המוסרנות הצדקנית של טולסטוי, השנינות וההומור של צ'כוב, היכולת הסיפורית וההבנה לנפש האדם של פושקין – כל אלה מתבטאים בבהירות וברהיטות בקובץ הסיפורים הקטן שראה לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.

טולסטוי הוא היוצר הדגול, הגאון, שכתב את שני הרומנים המונומנטליים, הן בנפח והן במשמעות, מלחמה ושלום ואנה קרנינה, וגם מחברם של סיפורים מופלאים, כמו למשל "סונטת קרויצר".

לצד גאונותו, בחייו הפרטיים היה טולסטוי אדם איום ונורא. אפשר ללמוד על כך מיומנה של אשתו, סופיה טולסטוי, לחיות עם גאון ומהביוגרפיה שלו, שכתב פאוול בסינסקי, הבריחה מגן עדן. כשקוראים את שני הספרים הללו אפשר להיווכח בפער הבלתי נתפס בין היוצר החכם והרגיש, שברא דמויות נשיות מורכבות וחד־פעמיות כמו אנה קרנינה, קיטי שצ'רבאצקאיה, נטשה רוסטובה, ורבות אחרות, לבין הגבר שמרר את חיי אשתו, ואפשר אפילו לומר ביושר – התעלל בה ממש.

אחד המנגנונים שבאמצעותם הכאיב לה מאוד היה כשטולסטוי הודיע כי החליט "לפרוש" מהבלי העולם, לחיות כמו איכר פשוט, ואז הודיע גם שיוותר על כל רכושו הארצי ויוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה. סופיה נחרדה, והתנגדה נמרצות: היא דאגה לעתיד ילדיהם. הוא, לעומת זאת, התעניין בעיקר במוניטין שלו ובשם שיצר לעצמו, כצדיק גדול. סופיה העריצה את בעלה אך גם ראתה בו רודף כבוד, צבוע, מישהו ש"אוהב רק להטיף", ש"אוהב יותר מכול את התהילה", תיארה אותו כמי שמצטנע, כביכול, ובוחר בחיי פרישות, אבל בעצם – מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות, בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. "הוא רוצה רק רעש, פרסום, ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ' לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!" [חברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות].  

עם כל הידע המוקדם הזה שמצוי באמתחתי קראתי את הסיפור הראשון בקובץ, זה של טולסטוי, בתחושה שהוא מבטא בדיוק נמרץ את עמדותיו המוצהרות (הצבועות, למי שיודע את האמת!) של הסופר. מדובר בעצם במעין אלגוריה, שמבקשת מאתנו להבין שחיי הפשטות מיטיבים אתנו, ואילו החמדנות, תאוות הבצע והרכוש, הן הרות אסון, ובאות, למעשה, מהשטן. אחת דינו של מי שלא מסתפק במועט, במה שיש לו – הוא ייענש, יסבול, ואת הלקח ילמד מאוחר, מאוחר מדי. לא תהיה לו תקנה. טוב, לייב, יקר. אתה, לא השטן, הענשת את אשתך המסורה והתומכת, שילדה לך ילדים, טיפלה בהם בלי שום מעורבות שלך, נאלצה אפילו להניק כשסבלה מדלקת חמורה בשד וסבלה ייסורי תופת, רק מכיוון שאתה לא היית מוכן לשמוע על מיינקת שתקל עליה, אישה שהגנה עליך, עודדה והעריצה אותך, העתיקה את הטיוטות של כתבי היד הענקיים שלך לא פעם ולא פעמיים, וזכתה לכך שבשעות חייך האחרונות נסת מפניה בתואנה המתמדת, הרגילה, המגזלטת(!), שהיא "היסטרית".

אני לא סולחת לך. גם אם אנה קרנינה הוא אחד הספרים המרתקים, החשובים, המופלאים ביותר שנכתבו אי פעם…

הסיפור שלך, שמופיע כאן בקובץ "לכמה אדמה זקוק בן אדם", רק חיזק את דעתי עליך!

סיפורו של צ'כוב, לעומת זאת, מלבב ממש. יש בו כל כך הרבה חמלה, הבנה אנושית, ואמפתיה. "הכרטיס הזוכה" נפתח בתום ארוחת ערב בביתם של בני זוג מזדקנים, שבודקים את כרטיס ההימורים שקנו. האם ייתכן שבאמת זכו בפרס הראשון במשחק המזל? אבל רגע, הכרטיס בכלל בידיהם? כן. הוא אמנם שועבד לבית העבוט (מה שמעיד על מצבם הכלכלי הרעוע), אבל כבר נפדה. ורגע, מה גובה הזכייה? ומה יעשו בכסף?

כל מה שקורה מכאן ואילך – בעיקר בראשיהם של בני הזוג – הוא מופת להבנת נפש האדם, והוא נוגע ללב ומאלף.

בסיפור השלישי, "מלכה פיק", חושף אותנו פושקין (קצת כמו בייבגני אונייגין, אבל אחרת לגמרי) לחייהם של בני החברה הגבוהה ברוסיה, במאה התשע עשרה. מה מניע אותם? איך הם מתנהלים? הסיפור אנושי מאוד, קצת משעשע, קצת נוגע ללב, ויש בו "מוסר השכל", אבל הוא בכלל לא מוסרני ולא אלגורי. פשוט סיפור על בני אדם, חולשותיהם, ובעיקר, שהרי זה "נושא" הספר – הכסף, שאליו נכספת כל כך הנשמה של הדמות המניעה את העלילה.

הספר בכללו נקרא מהר, הוא קצר מאוד, מעניין ומשעשע.

הוצאת תשע נשמות, 2026
מתרגמים: פולינה ברוקמן; טינו מושקוביץ
איורים: ניקו אריספה
109 עמ'

אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ'כוב. אירן נמירובסקי כתבה "רומן ביוגרפי", כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ'כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ'כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ'כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ'כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ'כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ'כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר "במשרה מלאה", מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ'כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו "לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה." גינצבורג מראה מדוע וכיצד "המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב" היה "הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום". אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: "הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ'כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר."

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: "מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק." איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ'כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ'כוב העריץ מאוד את טולסטוי, "ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות." אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ'כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ'כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: "המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו". קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ'כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ"עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם."

צ'כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו "לישון", על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או "יגון", על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ'כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא"ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ'כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

מפליא להיווכח כמה הרבה יכול להחזיק המעט. הוצאת זיקית שילחה שוב לעולם את אחד מספריה הדקיקים, בסדרה "מיני זיקית": ארבעה סיפורים קצרים מאת זולא, צ'כוב, קריין וקונן-דויל. מסע בזעיר אנפין אל המאה ה-19, אל צרפת הבורגנית, רוסיה שלפני המהפכה הסובייטית, ארצות הברית בימי המערב הפרוע, ואנגליה, המתוארת מנקודת מבטו של מי שהתמחה בכתיבה של ספרי מתח.

המשותף לכל הסיפורים − הם מתרחשים ברכבת, המככבת בספרים רבים כל כך (הדעת נמשכת מיד אל הרומן המורכב ועב הכרס, ניגודו של הספרון הקטן שלפנינו, אל אנה קרנינה הקלאסי, שתחילתו וסופו ברכבת), ולא פלא − בעידן שבו רכבות היו אמצעי התחבורה המהיר ביותר, היחיד כמעט, ברור שהתרחשויות דרמטיות רבות התחוללו בהן, ובקרבתן. רכבות עדיין לא עוררו את המחשבות האפלות הנלוות אליהן מאז אמצע המאה ה-20, שקשוק נסיעתן לא נכרך עדיין בזוועות ובבעתה – זוגות אוהבים נוסעים בהן בדרכם להרפתקאות מסעירות, אנשי עסקים משתמשים בהן כדי לקדם את ענייניהם, הן מקצרות את המרחקים, מאפשרות לבני אדם להרחיב את האופקים שלהם, להתוודע אל העולם שרק החל להיפתח בפניהם, בעיצומה של המהפכה התעשייתית.

ואכן, יש בסיפורים הללו גם שלושה חתנים וכלות שזה עתה נישאו, והרכבות השונות לוקחות אותם אל חייהם החדשים. ומה שיש בהם עוד, לפחות בשלושה מהם, זאת תמימות.

בסיפור "נסיעה במסלול מעגלי" מאת אמיל זולא (בתרגום של אנמרי בארטפלד), אנחנו פוגשים זוג צעיר, מאוהב ושטוף תשוקה. הסביבה אינה מאפשרת להם לממש את אהבתם, חרף העובדה שהם כבר נשואים. אמה של הצעירה "מעולם לא הרשתה למר לָרִיוויֶר לגעת בה בתוך החנות אפילו בקצה אצבעו. והוא מצדו כמעט לא חשב על כך", מספר לנו זולא על אמה של הצעירה, וכמו קורץ אל הקורא כשהוא מגניב למשפט את המילה "כמעט"… אפשר ממש לראות את הזוג הצעיר, המתייסר, את המרי הצייתני שלהם, את חדוותם כשהם פורצים לבסוף דרך, כמעט בחשאי…

בסיפור השני, "אדם מאושר" מאת אנטון פבלוביץ' צ'כוב (בתרגום של גל נולמן),  אנחנו פוגשים גבר צעיר, עליז, מבולבל, יש לומר בגלוי – די שתוי. כמעט אפילו שיכור. כה רוסי בהתלהבות שלו, בשמחת החיים, (בשתיינות). גם כאן ניכרת אותה תמימות מלבבת, שמופיעה לאורך הסיפור ובעיקר בסופו, בפתרון לקונפליקט שנוצר, באחוות הרֵעים שגם היא מצטיירת כרוסית כל כך. כשקוראים את הסיפור אפשר כמעט לשמוע את צלילי השירים שכולנו, בני הדור שבו רוסיה הייתה עדיין אמנו, גדלנו עליהם.

הסיפור השלישי "הכלה מגיעה אל יֶלוֹֹ סְקַיי" מאת סטיבן קריין (בתרגום של רחלי סעיד) כמו הגיח מתוך סרט קולנוע מוכר − אחד המערבונים הרבים שראינו. כל המרכיבים קיימים: הבר המקומי, השריף וגם וילסון השולף, אימת העיירה, שהוא "סיוט", כך נמסר לאורח לרגע שהגיע לעיירה (וגם לנו, הקוראים), "כשהוא שיכור," אם כי "כשהוא פיכח הוא בסדר – בחור פשוט, לא פוגע בזבוב. הבחור הכי נחמד בעיירה. אבל כשהוא שיכור – או-הו!" המתח בסיפור, המחולק לשלושה חלקים, הולך ונבנה בהדרגה ובתחכום. מצד אחד – בני הזוג הצעירים שזה עתה נישאו מתקדמים ברכבת לעבר העיירה. (כמה נוגע ללב תיאור אהבתם, חוסר היכולת שלהם להבחין במבטים הלגלגניים, המבודחים, ששולחים לעברם מלצרים ומשרתים מתנשאים-בחשאי, כמה חביבה תמימותו הילדותית של הבעל שהוא אולי השריף האמיץ, אבל אנו פוגשים כאן צדדים אחרים שלו, פגיעים ומלבבים). מהצד האחר – אנשי העיירה המבוהלים מפני וילסון האימתני. ומעוד צד – וילסון המפחיד בכבודו ועצמו. הנה הוא יורה על כלב חף מפשע ומבריח אותו מהמקום. הנה הוא יורה על קירות הבית הדומם. מה יקרה עכשיו? תוהה הקורא בדאגה, עד שהוא מגיע לסיום המפתיע, כמעט אפשר לומר המתוק, של הסיפור!

החלש שבין הסיפורים הוא "הרכבת האבודה" מאת ארתור קונן דויל (בתרגום של רחלי סעיד). הוא אמור להיות סיפור מתח, אבל משהו בכתיבה שלו לא פועל נכון. אחד הכללים, אולי בעצם העצות, שהתווה הסופר האנגלי ג' ק' צ'סטרטון בחיבורו "איך לכתוב סיפור בלשי", הוא שהפתרון לתעלומה חייב להגיע מתוך אחת הדמויות המוכרות לקורא.  The criminal should be in the foregroundכותב צ'סטרטון, וצודק: הפושע חייב להיות שם, בקדמת הבמה, לאורך כל הדרך. כל פתרון אחר יוצר תחושה של דאוס אקס מכינה, סיום שרירותי שאינו נובע מתוך העובדות הידועות לקורא, ולכן אינו משכנע. כדי להדגים את הכלל מביא צ'סטרטון סיפור אחר של ארתור קונן דויל: שרלוק הולמס מתבקש לפתור תעלומה: סוס מרוץ יקר ערך  נגנב, והמאלף שלו נרצח. יש כמובן לא מעט חשודים, אבל בסופו של דבר מתברר בפשטות שה"רוצח" איננו אלא הסוס עצמו. פתרון מפתיע ואלגנטי ונובע ישירות מתוך כל מה שכבר קיים בעלילה. בסיפור שלפנינו, "הרכבת האבודה", התעלם הסופר מכלל שהיטיב בדרך כלל לפעול על פיו. אכן, סופו של הסיפור מאולץ ומאכזב, אבל הוא אינו מעיב על ההנאה מהקובץ הקטן והמשמח הזה.