איזה ספר מתוק, מרגש, נוגע ללב, מקסים!
חתול נודד וחברים נכתב כחלק ממסורת ארוכה של בעלי חיים ספרותיים: פלאש של וירג'יניה וולף, פאנג הלבן של ג'ק לונדון, איש וכלבו של תומס מאן, בלק של עגנון בתמול שלשום, ודמויות של חתולים אצל ג'ואנה טרולופ בספר The Other Family ואצל אירן נמירובסקי בסוויטה צרפתית, וגם בספר ישראלי עכשווי לבני נוער, איזה מין חתול את, יוסף של רקפת זיו־לי. (אפילו לי יש סיפור שכתוב כולו מנקודת מבט של כלב, "הפרדת צבעים", שהופיע ב־1989 בספר הראשון שלי, הנושא את שם הסיפור. הוא מופיע כאן במלואו).
בין כל הספרים והסיפורים הללו, שכתובים מנקודת מבט של חיות, כלבים וחתולים, בולט מאוד ספרה של הירו אריקווה, כי יש בו שילוב מופלא בין נקודות המבט של החתולים, לבין הסביבה שבה הם חיים. למעשה דמויותיהם של בני האדם שחיים פה לצד החתולים אינן סתם "ברקע", וגם החתולים אינם רק תוספת לסיפור "האמיתי". אנחנו מכירים את בני האדם הללו, על מעלותיהם ומגרעותיהם, ובעיקר מתרגשים מהאופן שבו החתולים משפיעים עליהם, באופנים עמוקים ויסודיים.
למשל, בסיפור "החתולה של שרדינגר", ספין, גורת החתולים שמצא בעלה של קאודי, שחוזרת בתחילתו משהות של חודש אצל הוריה, אחרי שילדה את בתם הבכורה. החתול משנה את חייהם מן היסוד. הבעל, קיסוקה, הוא אמן מפוזר – צייר מנגות. הוא חסר כל כישורי חיים מעשיים, ואשתו כבר לא יודעת איך להתמודד אתו. היא הטילה עליו משימה אחת בהיעדרה: להרכיב את העריסה של התינוקת. אבל כשהיא מגיעה הביתה היא מגלה שהוא אפילו לא בא לאסוף מהתחנה אותה ואת התינוקת, כי היה עסוק במשימה אחרת: לאסוף מהווטרינר גורת חתולים (שקאודי לא ידעה מאומה על קיומה).
למזלה של ספין האישה, קאודי, כך מתגלה לנו, בכלל גדלה עם חתולים. יש לה גישה אליהם. לא עובר זמן רב לפני שגם היא נקשרת אל הגורה, ועד מהרה מגלה שספין ממש טובה עם התינוקת: רק היא מצליחה להרדים אותה.
בהמשך קורים דברים נפלאים. פשוט נפלאים: בזכות ספין ובהשפעתה הישירה גורלם של בני הזוג משתנה לגמרי: יצירה משותפת, הצלחה אמנותית מסחררת, חיים מפתיעים של הרמוניה ושמחה; וכל אלה לא היו מתרחשים, אלמלא מצא צייר המנגנות את הגורה הקטנה, הכתומה, בתוך קרטון לא מקופל מעל פח האשפה הציבורי!
גם בסיפורים האחרים החתולים מעורבים מאוד בחיי בני האדם. הם גם מבינים הכול. ולפעמים מגיבים בינם לבין עצמם באירוניה חתולית מושחזת, בשנינות מצחיקה ביותר. כל מי שמכיר קצת חתולים יודע היטב עד כמה הם גאוותנים ועצמאיים, ואריקווה מצליחה לבטא את תכונותיהם הרבות, ביניהן את סקרנותם המופלגת, (יש באנגלית, כידוע, פתגם שמעיד עליה: "curiosity killed the cat", משמע, זוהי תכונה אופיינית ובולטת של החיות הללו).
אמנם החתולים דומים זה לזה בחלק מתכונותיהם, אבל אצל אריקווה הם גם דמויות עצמאיות, כל אחת מהן בעלת קווי אישיות ברורים ומובדלים. (כמו בני האדם שאתם הם חיים!)
ברור לגמרי שהסופרת מכירה ואוהבת חתולים עד בלי די. מעיד על כך במיוחד הסיפור "טום, מה יהיה הסוף אתך?", היחיד שבו היא פונה בגוף שני אל החתול שלה, ושואלת אותו שוב ושוב מה יהיה הסוף אתך? כשהיא מתארת איך הוא, בעצם, די ממרר את חייה: הוא מתעקש להעיר אותה שוב ושוב באישון לילה ומאלץ אותה לתת לו את החטיף שהוא משתוקק אליו. ושום דבר לא עוזר לה. לא התעלמות, ולא התעקשות. הוא הרבה יותר עקשן! "עיניו אומרות הכול: מה את מקשקשת?!" היא "מצטטת" את הבעת פניו כשהוא מזועזע מדברי חנופה שלה, שנועדו לפייס אותו. הוא רוצה חטיף. לא דיבורים ריקים…
גם בסיפור הראשון, "המסע – זיכרון נשכח של ננה" החתול מצחיק עד דמעות. הוא מגיב לדברים שבני האדם אומרים, "כשאתה צודק אתה לא טועה", "בדיוק, אין צורך לקפוץ מעל הפופיק", כשהאיש "שלו" מחליט לא לנסוע לים ("לא תודה, אני אוותר" אומר לעצמו ננה); "לא יכולת להגיד לי את זה קודם?" כשננה נופל בטעות לתוך האמבטיה, כי בבית מלון, בניגוד לבית, היא לא מכוסה, ו"מה זה עוזר להגיד שאסור? [לחתול להתנער ממי הסבון] מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו עם הגוף הרטוב הזה?", וכן הלאה, עוד ועוד תגובות חתוליות נהדרות. מעבר לכך, החתול, גורלו, חייו, חושפים סיפור אנושי כאוב ונוגע ללב במיוחד.
בסיפור "סיפורו של האצ'י" נזכרתי – איך לא? – בשירה של ויסלבה שימבורסקה "חתול בדירה ריקה", שתרגם דוד וינפלד (בקישור – טור שכתבתי על השיר):
לָמוּת – לֹא מְעוֹלְלִים זֹאת לְחָתוּל.
כִּי מָה אָמוּר חָתוּל לַעֲשׂוֹת
בְּדִירָה רֵיקָה.
לְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת.
לְהִתְחַכֵּךְ בָּרָהִיטִים.
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה כָּאן.
וּבְכֹל זֹאת שֻׁנָּה
כִּבְיָכוֹל לֹא הֻזַּז,
וּבְכֹל זֹאת הָעֳתַק.
וּבַעֲרָבִים הַמְּנוֹרָה אֵינָה דוֹלֶקֶת עוֹד.
שׁוֹמְעִים צְעָדִים בַּמַּדְרֵגוֹת,
אַךְ לֹא הַצְּעָדִים הַלָּלוּ.
הַיָּד הַמַּנִּיחָה דָּג בַּצְּלוֹחִית,
אֵינָה הַיָּד הַהִיא.
מַשֶׁהוּ לֹא מַתְחִיל כָּאן
בְּעִתּוֹ.
מַשֶׁהוּ לֹא מִתְרַחֵשׁ כָּאן
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
מִישֶׁהוּ נָכַח וְנָכַח כָּאן,
וְאַחַר נֶעֱלַם לְפֶתַע
וְנֶעֱדָר בְּעִיקְשׁוּת.
כֹּל הָאֲרוֹנוֹת נִבְדְקוּ.
דֶּרֶךְ הַמַּדָּפִים הַדִּילוּגִים חָפְזוּ.
הַמְּקוֹמוֹת מִתַּחַת לַשָׁטִיחַ נִסְרְקוּ.
הוּפַר גַּם הָאִיסוּר
וְהַנְּיָירוֹת פֻּזְּרוּ.
מָה עוֹד נִתַּן לַעֲשׂוֹת,
לִישׁוֹן וּלְהַמְתִין.
רַק שׁיַחְזוֹר כְּבָר,
רַק שֶׁיַרְאֶה פָּנָיו.
אָז יִלְמַד,
כִּי לֹא כָּך נוֹהֲגִים בְּחָתוּל.
תִּהְיֶה פְּסִיעָה לְעֶבְרוֹ
כְּאִילוּ בְּאִי-רָצוֹן,
אַט-אַט,
עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִם נֶעֱלָבוֹת עַד מְאוֹד.
וּבְתוֹר הַתְחָלָה שׁוּם קְפִיצוֹת וִילָלוֹת.
חתול נודד וחברים הוא פנינה אמיתית ויפהפייה!
הוצאת הכורסא, 2026
תרגמה מיפנית: אירית ויינברג
205 עמ'