ארכיון הקטגוריה: פרוזה

מהי השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות?

"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

נתן שחם, "לב תל אביב": מדוע הוא רומן שטוב לחזור אליו

"לב תל אביב", שמו הרומן שראה אור ב-1996, הוא שמו של בית מלון תל אביבי בדוי שהיה צמוד בשנות ה-20 וה-30 אל בניין מגורים תל אביבי. המילה "לב" טעונה כמובן במשמעויות: לב הוא לא רק איבר שרירי בגוף האדם, אלא גם, על פי ההגדרה במילון רב מילים "המרכז הרגשי והאינטואיטיבי של האדם: מושב הרגשות, המחשבות, ההתנסויות הפנימיות, הרשמים,", וגם "כינוי לאופיו של האדם, לטיפוס האישיות שלו".

כל ההגדרות האלה תקפות והולמות את הרומן המרתק שכתב נתן שחם. 

במרכזו של הסיפור עומד אותו בית מגורים ובית המלון הצמוד אליו, וכל דייריו, שכנים שקיימו ביניהם יחסי גומלין שנמשכו לאורך רוב חייהם, ושיקפו בגורלם את המציאות ההיסטורית שבה חיו: ניצולי שואה וילידי הארץ, חברי המחתרות השונות, לוחמים ואינטלקטואלים, זעיר בורגנים ואנשי מעמד הפועלים, עניים ועשירים, אידיאליסטים מכל מיני סוגים, חלקם ידידים קרובים, אחרים אויבים מושבעים.

ביניהם בולט הגיבור המרכזי של הסיפור, אבנר עינב, לשעבר וינברג, עורך דין שפעל בשירות היישוב, ואחרי כן גם בשירות המדינה, בין היתר בימים הראשונים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, כשנשלח לעזור בהברחה של ניצולי שואה אל ארץ ישראל. 

האם צודק בנו של אבנר, היסטוריון שכתב מחקר על ספרטה, שאותה עיר ביוון הייתה "רק משל, וישראל היא הנמשל"? האם נכונה תפישתו כאילו "אורח החיים הספרטני" אופייני ליישוב היהודי "שהעדיף חיילים ועובדי אדמה על סופרים ומשוררים"? האם אפשר להבין ללבו של אלקנה, חברו הטוב ביותר של אבנר, האידיאליסט שבחר לחיות בקיבוץ, חרף הקושי הרב, כי ראה בכך הגשמה של חזון? האם בני דור תש"ח היו "חבורה של נערים קרתניים שלא ראו את העולם ולכן לא הבינו שמגדלים אותם להיות בשר התותחים של מלחמות אבודות"?

דמות אחת בסיפור, אישה שבנה הבכור נהרג במלחמת יום כיפור, מסכימה עם נקודת המבט הזאת. דמות אחרת סבורה שאסור "להכניס מציאות מורכבת למיטה צרה מלהכילה", ומסרבת להזדהות עם התפיסות הללו. האם אפשר ומוצדק לפרש את סיפור עקידת יצחק בכלים עכשוויים ולהסיק ממנו משהו על קיומנו בישראל ועל המלחמות הגובות חיים צעירים?  

הרומן מעניק לנו הצצה מרתקת אל הלכי הנפש ששררו בארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובאלה של מלחמת העצמאות. מעניין למשל לקרוא כי אנשים אמרו אז לעצמם כי "היטלר רק מאיים, ככה הוא משיג את שלו. אבל הוא לא יצא למלחמה. הוא לא מטורף". מעניין לקרוא "מבפנים" על המאבק נגד "תרבות הלעז", האיסור לדבר ביידיש או להציב שלטי חוצות לא עבריים, ועל התהייה המאוחרת אם "היתה זו מהדורה צמחונית של 'מהפכת התרבות' העברית" שאפשר להשוות אותה עם מהפכת התרבות האכזרית שהתחוללה בסין. 

הטכניקה הסיפורית שנקט שחם בכתיבה הספר מרתקת: בתחילה הוא משרטט שרטוטים מהירים, חיצוניים, שמספרים בקווים כלליים על התפתחויות, דמויות, מעשים והרהורים. אחר כך הוא ממשיך וממלא את קווי המתאר, מעניק להם נפח, מעמיק ומפרט, וכך – לאורך הסיפור. מקדים את המאוחר ברמז על כל מיני תהפוכות ואז מתאר אותן לעומק. כך למשל, נודע לנו שאשתו השנייה של אבנר  קשורה אליו בכל מיני חוטים עלומים, אבל מלוא משמעויותיהם של הקשרים הללו נגלה לנו לעומק רק בהמשך. וכך העלילה מתקדמת – כל פעם נשלח רמז, מעין פתיון מסקרן, שעל טיבו נלמד רק בעוד אי אלה דפים. העלילה הולכת ומתפתחת, על כל מורכבותה והפתעותיה.  

אבנר, בן דור תש"ח, הוא אדם מתלבט שלעולם אינו נחרץ בעמדותיו: הוא "ידע כבר אז שלעולם לא יצליח לסגל לו את להט האמונה בצדקת הדרך של חברו. מחצית חייו ראה בקוצר היכולת הזה פגם מוסרי, שיש לכפר עליו בנאמנות למי שאמונתם שלמה משלו, ובמחצית השנייה ראה במום הזה את היפה בתכונותיו." כך למשל כשהוא מחליט ללמוד יידיש כדי להבין את הניצולים שנשלח להבריח לארץ ישראל, הוא חש "שבגימנסיה לימדו אותנו להיות אנטישמים בני דת משה. עכשיו לא נותר לי אלא לאהוב אותם, עם כל הקושי שבדבר". 

אבנר הוא בנו של צייר שרק לקראת סוף המאה ה-20 החל לזכות בהכרה ואפילו בתהילה. מרתק להשוות בין תיאורי הצייר ועמדותיו בספר שלפנינו, לאלה שברומן לוח חלק, שראה אור ב-2010. הצייר שעמד בלוח חלק במרכז העלילה היה מסור ליצירה מופשטת, שרק באמצעותה חש שהוא מסוגל להביע רגשות, ואילו אביו של אבנר מהרומן, הקודם מבחינה כרונולוגית, היה צייר פיגורטיבי, שאינו מבין אמנות מופשטת ואינו מעריך אותה.

משעשעת נקודת המבט ששחם שם בעיניו של אבנר כשזה נתקל בעסקנית אמנות: הוא "הקשיב לדבריה מוקסם ממה שידעה ענת לקרוא בבד צבעוני פשוט, ותהה אם באמת היא מאמינה במה שהיא אומרת, או שמא הסוחרוּת מפיקה ממוחה החריף נימוקים מלהיבים להעלאת מחירה של סחורה". 

לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה, על טור מצחיק עד דמעות שכתב לפני יותר מעשר שנים רענן שקד בידיעות אחרונות בעקבות ביקורו במוזיאון: 

לב תל אביב הוא עוד אחד מהספרים שהקורונה מאפשרת לחזור אליהם. הוצאות הספרים כמעט דוממות, והנה יש הזדמנות למצוא את אלה שניצבים על המדפים ומחכים לתורם, שהגיע. המפגש אתם מתגמל ומעשיר.

בדקתי ואפשר לקנות את לב תל אביב יד שנייה באתר סימניה, או יד ראשונה בBookme ובאתרים נוספים (משום מה, ולמרבה הצער, לא באתר של עם עובד.  כנראה אזל שם). הוא שווה את המאמץ הקל שבלחיצת כפתור ומסירת כתובת הדואר. ואגב, מומלץ לפתוח תיבת דואר (צמודה לסניף דואר). מניסיון, לשם החבילות כן מגיעות. 

דורי פינטו, "ירח": מדוע אין די ביופיו

אני מודה: דבר כזה עדיין לא קרה לי. קראתי את הרומן כולו ולא הפסקתי, כי התענגתי מאוד מהכתיבה. אמרתי לעצמי בלי הרף: "איזה יופי!", אבל בניגוד לדרכי תמיד, לא הרגשתי שום צורך לסמן שורות לאורך הדרך, הספר נשאר נקי לגמרי, ובסופו של דבר חשתי שלא הצלחתי לפענח קשרים, תבניות או כיוונים. לא הגעתי לשום מסקנות או תובנות, לא הבחנתי בהשקפת עולם שמתגלה עד תום הקריאה. הכול זרם יפה מאוד, יש כמעט לומר – על מי מנוחות, אבל, שאלתי את עצמי אחרי שסגרתי את הספר, אז מה, בעצם?

הרומן מתרחש בירושלים, בקיץ של 1969, ימים אחדים אחרי שאפולו 11 שוגרה אל הירח. במהלך יום אחד, מהבוקר עד הערב, אנחנו מתוודעים אל עורב אחד ואל חמישה בני אדם שאינם מכירים אלה את אלה, אבל מכיוון שהם חיים באותו מרחב ירושלמי מצומצם, הם נתקלים זה בזה באקראי – ברחוב, בקונדיטוריה, בחדר ההמתנה של רופא המשפחה, בגינת בית הספר. לכל אחד יש כמובן סיפור חיים שנסתר מעיני רואיו: חיים צמח נקרא פעם הנס. הוא היה סטודנט לרפואה שהיגר לארץ ישראל אחרי שנכשל בבחינות המעבר באוניברסיטה שבה למד; שרלי הוא ילד קטן שאביו נהרג שנתיים לפני ההווה הסיפורי; בת' היא צעירה קנדית אדמונית שכועסת מאוד על הוריה; ברוך קטן איבד את אביו על האונייה בדרך לישראל, עוד כשהיה ילד, וסעיד הוא עובד ניקיון צועני שעד המלחמה ב-1948 גר עם ג'מילה, בת זוגו, בדירה שבה חי כיום חיים צמח.

העורב המשקיף על האנשים, עוקב אחרי חייהם ומתערב בהם מדי פעם הזכיר לי את עופות הטרף המופלאים בספר והיום אינו כלה של צ'ינגיס אייטמטוב, אבל אצל אייטמטוב התיאורים נאספים אל כל השאר ומתגבשים לכלל אמירה שאפשר לגעת בה, ואילו כאן, חרף יופיים, לא הצלחתי לעמוד על תפקידם במארג הכולל.

חיכיתי כל הזמן שהנחיתה על הירח, שנרמזת לכל אורך הרומן, תתממש ותביא אתה הבהרה, אבל המסגרת שקבע לעצמו הסופר: יום אחד בלבד בחייהם של דמויותיו, לא אפשרה זאת. הטיסה של אפולו נזכרת אמנם שוב ושוב, מתוך תודעתן של כל אחת מהדמויות, אבל מה משמעותה? מדוע היא ניצבת במרכז הרומן? מה תפקידה? ובכלל, מה בעצם משמעות המפגשים האקראיים בין כל האנשים הללו?

סעיד וג'מילה מעמידים פנים שהם אילמים. מדוע? בת'  מעמידה פנים שהיא נוצרייה. לשם מה? שרלי מגלה סוד שאמו הסתירה מפניו, והוא לא מגלה לה שהוא יודע לקרוא. מה חשיבותן של שתי העובדות הללו?

הספר עתיר אזכורים של יצירות אחרות: בין היתר, שירים של אדית פיאף ושל הביטלס, סיפורים של ד"ה לורנס ושל תומס מאן. יש בו אפילו שורת תווים שמלווים את שירתו של חיים צמח, אבל מה תפקיד כל האזכורים הללו? להעניק נפח? לייצר תחושה של עומק? יש גם לא מעט ציטוטים מעיתונים, אבל כאן לפחות הבנתי את הצורך להעניק רקע היסטורי מדויק.

מכל מקום, כאמור, הכול כתוב יפה להפליא, אבל הסך הכול השאיר אותי, משום מה ולמרבה הצער, אדישה.

ירח זכה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, ולשלל שבחים. ייתכן מאוד שהבעיה בי ובקריאה שלי את הספר.

במחשבה נוספת התחוור לי מה הקשה עלי: אין סיפור! יש דמויות ותיאורים יפים להפליא, אבל אין עלילה, ולכן אין גם שום מתח. וזאת, כדבריו של א"מ פורסטר "סכנה שסופר חייב להישמר מפניה". כולנו, כתב פורסטר בספרו Aspects of the Novel, דומים למלך ששחרזדה הקסימה בסיפוריה. היא השאירה אותו כל לילה עם הסקרנות, המתח, עם השאלה "ומה קרה אז…?". השאלה הזאת נעדרת, למרבה הצער, מהרומן שלפנינו.

אריך קסטנר, "אל האבדון": מה ידע סופר הילדים כבר ב-1930

אריך קסטנר ידוע מאוד בזכות ספרי הילדים שכתב. מי לא קרא את אמיל והבלשים, פצפונת ואנטון, אורה הכפולה, הכיתה המעופפת (ועוד ספרים רבים אחרים, ידועים יותר או פחות)?  

לאחרונה ראה אור תרגום לעברית של ספר שכתב למבוגרים, אל האבדון. הרומן ראה אור לראשונה ב-1931, והוא משמש מעין כמוסת זמן: הקפאה של מציאות החיים בגרמניה, זאת של עוני, אבטלה וייאוש שאותם היטיב לתאר גם שטפן צוויג, למשל בספרו הנערה מהדואר.

הייאוש שקסטנר מתאר נועד להגיע לאוזניהם וללבם של בני דורו וארצו, ושל אירופיים בכלל. "הוא רואה תקווה אחת ויחידה והוא אומר מהי. הוא רואה שבני הדור הזה עקשניים כחמורים והולכים לאחור אל פי תהום פעורה. ששם יש מקום לכל עמי אירופה, ולכן הוא קורא, כמו אחרים לפניו ומלבדו, זהירות! בנפילה, יד שמאל על המעקה השמאלי!" כתב קסטנר באחרית הדבר שהמוציא לאור סירב ב-1931 לכלול בספר, אבל מופיעה עכשיו במהדורה העברית. זאת אינה ראייה נבואית יחידה שמופיעה בו. פביאן, גיבור הסיפור, חולם חלום בלהות: "מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי ערומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענק שאש אדומה בערה בו". הלא מודע של קסטנר ראה כבר בתחילת שנות ה-30 את הזוועות שתודעתו עדיין לא הכירה! 

לקראת סופו של הסיפור הוא נוגע, לכאורה, במקורות הזוועה, כשהוא מתאר את הווי הפנימייה שבה התחנך פביאן. הסדר הצבאי שנדרש מהילדים ומהנערים. "האם," הוא שואל את עצמו, "תמיד חש את השקר המתהלך פה ואת האלימות החבויה הרעה שהפכה דורות שלמים של ילדים לעובדי מדינה ממושמעים ולאזרחים צרי אופקים?" הוא מספר איך "על הקירות היו תלויות כותנות הלילה בקפדנות צבאית." וזאת כי "צריך להיות סדר". ואז הוא נזכר בעצמו, ותוהה "מתי זה היה, בעצם, שהוא עמד פה, חייל אחד בין אלפים במכנסיים ארוכים, הקסדה לראשו, מצויד להקשיב לדרשת השדה האפורה, בן שבע-עשרה, נכון לשמוע את דבר אלוהים הגרמני לצבאותיו?" ומתכוון, כמובן, למלחמת העולם הראשונה. המלחמה שלפניה "היו שירו בעצמם", אבל במהלכה "כבר גדל מספרם […] ואחר כך מתו רבים עוד יותר. חצי מתלמידי הכיתה מתים". 

על הלך הרוח ששרר בגרמניה הוא מעיד כשהוא מספר על ידיעה בעיתון: "נשיא ארצות הברית הציע לאירופה להשהות לשנה את גביית הפיצויים מגרמניה. אמריקה גילתה שאי אפשר לעשות עסקים עם עם שלופתים את גרונו. היא נטתה להרפות מעט את הלפיתה", ומספר במרירות על צרפת "שהסתייגה מהתוכנית" של נשיא ארצות הברית, כי "חששה שימנעו ממנה להיחנק בזהב". 

כמה כעס! כמה מרירות! ואלה מפיו של סופר שהתנגד למשטר הנאצי (אם כי לא גלה מארצו במהלך המלחמה, וגם השתדל להצניע את הביקורת שלו, כדי לא להרגיז את השלטונות). הכתיבה הזאת מבהירה לנו מנקודת מבט אישית, לא בכלי מחקר היסטוריים, מה חש הציבור הגרמני כעשור אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, ומה היה הרקע שאפשר את עלייתו של היטלר לשלטון. 

ועם זאת, פביאן, הדמות המייצגת את קסטנר, משיב למכר שמאשים אותו: "אתה לא פטריוט", ואומר לו: "ואתה מטומטם […] וזה הרבה יותר מצער". 

הוא בז לנאצים ונגעל מהם, אך עושה זאת בסמוי: "'רותנאו היה חייב למות', אמר לו פעם סופר נאציונל-סוציאליסט. 'הוא היה חייב למות. האשמה הייתה ביוהרה שלו. הוא היה יהודי ורצה להיות שר החוץ של גרמניה. תאר לך שבצרפת, כושי מהמושבות היה מציג את מועמדותו לקי ד'אורסי, זה היה לא פחות מופרך'". הבעיה היא שהביקורת סמויה ומובלעת כל כך, עד שהיא ברורה לגמרי רק בדיעבד. קורא "נציונל-סוציאליסט" היה יכול אז מן הסתם לקרוא את הדברים ולא לחוש בכלל שיש בהם ביקורת, אלא אם שם לב לאירוניה המושחזת שהספר רצוף בה. למשל –  מישהו מתלונן על כך שסוליות נעליו נשחקו לגמרי, ואם ימשיך להגיע ללשכת העבודה, בעוד שבוע לא יהיו לו נעליים, ו"לנסיעות אין לי כסף". בן שיחו תוהה: "אתה לא מקבל מגפיים מלשכת הסעד?" המתלונן משיב: "יש לי רגליים קצרות מאוד". העצה שהוא זוכה לקבל: "תתלה את עצמך", ועל כך מגיב פביאן, שהאזין לשיחה, "יש לו צוואר רגיש מאוד". כשאינו מקבל תשובות למכתבי חיפוש עבודה  שהוא שולח הוא מעיר "הטיפוסים שיושבים שם במשרדים עושים להם כנראה אלבומי בולים מהבולים שאני שולח לתשובה". על גבר חולה מאוד הוא מספר שהוא "שוכב מאז אתמול בלילה באטליֶה, ועסוק בלמות". 

כל כך הרבה ציניות מיואשת. כל כך הרבה שנינות וכאב.

הספר מרתק. 

אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי": האם יש משמעות לכל הפרטים?

אחד הכללים החשובים שלמדתי בשעתו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב היה שביצירה אמנותית ראויה לשמה כל פרט חיוני, כך שאם תסיר אותו – המבנה הכולל יקרוס. השאלה – מה תורם פרט כלשהו ליצירה היא אם כן שאלת מפתח.

הרומן הבית ההולנדי מכיל המוני פרטים שיכולים להישאר, או להישמט, ומאומה לא ייגרע ממנו. 

הרומן מעורר לפחות שאלה אחת חשובה ורבת משמעות: האם קדושים הם בהכרח אנשים שאוהבים את האנושות, אבל מפקירים את היקרים והקרובים להם? 

הסוגיה כמובן אינה מקורית. אפשר היה למשל לראות אותה בשיר "Easy To Be Hard" מתוך המחזמר שיער:

גם הספר החי על המת של אהרון מגד עוסק בסוגיה דומה: גיבור נערץ שהזניח את בני משפחתו. 

 הבית ההולנדי מציג היבט אחר, נוסף של הסוגיה: מה קורה כשהדמות הקדושה, זאת שמתעניינת יותר בזרים מאשר בבני משפחתה, היא אישה, לא גבר?

אמו של המספר  נטשה אותו ואת אחותו כדי להרחיק עד הודו ולעזור שם לעניים. כעבור שנים רבות, כשהוא מביע כעס על אותה נטישה, ותוהה מי בכלל מסוגל לנהוג כך, אחותו, שסלחה לאימם, משיבה: "גברים!" ומוסיפה: "גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

מעניין! 

אכן, מאז ומתמיד "התרגלנו" להרפתקנותם של גברים. למסעות הצלב של נוצרים חסודים (מי טיפל בינתיים בילדים שלהם?); לכיבוש העולם של מגלי הארצות הנועזים (לא מזמן נודע לנו ממגלן, ספרו של שטפן צווייג, מה עלה בגורלה של אשתו וילדיו של הספן האמיץ: הוא הפליג לאיי התבלינים, והם גוועו בינתיים בעוני, רעב ומחלות). התרגלנו שיש לגברים תכלית ושאיפות בחיים, שקול קורא להם לצאת לדרך ולהגשים את חלומם, אבל שאישה תפקיר את ילדיה? שאישה תעזוב אותם כדי לנהות אחרי הייעוד הדוחק בה להסתלק ולעזוב את בני משפחתה? 

השאלה אכן מעניינת מאוד. אבל הרומן שלפנינו עתיר מדי בפרטים שאין בהם שום תכלית, עד שהעיקר טובע באוקיינוס של התרחשויות ודיבורים שאינם תורמים במאומה. הרומן מעורר מעין תחושה של פטפטנות רכילותית, ומרוב מלל לא מצליח לברוא דמויות עמוקות ומשכנעות, כאלה שהקוראת נקשרה אליהן. כל כך הרבה מידע חסר תוחלת, קטעים שלמים שאפשר היה למחוק ולא היה נגרע שום דבר מהרומן, ולא היה מורגש שהם חסרים. קשה לבחור דוגמאות כי הפטפטנות היא בעצם עיקרו של הרומן, בכל זאת הנה, אחת מהן: לקראת סופו של הסיפור נודע לנו שבתו של המספר החליטה להיות רקדנית. הוא מתאר את המופע הראשון שבו השתתפה, "מפצח האגוזים", ומציין שקיבלה את התפקיד הראשי בלהקת העכברים. במה זה תורם? מה זה מוסיף? והרי אנחנו בכלל לא מכירים את הילדה, היא צל של דמות, קיומה הוזכר, אבל לא נוצר אתה שום קשר. עכשיו נודע לנו שהיא רוקדת בתפקיד של עכבר. אז מה? ואילו הופיעה בתפקיד אחר? ואילו לא רקדה, אלא שרה? אין שום משמעות לשום פרט מהפרטים הללו.

במרכזו של הרומן עומד בית ילדותם של המספר ושל אחותו: בית מפואר מאוד, שגם בחלוף שלושים שנה ממשיך להיות להם חשוב ומשמעותי, למעשה נשאר נדבך מרכזי בחייהם, בגלל מה שהוא מסמל בעיניהם. בעיני יש נופך סנטימנטלי ואפילו מזויף באהבה הזאת לבית, לתמונות התלויות על קירותיו, לחפצים השונים, שגם מקץ עשרות שנים נמצאים בדיוק באותו מקום שבו השאירו אותם.

הקונפליקטים בין הדמויות מלאכותיים ומוכתבים מלמעלה, ובסיכומו של דבר, לא מקבלים בעצם נפח או חשיבות. 

אני תוהה אם עריכה נחרצת וקיצוץ רב היו מיטיבים עם הרומן. לא בטוח, כי בעצם יש צורך לסלק את רובו.  

עם זאת, מצאתי בספר לפחות פסקה אחת ששעשעה אותי. המספר נאלץ ללמוד רפואה, והנה מה שהוא אומר לעצמו בשלב מסוים במהלך לימודיו: 

"העובדה שמעולם לא רציתי להיות רופא נותרה בגדר הערת שוליים בסיפור שלא עניין אף אחד. קשה להאמין שאפשר להצליח בתחום קשה כמו רפואה אם לא רוצים בכך, אבל הייתי חלק ממסורת ארוכה ומכובדת של הכנעה עצמית. אני מנחש שלפחות מחצית מהסטודנטים במחזור שלי העדיפו להימצא במקום אחר, הגשמנו את הציפיות שהתוו לנו: בני רופאים נועדו להיות רופאים כדי לכבד את המסורת; בני מהגרים נועדו להיות רופאים כדי לשפר את גורל משפחותיהם; בנים שחונכו לעבוד קשה ולהיות הכי חכמים, נועדו להפוך לרופאים כי באותם ימים רפואה עדיין נחשבה למקצוע של חכמים. נשים טרם הורשו להירשם ללימודי רפואה בקולומביה, אבל קומץ מהן כבר ישב איתי בקורסים. דווקא הן, כנראה, רצו להיות שם באמת ובתמים. איש לא ציפה מבנות ללמוד רפואה ב־1970 והן נאלצו להילחם על הזכות הזאת. המכללה לרופאים ומנתחים, כפי שכונתה באותם ימים, הייתה להקת תיאטרון משגשגת ששחקניה היו סטודנטים לרפואה. ההצגות שהעלו חברי הלהקה – רדיולוגים ואורולוגים לעתיד שמרחו אייליינר על עיניהם הטרוטות ופצחו בשיר – לימדו את הצופה מה היו עושים בחייהם אילו הייתה להם אפשרות בחירה."

משעשע…

למרבה הפליאה שלי, הרומן נמנה עם רשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. 

 Ann Patchett, The Dutch House 

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

גוזל יכינה, "זוליכה פוקחת עיניים": האם נזכה לצפות בסדרה בטלוויזיה?

פעמיים פוקחת זוּלֵיכָה את עיניה: בתחילתו של הרומן הנושא את שמה, ובערך בסוף השליש השני שלו.

בין שתי הפעמים מתרחשים אירועים שהמוח מתקשה לקלוט. 

העלילה מתרחשת בשנות ה-30, בחלק הטטרי של ברית המועצות. זוליכה היא אישה צעירה, שחמש בנותיה מתו זמן קצר אחרי שילדה אותן. היא חיה עם בעלה ועם אמו, ואת שניהם היא מצווה לשרת, לספוג את ההתאכזרות הבלתי נתפסת שלהם, בתנאי חיים מחרידים: קור בלתי נסבל, סביבת מגורים קשה להדהים ועבודת פרך יומיומית שאת פרטיה האינסופיים מפליאה הסופרת לתאר.  

זוליכה ובעלה נאלצים להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם השלטון הסובייטי שחומס מהם את המעט שיש להם, שכן הם נחשבים "קולקים": האיכרים האמידים והנצלנים לכאורה, שמשטרו של סטלין התנכל להם: לאחר שנשדדו, הוגלו מאות אלפים מהם ממקומות המגורים שלהם וסולקו לאזורים מרוחקים, לרוב – לסיביר.

בחלקו השני של הרומן אנחנו מלווים את מסעם הכפוי של זוליכה ושל איגנטוב, מי שמונה למפקדם של המגורשים, בדרכם ליישוב שיאלצו להקים בסיביר. אין להם מושג לאן הם מיועדים להגיע, ומה צפוי להם שם. 

התלאות שפוקדות אותם בדרך, ואז באי המבודד שאליו נשלחו, המאמצים שלהם לשרוד, התושייה ועבודת הפרך, הסבל הלא יאומן – כל אלה מתוארים בדייקנות שמעוררת את התחושה שהסופרת הייתה ממש שם, ושהיא לוקחת אותנו אתה במסע המפרך והאינסופי כמעט.

עם כל הקושי, יש גם יופי רב בתיאורים, גם כשהם עצובים או מבעיתים. הנה שתי דוגמאות: אחרי טבח של חיות משק שבעלה של זוליכה הורג רק כדי שלא ייפלו לידי השלטונות, "כל השלג בכניסה הוא בצבע תותי יער עסיסיים מעוכים עם סוכר"; כשזוליכה חושבת על התינוקות שלה שמתו היא אומרת לעצמה כי "הרחם שלה היה כלי ללא תחתית, שקיבל כל מה שנפל בחלקו, אבל לא היה מסוגל לתת בחזרה דבר לעולם".

עד סופו של השליש השני של הספר קראתי אותו מרותקת, אבל בשלב מסוים הוא "איבד גובה". מוטב היה לטעמי לעצור בשלב מוקדם הרבה יותר, בנקודת מפנה דרמטית מאוד  שמתרחשת במפתיע ובפתאומיות. משם ואילך העניינים נעשים קצת יגעים, ומצאתי את עצמי מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר ברפרוף זריז, וחבל, כי יש לסופרת יכולת מופלאה לתאר בעוצמה רבה מהלכים, נופים והלכי רוח. אנחנו שם, עם זוליכה, כשהיא נאלצת, בשיא העייפות, לוותר על השינה ולרחוץ את חמותה המתעללת; אנחנו אתה כשבעלה לא מפקיר אותה, לשמחתה, בתוך סופת שלגים "בכל זאת, הוא בן אדם טוב," היא אומרת לעצמה, "הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אות במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה". אנחנו אתה בתחושה של רווחה והקלה כשהיא מתחזקת ולומדת להעריך את עצמה ואת יכולותיה, וגם לפני כן, כשהיא מתלבטת אם לבלוע סוכר מורעל שנמצא ברשותה ולהימלט מהחיים, ובהמשך, כשהיא מוצאת בהם טעם. 

יש בספר קטעי הגות יפים להפליא, דווקא משום שהם מגיעים מהתודעה של זוליכה, אישה פשוטה מאוד, שאינה יודעת קרוא וכתוב – לטעמי לאורך כל הספר הפרקים המוקדשים לה הם היפים ביותר – זוליכה  עם כל פשטותה ניחנה בחוכמת חיים וביכולת להגות: 

"גם גורלם של ילדיה נתן לכך אישור חתום. ארבעה תינוקות שנולדו רק כדי למות. אחרי כל לידה, כאשר קירבה זוליכה את שפתיה לנשיקה אל הפנים הזעירות המקומטות של בתה, היא הסתכלה בתקווה בעיניים העצומות למחצה ובעפעפיים התפוחים, בחורי הנחיריים, בניצן המקופל של שפתי הבובה, בנקבוביות שכמעט לא ניתן היה לראותן על העור הרך־אדמדם, במוך הדליל על הראש. נדמה היה לה שהיא רואה חיים. אחר כך התברר שהיא ראתה מוות

היא התרגלה למחשבה הזאת, כמו שהשור מתרגל לרתמה, והסוס לקול אדונו. יש מי שנגזר לו רק קורטוב חיים, כמו לבָּנות שלה. למישהו אחר נגזר חופן מלא, ולשלישי ניתנו החיים בנדיבות, שקים ומחסנים שלמים, כמו לחמותה, אבל המוות חיכה לכולם, נחבא בתוך עצמם, או הולך לצדם, מתחכך ברגליהם כחתול, רובץ על שמיכתם כאבק, חודר לאוויר שנכנס לריאותיהם. המוות נוכח בכול ערמומי, חכם, וכול יכול יותר מהחיים הטיפשיים, שתמיד הפסידו בתגרה". 

עניינו של הספר אינו רק בתיאור אורחות החיים של הדמויות, אלא גם – בזוועות שזימן להן בשנות ה-30 המשטר הסובייטי: הגחמנות שבה גם הנאמנים ביותר למשטר נחשבו פתאום בוגדים, הענישה הקיצונית והברוטלית: "על אי התייצבות במקום יכולים גם לשפוט אותך כעריק. וזו הוצאה להורג על המקום", הזלזול בחיי אדם ושטיפת המוח האידיאולוגית הריקה מתוכן. 

למדתי ממנו לא מעט על הטטרים. הסופרת גוזל יכינה עצמה טטרית, והספר מתבסס במידה רבה על קורות החיים של סבתה. עניין אותי למשל ללמוד על קו דמיון בין השפה הטטרית לעברית: "במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה 'אני' פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר 'אני' ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת 'אני'. אם תדבר על עצמך בכל זמן שהוא, הפועל יישאר בצורתו, רק יחליף את הסיומת, ללא שימוש מיותר במילה הקטנה והריקנית הזאת. ברוסית זה לא כך, שם כל אחד משתדל לומר 'אני' ו'לי' ו'אותי'", והרי גם בעברית הפועל, במיוחד בצורת עבר, מכיל את המילה "אני" ואפשר להימנע ממנה. 

את הרומן זוליכה פוקחת עיניים עיבדו בברית המועצות בשנה שעברה, 2020, כמיני-סדרה טלוויזיונית המונה שמונה פרקים. למעשה, כך סיפרה הסופרת, כתיבתו של הרומן החלה בכלל כתרגיל בקורס לתסריטאות שבו השתתפה. 

הנה שלושה תצלומים מתוך הסדרה:

מאחר שהספר הצליח מאוד בעולם, הוא תורגם ל-21 שפות וזכה בפרסים רבים, יש לקוות שהעיבוד הטלוויזיוני יגיע גם אלינו. יהיה מסקרן מאוד לצפות בו.   

Зулейха́ открыва́ет глаза́, Zuleihka otkrivaet glaza

תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

שולמית הראבן, "עיר ימים רבים": כמה יופי

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

א"מ פורסטר, "מוריס": מדוע חשש הסופר להוציאו לאור

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב"gross indecency", כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין "אפשרו" לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א"מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: "הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור", סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, "הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי". הוא חש שאל לו לראות אור, לכן "ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד", אם כי "אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים", הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו"בלתי אפשרי" בעיקר מכיוון ש"הנאהבים אינם באים על עונשם". לשני גברים שהם דמויות ספרותיות "מותר" אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ' נ' פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי "אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת 'סטייה' זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית".

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: "לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות 'עד מותי ומות אנגליה'". כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: "ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט" – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם "אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה". הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים "כמוהו" נאלצים "לחיות מחוץ למעמד, בלי 'קרובי משפחה ובלי כסף". הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: "מה אימא שלך תגיד…" הוא יודע היטב ש"כל העולם נגדנו". כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב "אל היום המסוכן ביותר בחייו". ברור לו ש"אנשים כמוני" התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש"לרוב הם נרדפים". בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: "בער לו להירפא". הוא מחליט שהוא רוצה "אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים" ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש"ירפא, אותו" פוטר את סבלו, שכן לדעתו "רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום". אותו רופא מסביר למוריס ש"מדובר בהבלים", שהרי מוריס הוא "גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה". רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה "הבעיה שלו": "אני," הוא אומר בזהירות מופלגת, "כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד". המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על "חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו", "תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי", אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא "התועבה שאין להזכירה של היוונים", אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא "מהסוג של אוסקר ויילד" כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: "הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו", איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב"מחלה נוראית ואינטימית" כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי "העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם". עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

"פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם 'סוטים' (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה)," כתב פורסטר לידיד. "האם," המשיך ותהה, "'הסוטים' האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא". אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא"מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג', הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. "המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו". כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

 

אלן בנט, "הקוראת המלכותית": מדוע אסר פיליפ על המלכה אליזבת לקרוא ספרים

הקוראת המלכותית היא נובלה שובבה ומשעשעת מאוד.

אלן בנט, סופר, מחזאי ושחקן אנגלי, בן למשפחה קשת יום – אביו היה קצב ואמו עקרת בית – מתחכם ומספר בו על מלכת אנגליה שגילתה פתאום, לקראת גיל שמונים, את החדווה שבקריאת ספרים. הכול קורה במקרה: המלכה נקלעת אל ספרייה על גלגלים שמגיעה לארמונה, ובעקבות שיחה קצרה עם נורמן, אחד מעובדי המטבח בארמון, לוקחת ספר בהשאלה, קוראת אותו ומתמכרת לקריאה.

את נורמן היא מעלה מהמטבח אל קומת המגורים שלה. הוא מספק לה ספרים על פי דרישתה, שניהם קוראים אותם ואז דנים בהם.

המלכה המתוארת בנובלה היא אדם ספציפי: מהפרטים הביוגרפיים המעטים הפזורים בנובלה, למשל – הקושי שלה להביע רגשות בפומבי, אחרי שדיאנה, כלתה-לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים בצרפת – ברור שמדובר באליזבת II, המלכה הנוכחית.

בנובלה היא בת שמונים. כיום היא כבר בת תשעים וחמש. לאחרונה, בעקבות הסדרה "הכתר" של נטפליקס ובגלל השערוריות שחוללו (וממשיכים לחולל…) הארי ומייגן, נכדה של אליזבת ואשתו האמריקנית, התעורר עניין מחודש בבית המלוכה.

מה שאלן בנט עושה בנובלה דומה במידה מסוימת למה שנטפליקס עשו בסדרה העוסקת בבית המלוכה: בשני המקרים היצירות חודרות אל חייה הפרטיים של המלכה, ומראים אותה "מבפנים", בדל"ת אמותיה (המרווחות מאוד, כמובן…) כשהיא שרויה בפרטיות שלה, עם בעלה, הדוכס פיליפ, עם ראש הממשלה, או עם אחד היועצים שלה.

המלכה שבנט מצייר משכנעת. היא חריפה, שנונה וכמובן – מרוחקת מאוד מכל מיודעיה. הסובבים אותה מוטרדים מהתמכרותה לקריאת ספרים. ההתמכרות משתלטת עליה עד כדי כך שהיא מסרבת להיפרד מהספר שהיא קוראת גם בדרכה לנאום הפותח את ישיבת הפרלמנט הראשונה: למרבה השעשוע, היא פיתחה טכניקה שבה היא ממשיכה לקרוא, בעודה מנופפת לשלום לנתיניה… בעלה נוזף בה ומפציר בה להפסיק לקרוא, אבל היא מסרבת להיכנע.

בכלל, בעלה מתואר כמין בּוֹק קשה הבנה. למשל, אחרי תקופה ממושכת של קריאת ספרים, ואחרי קונצרט שבו היא שומעת מוזיקה של מוצרט, היא מבינה פתאום שלה, בניגוד לסופרים הרבים שקראה עד כה, ולמלחינים כמו מוצרט ובטהובן, "אין קול משלה". היא אומרת לבעלה שאין לה קול. הוא – קונקרטי ומוגבל – משיב לה שלא פלא, בחום הזה טבעי שתאבד את הקול…

לא רק בעלה מוטרד מההתמכרות שלה לקריאה. גם ראש הממשלה והעוזרים הבכירים שלה, שכולם מתוארים כבורים גמורים, לא מצליחים להבין את התופעה, מתנגדים לה, ומשתדלים להניא את המלכה מהקריאה. היא מגלה סופרים רבים וחשובים, והם מודאגים מכך שהמלכה שוב לא מתעניינת בבגדים או בשלל החובות המייגעות המוטלות עליה. מעולם לא התלהבה מהן, אבל עכשיו נראה לה בזבוז זמן להשיק אוניות, להשתתף בנשפים, לנאום בפרלמנט, לטפל בתיבות המסמכים המונחות על שולחנה, או לנהל שיחות בטלות עם אנשים משעממים… כל חייה היה לה תפקיד: "להתעניין, לא לעורר עניין," אבל היא קצה בחיים הללו.

משעשעות במיוחד תגובותיה לסופרים הרבים שהיא מגלה. את ג'ין אוסטן, למשל, היא מתקשה להעריך, שכן בהיותה במעמד הרם ביותר, היא לא מסוגלת להבין את הדקויות בהבדלי המעמדות הנמוכים מזה שלה, אלה שאוסטן מתארת בספריה.

כשנורמן מביא לה ספר בשם הכלב שלי, טיוליפ ומספר לה שלסופר היה כלב שנוא, היא מזדהה ונורמן מהנהן: "רבים אינם מחבבים את הכלבים המלכותיים". (והרי הכול יודעים שאליזבת מטפחת בביתה לאורך שנים עשרות כלבי קורגי). היא לומדת לאהוב את ג'ואנה טרולופ (ומבחינה בינה ובין אנתוני טרולופ), מפתחת חיבה לווירגי'ניה וולף ולדיקנס, שספריהם מעוררים שיחות ערניות בינה ובין נורמן. במהלך מסע לקנדה היא מגלה את אליס מונרו, וזאת אחרי שהפקידים הסובבים אותה העלימו בכוונה את הספרים שהביאה אתה, בציפייה להתענג עליהם בנסיעות הממושכות ברכבת… העובדים שלה רואים בקריאה מעשה חתרני ומשוכנעים שעליהם למנוע אותו ממנה, אולי מכיוון שהיא, בין היתר, רואה בהם "אמצעי להצית את הדמיון".

בכלל, רבים מעובדיה חושדים בה לפרקים שמחמת הזקנה היא הולכת ונחלשת, שכלית ונפשית, וסובלת מטשטוש הזיכרון, אבל עד מהרה נוכחים לדעת שהיא לגמרי בשליטה. כך למשל, כשאחד העובדים מתלבט אם להציץ ביומן ששמטה כדי להעיר משנתו את היועץ הזקן שהגיע אליה לביקור, היא חוזרת לחדר ממש ברגע הנכון, מושיטה יד, מודה לו בקרירות, מחזירה לעצמה את היומן ובו ביום מפטרת את העובד. בעבר היה מוצא להורג על עבירה כזאת, מעיר המספר… אליזבת מוכיחה שהיא שולטת בעניינים.

כמה מהתובנות של אלן בנט, כזכור – בן למשפחת פועלים – משעשעות מאוד. כך למשל הוא מסביר שהמלכה היא אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה במדינה, שכן "מבחינתה אין שום משמעות לאף שם של אף אדם, כמו גם לכל מה שקשור בבני אדם: הבגדים שהם לובשים, קולותיהם, המעמד שלהם." מאחר שהיא ממש מעל כולם, הם שווים בעיניה, ולא משנה מי הם או מניין באו…

בניגוד לסובבים אותה, המלכה מתרגשת מספרים באמת, ומבינה את חשיבותם: "ספרים לא אמורים להעביר את הזמן. הם עוסקים בחיים של אחרים, בעולמות אחרים". ובקריאה, כך היא מגלה, הכול שווים. "הספרות, אמרה לעצמה, היא קהילה. האותיות – רפובליקה." הקריאה מזכירה לה את החוויה שחוותה עם אחותה ביום הניצחון על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, כששתיהן חמקו מהארמון והסתובבו בחוצות לונדון, אינקוגניטו. הספרות היא "אנונימית; היא משותפת; היא דבר שחולקים עם אחרים" ובין הדפים "היא יכולה להיות לא מזוהה".

משעשע במיוחד תיאור כינוס הסופרים שהיא מארגנת: הם מתעלמים ממנה, עוסקים בשיחות בינם לבין עצמם, עד שהיא חשה שהיא "מרחפת בשולי הקבוצות, שאיש לא משתדל לצרף אותה אליהן"… היא מגיעה למסקנה שאת הסופרים "מוטב לפגוש בין דפי הספרים שלהם"…

גם תיאורי המפגשים שלה עם ראש הממשלה, במיוחד אחרי הסצנות המוכרות בסדרה "הכתר", מצחיקים מאוד. "בראשית כהונתם מבקשים ראשי הממשלה שהמלכה תחזיק להם את היד, וכשהם מבקרים אצלה – שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, כמו ילד שמשתוקק להראות לאימא שלו מה עשה," ובנט ממשיך ועוקץ את מרגרט ת'אצ'ר: " גברים (וזה כולל את גברת ת'אצ'ר), זקוקים לכך שהמלכה תפגין את רגשותיה"…

גם את הארכיבישוף בנט עוקץ: המלכה מטלפנת אליו כדי לשאול אותו מדוע לא מאפשרים לה לשאת דרשה בכנסייה, הארכיבישוף "נד בראשו וחזר לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'"…

את אורח החיים המוזר של המלכה מתאר בנט בקצרה כשראש הממשלה "מעלים" את נורמן, בלי ידיעתה (הוא עוד ישלם על כך ביוקר!). המלכה רגילה לאנשים שנעלמים מחייה. מאחר שהכול משתדלים "לא להדאיג אותה", כשמישהו קרוב אליה חולה, מסתירים זאת ממנה, עד שהוא נופח את נשמתו. ואז כבר אין ברירה. לפיכך נמנע ממנה התהליך המצער.

סופה של הנובלה מפתיע ומשעשע, והיא כולה מלבבת ומהנה מאוד. באנגלית שמה The Uncommon Reader. היא תורגמה לעברית וראתה אור ב-2008.

מאחר שקראתי אותה באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי.


מהיום יופיעו הטורים גם כהסכתים (הכוללים כמה תוספות….) 

אביטל תלמור, "אישה בכחול עם סיגריה": אצל קפקא זאת מטפורה

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר "מתחת לרדאר": לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז"ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, "אחווה", מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: "חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות". אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא "מתבונן בחטף" במה שכתבה וקובע "שעכשיו בטוח" אין לה מה לדאוג. "אולי אתה צריך לדאוג?" היא שואלת, והוא משיב לה: "אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן"… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את אמה: "אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר". הפער בין המילה "טראגי" לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: "אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה 'אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.' הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום". "הס אטומי"! "אצלנו אוכלים וזהו"… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, "וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם." 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו "היא מתמודדת עשר", אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות "ממש לוגמת את דמעותיה" של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה "אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים". לובה מפליאה "להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה", ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, "ללובה יש כשרון התבוללות טבעי"… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת "שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו". 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור "הבחורה שלפניי" מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: "הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו".  המילה "ואף" מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים "חלמו והגשימו". או ב"סיפור על ג'וק": "לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג'וקים". השילוב בין ג'וקים ל"עשו חיל", כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

"הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג'וק או לא ג'וק? תהיתי. ואם זה ג'וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. 'למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,' אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, 'מה הסיפור שלך בדיוק?' 'שום סיפור,' אמר. 'בכל זאת,' אמרתי. 'נדבקת מקפקא, או מה?' 'בכלל לא,' ענה, 'אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.' משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. 'מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,' החזרתי לו באותו המטבע". מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג'וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות": התחרות על כיסא אימא-שבת

ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר:

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה. 

האם אירופה רק משלה את עצמה שהיא באמת "מתקדמת"?

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח' נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

איזבל איינדה, "המאהב החשאי": מה פשר הכוכביות המוזרות?

על פי אחד העקרונות הבסיסיים שמלמדים בסדנאות כתיבה, יש לכתוב "את" ולא "על", ובאנגלית – "doing, not showing". הדמויות הספרותיות אמורות לפעול, לדבר, לחשוב, ומתוך כך אנחנו מבינים אותן, וגם העלילה מתפענחת באמצעותן.

את הספר המאהב החשאי של איזבל איינדה החלטתי לקרוא כי ראיתי פעם הרצאה של הסופרת בTed, והיא מאוד הרשימה אותי. 

כדאי  מאוד להקשיב להרצאה. היא מצחיקה ביותר, במיוחד כשהיא מתארת מפגש שלה עם סופיה לורן הגבוהה והאלגנטית, והיא מרגשת כשהיא מדברת על מילה שקשה לתרגם לעברית: "passion" – להט, רגש סוחף בעוצמתו, שאותו היא מבקשת בחיים ובכתיבה.

אבוי. המאהב החשאי (אני מודה בהכנעה: לא קראתי את הספר במלואו) אכזב אותי. יש בו יותר "על" מאשר "את", והלהט היצרי שהוא אמור להביע פשוט לא אמין בעיני.

הרומן מתחיל בבית אבות בפרברי ברקלי, לשם מגיעה אירינה בזילי, מהגרת מולדבית, שמתחילה לעבוד במקום, מתחבבת על יושביו, וזוכה במשרה נוספת: עוזרת אישית לאחת הדיירות, אלמה בלסקו, שאת קורות חייה אנחנו לומדים להכיר בפרקים שמוקדשים לה בלבד. 

אלמה, ילידת פולין, הגיעה לארצות הברית זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בבית דודתה האמידה, שאת ביתה וכספה ירשה. סֶת, נכדה של אלמה, מאוהב באירינה, ולכן מרבה להגיע לביקורים אצל סבתו. 

סת ואירינה חושדים בסבתא שיש לה מאהב סודי, הנושא שם יפני.

הרקע נשמע מבטיח. ובכל זאת "נשברתי" אחרי הקטע הזה:

"מתקפת הפתע של האימפריה היפנית בפרל הארבור, בדצמבר של שנת 1941, השמידה שמונהעשרה ספינות של הצי האמריקאי, הותירה מאחוריה אלפיים וחמש מאות מתים ואלף פצועים, ובתוך פחות מיממה שינתה את הגישה הבדלנית של האמריקאים. הנשיא רוזוולט הכריז מלחמה על יפן, וכעבור ימים אחדים הכריזו היטלר ומוסוליני, בעלי בריתה של אימפריית השמש העולה, מלחמה על ארצות הברית. המדינה התגייסה לשרת במלחמה ההיא שהכתימה את אירופה בדם במשך שמונהעשר חודשים. תגובת האימה ההמונית שעוררה המתקפה של יפן בקרב האמריקאים לובתה על ידי קמפיין היסטרי של העיתונות. המזהיר מפני הפלישה הממשמשת ובאה של "הצהובים" לחוף האוקיינוס השקט. השנאה שהיתה קיימת כבר מאה שנה כלפי האסיאתים החמירה. יפנים שחיו שנים רבות במדינה, על בניהם ונכדיהם, נהפכו להיות חשודים בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. הפשיטות והמעצרים לא איחרו להגיע. די היה ברדיו בגלים קצרים בסירה, אמצעי התקשורת היחיד של הדייגים עם היבשה, כדי לעצור אותן בעל הסירה. הדינמיט שהכפריים השתמשו בו כדי לעקור גזעים וסלעים מהשטחים שנזרעו שימש הוכחה לפעילות טרור. הוחרמו רובים ואפילו סכיני מטבח וכלי עבודה, גם משקפות, מצלמות, צלמיות פולחן, בגדי קימונו טקסיים או מסמכים בשפה זרה. חודשיים לאחר מכן חתם רוזוולט על צו המורה לפנות מסיבות ביטחוניות-צבאיות כל אדם ממוצא יפני מחוף האוקיינוס השקט – קליפורניה, אורגון, וושינגטון – שם עלולה להתרחש הפלישה של הגדודים הצהובים, שמפניה חששו. אריזונה, איידהו, מונטנה, נבדה ויוטה נקבעו כשטחים צבאיים. הצבא הביא בחשבון שיידרשו לו שלושה שבועות לבנות את מחנות העקורים – "

וכן הלאה, וכן הלאה, "רקע" היסטורי מייגע (וידוע!) שמתאים לספר עיון, לא לרומן עם דמויות מלאות תשוקה, שאיינדה מיטיבה כל כך לספר עליהן. 

ועוד בעיה מוזרה התעוררה במהלך הקריאה: משום מה הוא עתיר בכוכביות שטיבן אינו ברור. למשל: "הוא החליט ללמוד את המקצוע בנחישות ועד מהרה עשה לעצמו שם בקרב ה***". או: "עוד באותו יום שלח לה הדלאי לאמה מהודו ***". או: "…צעד שנועד לעקוף פסק דין מ-1913 שאסר על ***". או: "משפחתו ספגה קללות, הערות מלגלגות ואף תוקפנות מצד לבנים. ***." 

מה זה? תופעה ממש מסתורית! 

האם ייתכן שהמתרגמת סימנה כוכביות במקומות שרצתה עוד לברר משהו, והן נותרו שם?

או שאולי הן נוצרו כי ההמרה של הטקסט לקינדל (באמצעות אתר Getbooks) לא הייתה לגמרי תקינה? 

אין לדעת. מכל מקום, באמצע ההרצאה על מלחמת העולם השנייה שאחרי פרל הארבור נפרדתי מהספר הראשון של איזבל איינדה שניסיתי לקרוא. 

אנדרו רידקר, "האלטרואיסטים": כשאבא מנסה לגזול את הירושה מילדיו

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

וילקי קולינס, "אשת החלום": מה נובלה יכולה לעורר

נובלה, כמו גם סיפור קצר, היא סוגה תובענית מאוד לסופר, שכן אין לו אפשרות להפליג ולהרבות בתיאורים ובפרטים. כל מילה צריכה להיות שקולה ומדויקת, כל פרט הכרחי ובלתי נמנע. במיטבה נובלה בוראת עולם מציאות שלם, אך עושה זאת, מעצם טבעה, בצמצום ובהידוק.

כזאת היא הנובלה "אשת החלום", שראתה אור לאחרונה בתרגומו הנפלא של יהונתן דיין.

את הנובלה כתב סופר אנגלי, וילקי קולינס, שמוכר בזכות רומן המתח הנודע שלו האישה בלבן. קולינס חי וכתב באמצע המאה ה-19, והיה סופר פורה מאוד: לזכותו עשרים ושבעה רומנים ועשרות סיפורים קצרים. 

"אשת החלום" הוא "סיפור מסתורין בארבע עלילות", כפי שהוא מתואר בכותרת המשנה שלו. הוא מחולק לארבעה פרקים קצרצרים (אורכה של הנובלה כולה – 103 עמודים בפורמט קטן), שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות שונה. האפקט איננו רשומוני: נקודות המבט השונות אינן סותרות זו את זו אלא להפך, מצטברות, תומכות, ומעצימות את המתח הגובר. 

תחילתו של הסיפור, הפרק המכונה "הצגה מוקדמת של העובדות מאת פרסי פירבנק" נראית שגרתית, שייכת לחיי היומיום של בני זוג ממעמד הביניים באנגליה באמצע המאה ה-19: פרסי פירבנק האנגלי ורעייתו הצרפתייה נקלעו לפונדק כפרי, אחרי שסוסהּ של הגברת נקע את רגלו והם נאלצו לחפש לעצמם כרכרה שתיקח אותם למחוז חפצם. האישה פותחת דלת מקרית של חדר בסמוך לאורווה, שם שוכב גבר ישן. היא שומעת אותו מדבר מתוך שינה ומהדברים שהוא אומר היא מבינה שהוא חולם חלום בלהות שיש בו רצח, אימה, זעקות שבר ובעתה של החולם. 

מכאן הכול מתקדם בעלילה שחרף היריעה הקצרה אינה חדלה להפתיע, עד לסוף שהוא לכאורה צפוי, כמעט בלתי נמנע, ובכל זאת מעורר מחשבות על הגורל (ואולי אפילו על הסיפור הנודע מתוך אלף לילה ולילה על אותו איש שנס מפני המוות, ובעיר הרחוקה שאליה הגיע פגש בו, "במקום ובזמן" שנקבע לו). נראה כי חיי השגרה מכילים בתוכם סודות מסתוריים וטומנים אפשרויות מוזרות ומפחידות. עם זאת, הנרטיב אינו גולש לפנטזיה. הכול מקובע היטב במציאות, כל ההתפתחויות מסתמנות כאפשריות ומתקבלות על הדעת, ריאלסטיות, ובכל זאת – אולי רק לכאורה.

כתיבתו של קולינס ניחנה בשנינות אנגלית דקיקה. למשל, כשבני הזוג פירבנק מדברים לראשונה עם בעל הפונדק שאליו נקלעו בתחילת הסיפור, הם מנסים לברר אתו מי הסייס ומה סיפור חייו. הפונדקאי אינו מסוגל להשיב על שאלתם, ולכן אומר רק בקצרה: "שמו הוא פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." הוא מבחין בכך שתשובתו לא סיפקה את רצון אורחיו-לרגע. ואז: "הפונדקאי, הנחוש להתחבב על אשתי, פונה אליה פעם נוספת. 'אני הולך להעיר את פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." 

אי אפשר שלא לחייך. דמותו של הפונדקאי מצטיירת בברור: כבד לשון, מוגבל, אך משתוקק לְרַצּוֹת… 

את סקרנותה של גברת פרסי מעביר אלינו הסופר כך: היא מסבירה לבעלה שהיא מסרבת להסיר את עיניה מהסייס: "כשם שלא אעלה על דעתי להניח מידי ספר טוב מבלי לקרוא את הפרקים האחרונים". גם אנחנו לא נניח לספר הזה, לפני שנגיע אל סופו. 

התרגום, מעשה ידיו של יהונתן דיין, הוא, כאמור, מעולה. מצד אחד יש בו ניחוח אנגלי, מצד שני, הוא עברי למהדרין, חלק, זורם ונעים מאוד לקריאה.

Wilkie Collins, The Dream Woman

אירית דברת, "בתוך קולות": איך נין מצליח לפגוש את סבתו בתוך הווה שאיננו עוד

"אני נמצאת קצת בכל מקום", אומרת לעצמה שירה, גיבורת הספר בתוך קולות, ובעצם אומרת לנו בכך גם משהו על הרומן כולו, שמורכב מ"סיפורי קולאז' מרהיבים," כאלה ש"נארגו שתי וערב ונפרמו". זוהי הטכניקה הסיפורית המרהיבה שבה נכתב הרומן שלפנינו, והיא דומה מאוד לזיכרונות הקריאה של אותה שירה מספרים שאהבה בילדותה, אלה אשר, כדבריה, "לקחו אותי. שאבו לתוכם. ערבבו מציאויות. עולמות מקבילים התמזגו והתפצלו. גבולות של זמן ומקום נמתחו אל קצוות חדשים" . הרומן בתוך קולות כולל אם כן (כמו בובת עץ בתוך בובת עץ…) תיאור מדויק של עצמו!

בעולם המחקר הספרותי קיימים שני מושגים שנלקחו מתוך הפורמליסטיקה הרוסית. בעברית שניהם מתורגמים למילה "עלילה", אבל מדובר בשני מושגים שונים: סוז'ט, ופבולה. לא תמיד סדר האירועים במציאות הדימיונית של הסיפור חופף לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בטקסט. לפיכך ה"פבולה" היא סדר האירועים הכרונולוגי שבו התרחשו אירועים מסוימים בנרטיב, וה"סוזֶ'ט" תלוי במחבר, באופן שבו הוא מציג את השתלשלות הסיפור.

בתוך קולות הוא מלאכת  מחשבת של סוזֶ'ט, שכן הסיפור מתרחש בו זמנית "קצת בכל מקום", כמעין פסיפס של אירועים שלאט לאט משתבצים לכלל תמונה ברורה, שכל חלקיה מסתדרים ומתבררת משמעותם והשפעתם אלה על אלה. 

הסיפור נפתח בתמונה דמיונית, לכאורה – תמונה מתוך סרט: גבר ואישה פוסעים ברחוב ריק מאנשים, ומתברר לנו שמאה שנים מפרידות ביניהם, אם כי הם "פוסעים באותו רחוב באותו זמן בדיוק." התמונה אילמת. "ללא קול".

לאורך הספר משובצים פרקים קצרים ובהם תיאורים יפהפיים של קולות: "קול של ריק. של אין. הודף את העור. מכה בו כמו הלמות תוף עמומה"; "קול הבליעה. הרוק הממס. הבטן המקרקרת בהמיה, בציפייה, קולות החרדה המתפצפצים ממנה, קולו הנגיסה, הגריסה, הנקישה של השיניים הרועדות…", "קול מכרסם בגוף כמו עכבר. קול אפרורי. מעונן. כמו מגע מתחכך בלוח עץ לא מהוקצע" וכן הלאה. כל הקולות הללו מפרידים בין הפרקים, מעניקים להם מעין ליווי, אבל לא כך בתמונה הראשונה. שם, כאמור, הפסיעה של האישה ושל הגבר נעשית "בדממה". 

ואז מסתבר שהשניים, שמפרידות ביניהם כאמור שנים רבות, הם "סבתא אירה" והנין שלה. "הוא צעיר. הזמן שלו – עכשיו. גבוה נמרץ. שיער קצר שחור. עיניים בורקות אור ירקרק". 

מסקרן! 

ובכן, מסתבר כאמור שהתמונה היא סצינה מתוך סרט קולנוע שאותו מדמיינת שירה, הדמות הראשית ברומן. היא מבוססת על חיי הסבתא שלה. על אהבה שהייתה לה, זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאט לאט ובהדרגה נחשפים הסודות המסעירים של אירה, אבל לא רק שלה. גם לשירה, גם להוריה, יש דברים שהסתירו זה מזה. ההווה הסיפורי משתנה בלי הרף, נע קדימה ואחורה בזמן, ומייצר תמונה ססגוניות ומרתקת. שירה הילדה מעורבת בשירה הבוגרת. היא בבית החולים, ליד מיטת אביה. היא ביוון, מתכננת את צילומי הסרט, ואת המוזיקה, בצלילי הבוזוקי, שתלווה אותו. רגע היא בת שבע עשרה ורגע – היא כאן, אמם של שני בנים בוגרים. היא "נותנת" למישהו, אחת הדמויות ברומן, לספר את סיפורו "בדרך שלו עם ההדגשים שלו", ומעירה: "זה הסיפור החיצוני. הסיפור של הפעולות. של מה שהיה כפשוטו", ומוסיפה – " מתוך חייו היום ניתן להבין מהו הסיפור הפנימי שהוא נושא בתוכו במסע רב שנים", ממש כמו אצל שירה עצמה, שהיא מעין בובה בתוך בובה, שוב, כמו אותן בובות עץ רוסיות, "אחת בתוך אחרת, עד לקטנה מכולן, שהיא האטום של הבבושקות שלא ניתן לחלוקה". (אגב, המילה הנכונה היא "מטריושקה" ולא בבושקה!)

אירית דברת מספרת לנו בכישרון וביכולת סיפורית מרשימה איך "בתוך התמימות, הזוך – נמהל רוע. רוע אפל ומר שאין לו קצה". מספרת לנו על "המון מסכי בד דקיקים. כהים. אטומים" ששירה "מסתבכת בהם. ותולשת. אבל הם מתרבים ומתרבים". ואנחנו הקוראים הולכים אתה יד ביד מרותקים, חווים אתה את ההפתעות, הצער, הכעס והחמלה, מאמינים לה, עוקבים אחרי קורות חייה, ואחרי החיים של סבתה, אהבתה, וסודותיה הנושנים, שלא פג תוקפם. 

קישור לגרסה המקוונת של הספר באתר e-vrit

 

לא "אני אוהב אותו?", אלא – "איך הוא?"

לא הרגשתי את זה לפני ג'ייקוב ולא הרגשתי את זה אחריו. אבל זו בהחלט אהבה ייחודית, כי זו אהבה שהבסיס שלה אינו משיכה גופנית, או עונג, או אינטלקט, אלא פחד. אתה לא יודע פחד מהו עד שיש לך ילד, ואולי זה מה שמוליך אותנו שולל וגורם לחשוב שהאהבה הזאת נהדרת יותר, כי הפחד עצמו נהדר יותר. בכל יום המחשבה הראשונה שלך היא לא "אני אוהב אותו" אלא "איך הוא?" העולם, בן לילה, מתארגן מחדש והופך למסלול מכשולים של זוועות. הייתי מחזיק אותו בזרועותי ומחכה לחצות את הרחוב וחושב איזה אבסורד זה שהילד שלי, שכל ילד, מצפה לשרוד בחיים האלה. זה נראה לא סביר כמו הישרדות של אחד מהפרפרים האלה של סוף האביב – אתה יודע, הלבנים הקטנים האלה – שלפעמים רואים אותם מקרטעים באוויר, תמיד רק במרחק של מילימטרים ספורים מלהטיח את עצמם בשמשה הקדמית. ותן לי להגיד לך עוד שני דברים שלמדתי. הראשון הוא שלא משנה בן כמה הילד, או מתי או איך הוא נעשה שלך. ברגע שהחלטת לחשוב על מישהו שהוא ילד שלך, משהו משתנה, וכל מה שקודם נהנית ממנו בו, כל מה שקודם הרגשת כלפיו, נהפך למשני לפחד הזה. זה לא ביולוגי; זה משהו חוץ־ביולוגי, פחות עניין של נחישות להבטיח את ההישרדות של הקוד הגנטי של מישהו, ויותר תשוקה להוכיח שאתה לא פגיע לפעולות ההסחה ולאתגרים של היקום, תשוקה לנצח את הדברים שרוצים להרוס את מה ששלך

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

האניה ינגיהארה, "חיים קטנים": האם יש חסד?

יאמר לשבחו: הוא לופת חזק.

יאמר לגנותו: הוא ארוך מדי, לא בנפח, אלא בעומס הפרטים שלפעמים מתחיל לייגע.

יאמר לזכותו: הוא לא מנסה ליפות את המציאות, ולא פוחד להכאיב לקורא.

יאמר לגנותו: הוא בעצם, למרות המאמצים להיות אמיתי, די סנטימנטלי.

יש בו תערובת משונה של אמת – לאו דווקא ביוגרפית, אלא אמת מהסוג הבדוי, שיכול להיות יותר מדויק מהמציאות עצמה – מעורבת, בכל זאת, במידה מסוימת של זיוף.

כל אלה, כמובן, לטעמי בלבד. אלנה פרנטה, למשל, צירפה אותו לרשימת 40 הספרים החביבים עליה, שאותם כתבו נשים (הרשימה הופיעה בגרדיאן).

לא מפתיע שמי שכתבה את הרביעיה הנאפוליטנית מתלהבת מהספר שלפנינו, שכן יש קווי דמיון מסוימים: במוקד הרביעייה של פרנטה (ספרים שהם בעצם ספר אחד רב ממדים, מחולק לארבעה חלקים) נמצא קשר ידידות רב שנים בין שתי הגיבורות. בחיים קטנים אנחנו פותחים עם ארבעה חברים שהכירו בקולג' ושימרו את הקשר ביניהם לאורך עשרות שנים, אבל למעשה במרכזו של הסיפור יש קשר הדוק מאוד בין שניים מהם: "למה חברות נחשבת שווה פחות מיחסים? למה היא לא נחשבת שווה יותר? הרי מדובר בשני אנשים שנשארים יחד יום אחרי יום, קשורים לא על ידי מין או משיכה גופנית או כסף או ילדים או רגוש, אלא רק על ידי הסכמה משותפת להמשיך הלאה, מסירות הדדית ליחד שלעולם לא ניתן יהיה לקדד אותו. חברות היא להיות עד לטפטוף האיטי של הצרות של אדם אחר, ולהתקפים ארוכים של שעמום, ולניצחונות מזדמנים. זו הרגשה שיש בה זכות יתר – להיות נוכח ברגעים הכי מדוכדכים של אדם אחר, לדעת כי בתמורה אתה יכול להיות מדוכדך לידו".

אבל ברובד עמוק יותר עניינו האמיתי של הספר אינו רק בחברות, אלא בשאלה האם אדם יכול להתאושש מטראומה מתמשכת.

גיבורו האמיתי של הספר הוא ג'וד, אחד מהארבעה. ג'וד הוא עורך דין מצליח מאוד. כל הארבעה עושים חיל: ויל השחקן נהפך לכוכב קולנוע, מלקולם האדריכל מפתח קריירה מפוארת וג'י בי' הצייר גם הוא קוצר הצלחה וזכה לתהילה בתחומו.

בילדותו ובנערותו עבר ג'וד פגיעה מתמשכת ומחרידה. סודותיו נגלים לפנינו בהדרגה, וכל אחד מהם מעורר פלצות, נדבך על נדבך, פגיעה מבעיתה על פגיעה מבעיתה.

והספר שואל – האם שיקום אמיתי אפשרי? האם האהבה הרבה שג'וד זוכה לה משלב מסוים בחייו תוכל לתקן את מה שהתקלקל?

הכול בספר קיצוני מאוד. הזוועה מעוררת אימה. האהבה מעוררת השתאות. האם כל אלה אפשריים? האם תיאורם משכנע?

לטעמי יש מידה לא מעטה של זיוף בתיאור של הטובים, שהם כל כך קיצוניים בטובם, עד שאפשר ממש לראות בהם מלאכים שרק דומים לבני אדם. אחת הדמויות תוהה: "בסופו של דבר, איך יכולים ד"ר טיילור ווילם להיחשב ליצור מאותו הסוג? או האב גבריאל ואנדי? או האח לוק והרולד? האם מה שיש בקבוצה הראשונה ישנו גם בקבוצה השנייה, ואם כן, איך הקבוצה השנייה בחרה אחרת? איך הם בחרו מה להיות?" זאת תהייה מעניינת בהחלט, והיא נמצאת בלבו של הרומן: השאלה איך ומדוע הטובים טובים כל כך, והרעים רעים כל כך. השאלה אם הם באמת כאלה נשארת מחוץ להנחות היסוד של הספר.

לכאורה יש בסיפור שלפנינו חסד, שהרי ג'וד פוגש את הטובים-מאוד. והרי בשל עברו "היה אמור לגמור – איפה? בכלא. או בבית חולים. או מת. או גרוע מזה." האם החסד יכול באמת להושיע? שאלה טובה…

אחת ממעלותיו של הספר היא הדקויות שבאמצעותן מאפיינת הסופרת את הדמויות. למשל, במאי שוודי מעיר לווילם, שהוריו היו שוודים, "עד כמה חסר רגש נעשה הקול שלו כשהוא עובר לדבר בשפה," ורק אז וילם מבין "שלמד שלא במודע לאמץ נימת מסוימת כשדיבר עם הוריו, נטולת רגשות וקהה, שהיתה אמורה להדהד את נימת הדיבור שלהם."

אחת הבעיות של הגרסה העברית היא השפה התרגומית שבה הוא לוקה. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן:

"אפילו טוד יודע מספיק בשביל לא לבקש ממנו לחגוג":  אפשר ממש לשמוע את הביטוי האנגלי, שלא הועבר כאן לעברית. במקום "יודע מספיק בשביל" מוטב כנראה לומר "אפילו טוד מבין", או בדומה לכך.

נערים בספר "אוכלים קנדי בר": קנדי בר? אולי חטיף? או אפילו סתם ממתק?

באנגלית לשעון יש "face"', בעברית אין לו "פנים"!

באנגלית one builds a fire בעברית מציתים, לא "בונים" אותה!

באנגלית he left  you, בעברית הוא הוריש לך, ולא "השאיר"!

באנגלית "he left it on his desk, only to find it in the morning", בעברית – ואז מוצא אותם בבוקר, ולא כדי למצוא אותם!

באנגלית בדיבור עקיף "ago" משתנה ל"before", אבל אם משמרים בעברית  את המבנה הדקדוקי האנגלי, התוצאה לא טבעית. לפיכך לא "אחרי שישב ליד המיטה של המינג בבית החולים כל כך הרבה שנים לפני כן." מוטב "לפני שנים רבות כל כך".

"הכול הרגיש כל כך לא נכון"? יותר תרגומי מזה לא יכול להיות. בעברית "הכול" לא מרגיש. בני אדם מרגישים.

"וילם דאג אם הוא באמת יכול להרשות לעצמו לעזוב את העבודה". תרגומי. מוטב – "וילם חשש שלא יוכל להרשות לעצמו…"

"עצם הגובה של הבמה הכריז על העלייה של וילם לאיזשהו מחוז אחר של החיים". אנגלית בתחפושת עברית.

"הגישה שלו עצמו לגיל שלושים לא התניעה שום פאניקה סמויה, שום בלבול פעלתני". כנ"ל. תרגומי. לא מובן. מסורבל.

"דברים השתנו אז".

"הכניסה שלהם לעשור הרביעי לחייהם תהפוך אותם באורח קסם למשהו אחר, משהו שמחוץ לשליטתם, אלא אם כן הן יסכלו זאת מראש על ידי הכרזות רדיקליות – נתנה השראה לעזיבה הבהולה של מלקולם את בית הוריו רק כדי לסגת בחזרה לשם בשנה שלאחר מכן, כשהתחיל לצאת עם אישה". זאת עברית?

"הוא עמד מול ארון הקיר הקטן שבמבואה – נישה, בעצם, שהם תלו עליה יריעת אריג גס – והתפעל מהפריטים שבו." התפעל מהפרטים שבו? ודאי אפשר למצוא ניסוח אלגנטי ורהוט יותר.

"הוא היה מודע להרגלים שלו, שידע לבטח שהם שייכים למישהו מבוגר הרבה יותר, קרוב לוודאי נקבה, והיה מחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

הצעה: "הוא היה ער להרגליו, וידע בוודאי שהם מתאימים לאדם מבוגר ממנו בהרבה, כנראה – לאישה. הוא נהג להחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

"הוא תפס את וילם מסתכל עליו בהבעה לא ניתנת לפענוח ותהה עד כמה וילם עשוי לנחש לגביו."

הצעה: "הוא שם לב שווילם מביט בו בהבעה שאי אפשר לפענח, ותהה מה וילם מבין לגביו".

כשמישהו משאיר "קופסאות של גֶ'קסס" אי אפשר להשאיר כך, לדעתי, את העברית. חיפוש בגוגל העלה שמדובר בשם של חטיף, שמן הראוי היה להוסיף כאן, ולא להטריח את הקוראים לחפש מה בעצם מכילות הקופסאות הללו, שהרי הג'קסס הללו אינם מוכרים במיוחד בישראל.

האם אפשר לכתוב על בני הזוג במסיבה שהם "עורכי דין והיסטוריונים וכותבים ומדענים נחותים יותר"? לדעתי לא. באנגלית יש משמעות למילה writers, כשם עצם. בעברית המילה מתפרשת כפועל. כותבים? כותבים מה? מדוע לא פשוט –סופרים?

אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות. ברור שהתרגום פוגם בחוויה, שכן הוא בולט כל הזמן, קולני ומטריד.

עם זאת, וחרף הסתייגויות, אין ספק שמדובר ביצירה מושכת מאוד לקריאה.

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

שולמית הראבן, "החוליה": מה הפחיד אותנו באמצע שנות השמונים?

מבצע חיסול המלאי של הוצאת כנרת, שהציעה למכירה מבחר עצום של ספרים נושנים תמורת 10 ש"ח כל אחד, זימן את האפשרות המפתה להיזכר בספרים שראו אור מזמן, ומשום מה לא קראתי אותם אז.

מה יכול להיות רע, חשבתי, בספר שכתבה שולמית הראבן? וקניתי את החוליה שהראבן הוציאה לאור לראשונה ב-1986, בשם בדוי – טל יערי.

מדובר בשלושה סיפורי מוסד. בשלושתם מופיעות דמויות חוזרות: מי שבסיפור אחד הוא דמות שולית, מופיע במרכזו של סיפור אחר, אבל בכל השלושה הדמות המרכזית נשלחת מטעם המוסד לפעולה חשאית מחוץ למדינת ישראל.

משעשע להיזכר במה שהעסיק ובמה שהטריד אותנו בשנות ה-80. כך למשל במרכזו של הסיפור "הקשר העיראקי" מככב הנשק הלא קונוונציונלי להשמדה המונית שעירק, כך האמינו הכול, מפתחת, ובמאמציהם של אנשי המוסד להיאבק באיום. אכן, בשנות השמונים היו הכול בטוחים שסאדאם חוסיין עלול לתקוף את ישראל בגז. "גזים – זה כבר עניין אחר. גזים הם בעיניו – כמו בעיני – נשק בזוי מאוד," אומר אמריקני שמבקש לסייע לישראל, וסוכן המוסד מסביר את נחיצות הפעולה: "יום אחד היא [ממשלת ישראל] תורה על פעולה מאוד מאוד מדויקת, מאוד מאוד מתוחכמת, בלי להרים את כל צה"ל על הרגליים, בלי להזדהות, ויש לנו היכולת לעשות את זה, ואגף הגזים של המפעל הזה לא יוכל לייצר עוד שום דבר, ואיש לא יוכל לקשור את הסיפור אתנו, אם כי כולם ינחשו" (לא קשה לנחש מה הייתה שולמית הראבן אומרת על ההתרברבות הכמעט לא מוסתרת של ראש הממשלה בהתנקשות בחייו של מדען גרעין אירני…). "אני כבר יכול לשמוע את ראש הממשלה נואם בכיכרות על גזים! גזים! ילדים יהודים בסכנת גזים! – וכל הארץ תשקע בפרנויה עמוקה…" היא מזכירה לנו את הלך הרוח ששרר כאן לפני שלושים וחמש שנים. כזכור, מלחמת המפרץ נועדה במידה רבה לפרוק את עירק ממאגרי הנשק הסודי שבדיעבד, כך התברר, בכלל לא היה ברשותה. שולמית הראבן ודאי לא תיארה לעצמה שבתחילת המאה ה-21 יככבו בתודעתנו האירנים והמרוץ שלהם לפיתוח של פצצות אטום.

אכן, בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", מדובר על משהו דומה: במוקד הסיפור מופיעה האפשרות שארגוני מחבלים יקבלו לרשותם מזוודות ובהן נשק גרעיני שיוכלו להרוס בעזרתו ערים שלמות.

כמעט מצחיק לקרוא איך דיברו ובמה התרברבו ב-1986: "האינטרפול נכנס למאה העשרים", שכן "יש למשטרה שעות לוויין", ולמוסד "יש אמצעים מהירים הרבה יותר" שאיש אינו מדבר אליהם.

עצוב, לעומת זאת, להיזכר, בביטחון הרב שחש הציבור באותם ימים, כפי שהוא משתקף בדברים ששולמית הראבן שמה בפי אחת הדמויות: "אילו היו אנשי היחידה שלו על בימת ההצדעה אותו יום בקהיר, סאדאת לא היה נרצח. לדובה לא היה ספק בצדקת דבריו". נראה שגם שולמית הראבן אינה מטילה שום ספק בדברים. גם היא כאן בטוחה (עדיין… הראבן הלכה לעולמה ב-2003) שהשומרים הישראלים העשויים ללא חת יכולים להגן על מי שצריך להגן, בזכות דריכותם המופלאה. רצח רבין הוכיח כמובן עד כמה מופרז היה האמון ביכולותיהם המופתיות של שומרינו…

הספר מרתק ומושך מאוד לקריאה. מעניינת גם אחרית הדברים שהוסיפה נועה מנהיים, שקישרה בין הסיפורים לבין אירועים מהמציאות הישראלית של אותם ימים: "השנה שבה הודה אנליסט מודיעין יהודי אמריקני ממושקף בשם יונתן פולארד, כי ריגל לטובת ישראל והעביר לה, בין השאר, מידע בנוגע לנשק השמדה המונית שנמצא בידי ארצות ערב", וגם השנה שבה מרדכי ואנונו נחטף ברומא והוחזר לישראל, כדי להישפט על כך שמסר מידע "הנוגע לנשק להשמדה המונית שנמצא בידי ישראל". מנהיים מספרת באחרית הדברים על האופן שבו התקבל ספר שחתום עליו שם "גברי ומסוקס", ורק אדם אחד, דן בן אמוץ, ניחש מי מסתתר מאחורי הפסבדונים. באחרית הדבר דנה מנהיים בתופעה של שמות בדויים, מקשרת את הסיפורים בחוליה עם מסורת הכתיבה של סיפורי ריגול, ומספרת גם כיצד הוחלט לחשוף את זהותה של הסופרת. אחרית הדבר מוסיפה נדבך חשוב ומעניין!

סטפן הרטמנס, "מלחמה וטרפנטין": מתי החלה הזוועה

יש ספרים (למשל, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז), שלא ברור אם לקטלג אותם כפרוזה או כתיעוד. הם משלבים בין ביוגרפיה לפיקשן, שכן החלק התיעודי שהם מציגים הוא רק קרש הקפיצה אל מחוזות הבדיון, אל ההשראה וכוחות היצירה וההמצאה של הסופר. עמוס עוז מתאר בספרו את שעותיה האחרונות של אמו כאילו שהיה שם לצדה, וסטפן הרטמנס לוקח אותנו אל החיים של סבו ושל אביו של סבו. הוא מתחיל בזיכרונותיו מהסבא, מוסיף להם, כך הוא מסביר, את המחברות הכתובות שהותיר אחריו הסב, ובהן תיעד את מה שעבר עליו כחייל בצבא הבלגי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומעבד אותם לכלל יצירה יפהפייה ונוגעת ללב.

סבו של הרטמנס, כך כותב הנכד, היה חייל "בעל כורחו וצייר – מרצונו", ושתי עובדות החיים הללו היו המשמעותיות ביותר בחייו, ובספר שלפנינו.

במחברות תיאר כאמור הסבא את הקרבות הקשים שנאלץ להשתתף בהם, ואת גבורתו יוצאת הדופן. הסבא זכה בכמה מדליות על הצטיינות והקרבה.

הרטמנס עוקב אחרי חיי הסב, אחרי יצירתו, ואחרי המקומות שאליהם הגיע במהלך המלחמה. לקראת סופו של הספר הוא מגיע למקום שתועד בשיר הנודע שכתב ג'ון מק'קריי, "בשדות של פלנדריה" ומופתע לגלות שבמקום, שהיה אחד משדות הקטל האיומים של אותה מלחמה, פורחים פרחים שונים, אך לא פרגים! (בעקבות השיר היו הפרחים הללו לסמלה של מלחמת העולם הראשונה).

תיאורי המלחמה שהרטמנס מביא מתוך יומניו של סבו מחרידים: השוחות, הרעב, העכברושים, הבוץ "ששאב ובלע את הבחורים", ערימות הצואה שהחיילים נאלצו לחיות לצדן, כי כל הרמת ראש גררה צליפות קטלניות; כל אלה מובאים בפרטי פרטים מעוררי חלחלה. אבל הזעזוע האמיתי והעמוק נגרם לקורא מתוך התדהמה הנחרדת שחשו החיילים לנוכח התנהגותם של הגרמנים, שמעלו בכל הקודים המלחמתיים שהיו נהוגים עד אז: "מה שנשב פנימה דרך החורים השטניים שפערה המלחמה במארג ההומניזם היה החום החורך של הריקנות המוסרית, שכמעט לא יהיה אפשר להפרות עוד באידאלים חדשים", הוא כותב, ומתכוון לא רק ל"ענני גז החרדל הקטלניים" ול"פעולות הנקם הסדיסטיות שהגרמנים ביצעו נגד האוכלוסייה האזרחית חסרת המגן בכל אשר הלכו", אלא גם לכל מיני תרגילים מלוכלכים שהחיילים הגרמנים לא היססו לנקוט אותם. למשל: בעיצומו של קרב העמידו  פנים שהם נכנעים, יצאו מהשוחות בידיים מורמות, וכשהחיילים הבלגיים יצאו לקראתם כדי לקחת אותם בשבי, השתטחו הגרמנים, וחבריהם לנשק ריססו ביריות את הבלגים. דוגמה אחרת: חיילים בלגים שמעו בכי של ילד. לבו של אחד מהם נכמר והוא יצא מהשוחה כדי להציל את הפעוט, אבל אז התברר שהגרמנים ביימו את הבכי וירו בחייל שיצא לעזור לילד חף מפשע, כביכול. "ההונים קרובים תמיד, המנוולים תמיד אורבים, מנצלים כל הזדמנות לשבור את רוחנו. לפעמים זה גורם להתפרצויות זעם ולשנאה יוקדת", כותב הרטמנס, ומצטט את סבו שאמר כי בתום המלחמה "אנשי העולם הישן נקרעו לגזרים", וכי "ההזדהות עם אידאל נעלה התנפצה לרסיסים. שרידי החשיבה הנאיבית והרומנטית היו פזורים באדמת מערב פלנדריה". בעקבות מה שחוו, "ליבם של רבים מהחיילים שחזרו היה לאה ולמוד אכזבות".

מי שקורא כיום את הדברים הללו זוכר היטב את הזוועות שעוללו הגרמנים במלחמת העולם האחרת, השנייה.

לצד כל אותן זוועות אנו קוראים על שאיפתו של הסב להיות צייר, כמו שהיה גם אביו לפניו. הרטמנס, לעומת סבו והסבא רבא שלו, שאותו לא זכה להכיר, מצייר במילים. תיאוריו יפהפיים. הנה דוגמה אחת: "הדרך שבה מולקולות נעות במים, ויוצרות משחקי אור עדינים ומשתנים כשהערב יורד על הים במפרץ דרומי, נאמר בחוף החצץ של עיירת החוף האיטלקית רפאלו, לאחר שהרוח פסקה והוורוד של ענני הערב יוצר אינסוף וריאציות בהשתקפות של הכחול המעמיק…"

נוגע ללב הצורך שלו להבין את סבו, את סיפור חייו הטרגי שהולך ומתפענח ושסודותיו העצובים נגלים לקראת הסוף. אי אפשר שלא לחוש בזיקה העמוקה – באהבה! – שהוא חש אל הסב. שנים נדרשו כדי שיבין את משמעות המתנות שהסב העניק לו, למשל – מטוס צעצוע מעץ שבנה למענו, או שעון כיס מוזהב. שנים נדרשות גם כדי שיעמוד על משמעות הציורים שהסבא צייר, שיבין מדוע התרגש כל כך מאחד מהם, אל מה התגעגע, אל מה ערג ומדוע. רק אחרי שהוא קורא את המחברות שהשאיר סבו הוא מבין את מלוא משמעותו של תרמיל הנחושת שניצב כל השנים על גרם המדרגות בבית סבו, וכל אחת מהתובנות הללו נהפכת גם לתובנה שלנו, הקוראים.

לאחרונה מתרבות היצירות העוסקות במלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, שנועדה "לשים קץ לכל המלחמות", באמצעות הססמה הזאת פיתו ממשלות את אזרחיהן להתגייס לצבאות השונים: סרט הקולנוע "1914" והספר המסע האחרון של לוסיטניה הם רק שתי דוגמאות ליצירות הללו. נראה שיש רצון להבין היכן החלה הזוועה שהמאה ה-20 הייתה רצופה בה.

OORLOG EN TERPENTIJN Stefan Hertmans

תרגמה מפלמית: אירית באומן

נתן שחם, "לוח חלק": מה קרה לאמן בקיבוץ

"כשאדם הולך לעולמו כל חייו עוברים לזמן הווה", כתב נתן שחם (2018-1925) בספרו לוח חלק וכמו הותיר בכך את חותמו: גם הוא כבר איננו, אבל הדברים שכתב נשארו אתנו ולכן גם הם כאן, בהווה.

ספרו המוכר ביותר של שחם היה הרומן רביעית רוזנדורף שבמרכזו היו מוזיקאים, נגנים (הוא עצמו היה כנר וויולן חובב). בספר שלפנינו פנה שחם אל תחום אמנות אחר, אל הציור, וגיבור ספרו, חנן, הוא צייר שנאלץ להתפשר ביצירתו: סובביו אינם מבינים ואינם מעריכים את המופשט, ומעדיפים את הציורים הנאיביים, הפיגורטיביים, שחנן מצייר בלית ברירה, כי רק הם נמכרים, ואין לו ברירה אלא להצדיק את קיומו, שכן הוא חבר קיבוץ, ומאחר שהקיבוץ מאפשר לו שעות ציור, הקיבוץ צריך גם להרוויח על הזמן והחומרים שחנן משתמש בהם לצורך אמנותו.

שני הצירים הללו – האמנות וחיי הקיבוץ – הם הנושאים המרכזיים ברומן.

שוב ושוב אנו נוכחים בעימות המתעורר בין הצורך לביטוי אמנותי של חנן, לבין התביעות מצד הסביבה: "בציור הזה [הפיגורטיבי] כל אחד יכול לומר לך אם הצלחת לצייר מה שרצית, ובציור עם פילוסופיה אף אחד חוץ ממך לא יודע אם יצא לך מה שרצית," אומרת לחנן מירה, חברתה הקרובה ביותר של בהירה אשתו. 

גם בהירה סולדת מפני המופשט בציור. בהיותה קומוניסטית מושבעת היא מתקשה להבין, וגם מתנגדת, לציורים שאינם קונקרטיים וברורים. 

מבחינתו של חנן בציור המופשט הוא מתכתב עם הלא-מודע. זהו "היומן שלי, על הבד, בצבעים". הוא מקווה שלאחר מותו ילדיו "יקראו" אותו ואז "יתגלה להם מה שמעולם לא ביקשתי להסתיר אבל לא הצלחתי להבהיר." מבחינתו "ציורים נאיביים הם דיווח על המציאות ולא התרשמות ממנה". אמנם, על פי השקפתו, "העולם המידרדר במהירות עצומה לתוהו ובוהו לא יכול לבקש מהאמנות הפלסטית לשמור על נאמנות לצורות הרמוניות ולצבעים תואמים, אבל קל יותר למכור ציורים שבהם הקהל התמים רואה דמויות דומות לאלו שהוא מכיר ונופים שהוא יכול לראות בחלון מאשר יצירות שאפשר לראותן רק בחלום". 

אכן, עולמו של חנן הולך ומתערער, הולך ונעלם. כחבר קיבוץ הוא עד למה שמכנים בלשון נקייה "שינוי": ההפרטה, המעבר מהמילה "קיבוץ", למילה "קהילה". הוא חושב על כך ש"על סידור העבודה מופקד עתה גוף בשם 'משאבי אנוש'", מתעכב על המילה "אנוש", ואומר לעצמו שמשתמשים בה "בכל פעם שמבקשים להחליף את האנושי בתועלתי". 

העקרונות הבסיסיים של הקיבוץ בתחילת דרכו נזנחו: "שוב אין הקיבוץ נבחן על פי נאמנותו לעיקרון המכונן – מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו – אלא לפי יכולתו של המשק לשרוד במערכת כלכלית שאין בה חמלה כלפי בטלנים". החברים בהווה מאמינים כי הם נפטרו ממחלות הילדות של הסוציאליזם הנאיבי "שכן הכסף לא מטמא את הידיים, הוא מניע את הכלכלה" (ולכן מצפים שגם האמן ישווק את יצירותיו ויכניס כסף, בימי הקיבוץ הלא מופרט – לקופה הכללית, ואחרי ההפרטה – לפרנסתו האישית). 

הציר הנוסף בספר הוא אהבתו של חנן אל בהירה ומסירותו אליה. הרומן נפתח בכך שבהירה נפצעת בתאונת דרכים שבה חנן נהג במכונית, והוא נאלץ להתמודד עם מצבה ההולך ומידרדר, "אט-אט נמחק מתודעתה הזיכרון שנאגר בה ומוחה נהיה בהדרגה לוח חלק". 

אהבתו לאשתו קשורה בשינוי העובר על אורח החיים שבו כרכו שניהם את חייהם. חנן מסתיר ממנה את ההפרטה, כי אם יספר לה, "זה כאילו אמר לה שהתכונות שעל אימוצן טרחה כל ימיה התרוקנו מתוכנן ועליה להשלים עם גורלה של אישה מזדקנת חסרת כושר התפרנסות, שנאלצה להסתפק בגמלת זקנים של הביטוח הלאומי וביחס הומני כלפי נכים." 

את מהות האבסורד במצבו, חנן מסכם במשפט: "דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין. ציור מופשט מותר רק למי שהוכרזו כגאונים. את הסחורה שלהם קונים, כי אחרי כמה שנים אפשר להתעשר ממנה." 

לוח חלק הוא מעין שיר פרידה של נתן שחם: מהקיבוץ שאהב ואיננו עוד, מאהובתו (אם כי במציאות היא האריכה ימים אחריו), וגם מהחופש ליצור בדיוק את מה שעולה על דעתו של אמן.

אבל, כאמור וכדבריו, לאחר שהלך לעולמו "כל חייו עוברים לזמן הווה". הספר ראה אור ב-2010, והנה רק עכשיו הגיע לידי. עשר השנים שחלפו לא הותירו אותו זנוח בעבר, הוא חי וקיים, ממשיך להיות מעניין ולומר את דבריו. 

מה התועלת הרפואית במים (שאינם יכולים להזיק)?

בסוף החורף נועדו שני רופאים בבית השצ'רבצקים, לדון במצב בריאותה של קיטי ובאמצעים שיש לנקוט כדי להשיב לה את כוחותיה המידלדלים והולכים. היא היתה חולה, ולקראת האביב החריפה מחלתה עוד יותר. רופא המשפחה רשם לה שמן דגים, אחר־כך ברזל, אחר־כך אבן לַאפּיס, אבל מאחר שלא זה ולא זה אף לא זו לא הועילו, ומאחר שעצתו היתה להרחיקה מן האביב הרוסי ולהסיעה לחוץ־לארץ, הוזמן גם רופא בעל מוניטין לחוות דעה. הרופא בעל המוניטין, גבר נאה שעוד לא הגיע לזיקנה, דרש לבדוק את החולה. בהנאה יתירה, כמדומה, עמד על דעתו שביישנותה של נערה אינה אלא שריד מן העידן הברבארי, ושאך טבעי הוא כי גבר שעוד לא הגיע לזיקנה יפשפש במערומיה של נערה. הוא ראה בזה עניין טבעי מאחר שעשה זאת יום יום ולא הרגיש כלום, ואף לא בא, כך נדמה לו, לידי הירהורי עבירה, ומשום כך ראה בביישנותה של נערה לא רק שריד מן העידן הברבארי, אלא גם עלבון לעצמו.

קיטי נאלצה להיכנע, כי אף־על־פי שכל הרופאים היו חניכי אותה אסכולה עצמה, למדו מתוך אותם הספרים והיו בקיאים באותן התורות, ואף-על-פי שהיו מי שטענו שאותו רופא בעל מוניטין הוא רופא גרוע – הנה בביתה של הנסיכה הזקנה ובקרב בני חוגה האמינו משום־מה שרק אותו בעל מוניטין לבדו מחזיק באיזה ידע מיוחד, ורק הוא לבדו יכול להציל את קיטי. בתום בדיקה מדוקדקת ונקישות על גופה של החולה המבולבלת, ההמומה מעוצם הבושה, רחץ הרופא המהולל את ידיו בשקידה והלך לטרקלין ושוחח שם עם הנסיך. הנסיך הקשיב לדבריו בפנים זעופות וכיחכח שוב ושוב בגרונו. כיוון שהיה אדם בעל ניסיון, לא טיפש ולא חולה, לא האמין במדע הרפואה, ובלבו פנימה כעס על כל הקומדיה הזאת, מה גם שהיה כנראה היחיד שהשכיל להבין באמת מהו שורש מחלתה של קיטי. "הרי זו נביחת סרק," אמר בלבו בלשון הציידים לשמע דברי הרופא המהולל המלהג כאוס על סימני המחלה של בתו. בתוך כך התאפק הרופא בדי על מלהשמיע בקול את רחשי הבוז שלו כלפי אותו אציל זקן ומפונק, ובדי עמל אילץ את עצמו לרדת מטה אל שפל הבנתו הירודה. הוא תפס שאין לו בעצם מה לדבר עם אותו זקן. שכן האֵם היא המושלת בכיפה בבית הזה, ורק לפניה יש טעם שיפזר את פניניו, והנה נכנסה הנסיכה הזקנה לטרקלין ועמה רופא המשפחה. הנסיך הזקן סר הצידה, משתדל להעלים מהם כמה נלעגת בעיניו כל הקומדיה הזאת. הנסיכה היתה נבוכה ואובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. היא הרגישה שגרמה עוול לקיטי.

"נו, דוקטור, חרוץ את דיננו," אמרה. "תגיד לי הכול." – "האם יש תקווה?" ביקשה לשאול, אבל שפתיה רעדו והשאלה לא נשאלה. "נו, מה, דוקטור?.."

"מיד אשוחח עם הקולגה שלי, ואז יהיה לי הכבוד לחוות את דעתי באוזנייך."

"עלינו לצאת איפוא מהחדר?"

"עשו כטוב בעיניכם."

הנסיכה נאנחה ויצאה.

כשנשארו הרופאים לבדם התחיל רופא המשפחה להרצות במורך את דעתו, לאמור, שיש כאן התחלה של שחפת, אך לעומת זאת… וכו'. הרופא המהולל הקשיב לדבריו, ואגב כך הציץ בשעון־הזהב הגדול שלו.

"כן," אמר, "אבל…"

רופא המשפחה קטע את דבריו באמצעם והשתתק ביראת כבוד.

"כידוע לך, אין ביכולתנו לקבוע התחלה של שחפת; עד שלא מופיעות השקערוריות עצמן, אין לנו שום סימן מובהק. אבל לחשוד אנחנו יכולים, ואף יש מה שמצביע על כך: תזונה לקויה, עצבים גְרויים, וכיוצא באלה. והנה השאלה: כשיש חשש להתחלה של שחפת, מה צריך לעשות כדי לסייע להזנת הגוף?"

"אבל, אתה הרי יודע, מסתתרות פה תמיד גם סיבות רוחניות, נפשיות," אזר עוז רופא המשפחה והעיר בחיוך דקיק.

"כן, זה מובן מאליו," השיב הרופא המהולל וחזר והציץ בשעונו. "סלח לי, הגשר על היאוזה כבר הוקם, או שעדיין צריך לנסוע מסביב?" שאל פתאום. "אה! כבר הוקם. יפה, אוכל להגיע בתוך עשרים רגע. ובכן, אמרנו שהשאלה היא זו: איך לשפר את התזונה ולחזק את העצבים. הדברים כרוכים זה בזה, יש לפעול בבת־אחת על שני חצאי העיגול."

"והנסיעה לחוץ-לארץ?" שאל רופא המשפחה.

"אני מתנגד לנסיעות לחוץ-לארץ. ותן דעתך: אם אמנם יש כאן התחלה של שחפת, מה שעדיין אין ביכולתנו לקבוע, הרי נסיעה לחוץ-לארץ לא תעזור. יש לנקוט אמצעים שישפרו את התזונה ולא יגרמו נזק."

והרופא המהולל גולל את תוכניתו – ריפוי במימי סוֹדֶן, שכל סגולתו בכך, כמדומה, שהמים האלה אין בהם כדי להזיק.

רופא המשפחה הקשיב בתשומת לב ובסבר של כבוד.

"אבל לזכות הנסיעה לחוץ-לארץ אפשר לומר שהיא מבטיחה שינוי הרגלים והתרחקות מן הסביבה ומן הזכרונות הכרוכים בה. וחוץ מזה, האֵם רוצה בכך," אמר לבסוף.

"אה! נו, אם כך – למה לא, שייסעו להם. צריך רק להיזהר מפני השרלטנים הגרמנים… שלא יגרמו נזק… נו, שייסעו להם."

והוא חזר והציץ בשעון.

"הו, עלי ללכת," אמר ופנה אל הדלת.

הרופא המהולל אמר לנסיכה הזקנה (לבו אמר לו שכך ראוי) שעליו לראות שוב את החולה.

"מה! שוב פעם לבדוק?" קראה האם בחלחלה.

"לא, לא. אבל יש לי צורך בעוד כמה פרטים, גבירתי הנסיכה."

"בבקשה, בבקשה." והאם נכנסה בלוויית הרופא אל חדרה של קיטי. קיטי עמדה באמצע החדר, כחושה וסמוקת לחי וברק לח בעיניה, עקבות הבושה שהתייסרה בה קודם. כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל-כך, ואפילו נלעגים! הניסיון לרפא אותה היה מגוחך, ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר. לבה נשבר בקירבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות? אבל אי אפשר לפגוש ככה באמא, ומה גם שאמא לא האשימה אלא את עצמה.

"הואילי־נא לשבת, עלמתי," אמר הרופא המהולל.

הוא ישב מולה בחיוך, מדד את הדופק בפרק ידה והתחיל שוב לשאול כל מיני שאלות משעממות. היא השיבה לו, אך פתאום נתקפה כעס וקמה ממקומה.

"סלח לי, דוקטור, אבל אין בזה שום טעם. אתה חוזר שלוש פעמים על אותה השאלה."

הרופא המהולל לא נעלב. .

"רגזנות חולנית," אמר לנסיכה הזקנה כשיצאה קיטי מן החדר. "אבל אני כבר סיימתי, בעצם…"

והוא החל להרצות לפני הנסיכה, כלפני מומחית ובקיאה, ולהסביר לה באורח מדעי מה מצבה של בתה ואיך עליה לשתות את המים ההם שאין בהם צורך. כשנשאל על הנסיעה לחוץ־לארץ שקע הרופא בהירהורים, כמבקש לפתור בעיה קשה. לבסוף הציע את הפתרון: לנסוע ולא להאמין לשרלטנים, אלא לפנות בכל עניין אליו.

כשהסתלק הרופא נדמָה כאילו נמלא הבית שימחה. האם חזרה אל בתה בפנים צוהלות, וקיטי עשתה עצמה צוהלת אף היא. בימים אלה נאלצה להעמיד פנים לעיתים קרובות, כמעט בלי הרף.

"באמת, אני בריאה, maman. אבל אם את רוצה לנסוע – ניסע!" אמרה. וכיוון שביקשה להראות שדעתה כבר נתונה לנסיעה הקרובה, החלה לדבר על ההכנות הנחוצות.

ג'ואנה טרולופ, "המקהלה": מי עשוי ליהנות ממנו

מצד אחד, הכול בחיים משתנה בלי הרף: "בני אדם, כמו גם הקשרים ביניהם, לא נשארים קבועים במקום אחד. הם מתפתחים, או מתים". כך אומר ליאו, נגן אורגן מוכשר, להנרי, ילד בן אחת עשר. ליאו מנצח על המקהלה הכנסייתית שבה הנרי, זמר מוכשר מאוד, מככב. וליאו מאוהב באמו של הנרי, הנשואה לגבר אחר, ולכן מחולל שינוי עצום בחייו של הילד. 

מצד שני, מה שחשוב באמת אינו אמור להשתנות. כך לפחות מאמינים האנשים החיים בספר המקהלה, The Choir, שכתבה ב-1988 הסופרת האנגליה ג'ואנה טרולופ, קרובת משפחה של הסופר הנודע, אנתוני טרולופ (מי שכתב, בין השאר, את סדרת הספרים משפחת פליסר, שהבי-בי-סי עיבד בשנות השבעים לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, שהוקרנה גם בישראל). 

הרומן The Choir מתרחש בעיירה הכפרית אלדמינסטר שבאנגליה. הקתדרלה הגדולה שבעיירה היא אטרקציה תיירותית ומקור של כוח וגאווה לתושביה, אבל גם לדאגה רבה: על ההדר והיופי שבה ניחנה מאיימים פגעי הזמן שחייבים לטפל בהם כדי לשמר אותה. אבל שיפוץ כזה יעלה הון תועפות. מה עושים?

העובדה שהיא מושכת תיירים יכולה גם להרגיז את אחד ממעריציה האמונים על טיפוחה: הוא מבחין ב"וולגריות המטומטמת" של המבקרים, בכך ש"הם מעדיפים בלי בושה את הגס והקלוקל", ומעוררים בו גועל. "כשהוא עומד בקתדרלה הוא רואה בעיני רוחו את הקהל המקורי, של ימי הביניים, האנשים שהגיחו מתוך החורים והבקתות שלהם, עומדים ונועצים מבטים אפופי מורא ולהט ביופיו של המקום; נשמותיהם של אנשים כאלה נראו לו יקרות ערך. ואז הוא יצא מתוך המתחם ומצא את התיירים הלבושים באימוניות, מוקפים בפסולת של קופסאות שהכילו המבורגרים, ובזוגות שאפילו לא נכנסו לתוך הכנסייה, אלא התמזמזו על המדשאה, והוא התמלא בזעם."  

בקתדרלה פועלת מקהלת הנערים שבה הנרי שר. כדי לממן את תיקון הכנסייה מציע אחד מפרנסי הקהילה להפסיק את פעילותה (היקרה) של המקהלה. 

האם ייעתרו אנשי העיירה להצעה? 

הקונפליקט מערב לא רק פוליטיקה מקומית עזת יצרים, אלא גם מערבולות של רגשות רבים: גאווה פגועה, חיי נישואים פגומים, וגם כאלה מאושרים, התאהבויות סוערות – כל מה שג'ואנה טרולופ מיטיבה כל כך לתאר. כוחה של הסופרת ביכולתה לרדת לדקויות הקטנות ביותר בהתנהגויות אנושיות. עיניה עוקבות אחרי האנשים שהיא ממציאה, והיא מציגה אותם כאילו מדובר במציאות (או בסרט…!), לוכדת כל מחווה, כל תנועה, כל העוויית פנים והכול מדויק ומפורט, מרתק ומקסים! 

כוחה של ג'ואנה טרולופ רב לא רק בתיאור עולמם הפנימי של מבוגרים, נשים וגברים כאחת, אלא גם בזה של ילדים ואפילו של חתולים וכלבים. הנה למשל תיאור של הנרי, שאביו הגיע ממרחקים, אחרי פרידה שנמשכה שנתיים. הנרי מבלה אצל חבר, שאמו "מחזיקה" את הנרי לבקשת אמו, כדי שזאת תקבל את פנ אביו ותנהל אתו את שיחת הפרידה הבלתי נמנעת, ובינתיים:

"היה להנרי יום נהדר אצל הופר. הם לימדו את הגורים לציית, אבל לא כל כך הצליחו, כי לתלמידים שלהם היה טווח ריכוז של כמה דקות בלבד, ואז גברת הופר הגישה להם עוגיות חמאה ועוגיות שוקולד לאכול, ושתי חברות שלה שהגיעו לביקור אמרו להנרי שהן קנו את התקליט שלו ושהוא נהדר לדעתן. בארוחת צהריים אכלו שוקיים של עוף ואחרי הצהריים הרכיבו סולם חבלים מחבלי כביסה ישנים ורגליים של כיסאות שמצאו בחניה, וקשרו אותו לעץ אשור שצמח, למזלו של הופר, בגינה שלו, אף על פי שהיא רק גינה עירונית. גברת הופר נתנה להם ארוחה קלה בשקית שהם העלו בסולם ואכלו על העץ, בחושך. הגורים רקדו בתחתית  הגזע ונבחו, אז זרקו השניים להם חתיכות ביסקוויט וקרום של לחם. כשגברת הופר אמרה שהגיע הזמן לקחת את הנרי הביתה, הוא קיווה שהופר יתחנן שתרשה לו להישאר ללון, כפי שעשה לעתים קרובות, אבל הפעם הופר  לא ביקש, והנרי הרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. הוא אמר תודה המון המון פעמים כדי לבדוק אם זה ידרבן את גברת הופר, שאמנם  הייתה נחמדה אליו, במשך כל היום, אבל נראה שלא הבינה את הרמז. בשולי התודעה שלו ארבה הידיעה המטרידה על כך שאביו יהיה בבית, ולכן די העדיף לדחות את הפגישה. לאנשים כמו הופר או צ'ילוורת, שאבא שלהם תמיד בבית, זה בסדר, הוא לעומתם היה במתח". 

גם בלי לקרוא על חייה של טרולופ, ברור לגמרי שיש לה ילדים, שהיא מכירה מקרוב את הלכי הרוח שלהם, ושהיא יודעת לצייר אותם באופן מלבב במיוחד. 

כאמור, גם חיות בית זוכות אצלה למקום של כבוד. מוצרט, החתול, שסאלי, אמו של הנרי, בוכה לידו, מתרחק ממנה שכן "אינו מסוגל לשאת רחמים עצמיים". הוא "קם בתנועות מדודות מתוך סלסילת הבגדים לגיהוץ, פסע לרוחב החדר, והוציא את עצמו דרך הדלת המיועדת לו, אל הגינה האחורית הקטנה". 

כשהנרי חוזר הביתה "היא הכינה לו ביצה מקושקשת, ומוצרט, שידע כי לא צפויים שוב מפגנים רגשיים לא נעימים בנוכחותו של הנרי, חזר הביתה ויילל כדי לקבל חלב." 

כך החתול. כלב הלברדור, השייך משפחה אחרת, לעומתו, "חיכה [לבעליו] באהדה מנומסת, במרחק של שתי מדרגות ממנו"…

כאמור, גם את נפש האדם טרולופ  מיטיבה להבין, ומתארת אותה בהומור ובאהבה. כך למשל כשסאלי מחכה לשיחת טלפון (ויש לזכור, מדובר בעידן הטלפונים הקוויים בלבד!) היא עולה אל חדרו של בנה "כדי להראות לטלפון שלא אכפת לה", כעבור כמה שעות היא הולכת להתרחץ "מתוך העיקרון שאם מחכים מאוד לשיחת טלפון, היא מגיעה רק כשלא נוח להשיב לה". 

כל מי שחיכה לשיחה מכיר היטב את ההרגשה… 

אבל החלק המעניין ביותר בספר מבחינתי הוא זה שעוסק בסוגייה של שימור המסורת. 

מתנגדי המקהלה טוענים כי "אסור לעודד עשרים וארבעה ילדים להאמין שהם נעלים מעל ילדים אחרים; מקהלות הן דבר אנכרוניסטי, ואת המורשת שלנו מיטיבה לייצג הקתדרלה עצמה; בכל מקרה – מוסיקה דתית אינה רלוונטית בעולם המדעי, ויש להתמודד עם המציאות." 

על כך משיב מי שנאבק למען המשך קיומה של המקהלה: 

"במשך חמש מאות שנה הלחינו מוזיקה שצלילה נעלה ביותר, ורק בקתדרלות היא נותרה, לא מקולקלת, עזת הבעה וחופשייה…." הוא טוען בלהט, ומסביר כי "אסור לנו לשלול מהעתיד דבר עתיק ורב ערך כל כך. הוא לא שייך לנו ואין לנו זכות להרוס אותו," הוא מוסיף ומזכיר כי מדובר ב"מסורת שלא הופרה, ואם נקטע את השרשרת שנשמרה עד כה, ייתכן שלא נוכל להשיב אותה עוד."  

לא מפתיע שאת הדברים הללו נושא איש דת, שהרי אלה הם נציגיהם האדוקים ביותר, תרתי משמע, של מנהגים עתיקים ומסורות נושנות. 

מעניין אם קהל הקוראים של המאה העשרים ואחת, שלושה עשורים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, יכול להתעניין במה שהרומן שלפנינו מציג ומייצג.

אותי הוא ריתק. נהניתי במיוחד מהאנגליות המובהקת כל כך של הכתיבה. מההומור, מהרמיזות שפונות אל מי שמבין אותן. למשל, ההתייחסות למשפט הבלתי נשכח שאמרה מנדי רייס דייויס מפרשת פרופיומו כשסיפרו לה שהלורד אסטור מכחיש שהיה לו קשר מיני אתה, והיא הגיבה בצחקוק ואמרה:

"?Well he would say that, wouldn't he"

טרולופ כותבת, מפי אחת הדמויות: 

“?To coin an immortal phrase, she wouldn’t, would she—” כלומר – "אם להשתמש במטבע הלשון…" וכן הלאה. את המשפט הנודע קשה מאוד לתרגם לעברית, ולשמר את קלילותו השובבית, את השנינות שבזכותה נותר בתודעה, ומהדהד בשמחה בזיכרונו של מי שקורא את הספר, ולא שכח אותם.


ככל הידוע לי, The Coir לא תורגם לעברית. את הציטוטים המובאים כאן תרגמתי בעצמי. אפשר כמובן לקנות אותו באמזון קינדל, ולקרוא אותו במכשיר ייעודי, בטלפון חכם או במחשב. הנה הקישור: 

את הספר עיבדו ב-1995 בבי-בי-סי כסדרת טלוויזיה

מרגרט אטווד, "המתנקש העיוור": האם חזתה את הנגיף?

כמה שהיא שנונה! איזו יכולת יש לה לסקור עידן, לגעת בו באצבעות זריזות, ולא בליטוף…

מרגרט אטווד נחשבה תמיד סופרת חשובה, אבל את תהילתה בקרב ההמונים קנתה כשהופיעה הסדרה המבוססת על ספרה מעשה בשפחה (כך תורגם שמו של הרומן לעברית. בנטפליקס בעברית הופיעה הסדרה בשם "סיפורה של שפחה"), והדמויות מהסדרה הפכו לחלק מתרבות ההמונים: אישה לבושה באדום ועל ראשה המצנפת הלבנה, כפי שנראו הנשים בסדרה, היו לסמל שמשתמשים בו בפרודיות ובאזכורים שונים.

את הספר The Blind Assassin (בעברית – המתנקש העיוור) הוציאה אטווד לאור ב-2000, כלומר – חמש עשרה שנה אחרי מעשה בשפחה המפורסם כל כך. 

הוא מתרחש בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואטווד מקרבת אותנו בעלילתו ובדמויות שחיות ברומן אל הלכי הרוח ששררו בקנדה באותה תקופה, בעיקר בקרב אנשי "החברה הגבוהה". אחת הדמויות הראשיות היא זאת של גבר שאמנם נעדר ממרבית הספר, אבל נוכחותו קיימת ומשפיעה השפעה גורלית על חייהן של הדמויות האחרות. בין היתר, הוא נוסע לספרד כדי להילחם במלחמת האזרחים, וזמן קצר אחרי כן מתגייס ויוצא לאירופה, כשמלחמת העולם השנייה פורצת. 

הארכיטקטורה של הספר עב הכרס (634 עמודים באנגלית) מדהימה. היא בנויה בשלושה מישורים: באחד, כותבת אייריס, אישה כבת שמונים, מעין מכתב פרידה לנכדתה ולמיירה, אישה שעוזרת לה בחיי היומיום. בשני, מתועדים אירועים שונים בחייה של אייריס באמצעות קטעי עיתונות. בשלישי, מובא הסיפור "המתנקש העיוור" המסופר בגוף שלישי. בסיפור מנהלת מישהי קשר אהבים אסור עם גבר שמספר לה אגדה על ארץ בדויה שבה נהוג להקריב קורבנות אדם, ליתר דיוק – בתולות שאת לשונן קוטעים, כדי שלא יוכלו לדבר, לזעוק, לספר מה מעוללים להן. הרוצחים המבצעים את מעשה ההקרבה הם גברים שבילדותם עיוורו אותם, והם פיתחו חוש שמיעה משוכלל ביותר, שמאפשר להם להתנהל בסביבה. אותו סיפור ראה אור שנים רבות לפני ההווה של הרומן שלפנינו. כבר עשרות שנים שהוא מצליח מאוד, עד כדי כך שמי שחתומה עליו, לורה צ'ייס, אחותה של אייריס, הפכה למושא להערצה, ואנשים עולים עד היום לרגל לקברה. מה עלה בגורלה של לורה ידוע לנו כבר מהפסקה הראשונה של הספר, שם מתואר סופה: הרומן מתחיל כך:[1] "עשרה ימים אחרי שהמלחמה הסתיימה, נהגה אחותי לורה במכונית שנפלה מגשר. הגשר שופץ באותה עת. היא חלפה על פני השלט 'סכנה'. המכונית נפלה מגובה של 30 מטר לתוך הנקיק, התנפצה על צמרות שזה עתה הנצו בהם עלים נוצתיים, ואז עלתה בלהבות והתגלגלה לתוך נחל רדוד, בתחתית הנקיק."

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה מורכבת, רבת תהפוכות וטומנת סודות שמתפענחים רק לקראת הסוף. ההפתעות רבות, ומפעים להיווכח עד כמה הסיפור הפנימי משקף את סיפור המסגרת ונוגע בו בתחכום.

אייריס, שמספרת על חייה, שנונה וחדת לשון. חריפותה, אפילו אפשר להודות – רשעותה המשעשעת, היא זאת שמושכת מלכתחילה להמשיך ולקרוא את הרומן שכתוב ברובו מפיה, בגוף ראשון. הנה כמה דוגמאות קטנות: היא מביטה במיירה ואומרת לעצמה "אסור לנשים עם תחת כל כך רחב ללבוש הדפסי פרחים גדולים כל כך"… אבל לפחות אפשר לומר עליה שגם על עצמה היא מלגלגלת: "השיער שלי מזדקר כלפי מעלה ונראה כאילו חשמלו אותי"… 

על הדרשה של הכומר שהיא נאלצת לשמוע היא מגיבה כך: "ואז הכומר החל להתפלל, והטיף לאלוהים על כל האתגרים החדשים שצעירים נאלצים כיום להתמודד אתם. אלוהים ודאי שמע כבר דברים דומים, סביר להניח שהוא משתעמם מהם, כמו כולנו." 

אייריס נהנית מאוד לשבת בתא השירותים הציבוריים בבית הקפה החביב עליה, ולקרוא את מה שאנשים כותבים שם על הקירות. על אחת הכתובות הללו, שכולה ניבולי פה, היא מעירה ביובש עוקצני שזאת "נגיעה מקומית אותנטית"…

התובנות שלה אינן נוגעות רק לזוטות. כך למשל כל מה שהיא כותבת על ההיסטוריה, על המלחמה, למשל, על סופה של מלחמת העולם השנייה היא כותבת (כדי להסביר שאף מלחמה אינה מסתיימת באמת כאשר חותמים על הסכמים): "מלחמה היא אש ענקית. האפר שהיא מותירה ממשיך להיסחף למרחקים, ויורד לאטו".

על הסלחנות ששררה כלפי גברים ומעשיהם הנלוזים, אפילו הפליליים, היא כותבת: "לגברים היו באותם ימים דחפים; הם היו רבים, הדחפים הללו; הם שכנו מתחת לפני השטח, בתוך סדקים ובקיעים שיש בהווייתו של גבר, ומדי פעם הם אספו כוח ותקפו, כמו מגיפה של עכברושים. הם היו ערמומיים ועזים, איך אפשר לצפות מגבר אמיתי לגבור עליהם?" 

והנה הדברים המרתקים שכתבה על מה שהיא רואה בעתיד, במאה ה-21 (יש לזכור: הספר נכתב ממש בשלהי המאה ה-20): "הנה מגיעה המאה ה-21, נעה מעלינו כמו חללית מלאה בחייזרים עם עיני לטאה או בפטרודקטילים[2]. במוקדם או במאוחר היא תרחרח ותעיף אותנו, תקרע בציפורני הברזל שלה את הגגות מעל החפירות העלובות שלנו, ואז נהיה ערומים ומורעבים וחולים ומיואשים בדיוק כמו כולם." 

כאילו ידעה כבר אז על מה שמתרחש כיום בעולם: לא חייזרים עם עיני לטאה וציפורני ברזל, אלא נגיף לא נראה שמערער את סדרי העולם.

"את אומרת לעצמך – 'אני שמחה שלא אהיה ולא אראה את כל זה' – כשבעצם אין דבר שאת רוצה יותר, אם רק תוכלי להביט במתרחש מתוך חלון קטן וסודי, כל עוד לא תהיי מעורבת בעצמך".

אכן…  

[1] (מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים).
[2] סוג של זוחל מעופף 

(הספר זכה בפרס פרס מאן בּוּקר בשנת 2000)

איך רואים אותנו הכוכבים?

ואז עלתה בדעתי השערה מעניינת – אולי הכוכבים רואים אותנו כמו שאנחנו רואים את הכלבים שלנו, למשל – זה שיש לנו מודעות רבה יותר, שאנחנו יודעים יותר מה טוב בשבילם; אנחנו מטיילים אתם עם רצועה, כדי שלא יאבדו, אנחנו מעקרים אותם, כדי שלא יתרבו בצורה לא הגיונית, אנחנו לוקחים אותם לווטרינר כדי שיטפל בהם. הם לא מבינים מאיפה כל זה מגיע, למה זה קורה, לצורך מה. אבל הם נכנעים לנו. אז אולי גם אנחנו אמורים להיכנע להשפעת הכוכבים, אבל בהמשך עלינו לחזק את הרגישות האנושית שלנו.

על כך הרהרתי כשישבתי על המדרגות בחושך.

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט משם, ולא מהמקור בפולנית

אולגה טוקרצ'וק,"לחרוש את עצמות המתים": חלום בלהות?

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk 

הסופרת הפולנייה אולגה טורקצ'וק זכתה בפרס נובל לספרות ב-2018. רק אחד מספריה, ספרי יעקב תורגם לעברית, וייתכן שעוד אקרא אותו. בינתיים ניסיתי לגשת אליה דווקא באמצעות תרגום לאנגלית של רומן שפרסמה ב-2009.

עלילתו מתרחשת בכפר קטן בפולין, סמוך לגבול עם צ'כוסלובקיה. מעניין לציין שטורקצ'וק עצמה גרה בכפר קטן ממש באותו אזור, וממנו היא מנהלת גם את בית ההוצאה לאור שבבעלותה. 

אכן, ברור לגמרי שהיא מכירה היטב את הנופים והאווירה של הכפר המתואר בספרה, זה שבו "האוויר נישא מפראג, שם נשמו אותו עד לפני זמן מה". עונות השנה החולפות ברומן מתוארות בחיוניות: השלג והקור של החורף "כשהבקרים עשויים מפלדה", והעולם "לא נראה כמה שנברא למען בני אדם, ודאי שלא לנוחותם"; ימי הקיץ הלוהטים, הפרחים הצצים באביב, ונראים כאילו הם מציצים כדי לבחון את הסביבה. הדוברת המספרת הכול בגוף ראשון היא זקנה שהייתה בעברה מהנדסת גשרים, וכיום היא מורה לאנגלית. היא אוהבת ילדים קטנים, עד גיל עשר, לפני שהם מאבדים את תמימותם. והיא מסורה בעיקר לעולם החי.

למעשה, הרומן כולו אינו אלא דרשה נוקבת שמולבשת על עלילת מתח: סדרה של מעשי רצח שמתרחשים בכפר.

ה"דרשה" היא רצונה של הדוברת (שמה ינינה, אבל היא מתעבת אותו ואוסרת על אנשים להזכיר אותו) להוכיח את בני האדם על רצחנותם. היא לא מצליחה להבין איך אפשר להרוג חיות, להפוך "את הגוף של מישהו לנעליים, לקציצות, לנקניקיות, לשטיח שמונח לצד המיטה," לא מבינה איך "מבשלים את העצמות של מישהו והופכים אותן למרק… איך הופכים מישהו לנעליים, לספות, לתיק צד שעשוי מהבטן של מישהו, לפרווה מחממת של מישהו, אוכלים את הגוף של מישהו, חותכים אותו לחתיכות ומטגנים אותן בשמן… זה בכלל אפשרי? הסיוטים האלה באמת קורים? הרצח ההמוני הזה, האכזרי, האדיש, בלי שום מוסר כליות? בלי לעצור להרף עין ולחשוב רגע, אם כי מקדישים  מחשבה רבה לפילוסופיה ולתיאולוגיה היצירתית העומדת מאחורי כל זה. באיזה מין עולם אנחנו חיים? עולם שבו הרג וכאב הם הנורמה?" 

ועוד היא שואלת: "כשאתה חולף על פני חלון ראווה שתלויים בו נתחי בשר אדומים גדולים, גופות שחוטות שמוצגות לעיני כול, אתה נעצר לרגע כדי לתהות מה באמת אתה רואה?" היא ממשיכה: "אתה בכלל חושב על זה פעמיים? כשאתה מזמין קבב, או צלע – מה בעצם אתה מקבל? שום דבר לא מזעזע אף אחד. הפשע נחשב נורמלי, מעשה של יומיום. כולם מבצעים אותו. כך העולם היה נראה אילו מחנות ריכוז היו נהפכים לנורמה", אומרת ינינה, ובעצם – אולגה טורקצ'וק הפולנייה, שמכירה את מחנות הריכוז שהוקמו על אדמת מולדתה, "אף אחד לא היה סבור שיש בהם פסול."

עלילת המתח מתפתחת. עוד ועוד גופות מופיעות בכפר. השוטרים חוקרים, מנסים לפענח את הרצח, והדוברת מנסה לסייע להם: היא בטוחה שמדובר בנקמתן של החיות, שכן תושבי הכפר מרבים לצוד אותן, הם אפילו הקימו דוכנים, כמו אלה שמשמשים כמרים בכנסייה, כדי להתייצב עליהם ולירות מהם בצבאים שאותם מבשלים, בשועלים שאת פרוותם נהוג לפשוט ולמכור, בחזירי בר, ואפילו, כך קורה לפעמים, בחיות בית: בכלבים. בעיני הדוברת אין שום הבדל בין חיה לחיה. היא רואה בכל ההרג הזה פשע חמור. ואפילו מתנפלת בכנסייה על הכומר באמצע הדרשה שלו, כי הוא מצדד בציד, נוזפת בו, מנסה לגרש אותו מהמקום, כי הוא בעיניה פושע. (כמובן שמסלקים אותה, לא אותו!)

עלי להודות שכל השאלות הללו נופלות, מבחינתי כצמחונית, על אוזניים קשובות ומזדהות. אכן, גם לי נראה מעוות ומגעיל לאכול משהו שהיה פעם מישהו. ולכן חשתי הזדהות עם האג'נדה המבוטאת ברומן. למעשה, כל מי שקורא את הדברים הללו אמור להזדהות אתם, במיוחד בימים אלה, כשהאנושות נאנקת תחת המגיפה שנגרמה, ככל הנראה, מהמגע הרצחני של האדם עם ייצור חי כלשהו (עטלף?), ולאור התחלואה המתחדשת בדנמרק, שם ההתעללות בחורפנים הביאה ליצירה של מוטציה מפחידה ומאיימת בנגיף הקורונה.

עם זאת, קשה לומר שהכתיבה עצמה, למעט אותן דרשות שנכתבו באומץ ובעוצמה, סחפה אותי. האם אני מרגישה שרצח של חיות יכול להצדיק רצח של בני אדם? לא ממש. ויש, כידוע, אסכולה טבעונית קיצונית ומסוכנת כזאת. זכורים מקרים שבהם טבעונים נהגו באלימות, נקטו "איומים מילוליים ואף תקיפות". הספר שלפנינו לא רחוק מכך. 

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה שחשתי במהלך הקריאה. לדוגמה: האם, אני מסכימה ש"מטרת האבולוציה היא אסתטית גרידא – שהיא בכלל לא נועדה להסתגלות?" או "שעניינה היחיד הוא יופי, הגשה של תבנית מושלמת לכול צורה?" לא בטוח.

מעבר לכך, הפריע לי משהו באווירה האופפת את הרומן כולו. אחת הדמוית, אישה שהדוברת מתיידדת אתה לרגע, אומרת לה: "הסיפור מוזר, נכון? הוא קצת דומה לחלום רע, נכון?" כך, פחות או יותר, הרגשתי כשקראתי את הספר: מין חלום בלהות מתמשך ולא נעים. כזה שרוצים רק שייגמר כבר.

מדוע כולם מתפעלים מכריסטינה?

כל שיחה ניצתת בלהבה עליזה ומתמלאת אור ורננה כשהיא מצטרפת אליה, תמיד קורנת מאושר, תמיד מתלוצצת, ולא רק הדודה  והדוד, אלא גם אורחים זרים לחלוטין רואים בעין יפה את התלהבותה הלא מרוסנת. אל מבואת המלון היא פורצת בשאון כמו אבן מבעד לחלון, מאחוריה מסתחררת הדלת המסתובבת מכוח תנופתה הרבה, בכסייתה היא טופחת בעליזות על כתפו של נער השליחויות הקטן שמנסה לעוצרה, תנועה אחת תולשת את הכובע משערה, תנועה נוספת פושטת את הסוודר מגופה, הכול צר ולוחץ, הכול מגביל את שצף תנועתה. ואז היא נעמדת בשאננות מול הראי להתקין את מראיה, מיישרת בכמה תנועות את שמלתה, מנערת לאחור את רעמת שערה הסתורה, וזהו, זה הכול, ובסערת רגשות שטרם שככה, לחייה סמוקות מן הרוח, היא פונה היישר אל שולחן כלשהו – היא כבר מכירה את כל האנשים – כדי לספר. תמיד יש לה מה לספר, תמיד קרה לה זה עתה משהו נפלא, נהדר, עוצר נשימה, היא ממלאת את כולם בהתלהבותה המבעבעת, ואפילו זר מוחלט חש שעומד לפניו אדם המתפקע מהכרת טובה ואינו יכול שלא לחלוק אותה עם אחרים. היא אינה יכולה לראות כלב מבלי ללטפו, כל ילד היא מרימה אל חיקה כדי לנשק את לחייו, לכל חדרנית, לכל מלצר היא מוצאת מייד מילה טובה. אם יושב אדם כלשהו ממורמר או אדיש היא מנערת אותו מייד בבדיחות דעת, מכל שמלה, מכל טבעת, מכל מצלמה, מכל נרתיק סיגריות היא מתפעלת, כל עצם היא לוקחת בידה ומאירה בהתלהבותה. מכל בדיחה היא צוחקת, כל מאכל ערב לחיכה, כל אדם הוא אדם טוב, כל שיחה משעשעת: הכול, הכול נהדר בעולם העליון הזה, היחיד והמיוחד הזה. איש אינו יכול לעמוד בפני זיו פניה הסוחף, כל מי ששוהה במחיצתה נדבק בעל כורחו בעליצותה, אפילו אלמנתו הזעופה של חבר המועצה מביטה בה בהנאה מכורסתה מבעד למשקף שלה, השוער מברך אותה בחביבות מופלגת, המלצרים המעומלנים מקרבים עבורה את הכיסא בשקידה, ודווקא הקשישים חמורי הסבר שמחים למראה עליזותה ונועם הליכותיה. אף על פי שפה ושם יש הנדים בראשם על תמימותה ועל רגשנותה היתרה, מתקבלת כריסטינה בכל מקום בסבר פנים יפות ובלבביות, ואחרי שלושה או ארבעה ימים מסכימים כולם פה אחד, מלורד אלקינס ועד אחרוני השליחים ונערי המעליות, שהעלמה פון בולן היא ברייה נלבבת, "a charming girl", והיא מרגישה במבטים האוהדים האלה, היא נהנית מהם, הם מאשרים לה את קיומה ואת זכותה להיות שם, ובזכות ההסכמה הכללית הזאת אושרה כפול ומכופל.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

שטפן צוויג, "הנערה מהדואר": מדוע אבדה התקווה?

כשקוראים את הרומן המופלא הזה, הנערה מהדואר, אי אפשר כמובן להימנע מהמחשבות על ייאושו של  שטפן צוויג, וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, בפברואר של שנת 1942.

כפי שאפשר ללמוד מהספר סדר היום של אריק ויאר, כבר כמה שנים לפני כן, "ממש לפני האנשלוס", החלו אוסטרים רבים להתאבד, "מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד" כתב אריק ויאר בספרו. עוד לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה נהפכה ההתאבדות לאקט של מרי ושל התנגדות.

עלילתו של הרומן הנערה מהדואר מתרחשת בכפר קטן באוסטריה, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרומן עוסק בחייהם של אוסטרים שנפגעו אנושות, שחייהם נהרסו למעשה, בשל אותה מלחמה ובעקבותיה. ולא מדובר רק על החיילים שנהרגו, או שהיו פוסט טראומטיים, לא רק באלה שידעו את מוראות הקרב ואת זוועות המלחמה. "בזמנים רצחניים כאלה, שבהם יורים רק בבני אדם", נהרסו גם חייהם של אזרחים שלא השתתפו ישירות במלחמה. 

גם אחרי שהיא הסתיימה, מצבם לא השתפר. "בזמן שאדם ישן הכסף נמס", מתאר צוויג את האינפלציה הרצחנית ששררה (גם) באוסטריה, "כל מה שנזרק לתוך החור השחור השטני אין בו כדי לסתום אותו, לשווא סריגת הסוודרים עד אמצע הלילה, לשווא השכרת החדרים בבית, לשווא השינה בצוותא במטבח."

כריסטינה, אישה צעירה שעובדת כפקידה בדואר, היא הדמות הראשית ברומן. היא זוכרת היטב את היום שבו חייה התהפכו: המלחמה פרצה, אחיה וגיסה גויסו לצבא, הוריה שקעו בדיכאון ומעולם לא חזרו לעצמם, במיוחד אחרי ששכלו את בנם, והמשפחה כולה שקעה לתוך עוני מחפיר, חסר תקנה. הכול "יקר מדי" – צמד מילים שחוזר על עצמו בחייהם בתדירות של שעון מתקתק. חייהם בהווה קשים מנשוא ואין להם תקוות לעתיד שונה. "זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך." 

הצעירים רוצים להרגיש שהם חוגגים את החיים, מבקשים למצוא פיצוי לא רק לעצמם על הסבל שחוו, אלא משתוקקים לפצות גם על "נעוריהם של מאה אלף המתים והקבורים", אבל חיים נטולי דאגה אינם יכולים להיות מנת חלקם של העניים. בהיעדר אמצעים אין להם שום יכולת ליהנות, להקדיש זמן לבילויים. אפילו כשזוג מאוהב, אין להם אפשרות לקרבה אינטימית, לא בחדר הדל שהוא שוכר אצל אישה זקנה, לא בחדר בית מלון שהתכליתיות המגמתית והוולגרית ששוררת בו מעקרת את התשוקה ואת הרצון בקרבה גופנית. 

כריסטינה זוכה בימים אחדים של חסד שבהם נודע לה כיצד חיים האחרים, העשירים נטולי הדאגות. היא מגלה עולם שבו נחשפת גם האישיות החלופית הכבושה בתוכה, זאת שהעוני העלים מידיעתה. זאת שבה "הגוף היה טעון בצחוק כל כך, עד שכל ניצוץ הביא אותו להתפוצצות". 

תפיסת העולם הסוציאליסטית שמבטא צוויג בולטת מאוד ברומן. הסופר מעניק פתחון פה לעובדים המשועבדים, המדוכאים והמיואשים, אלה שמרגישים שאינם אלא כלי לשימושם של כוחות חזקים מהם: "ראשית העבודה ואחר כך האדם".

נראה שהוא מבטא את תחושותיו גם באמצעות אחת הדמויות בסיפור, "איש זקן" שמחזר אחרי כריסטינה, ומתפעל מתמימותה ומנעוריה: "מאז המלחמה הוא אינו חושב טובות על האנשים ולא על האומות, מפני שהכיר באנוכיותם ובאטימות נפשם לעוול שעשו לאחרים." אותו מחזר זקן מרגיש שאין עוד ערך באמונה "בשליחות המוסרית של האנושות וביתרונו הרוחני של הגזע הלבן", שכן היא נקברה בשדות הקרב של המלחמה. הוא מתעב את "ההתעלמות העיקשת מן האמת, חוסר היכולת להפיק לקחים מן המלחמה הקודמת וליישמם בעידן החדש". במיוחד חורה לו "היהירות קלת הדעת והחצופה" שהוא רואה אצל הצעירים ומבין כי "התפכחותם המרירה של בני דור אחד, שנרכשה בכאב, אינה מובנת ואינה תקפה אצל בני הדור הבא, והיא שבה ומתחילה עם כל נעורים חדשים". 

הנה שוב עולה בתודעה התמונה העצובה ההיא – שטפן צוויג ואשתו חבוקים במיטתם, מתים. ודברי הפרידה הכתובים שלו: "אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם." 

הנערה מהדואר משאיר אותנו עם סימני שאלה ועם, למרות הכול, רמז אפשרי לתקווה. אבל הרי הרומן נכתב לפני שפרצה המלחמה השנייה. לפני שצוויג הבין שתקוותו אבדה, כשהיה רק בן 61. 

לנו הוא השאיר אוצרות. ביניהם את מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

ניווט ברשומות

גבריאל גרסיה מארקס, "סיפורו של ניצול": מה מחיר הרשלנות

הוא פורסם לראשונה ב-1955 כסדרה של מאמרים בעיתון. רק כעבור 15 שנה קיבצו אותם בספר שתורגם לאנגלית ב-1986, ולאחרונה – גם לעברית.

זהו סיפורו, המסופר מגוף ראשון, של לואי אלחנדרו ולסקו, מי שהיה מלח קולומביאני בן 20, שנפל מספינה, לכאורה "במהלך סערה" שהתחוללה בים הקריבי. שבעה אנשי צוות נוספים נפלו כמוהו למים. כל השבעה טבעו ומתו, רק הוא שרד.

במשך ארבעה ימים חיפשו אותם הרשויות הקולומביאניות, ואז הכריזו שכל השמונה אינם עוד, אבל, כאמור, לואי אלחנדרו ולסקו לא ויתר. במשך עשרה ימים הוא נאבק על חייו. למזלו זמן קצר אחרי שנפל מהאונייה הצליח להגיע אל רפסודה שגם היא צנחה למים. אחד מחבריו לא הצליח לשחות ולהדביק את שני המטרים שהפרידו בינו לבין הרפסודה, על אף מאמציו של ולסקו לחתור לעברו, ובתוך כמה שניות נעלם במעמקים.

על הרפסודה, שלא היה בה שום ציוד שיוכל להיעזר בו כדי לשרוד, לא אוכל, לא שתייה, מאומה, למעט שלושה משוטים, הוא לא ויתר ונאבק בחירוף נפש על חייו. לדבריו, מאחר שניצל, רואים בו הכול גיבור, אבל "הגבורה שלי הסתכמה בזה שלא הרשיתי לעצמי למות", והוא מוסיף: "אם הרפסודה הייתה מצוידת במים, בקרקרים באריזת ואקום, במצפן ובכלי דיג, ודאי הייתי שורד באותה המידה, בהבדל אחד: לא היו מתייחסים אלי כאילו אני גיבור. אז הגבורה שלי מסתכמת אך ורק בזה שלא הרשיתי לעצמי למות ברעב ובצמא במשך עשרה ימים".

סיפורו מרתק, ומעניין מאוד (אך נראה שלעולם לא נדע!) מה היה חלקו של גבריאל גארסיה מארקס בניסוח זיכרונותיו ובעיצובם הספרותי. מארקס שימש עדיין כעיתונאי כשהניצול פנה אליו והציע לו לספר לו את סיפורו, והוא מעיד בהקדמה שכתב כי "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחודש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו".

הסיפור נקרא בנשימה עצורה. מאלף לקרוא על הרפתקאותיו בעשרת הימים שבהם שט חצי מעולף על הרפסודה, נאבק בשמש הקופחת, בכרישים שהופיעו כל יום בדייקנות בחמש אחרי הצהריים, ברעב, בצמא, בפציעות, בייאוש. כמעט לא יאומן, אבל – עובדה. כפי שהוא עצמו השיב למי שפקפק באותנטיות של תיאוריו: "אם ככה, מה עשיתי בעשרת הימים שלי בים?" שאלה שהיא בעצם תשובה ניצחת.

סיפורו של לואי אלחנדרו ולסקו מעורר סימני שאלה בעניין ה"סערה" כביכול, שבעטיה הוטלו המלחים לים. ולסקו טען שלמעשה הים בכלל לא סער באותו יום, ומארקס מאשר את אמיתות טענתו, שנבדקה.

מדוע אם כן הושלכו המלחים לים? הסיבה האמיתית, הייתה, כנראה, רשלנות. מישהו לא קשר כיאות את המטען העודף שנשאה עליה האונייה, חלקו ממש על הסיפון. בשל טלטלות הגלים נע המטען לצדה הימני של האונייה, והטה אותה. שוב – "הגורם האנושי". מה שהזכיר לי סיפור אחר, קרוב ללבי, גם אם הוא שונה לגמרי, כי יש בו מרכיב אחד דומה, הנוגע לעניין הרשלנות: מה שמכונה "אסון משאית התחמושת" שהתרחש ב-1970 בנמל אילת. באותו יום שבת, 24 בינואר 1970, פרקה הנחתת אח"י בת שבע משאיות, אחרי פעולה צבאית באי שדואן. אחת המשאיות, שהיו עליה מוקשים, התפוצצה במהלך הירידה מהנחתת. הפיצוץ גרם למותם של 24 איש, ולפציעתם של רבים, חלקם – פציעות אנושות או קשות מאוד. אז מה בעצם קרה? מדוע התפוצצו המוקשים? קשה לשאת את התשובה: גם שם הייתה התרשלות פושעת. מישהו לא קשר או מישהו לא פירק כיאות את המוקשים שהיו על המשאיות, רשלנות שהביאה לאסון כבד ופגעה לצמיתות בחייהם של עשרות אנשים, ההרוגים והפצועים, וכמובן גם באלה של בני המשפחות שלהם.

מרגניטה לסקי, "השזלונג הוויקטוריאני": שגרה או מסתורין?

"אני מת את מיתתי שלי ואת מיתות הבאים אחרי" – זה המוטו מתוך שיר של ט"ס אליוט הפותח את הנובלה השזלונג הוויקטוריאני פרי עטה של סופרת אנגליה שזוהי יצירתה הראשונה המתורגמת לעברית.

חלקה הראשון של הנובלה נראה שגרתי למדי: אנחנו פוגשים בה אישה צעירה, מלאני, אם לתינוק בן כמה חודשים שטרם זכתה לחבק, שכן היא מחלימה ממש בימים אלה ממחלת השחפת, והרופא שלה מצווה עליה לנוח ורק לנוח. השנה היא 1950, ומלאני חיה באנגליה, מוקפת בעובדות מסורות – אחות רחמנייה ואומנת המטפלת בבנה התינוק. הרופא שפוקד אותה כל יום אוהב אותה, ודואג לשלומה. ויש לה גם בעל מעריץ שמסור לה בכל מאודו. הכול כל כך טוב ויפה והרמוני! אפילו המחלה הקשה שלקתה בה כבר בשלבי נסיגה סופיים, והנה, היא כבר רשאית לרדת, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, אל הטרקלין ולהמשיך לנוח שם, אחרי שזמן רב כל כך נאלצה לשהות רק במיטתה שבקומה השנייה.

החלק הראשון של הספר מסתיים בתיאור תחושת האושר והרווחה שמלאני חשה, ציפייתה לימים הבאים, לשמחות המובטחות לה: סוף סוף תוכל לטפל בבנה, לחזור אל חיי הנועם וההנאות של חייה.

כשמורידים אותה לטרקלין, היא מתעתדת לשכב על רהיט שקנתה בגחמה של רגע, ביום שבו אבחנו את מחלתה: שזלונג ויקטוריאני מכוער ומסורבל. תיאור תהליך הקנייה של אותו שזלונג משעשע: המוכר מנסה לשכנע אותה שלא כדאי לה לקנות אותו, והיא, בהיפוך תפקידים, דווקא מתעקשת: "'יש לך מקום בשבילו?' שאל הבחור, שהשלים עם היפוך התפקידים. הוא השיל מעליו את החובה לגרות ולהלהיב והחליף אותה בזהירות מהוססת של לקוח. 'אני אמצא לו מקום', אמרה מלאני, 'אני אשכב עליו אחרי שהתינוק ייוולד לי'."

למעשה, היא נכנסה לחנות כדי לחפש עריסה לתינוק, אף על פי שהריונה אפילו לא ניכר עדיין, וכשהמוכר מראה לה עריסה מכוערת, ומספר לה ש"היא כנראה תישלח לאמריקה" ומוסיף: "'שתדעי שיש שם ביקוש די גדול לכאלה, בשביל לשים בהם בולי עץ'" ,מלאני משיבה לו בגאווה שהעריסה שהיא מחפשת נועדה לתינוק שיהיה לה, "והם חלקו יחדיו רגע של עליונות, האנגלים העניים אך השפויים שלא שכחו את תכליתם האמיתית של דברים."

כאמור – הכול מציאותי, יומיומי, עם תבלין אירוני מעודן, אבל די שגרתי.

ואז מגיע חלקה השני של הנובלה, שנפתח בכך שמלאני "פקחה את עיניה וראתה חושך".

ומכאן ואילך מתברר תפקידו של המוטו שהוצג בתחילתה של הנובלה. אותו עניין לא ממש מובן של המוות האחד, או המיתות הבאות – האומנם יש כאלה? האם המוות אינו חד פעמי וסופי?

חלקה השני של הנובלה מסויט, מוזר, מפחיד ומסקרן מאוד. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתקווה לפענוח, להסבר, להיגיון. בתקווה שאמצא שוב את עצמי על קרקע בטוחה, שבה המציאות פועלת בהתאם לחוקים המוכרים לכל אדם חי, אבל לא, היא לא מצייתת להם. היא הזויה, מפתיעה, צופנת סודות ומפחידה. מלאני פוגשת בה בני אדם שהיא מנסה לעמוד על טיבם. כך למשל היא מנסה להסביר לעצמה מה טיבה של אישה שהיא פוגשת, ומסבירה לעצמה: "היא הייתה אדם, ולבני אדם יש פנים שמגדירות אותם ומעניקות להם ממשות." אכן. אבל פניה של אותה אישה אינם יכולים, משום מה, לתת לה ממשות. אנשים צצים ונעלמים. היא מכירה אותם? היא מכירה את עצמה? היכן היא? מתי היא? מה קורה לה? מה יקרה לה? האם נדע בסוף מה קורה? האם מלאני מסתכנת אם היא נכנעת לצרכים גופניים – למשל להתרוקן או לשתות?

בדרך כלל אני מעדיפה כתיבה ריאליסטית, אבל הנובלה שלפנינו לפתה אותי. לא אחשוף כאן את סודותיה…

Marghanita Laski THE VICTORIAN CHAISE-LONGUE

תרגם מאנגלית: תומר בן-אהרון


כמה הערות תרגום קטנטנות:

  • את המילה Marylebone: (עמ' 22 ועמ' 26), שמו של רחוב בלונדון, מבטאים מרליבון ולא מרילבון. 
  • כשמגיעים הביתה באנגליה ל "tea", (עמ' 32) זה לא רק כדי לשתות תה, אלא כדי לאכול ארוחה קלה (וגם לשתות תה). 
  • בניין פֻּעַל "…או שבוקשה בקשה" (עמ' 54) מוזר כאן. 
  • "אילו רק אצליח" צריך להיות "אם רק אצליח", (עמ' 57) שכן המילה "אילו" מצטרפת לתנאי בטל ואינה יכולה להגיע בזמן עתיד. 

אמיר זיו, "חמצן": מה לא יכול כסף לקנות?

הרומן הראשון שכתב אמיר זיו, ארבעה אבות, הפתיע בבשלותו ובמיומנות הכתיבה המדויקת והמשוכללת של כותבו. הכישרון שבו נכתב ספרו השני, חמצן, שראה אור לאחרונה, כבר אינו מפתיע. גם חמצן כתוב היטב.

ההפתעה הטמונה בו היא התעלול הספרותי המרתק שנקט זיו: הרומן נפתח בפרק האחרון, פרק 10, ולאט לאט נעים לאחור, בתוך פרק זמן של כמה ימים, עם הבלחות אל העבר הרחוק יותר. התוצאה שמתקבלת היא שבעצם אנחנו יודעים את הסוף, יודעים למה כבר אי אפשר לצפות או לקוות, מכירים כמה מפרטי העלילה, אבל עדיין לומדים לא מעט, שכן כל פרק ממלא חללים שהיו רק קווי מתאר וכל פרק מעמיק אותם בפרטים ובנפח. הציור השלם הולך ונוצר לעינינו: הדמויות שאת כל אחת מהן נפגוש בפרק המיועד לה, צרכיהן, רצונותיהן הסותרים, האכזבות והכישלונות שכולם נוגעים אלה באלה.

העלילה קאמרית. היא מתרחשת בין בני משפחה קרובים: הורים ובנם, סבא וסבתא, צעירה שהנכד מאוהב בה, ושותפו לעסק של הסבא.

כמו ברומן הקודם, גם בחמצן מפליא אמיר זיו לתאר אהבה גופנית: זאת של נער צעיר שחש בה לראשונה ומיטיב לפרט בעדינות שובת לב את דקויותיה האינטימיות. הנה דוגמה: רן והצעירה שהוא מתנדב אתה במד"א יושבים על אלונקה באמבולנס, שניהם עטויים במסכת הגנה, ומתנשקים בפעם הראשונה, בלי להוריד אותה: "מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו, כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שמו להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וזלגה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון". כל כך יפה ומעודן! כשקראתי את הדברים הללו לא יכולתי שלא לחשוב על הנזק הנורא שגורמים הסרטים הפורנוגרפיים שבני נוער רבים מדי מכורים להם; אלה שגוזלים מהם את היכולת להרגיש דקויות בעוצמה, שהרי הצורך בריגוש גובר, ואין מקום למעט המכיל את המרובה. (כשהנער המאוהב בספר שלפנינו חוצה גבול אסור, זה לא קורה מתוך כך שהגיע אל הסיטואציה עם תפיסות מוטעות מראש, אלא מתוך היסחפות שהסיטואציה גרמה לה). 

חמצן מבקש לבחון מה משמעותו של כסף, לא סתם כסף, אלא עושר מופלג. האם הוא יכול להבטיח אושר? האם היכולת לקנות הכול, אפילו רפואה משובחת, אפילו הצלחה אמנותית (אמיתית או לכאורה), מבטיחים לאדם העשיר שיהנה באמת ממה שיש לו? שיחוש שמחת חיים? אלה כמה מהשאלות שהרומן מנסה להשיב עליהן.

אחד הפרקים המרתקים עוסק בחקירה משטרתית שהזכירה לי – איך לא? – מה שידוע לנו על החקירות של בכירים בצמרת הישראלית. בכלל, הספר קריא מאוד, וזאת אחת ממעלותיו.

הוא נפתח בתהייה: מה יהיה על הבטחתו של הרופא שמגיע ממש בשורה הראשונה לעשות "כל מה שאנחנו יכולים"? לעולם לא נדע אם הצליח, שכן מכאן ואילך נפליג בלי הרף, בכרונולוגיה הפוכה, אל העבר: מפרק 10 אל פרק 1. עם זאת, נלמד הרבה מאוד על מי שאושפז, ועל מה שעבר בשבוע האחרון (ובעצם, במשך שנים רבות) עליו ועל הקרובים לו. נלמד על תככים, אהבות ושנאות, על מפחי נפש ובגידות מסוגים שונים, ועל ההשפעה הרבה שיש לבני אדם על זולתם.

שטפן צוויג, "מכתב של אלמונית": האם העוצמה הרגשית תגבר על האדישות

"מכתב של אלמונית" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו "מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים". הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום "שהיום חל יום הולדתו". האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. "הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו." אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם "ידיו רועדות", אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, "הוא לא הצליח להיזכר", ו"נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה", כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. "אני מברך את כל ידידי" כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, "הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה "מכתב של אלמונית", שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

מה צריך מורה מנוסה לעשות?

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים": מדוע לא בכו על ברז'נייב

כפי ששמה מעיד, טטיאנה טולסטיה היא קרובת משפחה של הסופר הדגול לב טולסטוי. מקריאת קורות חייה אפשר ללמוד שבשושלת שלה מופיעים סופרים ידועי שם נוספים, למשל אחד איוון טורגנייב. טולסטיה ירשה מהם בלי ספק את כישרונה,  והנה אנו זוכים לקרוא ספר שלה, מתורגם לעברית. 

 כתיבתה של טולסטיה היא, קודם כול, מצחיקה מאוד. היא אירונית ומשעשעת, ואין בסיפורים אף עמוד שנעדר ממנו איזה דבר שנינות מקורית, לפעמים קצת מרושעת, לפעמים גדושה באירוניה עצמית ובביקורת מפוקחת על תופעות חברתיות שהיא מנתחת בעקיפין אבל באופן נוקב.

הסביבה היא אחת הגיבורות הראשיות בסיפורים. בראשונים – זאת של ברית המועצות הסובייטית, באחרונים – זאת של הפרברים והאוניברסיטאות בארצות הברית, שם חיה טולסטיה כמה שנים, לפני שחזרה למולדתה. ברור לגמרי שכל הסיפורים נרקמו מתוך חייה והתנסויותיה האישיות.

כך למשל בסיפור הראשון, "עלמה בפריחה", היא מתארת את חוויותיה כדוורית: כסטודנטית בת שמונה עשרה נאלצה למצוא עבודה קשה ולא מתגמלת כמחלקת מברקים, ובאמצעות התיאור של חוויותיה היא פורשת בפנינו לא רק חוסר ההיגיון הבירוקרטי (מדוע למשל היא חייבת ללכת ולשוב כמה פעמים אל אותה כתובת, כאשר ברור שמברק אחד מבטל את האחר?), אלא גם כדי לתאר את יופייה המתפוגג של סנקט פטרבורג (שאותה היא מכנה בשם חיבה "פיטר"): "באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין – עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם, ועלה ריח קפה ווניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת, ואילו עכשיו הקמין – בור הקבר – נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש. צבע שמן ירוק". 

הסיפור השני, "חלומות זרים", נפתח במשפט "פטרבורג לא נבנתה עבורנו. לא עבורי. כולנו זרים בה". היא מספרת כיצד פטר הגדול נסע לאמסטרדם וחלם לבנות עיר דומה, ואז "הוא עצמו מת, אך העיר נותרה, וכך נגזר עלינו לחיות בחלום זר". היא מפליגה בתיאורי העיר, והם יפים כל כך! "מי שלא רץ מימיו, באוזניים שמוטות, במזג אוויר שפעתי ומבהיל כמו זה, מי שלא נרטב עד לשד עצמותיו, לא נבהל מהכניסה ומהחצרות, לא יוכל להעריך את חמימותם החייתית, הבישולית, הרדיאטורית, של מגורי האנוש. מי שלא שמע את המוות נושב בגבו, לא יעלוץ בחדוותה של האח. ולכן אם קהתה היכולת היקרה מפז לחוש בחיוניות החיים, כדאי לנסוע לפיטר באוקטובר. אם יתמזל מזלך, וכמעט תמיד מתמזל – תצא משם חצי חי. לשם עינוי הגוף יתאים גם נובמבר, עם הרוח המושלגת, הרטובה, המחליפה את כיוונה בכל דקה, ואם נסיעה סתווית לא תצא אל הפועל – גם מרץ יעשה את העבודה". 

ההיסטוריה נוכחת מאוד בסיפורים. למשל: "בסוף שנות השמונים, כשהחלה הפרסטרויקה," שאז "היה מעניין יותר לצפות בטלוויזיה מאשר להציץ בחלון"… או – אזכור המצור על לנינגרד, בסיפור "סוניה", שאז גיבורת הסיפור "ניזונה מכל מה שיכלה למצוא: בישלה את נעלי העור, רקחה מרק חם מהטפטים – הרי בכל זאת נשאר מהם מעט דבק-קמח"; או – מות ברז'נייב בסיפור "דמעות" (אי אפשר לא לפרוץ בצחוק כשהיא לועגת לו בלי רחמים, למשל: "ברז'נייב מת! דבר שלא נשמע כמותו! חי לו בלי למות, והנה עכשיו מת"), שבו היא מתארת את קצו של עידן, כאשר "גם האוטובוס היה עצוב – סובייטי, עני, ישן, קר, מטרטר". כשהמנהיג מת "הדור המבוגר נזכר במותו של סטלין, בשמחתם החשאית של החכמים, בבכיים של הבורים. שם לפחות הייתה דרמה, וכאן אף לא שמץ, ולא ברור איזו צורה אמור ללבוש היגון, ולו המזויף", שכן "ברז'נייב מזמן לא היה בן אדם, לא פרסונה, אלא טמפרטורת האוויר, הלחץ בעמוד הכספית, כיוון הרוח – מריקנות אחת לריקנות נפשית אחרת."  

תיאור הבירוקרטיה הסובייטית בערוב ימיה של ברית המועצות היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מזעזע. בסיפור "אושר" היא מתארת את התלאות שעברה "בשנת 1986 [כאשר] נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים". את החשדנות המתעללת של פקידים. את התקנות הבלתי אפשריות, שמזכירות את מלכוד 22 בסתירות הפנימיות שנהגו כדי להקשות, להכאיב, להפריע לבני אדם לחיות: "היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח".  

הסיפורים ברובם ריאליסטים, אבל חלקם סוריאליסטים. למשל, "האשנב", שבו מצאה טולסטיה דרך מחוכמת לתאר את תקופת המחסור כשאנשים עמדו בתור כדי "להשיג", כך סיפרו לי שנהוג היה לומר, כל חפץ ש"יזרקו" בראש התור. 

היא מספרת על עצמה, למשל ב"יום האישה" – סיפור שבו היא תוקפת בחריפות מעודנת את מערכת החינוך הסובייטית שבה גדלה, את הסתירות: "בבית הספר מלמדים דברים מטופשים וסותרים. אומרים 'הקרב את עצמך כדי להציל את ידידך' ומיד מצווים להלשין", את האטימות לפרט, לצרכיו וליכולות שלו: "יתנקמו בי על כך שאני יודעת לקרוא במהירות, ואינני רוצה לקרוא באיטיות, הברה אחרי הברה, ולהעמיד פנים שאני מתמודדת עם טקסט מסובך", את העריצות והתביעה לקונפורמיות.  

כל אחד מהסיפורים הוא פנינה מיוחדת במינה, הם שונים זה מזה, ועם זאת – כולם מעניינים, וכאמור – מצחיקים מאוד.

התרגום לעברית הוא מלאכת מחשבת. אמנם אינני יודעת רוסית, אבל התחושה לאורך הסיפורים הייתה שאני קוראת עברוסית. משהו במנגינה, בקצב: "זויה השתוקקה ליפול בזרועות מגואלות בדם של כירורג. אבל מהנדס – גם טוב", משהו בקיטוע, בסוג הזרימה, מעורר תחושה רוסית מאוד. 

Девушка в цвету – Татьяна Толстая

תרגם מרוסית: דן ורשקוב

דיאן צ'מברליין, "שקרים הכרחיים": האם אמריקה הייתה באמת כה נפלאה?

בעצם, החלק הכי חשוב של הספר מופיע בסופו, ב"הערת המחבר" שאורכה קצת יותר משלושה עמודים.

דיאן צ'מברליין מספרת שם כי אמנם הדמויות בספרה "הן פרי הדמיון בלבד", כמו גם מחוז גרייס, ששם הסיפור מתרחש, אבל שהביסוס העובדתי הוא "אמת לאמיתה".

אני מודה שאלמלא הרומן שלפנינו לא הייתי מעלה בדעתי ש"מ-1929 ועד 1975 עיקרה מדינת צפון קרוליינה יותר מ-7,000 מאזרחיה" כדי ש"'לוקים בנפשם', 'רפי שכל', חוסים במוסדות פסיכיאטריים, שוהים במוסדות לעבריינים צעירים, חולי אפילפסיה ואחרים שעיקורם נחשב 'לטובת הציבור'" לא יביאו ילדים לָעולם.

כן, כן! לא בגרמניה הנאצית. בארצות הברית הדמוקרטית, עוד לפני הנאציזם, ועד לפני ארבעים וחמש שנה! מי היה מאמין!

כדי להציג את הסוגיה "מבפנים", לא במאמר עיוני, אלא מתוך נקודת מבט אישית ורגשית, כתבה דיאן צ'מברליין רומן ופיתחה בו עלילה סוחפת שמתמקדת בשתי דמויות עיקריות, אייבי וג'יין. אייבי היא נערה צעירה מאוד, רק בת חמש עשרה, שחיה בעוני מרוד עם אחותה ואחיינה הקטן, ויליאם בן השנתיים, בבית של סבתן החולה. ג'יין היא עובדת סוציאלית בראשית דרכה המקצועית שמקבלת לטיפולה את משפחתה של אייבי.

האם תצליח ג'יין לעזור להם? האם ויליאם  הפעוט יחזיק מעמד בבית שבו מתקשים לטפל בו ולשמור עליו? האם תעשה ג'יין שקר בנפשה ותפעל על פי ההנחיות המחמירות של העובדת הסוציאלית שאותה היא אמורה להחליף? האם תשתלב בעבודה, או שהמרדנות שלה תגבר והיא תעז להמרות את פי הממונים עליה?

כמובן שמעבר לכול השאלות האלה, עולה כל הזמן הסוגיה המהותית, כבדת המשקל, המזעזעת – האם יש למדינה זכות להתערב בגופם של אנשים, לעקר אותם בניגוד לרצונם (ולרמות אותם, כדי שישתפו פעולה, בלי שהם יודעים עם מה בדיוק)? בשיחה עם העובדת הסוציאלית הממונה עליה ג'יין חושבת על צעירה שמועמדת לעבור עיקור, ושואלת את עצמה – אבל מה היא, אותה מועמדת לעיקור, רוצה? "לזה אין שום משמעות?"

הרומן מתרחש בשנות השישים ומיטיב לצייר את ארצות הברית של אותם ימים. למשל, את האפליה הגזעית הבוטה והגלויה: "הוא כבר למד את מה שאנחנו רק התחלנו ללמוד: צבעוניים ולבנים לא מתערבבים בציבור, בעיקר לא בנים צבעוניים ובנות לבנות."

וגם את המיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה. ג'יין נישאת לרוברט, רופא ילדים, שמצפה ממנה להיות אישה בסגנון שרואים כיום בסרטוני פרסומת מאותה תקופה: עקרת בית שמעסיקה את עצמה בפעילויות התנדבותיות בקהילה, לא משפילה את בעלה בכך שהיא יוצאת לעבוד, "לכל החברים שלו בראלי היו נשים שחיכו להם בבית בערב, רחוצות ומסורקות, עם ארוחת ערב על השולחן", וכן, מישהי שגם לא מתלהבת מדי במיטה: "אתמול בלילה הוא אמר שנראה שאני נהנית כמעט יותר מדי"… אישה "נורמלית", לפי אמות המידה המקובלות שבעלה של ג'יין מייצג, אמורה להתמקד בעיצוב הבית שלה, ולא למצוא סיפוק  בעבודתה כעובדת סוציאלית שעוסקת בבעיותיהם של אנשים זרים.

בתחילת שנות השישים, התקופה שבה העלילה מתרחשת, הגיעה לעולם הגלולה למניעת היריון, ששינתה לחלוטין את חייהן של נשים ("אם נצליח לקבל גישה לגלולה החדשה למניעת היריון נגיע לגן עדן"), שלא נאלצו עוד לחשוש מפני היריון לא רצוי. אבל דיאן צ'מרבליין משרטטת בפנינו את המציאות ששררה אז, בימיה הראשונים של הגלולה: מסתבר שבתחילת הדרך היו רופאי נשים שסירבו לתת לנשים מרשם, בלי אישור מהבעל… כשקוראים על כך מבינים מה גדול המהפך שעברה החברה האנושית בחצי המאה שחלפה מאז, אם כי תופעות מסוימות לא נעלמו, אלא כנראה אפילו התעצמו. "אנחנו לא עושים להם טובה כשאנחנו נותנים להם כסף בחינם," אומר בעלה הרפובליקני של ג'יין, ומוסיף: "וככל שיהיו להם פחות ילדים ככה עדיף." אין ספק שדעתו משקפת את דעתם של רבים, גם כיום.

כשקראתי את הרומן נזכרתי בסרטון שהופץ ב-2016 בימי מערכת הבחירות בארצות הברית ובו לועגים לססמה Make America Great again ומראים במה כרוכה אותה "גדולה" שטראמפ מטיף לה בנוסטלגיה:

כאמור, הספר מושך מאוד לקריאה. זאת אולי אינה ספרות גדולה, ויש בה פה ושם רגעים קצת דידקטיים, אבל הוא בכל זאת מוצלח, כי הוא מעביר את העניין שבו הוא עוסק באופן משכנע ונוגע ללב.

 Necessary Lies Diane Chamberlain

תרגמה מאנגלית: שירי שפירא

קארין טואיל, "עניינים אנושיים": מה עושה הפורנוגרפיה לנפש?

קארין טואיל בספרה עניינים אנושיים עושה מעשה כמעט חתרני. טואיל לקחה סוגיה חברתית בוערת, ונתנה לה נפח אנושי באמצעות הדמויות שבראה, ושאמורות, כך אפשר להבין בסופו של דבר, לייצג פנים שונות של אותה סוגיה.

תחילתו של הרומן אינה מרמזת על המשכו, ועל העניין המרכזי שיעסוק בו. יש בפרקים הראשונים משהו מטעה, במכוון!, כי נדמה שעד סופו נלווה את קלר פארל, אישה המוגדרת "צרפתייה-אמריקאית" ואת בעלה, ז'אן פארל בן השבעים, כוכב תוכניות אירוח בטלוויזיה שמכור לטיפוח המראה הצעיר שלו. הכול מתנהל על מי מנוחות, לכאורה, גם אם חייהם של קלר וז'אן סוערים: יש בהם אהבות סודיות, תשוקות אסורות, מהלכים דרמטיים לחיי הדמויות, אבל מבחינת הכתיבה הדרמה מתנהלת במתינות, ואינה מסעירה אותנו, הקוראים.

כך זה נמשך, עד שקורה משהו שאינו נהיר גם לנו, כקוראים, אלא רק בדיעבד: מישהי טוענת פתאום שנאנסה. מישהו מופתע ומזועזע. הרי ברור לחלוטין שלא אנס! אולי פגע, אולי העליב, אבל אונס? בשום פנים ואופן לא!

החתרנות בכתיבתה של טואיל מתבטאת בכך שהיא מוליכה גם אותנו באף. לוקחת אותנו אתה אל קרביה של דמות-גבר שמחוץ לספר היינו מתעבים. ולמעשה, גם בתוך הספר אנחנו מבינים לאט לאט עד כמה הוא דוחה. האלימות אינה נחשפת לעינינו מיד, כי, בניגוד למה שעשה נבוקוב בלוליטה, ששם לקורא ברורה לגמרי אשמתו של הגיבור המספר על מעלליו בלי להבין שהוא מפליל את עצמו, ברומן שלפנינו אנחנו בהתחלה מאמינים לגיבור המואשם באונס שטפלו עליו אשמה על מעשה שבכלל לא קרה.

את אלכסנדר, הצעיר המואשם באונס, נהוג אצלנו לתאר במילים "בחור נורמטיבי", ואפילו "מלח הארץ". הוא מצליחן, מצטיין בלימודים, רהוט. הוא ספורטאי מעולה. והוא יודע לומר את הדברים הנכונים: לשאלה "לאיזה אירוע היסטורי היית רוצה להיות עד?" שהוא נשאל בבחינת כניסה למוסד לימודי, הוא משיב כראוי: "אני לא יודע אם זה נחשב אירוע היסטורי, אבל הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ההוא ב-1 בדצמבר 1955, כשרוזה פארקס סירבה לוותר על המושב שלה לטובת נוסע לבן." יפה מאוד. לשאלה "באיזה הישג אתה גאה יותר מכול?" הוא משיב תשובה מרגשת: "אני גאה בחינוך הפמיניסטי שאמי הקנתה לי. יש לי תפיסה שוויונית לחלוטין לגבי יחסים בין גברים לנשים. ראיתי לא פעם את אמי סובלת מיחס לא הוגן, מהערות סקסיסטיות ומזלזול בעבודתה מצד עמיתים. היא דיברה על כך בחופשיות איתנו, זה החליא אותה אבל היא נאבקה, היא לא הציגה את עצמה בתור קורבן, אז אני גאה מאוד בכך שהקדשתי קיץ שלם לקריאת אנתולוגיה של טקסטים פמיניסטיים חשובים מהמאה העשרים". הידד לך, אלכסנדר! (אבל האם באמת הבנת את מה שקראת?)

עניינים אנושיים מתרחש ממש בימים אלה. כל סממני המציאות המוכרים לנו מופיעים בו: פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, Airb&b, לינקדאין, אוּבר, דיגניטס, #MeToo. פרשיות ציבוריות ידועות משמשות בו נקודת התייחסות:  קלינטון ומוניקה לווינסקי, דומיניק שטראוס-קאהן והחדרנית שהאשימה אותו באונס, כמו גם מתקפות הטרור שהתרחשו בפריז ב-2015: במשרדי כתב העת הסטירי "שרלי הבדו", בתיאטרון באטאקלן, והפיגוע בבית הספר התיכון בפריז.

הרומן מוליך אותנו לעבר ההכרעה: היה אונס? האם יש "אמת אחת", או רק נקודות השקפה שונות, ואפילו סותרות, על המציאות? מדוע אישה מתלוננת על אונס, למרות המחיר שהתלונה תגבה ממנה? האם גם מי שמואשם נהפך לקורבן? מי צודק? האם אפשר בכלל להכריע ולהשיב על השאלה? מה התפקיד שמשחקות הרשתות החברתיות בליבוי היצרים, ביצירת מצג שווא של אושר שמעורר קנאה? וסרטים פורנוגרפיים? איך הם משפיעים על התנהגותם של צעירים, על תפיסת המיניות שלהם ועל יכולתם לקשר בין סקס, אינטימיות, קרבה ואהבה? (רמז: פורגנוגרפיה משבשת לחלוטין את תפיסת המציאות ואת היכולת להבין את הזולת, לראות אותו ולחוש אמפתיה).

אני לא בטוחה שאני שלמה עם סיומו של הרומן, עם הפתרון-לכאורה שהוא מציע, אבל אין ספק שהוא מעורר מחשבות.

Les Choses Humainese Karin Tuil

מצרפתית: שי סנדיק

האם "ההומו-העדין" הוא קלישאה?

כשזה קורה לך, את מרגישה מין אלימות סמויה. לא סמויה. אפשרית. את לא יודעת מה עלול לקרות, כי הם, הגברים, כל כך זרים. לכן קל יותר עם הומואים. הם לא עד כדי כך שונים ממך… בטח יש אנשים שהיו מרחמים עלי אילו ידעו על המשפחה שלי, על אבא שלי, על כל זה. אבל אולי היה לי יותר קל… פחות מפחיד… כי טיפלו בי, והאדם שטיפל בי לא היה גס וקולני… את מסוגלת לדמיין את אבא שלי מעשן סיגר, עם כל מה שאני יודעת עליו…? זה לא שהוא וגרגורי לא עשו… כל מיני דברים… אבל… האמת, כשקוראים על הומואים, נראה לי שיש אצלם פחות אלימות בחיים, לעומת… לא. ככה התקשורת בוחרת להראות אותם. והיא עושה בדיוק אותו דבר עם סטרייטים…  מצד שני, גרגורי הוא לא בדיוק עדין נפש. אבל באותה תקופה הוא היה יותר צעיר… כל זה, ההומו-העדין, הוא בעצם מין קלישאה, אם חושבים לעומק. אבל אבא שלי… רק מלקרוא את המכתבים שלו אפשר להבין שהוא בחיים לא היה פוגע באימא שלי… נכון, בסופו של דבר הוא כן פגע בה, כי הוא הכניס אותה להיריון למרות שלא היו אמורים להיות לה ילדים… 

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשם אוגוסט, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית תרגמתי את הקטע הזה בעצמי.

הטור על הספר

ג'ודית רוסנר, "אוגוסט": מדוע הוא חודש שבו מתעצמת חרדת נטישה

בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג'ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, "בטיפול", שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? "הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים", אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? ("נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות"). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל "קלאסי" שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, "מהמ"!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? ("נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים"). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש"אזלו בהוצאה", מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה "דאון" ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו "שחר". ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה. 

רחל שליטא,"דובים ויער": האם ישראלים יכולים להיות אמריקנים?

ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב "בבית", כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: "אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם."

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. "אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל", היא אומרת, "אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם." אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: "אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות", היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא "נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות."

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש"נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון". ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט"ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. "כאן יש כל כך הרבה גשם," היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, "ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה", ובכלל, "כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן." כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, "ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם". אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם "לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה".

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. "רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה", אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב"פלקט" שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. "ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב".

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, "שבועתו של לוחם האש", מקשר בין כל היערות, "הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום" לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א"ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.

אנטון צ'כוב "פריחה שנתאחרה": כמה יפה!

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

ישי שריד, "מנצחת": האם כולנו חולמים על צבא קטלני?

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה"ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה "חיילים מורעלים": החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה "מורעלים" ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה"מורעלים"? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ"ל, הוא התחייב להעמיד "צבא קטלני", כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, "קטלני", הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר "לשפר את הקטלניות" שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא"ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את "המגע הגס של  מדי ה-ב'". היא מבינה את השאיפה שלהם להיות "זכרים עילאיים", מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: "הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה". היא "לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים", אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על "בגדי הבלט העדינים" שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו "המחבל", אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא "מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים"… 

"בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג", היא מסבירה לחניכי קורס מג"דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. "אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים". אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה "את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים". הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן "הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל". 

אביה מאשים אותה שהיא "חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות" ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה"ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא"ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: "אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות". אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.

 

מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

מעין איתן "אהבה": מדוע לגדול היה טעות

"לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו."

הנה שוב: "לגדול היה טעות". כך. כן. המשפט הזה, המוגנב, המובלע כביכול, שהוא בעצם מפתח להבנת ספרה של מעין איתן אהבה.

שאלה: מי לא מכירה את התחושה שהוא מבטא?

תשובה: מי שאבא, או סבא, או אח בוגר, או דוד, לא פגע בה. מי שלא נודע לה די מהר בתהליך הגדילה שלה עד כמה גופה מסוכן לה, כי בו, בתוכו, סביבו, עליו, יתרחשו הכאב, הבגידה, חוסר המוצא, והעונש הבלתי נמנע שרק הגוף יכול להשית עליה.

מי היא? היא הגוף.

מה העונש שלה? הגוף.

מה החטא שעליו תיענש? היא גדלה.

וגופה –  הוא זה שאפשר את הפגיעה בה. התמקם והתמקד בה.

כן – "לגדול היה טעות".

ליבי, שם בדוי, מספרת לנו על תוצאות הטעות: מאחר שגדלה, מאחר שגופה נהפך לגוף של אישה, מאחר שבגלל אותו גוף נאלצה לספוג את הבגידה האיומה ביותר שאדם שנולד בצורת ילדה נאלץ להתמודד אתה, כבר אין לה מוצא אלא להיאנס שוב ושוב, לכאורה – מרצון: היא "עובדת" (מעולם לא הבנתי את המילה הזאת בהקשר של האונס החוזר המתבצע בגופה של אישה בזנות).

כשיצא הספר של מעין איתן התעורר פולמוס חוץ-ספרותי: האם מי שכתבה אותו – והוא נראה כמו וידוי מגוף ראשון – מספרת בו סיפור אוטוביוגרפי? האמנם הייתה בזנות? ואם לא – האם "מותר" לה, אם יש לה "זכות" לספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה בזנות, או שמא דבריה "אינם אמינים", כפי שפסקה מישהי שהצליחה להיגאל משם?

אין לי מושג. אבל ברור לי, בלי שום צל של ספק, שכותבת הספר עברה התעללות מינית בילדות, ושמי שהתעלל בה היה אדם קרוב, מישהו שהיה מופקד על שלומה וביטחונה, ומעל באמונה: כאמור – הבגידה המחרידה ביותר שתיתכן, זאת שבה הרע מתחפש לטוב וכך מסכסך את הנפש הצעירה מדי, מבלבל אותה, הופך את סדרי העולם על פיהם, ומותיר, במקרה הטוב, נשמה חבולה ומצולקת. היא אשמה כי גדלה. כי אסור היה לה להישאר בחיים ולשמש מטרה ויעד לפגיעה.

(בהקשר זה אני מרשה לעצמי להזכיר שיר שכתבתי "ארבעה בתים", שמתאר לאן צפויות להגיע בבגרותן ילדות שנפגעו: לבית חולים לחולי נפש, לבית בושת, לבית סוהר, לבית עלמין).

"לגדול היה טעות".

האם דייקה מעין איתן בפרטים? מה זה משנה? מה שכתבה נוקב, צורב, מחניק, וזועק בקולי קולות את הזעקה האומרת בלי כל ספק שאלה דברי אמת.

"והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האישה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ. כיוון שהאישה, על סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים": זה האפיגרף שבחרה מעין איתן לספרה, והוא אומר בדיוק את זאת: "לגדול היה טעות."

מה קורה לילדה שגדלה בקרבתו של מיזוגן אלים ומשולח רסן? האם תוכל ללמוד לאהוב את עצמה, או שדינה נגזר: תיעוב והרסנות עצמית, שתבטא אותן בדרכים שונות של פגיעה עצמית: להיאנס יום יום, לחתוך את עצמה, לבלוע חומרים מסוכנים, לחפש את הסכנה כדי להיענש על עצם היותה ועל מהות קיומה. את כל אלה מעלה מעין איתן היטב, בתוך עמעום מבלבל שמעצם הבלבול השורר בו לוקח אותנו אל המציאות הפנימית שהספר מבטא: "לא היו לכן חברים. היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, ממשפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח."

מי הייתן? (מי היינו) – שמנות? רזות? עשירות? עניות? מרוסיה? מאתיופיה? ילידות הארץ? מה זה משנה. אתן, אנחנו, הן – כולן ביחד. הפגועות שמרגישות כל חייהן עד כמה טעו בכך שגדלו.


לא הכרתי את עורכת הספר, נעמה צאל, אבל הצטערתי מאוד לשמוע על מותה בטרם עת. 

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

בב תומס, "אם טובה דיה": מה קורה לילדים שאמם טובה מדי, לכאורה?

המושג "אם טובה דיה" מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו "ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית", וההעברה הנגדית היא אותן "תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל".

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם "חשובים", אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא "משתמשת" בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: "זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. 'מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?' שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. 'מה אני אמורה לעשות בפגישה.' ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. 'רק לצפות,' אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.' בעצמי? 'השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,' אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה."

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט"ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

ג'ואנה טרולופ "Mum & Dad": סבתות ונכדות, סבים ונכדים?

ג'ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג'ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג'ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? "אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט". בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם "למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?"

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג'ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, "חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים" (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה "כפי שנשים עשות תמיד"… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. "אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת," היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

אימרה קרטס, "ללא גורל": כשהזכות לבחור נשללת

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

אנדרס בארבה, "מאיפה צצו הילדים": ומה הביא למותם?

השאלה המופיעה בכותרת הספר, מאיפה צצו הילדים, מהדהדת לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה נודע לנו שהם, 32 במספר, מתו. גם הרקע שבו יתרחש הכול נודע לנו. אנחנו מתקרבים אל "הג'ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל… […] אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן."

אז מה נדרש מאתנו, הקוראים, העדים-בדיעבד למה שהביא למותם של הילדים הללו, כדי שנבין מהי ילדות? כדי שנדע איך היא מתקיימת ומה ביטוייה כשילדים שהתנתקו ממשפחותיהם יצרו לעצמם חברה סגורה משלהם, בשולי הציוויליזציה, לכאורה – ממש בקרבה?

ה-32 שמתו הופיעו פתאום כמו משום מקום, וטלטלו את חיי התושבים בסן כריסטובל, עיירה טרופית ששוכנת בין הג'ונגל לנהר שנוצר, על פי מיתוסים אינדיאניים, כשלאדמה נמאס להביט בעצמה והיא החלה לנוע.

המספר הוא משפטן שהגיע עם אשתו ובתה לאותה עיירה, שם האישה נולדה וגדלה, והמונולוג הוא זיכרון שלו ממה שהתרחש עשרים שנה לפני שהוא מספר לנו עליו.

זהו תיעוד שאורג בתוכו עובדות, הוכחות, רמיזות: כל מה שאילץ את תושבי העיירה להביט בעצמם ולנסח את תולדות האי-סדר והאלימות שהילדים הביאו אִתם. הסיפור מזכיר לפרקים את המסע אל לב האפלה של קונרד, ואת בעל זבוב של ויליאם גולדינג. הראשון, מכיוון שמתעוררת תחושה של התקדמות לתוך לועה של אכזריות מסתורית ומבעיתה, השני, מכיוון שכמו אצל גולדינג אנו עדים לקיומה של חברת ילדים פראית ואכזרית שקובעת לעצמה את הכללים. אלא שבניגוד לבעל זבוב, שם אנו עדים לתהליך הפיכתם של הילדים לפראי אדם אלימים, בספר שלפנינו אנו רואים אותם מרחוק, מתוך הפריזמה של המספר ונקודת המבט שלו.

ברקע מודגשת כל העת עוצמתו של המקום שבו הכול מתרחש. הג'ונגל אשר "משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו", כך ש"העליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות". ועם זאת "הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג'ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים".

המספר מראה איך הג'ונגל והציוויליזציה משלימים זה את זה, גם אם הם מנוגדים: "הניגוד בין הג'ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג'ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות".

אפילו אשתו של המספר מציגה בדמותה את ההתנגשות הזאת: היא מורה לכינור, אבל "המוזיקה הקלסית הייתה [מבחינתה] משהו שקורה רק בשכל". היא מעדיפה את "שאר סוגי המוזיקה – הקומביה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה" שהיא חשה שהם "מתרחשים בגוף, בבטן".

מבטו של המספר על הילדים הזרים שצצו והופיעו בעיירה מבהיר לו דברים על ילדים בכלל: "ילדים רואים בעצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אותם. המכונית של הוריהם היא באופן ישיר המכונית שלהם, הבית הוא ביתם, וכו". ומה קורה כשילדים נזנחים? כשהם מוצאים את עצמם בשולי החברה? הם "היו מודעים לכך שבניגוד לילדים 'נורמלים', הם אינם היורשים הטבעים של שום דבר. ומכיוון שלא היו היורשים הטבעיים, הם נאלצו לגנוב". כל תושבי העיירה חשים ש"הם היו ילדים, כן, אבל לא כמו הילדים שלנו", אבל המספר שם לב לדמיון: "כשהיו שמחים כמעט לא ניכר הבדל בינם לבין הילדים שלנו". הם עשו פרצופים כדי להצחיק זה את זה או קמו במהירות אחרי גלגול ואז נפלו על התחת ועוררו שמחה רבתי". הם עד כדי כך דומים לילדים "שלנו" עד שהוא זוכר בפליאה: "גם אני חייכתי ברבים מהמקרים האלה, מופתע שאלה הילדים שמהם התחמקנו, שכאשר ראינו אותם עברנו למדרכה ממול או חצינו כיכרות באלכסון". אמנם הילדים הזרים הללו המציאו שפה משלהם, "אבל צריך רק לעצום עיניים כדי לגלות עד כמה הניגון של המשפטים שלהם דומה לשיחה שהייתה יכולה להתנהל בין ילדים רגילים: רצף קריאות בעקבות רצף טענות, אמירות תקיפות אחרי קולות הסכמה, תשובות הפזורות בין השאלות. והשמחה, כאילו גילו הילדים האלה איזו שמחה סודית שילדים נורמלים מתקשים למצוא אותה."

ובכל זאת, הילדים הללו שונים. הם "כבר התחילו לשנות את השמות של הכול." דינם, כידוע לנו כבר מהשורה הראשונה, נחרץ. כיצד מתו? מה בדיוק קרה שם? את זאת אניח למי שטרם קרא את הספר לגלות בעצמו.

בספרדית שמו של הספר הוא "רפובליקה זוהרת". ייתכן מאוד שהשאלה שנשאלת בגרסה העברית מעוררת סקרנות ולכן אפקטיבית יותר.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד

דומניקו סטרנונה, "תעלול": איך סבא שונא את נכדו?

דניאלֶה מלריקו, גרפיקאי מזדקן, שב אל בית ילדותו שבנאפולי. בתו עם בעלה ומריו, בנם בן הארבע, גרים שם, והבת לוחצת על אביה להיחלץ לעזרתה, לאפשר לה לנסוע עם בעלה לכנס של אקדמאים. בני הזוג יוכלו לנסוע רק אם יאות דניאלֶה לעזוב לכמה ימים את ביתו שבמילנו וישהה עם מריו.

תעלול הוא תיעוד בגוף ראשון של הימים שבהם הסבא והנכד לומדים, שלא בטובתם, להכיר זה את זה.

דניאלֶה בכלל לא מעוניין לבוא. לא רוצה להקדיש את זמנו היקר לילד. יש לו עבודה חשובה לסיים: איור ספר של הנרי ג'יימס. (תעלול מסתיים בפרק מיוחד: "רשימות ומתווים לאיורים מאת דניאלֶה מלריקו (2016-1940) הומצאו עבור הסיפור 'תעלול'", שאכן מכיל איורים).

הסבא עוין ומתאכזר לפעוט הנוגע ללב שדווקא מעוניין מאוד בקשר עם הסבא, מגיב אליו ומבקש למצוא חן בעיניו.

עלי להודות שהתקשיתי מאוד לקרוא את הספר. מסכת הייסורים שהסבא גורם לילד, חוסר הרגישות שבה הוא נוהג בו, העוינות, התוקפנות, הטינה, ההתנכרות, היו בלתי נסבלים מבחינתי. הוא כמובן נוגע במנגנון שהעסיק מאוד את פרויד: מאבקם הסמוי של אבות בבניהם, אלה שעתידים לקחת מהם את כוחם, לרשת את מקומם ולסלק אותם ברגע שייחלשו, שהרי לפי פרויד הדחף האדיפלי ומאבק הכוחות שבא אתו הוא דו צדדי.

בספר שלפנינו מדגים הדובר את הטינה שחש הבוגר כלפי הצעיר. דניאלֶה מגלה למורת רוחו שלא רק שהילד הקטן בן הארבע אינו מעריץ את כישרונו ואת ציוריו של הסבא, לא רק שהוא מותח על הציורים ביקורת, הוא עצמו, כך מסתבר, צייר מחונן. הסבא מבין שהעתיד שייך לילד. הוא עצמו כבר הגיע לסוף דרכו האמנותית ובעצם לסוף חייו. "הציור של מריו עקר מגופי את התפיסה העצמית שלי," הוא אומר ומבין כי הכישרון, "המתנה" שקיבל בצעירותו, "כבר לא מגדירה אותי כפי שהאמנתי תמיד."

כן. מדובר בפרויד ובמנגנונים הנפשיים שתיאר. ובכל זאת: איך ייתכן שסבא יחוש טינה כזאת כלפי הנכד שלו? איך אינו שמח להיווכח שהעתיד יכיל את הצאצא הזה שלו, שירש ממנו, כך נראה, את הכישרון? איך ייתכן שהוא מתעב אותו כל כך, נוהג בו ברשעות כזאת? "אתה רע", אומר לו הפעוט שבע האכזבות, וצודק! "הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי." למה? מאיפה צרות העין הזאת? מאיפה חוסר היכולת לפרגן ולשמוח? מה התחרותיות הזאת עם ילד בן ארבע, שהוא עצמך ובשרך!?

"כן, הוא היה זהה לאביו, נצר לשושלת משכילים ומלומדים בני מאות שנים, דייקן, ידען. לא היה לו כלום מבתי ולא היה בו כלום ממני, לא במבנה הגוף ולא בהתנהגות. הילד קורץ מחומר זר, הכרומוזומים הגיעו מסביבה אחרת, מסתרי המולקולות היו גדושים במידע שהיה מעורפל מבחינתי, אולי עוין, מלפני אלפי שנים", אומר לעצמו דניאלה, לפני שהוא מגלה שהילד מיטיב לצייר כמוהו, ואולי טוב ממנו. ובמקום לשמוח על הגילוי, הוא מתעב את הילד, שכל כך נוגע ללב בייאוש שלו. בחשש שלו מפני הסבא הזה ובאכזבה ממנו: "הוא הפסיק ברגע שהבחין בנוכחותי, זרק בי מבט כדי לוודא שלא הגעתי לאסור עליו משהו או לנזוף בו, ואז המשיך לשחק כאילו לא הייתי שם."

כמה שהוא עסוק בעצמו ובעצמו בלבד, הדניאלה הזה! "הייתי עייף, נעצתי את מבטי בתמונה הגדולה מולי. מתי ציירתי אותה? לפני יותר מעשרים שנה. באותה תקופה אפפה אותי הכרה אמנותית גורפת, והאישור שההכרה העניקה לי טען אותי במרץ נוסף, הכול בא לי בקלות, והוביל להכרה עוד יותר גדולה." אני ואני ואני…

דומניקו סטרנונה נחשב אחד הסופרים האיטלקים החשובים בני זמננו. לפני כמה שנים הוא מצא את עצמו נישא על גל של שמועות שלפיהם אלנה פרנטה היא בעצם אניטה ראייה, אשתו של סטרנונה, שעובדת כמתרגמת. השמועות התבססו על כך שראייה רכשה בתים שונים בתאריכים שתואמים את הוצאת ספריה של אלנה פרנטה. היו גם מי שחשדו שסטרנונה וראייה כותבים את ספריה של אלנה פרנטה ביחד.

לאמיתו של דבר, המשכתי לקרוא את תעלול בעיקר בגלל השמועות הללו, ומתוך התקווה לחלץ מתוך הטקסט ראיות לזהות בינו ובין פרנטה. הקשר הכמעט יחיד שמצאתי היה גיאוגרפי: דניאלה גדל בנאפולי ושב אליה בתחילתו של הרומן שלפנינו. ספריה של פרנטה מתרחשים גם הם, כזכור, בנאפולי. האם די בכך כדי לקבוע שמדובר באותו כותב? מסופקני.

תעלול לא עורר בי שום רצון לחפש ספרים נוספים של סטרנונה. סביר להניח שבעצם הצליח במשימה: ודאי ביקש לתאר סבא נרגן ומרגיז, שונא אדם ומרושע. אז הידד לו, כסופר, אבל אותי הוא עצבן.

כדרכי, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כאן בקישור

SCHERZTTO Domenico Stranone

לעברית: שירלי פינצי לב

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)