מאחר שכדרכי לא קראתי מאומה על אודות ספרה של נירה קמחי עוזרד, ימים מלוחים, עד שלב די מתקדם בספר הייתי משוכנעת שמדובר בממואר: זיכרונותיה האמיתיים של הכותבת, שאחיה נפטר לפני חודש, והיא צוללת לתוך עברם המשותף: השניים גדלו ביישוב ששמו "שכונת העברים", ששכן לצד מפעל האשלג, בצפון ים המלח.

הטעות שלי מעידה מן הסתם על טיב הכתיבה של הספר: היא משכנעת, אותנטית, ומפורטת מאוד. אפשר לחלוטין להאמין שמדובר בזיכרונות של ילדה אמיתית, שהמחברת מתעדת אותם כמעט כלשונם, מתוך הניירות שמצאה בעיזבון של הוריה, ושהספר נכתב מתוך געגוע אליהם, אל אחיה, ואל החיים שניהלו במשך כמה שנים כשאביה עבד במפעל האשלג והיא ואחיה הלכו ביחד לבית הספר שהקימו במיוחד למען ילדי "השכונה העברית".

היא מתארת בברור כה רב את מציאות החיים באותו מקום, בשנים ההן, זמן לא רב לפני קום המדינה, בשכנות לקיבוץ שהיה בשלבי הקמה ראשונים, עד שהווי השכונה ממש קם לתחייה. אנחנו עדים לחברויות בין הילדים, ליחסי השכנות הקרובה עם הדיירים האחרים, משתתפים בחגים שחגגו שם ביחד, לומדים על שיתוף הפעולה עם הקיבוץ, שאחת הילדות החיות בו מתחילה ללמוד בבית הספר של ילדי השכונה ומרגלית, גולי, כפי שהיא מכונה, שהיא הדמות המספרת, מתיידדת אתה.

מנוסח דברי כאן, בהקדמה, אפשר כמובן להבין: בשלב מסוים עמדתי על כך שמדובר בבידיון. מאחרית הדבר לספר, כתב אותה ההיסטוריון פרופ' יואב אלון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אדם שהוא "נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס חברת האשלג הארץ־ישראלית", למדתי שמשפחתו היא זאת שהעניקה לכותבת את ההשראה לספרה. אמו של אלון הייתה אחת מ"ילדיי צפון ים המלח", והוא שמח על כך שסיפורה של השכונה, שלא היה ידוע כל כך עד כה, כפי שהוא מציין, זוכה סוף סוף לתשומת לב.

מעניין במיוחד לקרוא על קשרי הידידות האמיצה שהתנהלו שם, ביישוב ההוא, בין יהודים וערבים; על הטבעיות שבה נהגו היהודים לנסוע ליריחו כדי לערוך שם קניות: כל שנה לפני יום הולדתה קנו שם לגולי בגדים חדשים ונעליים. ומעניין ועצוב לקרוא על הפינוי המאולץ מהשכונה, שהתרחש זמן קצר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בגלל מלחמת העצמאות שפרצה מיד בעקבות ההכרזה.

אירועי התקופה, למשל – המצור על ירושלים, נמצאים ברקע הסיפור, שמתמקד בקשרים בין הילדים הסובבים את מרגלית ואת קובי אחיה. כמו תמיד – ההיסטוריה שם, נוכחת, מלווה את חיי היומיום, ורק בדיעבד אפשר לתחום אותה בזמן ולהפוך אותה לפרק בספר לימוד, או בזיכרונות.

אבל הספר הוא בעיקר סיפורה של גולי, שלומדת במהלכו עובדות חיים קשות, מתוך מה שקורה לסובבים אותה: למשל – ילדה שמתייתמת מאמה ונאלצת להתמודד עם אישה אחרת, המכונה "הזאתי", שבאה לגדל אותה, או – ילדה אחרת שאביה נהרג. לצד זאת היא מבינה דברים על אהבות, בגידות, לידות, והכול מתואר בשרטוטים קטנים ועדינים, בלי פאתוס ובלי דרמה: כמו שילדה רואה את הדברים, ולומדת מהם.

בה בעת זהו כאמור סיפורו של פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בימים שבהם אנשים התגאו בעבודה קשה, האמינו שהם בונים את התשתיות החשובות של המדינה שבקרוב תקום, והתמודדו עם תנאי חיים קשים כמעט מנשוא: איך אפשר בכלל לדמיין את העבודה הגופנית המפרכת הכרוכה בהפקת אשלגן במקום הנמוך ביותר בעולם, בחום בלתי נסבל, ובלי שום הפוגה ממנו, שהרי על מזגנים לא חלמו אז, וכדי לפוגג מעט את החום נהגו לסגור את התריסים ולהרטיב את הרצפות… כמובן שלילדים אסור היה אפילו להעלות בדעתם לצאת מדל"ת אמות ביתם בין שעות המנוחה המקודשות, שתיים עד ארבע.

כל זה הרי כבר נשכח מזמן, ושייך רק לסיפורים על העבר.

הוצאת פטל, 143 עמ'
עורך: אלי הירש