שתי הנובלות המופיעות בספרו של ז'ורז' סימנון שתורגם לאחרונה לעברית הזכירו לי את הסיפור "פגישה בסאמרה", שיש לו כמה גרסאות שונות. אחת מהן  מופיעה בסופו של מחזה שכתב סומרסט מוהם, באלה המילים: "סוחר מבגדד שלח את משרתו לשוק לקניות. הלה חזר חיוור ורועד מפחד. המשרת הסביר לסוחר שפגש בשוק את המוות מחופש לאישה, וזה שלח לעברו מבט מאיים. המשרת מבקש מאדונו שייתן לו סוס כדי שיימלט עליו לסאמרה המרוחקת, שם לא ימצא אותו המוות. הסוחר נעתר לבקשתו והמשרת רוכב צפונה לסאמרה, מהר ככל האפשר. בינתיים הסוחר הולך לשוק, פוגש שם במוות ושואל אותו 'מדוע שלחת הבוקר מבט מאיים לעבר המשרת שלי?'. 'זה לא היה מבט מאיים,' עונה המוות, 'זה היה מבט של הפתעה. התפלאתי, כי ראיתי את המשרת בבגדד, אף על פי שיש לי אתו פגישה הערב בסאמרה'".

הסיפור מופיע כאמור בגרסאות שונות, אחת מהן – בתלמוד, אבל בכולן האמירה זהה: מהגורל אפשר רק לנסות לברוח. אדרבא, מי שמתאמץ לנוס מפניו עלול רק לממש אותו.

בשתי הנובלות בספר שלפנינו אנחנו פוגשים דמות ראשית של גבר שמנסה לשנות לגמרי את אורחות חייו (אולי למצוא גאולה לא צפויה?).

בסיפור "הבריחה של מר מונד" אנחנו פוגשים תעשיין עשיר מאוד, נשוי ואב לבת ובן בוגרים. הסיפור מתחיל כאשר אשתו השנייה מגיעה למטה המשטרה כדי לדווח על היעדרו, שלושה ימים אחרי שהלך ולא שב.

האישה מוסרת את עדותה, שפרטיה מדויקים אמנם, אבל, כנכתב בסיפור, "כל מה שאמרה לפקד היה אמת ויציב, אבל קורה שאין דבר כוזב יותר מן האמת".

האמירה המסקרנת הזאת פותחת את חלקו העיקרי של הסיפור: תיאור בריחתו של מר מונד, וניסיונותיו הנואשים להמציא את עצמו מחדש.

מסתבר ששאיפותיו הפוכות לגמרי מאלה של רוב בני האדם: הוא מקנא בפשוטי העם, בעניים, במי שחיים מיגיע כפיהם. לפני שברח מהבית נהג להתבונן מחלון משרדו המפואר בשומר לילה אביון, ראה אותו "אורז את חפציו, שלֵו ושווה נפש, עושה סיבוב אחרון, אוטומטי, כדי לוודא שהכול כשורה, ולבסוף נעלם ברחוב המואר בשמש רעננה"; נהג לתהות לאן האיש הולך. איפה הוא מתגורר, "באיזו פינה רבץ, כמו חיה, במשך היום".

לא חלף זמן רב לפני שהצליח מר מונד בבריחתו ומימש את המשימה הלא מודעת – לחיות כאדם נטול רכוש ומשפחה, שנאלץ לעבוד קשה למחייתו.

זה לא היה, לכאורה, המניע הישיר להסתלקותו. הוא עושה זאת בהחלטה של רגע אחד קצר, בעקבות התפקחות שחווה, ואחרי שהבין שבעצם לאף אחד מבני ביתו לא באמת אכפת ממנו. אבל ככל שאורח החיים החדש שלו הולך ומתמשך, כך מתחוור לו מה בעצם חיפש מאז ומתמיד: "גם זה היה חלום שמתגשם. האם לא ייתכן כי למען זה עזב מלכתחילה?" הוא תוהה בינו לבינו כשהוא נתקל ברחוב ביצאנית ונזכר ש"כשהיה צעיר ועבר ליד סוג מסוים של נשים בחושך, בייחוד ברחובות מפוקפקים, היה עובר בו נחשול של התרגשות". האם לשם כך ברח מהחיים הבורגניים, המהוגנים? לא בדיוק.

בלי שום תכנון, בלי שום מחשבה, "הוא לא אמר לעצמו שיעשה כך וכך", הוא מתגלגל בדרכו, ובסופו של דבר מגלה שפגש מבלי משים  את גורלו, בדמותה של אישה שהייתה חשובה לו מאוד בעברו.

בעקבות הקשר המחודש שנוצר אתה הוא משתנה; לומד לקח משמעותי מאוד, ולפיכך מסתבר שהגורל ש"גלגל" אותו למקום שבו פגש לגמרי במקרה את אותה אישה בעצם לא החזיר אותו לאחור, אלא אפשר לו להכיר את עצמו, להתחזק ולשלוט במציאות חייו באופן שונה מכפי שחי אותם בעבר.

בנובלה השנייה "האלמנה קודר" הסוף מפתיע מאוד, אם כי בעצם, בדיעבד, הוא צפוי. גם כאן הדרך מובילה לכאורה את הדמות הראשית, איש צעיר ששמו ז'אן. אנחנו פוגשים אותו בתחילת הסיפור כשהוא צועד על כביש ראשי, בין כפרים, ועולה באקראי על אוטובוס. במקרה הוא פוגש שם אישה, אלמנה פעלתנית שמנהלת את משק ביתה ואת חיות המשק שהיא מגדלת בחריצות של איכרה רבת תושייה. במקרה נוצר ביניהם קשר. במקרה מתפתחות מערכות יחסים שמקורן בעבר, ובסופו של הסיפור מתברר שבעצם הכול היה בלתי נמנע, הכול קורה כי כך קבע הגורל.

הסיפור יפה להפליא, וקשה להבין איך נובלה קצרה יכולה להכיל כל כך הרבה תוכן, משמעות, ותיאורים מופלאים – בעיקר אלה של הסביבה הכפרית. הנה דוגמה אחת קטנה: "העשב היה ירוק כהה, המים כמעט שחורים, ואילו עלוות עצי הערמון שזה מקרוב הנצה הייתה בהירה והשמש התיזה עליה ריצודי זהב". הייתה לי לרגעים תחושה שנכנסתי לתוך ציור אימפרסיוניסטי ססגוני, או שאני צופה בסרט קולנוע: הכול כל כך חי וברור. לא רק הנופים, גם בני האדם שאנחנו פוגשים, עוצמת הרגשות והתשוקות שלהם, והנתיב ההכרחי שבו הם נאלצים, כמעט בעל כורחם, ללכת.

עם עובד, 2024
תרגמה מצרפתית: רמה אילון
283 עמ'

קריאה של ספר מתח שנכתב והתפרסם בצרפת בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים דומה למסע במכונת זמן.

בספר מתח המציאות חשובה מאוד. יש לפרטיה תפקיד בפענוח, הם אינם משמשים רק רקע, אלא הם העניין עצמו. אדם נרצח בשל נסיבות החיים שאינם רק שלו, אלא הם מושפעים מהסביבה. לא רק הסוגיות המעסיקות באותה עת את בני האדם קשורות בעניין, אלא גם הכלים שבאמצעותם הם מתמודדים עם מה שמתרחש סביבם.

יצירה ספרותית שמתעלה מעל הכאן והעכשיו, כזאת שזוכה לחיי נצח, תלויה בכך שחרף, ואולי בזכות, הספציפיות שלה, היא מעוררת בקורא תחושה שהיא מדברת לא רק אליו אלא גם עליו. גם ספר מתח, שמבקש בעיקר להציג תעלומה ואז להראות כיצד היא מתפענחת, יכול לחולל את הנס הזה, אבל רק אם הפענוח נוגע בטבע האדם, ולא נשען בעיקרו על מציאות מאוד ספציפית.

הספר מר גאלה המנוח מאת ז'ורז' סימנון שתרגומו מצרפתית ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד אינו מצליח בכך.  אמנם בסופו מוצגת סוגיה מוסרית מעניינת, אבל עיקרו במציאות נשכחת ובמצוקות ששוב אינן יכולות לעניין קורא בן זמננו, אלא אם הוא רואה ברומן הזה מעין אמצעי להצצה על בעיות שנשכחו. מסתבר מהספר שבצרפת ההיא, בין שתי מלחמות העולם, עדיין נשמע קולם של תומכי המשטר המלוכני, ששאפו להחזיר לשלטון את בית משפחת בורבון. החלום, כמו גם עניינים מעמדיים, למשל שם משפחה המעיד על השתייכות למעמד האצולה,  משמשים תשתית חשובה לעלילתו של הספר, אבל אין בהם עניין לקורא, אם הוא מבקש רק להיסחף, ולא לבחון את מה שמוגש לו בעיניים של היסטוריון או אנתרופולוג חובב.

אכן, מעניין ואפילו קצת משעשע, להיזכר בימים הנשכחים שבהם עיקר התקשורת בין חוקרי משטרה והמטות שלהם התנהל באמצעות מברקים, כשהשאלה האם יש למישהו מכשיר טלפון בבית יכולה להישאל ולהיות משמעותית לקידום העלילה.

יחד עם זאת, הקריאה מעוררת תחושה של תפלות מיושנת. איננו מוזמנים כאן לטעום משהו שמזכיר יין שמשתבח עם הזמן. הספר מזכיר יותר דבר מאכל שכמו התעפש קמעא, ושוב אינו מעורר תיאבון.

ז'ורז' סימנון נחשב לאחד מבכירי הסופרים הצרפתיים. סדרת המפקח מגרה שעמה נמנה הספר שלפנינו הייתה פופולרית מאוד בצרפת. שבעים ושניים שניים ספרים הופיעו בסדרה, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. דמותו של הבלש המשטרתי כבד הגוף הייתה אהובה מאוד, כמעט דמות לאומית. לצד ספרי המתח כתב סימנון גם ספרים שאותם כינה "רומנים-רומנים" או "רומנים קשים". שמונה מהם ראו אור בעברית. בעקבות מר גאלה המנוח דומני כי מוטב לחזור ולקרוא אותם.