קטגוריה: פרוזה

סבטלנה אלכסייביץ', "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה": מה נותר בזיכרון?

כשהוכרז ב-2015 כי פרס נובל לספרות יוענק לסבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, היו מי שקראו תיגר על ההחלטה, וטענו כי אלכסייביץ' כלל אינה סופרת, אלא עיתונאית. "היא הזוכה הראשונה שספריה נוגעים באנשים חיים", נכתב בניו יורק טיימס. דומה כי חברי ועדת פרס נובל שהעניקו לה את הפרס חזו מראש את ההתנגדות, ובנימוקים להחלטה כתבו כי אלכסייביץ' " פיתחה סוגה ספרותית חדשה".

אכן, ספריה מיוחדים במינם. הם כוללים ריאיונות עם מאות, במצטבר אולי אפילו אלפי, אנשים וכל אחד מהם מוקדש לעניין אחר: שיחות עם נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, עם ניצולי אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל, עם מי שהשתתפו במלחמת רוסיה באפגניסטן, ואנשים שהיו עדים לקריסתה של ברית המועצות.

הספר שלפנינו, The Last Witnesses, הוא אוסף של עשרות ראיונות עם מי שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

זהו ספר מצמית.

האפקט המצטבר של כל העדויות, כמו גם יכולתה המופלאה של אלכסייביץ' להעניק לכל אחת מהן כותרת שקודחת חור בלב, ומעל מכל – כישרונה להפיק ממאות אנשים אלמוניים את עוצמות התיאור של מה שעבר עליהם, ולעצור תמיד ברגע הכי מדויק – פשוט מופלאה.

אדם אינו יכול לצאת מהספר הזה בלי להיות שונה ממי שהחל בקריאתו. הסבל המתואר בו, הזוועה של המלחמה שמפורטת לפרטים הקטנים ביותר, כולם מתוך נקודת המבט של מי שהיו ילדים קטנים, לא תתואר במילים אחרות מאלה שמופיעות בספר, כמות שהן. יש לקרוא את כל העדויות הללו כדי להבין.

עלי להודות שניגשתי לקריאה בחשש גדול, אפילו, אפשר להודות, באימה, שהרי מי מסוגל לשאת את המפגש עם סבל של ילדים, בידיעה שמדובר בהתרחשויות שאכן עברו עליהם, שאכן קרו במציאות?

לכאורה אמורה לנחם העובדה שמדובר בילדים ששרדו את הזוועות. הרי רק אלה נשארו כדי לספר. לא פעם עדויות כאלה עלולות לעורר את האשליה שבסך הכול צפוי מעין "סוף טוב" לסיפורים. במיוחד מאחר שאלכסייביץ' קבעה לעצמה שיטת עבודה: כל אחד מהדוברים מוצג תחילה בשמו, ואז בגיל שבו היה באירועים שעליהם יספר, ובמה הוא עוסק כיום. המגוון עצום. מהנדס, פועלת, אגרונום, ציירת, קופאית, עיתונאית, אינספור עיסוקים ומקצועות.

הספר ראה אור לראשונה ב-1985, כך שמי שהיה ילד קטן בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה, כשראיינה אותם, בשנות החמישים לחייו, פחות או יותר: כלומר – בחלקם הגדול היו אנשים שעדיין עבדו ויצרו.

רבים מהם מספרים על הצלקת שהותירו בחייהם הזוועות שחוו. הם אמנם שרדו, אבל בעצם אינם מתפקדים כיאות במישורים שונים של חייהם. אני אדם קר, מעידה אחת. לא נישאתי ולא הולדתי ילדים, מספר אחר, שמתאר את ההתאכזרות שלא תיאמן של גרמנים צעירים שהיה עד לה, את האימה שחש מאז מפני גברים צעירים ושממנה נבע החשש שמא ייוולדו לו בנים, "גברים צעירים".

לא רק הזוועות הקיצוניות מחרידות את הנפש. גם תיאורים כמו זה של הילד שראה את הגרמני המת הראשון: "האיש נראה ישן. הוא אפילו לא שכב, אלא ישב מכורבל, ראשו נשען על כתפו. לא ידעתי: אני אמור לשנוא אותו או לחוס עליו? הוא האויב". או: סיפורו של ילד שביתו הוצת, וכל מה שהצליחו להציל ממנו היה גוש מלח שהונח תמיד על האח. "אספנו בזהירות את המלח, וגם את החימר שבתוכו הוא התערבב. זה כל מה שנשאר מהבית שלנו." או הילד שמתאר כיצד טווחו הגרמנים להנאתם על דלי שהיה צבוע בלבן, כי מרחוק סברו שמדובר בדגל לבן שהונף כדי להביע כניעה. או התיאור של פליטה יתומה שבכתה לאורך כל יום הלימודים אחרי שהילדים הקניטו אותה מתוך קנאה: כשקיבלה מעיל חדש אמרה אחת הילדות, ששני הוריה נותרו בחיים אבל היו עניים מאוד: "יש ילדים שמקבלים הכול…" או הילד שמספר כי קינא בחרקים, כי הם יכלו להיכנס לתוך חורים קטנים בקירות ולהסתתר שם בזמן ההפגזות. או הילדה שמספרת שלאורך כל המלחמה אימא שלה לא חייכה אפילו פעם אחת. או זאת שרק אחרי עשרים וחמש שנים גילתה מה שמה האמיתי, שכן ניצלה כשהייתה פעוטה. או הילדה שמספרת איך קברו את סבתה שנרצחה בדירתה, "הסבתא העליזה והחכמה שלנו, שכל כך אהבה מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית." או הפחד מפני טרקטורים שמתאר ילד שבגר, פחד שחש גם שנים רבות אחרי המלחמה, כי ידע שהם יוצרו מהמתכת שהותכה מטנקים, והוא היה עד למוות שהמתכת הזאת המטירה.

אנחנו רגילים לקרוא עדויות של ניצולי שואה. סבלם של הילדים הלא-יהודים, המתואר כאן בפרטי פרטים, מחריד. תיאורי הרעב המזוויעים. הרציחות. הילדים שהיו עדים וקורבנות להתאכזרות שלא תיאמן. דוגמה אחת קטנה: יותר מעד אחד סיפר כיצד נהגו הגרמנים ליטול מילדים דם לטובת הלוחמים שלהם, עד שגרמו למותם של הקטנים, כי האמינו שדם של פעוטות יזרז את החלמתם של החיילים. או דוגמה אחרת: הילדים ששימשו מגלי מוקשים חיים.

"אנחנו חיים בסביבה שמתאפיינת בבנליות. רוב האנשים מסתפקים בכך. אבל איך חודרים פנימה? איך מסירים את הציפוי הזה, של הבנליות? יש להביא את בני האדם לכך שיעמיקו לתוך עצמם", אמרה סבטלנה אלכסייביץ' בראיון שהעניקה למאשה גסן, עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית. אכן, אחת מחברות הוועדה של פרס נובל תיארה את כתיבתה של אלכסייביץ' "היסטוריה של רגשות – היסטוריה של הנפש, אם תרצו".

"נראה היה לי שאני מבין יותר מהמבוגרים, כי לא בכיתי, והם כן," מספר וסיה חרבנסקי, שהיה בן ארבע, ובזמן שהתראיין עבד כאדריכל, והוסיף, "אני אדם בלי ילדות. במקום ילדות הייתה לי מלחמה."

"אני לא מסוגלת להיות ממש מאושרת. לגמרי מאושרת. אף פעם זה לא מצליח. אני פוחדת מאושר," מספרת תמרה פרחימוביץ', אז בת שבע, היום מזכירה-כתבנית.

"איך הן הצליחו אחרי המלחמה לשמור על הלב?" תוהה ליליה מלניקובה, אז בת שבע, היום מורה, כשהיא מספרת על טוב לבן של המטפלות בבית היתומים שאליו נקלעה.

"מה נשאר לי מהמלחמה? אני לא מבינה מה פירוש הביטוי 'אנשים זרים', כי אחי ואני גדלנו בין זרים. זרים הצילו אותנו. אבל איזה מין זרים הם היו? כל אדם שייך לעצמו. אני חיה בהרגשה הזאת, אם כי לעתים קרובות אני מתאכזבת. בימי שלום החיים שונים", מספרת ליזה שנטו, אז בת שש, היום טבחית.

"אספר לך, שמא את לא יודעת: מי שהיו ילדים בזמן המלחמה מתו לפני האבות שלהם שנלחמו בחזית. לפני החיילים… לפניהם," מספר דוד גולדברג, אז בן ארבע עשרה, כיום מוזיקאי.

"עשרות שנים חלפו ואני עדיין תוהה: אני חי?" אמר וסיה ביאקצ'ב, אז בן שתים עשרה, כיום מורה לעבודת כפיים.

"עברו שנים… קראתי כל כך הרבה ספרים. אבל אני לא יודעת על המלחמה יותר מאשר ידעתי כשהייתי ילדה," אומרת נדיה גורבצ'בה, אז בת שבע, כיום עובדת בטלוויזיה.

"אוווו! אילו ידעו אנשים מה צפוי להם, הם לא היו מחזיקים מעמד עד הבוקר," אומרת זויה מז'רובה, אז בת שבע, כיום עובדת בדואר.

"כל כך הרבה פעמים מתחתי בד. רציתי לצייר את זה… אבל משהו אחר יצא: עצים, דשא", מספר ליאוניד שקינקו, אז בן שתים עשרה, כיום צייר.

"אני לא יודע לבכות. בכיתי רק פעם אחת במשך כל המלחמה," מספר אדוארד וולושירוב, אז בן אחת עשרה, כיום עובד בטלוויזיה.

"אם משהו נשאר, הוא רק בזיכרון שלנו," אומרת לינה פריחודקוב, אז בת ארבע, כיום פועלת.

גדולתה של הסופרת בכך שתיעדה את הדברים, כך שאינם מצויים עוד רק בזיכרון האישי, אלא נהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

בכוונתי לקרוא גם את ספרה של אלכסייביץ' העוסק בעדויותיהן של נשים באותה מלחמה.

ככל הידוע לי, הספר שלפנינו לא תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו בקינדל אמזון:

ערן בר-גיל, "על הדבש ועל המוות": האם אפשר להבין מה תכלית הקיום?

מהי תכלית הקיום? מה פשר  "כל הרחש-בחש, כל העמלנות הבלתי נלאית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד…"? את השאלה הזאת שואל את עצמו נתי נתנזון, מושבניק, כוורן, כשהוא צופה בדבורים שבכוורות שלו, שם לב איך "שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו [אל אותו תפקיד]", ותוהה מה המשמעות של "כל ההקרבה העצמית למען הכלל" שבה הכול נועד "למען אותה תכלית מעגלית" המשותפת לכל היצורים החיים: לידה והולדה, שבסופה מגיע מותו של הפרט, אך לא של הכלל.

ספרו המקסים של ערן בר-גיל, על הדבש ועל המוות אינו מתיימר להשיב על השאלה הפילוסופית כבדת המשקל. הוא "רק" מעלה ומפרט אותה, ועושה זאת באמצעות עלילה חכמה ומרתקת.

שני קווי התרחשות נשזרים ברומן. האחד מתקדם לאורך כמה ימים בשנת 2004, והאחר – ב-1999. גיבוריו הם בני משפחה אחת: רינה ונתי, הוריהם של אורי ועמליה. ההורים גרים במושב ששוכן בין חצור לתל נוף. במושב קדרון, הנושק לגדרה, ממוקמות הכוורות שאורי מטפל בהן במסירות. רינה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, לפני שנאלצה לפרוש. עמליה דיילת אוויר. ואורי  הבן – הוא בעצם מוקד העלילה. הוא שואף לגדולות, אבל כבר בפרק השני, מיד עם פגישתנו הראשונה אתו, אנחנו מגלים שהוא בעצם "בעייתי" מאוד: הוא עבריין קטן, פורץ לבתים של אנשים וגונב מהם, אבל חולם על הצלחה רבתי. על עושר מופלג. בעיקר רוצה להרשים את הוריו, לשמח אותם כך שסוף סוף יתגאו בו. למעשה הוא חולם "להשיג" ראיות לכך שאמו אוהבת אותו.

החדירה של ערן בר-גיל לדמותו המורכבת, רבת הפנים, של אורי, פשוט מופלאה. האם, תוהה הקורא, מדובר בפסיכופת? מעשיו והתנהגותו מעידים לכאורה שהתשובה לכך חיובית. כבר בילדותו התגלו באישיותו קווים סוציופתיים, שרק התחזקו עם הזמן, ושמסבכים אותו שוב ושוב. "איך," שואל את עצמו אביו, "לא ראה מה מקשר בין ההפרעות בכיתה, ונעלי ההתעמלות החדשות שפתאום הופיעו בבית, והידיעה שמפעם לפעם נעלם לו כסף מהארנק, וסלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת, והיכולת שלו לשקר בלי הינד עפעף. זאת ועוד, עשרות מקרים, ומאות, מאות רבות שמתקבעים בהם דפוסי חשיבה, ערכי מוסר וערכי משפחה".

האם אפשר היה למנוע את התדרדרותו לעולם הפשע? "מרגע שנכנס לבית הספר לא הסתדר שם," מספרים לנו. "את החומר הנלמד דווקא הבין, מהר למד לקרוא ולכתוב, אבל שנא לשבת בכיתה ותיעב את המורה שלו. 'היא כל הזמן צועקת,' היה מתלונן, ורינה הסבירה שאם המורה צועקת ודאי יש לה סיבה". האמנם? אולי כאן הייתה נקודת התחלה שתגובות אחרות – הבנה, הכלה, הזדהות עם מצוקתו, שיתוף פעולה של ההורים אתו – יכלו להשפיע על עתידו ולשנות אותו?

ועם זאת, יש בו, באורי, כשאנחנו מגיעים לתוך נפשו, גם רוך, עדינות ואהבה עצומה. כדי שנוכל להתקרב אליו, הפרקים המוקדשים לו, המתרחשים ב-1999, כתובים בגוף ראשון, בעוד שהפרקים של 2004, שבהם אנחנו מתוודעים מקרוב לאורי ולעמליה, כתובים בגוף שלישי.

אורי אוהב את אמו אהבת נפש, גם אם היא לא תמיד מבינה את זה. קולה מדבר בתוכו. הוא מצטט  לעצמו דברים שנהגה לומר. והוא עושה למענה מעשים שגובלים בהקרבה עצמית, ואינם מובנים מאליהם, אבל היא חושדת במניעיו.

באחת הסצנות הנוגעות ללב במיוחד עוקב אורי אחרי אישה שמיניקה את התינוקת שלה בנוכחותו, במסעדה. הערגה המתעוררת בו מתוארת להפליא, והיא כרוכה בשאלה ששואל אביו את עצמו ממש בתחילתו של הרומן לגבי תכלית הקיום ופשרו: "כל הרחש-בחש". האב, נתי, מתבונן בדבורים, במלכתם שתפקידה היחיד בחיים הוא להטיל את הביצים כדי להמשיך את הדור, בדבש שהפועלות יוצרות (והוא גוזל מהן), כדי להאכיל את הצאצאים. אורי מתבונן בתינוקת היונקת ואומר לעצמו "ולחשוב שגם אני הייתי פעם כזה. קטנטן. בנאדם בובה. חסר ישע. יונק מאימא", ומבין כי "כולם היו פעם תינוקות כאלה. רק בהתחלה של החיים. עדיין בלי שום כתם, רק מבקשים שד." המחשבות הללו מזקקות בתוכו תחושה של נועם והוא חש אותה בעוצמה כזאת, עד שגם כשהוא נזכר באחד מעמיתיו, שהוא רואה בו "טמבל" ו"בזוי" נוצרת בתוכו עדנה: "אני יכול למצוא משהו טוב כשאני חושב עליו בתור תינוק". כך בדיוק אנחנו, הקוראים, רואים לפתע באור רך את אורי העבריין.

השיחות בספר, תיאורי המקום וההתרחשויות – הכול מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא. כותרתו של הרומן שמופיעות בה המילים "דבש" ו"מוות" מבטאת בדייקנות את שתי פניו: הדבש אינו רק מה שנתי רודה מהכוורות, מה שעמליה בולעת בתשוקה שיש בה יותר מחיבה למתיקות, הוא גם – האהבה העמוקה השוררת בין בני המשפחה הללו, גם כאשר הם נראים מנוכרים וכועסים.

אנחנו רגילים לחשוב על המילה "עוקץ" הצמודה אל הדבש, וגם היא מופיעה בסיפור: ה"עוקץ" שהוא חדות לשונה של רינה. העוקץ הממשי של הדבורים, והרי, מסביר לנו נתי, בני אדם שפוחדים מהן אינם מבינים שדווקא נפנופי הידיים המבוהלים והמיותרים שלהם גורמים להן להקריב את חייהן, כי כאשר הן עוקצות, קרביהן נקרעים מתוכן והן מתות.

אכן, המוות הוא "גיבור" ראשי בסיפור. הוא מוות ישראלי מאוד: ההודעה עליו, בבית החולים. התחושות. ההתנהגויות. התגובות. הדיבורים. ההתקבצות של המשפחה. מה שקורה בבית העלמין. ובמהלך השבעה. כל אלה מוכרים ומתוארים בדייקנות שמתעלה מעל היומיום, התעלות שמשווה להם נופך חדש, פיוטי ויפה להפליא.

על הדבש ועל המוות הוא ספר שכדאי לא להחמיץ.

דיויד גארנט, "האיש בגן החיות": קסם ושנינות

איזו נובלה מקסימה!

דיויד גארנט, סופר אנגלי שנמנה עם חבורת בלומסברי (וירג'יניה וולף, לנארד וולף, ונסה בל, קלייב בל, ליטון סטרצ'י, ועוד כמה מהשמות החשובים ביותר של האינטליגנציה האנגלית בתחילת המאה ה-20), פרסם בחייו עשרות ספרים. ב"תשע נשמות" בחרו לפצל את אחד מהם לשני ספרונים, שכל אחד מהם מכיל נובלה אחת מהשתיים שהיו בספר המקורי. "איש בגן החיות" שלפנינו הופיע במקור לצד "מאישה לשועלה".

יש בה, בנובלה הזאת כל כך הרבה הומור, שנינות, תעוזה והבנה של נפש האדם, עד שאי אפשר שלא להתענג עליה.

הסיפור מתחיל בתיאור ריאליסטי לגמרי: זוג אוהבים שמטיילים בגן החיות, שקועים במריבה. הגבר, ג'ון קרומרטי, הציע נישואים לאהובתו, ג'וזפין, שמשיבה את פניו ריקם, כנראה משום שבני משפחתה אינם אוהדים את השידוך. ג'ון מנסה לשכנע אותה להתנכר להם ולבחור בו. היא מסרבת. תוך כדי המריבה הם מתבוננים בחיות ומעירים הערות הנוגעות בהן. אכן, החיות שותפות, אם ירצו בכך ואם לא, במריבה. כך למשל ברגע מסוים ג'וזפין הכעוסה "נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב".

האינטראקציה הזאת שבה הצעירה מביסה בקרב מבטים את האריה רק מנבאה את מה שיתרחש בהמשך, ואת היחסים המרתקים והמורכבים שמתפתחים בין בני האדם והחיות השונות שבגן החיות. "כולן נראו כאילו התנהגותן זו כלפי זו מגלה משהו עליהן", מגלה ג'ון קרומרטי בעקבות החלטה מוזרה ואולי אפילו נמהרת שהוא מגיע אליה בתום המריבה עם ג'וזפין.

גם טבעם האמיתי, הנסתר, של בני האדם נחשף בפניו: "הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט".

עוד הוא מגלה כי חיות פראיות עולות באופיין על בני האדם ועל החיות הקרובות אליהם ביותר, הקופים הגדולים, (באנגלית יש כמובן אבחנה בין ape ל monkey. בעברית המילה קוף משמשת לשני הזנים, שיש להבדיל ביניהם!). היצורים הפראיים "שומרים על כבודם העצמי" בכך שאינם מתכחשים לטבעם, בניגוד לחיות אחרות שלומדות לציית לבני האדם, לרצות אותם או להתאים את עצמן אליהם.

מכל מקום, אם מישהו רוצה להיות שווה ערך לחיות, מוטב שינסה את כוחו בגן החיות: "אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו."

הסיפור גדוש בהלצות קטנות ומבדחות. למשל – ברגע מסוים בוחרת ג'וזפין להגיע אל תחנת הרכבת ברחוב בייקר, כי "הרי רחוב בייקר הוא מרכזי, וממנו תוכל להגיע בקלות לכל מקום שתרצה. כזכור, מטעם זה קבע הבלש הדגול שרלוק הולמס את משכנו ברחוב בייקר, ובימינו הוא מרכזי אף יותר: ממלכת הרכבת התחתית כולה פרושה לרגליכם". אותי האזכור של שרלוק הולמס כאילו הוא דמות של ממש בידח (מעניין אם גם כיום יש מי ששולחים מכתבים ל-221B, כתובתו של הבלש הבדוי). בכלל, למי שאוהב את לונדון ורואה בעיני רוחו את המקומות – תחנת הטיוב, הכניסה למוזיאון מאדאם טוסו הסמוכה אליה, גן החיות בריג'נטס פארק – מדובר בחגיגה קטנה.

התרגום, כדרכה של הוצאת "תשע נשמות" מעולה. רק הערה קטנה אחת על שיבוש שכבר נתקלתי בו לא פעם, בהוצאות לאור רבות: את השם Marylbone, חרף העובדה שהאות r מופיעה לפני האות l, מבטאים בלונדון מָרְלִיבּוֹן ולא מֵרִילְבּוֹן, כפי שמופיע בספר (ועוד עם ניקוד!). הנה ההוכחה, אם אין די ב"ידע אישי":

אלה כמובן דקדוקי עניות, שכן, כאמור, התרגום מעולה, נוח ומשכנע.

 Man in the Zoo, David Garnett
לעברית: יותם בנשלום

פול אוסטר, "4321": יצירת מופת או מעצור לדלת?

התחלתי לקרוא את הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה, כלומר – בלי לדעת עליו מאומה.

בפרק השני נעצרתי לרגע בתמיהה: האם ייתכן שלא הבנתי משהו? אביו של ארצ'י פרגוסון, הגיבור הראשי של הסיפור, מת או חי? נשדד או נהרג בשריפת חנותו? דודתו מילדרד נשארה רווקה או נישאה ועברה לגור הרחק ממנו ומאחותה? 

רק אחרי זמן מה הבנתי: שמו של הרומן מייצג ארבע אפשרויות. דמות אחת שחיה בארבע גרסאות שונות. חלקן ימותו בדרך. כולן ייוולדו ב-1949, אבל רק אחת מהן תגיע לשנת 1970, וגם אז מתוארת בפרק היסטוריה חלופית ושונה ממה שקרה באמת במציאות המוכרת לנו. לא זו בלבד, אלא שבסוף מסתבר גם שלא פול אוסטר כתב לכאורה את הרומן, אלא שזהו יציר כפיו של אחד הפרגוסונים, כלומר של אחת הדמויות שבספר, כמו בציור האשליה האופטית של יד שמציירת את עצמה

מאת האמן ההולנדי מוריץ קורנליס אשר

הרומן המסחרר ועצום הממדים – בעברית אורכו 887 עמודים, באנגלית הוא ודאי ארוך יותר, בשל הפערים הרגילים שקיימים תמיד בין שתי השפות – מרתק ברובו ומאתגר לכל אורכו.

לאמיתו של דבר, קשה להבין איך הצליח פול אוסטר במשימה המורכבת שלקח על עצמו: לשמר את קווי העלילה השונים, המפורטים ביותר, ואת מאות הדמויות המאכלסות את הסיפורים השונים. 

הבסיס שעליו נשען הספר הוא השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט. בשיר מסביר הדובר כי ברגע שנתיב מסוים נבחר, אין עוד דרך חזרה, שכן דרך אחת מובילה אל דרך אחרת, והחיים נמשכים. לפי ממרתו הנודעת של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", לא רק מכיוון שהנהר משתנה בלי הרף, אלא גם מכיוון שהאדם שנכנס לנהר בפעם הראשונה משתנה והוא כבר אדם אחר מזה שהיה לפני שנרטב, כך מטביעים בנו החיים את חותמם, משנים בלי הרף אותנו ואת גורלנו.  

אוסטר יותר מרומז לשיר. הוא ממש מצטט ממנו: "שני שבילים התפצלו" אבל אצלו זה לא קורה ביער, אלא "בכרך נטול משמעות והעתיד מת."

העלילות השונות נוגעות בלי הרף במציאות: משפט אייכמן. רצח קנדי. מרטין לות'ר קינג ויחסי שחורים-לבנים. המלחמה הקרה ("אני מבין, אנחנו מפחדים כל כך מהקומוניזם שנעשה הכול כדי לעצור אותו. אפילו אם זה אומר לעזור לאנשים שהם גרועים מהקומוניסטים"). גזענות של יהודים. גזענות נגד יהודים ("'פשוט לא ידעתי שהעם שלכם חוגג את חג ההודיה.' 'העם שלנו?' 'אתה יודע, יהודים.' 'למה שלא נחגוג את חג ההודיה?' 'כי זה מין משהו אמריקאי, אני משער'). מלחמת ששת הימים. מלחמת ויאטנאם. מהומות הסטודנטים. 

והן שופעות בנגיעות ארס פואטיות, שכן פרגוסון בכמה מגרסאותיו הוא סופר בתחילת דרכו, ואוסטר (כמו אלנה פרנטה ברביעיה הנפוליטנית!) מתאר בספר את הולדתו כאדם כותב, את ההשפעות השונות עליו, את האופן שבו הוא מתחיל לכבוש את דרכו. 

לא רק את עולמם התרבותי של הפרגוסונים השונים בודק הספר, אלא גם את המיניות שלהם. באחת הגרסאות פרגוסון נמשך לנשים ולגברים כאחת, והמיניות ההומו-ארוטית, כמו גם המיניות ההטרוסקסואלית, נבחנת מקרוב ומתוארת בפרוטרוט ובחיוניות. 

בכלל, נדמה שפול אוסטר ביקש ברומן שלפנינו להקיף הכול: יחסים בין המינים בפרט ובין בני אדם בכלל. פוליטיקה. קולנוע. עיתונות. ספרות. אלימות. תשוקה. הטקסט מבלבל, מסחרר, מפתיע, משתנה בלי הרף, כמו קליידוסקופ שכל תזוזה שלו מניבה שלל צורות ססגוניות שאין להן סוף. 

לאמיתו של דבר, בשלב מסוים כל השפע הזה מתחיל לייגע. את תשוקתו של אוסטר להקיף את כל האפשרויות אפשר להבין מהציטוט שלהלן, שבו ארצ'י פרגוסון בגרסה 4 משוחח עם חבר קרוב: 

"יש רק שתי אפשרויות, הכביש הראשי והכביש הצדדי. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. בוא נגיד שבחרת בכביש הראשי והגעת לפגישה שלך בזמן. אתה לא תחשוב יותר על הבחירה שבחרת, נכון? ואם נסעת בכביש הצדדי והגעת לשם בזמן, שוב, הכול נהדר ואף פעם לא תחשוב על זה שוב. אבל כאן זה נהיה מעניין. אתה נוסע בכביש הראשי, יש תאונת שרשרת של שלוש מכוניות. התנועה תקועה יותר משעה וכשאתה יושב שם במכונית, הדבר היחידי שתחשוב עליו הוא הכביש הצדדי ולמה לא בחרת בו. אתה תקלל  את עצמך על הבחירה השגויה, אבל איך אתה באמת יודע שזאת הייתה הבחירה השגויה? אתה רואה את הכביש הצדדי? אתה יודע מה קורה בכביש הצדדי? מישהו סיפר לך שעץ סקוויה ענקי נפל על הכביש ומחץ מכונית חולפת והרג את הנהג של המכונית ההיא והתנועה התעכבה שלוש וחצי שעות? מישהו הביט בשעון ואמר לך שלו נסעת בכביש הצדדי, המכונית שלך הייתה נמחצת ואתה היית נהרג? או לחלופין: שום עץ לא נפל, והבחירה בכביש הראשי הייתה הבחירה השגויה. או לחלופין: נסעת בכביש הצדדי והעץ נפל בדיוק על הנהג שלפניך, וכשאתה יושב במכונית ומייחל לכך שהיית נוסע בכביש הראשי, אתה לא מודע לכך שיש שם תאונת שרשרת של יש מכוניות שהייתה גורמת לכך שהיית מפספס את הפגישה. בכל מקרה. או לחלופין: לא הייתה תאונת שרשרת של שלוש מכוניות והנסיעה בכביש הצדדי הייתה הבחירה השגויה. 

– מה אתה מנסה להגיד, ארצ'י? 

– שלעולם לא תוכל לדעת אם בחרת בחירה שגויה או לא. אתה צריך שכל העובדות יהיו לפניך לפני שתדע, והדרך היחידה שכל העובדות יהיו לפניך היא להיות בשני המקומות באותו זמן – וזה בלתי אפשרי."

אוסטר ניסה ליצור מצב שבו כל העובדות נמצאות לפניו, ולפנינו, הקוראים. רוב הזמן התוצאה מרתקת ובעיקר מעוררת השתאות. 

מבקרת הספרות של "לוס אנג'לס טיימס" מתחה ביקורת קשה על הספר, עד כדי הטענה המלגלגת שהוא יכול לשמש בעיקר כמעצור לדלת (בזכות נפחו ומשקלו?…). מבקרים אחרים, לעומתה, סבורים שהוא מבריק. לטעמי אפשר להזדהות לפרקים עם שתי העמדות. 

מאחר שקראתי את הספר בעברית, איני יכולה שלא לשבח ולהלל את התרגום, פרי עמלם של יואב כ"ץ ואפרת נווה. מלאכתם לא הייתה פשוטה, שכן הרומן עתיר בפעלולים לשוניים שלכולם מצאו פתרונות מצוינים. במקומות שבהם אי אפשר להמיר את השנינות הלשונית לשפה אחרת, פעלו המתרגמים נכון, והשאירו את המילים באנגלית, עם הערת שוליים מבארת. מלבד זאת, העברית נוחה לקריאה, נעימה ומשכנעת מאוד. כה לחי!

Paul Auster 4321

גלי מיר-תיבון, "רשימת האימהות": מה כל כך קשה להבין

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.

מה חש חייל שנשאר בחיים במלחמת העולם הראשונה?

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

קוצר רוחו של הלב, לעברית: לעברית: ניצה בן ארי

איוון טורגנייב, "אהבה ראשונה": איך אותלו הרצחני נהפך לתלמיד בית ספר

נער בן שש עשרה מתאהב באישה צעירה שמבוגרת ממנו בחמש שנים. היא פלרטטנית ושתלטנית. מזכירה לרגעים את דמותה של אסטלה ברומן תקוות גדולות של דיקנס: שתיהן הפכפכות, לא צפויות, מתענגות על ההתעללות הרגשית שהן מסבות לצעיר המאוהב, פיפס אצל דיקנס וולדימיר אצל טורגנייב. תקוות גדולות פורסם לראשונה בכתב עת בפרקים שבועִיים בשנים 1860 עד 1861. גם הנובלה של טורגנייב פורסמה לראשונה באותה שנה, 1860, לפיכך אי אפשר לחשוד בסופרים שהשפיעו זה על כתיבתו של זה.

נראה אם כן כי הדמות של צעירה יפה וקפריזית שיודעת למצוא כוח ביופייה וביכולתה לגרום לגברים להתאהב בה היא עניין מוכר.

אלא שזינאידה של טורגנייב נוהגת בקשיחות רק כלפי החברים בקבוצת המחזרים שאספה סביבה. די מהר מתבררים שבריריותה וייסוריה, שכן היא מתאהבת בגבר הלא נכון. היא יכולה להתעלל כאוות נפשה במי שאינם מעניינים אותה באמת. יחסיה עם הגבר האחד שבו היא תלויה רגשית שונים, כך מתגלה.

אני כותבת "מתגלה", ובעצם הכול מתרחש כמו מאחורי הקלעים. אנו עדים לסיפור האהבה הלוהט המתחולל, ובעצם איננו עדים לשום דבר. הכול נראה מתוך עיניו של נער תמים שאינו מבין לאשורם את הרמזים שהוא מספק לנו. בשלב מסוים אנחנו, הקוראים, כבר מתחילים לחשוד, ואז – מבינים ויודעים לפחות את קווי המתאר של הפרשה הסמויה גם מעינינו. הוא, ולדימיר, עדיין לא מבין מאומה. "חלפתי על פני אושר לא לי", מתחוור לו אחרי זמן רב, ברגע מסוים וכאוב של התפקחות.

טורגנייב הודה לימים שיש מרכיבים אוטוביוגרפיים מובהקים בנובלה "אהבה ראשונה", למעשה, כך כתב, "היא האוטוביוגרפית ביותר".

הנובלה נחשבת אחת מיצירותיו החשובות של הסופר. אכן, טורגנייב מרומם את סיפור העלילה ובוחן באמצעותו את טבע האדם ואת גורלו, שכן את סיפור ההתאהבות מספר לנו ולדימיר בימים שהוא כבר אדם מבוגר שנזכר בעברו ותוהה "מה התגשם מכל אשר ייחלתי לו?" כמו כן, יש בסיפור שלפנינו לא מעט הומור: "אותלו הקנאי והמוכן למעשה רצח הפך פתאום לתלמיד בית ספר," מעיד המספר על עצמו באירוניה עצמית לא מבוטלת.

הוא תוהה גם מה מניע את יחסי הכוחות בין גברים לנשים. איך צעירה המשתמשת לכאורה בעוצמה הרבה שמעניקה לה נשיותה מתגלה בנסיבות מפתיעות כמי שמוכנה לספוג כאב והשפלה. האם יש כאן בעצם תיאור מעודן מאוד של יחסים סאדומזוכיסטיים? כאן היא מתעללת, שם מתעללים בה?

אבל הכול מתואר בקווים דקיקים מאוד, כמעט רק בנגיעות של נקודות זעירות. וכל הנקודות והקווים המעודנים הללו הם אלה שיוצרים בתודעתנו את התמונה השלמה, המעוררת עניין ומחשבות.

מעניינת לא פחות מהנובלה עצמה גם אחרית הדבר שכתבה מתרגמת הספר, יעל טומשוב. היא מצביעה על כמה נקודות ומאירה אותן. למשל – את מקומו של הטבע בסיפור: יש להבין כי "הטבע ביצירתו של טורגנייב הוא לא אלמנט קישוטי, תפאורה או כלי לעיצוב אווירה. תיאורי הטבע הם המישור הפואטי שבו מטמין טורגנייב את המפתחות להבנת דמויותיו – מניעיהן, עולמן הפנימי ומאווייהן הכמוסים." כמה יפה!

בשולי הדברים לא יכולתי שלא להתעכב על שורה שזינקה לעברי מהדף כמו הצלפה של שוט (לא בכדי בחרתי בדימוי. הוא קשור לסיפור!): "פניו של מלבסקי התעוותו קלות ולבשו לרגע הבעה עלובה-נכלולית כשל ז'יד." [ההדגשה שלי, עע"א].

אבוי. הבעה עלובה-נכלולית של ז'יד, לא יכולתי שלא לשוב ולקרוא אותה. ולשקוע במחשבות נוגות.

Ива́н Серге́евич Турге́нев, "Первая любовь"
לעברית: יעל טומשוב

מתיאס אנאר, "רחוב הגנבים": מדוע מוצאו של הסופר מפתיע

להפתעתי הרבה גיליתי בתום הקריאה שהסופר שכתב את רחוב הגנבים איננו מרוקאי ומהגר, אלא יליד צרפת. כדרכי, אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש, ומאחר שלא קראתי אף ספר קודם של מתיאס אנאר, נסחפתי אחרי הנרטיב והייתי בטוחה שיש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים. הוא כל כך מדויק ומשכנע, כל כך חריף ואותנטי!

מתיאס אנאר עשה כאן מעשה כשפים: את הרוע, האומללות, העוני, הכיעור, הפך ליופי. את הפנאטיות הדתית הוא מציג מנקודת מבט הומנית. כתיבתו מלאה בחמלה, גם כשהוא דן את האלימות לכף חובה "תארו לכם רק שהשכנים בקומה, הבוס שלכם או החבר הכי טוב מעורבים פתאום בפעולת טרור; לרגע לא הייתם מאמינים; הייתם מביטים סביבכם, מרימים זרועות לאות חוסר אונים, מנידים בראשכם כאומרים, לא, לא, אני מכיר את האנשים האלה, אין להם שום קשר לזה."

הספר שלפנינו מצטיין גם בהומור הנוקב שבו נכתב. הדובר, אלח'ר, הוא צעיר שנון ומצחיק מאוד! הנה כמה דוגמאות:

הדובר מספר על מפגש שלו ושל חברו "הבּוֹק", כך הוא מכנה אותו, באסם, עם שתי תיירות ספרדיות, סטודנטיות לערבית שמגיעות לביקור בטנג'יר. באסם מתחקר את אחת מהן, אלנה, מנסה להבין מדוע בחרה ללמוד ערבית. "האם כדי להתאסלם? למרבה המזל אלנה לא הבינה את סגנונו הקוּרְאני של באסם, שאפשר היה לתרגמו 'התחפצי לעשות מעשה אסלאם?' כמעט פרצתי בצחוק, אבל מוטב היה לא לעצבן אותו; אחרי הכול, הוא היה אמור להתייצב לתפילה, ובגללי מצא את עצמו מפלרטט עם ספרדייה; ואפשר היה למחול לו על הערבית הנבואית שלו".

דוגמה נוספת: הדובר מתאר כיצד ידידיו הדתיים זוללים. אחד מהם "הערה את הקוסקוס אל תוך לועו הפעור כמו ששופכים חצץ למערבל בטון." אחר כבר גמר לאכול ו"שני קווים צהבהבים גדולים הרחיבו את פיו עד אמצע לחייו והוא מצץ בשקיקה עצם עוף אחרונה," בעוד "הזקנים הנבואיים נזרעו בגרגירי קוסקוס, הוכתמו בסערה של זהוב, ואחר כך היה צורך להבריש אותם כמו שטיחים"…

וגם: "נסו להישמע מצחיקים או מפתים בערבית קלסית, זה לא מונח בכיס, אני מבטיח לכם; נדמה לך בכל רגע שאתה עומד להכריז על עוד אסון בפלסטין או לפרשן איזה פסוק מהקוראן"… 

הוא מצטיין בהומור עצמי מפוקח: "הייתה תמיד האפשרות ללכת בדרכו של בסאם, לשיר את שבחי האסלאם שעות על שעות עד שהכופרת תתאסלם או תמות משיעמום"… 

ומביע שעשוע מר מעניינים רבים. הנה למשל הוא מספר על איש בשם אבן בטוטה, "הנוסע הטנג'ירי מימי הביניים", דמות ששבה וחוזרת לאורך הרומן כסמל למי שפרץ את מגבלות המקום שבו נולד. ואומר עליו שהוא "עבר כמעט בכל העולם המוכר עד סין" ואז מוסיף בציניות: "עליו דווקא ידעתי, אם כי לא קראתי, כמובן – שלושים שנות נדודים רק כדי לגמור בפֵז, זה בטח היה ממש כדאי"…

דיבורו של אלח'ר – ובעצם של הסופר – יפהפה, גם כשהוא כאוב מאוד. הנה למשל דבריו כשנודע לו שאהובתו מתה זה מכבר, ושהוא בעצם אחראי למותה:

"מצפוני, המבולבל יותר מתמיד, נילוש בחרטות ובתחושה הנוראה הזאת, שסחטה ממני דמעות של כאב ובושה, שבחלומי שכבתי במשך חודשים עם אישה מתה: עם מרים שנעלמה בארון המתים טורף הבשר בשעה שאני ראיתי אותה חיה עם העונות המתחלפות; היא ליוותה אותי כשכבר לא הייתה קיימת, והדבר היה כה מסתורי, כה סתום בליבי הצעיר עדיין עד שראיתי בכך בגידה מכוערת, מעשה נבלה חמור יותר מאחריותי לפטירתה, שנאה שהוסטה לעבר בסאם, לעבר משפחתי, לעבר כל אלה שמנעו ממני לבכות על מרים והכריחו אותי לחשוק בה כשהיא מתה – כמו להפשיל בעדינות את התכריכים מעל גווייה כדי להסתכל בשדיה. על שולחן השיש, חלמתי על שיפולי בטנה ועל מבושיה הקרים. והבושה הייתה שם, בגלישה הזו של הזמן; הזמן הוא עובדת בית קברות, אישה בלבן שרוחצת גופות של ילדים.

שפוף גב קניתי לעצמי חולצות, והייתה לי תחושה מבשרת של פורענות, בלי לדעת שזו כבר התרחשה." 

עלילתו של הספר מתרחשת בתקופת "האביב הערבי", ובימים שבהם התחוללו שביתות מחאה אלימות בברצלונה. אנאר מתאר את הייאוש ואובדן הדרך של צעירים שאינם יודעים מניין יגיע עזרם, ש"מבינים היטב שעומדים לגנוב מהם את פירות המהפכה ושההתקוממות עומדת להוליד ממשלה שמרנית ביותר שלא לומר ריאקציונרית". בתחכום רב הוא משלב את התכנים הללו עם קורבנות מלחמת העולם הראשונה ועם הפליטים שמנסים לנוס מאפריקה אך טובעים בהמוניהם קרוב לחופי אירופה, וסוחף את הקורא אל העולם שהוא מתאר בכישרון עצום.

אל החוויה המיוחדת שהספר מסב אפשר להוסיף את התרגום הנפלא של משה רון. אמנם לא השוויתי אותו למקור בצרפתית, אבל אין צורך. די לי בכך שהעברית מתנגנת בטבעיות גמורה. כשהמתרגם מרשה לעצמו להשתמש במילים כמו "כַּפוֹת" או "התבאס", אני יודעת שאני בידיים טובות של מי שיודע להקשיב לשפה ולבחור את הרובד הלשוני המתאים במקום הנכון.

מתיאס אנאר אמנם אינו מרוקאי, אבל מתקציר הרקע הביוגרפי שלו המופיע בעמוד הראשון אפשר ללמוד שהוא בקיא מאוד בתכנים שהביא בספרו. הוא למד ערבית ופרסית, שהה לאורך זמן במזרח התיכון והשתקע בברצלונה, שגם אותה הוא מפליא לתאר. לא הופתעתי לגלות שזכה בפרס גונקור על ספר אחר שלו, מצפן, שראה אור ב-2015.

Rue des voleurs Matias Énard

אקוטגווה רינוסקה, "ראשומון": האם קיימת יותר מאמת אחת?

מי לא מכיר את המילה "רשומון", שנהפכה מזמן למושג בתרבות העולמית? הכול יודעים שפירושו – נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. רבים יודעים גם שמדובר בשמו של סרט שיצר גאון, במאי הקולנוע אקירה קורסוואה, ב-1950. אבל את הסרט הנודע יצר קורסוואה בעקבות סיפור קצר של הסופר היפני אקוטגווה רינוסקה, שנולד ב-1892 והתאבד כשהיה רק בן 35.

הספר ראשומון (כך הוא מתועתק משום מה במהדורה שראתה אור לראשונה בהוצאת גוונים הנכחדת) כולל בתוכו שני סיפורים מפעימים של רינוסקה: להפתעתי גיליתי כי הראשון, הידוע ביותר, דווקא אינו זה שנושא את השם "רשומון", אם כי עליו מבוססים הסרט והמושג. שמו "בחורש", והוא כולל מונולוגים של שבע דמויות: חוטב עצים, נזיר נודד ושוטר, שאת כולם חוקר קצין משטרה בכיר, ובעקבותיהם – סיפוריהם של הגברת הזקנה, של שודד דרכים של אישה, וגם את דברי רוחו של אדם שנרצח, כפי שהוא מספר אותם באמצעות מדיום. כל השבעה מגוללים עלילה של מעשה אחד: אונס של כלה צעירה לעיני בעלה, והרצח של הבעל.

מי רצח אותו? מדוע? אילו מחשבות הביעו פניהם של המעורבים? האם האישה ביקשה מהשודד להרוג את בעלה? האם ביקשה את נפשה למות בשל האונס? האם השודד אכן הרג את הבעל? ואולי היא זאת שביצעה את המעשה הנורא? מה באמת קרה שם? מה בדיוק התחולל?

אין לדעת. זהו "רשומון": על פי ההגדרה של מילון רב-מילים – "מושג המציין מצב אנושי רב-משמעי, וכן סוג של יצירות ספרות המבטאות מצב זה בטכניקה מיוחדת של הצגת מציאות או התרחשות מסוימת מנקודות תצפית שונות, שכל אחת מהן מרוכזת בחטיבה נפרדת ביצירה."

לא נזכה לקבל תשובה, שכן זאת מהותו של הסיפור: נקודות התצפית אינן אובייקטיביות, אלא טעונות ברגשותיו של המדווח על מה שאירע.

האם עלינו להסיק אם כן שבאמת אין אמת? שבמציאות אכן קרו דברים סותרים? שלא קיים רוצח מסוים (או רוצחת) שזהותו חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור? כמובן שלא. הטיעון ה"רשומוני" לכאורה מוכר מאוד למי שנאלץ להתמודד עם הדיפה של טענות כנגד מעשה נפשע שחווה. שמעתי אותו לא פעם: "אין אמת אחת", אמרו לי מי שהגנו בדבריהם על האיש שתקף אותי.  כאילו שהמונח "רשומון" מאפשר לכמה אמיתות לנוח זו לצד זו בשלום. כאילו שאפשר להתמסר ללוליינות המחשבתית שלפיה תקיפה אכן קרתה, אך בעצם גם לא קרתה, בעת ובעונה אחת.

זוהי פרשנות שגויה לחלוטין לסיפור. כי במציאות יש, תמיד היו ותמיד יהיו, עובדות והן חד משמעיות. אפשר לספר עליהן בדיות. אבל משהו קרה, ואין "האמת שלי" או "האמת שלו" שניצבות זו כנגד זו כאילו שתיהן אפשריות בו זמנית. אמת יש רק אחת. אז על מה כן אפשר להתווכח? רק על פירושם של רגשות! רק עליהם אפשר לערער!

לפיכך בסיפור לפנינו אין לדעת בוודאות האם האישה צדקה בפרשנותה כשהבחינה לדבריה במבטו של בעלה. היא חשה שהוא כועס עליה כי נאנסה. ואולי טעתה? אולי משמעות המבט ששלח לעברה היה שונה במהותו? לא כעס? אולי תחינה? ייאוש? שנאה עצמית (כי לא הצליח להגן עליה)?

הד לכך אפשר לראות גם בסיפור השני בקובץ הקטן והמופלא שלפנינו, זה שנושא את השם "ראשומון". גם כאן בוחן אקוטגווה סתירות בין רגשות, לא בין עובדות. אנו פוגשים משרת שנקלע לשערי העיר. מתחיל לרדת גשם וקולו של הסופר המספר לנו על אודות המשרת, מציין: "קודם כתבתי 'המשרת חיכה להפסקת הגשם'. אלא שלא היתה לו שום תוכנית מיוחדת מה יעשה אילו נפסק. בימים כתיקונם, אין ספק שהיה עליו לחזור לבית אדונו. אבל אדונו פיטרו לפני ארבעה-חמישה ימים. כפי שכתבתי קודם, קיוטו לא נהרסה לחלוטין, היא הלכה ושקעה. גם פיטוריו משירות אדונו, לאחר שנים ארוכות, לא היו אלא תוצאה של גל שקיעה זה. לכן, יותר מאשר 'המשרת חיכה להפסקת הגשם', מתאים היה לומר 'המשרת שנעצר על ידי הגשם לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, ונותר אבוד במבוכתו'".

הנה שוב אותו עניין: העובדות לא משתנות. יורד גשם. המשרת פוטר. אין לו לאן ללכת. השוני וההבדל הם רק בעמדה הרגשית!

הסיפור קצר ורב תהפוכות, שכולן מתרחשות בתוך הנפש: משהו מוזר ומסתורי נגלה לעיניו של האיש: הוא מטפס למקום מסתור אפשרי ושם רואה גוויות פזורות של בני אדם, ואישה זקנה רוכנת מעל אחת מהן ותולשת שערות מקודקודה. הוא מתמלא באימה, ובעקבותיה בתיעוב ובזעם. "עבורו, תלישת שערותיה של גוויה בליל גשם כזה, במעלה הראשומון [מסתבר שפירושה של המילה ראשומון הוא – שער העיר קיוטו], היה מעשה של רוע שלא יסולח". האיש רואה בעצמו אדם שוחר צדק. "עוצמת רגשות סלידה שחש כלפי הרוע באשר הוא, הלכה וגברה". אין לו מושג איך אפשר להסביר את מעשיה של הזקנה. "הוא אף לא ידע כיצד יש לסווג את מעשה הישישה מבחינה מוסרית. אם טוב הוא או רע" ובכל מקרה, המעשה נראה לו "רוע שלא יסולח". אכן, מי יעלה בדעתו איך יש להגיב לדבר שמעולם לא נתקל בו או דמיין אותו?

הרגשות מתהפכים כשהזקנה מסבירה לו מה פשר מעשיה: היא נאלצת לתלוש שערות מגוויות, כי היא מייצרת פאות לפרנסתה. פתאום היא נראית עלובה ואומללה ויש משמעות לזוועה שהיה עד לה. "אם לא אעשה זאת אמות ברעב," היא מוסיפה ומסבירה, "זהו מעשה של חוסר ברירה".

אבל ההסבר הנוסף שוב הופך את הכול: "'מעניין, הא?'" היא אומרת, "אולי לתלוש שערות מתים זה מעשה רע, אבל המתים שמונחים כאן, הם אנשים שמגיע להם שיעשו בהם מעשים כאלה." והיא מספרת לו על עוולותיה של האישה המונחת לרגליהם. איך רימתה חיילים ומכרה להם נחשים מיובשים כאילו היו דגים. והזקנה מוסיפה, "אני לא חושבת שמה שעשתה אשה זו הוא מעשה רע. הוא נעשה מחוסר ברירה. אם לא היתה עושה כך היתה גוועת ברעב".

"רע" נהפך באחת לסוג של "טוב". ואז – סוג של "טוב" נהפך שוב ל"רע". המשרת, בעוצמת הזעם שהוא חש כלפי הזקנה, שוכח שהוא עצמו "שקל להיהפך לגנב אך זמן קצר לפני כן."

האם אפשר להבין שגם המוסר יחסי? "אם כך לא תחשבי עלי רעות אם אשדוד אותך?" שואל המשרת את הזקנה במפגיע, שהרי "גם אני אמות ברעב אם לא אעשה כך."

על הדעת עולה מה שקרה ביפן ב-1945: פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ואז גם על נגסקי, נועדו, כך הסבירו לנו לא פעם, לאלץ את היפנים להיכנע. האם הצורך לחסוך בחיי אדם (בני ארצך) מצדיק רצח המוני של אזרחים (בני ארץ אחרת)? שלא לדבר על כך שעלו לאחרונה גרסאות הפוסלות את ההסבר המקובל, לפיו לא הייתה לאמריקנים ברירה, למשל – בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב-1945.  

קוטגווה רינוסקה התאבד 18 שנה לפני הירושימה. אבל נראה כי אחת השאלות שהעסיקו אותו כשכתב את הסיפור על המשרת המפוטר והזקנה האומללה הייתה זאת: האם רוע מבטל רוע. מותו גאל אותו מהצורך להתמודד עם הרוע שארצו הפיצה וגם עם הרוע שספגה.

הספר ראה אור, כאמור, בהוצאת גוונים, אבל הוא זמין לקנייה ברשת. הנה קישור אליו באתר e-vrit. תרגמה אותו מיפנית ציפי עברי. הוא יפה להפליא (חרף כמה תקלות עריכה קלות אך מרגיזות. הנה שתי דוגמאות: "הגשם היורד על שֵדרתת סוגיקו…" האות שי"ן מנוקדת בצֵירֶה במקום כך: שְׂדֵרַת, שלא לדבר על התי"ו המיותרת שהשתרבבה אל המילה. דוגמה נוספת: "…באשפת החיצים שלו המשוכה בלכה שחורה". מדוע לא "משוחה"?).

הוא שווה בהחלט את 29 השקלים שהוא עולה במדיה האלקטרונית.

20 ביולי 1969, האמנם "צעד ענק לאנושות"?

"סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג'ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות."
(עמ' 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

מרסה רודורדה, "סצנות מברצלונה": כמה יופי!

"…תראי, כבר הגענו; הזמן עף. בקיצור, מה שרציתי לומר לך זה שהעולם זה כמו הצגה, אבל מה שרע זה שאף אחד לא יכול לראות איך היא נגמרת כי כולנו מתים לפני שהיא נגמרת, ואלה שנשארים אחר כך מתנהגים כאילו לא קרה לפניהם שום דבר".

את הדברים הללו אומרת משרתת קשת יום, אנלפבתית, לנוסעת אקראית שיושבת לצדה ברכבת, בדרכן לברצלונה. הם מופיעים בסיפור "ברכבת", בקובץ הסיפורים היפהפיים סצנות מברצלונה של הסופרת מרסה רודורדה, שנולדה בברצלונה בתחילת המאה ה-20.

בכל הסיפורים לוכדת רוּדוּרֵדָה רגע אחד רב משמעות בחיי הגיבורים, כזה שמאציל עלינו תועפות של קסם, עצב וחוכמה. הסיפורים אנושיים מאוד, כי כל אחד מהם משרטט בכמה קווים דמות שלמה ומלאה הנבראת בתוכם: ילד קטן שזה עתה עבר עם אמו לדירה שממומקמת בתוך השוק, גבר שמתאהב באישה שנשקפת אליו מהחלון, כמה צעירות מאוהבות, כל אחת בדרכה ועם החיים, כך מצטייר מהסיפור, שיהיו לה, ועוד כהנה וכהנה.

במילים מעטות, כמה עמודים לכל סיפור, הם מעוררים שאלות פילוסופיות עמוקות: האם קנאה אובססיבית היא זיוף של אהבה? האם אפשר לאהוב עד כלות אדם שבכלל לא מכירים אותו? איך בכלל אפשר להביע רגשות במילים? מהו אושר? האם הוא אפשרי?

הסיפורים שונים מאוד זה מזה: יש בהם ילדים, גברים, נשים צעירות ומבוגרות, הם מוגשים בצורת מונולוגים בגוף ראשון או בגוף שלישי, מעמדת מספר כל יודע. הם מגוונים, מרתקים, מפתיעים, ועולים על גדותיהם ביופי:

"שעות אחר הצהריים נעימות, פחות כחולות, והירוק של העצים הופיע בגוונים מרובים יותר, כאילו ביקשו העצים להתייפות לקראת שינה טובה."

"– סבא, מה הולכת להיות ההפתעה?
הם היו בלתי נפרדים. מעולם לא יצאה משפתיו תוכחה כלשהי כלפי הילדה הזאת, שהייתה די מכוערת, וחלושה ופרועה כמו רוח של חודש מרס. היא סירקה אותו מדי ערב. לפני שהלכה לישון היתה מתיישבת על שולחן חדר האוכל עם מסרק וכמה סרטים. אם דעתו היתה מוסחת היתה צועקת לו 'סבא! בוא, אני אסרק אותך.' הוא היה מתיישב על כיסא ומנמיך מעט את ראשו. היו לו שערות ארוכות, לבנות, דקות. היא היתה מפרידה את שער ראשו לשני חלקים במסרק, קולעת צמות קטנות וקושרת אותן בקצה בקשר פרפר. סבא, למחרת עם שחר, היה יוצא לטאטא את המדרכה בתסרוקת הזאת. הוא היה מטיל עליה את האשמה באוזני כל השכנים והשכנות שעברו במקום: 'שטויות של הנכדה שלי…'"

"באור החשמל והירח נצנץ הצמיד. הוא היה שלה מאז אותו הערב, וזהר על העור כאילו היה חלק ממנו. היא נקשה בו שוב. […] הלילה היה בעיצומו, והאוויר היה מתוק, והצמיד נצנץ… לאט-לאט נפרדה מהכרתה ונרדמה".

הם מביעים בעוצמה רבה כאבים ושמחות, אכזבות ופליאות. אחד מהם "שטר של אלף" הוא סיפור עם פואנטה מפתיעה. אחר, "החולצה האדומה", מצייר בארבעה עשר עמודים קצרצרים עלילה שלמה, עם התפתחות ומהפך. אחרים כמו קוטעים לתוכם רק רגע  בחיי הדמות, אבל הרגע האחד הזה מכיל בתוכו עולם ומלואו, סבך של מעמקים ומשמעויות.

התרגום  של יוסי טל נפלא. אמנם אין לי היכולת לקרוא את מקור הקטאלוני, אבל די לי בכך שהעברית נושמת, תוססת וחיה.

לא נותר אלא להודות  להוצאת תשע נשמות, שהעשירה שוב את חיי!

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב": האם יאושו של הזולת מחייב אותנו?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.


לעברית: ניצה בן ארי

ובפרק הבא – צֵיד יונים באפריקה…

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, "אסמכתה", נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. "פרא-אדם! לבעוט ביונה!" עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. "תמיד הן עפות להן," הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: "אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!" אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: "צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים." האשה צועקת: "לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה." האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. "בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו." "כן, כן," צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. "בית הסוהר," אומר הנער השני, "מלקות, הייתי אומר."

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. "כן, וגם לכם!" היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. "לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת." ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. "צוחקים,"היא אומרת, "צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון." בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, "היא תמות." הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

"היא מתה," אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: "צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך."

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

"תאונה!" אומרת האשה. "תאונה!"

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: "מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין." האיש אומר, ברוגז: "יהו, אל תעשי ענין משטוּת." היא אומרת: "אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות." "כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול," מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: "אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח" "נכון בהחלט," אומר הראשון, "ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות." האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: "תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?" "אם תתחצף אקרא למשטרה," חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: "אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה." אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. "זה מה שצריך לעשות," הוא אומר, "לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!" והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. "תן אותה לי," היא אומרת בקול מפעפע רוך, "אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי." האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג' אריוך

לרשומה על הספר

מה צריך לקרות כדי ששרים לא ייקחו שוחד?

האם נתת דעתך כמה דורות נדרשים כדי לבנות חברה שבה נוסעים אוטובוסים בזמן? שבה עונים למכתבים עסקיים? שבה אפשר לתת אמון בשרי ממשלה שלא יקחו שוחד?

The Golden Notebook, Doris Lessing

מחברת הזהב, דוריס לסינג, לעברית: ג' אריוך

ג'אני סטופריץ, "האי": מדוע הוא ספר חובה בבתי ספר באיטליה

"יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה", נכתב, ולא מפתיע, על דש הספר האי.

אכן, יצירת מופת, ואין תֵּמַהּ בכך שמטילים על תלמידי בית ספר לקרוא אותו. בדרכה העדינה והחכמה נוגעת הנובלה "האי" באחת הסוגיות החשובות ביותר בחיים: איך מלווים אדם אהוב אל מותו? האם לשתף אתו פעולה בהכחשה? לדבר אתו בגילוי לב? האם יש חשיבות לסבל שחש מי שיקירו נוטה למות, או שהוא חייב לראות בעצמו רק דמות שולית בדרמה האחרונה של החיים?

שתי דמויות עיקריות מופיעות בסיפור, ולשתיהן אין שם: "האב" ו"הבן". הראשון מתגעגע אל אי הולדתו ולשם הוא מבקש לשוב לביקור קצר, לפני שילך לעולמו. האחר, הבן, בחר כבר מזמן להתגורר הרחק מחוף הים, למעלה בהרים, שם הוא מתענג על הבדידות ועל האוויר הצח.

לבקשתו של האב הבן מגיע כדי להתלוות אליו במסעו האחרון. כמה אהבה יש בין השניים. כמה רגישות זה לתחושותיו של זה. ועם זאת – כמה בדידות, שאין לה שום מרפא, כי בסופו של דבר כל אחד מאתנו אי לעצמו, מבודד מהזולת, חי ומת בתוך גופו.

על האי, שהאב קשור אליו כל כך, הבן מרגיש שהוא נחנק. האוויר כבד ולח. הנופשים הרבים צרים עליו. עולה ממנו "צחנת צמחים מחניקה", הוא נראה לו "נטוש באמצע מרחב בלתי עביר."

אבל מי שבאמת נחנק הוא האב: חנק גופני של אדם שחלה בסרטן וקנה הוושט שלו הולך ונחסם.

הם, כאמור, אוהבים מאוד זה את זה, אבל מפרידות ביניהם אי ההבנות הבלתי נמנעות של מי שמצויים כבר משני עברי המתרס: צעיר בריא במלוא אונו לעומת מבוגר מוחלש, "אדם הנושא את המוות", כפי שהוא אומר לעצמו.

הבן משוכנע שאביו אינו מבין מה מצבו. אחרת מדוע הוא מפציר בבן ליהנות, לבלות, לצאת לשחייה?

אין לו מושג מה האב חש: "הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך…"

האב אינו מבין מדוע הבן נראה עצוב ומפוחד. מדוע הוא רוצה לצאת מהאי. לא עולה בדעתו שהבן מתאבל עליו. שאין לו שום עניין בבילויים: "הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל ליהנות, כשאביו, לא רחוק, מפרפר במלתעותיו של גורל אכזר."

הבן חש שהוא ואביו נוהגים כמו "שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים."

אין לבן מושג איך עליו לנהוג. האם לדבר בגלוי? "אולי," הוא תוהה, "גם אתה שותק כדי שלא להבהיל אותי. אבל עכשיו נתלוש את המסכה. זה כבר לא מתאים לא לי ולא לך, אתה שתמיד לימדת אותי להתמודד עם המציאות בפתיחות. את השעות המעטות שהוענקו לנו, האחרונות שנותרו לנו לבלות יחד, לא נכלה על זוטות," הוא אומר לעצמו, "מה שחשוב זה לא הרחצה שלי בים, ולא הבוקר שטוף השמש…"

אבל זה בדיוק מה שהאב רוצה וצריך: לראות את בנו חי ומאושר!

התֶמָה הזאת של מות האב ושל הבן שיורש אותו ובא במקומו היא כמובן אחת המרכזיות בתרבות העולמית. אצל פרויד בטוטם וטאבו רצח אב הממשי או המטפורי הוא רכיב בסיסי בנפש האדם והוא למעשה המקור לדת, למצפון, למוסר, למעשה לציוויליזציה. לתפיסה הזאת של "המלך מת, יחי המלך החדש" יש אינספור דוגמאות ווריאציות באמנות. הנובלה "האי" מצטרפת אם כן בדרכה המיוחדת אל המלט, אדיפוס, אבשלום, ואל רבים אחרים, שנגעו במעבר הדורי מאב לבן.

מעל לכול, מדובר ביצירה יפה להפליא. הסביבה שאותה מתאר סטופריץ, האי, הים, הצמחים, הריחות, מיטיבים להשתלב במהלכים הנפשיים של הדמויות ולבטא אותם.

סיפור נפלא!

אפשר לקנות אותו כאן

או בגרסה דיגיטלית באתר e-vrtit, כאן 

דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ'-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה "סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר".

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, "הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה". כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, "לסמל של אומץ כמעט על-אנושי".

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים "אמיתיים", כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן "אמת" נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה "מיטב השיר – כזבו" פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן "בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה". אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, "אתי החיים משחק הרבה", לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.


אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!

מישהו יודע מה זאת אהבה?

האם הנסיך מהחיים האמיתיים קרא את ד"ה לורנס והכיר את הציטוט שלהלן?

מיד אחרי ההתעלסות הראשונה שלהם, מֶלוֹרס, המאהב הסודי של הליידי צ'טרלי, אומר לה בדיוק את הדברים שגרמו לנסיכה דיאנה, כך היא העידה לימים, לטראומה מתמשכת.

כן, מסתבר שהנסיך לא המציא את העלבון. ד"ה לורנס קדם לו.

הנה, כך זה נראה בספר:

Lawrence, D. H.. Lady Chatterley's Lover

קוני, הלא היא הליידי צ'טרלי, לא נעלבה בכלל. האם מכיוון שאת הדברים שאמר מי שנהפך לפני רגע למאהב שלה הוא לא הכריז בפומבי, אל מול הצלמים הרבים ונוכח פני האומה והעולם כולו?

או אולי משום שד"ה לורנס לא היה באמת מומחה כזה גדול לנפש האישה, כפי שהתיימר, ותגובתה של קוני, שאת דמותה יצר, אינה סבירה? 

ריאיון רדיו על הספר, עם גואל פינטו

מרגרט אטווד, "זרע-רע": איך נוגעים בשייקספיר

איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)

את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג'נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת "אילוף הסוררת", ומרגרט אטווד בחרה במחזה "הסופה".

לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק "בהשראת" המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על "הסופה", שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!

המחזה הראשון הוא כמובן "הסופה" עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.

המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך "הסופה": הוא "ההצגה" שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב "במאי", ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.

המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את "הסופה" של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס "מַגְלה" את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את "הסופה", ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…

לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו "האמיתית" של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי "דוכס" (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: "איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?" יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם  שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).

ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: "הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה" (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של "המסתגף, המתבודד. 'תראו איך אני סובל.'")

אטווד אם כן אינה "חומקת" מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. "את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין", אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את "הסופה" כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.

שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה "האמיתית", בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה "לגדול". כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל"אי" שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא "כלואה" בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא "יוצאת" משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:

O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world

That has such people in't

ובתרגומו של דורי פרנס:

"הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם

כאלה בו!"

השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.

החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. "מה כל כך קשה להבין ב'מקבת' עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר". הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: "ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ'רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?"  וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!

באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: "האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?" תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.

אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל "המוני" והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…

האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול "לדבר" אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.

"We are such stuff / As dreams are made on"

"אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות" (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.

כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים "חיברו", ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!

Margaret Atwood HAG-SEED

לעברית: מיכל אלפון


ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: "יופי לי, יופי לי", שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: "יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף". בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)

שון, "צילו של בלדור": איזה יופי!

את הקסם הנסוך על פני הספר צלו של בלדור קשה להביע במילים של חול. מדובר לכאורה בפרוזה, אבל היא כל כך יוצאת דופן וכל כך מופלאה, עד שאפשר רק לנסות ולהסביר את יופייה.

"בערבות איסלנד הקפואות צייד יוצא בעקבות שועלה נדירה. במקביל, לא הרחק מביתו של אותו צייד מתה אישה צעירה בביתו של בוטנאי מתבודד, שהציל אותה מספינה טרופה," נכתב על גבו של הספר. התיאור מדויק, כמובן, אבל הוא מעלה על דעתי סיכום אפשרי לפסוקים הראשונים של ספר בראשית נוסח – "בהתחלה היה בלגן גדול…" וכן הלאה…  (או את "שירת רם לעם ישראל, לשון השירה בעברית בת ימינו", כאן קישור לדף המשעשע מאוד, בפייסבוק).

לא, יופי פיוטי לא יכול למצוא ביטוי נכון בשפת היומיום. רק המקור השירי, בדיוק כפי שהוא כתוב, ראוי ומביע.

לכן אסתפק הפעם בעיקר בכמה ציטוטים קצרים מתוך הספר: 

"הוא המתין זמן ממושך בטרם נתן לנשק להישמט. השועלה כבר לא תחמוק ממנו. השלג הסתיר את הקרקע עד למרגלות הקרחון, לא נותרה פיסה חשופה, והשועלה רשמה את קורות מסעה במישור המושלג בעת התרחשותם."

"אור היום הלך ונגוז. באולמות השמימיים כבר שררה אפלולית, ואחיות הזוהר הצפוני יכלו לצאת במחול הצעיפים המרהיב שלהן. בגוונים מכשפים הן ריחפו בקלילות ובחיוניות על פני רחבת הרקיע, עוטות שמלות זהובות מרפרפות ועדויות מחרוזות פניים משתלשלות, שהתנודדו אנה ואנה לקצב תנועותיהן העולצות. מופע מפעים זה בהיר ביותר מיד לאחר שקיעת החמה. אז יורד המסך; הליל נוטל את השלטון".

"לאחר זמן ממושך הבחין בשועלה באותו מקום כמקודם. היא נראתה קטנה יותר וכל תנועותיה העידו על שימת לב, זהירות ופיקחות יוצאות מן הכלל. התנהגותה כעת הייתה אחרת – והיא לא השמיעה קול."

"…והדמעות זלגו מעיניו ומאפו, והגוף המעוות רעד בכיסא כעלה נידף ברוח הסתיו שאינו יודע אם ינשור ארצה מהענף שטיפח אותו כל הקיץ או ייוותר שם עוד – ויקמול". 

"אי אפשר לקיים תפילות בבית האל מוקף המים בטרם תגמע החצר די מחלב ההרים הרב והוא יגיע רק עד לגובה קרסוליה של עלמה". איזה ביטוי מופלא, מפתיע ויפהפה: "חלב ההרים", כדי לתאר את מי השטפונות הזורמים… 

"ואז השיבה הפסגה לירייה", כותב שון כשהוא מתאר התחלה של התדרדרות שלגים שהחלה בעקבות, כנראה – בגלל, ירי של צייד. 

גם הומור יש בסיפור: "מצבו של הכומר לא היה טוב, אבל הדבר לא הטריד אותו, שכן היה חסר הכרה"…

"ביום החמישי החל הכומר שמתחת לקרחון לחשוש שדעתו תיטרף עליו, ועל כן עשה את הדבר הטבעי ביותר לאיסלנדי במצוקה: דקלום חרוזים, ציטוט שירים ופואמות, זמרה בקול רם וברור, וכשכל זה לא עוזר – שירת מזמורים. זוהי תרופה עתיקה ובדוקה נגד אובדן השפיות." 

אני מקווה שהציטוטים הללו מביעים משהו מיופייה של הנובלה. למעשה, יכולתי לצטט כאן בשמחה רבה את כולה. אין בה אף עמוד, פסקה או שורה שלא מעוררים רצון לסמן, לקרוא שוב ובעיקר – לשתף בהתלהבות!

עוד אוסיף כי תחילתה של הנובלה הזכירה לי מאוד את הסיפור "להדליק מדורה" של ג'ק לונדון: הקור, המאבק בין האדם וכוחות הטבע, החיה העדה למאבק (אצל לונדון – הכלב, בסיפור שלפנינו – השועלה, שהיא יותר מסתם עדה). אבל יש הבדל. צילו של בלדור הולך ומתפתח, חורג אל מעבר לשלג ולקור, יש בו סיפור רב ממדים, דמויות, וגם עלילה מעניינת ורבת תהפוכות. 

יש לציין גם את התרגום הנפלא מאיסלנדית, פרי עמלו של משה ארלנדור אוקון. אין ספק שהעברית היפהפייה, הגמישה והאמיצה, תורמת רבות לחוויה. הנה שתי דוגמאות: 

"וגם האיש לא מש.
החל לרדת שלג.
ירד שלג."

המתרגם השכיל לבחור במילה "מש" במקום "נע" או "זז", והיא הרי הנכונה ביותר, כשהיא מצטלצלת בקצב שירי עם "איש" ועם "שלג". 

"צללית ראש אדם מופיעה בזגוגית הכְּפורה של חלון הסלון" הוא כותב ביצירתיות נהדרת. כמה מרהיב! "זגוגית כפורה" במקום זגוגית מכוסה בכפור!

נפלא להיווכח ש-130 עמודים יכולים להכיל כל כך הרבה יופי. כדאי, כדאי, לקרוא!

אפשר לקנות אותו כאן, או במהדורה דיגיטלית, באתר e-vrit, כאן

מדוע ההמונים אינם מתמרדים?

תפיסת העולם של המפלגה כפתה את עצמה בהצלחה הגדולה ביותר על אנשים שחסרה להם היכולת להבין אותה. אפשר היה להביא אותם לקבל כל ביזוי בוטה של המציאות, כי הם מעולם לא קלטו עד תום כמה עצום מה שנדרש מהם, ולא היה להם די עניין באירועים פומביים להבחין במתרחש. היעדר ההבנה שמר על שפיותם. הם פשוט בלעו כל דבר, והדברים שהם בלעו לא גרמו להם כל נזק, כי הם לא השאירו מאחור שום משקע, ממש כפי שגרעין דגן עובר בגוף ציפור ואינו מתעכל.

ההמונים לעולם אינם מתמרדים על דעת עצמם, ולעולם אינם מתמרדים רק משום שהן קורבן לדיכוי. לאמיתו של דבר, כל עוד מונעים מההמונים להתוודע לקני מידה להשוואה, הם אינם מודעים כלל לעובדה שמדכאים אותם.

מנקודת מבטם של שליטינו העכשוויים, אם כן, הסכנות הממשיות היחידות הן התפצלותה של קבוצה חדשה של אנשים בעלי כישורים, חסרי תעסוקה ורעבים לכוח, והסכנה שהליברליזם והספקנות יכו שורש בשורותיהם שלהם. במילים אחרות, מדובר בבועה של חינוך. הסוגיה היא כיצד לעצב ללא הרף את המודעות הן של הקבוצה המנהלת והן של הקבוצה המבצעת הגדולה ביותר הממוקמת מיד מתחתיה. על תודעת ההמונים די להשפיע באופן שלילי.

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק


ג'ורג' אורוול, "1984": דיסטופיה עתידית או תיאור של ההווה?

"הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול הוא שוב רב-מכר", דווח בינואר 2017 בניו יורק טיימס, ולכן "המוציא לאור הדפיס עשרות אלפי עותקים של הספר." 

גם בישראל הוחלט לאחרונה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, והקריאה החוזרת בו מבהירה מדוע. הרומן הדיסטופי הגאוני נראה פתאום רלוונטי ומשמעותי להבעית. לא פלא שרבים כל כך חוזרים אליו, קוראים אותו ומן הסתם – נחרדים (ועדיין אי אפשר שלא לתהות אם התובנות שהספר מספק יניעו אנשים לחשוב, ואם אינו פונה, למרבה הצער, רק אל המשוכנעים-מלכתחילה). 

אכן, רבים כבר קראו אותו מן הסתם בעבר. בעברית הוא ראה אור לראשונה ב-1950. באנגלית – ב-1949. אפשר למצוא בו הדים רבים למציאות הרווחת של התקופה שבה נכתב, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי עוד הייתה זיכרון טרי ומעורר אימה, מוראות השלטון הסובייטי חלחלו אל התודעה, והחשש מפני השתלטות סובייטית על חלקים נרחבים של העולם היה בשיאו. חלק מהתחזיות האפוקליפטיות של אורוול לא התגשמו (עדיין?). כך למשל, ערים גדולות ברחבי העולם לא הושמדו בשנות ה-60 מהטלתן של פצצות אטום נוספות ומאזן האימה נשמר בינתיים. בהווה התרחקנו (ואולי בכלל לא בצדק!) מהאימה ששלטה בתודעה הציבורית בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, כשהציבור חרד מפני סכנותיה של מלחמה גרעינית. (הד לאותה אימה אפשר לראות בספרה של הסופרת הקנדית אן מארי מק'דונלד, מעוף העורב). אדרבא, מי שנעוריהם עברו עליהם בשנות ה-60 זוכרים ימים שבהם תחושת ההבטחה (שגם אליה מתייחס אורוול בספרו) גברה. שוב, כמו לפני מלחמות העולם, האמנו שמה שכינינו "הקִדמה" עתיד לשפר את מצבה של האנושות; שבני האדם למדו את הלקח משתי המלחמות האיומות מכול, ושמעתה ישאפו לכונן חברות צודקות ושוויוניות. 

אורוול ראה בעיני רוחו עתיד שונה לאנושות. הוא תיאר מציאות שתתרחש כמה עשרות שנים אחרי זמנו, שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; על צמצום השפה ועל "שיחדש", שנועד להקשות על בני האדם לחשוב באופן מעמיק, שיפוטי וביקורתי; על מצב מלחמתי מתמיד; על מעמדות שהפערים ביניהם קיצוניים, ועל טיפוח השנאה.

האם מופרך לחוש כי אורוול רק טעה בכמה שנים? שלתהליכים שחזה נדרשו כמה עשרות שנים יותר מכפי שראה בעיני רוחו?

ה"פרולים" שבספר – קיצור למילה "אנשי הפרולטריון", שהם בני המעמד הנמוך ביותר בחברה – מכורים להימורים ולשעשועים המוניים ומטמטמים שמוקרנים להם בטלוויזיה. אין להם יכולת לחשוב, כי המפלגה, ובראשה "האח הגדול", מקפידה לשמר אותם בורים. יצירות ספרות מצמצמים ומפשטים, "מתרגמים" אותן לשפה הפשוטה שבה "אין צורך" במילים נרדפות ובעצם אסור בכלל להשתמש בהן. כמו בסרטו של פרנסואה טריפו "פרנהייט 451" (כמו גם, כמובן, בגרמניה הנאצית) מתנהל גם "ציד ספרים והשמדתם". בסרט השמדת הספרים  נמנעת, כי בני אדם לומדים אותם בעל פה. בספר, לעומת זאת, מתבדה האשליה שלפיה השמדת הספרים לא תשנה כלום, כי לכאורה "גם אם ייעלם העותק האחרון, נוכל לשחזר אותו כמעט מילה במילה". בספר זה כבר לא יקרה. כל הספרים יושמדו ואיש לא יזכור אותם עוד. אמנם במציאות חיינו עדיין לא שורפים ספרים ולא משמידים אותם, אבל אין ספק כי הססמה "בורות היא כוח", שאותה מפיצה המפלגה השלטת ב-1984, צוברת כיום תאוצה במציאות. רמז לכך אפשר לראות בהתפארותה של שרת התרבות בממשלת ישראל האחרונה, שהתרברבה בריש גלי בכך שמעולם לא קראה יצירה של צ'כוב.   

שקרים וסתירות אינם מבלבלים את הציבור: בספר "מתברר שנערכו אפילו הפגנות להודות לאח הגדול על שהגדיל את הקצבת השוקולד לעשרים גרם בשבוע. ורק אתמול […] הכריזו שההקצבה תקוצץ לעשרים גרם. האם הם באמת מסוגלים לבלוע את זה, אחרי עשרים וארבע שעות בלבד? כן, הם בלעו את זה." (ואצלנו – "לא יהיה כלום כי לא היה כלום"?)

אנשי המנגנון המפלגתי בספר שקועים כל העת בשינוי העבר (ממש כפי שהיה נהוג בברית המועצות!): כל זכר או אזכור של אנשים ש"אויידו", כלומר, נרצחו, מסולק ומושמד מכל התיעוד. אין מציאות אחת משותפת ומוצקה, כי האח הגדול קובע מה "באמת" קרה. בכלל, אין עובדות. הסכום של שתיים ועוד שתיים יכול להיות חמש, אם כך יוחלט. ו"השקר הנבחר יעבור לארכיון הקבוע ויהיה לאמת". 

על  הקשר בין המציאות ברוסיה הסובייטית לבין תיאוריו הבדיוניים של אורוול אפשר לקרוא בספרה המרתק של מאשה גסין The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia, שם היא מספרת איך נתבע הציבור בברית המועצות לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

כפל המחשבה וסתירותיה שב וחוזר. "למה הם אף פעם לא צועקים ככה על דברים בעלי משמעות?" תוהה וינסטון, גיבור הרומן, בימים שמתקיימים בו עדיין ניצנים של מחשבה עצמאית והרהורי כפירה. הוא משיב לעצמו: "רק כשתתעורר מודעותם הם יתחילו להתמרד, ורק אחרי שיתמרדו תוכל מודעותם להתעורר". (האם הסרט "מלכוד 22" שאב את השראתו מהמלכוד המתואר כאן ברומן?).

כשקראתי על "הדור הצעיר – אנשים שגדלו בעולמה של המהפכה ולא הכירו דבר אחר, שמקבלים את המפלגה כדבר נתון שאינו ניתן לשינוי" חשבתי על הדורות שגדלו בישראל בעשרים השנים האחרונות, על אלה שאין להם כנראה היכולת לחשוב על ראש ממשלה אחר, הנה בחרו שוב לאחרונה בנתניהו, אף על פי שתלויים נגדו שלושה תיקים הנושאים חשדות לשחיתות בקנה מידה מבעית, אף על פי שחמק ממתן תשובה לשאלה מדוע אישר לגרמנים למכור למצרים צוללות מתקדמות בתואנה המוזרה שמדובר בסוד שאסור היה לשר הביטחון ולרמטכ"ל לדעת עליו. (על הקשרים המבעיתים בין מעלליו אפשר לשמוע בקטע הווידיאו הזה.  כל מילה שנאמרת בו מרתקת ומבעיתה! אחרי כל מה שנחשף הדעת נותנת כי איש לא יבחר עוד בנתניהו, ולא היא). 

אחת הטכניקות שאותן נוקטת המפלגה בספר היא ההפחדה המתמשכת. טילים נופלים על האוכלוסייה, וג'וליה, אהובתו של וינסטון, חושדת כי בעצם "אין שום מלחמה. את טילי הנפץ שנופלים על לונדון יום-יום משגרת קרוב לוודאי ממשלת אוקיאניה עצמה, 'פשוט כדי שאנשים ימשיכו לפחד.'" כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לחשוב על תושבי ערים בעוטף עזה שהצביעו בהמוניהם למפלגת הליכוד, למעשה – לממשלה שבמהלך כהונתה הם ממשיכים לספוג שיגורים בלתי פוסקים של טילים, בלוני תבערה ומרגמות. 

טכניקה נוספת לצבירת כוח המתוארת בספר היא – ליבוי השנאה. ואצלנו? "הערבים נוהרים", "מה זה צ'חצ'חים", "הם מפחדים" וכן הלאה וכן הלאה, ססמאות שמחרחרות שנאה ומלבות ומטפחות אותה. יש בספר קטע מרהיב בעוצמתו: במהלך נאום שנישא באוזני ההמונים משתנים בבת אחת הפרטים: "דבר בקולו או במחוותיו" של הנואם לא השתנה, "וגם לא תוכן הדברים. אבל פתאום השמות היו אחרים. בלי שנאמרה מילה חלף בקהל גל של הבנה. אוקיאניה נלחמת במזרסיה! כעבור רגע הייתה המולה עצומה. כל הכרזות והדגלים שמקשטים את הכיכר שגויים! לפחות על חצי מהם מצוירים הפרצופים הלא נכונים! מעשה חבלה! הסוכנים של גולדשטיין פעלו פה! היו כמה רגעי תזזית, כרזות נתלשו מהקירות, דגלים נקרעו לגזרים ונרמסו. […] בתוך שתיים שלוש דקות הכול נגמר. הנואם, צוואר המקרופון עדיין בידו, כתפיו שלוחות לפנים, ידו הפנויה גורפת באוויר, פשוט המשיך לנאום. עוד דקה ושוב בקעו מהקהל שאגות זעם חייתי. השנאה המשיכה ללא שינוי, רק היעד השתנה." [ההדגשה שלי, עע"א]. השנאה עצמה חשובה. לא תכניה. 

טכניקה נוספת שמאפשרת שליטה על ההמונים היא השמירה על פערים חברתיים, ועל עוני נפוץ ונרחב. "חברה מעמדית תיתכן רק על בסיס עוני ובורות". כדי לשמר את העוני "חובה לייצר סחורות, אבל אין חובה להפיץ אותן" ולשם כך דרושה "לחימה מתמדת", שכן "מעשה המלחמה היסודי הוא ההרס, לא בהכרח של חיי אדם, אלא של תוצרי העמל האנושי." לשם כך דואג השלטון לכך ש"האווירה החברתית היא כשל עיר במצור" שיש בה כל העת "מודעות למצב המלחמה, ולכן לסכנה" והיא "גורמת להפקדת כל הכוח בידי מעמד קטן" עד שנדמה כאילו זהו "תנאי טבעי והכרחי להישרדות. (האם הכיר ג'ורג' אורוול את "מר ביטחון" הישראלי? האם כשכתב על תושב המציאות שתיאר בספרו כי "יש צורך שהוא יהיה קנאי, פתי ונבער שהרגשות השולטים בו הם פחד, שנאה, חנופה מתרפסת ושיכרון הניצחון", לא תיאר בעצם מציאות אחרת, עכשווית וקרובה?).

אורוול חוזה את הפיתוח הנרחב של אמצעים להשמדה המונית, וכי לשם כך יגייסו פיזיקאים וביולוגים. (מי לא שמע על המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ובכלל, על הפיתוח המתמשך של לוחמה ביולוגית המתרחש במדינות רבות בעולם?) 

לא רק את המציאות הפוליטית הזכיר לי הספר, אלא גם תופעות המוכרות לי מקרוב, כאלה ששייכות לכאורה רק למרחב הפרטי (אבל הרי ידוע כי האישי הוא פוליטי. גם וינסטון עצמו ער לכך: כשהוא נפגש עם ג'וליה אהובתו ומתנה אתה אהבים הוא אומר לעצמו שזהו "רגע של ניצחון. זו הייתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי). הנה כמה דוגמאות:

אנשים החיים בחברה המתוארת ברומן אינם מסוגלים לחשוב על פשע או לדווח עליו, "כי אין מילים לבטא אותו". כך גם, כידוע לי למרבה הצער, ילדים שנפגעים בתוך המשפחה אך אינם מסוגלים לבטא את הפגיעה או לספר עליה, בהיעדר מילים. 

גם המאמצים לשנות את העבר מוכרים לי מחיי האישיים: "הוא השתנה בלי הרף", יודע וינסטון, כי "לא רק תקפות החוויה אלא עצם קיומה של המציאות החיצונית נשללו בשתיקה על ידי הפילוסופיה שלהם." גם בני משפחות של נפגעי גילוי עריות "משנים" את העבר, מתארים אותו אחרת מכפי שהיה, מתכחשים לעובדות. 

אפילו את התופעה המתוארת בספר, זאת שבה שקועים בני אדם "בהונאה מודעת" כאשר הם "מספרים שקרים במצח נחושה" ומחליטים "להכחיש את קיומה של המציאות האובייקטיבית ובו בזמן להבחין במציאות" שהם מכחישים. מוכרת לי היטב, לדאבוני. המושג שטובע אורוול היא "דוּחֶשֶׁב": חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית. והוא מסביר: "אפילו השימוש במילה דוּחֶשֶׁב דורש להפעיל דוּחֶשֶׁב. כי כשאדם משתמש במילה הזאת הוא מודה שהוא מסלף את המציאות". כמי שעברה בילדותה גילוי עריות שמעתי בבגרותי ממי שעמדה מנגד את המשפט המטורף-לכאורה: "אני לא יכולה להאמין למה שאני יודעת". הנה דוגמה מרהיבה לדוּחֶשֶׁב: אם כן – את יודעת? אבל את לא מאמינה למה שאת יודעת? הייתכן? מסתבר שהלוליינות הרגשית והתודעתית הזאת שאורוול מתאר אכן לגמרי אפשרית. 

וינסטון מנסה להיאחז בחוקי הטבע הסובב אותו: "העולם המוצק קיים, חוקיו לא משתנים. האבנים קשות, המים רטובים, עצם שדבר אינו תומך בו נופל לכיוון מרכז כדור הארץ". והנה התפרסם לאחרונה בהארץ מאמר מוזר למדי שכותרתו: "בפיזיקה, בפילוסופיה ובחקר הקוגניציה, שלוש תיאוריות חדשות מציתות את הדמיון – ומציעות נימוקים לאפשרות שיסודות הקיום אינם אלא אשליה". המאמר מצטט מחקר הסותר לכאורה את כל התפיסות החד משמעיות שלנו. בין היתר נכתב שם כי "שלוש הצעות חדשות — שמגיעות מחקר הקוגניציה, מהפיזיקה התיאורטית ומהפילוסופיה של המדע — מותחות לקצה את אופק תפיסתנו. האחת טוענת שהמציאות בהכרח שונה מהאופן שבו אנו תופסים אותה; השנייה, שחוקי הטבע עצמם אינם אלא המצאה; ולפי השלישית, המציאות, חוקי הטבע, ואנחנו, כלל לא קיימים." כותב המאמר משיא לקוראיו עצה: "להחזיק חזק בזמן הקריאה" של דבריו. בי התעוררה בעקבות קריאת המאמר התחושה שהאח הגדול נוסח אורוול נכנס להילוך גבוה יותר בניסיונותיו להשפיע על התודעה של כל אחד מאתנו.  

לא מפתיע שבימים שבהם יועצת קרובה של נשיא ארצות הברית ודוברת מטעמו לא היססה לשלוף את המושג "עובדות אלטרנטיביות", במקום להתמודד עם העובדות עצמן, מזדרז הציבור לקרוא שוב את 1984.

כמה טוב שבהוצאת עם עובד החליטו להפיץ שוב את הספר החשוב הזה. מומלץ גם למי שכבר קראו אותו בעבר לשוב אליו! 

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק

מי השתעשע באושוויץ

הוא היה ניצול שואה. "בוגר אושוויץ", נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.

אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו? 

האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי  ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם. 

כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם. 

ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.  

הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.

אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר. 


  * * *


עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר

נעמה דעי: "צערו העתיק של הירח": מה השאלה הגדולה, המאפשרת תשובה פלאית

לפעמים מתרחש נס כזה: רומן (ביכורים) יפהפה, נוגע ללב וחכם. ספר שמסעיר את הנפש ולופת את הלב בתוגה שמולידה שמחה על שיצירה כזאת הגיעה לעולם, ולידי!

הסקרנות המרגשת החלה כבר משמו. "צערו העתיק של הירח"? מה פירוש? על מה יש לו, לירח להתעצב? ומדוע הצער הזה כה נושן?

השאלות מוצאות בספר תשובה, והיא מפעימה.

יש, כך מספרת לנו נעמה דעי, שני סוגי הוויות: השמש, המאירה בכוחות עצמה, והירח שאיננו אלא השתקפות שלה. דמות של מי שנותן ויוקד, ודמות של מי שמקבל, משליך, מאיר, אבל לא באור המקורי שלו עצמו.

האם אפשר לחלק בני אדם לשמש ולירח? האם צריך לבחור? האם אפשר?

צערו העתיק של הירח כתוב בטכניקה שחביבה עלי במיוחד: הוא אמנם מתקדם באופן לינארי לאורך העלילה, אבל ההתקדמות מוצגת מנקודת המבט של הדמויות השונות. כל אחת מהן שופכת אור חדש על זולתה, ובעצם גם על עצמה, וכולן שקועות בהתמודדות עם מה שעוללה להן האהבה הרבה שרוחשת ביניהן, בין כל האנשים הללו, רובם בני משפחה אחת, ועמם גם מי שנקלעו למעגל האור והחושך שהם מקרינים.

בתחילתו של הרומן נדמה שהסוף כמעט ידוע: הוא נפתח בבית חולים, לצד מיטתו של אריאל, בן למשפחה של מתנחלים, מה שמכונה חרד"ליים: דתיים לאומיים. אריאל פצוע קשה, ותהליך החלמתו מתואר, כאמור מנקודות המבט השונות של הדמויות הקרובות אליו.

אבל הסוף-לכאורה הוא רק ההתחלה. לאט לאט מתפענח התהליך שהביא את אריאל אל האשפוז בבית החולים, מתברר מדוע קרה מה שקרה, ואיך אריאל וזולתו משליכים ומשפיעים אלה על אלה.

עוצמת היופי והכאב הפתיעו אותי. כמו אחת הדמויות בספר, צעירה בשם שי, גם אני רחוקה מאוד מהעולם שנעמה דעי מתארת. שי שואלת את עצמה מדוע היא נמשכת אל המתנחלים הללו. הצד הפוליטי של השקפת עולמם כמעט שאינו מובא ברומן. רק פעם אחת שואל מישהו את שי "מה יש לך לחפש נאיביות במקום שנבנה על מקום אחר, שהנרטיב שלו לאומני?" ובמקום אחר מתואר אבי המשפחה הרב שלום, כ"קולו של הקולקטיב", המדבר כמו ב"הפגנות וימי זיכרון, מתלהם, מתלהב"… אבל כשאנחנו חודרים לתודעתו של אותו רב, אנחנו פוגשים שם צדדים שונים לחלוטין: פגיעות, ספקות, חיפוש. האם נדיבותו המופלגת כנה או שאינה אלא "התחסדות", כפי שסבורה אחת הדמויות?

עיסוקו העיקרי של הספר הוא בפן האמוני, בשאלה מהי תפילה, ומה מקומם ותפקידם של האיסורים הצפונים בדת. כאמור, אני עצמי רחוקה מאוד מהשאלות הללו, אבל כדרכה של יצירת אמנות, הספר שלפנינו יוצר מציאות שבה גם מה שרחוק מתקרב ונעשה רב ערך ובעל משמעות. כאשר הרב שלום חושב על "הפער הפעור בין העולם החסר הזה לאמת המוחלטת, האינסופית, שקדמה לו, פאר השלמות", או על "האמת הכלואה בחצאי שקרים" ועל "סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי", אין עוד פער בין החילוניות שלי לכיסופים המובעים ברומן.

השאלה שמעלה דעי ברומן – תהייתן של חלק מהדמויות לגבי חובתן "כלפי האלוֹקוּת שהתחסרה למען קיומנו" עוררה בי תהייה: האמנם גם ביהדות, כמו בנצרות, קיימת תפיסה שלפיה יש למאמינים חובת מצפון וקיום כלפי האל שהקריב למענם משהו מעצמו?

"אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?" שואלת שי החילונית, ומנסה ללמד את אריאל, וגם את איתן אחיו, שיש לבני אדם זכות לטעות, שאל להם לתבוע מעצמם להיות מלאכים, אבל לכל אחד מהם יש הסיפור המלווה אותו, הכאב העתיק, כמו זה של הירח, שמנחה את השקפת עולמו או עולמה, וכל אחד מהם משליך משהו על אהוביו, על התביעות מהם ומעצמו, ועל הצרכים שאי אפשר להעלים.

יופיו הרב של הסיפור נובע מהשילוב שבין תוכן לצורה. נעמה דעי מפליאה להביע את נפשן של כל אחת מהדמויות, ולשמר את השפה האופיינית והמדויקת שלה: "מה זה נחמד" לצד "תם ולא נשלם", רב, צעיר חילוני פוחח, נערה מאוהבת, קצין צבא שנאבק על עקרונותיו המוסריים, ואריאל תם הלב שפציעתו מכאיבה לקורא כאילו מדובר בדמות חיה ומוכרת, עד כדי כך מיטיבה הסופרת לצייר אותו, את יופיו ואת עוצמתו הנפשית המיוחדת.

הרומן רב הפתעות ותהפוכות, וגם אם (אולי מכיוון ש!) הן מתרחשות בעיקר בחיי הנפש של הדמויות, הן מרעישות את נפשו של הקורא. והכי חשוב – הוא מציית לכלל שאותו מנסחת אחת הדמויות: "ככל שהשאלה גדולה יותר, התשובה גדלה, עד שהיא פלאית ממש".

דוריס לסינג, "מחברת הזהב": מדוע הוא ספר גאוני שראוי לתרגמו שוב לעברית

דוריס לסינג

היא הדמות הראשית ברומן המפורסם ביותר של דוריס לסינג, מחברת הזהב. היא אם לא נשואה; קומוניסטית, בשלבי התפקחות מהמפלגה, שאותה תעזוב בקרוב; המאהב הנשוי שלה נטש אותה. ספר אחד שכתבה הצליח מאוד. היא מתפרנסת מהתמלוגים, ועובדת בהתנדבות בהוצאה לאור של המפלגה. הקשר המשמעותי והעמיד ביותר בחייה הוא החברוּת רבת השנים שלה עם מולי ("היא קרובה אליה יותר מאל כל אדם אחר, אם להיות 'קרוב' משמעו אמון הדדי ושיתוף של חוויות"). גם מולי לא נשואה, אם לבן, קומוניסטית ותיקה. חברותן קרובה עד כדי כך שבשלב כלשהו בחייהן הלכו (בנפרד) לטיפול אצל אותה פסיכואנליטיקאית, ששתיהן מכנות בשם שהוא ספק חיבה ספק גנאי "אימא סוכר". הקשר ביניהן הוא בעצם המשפחה החלופית שלהן ושל ילדיהן.

שמה אנה וולף, גרושתו של פליט יהודי גרמני, מקס וולף, אביה של ג'אנט, בתה. אנה ומקס הכירו כשחיו באפריקה, בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק ממושבה של אינטלקטואלים לבנים, שמאלנים. בתום המלחמה נפרדו והיא שבה לאנגליה עם בתם המשותפת. היא גרה בלונדון.

הכול מפצירים בה לכתוב את ספרה השני, אבל היא מסרבת בכל תוקף. חשה שאין ערך של ממש בכתיבתה, שכן אינה יכולה להשפיע על חייהם של מי שבאמת זקוקים לעזרתה: "איכר סיני, או אחד מלוחמי הגרילה של קאסטרו. או אלג'ירי הלוחם בשורות פ.ל.נ., או מר מאתלונג [פעיל פוליטי אפריקני בדוי]. הם עומדים כאן בחדר ואומרים, מדוע אינך עושה דבר מה לעזור לנו, במקום לבטל זמן בשרבוטים?"

בעצם יכלה להתעשר, אילו רק הסכימה למכור את הזכויות על ספרה לתעשיית הקולנוע בהוליווד, או לחברת טלוויזיה אמריקנית, אבל היא מסרבת, שכן המפיקים שאתם נפגשה מבהירים לה כי תתבקש להתפשר, לשנות בו חלקים משמעותיים, כדי שיתאים לטעמו של הקהל. ההפקה "לא תביא בחשבון תסריטים העוסקים בדת, בגזע, בפוליטיקה, או בקשרי מין שמחוץ לנישואים", מסבירים לאנה, שהרומן שכתבה מתאר פרשת אהבים בין טייס אנגלי ואשתו האפריקנית של הטבח…

 אנה בזה בלבה לרומן ומתביישת בהצלחתו. לא ברור לה מדוע בעצם כתבה עלילה בדויה, "מדוע לא כתבתי דין וחשבון על מה שקרה במקום לעצב 'סיפור' שאין לו ולא כלום עם החומר ששימש לו דלק". היא מתקשה לחזור ולקרוא אותו, אם כי ברור לה שאיש מלבדה לא הבחין במה שהיא חשה: שהוא "רומן בלתי מוסרי משום שהנוסטלגיה הכוזבת האיומה מאירה כל משפט". אמנם הספר שכתבה נוגע במה שהיא מכנה "בעיית גזע", אבל להפתעתה היא נוכחת שגם בה עצמה יש גזענות: "הופתעתי לגלות שמפריעה לי העובדה שהאישה שחורה".  

היא אמנם פמיניסטית: אישה עצמאית, שחיה לבדה ומסרבת לכאורה להתפשר, אבל בעצם כמהה לקשר ארוך ומשמעותי. כשאחד הגברים בחייה מספר לה שבקרוב לא יהיה עוד צורך בגברים, שכן המדע פיתח שיטות להפריית נשים הכרוכה בהנחה של גושי קרח על שחלותיהן, היא מגיבה בהשתאות מלגלגת – איזו אישה שפויה תעדיף גושי קרח במקום גבר?

כל הפרטים הללו על אנה וולף, הדמות הראשית בספר מחברת הזהב, נכונים ומדויקים, אך בעצם אינם מקיפים באמת את מלוא דמותה ואת עומקה, שכן אנה היא למעשה רק פרגמנט של דמות שלמה, שונה, שמורכבת לא רק ממנה, אלא גם מדמות ספרותית שהיא עצמה יוצרת באחד מארבעת היומנים שהיא כותבת, שלכל אחד מהם עטיפה בצבע שונה. במחברת הצהובה אנה כותבת סיפור המבוסס על חייה. בסיפור שמה של הגיבורה, בת דמותה של אנה, הוא אֶלָה. שם יש לה בן, לא בת. חברתה הטובה נקראת ג'ולי. בניגוד לאנה, אֶלָה אינה עובדת בהוצאת לאור של ספרים, אלא בכתב עת לנשים. כמו אנה ואֶלָה, גם ג'ולי קומוניסטית בתהליכי התפקחות.

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של דוריס לסינג יודע ששתי הדמויות הללו, אנה וולף ואֶלָה, מבוססות במידה רבה על חייה של הסופרת, שגדלה ברודזיה, נישאה לפליט יהודי גרמני, התגרשה ממנו, כתבה ספר מצליח שפרנס אותה כשהיגרה לאנגליה, והייתה קומוניסטית.

מדוע "פיצלה" לסינג את דמות הגיבורה הראשית שלה? מדוע דוריס היא בעצם אנה, היא בעצם אֶלָה, שגם היא, כמו דוריס לסינג וכמו אנה, שקועה בכתיבה ספרותית?

יחסה של אֶלָה לכתיבה "דומה למי שלהוט אחרי אכילת ממתקים בסתר […] כמו משחק בשני תפקידים – תפקידך שלך ותפקידו של אני-אחר סמוי מן העין או ניהול שיחה עם בבואתך בראי."

כך בדיוק נוהגת הסופרת שיצרה את הדמות הנשית המפוצלת כל כך, עד שההסתכלות עליה דומה לפעמים למבט לתוך מראה שניצבת מול מראה ויוצרת אינספור בבואות. כשקוראים את הרומן מתעוררת השאלה – מהי בכלל המציאות ה"אמיתית"? מדוע אנה וולף המומצאת מעוררת בקורא תחושה שהיא הבסיס המוצק שעליו נשענת הדמות האחרת, זאת של אֶלָה? הרי גם היא בדויה?  

כשאנה נשאלת מדוע אינה כותבת במחברת אחת היא אומרת: "אולי מפני שזה היה נעשה מין-בלבול כזה. סתם ערבוביה". החיים הם מבחינתה תוהו ובוהו, והמחברות השונות משקפות אותו.   

הפיצול מבטא את אחד מחלקיו המהותיים של רומן: את אובדן השפיות של אנה וולף. אנחנו לא קוראים על אודות השיגעון, אלא חווים אותו ביחד עם אנה, שדעתה הולכת ונטרפת.

המזור לטירוף, על פי דוריס לסינג, הוא – ילדים. נוכחותם מאלצת את ההורה לשמור על עצמו. "הילד נותן חיים לאמו כשהאם מחליטה לחיות פשוט משום שהתאבדות תפגע בילד", אומרת לעצמה אֶלָה, באמצעות אנה שיוצרת אותה, באמצעות דוריס, שיוצרת את שתיהן.

אנה יודעת שבתה היא האחיזה שלה בנורמליות. "עלי להיות במחיצתה פשוטה, אחראית, שופעת חיבה, והיא מעגנת אותי באותו חלק שלי שהוא נורמלי…"

המחברות השונות מאפשרות לכותבת האמיתית של כל היצירה הזאת, לדוריס לסינג, לעבד את הסיפור בשלל קולות, עד שאנה וולף מתאחדת, לקראת סופו של הרומן. היא קונה מחברת שכריכתה זהובה, זוהי "מחברת הזהב" שהעניקה לספר את שמו. מעתה ואילך תוכל כנראה להיות אדם אחד שלם, תחלים ותכתוב עוד רומן. דוריס לסינג תוציא את אנה וולף לאור בספרה המצליח ביותר, שיזכה אותה לימים בפרס נובל לספרות.

אי אפשר לחתום את הרשומה העוסקת בספר שלפנינו בלי לומר משהו על תרגומו, שראה אור בעברית לראשונה ב-1978. עצוב מאוד שספר כה מופלא הגיע אל הקוראים בישראל בגרסה שאפשר לומר עליה רק שהיא מחפירה ומזעזעת. לא פחות.

לכל אורכו של התרגום מדובר בחוסר רגישות מוחלט לשפה ובשלל של ניסוחים עקומים ומעצבנים.

הנה, כמה דוגמאות אקראיות לרבות מאוד, שמופיעות בלי הרף החל בעמודים הראשונים.

שפת הדיבור של הדמויות, שהיא באנגלית טבעית ופשוטה, היא בעברית מוזרה, "גבוהה" ולא סבירה:

"הו, טיפשי! הוא שאל אותי אם לדעתי טוב לתומי לבלות זמן רב כל כך בחיטוטים. אמרתי לו שלדעתי טוב לכל אדם לחטט בנפשו, אם פירוש הדבר לחשוב, והואיל ותומי הוא בן עשרים וכבר מבוגר, לא לנו, מכל מקום, להתערב."

הצעתי: "כל כך טיפשי! הוא שאל אותי מה דעתי: אם טוב שתומי מבלה כל כך הרבה זמן בחיטוט עצמי. עניתי לו שלכל אחד טוב לעסוק בחיטוט עצמי, ומאחר שתומי כבר בן עשרים, כבר אדם בוגר, אין לנו זכות להתערב." 

  • "אמרתי מה שהיית את אומרת – כך על כל פנים אני סבורה.
  • "'ואז חשבתי לי, תפח רוחי אם אשב כאן ואבלע הכל בלי לפצות פה.'
  • "'איזה עסק ביש לחזור לאנגליה – כולם מסוגרים כל כך.'"

גם בסוף שנות ה-70 כשהספר ראה אור בעברית אנשים לא דיברו כך!

הצעותי:

  • "אמרתי את מה שגם את הייתי אומרת – זאת, בכל מקרה, דעתי".
  • "ואז חשבתי שאין סיכוי, אני לא אשב ואשמע הכול ולא אומר אף מילה."
  • "איזו צרה לחזור לאנגליה. כולם כאן כל כך מסתגרים."

לא רק שפת הדיבור מעצבנת, אלא גם הניסוחים השוטפים:

"שתי הנשים ישבו בשמש, נאנחות מעונג וממתחות את רגליהן…" – מה רע בסתם "מותחות"?

מישהי "הטילה את מפתח הכניסה, מעוטף במטפחת ישנה…" מה לא טוב ב"עטוף"?

"…ואף שהקשרים לא האריכו ימים, הרי היו פומביים דיים למנוע אותו מלקבל אפוטרופסות על תומי כשנתגרש ממנה כפי שאיים לעשות. ואז חזר ונתקבל אל חיק משפחת פורטמיין…" כשנתגרש? ונתקבל? למה? מה זה?

"מולי היו לה נטיות של רודפת-קנין"   באנגלית – "Molly tended to be possessive". הצעתי: "מולי נטתה להיות רכושנית".

גם בתוך כל הניסוחים האיומים הללו, שנמשכים כך לאורך הרומן כולו, יש נקודות בולטות עוד יותר וראויות לציון בחומרתן: כך למשל בכל מקום המילה bar  מתורגמת "ממזגה". איש מעולם לא השתמש במילה הזאת. גם לא בשנות ה-70!  

""motives" מתורגם ל"אֶתנעים". גם בשנות ה-70 השתמשנו במילה "מניעים".

אלה רק שתיים מני רבות.

גם פגמי הכתיב מפריעים בתרגום. למשל, המילה "עיניין", שהיו"ד המופיעה בה צורמת עד מכאיבה.

במקום מסוים, שהוא, אגב, אחד החשובים ביותר בטקסט, לא טרחה המתרגמת להקפיד על ניואנס משמעותי: הדוברת אומרת לבן שיחה שהיא – באנגלית – מצפה ל visitor. באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר לנקבה, כשמדובר במילה הזאת. בעברית הדוברת אומרת שהיא "מצפה לאורח". למרבה ההפתעה, מסתבר ש"האורח" הוא בעצם אישה. בחירת המגדר של המתרגמת פוגמת ופוגעת במשמעות העולה מהטקסט. חייבים לנקוט כאן לשון נייטרלית. למשל משהו כמו – "צריכים להגיע אלי", או בדומה, שכן ברגע שקובעים ל-visitor  מגדר ספציפי (ושגוי!), מטעינים  את הדברים במשמעויות שאין בהם. מתעורר הרושם שהדוברת שיקרה לבן שיחה בכוונה וניסתה להטעות אותו, בשעה שבאנגלית התוכן הזה איננו, ואסור להוסיף אותו בשל ניסוח רשלני.

בין אינספור הכשלים התרגומיים יש גם אחד די מצחיק: שוב ושוב מתורגמת המילה המקובלת "לגמור" במילה "לסיים": "עם פול כבר הייתי מסיימת עכשיו", "ושוב לא סיימה", וכן הלאה. עלי להעיד: בשנות ה-70 (זוכרים את "סטלה המגמרת" מהסרט אסקימו לימון?") השתמשנו בהחלט במילה "לגמור", שבמרוצת הזמן איבדה את תומתה, עד שאין הוגים אותה שוב, אלא בהקשרים מיניים, כך שהבריות "מסיימים" כל דבר שאינו קשור במין. והנה כאן בספר פתאום "מסיימים" במיטה, במעין זהירות "ספרותית נמלצת"…

האם יש סיכוי שבעם עובד יוציאו שוב לאור את הרומן הגאוני של דוריס לסינג, בתרגום לעברית ראויה?

לקריאה נוספת: