שטפן צוויג, "מרד המציאות": איך ההיסטוריה משפיעה על חייהם של אוהבים

מה כוחה של המציאות? מה היא יכולה לעולל לבני זוג, לאהבתם שהיה לה אולי פעם סיכוי, אלמלא נגעה בהם המציאות בגסות ושיסתה בהם את ההיסטוריה? האם אהבתם תישמר? האם בני אדם יכולים לחזור אל רגע יקר שהיה בעברם הרחוק, אבל חלף, להמשיך ממנו והלאה, כאילו נשמר?

בנובלה "מרד המציאות" משרטט שטפן צוויג בעדינות ובדקות אבחנה את מה שקורה בחלוף הזמן. איך אנשים מנסים להיאחז ברגשות שהיו יקרים להם פעם.

לודוויג, צעיר עני שחי ליד פרנקפורט ועובד כמזכיר אישי של איש עסקים אמיד, נאלץ, חרף רצונו, להיעתר לבקשתו של הבוס שלו, ולעבור לגור בביתו. בעבר כשגר כך בבתיהם של עשירים, כשעבד כמורה של ילדיהם, סבל מתחושת ההשפלה שהסבו לו בני הבית ואפילו המשרתים. ההתארחות הכפויה כעני אצל עשירים הייתה לו תמיד קשה מאוד. הוא חש אז כמעין "רהיט אנושי, קנוי ובר-השאלה שקיומו העצמי נגזל ממנו." אבל הפעם הכול שונה, בזכות אשתו של בעל הבית, בשל עדינותה, נדיבותה והחום שהיא משפיעה על לודוויג. ברגעים הראשונים כשהוא נכנס לבית שישמש לו מקום מגורים וגם מקום עבודה הוא חש כי "הכה בו ההבל הסמיך, השבע, של העושר." אבל אחרי המפגש הראשון עם האישה "הפאר של החדרים כבר לא העיב על מצב רוחו, אלא דווקא להפך, הוא חש שהפאר הזה הוא מסגרת הכרחית של מכובדות, שמקהה לכלל הרמוניה את כל מה שמעיב עליך בחוץ בעוינות, בבלבול ובסתירות." הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהתאהב בה כשהמעסיק שלו, בעלה, מציע לו קידום בעבודה שכרוך במעבר לארץ רחוקה, גם אם לשנתיים בלבד: "האהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שמעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה,  להעלות אותו על דל השפתיים."

אבל אז מתערבת בחייו מלחמת העולם (הראשונה. כששטפן צוויג כתב את הנובלה, עדיין לא כינו אותה כך). חזרתו לגרמניה לא מתאפשרת. השנתיים נהפכות לתשע שנים.

בתחילתה של הנובלה אנו רואים את בני הזוג במפגש מחודש. את הרהיטים בחדר שבו גר לודוויג בביתה, לא הזיזה האישה ממקומם. החדר נראה בדיוק כפי שהיה לפני תשע שנים. האם גם הרגשות לא השתנו, נשארו יציבים? מה יכול לודוויג להציע לה? האם יש להם עתיד ביחד? או אפילו הווה?

המציאות לא מפסיקה להתערב בחייהם. בעיצומו של רגע עדין של קרבה הם נתקלים בתהלוכה של לאומנים שפוסעים ב"קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד" (רמז, כמובן לססמה "עם אחד מנהיג אחד רייך אחד"). לודוויג מתייסר: "'טירוף', מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת, 'טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?' שוב המלחמה הזאת שחירבה כבר את חייו?"

תיאור התהלוכה, האלימות הכבושה שבה, התחושה שאלה אינם בני אדם, אלא מכונות שאינן עשויות בשר ודם, רובוטים אטומי הבעה, מביא בפנינו את האימה שאתה נאלצו אנשים להתמודד שנים לפני שהמלחמה עצמה פרצה. הוא מעניק לנו מעין צוהר הצצה אל המציאות ההיא. אל מה שאנשים ראו וחוו.

אי אפשר שלא לחוש באימה ששטפן צוויג שם בפיו של לודוויג, הדמות שברא, ואי אפשר שלא להתאבל על האובדן שלו עצמו, על החיים שהתבזבזו וירדו לטמיון, כשזוכרים כי התאבד ביחד עם אשתו, בברזיל, בפברואר 1942, "חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע". מילות הפרידה שלו מצוטטות על דש הספר: "אני מברך את כל ידידי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."

ההיסטוריה, כדרכה, התערבה עוד יותר מכפי שלודוויג, או שטפן צוויג, יכלו להעלות בדעתם.

הנובלה, שהראל קין הפליא לתרגם, מצטרפת לעוד יצירות מאת שטפן צוויג שראו אור בהוצאת תשע נשמות. כן ירבו!

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s