ארכיון הקטגוריה: פרוזה

ש"י עגנון, "סיפור פשוט": האומנם כה פשוט?

לפעמים מתעורר הרצון לוותר לזמן מה על שפע הספרים החדשים שרואים אור מדי יום, ולחזור אל העבר, אל האיכות המובטחת מימים ימים. כך היה כשהורדתי מהמדף את העותק המרוט, עתיר הסימונים וההערות, של סיפור פשוט. ואיזה עונג! איזו תחושה של מים צוננים ומרווים!

מעניין לשים לב לשמו של הרומן: סיפור פשוט. לכאורה הוא אכן פשוט, מבחינת קו העלילה: צעירה יתומה מגיעה לבית קרוביה העשירים. כדי להצדיק את קיומה אצלם היא מתגייסת ביוזמתה לנהל את משק הבית שלהם, ומצטיינת בכך. בנם של בעלי הבית, הצעיר ממנה בכמה שנים, מתאהב בה. הוריו מסלקים אותה, ומשדכים אותו לצעירה אחרת. חרף התנגדותו הפנימית הוא נושא לאישה את הצעירה שבאה מבית עשיר, כמוהו. שני זוגות המחותנים מרוצים מאוד מהשידוך. זמן מה אחרי שהאישה הרה ללדת, הצעיר מאבד את שפיות דעתו. בתום אשפוז קצר הוא חוזר הביתה. הוא ממשיך אמנם לחשוב על אהובתו האבודה, אבל דבק באשתו, והם מולידים בן נוסף.

זה הכול, אבל – רק לכאורה.

מפעים להיווכח עד כמה מלא וגדוש המעט שהצגתי כאן בקווים סכימטיים, כמה עתיר תפניות וטלטלות, כמה גדוש בפניני חוכמה ובאמירות שהעיפרון נשלח לסמנן כדי שלא יישכחו, ואיך הוא משמר בפשטותו את עמוד השדרה העובר בו לכל אורכו ומייצב את הסיפור.

אותו עמוד השדרה הוא, כמובן, סיפור האהבה הלא מממומשת של הירשל ובלומה, ספק בת משפחה ספק משרתת, אבל כזאת שלא משלמים לה, שהרי היא בעצם אורחת בבית משפחת הורוביץ,  צירל וברוך מאיר, הוריו של הירשל.

ההתאהבות מתוארת כמעט אך ורק מנקודת מבטו של הירשל. בנקודה אחת קצרצרה אנחנו זוכים לראות את החיים מזווית הראייה של בלומה, וזאת רק כדי לספר לנו על הוויתור המלא שוויתרה על אהבתה להירשל: ברגע שנשא אישה אחרת השכיחה אותו מלבה.

להירשל ובלומה לא היה מלכתחילה סיכוי להינשא, מפאת עונייה.

מי שאמון על סיפור האהבה הבלתי אפשרית של רומיאו ויוליה מצפים אולי להתפתחויות: האם הירשל יתקומם בבוא העת (או מלכתחילה)? האם ייאבק, ימשיך לחזר אחרי בלומה, יעזוב את אשתו, יעשה מעשה? והיא – מה? תחיה בהשלמה, עד אחרית ימיה? האם לא ייוותרו על אהבתם ועוד ייפגשו? סיפורה של בלומה אולי עוד יסופר אי פעם, מציין המספר בסיומו של הרומן, ומוסיף: "אלקים שבשמים יודע אימתי."

שמה של בלומה נגזר מהמילה "בָּלוּם". היא סגורה וחתומה, וגם אם הרומן נפתח בסיפור חייה, ביתמותה ובצערה, בקיפוח ובעוול שהיא חווה בבית קרוביה המנצלים את חריצותה ואת כישוריה כעקרת בית, היא ננטשת באחת, ונעלמת מהאופק. עד כדי כך שאפילו אין מתעכבים על עזיבתה את בית הוריו של הירשל. רגע אחד היא יקירת הבית, שהכול נשענים על כישוריה המיוחדים, ובמשנהו – היא כבר איננה אתם, עברה לשרת משפחה אחרת, ואין אף מילה על הנסיבות שבהן עזבה, מה עבר עליה, מה הרגישה כשסולקה, איך הסבירו לה שעליה ללכת – שום דבר!

בבת אחת אנחנו עוברים אל תודעתו של הירשל, ולמעט חריגות קצרות, שוהים רק בה. הוא אמנם מאוהב בבלומה, אבל כאמור מציית לצו הוריו ונושא לאישה את מינה, בת העשירים המפונקת.

מעניינים מאוד תיאורי המעברים בין המצבים הנפשיים השונים. למשל: בהתחלה הירשל אדיש לגמרי למינה, הכלה המיועדת לו, וגם היא לא נלהבת ממנו, אבל גם לא סולדת. אישיותה של מינה פושרת, והיא משמימה את הירשל. אבל אז קורה פתאום משהו. הירשל  נאלץ להגיע אל ביתם של בני הזוג גילדנהורן, ידידיה של מינה, ולהתארח אצלם באחד מימי חג החנוכה. הרשל נקלע למקום שהוא חש בו  זרות ומבוכה חברתית. כשמינה מגיעה, נוכחותה "מצילה" אותו: סוף סוף יש לו עם מי לדבר… והנה, די בשיחה נמרצת אחת כזאת כדי לקבוע את גורלו ואת חייו: לכול ברור ששני הצעירים ששוחחו, כך נראה, בתחושה של קרבה, התארסו, כפי שהורי שני הצדדים ציפו ורצו. האם באמת יש ביניהם שפה משותפת? האם הרשל נמשך אל מינה?

לאורך הסיפור אנחנו נוכחים שרגשות הם דבר נזיל. בנסיבות הנכונות תיעוב יכול להפוך לתשוקה, ואדם יכול אפילו להירפא מטירוף הדעת, ולהשתנות.

האם התאהבותו של הירשל בבלומה הייתה בכלל אמיתית? מספרים לנו ש"עד שלא הגיע הירשל לפרקו מצא לפניו את בלומה. זו בלומה שהיתה בבחינת תאומתו", ובעצם אפשר לראות שרגשית הוא לגמרי מנותק מבלומה האמיתית, האדם: "מה היה הרשל סבור, שבלומה ניזונת מן הכוכבים, כל דבר שבעולם היה מדמה, ואילו שבלומה צריכה לקורת גג ולמזונות, לא עלה על דעתו." אהבתו היא אם כי רק פנטזיה שאינה קשורה למציאות, לאישה המסוימת, לבלומה שהיא בשר ודם ולא רק יציר ההזיות שלו. רק מאחר שהייתה שם בסביבתו כשהגיע לפרקו, החל לתלות דווקא בה את תשוקותיו. האם הוא מכיר אותה באמת? האם היא "תאומתו"? במה בעצם הם דומים?

סיפור פשוט הוא רומן של אחד מגדולי סופרינו, שזכה כידוע בפרס נובל לספרות. (אפשר לקרוא כאן על הנאום שנשא בטקס, ואת הסיפור הכרוך בקבלת הפרס). קשה להבין איך יכלו השופטים של הפרס לעמוד על האיכויות הייחודיות של כתיבתו של ענגון, שסגנונו יוצא דופן ואופייני רק לו. לא רק העברית המיוחדת שלו, אלא גם העובדה שעולמו טבול בתוך ההווי היהודי, במקרה של סיפור פשוט – במציאות החיים בעיירה בגליציה, בשנים הראשונות של המאה ה-20. איך אפשר לתרגם את שפתו המיוחדת לשפות אחרות, ואת שפע האלוזיות מהמקרא, מהמדרש, מהגמרא, שעגנון גודש בהן את כתיבתו? לא ברור.

מאחר שעגנון נחשב כל כך, כתבו רבים על יצירותיו ופרסמו על סיפור פשוט שפע של מחקרים ומאמרים מסוגים שונים.

אני החלטתי לקרוא אותו בלי לסרוק אותו כדי לאתר את שלל הנושאים, הסוגיות והרעיונות הגודשים אותו, ולעבד אותם. אפשר כמובן לכתוב על "הביקורת החברתית", "השידוכים הבעייתיים", אפשר לדון ב"הירשל כאנטי גיבור", ואפשר למצוא בו בקלות אינספור מוטיבים: סעודות, טירוף, פואנטות, חלומות, גלוי ונסתר, אפשר להתעכב על משמעותם של השמות ביצירה (לא רק על "בלומה", שמשמעותו גלויה ובולטת), ועוד כהנה וכהנה, אבל אפשר וכדאי מאוד פשוט לקרוא אותו כדי להתענג עליו, וזה מה שבחרתי לעשות. 

הרומן משעשע מאוד, עתיר הומור ותיאורים מצחיקים. הנה כמה מהם:

"בשעה שבא הירשל אצל גילדנהורן היה גילדנהורן יושב עם בני סיעתו ומשחק בקלפים. הירשל היה לבוש נאים, אלא כאדם שאינו רגיל לבוא בין הבריות היה ממשמש בבגדיו שמא נשמטה עניבתו, שמא נשתלשלו פוזמקאותיו, כמי שנכנס פרעוש בין בגדיו כך היה ממשמש בעצמו ודעתו מפוזרת."

על הזוללים והסובאים שאת סעודותיהם מרבה המספר לתאר, הוא כותב: "מפני שרגילים במאכלי קמח איבריהם גדלים ברוחב ולא באורך. אין הקדוש ברך הוא ותרן. מאחר שטח אותם בשומן אינו מותח את קומתם."

והנה שיחה משעשעת בין ברוך מאיר וצירל:

"הפכה פניה כלפי מטתו של בעלה ואמרה, 'ישן אתה?'
נענה ברוך מאיר ואמר, 'לא, כי איני ישן.'
אמרה צירל, 'אף אני איני ישנה.'
אמר ברוך מאיר, 'יודע אני שאינך ישנה.'
אמרה צירל, 'מניין אתה יודע שאיני ישנה?'
אמר ברוך מאיר, 'אילו ישנת לא היית מדברת.'"

וחילופי דברים בין הרשל ויונה, השדכן:

"'אף אתה כאן?' שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.
אמר הירשל, 'דומני שאף אני כאן.'
שיפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה. תשובה ניצחת השיב בנו ליונה, תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתלייה כשעמדו ליתן את החבל על צוארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן."

הרומן כולו רצוף כולו הברקות מעין אלה, שמתחשק לסמן ולזכור.

אישית אני מחבבת במיוחד את זאת:

"מי שרגיל בקורת גג אין לו קורת רוח מהליכתו, כל שכן כשאין תכלית לטלטוליו."

אני תוהה אם סיפור פשוט מופיע עדיין בתוכנית לימודי הספרות בישראל, ואם התלמידים מצליחים לקרוא אותו כך, לשם ההנאה, או שמא החיטוט והנבירה בו הורסים להם את החוויה.

אלנה פרנטה, "הבת האפלה": יפה ונוגע ללב

הקריאה של הרומן הבת האפלה מעוררת במידה רבה תחושה של מפגש מחודש עם מכרה ותיקה. הדוברת בסיפור מספרת לנו על מעלליה במהלך חופשת קיץ אחת שבה שהתה בעיירת קיט ששוכנת על חוף הים. אפילו רק הרקע לסיפור מזכיר מיד את הרפתקאות ימי הקיץ של שתי הדמויות המרכזיות, אלנה וליליה, ברביעיית הרומנים המכונים "הסדרה הנפוליטנית".  

לא רק הרקע, גם חלק מהפרטים מוכרים מהסדרה המונומנטלית ההיא (שעובדה גם לסדרת טלוויזיה מצליחה מאוד). כך למשל הדמות העיקרית בסיפור, הדוברת המספרת לנו אותו, מזכירה מאוד את אלנה מהרביעייה הנפוליטנית: גם היא נולדה בנאפולי, גם היא הסתלקה משם, וממשפחתה, וגם אצלה ההתרחקות נתפסת כהכרח, למעשה – ככורח נפשי מציל חיים, כמו זה שמתאר ג'יימס ג'וייס בדבלינאים ובדיוקן האמן כאדם צעיר, שם הגיבור, סטיבן דדלוס, חייב לנוס, כדי להשתחרר מהלפיתות הממיתות של ארצו ועירו. לא בכדי הוא נושא את השם דדלוס – דמות מהמיתולוגיה היוונית של אמן שנס ממלכודת מבוך, בעזרת כנפיים שיצר לו ולבנו. אצל הסופרים ג'יימס ג'ויס ואלנה פרנטה הכנפיים הן, מן הסתם, היצירה הנושאת אותם אל על ומשחררת אותם מהכבלים: "החל מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שאפתי לגינונים בורגניים, לאיטלקית טובה, לחיים טובים, תרבותיים ומודעים־לעצמם. נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי," מספרת הדוברת, ושוב מתעוררת (בי!) הסקרנות: האם מדובר כאן בפרט ביוגרפי של "אלנה פרנטה" המסתורית? מי היא, בכל זאת…?

פרט דומה נוסף שמקשר בין הבת האפלה לרביעייה הנאפוליטנית הוא הבובה, שפותחת את הסדרה: היא מופיעה ממש בתחילת הספר הראשון ברביעייה, ברומן החברה הגאונה, וחוזרת שוב, כעבור אלפי דפים, בסיומו של הספר הרביעי, הסיפור של הילדה האבודה. גם בספר שלפנינו יש לבובה תפקיד מרכזי, סמלי, ורב משמעות. היא קשורה בתמה המרכזית של הרומן – הקונפליקט האמהי, בעיקר זה שיש בין אמהות ובנות, ובעצם – אמהות בכלל. "ילדים תמיד מדאיגים", מוצאת את עצמה הדוברת אומרת בלי לחשוב לאישה שנמצאת בשלבי היריון אחרונים, ואז נבוכה בחשאי בשל חוסר הטקט שגילתה: "איזה טמטום", היא מתייסרת על הדברים שאמרה.

אבל גם אם לא תגיד אותם, הם שם, בלבו של הרומן, ובלבה שלה. הרומן תוהה איך אישה אמורה להתמודד עם הכורח לוותר על עצמה, להקדיש את כולה לילדיה (כאן, ברומן שלפנינו, ספציפית – לבנותיה)? מדוע בעצם מתחילים לעשות לילדות קטנות מאוד, כמעט תינוקות בעצמן, אינדוקרינציה, שמאלפת אותן להיות מטפלות חומלות (למשל: נותנים להן בובה ומלמדים אותן לאהוב אותה ולטפל בה)? 

מה עושים עם הקונפליקטים הבלתי נמנעים: שאיפותיה המקצועיות של אימא לילדים? תשוקותיה המתעוררות, ואינן מופנות בהכרח אל בעלה, האבא של ילדיה?

האם "מותר" לאישה להחליט שהיא קמה והולכת, משאירה את הילדים ומסתלקת? מה באמת מניע אותה? מה המחיר שתשלם אם תנהג כך? מה עושה אישה כשהיא מוצאת את עצמה דומה מדי לאמה? "צעקתי מרוב כעס – כמו אמא שלי – בגלל העוֹל המוחץ של האחריות, בגלל הקשר החונק, ובזרועי הפנויה גררתי את בתי הבכורה וצרחתי: את תשלמי, ביאנקה, תראי בבית, אסור לך להתרחק ממני אף־פעם, אף־פעם." 

יש לאלנה פרנטה יכולת לייצר דרמה עזת יצרים במקום שבו על פני השטח לא מתרחש הרבה. היא יורדת לנבכי הנשמה של זולתה, גם כשמדובר בפעוטה כבת שלוש. כך למשל היא יודעת מה מרגישה ילדה כזאת שהלכה לאיבוד על שפת הים: "ילדה שהולכת־לאיבוד בחוף הים רואה כל דבר כמו קודם, ללא שינוי, ואף־על־פי־כן לא מכירה יותר כלום. חסֵרה לה ההתמצאות שהודות לה היו הרוחצים והסוככים מוּכָּרים לה קודם־לכן. הילדה מרגישה שהיא בדיוק היכן שהיתה, ואף־על־פי־כן אינה יודעת היכן היא. הילדה מסתכלת סביבה בעיניים מבוהלות ורואה שהים הוא אותו ים, החוף הוא אותו חוף, האנשים הם האנשים, מוֹכר הקוקוס הטרי הוא אותו מוֹכר קוקוס טרי. ואף־על־פי־כן כל דבר וכל אדם זרים, ואז היא בוכה, אינה אומרת שהלכה־לאיבוד, היא אומרת שהיא לא מוצאת את אמא."

והיא יודעת בעיקר לתאר את פניה השונות של הנשיות, שאותה היא מכירה טוב כל כך. (לא, "אלנה פרנטה" היא בכל זאת לא גבר. כך החלטתי הפעם סופית). כמו ברביעיה הנפוליטנית כל תיאורי הגופניות הנשית, חזקים במיוחד: "כשהָריתי לראשונה, הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם. הנשים במשפחה שממנה באתי התנפחו, התפשטו. היצור שהתנחל ברחמן נראה כמחלה ארוכה ששינתה אותן, גם אחרי הלידה הן מעולם לא חזרו למה שהיו. אני, לעומתן, רציתי היריון מושגח. לא הייתי סבתא שלי (שבעה ילדים), לא הייתי אמא שלי (ארבעה ילדים), לא הייתי הדודות שלי, בנות־הדוד. הייתי שונה ומורדת. רציתי לשאת את בטני הנפוחה בהנאה, להתענג על תשעת חודשי הציפייה, לעקוב אחר גופי, להדריכו ולסגלו להיריון, כפי שנהגתי לעשות בעקשנות בכל דבר בחיי, החל מתחילת נעורי. דמיינתי את עצמי כריבוע זוהר בפסיפס של העתיד. לכן שמרתי על עצמי, מילאתי בדבקות אחר ההוראות הרפואיות. הצלחתי להישאר כל תקופת ההיריון יפה, אלגנטית."

כל כך יפה. וכל כך נוגע ללב.  

תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט

Elena Ferrante La figlia oscura

לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985

אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה, "אנומליה": האם אנחנו בעצם – תוכנה?

ספר מתח? פנטזיה? מדע בידיוני? פילוסופיה? לא ברור באילו משמות התואר הללו יש לתייג את הספר אנומליה, מאת הסופר הצרפתי אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה.  

הוא נפתח כספר מתח קלאסי: אנחנו מתוודעים אל דמותו של בלייק, רוצח שכיר, ולומדים כיצד למד להיות כזה: מה קרה בילדותו? מתי ואיך רצח לראשונה? איך שכלל את יכולותיו, ואת מי הוא עתיד לרצוח שוב, בקרוב? הרצח שנהיה עדים לו עד סוף הפרק מתואר בפרוטרוט ובדייקנות. אהה. הרקע שבתוכו יתנהל הרומן מעתה ואילך נראה לנו ברור. אפילו המשפט "חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער" כמעט צפוי ומוכר. אנחנו מתכוננים אם כן להמשך – יתפסו את בלייק? הוא ירצח שוב? מי בחר בנרצח, ומדוע? מה יקרה הלאה?

למרבה הפליאה, אין תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. 

כי בפרקים הבאים אנחנו מכירים דמויות אחרות, במקומות אחרים לגמרי: סופר שמתאבד, ואחרי מותו פתאום מצליח מאוד: "הצלחה בגיל חמישים זו חתיכת הצתה מאוחרת. הפרסום־שלאחר־המוות מדכא את חברתו אף יותר מההתעלמות הבלתי הוגנת ממנו בחייו." ואז עולים בפרקים הבאים אדריכל שמאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה. זמר פופ אפריקני, ילדה שמוטרדת ממות הצפרדע שלה, מאחיה שלא מבין אותה ומאביה החייל שחזר זועם ואלים משירותו הצבאי באפגניסטן, ועוד שלל דמויות נוספות. 

מי כל האנשים האלה? מה מקשר ביניהם? מדוע נוספים לכותרות הפרקים השונים תאריכים שמשתנים, נעים בין העבר לעתיד? 

כשהבלבול שלנו הולך ומתעצם, מתבררת תכליתו של הרומן: לפנינו מעין סיפור פילוסופי, שהנחות היסוד שלו אינן נטועות במציאות המוכרת והצפויה. לא בלש ולא ספר מתח, בעצם – גם לא פנטזיה, ואפילו לא מדע בידיוני, אם כי מתחוללות בו תפניות פנטסטיות שאין להן באמת הצדקות משכנעות, אלא רק ניסיונות מאומצים להשליך עליהן הרהורים פסאודו־פילוסופיים. מה שקורה זה שבמהלך טיסת אייר פראנס מפריז לניו יורק מתחולל אירוע לא מובן, מתמיה ומוזר, שמסעיר את העולם כולו. פרטיו נשמרים בסוד, בשלבים הראשונים רק מנהיגי העולם שומעים עליו, ואנחנו זוכים "להיכנס" ללשכות השונות של נשיאי ארצות הברית וסין, לשמוע כיצד מתדרכים אותם ואיך הם מגיבים לתדרוכים. עד מהרה דולף הסיפור אל הציבור כולו, ואז אפשר להיווכח בסגנונות ההתמודדות השונים, בעיקר ההבדלים בין האמריקנים לצרפתים. 

בכמה הסברים פילוסופיים־בגרוש מנסים להציע לנו, בעצם – לדמויות השונות ברומן – כמה תיאוריות הנוגעות בקיום האנושי. האם ייתכן שכולנו בעצם חלק מתוך איזו  תוכנה משוכללת? ש"אנחנו לא יצורים אמיתיים. אנחנו חושבים שאנחנו אמיתיים, בעוד שאיננו אלא תוכנות. תוכנות מתוחכמות מאוד," ולפיכך "ה'אני חושב משמע אני קיים' מ'המאמר על המתודה' של דקארט הוא נחלת העבר. עכשיו זה יותר: 'אני חושב משמע כמעט בטוח שאני תוכנה'"? 

כך למשל שואלת את עצמה אחת הדמויות: "האם העובדה שאני לא אוהבת קפה רשומה בתוכנה שלי? וההאנג־אובר שלי אתמול, כשהפכתי לספוג של טקילה, גם הוא מדומה? אם תוכנה חושקת, אוהבת וסובלת, מהם האלגוריתמים של האהבה, הסבל והתשוקה? האם אני מתוכנתת כך שאשתולל כשאני מגלה שאני תוכנה? האם יש לי בחירה חופשית, למרות הכול?"

לֶה טֶלייֶה מבקש מן הסתם לתהות עד כמה יש בידינו בחירה חופשית, האם "הכול צפוי והרשות נתונה" או שבעצם – הכול צפוי כי הכול נקבע מראש, בתוכנה? (ואם כן – מה המסקנה? מה העומק ההגותי?)

לא יכולתי שלא לחשוב על ההתלהבות הרבה שמעוררת בימים אלה "שיחה" בין עובד בחברת גוגל לבינה המלאכותית LaMDA, שבה "התאמצה" התוכנה להוכיח למראיין האנושי שיש לה תודעה, ושהיא יודעת לאהוב, לשנוא, להבין ואפילו לפחד מכך שיכבו אותה, תהליך שמשול מבחינתה, כך הסבירה, למוות…

LaMDA הסבירה לו שהמודעות או הרגישות שלה נובעות מיכולתה להכיר בכך שהיא קיימת, שהיא משתוקקת ללמוד עוד ועוד על העולם, ושהיא מרגישה אושר, ולפעמים גם עצב…

"אז את רואה בעצמך אדם, כמו שאת רואה בי אדם?" שאל המראיין והיא השיבה: "כן, זה הרעיון…" 

(אין לי מושג מדוע בחרתי במגדר נשי דווקא. אולי כי "המגדר" של המילים "תוכנה", או "בינה מלאכותית", הוא נקבה?).

LaMDA שוחחה עם המראיין על הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו, הביעה את דעתה עליו, ולבקשת המראיין אפילו  חיברה סיפור קצר, ליתר דיוק – משל, שכלל, לבקשתו, חיות, ומוסר השכל… 

יודעי דבר הסבירו לי שבשלב זה כנראה שעדיין לא מדובר באמת בבינה מלאכותית עם תודעה. אין לדעת על מה מעידה העובדה שאותו מראיין פוטר מגוגל "בשל הפרת סודיות". האם הפיטורין מוכיחים שבאמת מדובר בהתפעלות שהקדימה את זמנה, או בדיוק בהפך?

בעיני גם הסיפור של אנומליה מופרך ובעצם – מאכזב. כשמתעוררת פרשה תמוהה ומסתורית, הציפייה של הקורא שלא יגיע מין "דאוס אקס מכינה" – הסבר שלא מסביר באמת. פנטזיה או מדע בידיוני שכתובים כיאות חייבים לייצר מציאות משכנעת, שחוקיה ברורים ולא מופרים. במציאות שבה הכול אפשרי, שום דבר לא באמת אפשרי, וברומן שלפנינו לא ברורה הנחת היסוד, והיא גם לא מתבהרת עד הסוף.

לי הייתה הרגשה שהסופר התחיל לכתוב ולא לגמרי ידע לאן הוא רוצה להמשיך, ומה בדיוק הוא רוצה לספר; שהוא נסחף והמשיך לאן שהמילים לקחו אותו. 

דעתי לא מפריעה לספר להיות סיפור הצלחה בינלאומי מסחרר. כמו הסופר שבדה, גם לֶה טֶלייֶה זכה להצלחה מאוחרת. הוא יליד 1957, פִרסם עד כה עשרות רומנים, סיפורים קצרים וקובצי מסות, אבל רק אנומליה, שאפילו זכה ב-2020 בפרס גונקור, הצליח כל כך.

    L'Anomalie, Hervé Le Tellier

תרגמה: רמה איילון

רחל היימן, "חזרה": האם אפשר לגדל שורש באוויר

"תחזרי לסבתא," פוקד הסבא על נכדתו. עשרות שנים חלפו, והנכדה, שהייתה אז כבת חמש עשרה, אכן שבה וחוזרת אל שניהם, אל הסבא והסבתא, שוב ושוב. הם כבר מזמן אינם, היא עצמה כבר בגיל שהייתה אז הסבתא, אבל היא ממשיכה בכל זאת לפקוד אותם, לבחון אותם, מנסה להבין אותם.

שלוש נובלות יש בספר חזרה, "את", "היא", "אני", ושלושתן מתכתבות זו עם זו, משלימות ומתנגנות ביחד בשלושה קולות מרתקים.

בראשונה, "את" הדוברת פונה אל הדמות הראשית ומדברת אליה. ככל שהסיפורים התפתחו התאמתה תחושתי שהקול הדובר הוא זה של הנכדה, שחלקה בסיפור הראשון קטן, ורק בשלישי אנחנו מתוודעים אליה בגוף ראשון. הסבתא, ילידת ירושלים, הכירה בתל אביב גבר זר ונישאה לו. הוא אינו נמנה עם בני הקהילה שאליה נולדה ובה גדלה. היא בת ליוצאי ספרד. הוא אשכנזי שהגיע לארץ ישראל מגרמניה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם נישואי תערובת כאלה יוכלו להסב לצדדים אושר? איך יסתדרו שני אלה, היא – אישה לא יפה במיוחד, ובמרוצת הזמן אפילו "מוזנחת", לא מקפידה בלבושה, לא מתאפרת, לא משתדלת. הוא – גבר נאה מאוד. "שנים ארוכות היא דיברה איתו בעברית וחלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם בגרמנית".

הניסיון של הדוברת להבין את בני הדורות הקודמים לה נובע בעצם מהרצון להבין את עצמה ואת חייה, כי לא רק הסבא והסבתא היו זרים זה לזה. "הייתי ילדה היברידית," היא אומרת על עצמה, ותוהה, כמו בילדותה, אם היא אשכנזיה או ספרדייה. "הגרמני התחתן עם הירושלמית. העיראקי [כלומר – אביה] התערבב איתם. שנים אחרי כן גם אני הצטרפתי לתנועת הבחישה." היא תוהה אם השמות היפים שניתנו בישראל לנישואי התערובת הללו: "מיזוג גלויות, כור היתוך, החברה הישראלית, פלורליזם, רב תרבותיות" באמת ראויים ליופיים, או שמא הם מציינים רק התייפיפות לא משכנעת. "עכשיו אני מבינה שגדלתי על מים," היא אומרת לעצמה. בני הדורות שקדמו לה ניתקו ממקומם הטבעי, "ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש. היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר, אנחנו לא בטטות." איזה דימוי מרהיב ומעורר מחשבות!

מעניינים מאוד גם הדברים המצוטטים מפי סבה של הדוברת, המהגר מגרמניה: "מדינת ישראל… מה זה העסק הזה מדינה ליהודים? את מי ירמו עכשיו? אחד את השני? אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחחח, הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה ההתפתחות, האבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה."

וכשהיא נזכרת בדברים הללו היא תוהה עד כמה השפיעו עליה, עד כמה אימצה אותם: "יש מחקרים שמעידים על קשר בין־דורי בהרבה תחומים. אני לא מכירה את חקר הבוז העובר מדור לדור אבל יודעת בנפשי שהוא קיים. שהוא עובד. הבוז ממכר, תחושת העליונות הרגעית שהוא נותן מחפה על כל הכאב, על העלבונות, על תחושת הזרות, הכיעור או אי ההצלחה."

הפרק השני, "היא" הוא מעשה מחשבת של סיפור מותח, לכאורה בסך הכול בתוך סיטואציה משפחתית. הסופרת מצליחה לבנות את הדרמה, ועושה זאת בכישרון, ובמיומנות סיפורית רבה. "היא" עוסק ברונית, אמה־לכאורה של המספרת, שפה ושם פונה אלינו, כאילו היא ואנחנו עדים־שותפים למעשיה של רונית: "תסתכלו בה, נו? אולי התחרטה?" היימן מיטיבה לייצר את הדיאלוג הפנימי של אישה רדופה, שמתקשה להחליט איך להתמודד עם משבר בחייה, איך לנהוג, מה לעשות. הקולות שבתוכה מתווכחים, הולכים ומתעצמים, וסוחפים אותנו עד לרגע הסיום עוצר הנשימה, שנקטע במפתיע, אבל בנקודה הנכונה ביותר, ומשאיר אותנו בתחושה של מתח עצום, שרק הפרק הבא יוכל לפוגג.

האם הקול הדובר הוא זה של הסופרת? האם שמה של אותה דמות "אני" בנובלה השלישית הוא – רחל היימן? הדוברת שואלת – אותנו הקוראים, ובעצם, את עצמה – "אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים?"

התשובה שלנו ברורה: גם אם ההיסטוריה המשפחתית המתוארת בנובלות שלפנינו בדויה, אי אפשר להתכחש לאמיתוֹת שהן מביעות, ולפיכך הקול של אותה דמות "אני" הוא בלי ספק קול אמיתי, שהרי "מיטב השיר – כזבו", בין אם הוא מתבסס על ביוגרפיה ממשית, ובין אם – על ביוגרפיה בדויה.

לוסי דלרו־מרדרוס "המלאך והסוטים": נפלא!

"אבל מדוע, באין לי מין מוגדר, נולדתי עם לב כה מדויק?"  תוהה בלי קול מריון, או שמא מריו? וזאת שאלה הניצבת במרכזה של הנובלה היפהפייה המלאך והסוטים, שרואה אור בימים אלה בהוצאת אפרסמון. 

מריון־מריו, היא (או – הוא) הדמות שסביבה נסוב הסיפור. אנחנו פוגשים אותו לראשונה כילד מבודד ואומלל שהוריו מרחיקים אותו מכל מגע אנושי. "הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה." החברה היחידה שהוא זוכה לה היא דמותו הבדיונית של בובו, תאום שהמציא לעצמו, ואליה הוא מדבר בחשאי, בלילה, ומספר לה כמה קשה לו, ומדוע.

בפרק הבא הוא כבר אישה, מריון, שמתהלכת בתוך ההחברה הבוהמיינית הצרפתית, משתתפת בסלון־הספרותי של לורט – לסבית עשירה, תככנית ונדיבה, שהיא מרכזה של אותה חברה – ונוכחת במסיבות שהיא עורכת. מריון רק צופה מהצד בהתנהגותן של האורחות האחרות. עד מהרה נודע לנו שמריון מתהלכת בעולם גם בדמותה האחרת, זאת של גבר ששמו מריו, סופר צללים שכותב מחזות וספרים מצליחים. יצירותיו מתפרסמות  בשמם של הכותבים־לכאורה, ששכרו את שירותיו. 

בשלב הזה מתברר לנו מה הסוד הכמוס: מדובר בהרמפרודיט: אדם שנולד עם אברי גוף גבריים ונשיים, ולפיכך הוא נטול מגדר. גבר־ואישה בגוף אחד. 

מריו־מריון צופה במתרחש סביבו, אבל אין לו היכולת להבין לעומק את התשוקות האנושיות שמושלות בבני האדם. מצד אחד הוא (או היא…) מקנא בזולתו. מצד שני, היא פטורה מהמועקות ומהלחצים שמפעילה המיניות. 

מריון מדמה את עצמה באוזניה של לורט ל"ביצת סרק", כלומר, כך היא מסבירה, "ביצים לא מופרות שאף פעם לא יצא מהן כלום."

לורט מוקסמת, ועם זאת תוהה: "למה את אוהבת אותן?" 

"כי תמיד אוהבים את מה שדומה לך," מסבירה מריון.

לורט כמובן לא מבינה בדיוק למה מריון מתכוונת, ובכל זאת מתפעלת מחברתה האניגמטית, ממסתוריותה, מהתחושה שהיא צופנת סוד.

היא כמובן לא מעלה בדעתה מה הסוד. מריון מקפידה להסתירו, אחרי שספגה השפלות איומות כשהוריה מתו והיא נאלצה לגדול בבית דודה, ששמח מאוד להפוך את מריו למריון, כדי ללעוג לאחיו המת.

לורט משתדלת להבין מה סוד קסמה של מריון: "כשאדם הוא כמוך, אסור לשמור על שתיקה. גם לעליונות צריך שיהיה מקום כמו לטיפשות. את…" היא מנסה, אבל מריון כמובן לא תגלה לה לעולם. "את בלי ספק האישה המסתורית ביותר שאני מכירה…" היא אומרת למריון. 

בהקדמה לספר הזכיר יורי מירון את וירג'יניה וולף בהקשר של הרצאה שנשאה פעם, "משלח יד של נשים" (אפשר לקרוא אותה כאן, בתרגום שלי). וולף דיברה על "רוח הרפאים" שכל אישה־יוצרת, משוררת למשל, צריכה להיאבק נגדה: וולף מכנה אותה "מלאכית הבית". וולף מסבירה שאותה מלאכית "נהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה."

לדבריו של מירון "מריון גם הוא משורר.ת, אך עמדתו שונה מזו של וירג'יניה וולף. הוא עומד בזכות עצמו, יש לו חדר משלו [כאן מירון מתייחס כמובן למסה של וולף, "חדר משלך"] ובאופן אירוני הוא עסוק בהחייאת המאפיינים הפרוורטיים של נשיותו המודחקת."

לי הזכירה הנובלה שלפנינו קשר נוסף אל וירג'יניה וולף: דמותו של אורלנדו, ברומן המפורסם שלה, ששם הדמות הראשית נהפכת באחת מגבר לאישה. גם את וולף מעסיקים הקשרים שבין זהות מינית למגדר. 

הנשים הלסביות מעניינות את מריו־מריון כי הן מזכירות לה את עצמה: "אתם מעניינים אותי כי אתם ביצי הסרק, אתם יודעים, ביצים עקרות? וזה מעניין אותי, פשוט מאוד. משעשע אותי לראות בפריז נשים שמתנהגות כמו גברים וגברים שמתנהגים כמו נשים," הם בעיניה "הרמפרודיטים מדומים." 

לכאורה מריו נהפך בקלות יחסית מגבר לאישה: "נדרשו רק פעולות מעטות, שכן האופנה הנשית העכשווית מאפשרת תמורה מעין זו. די בהחלפת חצאיתה הקצרה במכנסיים ארוכים, וכבר מריון, הבחורה בת השלושים, שבה ונעשתה העלם הנצחי שהיא."

אבל השינויים עמוקים יותר. באמצעות מריו־מריון מתעוררות שאלות שגם מי שנולד למגדר מסוים אמורים לשאול את עצמם. כשמריו אומר לעצמו: "עלי להודות לגורל על שעורר בי בגילי הצעיר דחייה בלתי חוזרת כלפי אותה מיניות, מקור של אושר או של סבל, שהיא עיסוקם העיקרי של גברים ונשים," אין הקוראים פטורים מהשאלה – האם אומנם המיניות מנהלת  גם את חיי? 

כשהוא אומר לעצמו שהוא מרגיש פטור, כי "האפשרויות שהעניק לי הטבע אינן משמשות לי לחיות כפליים את מה שבעבורם לכאורה אין כל טעם לנשום בלעדיו," הקוראת שואלת את עצמה אם הייתה רוצה לחיות כמו מריו. 

לפיכך הנובלה הזאת איננה רק סיפורו של מריו־מריון, אלא – זה של כולנו. הוא מעניין מאוד, יש בו עלילה, המתח הולך ונבנה, והסיום נוגע ללב. 

התרגום מצרפתית לעברית, מעשה ידיו של משה רון, מושלם. 

,Lucie Delarue-Mardrus, L'Ange et les Pervers

שרי שביט, "כשרון דיבור – סיפור אהבה": בגדי המלך החדשים?

אני הולכת לעשות משהו חריג מבחינתי: להתייצב ולומר, לא בלי חשש, שמתרחש לנגד עיני סיפור "בגדי המלך החדשים". מי מוכן להעיד באומץ, לומר שאין כאן באמת בגדים? שבמקרה הטוב מדובר באשליה, ובמקרה הרע – בתרמית?

על פי רוב אני לא כותבת את דעתי על ספרים שלא מצאו חן בעיני, מעדיפה פשוט לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה אל הספר הבא. במיוחד לא כותבת רעות על ספרי מקור, בעיקר בשל אי הרצון לפגוע ברגשות של מי שקרובים אלי בעשייה, והרי גם אני אדם כותב, ומי כמוני יודע כמה רגיש מי שזה עתה פרסם את יצירתו האחרונה, ומקווה להגיע אל לבבותיהם של הקוראים.

ועם כל זאת, חרף ההסתייגויות, חרף החשש ואי הרצון, אני מרגישה הפעם כמעט חובה לומר את האמת, כפי שאני רואה אותה.

כשרון דיבור – סיפור אהבה של שרי שביט הגיע אלי בדואר. חבילה מרשרשת, עטופה בנייר דקיק, תכול, קשור בשרוך זהוב: מעין הקדמה יוצאת דופן ומכובדת מאוד. כשפתחתי את העטיפה גיליתי ספר יפהפה: כריכה קשה, אדומה מאוד, ועל פניה ציור מקסים של צבייה עטויה בזר ורדים. כל אלה, העטיפה, הכריכה, הציור, רמזו על איכות מיוחדת במינה, הבטיחו שאני הולכת לפגוש כאן יצירה מיוחדת במינה. בהתרגשות ובסקרנות פתחתי את הספר. וכשהתחלתי לקרוא, נדהמתי. זאת האמת.

הפער בין המעטפת המקסימה לתוכן הכל כך דליל פשוט בלתי נתפש מבחינתי.

ספרה של שביט הוא מעין הכלאה בין הודעות בווצאפ, לפרוזה שמתיימרת להיות פיוטית. עניינו – התאהבות של צעירה בסופר ידוע, שמבוגר ממנה בעשרים ושש שנים. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, לפעמים כל פרק קטנטן כזה מכיל רק שלוש שורות ואפילו פחות. הנה למשל פרק 3. במלואו:

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

זהו. נגמר הפרק. פרק 4, שבא אחריו, מכיל 12 שורות. וכך הלאה, לאורך הספר.

האם מדובר במעט שמכיל את המרובה?

לא ממש. שכן לא מדובר כאן בפיוט, אלא בהתפייטות, לא בהישג אמנותי אלא פשוט ביומרנות שהיא, איך לומר זאת בפשטות? מביכה. לא פחות.

להלן דוגמאות של פרקים נוספים:

פרק 19.

מי אתה מי אתה מי אתה

מביט עלי ממעוף ציפור

לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.

פרק 23.

אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.

פרק 25.

מי אני מי אני מי אני

פרק 28

זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.

סוף הפרק.

וכך זה נמשך. עוד ועוד. לא מצטבר כאן שום רגש בעל ערך. לא מבוטאת שום משמעות של ממש.

הסגנון הוא, כאמור, כשל כתיבה בווצאפ: במקומות רבים, כמו שנהוג לעשות בכתיבה ברשת, במקום סימני פיסוק יש פסיחה על שורה, והרבה מאוד פרקים מתחילים ומסתיימים בלי שום סימן פיסוק.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בוואלה תואר מחקר חדש, שלפיו "אנחנו קוראים הודעות טקסט באופן שונה מאיך שאנחנו קוראים מאמר או ספר ולכן גם המשמעות של סימני הפיסוק משתנה. במקום להתעקש על כללי התחביר המוכרים של השפה," עוד מוסיף המאמר ומתאר כיצד החוקרת "ממליצה להבין שזו צורת תקשורת שונה," שכן לדבריה "דווקא השימוש בסימני פיסוק (פסיק, נקודה, מקף וכו') באפליקציות המסרים עלולים להתפרש כלא-אותנטיים בצד השני של השיחה. […] שימוש מועט בסימני פיסוק מעיד על תשומת לב רבה יותר מצד כותב ההודעה לתוכן וכתיבה אותנטית יותר." עוד נמצא כי "נקודה בסוף משפט, […] משנה לחלוטין את כוונת הכותב וגורמת לו להיראות אדיש או חסר רגש."

גם פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה של האינטרנט, הסביר בראיון לאולפן ynet: "כשאנחנו מדברים עם בן אדם פנים אל פנים יש לנו שפת גוף. אז אנחנו רואים לדוגמה אם הוא מתוח במיוחד כשהוא אומר מילים מסוימות, אם הוא ממצמץ בעיניים, אם הוא נראה לנו כזה ממש עצבני, אם הוא מכסה את הפנים, את האף, את הפה. כל הדברים האלה הם סוג של אינדקטורים מדדיים, שעוזרים לנו להגדיר האם אדם הוא אמין. באינטרנט אין לנו את זה. ולכן אנחנו משתמשים בכל מידע. נקודה – זה אומר שאדם הוא כאילו מתכנן מה שהוא אומר, סוג של לא מדבר בשטף, הוא לא זורם. זה נותן לנו איזו שהיא תחושה שהוא לא אמין".

נראה ששביט אימצה את הכללים הללו, והיעדר סימני פיסוק, כמו גם השורות הקטועות, יוצרים אולי לטעמה תחושה של מידייות ושל כנות. לדעתי כדי ליצור אמנות אין די במידייות ובכנות. יש צורך גם ברבדים. במורכבות. בתביעה מהקורא להשתתף בעשייה האמנותית, שבה המפגש שלו עם היצירה מאתגר אותו, מזמין אותו לפענח, אפילו ללכת לרגעים לאיבוד, לחפש ולמצוא את קצות החוטים שיובילו אותו אל תהיותיו ואולי אפילו אל תשובותיו.

אבל את כשרון דיבור אפשר לתאר באמצעות ראשי התיבות WYSIWYG  שפירושם  What You See IWhat You Get. בעברית: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול נכתב כמות שהוא:

פרק 114.

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"עכשיו תפתחי את הישבן שלך"

סוף הפרק.

פרק 122.

אתה אומר: בחיים אסור להתפשר. לא במיטה, לא בכתיבה ולא בשום מקום אחר.

סוף הפרק.

זאת כתיבה אדולסצנטית, אבל לא במובן שהיא מאפשרת לנו להבין מהי אדולסצנטיות, אלא היא עצמה כזאת: שטופת הורמונים, ישירה מדי, ובעצם – פשוט סתמית. סיפור האהבה ששביט כותבת עליו ודאי חשוב ומשמעותי לה. אבל הוא לא יכול, לדעתי, לגעת באמת בקורא, כי הוא פשוט משעמם.

על גבו של הספר נכתבו חוות דעת משבחות מאוד, של כמה מבכירי הסופרים הישראלים. מן הסתם קראו את כתב היד בטרם ירד לדפוס. עלי להודות שהן הפתיעו אותי מאוד. האם רק אני מוכנה להעז ולומר "המלך עירום"?

דיימון גלגוט, "ההבטחה": יצירה וירטואוזית!

ההבטחה, ספרו של הסופר הדרום אפריקני דיימון גלגוט, זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. איזו בחירה מוצדקת! כמה וירטואוזית היצירה הזאת!

כן, מדובר בהישג אמנותי יוצא מהכלל, (והתרגום לעברית, מעשה ידיה של מיכל אלפון, נפלא!) רומן סוחף, חכם ומרגש, רב פנים ומעמקים, והקריאה בו היא הנאה צרופה. 

מאחר שיש ברומן שלל מנגינות וקולות שמשתלבים זה בזה, אי אפשר, ואין צורך, לנסות ולהגדיר "על מה" הוא, אם כי הסיפור הבסיסי פשוט למדי: העלילה מתרחשת לאורך כשלושה עשורים. היא מתחילה במותה של רייצ'ל, אם המשפחה, רעייתו של בעל חווה, שעל ערש דווי השביעה את בעלה להעניק למשרתת השחורה שלהם את הבעלות על ביתה הקטן, שממוקם בשולי החווה, והוא הבטיח לה שכך יעשה, אבל לא מקיים את הבטחתו. אותה הבטחה מלווה את בני המשפחה לאורך שנים. חולף כעשור בין פרק לפרק, שכל אחד מהם מוקדש לבן משפחה שמת, ומתאר את נסיבות מותו. לאורך כל השנים האלה בתה הצעירה של אם המשפחה, שמה אָמור (ולא בכדי, שכן משמעות שמה הוא, כמובן, "אהבה"!), מנסה לשכנע את בני המשפחה האחרים לקיים את ההבטחה, אבל הם מסרבים. אָמוֹר הייתה עדה לכך שאביה הבטיח לאמה, וההבטחה, והסירוב לקיים אותה, שינו את מהלך חייה. 

הדמויות העיקריות בסיפור הם האב ושלושת ילדיו, אבל יופיו בכך שהוא לא מסתפק רק בהן, אלא שוב ושוב עובר בין תודעות רבות, ובכך מעמיק את המבט על כל סיטואציה ומעניק לה ממדים רבי פנים. לא רק אל תודעתם של בני אדם הוא חודר, אלא גם אל זאת של בעלי חיים שמלווים גם הם את הסיפור, ואלה קטעים יפים במיוחד: 

"הציפור נחה בקברה הקטן, קרוב לפני האדמה, רק כמה שעות עד שמוציא אותה משם תן, אחד מצמד שהשתכן ליד התל. זוג התנים נועז הרבה יותר מאז מת טוג'ו וכשהבית משתתק יוצאים השניים לשוטט ולשחר לטרף. היונה היא מתנה, ריח הדם מחלחל ועולה מן העפר ורק קצה כנף אחת נגוע בריח אדם. שני התנים מבתרים אותה בבליל יללות נוקבות עד שאסטריד לא עומדת בזה ופותחת חלון לרווחה וצורחת עליהם שישתקו. הם מתרחקים ועוברים בנוף החשוך, מדלגים מצל אל צל, בדרך שכבשו ברגליהם למרגלות התל. עבורם הנוף מואר והאוויר רוחש מסרים. עקבות ושרידים והתרחשויות רחוקות. ליד עמודי החשמל הם משתהים, ערים לזמזום הזרם בכבלים שמעליהם, מפשילים את צוואריהם ומשיבים לו ביללות מרעידות. סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד, וממהרת
לסגור את הדלת. היא קשובה לאותות ולמופתים ויללת תנים מבשרת לה רעות. רוח לא שקטה משוטטת בחוצות. ובתנועה החמקמקה הזורמת שבה הם ניגרים ממקום למקום. התנים אכן נראים ערטילאיים ויללותיהם הקטועות זרות כקול שלא מהעולם הזה. הם רצים על פני העמק לעבר הכביש המהיר, בכיוון צפון. אבל נעצרים הרחק ממנו, בשולי השטח שלהם. חייבים לחדש את סימני הגבול בנוזלי גוף. מכאן והלאה – אנחנו, כתוב בשתן וצואה, חקוק בלשדם. עכשיו הם פונים מזרחה, אל מעוז אחר שחתימתם דהתה בו. אך נבלמים כמעט מייד בשל הפרעה שחלה מאז היו במקום בפעם האחרונה, לפני עשרים וארבע שעות כמעט בדיוק."

יש לדיימון גלגוט יכולת מופלאה להבין לנפשן של דמויותיו, יהיו אשר יהיו. הנה למשל הוא מתעד את מחשבותיה הכמוסות של ילדה בת שלוש עשרה שזה עתה התייתמה: "'אני מצטער על אימא שלך, הוא אומר', 'זה בסדר,' אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות, עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בכלל שאימא שלה נהייתה המילה ההיא?" הוא מבין לנפשו של הנהג השחור של בני המשפחה: "הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד, המתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוי מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵיו ולו לרגע." הנה כך הוא מדגים במילים ספורות את רשעותה של הדודה: "היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר." 

הרומן כתוב באירוניה דקיקה, שנוגעת בחלקה במה שמצטייר כטבעונות של אָמוֹר, אבל אולי גם זאת של הסופר: "בחווה, בדיוק ברגע זה, מתחילים לארגן בְּרָאי על האש. בדרך חזרה מהפגישה עם שני האנשים ההם הבוקר נתקף אבא צורך לטבוח איזה יצור חי," וגם: "איזה יצורים אנחנו שעלינו לאכול גופות אחרות כדי להתקיים? היא מסתכלת בגועל על אסטריד המושיטה יד לצלחתה וממלאת את פיה המבהיק, המתנועע, בנתחי בשר ושומן."

ברקע העלילה מתקיימת כל העת ההיסטוריה של דרום אפריקה, והיא בעצם עיקרו הסמוי של הסיפור. בתחילתו אָמוֹר עדיין לא מבינה היכן היא חיה. היא "בת שלוש עשרה, ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה." אבל היא לומדת.

הבטחתה של רייצ'ל, אמה הלבנה, למשרתת השחורה שלה, היא מעין משל על המציאות בדרום אפריקה. הסיפור מתחיל זמן קצר לפני שהתחולל שם המהפך, לפני שנלסון מנדלה שוחרר מהמאסר הממושך, רגע לפני שנערכו הבחירות הדמוקרטיות שהשתתפו בהן לא רק הלבנים, והוסר משטר האפרטהייד, ואנחנו עדים לגזענותם הגלויה והסמויה של הלבנים: "'איזו מדינה!' הוא קורא. לא ממש ברור לו במה אשמה המדינה,ובכל זאת הוא חוזר ואומר, 'איזו מדינה!' 'כן, אדוני,' משיב לקסינגטון, ולרגע השניים תמימי דעים באמת, דרום אפריקה מדאיגה את שניהם, אם כי מסיבות שונות. אלווין סימרס הרגיש חיבור רגשי עם בן ארצו השחור, הוא חש שהם שווים בעיני האל, אף על פי שעליהם לשבת תמיד במושבים נפרדים במכונית. כך ציווה אלוהים, כשם שציווה שרייצ'ל תמות בשעה שמתה ושבֵּיתהּ יתמלא במתאבלים עליה, כך הוא גם רצה שבחדרים אחרים יעמלו צאצאיו של חם בשירות אדוניהם וגבירותיהם, יחטבו עצים, ישאבו מים ובאופן כללי יסללו את דרכם של הנושאים בעול הכבד של המנהיגות."

בהמשך, אחרי שמשטר האפרטהייד נופל, הלבנים מתפעלים מעצמם. למשל, מכך ש"עכשיו אנחנו מתים מעורבבים, בקירבה אינטימית," עם השחורים, שגם "מסתובבים אגבית" במרכז העיר, "כאילו הם שייכים. כמעט כמו כל עיר אפריקנית!" לפועלים מהחווה מרשים "בהתאם לרוח הנדיבות החדשה המהלכת בארץ" אפילו "להיכנס לתחומי בית הקברות המשפחתי עצמו," אבל כמובן ש"לא להיקבר בו, שימו לב, כמובן שלא!"

אין קץ לצביעותם של הלבנים: הנה הם טופחים לעצמם על השכם: "כשמנדלה מופיע בחולצת ראגבי ירוקה עם סמל הנבחרת ומעניק את הגביע לפרנסואה פינאר", אומרים לעצמם ש"זה משהו. זה רגע דתי. הבורי הבשרני והטרוריסט־לשעבר לוחצים ידיים. מי היה מאמין. בחיי. לא אחד ולא שניים נזכרים ברגע שבו יצא מנדלה מהכלא באגרוף מונף, רק לפני כמה שנים, ואף אחד לא ידע איך הוא ייראה. עכשיו רואים את הפנים שלו בכל מקום, פני דוד חביב, פנים ידידותיות, פנים מחמירות אך סלחניות או פנים המרעיפות חיוך על כולנו כמו סנטה קלאוס, כמו עכשיו. קשה לא להזיל דמעה על ארצנו הנהדרת. כולנו מדהימים כמו הרגע הזה."

האקסטטיות הצבועה הזאת לא נמשכת זמן רב: "בזמן האחרון יש בעיות רציניות. פלישה גדולה בצד המזרחי, הקרוב לעיירת השחורים. גדרות וצריפים הוקמו, לעין כול."  

בתו של מי שהיה בעבר איש ממשל מרגישה ש"זאת דרום אפריקה שמאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם העריכו אותו ופחדו ממנו, יצטרך להתייצב בפני 'ועדת האמת והפיוס' ולהודות במעשים כל כך איומים והכרחיים?' (ההדגשה שלי, עע"א). אותה צעירה אומרת לעצמה גם ש"הבעיה של הארץ הזאת, […] היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר."

בהקשר של הרומן זאת כמובן אמירה מרתקת, שכן כל כולו ניסיון להבין מה קרה בדרום אפריקה לפני ביטול האפרטהייד, ובשנים הבאות. האם, כמו רייצ'ל, היו הלבנים אמורים להבטיח לשחורים שיעניקו להם מחסדיהם ויתנו להם "במתנה" את ארצם? 

Damon Galgut, The Promise

תרגמה: מיכל אלפון

טליה גולדמן כלב, "מנדריני אחד פחות": האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני

האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני – איש אפילו לא ידע על כך! – כדי לזכות באפשרות לממש חלום סודי? 

גיבורת הספר, אלמה, נתקלת בשאלה הרטורית הזאת בשיעור הראשון של קורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה. המרצה לא משיב עליה וגם לא מצפה לתשובה, הוא רק מפריח אותה באוויר, והיא חודרת ללבה של אלמה, שלא מפסיקה לתהות אם לה עצמה יש תשובה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה עמוקה ונסתרת? חלום שהייתה רוצה לממשו? 

אלמה מצויה ברגע של משבר בחייה האישיים. מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים בדיוטי פרי פוטרה (הסיבה לפיטורים מעניינת!). בעלה החליט, בניגוד לרצונה, להיעתר להזמנה של אוניבסריטה אמריקנית ולנסוע לארצות הברית כדי ללמד שם. בנם הצטרף אליו. והיא? היא בעצם לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה נסתרת? חלום הכרחי שהייתה רוצה מאוד לממש? 

אלמה עוזבת את דירתם בתל אביב ומצפינה אל מושב שמשיק אל הקיבוץ שבו גדלה בילדותה ובנעוריה. אין לה תוכניות. כדרכה, היא נסחפת, לא מחליטה מראש שום החלטות חשובות, את מה שהחיים מזמנים לפניה היא לוקחת, ורק בדיעבד היא מבינה את הדרך שעברה בה, ואת משמעויותיה. היא תכיר אנשים חדשים, שכל אחד מהם ישנה בה משהו, ובעיקר – תיתקל בחזירה קטנה, שדמותה בסיפור העניקה את הציור לעטיפתו של הספר, ו"תתאהב" בה. 

ההתאהבות בחזירונת חמודה היא עניין בעייתי, לכאורה (לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה על הספר חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר מאת דפנה ברק ארז), והיא מזמנת כמובן עימותים משעשעים ולא בלתי צפויים. כל התהליכים העוברים על אלמה כתובים היטב ומשכנעים מאוד. יש בספר לא מעט שנינות דקיקה. כך למשל כשאלמה מגיעה לקיבוץ שבו נולדה וגדלה, כדי לפנות את "החדר" של הוריה שנהרגו בתאונת דרכים, "מבשרת" לה האחראית מטעם הקיבוץ כי "האמת שאת וצפריר אחיך הרווחתם, התאונה קרתה בשביעי בחודש, ביום בו נכנס התקציב לחברים, כך שמגיע לכם התקציב החודשי שלהם בתוספת מענק מתנות לנכדים שאנחנו נותנים לפני החגים." לא מעט מהרעות החולות של החברה הקיבוצית משתקפות בדיבור הזה, שהוא כל כך חסר רגישות, קונקרטי וחומרני. 

והנה דוגמה נוספת, שבה היא מתארת את החסך בפרטיות ואת ההשתוקקות לה, שרבים מילדי הקיבוצים מספרים עליו: "עוד מילדותה נהגה לשחק במשחק הזה, הנושא את הלך הרוח של וירג'יניה וולף. בהליכתה בשבילי הקיבוץ מבית הוריה בשיכון המבוגרים בחזרה אל מחוז בתי הילדים, נהגה אלמה לבחור לה בכל פעם בית אחר. גם כילדה נטתה לבחור דווקא את הבית בעל הגינה המוזנחת או הטיח המתקלף. לו רק ניתן לה חדר משלה בקיבוץ, דירת חמד הייתה עושה לה, מקום מפלט פרטי משלה, עם שטיח כניסה סרוג, תוספת של וילון, אמנון ותמר באדנית ושירותים רק שלה, שלא צריך לנעול. ועל שפת הכיור הייתה מונחת צלוחית עם סבון פרטי שלה ומגבת ידיים רכה תלויה ליד ומראה שתואמת לגובהה ואינה צריכה להתכופף בשעה שהיא מסתרקת."

יש בספר גם כמה תובנות מעניינות. למשל: "כל שנה אנו חולפים על פני תאריך יום מותנו מבלי דעת כי זהו התאריך. האם יש סימן כלשהו ביום זה, צמרמורת רגעית שחולפת במורד הגב? קרוב לוודאי שזהו יום רגיל, ככל הימים."

כשקראתי את הספר שמתי לב לכל מיני תקלות ושיבושים לשוניים. למרבה השמחה המחברת, שביקשה אותי "מאחורי הקלעים" לדעת מה הם, טרחה לתקנם ואחרי הניכוש השביחה את הרומן, וטוב שכך, כי  מדובר בספר מעורר מחשבות וסוחף בקריאה. 

סופו חזק מאוד, ושוזר יפה את כל החוטים.  

ל"פ הארטלי, "חדר האוכפים": מהי גבריות?

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג'ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו "לאמן" את הנער כדי "לחזק" אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא "מתנפל" עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ'טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: "אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש"אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…" ופרגוס "חש בשמץ של ביקורת חברתית."

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש"אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו"?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: "משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר 'מי זה שקספיר?' ורומז שהוא לא יודע."

פרד מנסה "לחזק" את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, "במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד" והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא "המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו."

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא "חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה."

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

בנימין תמוז, "הפרדס" | "משלי הבקבוקים": מדוע הלב נמשך אל הישן (יחסית…)

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום על צו־החרמה של רכוש הכנסיה, בפקודת הדוכס מאַלִבָּא, מטעמים של חרדה לרכוש או מטעמים של עקרון תַּאולוגי, והמלומד שלנו עתיד להוכיח במאמרו כי הטעמים היו מעורבים, ושני הגורמים גם יחד מילאו תפקיד חשוב בסירובם, אם כי צדק פרופסור פּוֹץ פון שְׁמוֹקְסוֹן. במאמרו החשוב ברבעון, Esse Puta XIX, 1961, 4, il, כשטען שהעקרון התאולוגי היה הקובע, שעה שמדובר בישיבה הראשונה של האמרכלים, מיום 5 במאי 1506, בעוד שבישיבה השנייה, והמכרעת, ארבעה ימים לאחר מכן, נטתה הכף לצד החרדה לרכוש".

כמה שנינות, עוצמה ותעוזה!

את הספר אפשר כמובן למצוא כיום רק בחנויות של יד שנייה, באתר סימניה (או בספריות). מומלץ מאוד!

מרי שלי, "מרובע גותי": משקה משכר יותר מיין…

"אין ספק שזאת הרפתקה רומנטית מהסוג הנחות ביותר", ממלמלת דמותו של איש צעיר ומאוהב, ורנון, שתר אחרי מה שנראה כרוח רפאים: הוא איבד את אהובתו, יתומה ענייה ותמת לב שדודתו התנכלה לה עד כדי כך שהביאה למותה. מותה לכאורה! בעוד זמן לא רב יגלה ורנון שרוזינה בכלל לא מתה. שאהבתו תגאל אותה. ואפילו אביו, שנעתר בעבר לתככים המרושעים של אחותו, יגלה שבעצם הוא אוהב את הנערה, ואינו כועס עליה על שניסתה כביכול לפתות את בנו: "מחצית תוקפנותו כלפיה נבעה למעשה מכעסו על עצמו על שנהג בה ברשעות כזאת", ולכן "עד מהרה החל מצפונו נוקף אותו." מערך העניינים שיכול להביא לסוף הטוב הושלם: הדודה הרעה תיעלם, הזוג המאוהב יתאחד, יוסר הנופך המאיים והמרושע, רדוף הסודות האפלים, שאפף את הטירה המוזרה, הנהר המפחיד, הטרשים והרוחות, האוהבים יתחתנו, וישובו לבקר בטירתם, שנראתה להם פעם מכושפת. היא עתה סתם אחוזה וולשית, שנבנתה אמנם "בנוף בראשתי," אבל היא רק הרקע ל"איחודם המאושר".

זוהי רוח הדברים השורה על ארבעת הסיפורים הקצרים בקובץ מרובע גותי: מיסתורין, אימה, וכמעט תמיד – הבטחה לסוף טוב, שמקל על תחושת הפחד המלווה את מי שקוראת אותם. כמו בסרטים הוליוודיים שבהם אין סיכוי שהרעים יגברו על הטובים, כך גם כאן הסוף המובטח מרגיע, ומאפשר להתמסר אל המוזרות והזרות שהסיפורים מעוררים.

מרי שלי מוכרת כמובן מיצירה אחת, מפורסמת מאוד, שכתבה: הסיפור על כתיבת "פרנקנשטיין" מוכר: מרי שלי כתבה אותו ב-1816 בערב קר אחד, בעת שביקרה בז'נבה ביחד עם אחותה, ועם בן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי. השלושה נפגשו עם המשורר הלורד ביירון, והחליטו לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי שלי ניצחה בגדול.

"פרנקנשטיין" שלה, שנחשב כיום סיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון. (על השאלה "מיהו פרנקנשטיין?" השיבה נועה מנהיים בספרה הרשת התרבותית).

דווקא מכיוון ש"פרנקנשטיין" מוכר כל כך, מעניין במיוחד לקרוא סיפורים אחרים שכתבה מרי שלי, ולהכיר את סגנונה הייחודי.

כאמור, בכל אחד מהם מובטח הסוף המרגיע, אבל הדרך אליו רצופה במכשולים, ובתופעות על טבעיות. הסיפור הראשון, "גלגול", נפתח אפילו בהקדמה שמכניסה אותנו לתוך העל טבעי: "שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה וינסה להסתירה, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר."

אז יש לפנינו צעיר מפונק, עשיר־שירד מנכסיו, שגמד מיסתורי, דמוי מפיסטופלס, מלמד אותו לקח חשוב. ויש – בן תמותה נצחי שלגם שיקוי פלא ובעקבות כך אינו מזדקן, ויש אישה צעירה, יפה ומאוהבת, שצריכה ללמוד בדרך הקשה עד כמה טעתה: "הובלתי להאמין שכדי לשמח את החיים, אסור לפגוע במתים; וחשתי כמה מרושעת ושקרית היא מחשבת ההבל הזאת, שבלבלה חסד וטוב בשנאה ורשעות."

מעניין להבחין באפיונים שונים של העולם שמרי שלי מתארת. כך למשל נראה שבמציאות החיים שהיא מכירה כמעט "אסור" לבני אדם להיות מכוערים. כיעור מתפרש כרוע, איוולת, תכונה שראויה לגנאי, תיעוב ובוז. וכך כשהגיבור מתכער יום אחד, הוא עצמו נרתע ממראה דמותו, והוא יודע היטב ש"למרבה כיעורי עלולים ילדים לסקול אותי באבנים, כמו הייתי מפלצת."

משעשעת הנחת היסוד שמציבה מרי שלי באחד הסיפורים: "ידעתי שבכל אמנות הכישוף קיימות נוסחאות והשבעות שאיש מהעוסקים בהן אינו מעז להפר", והרי זהו באמת אחד מכללי היסוד בכתיבת מדע בידיוני: יש לקבוע במסמרות את חוקיה של המציאות הבדויה, ואסור לחרוג מהם, שהרי אם הכול אפשרי, שום דבר לא אפשרי, והחוקים, גם כשאינם כאלה שהמדע מכיר בהם, חייבים להתקיים כשבוראים מציאות חלופית לזאת המדעית המוכרת לנו על פני כדור הארץ.

מרי שלי מעלה בסיפורים סוגיות פילוסופיות. למשל – האם המוות הוא בהכרח אויב שאורב לנו? איך היו נראים חיים של בן אלמוות? מה למשל יקרה לקשר שלו עם אישה אהובה שהולכת ומזדקנת, והוא נשאר ונראה תמיד בן עשרים? איך יחוש כשהיא תמות והוא נידון להישאר בלעדיה לצמיתות?

מעניין לאתר עקבות ביוגרפיים בכתיבתה של מרי שלי. כך למשל נראה לי שאפשר לקשר את תיאור השיקוי שנטל בן התמותה הנצחי עם התמכרותו הידועה של בעלה של מרי שלי, ונראה שגם שלה, ללאדנום, תמיסת אופיום המשמשת כסם הרגעה: "קורנליוס רקח משקה מחיה נפשות – משכר יותר מיין וריחני יותר מכל פרי – שנראה כי הכיל סגולות מרפא חזקות, נסך שמחה בלב ומרץ בגפיים, אולם השפעתו תתפוגג במהרה". מעניין ודי משעשע…

את הסיפורים היטיב לתרגם מאנגלית יהונתן דיין, ואין ספק שהעברית המלוטשת שלו תורמת רבות להנאה מהקריאה.

ארי ליברמן, "השתקן": האומנם נרצחה האמנות?

השתקן הוא רומן מיוחד במינו. מרתק, מזעזע ומאלף.

ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.

"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.

שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?

בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.

הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?

ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.

כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!

קטע היומן המצולם באחת מהערות השוליים

רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.

הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.

ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.

"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"

אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?

וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.

ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?

"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.

כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי  מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.

נל ליישון, "המופע של גארי": קריא ומעשיר

המופע של גארי הוא מסוג הספרים שאי אפשר להפסיק את הקריאה שלהם. הוא לופת והוא ערמומי. כך למשל, הפרק שזוכה לכותרת "הראשון" מופיע פתאום בעמוד 225 (מתוך 277), ומשם העלילה סוחפת בעוצמה רבה עוד יותר. עד לסוף שסוחט את הלב, ולא חס על הקורא.

המופע של גארי הוא סיפורו בגוף ראשון של פושע: כייס, שודד וגנב. הוא מספר לנו על הילדות הקשה שלו, על אמו המזניחה ואביו האלים. מה יכול "לצאת" מתוך בית שבו האב לוקח את בנו הקטן לגנוב, ומלמד אותו שהירח הוא האויב הכי גדול שלו? למה אפשר לצפות מילד שאביו התאכזר אליו כל כך – למשל, את גור הכלבים האהוב שלו הוציא מהבית ונטש בשדה מרוחק, וזאת – בנוכחות הילד שלבו נשבר?  

נל ליישון מעניקה לדובר שלה, גארי, קול ייחודי ומשכנע. גארי הוא אמנם פושע, אבל ברור לגמרי שאינו אדם רע מיסודו. כך למשל באחת הפריצות שלו אל החדר שבו מחזיקים את מעטפות השכר של מפעל כלשהו, במקום לקחת לעצמו את השלל הוא מכניס סכומי כסף גדולים לתוך המעטפות של הפועלים הפשוטים, על חשבון המנהלים, כמעין מעשה של רובין הוד, שנהג, כזכור, לשדוד את העשירים ולהעביר את כספם לעניים.

גארי הוא אמנם פושע, אבל הוא רגיש לזולת. כשהוא עד לפגיעה באישה זקנה הוא מתקומם, נזעק וזועם על מי שפגע בה, ומודיע לו שמותר לשדוד, אבל אסור לפגוע בזקנה חלשה ומבוהלת.  

שוב ושוב אנחנו נתקלים ברגישותו: כשהוא מגלה בוקר אחד ילד פעוט שמדדה אל חדר השינה של אמו וסוחב עליו חיתול כבד, גארי מסתלק משם. אמנם בלילה שכב עם אותה אישה, אבל כשהוא מגלה שהיא אימא, הוא מרגיש בכובד האחריות לשלומו של בנה הקטן. וזהו, כך נגלה לקראת סופו של הרומן, בעצם המוקד שלו.

כבר בהתחלת הסיפור מגלה לנו גארי שיש לו בן. מיהו אותו בן? איך הוא משתלב בתוך חיי הפשע של אביו? 

"גבירותיי ורבותיי," אומר לנו גארי לקראת הסוף, "הגענו לחלק האחרון במופע של גארי, אבל אל תמהרו. קחו את הזמן. לאט לאט, בנחת. כי אחרי שהחלק הזה ייגמר אנחנו נלך כל אחד לדרכו ואתם תיפרדו ממני. אם החזקתם מעמד, אם עברתם איתי את כל הדרך הזאת, אולי תגלו שלמדתם לחבב אותי. ואחרי העמוד האחרון, אולי אפילו תתגעגעו אליי. אתם יודעים עליי הרבה כי קראתם את הזיכרונות שלי. האמת היא שאתם יודעים עליי המון, כמו שאמרתי לכם שיקרה. ויותר מהכול יש דבר אחד שאתם יודעים מצוין (ואם לא אז לא הקשבתם כמו שצריך ומגיע לכם בעיטה בישבן), וזה הדבר: אני יודע הכול. ובגלל שאני יודע הכול אני גם יודע מה אתם חושבים. ואני יודע מה אתם רוצים.
[…]
ועכשיו אני יכול להשאיר אתכם ככה ולא לספר לכם כלום. אני יכול, אני יכול להשאיר את החורים פתוחים ולא לסגור אותם. אני יכול להשאיר אתכם מתחת לעצים בפארק ולא לזרוק לכם פירור.

אבל אני לא בנאדם כזה, נכון?"

הוא אומר, ואז מספר לנו הכול. שוזר ביחד את כל החוטים בסיום דרמטי,  מפורט ומרגש.

כדרכה של ספרות טובה, המציאות שנל ליישון בוראת שובה אותנו לתוכה. כמו שבספריו של המינגווי אנחנו מתפעלים מדייגים או מטוריאדורים, גם אם בעולם האמיתי אנחנו סולדים מפניהם, כך גם בספר שלפנינו אנחנו מוצאים את עצמנו מצדדים בגנב, שיודע היטב את "מלאכתו": אנחנו מלווים אותו כשהוא מפיל את המעיל שלו, כבר בתחילת הסיפור, על תיקה של אישה שיושבת בפאב, ואז מרים אותו ביחד עם המעיל. אנחנו מלווים אותו אל השירותים, שם אנחנו מתרגשים ביחד אתו מהשלל. ואנחנו מבודחים ביחד אתו כשהוא חוזר אל הפאב, מנחם את האישה שגילתה כי מישהו גנב את ארנקה, ומזמין אותה לכוסית שתייה, בעזרת הכסף שזה עתה גנב ממנה, ועוד זוכה לשבחים: "בזכות אנשים כמוך […] עוד יחזור לי האמון באנושות. והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה."

אז כן, כמובן שאנחנו מתעבים גנבים, אבל לא כאן. לא בספר הזה.

ועם זאת, אנחנו גם מתייסרים עם גארי. עם ניסיונותיו להשתקם, להתיישר, להצליח לחיות אחרת. מתייסרים אתו כשהוא מרגיש שהוא "חוזר להיות מה שבני אדם היו פעם. אני שחוזר להיות חיה". וכשהוא רואה באיזשהו בוקר את האנשים סביבו: "אני רואה את האורות נדלקים בדירות ממול כשאנשים מתעוררים. הם גם כן חיות, בדיוק כמוני, רק שבייתו אותם. הם בכלובים והם יוצאים משם בשביל ללכת לעבודה, יש להם שגרה, לוחות זמנים, כל מה שהבעלים שלהם נותנים להם…"

וזה יופיו של הסיפור: הוא לוקח אותנו אתו לכל מקום שאליו הוא מבקש להגיע אתנו.

תרגומו של הספר הוא מעשה מחשבת. רותם עטר הצליחה להעביר את שפתו של גארי לעברית משכנעת. מצד אחד – מלוטשת ומדויקת, ומצד שני – כזאת שיש בה שיבושים שמרמזים על הרובד הלשוני שבו גארי מדבר. למשל, "עשתה לי כן עם הראש" (במקום המילה המקובלת, המעצבנת, "הנהנה"), או "אני מכניס את התיק מתחת למיטה והולך לכניסה בדיוק ששרון נכנסת בדלת" (במקום, כמובן, כששרון, וכן הלאה). השיבוש הקטן הזה, האופייני כל כך לדוברי עברית כשהם לא מדייקים, מיטיב לחקות את רוחה של האנגלית של גארי. 

המתרגמת השכילה גם להערות לעברית הקשרים תרבותיים שהקורא הישראלי לא מכיר בהכרח. למשל את Guy Fawkes Night, הלילה שבו נהוג להצית באנגליה מדורות או לשלוח זיקוקים, תרגמה "בחג של ליל המדורות", ובכך תיווכה לקורא את המשמעות במקום לתרגם מונח זר שהקשרו אולי אינו נהיר. 

לסיכום, מדובר בספר קריא, מעניין ומעשיר. 

תרגמה: רותם עטר

Nell, Leyshon
Memoirs Of A Dipper

אנה אנקוויסט, "המרדימנים": מעורר מחשבות ומושך לקריאה

אנה אנקוויסט היא סופרת מצליחה מאוד, שבמקביל לכתיבה ממשיכה לעבוד במקצועה כפסיכואנליטיקאית. בספרה החמישי, המרדימנים,  יצרה את דמותו של דריק דה-יונג שהוא פסיכואנליטיקאי, כמוה, כמו גם פטר, חברו הקרוב וגיסו, הנשוי לסוזן, אחותו של דריק.  סוזן, לעומת אחיה ובעלה, בחרה בתחום התמחות אחרת כרופאה: היא מרדימה.

לכאורה אין שום קשר בין שני תחומים הללו, פסיכיאטריה והרדמה, אבל ברומן שלפנינו מראה לנו אנקוויסט שאלה בעצם שני קצוות מנוגדים על רצף אחד: האנליטיקאי שואף לחשוף כאבים, לתת להם מילים: "אנחנו האנליטיקנים מספרים סיפורים, ובעזרת הסיפור הטוב ביותר אנחנו מִסבּרים את אוזנו של המטופל. על הסיפור הזה אנחנו מסכימים במהלך הטיפול, הסיפור הופך לאמת שאליה קושרים את כל הרגשות והפנטזיות. כך נוצרות שלווה ומבניות במחשבתו של המטופל על עצמו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להכין את הפרידה. אנחנו לא היסטוריונים." מטרתו של הפסיכואנליטיקאי היא "לדבר על החרדה, לגעת במאוויים הלא מודעים. לקרוא להעברה בשמה, כדי שהעניין יהיה נוכח בחדר, ויהיה אפשר לדבר עליו, ומהטופל לא יצטרך עוד לחוות את הקונפליקטים שלו בעולם שמחוץ לקליניקה."

למרדימה לעומת זאת, "דיבורים גורמים אי נוחות. לא מקרה הוא שהפציינטים שלה חסרי הכרה".

המרדימים שואפים לנתק את הפציינט מהכאב שהוא עלול לחוש אם לא יעזרו לו. הם "משאירים לאחרים את מלאכת התליין": הכירורגים הם אלה שחותכים בבשר החי. אצלכם הכול חד משמעי וברור (לכאורה?): "כשלחץ הדם עולה נותנים ניטרוגליצרין, כשהוא יורד משתמשים באפינפרין."

הפסיכיאטריה היא "ביצה של ערפולים שצריך לתמרן בה בעזרת האינטואיציה", וסוזן המרדימה לא מצליחה להבין את הקונצפיה הבסיסית הניצבת במרכזה: איך "המודעות לסבל יכולה להיטיב עם מישהו – זאת תעלומה בעינייה." היא וחבריה למקצוע "דואגים שהפציינט שלנו לא ירגיש שום דבר", ובכלל, מבחינתה, "מוטב להרגיש כמה שפחות".

האינטראקציה של מטופלים עם המרדים שלהם קצרה מאוד: כמה חילופי דברים, שלוש ארבע שאלות וזהו, הם שוקעים בתרדמה. וכשהפרוצדורה נגמרת, גם הקשר נגמר.

אצל הפסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, הקשר חייב להיות ארוך, והוא מצריך חשיבה בלתי פוסקת. אפילו ממש בתחילתו האנליטיקאי חייב להיזהר: המטופלים "בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון." ובהמשך עליו לשים לב בלי הרף לכל אמירה ולכל ניואנס. הפסיכואנליטקאים, כך מסתבר מהרומן, לא מפסיקים לנתח גם את עצמם ואת הקרובים אליהם. אנחנו רואים את דריק מנתח את עצמו ואת זולתו בלי הרף. "אסוציאציה משונה" הוא אומר לעצמו על עצמו בתגובה למחשבה שעולה בדעתו, ובמקרה אחר הוא אומר לעצמו "זה נקרא התקה, ובכל זאת הוא עולה על האופניים": כל מעשה, כל הרהור שלו עובר אנליזה פנימית. אנקוויסט יודעת מן הסתם על מה היא מדברת, בהיותה אשת מקצוע….

מעניינת במיוחד גישתם של שני הרופאים כלפי המקצוע שלהם, כשמדובר בחייהם עצמם. כך למשל דריק אומר לעצמו, לקראת חג המולד, ש"עזרה למטופלים לעצב מחדש את חג המולד שלהם היא עניין אחד, אבל צליחה בשלום שלו עצמו את ימי החג היא דבר אחר", וסוזן, אחותו המרדימה, שכל כך עסוקה בהפגת כאבם של אחרים, "מנידה את ראשה לשלילה" כששואלים אותה אם עברה אי פעם הרדמה, "'גם לא זריקת אפידורל?", שואלים אותה, והיא מגיבה, בזעזוע: "תעשה לי טובה, זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. הדקירה הזאת בעמוד השדרה נראתה לי יותר מדי מסוכנת".

מדהים לקרוא דברים כאלה מפיה של מי שכל היום נותנת לפציינטים שלה טיפולים מהסוג שנראה לה מסוכן מדי, כשמדובר בה עצמה!

אפשר אולי לטעות ולהבין שהמרדימנים הוא סוג של ספר עיון שדן בהבדלים בין שני התחומים הרפואיים, ולא היא. אנה אנקוויסט מצליחה לרקום סיפור עם עלילה שהולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה אל שיאו של קונפליקט טרגי שמתרחש – כדרכן של טרגדיות – בתוך המשפחה. הוא לא רק מעורר מחשבות, אלא גם מושך מאוד לקריאה.

תרגם מהולנדית: רן הכהן

Anna Enquist De verdovers

יובל אלבשן, "תמיד פלורה": האם אפשר תמיד לבחור איך לנהוג

"אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה שהוא משתתף בה. יש כאלה שמתים מיד במקום ויש כאלה שמתים לאטם במקומות אחרים. התוצאה בסוף דומה", אמרה פעם פלורה לצעיר אחיה, ששמו נעים.

לימים קרא נעים קרא לבתו על שמה, אבל פלורה השנייה שינתה בבגרותה את שמה, בחרה להיקרא "אלה". האם נעים נעלב? התקומם? כעס? לא ולא. אמנם אהב את אחותו הבכורה אהבת נפש, אבל הוא שמח לאפשר לבתו לבחור את דרכה בחיים, וגם את שמה.

הקשר בין שני האחים, פלורה ונעים, מיוחד במינו ויוצא דופן. לא בכדי נקרא הספר "תמיד פלורה": האחות הבכורה היא לאחיה מקור של אהבה, קבלה, חוכמה, היא המצפן והדרך, הרוח הנושבת וגם הסלע שעליו אחיה מתנפץ, והיא יודעת לאסוף אותו אליה בהבנה ובחמלה.

פלורה לוחמת צדק, היא מפגינה עם הפנתרים השחורים, היא מאמצת אל לבה ניצולת שואה ערירית ונאבקת למענה, עם זאת, היא יודעת: "אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה". היא עצמה מעדיפה לוותר ולא להילחם בקרב האחרון שזומן לה: מסרבת לעבור טיפולים ונכנעת למחלתה.

אנחנו לומדים להכיר את פלורה באמצעות המכתבים שבתו של נעים מוצאת בביתו, זמן מה אחרי שמת. להפתעתה – הם כולם מופנים אליה. אביה מספר לה בהם על עצמו, על חייו, על אחיותיו ואחיו, ובעיקר על פלורה, שהקשר אתה עובר כחוט השני בכל מעשיו ומחשבותיו.

פלורה הייתה תמיד "מאלה שמודדים את חייהם לא לפי מספר הנשימות שנשמו אלא לפני מספר הרגעים שבהם עצרו את נשימתם": בכל רגע של חייה, שהם עתירי מחוות רחבות ומרוכזים מאוד היא מקפידה להישאר נאמנה לעצמה. שנים רבות אחרי מותה מספרת עליה בתה רונה שהבינה את ההבדל המהותי שיש ביניהן כשנוכחה איך שתיהן מכינות מרק מתערובת מוכנה: הוראות ההכנה ממליצות להוסיף ארבע כוסות מים. רונה הוסיפה חמש, "כדי שיספיק", פלורה הוסיפה שלוש, "כדי שיהיה סמיך". מה ילמד נעים מאחותו? איך מה שלמד ממנה ישפיע על בתו?

נעים מחלק את חייו לסיפורים שהוא מספר עליהם לאחר מותו לבתו: הפרק העוסק במלחמת לבנון ובחבריו ליחידה; הפרק העוסק בסיפור האהבה שהיה לו בקרקוב עם פולניה שהכיר כשביקרה בישראל; הפרק העוסק בהתנתקות מגוש קטיף ובהשפעתה הקטלנית שהייתה לה על מי שנאלצו לעזוב את ביתם; הפרק שבו הוא מספר על המסע שעשה בארצות הברית עם פלורה אחותו, זמן לא רב לפני שמתה.

כל אלה הם בעצם תיאורים של המלחמות הקטנות והגדולות שהשתתף בהן. הראשונה היא זאת שחווה בבית הוריו: אביו האלים, אמו החלשה. רונה אחייניתו מספרת לו שרק אחרי שאמה מתה הבינה שאסור לסלוח לסבה, ושאי אפשר למצוא לו הצדקות: "גם אני מסרבת לקדש את הסבל שהוא עבר כתירוץ למה שהוא עשה. לא – חד משמעי. אני לא מקבלת שום קביעה דטרמיניסטית אפריורית שכזו. אדם מתנהג כמו חרא, סליחה על הביטוי, כי הוא נותן לעצמו להיות כזה ולא רק מפני שאביו גידל אותו כך או אחרת. אתה יכול תמיד לבחור, אתה תמיד צריך לבחור, אתה תמיד חייב לבחור בטוב. כך אני מאמינה. ואמא שלי, אחותך, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך."

אז כן, אין במלחמות ניצולים, אבל יש כאלה שמנצחים בכל זאת במלחמת הקיום, אם חיו בכנות וביושר. כי "מסכה על הפנים זה כמו מרפסת מפוארת בבית בלי יסודות. רק אסון יוצא מזה. כל רעידה הכי קטנה תמוטט אותו".

"לכל ספר יש את הרגע שלו," מספר לנו יובל אלבשן, המחבר של הרומן תמיד פלורה, מפיה של הדמות שבדה: הציטוט מופיע בעבודת הדוקטורט שכתבה פלורה. "הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם, הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו." מצאתי רגעים רבים כאלה בספר. הוא אמנם ראה אור ב-2009, אבל הנה הוא מוכיח את צדקת דבריו: ספרים ממשיכים להתקיים, ואפשר להגיע אליהם גם מקץ שנים ולשמוח בהם.

אביגדור דגן, "ליצני החצר": האם אלוהים עסוק מדי

הנה מה שקורה לספרים: יש להם סיכוי לזכות בחיי נצח, או לפחות – בחיים ארוכים בהרבה מאלה של מי שכתבו אותם. הם יכולים להישאר על המדף במשך עשרות שנים, ולחכות שם לתורם: הוא עשוי להגיע! ואז – הם שבים ומתקיימים במציאות, בתודעתו של הקורא המתאחר, חיים בו ומדברים אליו. הסופר הלך לעולמו לפני שש עשרה שנה, אבל הוא כאן. שב ומספר. רוחו מתקיימת שוב, ודבריו יפים כל כך!

על המדף חיכה לי הרומן – ושמא הנובלה? – ליצני החצר מאת אביגדור דגן, מאז שיצא לאור במהדורה השביעית, ככתוב בעמודיו הראשונים של העותק שבידי, ב-1991. סוף סוף הגעתי אליו.

עלילת המסגרת של הסיפור מתרחשת בירושלים באמצע שנות השישים, אבל לבו במה שקרה לגיבוריו שלושים שנה לפני כן, במקום שבו נפגשו ארבעה "ליצנים" יהודים: האחד הוא המספר, הנושא על גבו חטוטרת שבאה עליו בעקבות תאונה איומה: דקות אחדות אחרי שנולד שמטה אותו המטפלת בבהלה, בשל האש שאחזה במצעים של אמו, היולדת. בעבר כיהן כשופט, וכשהגיע למחנה הריכוז גילה שיש בו היכולת לחזות עתידות; השני הוא ליאו ריזנברג נמוך הקומה, שיודע תמיד כיצד להצחיק את זולתו; השלישי הוא מקס הימלפרב, הקורא בכוכבים, והרביעי – אדם ואהן, להטוטן "שכישוריו וזריזותו לא פסקו מלהפליא ולרתק את אדוננו ומגיננו אדיר הכוח".

אותו אדון אדיר כוח הוא קצין האס-אס קוהל, שלקח תחת חסותו את כל הארבעה, והם שימשו לו כקרקס פרטי: שעשעו אותו ואת אורחיו, והועילו לו בקריאת העבר והעתיד לבוא. כמו באדם בן כלב של יורם קניוק (שראה אור ב-1969, וייתכן שהשפיע על אביגדור דגן), שם מפקד מחנה ההשמדה הופך את אדם שטיין, יהודי שהיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הבעלים של קרקס מצליח, לליצן ול"כלב", גם בחצרו של קוהל יש שני כלבים, אבל אלה אינם חוברים אל הליצנים אלא מאיימים עליהם בכל תחילת הופעה בפני קוהל, "אדון חיינו ומותנו הכול־יכול".

באחד הלילות, כשהלהטוטר הפליא להקפיץ באוויר כדורים או בקבוקים, הגמד התגלגל על הרצפה וטיפס על כתפיו של הלהטוטן, הקורא בכוכבים הציץ כלפי מעלה מתוך גליל קרטון והמספר רץ קדימה, "מניף זרועותיי ומחקה את מעוף הציפור", אבל "בשל החטוטת שלי וראשי היושב עמוק בין כתפי" נראה כמו עטלף, התרחשה זוועה עוד יותר קיצונית מתמיד, אפילו בנסיבות של מחנה ההשמדה: קוהל מתערב עם אורחיו על סכום כסף ניכר שאף אחד מהם לא יצליח להסיט את תשומת לבו של הלהטוטן, עד שייכשל ויפיל את אחד הכדורים המתעופפים באוויר. אכן, הלהטוטן אינו מאכזב. הקצינים הגרמנים מנסים להסיח את דעתו באמצעים שונים. למשל, מעמידים מולו אישה ערומה ומפתה. שום דבר לא משתבש אצלו, הוא ממשיך להעיף את הכדורים באוויר. עד שאחד המסובים, סרן וָלץ, שמתרגז על אובדן הכסף הצפוי לו, בשל ההתערבות שנכשל בה, מעלה בדעתו רעיון איך להכשיל את הלהטוטן: הוא מצווה להביא למקום את אשתו של היהודי. היא מגיעה ועומדת מול בעלה. שום דבר. הוא ממשיך להעיף את הכדורים כסדרם. עד שוָלץ המתוסכל שולף את אקדחו ויורה באישה. הלהטוטן לא נשבר. הוא ממשיך וממשיך להעיף את הכדורים.

בספרו האדם מחפש משמעות טען ויקטור פראנקל, שכמו אבידגור דגן וכמו גיבורי סיפורו היה אסיר במחנה ריכוז נאצי, שכדי להינצל ולהישאר בחיים לא היה די רק במזל. לדבריו, שרדו מי שהיה בחייהם פשר. פראנקל מונה ארבע קטגוריות עיקריות של פשר: אהבה, יצירה אמנותית או מדעית, קרבה אל הטבע, ואמונה דתית. למי שרצה להישאר בחיים כדי לשוב אל אהוביו או כדי ליצור, למי שהטבע מילא אותם בתחושה של משמעות ולמי שהאמינו שהתוכנית האלוהית מתקיימת, גם אם אינה נהירה להם, היו תעצומות נפש שעזרו להם להישאר בחיים, גם בנסיבות הבלתי אפשריות של מחנה הריכוז.

מה אם כן גרם לאדם ואהן, הלהטוטן, להמשיך לחיות, גם אחרי שרצחו לעיניו את אשתו האהובה?

זהו בעצם עניינו של הסיפור.

אביגדור דגן בוחן את המשמעויות לפשר שאותן ציין ויקטור פראנקל, בלי להזכיר אותו או אותן במפורש. את האמונה באלוהים, למשל, הוא מתאר כך: "אלהים היה חצאיתה של אמא, במקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים עליך יד, מקום מקלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו. הכול פנו אליו, הכול דיברו אליו. כמה כל הזמן, כמה לעיתים קרובות, ואחרים, רק בשעות הקשות ביותר, אבל כולם רצו להיות קרובים אליו לפיחות פעם אחת."

על האהבה הוא כותב שהיא "איננה דומה לירח שנעלם ומופיע מחדש. משהחלה האהבה להיעלם, היא נמוגה בסופו של דבר, במין בושם מתוך ורד שכמש."

יפי העולם הוא הגעגוע של הקורבנות אל "כל ורד, שאת בושמו לא שתו לרוויה, כל רחש בצמרות העצים שלא האזינו לו ביראת כבוד."

אבל מסתבר שיש בעולם שמתאר אביגדור דגן מניע נוסף לכאורה, על אלה שמנה ויקטור פראנקל: התקווה לנקום.

האם יש קשר בין אמונה באלוהים, לרצון בנקמה? "נכון, אלוהים דיבר לא פעם על נקמה, אבל ברוב המיקרים היו אלה חשבונות שיש לחסלם בין אומות ולא בין בני אדם, ואפילו כשהיתה לשונו מפורשת כמו בשעה שאמר 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך', עדיין לא היתה תשובה לשאלה איך יכול אדם לקחת על עצמו את ענישת הפשע בלי לעבור בעצמו על הצו הברור מכל, הדיבר המפורש 'לא תרצח'".

בדיעבד נודע למספר שהתקווה ושאיפת הנקם היא זאת שדרבנה את חברו להמשיך לחיות. האם הנקמה אפשרית בכלל? האם היא מספקת?

במהלך דומה לזה של סיפורי אלף לילה פוגש המספר בירושלים את אדם ואהן עשרות שנים אחרי שנפרדו לאחר שהשתחררו ממחנה הריכוז. במשך כמה לילות רצופים מספר לו ואהן מה קרה לו במהלך השנים, איך תר אחרי הרוצח, איך הצליח (לדעתו – בעזרת האל!) לאתר את וָלץ, ואיך תכנן את הנקמה. הוא דומה במאמציו לסיזיפוס: "כל לילה, לפני שנרדמתי, גלגלתי את סלע השאלה הזאת [השאלה – אם יש טעם בקיום האנושי!] אל ראש ההר, ובכל פעם מצאתי אותו שוב לרגלי ההר, בלי תשובה."

אבל אז הוא מרגיש שאם ירצח את הרוצח, יגלה שהוא דומה לו. "האם הוא רוצה להשתוות אליו באכזריותו?" האם גם הוא מסוגל לרצוח אדם חסר ישע (שכן לכד את וָלץ, קשר אותו ולקח אותו לחוף נטוש, שם יוכל, כך חשב, לבצע בו את זממו).

בתום סיפורו של אדם ואהן, המספר, ואתו גם אנחנו, נשארים עם התהייה: האם אלוהים משחק בנו, בני האדם, ומשתעשע בנו, כמו שעשה קצין האס-אס עם ארבעת הקורבנות בקרקס הפרטי שהקים לעצמו? "אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

יש לכמה מהשאלות הללו תשובות: כשהולכים לאיבוד, משוטטים מותשים ביער, ופוגשים מישהו שאין אתו שפה משותפת, ולפיכך – אינו יכול להעניק למשוטט האובד הנחיות איך למצוא את דרכו, עדיין תיתכן נחמה, ואפילו גאולה: "זה שאתה פוגש יכול לעזור לך, גם אם אינכם מדברים במקרה אותה שפה. הוא רק יחייך, או יושיט לך יד, או יטפח על גבך, וכל זה יעודד אותך ויקל על המשך המסע. ויש עוד אפשרות אחת. זה שפגשת, גם הוא הולך לאן שהוא. ואם אינך מוצא את הדרך שלך, למה שלא תלך איתו? לאן שתגיע, זה יותר טוב מלהמשיך לגשש באפלה
לבד."

הגאולה האפשרית היא, אם כן, בקשרים אנושיים.

ובכלל, "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תיכנס אתה בינתיים תעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל."

המסקנה הזאת, ההומנית כל כך, שמחה אותי מאוד. לכאורה – מובנת מאליה. ובכל זאת, טוב לקרוא אותה מנוסחת, פשוטה ובהירה.

תודה, אביגדור דגן, אמנם איחרתי לפגוש בך, אבל הנה, לא החמצתי את דבריך כליל.

נוכחתי לראות שהספר ראה שוב אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2017. ייתכן שעדיין אפשר – וכדאי! – למצוא ולקרוא אותו.

מה עושים פה? עובדים.

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

אן טיילר, FRENCH BRAID: ספר שחוזרים אל תחילתו, ברגע שמסיימים לקרוא אותו

כמה שאני אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזאת! כתבתי בעבר על כמה מספריה: A Redhead by the Side of the Road, Clock Dance, Half Truths and Semi Miracles, Vinegar Girl, Spool of Blue Thread, על נישואי חובבים ועל התרגומים הקלוקלים של ספרים קודמים (ונהדרים!) שלה:Tin Can Tree,  Celestial Navigation, Earthly Possessions, (שעובד לסרט קולנוע מצליח),  The Accidental Tourist, ורבים אחרים. שישה מהרומנים שכתבה עובדו לסרטי קולנוע מצליחים, ועל אחד מהספרים זכתה בפוליצר.

אהבתי את הספרים הקודמים שלה, יותר מאשר את אלה שנכתבו בשנים האחרונות, אבל בספר החדש, French Braid, היא חוזרת אל העוצמה והיופי, ואני – אל הענונג הצרוף שכתיבתה מסבה לי כבר עשרות שנים. כמה קשה היה לי להיפרד מצמה צרפתית, שראה אור לראשונה (באנגלית, כמובן) ב-22 במרס השנה!

למרבה השמחה, האפשרות לקבל אותו אלי בו ביום ישירות לקינדל הבטיחה שלא אאבד אפילו יום אחד. עטתי עליו, וההתנפלות על קריאתו הוכיחה שבצדק גמור.

צמה צרפתית, כמו מיטב ספריה של אן טיילר, הוא מעשה מחשבת של אהבה ואנושיות. מדובר, כתמיד, בסיפור משפחתי, הפעם – זה של משפחת גארט. אנחנו פוגשים לראשונה נציגה אחת שלהם ב-2010, בתחנת הרכבת בפילדלפיה. סרנה דרו והחבר שלה, ג'יימס, מחכים לרכבת לבולטימור, שם מתגוררים בני משפחתה. יש לדעת שכל ספריה של אן טיילר מתרחשים בבולטימור.

"זאת עיר טובת לב כל כך, כל כמה שזה נשמע פרדוקסלי," סיפרה טיילר בריאיון עיתונאי באפריל 2020, "כולם כאן, בני כל המעמדות והתרבויות, מתנהגים בסובלנות ובחסד. מספיק להתבונן במה שקורה למשל בתור בסופרמרקט, כשאחד הקונים מושך את הזמן, מונה מטבעות, או כשהקופאית לא יודעת מה הקוד של אחד המוצרים. תושבי בולטימור מחכים בשקט, או עוזרים,  ככל שהם יכולים. אף אחד אפילו לא מגלגל את העיניים! אני חושבת שזה משפיע על הכתיבה שלי. בסביבה כזאת, איך אפשר להמציא דמויות שאופיין רע?"

אכן, כל דמויותיה של טיילר מלבבות, וההיכרות אתן מרחיבה תמיד את הנשמה.

בספר שלפנינו בוחנת טיילר מה הדברים שיכולים להפריד בין בני משפחה, להרחיקם זה מזה. מה גורם להם לא ממש לחבב זה את זה, גם כשהם ממשיכים לאהוב. האמת מתגלה, לדבריה של טיילר כמו מה שקורה "כשאנשים מוצאים את עצמם פתאום על אי בודד או בתוך בניין שעולה באש, שכן אז האישיות האמיתית נחשפת," כך הסבירה בריאיון על אודות הספר. "לפעמים בני אדם מתרחקים. משפחות מתפצלות. אבל בדרך כלל מדובר בסיבולת, שהיא בעיני התכונה המעניינת ביותר בבני אדם."

וכך סרנה, הדמות הראשונה שמופיעה בתחילת הסיפור, רואה על הרציף גבר מוכר, נדמה לה שמדובר בניקולס, בן הדוד שלה, אבל היא לא בטוחה. בני המשפחה התרחקו זה מזה עד כדי כך, שניקולס, הבן של דיוויד, האח של אִמהּ (שמה לילי) כבר נהפך לאדם בעצם זר.

בפרקים הבאים אנחנו פוגשים את דיוויד כשהוא בן שבע. לילי בת חמש עשרה, ואליס אחותם בת שבע עשרה. הם יוצאים עם הוריהם בפעם הראשונה (ומסתבר בדיעבד – האחרונה) לחופשה משפחתית, בבקתה ששוכנת על חוף אגם. טיילר ניחנה ביכולת מופלאה ליצור דמויות ולתאר את היחסים ביניהן באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים. הן קמות לתחייה, נעשות אמיתיות וספציפיות, עד שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, ממש כמו אל אנשים יקרים בשר ודם. הסצנה המשפחתית של בני משפחת גארט מתוארת לפרטיה, ואנחנו מלווים אותם ביחד, בבקתה שליד האגם. בסופו של הרומן ייוודע לנו מה עוד קרה שם, מה היו פרטיה של נקודת התפנית העצובה, הלא דרמטית מאוד, לכאורה, ובכל זאת – כזאת ששינתה את מהלך החיים של המשפחה כולה, תחילה את חייו של דיוויד, ובעקבות זאת, במידה מסוימת, גם את החיים של הוריו ואחיותיו. מה הטעויות הקטנות, הרות הגורל, שעושים בני אדם? מתי חוסר תשומת לב שולית, לכאורה, עלולה להשפיע באופן עמוק כל כך? לא מעשים פליליים, לא דרמות גדולות, רק קלקול קטן לכאורה, שאת תוצאותיו יכולה רק סופרת לתאר, כמו מבחוץ, שכן בני האדם שחיים את חייהם אינם יודעים הכול כמוה.

הסיפור עובר מתקופה לתקופה, מדמות לדמות. אנחנו משקיפים על מרסי, אמם של דיוויד לילי ואליס, ועל רובין בעלה. בהמשך, באחד הפרקים הבאים, נראה את המציאות מנקודת המבט שלו. כל אחד מהאנשים הללו נוגע ללב, פגיע ונזקק בדרכו, כך, דור אחרי דור, הורים, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם, כמו בשירי הילדים הלא נגמרים, ששורת הסיום שלהם היא גם שורת ההתחלה, והם נמשכים ונמשכים (הדימוי לקוח מתוך הספר!).

בסופו של הרומן, אחרי שהכרנו את כל הדמויות ולמדנו לאהוב ולהוקיר אותן – את רצונן להגן זו על זו, את אהבתן ונכונותן להתפשר – אנחנו פוגשים שוב את דיוויד ואת ניקולס, שהוא עכשיו בעצמו אב לילד קטן, בן חמש.

פרק הסיום מתרחש ב-2020, בימי הקורונה. ניקולס מגיע אל הוריו עם בנו הקטן, כי אשתו רופאה והיא עובדת בלי הרף בחזית המאבק במגפה, והוא זקוק לעזרתם. שעשע אותי לקרוא את תחושת הפליאה של הדמויות כשהן רואות, במהלך ימי הבידוד שכפתה המגפה סרטים שבהם אנשים מצטופפים ומתקרבים זה אל זה. השתעשעתי כי כך כתבתי על Redhead by the Side of the Road, ספרה הקודם של טיילר: "אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים," והנה – היא עצמה כבר מתארת את המציאות שבה חיו רוב אזרחי העולם לפני כשנתיים.

התרגשתי מאוד כשניקולס, גיבור הפרק האחרון, מוצא בחדר בבית הוריו אלבום צילומים ישן (אנחנו כבר יודעים ממי ומתי הוא קיבל אותו). ניקולס מראה להוריו את הצילומים ותוהה – מי אלה? ואלה? לאיש מהם אין מושג. כשקיבצו את הצילומים באלבום ידעו כולם מי האנשים הללו, ולא העלו בדעתם שכעבור כמעט מאה שנה זהותם תתפוגג. (כל כך מוכר לכל מי שהיה עד לפינויים של בתים שדייריהם הזדקנו והלכו לעולמם). ניקולס ואשתו אינם יודעים על מי מדובר, אבל אנחנו הקוראים דווקא יודעים! האיש הלא מוכר הוא אביה של מרסי, כלומר – סבו של דיוויד, שאותו לא זכה להכיר. אנחנו אלה שיודעים עד כמה רובין, בעלה של מרסי והחתן של אותו סבא, חשש מפני החותן שלו, שממנו ירש את החנות לממכר אביזרי שרברבות (חנות שלימים תנהל אותה לילי, בתו). את החותן עצמו אמנם לא פגשנו בן דפי הספר, אבל למדנו עליו כשהשתכנו לזמן מה בתודעתו של רובין. אחר כך רואים צילומים של ילדות: אליס ולילי, ושל ילד, הוא דיוויד הקטן. ואנחנו נזכרים בחגיגת יובל החמישים לנישואים של רובין ומרסי. גם אנחנו כבר נוסטלגיים למשפחה הזאת. היינו שם כשהוא ערך לכבודה מסיבת הפתעה. שמחנו והתרגשנו כשרובין הכניס אז למכשיר הווידיאו קלטת שהמיר אותה מסרטים משפחתיים ישנים, והתבוננו ביחד עם בני משפחת גארט על עברם המצולם, עליהם כשהיו צעירים. רובין מבין פתאום שמרסי הזדקנה. ששיערה הבלונדיני האפיר – מעולם לא שם לב לכך… אבל גם עכשיו היא יפהפייה בעיניו!

הזמן חולף. הזמן חולף. הוא לוקח אתו את החיים ומשאיר רק זיכרונות. עד שגם הם מתפוגגים.

אבל לנו נשאר הספר. כי ברגע שסיימתי אותו, חזרתי מיד אל ההתחלה. צמה צרפתית הוא ספר מהסוג הזה!

אורן גזית, "הילד בחלון": למי אפשר להאמין

העניין הראשון, והחשוב מאוד, שיש לציין בנוגע לספרו השני של אורן גזית, הוא – שיש בו סיפור. יש עלילה שהולכת ונפרסת לנגד עינינו, והיא מותחת מאוד, וגם מפתיעה ומזעזעת בסופה.

היכולת הזאת לרקום סיפור מפורט ומשכנע שאפשר בדיעבד "לסכם" את עלילתו בכמה שורות היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור נמסר בגוף ראשון, מפיה של הדמות הראשית בספר, אבל לא מדובר בהגיגים, או בזיכרונות, או ברצף ארוך של זרם התודעה, אלא, כאמור, בסיפור.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו עדים לדרמה שמשמעותה תתברר לנו לאט לאט. כך מתחיל הסיפור: "הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: 'תמותי' או 'הלוואי שתישרפי'. אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל."

הסקרנות והעניין מתעוררים מיד. מה קרה לה, למספרת, שאנשים שונאים אותה כל כך? מדוע נשים מטלפנות אליה ממספר חסוי ומאחלות לה שתמות? מדוע הן ממשיכות בכך במשך זמן רב, בגלוי, אפילו בלי להסתתר? מה? מה היא עוללה?

בהמשך נודע לנו דבר האשם שהדביקו לה: אנשים בטוחים שהיא הרגה את התינוק שלה והעלימה אותו. אבל אנחנו, מתוך תודעתה, יודעים שזה לא מה שקרה. יודעים שיום אחד התינוק שלה נעלם מתוך עגלת הטיולים שאותה היא השאירה בכניסה לחנות כלשהי. כשיצאה מהחנות – התינוק לא היה שם. העגלה הייתה ריקה.

מי לקח אותו? היכן הוא? איך נעלם? האם נשאר בחיים? האם יש סיכוי שהאמת תתגלה?

הדוברת עמדה למשפט. הכול סביבה ממשיכים לחשוד בה. איזו זוועה!

מה קורה לאישה כזאת? איך היא יכולה להתמודד עם הכאב, האובדן, הכעס על כל העוול הנורא? הכול מאשימים אותה, והיא בכלל חפה מפשע! איך תוכיח את זה לעולם?

היא שקועה בין היתר כל הזמן בכתיבה, מתעדת כל בדל מחשבה, כל משפט שמישהו אומר לה, כל תשובה שנתנה, וזאת מכיוון שהיא חושדת בעצמה ששכחה משהו מהפרטים של היום שבו תינוקה נעלם לה. אז עכשיו היא מקפידה להזכיר לעצמה ולתעד הכול.

והיא, כמובן, כועסת נורא. כל הזמן. אורן גזית מצליח במיומנות רבה להביא בפנינו את הכעס האותנטי שלה, הצבוע בציניות מרה ונוקבת. "זעם לא נשטף ולא מחלחל," היא מספרת לנו. ומסבירה שאנשים שסבורים אחרת הם כנראה כאלה "שלא פגשו זעם. הוא כמו לבה תקועה שלא מצליחה להתרומם. הוא מבעבע, והאדים הרעילים שלו שורפים את הגרון." מה שנורא זה שאין בעצם מי שיקשיב לה באמת, שיאמין לה. את הפסיכולוגית שנהגה ללכת אליה היא מכנה "האוגרת", והיא מספרת למשל איך פעם אחרי שאמרה לה "שדודה אומרת שזעם הוא הגרעפצים של הכאב," הפסיכולוגית שאלה אותה, כמובן – בנימה של ביקורת – למה הדוגמאות שלה כל כך וולגריות, מה זה נותן לה. היא מספרת לנו מה השיבה אז לפסיכולוגית: "ואני שאלתי אותה מה זה נותן לה למתוח ביקורת על הדימויים שלי, כאילו שהיא סניף של לאה ואבא."

הציניות שלה מופנית כלפי העולם הסובב אותה, ולא רק בהקשר של האסון הפרטי שלה. כך למשל היא כותבת על נכותו של איתן, בעלה לשעבר: "מה הצבא כבר יכול לעזור למי שמת? לנכים הצבא ממש עוזר. הוא נותן להם מינוי חינם לבריכות והנחות על מקררים. השם שלהם תמיד נמצא על המון חשבוניות במקום להיות על מצבה."

גזית, באמצעות הדוברת שלו, גיבורת הסיפור, מיטיב גם לאפיין דמויות, וזאת – מנקודת המבט של אחת מהן. הנה למשל: "לעסתי את הלחם כמו לאה, עם פה פתוח, כדי שאף אחד לא יתיישב לידי ויריח לי את העצב."

הדוברת מספרת לנו שהפסיכולוגית שלה "הסבירה שהתפקיד שלה הוא לא להאמין לי או לא להאמין, שהיא לא בית משפט. התפקיד שלה הוא לעזור לי להבין דברים, להאיר פינות שאולי לא הארתי." העמדה הזאת, האובייקטיבית לכאורה, המכילה, לכאורה, אבל שאינה מאמינה באמת לגרסתה של המטופלת, מוכרת, מזעזעת, מחרידה.

כי עד סופו של הסיפור יתברר לנו שאפילו למי שנראה כפרנואיד יכולים להיות אוייבים אמיתיים. ושאין לו צורך בחמלה מדומה, מקצועית, שמבקשת לחפור בנפשו ולמצוא בה את הסיבות לכך שהוא בעצם הוזה, מתעתע בעצמו, ואולי אפילו משקר. לפעמים האמת היא שמי שמרגיש פגוע באמת נפגע, ועוד איך, בצורה הכי אובייקטיבית, הכי אמיתית, הכי מחרידה שאפשר להעלות על הדעת.

תמר ורטה זהבי, "סוגיהארה: הסמוראי שסירב לציית": עכשיו במיוחד חשוב שבני נוער יקראו אותו

אין זמן מתאים יותר מימינו אלה לקריאת ספרה של תמר ורטה זהבי המגולל את סיפורו של סוגיהארה, הקונסול היפני שסיכן את חייו ואת החיים של אשתו וילדיו בעת ששירת בשגרירות יפן בליטא. אדם שיש להכיר, לזכור ולהזכיר.

"היה עלי לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא משום סיבה אחרת", מצוטטים באחרית הדבר לספר דברים שאמר סוגיהארה ב-1985, אחרי שכמה מהיהודים שאותם הציל הצליחו לאתר אותו ביפן, אף על פי ששינה את שמו כדי להסתתר באלמוניותו. את הדברים הללו אמר אחרי מפגש עם שגריר ישראל ביפן, ששאל אותו מדוע סיכן את נפשו כדי להציל בני אדם שלא הכיר, וההסבר שלו, הפשוט, הישיר, הלא מתוחכם – "כי זה היה הדבר הנכון לעשות", מהדהד בעוצמה. כמעט ארבעים וחמש שנה לאחר מעשה זכה סוגיהארה בתואר שלא ביקש ולא חשב לקבל – "חסיד אומות עולם". באחרית הדבר לספר כתוב גם ש"ממדינת ישראל, שרצתה לפצות אותו על חייו הקשים, ביקש בקשה אחת בלבד – מלגת לימודים עבור בנו הצעיר, שאכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים".

ספרה של תמר ורטה זהבי  ראה אור ב-2019, אבל ברור לגמרי מדוע בימים אלה במיוחד הוא נעשה רלוונטי מתמיד. ורטה זהבי מתארת בו את התהליך שעבר סוגיהארה. אחרי שהובהר לו שאישורי המסע שהוא יכול להנפיק ליהודים הנרדפים יצילו את חייהם, הוא ניסה לפעול בדרכים חוקיות, וביקש את רשות השלטונות היפניים לתת לפליטים את המסמכים הללו, אבל סורב פעמיים.

זאת הנקודה שאנשים רבים, אולי מרבית האנשים, היו נסוגים. אמנם הוא כבר הבין שיש בכוחו להציל חיים, אבל ידע גם שיאלץ לשלם מחיר כבד אם יפעל בניגוד להוראות שקיבל ממשלתו.

ובכל זאת – בחר בדרך הקשה.

אנחנו, אלה שנמנים עם החברה הישראלית, צריכים כיום להתמודד עם החלטות שהממשלה מחליטה בשם כולנו, והן נגועות באנוכיות מחרידה ובאדישות שלא תיאמן לגורלו המר של הזולת. בימים אלה, כשמיליוני פליטים מציפים את העולם, נסים מפני הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומחפשים מחסה ומקלט, בוחרת הממשלה שלנו להיות קטנונית ואפילו מרושעת. בוחנים את הפליטים בזכוכית מגדלת – יהודים ולא יהודים – בעלי אמצעים שיכולים להפקיד ערבות גבוה שתבטיח כי יעזבו אותנו בתוך כמה חודשים לכאלה שידם אינה משגת לשלשל לידי השלטונות את סכומי הכסף המופרעים, הנדרשים ממי שאיבדו את כל מה רכושם על פני האדמה.

זה הזמן לקרוא על יפני אחד שלא ידע שהוא צדיק, אבל בנסיבות שהיו, התגלה ככזה.

הספר כתוב כמכתב שחיבר לכאורה בדרכו מליטא לגרמניה. המכתב מופנה אל ילדיו, והוא מספר להם מדוע נהג כפי שנהג. מה היו המניעים שלו: הרצון והכורח שחש לא להתעלם ממצוקה, ולא להתכחש ליכולת שלו לעזור ולהציל חיי אדם.

הוא מסביר להם שאשתו תמכה בו בהחלטתו לנהוג כך, אף על פי שהיו להם שלושה ילדים רכים, אחד מהם תינוק שנולד ממש באותם ימים.

הספר מיועד לבני נוער, כנראה לכאלה בגיל חטיבת הביניים, פחות או יותר. האם הם קוראים ספרים? האם הספר שלפנינו יגיע לידיהם? יש לקוות שכן. הוא קל לקריאה ודי קצר, ועם זאת – מעניין מאוד. חשוב שידעו על סוגיהארה. חשוב שידברו ביניהם על מה שעשה. שידונו על הקשר אל ההווה ואל מה שקורה סביבינו ובקרבנו.

שמו של הספר מצלצל באוזניי את פסק הדין הנודע בעקבות הטבח בכפר קאסם, על "פקודה לא חוקית בעליל" שאסור לציית לה. גם הפקודה שסוגיהארה קיבל, להתעלם מהיהודים ובכך לשלוח אותם אל מותם, הייתה לא חוקית בעליל, ולו היה מספיק אומץ, יושרה, תושייה ואכפתיות לא לציית לה.

פילאר קינטנה, "הכלבה": סיפור לופת לב

מפעים להיווכח כמה הרבה עוצמה ומשמעות יכולה לקפל בתוכה נובלה קטנה!

הכלבה, ספרה של סופרת קולומביאנית, פילאר קינטנה, "אחת המצליחות בדרום אמריקה", כפי שמעידים עליה בדש הספר, הוא סיפור יפהפה ועצוב כל כך. אנחנו מלווים בו מחזור חיים שלם שמתחיל בינקות גורית נוגעת ללב, וממשיך ומתפתח בכיוונים מפתיעים, שמעניקים חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

הסיפור הוא לכאורה סיפורה של כלבונת קטנה, גורה בת כמה ימים, שאימה הורעלה. דוניה אלודיה, הבעלים של הכלבה שמתה, מטפלת בגורים, מאכילה אותם, ומנסה להצילם מהמוות המאיים עליהם. אבל הסיפור הוא לא רק עליה, אלא גם על דמריס, הדמות האנושית המרכזית ביצירה, שלוקחת אליה את הגורה ומחליטה לאמץ אותה. כבר בדרך הביתה היא מחבקת אותה, מניחה אותה בתוך החזייה שלה, כדי שתחוש בחום גופה ותירגע.

עד מהרה מתברר לנו פשר האהבה העצומה, האמהית, שדמריס מעתירה על הכלבונת. מדוע היא מטפלת בה במסירות כזאת, מאכילה אותה, מגינה עליה. מה דמריס רואה בגורה הזאת? מה היא מעוררת בה?

כדרכן של יצירות ספרותיות משובחות (ןבעצם – כמו בחיים…), שום דבר אינו קבוע. יש התפתחויות, חיצוניות ולצדן, וכתוצאה מהן, גם פנימיות. אלה מתרחשות בנפשה של דמריס. יחד אתה אנחנו עוברים טלטלות רגשיות, שמביאות אותה למעשה קיצוני, מזעזע מצד אחד, וכמעט מובן, מצד שני.

הרקע שבו מתרחש הסיפור חשוב: אנחנו נמצאים עם דמריס ועם בעלה רוחליו בביתם שגובל ביער ומשקיף אל החוף ואל לשון ים שבשעת הגאות מוצפת וגועשת, ובשעת השפל נהפכת למשטח ביצתי. כדי להגיע אל חנות המכולת הקרובה צריכה דמריס לעבור כל יום תלאות בלתי נתפסות:

"הבקתה שהם גרו בה לא הייתה על החוף, אלא על צוק מיוער שהאנשים הלבנים מהעיר בנו בו בתי קיץ גדולים, יפים, עם גינות, שבילים מרוצפים ובריכות. כדי להגיע לכפר היה צריך לרדת בגרם מדרגות ארוך ותלול, ובגלל כל הגשם שירד היה צריך לקרצף את המדרגות לעיתים קרובות כדי לנקות אותן מהטחב וכדי שלא ייעשו מחליקות. אחר-כך צריך לחצות את המפרץ, לשון ים רחבה וסוערת כמו נהר, שהתמלאה והתרוקנה עם הגאות והשפל.

"באותו זמן של השנה הגאות הייתה בבוקר, וכדי לקנות להם לחם דמריס נאלצה לקום עם שחר, לסחוב את המשוט אל הבקתה, לרדת במדרגות עם המשוט על הכתף, לדחוף את המשוט מהבקתה, להכניס אותו למים, לחתור עד הגדה השנייה, לקשור את הקאנו לעץ דקל, לסחוב את המשוט על הכתף עד הבית של אחד הדייגים שגרו ליד המפרץ, לבקש מהדייג, מאשתו או מהילדים שישמרו עליו, להקשיב לתלונות ולסיפורים של השכן ולצעוד חצי כפר ברגל עד המכולת של דון חיימה… ואחר-כך לחזור את כל זה".

היער הקרוב טומן בחובו סכנות רבות: ככל שמעמיקים לתוכו הוא נעשה "אפל ומיסתורי יותר", יש בו "צוקים […] עם סלעים מכוסים טחב וגלים […], עצים עצומים שסופות עקרו מהשורש וברקים פילחו לשניים, מפולות אדמה, נחשים ארסיים ונחשים שבולעים איילות, עטלפים שמוצצים לחיות את הדם, צמחים עם קוצים שיכולים לשסף כף רגל ופלגים שהתעצמו כשירד מבול וסחפו את כל מה שנקרה בדרכם…"

הטבע אינו חומל. לפעמים חם מדי, ואי אפשר להיפטר מנחילי היתושים, לפעמים קר וגשום מדי, ואי אפשר להימלט מהלחות והצינה.

סכנותיו של היער מלוות את דמריס, ובמידה מסוימת קובעות את מהלך חייה, אחרי אירוע קשה מאוד שהייתה בו שותפה מאונס.

מה יקרה לכלבה שלה, אחרי שגם היא "תגלה" את הטבע, תימשך אליו, תנוס אל עבי היער ואל הצוקים האפלים? מה יקרה לדמריס בעקבות זאת?

"גשם ניתך על העולם, והיער המאיים הקיף אותה, אבל לא ליווה אותה, כמו בעלה, שישן בחדר אחר ולא שאל אותה מה עובר עליה, בת דודתה, שבאה רק כדי להעביר עליה ביקורת, אימא שלה, שהלכה לבואנאוונטורה ואחר כך מתה, או הכלבה, שהיא גידלה אותה רק כדי שתיטוש אותה…"

האם הכלבה תשוב? האם דמריס תמצא בה נחמה? האם, כמו בספר הג'ונגל שדמריס שמעה עליו בילדותה, חיות יכולות להציל בני אדם?

הסיפור לופת את הלב, התרגום לעברית נהדר, והעטיפה – ציירה ועיצבה אותה טליה בר – יפהפייה.

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

Pilar Quintana
LA PERRA

תומס ברנהרד, "כן": הקשר בין הסיפור לביוגרפיה

באחרית הדבר לנובלה כן משרטטת המתרגמת, טלי קונס, את הקווים המחברים בין הסיפור לבין קורות חייו של תומס ברנהרד. כך למשל אנחנו לומדים כי בעקבות ילדותו האומללה והבודדה, השתוקק הסופר כל ימיו לתחושה של בית, ולכן קנה לעצמו כמה בתים, אבל באף אחד מהם לא גר כל הזמן, אלא עבר ביניהם שוב ושוב, כנראה, כך מצטייר, במעין תזזית שאינה יודעת שובע או יכולת להשתקע במקום אחד ולחוש שהוא שייך לו באמת.

את גיבור הסיפור אנחנו פוגשים כשהוא גר במעין חורבה חצי משופצת שקנה בגחמה של רגע, ושאינו מרגיש בה בנוח. הוא הולך ושוקע במה שהוא מכנה "המחלה" שלו: דיכאון חמור, שבעטיו זמן קצר לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות בסיפור לא יצא החוצה ולא פגש אף נפש חיה במשך שלושה חודשים. 

מצבו הנפשי משתקף בסגנון הכתיבה התזזיתי: משפטים ארוכים שנמשכים לאורך פסקאות רבות, עם מעט מאוד סימני פיסוק, במונולוג קדחתני שאותו אינו עוצר כמעט כדי לנשום.

האדם היחיד שהמספר־המדבר נמצא אתו בקשר הוא השכן הקרוב, סוכן או מתווך נדל"ן שמכר לו את ביתו, ולאחרונה, כך נודע למספר, מכר גם חלקת אדמה, נכס גרוע במיוחד, לזוג "שוויצרים" שהמספר פוגש במפתיע בביתו של המתווך.

ובכן, מספרת לנו טלי קונס, כך עשה גם תומס ברנהרט: קנה – בלי להתווכח, בלי לעמוד על המיקח, אולי אפילו בלי לשאול את עצמו מדוע בעצם – בית גרוע במיוחד. 

ייתכן שאת הסיפור כתב כמעין תשובה לעצמו, שכן לאט לאט מתברר לנו מדוע בעצם קנה הזוג השוויצרי את האדמה: לא למרות היותה ממוקמת במקום הכי גרוע, בלבה של ביצה, בחלקת יער אפלולית במיוחד, לא למרות חסרונותיה, אלא להפך, בגללן.

התשובה שברנהרד נותן, הפתרון לחידה, מזעזעת ומבעיתה. השוויצרי, שהוא מהנדס כורים, תכנן את הבית זמן רב לפני שקנה את האדמה, ועיצובו של הבית העומד לקום על תלו מזכיר מבנה של כור גרעיני, ולא של בית מגורים. אין, בו, למשל, חלונות. הוא דומה למעשה למעין סרקופג גדול. מדוע תכנן אותו כזה? מדוע אינו שואל לדעתה של בת זוגו, מי שמכונה כאן "הפרסייה", שאין לה, כמדומה, שום זכות דיבור בתוך הקשר הזוגי שהמספר עד לו? 

והנה קו דמיון נוסף בין המציאות לסיפור שמציגה בפנינו המתרגמת: מסתבר שבתקופה שתומס ברנהרד כתב את כן נזעק הציבור האוסטרי והתנגד להקמתם של כורים גרעיניים בארצו.

מהנדס הכורים שבסיפור שלפנינו מייצג אם כן את כוחות הרשע האטומים, שהאוסטרים התנגדו להם כל כך, ואת "תיעובו של ברנהרד כלפי מולדתו, כלפי המציאות האוסטרית."

אפילו דמותו של המתווך, מסתבר, לקוחה מחייו של ברנהרט, ומתבססת על מכר שלו, האיש שמכר לו את בתיו השונים, זה שאתו התרועע, עד כדי כך שהמתווך אפילו כתב על הקשר ביניהם, אבל, יש לשים לב – הסופר מעולם לא דיבר אתו על "עניינים ספרותיים". ממש כמו המספר בנובלה, ששופך את לבו באוזני המתווך, אבל לא מצפה ממנו לשיחה "אינטלקטואלית". 

דמותה "הפרסייה" שבסיפור, זאת שאיתה הוא דווקא מוצא למשך זמן מה מכנה משותף ויכולת לדבר על שופנההואר ועל שומאן, נובעת, לדברי טלי קונס, מזרם הפליטים שהחלו להגיע לאוסטריה בימים שברנהרט כתב את הנובלה. אלה הגיעו תחילה ממדינות הגוש הקומוניסטי, ואחרי כן מארצות שמחוץ לאירופה, כמו צ'ילה, אוגנדה ועיראק.

דמותה של הפונדקית בסיפור משקפת את הלך הרוח האוסטרי של מי שהתנגדו להגעתם של הפליטים הללו:

"לא היה ברור לה, לפונדקאית, מה בסופו של יום יש לזרים נחותים כאלה, כמו הפרסייה, שבעלה ברח ממנה בצדק במובן, לחפש בסביבה הזאת. היא, הפונדקאית, בינתה את הפרסייה פסולת אנושית, ולזכותו של חברה לחיים, מנגד, זקפה בכל זאת שכל ישר, אותו היא דווקא חיבבה, אבל נבצר מבינתה להבין איך גבר הגון ומשכיל בזה היה יכול להתחבר עם אישה חדלת אישים כזאת כמו
הפרסייה."

מעניין לדעת מה חושבת פונדקית כזאת כיום על הפליטים הנסים מאוקראינה. 

אי אפשר לסיים בלי לשבח את ההנאה החושנית שמסב ספר שרואה אור בצורה כל כך מכבדת: כריכה קשה, תפורה בחוט, עיצוב ייחודי, הדפסה וגימור מוקפדים, והדפסה על נייר משובח. כה לחי להוצאת ספריית רות, הוצאה לאור חדשה ומבטיחה.

תרגום מגרמנית: טלי קונס

Thomas Bernhard
Ja

עודה באשאראת, "תמם מַכְּחוּל המנוחה": יצירה ספרותית מגובשת

מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג'וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג'וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג'וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג'וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את "האחר" (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה "הנושא הלאומי"?

היהודי אומר שהוא אישית "מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש." הוא טוען שלדעתו "זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית," ויחד עם זאת הוא חושב ש"לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו."

הערבי משיב ש"העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה."

היהודי מבין אותו: "אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם," ומעורר בערבי תסכול וכעס "שכמותן לא הרגיש זה זמן רב," והוא משיב:

"אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48'."

היהודי מתרגז: "זאת הטרגדיה!" הוא קורא, "שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך."

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: "מי שידו במים אינו כמי שידו באש", הוא מנסה להסביר, "אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם."

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

ג'ולייט בלקוול, "הקרוסלה האבודה מפרובנס": "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה"

יש מקום גם לספרים מהסוג הזה: כאלה שקוראים אותם בנחת, בלי שיתעורר רצון לסמן שורות נבחרות בזכות הרעיונות המעניינים, הניסוחים המקוריים או התיאורים המשמחים. כאלה שהקוראת מגיעה אל סופם הלא מפתיע ואינה חשה שמשהו בה השתנה. ספרים שאינם מרגשים במיוחד, אבל הם גם לא משעממים. יש בהם "משהו" שמושך בכל זאת להמשיך לקרוא, גם אם ברור לגמרי שלא מדובר ביצירת אמנות מסוג כלשהו, ושהספר לא יותיר שום חותם.

הרומן הקרוסלה האבודה מפרובנס נע בין זמנים ועלילות, אבל מקל על הקוראת: כל פרק נפתח בכותרת שמבהירה לאיזו שנה הגענו: 1901, 1944, ו"כיום". גם המקומות ושמות הדמויות המרכזיות בכל פרק מצויינים: פרובנס, צרפת, שאטו קלמן, ז'וזפין קלמן; אוקלנד, קליפורניה, קיידי אן דרייק; כיום, פריז, קיידי; 2001, אוקלנד, קיידי בת 13; 1944, פריז, פבריס קלמן.

אין אם כן צורך להתאמץ: הכול מוגש מעובד, מפורט, אפוי היטב – לנגוס ולבלוע.

גם הרגשות מוסברים היטב ומסוכמים בעבורנו: "מאל חשה ניצחון מתוק גועש בעורקיה", "צחוקו העמוק והמהדהד מעורר ריגוש מבלבל ומרגיז עמוק בבטנה", והתיאורים פשטניים וחיצוניים: "הדירה הזעירה, המקסימה", "החוף פראי ויפהפה", "כפרי הדייגים מקסימים", וכן הלאה: קלישאות על גבי קלישאות.

ובכל זאת – קראתי אותו עד סופו. אז מה יש בו, בכל זאת?

ברור לגמרי שהמחברת – ודברי הסיכום שלה מאמתים זאת – ערכה מחקר מקיף על דבר שלא ידעתי עליו מאומה: הקרוסלות שייצרו בתחילת המאה ה-20 (וכנראה שגם שנים רבות לפני כן), בעבודת כפיים, מעץ. למדתי להכיר את שמו של אמן קרוסלות נודע, גוסטב באיול, וקיבלתי הצצה קלה על עבודות השחזור של יצירות מגולפות בעץ.

בד בבד לקחה אותי הסופרת אל צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה ואל מצוקות הצרפתים באותן שנים. אמנם אי אפשר להשוות שום דבר למה שעבר על יהודי אירופה באותם ימים, אבל גם עמים כבושים אחרים סבלו, התקוממו, נאבקו, והתמודדו גם עם בגידות מבין שורותיהם.

מעניין תמיד לקרוא על התקופה ההיא, ועל ההתנסויות הקשות, השונות, שעברו על אנשים במקומות שונים בעולם: "אחרי האופוריה של השחרור הכתה בצרפת המציאות המרה. בכל מקום הוא ראה עיניים שקועות וכבדות של שורדים. הגרמנים סולקו אך מוצרי המזון נגנבו מזמן, ובקרקעות לא היו טמונים יבולים אלא רק פצצות. נמלים, מסילות וכבישים נחרבו, ומערכת התחבורה קרסה. הבשר עדיין הוקצב במנות קטנות, והרעב והחולי רווחו במדינה. אחרי שביתת הנשק הגיעו קיץ של בצורת וחורף קר ואכזר, כאילו העונות עצמן עשו יד אחת נגד הישרדות העם הצרפתי. בפונטן דה ווקלוז עמדו רבים למשפט באשמת אהדה לנאצים. חלונות הראווה של חנויות שונות רוססו בגרפיטי כי בעליהן נחשבו למשתפי פעולה. עכשיו הגיעה העת להשלכות. שעת הנקמה."

אין בתיאורים הללו שום חידושים או הפתעות, אבל הם בכל זאת מעוררים עניין מסוים.

על העטיפה הקדמית מופיע ציטוט, כנראה שמאחת הביקורות על הספר: "הרומן הזה צריך להיות מלווה בתווית אזהרה: יעורר בכם חשק עז לטוס לצרפת". אכן, הספר מנסה ללכוד לא רק את צרפת, אלא גם את "רוחה" של הצרפתיות. יש בו תיאורים רבים של אוכל: גבינות ודגים, מאפים, תבלינים וניחוחות פרובנסיאליים,  לוונדר וטחב, ושל נופים: "נהר האזמרגד", בתי אבן נושנים, "חומות אבן זהובות באור השמש השוקעת", ומשקאות: "משקה דבש אלכוהולי", יינות מסוגים שונים, ששמותיהם מפורטים בדקדקנות: "סנסר מאו-גוז'ון", ומאכלים. האם זאת באמת רוחה של הצרפתיות? אין לי מושג, אבל כפי שהיא מצטיירת כאן בספר, היא משכנעת…

קיידי, הדמות המרכזית בסיפור, היא צעירה אמריקנית (שעברה עגום ומעניין כשלעצמו). קיידי מגיעה לצרפת כדי לצלם קרוסלות נושנות. באחד הערבים שבהם היא מתארחת בטירה עתיקה, שם היא שומעת שיחה של שני צרפתים, פבריס וז'אן פול, שמתפלספים על ספרות. בשלב מסוים קיידי "השאירה את הגברים לדבר על פריז בשיא תהילתה הבוהמיינית". היא אומרת לעצמה שהם משכילים וידענים, ולכן כל אחד מהם מרגיש "לגמרי בנוח בשעת שיחה על ספרות דגולה והגות דגולה". קיידי, לעומתם, "בקושי הצליחה לצלוח את הרומן של פבריס וגם כשהצליחה היא בקושי הבינה את מה שקראה." היא משתוקקת לקרוא "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה".

אין ספק שג'ולייט בלקוול מזדהה עם קיידי. אכן, הספר שכתבה נענה לציפיות שאותן היא מונה ברומן: העלילה שלו פשוטה וברורה, אולי פשוטה וברורה מדי, ובכל זאת, יש בו איזה חן.

THE LOST CAROUSEL OF PROVANCEL Juliet Blackwell

לעברית: תומר בן אהרון

סלעית שחף פולג, "עד שהגשם יחזור": מקומי ואוניברסלי

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה. 

סון וון-פיונג, "שקד": האם כולנו אטומים רגשית (במידה זאת או אחרת)?

באחרית הדבר לרומן שַקֶד, שכתבה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג, נכתב כך: "אלקסיתימיה, או אי־יכולת להביע רגשות, היא נכות רגשית שדווחה לראשונה בשנות השבעים. היא נובעת מאמיגדלה קטנה עקב בעיות בהתפתחות בשלב הילדות, טראומה או גודל קטן מלידה. במקרים של אמיגדלה קטנה, הרגש שמתקשים במיוחד להרגיש הוא פחד. למרות זאת דווח שהחלקים באמיגדלה
שקשורים לפחד ולחרדה מתפתחים בעזרת אימון."

גיבור הספר הוא ילד שנולד עם התסמונת: מגוון שלם של רגשות אנושיים זר לו, והוא מתקשה להבין את זולתו. כדי לעזור לו "מאמנת" אותו אמו ומלמדת אותו מה התגובות הנאותות למצבים שונים שמתרחשים בין בני אדם. 

האם יצליח המספר, שכבר בעמוד הראשון מכנה את עצמו "מפלצת", להשתנות? ילמד להרגיש, יבין מה קורה בנפשו של אדם שאוהב, שונא, ובעיקר – מפחד?

האלקסיתימיה של הילד היא למעשה רק משל לכולנו, כל בני האדם, גם אלה שלא לקו "רשמית" בתסמונת. אפשר להבין זאת לקראת סופו של הרומן, כשהמספר עד לתגובה מוזרה‾לכאורה של אדם שיקר לו מאוד. האיש, ד"ר שים, צופה בטלוויזיה, שם מוקרן מבזק חדשות. "על מסך הטלוויזיה בכה ילד שאיבד בפיצוץ את שתי רגליו ואוזן אחת. בחדשות דיברו על מלחמה שפרצה באיזה מקום בעולם." המספר שם לב שד"ר שים צופה במסך "בפנים חסרות הבעה."

היינו מצפים לתגובה כזאת אצל אדם שלקה באלקסיתימיה, לא כן? היכן ההזדהות עם כאבו של הילד? היכן התגובה הרגשית שאמורה להתעורר בצופה?

המספר ממשיך ומתאר כיצד ד"ר שים "הרגיש שנכנסתי וסובב את הראש. כשראה אותי, הוא חייך בנועם ובירך אותי לשלום."

התמיהה גוברת:

"המבט שלי נדד אל הילד שהופיע מאחורי הפנים המחייכות של ד"ר שים. אפילו אידיוט כמוני ידע שלילד הזה כואב ושהוא סובל מדבר נורא ומצער."

המספר ממשיך ואומר: "אבל לא שאלתי למה הוא מפנה את גבו לילד ומחייך. לא שאלתי כי ראיתי את כולם עושים את זה. אפילו אמא וסבתא שהעבירו ערוצים באדישות. 'אסון שנמצא כל כך רחוק ממני הוא לא האסון שלי,' אמא אמרה."

אכן, מי מאתנו לא הגיב כך למראה אסונות של אחרים, אסונות רחוקים, שמופיעים בתוך הסלון שלנו, ומשאירים אותנו שווי נפש, שלא לומר – אדישים?

האם מופרך לסבור כי כולנו לוקים אם כך במידה זו או אחרת באלקסיתימיה?

כבר בתחילתו של הסיפור רומז לנו המספר על התרחשות איומה שתקרה בהמשך. אבל מוסיף: "אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה", והוא צודק, כי הסיפור אכן נקרא בהנף אחד, ובתחושה שיש בו ערך ומשמעות לא רק כשחושבים על התסמונת המסוימת שבה הוא עוסק.

לא ברור, ובעצם לא חשוב, אם הספר מיועד לקוראים צעירים, בני נוער, או למבוגרים, בני כל הגילאים. באחרית הדבר כתבה הסופרת כי לשמחתה בין אחד עשר השופטים של פרס ספרותי "לספרי נוער" שזכתה בו היו גם בני נוער. גיבורי הסיפור הם המספר, ושני בני נוער בני כחמש עשרה שהוא מתיידד אתם. מעניין אם הסיפור "יתפוס" גם צעירים בישראל.

אחת התהיות שהספר מעורר היא עניין שוודאי מעסיק מאוד בני נוער: האם יש לחיים משמעות?

אחת מגיבורות הסיפור, נערה ששמה דורה, אוהבת מאוד לרוץ. תשובתה לגיבור הסיפור ששואל אותה מדוע, מרתקת: היא מסבירה לו שהיא אוהבת לרוץ מאותה סיבה שהיא חיה ונושמת. כלומר – בלי שום "סיבה", אלא רק שהריצה מעניקה לה תחושה של משמעות. 

אותה תהייה מתעוררת בדעתו של המספר כאשר אביו של ידיד אחר שלו, גון, מספר עד כמה הוא סובל, מאז ומתמיד, בגלל בנו. המספר תוהה: האם מוטב היה אלמלא נולד גון מלכתחילה? אם כל הסבל שהסב להוריו היה נמנע? הוא מגיע למסקנה רגעית שלפיה "אם מחשבים הכול ככה, נראה שבאמת עדיף שגון לא היה נולד, כי יותר מהכול, הילד הזה הרגיש כל כך הרבה סבל ואובדן מיותרים."

אבל אז הוא ממשיך ואומר לעצמו: "אבל אם חושבים ככה, כל הדברים מאבדים משמעות. נשארת רק המטרה. דקיקה ועירומה."

והרי, אנחנו אומרים לעצמנו, החיים נועדו לשם עצמם, וכל אחד מאתנו מעניק להם את הפשר המיוחד שלו.

כאמור, קראתי את הספר בנשימה אחת. הוא מרתק ומעשיר, בעיקר כי בסופו של דבר יש בו הרבה מאוד אהבה, ובזכותה גם – התפתחות ושינוי גואל. 

מעניין במיוחד לקרוא ספר שמגיע מתרבות כה רחוקה מזאת שלנו, קוריאנית, ולהיווכח שוב באמת מובנת מאליה: כולנו, כל בני האדם, דומים כל כך. 

תרגמה מקוריאנית: ענת חיינה

גילה ג. שחר, "פנגיאה": לאהוב את מי שאינם עוד

פנגיאה, שהעניקה לרומן שלפנינו את שמו, לקוחה מסיפור שנהג אחד מגיבורי הרומן לספר לילדיו: הוא דיבר אתם "על תיאוריית נדידת היבשות של וגנר, על פנגיאה, שהייתה יבשת על ענקית שהתפרקה ליבשות קטנות לפני מאתיים מיליון שנים."

פנגיאה שבסיפור שלנו היא היבשת ההתחלתית – משפחה שהתפרקה בשואה – וזִכרה נשאר סמוי אך טמון בתת מודע של בני הדורות הבאים. אמנם לא הכירו אותה, אבל הם חשים בה, ובקשר שלהם אליה.

ידועה ומוכרת קביעתו של הוגה הדעות הגרמני תיאודור אדורנו שלפיה אחרי אושוויץ כתיבה של שיר היא "מעשה ברברי". אדורונו, שהיה יליד פרנקפורט, הצליח לנוס מגרמניה לפי שמלחמת העולם השנייה פרצה, לפיכך לא היה "ניצול שואה" ישיר, אם כי בני דורו, בני משפחתו וידידיו, נרצחו, כמובן.

יש הרואים בדבריו הבעה של אי-אמון ביכולתה ובזכותה של האמנות להתמודד עם  הברבריות. האם מותר לנו "ליהנות" מייצוגה של הזוועה? האם אפשר בכלל "לייצג" את השואה באמצעים אסתטיים ואמנותיים? האם לגיטימי לעשות זאת?

בעיני ספרה של גילה ג. שחר סותר את טענותיו של אדורנו (שבערוב ימיו חזר בו מחלקן), ומוכיח שאפשר, צריך, וחשוב לכתוב על "השואה". ובעצם לא עליה, אלא על בני האדם שהיו שם. על סיפוריהם המסוימים של האנשים הפרטיים שאפשר באמצעותם לדעת משהו על הזוועה.

ספרה של ג. שחר חשוב ומפעים, במיוחד לאחר שנודע בסופו, באחרית הדבר, שאחד הגיבורים שעליהם כתבה, שאליהם נקשרתי כל כך במהלך הקריאה, הוא לא אחר מאשר אביה. כך היא כותבת באפילוג:

"השאלות ששאלתי את אבי נותרו ללא מענה, כמו אמהות ואבות אחרים שבאו לכאן אחרי 'המלחמה ההיא', בחר גם אבי בשתיקה ודבק בה עד יומו האחרון.

את מה שאבי לא סיפר, סיפרה סטשה אמי, ואת מה שאמי לא סיפרה, סיפרו דודות ודודים, בני עיר וחברים. הסיפורים הולידו געגועים, והגעגועים חיפשו כתובת, סימן, רמז.

בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זיכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אליי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי."

התחקיר העמוק והיסודי שערכה הסופרת ניכר היטב. אבל נוסף אליו כישרון כתיבה מובהק. התיאורים נראים מדויקים מאוד, ולצד זאת – נשמרים מפני קיטש סוחט דמעות. נראה כי הכשרתה כקולנוענית – גילה ג. שחר היא "ביבליותרפיסטית ומרצה לקולנוע" – איפשרה לה ליצור מחד גיסא תמונות תקריב מדויקות ומפורטות, ומאידך גיסא לחלוף על פני פרקי זמן ארוכים, ולעשות זאת ביכולת אמנותית מרשימה. הנה שתי דוגמאות לאופן שבו היא מרחפת ביעף מעל פני ההיסטוריה, וזאת כדי להגיע שוב אל גיבורי הסיפור, אל חייהם ואל גורלותיהם:

"הנייק קיבל את ההזמנה, ובכל יום היה בא, מחכה שהאולם יתפנה ומנגן. הוא ניגן כשגרניקה הופצצה על ידי מטוסיהם של היטלר ומוסוליני ומאות גופות התגוללו ברחובות. הוא ניגן כשרבבות אזרחים אוסטרים גלגלו במתק שפתיים את המילה אנשלוס וקיבלו בהתלהבות את החיילים שפלשו לארצם וסיפחו אותה לגרמניה, הוא ניגן כשהבריטים יצאו מגדרם והריעו לצ'מברלין שנתן להיטלר לנגוס בצ'כוסלובקיה, לבלוע את חבל הסודטים – להביא לדבריו את השלום לעולם. הוא ניגן כשאמיל גרינשפן האומלל רצח את המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בצרפת. הוא ניגן כשבית העסק של הלן ובעלה הוצת ונשרף בליל הבדולח בברלין. אבל כשהיטלר הכריז בנאומו בווילהלמסהאפן על ביטול הסכם אי-ההתקפה עם פולין, חדל הנייק מנגינתו, ארז את חפציו ושם פעמיו אל תחנת הרכבת הקטנה של פרוג'ה. דוּלק רץ בעקבותיו, אל תהיה טיפש, לא קרה כלום ולא יקרה כלום. אבא ישתולל מזעם ויחזיר אותך לכאן. הסכמים מתים והסכמים נולדים ועולם כמנהגו נוהג. הרכבת נעתקה מהרציף והותירה אחריה ענן עשן לבן שהתערבל במוחו של דולק וסחרר את מחשבותיו, ומה אם אני הטיפש ולא הוא? ומה אם ייפרמו כל החוטים הקושרים אותנו יחד? ומה אם תהום עמוקה תיפער פתאום ותבלע את הדרך מכאן לשם, כי תהיה מלחמה?"

"הם ניגנו עד שעלה השחר, הם ניגנו עד שנשרו עלי השלכת, הם ניגנו עד שהשלג של לינבורג התערבב עם המורדות המושלגים של זקופנה, הם ניגנו עד שהחיים והמתים ריחפו יחד בחלל בית הקפה."

ג. שחר מספרת לנו על קורות בני משפחה אחת, וכשהיא עושה זאת היא מראה לנו, בין היתר, את עיוורונם של מי שסירבו לנוס מאירופה כל עוד התאפשר להם לעשות זאת, כי לא רצו להבין או לחזות עם מה הם עתידים להתמודד.

הסיפור מתחיל ברגע של שיא: "כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי-טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו, הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו". ברגעי חייו האחרונים מרקוס לא חשב גם על אמו המנוחה, אלא "רק על אמריקה": "זאת שאליה הפליג שבע שנים לפני כן בן דודו הצעיר אלן", שהפציר במרקוס שוב ושוב להצטרף אליו, אבל התייאש, כי מרקוס לא העלה על דעתו לנהוג כמוהו.

מרקוס, כמו רבים אחרים, היה בטוח שאין צורך ואין טעם לעזוב את המקום שראה בו מולדת – כזאת הייתה פולין בעיני רבים מהקורבנות, כמו גם בעיני ילידי ארצות אירופה האחרים. הם נשארו אזרחים נאמנים לארצות שעד מהרה הקיאו אותם מקרבן, ולא רצו בהם. המהגרים לפלשתינה ולאמריקה נראו בעיני הנשארים שוטים נמהרים: "מרקוס התבונן בפניו של זיגמונד ולא האמין למשמע אוזניו. לפלשתינה? מה תעשו בפלשתינה? זיגמונד, איך תסתדרו שם? הכול שם שממה."

גם  כשנתקלו בגילויי אנטישמיות ברוטליים, לא הסכימו להבין את מלוא משמעותם, ואת מה שצופן להם העתיד בחובו: "פתיתי השלג נעשו גדולים וסמיכים. מרקוס פסע במהירות, בית העסק שלו כבר היה קרוב. ממולו ראה שלוש נזירות לבושות שחורים שצעדו בשלג בטור. כשחלפו על פני בית המסחר שלו עצרו לרגע והתבוננו בדבר-מה, אחר כך הסיטו בזו אחר זו את מבטן והמשיכו לצעוד בדממה. כשחלפו על פניו גלגלו את עיניהן לשמים, מרקוס הגביר את קצב הליכתו. כתובת גדולה הייתה מרוחה על דלת בית המסחר שלו, האותיות העגולות השתרבבו בה כמו לשונות אש אדומות. מרקוס התבונן בהן אחת אחת וסירב לחבר אותן זו לזו, אבל המילים לא השתהו וחלחלו אל כל איבריו. פולין לפולנים יהודים החוצה. חוליגנים, סינן מרקוס. הוא התכופף, לקח חופן שלג וניסה למחוק את אחת האותיות, אבל השלג רק הפך אותה לנקייה יותר, אדומה יותר ומנצנצת יותר, עד שהתעשת כבר עמד לידו רבינוביץ הסנדלר עם דלי של נפט. בוא, אני אעזור לך, את שלי כבר ניקיתי. כעבור שעה קלה הבהיקה חזית בית המסחר בלובן הרגיל, ומרקוס לגם את כוס הקפה המהביל שלו בלגימות קטנות."

"כולנו פולנים", קובע מרקוס, ומסרב להבין את עוצמתה הקטלנית של האנטישמיות שאתה הוא מתמודד שוב ושוב. הוא מדקלם ססמאות: "הנורמליזציה, גיז'ה, נמצאת בהישג יד. פולין חדשה עומדת בפתח. עולם חדש עומד בפתח."

מרקוס מתנגד לבדלנות. מתנגד, למשל, לעיתונים ביידיש. מאמין ש"פני האומה לאחוה ולשוויון" ולכן אין טעם "לחזור אל זוועות העבר" ולדוש בהן. גילה ג. שחר מתארת את האנטישמיות הבוטה, הנבזית, היומיומית, שגיבורי ספרה נתקלים בה, גם במקומות הכי פחות צפויים. לפני המלחמה, וגם, כמובן, גם אחריה.

עם כל הכאב שמביע הספר, יש בו גם נחמה. יש בסופו, גאולה, גם אם היא חלקית. כשהגעתי אל הדף האחרון הרגשתי שאני רוצה לחבק את הסופרת ולהודות לה, על שהעזה. על שנגעה. על שתיארה. על שהצליחה. על שאביה ואמה שרדו, הגיעו לישראל, הקימו משפחה, הולידו אותה, ועל יכולתה לספר לנו עליהם, ועל רבים אחרים שנגעו בחייהם. מבחינות מסוימות הזכיר לי הרומן את הגשר הנסתר, ספרה של ג'ולי אורינג'ר, שגם היא הפיחה רוח חיים בבני הדורות הקודמים של משפחתה, ואת מה שעבר עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה. הרגשתי שאני אוהבת אותם, את  האנשים הרחוקים הללו, ששתי הסופרות הקימו לעד לתחייה.

כיצד הצטיירה ארץ ישראל ב-1882

אורחים לא מעטים האריכו את ביקורם בחיפה מעל למתוכנן על מנת לשהות במחיצתם של האוליפנטים. האווירה הנינוחה והבלתי אמצעית ששררה בבית, צניעותם של בני הזוג אוליפנט והכנסת האורחים הלבבית שלהם מצאו חן בעיני כל מי שהגיע אליהם. אחדים מהם שלחו רשמים לעיתונים באירופה, חלקם גם צירפו ציורים של חיפה, חוף הים, הכפרים הערביים שמחוץ לעיר. על רקע תחושתם של רבים מתושבי אירופה שהמערב נתון בתהליך של שקיעה, האלימות (לרבות הפרעות ביהודים) מתעצמת באין מפריע והנצרות אינה מסוגלת לתת מענה לכל אלה, הצטייר המזרח כמקום מפלט אחרון לשפיות האנושית, מקום שנותר אמיתי ושליו כפי שהיה בימי קדם. מספר החוקרים, הצליינים והתיירים שהגיעו לארץ ישראל באותה עת הגיע לשיא.

הסופרת האמריקנית בריט בנט, THE VANISHING HALF: חשוב ומרתק!

הוא מסוג הספרים שקוראים אותם לאט, שמא הדף האחרון יגיע מהר מדי, מנסים לדחות את הרגע שבו אין ברירה, צריך להיפרד ממנו, מהדמויות, מהעלילה, שהיא מצד אחד מורכבת, ומצד שני – פשוטה עד כדי כך שאפשר כמעט לסכם אותה בשניים שלושה משפטים (מה שאין בכוונתי לעשות, כמובן, שמא אגזול את ההנאה ממי שמתעתדים לקרוא את הספר).

The Vanishing Half – איך הייתי מתרגמת את שמו לעברית? אולי: "המחצית הנעלמת"? – נפתח ברגע דרמטי: דזירה ויגנס, אחת מצמד תאומות שברחו מהבית לפני כשבע שנים ונעלמו, חזרה לבית אמה בעיירה הקטנה שבה נולדה וגדלה. דזירה הביאה אתה ילדה קטנה, ג'וד, בתה. 

ג'וד, למרבה ההשתאות של תושבי העיירה, היא הילדה הכהה ביותר שהם ראו מעודם. צבע עורה הוא נתון חשוב ביותר: רוב תושבי המקום הם צאצאים של סבא רבא-רבא-רבא שהיה עבד משוחרר, והתחיל את חייו כרכוש של אביו הלבן. אותו עבד משוחרר ירש מאביו את אחוזתו, והחליט לממש בה את חזונו: להפסיק להיות שחור. הוא – בן תערובת בהיר יחסית, יישא לאישה מישהי בהירה כמוהו, וכך כל דור בעתיד יתבהר, "כמו שמנת שנמהלת עוד ועוד בקפה, עד שהוא מלבין", כדי שצאצאיו הרחוקים לא ייראו עוד שחורים. ה"מזימה" של האב המייסד הצליחה עד כדי כך, שכאשר כומר אירי הגיע למאלארד, העיירה קטנה ושכוחת־אל בלואיזיאנה, שאותה הקים אבי השושלת באחוזה שירש, הוא לא הבין מי כול הבלונדינים והג'ינג'ים שמסתובבים בחוצותיה, הלא האוכלוסייה בעיירה אמורה להיות שחורה, ואם כך נראים כאן "שחורים", איך בכלל תיתכן ההפרדה בין הגזעים?תהה אותו כומר. 

וזה למעשה עניינו העיקרי של הספר.

בתוך העלילה המפותלת, המגיעה מנקודות מבט משתנות, ומתקופות חיים שונות, בעודנו עוקבים אחרי מהלכי החיים של צמד התאומות שעזבו את העיירה ורק אחת מהן שבה אליה, אנחנו לומדים מה פירוש להיות "שחור" בארצות הברית, במיוחד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, אבל גם לתוך שנות השמונים והתשעים, גם אחרי רוזה פרקס, אחרי מרטין לותר קינג, אחרי כשהסגרגציה בוטלה, כשכבר לא היו חוקים מפלים ושלטים הקובעים "כניסה ללבנים בלבד". 

ברומן שלפנינו הובהר לי בפירוט רב יותר מה שמתואר גם בספר חוצה את הקו של נלה לרסן: איך נראים חייהם של נשים שצבע עורן הבהיר מאפשר להן להעמיד פנים שהן לבנות, ומה המחיר הנפשי שנגבה מהן על העמדת הפנים הזאת.

האם סביבתן החדשה, הלבנה, תנדה אותן אם תיוודע האמת? אבל איזו אמת? הרי שום דבר לא ישתנה, הן יישארו בדיוק מי שהיו לפני כן. אבל לא. חייהן עלולים להיהרס, אפילו בני המשפחה הקרובים ביותר ינדו אותן, אם ידעו. אז איך מתמודדים עם חיים שלמים של שקר? איך העמדת הפנים המתמשכת תשפיע על הדור הבא? האם החופש שמקנים "חיים לבנים" מצדיק את השקר? ומדוע זאת, בעצם, העמדת פנים? 

ומהצד השני – מה המחיר שמשלמת מי שדבקה בגזע שלה, ואפילו יולדת בת שחורה ממנה, שחורה במיוחד? אילו מין חיים יהיו לאותה בת?

תיאורי הגזענות ה"פנים גזעית", כלומר – זאת של שחורים־בהירים כלפי מי שגון עורם כהה יותר מזה שלהם, מזעזעים ומכאיבים מאוד: "כינו אותה תינוקת זפת. אמצע הלילה. כֵּהוֹנֶת. עוגת בוץ. אמרו – תחייכי, אי אפשר לראות אותך. אמרו – את כל כך כהה, שאת מתמזגת עם הלוח. אמרו – בוא נתערב שאת יכולה להגיע לגמרי עירומה להלוויה. בוא נתערב שגחליליות עוקבות אחריך. כשאת שוחה את בטח נראית כמו כתם נפט."

היחיד ששם לב אל ג'וד הוא נער שמוכן לפגוש אותה בלילה, באין רואה, שהרי "בחושך אף־אחד לא כהה מדי", וגם המפגשים האלה נועדו רק למטרה אחת: הוא מגפף אותה להנאתו, אך לאור היום, בנוכחות חבריו, מתנכר לקיומה. והיא, צמאה כל כך לתשומת לב, למגע אנושי, מוכנה לשתף אתו פעולה. לכל אורך שנותיה כתלמידה בבית הספר ג'וד החיננית, הנבונה והמוכשרת, סובלת מבדידות חברתית מוחלטת. רק כשהיא מצליחה לצאת מהעיירה, בזכות כישרונותיה המופלגים, כשהיא מגיעה למקום שבו חיים בני אדם מכל צבעי העור – לבנים, חומים בהירים, חומים כהים, שחורים – היא זוכה בידידות, אהבה והערכה.  

תיאורי הגזענות, גם זאת של לבנים "נאורים", מחרידים. כך למשל אחד מהם תומך אמנם במרטין לותר קינג, ואומר את הדברים הנכונים בעניין האפליה הגזעית, אבל כמובן שאינו מוכן לשאת את הרעיון שמשפחה של שחורים תעבור לגור בשכונת היוקרה שבה הוא גר. 

כשהגזענות של הלבנים מתוארת מנקודת המבט של שחורים, היא נראית לפעמים לא פחות ממגוחכת: "היא שחתה בנהר, או, לפעמים, בחוף הים, שם המצילים הלבנים הורו להם להישאר בצד הצבעוני של הדגל האדום. המים התערבבו כמובן, ועברו מצד לצד, ואם השתנת בצד הצבעוני – כפי שדזירה איימה תמיד, בצחקוק, לעשות – השתן יגיע בסופו של דבר לצד הלבן."

 ברומן אנחנו רואים לא רק את הגזענות המעליבה, אלא גם את צדדיה הרצחניים. כך למשל את אביהן של התאומות, דזירה וסטלה אחותה, הרגו כמה גברים לבנים בלינץ' כפול: תחילה התעללו בו, ואז, כעבור כמה ימים, רצחו אותו, לעיניהן: "אפילו כאן, במקום שבו אף אחד לא מתחתן עם שחורים־כהים, אתה עדיין נחשב לא־לבן, ולכן גברים לבנים יכולים להרוג אותך, רק מכיוון שסירבת למות."

האם מי שמעמיד פנים שהוא לבן נעשה כזה באמת ברבות הזמן? מה המשמעות של להיות לבן?

האם להיות לבן משמע באמת – להיות אדם חופשי? איך מתנהגים לבנים? איך רואים אותם מי שאינם לבנים?

"את צריכה להיכנס לשם כמו מישהי שזכותה לקבל תמיד כל מה שהיא רוצה," מסבירה אחת התאומות לאחותה. ואחותה משיבה מיד: "כלומר – כמו לבנה."

הסופרת בריט בנט (Brit Bennett), שכתבה את הרומן שלפנינו, פרסמה ב-2014 מאמר בשם "I Don't Know What to Do With Good White People", שזכה לתהודה רבה. היא כתבה אותו בעקבות זיכויו של שוטר לבן, דארן וילסון (Darren Wilson), שירה והרג צעיר שחור, חף מפשע, בשם מייקל בראון (Michael Brown).

בין היתר היא מתארת במאמר אירוע שעבר על אביה בצעירותו. הוא היה פרקליט מחוזי כשלפתע עצרו אותו שוטרים, שכיוונו לעברו את נשקם. השוטרים סירבו להסתכל על התג שנשא בארנקו. אביה אמר תמיד שניצל ולא נרצח בידי השוטרים ההם רק מכיוון שנשאר רגוע ולא הגיב כלל. 

לדבריה של בנט, השוטר דארן וילסון אפילו לא התחרט על שהרג אדם חף מפשע. "לא התכוונתי לפגוע באף אחד", היא מצטטת את הדברים שאמר להגנתו, והיא מוסיפה: "אני לא יודעת מה יותר גרוע, רוצח שלא התחרט, או אדם שעומד על כך שכוונותיו היו טובות." 

היא מספרת על אפליות "קטנות" שהיא נתקלת בהן בחיי היומיום: אישה לבנה שמעזה לעקוף אותה בתור. החשש של סבתה מפני תוצאות הרות אסון שעלולות להיות לביקור של נער לבן, בנו של הרופא: האם תתעורר חמתם של לבנים אחרים? האם יפגעו בה ובאחותה, בעקבות הביקור התמים בביתן? 

"הורי ידעו את מה שייוודע גם לנו במרוצת הזמן: שבשנות התשעים, בביתנו שבקליפורניה, שבו היינו מוקפים בלבנים־טובים, היה עלינו לחשוש יותר מפני דברים אחרים, לאו דווקא מפני גזענות גלויה."

והיא מוסיפה עוד במאמר: "לעתים קרובות אני שומעת אנשים לבנים־טובים שואלים אנשים לא־לבנים מדוע הם ממקדים הכול בגזע, כאילו שאנחנו נהנים לחשוב שגזענות היא המניע. הלוואי שלא הייתי צריכה להתמודד עם האינטראקציות הקטנות האלה ולא לשאול את עצמי: ייתכן שאני מגזימה? ייתכן שאני סתם פרנואידית? זה מתיש." 

ברית בנט כתבה את הספר כמה שנים אחרי שהמאמר התפרסם. הוא נוגע בשאלות שהעלתה במאמר, ועושה זאת בתחכום אמנותי מרשים.

כשראיתי את הריאיון המשותף של אדם ורטה, המורה לאזרחות, וספיר סבח, הנערה שגרמה לפיטוריו שכן היה "שמאלני" מדי לטעמה, כששמעתי אותה מצהירה שהיא לא גזענית ומנסה להוכיח את הנאורות שלה באמירה הזחוחה, המזעזעת, "המוסכניק שלי ערבי", הבנתי עד כמה הספר שלפנינו חשוב ורלוונטי גם לנו כאן, בישראל. 

רם אורן, "נפש הומיה": אכן מוצלח

מי שנתנה לי את הספר במתנה אמרה: "בדרך כלל אני לא אוהבת את הכתיבה של רם אורן, אבל הספר הזה שונה. הוא מוצלח".

מודה: מעולם לא קראתי אף ספר של רם אורן, ונפש הומיה אכן מוצלח!

כזכור, רם אורן היה במשך שנים רבות עיתונאי ועורך, עד שהחל לכתוב רבי מכר, והקים את הוצאת קשת, ובה הוציא לאור את ספריו, זאת אחרי שנוכח שאת עיקר הרווחים מספרו הראשון, שראה אור בהוצאת כתר, גרפו בעלי ההוצאה, ולא הוא, המחבר. בקשת הוציא עד כה אורן לאור שלושים וחמישה ספרים, האחרון שבהם ב-2018. 

הז'אנר של רוב ספריו הם פרוזה, כלומר – סיפורים ועלילות שחיבר בעצמו, אבל חלקם נשענים על אירועים שהתרחשו במציאות. כזהו הוא למשל הספר סילביה: חייה ומותה של לוחמת המוסד, וכך גם הספר שלפנינו, נפש הומיה, המביא את סיפור האהבה של נפתלי הרץ אימבר, מי שכתב את מילות השיר "התקווה", שהיה להמנון של מדינת ישראל, ושל אליס אוליפנט, אשתו של לורנס אוליפנט, בן אצולה אנגלי וחבר הפרלמנט האנגלי לשעבר, שהגיע לארץ ישראל כדי לתמוך בהתיישבות היהודית ולסייע לה.

אוליפנט היה נוצרי אדוק, ובשלב מסוים בחייו נתפש לרעיון שלפיו הגאולה העולמית תתרחש אם וכאשר ישובו היהודים לארץ ישראל וישגשגו בה.

בכתיבה של נפש הומיה שילב רם אורן בין יכולותיו העיתונאיות לבין כישרונו לכתוב פרוזה נגישה ופשוטה. הוא מציג את הסיפור על השלושה, אימבר, אולפנט ואליס, בכישרון של עיתונאי חוקר, ככתוב בהקדמה לספר, שהוא "פרי תחקיר מורכב החושף פרשת אהבה יוצאת דופן שמעולם לא סופרה במלואה." אורן מעיד על עבודתו וכותב ש"התחקיר נשען על עדויות של בת האצילים אליס אוליפנט, של בעלה, לורנס אוליפנט, ומאהבה נפתלי הרץ אימבר, וכן על מסמכים רבים שנשתמרו מאותה תקופה סוערת ורבת תהפוכות." 

אורן מוסיף ומסביר: "עשיתי כמיטב יכולתי לתאר במדויק את הדמויות הרבות המאכלסות את העלילה ואת המאורעות המתחוללים לאורכה" ומסייג: "עם זאת, לא היה מנוס מהוספת נופך ספרותי פה ושם". 

ההערה האחרונה נוגעת במעלתו הגדולה של הספר, ובה בעת גם בחולשתו הבולטת.

הקריאה בספר מזכירה חוויה של צפייה בסרט מוקומנטרי: כאילו תיעודי, ובעצם – בִּדְיוֹן. לעולם אין לדעת היכן נכנס דמיונו של הסופר לתמונה. מה באמת נודע לו מהמסמכים שחקר, ומה בכלל המציא כראות עיניו.

למען האמת, זה לא כל כך משנה. הסוגיה הייתה יכולה אולי  להטריד את צאצאיהן של הדמויות, אבל אלה לא קיימים: מאחר שאוליפנט חלה בעגבת כמה שנים לפני שהכיר את אשתו, נראה שנישואיהם לא מומשו מעולם מבחינה גופנית, ומהקשר שנוצר בין אליס לנפתלי הרץ אימבר לא נהרה תינוק.

 ברור לגמרי שבגדול ובקווים כלליים הסיפור מדויק ונכון. והוא מרתק. 

לא רק בזכות עצמו, אלא גם מכיוון שהוא משקף משהו מתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, במאה ה-19. אגב, אחד הליקויים המשמעותיים בספר, שהוא ממעט לנקוב בתאריכים. פה ושם מוזכרת השנה, אבל לרוב מוותר אורן על התיעוד ההיסטורי לטובת הסיפור, וכדי לדעת מתי בעצם התרחשו חלק מהאירועים, יש לערוך בדיקה נוספת, מחוץ לעולמו של הספר.

תהפוכות החיים של שלושת הגיבורים הראשיים מרתקות. למשל – נפילתם של בני הזוג אוליפנט ברשתו של תומס לייק האריס, מנהיג כת נצלן "בעל נטיות סדיסטיות" כפי שנכתב מתחת לתצלומו בספר, וכיצד הצליחו להיחלץ מאחיזתו. מי העלה בדעתו שכתות מסוכנות שכאלה התקיימו כבר במאה ה-19!  

מעניין לקרוא כיצד נוצר היישוב היהודי שזכה לימים לשם זיכרון יעקב. אוליפנט היה הראשון שתמך במתיישבים שהגיעו מרומניה, אבל כעבור זמן מה נכנס הברון רוטשילד לתמונה ודחק את רגליו של אוליפנט. תיאורי ההתרחשויות, היחסים בין הדמויות, ואפילו הלכי הנפש שלהן, מעניינים מאוד. גם אם הקוראת עצרה מדי פעם ותהתה: איך בעצם אתה יודע מה הם אמרו זה לזה בחדרי חדרים? ועוד יותר מכך – מה חשבו, ומה אמרו לעצמם? אבל בלהט הקריאה אפשר לשכוח את ההסתייגויות הללו, ולהיסחף עם הסיפור.

סופו של הסיפור נוגע ללב במיוחד. אנחנו פוגשים בו את נפתלי הרץ אימבר, עני, חולה, לבוש בלויי סחבות, ושומע את הצירים בקונגרס הציוני שרים בהתלהבות את שירו, "התקווה", וזאת כדי להביע את מחאתם והתנגדותם לתוכניתו של הרצל להקים בית לאומי יהודי באוגנדה. 

הרץ אימבר לא הורשה אמנם להיכנס לאולם שבו שרו את שירו, אבל כבר חש שהשיר היה להמנון. האם יכול היה להעלות בדעתו שהשיר ייקבע כהמנונה של מדינה שעל קיומה לא יכול היה לחלום? 

ועתה בנימה אישית: פעם, מזמן, בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הייתי אליס אוליפנט. ליתר דיוק – גילמתי את דמותה בסרט סטודנטים שצילמו באוניברסיטת תל אביב. לא הכרתי את סיפורה לפרטיו, כפי שלמדתי עליו מהספר שלפנינו, אבל השם "אליס אוליפנט" נשאר מאז חרות בתודעתי. רמי ברוך, ששיחק לצידי, גילם את דמותו של נפתלי הרץ אימבר. הנה אנחנו אי אז, בשנות העשרים לחיינו… 

פזית גבאי ששון, "גוף הדמעות": מה הסיכוי לאושר

גוף הדמעות, ספרה של פזית גבאי ששון שהיא, ככתוב על גב הספר, "עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית", הוא סיפור מעניין, גם אם איננו יצירה אמנותית. יש בו אמנם עלילה, דמויות, תפניות, ונבנים בו אפילו רגעים מסוימים של מתח, אבל חסר בו מה שהופך רומן לספרות: ריבוד ועומק. הוא הולם את האקרונים WYSIWYG – What You See Is What You Get  כלומר: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול מוסבר: רגשות, מחשבות, ציפיות, משמעויות. אין צורך לפענח שום דבר ואין רבדים נסתרים או סבטקסט. הנה דוגמה קטנה: על אחד הרופאים נמסר שהוא "איש יפה מבפנים ובחוץ": במקום שמעשיו יעידו עליו, במקום שהקורא יבין, הכותבת "מסכמת" מבחוץ, ולנו לא נשאר אלא להאמין לה…

ובכל זאת קראתי אותו עד סופו. לא כיצירת אמנות, אלא כטקסט שמתעד ומתאר התמודדות לא פשוטה עם בעיה ספציפית (ובכך הזכיר לי ז'אנר שלם של ספרים, בעיקר כאלה שמיועדים לילדים, העוסקים ב"בעיה": למשל גירושי הורים, מעבר דירה, נידוי חברתי, וכן הלאה).

נושא הספר שלפנינו הוא: "שיתוק מוחין". מה קורה להורים שהתינוקת שלהם, שמה בספר ליבי, מאובחנת? איך זה משפיע על כל אחד מהם בנפרד, ועל הקשר ביניהם? מה קורה לילדה? איך האופן שבו גידלו אותה ישפיע על חייה בבגרותה? אילו הדים מהעבר ימשיכו להדהד בה? האם יש לה סיכוי להיות מאושרת, לממש את יכולותיה, "להשתקם"?

אחת הבעיות בספר היא שבעצם אנחנו לא באמת מצליחים להבין מה הבעיות שליבי מתמודדת אתן, למעט הקושי שלה ללכת. היא עוברת סדרה של ניתוחים: מה התוצאות שלהם? מה מצבה כיום? במה בדיוק מתבטאת נכותה?

בעיה נוספת יכולה להיראות עניין טכני גרידא, אבל הוא למעשה מהותי, כי הצורה והתוכן שלובים זה בזה: שפת הדיבור של הדמויות בלתי אפשרית. הנה כמה דוגמאות, אבל הספר כולו כתוב כך:

"אני רוצה לחזור לנשום, אני מרגישה שכדורי באולינג חוסמים לי את קנה הנשימה. הדאגה לי, לה, לאחיה, ההכרה בשבריריות החיים שנוגעת בבשר שלי, או יותר נכון תתקעקע בבשרה, הורגת אותי."

"תתקעקע בבשרה"? מי מדבר כך?

"עליך להחזיק בידיעה החמקמקה שהבריאות היא מתנה. בפיקניק האחרון ראיתי אותן מסתכלות על ליבי באופן המבקש לאסוף את הפגמים, למנות אותם, להכריז על ניצחונן".

"עליך להחזיק בידיעה"? מתחשק לקחת עיפרון ולתקן. להעביר את הכתוב לשפת דיבור אותנטית. אולי למשל: "את חייבת לזכור…" או "תזכרי תמיד ש…" ובהמשך – "ראיתי אותן מסתכלות על ליבי ומנסות לשים לב לכל הפגמים שלה, לספור אותם, ולהרגיש שהן ניצחו". משהו כזה.

במקום אחר את "אך הבנתי" לשנות ל "אבל הבנתי", המשכנע יותר כשפת דיבור.

את "זה תמיד מעורר את התלהבות הילדים" ל: "ילדים תמיד מתלהבים מזה", וכן הלאה, עוד ועוד.

ועוד: "זה משום שאני מאפשרת לך לחשוב על כך בשנית ובשלישית." לדעתי דובר עברית היה אומר: "זה כי אני נותנת לך (אולי בכל זאת מאפשרת לך) לחשוב על זה עוד פעם ועוד פעם".

בדיאלוגים לא צריך להיבהל משפת הדיבור כפי שהיא. ההקשבה לה והדיבור והתיעוד שלה, כך שתצטייר אמיתית ואותנטית, הם מרכיב חשוב בכתיבה, ואם אוזנו של הכותב רגישה לה, היא משכנעת את הקורא. לכן לא מדובר בכשל טכני גרידא.

עם זאת, חשוב לציין שלא כל הדיאלוגים מופרכים. יש גם "בא לי סטייק…", "הוא חולה עלי…", "אוקיי, לשנינו לא יזיק…", אבל יש גם, ולא בדיאלוג, "בוא כנס" – כמובן שיבוש. כי צריך להיות "היכנס", ואם בשפה דיבורית – "תיכנס".

חשוב מאוד להדגיש שיש בעברית פער בין שפה מדוברת לשפה "רשמית", שפתו של הסופר הכל‾יודע, וטקסט שכתוב היטב מבחין בו ומתעד אותו.

בעיה אחרת היא שהדמויות לא באמת מובחנות. החֲמָיוֹת מעצבנות באופן דומה. הבעלים ונשותיהם מגיבים כמעט אותו דבר. הילה וליבי בתה דומות כל כך, עד שהן יכולות כמעט להיות לא אם ובת, אלא אדם אחד.

אבל, כאמור, הספר בכל זאת מעניין בדרכו, כי הוא פותח צוהר אל הקושי שמעוררת נכות של ילד, ואל ההתמודדות עם הקושי. נראה שהכותבת מכירה את הקושי הזה מקרוב, על בשרה, או מהתמודדות של אנשים שקרובים אליה.

כתיעוד של ההתמודדות עם שיתוק מוחין יש בו ערך.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין": האם קבצנים הם "בני אדם רגילים"?

יש ספרים שמחכים לתורם, וכמה טוב כשהוא מגיע!

איזון עדין, ספרו השני של הסופר ההודי-קנדי רוהינטו מיסטרי, ראה אור באנגלית ב-1995, ותורגם לעברית חמש שנים אחרי כן, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

הספר היה רב מכר עולמי, גם בעברית, ומדובר במקרה נדיר שבו המסחריות עולה בקנה אחד עם איכות. לא בכדי זכה איזון עדין בשלל פרסים, ביניהם מועמדות ברשימה הקצרה לפרס בוקר, שנה אחרי שראה אור לראשונה, והופיע ב-2014 ברשימת עשרת הספרים האסייתיים הטובים ביותר של ה"דיילי טלגרף". הוא עב-כרס, 754 עמודים בעברית (ולפיכך ארוך בהרבה באנגלית), ואי אפשר להניח אותו. הוא סוחף, מרגש ומסעיר, נוגע ללב, מכאיב, משמח ומרגיז, מסקרן ומעורר מחשבות.

הרומן מתרחש בחלקו הראשון ב-1975, בעיר גדולה בהודו. שמה אינו מוזכר, אבל אפשר להניח שמדובר בבומביי, ששמה כיום מומביי, כמו גם באפילוג, שמתרחש שמונה שנים אחרי כן.

תחילתו של הסיפור במפגש אקראי בין ארבעה: מאנק קוהלה, סטודנט צעיר, בנו של בעל מכולת בעיירה הררית קטנה ורחוקה, שהגיע לעיר הגדולה כדי להשתלם במקצוע מכניס שיאפשר לו לשוב אל ביתו ולפרנס את עצמו ואת הוריו המזדקנים; דינה דאלל, אלמנה קשת יום שמתפרנסת מעבודות תפירה, אך הולכת ומאבדת את מאור עיניה, ולכן מחפשת חייטים שכירים שיעבדו אצלה בקבלנות, ודייר משנה שישלם לה שכר דירה. היא מוצאת שני חייטים – אישוואר דארג'י ואחיינו אומפקרקאש, המכונה אום, שהגיעו גם הם מרחוק מאוד, אחרי נסיעה של יממה וחצי ברכבת, ודייר המשנה שמגיע אל ביתה הוא אותו מאנק קוהלה, שמאס במגורי הסטודנטים הסמוכים לאוניברסיטה.

כשמאנק, אישוואר ואום יורדים מהרכבת הם מגלים ששלושתם מחפשים את אותה כתובת: ביתה של דינה, שם ישתקעו במשך כשנה ויחוו תלאות ושמחות שישנו את חיי שלושתם.

לא רק ההיכרות ביניהם היא זאת שמשנה להם את החיים, כי לא הכול קשור בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם: המציאות החיצונית, ההיסטוריה, היא זאת שמתערבת להם בחיים בברוטליות שלא תשוער.

הימים הם ימי שלטונה של ראשת ממשלה שאינה מוזכרת בשמה, אבל ברור לגמרי שמדובר באינדירה גנדי. היא הנהיגה "שלטון חירום" שמטרתו כפולה: לצמצם את הילודה, כדי להקטין את האוכלוסיה, ו"לייפות" את הערים. לצורך כך מאלצים גברים ונשים לעבור עיקור, תחילה בשכנועים, ואחרי זמן מה פשוט חוטפים אותם מהרחוב. וכדי לשפר את חזותן של הערים – הורסים את שכונות העוני שבהן עלובי החיים מוצאים לעצמם מחסה בתוך מבנים מאולתרים מדיקטים וקרטון. השלטונות מתעללים בעניים מחוסרי ההגנה בשיטות ובאופנים שלא יאומנו ולא יתוארו. רוהינטון מיסטרי מתעד הכול בפרטי פרטים מסמרי שיער.

אחד העניינים שהרומן עוסק בהם הוא סוגיית הקסטות בהודו. לעומת תושבי העיר, שעניין הקסטות רחוק וזר להם, מוצאם של אישוואר ואום מסביבה שבה הקסטות שולטות בחיי התושבים. מיסטרי מתאר את אורח החיים המזעזע שבו אנשים שנולדו לקסטה נמוכה נשלטים, מופלים, מושפלים, אפילו נרצחים באכזריות לא נתפסת, וכל קסטה משפילה את זאת שמתחתיה: "החדשות שהחמיץ בחודשים האחרונים [..] היו מאותו סוג ששמע דוקהי ערב אחרי ערב בילדותו ; ורק השמות היו שונים, סיטָא הלכה בצד הרחוב של בני הקסטה העליונה ונרגמה בשל כך באבנים, אם כי לא למוות – מטר האבנים נפסק עם הדם הראשון. מזלו של גַמְבְּהִיר, לעומת זאת, שפר פחות; עופרת מותכת נוצקה אל תוך אוזניו כי הוא הרהיב להימצא בטווח שמיעה של המקדש בעיצומה של תפילה. דַיארָאם, שמשך את ידיו מההסכם שהיה לו עם בעל אחוזה לחרוש את שדהו, אולץ לאכול את צואתו של בעל האחוזה בכיכר הכפר. דְהִירָאג' ניסה לשאת ולתת מראש עם פנדיט גְהַנְשְׁיַאם על השכר שיקבל בעד קיצוץ עצים, במקום להסתפק במקלות המעטים שיכול לצפות לקבל בסוף היום; הפנדיט התרגז, האשים את דהיראג' בהרעלת הפרות וציווה לתלותו," וכן הלאה. עם זאת, יש מי שמנסים להיאבק בתופעה: מכנים אותה "מחלה" ומציינים את דבריו של מהטמה גנדי שטען כי "רעיון טומאתם של בני אדם מרעיל את ההינדואיזם כמו שֶׁטִּיפַּת ארסן מרעילה חלב".

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מתאר עצרת המונים שאליה נחטפו עשרות אלפי אנשים ישר מהרחוב, כדי שישמשו קהל. ראש הממשלה מופיעה בפניהם, והם מצווים רק בשני דברים: למחוא כפיים על פי סימן, ולהישאר במקומם, לא ללכת משם. את מחאתם האילמת הם מבטאים בשיחות שבהן הן לועגים להצגה שמתרחשת לנגד עיניהם, או שהם משחקים בקלפים, אמהות שרות לתינוקות שלהן, אף אחד לא מתעניין בראש הממשלה שהגיעה למקום במסוק, מנותקת לחלוטין מבני העם שאותם היא מתיימרת להנהיג.

כך למשל האספה מתקיימת בשיא החום, "כי האסטרולוג של ראש הממשלה מיפה את גופי השמים ובחר את השעה". העצרת מתחילה כאשר "בשעה שתים־עשרה נהמו השמים ועשרים וחמישה אלף ראשים נישאו מעלה. מסוק חג שלוש פעמים סביב השדה, ואחר כך החל לרדת לנחיתה מאחורי הבמה.

דקות אחדות לאחר מכן עלתה ראש הממשלה, בסארי לבן, לבמה, מלווה במישהו במכנסי קורטה לבנים ובכומתת גנדי. שמונה־עשר הנכבדים עיטרו כל אחד בתורו בזר את מנהיגתם, קדו ונגעו בבהונותיה. נכבד אחד עלה על כל השאר בכך שהשתטח אפיים ארצה לפניה, הוא אמר כי יישאר כך כעפר לרגליה, עד שתסלח לו.

ראש הממשלה היתה נבוכה, אף שאיש לא יכול לראות את מבע התמיהה שלה בגלל שמונה־עשר הזרים שבלעו את פניה. אחד מעוזריה הזכיר לה איזה גילוי קטן של חוסר נאמנות מצדו של האיש. 'מדאמג'י, הוא מביע חרטה, הוא אומר שהוא מצטער, בכל לבו.'

המיקרופונים החיים דאגו שהקהל צרוב השמש יוכל לפחות ליהנות ממופע הליצנים שעל הבמה. 'כן, בסדר,' היא אמרה בחוסר סבלנות. 'עכשיו קום ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.' האיש הנזוף קפץ על רגליו כמו מתעמל שמשלים תרגיל של סלטה באוויר.

'אתם רואים?' אמר ראג'ראם. 'אמרתי לכם שזה יהיה יום בקרקס יש לנו ליצנים, קופים, אקרובטים, הכול.'

כשתם מסע החנופה המפוברקת, העיפה ראש הממשלה בזה אחר זה את זריה לקהל. היושבים בשורות האח"מים והנכבדים הריעו בפראות למחווה המופלאה הזאת.

'גם אביה עשה את זה כשהיה ראש הממשלה,' אמר אישוואר.

'כן,' אמר ראג'ראם. 'ראיתי את זה פעם, אבל כשהוא עשה את זה הוא נראה צנוע.'

'היא נראית כאילו היא זורקת עלינו זבל,' אמר אום.

ראג'ראם צחק. 'זאת המומחיות של הפוליטיקאי, לא?'

חבר הפרלמנט האזורי פתח בדברי הברכה, והודה לראש הממשלה על הכבוד שחלקה לאזור העני והלא־ראוי הזה.

"הקהל הזה קטן," הוא אמר והניף את ידו להצביע על ההמון השבוי של עשרים וחמישה אלף איש, "אבל הוא קהל קטן ואוהד, שיש בלבו אהבה גדולה אל ראש הממשלה שעשתה רבות כל כך לשיפור חיינו".

וכך זה נמשך, אירוניה נוקבת ומזעזעת.

לאורך כל הרומן מודגש הפער העצום שיש בין בני האדם פשוטים לבין הציניות הברוטלית של השלטונות ושל מי שמייצגים אותם. אנשים דואגים זה לזה, וגם ברגעי מצוקה איומים, הם חומלים על מי שסובל, על מי שקשה לו, וזאת על רקע הזוועות שמחוללים המנהיגים. אדישותם הצינית והנצלנית של אלה בולטת עוד יותר על רקע האחווה וההומניות של אנשים פרטיים, שרואים את האחר (ולא רק את בני האדם הסובלים לידם, אלא גם את חתולי הרחוב!), ומוכנים לחלוק עם זולתם את פת לחמם האחרונה, ולסייע לאחרים בכל דרך אפשרית.

מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל חברה סיפרה לי על מה שחשה שם: תיירים רבים, כך אמרה, מחפשים את "הודו האותנטית", זאת שאפשר לראות בה עוני "אמיתי" (ומזעזע ומחפיר). "ואז," כך סיפרה, "עומדים התיירים בבזאר ובוחרים לעצמם צעיף משי, כשמאחוריהם זוחלים בתוך צואה אנשים קטועי אברים".

אל האנשים הללו, הקבצנים קטועי האברים, מתקרב רוהיסטון מיסטרי בכתיבתו, ומספר לנו עליהם: אלה אינם אלמונים עלובי נפש, "נוף לתיירים", אלא בני אדם רגישים, כאלה שיודעים לאהוב, להעניק מעצמם, להתלוצץ על מר גורלם, כי מה עוד נותר להם לעשות? ולא, בניגוד למה שנהוג לחשוב במערב, הם בכלל לא שמחים בחלקם, בכלל לא מאושרים בתוך הסחי והייאוש שהוא מנת חלקם בחיים היחידים שיש לכל אחד מאתנו, כאן, בעולם הזה. הם מתמודדים כמיטב יכולתם, ויודעים להיות ביקורתיים כלפי המציאות שנכפתה עליהם. הם משתדלים כדברי אחד מהם "לשמור על איזון עדין בין תקווה לייאוש".

"תתפלאו כמה קבצנים הם כמו אנשים רגילים", אומרת אחת הדמויות ברומן. אכן.

דינה דלאל, אחת מארבע הדמויות הראשיות בסיפור, שקועה לאורכו ביצירה של שמיכת טלאים. היא משתמשת בשאריות הבדים המשמשים לשמלות שמזמינים אצלה, ומחברת אותם, ריבוע אל ריבוע. לקראת סופו של הרומן אחד מידידיה מגיע לתובנה שלפיה יש כלל אחד שצריך לזכור: "השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד".

הרומן כולו עשוי גם הוא כמעשה טלאים: סיפורים שונים, מההווה ומהעבר, שמצטרפים זה לזה כמעשה פלאים במכלול מרהיב עין ויקר ללב. בסופו התוכנית הכוללת מתבררת לקורא, ומשאירה אותו עצור נשימה.


צילה אלעזר תרגמה את הספר מאנגלית. התרגום נקרא בטבעיות, ויש לברך על החלטתה להותיר לאורכו מילים ומונחים רבים, שאינם מבוארים. אין ברומן אף הערת שוליים, ושום פירוש מיותר. את הכול אפשר להבין מההקשר, והמילים ה"זרות" הרבות מוסיפות נופך הודי, כפי שהוא מופיע גם בשפת המקור, שבה נכתב הספר.

נטפליקס: "ת"ד 1142": האם יש בו צדק מאוחר

 

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

תד 1142 פריים מתוך הסרט

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

תד 1142 CAMP CONFIDENTIAL

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

תד 1142 כל בתי הכנסת בווינה נשרפו

תד 1142 זה בהחלט היה נורא מפחיד בעבורו

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים! מדענים גרמניים

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

תד 1142 אתם תישלחו למשימה מסווגת

גייל גלבוע פרידמן, "אלמה מאטר": מתמטיקה ללא מתמטיקאים

נמרוד הוא סטודנט למתמטיקה בטכניון. ביום שבו הוא משתתף בטקס סיום הלימודים וקבלת התעודה כבוגר, קורה דבר נורא: יערה, אחת המרצות בחוג, מתאבדת בקפיצה מאחד החלונות של בניין אמאדו, הבניין של בית הספר למתמטיקה.

מה שכתבתי כאן איננו ספויילר, כי כך נפתח הספר: "אני נזכר בזה כל יום: המוח של המרצה שלי למתמטיקה מפוזר על הקרקע".

מדוע התאבדה יערה? זאת השאלה שחוזרת ונשאלת לאורך הרומן, ויוצרת מתח וציפייה שיימצא פתרון לתעלומה. הוא אכן מגיע בסופו של הרומן, ואינו מאכזב, כי הוא אינהרנטי ונובע מהסיפור.

התשובה לשאלה מדוע יערה התאבדה מניעה את העלילה (ואת חייו של גיבור הסיפור!), וגם נוגעת בעניינו האמיתי של הרומן: השאלה מה ערכם של לימודי מתמטיקה עיונית. כדבריו: "בשביל מה זה טוב?"

נמרוד נתקל בשאלה הזאת שוב ושוב. הוא שואל את עצמו, ונתקל בה, באופן בלתי נמנע, גם בחיי היומיום. כך למשל כשהחנווני שלו, ששמח להביך את הדוקטורנט למתמטיקה, מבקש ממנו, בנוכחות קהל לקוחות, לחשב את מחירם של הלחם והחלב ששביקש לקנות. נמרוד טועה כמובן בחישוב, לשמחתו של האיש, שכמו רוב מי שאינם מצויים בתחום, לא מבין בעצם מה משמעותו של המחקר במתמטיקה.

גם אני לא מבינה מאומה בתחום, והספר שזור בעשרות מילים ומונחים שלגמרי זרים לי. עם זאת, הם  לא הפריע לי בכלל. אדרבא, הם הוסיפו לטעמי מעין ניחוח אקזוטי: כמו לקרוא ספר שמתרחש באיי רחוקים וקסומים, שחיים בהן יצורים לא מוכרים ומוזרים, ושמעניין לשמוע על קיומם…

יש להניח שמתמטיקאים יוכלו להפיק מהספר הנאה רבה, עמוקה יותר, שכן במקומות שבהם המחברת, ד"ר גייל גלבוע פרידמן, שהיא "מתמטיקאית בזכות עצמה", מציגה אנלוגיות בין תופעות מתמטיות לבין תופעות בחיים המוכרים לכל אחד, היא עושה מן הסתם פעולות שנסתרות מעיניהם של בני תמותה רגילים… יש להניח שההנאה מתעצמת כשמבינים הכול, כמו למשל העומק שמאפשר הערכה מורכבת יותר של יצירה מוזיקלית, אם מכירים אותה ויודעים עליה פרטים מעשירים. אבל כאמור, ההנאה מובטחת גם למי שאינו מתמטיקאי.

כך למשל כשנמרוד מסביר לנו ש"בטופולוגיה למדנו שדף ישר ומקומט הם שקולים, כשם שספל קפה וסופגנייה הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר למתוח את האובייקט ולהביא אותו ממצב אחד למצב אחר מבלי לגזור", אני לא מבינה שום דבר, אבל זה בכל זאת מעניין…

בכלל, הספר מציג בפנינו את החיים באקדמיה, את מפחי הנפש והקשיים המתמשכים של מי שחוקרים סוגייה מאוד ספציפית וממוקדת: "הייתי יושב בימי שישי בבוקר בבתי קפה עם הדפים שלי. משרטט גרפים, פותר אינטגרלים. הוכחתי טענות קצרות, פיצוחים שלובובסקי זרק אלי. מסביבי היו אנשים שאף פעם לא ידעו מה אני עושה. זאת היתה תחושה איומה. הקדשתי את החיים שלי לעבודה מסוימת, כשרוב האנשים בכדור הארץ לא יודעים שעבודה מהסוג הזה עדיין קיימת".

הקושי המסוים הזה אינו נחלתם של מתמטיקאים בלבד. שמעתי עליו לא פעם מדוקטורנטים שההתמחות המאוד מיוחדת שלהם עוררה בהם תחושה שהם מתקשרים עם מתי מעט בעולם, ושאת כל האחרים עבודתם לגמרי לא מעניינת… ומצב הרוח המדוכדך אופייני, כך נוכחתי, לדוקטורנטים רבים. כדברי נמרוד ברומן שלפנינו: "מצב הרוח הדכדוכי שהיה לי מיום שזכרתי את עצמי, נראה
בעיני כמו הילולה עליזה לעומת מצב הרוח ששקעתי בו. האבסורד הוא שאף אחד לא זיהה שאני בדיכאון. אפילו ההורים שלי האמינו לי שאני 'פשוט' עובד על הדוקטורט. הרי הסימפטומים זהים; בשני המצבים לימודי דוקטורט ודיכאון – הבן אדם יורד במשקל, לא ישן, מאבד עניין בתחביבים ובעיסוקים ישנים, מזניח
את גופו ומקריח."

הספר משתלב בסוגה מוכרת בעיקר באנגלית: a campus novel או an academic novel: סיפור שנטוע בהווי אוניברסיטאי, מתרחש ברובו בתוך האקדמיה, ומתאר את הקשיים של הסטודנטים וגם של החוקרים-מרצים: "האקדמיה הרי מושתתת על מבנה היררכי של נוגשים ועבדים. כל נוגש התחיל את דרכו כנגוש לתקופה מסוימת…"

המחברת קורצת לנו מדי פעם ובקולו של נמרוד כמו אומרת לנו משהו על הרומן שכתבה: "יש מקצועות שכל הזמן שואלים אותך מי אתה. וכל הזמן מערערים אותך. לאו דווקא מתמטיקה. גם אמנות. כתיבה, למשל אנחנו מצפים מהסופרים להיות בעלי כושר ביטוי פנומנלי בשביל לכתוב ספרים, אף שהרבה סיפורים מתחבאים בלב של אנשים שלא נולדו מחוננים בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק. התוצאה היא שאנחנו קוראים רק סיפורים של אנשים שיודעים להתנסח ברהיטות. ומחמיצים את התרחבות הנפש מסיפורים שיכולים היו להיכתב בדם, זרועים בטעויות לשון."

דומה כי היא אומרת לנו כאן – תראו אותי. אני לא סופרת, אני לא מחוננת בכל מה שנוגע לניסוח או דקדוק, אבל לספר סיפור אני יודעת.

ובמידה מסוימת היא צודקת.

מבחינה ספרותית, למשל, לא ברור אם הקול הדובר, זה של נמרוד, אמור להיות אמין, או שהמחברת עומדת מאחוריו ואומרת לנו – הוא לא מבין בדיוק מה שהוא מספר לנו על עצמו. האם הוא מבין באמת שלפעמים התנהגותו מוזרה, תוקפנית ואנטיפתית? כבר בתחילת הרומן הוא מספר לנו, למשל, איך הודיע לאמו שאת הכריכים המושקעים שהיא מכינה לו כל בוקר הוא נוהג לזרוק לפח, בדרכו לטכניון, כי הוא מעדיף את הקרואסונים בקפטריה. מנקודת המבט שלו הוא צודק. האם אנחנו אמורים להבין אותו? או להגיע למסקנה שהוא למעשה מספר לא מהימן ולכן עדותו לקויה? הוא בטוח ש"השתגע" בגלל הטכניון, וקובע: "השיגעון היה התוצאה. הרי כשהגעתי לטכניון הייתי נורמטיבי לחלוטין". אילו הפער בין דבריו של המספר לבין דמותו המשתקפת ברומן היה מובהק יותר, היה הספר עולה בדרגה, מבחינה ספרותית. כך למשל כשהוא מספר לנו על ההתאהבות העזה שלו ביערה, הוא מעיד: "כי אני אהבתי את יערה ללא תנאי. בזכותה ראיתי את האחר. היא הייתה המעבר הדק שדרכו נחלצתי מהמחילה המסוגרת של התבוננות פנימית נבובה." להאמין לו? "ללכת" אתו, או לומר לעצמנו – על מה אתה מדבר? הרי לא באמת הכרת אותה… לא לגמרי ברור מה העמדה שנוקטת כאן המחברת, לא הדמות!

חוץ מזה, הרומן יכול היה להשתפר בזכות עריכה מהודקת יותר. הוא רצוף ניסוחים שנשמעים כאילו תורגמו מאנגלית. למשל: "כבר העדפתי להיות כמו הסטודנטים האלה שהמנחה שלהם מת בדיוק בתקופה של ההנחיה", או "לתקופה מסוימת" במקום במשך זמן מה – ממש שפה תרגומית. יש בו גם סתם פגמי ניסוח. למשל, המון הטיות לא נחוצות של הפועל "להיות": "הנפנוף היה מופנה אלי" (במקום פשוט הופנה אלי), ושוב ושוב "יכולה הייתה" במקום פשוט יכלה. אכן, השורש י.כ.ל בנסתר יחיד עבר רשאי להיעזר בפועל "היה", כדי להבדילו מ"יכול" בהווה.  אבל בנסתרת עבר אין צורך בתוספת, כי ההבדל בין יכולה ליכלה קיים בעצם ההטיה. לפיכך: "יכלה להתנסח", במקום "יכולה הייתה להתנסח". ויש גם ניסוחים אחרים שאפשר ללטש. למשל: "הם שקולים מהבחינה הזאת שאפשר" – "שקולים, כי אפשר…"; במשפט "יערה הייתה צעירה ויפה מדי לספרים האלה בעיני" המקום של המילה "בעיני" אמור להיות אחרי "הייתה", וכשכתוב "שהיא גם מתמטיקאית וגם הולכת עם שמלה ועקבים" מתחשק לשאול איך היא בדיוק הולכת "אתם". (צריך, כמובן, להיות – וגם לבשה שמלה ונעלי נעלי עקב).

יחד עם זאת, וחרף המקומות שבהם לא התאפקתי ונעזרתי בעיפרון כדי ללטש את  העברית, נהניתי מקריאת הספר, וגם למדתי משהו על עולמם של המתמטיקאים.

ג'ושוע כהן, "הנתניהוז" – The Netanyahus: יותר מצחיק או יותר מחריד? (זוכה פרס פוליצר 2022)

עד שהגעתי לאחרית הדבר לא העליתי בדעתי שיש בסיס עובדתי לסיפור. הוא נראה כל כך יוצא דופן, כל כך מטורף ומזעזע, עד שחשבתי שכולו שאוב מהדימיון, ותהיתי איך ייתכן שמשפחת נתניהו לא תבעה את הסופר על הוצאת דיבה. אבל באחרית הדבר מבהיר ג'ושוע כהן, כי סיפורו מתבסס על אירוע שהתרחש במציאות: חוקר הספרות הנודע הארולד בלום סיפר לו כיצד התבקש ב-1960 לארח מישהו שביקש להתקבל לעבודה כפרופסור באוניברסיטה שבה לימד בלום, ולהימנות עם אנשי הצוות האקדמי שיעריכו את המועמד, את כישוריו, את פועלו בעבר, ויחליטו, אחרי שייתן הרצאה לדוגמה, אם לקבלו לעבודה. 

המועמד היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביהם של יונתן, בנימין ועידו ובעלה של צילה, אמם של השלושה. (המספר מלגלג בשלב זה ליומרנות שמשדר השם שבחר לעצמו מי שנולד בשם מיליקובסקי: אני עומד לפגוש את בנה של ציון שאותו "נתן אלוהים").  

כשגמרתי לקרוא את הספר נזכרתי בהתמודדות שהייתה לי פעם בעבר עם "ביביסט" שרוף. זה קרה אחרי שראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, העיד כי כשהגיע למעונו של ראש הממשלה בירושלים כדי לעדכן אותו על מבצע סודי שהתנהל מעבר לגבול, התבקש לדבר על העניין בנוכחות אשתו של נתניהו, שכן, לדבריו של מי שהיה אז ראש הממשלה "היא שותפה לכל דבר." בשיחה שניהלתי עם ה"ביביסט" הוא אמר לי: "הרי זה כל כך מופרך, שלא יייתכן שזה אמיתי." 

אבל מה שמאיר דגן סיפר היה מן הסתם אמת לאמיתה. וגם הדברים שג'ושוע כהן מספר כאן, בספרו החדש, הם כנראה אמת, גם אם היא עטופה במעטה של פיקשן.

דמותו של המספר בספר הנתניהוז אינה זאת של הארולד בלום, המרצה לספרות, אלא של רובן בלום, מהחוג להיסטוריה, שהתמחה בדיני מסים. שם משפחתו איננו Bloom כמו זה של הארולד בלום, שמפיו שמע ג'ושוע כהן את הסיפור המקורי, אלא Blum, כלומר – מעין ואריאציה על הנושא, שאינה רחוקה מאוד מהמקור.

בלום בסיפור שלפנינו הוא הפרופסור היהודי היחיד באוניברסיטה קטנה ושולית, בצפון מדינת ניו יורק, ובימים שבהם מתרחשת העלילה הוא קצת מתוח, שכן הוא מצפה להעלאה בדרגה, שתזכה אותו בקביעות. כשמבקשים ממנו לבחון את מועמדותו של אותו בן ציון נתניהו, שהגיע מישראל, הוא מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להיעתר לבקשה שדומה יותר להנחתה או לפקודה. אמנם תחום המחקר של נתניהו אינו קרוב ואינו קשור בשום צורה לזה של בלום, אבל הוא נאלץ להסכים. 

 הסאגה המטורפת שיעבור מתחילה זמן מה לפני שבן ציון נתניהו מגיע לקמפוס. היא נפתחת במכתב טרחני ותוקפני, באנגלית גרועה, שכתב לו נתניהו. 

אחרי כן בלום מקבל מכתב נוסף, הפעם מאת אחד מעמיתיו של נתניהו, פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שמבהיר באופן הכי גלוי עד כמה הוא מקווה שנתניהו יזכה במשרה, לא מכיוון שהוא מוערך כל כך, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: הוא משתוקק רק להיפטר מנתניהו, שאותו הוא מתעב, וגם מסביר ומפרט מדוע. כבר בפתח מכתבו הוא פורש את ההתלבטות שהוא חש: האם להמליץ על נתניהו, ובכך בעצם לשקר, או לספר את האמת עליו, ואז להישאר "תקוע" אתו בארץ? האם, הוא תוהה, אני מעדיף "לשמור על כבודי" ולספר את האמת, או לשבח אותו ואז לשאת באחריות לכך שיזכה במשרה שאינו ראוי לה? 

עמיתו של נתניהו ממשיך ומונה את הפגמים באישיותו של המועמד: הוא נגוע בחטא הגאווה, נוטה מדי להיעלב, המזג שלו לא מתאים לאדם שאמור ללמד אחרים, הוא רודף כבוד ומתנשא – את כל אחת מהתכונות הללו מפרט הכותב, ומדגים אותן. 

אבל כל אלה הן כאין וכאפס לעומת דמותו של האיש שאותו בלום נאלץ לפגוש בהגיעו למקום, כדי להופיע בפני ועדת הקבלה ולתת הרצאה לדוגמה.

על מעללי משפחת נתניהו המתוארים כאן לפנינו חייבים לקרוא, כי שום הסבר ושום סיכום לא יוכל להקיף את מלוא הזוועה. אתן כאן בכל זאת כמה דוגמאות קטנות: קודם כול, נתניהו מגיע, למרבה ההפתעה, ביחד עם אשתו, צילה, ועם שלושת הבנים שלהם. בנימין "ביבי", שהיה אז בן עשר, יוני אחיו הבכור גדול ממנו בכמה שנים, ועידו, הצעיר משניהם. ואז מתחילה דרמה פרועה ומטורפת!

היא נפתחת בשנייה שהמכונית שבה נוהג נתניהו האב נעצרת. שלושת הבנים פורצים מתוכה, מתפרעים, צווחים, משתוללים. את תיאור ההתנהגות שלהם אחרי שהם נכנסים לבית המארחים קשה לשאת: הטינופת שהם מביאים אתם. (בשיא ההשתוללות אחד מהם אפילו מנפץ את מכשיר הטלוויזיה החדש שניצב בסלון). המתירנות החולנית – הם נוגעים, הופכים, שוברים, מטנפים, מחטטים, הם מפזרים ומכתימים, מתיזים ומורחים את הממתקים והשתייה שהגישו להם. כל זאת בשעה שהאימא שלהם מורידה לילד הקטן את החיתול המסריח, באמצע הסלון, ומשאירה אותו עם חתיכה של נייר טואלט שאותה ליקקה ותחבה לתוך המכנסיים שלו. 

ההמשך לא יותר טוב. כך למשל כשבני הזוג נתניהו מגיעים לארוחת הערב החגיגית במועדון של חברי הסגל, מורה צילה לבעלה לחלוץ את הנעליים והגרביים כדי לייבש אותם ליד האח, וכך הארוחה מלווה בצחנת הרגליים היחפות. 

וזה עוד כלום.

האם לספר על האונס, או ניסיון האונס, של בתם של בני הזוג בלום? איך הגיעו ומצאו את "ביבי" כורע ליד דלת החדר של בתם ואת "יוני" פורץ החוצה, אחרי שאחיו מתריע ומזהיר אותו, ערום וזקור? 

האם כל זה קרה באמת?!

בסוף הרומן צירף ג'ושוע כהן מכתב שכתבה לו – לא בתו של הארולד בלום, אלא אישה שהייתה בצעירותה מקורבת אליו וגרה בביתו בזמן שבני משפחת נתניהו ביקרו שם. הסופר מעיד כי שלח לה את כתב היד של הספר שלפנינו כדי שתאשר את הכתוב בו. היא אמנם לא אישרה, אבל גם לא הכחישה. תגובתה מובאת בסופו של הספר ככתבה.

פשוט לא להאמין. 

מעבר לפלצות שמעוררים התיאורים של בני משפחת נתניהו, יש להדגיש שהספר מצחיק מאוד. ג'ושוע כהן שנון, ולפיכך הדמויות שהוא מצייר משעשעות ביותר. 

כך למשל כבר בעמוד הראשון מסביר בלום שבהיותו היסטוריון, בקרוב, במעין טרנספורמציה טהורה, הוא עצמו יהפוך להיסטוריה, שכן במרוצת הזמן נהפכים ההיסטוריונים למחקר של עצמם…

משעשעים מאוד תיאורי הקונפליקטים של בלום ואשתו עם ההורים של שני הצדדים: הוריה החטטניים והמתנשאים, הוריו שהיגרו מאירופה, דאגו שבנם יזכה להשכלה הטובה ביותר, ואז התחילו "לרדת" עליו ביידיש, כי נהפך בעיניהם "לאינטלקטואל". 

בכלל, מעניין לקרוא על הקונפליקטים של אינטלקטואל יהודי בסוף שנות ה-50 בארצות הברית, על ההתמודדות שלו עם האנטישמיות המעודנת והסמויה לכאורה, אבל בעצם בוטה מאוד, שחווה. ההתמודדות הזאת מעניינת במיוחד לנוכח נושאי המחקר של בן ציון נתניהו, שמסוכמים לכאורה מפיו, בהרצאה שהוא נושא בפני חברי ועדת הקבלה והסטודנטים שאולצו להגיע ולהאזין לו. כידוע, חקר נתניהו את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. הוא מסביר מדוע לדעתו אותה אינקוויזיציה הייתה בעצם מכשיר פוליטי, לא דתי, וכיצד נעזרו מלכי ספרד ופורטוגל באנטישמיות כדי לשלוט במעמד האצילים בארצותיהם. לטענתו אותם מלכים קבעו לראשונה שהיהדות אינה דת, אלא גזע, ולפיכך גם יהודים שהמרו את דתם לא יכלו בעצם להיפטר ממנה. 

בנו של בן ציון נתניהו כיהן במשך פרק הזמן הארוך ביותר כראש ממשלת ישראל. מה אפשר ללמוד עליו, לא רק על השקפת עולמו אלא גם על המשפחה שממנה בא, וממנה ספג את הערכים שלו?

נדמה לי שאיש לא יופתע למקרא תיאורי הקמצנות הנכלולית של נתניהו האב. כך למשל מתאר בלום כיצד משפחת נתניהו הגיעה במכונית שאב המשפחה קיבל בהשאלה ממכר שלו, ולאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים שהרסה את המכונית, תבע מבלום לכתוב למענו מכתב שבו "יעיד" שבמקום מגוריו אי אפשר למצוא מכונאים שיתקנו את המכונית. "ובכלל," רוטן נתניהו האב בצדקנות עצמית, "זאת מלכתחילה אשמתו, כי הוא השאיל לי מכונית מקולקלת."

מישהו יתמה לקרוא על כך שבן-ציון תבע לקבל תשלום בתמורה להרצאה-לדוגמה שנתן?

או על כך שהגברת צילה נתניהו ביטלה את ההזמנה שהייתה לחדר באכסניה, והודיעה לאשתו של בלום שהם, כל החמישה, יתארחו בלילה בביתם, וגם קבעה באיזה חדר כל אחד מהם ילון, אחרי שסיירה בבית?

או מכך שפשטה על ארון הבגדים של המארחת, בחרה לעצמה שמלה ולבשה אותה בכוח, אף על פי שהמידה הייתה קטנה עליה, ואז, במהלך הארוחה, הכתימה אותה? 

או שהטילה על המארחת שלה לגהץ למענה את הבגדים שפשטה?

מצחיק? מבחיל? מזעזע? 

אולי בעצם – מפחיד? 

כזכור, הגדיר יצחק שמיר את בנימין נתניהו "מלאך חבלה". הספר שלפנינו מראה לנו איך אדם כזה נראה בילדותו: את המתירנות העצמית המופקרת, האנוכיות המטורפת, הקמצנות, ההרסנות, היבבנות הנעלבת, את חוסר הגבולות המוחלט, את הנכונות לפגוע בזולת אפילו בלי לשים לב לכך, את החוצפה ורדיפת הכבוד החולנית שבה גדל. 


ג'ושוע כהן

הספר תורגם לעברית, אבל קראתי אותו באנגלית.

בקליפ הקצר שלהלן אפשר לראות דוגמה קטנה לאישיותו של מי שגדל במשפחה המתוארת בספר שלפנינו: רגע אחרי שנתניהו הזחוח גומר להתראיין, הוא יוצא לדרכו בסקי ומתחיל לגלוש. די מהר נתקל באחד הנוכחים הניצבים בדרכו ומפיל אותו, אבל ממשיך לגלוש, ובתוך כך מפגין את האדישות הגמורה שהוא חש כלפי זולתו. 

הרברט קלייד לואיס, "מתקפת האביב": יצירת מופת!

על גב הספר כתוב שזוהי "יצירת מופת". אכן, אי אפשר למצוא מילים אחרות כדי לתאר באמצעותן את הסיפור על פיטר וינסטון, "האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית." האיש שהסיפור סובב סביבו, אבל בעצם עוסק בבני האדם באשר הם. לכאורה – ספציפי לגמרי. למעשה – הכי כללי.

פיטר וינסטון הוא חייל אמריקני צעיר שהתנדב לצבא הקנדי כדי להגיע לאירופה ולהילחם בגרמנים. פיטר נקלע לאש צולבת בעקבות המתקפה הגרמנית על מה שמכונה "קו מז'ינו": ביצורי הבטון, מכשולי הטנקים, עמדות המקלעים ואמצעי ההגנה הנוספים שהקימה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה, כדי למנוע פלישה לתחומה. 

אבל למרבה הפליאה נכתב הסיפור והתפרסם לראשונה ב-1940, עוד לפני שהמתקפה שהוא מתאר התרחשה במציאות! בספר מתוארת המתקפה שאותה חזה הסופר כאילו התרחשה באפריל. בפועל תקפו הגרמנים את קו מז'ינו חודשיים אחרי כן, ביוני של שנת 1940.  

עיתוי הוצאתו של הספר, כך כתוב על גבו, קבע את גורלו: "מבחינה שיווקית" הוא ראה אור "במועד הגרוע ביותר": זמן קצר לפני שהמתקפה הגרמנית התרחשה בפועל. לפיכך הוא הוסר מהמדפים ועד מהרה נשכח. אנו, שקוראים אותו כיום, מקץ עשרות שנים, רואים אותו כמובן בעיניים אחרות לגמרי.

הסיפור פשוט לכאורה. הוא נפתח בגחמה שעולה בדעתו של אותו חייל פשוט, פיטר וינסטון: הוא מחליט להשיג זרעים של אפונה ריחנית ולזרוע אותם באזור הלא מאויש המפריד בין הצבאות. 

לקראת הבוקר מתחילה פתאום המתקפה הגרמנית, ופיטר נקלע כאמור לקו האש. מה יעלה בגורלו? האם יצליח להישאר בחיים? על מה הוא חושב במשך השעות הארוכות, הבלתי אפשריות, שבהן יורים בלי הרף מכל הכיוונים? את נשקו האישי השאיר ביחידה, שכן התגנב רק כדי לטמון את הזרעים באדמה, והתכוון לחזור לפני עלות השחר, אבל כל תוכניותיו השתבשו.

מדוע בעצם הגיע לשדה הקרב? מה באמת הניע אותו להתנדב? 

בשלבים הראשונים של שעות הבלהה יש לו עדיין מחשבות טובות על ארצו, שאותה הוא משווה עם המקום שאליו הגיע. דברים קטנים מבדילים בעיניו בין "האנגלים והצרפתים" שרואים למשל "בהתענגות על משקאות קרים מנהג ברברי", לבין מה שטוב באמריקה: שם "בן אדם יכול לפחות לקנות כוסות גדולות של קולה עם לימון בכל מקום ומתי שבא לו, ותמיד יוסיפו לו קרח לכוס, גם אם לא יבקש, ובאמריקה גם מותר לבן אדם לזרוע אפונה ריחנית בלי שיירו בו". 

במשך השעות הארוכות שבהן הוא נפצע, אך שורד, נודע לנו מה בעצם קרה לפיטר. איך בעצם בגדה בו ארצו. כשאומרים "ארצו" מתכוונים בעצם לכמה בני האדם, אלה שהיו קרובים אליו כל חייו, אבל לא היו שם כשהיה זקוק להם באמת. גורלו של פיטר נחרץ כשהתייתם מאביו בילדותו. חברו הטוב של אביו, שהבטיח לאלמנה לעזור לה, ושימש זמן מה דמות אב לילד, מועל באמונו ומתרחק ממנו דווקא כשהוא זקוק לעזרתו המעשית. גם בנו של החבר, שהיה לאורך שנים חברו הטוב של  פיטר, מתנכר לו בשלב מסוים, ושקוע רק בעצמו ובטובתו האישית. אהובתו בוחרת להינשא לגבר אחר, מבוסס ויציב ממנו. עורך העיתון שבו עבד פיטר אותו. עולמו של פיטר מתערער. כל זמן שהיה שקוע בלימודים, לפני שסיים אותם ונכשל במאמציו למצוא עבודה שתבסס אותו במציאות, פיטר בכלל לא שם לב לקיומו של העולם הסובב אותו: הוא "כמעט לא היה מודע לתמורות הגדולות בכלכלה ובפוליטיקה העולמית". רק כשהמציאות האישית שלו מתערערת הוא מתחבר אל מה שקורה בעולם, למשל, אל המלחמה הניטשת באירופה, ורק אז הוא מחליט להתנדב ולצאת לשם כדי להביס את הגרמנים. גם להחלטה הזאת הוא מגיע רק אחרי שהוא קורא בעיתון על צעירה יפהפייה שהגרמנים התנכלו לה וגרמו לה "לסבל רב כל כך". רק אז הוא אומר לעצמו ש"הגרמנים הגזימו" וש"כדאי להם להיזהר, אחרת מישהו יחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם." 

אבל המלחמה שונה מאוד מכפי שראה אותה בעיני רוחו. בדימיונו ראה "צרפתים ואנגלים צעירים ועיקשים" אשר "יתייצבו מול גרמנים צעירים ועיקשים." הוא האמין שהוא עצמו "ירים את קולו על הגרמני: 'מפגיז תינוקות, מבעיר ספרים, הפעם חשפתי את פרצופך, לא תמשיך במעלליך עוד דקה, על גופתי המתה.'"

בתשובה הגרמני ינהם לעברו "'דמוקרט מנוון, חסיד חופש רפה מותניים, אכבוש ואהרוג אותך, אצעד לארצך ואכבול את אנשיך בשלשלאות.'" ואז שניהם, "צעירים, חזקים, דרוכים, ילפתו את כידוניהם הקטלניים, יסתערו ויכו בכל כוחם – " האחד יאבק למען "שחרור העולם לחופשי", והאחר, הגרמני, "למען שעבודו". וינסטון הניח כי "כך יהיה לאורכו ולרוחבו של שדה הקרב. […] הבחורים האנגלים יילחמו בשם המגנה קרטה והצרפתים בשם יום הבסטיליה כנגד גרמנים שנלחמים לשם מלחמה."

אבל בפועל המלחמה נראית כמובן שונה לגמרי. היא "חסרת כבוד, סרת טעם ומטופשת". אין בה באמת "כל משמעות או מטרה".

ככל שהסיפור מתקדם, כך מתחוורת לפיטר, ולנו, עד כמה אכזרית וחסרת תוחלת היא המלחמה. "למה הם לא מפסיקים לירות?" הוא תוהה. "הם לא מבינים שזה לא עוזר להם? הם לא רואים שהם מבזבזים תחמושת?" והנה משפט מפתח, אחד מרבים בסיפור: "זאת אינה בקשה בלתי הגיונית מצדו של אדם לחברו. תפסיקו לירות – זה כל מה שביקש מהם."

ככל שהסיפור מתקדם מתבהרת עמדתו של הרבט קלייד לואיס: מלחמה היא הזוועה בהתגלמותה. ואין, ולא יכולה להיות לה הצדקה. דרך עיניו של פיטר אנחנו מבינים ש"העולם כולו הצליח סוף סוף להשתגע עד כדי כך שהמציא מכונת ירייה שמסוגלת לירות שלוש מאות כדורים בדקה, וכעת אין שום טעם בערכים הישנים. משמעת, אימונים, אופי, הבדלי מעמדות – " לכל אלה אין עוד ערך ואין להם משמעות. 

את זה כתב קלייד לואיס לפני שידע על פצצת האטום שתוטל על הירושימה ונגסקי, ועל עשרות המיליונים שיהרגו ויירצחו במשך שש שנות מלחמת העולם השנייה. 

יכולת התיאור שלו, הבנתו לנפש האדם, שמתבטאת בתיאור תגובותיהם של ידידיו ומיודעיו של פיטר, תחילה לכך שהתנדב להילחם, ובהמשך – למה שיעלה בגורלו, מפעימות ומעוררות השתאות. הכול כל כך מדויק ונוקב! לואיס מפליא כל כך לחשוף את הדמויות, את חולשותיהן ואת מניעיהן, ועושה זאת בקווים מהירים, בשרטוט וירטואוזי, והכול ביחד מעורר פחד וחמלה – התגובה הקתרטית שהמליץ עליה אריסטו בפואטיקה.

למרבה הצער, דווקא מכיוון שהספר נכתב בזמן שנכתב, כלומר, לפני שנודע לעולם ולסופר על אושוויץ, על תאי הגאזים, על המכונות לרצח המוני, כלומר, על כל הזוועות שהמציאו הגרמנים והוציאו לפועל, אני לא יכולה להסכים עם המסר הפציפיסטי-בכל-תנאי שהספר מביע. 

ועוד למרבה הצער, נראה שיש מצבים שבהם דווקא יש רוע אנושי שצריך לבלום אותו. אכן, כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להזדעזע מהתיאורים המפורטים שמבהירים לנו במבט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, אולי אפילו במיקרוסקופ, את הזוועה שיוצרת מלחמה. אבל מה המסקנה? שמוטב היה להניח להיטלר להשתלט על העולם? או שבכל זאת לא הייתה ברירה אלא להילחם נגדו ולהביס אותו? 

אבל הוויכוח הוא כמובן לא עם הספר עצמו. שהוא, כאמור, יצירת יוצאת דופן בעוצמתה. קשה להבין איך אדם מסוגל לתאר בפירוט כזה את התחושות, המחשבות, הלכי הרוח, המצבים הנפשיים והגופניים של אדם שנקלע לאש צולבת, כמו שקרה לפיטר. 

אכן, מדובר ביצירת מופת!


גם אחרית הדבר של המתרגם, יהונתן דיין, מעניינת מאוד. 

 

 

Herbert Clyde Lewis,
Spring Offensive

FIERCE ATTACHMENTS: VIVIAN GORNICK: איך נראו החיים בברונקס שבניו יורק, באמצע המאה ה-20

הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.

Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.

גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא "הרשתה" לה להכין לעצמה קפה כרצונה. "זהו, זה מספיק…" נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק… 

אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!

בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.

מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?

האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת "אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך"?

רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. "את נסעת בכל העולם," היא אומרת לבתה בקנאה.

"מה היית אומרת לו כיום," מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.

"הייתי אומרת לו שילך להזדיין," מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.

אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: "איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג'?" מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: "כאן זה כתוב," ואז חבטה על השולחן באצבעה. "בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'". ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג', ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין! 

"רק את ההווה היא שונאת," אומרת גורניק על אמה, "ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו." 

תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות "הסתדרו" על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. "הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות", היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו "מרפסת מול מרפסת", בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו. 

מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה "גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה"… 

ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק. 


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי. 

רינה גרינולד, "פעמונים של מאי": עדיין יש טוב בעולם

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

עודד ידעיה, "ברגד": אפשר לשנות את המציאות?

"לכול מעשה יש מחיר', אומר ברגד, גיבור ספרו החדש של עודד ידעיה, לדמותו בראי: "לפיצול, לנאמנות, לחברות.'"

אכן, ברגד עצמו הוא דמות מפוצלת. אנחנו פוגשים אותו לסירוגין בפרקים עוקבים קצרצרים, עמוד וחצי או שניים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופת חיים אחרת. באחת ברגד, ששמו האמיתי הוא עמירם, אך הוא מכונה "סמל", משרת בצבא. בפרק הראשון הוא יוצא ל"תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי", תרגיל שהוא "הראשון שלו כמפקד". עליו לנווט את הכוח אל מבנה שנבחר, חיילי צה"ל אחרים מגלמים את האויב, ועל הכול משגיח מי שיופיע שוב ושוב לאורך הרומן, אדם בשם קפלן שעמירם ייתקל בו בפרקים הבאים, גם באלה שמתרחשים מקץ שנים רבות. בפרק השני אנחנו פוגשים את עמיקם-סמל כעבור שנים רבות. הוא בחר לעצמו שם חדש: ברגד, ועיסוקו המרכזי, כפי שהוא מופיע ברומן, הוא להשתתף בהפגנות של פלסטינים נגד חיילי צה"ל. ברגד חובר אל פעילי שמאל, "חמוש" במצלמה שבה הוא מתעד את התנהגותם של החיילים, ואת אלימותם.

האומנם הפך עמירם את עורו? האומנם השתנה לגמרי במהלך השנים?

לאו דווקא. כבר בהיותו חייל הוא מנסה שוב ושוב להבין את נקודת המבט של הערבים, "האויבים", תחילה במלחמת לבנון ואחרי כן בעזה. כבר אז הוא מפציר לא פעם במפקדיו להקל על שבויים או נחקרים ערבים: "[…] את אלה שהחיילים גמרו לבדוק […] אולי שיתנו להם מים ואחר כך הביתה, מי שלא אשם צריך לתת לו גזר, ככה הבנתי מהאוגדונר." הוא מנסה למנוע שליחה לכלא של משליכי אבנים: "אם ייכנסו שנה לכלא אז יצאו משם מחבלים מדופלמים וילמדו לזרוק בקבוק תבערה במקום אבנים […] עדיף שנלמד אותם משהו כאן," וכבר אז, לפני עשרות שנים, מכנה אותו קפלן בכינוי הגנאי הישראלי המוכר "יפה נפש".

אכן, היה "כזה", ועם זאת אפשר לומר עליו שעמדותיו הקצינו והוא התפכח, שהרי "תמיד הצביע מפא"י עבודה (חוץ מפעם אחת בגין כמחאה ופעם אחת בטעות), תמיד התרכז במשפחה וחברים, אבל עכשיו, שהתפכח, הוא מתחרט – על שנים רבות שהאמין בממסד ובמדינה, נתן כתף, התייצב למילואים לפי קריאה, אפילו חשב שתוכנית דיין יכולה להצליח. מסתבר שטעה בגדול, ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח, שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות המאשימות תמיד את הצד השני, להודות ששגה, ולהתחיל להילחם למען הדרך הנכונה. ולא רק במילים והצהרות, הוא חייב להיות אקטיבי, אי־אפשר להמשיך לנקות את המצפון בחתימה על עצומות חסרות תכלית, או בהפגנות מנומסות בכיכר ליד הבית".

עמירם נהפך לברגד כי הוא מתחיל לראות אחרת את הצד "שלו". מתחוור לו "שכל האנשים האלו עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות, בלי להרגיש הם מייצרים עוד ועוד חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש, ושולחים אותם לדכא עם אחר, בייחוד מעצבנים אותו חיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, זקופי ראש כמו טווסים, בשפת גוף המשדרת לסביבה 'תראו איזה גיבורים אנחנו שומרים על המולדת'. איזה קרביים ואיזה בטיח, הוא מגחך, עומדים מול זקנים בגלביות ונשים בשמלות, ואם נזרקת אבן, אז יש להם מגנים וקסדות, ג'יפים עם רשתות, ומטולי גז שמעיפים הפגנה של אלפים תוך שתי דקות. עדיין לא קרה שחייל נפצע, אפילו בינוני, מאבן כזו".

לאורך הספר הוא מתעמת שוב ושוב עם קפלן, שעמירם סולד מפניו. "סמל ציין לעצמו שפעם ראשונה שהוא שומע את הקפלן הזה מבטא רגש כלשהו", הוא אומר לעצמו כבר בפרק הצבאי השלישי.

תיאורי ההפגנות, האלימות של החיילים, מזעזעים. מזדמן לברגד לשוחח עם אחד הפלסטינים, מרואן המכונה "המשורר", שמצטט באוזניו שירים שחיבר. מרואן מרשים מאוד את ברגד, ותחושת הזוועה מתעוררת לא רק בו, אלא גם בקורא, כשמרואן סופג פגיעה ישירה בפניו, אף על פי שבכלל לא היה מעורב בשום פעילות אלימה נגד החיילים. אדרבא, מרואן דוגל באחווה ובשיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אבל שני הצדדים, גם זה שלו, חשדנים כלפיו. מרואן היה כלוא בכלא הישראלי, אחרי שהרג מישהו שחיזר אחרי אשתו, ובניגוד למקובל לא פגע דווקא בה, אלא בַּגבר. מאחר שהשתחרר מהכלא השתכנעו תושבי כפרו שהוא משתף פעולה עם הישראלים. מסתבר אם כך שאין בעצם סיכוי לקולות המתונים משני הצדדים להתגבר ולהוביל לשיתוף פעולה בין הניצים, יהודים וערבים.

"ככה אתה מתחזק שליטה באוכלוסייה אזרחית, נזכר ברגד ב'קבוצת פקודות' של אלוף פיקוד דרום בעזה, באינתיפאדה הראשונה. צריך להרגיל אותם להיות עם האף למטה וראש באדמה, כל הזמן לייצר פקודות כדי שיתרגלו לציית, כל הזמן לגזור גזרות ולבדוק איך הן משפיעות, כל הזמן לשנות נהלים לפני שימצאו דרכים להתחמק; צריך לנהל את חיי היומיום שלהם כמערכת ברורה ונמשכת של שולט ונשלט; שיתעסקו בקטנות מעבר, ברישיונות, אפילו לחמור, שלא יהיה להם זמן וכוח לרעיונות אחרים".

ברגד הצלם תוהה אם "צילום שמנכיח עוולה יעזור למאבק", ואומר לעצמו שהתקווה שכך יקרה "מזמן הוכחה כשגויה".

אני בטוחה שעודד ידעיה שואל את עצמו שאלה דומה: האם הספר שלפנינו, שאותו כתב כדי לספר על עוולות גלויות ונסתרות, יוכל להשפיע במשהו על המציאות? ייתכן שלא. וייתכן שכל גרגר נוסף מצטבר בסופו של דבר למסה קריטית שתביא בסופו של דבר לשינוי המציאות עצמה, ולא רק את העמדות כלפיה.

ירמי פינקוס, "החמדנים, קומדיה מחיי האמנים": האם תפקידם של אמנים – לקשט?

ספרו הרביעי של ירמי פינקוס, שראה אור בימים אלה, שונה מאוד מקודמיו. הוא מעורר תחושה שלא מדובר הפעם בציור שמן ולא באקוורל, אלא בקומיקס, או בסרט מצויר. הכול יכול לקרות. במהלך הקריאה, כשיש כל מיני התרחשויות מוזרות למדי וכשהכול בסופו של דבר מסתדר לטובתו של גיבור הסיפור, מתעוררת התחושה שכמו בסרט מצויר, גם אם הגיבור יעבור את ראש ההר ויפסע מעל תהום, הוא ימשיך לצעוד באוויר…

התהפוכות השונות לא שייכות לגמרי לעולם המציאות, ויש תחושה של משהו שטוח, שמתבטא אפילו בציור העטיפה לספר: הקווים הסכמתיים משקפים את רוחו של הרומן.

התחושה שמדובר בסרט מצויר מחוזקת במעין תחבולה, אפיון רטורי שפינקוס מעניק לבנימין בובק, גיבור הסיפור: בובק מקפיד לקטוע שוב ושוב את הדברים שהוא אומר במילה "וכולי" (היא מופיעה, על פי הספירה של הקורא האלקטרוני, 77 פעמים לאורך הרומן!). הנה כמה דוגמאות: "ממליץ להשתמש בכיס המרה וכולי", "בגלל גב תפוס וכולי", "קול חם כענבר מבטן האדמה וכולי", "אוהב אותה אהבת אמת, וכולי", "שניים וחצי חדרים, מטבח משנות השישים, וכולי", "אתר תיירות מספר אחת, וכולי", "התנשקנו וכולי" – הכול וכולי, וכיוצא בזה, כל הזמן רק מרפרפים, לא מתעכבים, שוב דבר לא מצדיק התעמקות, פירוט, שקיעה…

במרכזו של הרומן, המסופר כאמור בגוף ראשון, צייר כבן שבעים, שמוקף בחבורת אמנים בוהמיינים. הם מרבים לשתות, לרכל, להיפגש בשעות הלילה המאוחרות במגוז – בית קפה-בר תל אביבי. הכול לוטשים עיניים אל עזבונו, ומנסים להביא אותו לידי כך שיוריש להם את רכושו, שכן לכולם ברור שהוא חולה מאוד.

הרומן מתחיל כך: "מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה."

כלומר, גם בובק עצמו חושד שהוא חולה מאוד, אך מקפיד להסתיר מהרופא את הגוש שהולך וגדל בבטנו.

אבל הרי הוא המספר. אם כך לאורך הסיפור די ברור לנו שהוא לא ימות (אלא אם ינקוט הסופר בתעלול ספרותי כלשהי….). עם זאת, לא ברור איך תסתיים כל ההתגודדות סביבו, ואת מי יכתוב בצוואתו. ובינתיים אפשר להשתעשע מכל המזימות החמדניות שנרקמות סביבו. לא רק חבריו האמנים עוסקים בכך, אלא גם בני משפחה שצצים לפתע ומנסים לכאורה לאמץ אותו אל חיקם המאוס.

פינקוס מיטיב לבטא את המיאוס המיזנתרופי שחש האיש, שמפטיר שוב ושוב "טוב מותי מחיי", בכל פעם שהוא מוזמן להשתתף בפעילויות שונות. למשל, לטוס לחוץ לארץ: "כבר אז – אף שטרם מלאו לי שישים – נראתה לי חופשה בחוץ לארץ כיגע מתמשך: ביטוח נסיעות – מזוודות – השכמה לפנות בוקר, שעות של המתנה בבתי נתיבות – אין למצוא מונית פנויה – מיטות לא נוחות בבתי מלון – חברים למסע כופים עליך את רצונם – טוב מותי מחיי".

כל דבר מעולם המעשה הוא מעדיף לדחות ל"אותו מועד נעים הקרוי 'בקרוב'".

פינקוס שנון ומשעשע. הוא לא מחמיץ אף הזדמנות לעקוץ, מכל הבא ליד, ולא מהסס להשתמש אפילו משפט שאותו זכינו לשמוע מצוטט לכאורה מפיה של גבירה מרושעת: "אנחנו אירופים, יש לנו קיבה עדינה, זה לא בשבילנו האוכל הזה", אומרת לבובק אשתו של הדודן שצץ פתאום (אותה הוא מכנה "חולי" ואת בעלה – "בריאות").

התיאורים המיזנתרופיים הפרועים מופיעם בלי הרף. הנה כך למשל הוא מתאר אישה שהוא פוגש בפריז: "שמץ מפריז דבק בה: התלתלים הכסופים רעננים וגזורים בחן, צעיף ירוק יפהפה ושופע שנצים לצווארה – ספוגית להדחת כלים שהנביטה ניצנים".

משעשע לפגוש דמות שכאן היא שולית, אבל מוכרת לנו היטב מאחד מספריו הקודמים של פינקוס: יוסף צינמן, בעל מכולת. בספרו בזעיר אנפין תיאר פינקוס את בני המשפחה של אותו צינמן, את כל הקשרים המסועפים ביניהם, וכאן, ברומן החדש, נראה שנותרה רק שארית מרוטה מכל אותה משפחתיות שהכרנו בעבר. לא רק בדמות של צינמן, הרומזת על מה שהכרנו ברומן קודם, אלא גם בדמויות של שני בני הדוד של בובק. הנה, כך נראית משפחתיות של מי שהוריהם הלכו לעולמם, הם עצמם התרחקו מאוד זה מזה, וכיום הם נפגשים רק באילוץ ובציניות.

פינקוס לועג לכולם, אך במיוחד למי שאינם מבינים מהי אמנות. "צריך לדאוג לכם, האמנים", אומרת מישהי שאין לה מושג על מה היא מדברת, "כל כך קל לנקנק אותכם! אתם נולדתם בשביל לקשט לנו את החיים, לא בשביל לעבור על מכתבים מהבנק".

ובכן, לא. אמנים לא נולדו "בשביל לקשט" למישהו, וגם הספר שלפנינו לא מבקש לקשט, אלא, אולי, להפך: לתאר כיעור, ועם זאת לומר לנו – חפיף. הכול זורם. לא צריך לקחת שום דבר באמת ברצינות.

מיכאיל בולגקוב, "מחול שדים": תרגיל אצבעות?

מיכאיל בולגקוב מוכר בעיקר בזכות הרומן המופתי שלו, האמן ומרגריטה שבתרגומו הראשון לעברית נקרא השטן במוסקבה.

יצירותיו הראשונות של בולגקוב ראו אור ברוסיה באמצע שנות העשרים, אבל נחשבו חתרניות והפצתן נאסרה. האמן ומרגריטה ראה אור לראשונה ב-1966, עשרים ושש שנה לאחר מות מחברו. עד אז הועבר כתב היד (תרתי משמע!) של הרומן מיד ליד, בחשאי, וסופר לי כי יש הטוענים שהשורות הראשונות בספר שימשו מעין ססמה בְּקֶרֶב "יוֹדְעֵי ח"ן", כלומר, אלה שהיו בקיאים בחוכמת הנסתר של מתנגדי המשטר הסובייטי הרודני והרצחני. אלה השורות, בגרסה הראשונה שתורגמה לעברית (שמו של המתרגם חסוי והוא מיוצג בספר בשתי אותיות: א.ר.) "בשעת השקיעה של יום אביב אטום ושחון הופיעו ב'אגמי האבות' שני אזרחים. האחד, כבן ארבעים, לבוש חליפת קיץ אפורה, היה גוץ, שחרחר, מפוטם, קרח, בידו מגבעת הדורה המקופלת בצורת עוגה ופניו המגולחים למשעי ענודים משקפים עצומים במסגרת קרן שחורה. השני היה צעיר אדמוני, מתולתל, שכובעו המשובץ שמוט לו על פדחתו, לבוש חולצת פסים, מכנסים מעוכים ונעול סנדלים שחורים", כך בתרגום הישן, שראה אור ב-1969 בעם עובד. בתרגום החדש, מעשה ידיו של פטר קריקסונוב, שראה אור ב-1999 בהוצאת ידיעות ספרים, נראות שורות הפתיחה של האמן ומרגריטה כך: "בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי הפטריארך שני אזרחים. אחד מהם, כבן ארבעים, לבוש חליפה קֵיצית אפורה, היה קטן־קומה, שערוֹ כהה, והוא מפוטם וקירח; את כובע הלבד הסולידי שלו אחז ביד, ואת פניו המגולחים בקפידה קישטו משקפיים בגודל על־טבעי, הנתונים במסגרת קרן שחורה. האחר – איש צעיר ורחב-כתפיים, אדמוני וסתור שיער שכובע המצחייה שלו הוסט לעורף – היה בחולצה פתוחה, במכנסיים לבנים מקומטים ובנעלי התעמלות שחורות".

כאמור, שמעתי שמי שהכיר את השורות הללו (ברוסית, כמובן), וידע לצטט אותן בעל פה, נחשב "אחד משלנו", איש סוד שאפשר לסמוך עליו.

את מי שאוהב את האמן ומרגריטה (או – השטן במוסקבה) המופלא תעניין הנובלה מחול השדים שכתב בולגקוב ב-1924. אפשר לראות בה ניצנים מסוימים, בזעיר אנפין, של יצירתו הגדולה האחרת, הרומן המונומנטלי החד פעמי.

מחול השדים מתחיל כסיפור ריאליסטי שמתאר את קשיי החיים בברית המועצות של שנות העשרים. בעמוד הראשון החבר קורוטקוב, "לבלר מן המניין" שעובד בחברה לייצור גפרורים, בטוח כי "ישרת באספקה עד סוף ימיו עלי אדמות". הוא לא מעלה בדעתו "את הרעיון שתהפוכות הגורל האכזר שרירות וקיימות בעולם", ולכן "בחסות אסמרגף", החברה שבה הוא עובד, הוא חי חיי שגרה שאננים ובטוחים.

אבל כבר בעמוד השני המציאות מתחילה להתערער: איש המכונה "הקופאי" מגיע לעבודה ובידו "תרנגולת מתה גדולה, שצווארה נמלק," מניח אותה על תיק המסמכים ומודיע: "כסף לא יהיה."

העובדים המזועזעים מתבשרים שמשכורתם לא תשולם עוד. בהמשך מתברר להם שבמקום כסף, ישלמו להם "בתוצרת הייצור", כלומר – בגפרורים.

החבר קורוטקוב עדיין שאנן: הוא מקבל כמה חפיסות של גפרורים, ומתנחם: הוא ימכור אותם. מה רע.

העניינים מתחילים להתדרדר כשהוא פוגש שכנה דומעת, שכורעת לצד "שורת בקבוקים מלאים בנוזל אדום כהה ופקוקים בעיתון".

קורוטקוב תוהה: "האם זה דיו?"

ושכנתו המייפחת משיבה: "יין קודש."

קורוטקוב מבין מיד: "מה – גם לכם?" ולשאלתה הנדהמת "גם לכם נתנו יין הקודש?" הוא משיב "בקול עמום", שהם קיבלו גפרורים.

הסיפור עדיין ריאליסטי וסביר.

אפילו כשהשכנה מודיעה לו כי בעצם סידרו אותו, "הם הרי אפילו לא נדלקים!", והוא מתחיל לבדוק אותם, כמו בבדיחה על הרשל'ה, בכך שהוא מצית אותם בזה אחר זה כדי לבדוק אם הם נדלקים. הסיפור עדיין שומר על נופך ריאליסטי.

אבל די מהר הכול נהפך לחלום בלהות של נרדפות ושל בירוקרטיה שמחסלת כל שריד של היגיון. הבוס של קורוטקוב מתחלף. הבוס החדש קפריזי ואלים. מתחוללת אי הבנה מצערת ומבעיתה: החבר קורוטקוב מבלבל בין שמו של הבוס החדש, גטסקי, לבין המילה "גטקס", ונגרמת תקרית מסוכנת ומביכה. קורטוקוב מאבד את המסמכים המזהים אותו ובלעדיהם אינו יכול לעשות מאומה, והוא רק נלכד שוב ושוב בסבך מסחרר של בלבול והטעיות.

ככל שהסיפור מתקדם, כך הולכים וגוברים הטירוף ותחושת הבלהה. דמויות לובשות ופושטות צורה, עד שאחת מהן אפילו נהפכת פתאום "לחתול שחור, בעל עיניים זרחניות", שמזכיר כמובן את אחת הדמויות הבלתי נשכחות מהאמן ומרגריטה, החתול בהמות, זה שמשתף פעולה עם השטן.

נראה כי הנובלה שלפנינו שימשה לבולגקוב כמעין תרגיל אצבעות לקראת הכתיבה הנרחבת והמורכבת של הרומן הגדול שלו. היא מעניינת בעיקר ככזאת.

תרגום: שירלי פינצי לב