אני מודה: הספר לא שבה את ליבי מיד. נדרש לי זמן כדי לשקוע בו ולהתמסר לו, ועשיתי את זה בעיקר מכיוון שדעתה של מי שהמליצה לי עליו נחשבת בעיניי – בדרך כלל הטעם שלה ושלי מסונכרן מאוד בענייני ספרים, ואם היא התלהבה ממנו, אמרתי לעצמי, כדאי שאנהג בו באורך רוח.

וכן, היא צדקה! 

קשה לומר ממה התפעלתי יותר: מהאמינות של הדמות הראשית? מהשחזור המדויק, המשכנע להדהים, של החיים בכפר קטן באמריקה, במאה השמונה עשרה? או, בסופו של דבר, ממה שנגלה לי באחרית הדבר שהוסיפה המחברת, ששם בכלל הופתעתי מאוד (היא מתרה בקוראיה שלא לקרוא את דבריה מראש, אלא רק אחרי שקוראים את הרומן במלואו, והיא צודקת לגמרי, כי מה שנודע שם, לאחר מעשה, על האופן שבו הגיעה לכתוב את הספר, מפעים ממש).

הרומן נכתב בגוף ראשון. מרתה באלארד מספרת לנו בקולה על חייה, ובעיקר על משלח ידה ועל הסיפורים הסובבים אותו. מרתה מיילדת, ולצד הסיפור הכתוב שלפנינו, שזורים ברומן ציטוטים רבים מתוך יומן שהיא מנהלת, ובו היא מספרת את קורות יומה, את מי יילדה, מה היה מצב האם והיילוד, וגם – משפט או שניים על חייה האישיים. 

כך אנחנו לומדים על משפחתה, ילדיה הבוגרים, על אלה שהלכו לעולמם בטרם עת, על בעלה המסור, טוב הלב, אפרים, ועל חייהם המשותפים המלאים באהבה, נדיבות, חסד, זה כלפי זה, ושלהם כלפי הסובבים אותם, על חריצותם המופלאה, ועל אומץ ליבם.

העיירה הקטנה שבה הם גרים שוכנת על שפת נהר שקופא בחורף, ובמשך חודשים ארוכים נשאר קפוא. תלאות מזג האוויר מתוארות בחיוניות רבה כל כך, עד שבעיצומו של גל החום של חודש אוגוסט שפוקד אותנו בישראל בימים אלה הרגשתי צמרמורות של קור (טוב, גם המזגן שפועל במרץ הוסיף כנראה לתחושה…). הנה דוגמה אחת מיני רבות: "הרוחות צברו תאוצה והשמיים נפתחו ברגע שהשופטים הגיעו. פיסות שלג משוננות מצליפות באוויר, שורטות את החלונות. רוח קרה חומקת מתחת לדלת ומסתחררת סביב כפות רגלינו. אני מהדקת את החצאית סביב הקרסוליים. איימוס פולארד הדליק בקמינים אש עזה ושואגת, אבל הם מתקשים להביס את הקור המזדחל שהסופה הודפת לעברנו"… ברררר…

מרתק ומפחיד לקרוא על חיים גדושים בתלאות היומיום שבהם כל דבר קטן מצריך עבודת פרך. את הכול אנשים מייצרים בעצמם לעצמם: סכינים, נרות למאור: מכינים אותם בתהליך ארוך ותובעני מחלב חיות, שמחממים, בוחשים, מגיעים לרגע הקריטי לפני שהוא נקרש, ואז מעצבים את הנרות, טובלים בכל אחד מהם פתיל…: "עבודה קשה ומיוזעת"… קולמוס מכינים מנוצה ומזינים אותו בגושי דיו; רוצים שמלה חדשה? יש ללכת לחנות, לבחור בד, ולתת אותו לתופרת… נשים צעירות מכינות לאורך שנים את הנדוניה שלהן – תחרות, מצעים מבדי פשתן שטוו בעצמן, או מכותנה שסרקו. רוצים בית? יש לשנס מותניים ופשוט לבנות אותו… חיי היומיום כרוכים בחליבת פרות, השגחה על התרנגולות והסוסים, בישול, ניקיון…

אישה שיודעת קרוא וכתוב היא בחזקת פלא. בעצם – גם גברים רבים אנלפביתים.

את התושבים מטרידים זיכרונות טריים מהמלחמות עם האינדיאנים, ויש לבנים שהתעשרו כי נהגו לקרקף את אויביהם (ולא רק את אלה האינדיאנים!) ולמכור את הקרקפות תמורת הרבה מאוד כסף. כיום בני השבט השכן כבר לא מהווים איום, עד כדי כך שהכומר ואשתו אפילו מתיידדים אתם, למורת רוחם של חלק מהלבנים, שמעדיפים לשמור טינה וללבות אותה.

גם שחורים שהיו עבדים אבל השתחררו מופיעים בספר, והכול, מסתבר, מבוסס על תחקירים מעמיקים שערכה הסופרת.

דבר אחד לא השתנה מאז: כוחם הגופני של גברים, העולה על זה של נשים; הנכונות של הגרועים שביניהם לנצל את היתרון הזה כדי לפגוע בנשים, לתקוף, להפחיד, לאנוס, וגם – הטיית הדין המובנית של מערכת המשפט, שמגמתה לא להאמין לאישה, לקורבן, אלא לגבר המכחיש, המצויד בעורכי דין יקרים ובתחכום שהחברה מקנה לו, ושוללת ממנה.

אמנם בימינו נשים לא נאלצות עוד לשלם קנסות ולהיענש אם ילדו ילד מחוץ לנישואים; אמנם הפמיניזם הקנה לנשים שיוויון זכויות בפני החוק, אבל אין ספק שגם כיום נשים מוצאות את עצמן בעמדה של נחיתות, גם כשהן אוזרות עוז ומתלוננות נגד גברים שפגעו בהן, קל וחומר כשאין להן כלים להתמודד עם הפגיעה.

אריאל לוהון נוהגת לבסס את הרומנים שלה על דמויות אמיתיות, ועל אירועים היסטוריים שחקרה. הנהר הקפוא עורר בי סקרנות, ואין ספק שאקרא עכשיו ספרים נוספים שכתבה.

הוצאת כתר, 2025
תרגמה: אביגיל בורשטיין
466 עמ'