עד שלב די מתקדם בקריאת הרומן החדש של גייל גלבוע פרידמן (על קודמו, אלמה מאטר, כתבתי כאן) האמנתי (קיוויתי!) שמדובר בתכסיס ספרותי מתוחכם: קול של מספר מגוף ראשון שבדבריו חושף בלי דעת את ההפך ממה שהוא מספר לנו על עצמו. כמו, למשל הומברט הומברט, המספר ברומן לוליטה על אהבתו־כביכול לילדה הקטנה שהוא פוגע בה מינית, אחרי שהמית את אמה, ואין לו מושג שבכל דבריו הוא בעצם מפליל את עצמו, את אלימותו, את הזוועה האיומה שהוא מעולל.
אבל לאט לאט, לאורך הקריאה, התחלתי לחשוד שלא, לא בטוח שהמספרת ששמה את המילים בפיו של המספר בספר שלפנינו החליטה עד הסוף שהדמות שלה היא מה שמכנים בציבור דושבאג מצוי. לצערי התחלתי בשלב מסוים לחשוש שהיא מייצגת באמת, ברצינות, את סבלותיו ואת מצוקתו.
המספר הוא אסף, איש הייטק, גר בבנימינה עם אשתו יסמין ובנם הפעוט, דקל, תינוק שנולד ממש בתחילת הסיפור.
יסמין ילידת היישוב. הוריה גרים בשכנות לזוג הצעיר. ותיקי בנימינה מכירים אותה היטב, אבל אסף מרגיש שם נטע זר. מרגיש שבני המקום נוהגים בו בחשדנות; שעליו להוכיח את עצמו, את זכותו להיות כאן בכלל, נשוי ליסמין, גר בבית בשכונה הוותיקה, לא בצדו החדש של היישוב, שמיועד למצטרפים חדשים…
אבל הזרות שהוא חש בבנימינה איננה בעייתו המרכזית, אלא – הזרות שהולכת ומתפתחת בינו ובין יסמין.
מאז שהרתה ללדת היא כבר לא מושכת אותו. "לא מושכת?" מגעילה אותו ממש!
הוא אפוף טינות כלפיה. מרגיש מושפל, מסורס, נתבע לרצות אותה; הוא מפנטז בלי הרף על נשים אחרות, אפוף חשדות שהוא בכלל לא אביו הביולוגי של דקל, ובכל זאת מתאמץ – כביכול – להתנהג באופן ראוי. כלומר – לעזור לה ולהיענות לכל דרישה שלה. לא מתוך התחשבות אמיתית. לא מתוך ראיית הזולת, או אכפתיות. רק כי ככה מצפים ממנו. ומה יקרה אם תמאס בו? להתגרש עולה יותר מדי כסף… הוא מרגיש כבול אל אשתו ואל ביתו בעבותות כספיות, ובתוך תוכו רותח מתיעוב ושנאה לכל מה שיש בחייו. מרגיש מנוצל. מתקומם בחשאי. מתנגד. משתוקק כל הזמן לבגוד בה.
אפילו כשהיא סובלת מצירי לידה, כשהוא יושב לצידה בבית החולים, הוא משוכנע שהיא סתם מגזימה בהפגנת הכאבים שהיא חווה.
כמעט כל המחשבות הפנימיות הנסתרות שלו שליליות ומרות. כשהוא הולך לחדר התינוקות לראות בפעם הראשונה את בנו, הוא מסתכל על היילודים וחושב "היו להם יתרונות ברורים על פני: יותר בריאות. יותר חיות. יותר ימים לראות טוב".
הוא מתנהג בגסות רוח אל ידידים שאשתו מזמינה להתארח אצלם, ושקוע ברחמים עצמיים, חשדות מכוערים ושנאה.
אם מישהו חושב שרק כלפי אשתו הוא מגעיל, אפשר להיווכח שבאופן כללי וגורף אין לו מושג איך מתנהגים בהתחשבות, איך רואים את הזולת. זה קורה גם כשהוא נמצא במחיצת חבריו: בשלב מסוים הוא "מתעלק" על אחד מהם, כופה עליו את נוכחותו, לן אצלו, ואפילו, כשהחבר מסביר לו בנימוס שלא יוכל להמשיך לארח אותו, מרשה לעצמו לקחת תפוח מהקערה הניצבת מולו, ולנגב אותו… בחולצה של החבר! ואז לטעום ולזרוק. גם תפוח עץ שלא קנה בכספו לא יכול לרצות את צרכיו ורצונותיו…
הרגעים כמעט היחידים שבהם הוא קצת חיובי לכאורה מתרחשים במהלך משגל מוצלח.
בכל שאר הזמן מה שהוא מגלה לנו במונולוג הפנימי המתמשך מוכיח שמדובר פשוט באדם מגעיל במיוחד.
אז כן, בכך גלבוע פרידמן משכנעת בהחלט. אבל איפה הקונטרפונקט? איפה המורכבות? ציפיתי וקיוויתי כל הזמן שנראה את החיים מדי פעם, או בכלל, גם מנקודת המבט של יסמין.
מה מרגישה אישה שזה עתה ילדה, והיא חשה, וצודקת! שבעלה לא אמפתי, לא אכפתי, לא מתחשב, רק עושה את התנועות הנדרשות, אבל בעצם עוין, פסיב אגרסיב, מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד?
איך נראה הסבל שלה? הוא מרגיש שהיא תובענית ועריצה. היא מרגישה נטושה, ועזובה. אבל את רגשותיה אנחנו רואים רק דרך הפריזמה של אישיותו המעוותת, ולי, לצערי, זה לא הספיק…
מצד שני, אני מודה שקראתי את הרומן בשטף, בלי לעצור ובלי לזנוח אותו, כפי שאני נוהגת לעשות בלי שום משוא פנים עם ספרים שלא מדברים אלי…
אולי המשכתי לקרוא עד הסוף כי כל הזמן קיוויתי למורכבות שתגיע ותפתיע או תרגש אותי. זה לא קרה.
כנרת, 2024
174 עמ'
