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש. 

זאת המסגרת הכללית.

ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.

כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.

הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.

שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.

ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים! 

לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.

בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).

אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.

היא נקשרת אליהם מאוד.

אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת! 

במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!

וגם את עצמה!

היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?

לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט? 

לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.

אני מבקשת  להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנו שבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.

אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.

לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!

הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:

נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?

עם עובד, 2025
עורכת: דבורה נגבי
326 עמ'

הוזמנתי פעם לדבר במפגש זום עם משתתפי סדנת שירה שהנחה דורי מנור המשורר, המתרגם והעורך (ועכשיו גם הפרוזאיקון). אחת השאלות שדורי (עורך ספרי מה קרה להגר באילת?) שאל אותי באותו מפגש הייתה אם לדעתי "לגיטימי לכתוב על הכול".

שאלה טובה.

האם "לגיטימי", למשל, לכתוב שיר על החור של התחת?

מנור תרגם פעם מצרפתית שיר שהופיע בספר המקוללים שערך ותרגם: סונט, כך הסביר, ש"נכתב בארבע ידיים, כפרודיה מודרנית על שירת בארוק. שני המרובעים הראשונים נכתבו על ידי פול ורלן ושני המשולשים החותמים נכתבו על ידי ארתור רמבו".

יש כנראה מי שיגידו שהנושא "לא לגיטימי". אבל כשקוראים את ההישג התרגומי של דורי מנור, מגיעים למסקנה שהכול תלוי ב"איך".

(ממש כשם שלגיטימי לכתוב, כמו ולדימיר נבוקוב, רומן שאינו אלא מונולוג מתמשך של פדופיל שרצח אישה, לקח לעצמו את בתה הקטנה, ובמשך שנים אנס אותה, והוא מנסה לשכנע אותנו, קוראי המונולוג, שמדובר בסיפור אהבה הדדי…)

אילו ספרים לא קראת אף פעם, שאל פעם עיתונאי ספרדי את אדוארדו חלפון, אבל הם הכי השפיעו עליך, כסופר?

אדוארדו חלפון, כך כתוב על גב ספרו הראשון המתורגם לעברית, טרנטולה, פרסם עשרים ספרים "שזיכו אותו בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים", והוא "נחשב לאחד הסופרים הטובים בני דורו". הוא נולד ב–1971 בגואטמלה, גדל בארצות הברית, וכיום הוא מתגורר בברלין. 

על השאלה של העיתונאי – אילו ספרים לא קרא אך הם "הכי" השפיעו עליו, הוא מספר לימים לרחינה, אישה בת גילו שהכיר כשהיה בן שלושה עשרה. הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ יהודי בגואטמלה, ביער, הרחק מהבית או מכל מקום יישוב אחר. 

האם להניח שכל מה שאדוארדו מספר בטרנטולה קרה לו באמת? בסיפור שמו אדוארדו, וההיסטוריה האישית של האני המספר זהה לזאת של הסופר, אבל השאלה – זיכרונות אמיתיים או בדיה? פרוזה או ממואר? – נשארת מבחינתי פתוחה.

כשהוא מספר לרחינה על שאלתו של העיתונאי הספרדי הוא חש שבעיניה השאלה  הייתה מטופשת, או לפחות – משונה. לו עצמו, כך הוא מספר לה, לא היה ספק מה ישיב, וזה מה שאמר לעיתונאי: "התנ"ך והפופול ווּ".

עלי להודות שעל הפופול וו לא ידעתי מאומה, אבל מבירור קצר למדתי שאותו ספר (Popol Vuh) הוא הטקסט המיתי־היסטורי המרכזי של בני המאיה בגואטמלה; שהוא אחד החיבורים החשובים ביותר בתרבויות אמריקה הקדומות; שהמאיה ראו בו ספר קדוש, ושכיום הוא נחשב לאפוס מיתי מרכזי במרכז אמריקה.

על הספר השני שחלפון מזכיר, התנ"ך, אין כמובן שום צורך להרחיב.

אדוארדו ממשיך ואומר לרחינה שהוא לא צריך לקרוא את שני הספרים, ועם זאת ברור לו שמדובר בשתי "יצירות מונומנטליות", ששתיהן "מייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי." 

עם זאת, הוא מוסיף מיד, "את הבית הזה, מסיבה כלשהי, היה לי צורך להרוס או לפחות לעזוב מאז שהייתי ילד". והוא מוסיף, כמו מתנצל: "אני לא יכול להסביר למה."

לא יכול? ועוד איך יכול.  

כי הספר שלפנינו, טרנטולה, הוא ההסבר הרהוט והמובן ביותר שיכול להיכתב, וזאת אף על פי שאין בו אף מילה ישירה אחת של ביאור, פירוש או התייחסות לשני הספרים: זה שמגלם את התרבות הגואטמלית, וזה שמגלם את היהדות.

טרנטולה "רק" מספר סיפור שממנו הכול מתחוור: מדוע אדוארדו חלפון, יהודי שנולד בגואטמלה, גדל בארצות הברית, כותב בספרדית וחי בברלין, מי שסבו היה "פולני" ניצול שואה, נס על נפשו מכל המורשת, מכל ההיסטוריה האישית והלאומית (אבל בעצם לא התרחק ממנה באמת. אף לא לרגע).

סיפורו – הממואר שלו? – רצוף הפתעות ותפניות. הוא עוצר נשימה, מאלף, ומעורר הרבה מאוד מחשבות. 

עד שלב מסוים, בהיותי ישראלית (וכן, גם ציונית! אני מודה בכך כאן, בריש גליי, ובלי להתנצל, גם אם בחוגים מסוימים, שנחשבים נאורים, זה כבר ממש לא בון טון!), רציתי שוב ושוב להתערב בסיפור, לפנות אל המספר ישירות ולהפציר בו, או לנסות לשכנע אותו במפגיע – מה הבעיה שלך? למה אתה צריך לסבול מהזוועות האנטישמיות שאתה מתאר? למה שלא תעלה לישראל, ואז לא תיתקל עוד בתופעות כמו השלט "אין כניסה לכלבים וליהודים"? חלפון עומד על כך שראה שלט כזה, הוא זוכר היטב את כל הפרטים, זה היה בכניסה למועדון הגולף של אביו. אמנם בדיעבד קשה לו להאמין "שהשלט הזה היה יכול להיות מוצג במקום ציבורי באמצע שנות השבעים", שם, בגואטמלה, אבל ברור לו שראה אותו ממש אז, כשרק למד לקרוא, כי הוא זוכר איך פענח את האותיות וחיבר אותן למילים. גם בעצם קיומו של השלט אין לו ספק. מה עוד הוא זוכר? שאביו פטר אותו במילים "זה שום דבר", והמשיך הלאה, כאילו באמת אין משמעות לשלט כזה. 

זה לא הגילוי האנטישמי היחיד שהילד נתקל בו בגואטמלה. אל מחנה הקיץ בכלל לא רצה לצאת. הוא נערך שלוש שנים אחרי שהילד אדוארדו ומשפחתו עזבו את גואטמלה והיגרו לארצות הברית. הוריו אילצו אותו לצאת למחנה, והחוויה שנטבעה בו שם מחרידה. בלתי נסבלת. קשה מנשוא!

זה התחיל במשהו שראה, ופירש כטרנטולה (על פי מילון רב־מילים: "סוג של עכביש גדול וארסי, שנהגו לחשוב כי נשיכתו גורמת להתקף עצבים, המתבטא בדחף כפייתי לרקוד"). הוא ראה את ה"טרנטולה" על זרועו של אחד המדריכים במחנה הקיץ. אבל זה לא היה באמת עכביש, אלא – צלב קרס ששורטט על סרט־זרוע שענד אותו מדריך!

בהמשך הילדים (היהודים כולם!) עוברים התנסות מחרידה כל כך, שקשה לקלוט את מלוא חומרתה.

והנה, שוב ושוב אני רוצה לומר לו, להוריו – למה בחרתם בדרום אמריקה? מה לכם ולמציאות שם? לילידים המתוארים כזרים כל כך? מה לכם ולפופול ווּ? מדינת ישראל חיכתה לכם. 

אבוי. 

כי במהפך המטורף שמתרחש בהמשך הספר נחשף סוד שמשנה הכול. שום דבר אינו דומה באמת למה שחשבנו לאורך הדרך. 

החוויה המזעזעת נשארת בעינה – בלתי נסבלת, בלתי אפשרית – אבל פתאום, בבת אחת, המסגור שלה משתנה. זה לא גואל את האימה מהמעשים המזוויעים שנעשו, אלא רק מעניק להם ממד אחר, חדש, לא פחות בלתי נסבל, ועם זאת – כזה שאמור לעורר בנו מחשבות. 

אדוארדו חלפון בחר לכאורה לגור דווקא בברלין עוד לפני שנודעה לו האמת על מה שהתרחש במחנה הקיץ. אני לא יודעת אם זאת הייתה בדיוק הכרונולוגיה של חייו. וכאמור, גם אין לי מושג אם זה באמת מה שקרה שם. (אני מעדיפה לחשוב שלא).

דבר אחד ברור: חלפון מצליח, ובתחכום רב, להסביר לא רק מדוע התנ"ך והפופול וו הם ספרים חשובים מאוד מבחינתו, ומדוע הוא שואף לנוס מפניהם. הוא גם מנסח בעקיפין לכאורה, אך בעוצמה רבה, את עמדתו כלפי מדינת ישראל, ובעצם מסביר מדוע מבחינתו אינה הפתרון. 

הוצאות מודן וחרגול, 2024
תרגמה מספרדית: מיכל שליו
128 עמ'

איך אפשר להתחיל בכלל להסביר את מלוא עוצמתו של הספר המופלא הזה, The Director, מאת הסופר הגרמני דניאל קלמן? איך אפשר להקיף את יופיו, תבונתו, את ההפתעות הטמונות בו, ואת התובנות הרבות השופעות ממנו?

הספר הזה, רומן שמבוסס על דמותו של אדם שהתקיים במציאות, שבה אותי בקסמו וריגש אותי באופנים שקשה לתאר, כי הוא חכם כל כך, ורב משמעויות, שחלקן נגלות מיד, ואחרות נפרשות לאורך הדרך, ומפעימות!

הספר ראה אור לראשונה בתרגומו מגרמנית לאנגלית השנה, 2025, ואני מקווה מאוד, לטובת מי שמתקשים לקרוא בשתי השפות הללו, שיתורגם בהקדם לעברית. בדקתי וראיתי שרק ספר אחד של קלמן, מודדים את העולם, תורגם לעברית, ודי מזמן, ב־2009. בגרמניה ובעולם קלמן מצליח מאוד. ספריו מתורגמים לעשרות שפות. הגיע הזמן שגם קוראי עברית יזכו להכיר אותו!

The Director, כלומר – הבמאי, מתבסס על דמותו של במאי קולנוע אוסטרי, גאורג וילהלם פאבסט (Georg Wilhelm Pabst), שהצליח מאוד בארצו, ברח לארצות הברית זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, חזר לאירופה, כי התאכזב מתעשיית הסרטים ההוליוודית שלא העריכה די הצורך את כישרונו ולא העניקה לו את העצמאות האמנותית שנדרשה לו, חזר לאוסטריה, נשאר שם אחרי פרוץ המלחמה, והחל ליצור סרטים, בתוך תחומי הרייך השלישי. 

פאבסט נודע בשעתו בעיקר בזכות כך שגילה שתיים מכוכבות הקולנוע הנחשבות ביותר, אחת מהן, גרטה גרבו – מוכרת עד היום. האחרת, לואיז ברוקס, נשכחה מאז שנות העשרים והשלושים.

דניאל קלמן מציב את פאבסט במרכז הרומן, ועושה זאת בתחכום אמנותי מופלא: אנחנו שומעים עליו לראשונה כעל דמות שולית־לכאורה בחייו של אדם אחר, במאי הקולנוע פרנץ וילזק (Franz Wilzek). בפרק הראשון, שמתרחש שנים רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מוזמן וילזק להתראיין בתוכנית טלוויזיה שמשודרת כל יום ראשון לפני הצהריים. השידור ישיר, ווילזק, שגר בדיור מוגן, הוא קצת דמנטי ולא ממש שולט במציאות, ובכל זאת מתרגש, כי שכניו, דיירי המקום, יצפו בו וסוף סוף יבינו "עם מי יש להם עסק": הוא לא סתם איזה איש אפור ועלום שם, הוא – סלבריטאי!

בתוך הערפל המחשבתי האופף אותו הוא מגיב כבדרך אגב לשאלות על האמן הגאון, ג' ו' פאבסט, שאתו עבד כעוזר במאי בשלהי המלחמה, ומשיב בקוצר רוח, בתקיפות, על שאלה על אודות אחד הסרטים שפאבסט יצר אז. 

הסרט בכלל לא צולם! משיב וילזק בתקיפות, וזועם. מחוץ לתוכנית האירוח טומן עוזרו של המראיין את הזרע שרק לקראת סוף הרומן נבין את מלוא עוצמתו ומשמעויותיו: הוא מספר לווילזק שאביו של אותו עוזר נכח "שם", באולם התיאטרון שבו צולם הסרט שלכאורה לא צולם (!) אבל שהוא בסדר: הוא יצא מזה בשלום. 

אז מה היה שם? מה קרה לסרט שצולם או לא? מה קרה באולם התיאטרון? ומדוע וילזק מגיב בעוצמה רגשית כזאת? 

רק בפרק הבא אנחנו מבינים שווילזק הוא בכלל לא הדמות הראשית ברומן. מכאן ואילך אנחנו לומדים על פאבסט, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת בחייו.

למשל – זאת של גרטה גרבו, שאליה הוא מגיע בזמן הקצר של שהותו בארצות הברית בניסיון לשכנע אותה שתשתתף בסרטו החדש. אם תסכים, הקריירה שלו באמריקה תינצל. פאבסט חשוב לדמויות השונות, ובה בעת אנחנו נחשפים גם לעולמן, למציאות שאינה קשורה אליו דווקא. אז איך חיה כוכבת קולנוע שאיבדה לצמיתות את היכולת לחיות את חייה הפרטיים? נקודת המבט שלה, שקלמן מתאר בכישרון, היא רק פן אחד קטן ושולי ברומן, אבל היא מרתקת!

בהמשך אנחנו פוגשים דמויות נוספות, חשובות יותר. למשל, את יאקוב, בנם של פאבסט ואשתו היפהפיה טרודה, שרצתה פעם להיות שחקנית, אבל מקדישה כיום את כל זמנה וכוחותיה לתפקידיה כאימא וכרעיה.

הפרקים המוקדשים ליאקוב מופלאים במיוחד. למשל – תיאור הנסיעה של המשפחה הקטנה, יאקוב, אימא טרודה ואבא פאבסט, כשהם עושים את המעשה הנמהר והמפחיד ביותר: חוצים ברכבת את הגבול וחוזרים לאוסטריה, רק משום שאמו המזדקנת של פאבסט זקוקה לו. נקודת המבט של הילד שבוחן את מה שקורה סביבו, בלי להבין ממש את מה שאנחנו רואים דרך עיניו, פשוט גאונית.

כך למשל הוא מנסה לפענח את המציאות הנגלית לעיניו כשהרכבת נעצרת בתחנת הגבול האחרונה, לפני שהיא נכנסת לאוסטריה. בצד השני נעצרה רכבת שעושה את דרכה החוצה מאוסטריה. חיילים גרמניים מונעים ממנה להמשיך. דרך החלון יאקוב רואה כיצד הנוסעים ברכבת האחרת מנסים להתווכח עם החיילים, מציגים לעיניהם מסמכים, מתחננים; רואה כיצד מאלצים חלק גדול מהנוסעים הללו לעזוב את הרכבת היוצאת ולעלות על זאת שנכנסת בחזרה לאוסטריה. האם הוא מתחיל להבין את הסכנות שאתן ייאלץ להתמודד בקרוב? 

לילד יש נטיות אמנותיות מובהקות. הוא מיטיב לצייר. תיאור המבט הרואה את העולם כצייר־מתחיל ממש מפעים!

בהמשך ניווכח מהו התהליך שבו ילד רגיש לומד להיות נאצי. איך הוא מבין מה תפקידה של האלימות בחייו החדשים, ואיך עליו להשתמש בה. 

וטרודה? מה היא חושבת ומרגישה כשהיא ובעלה ובנה נלכדים באוסטריה? התוכנית המקורית הייתה להישאר שם רק זמן קצר, לדאוג לענייניה של האימא הזקנה והחולה ולשוב מהר ככל האפשר לאירופה ומשם לארצות הברית: הם מצוידים בכרטיסים לאונייה ובכל האישורים הנדרשים, אבל זה לא יקרה, גרמניה הנאצית לוכדת אותם. ומה דעתה על כך שבעלה משתף בעצם פעולה עם המשטר, מתחיל ליצור סרטים, שזוכים לתמיכה מלאה ונדיבה מאוד של השלטונות? 

ואיך בכלל נהפך אדם מן היישוב, אמן, לאדם שמוכן ליצור סרטי קולנוע שישרתו את הרייך השלישי? במאי שמשתף פעולה עם לני ריפנשטל? (ואיך היא נראית? איך היא מתנהגת? ומה דעתו עליה?). ואיך נראים חייהם של אנשים לגמרי לא פוליטיים  במציאות שבה נקישה בדלת יכולה להביא בעקבותיה ביקור של שני קלגסים, שהגיעו כדי לקחת אתם את אחד האורחים שלהם, לדרוש ממנו שיקום ויבוא אתם, בלי שום הסבר, בלי שום נכונות לאפשר לו אפילו להודיע לאשתו?

"אני לא יודע מי האיש הזה, אבל אם באו לקחת אותו, בטוח שיש סיבה", אומר יאקוב לחבריו. נזכרתי מיד בספרה של נטליה מנדלשטם, תקוות השיר, שבו סיפרה על השנים אחרי הטרור של סטלין, איך במשך זמן רב אנשים עוד המשיכו להאמין שאם שלחו מישהו לסיביר, סימן שהוא עשה משהו רע, שהגיע לו… 

הסצנה שבה מתרחשת הזוועה הזאת, של הבריונים המתלוצצים על חשבון קורבנם, היא אחת החזקות ביותר בספר. כמה מחרידות הבדיחות שהם מחליפים בינם לבין עצמם: "אה, לא מתאים לך עכשיו? אז שנבוא בשנה הבאה?" כמה כוח שרירותי יש  בידם. 

קצת אחרי שקראתי את הפרק על בדיחות הדעת של התליינים, על הצחוק המתגלגל שלהם, התפרסמה בעיתון "הארץ" הקריקטורה הזאת, (אחרי שני ניסיונות ההתאבדות של הפצ"רית): 

והיו בספר עוד דברים שהזכירו לי את המציאות. 

למשל – תיאור השוטרים שעוזרים לבוזזים, במקום לבלום אותם.

חשבתי על מה שקורה כאן. למשל, על המתנחלים שתקפו לאחרונה באלימות מחרידה שני ישראלים שבאו לעזור במסיק זיתים של פלסטינים. היכן היו אנשי כוחות הביטחון שאמורים להגן על המוסקים, פלסטינים ויהודים כאחת?

(הצילום שלהלן פורסם ברשתות החברתיות וב־ynet. שמו של הצלם, או הצלמים, לא צוין. אשמח להוסיף אותם, אם אדע מיהם)

כשקראתי את מבול הגידופים שמשמיע ברומן סופר שלא מרוצה מעיבוד הרומן שלו לסרט: "זבל מוחלט! טינופת בולשביקית, יהודי, וולגרי, פורנוגרפי, זבל מתועב" חשבתי על "יאיר נתניהו נגד 'הנבזיות של הבולשביקים מהשמאל".

כן, אני יודעת, "אסור להשוות".

אז נמשיך.

אחד הדברים המדהימים שקלמן עושה בספרו הוא – להראות את הפער הלא יאומן בין המציאות הכאוטית, הבלתי אפשרית, הרצחנית, המחרידה, הסובבת את במאי הקולנוע, לבין נחישותו להמשיך ליצור אמנות. "בזכות כל הטירוף הזה, הטירוף השטני, יש לנו הזדמנות ליצור סרט מופלא. בלעדינו הכול יישאר אותו דבר. אף אחד לא יינצל, אף אחד לא יהיה יותר טוב, והסרט לא יתקיים", הוא אומר לעוזר שלו.  מבחינתו האמנות מצילה את העולם. אבל את האנשים סביבו, את הקורבנות הממשיים, הקונקרטיים, הוא פשוט לא רואה! 

בכלל, ככל שהספר מתקדם, ככל שהזוועות מתקרבות אליו, פאבסט מאבד את הקשר אל המציאות. תפקידו כבמאי קולנוע משתלט עליו, ובעודו רץ ברחובות ההרוסים של פראג, בין קליעים שורקים, הוא מתלונן על הבזבוז – את כל הריצה הזאת צריך ואפשר לקצר, הוא חושב, שהרי כמו שהיא מתנהלת היא כל כך לא אפקטיבית… את ההמון הזה? אותו צריך בכלל לראות מלמעלה, מגבוה, כי ככה, כל הריצה הזאת סתם מתבזבזת… מבחינתו של פאבסט העולם כולו הוא – תפאורה, ניצבים, "פרצופים טובים", זוויות צילום…: "מוזר, עולה בדעתו, שהוא לא יכול לקצר את הריצה בכך שיראה רק את כפות הרגליים, ואז לרגע קט את העץ העקום ההוא, האקספרסיבי, ואז יגיע מיד רגע הניצחון שבו יחצו את הגשר, לתוך העיר…" – תוך כדי מנוסה אמיתית (!) הוא ממשיך לביים, לא מבדיל בין דמיון למציאות. האם זאת דרכו של אמן? להכחיש? להתנשא מעל מה שקורה סביבו? להמשיך ליצור כל הזמן – לחיות בתוך תודעתו ולהתנתק? 

אלה רק כמה מהשאלות שהרומן הדגול הזה מעורר.

לא נגעתי בכאן בטור הפתעה הגדולה המתגלה בסוף הספר, ונמנעתי מגילוי של פרטים שעלולים להיות ספוילרים, כדי לא לקלקל למי שאולי עוד יקרא אותו, בתרגומו לאנגלית או בשפת המקור, בגרמנית. הוא מיוחד במינו!

כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.

כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה
בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?

הנובלה "ריטריט", ספרה החדש של ורד זינגר, נפתחת באזכור של אירוע מיסתורי וצופן סוד: הדוברת, אישה ששמה מיכל, מספרת על ריטריט שהשתתפה בו, ושהסתיים במותם של כל מי שנכחו בו, חמישים ותשעה בני אדם, כולל הודיה שולמן, היוזמת והמנחה של הריטריט. מה קרה להם? מדוע מתו כולם? איך זה שרק הדוברת ניצלה?

התהייה מה בעצם קרה מלווה אותנו לאורך הקריאה. האם נקבל תשובות ברורות? האם מדובר בסוג של ספר מתח, שראשיתו בפשע וסיומו בפענוח? 

נגלה בהדרגה שבעצם מה שחשוב באמת בסיפור זאת הדרך, לא היעד, ולא הפתרון. והדרך יפה להפליא.

מיכל, הדוברת, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, רווקה שמחזיקה בפנסיון לכלבים וחתולים, מתפתה לצאת לריטריט שמציעה הודיה שולמן. זאת שכבר בשורה הראשונה של הנובלה מגלים לנו – "ידעה שזה יהיה הריטריט האחרון שלה". האומנם? ואם כן – מדוע וכיצד? 

בהמשך של אותה שורה מופיעה סתירה: "העובדה הזאת היא שקר גמור באותה מידה שהיא אמת צרופה" אומרת מיכל, ומוסיפה, "ודווקא משום כך אני חייבת לפתוח בה."

לא בכדי מזכירה מיכל את המילה "עובדה", שכן כל אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "עובדה – " ובעקבותיה מספרה הסידורי של כל אחת מהעובדות. מ"הראשונה", ועד ל"אחרונה", שהעובדה שלפניה היא "העובדה החמישים ושמונה".

כל אחת מה"עובדות" הללו קצרה מאוד. רובן מכילות תיאורים של מה שהתרחש בריטריט. הוא נערך בקיבוץ ששוכן על שפת הים, מקום מרהיב ביופיו. בתחילת הסיפור הים נשקף מהחלון הגדול, בחדר שבו נאספים משתתפי הריטריט, ולקראת סופו הם יוצאים אל החוף, משתובבים בחול, וגם, ממש לקראת הסיום, נכנסים למים, בקטע יפה להפליא: "כולם זזו, אף לא אחד נותר חסר מעש. ברכה וליזה שיחקו אבן נייר ומספריים, ובכל פעם שמי מהן ניצחה, הריעה בעליצות; האישה הסוסית רקדה טנגו עם נדב; הם נעו בתנועות קצרות וחדות, וכשנעצרו מפעם לפעם שמטה את ראשה לאחור וטלטלה את שערה המוחלק, שהלך ונפרע; האישה הגבוהה שעמדה לפניי בתור למזנון ישבה ושיחקה חמש אבנים מצדפים שמצאה על החוף ; גבר ששערו נאסף בגומייה שחרר את שערו וניער את ראשו בטרם החל ליידות כדורי חול אל המים; האישה הגוצה – הצעיף הוורוד עדיין העלים כליל את צווארה – ישבה בישיבה מזרחית ולהטטה בשלישיית כדורי חול רטוב, שלא התפרקו גם כשנפלו ארצה; ארבע נשים קפצו יחד וצרחו בכל פעם שגל התנפץ עליהן; גבר גופו לא היה פחוס כשל איש הביצה אלא קירח גבעול – חפר בורות קטנים שהתמלאו מים, ואז קפץ ברגל אחת מבור לבור; הקצוצה המבוגרת קברה את רגליה בחול בזמן שהקצוצה הצעירה החלה להתגלגל מהאזור היבש עד קו המים, ואז התרוממה ודהרה שוב אל קו הזינוק; העכברית ישבה על תלולית חול ושרה שיר עליז בשפה שלא הכרתי; האינטלקטואלית כסופת השיער ביצעה עמידת ראש מושלמת, הנחיתה לאט־לאט את רגליה על החול ושוב התרוממה על מרפקיה ; אנשי הצוות אחזו ידיים ורקדו הורה, הם צרחו בחדווה כששינו את כיוון הריקוד והניפו את רגליהם למרכז המעגל. קרני השמש נשברו בסלעים הלחים שבגבנו; כמו גחליליות נדלקו הזיזים באלפי נצנוצים".

יש גם "עובדות" אחרות, יבשות ו"עובדתיות". למשל – פרטים על היישוב הפלסטיני ששכן במקום שבו קיים היום הקיבוץ. זאת "העובדה העשירית": "החיים שפעמו בכפר שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ ב־1948", ו"העובדה העשרים ושלוש" מספרת לנו כך: 

"במפקד האוכלוסין שערכו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922, נספרו 1,037 נפש בכפר שלימים הוקם הקיבוץ על אדמותיו. כולם היו מוסלמים למעט שנים-עשר נוצרים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 נספרו בכפר 234 בתים מאוכלסים, שבהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 21 נוצרים. כלכלת הכפר התבססה על גידולי חיטה ושעורה וכן על משקי עיזים וכוורות דבורים. תושבי הכפר נמלטו מבתיהם בפברואר ובמרץ 1948 בזמן מלחמת העצמאות. מבתי הכפר נותר רק בית אבן קטן ששטחו 10 מ״ר, המשמש כמחסן כלי הגינון של מחלקת הנוי בקיבוץ. בשטח שעליו ניצב עד היום בית העם של הקיבוץ פעלה מרפאת הכפר. על השטח שעליו ניצב אז המסגד של הכפר פועלת עד היום מכבסת הקיבוץ".

אי אפשר שלא להסיק שמותם של חמישים ותשעה משתתפי הריטריט קשור איכשהו בגזל, בעוול שנעשה לתושבי הכפר, אבל הקשר לא מוזכר בשום צורה במפורש. מעצם הנחת ה"עובדות" אלה לצד אלה אנחנו אמורים להסיק מסקנות, להבין את הקארמה המוזכרת כמה פעמים בנובלה, ולקשר לכל זה גם את חייה של מיכל ואת גורלה: ברחם אמה התפתחה כאחות תאומה לעובר שמת מיד אחרי שיצא לאוויר העולם, שכן עוד ברחם אמם היא "גזלה" ממנו את כל מה שנדרש כדי לגדול כיאות. היא נולדה בריאה, חיונית ואשמה – אשמה שהטילו עליה הוריה מהרגע הראשון. אשמה שנאלצה לאמץ, לטפח, לגדל בתוכה ולסבול מאוד בגללה.

לכל אורך הדרך היא חושבת ב"אנחנו", היא והתאום המת, וגם מנהלת אתו דיאלוגים ציניים להפליא. כך למשל הוא "מסביר" לה בקול הפנימי שהיא שומעת, שהיה מעדיף לחוות כל טראומה שהיא, לו רק נשאר בחיים. 

מיכל שנונה מאוד. היא רואה את העולם ביושר מפוקח, בלי ללכת שולל אחרי כל מה שהיא מכנה "בולשיט". היא חומלת על אישה שטמטומה כל כך עמוק, עד שמיכל מבינה שמוטב לה לחיות עם הסבל של עצמה, ורק לא להיות כל כך טיפשה. 

היא נאחזת בלעג שלה ככוח על שמגן עליה. 

וכמה שהיא לועגת! כמה שהיא מצחיקה!

וכמה יפה בכל זאת העולם שהיא מצליחה לראות מבעד לכל הלעג והבוז: "על קו החוף, מול הבריכה המרהיבה שכותרה בשכבה דשנה של קצף, רקדה הודיה שולמן"; "העקבות העמוקים שיצרו כפות רגליה נמלאו בן רגע במים ונמחו במחזוריות קצובה, הגלים הפכו זריזים ונחושים, בקושי התגברה על קולם. הלוך ושוב, הלוך ושוב"; "גוונים ירוקים וסגולים הצלו על המים. הגלים התקדמו אליי בנחישות ולפני שנשברו לרסיסים התעקלו למאות חיוכים רועשים. זה היה כל כך יפה". 

אכן, אכן! כל כך יפה! – מה שראתה מיכל, מה שוורד זינגר שמה בפיה, ובעיניה, במילים שלה, היפות להפליא. 

הוצאת פרדס, 2025
עורכת: דפנה שחורי
168 עמ'

קראתי בעבר שניים מספריה הקודמים של ג'ומפה להירי, השם הטוב ופרשן המחלות (שזכה בפרס פוליצר) והתפעלתי והתרגשתי מהם עד בלי די. ככל הזכור לי, מהספר הבא אחריהם, הבקעה, התאכזבתי, ולכן ניגשתי בתקווה מהולה בחשש אל קובץ הסיפורים שלה, שראה אור זה לא כבר בתרגום לעברית. 

 שמחתי מאוד לפגוש שוב כתיבה מרתקת, חכמה ומפתיעה.

להירי נולדה בלונדון להורים מהגרים הודים מבנגל. כשהייתה בת שנתיים הגרה המשפחה לארצות הברית, שם גדלה, התחנכה והתחילה לכתוב. ספריה הראשונים נוגעים בחווית ההגירה של הוריה. היא עצמה הרגישה אמריקנית לכל דבר. 

והנה, לפני שלוש עשרה שנים החליטה להירי להגר לאיטליה, ובד בבד החלה לכתוב באיטלקית בלבד. 

לדבריה, הרגישה משיכה עמוקה לשפה ולתרבות האיטלקית, ורצתה לשקוע לחלוטין בלימודן, ישירות מתוך חיי היומיום, ובכך לחוות התחדשות יצירתית. בראיונות סיפרה שהרגישה "זרות" הן באנגלית והן בבנגלית (שפת הוריה), וחיפשה שפה חדשה שתשחרר אותה מהמטען האישי־משפחתי. המעבר לרומא היה מבחינתה מסע של זהות ולידה־מחדש כסופרת.

קובץ הסיפורים החדש מתמקד ברומא ומתרחש ברובו בעיר הזאת. יש בספר דמויות רבות. חלקן ילידות איטליה, אבל ברוב הסיפורים מדובר במהגרים מארצות שונות, שאת שמותיהן אינה מציינת אלא ברמזים – כפר קטן ששוכן לא הרחק מהאוקיינוס האטלנטי, או – ארץ אחרת, רחוקה, שמתאפיינת בצבעוניות ססגוניות ושהנשים בה מתהלכות מכוסות בבגדים ארוכים, וכדומה.

גם שמותיהם של האנשים נסתרים מעינינו, כפי שאפשר להיווכח כבר מהשורות הראשונות בספר: "בכל שנה מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה" – מספרת הדוברת, שעוזרת להוריה לארח תיירים בבית נופש קטן בכפר נידח. בעיני המבקרים בו הוא נראה אקזוטי ויפהפה, ובעיני שלושת המארחים, הבת והוריה, הוא מחוז של גלות שנכפתה עליהם, אחרי שנסו מהחיים בעיר הגדולה שבה היו זרים (רומא, כמובן) ומאוימים, רק בגלל זהותם השונה, הלא איטלקית. כאמור, להירי לא מספרת לנו מניין באו המהגרים הללו, אבל מכיוון שההיסטוריה האישית שלה ידועה, ובשל רמזים קטנים שהיא זורה בסיפור הזה, כמו גם בבאים אחריו, די ברור שמדובר שכמו הוריה מדובר בילידי הודו.  המהגרים השונים חווים גזענות שמתבטאת בסיפורים באופנים שונים.

בכל פעם אנחנו עדים לפן אחר של הגזענות המזעזעת הזאת: צעירים איטלקים יורים מרובה אוויר באישה צעירה שעובדת כמשרתת בביתה של איטלקיה ופוצעים אותה – הם אפילו לא יודעים מי היא ומה מעשיה, אבל זרותה מעוררת בהם עויינות. אישה אחרת נפגשת עם חברתה שהתאלמנה לא מזמן, מתוך רצון לנחם אותה, ואף על פי שמצבה האישי של המנחמת טוב בהרבה מזה של חברתה, בסופו של המפגש היא מרגישה ירודה ומדוכדכת, בגלל עלבון שספגה מאיזושהי ילדה שלא היססה לומר עליה שוב ושוב שהיא מכוערת, כי היא "שחורה". 

ועוד אישה אחת, אלמנה שבניה התאומים גדלו ועברו לגור הרחק ממנה והיא חשה בודדה ועצובה, נפגעת מילדים בבית ספר שם היא אמורה להשגיח עליהם בהפסקות. הילדים דוחים אותה, רק מכיוון שהפרצוף שלה לא מוצא חן בעיניהם. שוב, ברור שבה עצמה אין שום דבר שמצדיק יחס עוין. אבל היא זרה. תווי פניה לא אירופיים. די בכך. ויש גם גבר שנפגע בשם אשתו. הוא נחשף לדעות הקדומות נגד נשים כמוה, שבגדיהן ארוכים ומכסים את כל הגוף, בניגוד למה שמקובל בסביבתן ברומא.

הפגיעות הללו חוזרות ונשנות, והן מכאיבות מאוד. 

להירי יודעת לתאר אותן בעקיפין, בלי פאתוס, בשפה מאופקת, שרק מעצימה את כוחן ואת הכאב שהן מסבות.

החטיבה המרכזית של הספר היא מלאכת מחשבת של סופרת ששולטת היטב במלאכתה. כל כולה סיפורונים קצרים שנושאים את הכותרת המשותפת "המדרגות". מדובר בגרם מדרגות שמופיע בכולם, כמו עמוד שדרה שסביבו מתפתחות עלילות קצרצרות שבהן אנחנו פוגשים את "האם", "האלמנה", "הרעיה הגולה מארצה", "הנערה", "שני האחים", ואת "התסריטאי". לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה כלפי גרם המדרגות, שנמצא בטבורו של פארק ציבורי. הנערה משתוקקת לזכות באפשרות לשבת עליהן כמו בנות גילה המקומיות, המשוחררות, שאינן מועדות להינשא בשידוך ולחיות חיים של צייתנות וכניעות. האם עולה במדרגות ויורדת בהן כל יום בדרכה לעבודה – היא מטפלת בילדים זרים (שאותם "היא אוהבת"), בשעה שאת בנה בן השלוש עשרה מגדלים הוריה: היא כמובן מפרנסת בעבודתה את כל בני משפחתה. "האלמנה" מפחדת משברי הזכוכית שבני הנוער מנפצים כל ערב על המדרגות הללו; הרעיה הגולה מארצה "רצה במהירות במדרגות", אחוזת בעתה מפני ניתוח קשה ומסוכן שעליה לעבור הרחק ממולדתה; האחים יושבים ביחד על המדרגות ונזכרים באירוע משנה חיים שחוו בילדותם, לא הרחק משם, והתסריטאי הוא איטלקי פטריוט. הוא מתוסכל מהתנהגותם של בני הנוער שמשתוללים על המדרגות ומבורותם בכל מה שנוגע להיסטוריה של ארצו.

כל הסיפורים, בשלוש החטיבות של הספר, מגוונים, מרתקים ומעוררי מחשבה. הם נוגעים לא רק בענייני הגירה, אלא בפנים השונות שיש בזוגיות, בהורות וביחסי חברות. כל אחד מהם צופן איזה סוד שקצותיו נשארים פרומים, וזה חלק מעוצמתם. זוהי שוב ג'ומפה להירי במיטבה. שונה מבעבר, אבל מעניינת מאוד.  

עם עובד, 2025
218 עמ'
תרגם: אלון אלטרס

מאחר שכדרכי לא קראתי מאומה על אודות ספרה של נירה קמחי עוזרד, ימים מלוחים, עד שלב די מתקדם בספר הייתי משוכנעת שמדובר בממואר: זיכרונותיה האמיתיים של הכותבת, שאחיה נפטר לפני חודש, והיא צוללת לתוך עברם המשותף: השניים גדלו ביישוב ששמו "שכונת העברים", ששכן לצד מפעל האשלג, בצפון ים המלח.

הטעות שלי מעידה מן הסתם על טיב הכתיבה של הספר: היא משכנעת, אותנטית, ומפורטת מאוד. אפשר לחלוטין להאמין שמדובר בזיכרונות של ילדה אמיתית, שהמחברת מתעדת אותם כמעט כלשונם, מתוך הניירות שמצאה בעיזבון של הוריה, ושהספר נכתב מתוך געגוע אליהם, אל אחיה, ואל החיים שניהלו במשך כמה שנים כשאביה עבד במפעל האשלג והיא ואחיה הלכו ביחד לבית הספר שהקימו במיוחד למען ילדי "השכונה העברית".

היא מתארת בברור כה רב את מציאות החיים באותו מקום, בשנים ההן, זמן לא רב לפני קום המדינה, בשכנות לקיבוץ שהיה בשלבי הקמה ראשונים, עד שהווי השכונה ממש קם לתחייה. אנחנו עדים לחברויות בין הילדים, ליחסי השכנות הקרובה עם הדיירים האחרים, משתתפים בחגים שחגגו שם ביחד, לומדים על שיתוף הפעולה עם הקיבוץ, שאחת הילדות החיות בו מתחילה ללמוד בבית הספר של ילדי השכונה ומרגלית, גולי, כפי שהיא מכונה, שהיא הדמות המספרת, מתיידדת אתה.

מנוסח דברי כאן, בהקדמה, אפשר כמובן להבין: בשלב מסוים עמדתי על כך שמדובר בבידיון. מאחרית הדבר לספר, כתב אותה ההיסטוריון פרופ' יואב אלון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אדם שהוא "נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס חברת האשלג הארץ־ישראלית", למדתי שמשפחתו היא זאת שהעניקה לכותבת את ההשראה לספרה. אמו של אלון הייתה אחת מ"ילדיי צפון ים המלח", והוא שמח על כך שסיפורה של השכונה, שלא היה ידוע כל כך עד כה, כפי שהוא מציין, זוכה סוף סוף לתשומת לב.

מעניין במיוחד לקרוא על קשרי הידידות האמיצה שהתנהלו שם, ביישוב ההוא, בין יהודים וערבים; על הטבעיות שבה נהגו היהודים לנסוע ליריחו כדי לערוך שם קניות: כל שנה לפני יום הולדתה קנו שם לגולי בגדים חדשים ונעליים. ומעניין ועצוב לקרוא על הפינוי המאולץ מהשכונה, שהתרחש זמן קצר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בגלל מלחמת העצמאות שפרצה מיד בעקבות ההכרזה.

אירועי התקופה, למשל – המצור על ירושלים, נמצאים ברקע הסיפור, שמתמקד בקשרים בין הילדים הסובבים את מרגלית ואת קובי אחיה. כמו תמיד – ההיסטוריה שם, נוכחת, מלווה את חיי היומיום, ורק בדיעבד אפשר לתחום אותה בזמן ולהפוך אותה לפרק בספר לימוד, או בזיכרונות.

אבל הספר הוא בעיקר סיפורה של גולי, שלומדת במהלכו עובדות חיים קשות, מתוך מה שקורה לסובבים אותה: למשל – ילדה שמתייתמת מאמה ונאלצת להתמודד עם אישה אחרת, המכונה "הזאתי", שבאה לגדל אותה, או – ילדה אחרת שאביה נהרג. לצד זאת היא מבינה דברים על אהבות, בגידות, לידות, והכול מתואר בשרטוטים קטנים ועדינים, בלי פאתוס ובלי דרמה: כמו שילדה רואה את הדברים, ולומדת מהם.

בה בעת זהו כאמור סיפורו של פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בימים שבהם אנשים התגאו בעבודה קשה, האמינו שהם בונים את התשתיות החשובות של המדינה שבקרוב תקום, והתמודדו עם תנאי חיים קשים כמעט מנשוא: איך אפשר בכלל לדמיין את העבודה הגופנית המפרכת הכרוכה בהפקת אשלגן במקום הנמוך ביותר בעולם, בחום בלתי נסבל, ובלי שום הפוגה ממנו, שהרי על מזגנים לא חלמו אז, וכדי לפוגג מעט את החום נהגו לסגור את התריסים ולהרטיב את הרצפות… כמובן שלילדים אסור היה אפילו להעלות בדעתם לצאת מדל"ת אמות ביתם בין שעות המנוחה המקודשות, שתיים עד ארבע.

כל זה הרי כבר נשכח מזמן, ושייך רק לסיפורים על העבר.

הוצאת פטל, 143 עמ'
עורך: אלי הירש

התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.

בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע. 

אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו". 

מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.

והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת. 

יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום. 

כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?

לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.

כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.

הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?

כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.

יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם". 

הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.

עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט". 

הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם  בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.

עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.

הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו). 

בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע. 

הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות  בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.

תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".

הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה". 

האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?

קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.

האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?

עם עובד, 2025
256 עמ'

(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).

"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים. 

"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי. 

"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי. 

"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים. 

"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.

'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'

"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'

"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה. 

"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"

"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת. 

{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".

תרגמה עופרה עופר אורן

ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.

לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…

הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.

ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.

הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.

כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.

רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.

סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").

כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).

כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.

בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.

גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.

הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.

הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).

שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
189 עמ'

ספר הביכורים של גלית ליפין, משהו משלי, מושך מאוד לקריאה, החל בעמוד הראשון. 

הדמות נטולת השם שאנחנו מכירים, והמפגש שלה, שאתו נפתח הסיפור, עם גור כלבים אומלל, מייבב, ש"פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות" יוצרת קשר רגשי מיידי. מי זאת, שהיבבות נוגעות כך לליבה? מדוע היא מזדהה עם הגור, שנראה בן שבועיים או שלושה, צעיר מכדי להינטש? היכן אימו? מדוע היא לא חוזרת כדי לטפל בו? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן ביחד עם הדמות המצטיירת לעינינו, וגם – מדוע "היא שומעת יבבות דומות בתוכה"? ואיך זה שהן "מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה"? 

אנחנו רוצים להבין מי היא. מה קורה לה. מדוע היא עצובה כל כך.

עד מהרה מתברר: מדובר באישה שמוכרת את גופה לגברים. בהתחלה אנחנו רק לומדים שכך היא קונה אוכל: משלמת לבעל החנות לא בכסף, אלא "במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים". 

בעוד עמודים לא רבים ברור לגמרי: לא רק לבעל החנות, גם ל"קליינטים" קבועים ומזדמנים היא מוכרת את גופה, להם – תמורת כסף. מנהלת משא ומתן קשוח, מסבירה מה יקבלו, ותובעת את התשלום במזומן, מראש. 

הפרק הראשון כתוב כולו בגוף שלישי. אנחנו לומדים עליה – "מבחוץ". 

בפרק השני משהו משתנה פתאום לגמרי: כאן יש מישהי שמדברת בגוף ראשון. "היד שלי הזיעה בתוך היד שלה", כך הפרק מתחיל: ילדה ואימא. אימא שגוררת ילדה "ברחובות שלא הכרתי". אימא עצבנית, קצרת רוח, שמתעלמת ממצוקתה של הילדה, מאלצת אותה לרוץ, מסרבת לעצור "אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לנעליים".

בעוד כמה עמודים הילדה תינטש בלשכתה של דליה, עובדת סוציאלית. אימה תבהיר שהיא לא מסוגלת לטפל בבת. ותיעלם מחייה לצמיתות.

מעכשיו אנחנו מלווים אותה. כמו לדמות מהפרק הראשון, גם לילדה אין שם. האם האם הנוטשת היא הדמות מהפרק הראשון? אין לדעת. ומה יעשו עם הננטשת? אנחנו אתה בבית הראשון שאליו שלחו אותה. ובשני, ובשלישי. בכל אחד מהם קורה משהו בלתי נסבל, ואז היא עוברת הלאה, לעוד מקום שבו לאף אחד לא אכפת ממנה. וכך אנחנו עוברים לסירוגין בין הילדה לאישה בזנות, חווים את חייהן, את מפחי הנפש ואת הניצוצות הקצרים מאוד של תקווה: הגור שהאישה מאמצת אל ליבה, הבית המרווח במושב שהילדה נקלעת אליו. ושוב ושוב חווים אתן את המצוקות, העוול והכישלונות. 

המפגש שמתרחש בשלב די מתקדם בספר בין שתי הדמויות הללו מפתיע ומדהים. כרוכה בו תחבולה ספרותית מתוחכמת, נאה ומוצלחת מאוד. אי אפשר שלא להיסחף עם הסיפור, לכאוב אתו, להרגיש את הסבל שלא ייאמן המתואר בו. ולהתקומם עד עומק הנשמה מכל גילויי האי הצדק המשווע.

הייתי שמחה לעצור כאן; לכתוב על הספר רק שבחים, אבל לצערי הרב נתקלתי בו גם ב"נפילות" ספרותיות, שאפשר וצריך היה לנכש ממנו, וזה לא אמור להיות מסובך! 

כי  הכותבת נוטה למשל לספק הסברים מיותרים, ותוספות שאין בהן צורך. למשל – "למרות מה שכולם חושבים" (אנחנו בתודעתה של האישה), "היא זו שמכתיבה את הכללים וקובעת את הגבולות" וכאן הסופרת מוסיפה וכותבת, "כך נדמה לה בכל אופן". בשביל מה? תני לסיפור להראות לנו את ההסתייגות! את הטעות שלה! (זה אכן קורה בהמשך, וזה מצוין, אבל התוספת הייתה מיותרת). במקום לאפשר רק לסיפור לפעול, הכותבת מוסיפה לו ביאורים, ובכך מחלישה את האפקט שיצרה רגע לפני כן (ורגע אחרי כן) בכישרון רב. בסדנאות כתיבה מדברים תמיד – ובצדק! – על ההבדל בין showing ל־telling. בראשון הסיפור עצמו מבטא את המחשבות ואת הרגשות שהסופר מבקש לעורר בנו. השני מספר עליהן באופן ישיר, וזה כמובן פחות מתוחכם, יותר קל לביצוע, ופחות מעניין. לא קשה לספר "על". קשה יותר ליצור את הסיטואציות שמבטאות "את". וליפין עושה את זה, יוצרת סיטואציות, ואז – מחלישה אותן.

למשל – באחד הבתים שאליו מגיעה הילדה, היא מספרת שהאימא לא באמת דואגת לילדיה. אמנם היא בודקת בקפידה רבה שיש להם מה לאכול, שהבגדים שלהם נקיים, שהם הולכים לישון. אבל, מוסיפה הסופרת, מפיה של הילדה, היא "לא הייתה אתנו באמת כמעט אף פעם. כמו רובוט, עשתה את מה שצריך, אבל הלב שלה לא הגיע איתה". והרי אילו תיארה סיטואציה שבה היינו רואים את זה קורה, לא הייתה צריכה להסביר, או להיעזר בדימוי שחוק של רובוט, או, בהמשך, לספר שעיניה של אימה של הילדה "היו כמו חלונות אטומים עם וילונות סגורים" – שוב דימוי שאין בו שום חידוש או עניין. גם לא שהאימא התנהגה "כאילו כל המשקל של העולם הונח על העפעפיים שלה". (ואלה בכלל אמורים להיות דימויים שמגיעים מנקודת מבטה של ילדה. לא משכנע במיוחד…).

בכלל, ליפין נוטה פה ושם לקלישאות: "הרגשתי כמו סחורה על מדף"; "הקיר שלי היה ריק [מקישוטים]. כמו הנשמה שלי"; "כל נגיעה עשתה לי עוד חור בלב"… אפשר היה, די בקלות, להימנע מהן.  

חרף הסתייגויותי, אני סבורה שהספר בעל ערך. לפחות פעם אחת הרגשתי שהוא מהדהד יצירה חשובה אחרת: הקטע שבו הילדה נאלצת לטפל בתינוק של משפחת האומנה שהגיעה אליה הזכיר לי את הסיפור "לישון" של צ'כוב (אם כי ההבדלים ניכרים מאוד, כמובן. אצל צ'כוב הכול כל כך מתוחכם ומעודן, אנחנו חיים שם את הסיטואציה לגמרי מבפנים, מתוך נפשה של הילדה. עם זאת לזכור שצ'כוב התמקד בסיפור רק בילדה, בערב אחד מסוים, בעייפותה המצמיתה, ובתינוק שמסרב לישון, ואילו בספרה של ליפין זאת רק סצנה אחת בתוך סיפור ארוך שיש בו התפתחויות רבות).

אני מבקשת לציין שיש במשהו משלי גם לא מעט תיאורים יפים להפליא. למשל: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בליבה. הוא לא רק חיית מחמד, חשבה, הוא חבר. היא כרכה את זרועותיה סביבו והוא הגיב בנביחה רכה. מסתם גור כלבים חום, פשוט, עם פרווה מדובללת ופרועה, ששכב בבוץ ללא דורש, הוא הפך בעיניה להכי מיוחד שיש. צבע חום מעולם לא היה צבעוני כל כך, זוהר כל כך. נביחה מעולם לא נשמעה נפלא כל כך, כמו מנגינה, כמו שיר אהבה. מבט מעולם לא נראה לה נוצץ כל כך, כמו קבוצת כוכבים. פרווה מעולם לא הרגישה רכה כל כך, כמו ענן, כמו צמר גפן מתוק. והנה גור הכלבים הזה, יש שיגידו חסר ייחוד, הוא תמצית היופי עבורה, יצירת מופת מסיפורים של פעם. כישוף. אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה".

ויש בו גם תיאורים קשים, אותנטיים ומסמרי שיער ממש של גברים זנאים, שנהנים לפגוע, להכאיב, להשפיל. כאלה שמגיעים "למחשכי הרחוב כדי להשאיר שם את הזוהמה" שיש להם במוח, שיש להם "מטרה אחת בלבד. להרגיש חזק. להרגיש 'גבר'". גברים שנהנים מהסבל של האישה שקנו את גופה. וזה פשוט, מחריד, וכתוב מדויק ולכן מזעזע כל כך.  

בסיכומו של דבר, השבחים גוברים על ההסתיגויות, והספר ראוי, משמעותי ואפילו הייתי אומרת – חשוב, כי הוא מעניק לנו מבט חומל אל חייה של אישה ספציפית ומשכנעת, שמתקיימת בשוליים של השוליים של החברה. 

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
208 עמ'

את סגנונו המובהק של שטפן צוויג קשה לא לזהות. הוא מתאפיין בסערות רגש רבות עוצמה, גובל לא פעם בסנטימנטלי – האהבות מאכלות, מוחלטות ונצחיות, התשוקות מותירות חותם עז, בין אם מומשו ובין אם לאו, והן דומות בדרך כלל לצלקת, שממשיכה לפעמים לייסר כל החיים, כמזכרת כאובה למה שהתרחש.

צוויג היה סופר פורה ומצליח מאוד. במהלך חייו פרסם יותר מארבעים יצירות "מרכזיות", תורגם לעשרות שפות, ועד היום, שמונים ושלוש שנים אחרי התאבדותו בעיירת נופש בברזיל בשל שברון לב על חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה, כפי שהסביר במכתב ההתאבדות שהשאיר, ממשיכים לתרגם אותו, גם לעברית: מנדל של הספרים, מרד המציאות, 24 שעות בחייה של אישה, קוצר רוחו של הלב, המנורה הטמונה, חלומות שכוחים, אהבות עכורות, סוד בוער, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, הן רק כמה מיצירותיו שתורגמו בישראל, ונראה לי שעוד היד נטויה.

עכשיו נוספה אליהם הנובלה סערת רגשות. עניינה – התאהבות אפלטונית של סטודנט צעיר במרצה המזדקן שלו לפילולוגיה, והאופן שבו מתחוור לו שאותו מרצה התאהב בו, אלא שאצלו אלה לא רק רגשות "נעלים", אלא גם – משיכה גופנית חשאית, שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להסתירה.

צוויג, כדרכו, יודע לשרטט דמות של אדם שאין לו מושג מה הוא מספר לנו על עצמו ועל זולתו. הוא צעיר, תמים ונלהב, הוא לא מבין כלום על מה שלנו מתחוור די מהר: תחרות השחייה המתגרה שהוא מנהל עם אשתו דקת הגוף והנערית של הפרופסור הנערץ, לפני שנודע לו שמדובר באשתו והוא מפלרטט אתה בגסות, ואז, כשנודע לו, הוא לא יודע את נפשו מרוב מבוכה; ההתעוררות הנסערת של הפרופסור, שמתרחשת רק כשהוא נמצא בקרבת הסטודנטים שלו; השמועות על כך שהוא מסתלק מדי פעם מביתו, נעלם לכמה ימים, ואז נצפה בערים אחרות, בנסיבות מפוקפקות ונלוזות; קוצר הרוח שאשתו מגלה כלפיו; חמלתה על הצעיר ורמיזותיה שהוא לא מבין שום דבר…

הכול נחשף לעינינו בהדרגה, אבל הצעיר המספר, שרדיפת הנשים שלו מתוארת באריכות, לא מבין, עד שמסבירים לו בפירוש, בגלוי, במילים ברורות.

וכאן, לדעתי, טמונה חולשתו של הסיפור.

כל עוד צוויג סומך על הקורא ומוביל אותו בחשאי־לכאורה אל האמת הידועה לנו, אך אינה מובנת לצעיר, מדובר במלאכת מחשבת. אבל הצורך שלו לדובב את הזקן המאוהב, "לאלץ" אותו להסביר את מה שכל כך נהיר וברור לקוראת, הוא בעיני נקודת תורפה של הסיפור.

ומתעוררת כמובן הסתייגות נוספת, בלתי נמנעת: האם הסיפור הזה היה יכול להיכתב בימינו?

התיאור של אהבת גברים כסוטה, מתועבת, מביישת, כמעשה מגונה ונפשע שמתרחש במחשכים, בין מי שיכול לשלם, לבין גברים משולי החברה, פשוטי העם, זולים ומגוחכים, פשוט מזעזע.

כן, כשצוויג כתב את הנובלה, אהבה בין שני גברים הייתה פלילית. מי יכול לשכוח את סיפור חייו הנורא של אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול, שפענח במלחמת העולם השנייה את "אניגמה", קוד ההצפנה הגרמנית, אבל תרומתו האדירה לא עמדה לו כשהורשע בדין בתחילת שנות החמישים אחרי שהואשם ב"gross indecency", כלומר – בפגיעה גסה במהוגנות – בגלל קשריו האינטימיים עם גברים. טיורינג נדון לעונש מאסר, אך "אפשרו" לו – כמה אצילי מצידם! – לעבור לחלופין סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

הפרופסור בסיפור של צוויג מתאר בתחושה של בושה והשפלה נוראות איך שוטרים תפשו אותו ואיימו עליו שהפעם ישחררו אותו, אבל אם "זה" יקרה שוב, עליו לצפות לכך ש – ! האיום נותר סמוי, אך ברור.

מחריד!

אני תוהה אם יש לסיפור כזה מקום בימינו – אלא אם רואים בו מעין מסמך היסטורי שמתעד תקופה חשוכה. הספקות שלי נובעים מתפישתי שספרות ראויה משקפת בעיות אמיתיות, אוניברסליות, ואני רוצה להאמין שתחושת האשם הנוראית,הבושה, ההשפלה, של גבר שמאוהב בגבר אחר כבר לא מציאותית בימינו. לכל הפחות אפשר לומר בוודאות שיחסים כאלה כבר לא נמצאים מחוץ לחוק. גברים (וגם נשים כמובן, אבל יחסים לסביים לא היו פליליים: המחוקקים לא האמינו שנשים מסוגלות "באמת" לקיים יחסי מין בלי גבר…) יכולים לחיות את חייהם בזוגיות מיטיבה וגלויה.

אמנם בתוך העולם שבוראת הספרות החוקים המוכרים לנו בחיי היומיום שלנו עשויים להשתנות – אם הסיפור כתוב היטב, כמובן. כך למשל אפשר לקרוא את המינגווי ולהבין ולהזדהות עם מציאות שמחוץ לספר מעוררת בנו סלידה. המינגווי ידוע כמי שדגל למשל במושג "aficionado" שמשמעותו בספרדית "חובב מושבע, מישהו שמסור בכל ליבו לתחום מסוים, מתוך אהבה עמוקה, ולא לצורך תועלת". המונח מופיע אצלו בעיקר בהקשרים של מלחמת שוורים, למשל בספר וזרח השמש. (The Sun Also Rises). כשקוראים את הספר אנחנו מוכנים ללכת אתו; להאמין לו שיש יופי במלחמת שוורים. ואז – להמשיך להיגעל ממנה, אחרי שמגיעים לסופו.

אבל בספר של צוויג, לא הרגשתי שאני נסחפת לתוך העולם הזה, שבו גבר צריך להתבייש בזהותו, להסתיר אותה ולהתמודד עם מה שהוא תופש כמזוהם בתוך גופו ונפשו. אם כי התעורר בי צער על כל הגברים ההם, שסבלו כל כך, בלי שום סיבה. 

תשע נשמות, 2025
תרגם: הראל קין
112 עמ'

שני קווי עלילה יש ברומן החדש, המרתק, שכתבה אורית הראל. הם משתרגים ומתקדמים זה לעבר זה, עד שהם נפגשים.

קו אחד מכונה בעקביות "עכשיו" הוא כתוב בגוף ראשון, נמסר מפיה של מספרת לא מזוהה, עד שלב מסוים, שאז נפגש אתו קו העלילה האחר, ומתבררת מי  היא: נכדתה של הדמות הראשית בסיפור, אילזה, אישה שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי קסמה. 

הסיפור מתחיל בלידתה של אילזה: ילדת נס להורים שבאה לעולם אחרי שמלאו לאמה ארבעים ושלוש. לא צפויה, מפתיעה, כדברי המוטו לספר – 

אף אחד לא חשב שהיא תיוולד.
אף אחד לא חשב שהיא תעזוב.
אף אחד לא חשב שהיא תישאר.
אף אחד לא חשב שהיא תוכל.
אף אחד לא חשב.

הראל מצליחה לצייר את אילזה בפרטי פרטים, שמעוררים השתאות מיכולתה לרדת למעמקי המציאות, כפי שנראתה החל בשנת 1899, שנת לידתה של אילזה, בבית בורגני של עשירי וינה. הרומן הזכיר לי במשהו את המחזה המופלא של טום סטופרד, "לאופולד-שטאט", שמתחיל ממש באותה שנה שבה נולדה אילזה הבדויה. אבל אם במחזה קל יותר לשרטט תקופה ביעף, רומן שלם שמתרחש לאורך עשרות שנים מצריך מידה רבה הרבה יותר של פירוט, ושל תיאורי החיים היומיומיים של האנשים שחיו שם ואז. 

אורית הראל מיטיבה להתמודד עם המשימה. אנחנו אתם שם. עם אילזה, התינוקת, הפעוטה, האישה הצעירה שהולכת וגדלה, עד שהיא נעשית אשת עסקים ממולחת ומצליחה מאוד: נחושה, דעתנית ופסקנית, שיודעת היטב מה מגבלותיה (בעיקר המראה שלה: היא רחוקה מלהיות יפה, והיא חיה עם גופה בשלום), ויודעת גם איך לתמרן את סובביה, למה לצפות מהם, ובכלל – איך לנהל את חייה. אנחנו מלווים אותה עם המחזרים שלה, כשהיא מתארסת ונישאת לגבר, ולומדים עליה רבות מתוך הפשרות וההסכמים שהיא מגיעה אליהם עם אותו גבר. 

גם כשמסתבר לה שטעתה באחת מבחירותיה – עד שלב די מתקדם, שנת 1938, דחתה בבוז את הרעיון הציוני – ידעה לשנות את דעתה באחת, ולהודות בטעותה. אמנם בתחילת שנות השלושים העדיפה להיפרד מבעלה הרופא, ד"ר ליאון גליקסון, כשזה החליט לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבינה את הסכנות האורבות לה ולבני משפחתה, לא היססה לעזוב הכול, רכוש, עסק מצליח, חברים, וחלק גדול מבני המשפחה, שהמשיכו לא להבין את המציאות, ונסה לארץ ישראל ביחד עם נעמי, בתה הקטנה (זאת שברבות הימים תיעשה אמה של המספרת מפרקי "עכשיו").  ליאון קידם את פניהן בברכה, והם נהפכו שוב למשפחה, שהרי מעולם לא התגרשו.

אנחנו מכירים היטב גם את כל שאר בני המשפחה, שאת דמויותיהן ואופיין אנחנו לומדים לעומק: מרקוס ומגדה – הוריה, אדית – אחותה, אלפרד, פרדי ואנטון – אחיה, ורבים אחרים.

כל אחד מהאנשים האלה משכנע וברור (אם כי אילזה נמצאת תמיד בראש הרשימה). אנחנו יודעים בדיוק מה הם נוהגים ואוהבים לאכול; איך נראים בתיהם; אילו ריחות מלווים אותם; מה הם נוהגים לעשות; מה צבע הרהיטים שלהם; למה הם מקווים, על מה הם חולמים, מה מניע אותם.

אילזה נהפכת בגיל צעיר מאוד לראש המשפחה. אביה מינה אותה להיות מנהלת העסק המשפחתי, והיא שולטת בכול ביד רמה. כך למשל כשאחיה מבקש ממנה עזרה כספית, כדי שיצליח להכניס לאקדמיה למוזיקה, בעזרת "מתנת" שוחד, את שני בניו, את המוכשר בהם, שרוצה בכך, ואת האחר, שבכלל לא מעוניין, היא מסייעת לו בכך שהיא מסרבת, ומסבירה לו שאינו זכאי לממש את חלומות נעוריו על חשבון הבן שלו, שמטפח חלומות שונים לגמרי… 

יש לה חוכמת חיים. היא מוכשרת מאוד. מפוכחת, מבינה את מניעי הזולת, יודעת מתי מוטב לשתוק, ומתי ואיך אפשר להיאבק. היא דמות מרהיבה, והראל מיטיבה להראות לנו פרטים מדויקים מהתנהגותה, שמהם אנחנו לומדים עליה רבות. למשל, דוגמה קטנה: המפגש הראשון של אילזה עם חמותה המיועדת, וחילופי המהלומות המילוליות ביניהן:

"אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.

"'את שותה?' פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.

"'בהחלט,' השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. 'את לא?'

"פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. 'הו, לא,' השיבה בזעזוע מעושה. 'אצלנו,' הטעימה, 'גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה.'

"'כן,' משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. 'כן, מה חבל שהקדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן,' הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא
מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".  

מעבר לסיפור המשפחתי עולה כמובן גם הסיפור הגדול, בציטוט שלעיל – היחסים שבין יהודי פולין ליהודי אוסטריה וגרמניה: ההתנשאות ההדדית, תחושת הבוז שרחשו אלה לאלה…

עולה מהרומן גם סיפורם העגום של יהודים שהיו מבוססים מאוד בארצותיהם, ונאלצו לנוס על נפשם ולהשאיר הכול מאחור. תחושת האובדן שהמשיכו לחוות כל חייהם, כי לא התערו ממש בארצם החדשה, במקרה של אילזה – בישראל. תמיד ליוו אותם הגעגועים אל מה שכבר לא קיים והסתבר שלא היה קיים מעולם. כמו אצל ז'אן אמרי בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, גם אילזה מתפכחת ומבינה ש"מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה".

 ז'אן אמרי חש שהעם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו.  דברים דומים כתבה ג'מייקה קינקייד, בספרה מקום קטן: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" 

אותו כעס אין אונים, אבל במישור המשפחתי, אפשר לראות בקו העלילה האחר, זה שנמסר מגוף ראשון. אנחנו פוגשים בו מספרת שעסוקה רובה ככולה בקשר עם אביה המתסכל, האדיש, המייסר. האב שמרבה לבגוד באמה, אשתו. האב שאינו אוהב את אף אחד (למעט – את חמותו, היא האישה שגם אנחנו אוהבים כל כך: אילזה בכבודה ובעצמה!), ואנחנו לא מחמיצים את נקודות המפגש הרבות בין שני הסיפורים המקבילים: חתנה של אילזה, אביה של המספרת מפרקי "עכשיו", הוא בעל בוגדני, יפה תואר, רופא – כל הפרטים תואמים בדייקנות רבה גם את דמותו של בעלה של אילזה: שתי הנשים התחתנו עם גבר בוגדני ויפה מהן. יש קטעים שבהם אותם משפטים ממש עוברים מקו עלילה אחד לאחר, ברצף. למשל – בשניהם נכתב בזה אחר זה שרופא אינו יכול לטפל בבת משפחה שלו. כמו כן, נעמי, בתה של אילזה, ואמה של המספרת מפרקי "עכשיו" מעריצה את אביה, אף על פי שבעצם נטש אותה בילדותה כשהעדיף את החלום הציוני על פני חיי המשפחה וגידול בתו, והמספרת מפרקי "עכשיו" מתארת את תחושותיה כלפי אביה: היא מייחלת אליו עד כלות, כועסת עליו, וגם מתגעגעת, מתחשבנת אתו, וגם מבינה את מניעיו לעומקם. אוהבת ושונאת, ממש בעת ובעונה אחת. וכל זה מבלבל לא רק אותה, אלא גם את הקוראת, שרוצה ברגעים מסוימים לזעוק אליה – די! תרפי כבר מדמותו המכאיבה, תוותרי עליו כבר, תביני שלעולם לא תצליחי להוציא מים מהסלע, או רגש ממי שאמור להיות האבא שלך, ופשוט לא אכפת לו ממך! (כמה שהיא מיטיבה לפרט את אדישותו, את קור ליבו, את האנוכיות שלו, את היותו מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד, את העלבונות שספגה ממנו, וכל חייה היא מנסה להתגבר עליהם!).

הנה סצנה אחת שקורעת את הלב: הדוברת מתארת איך ניסתה לשמח את הוריה ביובל החמישים לנישואיהם, הכינה להם אלבום מהתצלומים שלהם שליקטה בחשאי, והזמינה אותם לארוחה חגיגית בביתה, שטרחה רבות על הכנתה. התנהגותם, תגובותיהם, מעוררים פלצות וזעם: הם מגיעים כעוסים וחמוצי סבר ואפילו לא מואילים להציץ באלבום; הם לא מרוצים מהאוכל; הם מקצרים את הביקור אצלה; שום דבר לא משביע את רצונם, שום מאמץ שלה לא מגיע אליהם, לא משמח אותם, לא מעורר בהם שום הכרת תודה, שום אכפתיות. כלום! להתפוצץ!

סופו של הספר הותיר אותי שטופה בדמעות של התרגשות. ההשתלבות של שני קווי העלילה, הידיעה על ערוב ימיה של אילזה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנוצר עם נכדתה, היו מבחינתי נקודת שיא, שאליה הרומן כולו חותר, ונותרתי בתחושה שיש בעולם אהבה, ושהיא יכולה להגיע ולהתקיים אפילו בנסיבות חיים בלתי אפשריות מרוב סבל ומפחי נפש. הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה מנחם כל כך! הנה, "מעפר פורחת שושנה", כדבריה של רחל שפירא. הנה, למרות הכול, זה אפשרי. יש אהבה.

ידיעות ספרים, 2025
עורכת: תרצה פלור
392 עמ'

עד שלב די מתקדם בקריאת הרומן החדש של גייל גלבוע פרידמן (על קודמו, אלמה מאטר, כתבתי כאן) האמנתי (קיוויתי!) שמדובר בתכסיס ספרותי מתוחכם: קול של מספר מגוף ראשון שבדבריו חושף בלי דעת את ההפך ממה שהוא מספר לנו על עצמו. כמו, למשל הומברט הומברט, המספר ברומן לוליטה על אהבתו־כביכול לילדה הקטנה שהוא פוגע בה מינית, אחרי שהמית את אמה, ואין לו מושג שבכל דבריו הוא בעצם מפליל את עצמו, את אלימותו, את הזוועה האיומה שהוא מעולל.

אבל לאט לאט, לאורך הקריאה, התחלתי לחשוד שלא, לא בטוח שהמספרת ששמה את המילים בפיו של המספר בספר שלפנינו החליטה עד הסוף שהדמות שלה היא מה שמכנים בציבור דושבאג מצוי. לצערי התחלתי בשלב מסוים לחשוש שהיא מייצגת באמת, ברצינות, את סבלותיו ואת מצוקתו.

המספר הוא אסף, איש הייטק, גר בבנימינה עם אשתו יסמין ובנם הפעוט, דקל, תינוק שנולד ממש בתחילת הסיפור.

יסמין ילידת היישוב. הוריה גרים בשכנות לזוג הצעיר. ותיקי בנימינה מכירים אותה היטב, אבל אסף מרגיש שם נטע זר. מרגיש שבני המקום נוהגים בו בחשדנות; שעליו להוכיח את עצמו, את זכותו להיות כאן בכלל, נשוי ליסמין, גר בבית בשכונה הוותיקה, לא בצדו החדש של היישוב, שמיועד למצטרפים חדשים…

אבל הזרות שהוא חש בבנימינה איננה בעייתו המרכזית, אלא – הזרות שהולכת ומתפתחת בינו ובין יסמין.

מאז שהרתה ללדת היא כבר לא מושכת אותו. "לא מושכת?" מגעילה אותו ממש!

הוא אפוף טינות כלפיה. מרגיש מושפל, מסורס, נתבע לרצות אותה; הוא מפנטז בלי הרף על נשים אחרות, אפוף חשדות שהוא בכלל לא אביו הביולוגי של דקל, ובכל זאת מתאמץ – כביכול – להתנהג באופן ראוי. כלומר – לעזור לה ולהיענות לכל דרישה שלה. לא מתוך התחשבות אמיתית. לא מתוך ראיית הזולת, או אכפתיות. רק כי ככה מצפים ממנו. ומה יקרה אם תמאס בו? להתגרש עולה יותר מדי כסף… הוא מרגיש כבול אל אשתו ואל ביתו בעבותות כספיות, ובתוך תוכו רותח מתיעוב ושנאה לכל מה שיש בחייו. מרגיש מנוצל. מתקומם בחשאי. מתנגד. משתוקק כל הזמן לבגוד בה.

אפילו כשהיא סובלת מצירי לידה, כשהוא יושב לצידה בבית החולים, הוא משוכנע שהיא סתם מגזימה בהפגנת הכאבים שהיא חווה.

כמעט כל המחשבות הפנימיות הנסתרות שלו שליליות ומרות. כשהוא הולך לחדר התינוקות לראות בפעם הראשונה את בנו, הוא מסתכל על היילודים וחושב "היו להם יתרונות ברורים על פני: יותר בריאות. יותר חיות. יותר ימים לראות טוב".

הוא מתנהג בגסות רוח אל ידידים שאשתו מזמינה להתארח אצלם, ושקוע ברחמים עצמיים, חשדות מכוערים ושנאה.

אם מישהו חושב שרק כלפי אשתו הוא מגעיל, אפשר להיווכח שבאופן כללי וגורף אין לו מושג איך מתנהגים בהתחשבות, איך רואים את הזולת. זה קורה גם כשהוא נמצא במחיצת חבריו: בשלב מסוים הוא "מתעלק" על אחד מהם, כופה עליו את נוכחותו, לן אצלו, ואפילו, כשהחבר מסביר לו בנימוס שלא יוכל להמשיך לארח אותו, מרשה לעצמו לקחת תפוח מהקערה הניצבת מולו, ולנגב אותו… בחולצה של החבר! ואז לטעום ולזרוק. גם תפוח עץ שלא קנה בכספו לא יכול לרצות את צרכיו ורצונותיו…

הרגעים כמעט היחידים שבהם הוא קצת חיובי לכאורה מתרחשים במהלך משגל מוצלח.

בכל שאר הזמן מה שהוא מגלה לנו במונולוג הפנימי המתמשך מוכיח שמדובר פשוט באדם מגעיל במיוחד.

אז כן, בכך גלבוע פרידמן משכנעת בהחלט. אבל איפה הקונטרפונקט? איפה המורכבות? ציפיתי וקיוויתי כל הזמן שנראה את החיים מדי פעם, או בכלל, גם מנקודת המבט של יסמין.

מה מרגישה אישה שזה עתה ילדה, והיא חשה, וצודקת! שבעלה לא אמפתי, לא אכפתי, לא מתחשב, רק עושה את התנועות הנדרשות, אבל בעצם עוין, פסיב אגרסיב, מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד?

איך נראה הסבל שלה? הוא מרגיש שהיא תובענית ועריצה. היא מרגישה נטושה, ועזובה. אבל את רגשותיה אנחנו רואים רק דרך הפריזמה של אישיותו המעוותת, ולי, לצערי, זה לא הספיק…

מצד שני, אני מודה שקראתי את הרומן בשטף, בלי לעצור ובלי לזנוח אותו, כפי שאני נוהגת לעשות בלי שום משוא פנים עם ספרים שלא מדברים אלי…

אולי המשכתי לקרוא עד הסוף כי כל הזמן קיוויתי למורכבות שתגיע ותפתיע או תרגש אותי. זה לא קרה.

כנרת, 2024
174 עמ'

אני מודה: הספר לא שבה את ליבי מיד. נדרש לי זמן כדי לשקוע בו ולהתמסר לו, ועשיתי את זה בעיקר מכיוון שדעתה של מי שהמליצה לי עליו נחשבת בעיניי – בדרך כלל הטעם שלה ושלי מסונכרן מאוד בענייני ספרים, ואם היא התלהבה ממנו, אמרתי לעצמי, כדאי שאנהג בו באורך רוח.

וכן, היא צדקה! 

קשה לומר ממה התפעלתי יותר: מהאמינות של הדמות הראשית? מהשחזור המדויק, המשכנע להדהים, של החיים בכפר קטן באמריקה, במאה השמונה עשרה? או, בסופו של דבר, ממה שנגלה לי באחרית הדבר שהוסיפה המחברת, ששם בכלל הופתעתי מאוד (היא מתרה בקוראיה שלא לקרוא את דבריה מראש, אלא רק אחרי שקוראים את הרומן במלואו, והיא צודקת לגמרי, כי מה שנודע שם, לאחר מעשה, על האופן שבו הגיעה לכתוב את הספר, מפעים ממש).

הרומן נכתב בגוף ראשון. מרתה באלארד מספרת לנו בקולה על חייה, ובעיקר על משלח ידה ועל הסיפורים הסובבים אותו. מרתה מיילדת, ולצד הסיפור הכתוב שלפנינו, שזורים ברומן ציטוטים רבים מתוך יומן שהיא מנהלת, ובו היא מספרת את קורות יומה, את מי יילדה, מה היה מצב האם והיילוד, וגם – משפט או שניים על חייה האישיים. 

כך אנחנו לומדים על משפחתה, ילדיה הבוגרים, על אלה שהלכו לעולמם בטרם עת, על בעלה המסור, טוב הלב, אפרים, ועל חייהם המשותפים המלאים באהבה, נדיבות, חסד, זה כלפי זה, ושלהם כלפי הסובבים אותם, על חריצותם המופלאה, ועל אומץ ליבם.

העיירה הקטנה שבה הם גרים שוכנת על שפת נהר שקופא בחורף, ובמשך חודשים ארוכים נשאר קפוא. תלאות מזג האוויר מתוארות בחיוניות רבה כל כך, עד שבעיצומו של גל החום של חודש אוגוסט שפוקד אותנו בישראל בימים אלה הרגשתי צמרמורות של קור (טוב, גם המזגן שפועל במרץ הוסיף כנראה לתחושה…). הנה דוגמה אחת מיני רבות: "הרוחות צברו תאוצה והשמיים נפתחו ברגע שהשופטים הגיעו. פיסות שלג משוננות מצליפות באוויר, שורטות את החלונות. רוח קרה חומקת מתחת לדלת ומסתחררת סביב כפות רגלינו. אני מהדקת את החצאית סביב הקרסוליים. איימוס פולארד הדליק בקמינים אש עזה ושואגת, אבל הם מתקשים להביס את הקור המזדחל שהסופה הודפת לעברנו"… ברררר…

מרתק ומפחיד לקרוא על חיים גדושים בתלאות היומיום שבהם כל דבר קטן מצריך עבודת פרך. את הכול אנשים מייצרים בעצמם לעצמם: סכינים, נרות למאור: מכינים אותם בתהליך ארוך ותובעני מחלב חיות, שמחממים, בוחשים, מגיעים לרגע הקריטי לפני שהוא נקרש, ואז מעצבים את הנרות, טובלים בכל אחד מהם פתיל…: "עבודה קשה ומיוזעת"… קולמוס מכינים מנוצה ומזינים אותו בגושי דיו; רוצים שמלה חדשה? יש ללכת לחנות, לבחור בד, ולתת אותו לתופרת… נשים צעירות מכינות לאורך שנים את הנדוניה שלהן – תחרות, מצעים מבדי פשתן שטוו בעצמן, או מכותנה שסרקו. רוצים בית? יש לשנס מותניים ופשוט לבנות אותו… חיי היומיום כרוכים בחליבת פרות, השגחה על התרנגולות והסוסים, בישול, ניקיון…

אישה שיודעת קרוא וכתוב היא בחזקת פלא. בעצם – גם גברים רבים אנלפביתים.

את התושבים מטרידים זיכרונות טריים מהמלחמות עם האינדיאנים, ויש לבנים שהתעשרו כי נהגו לקרקף את אויביהם (ולא רק את אלה האינדיאנים!) ולמכור את הקרקפות תמורת הרבה מאוד כסף. כיום בני השבט השכן כבר לא מהווים איום, עד כדי כך שהכומר ואשתו אפילו מתיידדים אתם, למורת רוחם של חלק מהלבנים, שמעדיפים לשמור טינה וללבות אותה.

גם שחורים שהיו עבדים אבל השתחררו מופיעים בספר, והכול, מסתבר, מבוסס על תחקירים מעמיקים שערכה הסופרת.

דבר אחד לא השתנה מאז: כוחם הגופני של גברים, העולה על זה של נשים; הנכונות של הגרועים שביניהם לנצל את היתרון הזה כדי לפגוע בנשים, לתקוף, להפחיד, לאנוס, וגם – הטיית הדין המובנית של מערכת המשפט, שמגמתה לא להאמין לאישה, לקורבן, אלא לגבר המכחיש, המצויד בעורכי דין יקרים ובתחכום שהחברה מקנה לו, ושוללת ממנה.

אמנם בימינו נשים לא נאלצות עוד לשלם קנסות ולהיענש אם ילדו ילד מחוץ לנישואים; אמנם הפמיניזם הקנה לנשים שיוויון זכויות בפני החוק, אבל אין ספק שגם כיום נשים מוצאות את עצמן בעמדה של נחיתות, גם כשהן אוזרות עוז ומתלוננות נגד גברים שפגעו בהן, קל וחומר כשאין להן כלים להתמודד עם הפגיעה.

אריאל לוהון נוהגת לבסס את הרומנים שלה על דמויות אמיתיות, ועל אירועים היסטוריים שחקרה. הנהר הקפוא עורר בי סקרנות, ואין ספק שאקרא עכשיו ספרים נוספים שכתבה.

הוצאת כתר, 2025
תרגמה: אביגיל בורשטיין
466 עמ'

"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.

"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."

הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.

הוא ניסה לחשוב עליה.

"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "

אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."

הרומן אנדראו, ספרה הראשון של נירה ג'רסי גת, שהיא, כך נכתב על גב הספר, "מעצבת טקסטיל" (גיבורת הספר מעצבת שטיחים), מתחיל ונגמר באותה נקודה: הפסיכולוג שהלכה אליו במשך חמש שנים, חשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר (התאהבה בו, למעשה!), נפרד ממנה לצמיתות, לא לפני שרשם לה על פתק את שמו של פסיכיאטר שאמור לעזור לה "להיפטר מהאלכוהול" שאליו התמכרה בתקופה האחרונה, במידה לא מעטה – בגללו!

מיד אחרי נקודת הפרידה הזאת, שמתרחשת בסלון ביתו, גולשת המספרת, ניקה, אל ההתחלה – מדוע בעצם הגיעה לטיפול, ומה עבר עליה בשנים שנוצר הקשר המיוחד בינה ובין אנדראו. 

ניקה סובלת מחרדות עמוקות מאוד, שממוקדות בבתה, מאיה. היא מתקשה להתמודד עם כל פרידה מהילדה, שבמשך השנים גדלה, מתגייסת, עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת לעבוד, להרוויח כסף ולצאת לטיול הגדול. 

כל עיכוב של מאיה, כל דקה מעבר לזמן שבו ניקה מחכה לשובה הביתה, קשה מנשוא ונהפך לדרמה קשה, שמתוארת עד כדי כך בפרוטרוט, שלרגעים חשבתי בכל פעם שהנה, עכשיו זה באמת קורה, הפחדים של המספרת מתממשים, משהו נורא קרה למאיה. ג'רסי גת מצליחה אם כן להכניס אותנו, הקוראים, עמוק לתוך החרדות של הגיבורה, ואנחנו נעשים שותפים להן. החרדות הללו נובעות בחלקן מכך שהעלילה מתרחשת בשנים שבהן התרחשו בארץ ברצף בלתי פוסק כל הפיגועים המחרידים, הרצחניים, שאיימו על החיים ועל שלוות הנפש של כל אחד מאתנו. אבל מקורן של החרדות לא רק במציאות המפחידה כל כך – אובייקטיבית. חרדותיה של ניקה בכל זאת חורגות מהרגיל, הן משתקות אותה, עד שהיא מחליטה לנסות להיעזר בפסיכולוג.

מהרגע הראשון אנחנו, הקוראים, מרגישים במה שייקח לניקה שנים להבין: אנדראו, גבר צעיר ויפה תואר, הוא בעצם פתיין לא קטן. 

אמנם הוא אף פעם לא חורג (לכאורה!) אל מעבר לגבולות המוגדרים של יחסי מטפל־מטופלת, אבל למעשה הוא מפעיל עליה מסכת של פיתויים, לא כולם לגמרי סמויים. קודם כול בנוכחותו הגופנית, הגברית במפגיע, המודעת מאוד להיותו גבר נאה ומושך. ואז, בהמשך, הוא אפילו "מפרש" לה את מה שקורה בחייה ומסביר לה שבעצם "את רוצה אותי". ככה. ישיר, לפנים.

גם ההתניה שהוא מתנה ממש בשיחה הראשונה אתו – שאסור לה לשאול אותו שאלות אישיות, ובהמשך – היעתרותו, אחרי שנים, דווקא כן לשתף אותה בפרטים אינטימיים של חייו, הן חציית גבולות בלתי נסבלת.

אבל הפלישה האסורה, הקיצונית ביותר, מתרחשת כשהוא מציע לה לכתוב ביחד אתו ספר(!) שיעסוק בטיפול בה, ומבטיח לה שיעשו את זה בפגישות בבית קפה ששוכן על שפת הים, ושלא יגבה ממנה כסף על אותם מפגשים! 

כל נורות האזהרה מצלצלות למקרא הדברים הללו, ואכן, איך לא, היא מתבלבלת, ודי קורסת, כתוצאה מההבטחה המפורשת, וממה שקורה בהמשך, עם הספר הזה של אנדראו. 

אפשר להיווכח עד כמה טיפול נפשי יכול להיות מסוכן ופוגעני, כאשר המטפל בעצם מנצל את המטופלת, וזאת בלי לגעת בה אפילו פעם אחת (למעט חיבוק "רשמי" שהיא מתחננת אליו, ושאי אפשר לומר עליו, לכאורה, שעבר על כללי האתיקה). אז אם הפגיעה כה חמורה כשאין עבירה פלילית, מה נאמר על מקרים שבהם פסיכולוגים חוצים את כל הקווים (למשל – המקרה של יובל כרמי, שפגע מינית במטופלות שלו)? קשה לתאר את עוצמת הנזק שהתנהגות כזאת גורמת. 

 לצערי הרב, חלק גדול ממה שג'רסי גת מתארת בספרה מוכר לי מאוד. בין היתר – ההבנה שהמטפל בעצם מתרברב בפרהסיה (וגם בעיני עצמו…) בהצלחותיו־לכאורה עם המטופלת, והזיוף שבדבריו, שרק היא יכולה לדעת אותו. כתבתי על זה קטע קצר בממואר בדולח וסכינים, בפרק שמוקדש כולו לפסיכולוגים (והפסיכולוגיות…) הרבים שהלכתי אליהם במרוצת השנים. כמו ניקה, גם אני הגעתי כמעין מרגלת סמויה להרצאה של פסיכולוג שטיפל בי בעבר. הוא הציג את "המקרה", כלומר – אותי. שמעתי, כך נכתב בממואר, "את קולי המעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי, מעוצבות על פי צרכיו. את הדברים שחשב ושתק הוא יספר מעל הבמה למאזיניו כאילו אמר לי אותם". גם אני התחלחלתי כשהוא חתם את ההרצאה שלו בתיאורה של תפנית רבת־משמעות, כביכול: ״אמרתי לה 'יהיה בסדר'" הוא התפאר, והוסיף, השקרן: 'ומאז החל השינוי'". לא גילה שעזבתי אותו באחת, למעשה – נסתי מפניו ומפני הזיוף שאת עוצמתו יכולתי להבין רק אחרי ששמעתי אותו מתרברב בהישגיו, בהרצאה שנשא…

הזדהיתי גם עם הרגע שבו הפסיכולוג זורק אותה באחת מהטיפול. גם לי זה קרה (וגם על זה כתוב בבדולח וסכינים). וגם עם האזהרה שלו שהיא "מתמכרת" לטיפול, במקום לאפשר לה למצות את הקשר הטיפולי, ולהגיע למצב שבו היא עצמה כבר לא זקוקה לו. אוי. כמה מוכר. וכמה מכאיב להיזכר, גם שנים רבות אחרי… 

 את חרדותיה של ניקה אפשר בעצם להבין היטב: בשלב מסוים של חייה נודע לה שלפני שנולדה הייתה להוריה ילדה אחרת, שמתה כשהייתה רק בת כמה חודשים. איך גדלה ילדה שמבינה שאהבו מישהי אחרת לפניה (ואולי אפילו אהבו אותה יותר)? איך אפשר שלא תהיה אכולת פחדים וחרדות, שמא גם היא תאבד את בתה? ואיך אישה כזאת יכולה להתמודד עם הבגידה של המטפל שלה, עם ההבנה שלא הייתה "אחת ויחידה" אצלו, שהיו עוד נשים שגם הן ישבו אצלו, ושיתפו אותו בכול (והתאהבו בו?)

אין לי מושג אם אנדראו סיפור אוטוביוגרפי. אם ג'רסי גת כתבה אותו לימים כמעין אקט של גירוש שדים נושנים. זה גם לא משנה. כי האותנטיות של הטקסט נובעת מתוכו, ולא מתוך הביוגרפיה שהזינה אותו – או לא… 

הוצאת שתיים, 2025
ערכה: אורנה לנדאו
239 עמ'

אליאס רוקלה, גבר בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות נורווגית בבית הספר התיכון פַגֶרְבּוֹרְג שבאוסלו, והוא גיבור הרומן ביישנות וכבוד מאת הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד.

הרומן מתחיל ונפתח בסצנה אחת לא ארוכה ובעמודים האחרונים חוזר אל סופה. ההתרחשות היא בכיתה שבה רוקלה מלמד את המחזה אווז הבר של איבסן, כחלק מתוכנית הלימודים הנדרשת בארצו: יצירה שנחשבת נכס צאן ברזל שכל נורווגי תרבותי חייב להכיר, כדי לזכות "בהשכלה הכללית הגבוהה ביותר בחברה".

המחזה משעמם את תלמידיו של רוקלה עד אין קץ. ברור למורה כי הדבר היחיד שיכול היה אולי לסקרן אותם זאת התשובה לשאלה "מדוע גבר מבוגר ומשכיל מחזיק במקצוע, כמו המקצוע הרשמי שלו, שבו תפקידו לשבת מאחורי שולחן המורה בכיתה ולהורות לאנשים צעירים לקרוא את כל הספרים האלה שבהם הם לא התעניינו במיוחד וגם לא הבינו מהם הרבה, על כל פנים, לא כמו שאותו מחנך בעל התפקיד הרשמי ניסה לשכנעם לקרוא אותם – "

תלמידיו חשים אפילו טינה כלפיו. הם לא מבינים מדוע אינו הופך את השיעור למעניין יותר, ברור להם שיכול היה לעשות את זה. למשל, אילו התייחס לכך ש"הנריק איבסן הקדים את המותחן באמצעות טכניקת הסיפור הדרמטורגית הרטרוספקטיבית שלו", כפי שנכתב בספר הלימוד שלהם. ואולי בעצם, תוהים תלמידים אחרים, היה המורה שלהם יכול "להפוך את איבסן לאקטואלי קצת יותר לזמננו" – למשל, אילו התמקד בהתאבדותה של הילדה בת השתים עשרה, הדוויג, ועסק בעקבות זאת "בבעיה של צעירים רבים כל כך שמתאבדים". אבל לא, רוקלה קורא אתם חלקים מהטקסט. הוא מניח משום מה שתלמידיו מילאו את המטלה שקיבלו בתחילת השנה: לקרוא את המחזה במלואו. הוא מפרש באוזניהם את הקטעים שבחר. רוב הזמן הוא אפילו לא מבקש מהם להקריא את הטקסט בכיתה, אלא עושה את זה בעצמו! (אללי… קראתי ונזכרתי בשיעורי האנגלית שבהם קראתי עם תלמידי, שוב ושוב, במשך עשרות שנים, את All My Sons מאת ארתור מילר. נזכרתי כמובן במפחי הנפש שחוויתי; במאמצים הגוברים והולכים לסקרן אותם, שנעשו יותר ויותר קשים במרוצת השנים; היה קשה כל כך להוכיח להם שיש במחזה משמעות שנוגעת בחייהם…).

ומה רוקלה עצמו חש אחרי עשרים וחמש השנים שבהן הוא מלמד את אווז הבר? אהה. דווקא היום איתרע מזלו. במקרה התגלה לו דבר מרעיש: אחרי כל כך הרבה פעמים שחזר על עצמו, זכה פתאום להארה הנוגעת באחת הדמויות במחזה, זאת  של ד"ר רלינג. פתאום מתחוור לו שתפקידו של הרופא במחזה אינו "לשמש השופר של איבסן" כפי שסבר תמיד, אלא – להיות שם כדי שיוכל ברגע המתאים להוכיח לנו, הצופים, לנו, הקוראים, שהילדה אכן התאבדה.

רוקלה מתלהב מאוד. תלמידיו נשארים אדישים ומרוחקים.

עד כאן הטקסט נסבל, אולי אפילו מסקרן, למעט תכונה שלו שאי אפשר שלא להבחין בה מיד: רפטיטביות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם תיאורים או מחשבות, לפעמים ממש באותן מילים. עד מהרה שאלתי את עצמי – כמה פעמים אפשר לחזור על אותו רעיון, על אותה אמירה? למשל – שרוקלה אכל באותו יום את ארוחת הבוקר שלו בדממה, כמו מדי יום? או – שבני הנוער שבכיתתו משועממים?

מסתבר שהרבה פעמים. הרבה הרבה מאוד!

וזאת רק ההתחלה. כי מיד בתום הסצנה הראשונה, שבה לפחות קורה משהו, אנחנו נכנסים למעין פלשבק ממושך שמסביר לנו את טיב היחסים של רוקלה עם אשתו. הפלשבק נמשך ממש עד העמוד האחרון. שם אנחנו חוזרים אל הסצנה הראשונה.

בדרך אל הסוף – כמעט שרציתי לכתוב "אל הצלצול הגואל" – אנחנו (אני, לכל הפחות) משתעממים לא פחות מתלמידיו של רוקלה.

ניסיתי למשל לספור כמה פעמים הוא חוזר במחשבותיו על ניסוחים כמעט זהים שמבטאים את יופייה של אשתו. די מהר איבדתי את החשבון. עשרות! שוב ושוב ושוב. ושוב.

היו קטעים שהרגשתי בהם כמעט כמו בטיפול שורש בשן: אמנם לא כואב, אבל מציק ומנדנד.

רוקלה יודע אמנם להתלהב, למשל – כשהוא מזהה רגישות ספרותית לא צפויה אצל מישהו שקיומה מפתיע אותו – המורה למתמטיקה שחושף אלוזיה ספרותית במהלך שיחה יומיומית, אבל גם אז הוא מייגע אותנו (אותי…) במחשבות מפורטות מדי, בהתלבטויות פתטיות, האם להזמין את המורה הזה לארוחת ערב? רק אותו? ביחד עם אשתו? עם עוד מורה? אבל איך? אבל מדוע?

המשכתי לקרוא כי כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. אבל הספר מסתיים בלא כלום, מבחינתי.

אפילו אוסלו, אחת הגיבורות הראשיות בסיפור, שאמורה להוסיף לו נופך מרענן, או מסקרן, מופיעה רק כסדרת שמות של רחובות. ועוד שם. ועוד אחד.

האם החזרתיות הזאת מכוונת? האם מטרתה לצייר את השיעמום? ליצור אותו גם בנו? האם אפשר לכתוב על שעמום בצורה לא משעממת? (לדעתי – כן. כמו שעושה למשל סמואל בקט במחכים לגודו. דידי וגוגו מצחיקים ומרתקים אותנו, ואין רגע אחד שבו אנחנו מזדהים עם השעמום הנורא שבו הם נאלצים להתנהל!)

אם אכן התכוון דאג סולסטד לשעמם, מבחינתי הוא הצליח מאוד במשימה שלקח על עצמו.

Genanse Og Verdighet

הקיבוץ המאוחד, 2025
תרגום: דנה כספי
144 עמ'

לא לעתים קרובות קורה שספר סוחף ומשכנע אותי עד כדי כך; שאני קוראת אותו בנשימה עצורה, מאמינה לכל מילה, ומתרגשת ממנו כל כך – עד דמעות, שנבלמו בתוך העיניים, גאו וסירבו להשתחרר, והרי שם, על הסף, מצויה האמת הלא סנטימנטלית. לא רגשנות אלא – רגשות.

כן, זה מה שקרה לי כשקראתי את חנינה של מאיה וקסלר (ותודה מיוחדת לענת גביש, שהמליצה עליו בהתלהבות, בפייסבוק, וגם במסר ישיר, לי אישית, ואני יכולה בהחלט להבין מדוע, מה בביוגרפיה שלי, הידועה ברבים, יכול היה לעורר בה את הוודאות שהספר "ידבר" אלי. זאת אגב ההזדמנות להודות לענת שוב גם על הספר הנפלא שלה תספרי על אנחנו, ולקנא בכל מי שטרם קרא אותו!).

חנינה מפגיש אותנו, למרבה ההפתעה, ולמרות חלקים כה קשים וכאובים שיש בו, עם חמלה, אנושיות ואהבת אמת: בין בני זוג; בין הורים לילדיהם; בין חברים. 

אמנם המחוזות שבהם מתהלך הספר קשים מאוד: בית סוהר לנשים, גיבורה רוצחת, רצח של ילד קטן, עולמות של פשע, סחיטה באיומים, מזימות והפחדות, עורכי דין ועובדות סוציאליות, אבל הוא מתעלה מעל האפלה, ויש בו יופי רב. הייתי אומרת אפילו שקורנים ממנו חסד, טוּב והומניות.

האכזריות המתוארת בו היא רק ציפוי חיצוני, שמכסה על קשרים אנושיים נוגעים ללב, על תובנות משמעותיות מאוד, והכי חשוב – על יכולתם של בני אדם להבין זה את זה ולא פחות חשוב – את עצמם, ומשם להתפתח ולהשתנות.

האם אישה שתגובותיה אלימות, כברירת מחדל מולדת כמעט, שלא מסוגלת להתגבר על הכעס שלה, תצליח ללמוד לכבוש אותו, להתמודד אתו, לשלוט בו ואפילו לרתום אותו לטובת הצדק שהיא מבקשת להשיג לעצמה?

עד כמה העבר שלנו, המקום שבו גדלנו, שולט בנו?

האם פגיעה הורית בילדות גורמת לנזק בלתי הפיך? מה קורה למי שגדלים במשפחות לא מתפקדות, האם יש להם בכלל סיכוי "לצאת מזה", להשתקם, לחיות חיים מועילים, עם קשרי אהבה וחברות קרובה? 

האם היכולת לראות את הזולת, לעמוד על טיבו, להבין את מניעיו, גם אם הוא פגע בנו מאוד, יכולה לגבור על תחושת העוול ועל הרצון להגיב באלימות, לנקום, להחזיר לו כגמולו, יהא המחיר אשר יהא?

מתי בכלל אפשר לסלוח? האם אפשר לעשות את זה אם מי שפגע בכלל לא מכיר בכאב שהסב, לא מודה בו, לא מתחרט?

כל אלה שאלות כבדות משקל שמתבטאות ברומן כמעט בסמוי, באמצעות עלילה מותחת מאוד, ויכולת עצומה להזדהות עם הדמויות, לרדת לעומקן ולרצות בטובתן. גם כשהן טועות. גם כשדרכן מפחידה ומנוגדת לערכים שלנו. אנחנו לא מסכימים אתן, אבל יכולים להבין את מניעיהן, ומתעורר כמעט רצון "להחזיק להם אצבעות" בתקווה שיצליחו להתגבר, להשתנות, לפעול בצורה הוגנת, אמנם "לתכמן" אחרים בתחכום רב, אבל לא מתוך מניעים פסיכופתיים, לא באדישות מוחלטת לרגשות של הזולת ולצרכיו, אלא – להפך. להבין אחרים, לעזור להם ולהיעזר בהם. גם כשנראה שהכול כמעט הפוך, בסופו של דבר מסתבר שגם אנשים קיצוניים מאוד, הדמויות שאנחנו לומדים להכיר ברומן, שאנחנו מתקרבים אליהן עד שאנחנו ממש רוצים בטובתן, מסוגלים להיות רגישים ונדיבים.

ולכן הספר מנחם מאוד. 

אני משתדלת להסגיר מעט ככל האפשר על עלילתו, על ההתפתחויות שמתרחשות בו, וכמובן, אין צורך לומר, על סופו.

אספר רק שקראתי אותו במקביל לצפייה בסדרה השוודית המעולה בנטפליקס: "חול טובעני". 

גם שם אנחנו מלווים צעירה שנקלעת לבית סוהר, גם היא, מאיה השוודית, כמו שירה הישראלית, אחת משתי הדמויות הראשיות בחנינה, מואשמת ברצח. קשה ומחניק ללוות את שתיהן, כל אחת מהן בנפרד, כי נקשרים אליהם ולומדים לאהוב אותן, והחיים בכלא קשים מנשוא.

שירה מפנטזת איך תרגיש אם וכאשר תצליח להשתחרר: "אני אוכל ללכת לאן שאני רוצה. לנשום אוויר חופשי שלא עובר דרך גדר תיל. להתקלח במים חמים בלי הגבלה ובלי ג׳וקים שמטיילים בכל פינה. ואף אחת מאלה שממררות לי את החיים פה לא תהיה קיימת בשבילי יותר. אייל והבנות יהיו בטוחים ומוגנים. בלילה אני אכנס למיטה זוגית עם מצעים פריכים מרוב ניקיון, בריח של אבקת כביסה ולא אקונומיקה שמנסה להתגבר על ריח של שתן. במיטה אני אלבש רק תחתונים, במקום טרנינג מזיע וגופייה ארוכה כדי שהצמר מהשמיכות סקביאס כאן לא יעשה לי גירודים ופריחה. לשמיכת הפוך שתעטוף יהיה ריח עצי נעים – " וכן הלאה… ואלה רק הפרטים הקטנים, לכאורה, רק הקשיים של היומיום של מי שחירותה נשללה ממנה.

מחוץ לסדרה, מחוץ לספר, אפשר לכאורה להתחיל לנשום. עד שנזכרים במציאות חיינו. בחטופים שעדיין נמקים במנהרות, ובילדים המורעבים בעזה.

והכול מתגמד –

כנרת, 2022
554 עמ'

מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.

רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.

גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.

 הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות. 

הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.

מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.

לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.

מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.

לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח. 

לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.

לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית. 

עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:

ותצלום כזה מארצות הברית:

שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.

ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו. 

אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.

כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.

אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן  גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.

גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם. 

מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.

כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.

ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית. 

קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד… 

אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות! 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
316 עמ'

יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.

ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק.  בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.

לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!

במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק,  לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס. 

שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).

האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.  

במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון. 

השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי. 

זאת התשתית. 

מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.

צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית. 

באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן). 

זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.

אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!

אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.

הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה  קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).

בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.

הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על  אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?

חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות. 

רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט. 

מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה! 

אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות! 

אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.

בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.

אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?

בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.

כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)

איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.

מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?

האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.

שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?

מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."

לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.

מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.

ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.

הוצאת אחוזת בית, 2025
תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין
עריכת התרגום: סמי דואניס
ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022
325 עמ'

את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.

ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת. 

היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.

הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר. 

יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.

אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.

כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.

וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.

לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".

כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום. 

חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה. 

הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).

ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".

ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…

כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…

הוצאת ספריית רות, 2025
מצרפתית: רמה איילון
158 עמ'

אחרי שקראתי את ספרה הראשון, הנפלא, של בלה שגיא, באורה החיוור של הזרות, הגעתי גם אל קובץ הסיפורים הראשון שלה, שקדם לו בארבע שנים.

והרגשתי כאילו הגעתי לפגישה עם חברים ותיקים, שהכרתי חלק ממהותם, לא את כולה, והנה נקרית בפני ההזדמנות להתעמק בחייהם, בדמותם, בגורלם.

די מהר נוכחתי גם שבלה שגיא נוקטת בקובץ הראשון שלה את אחת הטכניקות הסיפוריות החביבות עלי ביותר, בדומה למה שעשתה הסופרת האמריקנית אליזבת סטראוט בספרה המצליח כל כך (ובצדק!) אוליב קיטריג': מדובר אמנם בסיפורים קצרים, אבל הדמויות חוזרות ביניהם – במפתיע. מישהי שהכרנו כילדה אנחנו פוגשים כבוגרת, בני דודים, אחים, אחיות – משפחות שלמות מצטיירות בפנינו מזוויות שונות ומגוונות, וזה פשוט מרתק.

לפעמים דמות שהכרנו היטב – כמו אור בסיפור הראשון – מופיעות שוב להרף עין: בסיפור האחרון הוא מוזכר שוב, כמעט כבדרך אגב, ובעצם אנחנו זוכים כך להמשך של הסיפור ההוא, שנקטע באיבו, בלי שנדע שם מה עוד קרה לאור, מה עלה בגורלו בהמשך חייו. ההרגשה היא שהסיפור חורג אל מעבר לדף, אל מקום שבדרך כלל אנחנו לא זוכים להגיע אליו – שם, בשוליים, אנחנו מקשרים אותו, עם דמות אחרת, שבסיפור אחד מקבלת מקום מרכזי, ובסיפור אחר הייתה שולית.

זה נפלא!

כי כל דמות שופכת אור חדש על דמות אחרת, ואנחנו לומדים עליהן כל כך הרבה. על קנאות, בגידות, אכזבות, אהבות. כל אחת מהן גם מבטאת עולם שלם של מציאות. הסיפורים עומדים גם לגמרי בפני עצמם, אבל ביחד הם משתבצים למארג ססגוני ומגוון של מצבים אנושיים.

אנחנו פוגשים צעיר שנפצע כחייל, הוא יושב בכיסא גלגלים, אבל משהו בסופו של הסיפור מעניק לנו תקווה שלא תתבדה, רק שייקח עוד זמן עד שנדע…

פוגשים אישה שבלידת בנה חלה תקלה, שיבוש הרה גורל. מה עושים עם תגובתה הקיצונית? איך תצליח לשקם את חייה? זה יקרה… צריך רק להמשיך לקרוא!

אנחנו מכירים אימא לחוצה ומודאגת, כי בנה בן החמש מתקשה להסתגל חברתית. בעתיד נלמד גם על בעלה, על הקשיים שלו, וכשבאחד הסיפורים בהמשך הוא ייראה לבת משפחה אחרת מתנשא ויהיר, נדע עד כמה היא טועה, עד כמה הוא בעצם פגיע…

אנחנו פוגשים אישה על ערש דווי, ורק בעוד הרבה סיפורים נדע מה יקרה לילדיה, איך באמת נראים היחסים בין האח והאחות, ומה הם מרגישים כלפי אימם. מדוע בעצם הבת לא מבקרת אותה? מה שמצטייר כאדישות מתגלה ככאב עמוק שאין לו מרפא, מה שמצטייר כלחץ נפשי מתגלה כעדינות ופגיעות. וזה כל כך יפה!

ברקע מרחפת רוחו של גבר שנכיר אותו היטב בספרה השני של שגיא: האבא האלים, הרודני, הנרקיסיסטי, שממרר את חייה אשתו וילדיו עם מחשבות הגדלות שלו, עם התשוקה שלו לתהילה שאינו ראוי לה. מה מרגישה כלפיו בתו גליה? מה מספרת עליו אשתו לבתם האחרת, קארינה? אנחנו מקבלים עוד ועוד פנים של מי שנפגעו ממנו, של מי שלעולם יכאבו את נוכחותו בחייהן.

ועוד תימה חוזרת בסיפורים: ההגירה המייסרת מרוסיה, המציאות שאליה הגיעו אנשים שהתקשו כל כך להתערות,"היא מחייכת לשרונה ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהייתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט אדום יפהפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה", וגם: "לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם. כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".

בלה שגיא מספרת לנו את מה שנטע לא העזה לומר לחברותיה. והסיפורים שלה כל כך מדויקים. כל כך ספציפיים. כל כך לא גנריים.

וכשהיא מוסיפה, אחרי המשפט על התקווה של העולים שיהיה יותר טוב "אבל נהיָה, בסוף נהיָה", אין בו רק נחמה עצמית של דמות בדויה בסיפור, אלא גם אמירה על כל כך הרבה אנשים שהיגרו, חלקם בגילים שכבר קשה מאוד להשתנות, אבל גם הם לא ויתרו, ורובם נעשו בשר מבשרה של החברה הישראלית, חלק חיוני, נחוץ, מופלא, מהתרבות המקומית, שאותה העשירו כל כך.

שמו של הספר, שבר ענף ירוק, לקוח מתוך סיפור שבו מסביר רופא לאימא מודאגת שהשבר בזרועו של בנה יתאחה, כי כאלה הן עצמות צעירות. הן "יודעות" להחלים. ממש כמו שעשו כל המהגרים הללו, שיצאו מחוזקים ומאוחים מהשבר ומהמשבר של המעבר הקשה כל כך מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.

כמו בסוף הטור שכתבתי על ספרה השני של בלה שגיא, גם כאן אני מבקשת לומר לסופרת בפשטות – תודה על הקול שאת מעניקה לכל האנשים הללו, וכך, בעקיפין, גם לנו, לקוראייך, אפילו אם המשברים בחיינו לא קשורים ישירות בהגירה (והרי גם ילידי הארץ הם צאצאים של מהגרים). לא בכדי זכה הספר בפרס שר התרבות לספר ביכורים בשנת 2021.

הוצאת שתיים, 2021
עורכת: מירי רוזובסקי
220 עמ'

על גבו של הרומן מכתבי שחרור כתוב ששחר פלד "רופא צעיר, שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה".

כשקוראים את הספר ברור לגמרי שפלד משתוקק לספר לנו על מהות המקצוע שבו בחר לעסוק, ואולי בעיקר – לבדוק עם עצמו אם הוא "רופא בשביל אנשים, ולא רק מטפל באנשים כדי להיקרא רופא". כלומר – מה באמת חשוב לו, הסטטוס, או היכולת לעזור, להציל חיים, לרפא?

האבחנה בין שתי האפשרויות הולכת ומתחדדת לאורך הרומן. השאלה שנשאלת שוב ושוב היא – עד כמה רופא הוא איש מקצוע שרואה את המחלה ומתמקד בה בלבד, ועד כמה הוא רואה את האדם החולה ומבין אותו ואת צרכיו הרגשיים, לא רק את אלה הגופניים. האם אכפת לך מבני האדם הללו שהגיעו אליך לטיפול? שואל את עצמו אסף, גיבור הספר, באופנים שונים, לא ישירות. האם מעניין אותך לדעת על המטופל יותר מכפי שהסיכומים הרפואיים והבדיקות השונות מראים? האם מעורבות יתר בחיים האישיים של מטופל או מטופלת מועילה לריפוי, או שמא ההזדהות אתם עלולה אפילו לחבל במקצועיות של הרופא?

על השאלות כבדות המשקל הללו משיב פלד בעקיפין, על ידי כך שהוא מתאר מקרים שונים של חולים שהתאשפזו, על אופן הטיפול בהם, ועל "ה"אבחנות בשחרור", שאתן מסתיים כל פרק.

יש לרומן שני שלדים שעליהם הוא בנוי. השלד הצורני: כל פרק נפתח בכותרת משנה קצרה: סיבת הפנייה, עם תיאור פורמלי קצר של הסימפטומים, למשל – "כאבים באצבעות", "נפילה", "הקאות"  ומסתיים, כאמור, ברגע השחרור מבית החולים. שם הסיכומים אינם דווקא, או רק, רפואיים, לפעמים נכתבים דברים שהם שילוב בין השניים, למשל  – "ניצחון", "דלקת ריאות | צרכים שלא נענו", "ניסיון אובדני (הצלחה) | מחסור באומץ".

השלד השני הוא – העלילה הסיפורית, העוסקת בחייו האישיים של אסף. האם סיפור האהבה שלו עם שרון יצלח? האם יוכל לשמור על קשר עם יעל, אחותו של יניב, חברו הקרוב שנהרג בתאונה אווירית, בדרכו חזרה מגרמניה, לשם טס כדי לנסות להתקבל ככירורג בבית חולים בווירצבורג?

עד כמה מעיב על חייו אותו קשר חברי קרוב עם אדם שנשאר יקר לו כל כך, גם אחרי מותו? האם המוות מעלים את החברות, את הצורך בה, את שלל הרגשות – חיבה עמוקה, רעות, אבל גם תלות, תחרותיות וקנאה – שהיו כרוכים בה?

פלד מבקש, בין היתר, לספר לנו על מה שמתרחש לא רק במחלקה פנימית של בית חולים, אלא גם בנפשו של הרופא.

מצד אחד מרגש להיווכח עד כמה אסף (האם כל הרופאים כאלה?), שאותו אנחנו לומדים להכיר מקרוב, אכפתי, מעורב רגשית, חי את הטיפול בחוליו, עד כמה גורלם משפיע עליו, מרגש ומסעיר אותו, בשתי מילים – עד כמה הם, חייהם, חשובים לו!

יתר על כן – לא פעם מקשר אסף את מה שקורה למטופלים, את מה שהוא לומד מהם, אל חייו, ומפיק מהם לקחים חשובים על עצמו: "כמו המטופלת מאותו בוקר הרגשתי שכל מה שנשאר לי זה לספור את הימים, ולקוות שהלב ילך לפני המוח", הוא אומר לעצמו למשל, ואפילו סופה של העלילה, החלטה שהוא מגיע אליה, נובע מתוך הקשר שנוצר עם אחד ממטופליו.

כל מי שנזקק אי פעם לטיפולו של רופא, במיוחד בבית החולים (ומי לא נזקק להם, במוקדם או במאוחר?) יכול רק להיות מופתע ממידת המעורבות הרגשית שפלד מתאר. "רציתי להאמין שאנחנו יכולים לשנות לאן החיים של אנשים ילכו", הוא אומר לעצמו, ואכן – נאבק, לפעמים גם במערכת, כדי להעניק למטופלים שלו את המענה המיטבי ביותר, לדעתו. מה, ככה זה באמת? עד כדי כך הם מעורבים רגשית? עד שהמחשבות על אפשרויות הטיפול מדירות שינה מעיניהם, רודפות אותם, מטרידות את נפשם? אני רוצה כמובן להאמין שאסף מהרומן מייצג את מסירותם המופלאה של כל הרופאים שפגשתי אי פעם. שהם באמת חדורי תחושת שליחות להציל חיים, לעזור, לרפא. שהם באמת שם מהסיבות הנאצלות שאתן בלי ספק הגיעו אל המקצוע: הרצון העמוק להיטיב עם זולתם. שהתשוקה הזאת לא התפוגגה במהלך השנים. "זה המבט שאני מחפש אצל מטופלים, שנותן לי את התחושה שאני עושה משהו נכון זו המטרה שלי כאן, כבר הסכמתי עם עצמי, להעניק מעט רווחה, ומעט נחת, ומעט תקווה", הוא אומר לעצמו בעקבות הטיפול בחולה שמצבו קשה (אבל גם אסף, כמו שחר פלד, הוא רופא צעיר, בתחילת דרכו. האם הלהט האנושי הזה נשאר גם אחרי שנים רבות במקצוע, או שמא נשחק במרוצת הזמן?)

מצד שני – קצת מפחיד לקרוא את הספר. כי מי שמעדיף להאמין שהרופאים הם לא רק מסורים ונחושים לרפא, אלא גם יודעים בדיוק, או לפחות במידה רבה, מה הם עושים, יכול להיבהל מסיפוריו של פלד.

נכון, אומרים תמיד שרפואה אינה מדע מדויק, אבל – עד כדי כך…?

חלק מהסיפורים של פלד עוסקים בכישלונותיהם של הרופאים. בהתלבטויות שלהם. בחוסר הוודאות. בספקות. בגישושים אחרי פתרונות רפואיים.

אפשר להעריך את הכותב על כנותו, על נכונותו להיחשף כך, כרופא, ומוטב לקרוא את הספר אחרי שמצטיידים במנגנוני ההגנה הראויים: זה רק סיפור, זה לא קשור, ולא יהיה קשור לעולם, אלי או עוד יותר נורא – אל האנשים היקרים לי…

למרות הפחד שהספר עורר בי מדי פעם, קראתי אותו בעניין רב. ובתקווה שלעולם לא אימצא במקום שבו רופאים תוהים מה בעצם השתבש אצלי בגוף, ואיך אפשר לתקן את מה שמתרחש שם, בחשאי…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
248 עמ'

כשהגעתי בערך לעמוד 40 ברומן יום יוליאני כמעט החלטתי לנטוש אותו. כי סיפור שהחל ריאליסטי – אישה מגיעה ברגע האחרון אל הגייט בשדה תעופה בפריז, מכירה ומתיידדת עם מישהי, ומעבירה בחברתה את שעות העיכוב עד להמראה, שנדחית עד שעות הבוקר המוקדמות – נעשה בבת אחת, לא יכולתי שלא לחשוב, מיסטי ומוזר.

פתאום קורים בחייה של גיבורת הסיפור, יולי, דברים משונים ולא מוסברים. העלילה קיבלה מבחינתי תפנית מסוג שאינו חביב עלי – מיסתורית, לא ברורה, חסרת פשר.

למרבה השמחה לא ויתרתי, והמשכתי בכל זאת לקרוא. עד מהרה התברר לי שלקטע ההוא, הלא מובן, הסוריאליסטי לכאורה, דווקא יש הסבר לגמרי הגיוני, שמסתדר היטב עם התחלתו של הסיפור ועם נימתו הריאליסטית.

מנקודה מסוימת ואילך נמשך סיפורה המשכנע של יולי, ציירת מחוננת שהייתה בפריז כדי לנסות להתקבל ללימודי אמנות בסורבון.  בעצם הסיפור לא נמשך, אלא – רק מתחיל. כי קרה ליולי דבר בלת צפוי ומשנה גורלות.

מעניין מאוד ללוות אותה ואת מה שמתרחש בחייה מעתה ואילך. יולי נאלצת לצאת למסע של ריפוי לא פשוט, ואנחנו אתה: בהתלבטויות הרגשיות שהיא מתחבטת בהן, ובתקוותה למצוא את הפתרונות שיעצבו מחדש את עתידה.

קשה לומר שמדובר כאן בספרות גדולה, אבל הספר קריא מאוד, ומעורר חיבה ואהדה, כי יש בו אותנטיות וכנות.

אנחנו מאמינים ליולי, למה שקורה לה, רוצים בטובתה, מלווים אותה בדרכה משדה התעופה, אל בית חולים שבו היא מוצאת את עצמה במפתיע, אחרי כן במסעה אל קיבוץ בדרום הארץ ואל מי שתפגוש שם; אנחנו אתה בקשר התומך והאוהב שלה עם חברת ילדות קרובה, רות; פוגשים אתה את הוריה הקרים והמרוחקים; נעלבים ביחד אתה מההתנהגות שלהם כלפיה, אבל משלימים איתה, בלית ברירה… אנחנו מכירים תודה למאיר, דמות האב החלופי שאימצה לעצמה, מכירים אתה את שני הגברים שיהיו משמעותיים מאוד בחייה, ומקווים ביחד אתה לבואו של הסוף הטוב, שחייב להתרחש, אבל זה לא יקרה לפני שהגיבורה תתמודד עם הרבה תלאות ומפחי נפש.

בדיעבד גיליתי שלאורך הקריאה לא הדגשתי בספר משפטים נבחרים, כאלה שאוכל לשוב אליהם בסיומה, כפי שאני נוהגת תמיד לעשות כשאני קוראת ספרים שמסעירים אותי ומעוררים בי מחשבות ותובנות חדשות. יחד עם זאת, גם לא נטשתי אותו באמצע, כפי שאני נוהגת לעשות כשאני קוראת ספרים שלא מתעורר בי שום עניין בהם. רציתי בהחלט לדעת מה יעלה בגורלה של יולי, קיוויתי  לגלות אם היא תמצא את מקומה בחיים ואם תתגבר על האתגרים הקשים מנשוא שאתם היא נאלצת להתמודד.

ספר כזה יכול מבחינתי לשמש כמעין הפוגה נינוחה, אתנחתה בין הקריאה של ספרים אחרים, תובעניים (ואולי גם מתגמלים יותר…). הוא קל לקריאה למרות העניין הקשה שבו הוא עוסק. אמנם, כאמור, לא "ספרות גדולה", אבל יש לטעמי מקום לגיטימי גם ליום יוליאני בעולם הספרות. אני מרגישה שכן למדתי ממנו משהו על התמודדות עם אירוע מפתיע, לא צפוי ומשנה חיים, ועם השלכותיו הקשות.

הוצאת גאלו, 2024
192 עמ'
עורכת: רותם בירון

ברגע שפותחים את הספר מבינים שמדובר במשהו שונה מהרגיל: העיצוב, הפונט שנראה כאילו הודפס במכונת כתיבה, כותרות המשנה האדומות שנראות כמו חלק מתסריט: "04:00 לפנות בוקר" – כך הספר נפתח.

אפילו כותרת המשנה שמופיעה מתחת לשמו: "עלילת הספר מתרחשת בעתיד הקרוב הנראה לעין" מרמזת על ז'אנר שבדרך כלל אני לא נוהגת לקרוא: לא סיפור ריאליסטי, אלא פנטזיה, אולי "מדע בדיוני"? 

חרף העובדה שהרומן חורג מגבולות הקריאה הרגילה שלי, תחילתו משכה את ליבי וסיקרנה אותי. הוא כתוב כמעין ספר מתח עם טוויסט מוזר ומפתיע: שני מלאכים נשלחו לישראל, בדמויותיהם של "צעיר" ו"צעירה", כדי לחסל כמה פושעים מועדים שהגיע הזמן להעניש אותם: פדופיל, מועל מתעלל, רוצחת זקנה ועוד כמה כאלה מנוולים. 

כמובן שמאחר שהם מלאכים, יש להם כוחות על, ואת מעשיהם מלווים תנאי מזג אוויר קיצוניים, פתאומיים, שיוצרים אווירה אפוקליפטית מבעיתה. וכמובן שבני האדם, בני התמותה הרגילים, מנסים להבין מי הרוצחים הסדרתיים האכזריים הללו, מה המכנה המשותף בין כל הנרצחים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את הרצח הבא.

לשם כך ממנים חוקר משטרתי, יעקב, מישהו שכבר לפני שנים סולק מהמערכת בשל איזושהי תקלה מבצעית מבישה, ולצידו – חוקרת מתחילה, מרים, שזוהי חקירתה הראשונה.

מדוע נבחרו דווקא השניים הללו, שלכאורה אין להם כישורים הולמים לחקירה של פשע מתגלגל? 

איך זה שיעקב דומה כל כך לצעיר ולצעירה, שדיוקנאותיהם מתועדים באחת ממצלמות האבטחה במתחם שבו פעלו שוב?

ומה בעצם פשר המשימה הזאת, הענישה הברוטלית של אנשים שפשעו, אמנם, אבל הם לא היחידים, ולא הפושעים הכי גדולים, והרי, מזכירה הצעירה לצעיר, "רמת החוֹמרה" שלהם גבוהה מאוד, "אני מזכירה לך מי ברמת החומרה שלנו. המן האגגי. נבוכדנצאר. אלכסנדר מוקדון. קליגולה. נירון קיסר". כלומר – פושעים ברמה גבוהה במיוחד (איפה היטלר? תהיתי…)

שעשעו אותי הדיונים הפילוסופיים שמתעוררים בשיחה בין הצעיר והצעירה. מסתבר שכאשר הם "יורדים למשימה", ומקבלים "מימד גופני־פיזי" ואנושי, הם זוכים גם ל"צ'ופרים: אפשר לאכול. אפשר לטעום את האוכל ואפשר להריח, ישתבח שמו לעד, לעשן, לזיין, סליחה על השפה, אתה תגיד 'תשמיש', לגמור. סליחה על השפה. אתה תגיד 'ביאה', 'אביונה', תגיד מה שבא לך, אתה יודע". 

בהיותם מלאכים הם גם נטולי בחירה חופשית. והרי, לדברי הצעירה, "על פי המוסר האנושי, גן עדן הוא מקום לא מוסרי, כי אין בו רצון חופשי ובחירה חופשית". 

הירידה אל כדור הארץ אפילו מסכנת את המלאכים הללו, שעלולים להידבק כאן בנגיף של אנושיות: "הבחירה החופשית, הספק", אם יחרגו מעבר לזמן "הלינארי" המוקצב להם אפילו בדקה…

הם גם שואלים את עצמם שאלות מוכרות לכל אחד מאתנו: "איפה הצדק?" שהרי "כל חף מפשע, כל חסר ישע, כל ילד או ילדה שנאנסים, נהרגים ממכות של ההורים, איפה הצדק שם? כל הרעים המוחלטים האלה, שמתים עשירים בשיבה טובה. אתה ואני יודעים על כמה כאלה, שחיים היום כאן בארץ ממש, והשמות שלהם לא ברשימה."

האם נקבל תשובות על השאלות הללו?

על חלקן, אלה שקשורות בעלילתו של הרומן – כן.

האחרות מגיעות, בעצם – די כצפוי! – אל תשובתם של מאמינים באשר הם: מעל לכול יש בוס, המכונה גם "המדמיין הגדול", הוא האחראי, לו יש תוכנית על, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מכוון הכול, והכול נעשה על פי דברו ועל פי רצונו, גם ובמיוחד כשהמלאכים, וביניהם המלאך הממונה על שני הצעירים, מיכאל בכבודו ובעצמו, אינו יודע ואינו מבין את כל פרטי התוכנית. 

מנקודה מסוימת ואילך אני מודה שהספר התחיל לייגע אותי. הוא מסתבך בעלילות של מאבקים בין הטובים והרעים – לוציפר "המלאך הנופל, מלאך האופל" ולילית מופיעים, ומולם המלאך מיכאל, ומתנהל קרב ספק פילוסופי ספק הרפתקאתי בין כל הכוחות הללו.

כמו כן, יש מאבק בייצרני תרופות שמתעשרים, כך מתאר הרומן, על חשבון הציבור: גורמים לתלות של בני האדם באותן תרופות ומחלישים אותם, עד שהם מתים, אחרי שאיבדו את רוב כספם. וזה כבר נשמע לי ממש כמו אחת הקונספירציות האפלות שעלו לאחרונה, וביתר שאת בימי הקורונה כשהחיסונים עוררו חששות רבים ואפלים וסיפורים על מזימות על איומות. יכול להיות שאמונה באלוהים ובתוכנית המיוחדת שרק הוא יודע ומבין אותה משתלבת עם חשדנות עמוקה כלפי המדע והישגיו (כלומר – פיתוחם של חיסונים)? 

שהרי ברור לגמרי שכותבו של הספר מאמין באמונה שלמה בבוס הראשי הזה שהוא לא מכנה אותו בשמו הדתי, אבל הכוונה שקופה לחלוטין. 

לצערי בשלב מסוים הכריע אותי הגודש העלילתי והמילולי. ולא רק הוא. גם כמה טעויות מבישות שהסיטו את תשומת ליבי מהספר אל השאלה – מדוע בעצם לא עבר עריכה מוקפדת יותר? 

למשל: הצעירה שרה למלאך "את הביצוע המוכר של חוה אלברשטיין לשיר של לאה גולדברג 'האמנם', והיא שרה יפה". איך מישהי יכולה לשיר שיר בביצועה של מישהי אחרת?!

הספר מתרחש בעתיד, והנה שני הצעירים מגיעים לרחבת החניה שליד "סינמה סיטי" סמוך לצומת גלילות. והרי הרחבה הזאת כבר לא קיימת בהווה שלנו (מן הסתם הספר נכתב לפני שביטלו את מגרש החניה ובנו עליו מרכז קניות גדול…).

יש פה ושם משפטים שנראים מתורגמים רע מאנגלית, למשל – "את יכולה לעשות יותר טוב מזה".

ויש גם פשוט שגיאות כתיב: "הוא נעלם דום", במקום נאלם, או "יועיל כבודו לקצר את השיעור" במקום יואיל. 

אלה מבחינתי לא דקדוקי עניות. לי אישית טעויות כאלה מפריעות להתרכז ולא מאפשרות לי להיסחף לתוך הספר ולהישאר בתוכו.

הוצאת ספרים מ. מזרחי, 2025
337 עמ'
עורכת: סמדר כהן

בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.

התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.

כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".

ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון  שנוגעים בה ישירות (כמו למשל מר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).

שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.

החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?

ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.

וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".

המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.

אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)

למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?

מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.

החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.

עם עובד, 2025
228 עמ'
עורך: יובל שמעוני

כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת  מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?

לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי  כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.

מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.

כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.

מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.

מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )

חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?

יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.

יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?

בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.

כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…

הוצאת התחנה, 2025
עורכת: אורנה לנדאו
150 עמ'

את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.

כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.

וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.

מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה". 

והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?

כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה
בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."

וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"… 

ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.

מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.

והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב. 

ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.

מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.

יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.

ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."

אולי…

The Magic Toyshop, Angela Carter

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2025
240 עמ'

סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".

וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.

האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.

וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".

העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)

במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?

בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.

הוא עצמו  משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.

בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.

הוצאת עמדה, 2025
עורך: רן יגיל
180 עמ'

נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה. 

אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).

כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?

חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.

טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.

כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.

אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.

ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!

אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.

בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.

תודה לך, בלה, על ספר נפלא.

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
232 עמ'

לא פעם הזדמן לי להשתתף בוויכוח שיש בו פנים לכאן ולכאן: האם, תהה בן שיחי, אלטרואיזם אינו עניין שראוי להערכה מיוחדת, כי בעצם האלטרואיסט ממלא צורך של עצמו, ואם כך – הוא בסך הכול "סוג של" אנוכי? או להפך, העובדה שמשאת נפשו של אדם היא לעזור לזולת ולהעניק לו, בלי לצפות לשום תמורה, בכל זאת מייחדת אותו, כי יש בה נדיבות וחסד שראויים לשבחים ולהערכה? 

כן, משיבים על כך המתלבטים, אבל אם האלטרואיסט זוכה לשבחים ולהערכה על מעשיו, בעצם הוא כן זוכה במעין "תמורה", ואם כך, האם לא נשמט הבסיס הערכי להתפעלות מהמעשה האלטרואיסטי? 

לא בכדי "מתן בסתר", כלומר – עשיית מעשים טובים כשאיש, כולל המקבל, אינו יודע מי אחראי להם, נחשב למעלה גבוהה ביותר. על פי וויקיפדיה הרמב"ם למשל סבור שזוהי מעלה שנייה בחשיבותה (קודמת לה רק הדאגה לכך שאדם יוכל להתפרנס ולהיות עצמאי). 

נדמה לי שבשאלה הבסיסית הזאת – מהו אלטרואיזם, מה ערכו, מה טיבו, מה הוא מבקש להשיג – עוסק (בין היתר) ספר הביכורים היפה להפליא של אודי נוימן.

בשתי הנובלות, "מתנה וצלקת" ו"הפי אנד" אנחנו פוגשים שתי דמויות ראשיות שונות זו מזו בתכלית השינוי. בנובלה הראשונה מדובר במיכאלה, גרושה בשנות הארבעים לחייה, שעדיין מאוהבת בגדי, הגרוש שלה, ועדיין מייחלת לשובו, אם כי הוא כבר בזוגיות אחרת, ויש לו כבר אפילו ילד, שמיכאלה לא הצליחה בשעתו להרות ולהביא לעולם. מיכאלה מחליטה בתחילת הנובלה לתרום כלייה לאדם זר, ומדגישה שהיא מעדיפה שהנתרם יהיה ילד. 

בנובלה השנייה אנחנו עם רענן, גבר צעיר שהחליט להתנדב בהוספיס, לשם הוא מגיע בעיקר כדי לעזור בחלוקת הארוחות. הוא עושה את זה בחן ובהומור, בניסיון להנעים את ימיהם האחרונים של המאושפזים במקום: 

"אל תשאלי איזה אוכל מעולה יש היום," קרא, וכדי לעורר את התיאבון של צביה תיאר את האוכל חסר הטעם של בית החולים כמו בתפריט של מסעדה אופנתית – "היום בספיישל יש לנו קציצות סלק ארגמניות עם נגיעות שברי גזר בציפוי קראנצ'י מטוגנות בשמן עמוק," ומפני שחימם אותן בתנור מעט יותר מדי, הוסיף: "היום במיוחד הקציצות מוגשות ול דאן. ויש לנו גם פניני אפונה מרדניים, עשויים אחד־אחד, ומחית תפוחי אדמה בשרניים שנימוחה בפה, הו! וכמעט שכחתי את מרק היום!" והוא תיאר בצבעים עזים את מרק הירקות הדלוח שהוגש
כמעט בכל יום, והמשיך לפרט את כל שאר המאכלים שבעגלתו.

מדוע בעצם החליטה מיכאלה לתרום כלייה? מדוע החליט רענן להקדיש את זמנו לזקנים ולחולים חשוכי מרפא?

מה התמורה שכל אחד מהם זוכה לה?

ומה המחיר שהם משלמים?

האם הם שלמים עם עצמם? 

מיכאלה – עם ייסורי הגוף שהתרומה מסיבה לה. טל – עם התגובות של סביבתו הקרובה. 

איך תתמודד מיכאלה עם תגובה קיצונית למעשה שלה? 

איך תשפיע ההתנדבות על חייו האישיים של רענן?

מה כל אחד מהם ילמד על עצמו ועל סביבתו הקרובה?

כל אלה שאלות מרתקות, ומאחר שהסיפורים כתובים היטב, הם בהחלט מעבירים אלינו את הדמויות, את עולמן הפנימי, ואת הלקחים שהן לומדות. 

הכתיבה המצוינת של הסיפורים מתבטאת, בין היתר, בבחירה המקורית של דימויים. היא קשורה בכל פעם לעניין המדובר. למשל, כששתיים מהדמויות מציתות סיגריה זו בזו, "שתי הסיגריות התגפפו זו בזו במגושם, מחליקות פעם למעלה ופעם שמאלה, כמו זוג אוהבים שמגלים לראשונה זה את גופה של זו ולא בטוחים היכן ועד כמה מותר לגעת". 

דוגמה נוספת: כששתיים מהדמויות מגיעות בנסיעה במכונית אל מכתש רמון, "כעבור מטרים אחדים, מיד אחרי המצפור שעל שפת המכתש, ששם התערבבו יעלים וילדים אלו באלו, נגלה פתאום לימינם המכתש. רענן עצר את הפרק שצפה בו, הסיר מעל אוזניו את האוזניות והביט מוקסם במסך שמעליו, ששידר להם את מסלול הנסיעה. עם טל נסע לטייל במכתש ביוזמתה פעמים רבות, ובכל פעם נפעם מהמראה הזה כמו חתן שמסיר את ההינומה מעל פני כלתו ונדהם מיופייה".

שני התיאורים והדימויים הללו, של סיגריות שמזכירות נגיעות של תשוקה ראשונית ושל נוף שנגלה ביופיו כמו פנים של כלה מתחת להינומה, מתאימים מאוד למארג הכולל של הנובלה, שעניינה, בסופו של דבר בקשרים זוגיים, במשמעותם, ביכולתם להיות אמיתיים ולבטא צרכים עמוקים ולממש אותם. 

גם דימוי מהנובלה הראשונה – מיכאלה שמרגישה כמו "גוליבר בארץ הגמדים" כשמגלגלים את המיטה שלה דרך מחלקת הילדים בבית החולים לקראת הניתוח שתעבור, מדויק והולם: היא הגדולה, שמשתוקקת אל ילדים שלעולם כבר לא יהיו לה, ומנסה בדרכה להשיג לה "ילד משלה", אבל בינתיים היא גדולה מדי ביניהם, לא ממש מותאמת, לא ממש שייכת…

 מאחר שמדובר בספר ביכורים אי אפשר שלא לצפות לספרו הבא של אודי נוימן!

עם עובד, 2015
213 עמ'
עורך: יובל שמעוני

"Emotions recollected in tranquility" – זהו סופה של ההגדרה של ויליאם וורדסוורת', המשורר האנגלי הנודע, שהסביר מהי בעיניו שירה: שטף ספונטני של רגשות עוצמתיים, שעולים בתודעה מתוך רוגע ושלווה. 

מאז ומתמיד הסכמתי עם וורדסוורת', שהגדיר אמנם באופן ספציפי את אמנות השירה, אבל סברתי שאפשר להחיל את ראייתו גם על פרוזה, שהרי השירה אמורה לשרות מעל הפרוזה ואף להשתלב בה, גם אם שתי אלה אינן שותפות במדויק לכל הסממנים המתקיימים בהן והמאפיינים אותן.

והנה הגיע אלי ספר הביכורים של רם גלבוע: פרוזה שנכתבה לאחרונה, והוא מגיב בה ישירות אל מה שהתחיל בשבעה באוקטובר 2023 (ונמשך עד כה, שום דבר לא הסתיים כל עוד 59 חטופים לא הוחזרו מעזה!)

(להלן רשימת החטופים נכון ליום שבו אני כותבת את הדברים הללו, 29 במרס 2025, והם עדיין מוחזקים בעזה. נראה שעשרים וארבעה מהם עדיין בחיים, ועוברים עינויים שהדעת אינה סובלת)

אני נושמת עמוק, וחוזרת אל הספר.

הוא יפה להלל, חזק, ומשמעותי, ומסתבר שגלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור, כאן בישראל, בשנה וחצי האחרונות. די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש (כפי שוורדסתוורת' מגדיר, כאמור, שירה), ושכותב כזה מסוגל למצוא בנפשו את המקום החיוני של רוגע ושלווה – או לפחות סוג של שקט פנימי שרק אתו מתאפשר הארגון הנדרש כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה, להסדיר את הרגשות ולבטא אותם מתוך שליטה.

כן, הרומן הרצברג הוא בהחלט יצירה כזאת. 

יש בספר מעלות רבות. הראשונה והפשוטה ביותר לכאורה, או לפחות הכי בסיסית, היא, שהסיפור פשוט מרתק: קשה להפסיק לקרוא אותו, מתקיים בו מתח עלילתי שהולך וגובר עד לשיא שהיה עלול להיות מעושה, אבל מצליח לא ליפול לתוך המלכודת של קלישאות צפויות, מפתות ומסוכנות לכל כותב… 

הסיבה השנייה: כי הוא מדויק, ואמיתי – בעיקר בעיצוב הדמות הראשית, גבר ישראלי צעיר ודי אבוד, יוני הרצברג. יוני הוא לא גבר ישראלי ממוצע, קשה יום, שנאלץ לרדוף אחרי הפרנסה. כמעט באורח נס הצליח "להסתדר" בחיים, יש לו כסף, את הדירה שבה הוא גר בגבעתיים ירש מסביו, והוא חי בקשר זוגי אוהב, עם נויה.

אבל, כאמור, יוני מרגיש אבוד, ועוד יותר – מהרגע שבו ההווה של הרומן מתחיל להיפרס לעינינו, בשעה הארורה שבה פרצה מלחמת שמחת תורה, באותה שבת, בשש עשרים ותשע, עם האזעקה הראשונה.

הספר מתחיל במשפט "יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה". (מי מאתנו היה "ערוך" לה?)

אבל הוא לא – במיוחד. לאט לאט ובהדרגה נודע לנו מניין נובעת פגיעותו הקיצונית, שיכולה (ואמורה, לפחות בהתחלה!) להתפרש כאנוכיות נוראית, מלווה בחוסר רגישות מזעזע כלפי זולתו. (כי כן, יש להפריד בין "פגיעות" – שבגללה בן אדם מרוכז בעצמו – לבין "רגישות", שבה הוא קשוב לכאבי זולתו, ומתייסר עם האחר). טראומה קשה שיבשה את חייו וערערה את בריאותו הנפשית. כשפרטי הסיפור מתבררים, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אמפתיה וחמלה. אבל אלה אינן מובנות מאליהן, כי הסופר מפליא לייצר סתירות בדמותו של יוני, ואז… לסתור אותן…!

יוני הרצברג של תחילת הרומן מעורר אנטגוניזם. הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות, לא רואה את הזולת ולא מתענין בו, מפונק, ובמילה אחת – אנתיפת! המיזנטרופיות שלו מתבטאת בדברים קטנים. למשל, כשפונה אליו נער שכן ומבקש ממנו משהו, לא איזו בקשה מופרזת, הוא מגיב בתדהמה של ממש. מה פתאום שיטרח ויעזור למישהו? הוא לא הכתובת!

בה בעת, כשהוא רואה מהגר עבודה, אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה. הוא חושב על האיש ועל חבריו ש"מגיעים לפה מאלוהים יודע איפה, גרים שש נפשות בשני חדרים באזור הכי מוגדישו בתל אביב. ועכשיו גם יש לבחור הזה כאן מלחמה וטילים וזאב ליבוביץ' [שכן טרחן שיוני מתעב] – מעצמו סיבה שיכולה לגרום לאדם לעזוב – והם עדיין מעדיפים את זה כאן על פני לחזור. כמה נורא ודאי שם". אם כן: לא כזה אנתיפת… לא לגמרי שונא אדם… כן מסוגל להזדהות עם מצוקה. אבל אז שוב מהפך: מתברר ש"מהגר העבודה" הוא בכלל ישראלי ממוצא אתיופי, ויוני מבין שיש לו דיעות קדומות עם נופך מסוים של גזענות. לפחות הוא נבוך…

אנחנו הולכים ומכירים אותו יותר ויותר; עומדים על טיבו. מסתבר לאט לאט שהוא לא באמת כזה אדם נורא. נגלה בו עוד ועוד רבדים, ונלך אתו, בנשימה עצורה, לאורך כל הדרך, בתקווה עצומה שיהיה בסדר! שבאמת יהיה בסדר! כי נעשה אכפת לנו ממנו מאוד!

זאת, בין היתר, אבל לא רק, כי הוא מצחיק מאוד מאוד. הספר גדוש בשנינויות, ולא היה כמעט דף שלא סימנתי לעצמי משהו משעשע, איזו הערת אגב מבדחת, כזאת שנובעת מתוך המצבים עצמם, לא בדיחה שזוכרים בעל פה ומספרים, אלא הלצות שהדמויות שולפות בטבעיות, בתגובה למצבים שאליהם הן נקלעות. חלקן נובעות מביקורת עצמית נוקבת של יוני, למשל, כשהוא קורא על "בן אדם, חייל, בעזה, שבהפוגות בין המשימות והירי לומד למבחן באוניברסיטה בפיזיקה", הוא אומר לעצמו ש"חוץ מאשר להיות בן אדם הוא לא היה מצליח באף אחד מהדברים האלה"… או כשהוא מחליט לעשות מעשה ובכל זאת להציע עזרה, כדי לא להיות אדם כל כך שלילי, והצעתו נדחית, הוא אומר לעצמו (כמובן: בביקורת עצמית סמויה אך עזה) "הציע לעזור, אמרו לו לא, אין הצלחה גדולה מזו"…

לא רק יוני משעשע. גם דמויות אחרות שהוא פוגש בדרכו. למשל – אחד, אורי, מילואימניק שרואה את מכונית הגרוטאה שיוני נוהג בה, מכנה אותה "מכונית של הפלינטסטונים" ותוהה: "איך זה עובד, הוא נוהג, אתה דוחף דרך הרצפה עם הרגליים?" וכשאורי שומע שהמכונית היא מודל "שמונים ושבע" הוא תוהה: "לספירה, כן?"… וזה נמשך: "יש קוד לאוטו?" – "כן, האניגמה, שמעת עליו? כי זה אוטו גרמני"…

יש שנינויות ישירות של הסופר (שמדי פעם פונה אלינו, הקוראים, בהערות אגב ואפילו בשאלות רטוריות־כמובן): "אחד הדברים שעלולים לקרות אם יוצאים מהבית, שפוגשים אנשים שאתה מכיר"; אחרות עולות מהערות אגב של דמויות, למשל, כשיוני מדבר עם אורי המילואימניק על מערבונים אמריקניים ועל משחקי מחשב שבהם האינדיאנים, שהיו לכל הדיעות הקורבנות, עדיין נחשבים "הרעים", אורי אומר שיש מזה מסקנה אחת ברורה: "אל תפסידו במלחמה לאומה דקה לפני שהיא מקימה את תעשיית הקולנוע הראשונה בעולם"… שנינויות אחרות עולות מחילופי דברים של יוני עם דמויות שונות. למשל, כשהוא פוגש את אבירם שהוא לא רק דתי אלא הוא גם "החבר הכי טוב של אלוהים", וזה מסביר לו בהתלהבות אקסטטית ש"כל המלחמות שלנו היו במועדי ישראל הקדושים, […] חומת מגן אחרי ליל הסדר, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה אני לא יודע אם אתה זוכר כי אתה נראה לי צעיר, פרצה בראש השנה […] ועכשיו שמחת תורה". בתגובה, יוני משיב לו: "ומלחמת יום העצמאות […] ביום העצמאות"…

אחת הסוגיות כבדות המשקל שיוני הרצברג מתחבט בהן היא – עד כמה אדם סביר אמור וצריך לתת לעצמו להישאב לתוך כאב העדויות של מה שקרה בשבעה באוקטובר. נויה אהובתו הולכת ושוקעת בתוך הסיפורים. יוני חושב שההתמסרות שלה אינה תורמת לנפגעים, ומוטב שתשמור על נפשה, כי אם דברים מסוימים חודרים לתודעה כבר אי אפשר למחוק אותם, ומוטב לא להיחשף להם מלכתחילה.

אני חושבת שאין אף אדם שחי כאן במדינה ולא שאל את עצמו את אותה שאלה: לדעת עוד ועוד? איפה לעצור? כן או לא לצפות ב"סרטון הזוועות"? כן או לא לקרוא את התחקיר של הניו יורק טיימס?

יוני חושש לקרוס. בדעתו עולות שורות משירו של ויליאם באטלר ייטס "ההתגלות השנייה", "Things fall apart; the centre cannot hold": "המרכז לא יכול להחזיק"; הוא חושש שנויה "תעמיס על עצמה יותר מדי מהשחור", והוא יודע כמה זה מסוכן, שהרי יש לו ניסיון קודם של התמודדות עם טראומה.

אחד הפרקים בספר, "תיאוריית שני הגורמים של הרצברג", לוקח אותנו אל המקום והזמן שממנו נובע שמו של הרומן שלפנינו. לא סתם הוא נקרא "הרצברג", שכן זה היה שמו של פסיכולוג יהודי שרם גלבוע מפגיש אותו בספר עם, לא פחות ולא יותר, ויקטור פראנקל. הפגישה מתרחשת במחנה הריכוז. פראנקל מסביר להרצברג (ולנו…) את עיקרי תורת הלוגותרפיה שפיתח: איך שורדים בתנאים בלתי אפשריים (כמו במקום שאליו נקלעו)? "אי אפשר לשרוד במקום כזה, אבל הדבר האחרון שנותר לאדם הוא להחליט מה דעתו על דברים", וקיימת גם "היכולת לבחור את עמדתך הסופית והאיתנה בחירויות": לדמיין את אהובי נפשך ולשוחח אתם בדמיון. פראנקל מסביר ש"תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי זאת התנהגות נורמלית", וגם – שפרויד טעה, כי מה שמנחה בני אדם אינו החיפוש אחרי העונג, אלא החיפוש אחרי משמעות. והוא מוסיף ומסביר את דבריו של ניטשה, לפיהם "אם יש לאדם למה, יוכל לשאת כל איך. עם משמעות אפשר להתמודד בכל מאבק, עם כל סבל", כי "במלחמה הדבר היחיד שמפחית את הסבל הוא למצוא לו משמעות".

אי אפשר שלא להיזכר בדברים שסיפר אלי שרעבי המופלא, אחרי ששב מהתופת בעזה: לפני שנרצח, בזמן שהיו ביחד שם, במנהרה, הספיק הרש פולין גולדברג להעביר אל שרעבי את התובנה הוויקטור פראנקלית: "כשיש 'למה', תמיד מוצאים את ה'איך'".

ממשלת ישראל לא החזירה את הרש, והוא נרצח בשבי. אלי שרעבי חזר מְזֵה רָעָב, כמעט שקוף, וגילה עם שובו שאשתו ובנותיו נרצחו, אבל נראה שהוא מוצא פשר במאבק למען החטופים שעדיין שם.

יוני הרצברג מוצא בספר את המשמעות של חייו. יש להניח שרם גלבוע כתב את דמותו לפני שובו של אלי שרעבי, ומן הסתם לא הספיק לשמוע את הדברים הללו שאמר, אבל הכיר אותם היטב.

אלי שרעבי ציטט את הרש פולין גולדברג, שציטט את ויקטור פראנקל, שציטט את ניטשה. הד לדברים מצטלצל ברומן ומעניק גם לנו את הצורך וההזדמנות לחשוב עליהם, לזכור אותם ואולי להיאחז בהם, כך או אחרת.

הוצאת שתיים, 2025
294 עמ'
עורכת: רותם בירון
 

אני מודה שכשקראתי את הממואר של דפנה לוסטיג, הזדהיתי בשני השלישים הראשונים עם הכותרת שלו, שמתבררת, כמובן, בשליש השלישי, כמתעתעת ואירונית בדרכה. אכן, יש לה, לכותבת, הכול, אמרתי לעצמי שוב ושוב (ונזכרתי בספר ילדות של נסיכה של דנית בר, שגם הוא משחק על הפער בין מראית העין לבין האמת הכואבת, הנסתרת).

אז מה בעצם היא רוצה ממני? תהיתי. מדוע כתבה את הספר הזה? כדי להתרברב בעושר שלתוכו נולדה וגדלה? בבית הגדול, והיפהפה, בכפר שמריהו? במבשלת־מנקה ובעוזר שהיו תמיד צמודים לבית, ושירתו אותה ואת שאר בני המשפחה, אביה היהלומן המצליח, אמה המתוקתקת ואחיותיה? מתפארת בנסיעות לחוץ לארץ? במסעדות שהרבו ללכת אליהן? בקונצרטים בהיכל התרבות שנהגה לפקוד בילדותה בקביעות, עם הוריה? 

אחר כך חשבתי – אה, בעצם הספר הוא על הפרעות אכילה.

ויש בזה משהו. שהרי מצד אחד הספר גדוש כולו בתיאורים של אוכל, של התמכרות אליו, של בינג'ים ושל התנזרות. יש בו המון מאכלים וממתקים (אפילו על הכריכה הקדמית מופיע תצלום של חטיף שוקולד…): שוקולד המקופלת המיוחד, הלא ארוז, שלה ושל אביה; הנקניקיות, ה"האט דאגס" המהוללות של ניו יורק, שהאבא לא הפסיק לשבח וליצור לקראתן מתח של ציפייה, ואכילתן בפועל לא פוגגה; השניצל, העטוי בשכבה עבה של חרדל, שיש לו משמעות מיוחדת בסיפור, אבל היא מתגלה לקראת הסוף; הבורקס עם תפוחי האדמה; פיצוחי הגרעינים "עם החב'רה"; המיץ שקונים במזנון; הקרחון הצהוב, המתוק, שאביה אוהב כל כך, "אוכל אותו מהר", נוגס בו, מטפטף על עצמו.

תיאורי האוכל רבים מספור למשל: "שולחן עגול מובל פנימה אל החדר. הוא נע בקלות על גלגלים קטנים, שנוסעים במהירות על שטיחים עבים, מסמנים עליהם שבילים דקים וזריזים. איש בווסט שחור מניף באוויר גבעות כסופות, חושף תחתן גבינות פרוסות, סלמון וביצים רכות. הוא רק מניף ואני כבר ממהרת, צובטת ונוגסת בפרוסת גבינה קשה. הקוסם בווסט מרים גבעה נוספת ומגלה קרואסונים בצבע שאני לא מכירה, אולי חום, אולי צהוב, אולי זהב, ולצידם מגדל זכוכית סגול־אדום של ריבה", וכך, עוד ועוד… עד שבשלב מסוים, עוברים פתאום להתנזרות: לוסטיג מתארת איך כשביקרה בארצות הברית ירדה למשקל של ארבעים ושישה קילו, איך הבטיחה לעצמה "להתעלף לפני שאגע בסוכרייה", איך חיה זמן מה על סמים ואכלה פעם ביום רק "יוגורט תות דיאטטי שישים קלוריות לגביע, וביצה קשה".

אכן, כדבריה, אוכל "קונה אושר", אבל גם מייצר אומללות מסוג מסוים מאוד: "נקניקייה שנגמרת תוך פחות מדקה מתנפחת בראש שלי לשבועיים של אשמה, וגם כשאני מנסה למחוק אותה – בריצות, בצומות – אני לא מצליחה. היא מוטבעת בי כמו חותמת ברזל לוהטת על עור של פרה".

אז זהו? זה העניין? אבל מניין בכלל מגיעה הפרעת האכילה שלה? מדוע ילדה, נערה, אישה, ש"יש לה הכול" סובלת ממנה?

המשכתי להרגיש שלמרות מרכזיותו לכאורה, האוכל הוא בעצם סיפור צדדי; תוצאה, של משהו, שעדיין לא עמדתי על טיבו.

ואולי בכלל, חשבתי, הסיפור הוא נכותו של אביה, שנפצע בגיל תשע עשרה במהלך שירותו הצבאי, ומאז הוא תקוע בתוך כיסא גלגלים? זה העניין? תשומת הלב שנושבת סביבו בכל פעם שהוא יוצא מהבית – כשהוא מגיע למסעדה או לאולם הקונצרטים מהמחסן, מהכניסה האחורית, כשהוא מחנה את המכונית במקום אסור, עד ש"הרוח משנה כיוון"? התחושה שהאנשים שהתרעמו עליו מבינים בבת אחת ש"הוא נכה" ואז "הכעס מתחלף בהפתעה ואז ברחמים", והיא מרגישה ש"הלחץ [שלה] מתחלף בהקלה ואז בעצבים", והיא מנסה לנהוג כאביה, שמלמד אותה ש"עלינו לא מרחמים". זה לב העניין? אבל לא. לא. כי בשליש האחרון של הספר מוטלת הפצצה. ככה, במפתיע. כמעט בחשאי. והעיקר מתגלה. והסוד המייסר, שהוא ליבו הפועם של הסיפור, נחשף, ונותן תוקף, משמעות ועוצמה רגשית עצומה לכול מה שקדם לו, וגם למה שבא אחריו. מאותה נקודה ואילך כול מה שקראנו עד כה מקבל משמעות אחרת. עמוקה. כאובה, חשובה, והכול מתבהר.

(כתבתי את הרשומה לפני שדנה לוסטיג התראיינה ב־14 במרס 2025 למוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, שם חשפה את הסוד במלואו. אילו קראתי את הריאיון מראש, דומני שהייתי מוותרת על קריאת הספר, כי אותי מדריכה תמיד הסקרנות, הרצון לפענח "בכוחות עצמי", להבין זרמים תת קרקעיים, עד שהם פורצים לפני השטח. אני מעדיפה להגיע לספרים "טבולה ראסה" ככל האפשר, עד כדי אי־קריאת מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם כאן ברשומה לא אוסיף מה שנראה לי כספוילר. מוטב בעיניי לקרוא בלי לדעת מראש לאן הולכים, להיבנות עם המתח ועם סימני השאלה. למי שהחליט לקרוא את יש לך הכול בעקבות הרשומה שכתבתי עליו אני ממליצה לחכות עם הריאיון בידיעות אחרונות… תנו לעצמכם להיסחף, להיות תמימים, כמו שהייתה הכותבת, עד שהאמת התגלתה לה. תנו לעצמכם לעבור אתה את התהליך. השבעת הסקרנות בבת אחת, מלכתחילה, בראיון עיתונאי, פוגמת בעיני בערך האמנותי של היצירה. והוא קיים שם, כפי שהוא, כי הוא נבנה בצורה ספרותית, בהדרגה ובתחכום, לא בישירות הפשוטה של כתבה עיתונאית…).

הוצאת כתר, 2025
168 עמ'
עורכת: יערה שחורי

השקרן הקטן מאת מיץ' אלבום הוא קודם כול ספר שאי אפשר להניח ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו: ברצף, בלגימה ארוכה, בלתי פוסקת, נשנקת. במיומנות רבה ציית אלבום ל"צו" החשוב שהסופר וחוקר הספרות א' מ' פורסטר התווה בספרו Aspects of the Novel: בסיפור ראוי לשמו חייבת להיות עלילה מרתקת. (פורסטר מתלוצץ בספרו ומסביר שבני האדם הקדמוניים הם אלה שהתחילו לספר סיפורים כשישבו במערה סביב המדורה. עונשו של מי ששעמם את מאזיניו היה "ש…אכלו אותו"…).

צו נוסף שהשקרן הקטן מציית לו הוא – יצירתן של דמויות מעניינות. אלה שבסיפור אמנם קיצוניות מאוד, כל אחת בדרכה, אבל הן שובות את הלב, ואנחנו מוכנים, במסגרת הסיפור, להאמין להן.  

ארבעה גיבורים אנושיים ראשיים יש ברומן שלפנינו: סבסטיאן, ואחיו הצעיר מודו, ופאני, ששניהם מאוהבים בה. כל השלושה, שאנחנו פוגשים אותם לראשונה כשהם ילדים, הם ילידי העיר סלוניקי שביוון. הדמות האנושית הרביעית היא זאת של קצין אס־אס נאצי, אודו גראף, שהגיע לסלוניקי כדי לארגן את הגירוש ההמוני של היהודים תושבי העיר "למזרח", כלומר – אל מותם. הוא יודע שכדי להצליח במשימתו עליו לדאוג לכך שלא יהיה ליהודים מושג לקראת מה הם הולכים, וכך ישתפו פעולה ויעלו בשקט על הרכבות שיובילו אותם לאושוויץ. לשם כך הוא נוקט תחבולה מחרידה ושטנית ביעילותה. 

מלבד ארבעת הגיבורים האנושיים יש בסיפור דמות אחת נוספת, מעניינת ומקורית מאוד. היא זאת שמספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון, מתערבת בו מדי פעם, מעירה הערות, משיגה השגות, ומסיקה מסקנות: הדמות הזאת היא "האמת". 

האמת מספרת לנו על ההיסטוריה האישית שלה: איך הוגלתה מגן העדן, כי התעקשה לומר את האמת (אלא מה?) על טבעם הצפוי של בני האדם שאלוהים שוקל אם לברוא, והמליצה שלא יברא אותם, כי הם יהיו שקרנים ויסטו ממנה (מהאמת), יעלימו אותה או יתעלמו ממנה. 

הדברים שהאמת אומרת לכל אורך הרומן מרתקים, ממש מהרגע הראשון שהיא מופיעה. (אם מתעורר הרושם שמדובר בספר מיסטי, או פילוסופי, בשל מעורבתה של דמות לא אנושית, זוהי טעות. הספר מחובר לגמרי למציאות ריאליסטית!)

הנה למשל – ההשוואה שהאמת עושה בין מנהגי האכילה של בני האדם, לבין האופן שבו הם מתייחסים אליה: הם בוחרים לזלול אוכל לא מזין, מתעלמים מאוכל שהיה מיטיב אתם, וכך נוהגים  גם עם האמת: בוחרים רק בחלקים ממנה, וכמו שהם מעדיפים אוכל שיזיק לגופם, כך הם מתעלמים גם ממנה, מהאמת. 

היא מביאה כדוגמה את מי שהיא מכנה "הזאב". היא לא קוראת לו בשמו, אבל די מהר ברור שהיא מתארת את היטלר, ומספרת עליו ועל ההיסטוריה האישית שלו. בין היתר היא מציינת באירוניה מרה את מנהגו להאשים את היהודים "בהפעלת כוחות סודיים, בהשפעה חשאית, ביצירת שקר אדיר כל כך עד שאיש אינו יכול להטיל בו ספק – " ומוסיפה: "האשמה חצופה מאין כמותה, כיוון שזה בדיוק מה שהוא עצמו עושה. היהודים הם 'מגפה', הוא מכריז, ויש להשמיד אותם כדי לשקם את בריאותה של גרמניה".

מעניינת במיוחד כניסתה של המספרת ("האמת", כזכור, כן?) לתוך תודעתו של אודו הנאצי. למשל, השיח הפנימי שהוא מנהל עם עצמו כשמעמתים אתו מקץ שנים רבות עם הזוועות שעולל, והפער בין מה שהוא אומר למה שהוא חושב:

"אודו השתדל להיראות מזועזע. 'נודע לי על ההאשמות האלה רק אחרי המלחמה. אני התמקדתי בענייני ההגנה שלנו. ברור שהייתי בהלם כשקראתי על מה שהתרחש שם.'

אודו ראה שקרטר מחזיק את העט ומתבונן בעיניו.

'כגרמני, מובן שרציתי שהארץ שלי תנצח,' המשיך אודו. 'אבל כאדם, אני לא יכול להצדיק מעשי אכזריות כאלה נגד אסירים יהודים. ונגד מישהו בכלל.'

הסוכן החל לרשום, ואודו המשיך. דבריו ומחשבותיו פנו לכיוונים הפוכים.

'יכול להיות שנעשו שם דברים נוראים.'

היינו מלכים. ונהיה שוב.

'אם כן, חוסר אנושיות כזה הוא לא צודק.'

אלא אם כן הקורבנות הם תת-אדם.

'צר לי על מה שנעשה בשם האומה שלנו.'

אני לא מתחרט על כלום."

דבריו, מחשבותיו, יחסו לנאו־נאצים שמסתובבים כיום בעולם, מפגינים בקולניות, מצדיעים במועל יד, מצדיקים את היטלר, מעניינים ורלוונטיים מאוד, למרבה הצער, לימינו.

בין החלקים הסיפוריים, העלילתיים והמותחים – מה יקרה עכשיו? איפה הם? הם ייפגשו? יבינו מה קרה? יתוודעו סוף סוף לאמת? – משתבצת ברומן ההיסטוריה, המתוארת כך שהקוראים אפילו לא חשים שבעצם הם לומדים מבלי משים פרקים מתוכה. באחרית הדבר הסביר אלבום במפורש שהיה לו חשוב לתאר את מה שקרה בשואת יהודי סלוניקי, שכן דווקא חלקם בהיסטוריה ידוע הרבה פחות מאשר השואה שעברה על יהודי ארצות אחרות באירופה. 

בדברים שהאמת אומרת לאורך הספר אי אפשר שלא לשמוע הדהודים מתוך המציאות העולמית הנוכחית (אלבום התכוון לכך, מן הסתם…). למשל – איך בני אדם נוהגים "לספר לעצמם סיפור", איך הם "יוצרים גרסה חלופית שלי ומניפים אותה כמו גרזן".

נזכרתי מיד בדבריה של קלי אן קונווי, אחת העוזרות של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, שבלי להתבלבל טבעה את מושג המתמיה, שלא לומר מזוויע, "alternative facts": עובדות חלופיות… (לא פרשנות למציאות! עובדות!)

עלילת הספר לוקחת אותנו למקומות וזמנים שונים: יוון, אוסטריה והונגריה בימי מלחמת העולם השנייה; ארצות הברית, הונגריה ואוסטריה, מקץ שנים רבות. אנחנו מתוודעים לדמות אחת שמבוססת על אישה אמיתית, כוכבת הקולנוע ההונגריה קאטלין קראדי, שאחרי מותה הוכרה כחסידת אומות עולם בזכות זה שפדתה את חייהם של כעשרים ילדים. אנשי פלוגות החץ ירו באלפי יהודים על גדת הדנובה, והטילו את גופותיהם לתוך המים. קראדי שילמה לרוצחים שוחד ואת הילדים שהצילה לקחה לווילה בבעלותה, הסתירה אותם במרתף וסיפקה להם מזון, עד שהצבא הצבא האדום הגיע לאזור.

שאר הדמויות בדויות, אבל יכלו בהחלט להתקיים במציאות, על כל המורכבות והקונפליקטים שלהן. סיפוריהם, שנשזרים אלה באלה לאורך שנים רבות – אישה צעירה שנישאת לאחיו של אהובה שנעלם; גבר שרגשי האשמה על כך שבגד (לכאורה?) בבני המשפחה שלו מתווים את דרכו בחיים; צעיר שמגיע לארצות הברית, ורוכש לעצמו מעמד נישא וכסף, אך חי חיי פרישות – כל אלה הזכירו לי להדהים את הספר שלי, מעקב, (ראה אור בעברית  ב־2013, ובאנגלית בשם The Truths We Never Told, ב־2023).  

אבל זאת לא הסיבה העיקרית לכך שהשקרן הקטן ריתק וריגש אותי. הוא פשוט כתוב טוב! 

מילה אחת על עיצוב העטיפה. לדעתי הוא לא מיטיב עם הרומן. יש בו לטעמי נופך זול, שמשווה לו אופי של ספר קליל ואולי אפילו סתמי. אני לא מומחית גדולה בכל מה שקשור בעולם העיצוב והגרפיקה, אבל עניין אותי להבין אם העיצוב ייחודי לגרסה הישראלית. 

נוכחתי שיש קווי דמיון מאוד ברורים לגרסת המקור באנגלית, שנראית כך:

מעניין להשוות בין הגרסאות. באנגלית רואים ילד רץ על פסי רכבת, בגבו אלינו. בעברית פניו גלויות, ולקדמת הציור נוספה צללית של זאב (שמוזכר כאמור בספר כדימוי להיטלר). 

צבעי הכריכה לא השתנו, אבל לדעתי משהו בדימוי של הגרסה העברית מחוסר תחכום או עידון. דווקא תווי פניו של הילד, שהופכים אותו לדמות כמעט ספציפית, מחלישים את העוצמה שלו, וגם היעלמות דמותם של החיילים ושל קרון הרכבת מעמעמים את כוחו. הציורים דומים, לכאורה, אבל בעצם שונים מדי…

המקבילה לפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" היא באנגלית Don't  judge a book by its cover. במקרה שלפנינו מדובר בעצה טובה…  

, Mitch Albom The Little Liar

הוצאת מטר, 2025
תרגום: עידית שורר
304 עמ'

הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."

אן טיילר היא אחת הסופרות שאני עוקבת אחריהן מקרוב ובצמוד מאז שקראתי את הספר הראשון שלה, לפני ארבעים שנה. 

בעבר, הרבה לפני הופעתו בחיינו של אתר אמזון (ושל האינטרנט בכלל…), ה"מעקב" תבע מאמצים מיוחדים – לא היה פשוט לתושבת ישראל לגלות בזמן אמת שספר חדש של טיילר ראה אור, היה צורך בקשרים עם אנשים שגרים בארצות הברית או באנגליה, וכמובן שבמרכזו של כל טיול לחוץ לארץ נערך ביקור ארוך בחנויות ספרים, ובמזוודות נישאו בחזרה הביתה לישראל ספרים מאת אן טיילר ואניטה שרב האמריקניות, אליס מונרו (שלימים חשיפת האמת על אודותיה, על בגידתה בבתה, אכזבה כל כך) וקרול שילדס הקנדיות,  ג'ואנה טרולופ ואנג'לה למברט האנגליות, את האחרונה – הפחות מוכרת מבין כולן – הכרתי במקרה באחד המסעות ההם בחנויות הספרים בלונדון, ומאז "השגתי" את כל ספריה… 

עלי להודות שאן טיילר הפתיעה אותי לא פעם, ולא תמיד לטובה. הפערים בין ספריה עצומים. חלקם נפלאים ממש,על אחד מהם Breathing Lessons, זכתה בפרס פוליצר, אבל היא הוציאה לאור גם ספרים בינוניים ומטה. 

אין ספק שכל ספר שתכתוב יראה אור והצלחתו מובטחת. היא מוכרת בעשרות  מיליונים. ב־14 בפברואר 2025 התראיינה למוסף הספרותי של הניו יורק טיימס לקראת הוצאתו לאור של Three Days in June, ספרה העשרים וחמישה, וסיפרה שגם בדיור המוגן שאליו עברה לפני שלוש שנים אין יום שבו אינה כותבת, בכתב יד, לפחות כמה עמודים. הכתיבה היא מאז ומתמיד מרכז חייה, וממשיכה להיות כזאת. האם את מעורבת בפעילויות אחרות שמוצעות במקום מגורייך? נשאלה, והיא השיבה במידה מסוימת של מבוכה שלא. היא רק כותבת. החדש, העשרים ושישה, כבר התחיל להתבשל במחשבותיה, היא מוסיפה ומגלה…

מאחר שאמזון קיימים מזמן בחיינו, קיבלתי הודעה על צאתו של הספר החדש ומיד, בלחיצת כפתור, הוא נחת אצלי בקינדל. כמה פשוט.

אבל הספר עצמו אינו נמנה עם הטובים שלה. רחוק מזה. 

טיילר נוטה תמיד לרדת בכתיבתה לרזולוציות דקיקות ביותר, ובדרך כלל זה נהדר, אבל ברגעים הפחות טובים, כשמתעוררת התחושה שכל הפרטים הזעירים הללו בעצם לא תורמים מאומה להבנת הדמויות או העלילה, עולה חשש לתחושה של טריוויאליות מסוימת. 

אנחנו מבקרים, למשל, במסעדה, עם גייל, הגיבורה הראשית בסיפור, ובעלה לשעבר מקס. ושם מקבלים פירוט מדוקדק של כל מיני מאכלים מהתפריט. במה המנה הזאת מצופה, ומה מאפיין את המנה ההיא. ועוד. ועוד…. אנחנו מלווים כל ניד ראש וכל התנשמות של המשתתפים בחתונה של בתם של גייל ומקס. מי הביט לאן. וכמה זמן. ומה אמרה הדודה ההיא. ואיך הגיב בן הדוד ההוא. אבל מה זה נותן לנו? אנחנו שם, אתם, ולמרבה הצער יש רגעים שזה פשוט מייגע ומיותר. אומר בפירוש – משעמם. רמות הפירוט הן כאלה שכשמישהו מורח חמאה על הטוסט שלו היא טורחת להוסיף "בעובי של רבע אינץ'". כן, יש רגעים שזה פשוט נהיה מגוחך… 

טיילר נוטה גם להסברים מיותרים. אנחנו יכולים להעריך שהפלשבקים של הדמויות מתרחשים לפני כעשרים וחמש שנים. ומאחר שההווה המוצהר של הספר הוא 2023 (השנה מוזכרת במפורש, אם כי אפשר היה גם לנחש אותה, כי מגפת הקורונה מוזכרת כאירוע מהעבר הלא רחוק). יכולנו לשער בכוחות עצמנו שבאותה תקופה לרוב בני אדם עדיין לא היו טלפונים ניידים זמינים, אבל טיילר לא סומכת על ההבנה שלנו, ומסבירה הסתבכות בעלילה שהיום הייתה יכולה אולי להימנע בכמה שיחות קצרות בכך ש"באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים". מיותר! מתעוררת תחושה של התערבות יתר של הכותבת בכתוב. במקום שתיתן להתרחשויות לדבר בשם עצמן, היא לא רק מספרת, אלא גם מבארת.

היא מגיעה לרמות כאלה של פרשנות עצמית, שכאשר יש דמות שבוגדת בבן זוגה, היא מסבירה לנו שאף פעם לא נפגשה עם המאהב שלה אצלה בבית, "כי הייתי מרגישה שאני לא נאמנה". נו, באמת… עד כדי כך את צריכה לבאר הכול? 

קראתי את הספר עד תומו, אבל אני מודה שהפעם זה היה די מייגע. ואפילו קצת צפוי מראש – מין "boy meets girl", רומנטיקה של הגיל השלישי, עם – זהירות, ספוילר – סוף מרגיע ומנחם, רצוי, לא מפתיע, אבל קצת קלוש, כמו הספר כולו. 

ובכל זאת, אני מחכה בסקרנות לספרה הבא. אולי שוב תתעלה לרמה של The Beginner's Goodbye, French Braid, Clock Dance, A Spool  of Blue Thread, ועוד רבים אחרים: f morning Ever Comes, The Tin Can Tree, A slipping Down Life, The Cloak Winder, Celestial Navigation, Searching for Caleb, Earthly Possessions, Breathing Lessons,  Morgan's Passing, Dinner at the Homesick Restaurants, The ,Accidental Tourist, The Amateur Marriage – ציינתי כמה מהאהובים ביותר – אם תכתוב שוב ספר כמו אלה, השמחה תהיה רבה… 

במקור שמו של הספר The Most, אך בעברית הוא זכה לשם אחר, הולם מאוד (אולי אפילו יותר מזה המקורי…): הגשר.

זהו ספר מתעתע. נדרשת קריאה ממושכת, כמעט שני שליש או יותר שלו, לפני שעומדים על טיבו כשמגיעים אל מעמקיו ומבינים שלא מדובר ברומן שמתאר ברוב שלווה ונחת את חיי הנישואים הפשוטים למראה של בני זוג אמריקניים, הוא – סוכן ביטוח, גבר נאה במיוחד, היא – שחקנית טניס בעברה, שוויתרה בשלב מוקדם על קריירה של ספורטאית, אם כי עד אז הייתה בטוחה שטניס תחרותי הוא הייעוד שלה. 

הם נראים זוג שגרתי מאוד, אפילו קצת משעמם. זאת – עד שמתחילים להיחשף סודות מפתיעים מאוד. במיוחד אלה שלה. אחד מהם מתחיל להתגלות בערך בתחילת השליש השלישי של הספר, ועוד אחד, מדהים עוד יותר מהראשון – ממש בפסקאות האחרונות. 

מי העלה בדעתו שבעצם אנחנו צופים במעין משחק טניס וירטואלי, לא על המגרש, עם מחבטים, כדור ורשת, אלא – בחיים האמיתיים של בני הזוג. מי תיאר לעצמו מה עתיד לקרות כאשר קתלין נכנסת לבריכה המשותפת בבית הדירות שבו היא גרה עם שני בניה ועם וירגיל, בעלה. (וירגיל באנגלית הוא שמו של המשורר הרומי שבעברית ומן הסתם גם ברומית הוא – "ורגיליוס". בשלב מסוים נגלה שיש לכך משמעות. הספר תורגם כאמור לעברית, אבל קראתי אותו במקור, כך שאני לא יודעת איך רחל פן, המתרגמת, פתרה את הבעיה).

ביום ראשון חורפי חמים בחודש נובמבר קתלין מחליטה להתרענן בבריכה. היא לא מרגישה טוב. אין לה כוח לנסוע לכנסייה עם וירגיל והבנים. כשבני משפחתה חוזרים מהכנסייה היא מקבלת בהבנה את הודעתו של הבעל שהוא הולך, כמו בכל יום ראשון, לשחק גולף. למרבה ההפתעה היא עדיין שוכבת בתוך מי הבריכה כשהוא חוזר מהמשחק, אף על פי שמתחיל להחשיך, וכבר לא כל כך חם. בני המשפחה שלה כבר רוצים לאכול את הארוחה העיקרית – מה, היא לא בישלה? היא לא מתכוננת להתחיל לבשל? ומה עם השכנה שבכל יום ראשון קתלין מספקת גם לה ארוחה טעימה? אליה היא כן תגיע עם האוכל המובטח, או שמא תיאלץ להסתפק בשיירים? 

מה קורה פה? מה קרה לה? מה יום מיומיים?

אנחנו נדע. המציאות היומיומית תתחיל להתקלף ממעטיה והאמת תיחשף. בינתיים רק לעינינו, אבל אולי גם לעיני גיבורי הסיפור.

לווירגיל אין מושג שתמרנו אותו בתכסיס מעולם הטניס שמכונה "גשר". כי גשר, מסביר אחד האנשים בסיפור, איננו רק מקום של מעבר. הוא גם דימוי למלכודת. לא רק דימוי, הוא גם יכול להיות מלכודת של ממש. כמו הגשר בעיר הולדתו בצ'כיה שאנשים שעברו עליו נלכדו כשהופצץ, ונהרגו. 

הדימוי הזה הזכיר לי את ספרו של תורנטון  ויילדר גשר סנט לואיס ריי, שמתאר את קריסתו, בפרו של מאה השמונה עשרה, של גשר תלוי, ועקב כך – את מותם של חמישה הולכי רגל. מדוע דווקא הם? שואל ויילדר; מה משמעות סיפורי החיים של כל אחד מהם? 

בספר שלפנינו הגשר הוא, כאמור, דימוי. לא גשר ממשי. הוא מעשה לגמרי לא צפוי שגיבורת הספר עושה, ולאט לאט מסתבר שלא סתם: שיש לה מטרה מאוד ספציפית. היא מתכוונת להשיג משהו. כמה מפתיע לגלות שלעקרת בית משעממת לכאורה, יכולים להיות סודות אפלים כל כך… 

העלילה מתרחשת בשנות החמישים של המאה העשרים. זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה, שהדים לה מופיעים ברומן. בה בעת מרחפת כל העת מעל ראשיהם של גיבורי הספר, ובעקבות זאת – כמו גם מעל ראשינו, הקוראים – הכלבה האומללה לייקה, שהרוסים שיגרו לחלל עם הספוטניק השני שלהם. היא והחללית מוזכרים מדי פעם, בתחושה מתמדת של העוול הנורא שנעשה לחיה חסרת אונים שנחטפה אל מותה, הרחק מכדור הארץ. כמו בספר של תורטון ויילדר, גם כאן מדובר במוות חסר פשר ולא צודק, אלא שמבחינת לייקה לא הייתה זאת סתם גזירת גורל אכזר, אלא – התעללות מודעת של בני אדם שהחליטו לחרוץ את גורלה של הכלבה למוות בייסורים. מעשה שמעורר בהחלט מחשבות לא חיוביות עליהם בפרט ועל האנושות בכלל. 

בעברית: הוצאת פן, 2024,
120 עמ'
תרגמה: רחל פן

Anthony, Jessica. The Most, Little, Brown and Company

כאשר הגעתי לחלקו השלישי של הרומן מקום שמור, ספר הביכורים של הסופרת ההולנדית ילידת ישראל יעל ואן דר ואודן, הבנתי מדוע נכלל ברשימה הקצרה של פרס בוקר ב־2024, והצדקתי את מועמדותו.

עד החלק השלישי הרגשתי שמדובר בכתיבה סבירה, שלא תמיד הצליחה ממש לרתק אותי. אלמלא הבנתי שמשהו מיוחד טמון בו, אלמלא ציפיתי לגלות מה, ייתכן שהייתי נוטשת אותו כבר באמצע החלק השני, שעוסק רובו ככולו בתיאורה של אהבת נשים ארוטית.

אלמלא היה לתיאורים הללו תפקיד משמעותי בהמשך העלילה, ייתכן שהם היו אפילו מרתיעים אותי. אני בדרך כלל מסתייגת מתיאורים גופניים מיניים בספרות, אלא אם הם מתוחכמים, מקוריים באמצעים האמנותיים שבאמצעותם הם מוצגים, ויש להם – וזה כמובן הכי חשוב – תפקיד מובהק וחיוני לסיפור כולו; כלומר – שלא מדובר בתיאורים שמטרתם  לספק לקורא חוויה מנותקת, שעומדת בפני עצמה.

(וזאת, בעצם, בעיניי, ההגדרה של פורנוגרפיה ספרותית: "לחיצה" על כפתורים מסויימים שמפעילה אצל הקורא מנגנונים גופניים: כאשר אני מרגישה שהכתיבה מנסה להפעיל אותי כך, אני נרתעת; מעדיפה עדינות, תחכום, רבדים, פענוח. לכן גם ספרות סנטימנטלית, שמפעילה אצל הקורא את בלוטת הדמעות, היא לטעמי סוג של פורנוגרפיה. אמנות־לשמה מעלה את הדמעות אל נקודת סף, אבל שם הן נשארות, אין בכי של פורקן־פשוט־וקל־להשגה…).

כאמור, ברור לגמרי שבספר שלפנינו יש בהחלט תפקיד משמעותי לתיאורים הארוטיים, וכשמגיעים לחלק השלישי, מבינים עד כמה היו נחוצים כחלק מהמארג הכולל ומהאמירה המשמעותית של הרומן, מה גם שבכל מקרה הארוטיקה בספר אינה מפורשת מדי ואינה נטולת עדכון ותחכום.

החלק השלישי, הסוד שהוא חושף, מפתיע, ומעניק לרומן כולו נפח ועומק בלתי צפויים. למעשה, הוא נושא בחובו מהפך של ממש, כמעט כמו בספר מתח כשהעלילה מתפתחת בכיוונים שאיש לא שיער, אבל כאן אין הכוונה לבדר או לשעשע, אלא לספר לנו משהו על עוול, חסד, מוסר, על מעשים שהדעת אינה סובלת, והמציאות מגלה שבכל זאת – התרחשו והתקיימו, כאן, בעולמנו השבור ורב הייסורים.

בדיעבד אפשר להיווכח שהרמזים לגילוי נשתלים ממש מהעמודים הראשונים בסיפור, אבל יש לעבור את כל התהליך כדי להיזכר בהם ולהבין את עומקם.

מכאיב במיוחד לקרוא על עוולות שהיו, מתוך ההבנה שהן נמשכות למעשה עד עצם היום הזה. כך למשל התפרסמה לאחרונה ידיעה לפיה "בנקים בגרמניה עדיין מסתירים 40 מיליארד אירו שהיו שייכים ליהודים".

וכל זאת בשעה שעוולות חדשות, רעות וקשות, נוצרות שוב לנגד עינינו, ולציבור השפוי, הליברלי, המוסרי, אין כמעט יכולת לבלום אותן. מה אנחנו מסוגלים למנוע? איך אפשר להתמודד עם עוצמות הרוע ששוב צצות בכל מיני מקומות בעולם, לא רק כאן, בפינה הקטנה והסוערת מדי שאנחנו חיים בה?

כל מי שחשב והאמין שאחרי מלחמת העולם השנייה האנושות למדה את הלקח, שזוועות העבר לא ייתכנו, כי "לא עוד", כל מי שהאמין ששנאה אנונימית ורוע לא אישי, נטול סיבה ואלים מאוד, לא ישובו עוד, מתבדה שוב ושוב,במיוחד בתקופה האחרונה.

הרומן נפתח כשאיזבל, אחת הדמויות הראשיות, מוצאת בגינת ביתה שבר של צלחת קבור עמוק באדמה. היא מזהה את הסרוויס שהצלחת השתייכה אליו, אבל מתקשה להבין איך ומתי הגיע לשם השבר, כי הצלחות כולן שמורות היטב, כבר שנים רבות, בארון המיוחד, שם הן מוצגות לראווה: אמה של איזבל ושל שני אחיה אהבה אותן מאוד, והרי אף צלחת לא חסרה. אז איך, ומתי נשברה אחת מהן? ואיך ומתי הגיעה להיקבר באדמה?

נראה לי שיחלוף זמן רב לאין קץ עד שכל השברים הסודיים הללו יתגלו, ולרובם לא יימצא הקול שיספר על קורותיהם, על איך ומתי נשברו, ואיך ומתי נקברו עמוק באדמה ובזיכרון.

והיום נוצרים ונקברים שוב שברים חדשים.

ידיעות ספרים, 2025
264 עמ'
תרגום: שרון פרמינגר

מי בכלל מקדיש להן יותר ממחשבה חולפת? מי חושב על הנזקים הרגשיים והגופנים שנגרמים להן? על המצוקה שהן ממשיכות לחוש במשך שנים, כנראה – כל חייהן?

מדובר בנשים (עניות, מן הסתם) ש"תורמות", למעשה – מוכרות, ביציות לנשים אחרות (מבוססות, מן הסתם, הן יכולות להרשות לעצמן את המהלך). כך מתאפשר לרוכשות להרות  ולחוות לידה של תינוק. ברוב המקרים סביבתן כנראה לא תדע בכלל שאין לילוד שום קשר גנטי עם היולדת. המדע מאפשר זאת בימינו. 

מקובל לחשוב שבליבה של הנפש הגברית טמון הצורך הזכרי להפיץ את זרעם; שבגברים נטוע, מעצם הוויתם הצורך העמוק להתרבות, וכמה שיותר, בשל היותם יצרנים של כמויות אדירות של זרעים, שנוצרים בכל פעם מחדש. אולי זאת הסיבה לכך שתורמי זרע אינם מתייסרים בדרך כלל מהמחשבות על הצאצאים שנוצרו מתרומתם. מבחינתם זה דומה אולי לתרומת דם: משהו שהם מעניקים לזולת מגופם, כדי לעזור, ובמקרה של זרע: גם מקור פרנסה שאינו כרוך בייסורים או בחיבוטים של הנפש.

לאחרונה הופקו כמה וכמה סרטים דוקומנטריים על בני אדם שנוצרו בעקבות תרומת זרע, למשל – "נולדו מאותו תורם". חלק מבני האדם הללו אפילו לא ידעו שאביהם המגדל אינו אביהם הביולוגי. במקרים לא מעטים התגלו אחאים רבים מאוד, שבזכות זמינותן של בדיקות הדי־אן־איי גילו עולם שלם של בני משפחה שבשום פנים ואופן לא היו יכולים בעבר לדמיין את קיומם.

עד כאן נראה כאילו התהליכים הללו אינם סותרים את דרכיו של הטבע האנושי. גברים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית פיזרו את זרעם לכל עבר: פוליגמיה, הרמונות או סתם בגידות אפשרו להם לעשות את זה בקלות ואפילו בהנאה… 

אבל בעשרות השנים האחרונות חלה התפתחות מסוג שונה לגמרי, והיא נוגעת בנפש של האישה. כידוע, הגוף הנשי נולד עם כמות הביציות הסופית שטמונות בו. מהן יוכלו להיווצר העוברים שלה. מספרם מוגבל, ולא ייווצרו ביציות חדשות בגופה. תהליך ההתרבות הנשית כרוך בתשעה חודשים של כל "פרט" שהיא נושאת בגופה. ההיריון תובע ממנה מאמצים גופניים ונפשיים, וגם הגידול של הצאצאים נתפס כטריטוריה נשית. אבות עוזרים, אבות מגנים ומשתפים פעולה בגידול הילדים (כיום הרבה יותר מבעבר), אבל נשים הן אלה שהרות, יולדות, מניקות, סובלות מהתפרים של אחרי הלידה, ובכלל מסיכוניה והשלכותיה. גופן של נשים אינו אמור לשאת יותר ממספר מוגבל של הריונות. כמה לכל היותר? עשרה? עשרים? אלה כבר אמהות שיאניות. בכל מקרה, הביציות שלהן אינן אמורות ואינן מיועדות להיות מופצות כמו זרעים ברחבי העולם…

אבל ההתפתחויות המדעיות של עשרות השנים האחרונות הביאו אתן מהפכים רפואיים, שלא תמיד מדביקים את הטבע ואת הצרכים והיכולות של הנפש האנושיות. 

תרומת ביציות היא כנראה אחת מהן. כך מראה הספר שלפנינו, רומן בשם גינת הכלבים מאת הסופרת הפינית סופי אוקסנן. הוא מתחולל כולו סביב הסוגיה הזאת: יכולתן של נשים לתרום ביציות, ורצונן של אחרות לרכוש ביציות. ההתפתחות יצרה, באופן בלתי נמנע, "ענף" מסחרי משגשג: חברות כלכליות "רותמות" צעירות, כמובן – יפות ובריאות, לרוב – ממזרח אירופה – הקונים הפוטנציאלים המערביים מעדיפים את המראה הבהיר, תכול העיניים וזהוב השיער, כדי להביא באמצעותן ילדים לעולם.

אבל מה קורה לתורמות? 

הנזק המיידי שעלול להיגרם להם, והוא קורה כנראה לא פעם, כך מבהיר לנו הספר , נובע מהטיפולים ההורמונליים האינטנסיביים שנועדו לעודד הבשלה מוגברת ומואצת של עוד ועוד ביציות בגופן. הטיפולים התרופתיים הללו גורמים למחלות, לעיתים עד כדי כך קשות שבסופו של דבר כאשר אותן צעירות מבקשת ללדת ילד משלהן, הן נאלצות להיעזר בעצמן בתרומת ביציות של נשים אחרות – יכולת הפריון הגופני שלהן נפגמה לעד. לפעמים הן גם חולות במחלות קשות, בעקבות הטיפולים. 

לא פחות נורא, כך מתאר הרומן, הוא הנזק הנפשי שנגרם להן. לא מפתיע לחשוב על כך שנשים מתקשות יותר מגברים להשלים עם הידיעה שילד "שלהן", בשר מבשרן, גדל אצל אנשים זרים… 

כך לפחות מרגישות שתי הדמויות הראשיות ברומן שלפנינו. הן צעירות אוקראיניות שהביציות שלהן נתרמו לזוגות שגרים בפינלנד. הן הרוויחו אמנם כסף רב, אבל מתקשות להשלים עם הידיעה שילד שלהן גדל במשפחה אחרת. הקנאה, הזעם, מכלים את נפשן. במיוחד כשהן מתקשות להרות או ללדת ילד נוסף, שאותו יזכו לגדל.

הן נפגשות לכאורה באקראי, ובעצם באופן לא בלתי צפוי בגינת הכלבים בעיר יפה בפינלנד, לשם מגיעים הבן והבת של כל אחת מהן עם הוריהם הלא ביולוגיים. יש להבין שתרומת ביצית שונה מאימוץ (שגם הוא כרוך כמובן לא פעם בייסורי נפש קשים). באימוץ כבר קיים ילד שהאימא הביולוגית מתקשה, או לא יכולה, לגדל אותו בכוחות עצמה. בתרומת ביצית יש תינוק או תינוקת שלא היו שם מלכתחילה. "מייצרים" אותם במיוחד, למען הנשים הקונות, שמשתוקקות להרות…

בספר שלפנינו כששתי התורמות מצליחות להגיע אל מאגרי המידע ומתאפשר להן לאתר את הילדים "שלהן" ולהגיע למקום מגוריהם כדי לצפות בהם בחשאי, מתפתח סיפור מותח, כאוב, ורב תפניות.

העלילה מתרחשת בחלקה גם באוקראינה, זמן לא רב אחרי קריסת ברית המועצות. וה"ביזנס" של מכירת ביציות הוא רק אחד העיסוקים האפשריים של מי שמבקשים להתעשר או סתם להתפרנס, ביושר או במרמה. עניינים של חיים ומוות, כמו גורלם של ילדים, כרוך במציאות הפוליטית המטורפת שקדמה במעט למה שמתחולל כיום באוקראינה – המלחמה המחרידה והאינסופית שגובה את חייהם של קורבנות רבים כל כך. ברומן אפשר לקרוא על האלימות שקדמה למלחמה, על האומללות, העוני, המשברים וההזדמנויות המפוקפקות שנוצרו בקו התפר מיד אחרי התפרקותו של השלטון הסובייטי. זה היה זמן שבו רבים התעשרו מאוד, ואילו גורלם של אחרים הוחמר מאוד. 

הספר רווי בקנוניות מסמרות שיער, אלימות, מהפכים ותדהמות. כמעט בכל דף נודע עוד פרט שחושף לאט לאט מציאות קשה מנשוא. הוא מותח מאוד, מעבר לסוגיה האנושיות והמוסרית שהוא מתאר מתוך שלל הבטים ונקודות ראייה. 

העלילה נפרשת לאיטה, עם הרבה מאוד תנודות בזמן, קדימה ואחורה בשנים, כך שה"סוז'ט" (כלומר – הסדר בו האירועים מסודרים בנרטיב, כפי שהסופרת בחרה בו) מצריך הרבה ריכוז והתעמקות, כדי להבין את ה"פבולה" (כלומר – מה הייתה שרשרת האירועים הכרונולוגית שהתרחשה במציאות בפועל). ההתעמקות מתגמלת מאוד. בכל רגע נודע לנו עוד פרט מתוך מה שקרה, מה שהוביל את המספרת אל גינת הכלבים בהלסינקי, ב־2016, ומתברר לנו בהדרגה מדוע היא מבוהלת כל כך, מפני מה היא נסה, ואל מי היא מפנה את המונולוג הארוך, שהוא למעשה הרומן עצמו.  

Koirapuisto Sofi Oksanen

תרגמה מפינית: רות שפירא
עם עובד, 2025
374 עמ'

קישור לטור ב־ynet

משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!

מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.

כמו כל ספריה הקודמים של מאיה ערד (על חלקם כתבתי כאן: שנים טובות, קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ), וכמו ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, גם החדש, תמורה נאותה, קריא ומושך מאוד. הדמויות והסיטואציות, שבתוכן ערד מפתחת אותן תמיד משכנעות ותוססות חיים, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים מקרוב את האנשים האלה.

ויחד עם מי שבראה אותן צוחקים, קצת מהן, וקצת אתן.

למשל, בנובלה הראשונה מתוך השלוש, אנחנו כמובן ניצבים לגמרי לצידה של עליזה, המתרגמת לאנגלית שגדלה בארצות הברית וחזרה בילדותה ארצה עם הוריה ושתי אחיותיה, אבל לא ממש "התערתה" במולדת החדשה־ישנה שלה, ישראל. את ספרי הילדות המקומיים היא לא מכירה, למשל, ומרגישה כל הזמן שעליה להשלים פערים. ואנחנו אתה בעימות שלה עם הסופרת המפוקפקת עדנה בלומין, שאת ספרה האחרון עליזה מתרגמת לאנגלית. למעשה, כבר כמעט סיימה את העבודה, אבל בפתיחת הנובלה (והספר שלפנינו) זומנה אל ביתה של הסופרת האמידה, הבורה, היומרנית, שמתווכחת אתה. אנחנו הקוראים כמובן מתפוצצים מצחוק לנוכח חוסר ההבנה המינימלי של ה"סופרת"־בעיניי־עצמה: היא דנה עם עליזה על תרגומם של ניבים, לא מרוצה מזה שאת "אל תסתכל בקנקן" לא הערתה לאנגלית, כלשונו, אלא מצאה לו את המקבילה באנגלית: Don't judge a book by its cover.

לא קשה להתנשא מעל עדנה בלומין שמתרברבת בעושרה, מציגה לראווה את הציורים היקרים התלויים בביתה, ועוד מעזה לעמוד על המיקח עם המתרגמת המבוקשת, ברגע שמשהו "לא נראה לה", אף על פי שהיא, כמובן, טועה.

כמה שהיא גסה. מחוסרת כל עידון. בורה, ולמען האמת גם די טיפשה… נעים וכיף ליהנות מחסרונותיה!

אבל בהזדמנות זאת, ערד עושה עוד דבר שהיא אוהבת, ומרבה בו: שוטחת בפנינו את דיעותיה והשקפותיה על עניינים תרבותיים ואמנותיים שונים. בנובלה הראשונה היא בעצם תוהה אתנו במה כרוכה בעצם אמנות התרגום: "מתרגם טוב לא מנסה לקחת את המקור ולהעביר אותו דרך מיטת סדום לשפת היעד, אלא לכתוב מחדש את הטקסט. אבל בסופו של דבר מדובר בשתי שפות שונות. גם הטקסט המתורגם הכי טוב הוא טקסט מתורגם, אז השאלה היא איך אנחנו מתייחסים לזה. האם אנחנו הולכים אל צד התפר ומנסים להחליק את המקומות שרואים בהם את החיכוך, או להפך, מבליטים אותם, מדגישים את העובדה שהטקסט הוא תרגום, שהוא נולד בשפה אחרת."

אלה כמובן שאלות מרתקות, ולגיבורת הסיפור יש גם תשובה: היא עצמה, כמתרגמת, "בגדול במחנה המביית", כלומר, אלה שמשתדלים ליצור תחושה שהטקסט נכתב בשפת היעד. באמצעות הדמות הבדויה ערד גם מציגה בפנינו כמה דוגמאות חיות לתהיות תרגומיות: איך למשל לתרגם לעברית buzz off? "תתחפף נשמע כמו 'מעריב לנוער' מהאייטיז, ותתפייד זה יותר עכשווי, אבל זה צורם בהקשר" כי כן, מתרגם צריך לחשוב לא רק על מקבילה בשפת היעד, אלא גם על המשלב הלשוני, ולעברית יש "בעיה ספציפית", היא מספרת לנו, כי "השפה משתנה מהר כל כך, גם המדוברת וגם הספרותית".

הפתרון לסוגיה הספציפית שנותנת עליזה (ובעצם – מאיה ערד, כמובן…) היא "עוף לי מהעיניים".

המתרגם שעליזה מייעצת לו מתלהב. "בוא'נה, את טובה", הוא מגיב כשהיא מציעה לו "סוף העולם שמאלה" כתרגום ל־boonies, שהרי הנטייה הטבעית שלו הייתה לכתוב "טיז אל נבי", שהמשלב שלו לא מתאים.

בנובלה האחרונה הסוגיות האמנותיות שאנחנו פוגשים נוגעות באמנות חזותית, ובעיקר – במה נדרש כדי שאמן "חובב" יתחיל להיחשב רציני ושייך לבראנז'ה.

זה הזכיר לי את הדיון ב"תנאים" הנדרשים בעולם הספרות כדי "להתקבל לקנון", שאותו ניהלה מאיה ערד ברומן קנאת סופרים. הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990, מסבירה אחת הדמויות ברומן. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו…  

בנובלה העוסקת בסוגיה דומה בספר שלפנינו – כותרתה "אביב בוונציה" – אנחנו פוגשים את אביבה, מורה לציור עם שאיפות. היא מגיעה לוונציה בימי הביאנגלה ביחד עם עלמה נכדתה המתבגרת, שהתקבלה למרבה גאוותה של הסבתא ללימודים בתלמה ילין, כדי להעמיק את ידיעותיה של עלמה בתחום האמנות. רק במהלך הביקור הזה בוונציה מתחוור לאביבה שלה עצמה אין שום סיכוי להתקבל אי פעם כאמנית נחשבת.

אביבה יכולה רק להציג במקומות לא משמעותיים, למשל – בבית יד לבנים – שלא יתרמו שום דבר למעמדה. היא יכולה לשמש עוזרת אישית של אמנית אחרת. יכולה לערוך בביתה קבלת פנים למען אותה אמנית. ואפילו לקנות בכסף רב יצירה שלה. כן, כמו ה"סופרת" בנובלה הראשונה, גם אביבה אמידה, נשואה לרואה חשבון, גרה בבית נאה על הכרמל. כל חייה לימדה אמנות, ועכשיו, כך קיוותה עד הביקור בוונציה, היא חותרת לקראת המעמד הנכסף של ציירת "ממש".

האם גם ממנה אנחנו צוחקים? לא באמת. תמימותה נוגעת ללב. שאיפותיה וחלומותיה למען עצמה ולמען נכדתה אינם נלעגים. אמנם הנכדה רואה דברים שנסתרים מעיניה – למשל, כשלה עצמה נדמה שהיא מסתופפת בחברתם של אמנים ושהם לוקחים אותה ברצינות, הנכדה רואה את הצביעות והלעג שהסבתא טובת לב מדי להבחין בהם…

מאיה ערד מצטיינת, כאמור, ביצירת דמויות מורכבות, משכנעות וסוחפות.

בנובלה השנייה, "לימונדה", אנחנו עדים להתפתחותו של קונפליקט משפחתי שנפתר באחת, במפתיע, פתרון שלא יכול אלא לשמח את מי שהיה עד לו ולתסבוכות שנראו בשלבים מסוימים כמעט בלתי נמנעות…

גם בסיפור הזה אנחנו בעד הדמויות הראשיות. לא נגדן. כלומר – אנחנו לצד "הטובים", ואומרים לעצמנו שידעו להם מה זה, ה"רעים" – אלה שמתגלים כחסרי רגישות ואנוכיים…. לא נצטער אם הם יסבלו קצת, ומותר בהחלט להתענג, במידה מסוימת של שמחה לאיד כלפיהם, כשהם "נענשים"…

כמה טוב שמאיה ערד מתמידה, כותבת, ומעניקה לנו עוד ועוד ספרים מספקים ומשמחים…!

חרגול, 2025
208 עמ'
ערך: אלי הירש

מה עוד אפשר לבקש מקריאה של רומן? עלילה – יש! והיא הולכת ונעשית יותר ויותר מותחת. דמויות – יש! והן משכנעות, אמיתיות, משורטטות בקווים בוטחים, וקמות לתחייה: נוח, ניצול שואה שמסור לאשתו רוזה הדמנטית; קטי ובעלה, סולבייצ'יק, קבלן בניין מצליח – דמות שמתחילה שולית ואגבית והולכת וצוברת עומק ומשמעות; אבי עוז, פרופסור אמריטוס בטכניון ששקוע רובו ככולו במחקר, ו"לאף אחד ולשום דבר, למעט כוח עליון כמו מלחמה, אסור להפר את קדושת השעות האלה", ורעייתו שולה, מעצבת פנים.

וסמי וענאן, ושני ילדיהם, אמיר ודליה, הדיירים החדשים בבניין המשותף שסולבייצ'יק השכיר להם את דירתו, לפני שעבר ביחד עם קטי לדיור מוגן, לא הרחק משם.

השכנים החדשים הם ערבים. זוג משכיל, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהחליטו לעזוב את הכפר ולעבור לגור בחיפה, כדי להעניק לילדיהם הקטנים הזדמנות להיטיב ולהתערות בחברה הישראלית, כבר בגילם הצעיר. היוזמה למעבר היא של ענאן. היא מאמינה שגם אם הילדים ייתקלו בקשיים בסביבה החדשה, בבית הספר היהודי, בשכונה הזרה והלא מוכרת, הם רק יתחשלו מהחוויה. ואם יחוו גזענות, היא רואה בכך מעין חיסון מוחלש שיקבלו, כדי שבבגרותם כבר יהיו עמידים בפניה.  ברור לה לגמרי שהם חלק ממיעוט דחוי שנאלץ להיאבק על מקומו בחברה הישראלית, וככל שילדיה יקדימו להבין זאת, כך ייטב להם, לדעתה.

אז מה יהיה? האם באמת ייתקלו בגזענות יהודית בלתי נסבלת? האם הסבל של הילדים מצדיק את המאמץ? והרי מנתקים אותם מכל מה שהכירו עד כה – חבריהם בכפר, סבתא שלהם שגרה עד כה באותו בית, בקומה מתחתיהם, ושאליה יכלו ללכת כל יום כשהוריהם עדיין בעבודה – האם יצליחו להתגבר על הקשיים?

יופיו הרב של הרומן בכך שהוא משכיל להיכנס לתוך נפשה של כל אחת מהדמויות. גם אם מישהו מתנהג באופן שאנחנו מתעבים בעולם המציאותי, בין דפי הספר אנחנו מגלים הצדקות פנימיות עמוקות, חמלה והבנה, שמאפשרים לנו, רק במהלך הקריאה, לא בעולם האמיתי, לסלוח על עוולות בלתי נסבלות ועל מעשים שאינם מקובלים עלינו כלל ועיקר. (כמו שכשקוראים את המינגווי, מלחמת שוורים או דיג מקבלים נופך אחר לגמרי מאשר זה שבו אנחנו רואים אותם במציאות. זה כוחה של ספרות במיטבה). 

הכתיבה מדויקת ומפורטת מאוד, ולכן המצבים, בני האדם, הסיטואציות האנושיות, קמים לתחייה, אמיתיים וממשיים, מעוררים מחשבה ונוגעים עמוק בנשמה.

אי אפשר שלא לכאוב את כאביהן של הדמויות, גם כשאלה באים מכיוונים סותרים, וגורמים להן להתנגש זו בזו. אי אפשר שלא לחוש בחסד הרב שהספר מציע לנו, גם ואפילו כשמדובר ברגשות שאנחנו דוחים מעלינו בדרך כלל. פתאום אפשר להבין מה מעורר את שנאת השונה; ממה נובעים מקורותיו העמוקים של הפחד, ואיך בעצם אנשים יכולים להתגבר על הכיעור שמסתתר בנפשם, ולהיות טובים זה אל זה, כמעט בניגוד לטבעם או להיסטוריה האישית שלהם, שלימדה אותם רק להישמר, להתגונן, להיאבק.

הספר כתוב נפלא. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו הארות ותובנות. כמה נוגעת ללב, למשל, הזדקקותו של נוח, ניצול השואה, לתחושה של כבוד עצמי כפיצוי על מה שעבר עליו ועל רוזה, כשברחו שם, אז, וניצלו! הוא מתבונן בביתו שעל הכרמל, שם הצליח, חרף הנסיבות, לקנות דירה, "זה היה המקום המכובד שרכש לו בדין, לא עוד דירה בבית שיכון אפרורי, אלא נחלה בשכונה הוותיקה והשאננה על הכרמל. כאן ביתו, על הרכס, בין הבטוחים והשבעים, אלה שנולדו כאו, והוא שמר עליו מכל משמר". 

כאן המקום לספר עד כמה נוגעים ללב היחסים בין השכנים השונים, כמה מעניינת ההיסטוריה של הבניין שנפרשת לעינינו, ויש בה משהו מתמצית הישראליות: אנשים שכמעט כולם הגיעו "מאותה העיירה" בפולין, והוזמנו לרכוש דירה כדי שיוכלו להתחבר ולהרגיש בבית; הזוג היחיד שמוצאו מארצות ערב, והתערותו בין השכנים, בזכות הילדים שגדלו ביחד; השכנים שבמרוצת הזמן מתחלפים, חלקם מכרו את דירתם, אחרים מתו והורישו אותה (כמה נוגעת ללב דמותו של יניב שנאחז בריהוט הנושן שסבתו השאירה, לו ביחד עם הדירה, כי כך הוא ממשיך להרגיש קרוב אליה); ההזדקנות המוכרת, של האנשים ושל השכונה; תחושת הביחד הנוצרת מאליה, כי כולם הרי מכירים את כולם, וכולם איכשהו מעורבים זה בחייו של זה, כפי שקורה לא פעם בישראל בבתים מהסוג הזה. 

ומעל כל אלה מרחף מה שמסתמן כעיקר: השאלה הקריטית, הקשורה במהות חיינו כאן, בישראל – איך משתלבים יהודים וערבים? איך לומדים בני שני הלאומים לוותר על החשדנות ההדדית ועל הפחד? האם זה יכול להתאפשר? האם הרגש האנושי הבסיסי, הפשוט, והשקפות העולם ההומניות, יגברו על הכול? 

הספר שואל את השאלות החשובות האלה, ועושה זאת בדרך שמושכת מאוד את הלב. 

הוצאת התחנה, 2025
246 עמ'
עורכת: אורנה לנדאו

"תשוקה ולב וגעגוע", לוחשת לעצמה אסתר, רעייתו האהובה של ביני, גיבור הממואר מי שסוכתו נופלת (המתחזה לרומן). היא לוחשת אותן בפליאה, כאב, ערגה, באחד הקטעים מכמירי הלב הרבים מאוד בספר. "והרי המין הוא רק סעיף בחיי נישואין," אומר לעצמו ביני ברגע אחר, זמן מה לפני שהם נישאים, "ויש חגים ומשפחה ושבת עם נרות שבת וקידוש ביום וקידוש בלילה והבדלה עם נר ובשמים ויש חברים שיבואו וחברים אליהם נלך, הרי יהיו לנו ילדים ואם יהיו לנו ילדים אז יהיו גם הריונות ולידות ולמי בכלל יהיה זמן, ועד שיהיה זמן, אסתדר."

כך הוא מנסה להשתכנע שיצליח להתגבר על "הבעיה" הצפויה לו מיד אחרי החתונה. על "המכשול": הצורך לקיים חיי אישות עם אישה. הבעיה נוצרה בגלל מי שהוא ומעצם הוויתו. עובדת חיים שבחוגים שאליהם נולד, גדל וחי נהוג לטאטא אל מתחת לתודעה, להסתיר אותה במילים "מכובסות" שמנסות להסוות את האמת, כך שאיש לא יבין אותה. גם לא מי שחי אותה. הם אומרים שמי שזהותו המינית אינה מסתדרת בהתאם לציפיותיהם ודרישותיהם סובל מ"נטיות הפוכות", והוא חייב להתעלם מהן, כדי להתאים את עצמו לסביבתו. ביני, בפשטות, הומו. מעולם לא נמשך לנשים. כל כמה שהוא מנסה להשתנות – עוד כשהיה בכיתה י"ב הצליח למצוא בכוחות עצמו פסיכולוג שאמור היה "להמיר" אותו, לגרום לו להימשך לנשים – זה לא קורה. זה לא יכול לקרות.

אבל הוא כל כך רוצה! כל כך רוצה להיות "כמו כולם"! הוא כל כך עצוב. כל כך מודאג. לא רק אל הפסיכולוג הוא פונה בבקשת עזרה. גם לרב הישיבה שבה הוא לומד. הפסיכולוג מציע לו בשלב מסוים להסתגר בחדר בסמוך לקליניקה, ו… לאונן מול המסך של המחשב, שבו יבחר לעצמו אישה עירומה ו"מושכת"… הרב מבטיח לו שאין לו מה לחשוש. הכול יסתדר. כל החתנים פוחדים. ואצל כולם הכול בא על מקומו בשלום.

אפילו לאסתר, האישה שהוא נושא, הוא מספר מראש. בניגוד לאישה אחרת, בת זוג קודמת שלו, שמיד נרתעת ומבינה עד כמה אין לקשר זוגי כזה סיכוי, אסתר התמימה מאמינה לו ולרב שמבטיח להם שהכול יהיה בסדר.

כי הם מתאימים כל כך. כי היא אוהבת אותו בכל ליבה. כי הוא אדם נפלא ומקסים. כי הם החברים הכי טובים. שיש להם שפה משותפת. והבנה עמוקה. "היא גורמת לי להיות יותר טוב, כאילו להיות הטוב שבי," הוא מתאר את משמעותו של הקשר שלהם, מבחינתו.

אבל.

כן, אבל.

אתה בכלל מסוגל להבין עד כמה אסתר סובלת? הוא מנסה להסביר לאביו, אחרי שהוא ואסתר מחליטים להתגרש והוריו מתקשים לקבל את זה ומנסים לשכנע אותו לנסות עוד קצת, להתגבר… 

איך מרגישה אישה שיודעת שהיא לא נחשקת? שהיא "משימה" קשה שעליו למלא, בלי רצון? הוא שואל את אביו. ואת עצמו.

היית רוצה להתחתן עם החבר הכי טוב שלך? הוא שואל. לקיים אתו חיי אישיות? כי, הוא מנסה להסביר, אסתר היא מבחינתי חברה טובה. הכי טובה. אבל לא מעבר לכך.

מי שסוכתו נופלת מצליח לתאר בעדינות אין קץ את ההבדל בין אהבה לתשוקה. בין קשר זוגי לחברות. כשביני מתאר איך נמשך אל גברים, אל המדריך שלו בישיבה, אל חייל ששירת אתו, הוא לא נוקב באף שם של אף איבר. הערגה שהוא מתאר, החמדה, הצורך העז, העמוק, שאי אפשר להתכחש לו, אינם זקוקים לתיאורים מפורשים, לציון של חלקי גוף. לאחרונה קראתי ביקורת שכתב מישהו על הספר, ובה התלונן על היעדר תיאורים כאלה. והרי זה עצם כוחו של הספר. זאת מהות יופיו המופלא! הוא מגלה כל כך הרבה, ובה בעת – מכסה את מה שאין צורך לציין. ומצליח ליצור את העוצמות הרגשיות, שבזכותן הכול, מפחי הנפש, הכאב, האכזבה העצמית, כל כך עזים וסוחפים ומכמירי לב.

הספר עתיר בקטעים שעוצרים את הנשימה ביופיים. 

למשל – תחושתם, לאחר שהחליטו שאין ברירה, הם צריכים להיפרד: "מהרגע ההוא, נפער לנו בור בתוך הבית. בור בין הימים הרגילים לימים המשוגעים, בור בינינו ובין הילדים שהמשיכו לישון בתוך החדר, בור בין אנחנו של עכשיו ובין אנחנו של שש השנים שעברו עלינו יחד עד אז, בור בין הזוג היפה שהיינו לזוג הבוכה שישב על הספה. בור, בור גדול ונורא, ביני ובין אסתר, אסתר שלי".

או, בימים שקדמו להתפכחות: "מלא טיילנו. אני ואסתר והירוק. אני ואסתר והשמיים הכחולים. אני ואסתר והפרחים הצהובים, האדומים, הוורודים. אני ואסתר וטפטופי הגשם האחרונים שהרטיבו אותנו לגמרי".

או התיאור של האובדן, אחרי שהוא יודע שזהו, נגמר, והוא מרגיש כמו משה על הר נבו שרואה את הארץ, "כמה יפה היא, מחרמון ועד אילת, תראה איך יש לה הרים ושפלה וים ירוק ותראה איך השקדיות פורחות בה בחודש שבט בואכה אדר ואיך ההדרים מריחים בה במתיקות תראה איך החצבים מתייצבים מדי אלול לקראת החגים, עומדים בלבן בצדי הדרכים והים, תראה איך הים מבקש את אורך כל קו החוף הזהוב ותראה את כל זה, את כל זה תראה ולא תיכנס" – כל כך יפה ההשוואה בין האהבה לארץ, לנופיה, לבין הידיעה ש"ארץ הנישואים" שהוא כל כך משתוקק אליה בעצם סגורה בפניו, כי אישה, רעיה, "כמו כולם", לא נועדה לו. לא באמת. לא באופן שבו הוא חש שהוא חי את החיים הנכונים של עצמו ושלה. והפרידה מהפנטזיה, ההתפכחות, ההבנה של הכאב העצום שהוא מסב בעצם הווייתו לכל כך הרבה אנשים – קרובים ורחוקים – עצובה עד בלי די. 

בריאיון שערך קובי מידן עם צבי בן מאיר הוא סיפר על "ההמשך", על מה שקרה בחייו אחר כך, אחרי שהוא ואסתר התגרשו, ושמחתי לדעת שהוא מצא את דרכו, שבניגוד לתחושה שהוא מתאר בספר, שצפויים לו, כך האמין, חיים של בדידות וצער, הוא חי בזוגיות טובה, ושומר על הקשר הידידותי, החם והקרוב עם גרושתו ועם ילדיו. 

מי שסוכתו נופלת זכה בפרס ברנר לספר ביכורים, והוא מועמד לפרס ספיר לספרי ביכורים. לא קראתי את שני המועמדים האחרים, מתחריו, אבל אני מקווה בכל ליבי שייבחר. הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי לאחרונה! 

הוצאת הפועלים, הקיבוץ המאוחד, 2024
238 עמ'
עורך: יואב רוזן