אמש נפגשתי עם עצמי מלפני כמעט חצי יובל שנים.

השנה – 2002. את פוגשת בנסיבות חברתיות אישה יקרה, שי צור שמה, שעובדת באותה עת כעורכת בהוצאה לאור גדולה – ידיעות ספרים. את מספרת לה שיש לך כתב־יד של רומן חדש. שי צור קראה ספר קודם שלך, בגידות כל מיני, וכתבה עליו ביקורת חכמה ומעניינת במוסף הספרותי של הארץ.

כבר פרסמת חמישה ספרים וזכית בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

שי צור מבקשת ממך לקרוא את כתב היד. את מהססת. יודעת שיש בידייך חומר נפץ אישי ומשפחתי. כתבת אותו כי מישהו אהוב מאוד הפציר בך: "תכתבי את האמת על עצמך". נעתרת להצעתו כאחוזת בולמוס. כתבת את שירה והירושימה במהירות, ובעצם – ליווית בו את מותך: ניסית להבין באמצעות הכתיבה מה יגידו עלייך, אחרי מותך, "כולם": תלמידה שלך בבית הספר, מורות שעובדות אתך, חברות. המעגל הולך ומתקרב. הדמויות שאת כותבת אותן מתחזות לאלה שקיימות בחייך, אם כי את יודעת שזאת לא מצלמה: את לא יכולה ללכוד באמת את מחשבותיהן, לחזות מה יגידו, איך יגיבו, מה ירגישו כשתמותי. את מנסה לחדור לעורן, להיות – הן ולהבין אותן.

בעצם – את עצמך. את איך שאת חושבת שאת נראית. וגם זה לא יכול להיות מדויק, שהרי אי אפשר לתעד את הנפש של עצמך, וודאי שלא את זאת של זולתך. ועם זאת – את משתדלת מאוד להיות אמיתית. לא להפריז, לא לכזב, לא להתרחק מעובדות.

יש בך עדיין מידה לא מעטה של תמימות. בשלב הזה, כשאת כותבת את הספר החדש שלך, את עדיין חיה מנותקת על שני איים נפרדים:

אי אחד שבו את שייכת למשפחה המיוחדת, המופלאה, אל הורייך המיטיבים כל כך לארח, אל הסעודות החגיגיות, שהם מיטיבים כל כך לערוך, אל כל מה שיפה בוהק, נוצץ, מיוחד, טעים, אל השיחות המעניינות, המעוררות מחשבה וצחוק, שמתנהלות סביב השולחן שלהם (אבל רק כשבאים אנשים זרים!)

גם כשבני המשפחה שלך נמצאים רק בינם לבין עצמם קורים דברים נעימים להפליא: מרבים לשיר ביחד, לנגן בפסנתר ובגיטרה, בהרמוניה, בשני קולות (אבל אבוי למי שמזייף! כלומר – לך. את הקול הצורם. לך אומרים לפעמים די, תשתקי, אבל כל האחרים מוכשרים כל כך!).

באי השני שעליו את חיה נעשו בגופך מעשים אסורים, פליליים. באי השני יש סודות סבוכים, שאת לא תמיד מצליחה לעקוב אחריהם. לא תמיד זוכרת בדיוק מי יודע מה ומה אסור לספר למי. באי השני יש סכנות איומות!

את מתקיימת במקביל ובנפרד על שני האיים: אי שבו שוכנת משפחה שאת אוהבת ומאמינה משום מה שגם את נאהבת. באי השני יש השפלות, אלימות, בגידות, עלבונות. לא רק כלפייך. האיים מנותקים.

וכתב היד החדש שלך נוגע בשניהם.

כתב היד החדש שלך חושף את הפשעים.

את רוצה שהוא יתפרסם? את מסוגלת?

את נעתרת להפצרותיה של שי צור. היא קוראת אותו ונותנת אותו לעליזה ציגלר, העורכת הראשית של ידיעות ספרים, שאומרת לך מיד – אני רוצה להוציא אותו לאור.

מי שפגע בך עדיין חי. לא ברור אם כבר חלה, אבל כשאת נעתרת להפצרות, מחליטה שכן, את תוציא את שירה והירושימה לאור, כשאת חותמת על החוזה, את מבינה שהפוגע בך יתעמת אתך קשות ואת אוזרת עוז לקראת מה שיקרה.

שירה והירושימה נושא את שם הסיפור שכתבה הדמות הראשית, שירה שמה. הוא נכתב בגוף ראשון, והוא וידוי. הוא חושף את מה אביה של שירה עולל לה.

את הסיפור הזה הראית לאבא שלך כשנתיים לפני כן, וביקשת את רשותו לפרסם אותו בקובץ סיפורים, בגידות, כל מיני, עד כדי כך היית עדיין מנותקת מהמציאות ומאיך שסביר או הגיוני להתנהל.

אבא שלך, בשיחות טלפון חשאיות ומוזרות, כמו של קושרי קשר, מבקש: "תפרסמי את זה אחרי שנמות". נעתרת, זמנית, לבקשתו. לא פרסמת את הסיפור.

אבל אז שיבצת אותו בסופו של הרומן החדש: סוף שמסביר הכול.

לא ידעת איך יראה המאבק הקשה שיתנהל נגדך. לא העלית בדעתך שהפוגע יצליח לגייס לצידו את כל בני המשפחה האחרים שלך. בהתחלה עוד חסת עליו, כי חשבת שיתמכו בך ויתנכרו לו. ביקשת מהם, אחרי שקראו את כתב היד, (ולא באמת הופתעו ממה שנחשף בו), עוד לפני שהספר ראה אור, שלא יפקירו את הפוגע… עד כדי כך המשיכו האיים להיות מנותקים.

ואז, ברגע אחד, התחברת. הבנת את מה שאת יודעת מאז ומתמיד. קלטת שאת יתומה מהורים חיים, ושגם שאר בני המשפחה יצאו עכשיו נגדך. לא יעמדו אף לרגע אחד לצידך. לא יביעו כלפייך אהדה, הבנה. יתקפו. יביעו כלפייך, לא כלפי הפוגע, שנאה גלויה, ובוז.

אבל כשכתבת את הספר, כשניסית להבין אותם, לא ידעת את כל זה. עוד חשבת שתכאיבי להם מאוד אם תשימי קץ לחייך… לא העלית בדעתך שיוותרו עלייך מיד, די בקלות, כך נראה.

ואז שירה והירושימה רואה אור. וזוכה לתגובות מופלאות, כיצירה ספרותית.

הנה אחת מהן. כתבה אותה אורית הראל, במעריב. היא לא הייתה הביקורת המשבחת היחידה.

הוצאתו לאור גם הביאה עמו – מאנשים שאינם בני משפחה – תגובות אנושיות, מחבקות, חמות, כלפי הסיפור האישי. וגם – עדויות רבות מנפגעות אחרות של מי שפגע בך.

עוברות עשרים ושלוש שנים. חוץ מהמתווה הכללי, שכחת את רוב מה שכתוב בשירה והירושימה.

אבל נראה ש"כתבי יד אינם נשרפים", כפי שכתב בולגקוב בספר האמן ומרגריטה, מפי בן דמותו של השטן.

אמש הזמין אותי ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג ומרצה בחסד, להרצאה שהעביר בבית אריאלה, החמישית בסדרה: "אהבה ופחד מאכזבה – חקירה פסיכולוגית של רגשות אנושיים".

ופתאום התחוור לי שגם לספר שראה אור לפני עשרים ושלוש שנים יש עדיין חיים.

בשני חלקים בהרצאתו קרא ד"ר פכלר קטעים מתוך שירה והירושימה. פסקאות שבכלל לא זכרתי שכתבתי אותן אי פעם!

והכול היה כל כך טעון, ומפתיע, ומרגש.

הנה אחד הקטעים:

אז לקחתי את האופניים של יקי (בלי לבקש ממנו רשות) ועכשיו אני מרכיב אותה — אנחנו נוסעים מהבית-כנסת הישן על הגבעה אל הבית של דביר.

חושך מסביב. רק הפנס של האופניים מאיר פס קטן על הדרך מהכורכר, שהופכת לכביש למטה, איפה שמתחילים הבתים של המושב. עד שם בכלל לא צריך לסובב את הפדלים, הכול בירידה.

הנה הבתים הראשונים. אפילו בחושך אפשר לראות עם איזה ייאוש הם בנו אותם, ההורים שלנו, שהגיעו לכאן אחרי המלחמה, מהאירופה ההיא שלהם, שהיתה מעוניינת לראות אותם רק בתור פגרים בתוך האדמה שלה, או האוויר, או המים. לא נשאר להם הרבה כוח, גם אם הם היו בגיל הכי מתאים, כי הרי מי שהיה קצת יותר מדי מבוגר או קצת יותר מדי צעיר לא החזיק מעמד; ההורים שלנו מתאמצים מאוד להדביק בתוכם את כל החלקים השבורים, אבל ברור שכשמדביקים, ולא משנה עם איזה דבק, נשארים סדקים קטנים, וכולנו יודעים שאם מישהו מאיתנו יעצבן יותר מדי את אבא או את אמא, יש סכנה שתיפול חתיכה, והוא יראה את אמא או את אבא מתפרקים. איזה פחד.

כידוע למי שקורא את "סופרת ספרים", כל יום שישי אני נוהגת לצטט קטעים מתוך ספרים של אחרים.

היום הרשיתי לעצמי להעלות את אחד הציטוטים שבחר ד"ר פכלר, מתוך ספר שכתבתי מזמן כל כך.

אני כבר מזמן לא האדם שכתב את הקטע הזה, ובכל זאת – יש לי כמובן קשר אל האישה ההיא, שפחדה מאוד, אבל ידעה שהיא חייבת: לכתוב, לפרסם. ובכך בסופו של דבר הגנה על עצמה.

כי רק אחרי שהספר ראה אור, ואחרי הראיון שהתקיים בעקבותיו במוסף השבת של ידיעות אחרונות הגיעו אלי, כאמור, עשרות העדויות המחרידות מאחרות שבהן הוא פגע, ולא פחות חשוב – נודעו לי השקרים שבני המשפחה סיפרו עלי כדי לתרץ את היעדרותי מהלוויה שלו.

רק אז התחברו סופית שני האיים.

תודה, ד"ר פכלר, שהזכרת לי מניין באתי והיכן אני כיום!

בטור שהתפרסם היום במוסף ספרות ותרבות של עיתון הארץ, השוותה העורכת עלמה כהן ורדי, שאתה זכיתי לעבוד בהוצאת כנרת על שניים מספרי (מעקב, ורצח בבית הספר לאמנויות), בין שני סגנונות עריכה: עורכים שמתערבים בטקסט ואינם טורחים להתייעץ עם הסופר או אפילו להודיע לו על השינויים שהחדירו למה שכתב (ובמקרה אחד, שאותו מתארת כהן ורדי, שינו טקסט בניגוד לדעתה של הסופרת, שהופתעה לגלות את השינוי אחרי שסיפורה ראה אור!)

הנה הטור:

לבי לבי לעמליה כהנא כרמון, שגילתה כיצד "הצטרף" שלה נהפך ל"הזדווג" של שלונסקי, העורך. 

ונזכרתי, להבדיל, כמובן, בכמה מקרים שבהם עורכים חדי קולמוס ניסו להתערב בניסוחים שלי. 

הנה אחד מהם: סיפור על התערבות בוטה כל כך בטקסט, עד שהיא כבר נעשתה (בעיני לפחות) כמעט מבדחת, ולו רק מכיוון שמוטב לצחוק, במקום להתרגז: 

מתישהו בתחילת שנות ה-90 התקבל סיפור שכתבתי למוסף הספרותי של עיתון דבר המנוח. השמחה הייתה גדולה. עד שהוזמנתי למשרדי המערכת כדי לעבור על ההגהות האחרונות של הסיפור, ושם חיכתה לי הפתעה. מישהו, אולי מישהי, עד היום אין לי מושג של מי הייתה היד הגסה והחצופה, החליט להתערב בסיפור בתוקפנות שגובלת באלימות.  

הנה חלק קטן מאוד מהשינויים שמצאתי:

• "הוא הגניב לעברה חיוך סמוי" שונה ל"חיוך קטן".
• "הם ירדו לטייל במנהרות השטיחים האינסופיות" [שבבית המלון] השתנה ל: "ופסעו לאורך השטיחים שכיסו את המרצפות מקיר לקיר". 
• "אמנם זמנם ביחד היה קצוב תמיד" נהפך ל"אמנם זמני התייחדותם זה עם זו היו עד כה קצובים".
• "הם אפופים בעצבות משונה" השתנה ל"שניהם היו שקועים בעצבות".
• "יוחאי חש בעוצמה רבה בקיום האישה הזאת היושבת לצדו" היה ל"יוחאי כאילו חש את שעבר במוחה של דפנה." 
• "תענוג גופני רך" השתנה ל"עונג פיסי" (…)
• "הם הספיקו להכיר" קיבל תוספת: "הם הספיקו להכיר זה את גופה של זו" (וזאת, כמובן, גם טעות. בעברית כשמדובר בגבר ואישה הניסוח הנכון הוא זה את גופו של זה, כי מי צריך להיות קודם? הזכר? הנקבה?)
• מתוך הפסוקית "גלעין מותש של אבוקדו" הושמטה המילה "מותש" (מה, גלעין יכול להיות מותש? שמעתי בדמיוני את העורך או העורכת תוהים…). 
• "דפנה התאפקה שלא לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה, לקפוץ ולזרוק כריות – כל כך הרבה כריות לשני אנשים" קיבל נופך מנומס יותר: "למרות שדפנה רצתה מאוד לחלוץ נעליים, לעלות על המיטה ולהניח את ראשה על הכריות – 'כל כך הרבה כריות לשני אנשים' – היא התאפקה." כי מה פתאום דפנה מעזה לחשוב שמתחשק לה לזרוק כריות? היא מתבקשת לנהוג בצורה נאותה, ורק להניח עליהן את הראש… (שלא להזכיר את השגיאה הניסוחית הלא תקנית "למרות ש…"). 

בשלב מסוים לקחתי את דפי העימוד ונסתי אתם על נפשי.

לבקשתי, הסיפור לא התפרסם בעיתון. כעבור כמה חודשים הוא הופיע בספריית מעריב, בקובץ הסיפורים לשתות תה עם מלכת אנגליה (בעריכתה של רחל הלוי, שהיא עורכת מעולה).

למרבה המזל, עלמה כהן ורדי (כמו גם שי צור, שערכה בידיעות ספרים את שירה והירושימה ואת יופי לי, יופי לי) היא עורכת מהסוג הראשון, המוזכר בכתבתה: היא נוגעת בטקסטים בעדינות ובחוכמה, ובשום פנים ואופן לא מעלה על דעתה לשנות משהו בלי שהכותבת תסכים, אלא מנהלת דיאלוג, שבסופו אחד הצדדים משתכנע. כך יאה וכך נאה.