יש משהו כובש בחתולים: אדישותם לכאורה, עצמאותם המופגנת, ועם זאת – הקשר שיש להם עם בני האדם. הם לא "חברו הטוב ביותר", לא כפופים, כמובן לא מתחנפים (אבל כן "משתמשים" ברגליים אנושיות – כדי למצוא חן? או – כדי להתענג על ההתחככות? לא ברור). הם ביתיים, ובה בעת מסוייגים, קובעים בעצמם את הכללים, גאוותניים, ובעיקר – נעימים מאוד להסתכלות. משהו בגמישות שלהם, בפרוותיות המפתה ללטף, בשילוב בין זקיפות הזנב לגרגורי ההנאה, לגוף הרך אבל בטוח בעצמו וביכולותיו "ליפול תמיד על הרגליים": לא במקרה מספרים עליהם שיש להם תשע נשמות… (אבל ידוע לי על חתולים של בני משפחה שבחנו את המיתוס וזינקו ממרפסת הקומה השש עשרה. התגלה שהוא אכזרי: גם חתולים נהרגים כך. אבל תשוקתם למרחבים, למרות הרכושנות הביתית שלהם, גוברת כנראה על ההיגיון הבריא שאולי ניחנו בו, ואולי לא ).
(מפתה כמובן לקשור בין נושא הספר, חתולים, לבין ההוצאה לאור שלקחה לעצמה את השם המבטיח, "תשע נשמות", ובחרה להוציא אותו לאור…)
לא בכדי ידוע שברשתות החברתיות צילומים של חתולים גורפים המון תגובות של חיבוב, התפעלות, הזדהות והשתאות.
ויש עליהם כמובן גם ספרים. לאחרונה קראתי שניים מהם: חתול נודד וחברים המקסים של הסופר היפני הירו אריקווה, ועכשיו – גן עדן לחתולים – קובץ של ארבעה סיפורים קצרים שכתבו מיטב הסופרים: אמיל זולא הצרפתי; הקטור יו מונרו, הבריטי המוכר בכינוי סאקי; רודיארד קיפלינג הבריטי יליד הודו מחברו של ספר הג'ונגל (ושל השיר "משא האדם הלבן", המתועב), ונאצומה סוסקי, היפני.
הסיפורים פשוט מקסימים. כל אחד מהם מצליח ללכוד משהו מהאישיות המרתקת, המסקרנת של חתולים באשר הם.
בסיפורו של זולא שהעניק לספר את שמו, "גן עדן לחתולים", אנחנו מלווים חתול בית מפונק שמדגים בדיוק את ההבט שכבר ציינתי באישיותם של חתולים: הקונפליקט הפנימי האינהרנטי שיש בהם בין הצורך לצאת אל המרחבים, אל ההרפתקאות שהעולם מציע, לבין הפינוק הטבוע בהם, זה שמצמיד אותם אל המשפחות שאותן הם במידה רבה מאלפים. או כך לפחות נראה שהחתולים מרגישים: הם יודעים איך לזכות בטיפול הנחוץ להם, באוכל, בליטופים, אם מתחשק להם, ובה בעת נוהים אל מקומות אחרים, פרועים, שמתקיימים מעבר לקירות הבית. "רחוב ארור, חירות ארורה – כמה התגעגעתי לכלאי!" אומר לעצמו החתול שבע ההרפתקאות שקץ בצורך למצוא לעצמו אוכל, מחסה, נוחות. בערמומיותו החתולית הוא יודע לשלב בין הכנעה לבעליו לבין שליטה בהם ובתנאים שהם מספקים לו…
עצם העובדה שהסיפור מגיע ישירות בגוף ראשון מנקודת מבטו של החתול פשוט מקסימה. ויש לומר – לגמרי משכנעת. מי שמכיר קצת חתולים (ומי לא מכיר אותם? הם הרי בייתו אותנו…) מסכים בהחלט שזה כנראה בדיוק מה שהם אומרים לעצמם!
הסיפור השני, "טוברמורי" משעשע ושנון מאוד. הוא מעניק לנו נקודת מבט חדשה: מה היה קורה אילו חיות הבית, חתולים במיוחד, היו יכולים לגלות את כל הסודות שרק הם חשופים להם? כמה faux pas חברתיים יכולים להתעורר, אם ידעו בני האדם מה חבריהם הקרובים חושבים עליהם באמת, ומה הם עושים בחשאי…?
סיפורו של קיפלינג, "החתוך שהלך בדד" משחזר בפיקחות שנונה את תהליך ביותן של חיות הבית, אי שם, לפני מאות אלפי שנים. אנחנו עם האדם הקדמון, ובעיקר עם אשתו רבת התושייה, שמארגנת להם מערה, תולה עור דוב בפתחה, מפזרת חול נקי, דורשת מבן הזוג שלה לנקות את רגליו לפני שהוא נכנס המערתה… אז איך בדיוק היא בייתה את הכלב? את הסוס? את הפרה? ואיך ביית אותה החתול, זה ששב ואומר שהוא "[ה]הולך בדד, וכל המקומות דומים בעיניי", כפי שהוא שב ואומר…? מצחיק ממש!
הסיפור הרביעי, "קברו של חתול" מסופר מנקודת המבט של בעליו של חתול. הוא חושף את הצביעות שיש ביחס שבין בני אדם לחיות הבית. והוא מעניין, וגם מקומם!
הקריאה זריזה, מדובר בספר קטנטן ומושך.
הוצאת תשע נשמות, 2026
תרגמה מאנגלית ומצרפתית: מיכל שליו
תרגמה מיפנית: אירית ויינברג
75 עמ'
איירה: נגה טנדלר, שאף הוסיפה אחרית דבר והסבירה את חלקה ביצירה.