הנובלה "ריטריט", ספרה החדש של ורד זינגר, נפתחת באזכור של אירוע מיסתורי וצופן סוד: הדוברת, אישה ששמה מיכל, מספרת על ריטריט שהשתתפה בו, ושהסתיים במותם של כל מי שנכחו בו, חמישים ותשעה בני אדם, כולל הודיה שולמן, היוזמת והמנחה של הריטריט. מה קרה להם? מדוע מתו כולם? איך זה שרק הדוברת ניצלה?

התהייה מה בעצם קרה מלווה אותנו לאורך הקריאה. האם נקבל תשובות ברורות? האם מדובר בסוג של ספר מתח, שראשיתו בפשע וסיומו בפענוח? 

נגלה בהדרגה שבעצם מה שחשוב באמת בסיפור זאת הדרך, לא היעד, ולא הפתרון. והדרך יפה להפליא.

מיכל, הדוברת, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, רווקה שמחזיקה בפנסיון לכלבים וחתולים, מתפתה לצאת לריטריט שמציעה הודיה שולמן. זאת שכבר בשורה הראשונה של הנובלה מגלים לנו – "ידעה שזה יהיה הריטריט האחרון שלה". האומנם? ואם כן – מדוע וכיצד? 

בהמשך של אותה שורה מופיעה סתירה: "העובדה הזאת היא שקר גמור באותה מידה שהיא אמת צרופה" אומרת מיכל, ומוסיפה, "ודווקא משום כך אני חייבת לפתוח בה."

לא בכדי מזכירה מיכל את המילה "עובדה", שכן כל אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "עובדה – " ובעקבותיה מספרה הסידורי של כל אחת מהעובדות. מ"הראשונה", ועד ל"אחרונה", שהעובדה שלפניה היא "העובדה החמישים ושמונה".

כל אחת מה"עובדות" הללו קצרה מאוד. רובן מכילות תיאורים של מה שהתרחש בריטריט. הוא נערך בקיבוץ ששוכן על שפת הים, מקום מרהיב ביופיו. בתחילת הסיפור הים נשקף מהחלון הגדול, בחדר שבו נאספים משתתפי הריטריט, ולקראת סופו הם יוצאים אל החוף, משתובבים בחול, וגם, ממש לקראת הסיום, נכנסים למים, בקטע יפה להפליא: "כולם זזו, אף לא אחד נותר חסר מעש. ברכה וליזה שיחקו אבן נייר ומספריים, ובכל פעם שמי מהן ניצחה, הריעה בעליצות; האישה הסוסית רקדה טנגו עם נדב; הם נעו בתנועות קצרות וחדות, וכשנעצרו מפעם לפעם שמטה את ראשה לאחור וטלטלה את שערה המוחלק, שהלך ונפרע; האישה הגבוהה שעמדה לפניי בתור למזנון ישבה ושיחקה חמש אבנים מצדפים שמצאה על החוף ; גבר ששערו נאסף בגומייה שחרר את שערו וניער את ראשו בטרם החל ליידות כדורי חול אל המים; האישה הגוצה – הצעיף הוורוד עדיין העלים כליל את צווארה – ישבה בישיבה מזרחית ולהטטה בשלישיית כדורי חול רטוב, שלא התפרקו גם כשנפלו ארצה; ארבע נשים קפצו יחד וצרחו בכל פעם שגל התנפץ עליהן; גבר גופו לא היה פחוס כשל איש הביצה אלא קירח גבעול – חפר בורות קטנים שהתמלאו מים, ואז קפץ ברגל אחת מבור לבור; הקצוצה המבוגרת קברה את רגליה בחול בזמן שהקצוצה הצעירה החלה להתגלגל מהאזור היבש עד קו המים, ואז התרוממה ודהרה שוב אל קו הזינוק; העכברית ישבה על תלולית חול ושרה שיר עליז בשפה שלא הכרתי; האינטלקטואלית כסופת השיער ביצעה עמידת ראש מושלמת, הנחיתה לאט־לאט את רגליה על החול ושוב התרוממה על מרפקיה ; אנשי הצוות אחזו ידיים ורקדו הורה, הם צרחו בחדווה כששינו את כיוון הריקוד והניפו את רגליהם למרכז המעגל. קרני השמש נשברו בסלעים הלחים שבגבנו; כמו גחליליות נדלקו הזיזים באלפי נצנוצים".

יש גם "עובדות" אחרות, יבשות ו"עובדתיות". למשל – פרטים על היישוב הפלסטיני ששכן במקום שבו קיים היום הקיבוץ. זאת "העובדה העשירית": "החיים שפעמו בכפר שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ ב־1948", ו"העובדה העשרים ושלוש" מספרת לנו כך: 

"במפקד האוכלוסין שערכו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922, נספרו 1,037 נפש בכפר שלימים הוקם הקיבוץ על אדמותיו. כולם היו מוסלמים למעט שנים-עשר נוצרים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 נספרו בכפר 234 בתים מאוכלסים, שבהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 21 נוצרים. כלכלת הכפר התבססה על גידולי חיטה ושעורה וכן על משקי עיזים וכוורות דבורים. תושבי הכפר נמלטו מבתיהם בפברואר ובמרץ 1948 בזמן מלחמת העצמאות. מבתי הכפר נותר רק בית אבן קטן ששטחו 10 מ״ר, המשמש כמחסן כלי הגינון של מחלקת הנוי בקיבוץ. בשטח שעליו ניצב עד היום בית העם של הקיבוץ פעלה מרפאת הכפר. על השטח שעליו ניצב אז המסגד של הכפר פועלת עד היום מכבסת הקיבוץ".

אי אפשר שלא להסיק שמותם של חמישים ותשעה משתתפי הריטריט קשור איכשהו בגזל, בעוול שנעשה לתושבי הכפר, אבל הקשר לא מוזכר בשום צורה במפורש. מעצם הנחת ה"עובדות" אלה לצד אלה אנחנו אמורים להסיק מסקנות, להבין את הקארמה המוזכרת כמה פעמים בנובלה, ולקשר לכל זה גם את חייה של מיכל ואת גורלה: ברחם אמה התפתחה כאחות תאומה לעובר שמת מיד אחרי שיצא לאוויר העולם, שכן עוד ברחם אמם היא "גזלה" ממנו את כל מה שנדרש כדי לגדול כיאות. היא נולדה בריאה, חיונית ואשמה – אשמה שהטילו עליה הוריה מהרגע הראשון. אשמה שנאלצה לאמץ, לטפח, לגדל בתוכה ולסבול מאוד בגללה.

לכל אורך הדרך היא חושבת ב"אנחנו", היא והתאום המת, וגם מנהלת אתו דיאלוגים ציניים להפליא. כך למשל הוא "מסביר" לה בקול הפנימי שהיא שומעת, שהיה מעדיף לחוות כל טראומה שהיא, לו רק נשאר בחיים. 

מיכל שנונה מאוד. היא רואה את העולם ביושר מפוקח, בלי ללכת שולל אחרי כל מה שהיא מכנה "בולשיט". היא חומלת על אישה שטמטומה כל כך עמוק, עד שמיכל מבינה שמוטב לה לחיות עם הסבל של עצמה, ורק לא להיות כל כך טיפשה. 

היא נאחזת בלעג שלה ככוח על שמגן עליה. 

וכמה שהיא לועגת! כמה שהיא מצחיקה!

וכמה יפה בכל זאת העולם שהיא מצליחה לראות מבעד לכל הלעג והבוז: "על קו החוף, מול הבריכה המרהיבה שכותרה בשכבה דשנה של קצף, רקדה הודיה שולמן"; "העקבות העמוקים שיצרו כפות רגליה נמלאו בן רגע במים ונמחו במחזוריות קצובה, הגלים הפכו זריזים ונחושים, בקושי התגברה על קולם. הלוך ושוב, הלוך ושוב"; "גוונים ירוקים וסגולים הצלו על המים. הגלים התקדמו אליי בנחישות ולפני שנשברו לרסיסים התעקלו למאות חיוכים רועשים. זה היה כל כך יפה". 

אכן, אכן! כל כך יפה! – מה שראתה מיכל, מה שוורד זינגר שמה בפיה, ובעיניה, במילים שלה, היפות להפליא. 

הוצאת פרדס, 2025
עורכת: דפנה שחורי
168 עמ'

המילים האחרונות ששמעה מאביה היו – "את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית. אל תשימי לב למה שעושים אנשים אחרים. את עצמך, היי אמיצה!" והוא הוסיף, "לעולם אל תבכי, הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון. לכי עכשיו הביתה והשאירי אותי כאן."

המילים האחרונות ששמעה מאמה היו – "חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי! לכי, אם את אוהבת אותי."

גורלם של שני הוריה נחרץ. הם ידעו היטב שאין להם סיכוי לשרוד, וכל אחד מהם בנפרד דן את הבת להיאבק על חייה. ודאי קיוו בכל מאודם שהיא תשרוד. ודאי איחלו לעצמם, ולה, כמובן, את העתיד שנועד לה, אבל לא יכלו לדעת מה צפוי לה: שתינצל ממוות כמעט ודאי; שתכתוב, בגיל שתים עשרה, ספר שיכה גלים ויתורגם לשפות רבות, שתספר בו על קורותיה, שמקץ שבעים שנה תוסיף באחריתו דברים על כך שחייה בהווה מפצים אותה על האובדן והסבל שחוותה בילדותה, כי נישאה באהבה, ילדה בנים, למדה, עבדה והצליחה.

כשקוראים את הספר שכתבה כשהייתה בת שתים עשרה קשה לתפוס איך המתואר בו ייתכן. איך ילדה בכיתה ו' יכלה לגלות תושייה כזאת, בגרות, הבנה וכוחות נפש וגוף כאלה, כמה מרשימה יכולתה לתעד את מה שעבר עליה, איך קרה שניצלה, ואיך ייתכן שהגיעה להישגים מרשימים כל כך, למרות הכול, וגם, כמובן – איך הצליחה לכתוב בישירות ובבגרות כאלה, בסמוך כל כך להתרחשותם של האירועים, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, כשחייה היו נתונים עדיין בסכנה גדולה.

הספר בעיני ילדה בת שתים-עשרה הוא נס כתוב וכרוך. ניסוחיו מפתיעים מאוד. כשכתבה אותו היו עדיין הזיכרונות טריים. אין בהם תיאור-בדיעבד של מה שעבר על הילדה-הכותבת, אלא תיעוד שנעשה בסמוך מאוד להתרחשויות, ומכאן ערכו המיוחד. אמנם קשה לפעמים לעקוב אחרי מהלך העניינים − לילדה שהגישו את המחברות והזמינו אותה לתאר את המאורעות היה ברור לגמרי על מה היא כותבת, לא כך לקורא. לכל השמות והמושגים נוספו אמנם הערות שוליים או הנהרות בגוף הספר, אבל לא תמיד די בהן. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הקורא נסחף אחרי הקדחתנות, העוצמה, התזזיתיות של מה שמתואר. מצד אחד הכול כמו נמסר כמו מרחוק, בלי מעורבות רגשית, למעשה – לא מתוך שום רצון לעורר תגובה רגשית או לזעזע − הכתיבה עניינית, מעין דין וחשבון על מה שקרה. מצד שני, דבריה של הילדה בת השתים עשרה לופתים את הלב בהשתאות ובחרדה שאין להם קץ. איך ייתכן שילדה בת עשר נפרדת מאביה לעד? איך ייתכן שאמה מתחננת לפניה שתעזוב, שתלך, שתציל את עצמה, ואיך הצליחה בכך? איך ייתכן שילדה בגילה הייתה עובדת כפייה שאולצה לעבוד בפרך, איך התמודדה עם המראות שראתה – ערימות של ילדים מומתים, הוצאות להורג – עם גילויי הזדון המוחלט שחוותה, עם ההתנכרות המזוויעה ביותר של מי שיכלו לכאורה להציל אותה, קרובי משפחה שאליהם נמלטה והם הראו לה את הדלת ושלחו אותה למעשה למות? ואיך ייתכן שכיום, בדיעבד, בגילה המופלג, היא מוצאת בתוכה את היכולת להבין את הקושי של אותה דודה שסירבה להעניק לה מקלט, (שכן היו לה ילדים משלה שלא רצתה לסכן)?

מרשימים מאוד גם הדברים שכתבה באחרית הדבר למהדורה העברית לספרה (הוא נכתב במקור בפולנית, לישראל היא הגיעה רק כשמלאו לה שמונה עשרה), על כך שאת העיר לבוב שממנה גורשה בילדותה היא ממשיכה לחוש גם בחיפה, "בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סליב (עמק הצלב), שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם." היא מתארת כיצד היא רואה בעיני רוחה את מנוסתם ומדוע היא מאמינה כי "עתידנו במזרח התיכון תלוי ביצירת תנאים שיאפשרו לנו לחיות כאן ביחד, ללא המלחמות החוזרות על עצמן ופוגעות בפלסטינים וגם בנו באופן פיזי, נפשי ומוסרי."

בימים שקדמו לפרידתה מאמה קיבלו יום אחד השתיים זימון מהצלב האדום. הסתבר להן שהגיעה אליהן חבילה משוויץ. הן שמחו מאוד על מה שהגיע בחבילה – קופסאות סרדינים, חלב מרוכז ותאנים, "אבל," היא מוסיפה וכותבת, "יותר מזה שמחנו שמישהו חשב עלינו."

ינינה השלס, הילדה שהתווכחה עם אמה, שביקשה ממנה רשות להישאר אתה, לוותר, כי "לא עדיף שנגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ביחד, מחובקות? בשביל מה לי לחיות אם אשאר לבדי?" בחרה בכל זאת בחיים, והצליחה לא רק לשרוד, לא רק לחיות חיים שיש בהם משמעות לעצמה ולמשפחה שהקימה, אלא גם כאלה שיש בהם תרומה לאנושות – באומץ הלב שלה כילדה, ובדברים שהיא מביעה בבגרותה.