אושר קרליבך הוא שמו של גיבור ספרו החדש של ארי ליברמן, שמספרו הקודם, השתקן, התפעלתי עד בלי די.

קולו של מספר־מעורב מספר לנו את סיפורו של אושר. לא רק שאותו מספר בקיא בנבכי העלילה והנפש של גיבור הספר, הוא נוטה לערב גם אותנו, פונה אלינו בשאלות, מזהיר אותנו, מטרים התרחשויות ומעיר הערות מחוכמות על מה שיקרה וגם על מה שלא.

אושר גרוש. עם שירה, אשתו לשעבר, הוא ממשיך לשמור על קשר קרוב, ומדי פעם גם אינטימי. אביו של אושר היה מהנדס מים נלהב. הוא הלך לעולמו לפני שנים. אמו של אושר משתדלת מאוד לשלוט על חיי בנה, לנהל אותם, לקבוע מי מתאימה לו ומי לא (שירה לדעתה – ממש לא!) ומנסה לשדך לו נשים, בעיקר בתקווה שתזכה סוף סוף לנכדים. היא לא מעלה בדעתה שאושר לא ממש מתלהב להיות אבא, בעיקר – כי הוא מפחד מדי. למעשה, הפחד המתמיד הוא הרגש השולט בחייו מילדות. אושר מבועת מהמחשבה שיום אחד ימות. כשהיה ילד ניסה לברר עם אביו מדוע המוות קיים בכלל. אביו הסביר לו שזאת כדי "לפנות מקום" לדורות הבאים, שהרי, הסביר לו בהיגיון לכאורה, אם כולם יישארו בחיים היכן יוכלו לגור? לא יהיה מקום… 

אז אולי זאת הסיבה האמיתית, הנסתרת, לעקרות המשותפת של אושר ושירה? הוא הרי ממש לא רוצה "לפנות את מקומו" לטובת אף אחד…

אבל, כך נודע לנו ממש מהמשפט הראשון בספר, "אושר קרליבך הולך למות, ולא יעזרו תרופות וטיפולים ולא תפילות ותחנונים". 

האם זה באמת יקרה? האם הוא באמת חולה עד כדי כך שאין לו שום סיכוי לשרוד מעבר ליממה שבה מתרחש הסיפור?

ואיך תשפיע הוודאות הזאת על שעות חייו האחרונות־כנראה?

המספר (ארי ליברמן, או הקול המייצג אותו בספר, או הדמות הבדויה, הכול יודעת, שיצר) מתאר כמה תגובות שמתעוררות בעקבות ההתקרבות הוודאית והבלתי נמנעת הזאת אל המוות, התקרבות שאינה עוד "משהו" שיתרחש "מתישהו", בעוד עשרות רבות שנים ולכן עניין שאפשר להדחיק ולהכחיש (מה שאושר לא ידע מעולם לעשות), אלא – הבטחה מיידית.

תגובה אחת, למשל היא הנכונות והרצון לשקוע במה שמכונה "אכול ושתֹה" (והמשך המשפט ידוע). בפרץ של נדיבות לא מרוסנת אושר מתחיל לפזר את כספו: לקבצן, לשנורר מקצועי, למישהו שנזקק באמת וגם לשקרן־בעליל. מה אכפת לו? 

תגובה אחרת: הוא מפסיק לפחד. וההשתחררות מהאימה מעוררת בו תחושות חושניות עזות וייצריות כלפי המציאות. פתאום הוא שם לב לכל מה שסובב אותו. פרח שצמח משפת המדרכה. גזע של עץ וענפיו, הכול! "הדברים הכי קטנים עכשיו, כל פרח וכל זבוב, כל אבן וכל ענן שבשמים, ראויים לצפייה, כמו הסרט הכי יפה או הכי מצחיק שאי־פעם נוצר". 

ועוד תגובה: הוא מעז לעשות משהו שחלם עליו תמיד אבל התבייש מדי לממש: הוא חושף את כישרונו, שר ומלווה את עצמו בגיטרה, בפומבי. ואלה לא סתם שירים, אלא כאלה שהוא עצמו חיבר והלחין. המספר מבטיח לנו ששירתו תעניק לו בעתיד תהילת עולם. האם אושר ידע על כך? או שחייו באמת ייכלו ממש היום, "כמובטח"?

תגובה אחרת היא האון המיני המופלג ששוטף את אושר, ובזכותו הוא שוכב עם שתי נשים שונות (ואולי אפילו שלוש?) בתוך כמה שעות. (תיאור המעשה עצמו חוזר על עצמו כמעט באותן מילים ולכן דומה שוב ושוב להפתיע, הקולות, הקריאות, האבר המכונה כאן "הקטן" שחודר אל נבכיה של אישה, הזרעונים שמחפשים את דרכם, לפעמים בלשון מדעית מאוד, אל הביצית המייחלת להפריה). 

יש בספר לא מעט צירופי מקרים מפתיעים. אושר פוגש לאורך היממה, וגם לאורך החיים, באותם אנשים עצמם. למשל, הרופא שאותו הוא פוקד מתאפיין בצחוק "חמורי", שמסגיר את זהותו: אושר ושירה שמעו אותו מזמן, לפני שנים, באולם הקולנוע שאליו הלכו בפעם הראשונה, זמן קצר אחרי שהכירו. דוגמה אחרת: כבר שנים רבות שאושר כועס על אביו, כי כשהיה ילד הכריח אותו פעם לוותר על בלון שקיבל במתנה ולתת אותו לילד ערבי שפגשו באקראי. והנה, ביממה הנוכחית מתחוור לו שנהג המונית שמסיע אותו ואת אימו לחגיגת בר מצווה משפחתית הוא הילד מאז, זה שנאלץ לוותר למענו על הבלון.

דמות חוזרת אחרת היא נילי, הפקידה ממשרדו של הרופא. היא, כך מסתבר, מכירה מקרוב מאוד שני גברים בחייו של אושר. היא צצה שוב ושוב, בחלקים שונים של העלילה, כמו מין רוח רפאים חוזרת, או אולי סמל? אבל לְמה בעצם? 

כך גם השכנה שגרה מעל דירתו של אושר. סיפור חייה מתמזג משום מה עם זה של אישה אחרת (או שפספסתי כאן משהו?), עד שאי אפשר בעצם לדעת אם מדובר בדמות "אמיתית", או במשל. בי התעוררה תחושה סוריאליסטית ולא מובנת, שהרי מצד אחד מדובר לכאורה בסיפור ריאליסטי, ומצד שני יש התרחשויות מוזרות שלא הצלחתי לעמוד על טיבן, וייתכן מאוד שהבעיה טמונה בי, כקוראת.

אחת הגיבורות הראשיות בסיפור היא העיר ירושלים. אושר מתהלך בחוצותיה, ואנחנו מלווים אותו באתרים שונים ורבים בעיר, ורואים אתו גם את ה"טיפוסים" השונים שמאפיינים את תושביה. למשל: 

"המקום צפוף והומה. אושר הגבר היחיד ללא כיסוי ראש,
ואינו מזהה איש. הוא מנסה למצוא בהמון את בן דודו, אבל
עבר כל כך הרבה זמן מאז שנפגשו, ועם התחרדותו הוא השתנה
ללא הכר. הנה חתן השמחה בחליפה, קטן ונבוך, וייתכן שאחד
הגברים סביבו הוא גבריאל. לגשת אליהם? צפוף מדי, יש פקק.
יש פקק והחיים נגמרים. אושר מוצא לו שולחן פנוי ומתיישב.
השולחן צמוד לחלון ונשקף ממנו נוף של תיירים, תשעה קבין
של יופי: מעבר לברושים ומעבר למעטפת הקברים במורדות ההר ומעבר לשורות הזיתים שעל המדרגות במדרון נחל קדרון, חומות העיר העתיקה ושער הרחמים וכיפת הסלע שעל הר הבית זוהרת קודרת באור אחר הצהריים ומאחוריה כנסיית הקבר עם כיפותיה האפורות והכיפה הלבנה של חורבת רבי יהודה החסיד והר ציון ועיר דוד מדרום לחומות שמאה אמות תחתה חצב חזקיהו המלך את נקבת השילוח ובהמשך גיא בן הינום, הוא התופת, הוא גיא ההריגה, ואבו תור וימין משה ומשכנות שאננים. העיר עיר והחומה חומה והכיפות כיפות והשמים שמים. אבל נמלה קטנה ושחורה הופיעה על שמשת החלון, מתהלכת אנה ואנה כמחפשת חריץ לצאת החוצה דרכו, והיא שצדה את לבו. 'נמלה, נמלה,' הוא אומר ומצמיד אצבע מורה לשמשה. הנמלה מטפסת אל כף ידו, מתרוצצת עליה, והוא מתבונן בה, מחייך."

קטעי השוטטות בירושלים, והתחושה שהעיר מצטיירת כך, צבעונית, קונקרטית, מציאותית ובעיקר, וזה גלוי, אהובה מאוד, היו החביבים עלי בסיפור.

הוצאת אחוזת בית, 2024
253 עמ'

השתקן הוא רומן מיוחד במינו. מרתק, מזעזע ומאלף.

ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.

"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.

שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?

בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.

הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?

ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.

כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!

רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.

הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.

ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.

"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"

אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?

וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.

ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?

"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.

כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי  מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.