עשרה סיפורים כלולים בקובץ שכתבה אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ספר שראה אור לאחרונה בעברית. כל אחד מהסיפורים זוכה למעין “הקדמה”, כך למשל בראשון שבהם, “העיר שלנו”:
“החיים בעירנו נמשכו. כיכר השוק העתיקה, על בתיה הצבעוניים סביב אנדרטת הפרש, לא השתנתה מאות שנים. לאורח המזדמן הצטיירה לה תמונה של שלווה קסומה”, ובעקבותיה איור יפהפה, מאת ג’ון אוהרה קוסגרייב הבן:
האיור לסיפור “העיר שלנו”
אריקה מאן שקלה לקרוא לקובץ “עובדות”, שכן כל הסיפורים התבססו על התרחשויות אמיתיות ועל דברים שסיפרו לה אנשים, סיפורים ששיקפו את רוח התקופה והמקום שעליהם כתבה: גרמניה הנאצית, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם.
הקובץ ראה אור לראשונה ב-1940, זמן לא רב אחרי ההתרחשות שחותמת את הסיפור האחרון. קרבתו אל אותם ימים מעוררת תחושה של מסע במעין מכונת זמן. הספר מעניק לנו הצצה מקרוב אל הלכי הרוח של הגרמנים באותם ימים, אנו מבינים מה הטריד והדאיג אותם, עם מה נאלצו להתמודד.
חלק מהדמויות שבות ומופיעות בכמה מהסיפורים, וכך אדם שעמד במרכזו של סיפור אחד צץ בסיפור אחר כדמות משנית, ואז נגלה לנו מה קרה לאותו אדם בהמשך.
הספר מרתק ואף מזעזע, כשנוכחים עד כמה חלק מהפרטים מוכר ומזכיר מציאות אחרת, לאו דווקא את זאת של גרמניה הנאצית (אבל אסור, כידוע, להשוות!).
הסיפור הפותח עוקב אחרי דמותו של תייר אמריקני צעיר שמגיע לגרמניה חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה. (עוד נשוב ונפגוש אותו בכמה מהסיפורים הבאים). הצעיר תמים ואוהד בלבו את גרמניה הנאצית. אין לו מושג למה באמת הוא עד. כשהוא שומע מישהי מצטטת בהתלהבות את שר התעמולה שאמר כי “הדמוקרטיות מזכירות לו חבורה של נודניקיות זקנות” שכן “אנחנו מוקפים אויבים ואנחנו זקוקים ליכולת להגן על עצמנו” הוא משוכנע שהיא “מבולבלת על כל הראש”. אבל עד מהרה מבין שהיא לא היחידה. מצטרף אליה צעיר שמסביר לתייר כי היא צודקת: “עכשיו העולם שייך לגזע העליון”.
אחר כך נוכח הזר באחד הקשיים האופייניים לתושבי העיר הגרמנית שבה הוא מבקר: התחבורה הציבורית כושלת. אין מספיק חשמליות. אין מספיק נהגים. אלה שנשארו “כמעט משתגעים מהניסיונות להתמודד עם הדוחק”.
התייר האמריקני אינו מזדעזע משנאת הזרים (כלומר – היהודים) וסבור שגם אם היא “דבר לא יפה במיוחד”, אפשר להבין ולהצדיק אותה, כי “זה נעשה לטובת העם”. אז מה יש לנו כאן? גזענות; תחושת עליונות; התנערות מהדמוקרטיה (וכאוס בכבישים…).
בסיפור השני, “עקב טעות מצערת…” אנחנו נוכחים לראות מה קורה כשהמדינה מתערבת בדורסנות בעניינים הכמוסים והאישיים של אנשים שאינם מצליחים להבין עם אילו מלכודות עליהם להתמודד. (הצו הממשלתי שקבע בגרמניה, כך למדתי מהסיפור, מכסת הולדה נאותה לכל משפחה: “כל גרמני צעיר ובריא אשם בפשע חמור נגד העם אם בין גיל עשרים וחמש לשלושים וחמש הוא לא תורם ארבעה או חמישה ילדים לעתיד גרמניה” הזכיר לי משום מה, וכמובן בלי להשוות, את “פרס הילודה” שנהגה ממשלת בן גוריון להעניק למי שהביאו לעולם לפחות עשרה ילדים, אבל באמת לא צריך להגזים. ממשלת בן גוריון רק עודדה את הילודה המוגברת והמוגזמת, לעתים קרובות, ולא כפתה אותה בעריצות רצחנית).
האיור לסיפור “עקב טעות מצערת”
שערותי סמרו למקרא הדברים שאומר לעצמו הסוחר הנס שווייגר בסיפור “מאזן תשלומים”: “אומרים שהפיהרר גאון כי הוא מותיר את חותמו על התקופה, לעומת אדם שהוא מוכשר בלבד, המשתדל לשרת את רוח הזמן בדרך טובה ומועילה. אבל נדמה לי שגאונות אמורה לשנות את רוח הזמן בדחיפה קדימה, ואילו גאון המודה שהוא דוחף את רוח הזמן אחורה אל עבר ברברי, הוא גאון מוזר מאוד, לדעתי.”
רבים מסיפורים מבטאים סוגים שונים של מלכוד שבו מצאו את עצמם אזרחי גרמניה.
כך למשל נדרשה התעשייה הגרמנית להתמקד בחימוש: “כל ענפי התעשייה שאינם משרתים את המשך המיליטריזציה” דוכאו ללא מעצורים, עד שנוצר מחסור במוצרים נדרשים. איכרים נאלצו לעזוב את אדמותיהם ולהגר לעיר, כי המכסות שנכפו עליהם, האילוץ לייצר מזון אך לא לצרוך שום חלק מתוכו, הצווים שמנעו מהם לייצר אותו כיאות, הביאו לקריסתם. ואז נשלחו מהעיר אל הכפר פועלים לא מיומנים, כדי “לעזור” במלאכה שלא ידעו לבצעה: “התעשייה נעשתה יותר חשובה, והחקלאות חייבת לשלם בשביל החימוש מחדש,” אבל, נזכר איכר צעיר בסיפור “איכר בורח העירה”, רק כמה שנים לפני כן, ב-1933, עוד הכריז היטלר ש”גרמניה חייבת להיעשות רייך של איכרים,” אחרת היא תיכחד…
אותו איכר קורא בעיתון שגרמניה נאבקת “על מרחב מחייה”, ותוהה “מה זה? מה זה? […] הרי חסרים לנו עובדי אדמה, ולכן הממשלה מתנגדת כל כך ל’בריחה מן האדמה’. אז איך ייתכן שעמנו מצוי במאבק איתנים על מרחב מחייה, אם אין מספיק אנשים שיחרשו ויזרעו את המרחב שכבר יש לנו?”
אותו איכר אינו מבין גם מדוע כתוב בעיתון שהחקלאים הנוטשים את אדמתם (בלית ברירה!) מתכחשים לחלקם הגדול והצודק בהכנסה הלאומית: אנחנו מתכחשים? הוא מופתע ואומר לעצמו – “אפשר לחשוב שאנחנו מיוזמתנו סירבנו לקחת חלק בהכנסה הלאומית הגדולה. זה מה שעשינו? אני לא זוכר שום דבר כזה.”
דוגמה אחרת למלכוד שמצאו את עצמם אזרחים בגרמניה הנאצית: בעלי עסקים חשו שאין להם ברירה אלא לדווח על הכנסות גבוהות מכפי שהיו להם באמת, רק כדי שלא ייסגרו לגמרי, והם יפשטו את הרגל.
“אנשים היו מדוכאים ומבולבלים” וחשו שהם “קורבנות של הנסיבות”, שאותן לא הצליחו להבין “ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה שבתשובה לה היה תלוי הכול, למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא הייתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית”.
מה אפשר להשיב למי שאינו מבין “למה המדינה מרשה לכל זה לקרות, אם יש לה סמכות לתת לנו, האנשים הקטנים, יחס הוגן?”
ומה אפשר לומר לגרמני צעיר שגדל בגרמניה הנאצית ואינו מבין מדוע מישהו מסרב למועל היד הנאצי: “אבל למה?” הוא שואל את בן שיחו, “למה לא רצית להגיד ‘הייל היטלר’? זאת הברכה הגרמנית, לא?” שהרי צעירים שגדלים במציאות מסוימת סבורים שאין טבעית ומובנת מאליה ממנה (בסיפור הצעיר לומד, בדרך הקשה, מה הבעיה בברכה הלא-באמת גרמנית גרידא).
אחת הדמויות המרגשות בספר היא זאת של פרופסור הברמן, משפטן שמרצה באוניברסיטה זוטרה ומצליח לחרחר ולהסית את תלמידיו כנגד המשטר. הוא עושה זאת בשנינות ובתחכום, ומערים על נציגי השלטון שאינם מבינים את החתרנות החשאית שהם עדים לה.
בכלל, מדובר בדמויות שהן ברובן אנשים אמיצים מאוד. הרופא בסיפור “לפי הוראות הרופא” אומר למשל לסטודנטים שלו כי “אם הפצע הזה אינו שותת דם, רבותי, החולה בסכנה, ולא משנה אם הדם שאינו שותת הוא ארי או לא ארי, הואילו בטובכם לרשום זאת לפניכם”. איזו תעוזה!
אריקה מאן בחרה לדבריה בסיפורים מתוך רבים נוספים שהיו בידיה, כולם, כאמור, מבוססים על מה שסיפרו לה אנשים. היא העדיפה את העשרה המסוימים שלפנינו כי הם מייצגים פנים שונות בחברה הגרמנית של אותה תקופה.
האם המדגם שבספר מייצג את רוח תקופה? הסיפורים מביאים בפנינו ברובם את המעשים והמחשבות של אנשים אמיצים במיוחד, כאלה שהתנגדו למשטר בדרכים שונות ומגוונות: כומר. תעשיין. רואה חשבון. עורך דין. עורך עיתון. זוג צעיר. הם מרתקים, בשל המהפך העובר עליהם, שכן רובם לא החלו כמורדים או כאגיטטורים; עם זאת, מעניין לשאול אם החתרנים, הנועזים, האמיצים, לא היו מתי מעט ויוצאי דופן.
אריקה מאן עצמה, כפי שכתוב בהקדמה לספר, הייתה כנראה אדם אמיץ מאוד. היא הייתה מעורבת פוליטית, כך למשל “התבטאה בחריפות נגד הנאציזם במאמרים שפרסמה בעיתונים ובקברט שייסדו היא ואחיה הצעיר”. בשלב כלשהו התגלעה אפילו מחלוקת בינה ובין אביה, הסופר הנודע תומס מאן, כשזה הגן על “בן חסותו של גבלס”, עד כדי כך שאיימה על האב, כמצוטט בהקדמה לספר:
“מצדך זו דקירה בגבה של כל תנועת המהגרים – אין לי דרך אחרת לתאר זאת… זמנים כאלה עלולים להפריד בין אנשים – וזה כבר קרה לא פעם. יחסיך עם ד”ר ברמן וההוצאה לאור שלו הם בלתי נתפסים – נראה שאתה מוכן להקריב למענם הכול. במקרה כזה הקורבן שלך יהיה אובדן הקשר עם בתך… בשבילי זה עצוב ונורא. אני הילדה שלך.” (בסופו של דבר הצליחה מאן לשכנע את האב להצטרף אליה למסע ההסברה האנטי־נאצי בארצות הברית).
מאן דמתה אם כן לדמויות שהביאה בפנינו בסיפוריה, אבל הדעת נותנת שלא ייצגה את רוב הציבור.
כשמדובר על הקורבנות, אנחנו רגילים לשמוע את סיפוריהם של נרדפים שניצלו, (שהרי הנרצחים אינם מעידים על מה שקרה להם), ועלולה להתעורר בשומעים או בקוראים האשליה שבסך הכול אפשר היה איכשהו לצאת בשלום מהזוועה ההיא, כלומר, נוצרת מעין דיספרופורציה בין הגבורה לבין מה שקרה במציאות: רוב הקורבנות לא ניצלו.
באופן דומה הקריאה בספרה של אריקה מאן יוצרת מעין דיספרופורציה: במוקדם או במאוחר רוב הגרמנים שהיא מתארת מתמרדים, כך או אחרת, נגד השלטון. אבל הדעת נותנת כי במציאות גרמנים רבים מדי, כנראה רובם, לא היו כאלה גיבורים מוסריים שמצפונם הנחה אותם להתנגד.
עם זאת, ברור לגמרי מדוע בחרה דווקא בהם ומדוע סיפרה את סיפוריהם. אין לשכוח שהספר ראה אור לראשונה ב-1940, בעיצומה של הזוועה שאריקה מאן נאבקה נגדה בדרכה, והסיפורים הללו, המתארים את המאבק של האדם קודם כל כנגד התפיסות השגויות שלו עצמו, ואז כנגד העריצות, חיזקו מן הסתם אותה ואת קוראיה, ויש בהם טעם גם כשמדובר בקוראים בני זמננו. איננו פטורים מהצו המוסרי לבחון את מציאות חיינו בעיניים ביקורתיות ולשאול את עצמנו מה עלינו לעשות כדי לשנות אותה.
יש בספר הזה ערך לא רק כמסמך היסטורי או חברתי, אלא גם כיצירה ספרותית. אנחנו עוברים ביחד עם דמויות האנשים הללו את התנודות הרגשיות והמחשבתיות שלהם, מלווים את ההתפקחות שהם חווים, משתתפים בהתלבטויותיהם, בפליאה שהם חשים נוכח הטירוף המוחלט שאתו הם נאלצים להתמודד ועם הבעתה שלהם נוכח חוסר האונים שלהם, שמתחוור להם בהדרגה: למשל – רופא שגועה בצחוק מר כשהוא קורא את דבריו של אחד הממונים עליו: “חובתו של כל אחד מבני עמנו להישאר בריא”; תחינתו של קצין גסטאפו שמשנה את עורו, נהפך לחסיד אומות עולם, מציל יהודים רבים תוך סיכון עצמי מחריד, אבל נכשל באחד הניסיונות שלו להציל יהודי שמסרב להאמין לו: “המעמד היה יוצא דופן מאוד. היהודי הביע את אמונתו הבלתי מעורערת ביושרה של המדינה הנאציונל־סוציאליסטית, ואילו מפקד הגסטפו האיץ בו לחדול לגמרי להאמין ולברוח מיד. ‘אני מתחנן לפניך,’ אמר קצין הגסטפו וסובב בעצבנות את הכובע בידיו, ‘אני מתחנן מעומק לבי. תציל את עצמך.'”
גם ההקדמה והנספח מרתקים ומוסיפים עוד נדבך לקריאה. אחרית הדבר מביאה בפנינו פרטים רבים על חייה של אריקה מאן, שהייתה, אגב, לסבית, ונישאה בנישואים פיקטיביים למשורר האנגלי ו”א אודן. הלה, שהיה הומו, נשא אותה לאישה רק כדי לזכות אותה באזרחות, אחרי שאזרחותה הגרמנית נשללה ממנה (על כך, ועל שירו של אודן “בלוז לפליטים” אפשר לקרוא כאן).
יש לשבח גם את התרגום של עידית שורר. אגב כך מעניין לציין את סיפורו של התרגום, כפי שהוא מתואר בהקדמה: ספרה המקורי של אריקה מאן, שנכתב בגרמנית, לא שרד, אלא רק תרגומו לאנגלית. לפיכך הספר שלפנינו תורגם מהתרגום, שבלית ברירה נהפך “לספר המקורי ביותר שבנמצא”, אם כי העושים במלאכה, ביניהם עורכת הספר, רחל הלוי, מעידים שמלאכת התרגום לאנגלית נעשתה כך נראה ללא דופי, תוך שמירה מוקפדת על רוחו ועל סגנונו.
האורות כבים הוא הספר הראשון שראה אור בהוצאת הספרים החדשה והמבטיחה אפרסמון והוא מעורר ציפייה לבאות.