קטגוריה: פרוזה

דומניקו סטרנונה, "תעלול": איך סבא שונא את נכדו?

דניאלֶה מלריקו, גרפיקאי מזדקן, שב אל בית ילדותו שבנאפולי. בתו עם בעלה ומריו, בנם בן הארבע, גרים שם, והבת לוחצת על אביה להיחלץ לעזרתה, לאפשר לה לנסוע עם בעלה לכנס של אקדמאים. בני הזוג יוכלו לנסוע רק אם יאות דניאלֶה לעזוב לכמה ימים את ביתו שבמילנו וישהה עם מריו.

תעלול הוא תיעוד בגוף ראשון של הימים שבהם הסבא והנכד לומדים, שלא בטובתם, להכיר זה את זה.

דניאלֶה בכלל לא מעוניין לבוא. לא רוצה להקדיש את זמנו היקר לילד. יש לו עבודה חשובה לסיים: איור ספר של הנרי ג'יימס. (תעלול מסתיים בפרק מיוחד: "רשימות ומתווים לאיורים מאת דניאלֶה מלריקו (2016-1940) הומצאו עבור הסיפור 'תעלול'", שאכן מכיל איורים).

הסבא עוין ומתאכזר לפעוט הנוגע ללב שדווקא מעוניין מאוד בקשר עם הסבא, מגיב אליו ומבקש למצוא חן בעיניו.

עלי להודות שהתקשיתי מאוד לקרוא את הספר. מסכת הייסורים שהסבא גורם לילד, חוסר הרגישות שבה הוא נוהג בו, העוינות, התוקפנות, הטינה, ההתנכרות, היו בלתי נסבלים מבחינתי. הוא כמובן נוגע במנגנון שהעסיק מאוד את פרויד: מאבקם הסמוי של אבות בבניהם, אלה שעתידים לקחת מהם את כוחם, לרשת את מקומם ולסלק אותם ברגע שייחלשו, שהרי לפי פרויד הדחף האדיפלי ומאבק הכוחות שבא אתו הוא דו צדדי.

בספר שלפנינו מדגים הדובר את הטינה שחש הבוגר כלפי הצעיר. דניאלֶה מגלה למורת רוחו שלא רק שהילד הקטן בן הארבע אינו מעריץ את כישרונו ואת ציוריו של הסבא, לא רק שהוא מותח על הציורים ביקורת, הוא עצמו, כך מסתבר, צייר מחונן. הסבא מבין שהעתיד שייך לילד. הוא עצמו כבר הגיע לסוף דרכו האמנותית ובעצם לסוף חייו. "הציור של מריו עקר מגופי את התפיסה העצמית שלי," הוא אומר ומבין כי הכישרון, "המתנה" שקיבל בצעירותו, "כבר לא מגדירה אותי כפי שהאמנתי תמיד."

כן. מדובר בפרויד ובמנגנונים הנפשיים שתיאר. ובכל זאת: איך ייתכן שסבא יחוש טינה כזאת כלפי הנכד שלו? איך אינו שמח להיווכח שהעתיד יכיל את הצאצא הזה שלו, שירש ממנו, כך נראה, את הכישרון? איך ייתכן שהוא מתעב אותו כל כך, נוהג בו ברשעות כזאת? "אתה רע", אומר לו הפעוט שבע האכזבות, וצודק! "הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי." למה? מאיפה צרות העין הזאת? מאיפה חוסר היכולת לפרגן ולשמוח? מה התחרותיות הזאת עם ילד בן ארבע, שהוא עצמך ובשרך!?

"כן, הוא היה זהה לאביו, נצר לשושלת משכילים ומלומדים בני מאות שנים, דייקן, ידען. לא היה לו כלום מבתי ולא היה בו כלום ממני, לא במבנה הגוף ולא בהתנהגות. הילד קורץ מחומר זר, הכרומוזומים הגיעו מסביבה אחרת, מסתרי המולקולות היו גדושים במידע שהיה מעורפל מבחינתי, אולי עוין, מלפני אלפי שנים", אומר לעצמו דניאלה, לפני שהוא מגלה שהילד מיטיב לצייר כמוהו, ואולי טוב ממנו. ובמקום לשמוח על הגילוי, הוא מתעב את הילד, שכל כך נוגע ללב בייאוש שלו. בחשש שלו מפני הסבא הזה ובאכזבה ממנו: "הוא הפסיק ברגע שהבחין בנוכחותי, זרק בי מבט כדי לוודא שלא הגעתי לאסור עליו משהו או לנזוף בו, ואז המשיך לשחק כאילו לא הייתי שם."

כמה שהוא עסוק בעצמו ובעצמו בלבד, הדניאלה הזה! "הייתי עייף, נעצתי את מבטי בתמונה הגדולה מולי. מתי ציירתי אותה? לפני יותר מעשרים שנה. באותה תקופה אפפה אותי הכרה אמנותית גורפת, והאישור שההכרה העניקה לי טען אותי במרץ נוסף, הכול בא לי בקלות, והוביל להכרה עוד יותר גדולה." אני ואני ואני…

דומניקו סטרנונה נחשב אחד הסופרים האיטלקים החשובים בני זמננו. לפני כמה שנים הוא מצא את עצמו נישא על גל של שמועות שלפיהם אלנה פרנטה היא בעצם אניטה ראייה, אשתו של סטרנונה, שעובדת כמתרגמת. השמועות התבססו על כך שראייה רכשה בתים שונים בתאריכים שתואמים את הוצאת ספריה של אלנה פרנטה. היו גם מי שחשדו שסטרנונה וראייה כותבים את ספריה של אלנה פרנטה ביחד.

לאמיתו של דבר, המשכתי לקרוא את תעלול בעיקר בגלל השמועות הללו, ומתוך התקווה לחלץ מתוך הטקסט ראיות לזהות בינו ובין פרנטה. הקשר הכמעט יחיד שמצאתי היה גיאוגרפי: דניאלה גדל בנאפולי ושב אליה בתחילתו של הרומן שלפנינו. ספריה של פרנטה מתרחשים גם הם, כזכור, בנאפולי. האם די בכך כדי לקבוע שמדובר באותו כותב? מסופקני.

תעלול לא עורר בי שום רצון לחפש ספרים נוספים של סטרנונה. סביר להניח שבעצם הצליח במשימה: ודאי ביקש לתאר סבא נרגן ומרגיז, שונא אדם ומרושע. אז הידד לו, כסופר, אבל אותי הוא עצבן.

כדרכי, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כאן בקישור

SCHERZTTO Domenico Stranone

לעברית: שירלי פינצי לב

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

אן למוט, "ציפור ציפור, הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה": במה הכתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה

האם אפשר ללמוד לכתוב? האם חשוב לכתוב? מי יכול לכתוב? מה מעניקה הכתיבה?

אלה כמה מהשאלות שהסופרת האמריקנית המצליחה אן למוט משיבה עליהן בספרה ציפור ציפור הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה. 

אנשים סבורים כי "אם שמך מופיע בדפוס, אתה קיים", טוענת למוט, אך מסבירה כי אין קשר בין אושר לכתיבה: "ידידַי הסופרים, והם רבים, אינם מסתובבים בעולם בחיוך מאושר ותחושה של סיפוק. מרביתם מסתובבים עם הבעה רדופה, פגועה, מופתעת, כמו כלבים במעבדה שניסו עליהם תרסיסי דיאודורנט".

אז מדוע בכל זאת לכתוב?

למוט מספרת על אביה הסופר, ועל אחת ההתנסויות הראשונות שלה כבת של מי שפרסם ספר שהפחיד אותה: אביה מתח בו ביקורת שגבלה בלגלוג על שכניו ומכריו, ואלה, במקום לכעוס, גמלו לו בהכרת תודה. לימים, מספרת למוט, כשקראה את הספר התפסן בשדה השיפון, הבינה מדוע: "לראשונה הבנתי מה את מרגישה כשמישהו מדבר למענך. סגרתי ספר בתחושה של ניצחון והקלה. חיה חברתית מבודדת שסוף סוף יצרה קשר". במילים אחרות: הכתיבה מעניקה לקורא, כמו גם לכותב, תחושה של תקשורת, ואת ההבנה שמישהו אחר יכול לבטא ולהבהיר למענך מחשבות סמויות שאינך מסוגל לנסחן בעצמך.

הכתיבה, לפי למוט (אם כי לאו דווקא הפרסום של מה שכתבת) מזכירה את החוויה של גידול תינוק: "את מתחילה לשים לב, מתרככת, מתעוררת."

אבל הסיבה הטובה ביותר לכתיבה, לדבריה, והיא מצטטת סופרים אחרים, היא "כי אני רוצה לעשות את זה". סיבה בהחלט מתקבלת על הדעת…

ספרה של למוט הוא מעין סדנת כתיבה אישית. היא שופעת עצות שימושיות: להסתובב בעולם עם כרטיס (מקופל לאורך, היא מדגישה, כדי שלא להיראות מסורבלים…), כדי שאם רעיון כלשהו יצוץ בתודעה, אפשר יהיה למהר ולכתוב אותו, כי אחרת יישכח (התחושה שהיא מתארת, של בדל של מחשבה שאם לא תועד יימוג כמו זכר של חלום, מוכרת לי מאוד…). לכתוב כל יום, כמעין תרגילי אצבעות של נגנים. להתגבר על מחסום כתיבה על ידי כתיבת "מכתב" למישהו מהעבר. להתחיל לכתוב על הילדות, וכן הלאה – בהחלט רעיונות שיש בהם תועלת. את כולם היא מלווה בסיפורים אישיים, אנקדוטות שנונות וציטוטים מעניינים מאת סופרים אחרים או ידידים קרובים: "את יכולה להניח שבראת את אלוהים בדמותך (כשמסתבר שאלוהים שונא את כל האנשים שגם את שונאת)" היא מצטטת ידיד כומר. או: "סופר ידיד שאני מכירה סיפר לי שכל בוקר כשהוא מתיישב לכתוב הוא אומר לעצמו בחביבות, 'זה לא שאין לך ברירה, כי יש לך – אתה יכול להתחיל להקליד, או – להתאבד.'"

היא מספרת איך לימדה את עצמה להתמודד עם קנאת סופרים, ועושה את זה, כדרכה, בשנינות משעשעת: "מספרים כי [הסופרת] מיוריאל ספארק אמרה שכל בוקר אלוהים מכתיב לה – אפשר לדמיין אותה יושבת צמודה למכשיר הקלטה, מקלידה ומהמהמת לעצמה. אבל זאת עמדה עוינת ותוקפנית מאוד. אפשר רק לאחל לאדם כזה שדברים רעים יומטרו על ראשו".

למוט מסבירה מדוע פרפקציוניזם הוא דבר הרסני (ולא רק לכתיבה), מדוע כדאי שהדמות שעומדת במרכזה של יצירה כתובה תהיה של אדם שיש מה לחבב בו, אך בשום פנים ואופן לא אדם מושלם: "מושלם פירושו שטחי ולא אמיתי, ולא מעניין במידה קטלנית".

היא קובעת שאין טעם לכתוב פרוזה שאינה מעניקה לקורא תקווה, שהרי "כולנו יודעים שנמות"; מציעה להתמקד בדמויות ולא בעלילה; להקריא לעצמך את הדיאלוגים בקול, כדי לשמוע אם הם אמינים. היא ממליצה, בניגוד לדעת כמה מידידיה הסופרים, כן להראות טיוטות לשניים או שלושה אנשים אמינים שהכותב סומך עליהם; להרבות בהקשבה חשאית ובציתות לזולת. אחת העצות החשובות בספר העניקה לו את שמו. השם נולד בעקבות אירוע שהתרחש במשפחתה של למוט, בילדותה. אחיה דחה הכנת פרויקט גדול שבו הוטל עליו לכתוב עבודת מחקר מקיפה על ציפורים. ביומיים האחרונים כשהתיישב להתחיל בעבודה התייאש מכמות החומר שהיה עליו לעבד. אביו יעץ לו שלא יחשוב על כל העבודה, אלא פשוט יטפל ב"ציפור אחרי ציפור". מכאן נובעת עצתה של למוט לכתוב כל יום רק קטע אחד מתוכנן, תיאור אחד מוגבל בהיקפו, ולא לחשוב על כל הדרך הצפויה. היא מצטטת לצורך כך דימוי נוסף, שאותו טבע לדבריה הסופר א"ל דוקטורוב : "'כתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה. אפשר לראות רק עד קצה אלומת האור של הפנסים הקדמיים. אבל אפשר לנסוע כך לכל אורך הדרך. אין צורך לראות לאן נוסעים, אין צורך לראות את היעד או את כל המקומות שבהם תחלוף". לדבריה "זאת העצה הטובה ביותר לכתיבה, ולחיים, ששמעתי אי פעם".

האופן ה"מסכם" שבו הבאתי כמה דבריה אינו עושה אתם צדק, שכן למוט מגישה אותם בעסיסיות רבה, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים. הנה עוד שניים. הראשון הוא דוגמה לתובנה יפהפייה שלמוט מציגה כמעט אגב אורחה: "ג'והן גרדנר כתב שסופר יוצר חלום שלתוכו הוא או היא מזמינים את הקורא, וראוי שאותו חלום יהיה תוסס ומתמשך".

והנה השני, ששימח אותי במיוחד: "מטרתנו ככותבים היא, לדעתי, לעזור לאחרים לזכות […] בתחושה של השתאות, בתחושה שהם רואים משהו מחדש: דברים שמפתיעים אותנו כשאנחנו לא עומדים על המשמר, שפורצים לתוך עולמנו הקטן, התָחום. כשזה קורה, הכול נראה לנו יותר מרווח. נסו ללכת לטייל עם ילד שמתלהב: 'וואו, ווא! תראי את הכלב המלוכלך הזה! תראי את הבית השרוף הזה! תראי את השמים האדומים האלה!" והיא מוסיפה: "אם מסתכלים סביב, מתחילים לראות. וכשמה שרואים מפתיע אותנו, ואנחנו מתחילים לכתוב על כך בפתיחות ובאמינות, אנחנו מעניקים תקווה".

יפה.

אין לי מושג אם הספר שלפנינו יכול באמת לעזור למישהו לכתוב פרוזה. אבל הקריאה בו מענגת, וזאת מעלתו.


מאחר שקראתי אותו באנגלית, הציטוטים המתורגמים הם שלי.

איסמעיל קאדרה, "אפריל שבור": מי מרוויח מנקמת דם

בזכות כתיבה כזאת, מזוקקת, מכאיבה וזוהרת ביופייה הנדיר, אפשר להבין מדוע קיימת בעולם ספרות, ומה היא יכולה להעניק לקוראיה. כזהו הרומן אפריל השבור מאת הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. 

קאדרה, אלבני יליד 1936, כתב עשרות ספרים, וזכה בין היתר ב-2005 בפרס "מן בוקר" על מפעל חייו. קאדרה היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל. 

אפריל השבור ראה אור לראשונה במקור ב-1980. כשקוראים את הספר אפשר להיווכח שוב עד כמה בספרות הספציפי, אם הוא מדויק, נעשה אוניברסלי, ועד כמה  סיפור שמתרחש הרחק מאתנו, בהרי אלבניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, ובתוך תרבות לא מוכרת שכלליה נראים זרים ומוזרים, בעצם קרוב אלינו. 

עלילת אפריל השבור פשוטה. היא נפרשת על פני כמה יממות, ומתרחשת באזור ההר של אלבניה. יש בה שני צירים עיקריים שנפגשים להרף עין. בראשון אנחנו פוגשים את ג'ורג', צעיר יליד הרמה בצפון אלבניה, שמוטלת עליו החובה לבצע נקמת דם.

מדובר במסורת שנמשכת כבר מאות שנים: ג'ורג' צריך לנקום את דם אחיו, שאחד מבני משפחה השכנה הרג. מעגל נקמת הדם בין בני שתי המשפחות הללו נמשך כבר שבעים שנה. הוא החל בטעות מטורפת: אורח מזדמן שנטה ללון בבית אבותיו של ג'ורג' נרצח על אדמת שכניו. על מארחיו, אחד מאבותיו של ג'ורג', הוטל לנקום את דמו, כמצוות ספר החוקים המחייב, הקָנוּן – הספר הקובע את כל הכללים הכרוכים בנקמת דם: מי חייב להרוג, תוך כמה זמן, מה הטקס הנלווה להריגה, וכן הלאה. מאז נמשך מעגל הדמים. עוד ועוד בני משפחה רוצחים ונרצחים, בלית ברירה, בלי שמישהו מהם יחוש באמת בצורך לנקום, רק מכיוון שהקנון קובע שכך עליהם לנהוג. 

 ג'ורג' יודע אם כן שקצו קרוב. זמן קצר אחרי שימלא את חובתו, צפוי בן המשפחה של הקורבן לנקום את נקמתו ולהרוג אותו. חייו עתידים להסתיים באמצע חודש אפריל השבור. את חציו השני כבר לא יזכה לראות.

בציר העלילה השני אנחנו פוגשים זוג שזה עתה נישא: בסיאן וורפסי, סופר אלבני, שמורשת אבותיו מרתקת אותו וקוסמת לו, ואשתו הצעירה, דיאנה. בני הזוג גרים בבירת אלבניה, טירנה, והם מגיעים אל אזור ההר בטיול ירח הדבש שלהם. וורפסי בקיא מאוד בהלכות המקום, המבוססות על הקנון. 

שלוש הדמויות הללו, ג'ורג', הסופר ואשתו, ייפגשו להרף עין, ונראה כי די במפגש הקצר כדי לשנות את גורלם לצמיתות. 

לכאורה אין שום קשר בין המציאות המועלית בספר לחיינו כאן, בישראל, עד שמתחוור לקורא הקשר בין המילה דם, דמים וכסף, שקיים כמובן גם בעברית (דמי נסיעה, דמי כיס, דמי חנוכה, דמי מפתח…) אכן, הספר מראה את הקשר ההדוק שיש בין דם וכסף. למשל, במקרים מסוימים מתיר הקנון להמיר חלק מהנקמה בקנס והנה אנו רואים כי "בני ברישה [בני המשפחה שג'ורג' מחויב לנקום בה] לא ניאותו לראות בפציעה מחצית הנקם. אף על פי שהקנס היה כבד, הם אספו את חסכונותיהם ושילמו אותו, וכך הוסיף חשבון הדמים לעמוד בעיניו".

בהמשך נגלים לנו המניעים הכלכליים כבדי משקל שיש לכל עניין נקמת הדם. "אתה מדבר על הדמים האלה כאילו מדובר בפעולות בנקאיות", דיאנה אומרת לבעלה ואין לה מושג עד כמה היא צודקת. אנו, הקוראים, נחשפים לצדו הנסתר של מנגנון נקמת הדם, ומגלים למרבה התדהמה והזוועה שיש מי שדואגים להנציח את חשבונות הדמים, שיש מי שמתפרנסים מהם למעשה – מתעשרים! – מכל ההרג הזה. התמימים רוצחים ונרצחים, ואלה שמעודדים אותם להמשיך בכך יוצאים נשכרים, ולכן לעולם לא ירפו מההרג ולא יוותרו עליו. 

במה עוד נזכרתי כשקראתי את הספר? אולי בגלוריפיקציה של ההורגים? "רק הידיים ההורגות, אותם נרות תמיד למראשות מצבותיהם של בני המשפחה, לא יסתלקו לעולמי עולמים מן הזיכרון הקיבוצי." כמה מהדהד וכמה מחריד.

כשחושבים על המושג "נקמת דם" אי אפשר שלא לזכור את המושג "פעולות התגמול", השם שנתנו למדיניות הישראלית בשנות החמישים והשישים, מה שכונה גם "פעולות ההרתעה של צה"ל". (ביניהן הייתה למשל הפעולה בכפר הירדני סמוע, בנובמבר 1966: חיילי צה"ל חדרו לכפר באישון לילה ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים", ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו.)

דיאנה מייצגת בסיפור נקודת מבט עירונית. כך למשל, כשהיא שומעת את הצלילים שמשמיעות הבהמות היא נזכרת שלמדה בשיעורי הטבע בבית הספר שאלה קולות של העלאת גירה: היא מנותקת מהוויית החיים הכפריים. היא גם אדם נאור. היא נחרדת מהקנון ומנסה לפקפק בו: "אבל לא מקובל לחשוב", היא מעזה לומר, "שמערכת המשפט של המדינה מתקדמת יותר מחוקי הקנון?" היא גם תוהה אם "המוות בלתי נמנע אם רוצים שהגבול יביא שלום בר-קיימא". 

בעלה הרומנטיקן נאחז במסורת. הוא מסביר לה את גדולת הקנון (בעיניו!). הוא קובע בלהט כי "יש להחיל את חוקו של הקנון ברחבי מולדתנו […] ולא להתאמץ לשווא לעקור אותו מהרי הרמה". כלל לא עולה על דעתו עד כמה הוא תמים, עד כמה הוא מולך שולל בידי אלה שמרוויחים מהקנון ומגאולת הדם הנמשכת לאורך דורות.

באחרית הדבר לספר, שאותה כתב המתרגם רמי סערי, היטיב סערי לסכם: "אפשר למצוא קווי דמיון משותפים בין תפיסת הסופר המתגלה ביצירתו כחוקר הפולקלור האלבני, לבין מה שחושבים באמת ובתמים מחרחרי מלחמה בישראל ובקרב אויביה גם יחד, שעודם קוראים לנקם ומנסים ללבות יצרים במקום להקדיש את מרצם ואת עתותיהם לחתירה אל השלום ולהשכנתו. אם יש לקח שאפשר להפיק מן הקריאה באפריל שבור, הריהו שמאחורי תאוות הנקם עלול להסתתר מישהו הגורף רווחים, ושערך החיים גבוה מערכן של אבנים. התרגום העברי של הספר מוקדש לכל השותפים לאמונה הזאת".

תודה, רמי סערי, על התרגום הנפלא. תודה, איסמעיל קאדרה על הספר, ותודה לחברתי יהודית, שהפנתה אותי אליו. תרגומו לעברית ראה אור לפני עשר שנים. בעולם המו"לות הישראלי אלה שנות דור. עד כדי כך, שלא מצאתי עותק שלו באתר e-vrit. כה חבל! את העותק שקראתי השגתי בספרייה, ועכשיו אנסה לקנות אחד משלי, כי הפרידה ממנו קשה. 

אן טיילר, "Redhead by the Side of the Road": מה קרה למציאות…

(הטור נכתב בעיצומם של ימי הבידוד החברתי וההסתגרות בבית)

את ספריה של אן טיילר אני קונה באמזון מראש, ברגע שמכריזים שם על מכירה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהספר רואה אור. אני אִתה, מאז שהתוודעתי אליה לראשונה לפני כמה עשרות שנים.

טיילר היא אמנית הכתיבה הקאמרית המשפחתית. כל ניואנס של רגש, כל העוויית פנים, ניע ראש או מחווה בגוף מתועדת בכתיבתה, עד שהקריאה של ספריה מעוררת בי לא פעם תחושה שאני צופה בסרט קולנוע, ולא קוראת מילים שמצטיירות בתודעתי כתמונות.

טיילר זכתה בעבר בפרס פוליצר על ספרה שיעורי נשימה, והספר סליל של חוט כחול זכה בפרס בוקר מן. יש להודות כי את ספריה הטובים באמת: שיעורי נשימה, תייר מזדמן, נישואי חובבים, Dinner at the Homesick Restaurant, The Tin Can Tree ,Celestial Navigation, The Clock Winder, Searching for Caleb (שחלקם עובדו לסרטי קולנוע):  כתבה מזמן והקריאה בספריה החדשים מעוררת בעיקר געגועים אל קודמיהם המופלאים.

Half Truths and Semi Miracles כמו גם Vinegar Girlהיו מאכזבים, וגם סליל של חוט כחול לא הגיע לדעתי לרמת קודמיו.

ספרה החדש Redhead by the Side of the Road שראה אור באנגלית ממש זה עתה טוב מהם, אך גם הוא אינו מגיע לרמת הספרים הגדולים של טיילר.

עם זאת, וחרף ההסתייגות, מדובר בהחלט בקריאה מענגת וראויה.

בכותרת הסקירה ב"גרדיאן" נמסר כי טיילר היא "אמנית של תיעוד החיים של אנשים רגילים" ושהיא "חושפת אמיתות אוניברסליות" בסיפור שבמרכזו אדם פשוט: מייקָה, הנדימן שחי בקומת הקרקע של בית הדירות שהוא אחראי לתחזוקתו. כמו כן הוא מתקן מחשבים ומעניק שירותי תמיכה למשתמשים ביתיים.

עלילת הרומן פשוטה וסופו צפוי. עם זאת הוא, כאמור, קריא מאוד, וקשה להניח אותו. שרטוט דמותו של מייקה, המחשבות שמטרידות אותו, הOCD הקל שלו (לאמיתו של דבר, כולנו נוכחנו בימי הקורונה שהכפייתיים צודקים…) מדויק מאוד.

טיילר עצמה מציגה אותו בתחילת הרומן כמי שאינו ראוי לכאורה להסתכלות: "אי אפשר שלא לתהות מה חולף במוחו של אדם כמו מייקה מורטימר. הוא חי לבדו; מסתפק בחברת עצמו; שגרת היום שלו חקוקה בסלע. כל בוקר בשבע ורבע אפשר לראות אותו יוצא לריצה…" וכן הלאה. מייקה מנהל שיחות עם "אלוהי תנועת המכוניות" שאותו הוא מְרַצֶּה בנהיגה זהירה שמצייתת בדייקנות לחוקי הדרך, מקפיד על סדר יום וסדר שבוע קבוע: יש יום שמוקדש לניקוי המטבח, יום לסידור הארונות, וכן הלאה, והוא משוכנע שאם אחרי שניקה את השטיח, למשל, זה נראה בוהק יותר יחסית למצבו הנוכחי, סימן שאיחר לנקות אותו… הוא מוקסם מיכולתן של נשים להתאים את עצמן לסביבה: מתי למדו לומר את הדברים הנכונים כדי שלא לפגוע בזולת? איך הן יודעות הכול כמו מאליהן, בטבעיות: "נשים יודעות את כל הכללים הלא כתובים: לא לגעת במגבות המעומלנות והמגוהצות בחדרי השירותים של אנשים זרים, הן מנגבות את הידיים בחצאית שלהן או באיזו מגבת בלויה שמיועדת לבני הבית; כשמציעים להן פירות שמסודרים על צלחת הגשה בפירמידה לא יציבה, הן מתפעלות מהאלגנטיות שלה, אבל לא נוגעות בפירות, כדי לא לפרוע את הסדר; אכן, מייקה תהה תמיד כשאמו אירחה את חברותיה מדוע אינה מציגה פירמידה של פירות מלאכותיים, שהרי אין סיכוי שמישהי מהן תבחין אי פעם בהבדל. ומאיפה אחיותיו –אפילו אחיותיו הפזיזות, שחיו בשלווה בבלגן הביתי – למדו את התנועה החשאית: ניגוב השוליים של גביעי היין, כשגילו שהשאירו שם סימנים מהשפתון שלהן?…"

ובכן כן, אנחנו נגלה מה חולף במוחו, ולמרבה ההפתעה מחשבותיו מעניינות בהחלט!  האם הוא מאושר? יש לו בת זוג? יש לו משפחה? איך נראים היחסים שלו אתם? מה מפריע לו? למה הוא מקווה? היכן הוא טועה? איך יבין מה עליו לעשות, או לומר, או לחשוב, כדי לתקן את חייו?

כמו בספריה האחרים, אן טיילר מפליאה ללכוד דמויות בהינף של כמה שרטוטים. היא אמנית הדיוקן. בספריה הראשונים הדמויות הזכירו ציורי שמן: רבי שכבות, עמוקים, מרובי פרטים מדויקים מאוד, בעלי נפח שנוצר בעבודה מדוקדקת וממושכת. בספר שלפנינו אלה דיוקנאות שמצוירים בעט או בציפורן: כמה קווים שמשאירים משטחים לבנים אך ברורים שהקורא משלים וממלא, שכן הם ברורים ומובהקים מאוד.

בניגוד לספריה הראשונים, אן טיילר מגלה לאחרונה יותר ויותר עניין במציאות העכשווית. כך למשל מייקה "למען האמת כבר כמעט התייאש מארצו. נראה שהיא הולכת בימים אלה לעזאזל, ואין לו תחושה שהוא יכול לעשות משהו בעניין" (כל כך מוכר!), וגם, בהתייחסות ספציפית יותר למה שמטריד את מייקה (וכנראה, באמצעותו, את אן טיילר): "היה טבח המוני בבית כנסת; משפחות שלמות מתות בתימן; ילדי מהגרים שנקרעו מהוריהם לעולם לא ישובו לאיתנם, גם אם במקרה הלא סביר יתאחדו אתם מחר; מייקה שומע בעוגמה את כל החדשות הללו. הן לא מפתיעות אותו."

אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים. הנה כך היא מתארת את הרחוב בבולטימור בשעת בוקר,  מנקודת מבטו של מייקה שיצא לריצת הבוקר שלו: "המדרכות כמעט ריקות. רק עוד כמה רצים חולפים בצד השני של הרחוב, ופועלים פורקים מעל משאית בצומת קונוסים לעצירת התנועה. רק כשיגיע לרולנד אבניו יתחילו להופיע המוני הילדים ההולכים לבית הספר. הקטנים מתמהמהים, האמהות מאיצות בהם, הילדים הגדולים יותר שמים רגליים, נדחפים ומקניטים זה את זה"…

מוזר עד כמה התמונה הטבעית הזאת נראית כיום בלתי אפשרית ומרוחקת כל כך…

מאחר שהספר ראה אור באנגלית ממש בימים אלה, הוא כמובן לא תורגם לעברית, ואת הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.

שולמית לפיד, "פרפר במחסן":מה עניינו האמיתי?

שולמית לפיד הייתה במשך כמה שנים יושבת ראש אגודת הסופרים. מסתמא: היא בקיאה מאוד בתככי הביצה הספרותית, הלכי הרוח, ההתנהגויות, סגנונות הקנאה והשמחה לאיד השכיחים בין סופרים, אבל לפעמים גם גילויים של פרגון וסיוע הדדי. אחד העיסוקים העיקריים בספר הוא בתשוקת התהילה של סופרים: התקווה שמניעה אותם להמשיך לכתוב ולפרסם, כדי שיצטרפו אולי "לקבוצה הקטנה והמובחרת של סופרים שהיו אושיות לאומיות". 

כל אלה מתבטאים בספרה החדש, פרפר במחסן, שאליו השיבה את דמותה הבלתי נשכחת של ליזי בדיחי. בעבר הייתה בדיחי עיתונאית חוקרת שגרה בבאר שבע. עכשיו היא כבר גרה בתל אביב, והיא משמשת חוקרת במשרדה של  עורכת דין מצליחה מאוד, אישה מהסוג המטיל אימה על סביבותיה, עובדים, יריבים ולקוחות כאחת. מאחר שאנחנו כבר אמורים לכאורה להכיר את ליזי, דמותה משורטטת בספר שלפנינו בקווים כלליים ולא מפורטים במיוחד. אנחנו זוכרים מן הסתם מהספרים הקודמים את תשוקתה לעצמאות, את הפער בין המראה הלא מלוטש, הפלגמטי לכאורה, לבין יכולותיה השכליות המפותחות מאוד ונחישותה להצליח. 

אבל לא ליזי בדיחי היא זאת שזוכה בספר שלפנינו להשראה מסדרת המילניום הסקנדינבית של סטיג לרסון ומדמותה של ליסבת סאלנדר, אלופת המחשבים שיכולה להגיע לכל מחשב ולעשות בו כרצונה. דווקא דמות אחרת מחקה – יש לומר בזעיר אנפין ובקווים גסים מאוד – את סאלנדר.

בכלל, יש להודות, הרומן כולו נכתב בקווים די כלליים. עלילת המתח נפתרת די מהר ובפשטות רבה, עוד לפני מחציתו של הספר, ובכל זאת גם אז החקירה עוד נמשכת זמן מה, לא ברור מדוע. 

כלומר – בעצם ברור. שכן אותה עלילה אינה אלא האצטלה הנחוצה לשולמית לפיד כדי שתוכל לכתוב על מה שמעניין אותה באמת: חייהם של סופרים, התככים השוררים ביניהם ובעיקר: מה מניע אותם בכלל לכתוב וליצור, ומה מעסיק אותם לפני, בזמן ואחרי הכתיבה. 

כך למשל מהרהר הגיבור הראשי, סופר בשם אלישע פרידריך, לקראת סיום הכתיבה של הרומן החדש שלו, ואומר לעצמו כי "אין כל ערובה להתקבלותו של הספר על ידי המבקרים או על ידי קהל הקוראים. די בכך שספר אחד שלו לא יתקבל באהדה כדי שהספר הבא אחריו כבר יתקבל בהיסוס על ידי ההוצאה. וכבר עתה, עוד לפני שיצא הספר מדל"ת אמות חדרו, הוא מתמלא חשש. שמא הוא טועה. שמא אין הספר נפלא כל כך, מקורי כל כך, חזק כל כך, חד-פעמי כל כך. ההתקבלות היא תמיד הימור, וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד שקוראים לו אלישע פרידריך, שיושב ספון בחדרו חודשים על חודשים, ועכשיו הוא מפרפר מפחד שמא כל עמלו היה מופרך".

או – התחושות הנלוות להשלמתו של כתב יד שיהיה לספר; הרגע שבו מחליטים להפסיק לשנות ולשכתב: "הספר שיודפס יקפיא לנצח גם את הגיבורים וגם את גורלם. הם יתחיו שוב ושוב עם כל קריאה חוזרת ויקפאו שוב ושוב עם סיומה. אך ברגע זה, ברגע שבו הספר עשוי ומוגמר אך לא שולח עדיין מן הקן, הוא יפה ואהוב ומופלא כתינוק בן יומו." 

או – הצורך של הכותב להתכנס בעצמו, והסבל הקשה "מהידיעה שכל מי שמסתובב שם בחוץ, מעבר לדלת, יודע" שהוא יושב "כאן בפנים וכותב סיפורים".

כמה שהתהליך הזה, והמחשבות הללו, מוכרות לכל מי שהוציא ספר! 

לפיד מתארת, כאמור, את הרוע והאיבה הסמויים השכיחים בין סופרים: כשנודע כי סופר שהיגר לאוסטרליה "הפליא את מכותיו באשתו, וזו התלוננה במשטרת סידני", כך היא מספרת, חרף ריחוקה של סידני, "נחת הרוח הגיעה עד לכל בתי הקפה בארץ שסופרים ומשוררים נוהגים לפקוד", שהרי, כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד… 

היא מתארת את ייסורי הכתיבה: "הוא תוהה אם גם הוא נראה כך בעיניהם, אם גם עליו רואים את הלם ההיחלצות משבי הכתיבה ועינוייה", ואפילו מציעה בסמוי כמה כללים לכתיבה נאותה: הוא "מקושש בדרך בתואר הפועל והשם" ומגלה לקוראיה כמה קשה וחשוב לכתוב בשפה אמיתית וטבעית, לא "גבוהה ונמלצת". 

התככים בעולם הספרות יכולים לנבוע, לפי פרפר במחסן מקנאה, אך הרבה יותר מכך – מיצר עז ומכלה כמעט של תחרותיות. משל, "המומחים לברנר, שהם בעצמם חוקרי ברנר, לא ראו בעין יפה פולש חדש החורש בשדות ברנר. מי שמכיר את אלאלוף יודע שרק אדם עיקש כמותו היה מעז לחשוב שיש לו עוד מה לחדש אחרי אוקיינוס המילים שכבר הטביע את ברנר במצולותיו וכי לא יוותר, ויעמוד על זכותו להסתנן לתוך השורה הארוכה של חוקרי ברנר לדורותיהם כדי לפרוס גם לעצמו פרוסה של ברנר." 

לא מעט ציניות מלווה את הספר, לכאורה לא ישירות מפיה של לפיד, אלא באמצעות דמויותיה, אבל אי אפשר לא לחשוד בהן שהן מייצגות אותה. למשל, ציטוט הדברים שאמר משורר שחגגו לו שמונים: "בדברי התודה שלו הוא נתן עצה למשוררים הצעירים: 'אתם רוצים לזכות בהכרה?' הוא אמר, 'תשתדלו להזדקן.'"

דוגמה נוספת: על סופר שהלך לעולמו נאמר כי "נס קרה לו שאחרי מותו הפך לידידם בנפש של שלונסקי ואלתרמן וגולדברג ורבים וטובים אחרים"… 

הספר קריא מאוד, אבל התעוררה בי תחושה של רשלנות מסוימת שנלוותה לכתיבתו ולעריכתו. קודם כול, כאמור, בשל הקווים הכלליים מאוד של העלילה. אבל לא רק בגללם. הנה שתי דוגמאות קטנות: מישהי "קמה, לבשה את פיג'מת הפלנל, התרחצה, נכנסה למיטה ונשכבה לצדו." קודם לבשה פיג'מה ואחרי כן "התרחצה"? אולי רחצה את הפנים וצחצחה את השיניים? לא יכולתי שלא לנסות להתעכב על התמונה ולנסות להסביר אותה לעצמי. דוגמה נוספת: "הוגשו ויסקי טוב וגבינות טובות שחזי הביא מהטיסות שלו, פיצוחים, קפה טוב". שלושה "טוב" במשפט אחד, לא כציטוט ישיר מפי דמות ולא כהוכחה ליכולת הביטוי הפשטנית שלה? מוזר! 

ובכל זאת, חרף ההסתיגויות, עלי להודות שקראתי את הספר כמעט בישיבה אחת. קל לבלוע אותו, אבל לא בטוח שנשאר ממנו הרבה. 

עדי מרקוזה הס, "לא המרחק לא הזמן": האם האהבה תגבר על הכול

איזה ספר מרגש!

שמו באנגלית We'll Meet Again מהדהד מיד בתודעה את השיר הנושא את אותו שם, שאותו שרה לראשונה ב-1939 הזמרת ורה לין, שיר שהיה לאחד מסמלי מלחמת העולם השנייה. האסוציאציה נכונה, מדויקת ומתאימה מאוד, כמו גם  התמונה המופיעה על עטיפתו של הספר: צללית של בני זוג חבוקים, ובשמים מבנה של מפציצים, שכן מדובר ברומן שמתרחש על רקע מלחמת העולם השנייה.

עלילתו של לא המרחק לא הזמן פשוטה לכאורה: מדובר באהבתם של יונה ורגינה ברודקין, זוג אוהבים שהכירו בשנות העשרים, בארץ ישראל, אבל ההיסטוריה הפרידה ביניהם, ובמשך שש עשרה שנים נאלצו לחיות הרחק זה מזה, הוא – בקירגיסטן, היא – בתל אביב. די ברור, כבר מהדפים הראשונים, שהשניים ישובו וייפגשו בסופו של דבר, אבל כמה זמן תימשך הפרידה? איך יצליחו להתאחד? מה יעלה בגורלם? האם יוכלו לשמור אמונים זה לזה, חרף המרחק והזמן?

בנספח לספר כתבה מרקוזה הס כי מדובר ב"רומן ביוגרפי" (סוגה שבה נכתב גם סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז: לכאורה – ביוגרפיה, אבל בעצם שילוב בין עובדות ידועות ודמיון, שהרי הכותב והכותבת לא נכחו במקומות ובאירועים שהם מתארים כאילו היו שם). מרקוזה הס מספרת בסופו של הספר בכמה מילים תמציתיות גם משהו על הרקע לסיפור, כיצד רקמה אותו ועל מה התבססה, מה היו המקורות לכתיבתה, ובעיקר – את מה מתוכו בדתה ושכללה על סמך מה שהיה ידוע לה. אין ספק שערכה תחקיר מעמיק ומקיף, אבל ברור גם שלתוך התשתית העובדתית יצקה את היצירתיות השופעת שלה.

את השורות האחרונות בספר קראתי בעיניים מוצפות דמעות, ולא רק מכיוון שמתחוורת בהן מהות הקשר של הכותבת אל שתי הדמויות, יונה ורגינה, אלא גם משום שהקצב המואץ במהלכים שיובילו לאיחוד בין שני האוהבים מסחרר, מותח, עוצר נשימה.

אחד הכללים הראשונים והחשובים ביותר שמלמדים בסדנאות כתיבה הוא שיש לכתוב "את" ולא "על". כלומר – לא לספר מבחוץ, לא "לסכם" מהלכים, רגשות, קשרים בין בני אדם, אלא להגיע אליהם מבפנים, ובכך ליצור אותם מחדש, לאפשר למהלכים להתפתח, לאנשים לעשות ולדבר, ולקורא להכיר אותם באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים.

הספר שלפנינו הוא מופת של כתיבה כזאת: שוב ושוב אנחנו שם, עם שני האנשים המופלאים הללו, בדרכים השונות שהחיים לוקחים אותם: הבריחה מתל אביב לפריז, הפציעה במלחמת האזרחים בספרד, ההפלגה לרוסיה, הנסיעה הממושכת ברכבות, עד קירגיסטן. ההתנדבות לחיל העזר לנשים (ATS), השירות במצרים. שום דבר לא מסופר מבחוץ. הכול מפורט להדהים, ברמות דיוק שקשה מאוד להבין איך הכותבת יודעת את כל זה, כאילו הייתה שם ממש, פגשה את האנשים, שמעה אותם, ראתה את המקומות שאליהם הגיעו. העלילה הולכת ומתקדמת, ואנחנו לומדים כל כך הרבה על אורחות החיים, על מה שהטריד אז אנשים, על מה שהעסיק אותם בשיחות, על מה חשבו, רצו, חלמו.

לאורך הרומן שיבצה מרקוזה הס כותרות של עיתונים מאותן שנים, ומתחתן שם העיתון שממנו נלקחו והתאריך שבו הופיעה הכותרת. זהו תכסיס ספרותי נפלא, שמשקף לקוראים את המהלכים ההיסטוריים החשובים כל כך, מנקודת מבט יומיומית, כפי שנחשפו אליהם הקוראים בזמן אמת.

בתחילה הכותרות בשפות זרות, ובהמשך – בעברית.

אנחנו יודעים לכאורה לא מעט על "מלחמת העולם השנייה" ועל "השואה", אבל יש צדדים של אותה תקופה שאינם מתוארים רבות בספרות, ומרקוזה הס מביאה אותם כאן לפנינו. למשל – מה עלה באותם ימים בגורלם של חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, בצרפת, בספרד וברוסיה?

דוגמה קטנה: רגינה, שהגיעה לארץ ישראל מפולין, מצטרפת לקיבוץ ונהנית מאוד מהעבודה הקשה בחקלאות. אבל היא מתקוממת למראה גורלם של הפלאחים הערביים "שגרו במרחק עשר דקות הליכה מהקיבוץ, בבקתות עלובות ובתנאים איומים". אחרי ששמעה "שהאדמות שהקיבוץ מעבד נקנו בכסף רב מהבעלים, אבל הבעלים הוא איזה אפנדי שיושב בכלל בדמשק," היא מתקוממת נגד העוול: "הפלאחים מצאו את פרנסתם מהקרקע שחברי ההכשרה שלה התיישבו עליה. כולם היו אנלפבתים ולא היה להם מושג מה זה קושאן או טאבו. הם לא קיבלו גרוש." יום אחד סולקו מהאדמה "אמרו להם שהם צריכים להפסיק לחרוש ולזרוע את האדמות האלה, כי האפנדי מכר אותן". רצונה לעזור להם גורם לחבריה "להתנועע בחוסר נוחות על כיסאותיהם", עד שהם נפטרים מהבעיה ופשוט מסלקים אותה מהמשק! רגינה נאלצת לנסוע אל משפחתה בתל אביב, ולחפש לעצמה עבודה ומקום מגורים. "את נשמעת קצת כמו קומוניסטית", האשימו אותה חבריה בקיבוץ כשניסתה לומר להם ש"גם הפלאחים הם בני אדם"… (אי אפשר כמובן להתעלם מהמשמעויות וההשלכות האקטואליות של הקונפליקט המתואר כאן!). יחד עם זאת, רגינה אכן "קומוניסטית" בהשקפותיה, אבל היא גם ציונית. באחד ממכתביה אל בעלה היא כותבת על קרובי משפחתה שהגיעו לארץ ישראל בתחושה של הקלה, כי "עכשיו הם שם, בטוחים מהצרה הנאצית. לפחות בזה הציונות אולי צודקת, גם אם היא לא סוציאליסטית, כמו שקיווינו שתהיה".

העלילה נרקמת באופן כמעט כרונולוגי, למעט הפתיחה, שבה מספר יונה בערוב ימיו לקרוב משפחה על מה שעבר עליו באותן שנים, אך עם זאת היא מתפתחת לסירוגין בין יונה ורגינה ובחזרה, וכך אנו חווים אתם את קורותיהם במשך שנות הפרידה הארוכות, שבחלקן הגדול אפילו מכתביהם לא הגיעו ליעדם, והאוהבים נאלצו להאמין באהבתם, לסמוך על נאמנותם זה לזה ולא להתייאש מהתקווה שישובו ויפגשו. את המכתבים שכתבו, אלה שלא הגיעו מעולם, בדתה מרקוזה הס, כפי שהיא מסבירה בחלקו האחרון של הספר, ועם זאת הם משכנעים לחלוטין, ממש כאילו מצאה ותיעדה אותם ככתבם וכלשונם.

קראתי את הספר בהנאה ונגע ללבי במיוחד מהתצלום המובא בסופו. רואים בו את דיוקנם שני האנשים הללו, שלמדנו להוקיר ולאהוב.

אוליביה גז, "היעלמותו של יוסף מנגלה": האם אפשר לחוס על הפושע?

"ספר זה מספר את קורותיו של יוזף מנגלה בדרום אמריקה. חלקים מסוימים נותרו עלומים וקרוב לוודאי שלא ייוודעו לעולם," נכתב בעמוד האחרון של הדוקו-רומן היעלמותו של יוזף מנגלה.

בהמשך אותה פסקה נכתב: "רק סוגת הרומן אפשרה לי להתקרב ככל האפשר אל הדרך המבעיתה שעבר הרופא הנאצי".

לטעמי, בחירתה של אולביה גז לכתוב את הספר כרומן, חרף הקשיים המובנים, הייתה מוטעית. הביבליוגרפיה הנרחבת שמציינת גז בסופו של הספר מעידה על ידע שופע ועושר של מקורות שבהם נעזרה. אכן, החלקים המעניינים באמת בספר הם אלה שמתעדים עובדות. למשל, הפרקים שמגיעים אחרי תיאור מותו של יוזף מנגלה, ובהם תיאורי כמה מהזוועות שחולל (עלי להודות שעל החלק הזה רק רפרפתי ואז דילגתי, לטובת בריאות הנפש שלי), ההסבר כיצד זוהתה גופתו, תגובות בני משפחתו – בנו ואחייניו – הנזק הכלכלי שנגרם לפירמה המשפחתית כשהתגלה שהפושע חי במשך שנים רבות בפרגווי ושבני משפחתו תמכו בו. נראה כי כל אלה עובדות אמינות. מעניינים גם ההסברים השזורים לאורך הספר לכך שמדינת ישראל לא לכדה את מנגלה, כמו שלכדה את אייכמן: בשלב הראשון ויתר המוסד על המשימה, אם כי ידעו היכן מנגלה מסתתר, זאת משום שמירב המשאבים הופנו לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר שסבו חטף אותו לארצות הברית, ואחרי כן, בשלב הבא, בשל המאמצים הביטחוניים לפני ובעקבות מלחמת ששת הימים,

לעומת זאת, החלקים האחרים בספר, אלה שבהם נעזרה אולביה גז בדמיונה, מביכים. בכל פעם שהטקסט מספר מה מנגלה חשב, הרגיש, אמר, חלם, אני התכווצתי. מצד אחד, עניין אותי לדעת מה "באמת" קרה למנוול בשנים שחלפו בין בריחתו מאירופה לבין מותו. מצד שני, תהיתי כל הזמן אם הפרטים המובאים בפני מדויקים. אם אלה המצאות, או עובדות. דווקא התערובת הזאת של אמת והמצאות, עיון ופיקשן, נתונים ודמיונות יצירתיים, הקשתה עלי מאוד על הקריאה ועוררה בי ספקנות. האם כשהיא מספרת על אדם בשם פון פרשואר, "המעריץ הגדול של היטלר", ש"מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מינסטר ובהמשך נעשה הדיקן שלה וניהל את המרכז הגדול ביותר למחרים גנטיים של מערב גרמניה", היא מצטטת נתונים עובדתיים? כנראה שכן. אבל כשבהמשך אותו משפט היא כותבת ש"מנגלה נזכר כי באחת מחופשותיו מהחזית הרוסית הם הלכו יחדיו לקולנוע לראות את היהודי הנצחי", היא משערת השערות! ייתכן שזה נכון. שזה באמת קרה. אבל "מנגלה נזכר"? דמות ממשית שהיא פתאום פיקטיבית ואנחנו יודעים על מה בדיוק חשב ברגע מסוים? כשהיא כותבת "מנגלה מר נפש באותו יום. הוא מבכה את גורלו, כמו תמיד ללא שום חרטה או מוסר כליות", היא מן הסתם צודקת. כך כנראה באמת הרגיש. אבל אלה כמובן רק הערכות, לא עובדות.

אם אי אפשר לסמוך על חלק מהדברים, קשה מאוד לסמוך על כולם. כותרתו של הספר קובעת חד משמעית שזהו "רומן". הביביליוגרפיה מעידה שמדובר במחקר. בסופו של דבר, שני ההיבטים של הספר הזה נפגמים.

ובכלל, הפריעו לי הקטעים שבהם מנגלה זוכה כמעט לאהדתה של המחברת, המתארת את מצוקתו בערוב ימיו. סליחה, אבל אין לי שום עניין לחוס עליו, אף לא להרף עין. לגמרי לא הבנתי גם את הקטע הזה:

"בעוד המדינות מוגבלות משיקולי ריאל פוליטיק, נכנסים לתמונה עיתונאים וציידי נאצים, ומה שמושך אותם הוא הזכייה בתהילה, בסקופ של חייהם ובכסף. גם הם עורכים חיפושים בפרגוואי, ובונים אגדה של רשע־על שכמוהו כגולדפינגר שגם אותו אי אפשר לתפוס – דמות של רשע בסגנון הפּוֹפּ, בלתי מנוצח, עשיר כקורח, ותחבולן המתנער מרודפיו ונחלץ בלי שריטה מהמצבים המסוכנים ביותר. בשנות השישים חוגג ג'יימס בונד על מסכי הקולנוע, ודוקטור מנגלה הופך להיות שם דבר, ועצם הזכרת שמו מקפיאה את הדם ומעלה את מכירת הספרים והמגזינים: אב טיפוס של נאצי קר וסדיסט, מפלצתי."

 "רשע בסגנון הפופ"? הייתכן? כוונתה של גז כמובן לציין את הפער בין האיש החולה, הנרדף והאומלל, לבין תדמיתו הנועזת, אבל לטעמי הפסקה הזאת מצטיינת בחוסר טעם משווע. גם אם מנגלה לא היה "בלתי מנוצח ועשיר כקורח", אין להכחיש: הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו המפלצתיים, ובדרכו אכן הצליח לחמוק ממצבים מסוכנים ביותר לגביו. 

גז מביאה כמו מתוך תודעתו של מנגלה את המרירות שחש על כך שרק הוא נרדף, בעוד שהיו עוד מאות "רופאים" סדיסטים כמוהו, שהתעללו באסירים שבמחנות הריכוז בדרכים שונות ומזוויעות. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה לחוש את ההתמרמרות שלו. לא מוכנה להזדהות אתו בשום דבר. לא מוכנה שישימו אותי שם, בשם שום "אמת אמנותית"!

איאן מקיואן, "מכונות כמוני": איך מזהים בן אדם, ואיך תועיל הבינה המלאכותית למאבק נגד קורונה

קנדי לא נרצח. בריטניה הובסה קשות במלחמת פולקלנד. הביטלס שבו והתאחדו, מקץ שתים עשרה שנות פירוד. קרטר נבחר לכהונה שנייה לנשיא ארצות הברית. והכי חשוב: אלן טיורינג סירב לעבור סירוס כימי, לא התאבד ב-1954, המשיך לפעול כמדען יצירתי ורב פעלים, פיתח ושכלל מאוד את המחקר העוסק ב-AI: בינה מלאכותית, וכבר בשנות ה-80 של המאה העשרים אִפשר את יצירתם של רובוטים משוכללים, דמויי אדם. חלקם נראים כמו גברים, ושמם אדם, וחלקם נראים כמו נשים ושמם חוה. התפתחות ה-AI כפי שמתאר אותה מקיואן באמת מתרחשת כיום בנתיב שהוא מתאר: מניחים למכונות ללמוד בכוחות עצמן, עד שהן משתכללות ומצליחות לפתור בעיות בלי שום מעורבות אנושית ובלי שבני אדם מסוגלים בכלל להבין את הדרך שעשו. כך למשל מניחים להן ללמד את עצמן כיצד להביס יריב במשחק הלוח GO, הדורש מידה רבה של אינטואיציה וחשיבה יצירתית ואסטרטגית.

(יש לציין כי היום התפרסמה ב The marker כתבה המדווחת על כך שמדענים מנסים בעצם הימים הללו לרתום את ה-AI הבינה המלאכותית, כדי לפתח באמצעותה בין היתר תרופות וחיסון לקורונה. כפיר שרייבר, מנכ"ל ומייסד הסטרט-אפ Deepcure התראיין לכתבה וסיפר: "בשנים האחרונות ראינו שינויים מטורפים בעולם הטכנולוגי מבחינת כוח מחשוב, מחשוב מענן וכמובן בינה מלאכותית – למידת מכונה ודיפ לרנינג (למידה עמוקה). אבל באותו זמן תעשיית התרופות עדיין מתנהלת באותה דרך שבה היא התנהלה ב-100 השנים האחרונות. תהליך פיתוח תרופות נראה אותו הדבר, עם שינויים קלים. כמו שהוא נראה לפני 30 שנה", אבל, כך נכתב עוד, "התפתחות הבינה המלאכותית ויכולת המחשוב בשנים האחרונות הובילה לכך שמדעני מחשב יכולים כיום לנתח מערכות ביולוגיות מורכבות ביותר שכוללות מאות מיליארדי נתונים, כמו מספר התאים בגוף האדם," שבעבר לא היה אפשר לנתח. החברות מנצלות את יכולותיה של הבינה המלאכותית כדי להאיץ את כל התהליכים. הבינה המלאכותית תאפשר להם, לייעל את התהליכים ולמצוא תרופות שאחרת לא היה סיכוי להגיע אליהן).

זאת המציאות שבה מתרחש הספר שלפנינו, רומן "עתידני" שמתרחש בעצם בעבר חלופי.

הנחת היסוד שלו היא שאלמלא התאבד טיורינג, ההווה היה שונה לחלוטין (והוא מזכיר בכך כמובן את הספר 4321 של פול אוסטר, שכולו מביא בפנינו גרסאות חיים שונות של אותן דמויות): "ההווה הוא השברירי שבצירופים הבלתי מסתברים. הוא היה יכול להיות שונה. כל חלק בו, או כולו, היה יכול להיות אחרת. זה נכון לגבי דברים גדולים כקטנים. כמה קל לרקום עולמות שבהם ציפורן הבוהן שלי לא הייתה קמה נגדי; שבהם אני עשיר, גר מצפון לתמז אחרי שאחת מתוכניות ההתעשרות שלי עלתה יפה; שבהם שייקספיר מת בילדותו ואיש לא הרגיש בחסרונו, וארצות הברית החליטה להפיל על עיר ביפן את פצצת האטום שאותה כבר בחנה עד לשלמות" (כלומר: בעולם שמקיואן המציא, פצצות האטום לא הוטלו…).

יש בספר שלושה גיבורים: המספר, שכנתו מירנדה – שם שמעלה כמובן על הדעת את דמותה של מירנדה הזכה והתמימה במחזה "הסופה" או "הסערה" של שייקספיר – ורובוט דמוי אדם ששמו, אכן, "אדם".

אדם משוכלל ואנושי עד כדי כך שמתעוררת לרגע השאלה מה בכלל מגדיר אותנו כייצורים חיים ומה מבחין בינינו לבין רובוטים שמיטיבים לחקות אותנו באופן כמעט מושלם. אחת התשובות שמקיואן מציע היא שאנו, בני אדם ויצורים חיים, נזקקים לנקבינו. הוא מספר איך בתחילת שנות השלושים פגשו לראשונה תושבי גיניאה החדשה "דמויות חיוורות" ולא ידעו אם מדובר בבני אדם או באלים. התהייה יושבה אחרי שנער מבני השבט שנשלח לבלוש אחרי היצורים הללו דיווח שראה את אחד מה מסתתר מאחורי שיח, כדי לעשות את צרכיו…

אבל זוהי כמובן תשובה פשטנית, שכן נראה כי מלבד הצרכים הפיזיולוגיים הרובוט אדם הוא אדם לכל דבר. הוא עלה למספר כל כך הרבה כסף, עד שבאותו סכום היה יכול לרכוש לעצמו דירה. אדם נראה בעיניו כ"שיר הלל לכוח ההמצאה האנושי". עד כדי כך, שיכולותיו המופלגות מעמידות למבחן את אלה של בעליו. אדם שולט בכל מכמני התרבות האנושית. הוא מכיר את כל יצירותיו של שייקספיר, יכול לצטט מהן, יכול להשוותן ליצירות של מחזאים אחרים. הוא יודע את כל השפות. הוא מחובר למאגרי מידע שמאפשרים לו להגיע באלפיות השנייה לכל פרט או עניין שמצריך עיון. הוא מתיימר להרגיש: להתאהב, לקנא, להיות אָלים. הוא אפילו כותב שירי הייקו ומתפאר בהם…

אבל דבר אחד אין לו: הוא נטול גמישות מוסרית, ואינו מסוגל להבין דקויות שהנפש האנושית מיומנת בה. למשל – שקרים לבנים הם מעבר ליכולת הבנתו. האם אפשר לכתוב אלגוריתם לנפש מלאכותית שתתמודד עם שקר שנועד "לחסוך מבוכה מחבר? או לְשֶׁקר ששולח לכלא אנס שלא ייענש בלעדיו?"  נבצר ממנו להגיע "להחלטות מוסריות המתגבשות באזורים שמתחת לסף המחשבה המודעת".

כך למשל מנקודת המבט שלו, כלומר – של מכונה משוכללת עד בלי די – מובן מאליו ש"תרופה לסרטן תהיה להרוג את כולם". האמנם כך יקרה? האם היצירה של מכונה שנשגבת מבינתם של בני האדם תייתר את קיומם?

מקיואן נוגע במכונות כמוני בשאלות העוסקות במהות החיים. כמו בתחילתו ספרו המופלא כפרה, גם כאן הוא מנסה לגעת במקום שבו הנפש מביטה אל תוך עצמה, במקום שמחפש את הגבול המצוי אולי בין מחשבה ופעולה, ובוחן שוב את השאלה מיהו בעצם האדם המסוגל לחשוב. בכפרה הילדה תוהה היכן מצוי הרגע שבו מחשבה או פקודה עוברת מהמוח אל היד ואומרת לה לנוע, מיהו זה שחושב אותה, וכיצד בדיוק מתחולל המעבר בין מחשבה לתנועה. בספר שלפנינו הדימוי לקוח משדה הראייה שלנו: "אנחנו לא רואים הכול. אנחנו לא יכולים לראות מה שמאחורי הראש שלנו. אפילו לא את הסנטר של עצמנו. בוא נאמר ששדה הראייה שלנו מגיע למאה שמונים מעלות כמעט, אם כוללים בו גם מודעות לשולי השדה. אבל הדבר המוזר הוא שאין שום גבול, שום שוליים. אין אזור שרואים ואזור שחור, כמו כשמסתכלים במשקפת. לא משהו ומעבר לו שום דבר. יש לנו שדה ראייה ומעבר לו, משהו שהוא פחות משום דבר." והוא תוהה: אם "כזה הוא המוות. פחות מאין. פחות משחור."

אבל עניינו העיקרי בשאלות שמעורר העיסוק ברובוטים דמויי אנוש, ובמחשבות על בני האדם ועל האנושות. איך ייתכן, הוא תוהה, שחיינו מלאים כל כך בפרדוקסים. איך יצליח מתכנת להסביר לרובוט שמיליוני בני אדם מתים ממחלות שהאדם יודע לרפא אותן? איך ילמד אותו להבין שמיליונים בני אדם חיים בעוני, אף על פי שיש די מזון לכולם? איך יצליח לייצר קוד יעיל ונאה שיסביר את התופעה המכונה "אושוויץ"?

הספר ראה אור באנגלית לפני פחות משנה. מדהים להיווכח עד כמה השאלות ששאל איבדו בימים אלה את עוקצן, בשעה שהאנושות כולה נאבקת נגד מין ייצור לא ממש חי, זעיר וחמקני, שעושה בה שמות. ואולי בכל זאת אפשר לתלות את האשם בבני האדם, שפגיעתם האנושה במערכת האקולוגית היא זאת שהביאה עלינו את נגיף הקורונה, כפי שאפשר לראות בספר Spillover.

מכל מקום, מכונות כמוני הוא ספר מרתק ומעורר מחשבה.

 Ian McEwan, Machines Like Me

לעברית: מיכל אלפון

נועה גוטר שגיא, "דברים נעלמים": רומן ראשון מפתיע ביופיו

כמה מקסים הוא הרומן דברים נעלמים, ספרה הראשון של נועה גוטר שגיא, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית זוגית. כמה נוגע ללב, מרתק,  ומושך לקריאה!

מפתיע לראות עד כמה ספר ראשון יכול להיות מדויק, ועד כמה הכותבת שולטת במהלכיו, בעלילה הנטווית היטב, במעברים שבין הדמויות המשכנעות, עד כמה היא מיטיבה לצייר את נקודות המבט השונות, שמהן כל דמות נוצרת ואף יוצרת את זולתה, שכן כל אחד מהאנשים הללו, שמקבלים ברומן נפח משכנע וממשי, מעשיר את הדמויות האחרות, שחייהן משתלבים אלה באלה. 

את ההשראה לרומן, כך מספרת גוטר שגיא באחרית הדבר, קיבלה מסיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשרים שנה והוא, כדבריה, "חטף אותה": "שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע", היא מספרת, "איש חטף איש וככה זה נגמר". מכאן הפליגה אל דרכה הספרותית, כמו פענחה לעצמה את מה שקרה במהלך אותה חטיפה, את המניעים לה, את האופן שבו הסתיימה, ואת השפעתה על שתי משפחות שגורלן הצטלב ונקשר באופן בלתי צפוי. "ידעתי שתי עובדות על החוטף", היא מוסיפה, "ואת כל השאר, אופיין ועברן של הדמויות, הקשר ביניהן, קרובי משפחתן, סיפור הנסיעה, כל זה היה נעלם בשבילי. סיפור מסגרת מסקרן". 

מתחשק לי, אם יורשה לי (ומי תסרב לעצמה?…) לצרף לכאן משהו ממני ולספר שאחד מספרי נולד באופן דומה: סיפור המסגרת של הרומן מעקב נודע לי באקראי וכמעט בלי פרטים. סקרנותי התלקחה. מאחר שלא היה שום הסבר לסיפור ששמעתי, נאלצתי בלית ברירה, כדי להשביע את הסקרנות, לבדות את הפרטים. חייתי אותם ונתתי להם להתפתח, עד שנהפכו לרומן… לפיכך מובן לי מאוד הצורך של גוטר שגיא להסביר לעצמה מה קרה, לשכלל את ההסבר ולהפליג ממנו למחוזות שבהם למדה לא רק על העלילה, אלא גם על הדמויות שאותן בראה, על עולמן, על מה שמטריד אותן, על התקוות, האכזבות והצרכים שלהן. על מה שהן לומדות על עצמן ועל זולתן. 

וכאמור, היא מפליאה לעשות זאת. גם אני, כמוה, נקשרתי אל האנשים שהיא המציאה והתרגשתי מהם. הסבל המתואר ברומן מקבל נפח ומשמעות, שכן הוא מביע כל כך הרבה נדיבות ואהבת אדם. ויש בו, ברומן, גם לא מעט תובנות על הנפש. הנה למשל אדם ש"מת מפחד שמא ימות", ובה בעת מרגיש עד כמה מגוחך הפחד העמוק כל כך, שכמעט ממית אותו.  עוד מהרהר האיש עליו ועל האחר: "שני גברים, צעיר ומבוגר, נוסעים בליל שבת, וכל הדאגות שלהם נוסעות איתם", וברגע אחר אומר לעצמו: "אז הוא קובי. איך אף אחד לא מרוצה עם מה שקיבל", ומוסיף וחושב: "קובי הוא יעקב, מיכה הוא מיכאל. אולי היה עוזר אם היו שומרים על השמות המקוריים שלהם?"

ויש גם בספר הומור: למשל – "המבורגר-צ'יפס-קולה, החלום האמריקאי, המקביל לחומוס-צ'יפס-סלט. צ'יפס הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר".  

וגם ראייה של מה שנמצא שם בחוץ, של קשרי הגומלין בין האדם לטבע: "היא מתחפרת נמוך יותר ומתבוננת דרך החלונות בעמודים-עמודים של פרחים ורודים, חוטמית זיפנית קוראים לה. זה בטח לא ממש מחמיא לחוטמית שמדברים על הזיפים שלה, אבל זה לא מפריע לה לפרוח כל שנה בדיוק בזמן. זה לא מפסיק להדהים אותה העניין הזה, שהטבע כזה מדויק: השקדייה בט"ו בשבט, השסק בפסח, הגויאבות רגע לפני הגשם, ממלאות את הבית בריח שגורם לה להתרגש, להיחלש. הם אף פעם לא מתבלבלים, העצים, אין להם מצבי רוח, הם לא מתחרטים, לא נבוכים, לא התייאשו, לא נמאס להם, כאלה אמינים. היא נזכרת בנירית בת דודה שלה שהתחתנה בט"ו באב, וכמה ימים קודם עוד אמרה: 'זה טיפשי, אני יודעת, אבל תסתכלי, אין סיכוי שהירח יתמלא לגמרי בשלושה ימים, אולי הפעם זה לא יקרה?' וזה קרה. הירח היה מלא." כמה יפה!

אהבת האדם שבספר מתבטאת במקומות שבהם אהבה הופכת כיעור ליופי: "כל האצבעות של סבתא היו מעוקמות בזווית לא הגיונית כאילו נראו דרך כוס מים. כל פעם מחדש זה היה מבהיל לראות את העצמות הבולטות מדי, את הנטייה של כל כף היד ימינה, ואיכשהו זה היה יפה, מכוער באופן יפה." 

אחת ממעלותיו הרבות של הרומן טמונה בכך שהדמויות מתפתחות במהלכו. יוצאות ממנו שונות, טובות יותר, מכפי שהיו. וזאת גם כשלכאורה הכול אבוד! הטלטלה שמתחוללת בעקבות החטיפה, משנה אותן, מכאיבה אמנם, אבל במפתיע, ובאופן שנוגע מאוד ללב, מלמדת אותן דברים חשובים מאוד על עצמם, ועל יכולתם להתפתח, לאהוב, לא לוותר על התקווה. מי שחושב על עצמו בתחילת הסיפור שאולי "המלחמה הרגה אותו," ו"שאולי משם נשאר עם רגשות בעובי של דף" לומד  שיש בו מעמקים ויכולות, נוכח שהוא יודע לאהוב ויכול להיות נאהב. לפיכך גם הקורא יוצא מהספר שונה ממי שהיה כשנכנס אליו. 

דין קונץ, "עיני החשיכה": איך הוא ידע על הווירוס מהוואן?

הספר ראה אור לראשונה ב-1981. המחשבים באותם ימים היו ענקיים ומסורבלים. לא היו אינטרנט או טלפונים סלולריים, אף אחד לא חלם על אפליקציה לניווט וכשאנשים יצאו לדרך והיו צריכים להגיע למקום שלא הכירו, הם השתמשו במפות. או לחילופין, לפי הספר The Eyes of Darkness, נעזרו ביכולת טלפתית… כן, כך מנחה בספר קורבן של פשע את אמו אל המקום שבו הוא כלוא, כדי שתציל אותו…

עירק בימים שהספר ראה אור לראשונה עדיין איימה והפחידה את הכותב, דין קונץ (כמו גם את נשיא ארצות הברית דאז), במאגרי הנשק הלא קונבנציונלי שכולם עוד האמינו בקיומם (במלחמת המפרץ יגלו כמובן ששירותי הביון טעו). אבל בפרט אחר חזה לכאורה קונץ את העתיד לבוא, את המגפה שהעולם מתמודד אתה בימים אלה. קונץ "ניבא" לכאורה את הופעתו של וירוס קטלני, כזה שהסינים האיומים פיתחו כנשק קטלני במעבדות חשאיות בהוואן. לפי הספר, הווירוס יכול לקנן רק בגופם של בני אדם, והורג אותם בתוך ימים אחדים. תוכניתם המרושעת של הסינים הייתה מן הסתם (הדברים נרמזים בספר שלפנינו, אך שום דבר לא כתוב ממש ובצורה ממצה וברורה) להשתלט בעזרתו על העולם: למחוק ערים שלמות. למרבה הנוחות הווירוס שפיתחו – על פי הספר – אינו יכול לשרוד מחוץ לגופו של האדם שאליו חדר והוא עצמו מת יחד עם החולה.

אחד המדענים הסינים הבריח את הווירוס לארצות הברית וכך התחיל הסיפור שהוא העילה לעלילת המתח הקלושה המוצגת בפנינו. 

קשה לתאר עד כמה הכול מופרך. את אחת הדוגמאות המהותיות כבר ציינתי: דין קונץ עקף בקלילות רבה כל מכשול שהעלילה הערימה לפניו והשתמש בחופשיות בטלפתיה ובטלקינזיס. כדי להעניק אמינות לכוחות העל טבעיים הללו הוא מציג את גיבורי הספר כספקנים שנאלצים להתמודד עם הפקפוקים שלהם, עד שהם משתכנעים שאין מה לעשות: הכול אמיתי. וכך בכל פעם שזוג הבלשים מטעם עצמם נתקלים בבעיה, נכנסת לפעולה יכולתו הטלפטית של האדם שאותו הם אמורים להציל. הוא מטלטל חפצים ממרחק של קילומטרים רבים, מפיל אותם, מפעיל מכשירים ומכבה אותם, מצנן את האוויר, מאותת לבלשים באמצעים שונים לאן עליהם ללכת, שולח להם מעלית, מהבהב באורות כדי שיבינו מה הלאה, פותח בפניהם שערים, משתק כלי נשק… והוא עושה את כל זה בעודו שוכב כבול בתוך מעבדה, שכן הפכו אותו לשפן ניסיונות של מדען פסיכופת. 

אפילו העימות הנדרש בין הטובים לרעים בעצם לא מרחש. יש לכאורה בנייה של מתח – אחד הרעים מצטייר כסדיסט ששואב עונג מיני מרצח (בניגוד לגיבור הטוב שסובל מאוד כשהוא הורג, גם את מי שמאיים על חייו!) טס במסוק לעבר שני הטובים, אבל לא קורה כלום. הצעיר שניחן בכוחות-על של טלפתיה וטלקינזיס פשוט מפיל את המסוק…

דמויות שיש להן תפקיד חשוב לכאורה מופיעות כשהסופר זקוק להן, ונעלמות לבלי שוב מיד אחרי ש"השתמש" בהן לצורך העלילה. 

הדיאלוגים, שאמורים להיות שנונים, אינם אלא דלוחים, מייגעים, ומעוררים רצון לשאול זהו? זה הכול? זה כל מה שאתה יכול לספק לקוראים שלך? בדיחות קש עלובות ומשעממות?

מדוע אם כן קראתי בכלל את הספר הזה (שהרי אני פועלת לרוב על פי הכלל שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על קריאה מיותרת)?

אז ככה: הווירוס. הוא זה שפיתה אותי להמשיך. כי מי יכול לעמוד בסקרנות שמעורר וירוס שנוצר בהוואן, מקום מוצאו של נגיף הקורונה המוכר לנו כל כך, הנגיף שעלה לכותרות בכל העולם, ומסרב להסתלק מהן. כשקיומו של הספר צף ועלה ברשתות החברותיות, תהיתי: איך ייתכן שסופר אמריקני חזה לכאורה את היווצרותו, ועוד מיקם אותו באותה הוואן שמעולם לא שמעתי עליה לפני דצמבר 2019, כשהנגיף הזה, הקורונה, שמסיב כל כך הרבה סבל, הגיח והתנפל על האנושות? האם ייתכן שביכולותיו הנבואיות חזה דין קונץ עוד פרטים שכדאי לקרוא עליהם ולעמוד על טיבם? 

P. 353                      

ובכן, התשובה היא שלא ולא. (לא רק מכיוון שלאחרונה הופרכו כנראה השמועות שהווירוס הונדס במעבדות חשאיות בסין), ושחבל על הזמן, במובן המקורי של הביטוי. הווירוס מופיע בספר שלפנינו להרף עין, וממש בעמודים האחרונים. תיאורו שטחי (כמו הספר כולו!). אפשר לסכם את מעלליו, כמו את הספר כולו, בשני משפטים.

לקוראי הטור: חסכתי מכם את הטרחה והבזבוז של ימים אחדים. כל כך אין צורך. 

הוא לא מוצלח אפילו כאסקפיזם. בזבוז זמן. סתמי ולא נחוץ!

מי שרוצה באמת לשמוע דברי נבואיים על המגפה יכול להקשיב להרצאה המאלפת שנשא ביל גייטס במסגרת Ted ב-2015. כותרתה: "ההתפרצות הבאה? אנחנו לא מוכנים". 

אליף שאפאק, "10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר": על מה חשבה ליילה אחרי שנרצחה?

את ספרה החדש 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר הקדישה אליף שאפאק, סופרת טורקייה שחיה באנגליה, לנשות טורקיה ולעיר איסטנבול. הספר היה אחד המועמדים לפרס בּוּקֶר השנה. כמו הספר The Lovely Bones (בעברית: העצמות המקסימות) שכתבה אליס סיבולד, גם 10 דקות, 38 שניות בעולמנו המוזר מתחיל לכאורה בנקודה מופרכת ובלתי אפשרית: גיבורת הסיפור נרצחה, ואנו מלווים את תודעתה ומחשבותיה מנקודה זאת ואילך. שתיהן, סוזן סלמון של סיבולד וטקילה ליילה של שאפאק, ממשיכות לדעת, ממשיכות לרצות. אלא שאצל שאפאק יש מעין הסבר "רציונלי": בעשר הדקות הראשונות לאחר המוות, כך היא מסבירה, המוח עוד ממשיך לזכור, עד שהוא נהרס לחלוטין: "כמו שיש אינספור גוונים בין שחור כזפת ולבן בוהק, כך יש שלבים רבים בעניין הזה המכונה 'מנוחה נצחית'".

ההנחה היסודית מאפשרת לשאפאק לספר לנו על ליילה, שבתודעתה עולות לאורך עשר הדקות האחרונות הללו שלאחר המוות תמונות מעברה, וגם תקווה שגופתה, שהושלכה בפח זבל עירוני, תימצא, ושחבריה הקרובים יוכלו לקחת אותה ולהעניק לה טיפול אוהב אחרון. התפיסה כאילו המוח אינו מת מיד מאפשרת לשאפאק לתעד הרהורים של ליילה כמו למשל: "היא המשיכה להיות חלק מהעולם, היו בה עדיין חיים, אז איך ייתכן שהסתלקה? איך ייתכן שאיננה עוד, כמו חלום שנמוג עם אור יום ראשון?"

התמונה הראשונה שאליה חוזרת תודעתה של ליילה היא זאת של היום שבו נולדה. "זיכרונה געש וגאה, להוט וחרוץ. הוא אסף פיסות מתוך החיים שהלכו והסתיימו במהירות. היא נזכרה בדברים שאפילו לא ידעה שהיא מסוגלת לזכור, דברים שסברה כי נמוגו לעד." היא עדה למה שעבר באותו זמן על אמה, רעייתו השנייה של אביה, על המיילדת, על אשתו הראשונה, ונזכרת גם בטראומה שנלוותה אל לידתה ואל מה שהתרחש מיד אחריה, ובמחשבות שלה עצמה כתינוקת שזה עתה נולדה. למשל, לתהייתה אם לשתף פעולה עם החיים: "לבה מחה. אל תהיי טיפשה. למה לך להישאר במקום ששום דבר לא קורה בו אף פעם. זהו מקום משעמם. למה לעזוב מקום שבו שום דבר לא קורה. זהו מקום בטוח, אמרו לה קרביה…"

התינוקת מחליטה לצאת אל העולם. לחקור אותו. היא גדלה להיות ילדה מופלאה ומלאה בקסם אישי, שהמציאות תיקח אותה למקומות איומים ואפלים. ילדה טובת לב וחכמה, שמסוגלת לנהל ויכוח תיאולוגי עם אביה המאמין האדוק:

"'אבל מה עם האנשים בקוריאה או בצרפת?' שאלה ליילה.

'מה אתם?'

'טוב… הרי בדרך כלל הם לא מוסלמים. מה קורה להם אחרי שהם מתים? הרי המלאכים לא יכולים לבקש מהם לדקלם את התפילות שלנו'.

אבא אמר, 'למה לא? כולם נתבעים לאותן שאלות.'

'אבל האנשים בארצות האלה לא יכולים לצטט את הקוראן, נכון?'

'בדיוק. כל מי שהוא לא מוסלמי טוב, ייכשל במבחן של המלאכים. ילך ישר לגיהנום'".

ליילה ילדה נדיבה ורגישה, שתגדל להיות אישה מופלאה ואהובה מאוד. אבל הנה הַסְתירה, לכאורה. כי כבר ברגעים הראשונים של הספר, כלומר – זמן קצר אחרי שנרצחה – אנחנו כבר יודעים שליילה הייתה אישה בזנות. איך זה קרה לה? מה הביא אותה לשם?

זיכרונותיה מביאים אותנו אל כל המקומות שמהם מתגלגל הסיפור הבלתי נמנע. מדובר כמובן וכרגיל, בנפגעת גילוי עריות. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות כבר מיטיב לדעת שמרבית, אם לא כל, הנשים שמגיעות לזנות, נפגעו בילדותן, ברובן פגעו בני משפחה קרובים. אלה שמעלו באמון שלהן, בלבלו אותן, הפכו את עולמן.

תיאור הפגיעה, המניפולציה הרגשית של הפוגע, התגובות של המשפחה, שכמובן מאשימה את הקורבן ומפקירה אותו, כל כך מדויק, כל כך אמין וכל כך מכאיב!

חייה של ליילה מאפשרים לנו להכיר קורבנות נוספים, החברים הקרובים שלה, שאת רובם היא מכירה אחרי שהיא נמלטת לאיסטנבול, ביניהם צעירה טרנסית, ופליטות מסומליה ומסוריה. הספר מעניק לנו מבט מקרוב אל חייהן של נשים בטורקיה ואל מעמדן המוחלש כל כך בחברה פטריאכלית שבה שולטים גברים עריצים, חברה שבה שייח' מסביר לאביה של נערה מדוע עליו לשמור עליה: "אף אחד לא רוצה לקנות עגבניות שלקוחות אחרים נגעו בהן, מעכו אותן ולכלכו אותן. הכי טוב היה אילו כל העגבניות בשוק היו ארוזות היטב ונשמרו. וכך גם נשים"; שבה גבר יכול לגזול מאשתו את התינוקת שנולדה לה, ולתת אותה במתנה לאישה אחרת, וליולדת אין שום אפשרות להתנגד; חברה שבה הנשים כנועות ונטולות זכויות והגברים חזקים מדי (אגב כך, יש לציין כי הסופרת גלתה מארצה וספק אם תוכל לשוב אליה).

אחת הגיבורות הראשיות של הרומן היא העיר שבה הוא מתרחש. איסטנבול מצטיירת בו על יופייה ועל האלימות השוררת בה במחשכים. היא נמצאת כל הזמן ברקע הדברים, וההיסטוריה של ההתרחשויות בה – הפגנות, אלימות משטרתית, ביקורים של הצי האמריקני – מלווה כל הזמן את סיפורה של ליילה ושל חבריה.

הרומן מושך מאוד את הלב בהומניות שלו, בקסם שבו הוא מתאר את חייה ומצוקותיה, יופייה ועוצמתה המיוחדת של ליילה.

חבל שבשליש האחרון איבדה, כך נראה, הסופרת את דרכה, והפרוזה המהודקת היטב נפרמת. רק בעמודים האחרונים חזרה שאפאק לשלוט בכתיבה והם יפים להפליא. על אף נקודת התורפה מדובר לטעמי בספר מעניין ויוצא דופן.

ככל הידוע לי, הספר לא תורגם לעברית, הציטוטים שלעיל הם בתרגומי.

טל ניצן, "הנוסעת האחרונה": מי תגלם את נינה?

בכל פעם שאני קוראת ספר כזה אני נזכרת בא"מ פורסטר ובהמלצתו החשובה, בספר  Aspects of  the  Novel: לא לשעמם! לדבריו של פורסטר הסיפור נולד בימיו של האדם הקדמון, שישב עם רעיו סביב המדורה. עונשו של מי שלא ריתק אז את הקהל היה כבד: אכלו אותו…

אכן, העלילה היא לבו של הרומן, ובספר הנוסעת האחרונה היא מתפתחת, מעניינת ומושכת לקריאה. למעשה מדובר בסוג של מותחן, אבל לא כזה שבמרכזו עומדת דמות של בלש או בלשית. הגיבורה הראשית היא נינה, צעירה תל אביבית שמוצאה במה שנהגו פעם לכנות "משפחה הרוסה". הוריה התגרשו, אביה מנוכר ואמה אדישה וקרה, למעשה: לא אוהבת. כמו בספרה של נורית זרחי, שבו החתלתולה פטוניה שואלת את עצמה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?"כך גם נינה אומרת לעצמה בכאב ובייאוש כי "אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, את הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש". כמובן שאם ההורים הביולוגיים מתנכרים, אי אפשר לצפות מהבעל החדש של האימא שיהיה שונה, ואכן אמה של נינה נשואה לגבר שתלטן ומתאכזר. נינה מתהלכת בעולם מורעבת לאהבה, ועם זאת נדיבת לב ורגישה לזולת ולמצוקותיו. האם תמצא גאולה ושלווה?

כשנינה נתקלת בצעירה שמצוקתה גדולה עוד יותר מזאת שלה (כאן נוגעת טל ניצן בסוגיה חברתית חשובה מאוד: מה שמכונה באנגלית Human trafficking, כלומר – הסחר בבני אדם, מפחיד ומטריף את הדעת, שמתקיים כמובן גם בישראל, ושמתואר כאן היטב), היא מושיטה לה יד בלי היסוס, ומכאן הסיפור מתפתח ולוקח אותנו לערים שונות, שכולן מתקיימות מאוד בסיפור. נופיהן, האווירה השוררת בהן, האנשים שמסתובבים שם, מתוארים בחיוניות כה רבה עד שמתעוררת בקורא התחושה שהוא ממש שם, ביחד עם נינה, מתהלך ברחובות, מתאכסן בבתי המלון שאליהם הגיעה.

מכל המקומות תל אביב נוכחת בספר במיוחד. הנה למשל תיאור:

"רק בשני הבלוקים של הקונגרס, מהר־ציון עד צ'לנוב ומצ'לנוב עד העלייה, התנהלו ארבעה פרויקטים  של בנייה והדחפורים הרעידו את הרחוב. על המדרכה ליד אחד המגרשים המגודרים האלה עמדו ודיברו שניים מבני מינו של מוריץ, לא היה לי ספק בזה: אותו מבט קדחתני, אותה התמסטלות ממטראז' וזכויות בנייה. בין הבניינים  המתפוררים כמו הבית שעוד לא יכולתי לקרוא לו שלי היו נעוצים כמה חדשים, לא מאוד יפים, כאילו הוקמו בחיפזון, אבל על הרקע הזה הם נראו כמו מגדלי פאר והתזזית הורגשה בכל מקום: שלטי 'תמ"א 38', 'למכירה', 'כאן יקום – ', 'הבנייה החלה!' ו'מנהלת פינויינוי' – לא היה קשה לזהות איזו תקווה מניעה את מוריץ להמשיך להחזיק בשתי הדירות האלה. 

"רחוב הקונגרס נמשך מזרחה לשדרות הר ציון בבלוק נוסף, נעים יותר, עם בתים נמוכים וצמחייה, אבל בקצה שלו נשקפו המלתעות של מנהרות התחנה המרכזית. בכל זאת הייתה לי תגלית משמחת בצד הזה של הרחוב, גינה קטנה על פינת השדרה, בעצם אפילו לא גינה אלא מתחם מרוצף ומגודר עם חמישה או שישה עצים חסרי צבע, בצד אחד שתי נדנדות ומגלשה על שטיח של דשא מלאכותי, וממול כמה מתקני כושר שנראו חדשים. כאילו העירייה החליטה פתאום בפרץ נדיבות לפנק את האזור השכוח הזה, ועל הדרך גם לעזור לי עם כלל מספר 2 ברשימה שלי. 

"רציתי לקנות אוכל אבל נראה שיותר מחנויות מכולת יש שם בתי כנסת ומרכזי קהילות. בשיטוט הקצר שלי ספרתי חמישה: מרכז בני דוד, ברית יוצאי בוכרה, בית מרמורוש וצמוד אליו מרכז חב"ד, ובצ'לנוב פינת הקונגרס, כמה צעדים מהבית שלי, המבנה הענקי הקודר של בית כנסת פועלי צדק עם המודעה מעל הפתח: 'תפילת שחרית תחל במדויק', ומנורת קנים גדולה מתנוססת על הגג. בכניסות, על מעקות המרפסות, על מכסים של פחי אשפה, רבצו חתולים אדישים, כחושים ורבים יותר מאלה שהיו סביב הבית הקודם שלי, בסירקין

אצל הירקן בפינת מסילת העולים קניתי קצת פירות וירקות, ובחנות משקאות במורד צ'לנוב מצאתי תה ולחם ועוגיות מאחורי מדפים עמוסים וודקה. בחור עם ראסטות ונרתיק גיטרה על הגב עקף אותי ברכיבה, קשר את האופניים לעמוד ונכנס לאחד הבניינים. אחרי שנכנס נשארתי האדם הלבן היחיד ברחוב. חבורת נשים וגברים שחורים הצטופפה לפנות לי מעבר על המדרכה בלי להפסיק לדבר. אחר כך עקפתי כמה ילדות אסיאתיות עם ילקוטים ורודים שישבו על שפת הכביש ושיחקו בעברית. לא רחוק מהן שכבה יונה מתה על הצד. בדרך חזרה לדירה רצה לפניי חולדה ונעלמה בין שורשים של עץ." 

כל כך ספציפי וכל כך מדויק!

העלילה של הנוסעת האחרונה מצייתת לכללים הידועים של ספר מתח שכתוב כיאות: בסופה חייבת להגיע תפנית מפתיעה. גם כאן זה קורה, ממש בדפים האחרונים, והכל נסגר ונחתם כיאות.

הספר ראוי ויכול להפוך לסרט קולנוע. הוא כתוב באופן שמפתה לדמיין אותו כך. ועכשיו אתחיל להרהר ולתהות את מי הייתי מלהקת לגלם את דמותה של נינה. שימו לב: כתנאי התחלתי היא חייבת להיות גבוהה מאוד!   

רינה גרינולד, "החלום והבית": למי יש זכות לגור על האדמה הזאת?

במעמקים מסתתרים סודות: מתחת לבית יש מרתף שאינו אלא שרידיו של בית אחר. בתוך המזנון חבויים תצלומי אשתו הראשונה של אביה ובנם הפעוט שנספו בשואה. בברלין גדלה ילדה שקיומה אינו ידוע לאביה, הוא בטוח שהיא נרצחה. בכפר בגליל גדל ילד שהוברח מגורלו.

כל הסודות הללו רוחשים בחיי הגיבורים ברומן הראשון שכתבה רינה גרינולד, החלום והבית, שראה אור לאחרונה.

לפני כמה שנים זכיתי לקרוא את אחת הגרסאות הראשונות של כתב היד, והבעתי אז באוזניה של רינה גרינולד את התפעלותי ממנו. הרעיון להציב בית במרכזו של רומן, לספר כיצד נוצר לראשונה, ואילו חיים חלפו בתוכו ועיצבו אותו, הזכיר לי את ארבעת ספרי הסדרה של הסופרת האמריקנית אניטה שרב, המכונה THE" "FORTUNE'S ROCKS QUARTET. באותה סדרת רומנים עוקבת שרב לאורך יותר ממאה שנה אחרי בית אחד ששוכן ליד החוף בניו אינגלנד, ובאמצעותו הקוראים חיים את ההיסטוריה של המקום: השנים הראשונות של המאה העשרים, שנות השלושים והשפל הכלכלי, ועד לשני הרומנים האחרונים המתרחשים כמעט בימינו.

רינה גרינולד בוחנת את ההיסטוריה הישראלית באמצעות הבית. הדמות המספרת מציגה אותו בפנינו כבר במילים הראשונות של הרומן: "זהו סיפור על בית ועל אדמה ועל אנשים". תחילתו במה שלימים נותר רק כמרתף: ביתם של התושבים הערבים, "איש פשוט בשם עבד אל-מסרי, אריס שחי בכפר קטן בשרון לפני יותר ממאה שנים". אותו אריס "עיבד את האדמה של אפנדי טורקי שגר באיסטנבול", אבל נעשה "מודאג, מודאג מאוד," כי "אדונים בחליפות של פראנג'ים עם מגבעות ומשקפיים עגולים" החלו להופיע ולקנות אדמות מהאפנדים הטורקים.

המספרת היא זאת שחושבת על אותו עבד, שעיבד את האדמה שעליה הוקם ביתה. כבר בתחילת הרומן נודע לנו שהיא עוזבת את הבית, אבל רק בסוף ייוודע לנו מי יבוא במקומה, מה תגלה על משמעותו של הבית בחייה, איך השפיע עליהם, ומה יקרה לה כשתעזוב אותו.

התיאור טומן בחובו כמובן משמעויות נסתרות, אך לא סמויות מהעין, ושאלות שאי אפשר להתעלם מהן: למי יש זכות על האדמה שמדינת ישראל הוקמה עליה? מה משמעותה של פליטות? מי יודע להיאחז באדמה? מה ההיאחזות הזאת, או ההרפיה מהאדמה, אומרת?

מאחר שהמספרת חלמה להיות אדריכלית, "בית" מבחינתה איננו סתם מבנה שגרים בו. הוא משמעותי וחשוב לה גם בצורתו, גם בתכנון שלו, גם באסתטיקה שבו. היא מתקשה להשלים ולהתפשר עם עיצוב לא מדויק שאינו עונה על דרישותיה, והיא נקשרת מאוד לגינה, כלומר, למה שהאדמה יכולה להוציא מתוכה.

הסיפור כולו מגיע מתוך נקודת המבט שלה, וכך דבריה צבועים באישיותה ובנקודות ההשקפה שלה על המציאות. כך למשל היא מתוודה כי כשהיא מתארת את הכפר הערבי כפי שנראה בעיני רוחה בתחילת המאה העשרים, "זה מתחיל להישמע קצת כמו קלישאה הוליוודית". היא לא מפסיקה להכניס את עצמה לתוך הנרטיב, למשל : "אני רואה את עבד מסביר משהו לאיש בתנועות ידיים", ובכך מסגירה את העובדה שאיננה באמת מספרת כל יודעת, שכן הכול מגיע מתוך הפריזמה של ראייתה, ידיעותיה ודמיונה.

וכך, בעיני רוחה, "אבות אבותיו [של עבד] לא הגיעו לפה בגלל ספרים והבטחות. גם לא עניין אותם מי גר פה קודם, עברים, או רומאים, צלבנים, או טורקים. הם חיפשו אדמה טובה לחיות עליה, ואחרי נדודים רבים במדבר מצאו את האדמה הזאת."

היא מתארת את החלוצים מנקודת המבט של עבד, סבורה שנראו לו מוזרים. "כולם ידעו לקרוא – מדי פעם ראה אותם עם ספרים בידיהם – ואף על פי כן רצו לעשות את המלאכות הקשות ביותר". הוא לעומתם היה נותן הכול "כדי לא לשבור בכל יום את גופו בשדות!" גרינולד, באמצעות המספרת שלה, מציבה כאן מין נוסחה שבה ניצבים שני צדדים: עובדי האדמה האותנטיים, המקומיים, שנאלצים להוציא את לחמם מהארץ, כלומר – הערבים, לעומת החלוצים היהודים שמניעים אותם אידיאלים ורעיונות. מחשבה מעניינת!

האם קניית האדמות הללו הייתה מוסרית? האם אפשר, במבט היסטורי מקיף, להצדיק את הקמת הבית? למי באמת יש זכות עליו?

"פלשתינה מנצנצת אי-שם במזרח כמו אבן חן", כך רואה בעיני רוחה המספרת את מחשבותיו של היהודי שרכש את המקום, אחרי שהחליט לנוס מברלין, זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האם אפשר להתכחש לזכותם של נרדפים למצוא לעצמם מקלט? אבל מה עם מי שגרו שם ונושלו?

הרומן שלפנינו מנסה לגעת בכל השאלות הללו ועושה זאת בעדינות ובכישרון.

איך אפשר לפרש דמות מתוך "הסופה" של שייקספיר

"האם הטוב הקיצוני תמיד חלש? האם כשהוא חסר כוח? אלה שאלות שהמחזה שואל אותנו. יש כמובן גם כוח מסוג אחר, כוחו של הטוב להתנגד לרע; זה כוח שהקהל של שייקספיר היה מבין היטב. אבל כוח מסוג זה לא נוכח כל כך ב'סערה'. גונזלו פשוט לא נתקל בפיתויים. הוא לא צריך לסרב לאכול קינוח עשיר ומושחת, כי אף אחד לא מציע לו אותו.

"אנחנו בצוות גונזלו צופים לחייו העתידיים של גונזלו את המהלך הבא.

"הבה נניח שחברינו הפסימיסטים טועים – שאנטוניו לא יוצא כשידו על העליונה, שפרוספרו לא נזרק לים – שהכל קורה כמתוכנן לכאורה בסוף המחזה. הבה נתעלם גם מהפנטזיה המענגת על מירנדה וידידותיה האלות שהוצגה זה עתה בפנינו בלהט רב בהופעתה של אן-מארי. זאת תוספת שלי, כי צוות גונזלו לא ידע מראש על ההופעה הלא-צפויה." הוא מחייך אל אן-מארי, לא ממש בחום. "נחזור לחיבור שלנו. המחזה "הסערה' מדבר בזכות ההזדמנות השנייה, וכך נעשה גם אנחנו.

"אם כן, כולם חוזרים לנפולי על כנפי הרוח הטובה שמספק להם אריאל בזכות פרוספרו, ופרדיננד ומירנדה חוגגים את כלולותיהם. פרוספרו נפרד מהם לשלום וחוזר למילנו, שם הוא שב למשול בדוכסותו ומן הסתם כולא את אנטוניו או מוציא אותו מכלל פעולה בכל דרך אחרת. פרוספרו אומר לנו שכל מחשבה שלישית שלו תהיה על מותו, אבל זה משאיר לו שתי מחשבות מתוך שלוש כדי למשול במילנו. נקווה שבסיבוב השני הוא יצליח בזה יותר.

"בחצרו של מלך נפולי. העובדה שפרוספרו יודע על כוונותיו לבגוד באחיו המלך מרסנת את סבסטיאן. פרוספרו העלה זאת על הכתב ומסר את הכתוב למירנדה כדי שתוכל להשתמש בכך נגד סבסטיאן בשעת הצורך. אשר לגונזלו – פרדיננד ומירנדה, ואף המלך אלונזו, מכירים לו טובה על מעשיו הטובים לאורך השנים והם מציעים לו כל מה שחשקה נפשו.

"אנחנו, צוות גונזלו, החלטנו לבחון את גונזלו ולראות עד כמה הוא טוב. הוא בוחר לחזור לאי עם קבוצת אנשים אחרים טובים כמוהו, ושם הוא מקים ממלכת־רפובליקה שבה שולט הוא עצמו, שלא יהיו בה הבדלי מעמדות ולא עבודת פרך, לא התנהגות מינית לא מוסרית, לא מלחמות, לא פשעים ולא בתי סוהר.

"זה הסיכום שלנו.

"על החתום: קלקלן, כדור־אורז, טימיז וקולונל-דט." הוא שוב

מחייך אל כל היושבים.

"תודה," אומר פליקס. "ואיך זה הולך?"

"איך מה הולך?" שואל קלקלן בתמימות.

"הרפובליקה האידיאלית של גונזלו."

"צוות גונזלו משאיר את זה לדמיונכם," אומר קלקלן. "בוא נאמר שגונזלו אינו קוסם. אין לו שדים הסרים למרותו והוא גם לא יכול להקים לתחייה את המתים. חוץ מזה גם אין לו צבא. הוא תלוי ברצונם הטוב של אחרים. אבל אולי אלת הגורל הנדיב, הידועה גם בשמה כוכב מזל, תיטה לו חסד. גם היא דמות במחזה. בלעדיה פרוספרו לא היה זוכה בהזדמנות שלו. היא חשובה מאוד. 

הקליקו על התמונה כדי להגיע אל הרשומה העוסקת ברומן

אנני כץ, "אדם טוב": למי אפשר להאמין?

 

"כך התפרנסתי: רקמתי סיפורים שבהם המוות נראה נקי, משהו שאפשר לשלוט בו, כמעט – מושך. אני כמובן לא מאמין בכל אלה: אלוהים, ניסים, כל הפנטזיות האלה. אני מאמין ברפואה ובפרסום, אבל אפילו הדברים האלה לא תמיד מהימנים. לפעמים תרופה לא פועלת. לפעמים אנשים מבחינים באמת הנסתרת בתוך הסיפור שאתה מנסה למכור להם." כך מסביר לנו בפתח דבריו תומס, פרסומאי במקצועו, הדמות הראשית ברומן A Good Man מאת הסופרת האמריקנית אנני כץ  (האיש הטוב, תורגם לאחרונה לעברית) 

כבר בעמודים הראשונים גם אנחנו הקוראים נהפכים לבני האדם החשדנים שתומס מתאר. קנינו את הספר, אנחנו קוראים אותו ותוהים כל העת אם מה שהוא מספר לנו אמיתי. שואלים את עצמנו בלי הרף מה עומד מאחורי דבריו, והאם הדובר מהימן.

התכסיס הספרותי שאנני כץ נוקטת כאן מתוחכם.  מלכתחילה ברור לגמרי שקרה משהו איום ונורא, אבל רק בעמודים האחרונים מתגלים לנו הפרטים על הזוועה. לאורך הדרך אנחנו תוהים: האם להאמין למספר ולגרסתו? האם הוא חושף בפנינו משהו שאינו יודע על עצמו ועל המציאות, כמו שעושה למשל הומברט הומברט בלוליטה?מתי הוא משקר, לנו ואולי בכלל גם לעצמו? ואולי הוא מספר את כל האמת? אולי אפשר בכל זאת לסמוך עליו, על האור שהוא שופך על חייו, על התיאור הלופת והמותח של המציאות, שאותה הוא מפרט בדקדקנות?

שמתי לב מזמן שכאשר אנשים מספרים על אסון שקרה להם, הם זוכרים פרטים רבים וימיומיים שבדרך כלל נשכחים. הרגעים שהובילו לרגע המר בחייהם נותרו חקוקים בתודעתם, קיבלו ממשות ומשמעות שבזמן רגיל אין ולא יכלו להיות להם. אלמלא קרה האסון היו שוכחים מה היה צבע השמים, לאן התכוונו ללכת, מה בדיוק קטע את רצף המעשים והמחשבות של אותו זמן.

הרומן שלפנינו משמש מעין תיעוד כזה: תומס זוכר הכול, הכול (ואולי לא?):  איך הכלב התנהג ואילו קולות השמיע. איך נראה האוכל שבישל. מה שמע. מה ראה. מה חשב. כל הפרטים הקטנטנים הללו מצטרפים למארג שמשמעותו יכולה להיות מובנת רק בסוף. 

השאלה העמוקה, העיקרית, שהרומן שואל היא: מה סיכוייו של אדם שספג אלימות בילדותו, שהיה עד למעשים בלתי נסבלים, פליליים, מחרידים, למצוא תיקון, לשקם את עצמו וליצור חיים חדשים, טובים יותר. חיים של אדם טוב שמתנכר למורשת של בית הוריו ולא לוקח אותה אתו כגורל שאי אפשר לנוס מפניו. 

האם די בכוונות טובות? מהי בעצם אהבה? מה עלול לקרות כשאדם סימביוטי אינו חש עוד בגבול המפריד בינו לבין בתו, בינו לבין אשתו, ואינו יודע להבחין בין טובתו לטובתן, בין חייו לחייהן, בין צרכיו לצרכים שלהן?  

ממש בעמודים האחרונים אומר תומס על המונולוג שנשא עד כה: "ייתכן שאני מחמיץ משהו. לא מספר הכול כפי שצריך לספר. ייתכן שהדברים לא יוצאים מדויקים. בגלל האומללות המוחלטת, שאני מרגיש עכשיו, ובגלל החרטה, אני חושש שגרמתי לדברים להיראות בצורה מסוימת, אפשר לומר: צבעתי אותם באור מסוים – ואני יודע שנקודת המבט שלי לא לגמרי נאמנה למציאות של מה שבאמת קרה, או לחיים שהיו לבנות שלי ולי, ביחד. כפי שכבר אמרתי, אני יודע שאי אפשר ללכוד את כל האמת על מה שהיה, וודאי שלא לספר אותה לאנשים שבכלל לא הכירו אותנו."

תומס היה רוצה לספר הכול, אבל בה בעת גם להותיר את התעתוע והספק. אנני כץ, שיצרה את תומס, עוזרת לו לכאורה לממש את כוונתו. אבל היא מספיק מתוחכמת כדי לעקוף אותו ולאותת לנו בכל זאת, בסופו של דבר, כמו מאחורי גבו, את האמת האחרת, העמוקה יותר, עליו ועל נפשו. 

כאמור, הספר טרם תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו, בקינדל אמזון. הוא מושך מאוד לקריאה! 

תיקון: את הספר תרגמה לאחרונה לעברית יסמין קלין.  

 

איך נראה פוליטיקאי ואיך הוא מדבר

הפוליטיקאי נראה כמו כל אחיו חלקלקי הלשון, בעלי העור המטופח והאיפור הכבד, ששערם צבוע או מושתל, ושצווארם הרך להפליא כשל תרנגול הודו מפוטם חומק מצווארוני חולצות בצבע תכלת נצחי.

הרופא אבד לרגע בין תווי הפנים שלו, שבעצם לא היו פניו של איש, אבל איפשרו לו לשכוח את פניהם של הכושים המתים, כפי שקרא להם הכומר ללא כוונת זדון או עלבון. הוא הופתע מכך שפוליטיקאים יכולים לדבר כך באמצע הלילה – אל מי ובשביל מה בעצם? הוא לא אזר אומץ להגביר את הקול כדי ללמוד דבר־מה נוסף, כי ידע שאין לו וגם לא לאף אחד אחר מילים חיוניות ועמוקות לומר על מנהגו של עולם, כמו אלה שאפשר למצוא בספרים למשל. הרי המקצוע של האנשים האלה הוא לדבר כל הזמן, לדבר ולעולם לא להקשיב למי שמדבר אליהם, לעולם לא להפסיק לדבר, לחיות בתוך המילים, גם החלולות ביותר, גם אם הן הופכות לרעש מטופש ומפתה – שירת הסירנות המודרנית.

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

פיליפ קלודל, "ארכיפלג הכלב": מי רוצה לראות השתקפות מכוערת של עצמו

"הסיפור שאתם עומדים לקרוא ממשי כפי שאתם ממשיים. הוא מתרחש כאן כפי שיכול היה להתרחש שם. יהיה נוח מדי לחשוב שהסיפור התרחש במקום אחר. אין חשיבות לשמות הנפשות הפועלות. אפשר לשנות אותם. להחליף אותם בשמותיכם. אתם דומים להם עד מאוד, קורצתם מאותו חומר שאינו בר-שינוי".

כך נכתב בתחילת הספר ארכיפלג הכלב, בעמודו השני. ועוד מוסיף הדובר: "אני בטוח שבמוקדם או במאוחר תשאלו את עצמכם שאלה לגיטימית: האם הוא היה עד למה שהוא מספר לנו? כן, הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות."

סירבנו לראות!

עד תום הספר המופלא הזה כולנו נהיה עדים בעל כורחנו. שותפים לפשע שמתחולל בתוכנו, ואנו מסרבים לראות אותו. את העוול. את העושק. את תאוות הבצע ואת האי צדק המנהלים את העולם.

מי שראה את הסרט "הארייט", העוסק בדמותה של הארייט טאבמן (לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקנית ששחררה את עצמה מעבדות ופעלה לשחרור עבדים אחרים) סבור מן הסתם שהעבדות פסה מהעולם. מי שקורא את ארכיפלג הכלב מבין שלא באמת מיגרו אותה. אכן, יש לה כיום פנים אחרות, שונות, אבל היא עדיין קיימת; בני אדם עדיין נחטפים באפריקה ואין לחייהם שום ערך בעיני מי שרואה בהם חפץ, סחורה עוברת לסוחר, והם צפויים לההתאכזרות רצחנית ודה-הומניזציה.

פיליפ קלודל כתב את הספר שקשוק המפתחות, שבו תיעד את התנסויותיו בבית סוהר שם נהג לבקר בקביעות. אוזנו קשובה לחסד, אבל עינו רואה גם את הרוע.

בספר שלפנינו הוא מתעד את התנהגותם של מי שמוכנים להסתכן בכך שבחירותיהם עתידות לגזור עליהם חיים שבהם המצפון יְיַסֵּר אותם עד יומם האחרון; אנשים שבוחרים בחירה לא מוסרית ומזעזעת.

הכול מתחיל בכך ששלוש גופות של אפריקנים נסחפות אל חופו של האי שבו מתרחשת העלילה. מה ייעשה בהן? האם ראש האי, הרופא, הכומר והמורה, יחליטו לנהוג לא רק באופן מוסרי, אלא גם על פי החוק, או שאנוכיותם תגבר עליהם?

"לשלוש גופות אין הצדקה?" שואל המורה שמנסה להבין מדוע הם שוקלים לא "להטריד חוקר שופט מן היבשת". והוא ממשיך: "החל מאיזו כמות אתה מרים את הטלפון? חמש, עשר, עשרים, מאה?"

זאת שאלה ראויה מאוד, שלא פעם עולה משום מה: האם הרוג אחד, או נרצח אחד, "שווה" פחות מחמישה? האם משקלם של עשרים משמעותי יותר מזה של חמישה? האם רק הכמות קובעת?

ומה בכלל צריך לקרות כדי שיראו במתים הללו בני אדם בעלי זכויות, גם אחרי מותם?

"אם הם היו נושאים תעודות מזהות הבעיה הייתה קשה יותר. תעודות מזהות היו מקשרות אותם לעולם, לארץ, למשטר אנושי, להיסטוריה למשפחה. אבל כאן אין כלום. שום דבר שמסגיר את שמותיהם, את גילם, את הארץ שממנה ברחו. שום דבר שעשוי להעיד אם היו להם בנים, אחים, נשים ואבות."

מה אומרים לעצמם אנשים שמבקשים להצדיק עוול שהחליטו כבר לבצע?

"לא אני בראתי את העוני בעולם ולא מתפקידי לסלק אותו".

איך הם מצדיקים אופן דיבור מזלזל בבני אדם אחרים?

"שנאה ובוז לא נמצאים במילים אלא בשימוש שעושים בהן. אבל אם אתה מעדיף שאקרא לאנשים האלה 'שחורים', אגיד 'שחורים'."

מה הם אומרים לעצמם כשעולות בדעתם מחשבות נבזיות?

"לגרום לחיים להפסיד דברים שימושיים שלא יביאו שום תועלת למתים זה להוסיף חטא על פשע".

איך פסיכופת מסביר לעצמו את העולם?

"אופי האדם תמיד גורם לו לפעול בפזיזות. תמיד. זה התחיל להפחיד אותו, כל החלל הריק הזה. הוא ניסה לחמם את המאכלים הישנים אבל הכול היה בטעם שרוף. ואז הוא ממש פחד. הוא מצא מפלט בדבר היחיד שנשאר לו: הקִדמה. תראה, הקדמה הייתה כאן מבראשית. תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה. הגלגל והחצוצרה מגיעים הרבה יותר מאוחר, באיחור רב אחרי השרשרת והחנית, ובינתיים כבר שחטו רבים. ואם כבר הומצא הגלגל, זה רק כדי לשאת את מעשי הטבח הלאה, באמצעות צי אניות, משל, כדי שכל העולם ירוויח מזה, והחצוצרה שימשה רק כדי לחפות על זעקות הנרצחים ולחגוג את מעשי הטבח. סוף בסוף. ובסופו של דבר, עכשיו יש לנו לוויינים!"

ועם זאת, עם כל הכיעור שהספר מביע, הוא בעצם יפה להפליא, שכן הכתיבה יפה (והתרגום מצוין). הנה כמה דוגמאות: "מבחינת כל אחד מהגיבורים, היום היה ארוך כמו מאה שנה והם הוצפו הקלה למראה הדמדומים. בשעה תשע בערב, כשבחוץ מיזג הלילה את הים והשמיים לעיסה כהה, סגר ראש האי את דלת חדר הישיבות והסיט את וילונות הקטיפה שמעולם לא נעשה בהם שימוש"; "שמש גדולה ואדומה כדם היססה אם לצאת מבין הגלים"; "השמיים היו בהירים ומזג האוויר נוח מאוד. שררה אשליה שהקיץ מנסה שוב את מזלו".

ויש בו גם הומור:

"הוא נשאר בתפקידו למראית עין, כדי לא לזנוח את אחרוני צאן מרעיתו, שנדהמו כשאמר להם פעם באחת הדרשות שאלוהים יצא לפרישה מוקדמת.

"'לא רק פקידי הממשלה בבירה מבקשים לעבוד בשבעים אחוזי משרה כשהם מרגישים את אותות הגיל. אני חושב שאלוהים עשה את אותו הדבר. הוא בחידלון פעילות מתמשך. והכול באשמתנו.'"

לצד כל השבחים, עלי לציין מרכיב אחד בספר שעורר בי אי נוחות, אבל לא מהסוג שקלודל ביקש לייצר. את העלילה מניעה בשלב מסוים ילדה בת אחת עשרה שמתלוננת על פגיעה מינית. הקורא יודע שהיא משקרת. הקורא מבין גם שהילדה אכן נפגעה מינית, אבל שמי שפגע בה באמת אינו האדם שנגדו היא מתלוננת. כלומר – מישהו בסיפור מנצל אותה כדי להרוס אדם חף מפשע. הילדה, כפי שקלודל מתאר אותה, משקרת בכישרון רב. מעמידה פנים. בוכה ברגע הנכון. עדות השקר שלה מתוחכמת מאוד. לטעמי לא רק הדמויות בסיפור מנצלות אותה באופן לא מוסרי, אלא גם הסופר מעולל זאת לדמות שיצר. לכאורה – זכותו להניע את העלילה כאוות נפשו. הוא רשאי להמציא ילדה בת אחת-עשרה שנפגעה מינית, והיא בכל זאת חזקה כל כך, עד שהיא מסוגלת לייצר עדות מפורטת, בדויה ומשוכללת. עדותה אכן מצליחה להרוס את חייו של האיש שעליו טפלה אשמת שווא. האם מוסרי מצדו של הסופר להשתמש בדמות של ילדה-קורבן שהיא גם שקרנית? האם אינו מחזק כך את קולם של פוגעים שנוהגים לטעון כי נשים רבות (במקרה הזה ילדה קטנה!) משקרות כשהן מספרות על הפגיעה? אמנם קלודל מבהיר בהמשך: הילדה נפגעה, בוודאות, וכאמור – האשם אינו האדם שהאשימה. ובכל זאת, עצם החירות שלקח לעצמו להשתמש בתפיסה הזאת שלפיה מוטב שלא להאמין תמיד לקורבנות, מסוכנת בעיני. לא את הפן הזה, של האשמות שווא, שקיומן זניח מאוד, צריך להאיר ולהדגיש. הרי אין איזון כוחות בין פוגעים לנפגעות. סטטיסטית יש הרבה הרבה יותר מקרים של נשים, נערות, ילדות, שלא מתלוננות בכלל, או שמתלוננות ולא מאמינים להן, מאשר מקרים של האשמות שווא!

ברבע האחרון של הספר נשאל מישהו "נראה לך שבן אדם אוהב שמציגים בפניו מראה שמוכיחה לו כמה הוא מכוער?"

את השאלה הזאת בעצם שואל פיליפ קלודל אותנו, את הקוראים. את אלה שהוא פונה אליהם בתחילתו של הרומן ובסופו, ישירות, ומסביר לנו שאנחנו יודעים. שאנחנו עדים ושותפים. אז מה מרגישים קוראיו?

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

לאוני סוואן, "גריי": מה יודע תוכי לומר?

בערך באמצע הרומן מתאר הגיבור הראשי, ד"ר אוגוסטוס הף, את חדרו של סטודנט בקיימברידג' כך: "כל כלי הרחצה שלו היו מוטלים על הרצפה, האפטרשייב היה מנותץ והפיץ ריח סוריאליסטי של רחצה גברית. נייר העיתון שמתחת למעמד היה קרוע לגזרים…" וכן הלאה.

מטבע הלשון הזה, "ריח סוריאליסטי", הולם לחלוטין את הרומן כולו. סוריאליזם, על פי הגדרת מילון רב מילים, הוא "זרם באומנות ובספרות המאה העשרים השואף לבטא את העולם התת-הכרתי (חלומות, הזיות, פחדים) באמצעות סמלים ודימויים שאין קשר הגיוני ביניהם." על פי האינציקלופדיה של הרעיונות "הסוריאליזם ביקש להסיר את הלוט מעל אשליית הרוגע של הריאליזם, שמאחוריו עולם רציונלי מאורגן הנשלט בידי חוקיות מדעית", ולפי ויקיפדיה מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם של המילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur – מעל, ו־réalisme – מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות".

גריי הוא לכאורה ספר מתח. הוא נפתח בהריגה, אולי ברצח, ונמשך לכל אורכו בחקירה, עד לפענוח של מה שקרה. כדרכם של ספרי מתח, הוא מפתח את הסקרנות, מסיט את הדעת לכל מיני כיוונים. החוקר הוא אותו ד"ר הף שמפעיל בעיקר את כוח המחשבה שלו, מסיק מסקנות מהראיות המעטות שהוא מלקט, כמעט פותר את התעלומה, אך ממש לקראת הסוף מבין ששגה, עד שהכול מתבהר והפרטים נחשפים בפני הקורא.

ועם זאת, לא מדובר בספר מתח שגרתי, שכן יש בו, כאמור, נופך סוריאליסטי ששורר בו לכל אורכו.

קודם כול, הוא נושא את שמו של הגיבור הראשי באמת של הסיפור: תוכי מדבר, נבון במידה יוצאת דופן. התוכי צובר יותר ויותר משמעות, ובשלב מסוים ברור לגמרי שפענוח התעלומה קשור בו ויבוא ממנו.

התוכי הוא בעצם דמות תבונית לגמרי. הוא לא סתם מחקה קולות, אלא ממש מצטרף לשיחות, חוזר על דברים "בעניין", "ברצינות", "חרש" ו"ביראת כבוד", הוא "מצייץ בהקלה", ד"ר הף חש מדי פעם שהתוכי והוא "תמימי דעים". התוכי משבץ מדי פעם פתגמים: "אל יתהלל חגור כמפתח"; הוא מזהיר את ד"ר הף, הוא "משמיע קול יבבה שכבר נעשה מקצועי למדי", ואפילו מביט "בהבעה ביקורתית" על כתבי עת אנתרופולוגיים. "לפחות מישהו מסתכל בהם", מופיעה ההערה האירונית שמשקפת פן נוסף של הספר: הוא רצוף אמירות משעשעות ומלאות הומור. הנה כמה דוגמאות:

"עיניו תרו אחר השעון ההרוס, שנשען במעוקם על הקיר והראה הרבה דברים – אדישות, מודעות היגיינית לקויה וטעם רע – רק לא את השעה".

"מאחוריו נשמעה התייפחות קורעת לב בשני קולות – גריי ניסה את כוחו במנעד הצלילים החדש".

"אחת היא אם הוא מנסה את מזלו כבלש או כחונך – החיים נראו לו כמו מחזור אינסופי של דמעות סטודנטים וממחטות משומשות".

יש כל הזמן שילוב משכנע בין אלמנטים מוזרים לבין תיאורים מציאותיים. הנה כמה מהמוזרויות הנוספות לעצם העובדה שהתוכי נבון כל כך: אנשים מתוארים באופן משונה: "האדם הרוטט", "ספרנית דקה להחריד", עיניים ש"בהקו קצרות, והזכירו לאוגוסטוס שיש לו עסק עם דרקון לבן, דרקון שמאולחש באופן שטחי בלבד", נער שמחזיק פרי מתואר כך: "בקצה הבננה נאחז הצעיר משני הבלונדינים"…

ועם זאת, קיים, כאמור, גם צד ריאלי והגיוני. למשל, ד"ר אוגוסטוס הף לוקה בOCD חריף וקיצוני: הוא נאלץ לשטוף שוב ושוב את ידיו, הוא מכור לטקסים כמו הצורך לבדוק שלוש פעמים אם נעל את הדלת, וכן הלאה. את ה-OCD הוא מסוגל להסביר לעצמו יפה: "הסדר בשולחן הכתיבה דאג לכך שג'ונגל הדברים יישאר בפנים", אבל מה שמעניין, שהוא מוצא לכך הסבר נוסף, משמעותי יותר. כשהוא מבין שגם התוכי סובל לכאורה מאותה בעיה, הוא מבין שיש סיבה לכך שהתוכי כפייתי: הרי בטבע "דברים שנשארים במקומם הם על פי רוב לא מזיקים, דברים שזזים ממקום למקום בפתאומיות עלולים לגרום למוות", והכפייתיות של התוכי עוזרת לו להגיע לפריצת דרך משמעותית במהלך חקירת הרצח: כשהתוכי נכנס להתקף חרדה הוא מבין שמשהו בחדר השתנה, ולכן מפחיד מאוד את הציפור, שכל אי סדר וחריגה הם מבחינתה אות לסכנה קיומית.

מוזרתו של הספר מטרידה ומעוררת אי נוחות מסוימת, אך בד בבד הוא מושך לקריאה, שכן, כאמור, הסקרנות מתעוררת ועמה הרצון להבין מה בכל זאת קרה שם. אין ספק שהז'אנר הזה של ספרי מתח פועל היטב, וקשה להניח מהיד ספר שכתוב כך, עד שלא מגיעים אל העמודים האחרונים המספקים תשובה נאותה שעונה על כל התהיות.

Leonie Swann Gray

תרגם מגרמנית: ארז וולק

ד"ה לורנס, "הקצין הפרוסי": לגמוע ולהתענג!

שנים עשר הסיפורים של ד"ה לורנס שראו אור לאחרונה בקובץ הקצין הפרוסי הם פנינה ספרותית שמעניקה חוויית קריאה מופלאה. הסיפורים הללו מבהירים לקורא מדוע ד"ה לורנס נחשב אחד מענקי הסופרים האנגליים, והמהדורה החדשה שלפנינו מיטיבה עם הסיפורים הללו. התרגום לעברית, מעשה ידיה של עידית שורר, פשוט נפלא. כל כך יפה, עד שמתחשק לסמן ולסמן משפטים ופסקאות, כדי לשוב ולהתענג על גאונותו של לורנס ועל כישרונה של המתרגמת, שהיטיבה כל כך לצקת את האנגלית לתוך העברית.

את הסיפורים שבקובץ פרסם ד"ה לורנס לראשונה באנגליה ב-1914, כלומר – שנה אחרי הרומן האוטוביוגרפי בנים ואוהבים וארבע עשרה שנה לפני מאהבה של ליידי צ'טרלי, ספרו המוכר ביותר. 

הסיפורים מקפלים בתוכם את רוחו של לורנס, ומזכירים ניצנים של פרחים שכבר החלו להיפתח ויופיים הרב טמון דווקא בהבטחה הטמונה בהם, ברמיזות המעודנות, שיש בהן (לטעמי!) עוצמה רבה יותר מאשר ביצירותיו הארוכות. רעיונות שאותם פיתח לורנס בפרוזה ובדברי ההגות שלו, מופיעים בסיפורים הקצרים שלפנינו וביטוים כאן נוגע ללב, מדויק ותמציתי.

אחד הרעיונות החשובים שהעסיקו מאוד את לורנס ושאותו פירט ברומן מאהבה של ליידי צ'טרלי הוא – שאין לאדם קיום משמעותי אם הוא מנתק בין הגוף לאינטלקט. רק מי שממזג בין היצר לשכל חי חיים ראויים.

בסיפורים אנחנו קולטים שוב ושוב את הצורך ליישב בין השניים, או את הקונפליקט שמתעורר כשהאחד גובר על האחר. כך למשל בסיפור הראשון, שהספר נושא את שמו "הקצין הפרוסי",  אנחנו פוגשים את דמותו של השמש האישי של הקצין, צעיר כבן עשרים ושתיים, "רך ונערי", כזה שיש בו "משהו שכולו נעורים וחמימות", ועיניו חסרות הבעה, "כמו לא חשבו מעודן, רק קלטו את החיים ישר דרך חושיו ופעלו בו במקום." מאחר שהמשיכה הארוטית הסמויה לכאורה, שמתעוררת בין הקצין לבין משרתו האישי "גבר מול גבר" אינה מתגלה להם ואינה נמסרת במפורש, אלא מופיעה רק לעיניו של הקורא חד העין, היא חייבת להתפרץ באופן לא מיני, בכוחו ההרסני של ליבידו כבוש ומוכחש. מי שאינו מודע לכוחו הארוטי דומה שוב ושוב בסיפורים לחיה: "בעל חיים צעיר ונטול רסן" שנע ב"התלהבות […] כמו זאת שיש לחיות פרא הנעות בחופשיות". 

לעומת זאת, בסיפור "ילדי הכומר" אנחנו פוגשים גבר שכולו רק שכל ואינטלקט, והוא נטול כל רגש: "הוא היה איש עבודה ראוי מאוד להערכה. הוא היה ביישן ללא תקנה, אבל תחושת החובה שלו היתה מושלמת: ככל שהיה מסוגל לתפוס את הנצרות, הוא היה נוצרי מושלם. אם נוכח לדעת שהוא יכול לעשות דבר מה למען מישהו, הוא עשה אותו, אולם בשל יכולתו המוגבלת למגע עם זולתו לא היה בכוחו להציע עזרה." מדובר באדם "חסר כל תחושה כלפי כל אדם, כלפי כל יצור אנושי שהוא הגיש לו עזרה: הוא הבחין רק במעין פעולה מתמטית, בפתרון של מצבים נתונים, בעשיית טוב מחושבת. הוא כאילו קיבל את עקרונות הנצרות כאקסיומות. דתו התבססה על מה ששכלו המופשט, הנוקדני, אישר." ממש ההתגלמות של כל מה שד"ה לורנס תיעב וגינה.

הרעיונות שלורנס הביע בהגות שלו – והם מעוררים כיום תמיהה והרמת גבה בשל השובניזם הגברי הבוטה שנודף מהם, כמו למשל במאמר המטריד-עד-מגוחך שלו "תנו להן דפוסים": איך לפתור את בעייתן העיקרית של נשים? – מקבלים נופך שונה לגמרי כשהם מובעים בתוך סיפור. כך למשל אפשר לבלוע את תיאור מאבק הכוחות בין גברים לנשים. אנחנו יכולים לשאת את התיאור של אמילי, בסיפור "קוץ בבשר", שלורנס כותב עליה כי "לא ידעה את נפשה" לנוכח הגבר, ו"הוא נעשה אפוא אהובה, והיא ערגה אליו. אבל היא ּהיתה בתולה וביישנית וזקוקה למרות, כי היא היתה פרימיטיבית ולא הבינה כלל מהי תרבות ומהי תכליתה." בסדר, דייוויד הרברט היקר (כלומר: ד"ה…), מתחשק לומר לו, לסופר, שיהיה כך… אמילי "זקוקה למרות…" הסלחנות גוברת כשנוסף לנו גם המידע כי כאשר אהובה של אותה אמילי מתקרב  הוא חש "מאושש ושלם. לפיתת ההודיה הפעוטה, החטופה והרוטטת שהיא העניקה לו מתוך סיפוק, עוררה בו גאווה בלתי נכבשת. הם אהבו זה את זה, והכול היה שלם." (הקוראת נאנחת, ומוותרת על טענותיה: מאושרים תהיו! היא מבקשת ללאוט להם חֶרֶשׁ…). 

ויש עוד "תזכורות" מיצירותיו האחרות. כך למשל מותה של האם, המתואר בסיפור "ילדי הכומר", לא יכול שלא להזכיר את השיר המוזר "הכלה" שכתב לורנס אחרי שאמו מתה. בסיפור: "בלי שידע, שימשה אמו המוקד והקטבים של חייו. היא שהחזיקה אותו." בשיר האם היא לא רק "כלה"; לורנס אפילו פונה אליה במילה "אהובתי"! 

נושא אחר שהעסיק מאוד את ד"ה לורנס היה עניין המעמדות. כזכור, אביו היה כורה פחם ואמו המשכילה ממנו השלימה עם גורלה. בסיפורים אנו נתקלים שוב ושוב בפערים שבין בני המעמדות השונים. למשל: פיותיהם של ילדי הכומר "קפוצים בגאווה", שהרי הם "מזן משובח",  לעומת ילדי הכורים ש"בתוכם הרגישו נחותים", ואישה שמעמדה רם מזה של בעלה המיועד מתבקשת לעזוב את העיירה, ומוטב אפילו שתהגר לארץ אחרת, שמא תיפגע יוקרתם של בני משפחתה. עד כדי כך. 

אחד הגיבורים הראשיים בסיפורים הוא הטבע האנגלי. הנופים הכפריים המתוארים ביופי מופלא, שד"ה לורנס ידע לתאר, ועידית שורר ידעה לשמר. 

הנה שתי דוגמאות קטנות, שתיים מיני רבות: 

"התחוללה שם התלקחות אדירה של זהב, ענקית – רק כמה גזעים כהים חצצו כסורגים בינו ובינה. כל מישור הדגן הצעיר נראה כאילו זהב מצפה את ירקותו המשיית. אישה בחצאית תפוחה ועל ראשה אריג שחור ששימש לה כמטפחת, חלפה כמו גוש של צל בתוך החיטה הירוקה, המבריקה, ונעמדה באור שמש מלא. היו שם גם חווה תכלכלה למראה בצל, וקורות העץ שחצו את קירותיה. גם צריח כנסייה היה שם, שכמעט התמזג בזהב ונמוג. האישה המשיכה בדרכה, התרחקה ממנו. לא היתה לו שפה לדבר אליה. היא היתה אי־מציאות מוצקה וזוהרת. היא תרעיש במילים שיבלבלו אותו, ועיניה יביטו בו בלי לראותו. היא חצתה את השדה. הוא נשען על עץ. לבסוף, כשהסתובב והביט אל מעבר למטע הארוך והחשוף, שקרקעיתו השטוחה כבר התמלאה בחשכה, הוא ראה את ההרים באור מופלא, קורנים ולא רחוקים. מאחורי הפסגה האפורה והרכה של הרכס הקרוב ביותר התנשאו ההרים הרחוקים יותר, הזהובים והאפרפרים, והשלג קרן כמו זהב טהור וענוג. דוממים כל כך, בורקים על רקע השמים, כאילו זוקקו מתוך עפרת השמים, זרחו ההרים בשתיקתם. הוא עמד והביט בהם ופניו הוארו. וכמו הזיו המופז והזוהר של השלג, הוא הרגיש בצמא הבוער בקרבו. הוא נשען על עץ, עמד והשקיף. ולפתע גלש הכול אל תוך החלל."
"החורבות הללו שוכנות באחו רוגע ופורה למרגלות המדרון המיוער האחרון, ובו, עם בוא חודש מאי, מבריק מבעד לעצי האלון כְחול יקינתונים, כמו מים. מהמנזר נותר על עומדו רק הקיר המזרחי ִ של אזור המזבח – שפעה סמיכה ופרועה של קיסוס מכבידה על אחת מכתפיו, ויונים מקננות בתחרת האבן של החלון הנישא. החלון הזה הוא הנושא."

לגמוע ולהתענג!

D. H. Lawrence The Prussian Officer

לעברית: עידית שורר

נגאר גוואדי, "דיס אוריינטלית": מדוע האיראנים אינם מסוגלים לשתוק

בהערת השוליים הראשונה הופתעתי: "כדי להקל עליכם ולחסוך מכם את החיפוש בוויקיפדיה, להלן אי אילו פרטים", נכתב שם, ואז יש הסבר על מחוז בצפון איראן, וסופו מנוסח באופן שכלל לא דומה לסגנון של ויקיפדיה: "כדי לדמיין אותו תחשבו על הנופים הצפופים של אָנֶסי הצרפתית, של שווייץ או של אירלנד: ירוקים, מחושרי ערפל וגשומים. האגדה מספרת שכשהמוסלמים הגיעו למאזנדראן הם צעקו 'הו! אנחנו בגן עדן!'"

מה? תהיתי, כמה מוזר! איזו מין הערת שוליים זאת, שיש בה מידע המוגש בנימה של שיחת רעים? ואז הבנתי: לא המתרגמת הוסיפה את ההערה, אלא היא חלק מהרומן. מעין ספק השתובבות מקורית, ספק תחכום, המאפשרים לכותבת להוסיף נתונים, ושפע של פרטי מידע משמעותיים.

יפה!

מקוריות הכתיבה של נגאר ג'וואדי ברומן שלפנינו מתבטאת לכל אורכו של הספר המרתק. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, נולדה באיראן וב-1981, בילדותה, נסה מארצה ומעברה וביחד עם הוריה ואחיותיה עברה לגור בפריז. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, קימיה סאדר, אינה רואה בעצמה "פליטה" או "מהגרת", אלא גולה. זיכרונותיה מאיראן, המובעים באמצעות הדמות הראשית בספר, מלאים באהבה וגעגוע. המשפחה נאלצה לנוס, שכן חייהם היו נתונים בסכנה. אביה של קימיה סאדר, כמו גם של הסופרת, היה מתנגד המשטר. תחילה פעל נגד השאח, ואחרי ההפיכה החומייניסטית, שאכזבה את שוחרי החירות כמוהו וכמו אשתו, אמה של קימיה, הוא המשיך להיות פעיל אופוזיציה ולספוג את שנאתם של כל הצדדים: עכשיו הוא "הותקף מכל העברים. חסידי השאח, שהשתקעו בפריז ובלוס אנג'לס, טענו שמסר את הארץ למולות והרג את גנרל רחמאני; המולות, ששלטו באיראן, ראו בו כלי שרת של המערב ושרץ אינטלקטואלי. השמרנים, אלה הקרובים לבזארי, מתחו ביקורת על האתיאיזם האדוק שלו ועל התנגדותו הקיצונית לאיסלמיזציה של המדינה; הקומוניסטים, המפוזרים ברחבי אירופה, התייחסו אליו כאל בוגד בורגני וסוכן של ה-CIA. כל הקבוצות האלה המטירו עליו גידופים מעל דפי העיתונים ובתחנות הרדיו שלהן. כולם שלחו לו מכתבי איומים."

מרתק לקרוא על החיים באיראן, כפי שהם משתקפים ברומן. כל מי שמבקש להבין את רצף האירועים שהובילו למצב הנוכחי יכול למצוא זאת בספר, שהוא, כפי שאפשר לראות כבר מהערת השוליים הראשונה, תערובת של פיקשן ועובדות, מקור בלתי אכזב של ידע והבנה.

אנחנו פוגשים את קימיה לראשונה במרפאה גניקולוגית, שם היא מקווה לזכות בטיפול שיאפשר לה להרות. במרוצת הקריאה מתברר לנו מדוע היא נאלצת לפנות לטיפולים כאלה, במקום להרות בשיטה הרגילה. הרומן כולו כתוב כקונטרפונקט בין שתי עלילות: ההווה, במרפאה, שבו נחשפים לאט לאט סודות עכשוויים, והעבר, שמפליג אל הדור הרביעי שקדם לחייה של קימיה: אל נור, סבתא רבתא שלה, שנולדה בהרמון של פיאודל עשיר; אל דודיה של קימיה, האחים של אביה; אל סבתה מצד אמה, שהוריה היו ארמנים. ההווה והעבר נעים בשני צירי עלילה ונפגשים ומשתלבים להפליא בסופה. את העלילה מחזיק גם איזה סוד נרמז שפרטיו מתגלים רק בסופה: מה שהיא מכנה "האירוע", שמוזכר כבר בעמודים הראשונים: "האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם," היא פונה ישירות אל קוראיה, "אולי עקבתם אחרי הפרשה". תיאור האירוע הוא נקודת המפגש בין ההווה בפריז והעבר האיראני, שעליו אנחנו לומדים רבות.

הנה למשל מה שנודע לנו על האיראנים: "האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט). אילו רובינזון קרוזו היה איראני, הוא היה מת מייד עם הגיעו לאי ובזה היה נגמר הסיפור".

או גם: "כפי ששחרזאדה השתמשה בדיבור כדי לשים קץ לנקמה העקובה מדם של המלך שאהריאר בנשות הממלכה, כך האיראני מרגיש כלוא בדילמה הקיומית והיומיומית – לדבר או למות. לספר, לבדות, להמציא ולשקר בחברה רוויית איומים ושחיתות, במקום שבו יציאה פשוטה מהבית כדי לקנות גוש חמאה עלולה להסתיים בסיוט, פירושם להישאר בחיים. פירושם לסכל את הפחד, למצוא נחמה בכל מקום שבו היא מצויה במפגש אנושי, בהכרה, בחיכוך החיים שלך בחייו של הזולת. פירושם גם לרכך את הפחד, לפייס אותו ולמנוע ממנו לפגוע בך. בעוד שהשתיקה, ובכן, השתיקה משמעה לעצום עיניים, לשכב בתוך הקבר ולהוריד את המכסה."

ג'וואדי, באמצעות בת דמותה, מסבירה לנו כי "ברבות הזמן והמרחק, העולם שלהם כבר לא זורם בעורקי, גם לא השפה, המסורות, האמונות ואפילו הפחדים שלהם," ואז היא מוסיפה: "רק הסיפורים".

ברומן שלפנינו היא מזכה אותנו באפשרות לחלוק אתה את הסיפורים הללו. והם מרתקים, לא רק מכיוון שהם מעניקים לנו חריר הצצה אל העם האיראני ואל התקווה שהכוחות שייצגו הוריה של ג'וואדי, המורדים, המתנגדים לכל עריצות וטרור, יצליחו לגבור.

כשנולדה אחותה הבכורה של הגיבורה הספרותית, סירב אביה לחשוב על ילד נוסף, כי – כך הסביר – אינדירה גאנדי הייתה בת יחידה, והוא חשש שמא אם ייוולד לבתו אח או אחות, "ייפגע עתידה ויחד אתו עתידה של איראן", שכן ייעד אותה, כמעט כמובן מאליו, לגדולות.

אין לי ספק שג'וואדי מספרת כאן על אביה ועל תפיסת העולם שלו. אז אולי היא, הסופרת הגולה, לא תשנה את גורלה של איראן, אבל היא לפחות מספרת לנו עליה ואולי משנה באמצעות הרומן את נקודת המבט שלנו על ארצה ומעוררת בנו מידה מסוימת של חמלה והבנה.

אפשר להבין מקרוב יותר את ההפגנות נגד המשטר האיראני והזעם של האזרחים שמדווחים עליו כלי התקשורת אחרי שנודע כי איראן אחראית להפלת המטוס האוקראיני ולהריגתם של 176 נוסעיו. המפגינים הם בני דמותה של הסופרת ושל הוריה, שאותם למדנו להכיר מהרומן שלפנינו.

Négar Djavadi DÉSORIENTALE

מצרפתית: רמה איילון

מדוע לכאורה התאבדו מאות אוסטרים מיד אחרי השתלטות גרמניה על ארצם?

ממש לפני האנשלוס, נרשמו מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד. עד מהרה נעשה הדיווח על התאבדות אקט של התנגדות. עיתונאים מעטים עדיין העזו לכתוב "מוות פתאומי", אבל פעולות תגמול זריזות מיהרו להשתיק אותם. הם חיפשו ניסוחים חבוטים אחרים, בלתי מזיקים. וכך מספר השולחים יד בנפשם נותר באפלה והשמות לא פורסמו. למחרת הסיפוח עדיין אפשר לקרוא ב-Neue Freie Presse ארבע ידיעות על פטירה: "בבוקר ה-12 במרץ, אלמה בירו, פקידה בת ארבעים, חתכה לעצמה את הוורידים בסכין גילוח ואז פתחה את הגז. ברגע זה ממש, הסופר קרל שלזינגר בן ה-49 ירה לעצמו כדור ברקה. גם הלן קוּנֵר, עקרת בית בת 69, שמה קץ לחייה אחר הצהריים, ליאופולד בֵּין, פקיד בן 36, קפץ מהחלון. המניעים למעשים אינם ידועים." הידיעה השולית והשגרתית הזאת ממלאת אותך בושה. כיוון שב-13 במרץ אי־אפשר לא לדעת את המניעים שלהם. פשוט אי אפשר. למעשה לא צריך לדבר על מניעים, אלא על סיבה אחת זהה. 

ייתכן כי אלמה, קרל, ליאופולד והלן ראו מחלונם את היהודים שנגררו ברחובות. די שהבחינו באנשים שראשיהם גולחו כדי להבין. די שהבחינו בגבר שעוברי אורח ציירו על עורפו צלב טאו – צלב הצלבנים שעד לפני שעה הקנצלר שושניג עוד ענד על דש המקטורן שלו. אפילו לפני שזה קרה, די אם היו שומעים על זה, מנחשים, חוזים, מדמיינים את זה. די שהביטו באנשים המחייכים כדי לדעת. ואחת היא אם בבוקר ההוא הלן ראתה או לא ראתה את היהודים כורעים על ארבע בתוך ההמון השואג, אנוסים לקרצף את המדרכות לעיניהם הלעגניות של העוברים ושבים. אחת היא אם הייתה או לא הייתה עדה לסצנות השפלות שבהן צוו ללחוך עשב. מותה משקף אך ורק את מה שהרגישה, את הצער העמוק, את המציאות המחרידה, את הסלידה מעולם שנגלה לה במערומיו הרצחניים. כי אחרי הכול הפשע כבר היה כאן, בדגלים הקטנים, בחיוכי הנערות, בכל האביב הפרוורטי הזה. גם ברעמי הצחוק, בלהט משולח הרסן הזה הלן קונר ודאי חשה באיבה ובעונג. היא ודאי הבחינה, תוך קריסה נפשית, מאחורי אלפי הצללים והפנים, במיליוני האסירים העובדים בפרך. יכול להיות שהצליחה לראות, מאחורי הילולת הבלהות, את מחצבת הגרניט של מאוטהאוזן. ואז היא ראתה את עצמה מתה. נוכח החיוכים של בנות וינה ב-12 במרץ 1938, בצעקות ההמון, בריח פרחי הזכריני הרענן, בלב אותה חדווה מוזרה וכל אותו להט, היא ודאי נשטפה מרה שחורה. 

סרטים, קישוטי נייר, דגלונים. מה עלה בגורל אותן נערות שיכורות חושים? מה עלה בגורל החיוכים שלהן, השאננות שלהן? פניהן כה גלויות ועולצות! מה עלה בגורל כל אותה שמחה וצהלה של מרץ 1938? אם אחת מהן מזהה את עצמה במפתיע על המסך, על מה היא חושבת?

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

דוד טרבאי, "הרביעייה": מה קורה כשהשלטון במדינה מתפרק

כשגמרתי לקרוא את הרביעייה מאת דוד טרבאי, קראתי את הביוגרפיה הקצרה המקדימה אותו והבנתי. כתוב שם שטרבאי "בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב"; אם כך צדקתי… שכן לאורכו של הספר חשבתי כל הזמן שהרביעייה חייב להפוך לסרט. למעשה, חוויית הקריאה דמתה מאוד לצפייה בסרט משובח! לרגעים נזכרתי אפילו באחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "חיים של אחרים", במיוחד ברגע דומה בעלילה: הבלש העוקב אחרי אדם יוצר, מתרגש מהיצירה האמנותית ומזדהה עם המצוקה שהוא עד לה בחשאי.

עלילתו של הרומן נפרסת על פני שתי תקופות. הוא מתחיל בשנות ה-80 בהונגריה, וממשיך כעבור כמה עשרות שנים. מתוך ההווה של ימינו הוא מתרפק על זיכרונות העבר, גם אם היו מיוסרים וקשים. אני אוהבת כתיבה כזאת: נקודת מבט בדיעבד שמסתכלת על אירועים שהיו, בוחנת אותם בעיניים חדשות, מתוך כל מה שהתרחש בהמשכם.

העלילה נעה כל העת בין דמויות שונות. במרכזה – ארבעה מוזיקאים צעירים, נגנים שהגיעו למחנה קיץ למחוננים. המפגש ביניהם ועם אחד המורים שלהם מסיט את עלילת חייהם ומשנה אותם לצמיתות. הנגנים הצעירים הללו הם אמנם הדמויות הראשיות, אבל לצדן אנחנו מכירים עוד כמה אנשים שגם הם מצטלבים בחייהם של הארבעה – שלושה נערים ונערה אחת – ישירות או בעקיפין. כל אחת מהדמויות מפתיעה בדרכה, ושופכת אור חדש על מציאות החיים בהונגריה בשנות ה-80.

טרבאי מכיר היטב את אותה מציאות, שכן – גם את זאת למדתי מהביוגרפיה הקצרה – הוא יליד בודפשט, ועלה לישראל כשהיה בן חמש עשרה.

הרומן מתרחש בשלהי המשטר הקומוניסטי. בריאותו של "יושב הראש" מעורערת, והלחצים שמגיעים מברית המועצות ממשיכים לאיים, אבל פחות מאשר בעבר. בשלב מסוים נזכרתי בסיפורו של הקוסמונאוט הרוסי סרגי קריקאלב, ש"נתקע" בתחנת החלל –למעשה ננטש! – כשברית המועצות התפרקה ולא היה עוד מי שייקח אחריות להחזירו לכדור הארץ (הגרמנים היו אלה שחילצו אותו כעבור 313 ימי שהייה רצופים בחלל, זמן רב בהרבה מכפי שתוכנן שיהיה שם). שלב ההתפרקות מתואר להפליא בספר שלפנינו. כך למשל משימתו של סוכן חשאי שנשלח לעקוב אחרי נתינים הונגרים שיצאו מתחומי המדינה מבוטלת באחת, והוא מצטווה אפילו להפקיר כינור יקר ערך שהיה אמור לשמש אותו במשימתו. ההסבר שהוא מקבל: זאת תהיה כבר הבעיה של המפקד הבא…

שלב התפר בין מציאות מדינית אחת לזאת שתבוא אחריה הזכירה לי, למרבה הדאגה, פרטים מההווה שלנו כאן בישראל. למשל – שופט הונגרי נדרש לקבוע אם מי שהנהיג אז את המדינה כשיר לתפקיד. אותו מנהיג נשא נאום שבעקבותיו התעורר החשש שהוא כבר לא בשליטה: "המשפטים הבלתי נגמרים שלו היו נעדרי היגיון, הוא דיבר על מחלתו, על אשתו, על שיחותיו עם הרופאים, ורגע אחר כך על אחריותו ההיסטורית, בתור מנהיגה הבלתי מעורער של המדינה זה שלושים שנה. הוא לא היה מסוגל לסנן או לרסן את מחשבותיו, שדלפו מתוך ראשו כאילו נפרצו כל הסכרים, אבל מעל הכול, ניכר בו שהוא פוחד לומר את האמת, שימיו של המשטר ספורים. הוא ניסה למצוא חן בעיני הרפורמיסטים, וגם בעיני השמרנים, רק כדי למנוע את הדחתו. הוא לא ידע איך להתייחס לשינויים הפתאומיים במוסקבה. הוא לא ידע על מי לסמוך ובמי לחשוד, ובאופן טבעי, העדיף לחשוד בכולם. האנשים שהכתירו אותו הפנו לו עורף. הוא כבר לא נתן את אמונו באיש ואיש לא האמין בו, כך התרשם כבוד השופט". דומני כי אפשר, לא בקושי רב, להשליך משהו מהנרמז על חיינו כאן.

טרבאי מתאר היטב גם את פעילותם של המנגנונים האפלים, ואת האופן שבו הם עושים מניפולציות, לוחצים על בני אדם ומאלצים אותם לבגוד באנשים הקרובים להם ביותר.

מעניין במיוחד לראות איך חילופי השלטון לא שינו בעצם מאומה. כשהונגריה הייתה נתונה לשליטה הסובייטית הפעילו אותה הרוסים מגבוה, וכיום, כשהמדינה דמוקרטית לכאורה, רוסיה ממשיכה להיות דומיננטית ולהכתיב את מהלכי השלטונות.

מאחר שמסופר ברומן על רביעיית נגנים, המוזיקה משחקת בו תפקיד חשוב. טרבאי מפגין ידע רב בתחום, הרבה מעבר ליכולת שלי לשפוט אם הוא מדייק, ובכל מקרה, הוא משכנע מאוד בבקיאותו בתחום.

הרביעייה הוא ספר מהסוג שכאשר גומרים לקרוא אותו חוזרים מיד שוב אל ההתחלה, כדי שלא להיפרד ממנו. עכשיו נשאר רק לראות אם באמת יהפוך לסרט!