שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).

ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם. 

דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש. 

זאת המסגרת הכללית.

ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.

כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.

הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.

שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.

ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים! 

לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.

בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).

אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.

היא נקשרת אליהם מאוד.

אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת! 

במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!

וגם את עצמה!

היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?

לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט? 

לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.

אני מבקשת  להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנו שבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.

אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.

לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!

הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:

נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?

עם עובד, 2025
עורכת: דבורה נגבי
326 עמ'

יושבים על השטיח במעגל, אני קוראת סיפור.
פעוט ופעוטה מתלחששים וזו שיחתם:
– תראי, יש לי כאן פצע.
– אתה רוצה שאני אתן לך נשיקה על הפצע?
–  כן, אבל נשיקה יבשה.
–  מה?
– תנגבי קודם את הפה.
– ככה?
– כן.
– עכשיו אפשר?
– כן.
– מואא.
– תודה.
וחוזרים לשבת זקופים ולהקשיב לסיפור.

לפני שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הוא נחוץ לי. ברגע שפתחתי אותו, מיד אחרי הטור הראשון, הבנתי: חיכיתי לו כל כך!

ולא רק מכיוון שהוא יפה להפליא, מרגש עד דמעות, אנושי כל כך, וגם אסתטי: העטיפה – עיבוד של תצלום שרואים בו ילדים מטיילים בשדה ביום מעונן, בחברת אישה שמחזיקה יד לאחד מהם – פשוט יפהפייה, אלא בעיקר בגלל תוכנם של הטורים הקצרים, סיפורונים שכולם תיאורי חוויותיה של גננת־פעוטות. כדבריה: "נכון שזה גן ילדים בני שנתיים וחצי. אבל הם בני אדם. לגמרי." וזה בדיוק העניין: בשנים האחרונות כל כמה ימים נודע על עוד מטפלות־מתעללות בעוד גן ילדים. הידיעות המחרידות האלה מגיעות מכל רחבי הארץ, ולכן חשוב כל כך לקרוא גם על  גננת שאוהבת את הילדים, מכבדת אותם, מתפעלת מהם, נחוץ כל כך לדעת שיש גם מציאות כזאת: מקום שבו רואים את הילדים, מבינים אותם, מתמסרים להם!

"אין דבר כזה כלום.
כל דבר זה יהלום"

כותבת ענת גביש בטור הנושא את השם "כרוב": בגן, על השיש, מצאה בבוקר "כרוב ירוק, רענן וכבד", ורגע לפני שהיא מכינה ממנו סלט היא נמלכת בדעתה: "מה פתאום לקצוץ אותו? יש עוד המון מה לעשות בו לפני זה."

היא מעבירה אותו מיד ליד בין הילדים מלאי הציפייה והסקרנות, ושואלת: "הכרוב קל או כבד?" "קר או חם?" הילדים משיבים לה בהתרגשות שגוברת כשהיא מציעה להם, לתדהמתם: "רוצים לקרוע עלה ולטעום?" כמובן שהם רוצים. "וזה קשה! הם מתאמצים ותולשים ומכרסמים בתשוקה שאין רבות כמותה." ורק אז, היא יודעת, "אפשר להכין את הסלט."

איזה תיאור מקסים של חוויה ילדית מתוקה וראשונית! כמה תשומת לב לקטנטנים האלה, למבטם התמים על העולם, ליכולתם להתפעל, להתלהב, להתרשם, ללמוד, להשתעשע! "הכול מסקרן אותם. הכול מרתק. התנאי היחיד הוא שזה ירתק גם אותך, והם נדבקים."

וכך נראים כל הטורים. בעדינות שאין כמותה מתארת ענת גביש רגעים שנהפכים ליהלומים: הנה למשל היא מקשיבה לשיחה בין שתי ילדות קטנות, בנות שנתיים וחצי, שיושבות ביחד ליד השולחן אחרי ארוחת הבוקר:

"לפניהן על השולחן מונחת צנצנת דבש תמרים.
'הנה פרח,' אומרת הילדה משמאל לילדה מימין.
הילדה מימין מסתכלת בתשומת לב בצנצנת ואומרת 'זה לא פרח, זה תמונה של תמרים'.
הילדה משמאל מסתכלת בה במבט רך, מרימה עלה של כרוב, הופכת אותו
כך שעורקיו הבולטים כלפי מעלה ואומרת לה ברצינות רבה: 'הנה צב', ומסתכלת בה במבט דרוך, ממתינה לה.
הילדה מימין מסתכלת בה, מוטרדת, מסתכלת שוב על עלה הכרוב, מסתכלת שוב אליה, פניה רציניים מאוד, לא אומרת כלום, ואז, זיק של צחוק ניצת בעיניה.
הילדה האוחזת בעלה מבחינה בזיק הצחוק ומגיבה אליו בגירגור צחוק.
הילדה מימין מחייכת אליה ושתיהן צוחקות יחד.
'נכון אנחנו חברות?'
'נכון.'"

איזה רגע יפהפה הונצח פה! דרמה שלמה של יצירתיות ודמיון, של למידה והבנה, של התקרבות אנושית, רגע ניצני שמכיל בתוכו את הפרח המופלא הטמון בו, יכולתן של כל אחת מהילדות להקשיב לזולתן, להבין ולשמוע גם דברים שלא נאמרים, ולהעריך אותם… כל כך הרבה קסם, ואיזה מזל יש לנו, קוראי הספר, שענת גביש הייתה, ראתה, שמעה ותיעדה!

גביש מתארת קונפליקטים בין ילדים ואיך נפתרו, או כאבים שלמדה לשכך, למשל – לתת להם מקום, לדבר עליהם: "בגן, כמעט תמיד, כשהגננת מציעה לספר לכולם מה קרה, כמו מתרחש קסם. זו הנחמה המושלמת. יותר מחיבוק, נשיקה במקום הכואב יותר מכל פיצוי. זאת נחמת הנראים."

היא מלמדת אותנו איך לשכנע ילדים לאכול ולאהוב את מה שלא מובן מאליו שירצו, למשל, דייסת כוסמת…

היא מספרת לנו על מעלותיו המופלאות של הגן שבו היא מלמדת, שיש בו ילדים יהודים וערבים, על השיח המקרב שהוא מאפשר.

היא מדברת אתנו על יכולתה לראות את המשפחות שמהן מגיעים הילדים, על פי התנהגותם: למשל – הילד שמרגיע ילדה, כי המים בברז קרים, ומבטיח לה "חכי, אני אחמם לך את המים. תעמדי כאן ונחכה עד שיבואו מים חמים. אני אגיד לך מתי הם חמים", והיא יודעת: "אפשר לראות שככה אומרים לו בבית. ושככה הוא יגיד לילדים שלו. ושככה זה ימשיך. חכה, שומרים עליך. אני עוזר לך ותכף יהיה בסדר."

וזאת, בעצם מהותו של הספר: ההבטחה שגם בגן אפשר לראות את הילדים הקטנים שלנו, לשמור עליהם ולהבטיח שיגדלו בטוחים בעצמם ועטופים באהבה.

את הספר חובה לדעתי לתת במתנה לכל גננת ולכל סייעת.

קישור לספר באתר e-vrit

קישור לדף הספר