שני קווי עלילה יש ברומן החדש, המרתק, שכתבה אורית הראל. הם משתרגים ומתקדמים זה לעבר זה, עד שהם נפגשים.

קו אחד מכונה בעקביות "עכשיו" הוא כתוב בגוף ראשון, נמסר מפיה של מספרת לא מזוהה, עד שלב מסוים, שאז נפגש אתו קו העלילה האחר, ומתבררת מי  היא: נכדתה של הדמות הראשית בסיפור, אילזה, אישה שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי קסמה. 

הסיפור מתחיל בלידתה של אילזה: ילדת נס להורים שבאה לעולם אחרי שמלאו לאמה ארבעים ושלוש. לא צפויה, מפתיעה, כדברי המוטו לספר – 

אף אחד לא חשב שהיא תיוולד.
אף אחד לא חשב שהיא תעזוב.
אף אחד לא חשב שהיא תישאר.
אף אחד לא חשב שהיא תוכל.
אף אחד לא חשב.

הראל מצליחה לצייר את אילזה בפרטי פרטים, שמעוררים השתאות מיכולתה לרדת למעמקי המציאות, כפי שנראתה החל בשנת 1899, שנת לידתה של אילזה, בבית בורגני של עשירי וינה. הרומן הזכיר לי במשהו את המחזה המופלא של טום סטופרד, "לאופולד-שטאט", שמתחיל ממש באותה שנה שבה נולדה אילזה הבדויה. אבל אם במחזה קל יותר לשרטט תקופה ביעף, רומן שלם שמתרחש לאורך עשרות שנים מצריך מידה רבה הרבה יותר של פירוט, ושל תיאורי החיים היומיומיים של האנשים שחיו שם ואז. 

אורית הראל מיטיבה להתמודד עם המשימה. אנחנו אתם שם. עם אילזה, התינוקת, הפעוטה, האישה הצעירה שהולכת וגדלה, עד שהיא נעשית אשת עסקים ממולחת ומצליחה מאוד: נחושה, דעתנית ופסקנית, שיודעת היטב מה מגבלותיה (בעיקר המראה שלה: היא רחוקה מלהיות יפה, והיא חיה עם גופה בשלום), ויודעת גם איך לתמרן את סובביה, למה לצפות מהם, ובכלל – איך לנהל את חייה. אנחנו מלווים אותה עם המחזרים שלה, כשהיא מתארסת ונישאת לגבר, ולומדים עליה רבות מתוך הפשרות וההסכמים שהיא מגיעה אליהם עם אותו גבר. 

גם כשמסתבר לה שטעתה באחת מבחירותיה – עד שלב די מתקדם, שנת 1938, דחתה בבוז את הרעיון הציוני – ידעה לשנות את דעתה באחת, ולהודות בטעותה. אמנם בתחילת שנות השלושים העדיפה להיפרד מבעלה הרופא, ד"ר ליאון גליקסון, כשזה החליט לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבינה את הסכנות האורבות לה ולבני משפחתה, לא היססה לעזוב הכול, רכוש, עסק מצליח, חברים, וחלק גדול מבני המשפחה, שהמשיכו לא להבין את המציאות, ונסה לארץ ישראל ביחד עם נעמי, בתה הקטנה (זאת שברבות הימים תיעשה אמה של המספרת מפרקי "עכשיו").  ליאון קידם את פניהן בברכה, והם נהפכו שוב למשפחה, שהרי מעולם לא התגרשו.

אנחנו מכירים היטב גם את כל שאר בני המשפחה, שאת דמויותיהן ואופיין אנחנו לומדים לעומק: מרקוס ומגדה – הוריה, אדית – אחותה, אלפרד, פרדי ואנטון – אחיה, ורבים אחרים.

כל אחד מהאנשים האלה משכנע וברור (אם כי אילזה נמצאת תמיד בראש הרשימה). אנחנו יודעים בדיוק מה הם נוהגים ואוהבים לאכול; איך נראים בתיהם; אילו ריחות מלווים אותם; מה הם נוהגים לעשות; מה צבע הרהיטים שלהם; למה הם מקווים, על מה הם חולמים, מה מניע אותם.

אילזה נהפכת בגיל צעיר מאוד לראש המשפחה. אביה מינה אותה להיות מנהלת העסק המשפחתי, והיא שולטת בכול ביד רמה. כך למשל כשאחיה מבקש ממנה עזרה כספית, כדי שיצליח להכניס לאקדמיה למוזיקה, בעזרת "מתנת" שוחד, את שני בניו, את המוכשר בהם, שרוצה בכך, ואת האחר, שבכלל לא מעוניין, היא מסייעת לו בכך שהיא מסרבת, ומסבירה לו שאינו זכאי לממש את חלומות נעוריו על חשבון הבן שלו, שמטפח חלומות שונים לגמרי… 

יש לה חוכמת חיים. היא מוכשרת מאוד. מפוכחת, מבינה את מניעי הזולת, יודעת מתי מוטב לשתוק, ומתי ואיך אפשר להיאבק. היא דמות מרהיבה, והראל מיטיבה להראות לנו פרטים מדויקים מהתנהגותה, שמהם אנחנו לומדים עליה רבות. למשל, דוגמה קטנה: המפגש הראשון של אילזה עם חמותה המיועדת, וחילופי המהלומות המילוליות ביניהן:

"אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.

"'את שותה?' פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.

"'בהחלט,' השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. 'את לא?'

"פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. 'הו, לא,' השיבה בזעזוע מעושה. 'אצלנו,' הטעימה, 'גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה.'

"'כן,' משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. 'כן, מה חבל שהקדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן,' הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא
מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".  

מעבר לסיפור המשפחתי עולה כמובן גם הסיפור הגדול, בציטוט שלעיל – היחסים שבין יהודי פולין ליהודי אוסטריה וגרמניה: ההתנשאות ההדדית, תחושת הבוז שרחשו אלה לאלה…

עולה מהרומן גם סיפורם העגום של יהודים שהיו מבוססים מאוד בארצותיהם, ונאלצו לנוס על נפשם ולהשאיר הכול מאחור. תחושת האובדן שהמשיכו לחוות כל חייהם, כי לא התערו ממש בארצם החדשה, במקרה של אילזה – בישראל. תמיד ליוו אותם הגעגועים אל מה שכבר לא קיים והסתבר שלא היה קיים מעולם. כמו אצל ז'אן אמרי בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, גם אילזה מתפכחת ומבינה ש"מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה".

 ז'אן אמרי חש שהעם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו.  דברים דומים כתבה ג'מייקה קינקייד, בספרה מקום קטן: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" 

אותו כעס אין אונים, אבל במישור המשפחתי, אפשר לראות בקו העלילה האחר, זה שנמסר מגוף ראשון. אנחנו פוגשים בו מספרת שעסוקה רובה ככולה בקשר עם אביה המתסכל, האדיש, המייסר. האב שמרבה לבגוד באמה, אשתו. האב שאינו אוהב את אף אחד (למעט – את חמותו, היא האישה שגם אנחנו אוהבים כל כך: אילזה בכבודה ובעצמה!), ואנחנו לא מחמיצים את נקודות המפגש הרבות בין שני הסיפורים המקבילים: חתנה של אילזה, אביה של המספרת מפרקי "עכשיו", הוא בעל בוגדני, יפה תואר, רופא – כל הפרטים תואמים בדייקנות רבה גם את דמותו של בעלה של אילזה: שתי הנשים התחתנו עם גבר בוגדני ויפה מהן. יש קטעים שבהם אותם משפטים ממש עוברים מקו עלילה אחד לאחר, ברצף. למשל – בשניהם נכתב בזה אחר זה שרופא אינו יכול לטפל בבת משפחה שלו. כמו כן, נעמי, בתה של אילזה, ואמה של המספרת מפרקי "עכשיו" מעריצה את אביה, אף על פי שבעצם נטש אותה בילדותה כשהעדיף את החלום הציוני על פני חיי המשפחה וגידול בתו, והמספרת מפרקי "עכשיו" מתארת את תחושותיה כלפי אביה: היא מייחלת אליו עד כלות, כועסת עליו, וגם מתגעגעת, מתחשבנת אתו, וגם מבינה את מניעיו לעומקם. אוהבת ושונאת, ממש בעת ובעונה אחת. וכל זה מבלבל לא רק אותה, אלא גם את הקוראת, שרוצה ברגעים מסוימים לזעוק אליה – די! תרפי כבר מדמותו המכאיבה, תוותרי עליו כבר, תביני שלעולם לא תצליחי להוציא מים מהסלע, או רגש ממי שאמור להיות האבא שלך, ופשוט לא אכפת לו ממך! (כמה שהיא מיטיבה לפרט את אדישותו, את קור ליבו, את האנוכיות שלו, את היותו מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד, את העלבונות שספגה ממנו, וכל חייה היא מנסה להתגבר עליהם!).

הנה סצנה אחת שקורעת את הלב: הדוברת מתארת איך ניסתה לשמח את הוריה ביובל החמישים לנישואיהם, הכינה להם אלבום מהתצלומים שלהם שליקטה בחשאי, והזמינה אותם לארוחה חגיגית בביתה, שטרחה רבות על הכנתה. התנהגותם, תגובותיהם, מעוררים פלצות וזעם: הם מגיעים כעוסים וחמוצי סבר ואפילו לא מואילים להציץ באלבום; הם לא מרוצים מהאוכל; הם מקצרים את הביקור אצלה; שום דבר לא משביע את רצונם, שום מאמץ שלה לא מגיע אליהם, לא משמח אותם, לא מעורר בהם שום הכרת תודה, שום אכפתיות. כלום! להתפוצץ!

סופו של הספר הותיר אותי שטופה בדמעות של התרגשות. ההשתלבות של שני קווי העלילה, הידיעה על ערוב ימיה של אילזה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנוצר עם נכדתה, היו מבחינתי נקודת שיא, שאליה הרומן כולו חותר, ונותרתי בתחושה שיש בעולם אהבה, ושהיא יכולה להגיע ולהתקיים אפילו בנסיבות חיים בלתי אפשריות מרוב סבל ומפחי נפש. הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה מנחם כל כך! הנה, "מעפר פורחת שושנה", כדבריה של רחל שפירא. הנה, למרות הכול, זה אפשרי. יש אהבה.

ידיעות ספרים, 2025
עורכת: תרצה פלור
392 עמ'