,treason, treachery, betrayal, infidelity, faithlessness infidelity – את כל המילים הללו מתרגמים מאנגלית לעברית באמצעות מילה אחת: "בגידה", בין אם הן מבטאות בגידה במדינה, בין בני זוג, במחויבות אישית… בין אם הן מביעות חוסר נאמנות, מעילה באמון, או מעשה שדינו עלול להיות גזר דין מוות, למשל – כשאדם בוגד במדינתו, במהלך מלחמה. מעניין אולי לבחון פעם, מנקודת מבט אנתרופולוגית ובלשנית, מדוע העברית מסתפקת במילה אחת לצורך גוונים שונים כל כך של בגידות (שמו של ספר סיפורים שכתבתי, בגידות כל מיני, שעוסק בבגידות מסוגים שונים, מעורר בדרך כלל את התגובה המוכרת: מבט מבודח וסקרן, שכן "ברור" לשומעים שהכוונה לבגידות עסיסיות בין בני זוג…).

את הספר שלפנינו, בגידה בממלכת הסוד, כתבו פסיכולוג ארגוני, שלמה פלד, ופסיכולוג קליני, ד"ר אילן דיאמנט. השניים מנסים "לסווג מאפייני אישיות ומצבים שעל פיהם ניתן יהיה לנבא
התנהגות של בגידה", ורואים בכך "אתגר מקצועי מסקרן."

הם מנתחים סיפורי חיים ומאפייני אישיות מגוונים של בוגדים. כדבריהם: "ההתבוננות בפסיכולוגיה האישית המניעה התנהגות של בגידה אפשרה לנו לאפיין מרכיבים מסוימים של קבוצות סיכון לבגידה", והם מגיעים למסקנה כי "המשותף לכולם הוא השילוב בין מבני אישיות לבין נסיבות חיים, שילוב הגורם לערעור הוויסות הרגשי, לשחרור מעצורים ולחסימה של התבוננות עצמית כנה במשמעות המורכבת של הבחירה במעשה הבגידה," וכמו כן, ש"הבגידה היא ניסיון עקר ולא יעיל לפתרון של מצוקות רגשיות, שמחירה האישי והמדינתי בל ישוער".

השניים משרטטים את דמויותיהם של בוגדים רבים, חלקם מישראל, אחרים – ממקומות שונים בעולם, למשל – החבורה המכונה "רשת קיימברידג'", גאי ברג'ס, קים פילבי ואנתוני בלאנט, כולם אנגלים שהחליטו בשלב מסוים בחייהם הצעירים לבגוד בארצם, לטובת ברית המועצות.

מניעיהם הרגשיים היו שונים: ברג'ס, למשל, היה הולל, "מופקר מינית" ושתיין, שהיה רגיל לחיות חיים כפולים, כלומר, להסתיר סודות משמעותיים בחייו האישיים. הוא היה הומו בתקופה שבה להט"בים נחשבו בבריטניה עבריינים על פי החוק. אצלו המניע הנפשי הסמוי לבגידה במולדת, כפי שמאבחנים אותו פלד ודיאמנט, היה – הקשר הנפשי הסימביוטי והחולני עם אמו. אחת הראיות לתיזה שפיתחו פלד ודיאמנט היא – מכתב שכתב ברג'ס לאמו אחרי שנמלט לברית המועצות, ובו אפשר להיווכח באינטימיות המוגזמת ששררה ביניהם. "הצורך של ברג'ס להיות מיוחד עבור אמו ייצר התנהגות המכוונת לרצות אותה, לעשות כל שניתן כדי שתחוש מסופקת ונינוחה," הם כותבים, ומוסיפים כי "הקושי התגבר לנוכח החוויה – והידיעה – שאין ביכולתו לספק את מלוא צרכיה".

כמו עם ברג'ס, כך ניתחו פלד ודיאמנט את מניעיהם הנפשיים של כל שאר הבוגדים שאת סיפוריהם תיארו: ג'ונתן פולארד הוא, על פי הכותרת של הפרק העוסק בו "הילד שרצה להיות מה שאינו". הם מתארים את תפישתו העצמית הגרנדיוזית, את הבלבול שלו בין דימיון למציאות, את הניסיון שלו לממש פנטזיות־גדלוּת באמצעות הבגידה, ואת האופן שבו ערכו העצמי היה תלוי לחלוטין "באישור מצד אחרים". על פי ניתוחם הפסיכולוגי "יחסים בינאישיים המבוססים על צורך בהתפעלות מפתחים את אומנות ההתחזות", וכך פולארד, "כדי לזכות באהבה, בהערכה, בהתפעלות ובהתפעמות", הרגיש שאין לו ברירה אלא "לרמות ולהוליך שולל את הקהל סביבו".

את אודי אדיב, המכונה "הצבר האולטימטיבי", הניעה לדעתם ההזדהות עם אמו, שכל חייה בקיבוץ חשה "לא שייכת ונאבקה על ייחודיותה ועל עצמאותה".

מרקוס קלינברג, המדען מהמכון הביולוגי שהעביר לסובייטים את הסודות הכמוסים של המכון, היה רדוף שאיפה לגאול את העם היהודי. הוא היה "הניצול האחרון" והיחיד מבין בני משפחתו. אביו היה זה שבזכותו ניצל, כי, בניגוד לדעתה של האם, הורה לו לברוח מביתם בוורשה. קלינברג עשה לדעתם את מה שעשה כי האמין שבעצם כך הוא מציל יהודים – וזאת הייתה משימת החיים שהטיל עליו אביו, לפני שנס על נפשו.

כל פרק קצר בספר עוסק בבוגד אחר, ובמניעיו הנפשיים השונים, אבל יש לטעמי מכנה משותף מפתיע בין כולם: היו מקרים שבהם המגייסים טעו בהם, בעצם גיוסם, והיו מקרים שהסביבה שלהם חשדה בהם, ובכל זאת נדרש זמן רב, לפעמים שנים, עד שהמערכת נכנסה לפעולה ובלמה אותם.

איסר הראל חשד למשל בישראל בר, שהתברג לעמדות הגבוהות ביותר בציבוריות הישראלית, כאיש אמונו של בן גוריון. בר המשיך להעביר ידיעות לסובייטים, ונדרש זמן רב עד שנתפס.

בוגד אחר, מרדכי ואנונו נחשב מלכתחילה אדם מוזר ותמהוני, ובכל זאת אפשרו לו לעבוד בקמ"ג.

אברי אלעד "עבר תהליך אבחון רשלני ושטחי" לפני שהתקבל ליחידה מסווגת ביותר. אחרי שהחל לפעול בשוויץ ובגרמניה נהג "בפזרנות ובפזיזות". מפעיליו ידעו זאת, אבל "דבקו בתפיסה שאלעד כשיר להמשיך בתפקיד שיועד לו".

הפסיכולוג דוד רודי המליץ לגייס את מרדכי קידר, "עבריין שהסתבך בפלילים ונחשד בין היתר בשוד בנקים ובמעורבות ברצח נהג מונית" (!). אחרי שקידר גויס ויצא לשטח, הוא רצח בארגנטינה את הסייען היהודי שלו ושדד אותו…

לאחרונה משודרת בכאן 11 הסדרה התיעודית המרתקת האסירה X:  מיכל בן חורין יצאה למסע מתועד אל נפשם של הפסיכופטים הידועים בעולם, בהם צ'ארלס מנסון וריצ'ארד רמירז, בניסיון להבין את הטירוף של אביה החורג, אותו מוטקה קידר, סוכן המוסד הפסיכופת שהטיל עליה מורא.

את ויקטור אוסטרובסקי קיבלו לתפקיד מבצעי במוסד, "אף שתהליך האבחון הסתכם בהמלצה להימנע מגיוסו על רקע אישיותו הבעייתית"…

אולדרריץ' "ריק" איימס, יליד ארצות הברית, שירת ב־CIA ובגד וריגל עבוד ברית המועצות, עבר בדיקת פוליגרף שסימנה בעקביות שהוא משקר, ובכל זאת הוא "הצליח להונות את הבודק בטענה שהוא מתוח" וזה אישר לגייס אותו…

על כל אחד מהמרגלים יש סיפור דומה, וזה בעיני החלק הכי מוזר, שקשה מאוד להבין. אחרי מה שקרה כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023, אחרי המפלה המודיעינית הבלתי נתפסת שהתרחשה חמישים שנים ויום אחרי הכישלון המודיעיני המחריד של מלחמת יום כיפור, אפשר רק לקרוא ולהבין שמחדלים כאלה קרו וקורים בלי הרף, בכל העולם. אבל זה כמובן לא מנחם בכלל.

"הוא הבין כעת כמו שלא הבין דבר בחייו, המוות הוא אינו עניין רפואי שצריך למצוא לו טיפול מתאים", נמסר לנו, מתוך התודעה של אחת הדמויות בספר כוכב כפול. מי שזוכה, לצערו הרב, לתובנה הזאת הוא שרון, סטודנט לרפואה שנה ד', שהחליט לעזוב את הלימודים: הוא כבר יודע שלעולם לא יהיה רופא. שאין בו הדחף הפנימי העמוק; שהתחום בעצם די מרתיע ואפילו משעמם אותו.

אל התובנה המצוטטת לעיל הוא מגיע לכאורה בלי קשר להחלטתו לא להיות רופא, אלא בעקבות מחלה קשה, אנושה, של חבר קרוב מאוד. ובנקודה הזאת רומן הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן נוגע בסוגיה מהותית הקשורה לחיים ולמוות, ליתר דיוק: לצורך של רופאים מסוימים, אולי של רובם, להאריך את חיי המטופל שלהם כמיטב יכולתם, גם על חשבון הארכת הסבל של אותו אדם, גם כשהם יודעים שאזלו הסיכויים, שאין עוד תוחלת בכל המאמצים הללו, ואין סיבה ראויה להעביר אותו עוד מסכת ייסורים, במקום להניח לו למות בשקט, מוטב אפילו – בבית, עם מי שאוהבים אותו, ולא במקום המנוכר והקר, על מיטה זרה, עם מכשור רפואי מחובר לכל חלק מגופו.

השאלה מתי לוותר, מתי להרים ידיים (מקצועיות), מתי להודות, לומר שכבר אין יותר מה לעשות, כנראה קשה מדי.

את הרומן ביססה המחברת על חוויית חיים שלה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאהוב לבה, בעודה הרה עם ילדם השני. ברומן ניסתה בעצם לסלק שדים מפחידים שקיננו בה מאז: תחושות האשמה שליוו אותה על כך שסירבה להבין, שנעדרה ממיטתו, ולא הייתה לצידו ברגעי חייו האחרונים, לא מתוך הפקרה, אלא פשוט כי לא הצליחה לקלוט עד כמה מצבו חמור, ודחתה את ההגעה אליו בכמה שעות בלבד.

הספר כתוב היטב. הקצב שלו, שהולך וגובר ככל שהוא מתקדם, סוחף אותנו לתוכו, אל שלוש הדמויות הראשיות שניצבות על בימתו: אסף וזהרה, ושרון, חברו הטוב של אסף.

בשלב מסוים די ברור לקראת מה אנחנו הולכים, ובכל זאת המתח ההולך ונוצר אינו מרפה, ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. הדמויות משכנעות מאוד. הקונפליקטים הפנימיים שכל אחד מהאנשים הללו מנסה לפתור מאפשרים לנו לחוות אותם כדמויות שהן כמעט אמיתיות, בשר ודם, לא ייצורים ספרותיים שקיימים רק בין דפי הספר.

אנחנו עם אסף, שמתחיל להבין מה קורה לו. שאוהב מאוד את בתו הפעוטה. ואת אשתו. שרוצה, כל כך רוצה לחיות!

אנחנו עם זהרה, שמאוהבת בבעלה. שמאפשרת לו לארגן את חייה, ונשענת עליו בתחושה של הקלה: סוף סוף מישהו שאוהב אותה, שמבין את צרכיה, שלא נבהל מהם. ומסרבת לראות את מה שקורה לו.

אנחנו עם שרון, עם חרדתו; עם הצורך שלו לעזור ולהקל, ובד בבד עם האימה שלו מפני האובדן הצפוי לו.

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר היא זאת שבה שרון משוחח עם הרופא האחראי, מתחנן בפניו שישחרר, שיודה בכישלון, שלא ימשיך לענות את הפציינט שלו בטיפולים שלא יועילו. שיגיד את האמת. אבל הרופא רואה בעצמו איש מקצוע. ולצד המקצועיות שלו, לצד הנחרצות שלו לעשות "הכול", ממש עד הרגע האחרון, מאבד את הרגש האנושי, את החמלה, את היכולת לראות במטופל שלו אדם שזקוק לא רק לידע רפואי, אלא גם למבט ויחס אנושי.

שיינוק־קרטן מיטיבה כל כך לתאר את הבדידות שבה כל אחד מאתנו נידון להיפרד בסופו של דבר מהעולם. "הוא הספיק להזדקף מעט במיטתו לפני שהגיעו אליו. הוא ניסה להציץ מעבר לכתפיהם, לוודא שמישהו נמצא איתו היום. תמיד היה מישהו. אבל היום לא ראה אף אחד. גם לא כשהציץ לכיוון המסדרון" – זאת מנקודת מבטו של החולה, ובעוצמה רבה יותר – מנקודת מבטו של המבקר בבית החולים: "סביבו בתים שבהם מיטות ואנשים. כל אחד מכורבל בחלומותיו לצד בני משפחתו. בסוף, חשב, כל אחד ישן עם עצמו, לבד."

אכן.

הספר ראה אור בהוצאת "שתיים", שחגגה לפני ימים אחדים שלוש שנים להקמתה. ספרי ההוצאה מאופיינים מאוד. יש ביניהם מכנה משותף: הם בעלי ערך ספרותי, ובה בעת – קריאים מאוד. גם העטיפות שלהם מתאפיינות בתכונות מזוהות, מעין טביעת אצבע טיפוסית: יש בהן תמיד ציורים צבעוניים וססגוניים שמושכים את העין ואת הלב, ומביעים גם משהו מהתוכן הריאליסטי והמדויק של הספרים. כֹּה לֶחָי לכן!

למרבה השמחה, אחד מספרי ההוצאה, טסקה מאת אילנה רודשבסקי, זכה השבוע בפרס ספיר לספר ביכורים. בשעתו כתבתי כאן עליו בהתפעלות ובהתרגשות, ושמחתי שגם ועדת השופטים הסכימה אתי. כה לחי, אילנה! 

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

חזרתי זה עתה ממסע במכונת זמן. היא לקחה אותי למקום שמוכר לי מאוד: שכונת בורוכוב בגבעתיים, כי במשך חמש עשרה שנה, כשלימדתי בבית הספר התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, הסתובבתי שם, במשך שעות ארוכות, כל שבוע. בית הספר שוכן בעיבורה של השכונה. בחצרו ניצב עד היום מה שנשאר ממגדל המים מהעבר הרחוק. נהגתי לעצור מדי פעם בדרכי מכאן לשם כדי לקרוא בסקרנות את השלטים שנקבעו עליו ולצידו: סיפורי תולדות המקום ומתיישביו.  

בניגוד למה שנראה בצילום שלעיל – חצר בית ספר תלמה ילין נראית עד היום כמו שמורת טבע קטנה –  שכונת בורוכוב היא כיום אזור אורבני סואן, בתי שיכון, חנויות הומות אדם וכבישים פקוקים… אבל פעם הייתה השכונה אזור כפרי, שגבל בנחל מוסררה. יכלו להשקיף ממנה עד הים. איך אני יודעת? כי כך סיפר לנו אוריאל אופק בספרו חמש דקות של פחד. הספר מנוקד, ומיועד מן הסתם לילדים, אבל חרף גילי המופלג, קראתי אותו בשקיקה ובהנאה רבה. 

הנה תיאור הנוף שנשקף אז משכונת בורוכוב – מערבה:

"שְׁנֵי הַיְּדִידִים עָמְדוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל גִבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר. בִּנְיַן בֵּית הַסֵּפֶר הַמֻּקָּף עֲצֵי בְּרוֹשׁ וְאֹרֶן מַאֲחוֹרֵיהֶם, וְגַגּוֹת תֵּל־אָבִיב הַנוֹשְׁקִים לְפַס־הַיָּם הַרְחֵק הַרְחֵק לִפְנֵיהֶם. זֶה עַתָּה יָרְדָה הַשֶׁמֶשׁ לִטְבֹּל בִּרְצוּעַת הַיָּם הַנוֹצֶצֶת וְקַרְנֶיהָ צָבְעוּ בְּוָרֹד אֶת הַקֻּבִּיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁל בָּתֵּי הָעִיר הָרְחוֹקִים. אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד שָׁעוֹת וּלְהַבִּיט בִּתְמוּנָה זוֹֹ, שֶׁעוֹרְרָה תָּמִיד מִין עֶרְגָה כְּמוּסָה מְתוּקָה בְּלִבּוֹ שֶׁל מִיכָה, אֶלָא שֶׁהַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר הָיָה לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט סְתָם כָּךְ בָּעֶרֶב הַיּוֹרֵד, צָרִיךְ לָלֶכֶת.

"הַהַרְפַּתְקָה הַגְדוֹלָה מְחַכָּה לָהֶם."

תיאורה של תל אביב, על בתי "הקוביות הלבנות" שלה, מבהיר לנו מיד שמדובר במסע בזמן. אכן, את התאריך שבו מתרחשת העלילה אפשר לחשב כבר בעמוד השני, בעזרת אזכור שמשמש כנקודת ציון היסטורית, הממקמת אותנו על ציר הזמן: "'תִּרְאוּ אוֹתוֹ,'" אומרת אחת הדמויות, ילד ששמו מיכה, "שֶׁהָיָה דֵּי בָּקִיא בַּנַּעֲשֶׂה בַּחֲזִית. 'הַגֶּרְמָנִים מִתְקָרְבִים לְפָּרִיס וְהוּא [ילד אחר בחבורה] כְּבָר כּוֹבֵשׁ לָנוּ אֶת בֶּרְלִין.'" אהה, מדובר אם כן בשנת 1940 של המאה העשרים.

ומי הוא מיכה? די מהר מתבהר לנו שבעצם מדובר בבן דמותו של הסופר, אוריאל אופק. הוא שותל רמזים רבים לכך. למשל – "כָּאן חַיָּב הַמְחַבֵּר – שֶׁהָיָה אֶחָד מֵאוֹתָם נְעָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם הוּא מְסַפַּר כָּאן, לַעֲשׂוֹת אֶתְנַחְתָּא קַלָה וּלְסַפֵּר לַדּוֹר שֶׁלֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף וִידִידָיו מַה הִיא חֲצַר־אַלְדֶמַע וּמַהוּ הַכַּרְטִיס שֶׁמְחִירוֹ חָמֵשׁ דַקוֹת פַּחַד, וְהַמְחַבֵּר מַבְטִיחַ לְהַסְבִּיר הַכֹּל."

מיכה ילד חולמני, שומר סוד, טוב לב, נבון. הוא מבחין בכל יופי שנגלה לעיניו ויותר מכול, הוא ער להיותו שונה מחבריו: פחות זריז מהם, פחות שובב. הוא מעדיף להתבודד, לקרוא ספרים… אף אחד לא יתפלא שמהילד הזה יצא בסופו של דבר סופר, נכון? 

הספר מחזיר אותנו אל היישוב, כפי שהיה שמונה שנים לפני קום המדינה. חיילים בריטים מאיימים מסתובבים בין הבתים ומחפשים עריקים יהודים מצבא אנדרס הפולני שחייליו שהו בישראל והתאמנו כאן לקראת הקרבות הצפויים להם (קראנו עליהם בספרה המרתק של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה). נערים צעירים, אפילו כאלה שטרם מלאו להם שבע עשרה, מתנדבים לשרת בצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. השבעות־סתר של המתנדבים הללו מתקיימות בחשאי. בחצרות כורים בורות סודיים, כדי ליצור בהם "סליקים": מחבואי נשק שנועדו למאבק נגד האנגלים. אירועים היסטוריים ידועים, למשל – הפצצת המטוסים האיטלקים על תל אביב – מתרחשים "לנגד עינינו", ואנחנו אתם, עם הגיבורים, אז ושם. 

יש בספר תיאורים מרתקים ומשעשעים מהווי החיים של אותם ימים:

 "בַּיָּמִים הָהֵם הָיו לָנוּ שְׁמוֹנֶה פָּרוֹת חוֹלְבוֹת, וְאַבָּא שֶׁלְךָ הָיָה יוֹצֵא עִם לֶמֶךְ כְּדֵי לְחַלֵק אֶת הֶחָלָב לַלָּקוֹחוֹת הָרַבִּים שֶׁלָנוּ, שֶׁהָיוּ פְּזוּרִים מִכָּאן וְעַד תֵּל־אָבִיב, וְאַבָּא שֶׁלְּךָ, כַּיָּדוּעַ לִשְׁנֵינוּ, אוֹהֵב לִקְרֹא לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ, מְנַצֵל כָּל רֶגַע פָּנוּי לִקְרִיאָה. בְּקִצוּר – הָיָה אָבִיךְ עוֹלֶה עַל לֶמֶךְ עִם סֵפֶר בְּיָדוֹ, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וְאַבָּא עֵינָיו בְּתוֹךְ הַסֵּפֶר. קוֹרֵא מִבְּלִי לְהַבִּיט לַצְדָדִים. הַחֲמוֹר צוֹעֵד בְּנַחַת, אָבִיךְ קוֹרֵא, הַחֲמוֹר צוֹעֵד – וּפִתְאֹם נֶעֱצָר, סִימָן שֶׁהִגִּיעַ אֶל בַּיִת שֶׁל לָקוֹחַ, אָז הָיָה אָבִיךְ סוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, יוֹרֵד, מַכְנִיס אֶת הֶחָלָב, עוֹלֶה שׁוּב עַל גַּב הַחֲמוֹר – וּמַמְשִׁיךְ בִּקְרִיאָה. וְלֶמֶךְ צוֹעֵד הָלְאָה בְּנַחַת – עַד שֶׁנֶעֶצָר שׁוּב בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה; זֹאת אוֹמֶרֶת מוּל בֵּית הַלָקוֹחַ הַבָּא. וְכָךְ הָלְאָה – עַד תֵּל־אָבִיב וַחֲזָרָה הַבַּיְתָה… כֵּן, כָּזֶה מִין חֲמוֹר מִלְמָד הָיָה לֶמֶךְ, יוֹדֵעַ בְּעַל־פֶה אֵיךְ לְהַגִיעַ אֶל כָּל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלָנוּ. וּמֵעוֹלָם לֹא טָעָה! חֲבָל שֶׁהוּא אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ יוֹתֵר…"

"'בֶּאֱמֶת חֲבָל,'" אָמַר מִיכָה, 'גַם אֲנִי הָיִיתִי מוּכָן לִרְכֹּב עָלָיו עִם הֶחָלָב, אִיפה הוּא עַכְשָׁו?'"

"'מִי יוֹדֵעַ?'" נֶאֱנַח סַבָּא, 'מָכַרְנוּ אוֹתוֹ בַּיָּמִים הַקְשִׁים, כְּשֶׁצִמְצַמְנוּ אֶת הָרֶפֶת…'"

הספר עתיר הומור דקיק. למשל – מיכה, שיהיה, כידוע, סופר, מספר לאחותו את עלילתה של הצגה שראה, ולמעשה ממציא את כולה, בתקווה שעד שיזדמן לילדה לראות את ההצגה בעצמה, כבר תשכח את סיפורי הבדים שלו… סבא של מיכה מספר לו על תקופת האשפוז שלו במוסד רפואי, שם פגש טיפוסים כמוהו, וחותם: "עַלִיז מְאֹד הָיָה שָׁם"…

עליז מאוד גם בסיפור שלפנינו. הוא גדוש בהרפתקאות, שובבות, וחן. בקיצור – ספר שמזמן הנאת קריאה מובטחת. 

 כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."

מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה.
"היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר
שפתחה.

"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."

"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.

אי אפשר שלא אוהב, אתפעל, אתרגש, אזדהה, עם אל תצאי אלישבע, ספר השירים הראשון שהוציאה לאור חניתה כהן קמחי. שיריה של כהן קמחי מפכים ממעיינות המוכרים לי, וזורמים בערוצים שגם אני זורמת בהם. 

קודם כול, כי כל השירים כתובים בנוסח הקלאסי האהוב עלי במיוחד: חלקם הגדול סונטות, כלומר – שירים של ארבע עשרה שורות עם מבנה חריזה קבוע, או וילאנלים, כלומר – שירים של תשע עשרה שורות, חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווילאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שורות חוזרות במתכונת קבועה.

כמה טוב לפגוש את הצורות הללו בלבוש מוקפד, מהודק ומדויק, ועם זאת – פיוטי, שכן המבנה לא משתלט על השיר, אלא משרת אותו. 

הנה, למשל, אחד הווילאנלים: 

אם לא קוראים בקפידה, אפשר כמעט שלא לשים לב לשתי השורות החוזרות: "והחיים היו קולר תלוי על צוואר", ו"ברור שעד הבוקר לא יקרה פה שום דבר", כי בכל אחד מהבתים הן מהדהדות באופן שונה, בייאוש קיומי שהיומיום הפשוט מעורר ומשמיע – ריקנות מכבידה ועוגמה. החיים הם גם קולר על צוואר וגם צוואר מלוק של עוף ותרגילי חילוק, הם חלוק ישן, והם בעיקר ציפייה חסרת תוחלת למה שלא יקרה.  

והנה דוגמה לסונטה:

שורות הבית האחרון, "מי הפקיר ילדות בליל סערה / לאסוף שברי זיכרונות על החוף / מי מתח מתחתן תהום פעורה?" מגיעות, כך אני מרגישה, גם מנפשי. חניתה כהן קמחי מדברת את עצמה, ובה בעת, בלי לדעת, גם אותי.

והיא עושה את זה בצליליות מוזיקלית שמתבטאת לא רק בחריזה שבסופי השורות, אלא גם בְּתוֹכָן: למשל, האליטרציה "מתח מתחתן תהום", או "טרף וטרף כמו שעיט / נועץ את טפריו", וכמובן, לאורך השירים, בחריזות מפתיעות ויפהפיות: "כרמל – קרמל" בשיר "משפחה בטיול"; "עשיתי – CT" בשיר "תאונה"; "הַמְתֵּנָּה – אנטנה" בשיר "זכר אורם הראשוני"; "דֹּפִי – טופי", בשיר "הוא לא רוצה שהיא תדע שהוא יודע".

כאמור, את ליבי מושכת מאוד הדבקות במבנים קלאסיים. הנה למשל עוד וינלאנל מדויק כל כך מבחינת המבנה והמשקל: בכל שורה ראשונה ושלישית – שלוש תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ובכל שורה מרכזית – יאמב, שתי תיבות של שלוש הברות לא מוטעמות ואחת מוטעמת, ותיבה אחת לא מוטעמת. התבנית מורכבת ומשוכללת, והדיוק יוצר מקצב ברור, שמשמש כשלד יציב לתוכן כאוב מאוד:

ההזדהות שלי, התחושה שכהן קמחי כותבת גם אותי מתעוררת שוב בשיר "יום אחד ביולי", לא סונטה ולא וילאנל, אבל – תמיד מחורז, וכתוב במשקל מוקפד. זהו  שיר על סוד ש"חלחל בגוף כמו שנחיל ארבה / פשט בשדות תבואה, מטיל שממה והרס" (שמתרחז עם "ארס"), שיר שהיא פונה בו אל אימה: "אני יודעת, אימא, את צריכה לנוח – / רואה כמה קשה, ואת רק בן אדם": הנה… הנה הילדה שמגינה על אמה, במקום שזה יהיה הפוך. הנה הילדה שבולמת את עצמה עם "ואיך אגיש לך גם צרות בתור קינוח?" 

השיר "לב כבד" שבו מגישים לילדה לאכול בשר מגעיל, כבד! אוי! מזכיר לי, איך לא? את "אגדה כבדה" שכתבתי, והשיר "חצר נסתרה", שבו כהן קמחי כותבת על עקירת שן: "זה היה די ברור מה עומד על הפרק – / ריחפה באוויר המילה – עקירה. ניחתה על אוזני כמכה מבשרת ׂ/ שהסוף לסיפור כאן יהיה בכי רע" מזכיר לי מיד את "שש סונטות לשן שבורה"… (האם עלי להתנצל על כך שאני "דוחפת" לכאן שירים משלי? אני עושה זאת רק כדי להביע את עוצמת ההזדהות שאני חשה עם כתיבתה של כהן קמחי!) 

השירים של קמחי כהן מספרים על אובדן, על שכול, על יתמות, על כאבים ועל בושות, ועושים זאת תמיד במוזיקליות ששובה את הלב.

היא שולחת אותנו אל תוך הספר עם שיר אזהרה, שהעניק לספר כולו את שמו: " אל תצאי אלישבע". היא פונה בו אל הדמות הכתובה: "אם תצאי מתוך הספר, לא תוכלי לחזור", היא מתריעה, שהרי ברגע שהשירים יוצאים מרשות הפרט אל רשות הכלל, אי אפשר עוד להחזירם לתיבת הפנדורה שמתוכה יצאו. היא חוששת: "ולכאב שלך אין לרופאים בחוץ מזור". ה"רופאים" הם העיניים שלי – שלך – שלכם, של כל מי שיקרא את הספר, כל מי שאמורים להבין אותו, לתת לו מקום, להעניק לו "תרופות", אבל בכל מקרה הן "מקלות את הכאב רק לכמה שעות", ומה אז? ניתוח פלסטי? שינוי צורה? היא פוחדת שמא "יבנו לך רגל עץ", אבל תישאר פיסחת, ומתרה בעצמה: "אף סולד לא ינתק את זרם הדמעות": כמה מפחיד להיחשף, לשלוח את השירים אל העולם: מי יקרא אותם? מי יבין? מי יחוס?

קראתי את הספר בחטף, במהירות, בנשימה עצורה. ועכשיו אשוב ואטעם ממנו, מפה ומשם, לאורך זמן. הוא מלא וגדוש כל טוב שירי. 

אסיים בשיר סיפורי, עם סוף מפתיע, שדיבר אלי מאוד:

ב־2021 ראה אור באנגלית, ולאחרונה בתרגומו לעברית, הספר לא סופרים את היהודים מאת דיוויד באדיל, סטנדאפיסט ותסריטאי יהודי בריטי (בריטי, כן? לא "אנגלי"! פעם הסביר לי מישהו שכך אפשר לזהות יהודים ילידי בריטניה: כששואלים אותם לזהותם הלאומית הם לא אומרים שהם אנגלים, או סקוטים או אירים או וולשים. כי הם לא נמנים עם אף אחד מהלאומים הללו! הם "בריטים"!). הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. מעניין מי היה קהל קוראיו. אני משערת שקנו וקראו אותו בעיקר יהודים (בריטים). 

ויש לי עוד תהייה: האם באדיל רוצה לשנות משהו בספר, בעקבות מה שהתרחש כאן, בישראל, בשבעה באוקטובר 2023?  

באדיל מבקש להסביר בספרו את "חוויית החיים של היהודים", שחשים אנטישמיות בכל אשר הם פונים. הוא עונה לשאלה שאינה נשאלת – מדוע רק הקורבן עצמו יכול ורשאי לדבר על תחושותיו, לומר ממה נפגע, ומדוע. קובע כי לפוגע אין זכות להאשים אותו, וגם לא להסביר לו שהוא "טועה" בפירוש הכוונות של מי שמפלה, מדיר, מתעב, או אפילו נוהג באלימות מילולית או גופנית. 

על הקוראים להבין, הוא מסביר שוב ושוב, "עד כמה היהודים מפחדים", מדגיש: "במיוחד בני דורי, שהתחנכו בצל השואה", וממשיך: "אמי נולדה בגרמניה הנאצית, אני קיים רק בדרך נס." 

אבל בעצם, כמו ש"הם" לא רואים אותו כיהודי, הוא לא רואה אותי כיהודייה־ישראלית. 

לטעמו יהודים בישראל חיים "ללא חרדה, ללא רגשי אשמה", ולכן – "הם לא באמת יהודים". סליחה?! 

מדינת ישראל, כך הוא כותב, בכלל לא מעניינת אותו. בעיניו "להניח שאכפת לי [ממנה] יותר, זה גזעני". והוא מדגיש: "אני אדם בריטי – יהודי" ("בריטי", כמובן, לא אנגלי, כן?), ומוסיף, "אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מארקס, ולארי דיוויד, ושרה סילברמן ופיליפ רות" וממשיך ומונה שמות של ידועי שם יהודים ילידי ארצות הברית! לא אנגלים! לא בריטים! כלומר, הוא מזדהה עם יהודים בעולם, בתנאי שהם לא ישראלים!  "אני אומר לעצמי: לעזאזל ישראל", הוא לא מתבייש לכתוב, ולהוכיח את עמדתו: "בציוצים שאני מעלה אני כותב: פאקינג ישראל המטומטמת". 

יופי דיוויד. איש העולם הגדול. "בריטי", שמתלונן בלי הרף על כך שבני ארצו מסרבים לראות בו בן ארצם!

ההוכחות לאנטישמיות שהוא מציין רבות מספור, וכולן משכנעות מאוד. כן, הסובבים אותו גזענים. כן, הם אינם מבינים שאת פוליטיקת הזהויות ראוי להחיל גם על יהודים. לא רק על "חומים ושחורים". כי גם יהודים הם מיעוט נרדף. שוב ושוב הוא מראה את ההבדל התהומי בין האופן שבו אנשים שמבקשים להצטייר כליברלים מבינים את מה שעליהם לומר או לכתוב בכל הנוגע ל"מיעוטים", וכיצד אינם מבינים את הגזענות הבוטה שהם מפגינים, כשמדובר ביהודים.

למשל – מדוע שחקנים "רגילים" אינם רשאים עוד לגלם אפרו אמריקנים או אסייתיים (אפשר לקרוא על כך גם כאן, בטור על הספר Yellowface), אבל לא־יהודים – ואפילו כאלה שהביעו עמדות אנטשימיות! – מגלמים בלי שום הסתייגות או קושי דמויות של יהודים? האם היו מאפשרים להומופוב לגלם דמות של הומו? 

מדוע ליברלים לא מבינים שמילת הגנאי Yidd פוגענית לא פחות מ־Nigger האסורה בתכלית האיסור? (בספר שתי המילים מופיעות מקוצרות, עם כוכביות במקום חלק מהאותיות, עד כדי כך הן מפחידות ומסוכנות!) 

איך ייתכן שהכחשת השואה לא רק קיימת, אלא מתחזקת? ואגב כך, מה אומר היום באדיל, על מה שהוא מכנה "הכחשת השואה" בעזה, לנוכח ספרי מיין קאמפף המתורגמים לערבית שנמצאו שם, אחרי השבעה באוקטובר? זאת כבר לא הכחשה. זאת כבר קריאה לפעולה. כמו אוהדי הכדורגל שנוהגים לדבריו להשמיע קולות של תאי גזים, במשחקים שיש בהם נבחרת ובה יהודים או יהודים־לכאורה רבים מדי, לטעמם של האוהדים. האם הוא דבק בתחושתו שישראל יכולה, מבחינתו, ללכת לעזאזל? שהפתרון הסופי יתבצע, אבל לא באירופה ולא בגרמנית, אלא אי שם, במזרח התיכון, ובערבית? זה בסדר מבחינתו?

הוא מזכיר בספר קריאות אנטישמיות שנשמעו בהפגנה "במרחק שמיעה מהבית שלי, לאנוס נשים ובנות יהודיות". האם הוא חושב עכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, על נשים יהודיות (כן, יהודיות־ישראליות) שנאנסו ונרצחו ועברו התעללות סדיסטית, כי הן יהודיות? 

הוא מסביר בכישרון רב כל כך את המנגנונים המעוותים שבאמצעותם מרמזים אנטישמים, בין השורות, על אשמת היהודים עצמם בכך שהם נרדפים כל כך, במשך מאות שנים. "מדוע," הוא מצטט אנטישמים ששואלים בתמימות לכאורה – "היהודים נרדפים?" ומפענח את התשובה המרומזת: כי הם אשמים! הם חזקים או חלשים מדי, הם עשירים, או טפילים, זה משהו בהם! זה בגללם!

הוא מתאר תגובה כזאת, של אישה שבכלל לא מבינה עד כמה האנטישמיות שלה נחשפת בתגובתה, ש"מעידה על תיעוב: תיעוב היהודים, על כך שהם מעוותים את ההיסטוריה (סטטוס גבוה) ועל כך שהם מתבכיינים ומחפשים מקום מקלט לרוץ אליו (סטטוס נמוך). תיעוב היהודים על כך שהם אינם קשוחים כשהמצב דורש קשיחות (כמו, למשל, אתם יודעים, כשמובילים אותך ואת הילדים שלך באיומי אקדח לקבר אחים שאתה בעצמך חפרת)".

כן, דיוויד. נכון. וכך גם כאן, בישראל. גם אנחנו חווים את הזוועה הזאת, שמתבטאת לא רק במילים, אלא גם במעשי רצח שאין מילים במילון כדי לתאר את הזוועה הגלומה בהם. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים להגיב בגלוי על מה שנעשה בגלוי! ואתה, והעולם, מאשים אותנו!

אני מניחה שגם אתה, כמו כל האנטישמים שנגעלים ממך בחשאי, לא בגלל מעשיך, אלא בגלל עצם זהותך, מעדיף לאמץ את העמדה שלפיה התגובה הישראלית לזוועות השבעה באוקטובר הייתה קיצונית מדי. הסבל של תושבי עזה אכן מחריד. והלוואי שכל זה לא היה מתרחש. אבל תזכור בבקשה ואל תשכח: 134 חטופים ישראלים, ביניהם תינוק וילד בן ארבע שנלקחו ממיטתם ביחד עם אמם לתוך האפלה הרצחנית של עזה, עדיין שם. מוחזקים בתנאים מחפירים. מורעבים. לא מקבלים תרופות. לא רואים אור שמש. מעונים. מישהו מתושבי עזה נחלץ לעזרתם?

אז אולי לפני שאתה מאשים את מי שמאשים את הקורבנות, תבדוק שוב את היחס שלך כלפי היהודים שחיים בישראל. אמנם יש לנו שונאים, זה התברר לאחרונה ביתר שאת, אבל בחיי היומיום רובנו, רוב הזמן, לא מרגישים מקרוב באנטישמיות. ילדים ישראלים בכלל לא מכירים את המבט המזהה הזה,  כשמישהו מבין שאת – אהה… אבוי… אחת מאלה, שאת – כמה מביך בשבילך! – יהודייה! בנעוריי גרתי כמה שנים בלונדון ואני מזהה את המבט הזה, את האנטישמיות הכמעט לא סמויה המתגלה בו, זאת שאתה מיטיב כל כך לתאר בספרך. לא, ילדים ישראלים חיים בין שכמותם. האם זאת לא הצדקה לקיומה של מדינת ישראל? 

אתה כותב שאתה קיים "בדרך נס", כי אמך נולדה בגרמניה הנאצית? ודאי לא תתפלא לשמוע שגם אני דור שני לשואה. שגם אני קיימת בנס: היטלר לא הרג את כל בני משפחתי, אלא "רק" את רובם המכריע.

אבל כן, גם כאן, גם בלי להכיר את האנטשימיות מקרוב, אנחנו נאבקים על חיינו. מה שבעיניך נתפס כאגרסיה לא מוצדקת, עד כדי כך שאתה שולח אותנו בקולמוסך לעזאזל, הוא לא פעם מלחמה על הקיום שלנו. על עצמאותנו. על הזכות לחיות במקום שהוא שלנו, ושבו אי אפשר להפלות אותנו. ולא שאני מסכימה עם כל מה שהממשלה הנוכחית עושה. ודאי שלא. לכן אני נאבקת נגדה ככל יכולתי. ולא שאני מסכימה עם כל מה שכל הישראלים עושים תמיד. בהחלט לא. אבל בתוך מרחב ההסכמה ואי ההסכמה, קורים פה גם דברים חיוביים ומשמעותיים מאוד, שלא כולם מכוונים כלפי עצמנו. 

הנה למשל דבריה של צעירה בדואית, שנולדה כבת לא חוקית (פרט ביוגרפי משמעותי, שכן היא עצמה סבורה כך). אמה וסבתה היו אנלפבתיות. היא עצמה זכתה להשכלה, בזכות מדינת ישראל, וכיום כותבת את הדוקטורט שלה. היא מספרת, בין היתר, על הטיפולים הרפואיים שתושבי עזה (כולל יחיא סינוואר!) מקבלים בישראל. הווידיאו צולם לפני כשנה.

אבל לפני כן – משהו על מה שהעסיק את תושבי עזה במשך השנים שקדמו לשבעה באוקטובר 2023. משהו על הכסף, המאמצים, הידע, הזמן, שהם השקיעו ברוע מפלצתי, לא רק במנהרות שחפרו, אלא גם באגירה של תחמושת וייצור של נשק שנועדו להרוג ישראלים באשר הם, כלומר, אותנו. ואתה סבור שאנחנו הצד התוקפן?

הנה דבריה של אותה צעירה בדואית:

היא לא היחידה. זאת כמובן לא הוכחה לכך שכל הערבים אזרחי ישראל, או שכניה, שלמים עם קיומה של המדינה ומצדדים בה, אלא רק ראיה לכך שיש גם כאלה שזאת עמדתם.

יש ביניהם רבים שמעריכים את מה שישראל מאפשרת להם. שרוצים להשתלב בה, ואף עושים זאת: עיתונאים, שופטים, רופאים, כתבים ופרשנים פוליטיים, כולם פלסטינים ישראלים שווי זכויות. ולא שאין בישראל אי צדק, אלימות ועיוות הדין. אני ערה להם מאוד, ומתקוממת נגדם בכל ליבי.

עם זאת – אני מתנגדת לפסילה גורפת ומוחלטת של עצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים. 

לכן אני רוצה לבקש ממך, דיוויד באדיל, לא לתת לתעמולה האנטישמית לסחוף גם אותך. אתה מתרגז מהשאלה "מה יש בהם, ביהודים, שמשניא אותם כל כך?" שמכילה את התשובה הסמויה – היהודים אשמים בכך ששונאים אותם. והנה, גם אתה נוהג כך כלפי מדינת ישראל!

אם אתה לא מבין את הערך והמשמעות של עצם קיומה של המדינה, אתה בעצם נהפך לאחד מהם, אחד האנטישמים האלה, שאתה מיטיב כל כך לחשוף אותם, את הכיעור שלהם: אלה שתומכים בטרור הרצחני של חמאס (גם אתה?), כשהם צווחים בראש חוצות ש"from the river to the sea Palestine will be free", לרוב אפילו בלי לדעת על איזה נהר או ים מדובר, ונראה שגם בלי להבין מה משמעות הקריאה הזאת. מה היא אומרת על מה שמאחלים הצועקים ליהודים שחיים כאן. אתה שווה נפש לקריאות האנטישמיות הללו?

גם אתה סבור שלרצוח, לחטוף ולאנוס יהודים זו זכות אדם בסיסית?

מה דעתך על חברת בית הנבחרים בארצות הברית רשידה טליב, שנמנעה מההצבעה לגינוי האלימות המינית של חמאס?

מה עושה לך אמין חוסיין (adjunct Professor), מרצה לאקטיביזם ואמנות באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שאמר לסטודנטים שלו שצריך להטיל ספק ב"נרטיב שמשווקת המדיה" על פעולת הטרור והטבח של החמאס, וטען בנחרצות שפושעי חמאס לא אנסו נשים ולא ערפו ראשים?

איך אתה מגיב לידיעה שלפיה הצ'טבוט ה-AI החדש של גוגל מכחיש את טבח השבעה באוקטובר?

אלה כמובן רק כמה דוגמאות קטנות לתופעה מזעזעת.

והרי אתה, אני די בטוחה, יודע מה משמעותן! ואתה, גם לטובתך – כן, כן! – אמור דווקא להתנגד לאנטישמים ולתמוך במדינה שמגינה על יהודים (לא תמיד בהצלחה, כפי שהוכח לאחרונה, למרבה האימה והצער)!

כן, גם אני חיה בנס, כי (עדיין?) לא נקלעתי לפיגוע רצחני, ולא הייתי – רק במקרה – בשבעה באוקטובר 2023 בבארי או באופקים או בשדרות. אנא – אל תנסה להסביר לי שאני אשמה בכך ששונאים אותי, עד כדי שנכנסים לתוך הבתים של בני עמי וחוטפים מתוכם עוללים, אימהות, ילדים קטנים, נשים זקנות, מבוגרים חולים, חפים מפשע, אונסים ורוצחים ופוצעים אותם. לא, אל תחפש לכל המעשים האלה הצדקות. הם לא "תלויי הקשר!" ואם כן תחפש להם הצדקות אומר לך באנגלית הבריטית שאותה אתה מבין: You know better. 

בשולי הדברים, שתי הערות בלתי נמנעות בנוגע לתרגום לעברית:

• חבל הטבור, לא חבל התבור, כפי שנכתב. 
• כשקראתי את הציטוט מוולטר "בכדי לדעת מי שולט בך, אתה פשוט צריך לגלות את מי אסור לך לבקר" התחלתי לשאול את עצמי – את מי "אסור לי לבקר?" רק כשקראתי את המקור באנגלית, המצוטט בספר, הבנתי שלא מדובר בביקור visit אלא במתיחת ביקורת: criticize… 

נתקלתי בעוד כמה מקומות שזקוקים לליטוש נוסף, אבל אעצור כאן. הם פחות קריטיים.

מה פירוש לנסוע ולמה מועילים מסעות? כל שקיעת שמש היא
שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול. ותחושת השחרור, שנולדת במסעות? אני יכול לחוש בה אם אני יוצא מליסבון לבנפיקה, ולחוש בה בעוצמה חזקה יותר מאשר מי שנוסע מליסבון לסין, שכן אם השחרור אינו מצוי בי, הרי שמבחינתי הוא אינו מצוי בשום מקום. "כל דרך", אומר קרלייל, "אפילו דרך זו לאנטֶפּפול, מוליכה אותך עד לקצה העולם". אך הדרך לאנטפפול, אם הולכים בה עד תומה, שבה לאנטפפול; כך שאנטפפול, שכבר היינו בה, היא אותו סוף העולם שיצאנו לחפשו.

קונדייאק מתחיל את ספרו המפורסם במלים: ”ככל שנעלה לגבהים וככל שנרד למעמקים, לעולם אין אנו יוצאים מתחושותינו". לעולם איננו יורדים מסיפון עצמנו, לעולם איננו מגיעים לאחר אלא בכך שאנו הופכים את עצמנו לאחרים באמצעות הדמיון הרגיש שלנו עצמנו. הנופים האמיתיים הם אלו שאנו יוצרים בעצמנו, כי כך, בהיותנו אלים שלהם, אנו רואים אותם כפי שהם באמת, כלומר כפי שנבראו, אף אחת משבע קצוות תבל אינה זו אשר מעניינת אותי ושאני יכול באמת לראותה; הקצה השמיני הוא זה שאני הולך בו ואשר שייך לי.

מי שחצה את כל הימים חצה רק את המונוטוניות של עצמו.
כבר חציתי ימים רבים מכל אחד אחר. כבר ראיתי הרים רבים
מאלה הקיימים בעולם. כבר עברתי בערים רבות מאלה הקיימות,
והנהרות הגדולים של שום עולמות זרמו, מוחלטים, תחת עיני
המביטות. אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר
ראיתי בלי לנסוע.

"Yellowface" – פנים־צהובות – הוא מונח מתחום הקולנוע או התיאטרון. הוא מתייחס לפרקטיקה (הפוגענית!) שהייתה נהוגה בעבר, כששחקנים לבנים גילמו דמויות אסייתיות, וכדי להיראות "משכנעים" צבעו את פניהם בצהוב, ואז, לכאורה, נראו יותר אוריינטליים. כאן בצילום אפשר לראות את קתרין הפברן מאופרת כך שתיראה בעלת תווי פנים אסייתיות…

וכאן את יול ברינר:

באותו אופן נהגו שחקנים לצבוע את פניהם בשחור, כשגילמו דמויות שמוצאן באפריקה. כאן לדוגמה נראה לורנס אוליבייה ששיחק את אותלו, בפנים צבועות למשעי…

את הרומן Yellowface כתבה סופרת אמריקנית ממוצא סיני שכיככבה בעבר, עם ספרים קודמים שלה, בראש רשימת רבי המכר היוקרתית של הניו יורק טיימס. קואנג מכירה אם כן היטב את עולם המו"לות האמריקנית על כל פניו, יודעת בדיוק איך נראים חייה של סופרת מצליחה מאוד, וכמוה – אמריקנית שמוצאה אסייתי. האם, למשל, התביעה ל"מגוון" אתני היא זכות וחסד, או נטל מכביד, כשמדובר בשוק הספרים האמריקני? האם היא מעניקה הזדמנויות שוות, או אפילו עדיפות, או להפך? ("כבר יש לנו בהוצאה לאור סופרת אסייתית, אנחנו לא יכולים לקחת עוד אחת כזאת" מצטטת ברומן דמות כעוסה של מישהי מהתחום, שמנסה להסביר עד כמה פוגעניות יכולות להיות ההעדפות האתניות…) 

לא במקרה בחרתי במונח הכה־פיננסי "שוק הספרים האמריקני", שכן בעולם שקואנג מציירת בספרה כבר אין כתיבה נלהבת, כתיבה שנובעת מתוך צורך כן ואמיתי לספר משהו חשוב ורב משמעות, והחדווה המתלווה לכתיבה תמימה כבר לא קיימת: אחרי שסופרת הצליחה מאוד, אחרי שקיבלה מקדמה של שש ספרות, וחתמה על חוזה עם  סוכנות הוליוודית להפקת סרטים, כל מעשיה, מחשבותיה, שאיפותיה, למעשה עולמה כולו – נהפכים לעניין כלכלי. 

(ב־14 ביולי התפרסם בגלריה של הארץ ריאיון מעניין עם אנדרו ויילי, סוכן ספרותי אמריקני מצליח, כ–1,500 סופרים. ויילי סיפר בריאיון, בין השאר, כי "סוכנויות הייצוג הגדולות, בגלל שהן מקבלות כסף מהמו"לים, חושבות שהסופרים עובדים עבורן, ולכן מתייחסות לסופרים בהתנשאות. הגישה שלהן היא, 'אתה לא מכיר את העסק, אני כן. יש לי 300 לקוחות. אני מרוויח 750 אלף דולר בשנה. אתה לא, ולכן אתה צריך להקשיב לי'"). 

לפי מה שמתואר ב־Yellowface, ברור לגמרי שאם ספרים נמכרים היטב, כמו למשל – ספרה של הדמות הראשית בספר שלפנינו, שום חשד שמוטח בה לא מעניין את אף אחד, לא את הסוכן שלה, לא את העורכים, ולא את מנהלי ההוצאה לאור. מה שמניע אותם, ועד מהרה גם אותה, זה – הכסף שאפשר להרוויח מספר שכתבה. 

ואולי בכלל לא כתבה אותו בכוחות עצמה? 

שהרי זה התעלול שמתגלה ממש בתחילתו של הרומן: גיבורת הסיפור, ג'ון הייוורד (בהמשך היא נקראת ג'וניפר סונג, שם שמצלצל יותר אתני), סופרת שהוציאה רק ספר אחד בינוני למדי, גונבת את כתב היד של חברתה, סופרת אסייתית־אמריקנית מצליחה מאוד, ששמה אתנה ליו. אתנה לא רק מוכשרת מאוד, היא גם יפה ואלגנטית להכעיס. ג'ון ואתנה הכירו כשהיו סטודנטיות. שתיהן שאפו לכתוב. רק אחת הצליחה בקנה מידה עצום כל כך. 

ממש בתחילתו של הרומן אתנה נחנקת מפנקייק שאכלה מהר מדי. ג'ון מנסה להציל אותה, ולא מצליחה. (האומנם ניסתה באמת? באמת ובתמים? הספר נכתב מנקודת מבטה, כל המידע מגיע אלינו רק ישירות מפיה, ואין ספק שהיא מספרת לא־אמינה בעליל!). כשאנשי העזרה־ראשונה מגיעים, אתנה כבר מתה.

ג'ון יודעת שחברתה הלא־כל־כך קרובה באמת (בימים הבאים תרגיש מבוכה קלה, כי מצפים ממנה להתאבל, ובעצם היא מגלה לנו שהיא די אדישה…) סיימה זה עתה את הטיוטה הראשונה של כתב יד חדש. ג'ון יודעת גם שאתנה אף פעם לא מראה כתבי יד לא גמורים, ושהיא כותבת רק במכונת כתיבה, כלומר – אין ראיות או עדויות לכך שהיא זאת שחיברה את "החזית הקדמית" – ספר שעתיד היה לראות אור, אחרי שתשלים את עריכתו.

בהחלטה של רגע ג'ון מבריחה מהבית את כתב היד, קוראת אותו, ומחליטה לעבד, לשכלל, לערוך, ולהוציא אותו לאור – בשמה! 

איזה רעיון…

ואיזו שובבה קואנג המצליחה, שנכנסת לעורה של סופרת לבנה, כושלת, קנאית, ושקרנית. כמה מזימות וכמה תהפוכות יעברו על ג'ון מהרגע שהחליטה לנכס לעצמה את יצירתה של סופרת אחרת. האם תתגלה? מה יקרה כשאמה של המנוחה תיצור אתה קשר ותספר לה שיש בידיה יומנים שכתבה בתה בתקופה שעבדה על "החזית הקדמית"? האם תצליח להניא את האם מכוונתה למסור את היומנים הללו לחוקרי ספרות (שיעמדו מיד על התרמית המבישה של ג'ון)?

איך משתנים – בבת אחת, ובמבט מקרוב! – חייה של סופרת שזוכה פתאום להצלחה רבתי? 

ומה אומרת לעצמה פסיכופתית, כדי להצדיק את מעשיה?

לא מעט הומור שזור ברומן. כך למשל ג'ון מרבה להתלונן על חברתה, לספר עליה שהייתה… גנבת… כי נהגה לשוחח עם אנשים ולהשתמש בכתיבתה בסיפוריהם, במכאוביהם. (כשג'ון מנסה לדובב מלצר במסעדה סינית היא נוחלת מפלה מבישה ומשפילה. מסתבר שלא כל כך קל לגרום לאנשים לשפוך בפנייך את לבם….).

"אפילו ממני היא גנבה", ג'ון מקטרת, ומספרת איך אתנה "חלבה" ממנה סיפור של ספק־אונס שעברה, ואז כתבה על כך סיפור קצר ומוצלח. האם היא סבורה שגנבת מגנבת פטורה? לא ולא! ג'ון מצליחה לשכנע את עצמה שהיא זאת שכתבה את "החזית הקדמית". אז מה אם הרומן עוסק בנושא שמעולם לא העסיק ולא עניין אותה (סינים שאולצו להשתתף כלוחמים במלחמת העולם השנייה)? אז מה אם כשהיא מנסה לכתוב ספר נוסף, אין לה מושג היכן להתחיל, כי אין לה שום רעיונות?

קואנג מיטיבה לתאר את התשוקה הגרפומנית לכתוב, לכתוב! גם כשאין לחושקת שום כישרון אמיתי ושום צורך להביע מחשבות, רעיונות, דעות של ממש. כך היא מגיבה בשיחה עם אמה, שמנסה לשכנע אותה שיש בעולם דברים נוספים, חוץ מכתיבה: "כתיבה היא העולם כולו. איך אוכל להסביר לה? להפסיק – זאת לא אופציה. אני חייבת ליצור. זה דחף גופני, כמיהה, כמו – לנשום, כמו לאכול; כשזה מצליח, זה יותר טוב מסקס, וכשלא, אני לא יכולה ליהנות משום דבר אחר. אבא ניגן בגיטרה בזמנו החופשי. הוא הבין אותי. מוזיקאי צריך שישמעו אותו, סופר – שיקראו אותו. אני רוצה לגעת בלבבות. אני רוצה שהספרים שלי יימצאו בחנויות בכל מקום בעולם. לא הייתי מסוגלת לחיות כמו אימא וכמו רורי [אחותה], לחיות את החיים הקטנים והמוגבלים שלהן, בלי פרויקטים נעלים או סיכויים להתניע אותם, מפרק לפרק. אני רוצה שהעולם יחכה בנשימה עצורה למה שיש לי לומר. אני רוצה שהמילים שלי ייוותרו לעד. אני רוצה להיות מונצחת, מקובעת. שאחרי מותי אותיר הר של דפים שתעלה מהם הצווחה – ג'וניפר סונג הייתה כאן, והיא סיפרה לנו על מה היא חושבת. רק שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה לומר. אם אי פעם ידעתי. ואני מבועתת, שמא יזכרו אותי רק על זה שהדרך היחידה שבאמצעותה יכולתי ליצור יצירה ראויה הייתה על ידי כך שנכנסתי לעורה של אישה אחרת". 

אחת התימות המרכזיות ברומן היא כוחן העצום של הרשתות החברתיות. כמו ברומן יקירי מנוול מאת וירז'ני דפנט, אנחנו עדים לתפקיד המרכזי שיש – ברומן שלפנינו – לטוויטר במיוחד, אבל גם באינסטגרם. שם, לא בבית, לא ברחוב, לא עם בני משפחתה, מתנהלים חייה "האמיתיים" של ג'ון. אפילו כשהיא מנסה לשכנע את עצמה שאם תכבה את הטלפון ואת המחשב תוכל להתעלם ממבול הודעות הנאצה שמומטרות עליה בכמה שלבים לאורך הרומן, היא "יודעת" ששם, באינטרנט, ממשיכים להתחולל האירועים המשמעותיים ביותר לקיומה, ושמשם, מהרשתות החברותיות נקבע בפועל המשך חייה. 

הספר משעשע, מרתק, וחכם!

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי את הפסקה שלעיל בעצמי

יש משהו צלול מאוד במינימליזם המהודק של ההייקו, הסוגה השירית היפנית הנודעת. 

כך נכתב על הצורה הזאת בהקדמה של הספר שירי הייקו, מבחר על פי ספרו של ה. ג. הנדרסון, שראה אור בספריית פועלים ב־1987:

"ההייקו החל להתחבר ביפן לפני למעלה מ-700 שנה, והגיע לכלל שגשוג ושכלול במאה השבע־עשרה. שירי ההייקו המשיכו להתחבר מאז ועד היום והם נפוצים במאה העשרים אף יותר. מרבית שירי ההייקו מתחברים כעת להנאת מחברם ואורחיו בלבד, ואינם מגיעים לכלל פרסום. ועם זאת מתפרסמים מדי
שנה מאות אלפי שירי הייקו חדשים.

"אין ביפן הסכמה מלאה בדבר התכונות המאפיינות את ההייקו. בכל זאת אפשר למצוא כמה מאפיינים עיקריים:

1. ההייקו הוא שיר, ומהיותו שיר נועד לבטא ולעורר רגשות. בכך נבדלים שירי ההייקו באורח חד משמעי מהאפיגרמות.
2. הוא שיר קצר מאוד, בעל צורה קלאסית מסורתית קבועה.
3. שיר זה, שנושאיו והלכי רוחו יכולים להיות אינסופיים, מציין איזה "רגע פסגה", או, על כל פנים, רגע "גבוה" יותר מרגעי החיים הרגילים.
4. בשל היותו כה קצר, קיים בו אלמנט הרימוז עוד יותר מאשר בצורות שיריות אחרות.
5. ההייקו מצייר תמונה ברורה מאוד המשמשת כנקודת מוצא או כהתחלה בלבד לזרם של מחשבות ורגשות.
6. מטבע הדברים, נעדרת התמונה שפע של פרטים. מצויירים הקווים העיקריים והחשובים, ואת השאר על הקורא למלא בעצמו; כלומר, ההייקו מחייב קריאה פעילה מאוד."

לאחרונה ראה אור בעברית קובץ שירי הייקו: שיתוף פעולה מקסים בין משוררת וציירת. ריקי דסקל כתבה, לוסי אלקויטי ציירה. השילוב שבין המילים לציורים מעורר השתאות.

אלקויטי הצליחה ליצור לכל אחד מהשירים דימוי חזותי מקסים (נעדר שפע של פרטים, כזה שמצוירים בו הקווים העיקריים והחשובים: ממש כמו שיש לעשות בשיר הייקו כתוב). כולם שונים מאוד זה מזה, אבל כל אחד מהם כמו יוצר את השיר מחדש, לא מעטר או מקשט אותו, לא מנהיר או מדגים, אלא בורא אותו מחדש – בצורה. המילים מופיעות גם בחלק מהציורים, אבל גם שם הן כתובות באופן שנראה כאילו אינן בעברית, אלא במין שפה חדשה, מומצאת, מעין יפנית בדויה. 

כך למשל, כתוב השיר הראשון בעברית:

כְּמוֹ חָתוּל רוֹבֵץ
עָנָן עַל הָהָר
סַאצִ'יקוֹ סָאן יוֹצֵאת לָעֲבוֹדָה

וכך הוא נראה בציור, בעמוד שממול:

אמנם לא מצויר כאן חתול, אבל אנחנו רואים אותו, את חתוליותו, גמישותו, קמרון גבו, את ענניותו הרובצת על ההר, שאותה רואה סאצ'יקו בדרכה לעבודה…

ההייקו המופיעים בספר אינם מצייתים בדקדקנות לחוקי הז'אנר. השירים הללו אמורים למשל לשמור על מספר קבוע של הברות (שבע־עשרה), להיכתב בשלוש שורות שבראשונה יש חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש. רוב השירים בספר שלפנינו כתובים ביותר משלוש שורות. 

הם אמורים להכיל "מילת עונה" כלשהי (שאינה אמורה להיות מוזכרת במפורש, אלא רק ברמז), אבל גם בספר שירי ההייקו הקלאסיים, שמהקדמתו ציטטתי לעיל, אפשר להיווכח שמשוררים יפניים רבים לא צייתו אפילו לכלל הבסיסי הזה. 

כך גם אצל דסקל. יש אמנם בחלק מהשירים רמיזות לעונה: למשל – בשיר השני מופיעה המילה "גשם", בשלישי – "היער משנה את צבעיו", ברביעי – עלים נושרים, שרומזים על שלכת, וכן הלאה, אבל לא בכולם יש רמז לעונה. למען האמת – זה בכלל לא משנה. הנה שיר הסתיו, עם הציור הצמוד לו:

סְבִיב הַבִּקְתָּה
מְשַׁנֶּה הַיַּעַר צְבָעָיו
קֻפְסַת צִבְעֵי פַּנְדָּה
פְּתוּחָה

והנה שיר הגשם וציורו:

גֶּשֶׁם דַּק עַל הַשְּׁבִיל
הַיַּעַר שׁוֹנֶה הַיּוֹם
גַּם מַצַּב רוּחִי

כמה נפלא ומרהיב עין השילוב בין המילים לצורות!

לא בכל הציורים מופיעות גם מילים. הנה למשל דוגמה יפהפייה לשיר שהציור הצמוד לו נטול מילים:

חֲזָזִית עַל חוֹמַת הַמִּקְדָּשׁ
עֲלֵי הָאֶדֶר נוֹשְׁרִים
כַּדְמָעוֹת הַשְׁקֵטוֹת
שֶׁל קַרְיָנִית הַטֶּלֶוִיזְיָה

כך או כך, כולם, כולם, יפים להפליא! 

חולה איטלקי בסביבות שנות ה־90 של המאה ה־19: "אדוני הרופא, אני סובל ממלנכוליה. אבדו לי שמחת החיים, התיאבון לאוכל, לאהבה, לא אכפת לי אם אחיה או אמות. בבקשה, אמור לי מה לעשות.״

רופא: ״צחוק הוא התרופה הכי טובה. לך לראות את הליצן הנפלא, גרימלדי". 

חולה: "אני הוא גרימלדי."

גמרתי לקרוא את הספר המקסים הזה עם דמעות בעיניים. לא רק ממנו עצמו, אלא גם מדברי התודה המרגשים שבסופו. הם לא רק דברי תודה, אלא משמשים גם כמעין אפילוג נחוץ ונפלא, שבו מספר לנו היוצר את מה שאנחנו משתוקקים לדעת: שיש לסיפור שלפנינו מה שמכונה "סוף טוב". הילד, שאת סיפורו האוטוביוגרפי קראנו עד כה, התבגר, חי חיים מלאים שיש בהם משמעות, יצירה ואהבה… אבל לא, מה פתאום… לא מדובר בשום סוף! אנחנו באמצע של החיים, וזוהי רק מעין סגירת מעגל משמחת אחת! יש בדברי התודה הללו מענה לצורך שלנו לדעת – אז מה קרה אחר כך? מה עלה בגורלו של הילד שנקשרנו אליו, הילד שמספר לנו כאן, בספר, בציורים ובמילים, על הקשיים, וגם על הנחמות, שחווה בילדותו.

אנחנו פוגשים לראשונה את אבי־אל – ילד ששמו מזכיר מאוד את שמו של המחבר, אל־עד, ולא במקרה – בבוקר יום הולדתו, שהוא גם יום הלימודים הראשון בבית הספר. אמו מעירה אותו לקראת היום החדש, כולה חיוכים ועליזות, אבל אבי־אל אומלל. קשה לו מאוד, בכל מקום. במיוחד בבית הספר. הוא לומד בכיתה ח', ומרגיש דחוי, מוחלש, מודר. בעצם, כך גם בקרב בני משפחתו – יש לו אח בתיכון, בכיתה י"א, ואחות קטנה ממנו – רע ומר לו. רוב הזמן אין לו מושג על מה מדברים סביבו. במיוחד בזמן הארוחות, כשמדברים ובה בעת גם אוכלים. הוריו, אחיו ואחותו משוחחים, והוא נאלץ לשאול כל הזמן, עד שהוא מתייאש, מה אמרת? על מה את או אתה מדברים? 

כי אבי־אל חירש. כך נולד. והוא קורא שפתיים. אבל רוב הזמן מתקשה להבין מה נאמר סביבו, כשהפה של האנשים סביבו מוסתר ממנו.

אפשר היה לצפות מהסביבה שתתמוך ותתחשב בו, שיבינו אותו וילכו לקראתו, אבל גם מי שאוהבים אותו אינם קולטים לאשורם את הקשיים הבלתי פוסקים שאתם הוא נאלץ להתמודד. 

ובבית הספר… אוי ואבוי. המורה שלו – מה אפשר לומר עליה? – לא רק טיפשה, אלא גם רעה ונטולת כל יכולת או רצון מינימלי להבין, להזדהות, לעזור, לגלות אהדה. היא ממש מתנכלת לו, באטימות בלתי נתפסת! גם חברתית הוא מתקשה מאוד. הילדים לא קולטים שמדובר בילד נחמד ונבון, שרק המגבלות שלו חוסמות אותו. הם פשוט מחרימים אותו ומתנכרים לו. למעשה אנחנו רואים כאן ילד מיואש, שכבר התחיל להאמין שהוא טיפש. כי אף אחד לא עוזר לו להתגבר על הקשיים שאתם הוא נאלץ להתמודד. הוא נואש מלמצוא חברים. גם כשכבר מגיע ילד דחוי כמוהו, עולה חדש מברית המועצות, ומנסה להתיידד אתו, אבי־אל חשדן, ובהתחלה די מסרב לשתף אתו פעולה. נדרש לו זמן עד שהוא מצליח להבחין בכוונות הטובות של מי שנהפך לחברו הראשון. ואז מה עושה המורה המרשעת? מפרידה ביניהם! 

די!

אבל לצד כל הסבל מתקיים בסיפור שלפנינו גם תהליך. דברים משתנים לאט לאט. אנחנו עדים לא רק לכאב, לתסכול ולמועקה, אלא גם לחסד וטוב לב, שאבי־אל, בכוחות־על מופלאים, מצליח בסופו של דבר לעורר, לגלות ולקבל. עד סוף הסיפור הוא מתחזק, ולומד לעמוד על שלו, להיות תקיף, לבטוח ביכולותיו ובכוחו.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים, ובין לבין מצטרף בכבוד ובזכות אל המדף של קודמיו: ספריה של רותו מודן, הנכס, ומנהרות, ספרו של מישל קישקה, הדור השני, וספרם של ארי פולמן ודוד פולונסקי, אנה פראנק, היומן הגרפי. 

יש משהו שובה לב בשילוב שבין הכתוב למצויר. הציורים מאפשרים להוסיף אלמנטים ויזואליים שמעניקים למילים עוד פנים, עוד זוויות, ועוד הרבה מאוד חן. למשל – המכתבים שאבי־אל מעז לכתוב לאחת הילדות בכיתה, ותשובותיה, שונים לגמרי כפי שהם מובאים כאן, לא באותיות הרגילות של ספר מודפס, אלא בצורתם "האמיתית", בכתב ידם של הילדים, מלווים במדבקות הילדותיות. כל כך מתוק! כל כך משמח! 

או – ה"שחזור" המצויר של סדרת הפולחן בטלוויזיה, "שושלת", שכל בני דורו של אלעד, הורים, ילדות וילדים בני כל הגילאים, מכורים לה (ויש לה אפילו תפקיד חשוב בהתפתחותו של אבי־אל!): האפשרות לראות את הדמויות ה"מעובדות" של גיבורי הסדרה, ולא רק לקרוא עליהן, מוסיפה עוד ממד. שלא לדבר, לאורך הספר כולו, על הבעות הפנים והגוף של הדמויות השונות; על הקטע ה"מצולם" מתוך המילון; על הזוויות המפתיעות שמהן אנחנו צופים בדמויות שלפנינו; ועל האיפיונים השונים, המשכנעים מאוד שלהן.

הממד הוויזואלי גם מאפשר ליצור דימויים שמדברים בלי מילים, כמו כאן, למשל: אל־עד מבטא את הניתוק והבדידות שהוא חש בציור של עצמו כשהוא מזנק כביכול למעמקים של מים בבריכה, כי רק שם הוא"מרגיש טבעי, בשקט שלי", כפי שמבארות המילים הנוספות לציור.

בקיצור: הספר כולו הוא חגיגה אחת גדולה. והוא גם חשוב! ראוי לתת אותו לקריאה לילדים, להורים, למורות ולמורים, אולי יבינו משהו ממה שהוא מלמד אותנו, לא בדידקטיות שעלולה לעורר התנגדות, אלא עם המון רגש אותנטי וכישרון: להבין את מצוקתם של חירשים. 

"בית כזה, אימא כזו, איזו בת יכולה לצאת?" שאל לא מזמן מכר מזדמן של ריקי כהן, חשמלאי, שסיפר לה על אישה "שנמצאה, כנראה, במצב פסיכוטי". החשמלאי היה מזועזע ממה שראה בביתה של האישה, ובין היתר ציין שבתה של האישה גרה אתה.

ריקי כהן זיהתה את התסמינים שתיאר: הצעקות, הדיבור המאני. שאלתו הריטורית – איזו בת יכולה לצאת ממשפחה כזאת – מסמרה אותה למקומה, עד שחשה משותקת ואילמת. "במשך כמה דקות לא הוצאתי הגה מפי, ואז אמרתי לו, 'אני בת לאימא כזאת'". החשמלאי הובך, כמובן. מן הסתם לא עלה בדעתו שגם האישה שעמה הוא מדבר, מישהי שנראית "לגמרי רגילה", חיה בזוגיות, אם לילדים, אשת מקצוע, מסודרת, שפויה בעליל, גדלה במשפחה שבה אובחנה האם בסכיזופרניה (מילה שכהן מתקשה, עד היום, לבטא: בעמודי הספר הראשונים היא רק "רומזת" מה היה לאמה, באמצעות האות ס'…). ודאי שהחשמלאי לא ידע אילו תעצומות נפש נדרשו מבת שיחו כדי לספר, כאילו אגב אורחא, ובמילים אחדות, אך תמציתיות, על המצוקה הגדולה של חייה.

כמה עוז רוח אזרה מי שהייתה ילדה זנוחה – כשאמה אושפזה נשלחה ריקי כהן למוסד, בעצם, לכמה מוסדות, בזה אחר זה – ואתה גם אחותה ואחיה הצעירים ממנה. לא היה מי שיטפל בהם. אביה היה שקוע בעבודת הפרך שאליה היה רתום בניסיון הכושל לפרנס את בני משפחתו בכבוד, היה עובד אדמה שנתון לחסדי הוריו, והתאמץ לטפל באשתו החולה, כמיטב יכולתו.

לא רק הזנחה ועוצמות משתנות של התעללות חוותה הילדה הקטנה, אלא גם, ואולי בעיקר, את האימה שמא נגזר עליה לדמות לאמה; שמא גם בגופה טמון הגן ההרסני שעלול בכל רגע להתגלות ולסחוף גם אותה אל אובדן שפיות הדעת. היה בה אפילו הפחד שמא גם אם לא תחלה, שבכל זאת "יזהו אותי עם המחלה, שיימצאו סימנים שלה אצלי". מאז ומתמיד חשה גם בושה עמוקה. היא גדלה במושב. כולם ידעו הכול על כולם. ולעגו באכזריות בלתי נתפסת לה ולבני משפחתה. לכן "כשעברתי לתל אביב היה גם צורך להציג את עצמי בצורה מסוימת בפני האנשים החדשים בחיי."

והנה היא כתבה את הספר שלפנינו! ממואר שמסמן חלק ניכר מניצחונה, הן על ילדותה המיוסרת, והן על החששות מהתורשה הפגומה. הוא  כתוב היטב, מרתק, נוגע ללב, וחשוב. הוא מעניק לנו הצצה אל מציאות חיים קשה מנשוא, ומראה עם מה מתמודדת משפחה של פגועת נפש. בעברה התלבטה למשל מתי לספר על אמה החולה לבני זוג פוטנציאליים. כמה כואב לקרוא על כך שגבר שאהבה אותו מאוד דחה אותה וסיים את הקשר אתה אחרי שנודע לו, לטענתו כעס עליה רק מכיוון שלא גילתה לו מיד, והוא חש מרומה. ולעומת זאת – גבר שהביע אהדה עמוקה, עד כדי כך שפרץ בבכי כשסיפרה לו, עורר בה התנגדות. "הבכי, במקום שייצור אינטימיות בינינו, נעל אותי. נבהלתי נורא. הבכי הפתאומי הפך את הסיפור שלי למקרה טראגי. נטרתי לו על כך ומאז לא סיפרתי עוד."

כהן מתארת היטב לא רק את הכעס שלה על אמה המדוכאת, התובענית; לא רק את השתדלותה כל חייה להילחץ מהדורשנות של האם, שלא רק שלא טיפלה בילדה גם ציפתה שבתה תתגייס ותטפל בה, באם. כבר בשנות העשרים לחייה, אצל המטפל הנפשי הראשון שהלכה אליו, הבינה ריקי כהן שמשימתה היא "להוריד" את האימא שלה מעליה. כמה כעס וטינה היא מתארת. כמה כאב.

וכמה, בעצם גם – רצון להבין. כהן עוקבת אחרי חייה של האם. קוראת יומנים ישנים שכתבה. ושירים. מזדהה עם מפח הנפש של אישה שחלמה לכתוב, ובמקום זה נישאה בגיל שבע עשרה, כדי להימלט מבית הוריה האיומים (באחת התמונות הקשות מנשוא מתארת ריקי כהן עימות מזעזע שהיה לה עצמה עם סבה וסבתה, עימות שבעקבותיו ניתקה אתם את הקשר לצמיתות), והחלה בסדרת הלידות שלה כבר כשהייתה בת תשע עשרה, אז נולדה בתה הבכורה. את הילד השלישי לא רצתה אמה של ריקי. חיי העוני והעבודה הקשה שהייתה כרוכה בשל כך בגידולו של תינוק איימו עליה. אבל היא נאלצה להשאיר את ההיריון, וזמן קצר אחרי הלידה קרסה נפשית.

הספר כולו איננו רק חשבון שעורכת ריקי כהן עם הוריה, אלא גם, ואולי בעיקר, חשבון נפש שלה עם עצמה, ולאורכו מתגלה שחרף כל מה שקרה יש בה גם אהבה אל זוג מולידיה, שסבלו בחייהם סבל קשה מנשוא.

"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.

כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.

אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!

אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!

את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".

מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…

נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!

לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר."  בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.

את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.

לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!

הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…

דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.

אני תמיד חושבת על סבתא שלי בהקשר הזה. קודם העלו את אבא שלה ואת הדודים שלה על רכבת למלחמת העולם הראשונה. אחר כך העלו את בעלה ואת האחים שלה על רכבת למלחמת העולם השנייה. ולבסוף העלו את הבן שלה על רכבת למלחמת אלג'יריה, וכל זה כשהיא יודעת מניסיונה, פעם אחר פעם, שהאדם שעלה לרכבת לא יחזור לעולם. וגם אם כן, זה לא יהיה אותו אדם.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

את כתיבתה של נעמה דעי הכרתי ברומן הביכורים הנפלא שלה, צערו העתיק של הירח, שכיניתי אותו, כשכתבתי עליו ב־2019, "נס". קיוויתי מאוד שדעי תפתיע אותנו ברומן נוסף, ושאוכל לצאת אל עוד מסע קסום שהיא תיצור, והנה, זה קרה!

ופתאום בוקר, ספרה החדש, הוא כבר לא הפתעה: כבר ידוע שנעמה דעי מיטיבה לכתוב בחוכמה ובעומק, שהיא יודעת לעורר סקרנות, מתח, אהדה וחיבה אל הדמויות שמתגשמות בין הדפים, עד כדי כך שהתחושה היא שאינן יצירי רוחה, המצאותיה במילים, אלא – בני אדם של ממש שאי אפשר שלא להיקשר אליהם, לאהוב אותם, לדאוג להם, ולרצות מאוד בטובתם, ולו רק מכיוון שהם אנשים טובי לב כל כך, וזכותם לגלות זה את זה ולמצוא את אושרם!

חייכתי כשקראתי את דברי התודה של דעי, המופיעים בסוף הספר, אלה שהיא מפנה אל העורך שלה, יובל שמעוני, ולפיהם "הוא היה זה שגילה לי שכתבתי סיפור אהבה." מה, לא ידעת? תהיתי ביני לביני.

כי כן, מדובר בסיפור אהבה מורכב, שהולך ומתפתח לנגד עינינו, ובניגוד לסדרות הטורקיות שגיבורת הסיפור, עדן, אוהבת כל כך, הוא אינו קיטשי, הוא טבעי ואמיתי, כולל סופו הנחוץ וההכרחי.

מה יקרה לבני הזוג שהולך ונוצר לנגד עינינו? מדובר באותה עדן, מורה לתנ"ך שנמצאת בהווה הסיפורי בעיצומה של חופשת הקיץ, "החופש הגדול" (זאת אחת הסיבות לכך שהיא מרגישה קצת אבודה: חסרה לה הפעילות האינטנסיבית הרגילה של שנת הלימודים), ורועי, השכן החדש שלה, שהגיע לארץ לזמן קצוב וקצר ומסבלט את דירת שכניה, בדלת ממול.

מנ שנוצר ביניהם מפעים. לכאורה הם שונים מאוד. עדן באה ממשפחה שהקשרים בה חמים, הדוקים עד חונקים (צחקתי בקטע שבו היא מתארת את הדודה שמתעניינת, לאוזני כול, בטחורים של האחיין ושואלת אם התחיל כבר להשתמש במשחה שהמליצה לו: עד כדי כך הכול מעורבים בחיי האחרים); רועי לעומתה מנותק קשר מבני משפחתו. לפני שנים רבות הסתלק מהמושב בצפון שבו גדל, אחרי מריבה אלימה עם אחיו, ומאז לא נפגש עם אף אחד מהם, חוץ מאשר עם אחותו התאומה, שסובלת מפיגור שכלי. רועי נמלט לאמריקה – נודד שם, בארצות הברית ובקנדה. הוא מעין מסגר או רתך שכבר בילדותו לימד את עצמו את המקצוע. מדוע בעצם התחוללה המריבה האיומה בינו לבין אחיו והוריו? מה היא מעידה עליו, ועליהם? איך עדן תוכל להבין מצב משפחתי מורכב ומוזר כל כך – בעיניה – ? בעולמה אין דברים כאלה – אין בנים שלא מדברים עם הוריהם, שלא מגיעים אפילו ללוויה של האימא.

אבל מסתבר ששני הקצוות הללו, של נתק מוחלט לעומת צמידות וחדירה לחיים, אינם שונים עד כדי כך.

שהרי רועי היה בעצם בצעירותו בן מסור (מדי!) למשפחתו. ועדן, בשלב מסוים, מרגישה שהקרבה העצומה שלה אל בני משפחתה יכולה גם להקשות עליה.

רועי ועדן ילמדו זה מזה על עצמם. על הקשרים שלהם עם בני המשפחות שלהם. על הצורך בנפרדות וגם על הצורך בחיבור. עדן לכאורה לא מסוגלת לחיות לבדה. יש לה אמנם ילד קטן, טמיר בן החמש, ואהוב־לשעבר, אביו (שגם הוא מעורב בחייה במידה בלתי מובנת), אבל היא מרגישה שהיא חייבת לגור עם עוד נפש חיה, ולכן היא גרה עם שותפה לדירה: חברה טובה מצד אחד, אך גם בעייתית ומזיקה, מצד שני.

עד סוף הרומן משהו ישתנה בה. משהו ישתנה גם ברועי. וזה חלק מיופיו של הסיפור שלפנינו: הוא מפורט, קונקרטי, ממשי, והוא מתעד היטב ובצורה מעניינת מאוד את התהליך המתרחש בו. הוא רצוף תובנות מרתקות, חלקן – שהרי עדן, כמו נעמה דעי היא מורה לתנ"ך – מקראיות. למשל – כמה יפה דעי מתארת (מתוך תודעתה של עדן) כיצד ירמיהו הנביא "כותב כְּאֵב, וגם אלפי שנים אחריו תלמידים יכולים להרגיש אותו"!

כמה יפה התובנה הספרותית שלה, שמתכתבת עם סיפורו של ירמיהו, כשהיא חושבת "איזה תסכול […] שמישהו יודע אותך יותר ממה שאתה יודע את עצמך. יודע עד המקומות שבהם אתה לא רוצה שידעו", וזאת בהקשר של ירמיהו והפסוק "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ," שאומר לו אלוהים. אכן, פסוק מדהים שכתב אותו יוצר מופלא! והרי כך גם היא, נעמה, היוצרת של דמויותיה: מכירה אותן היטב, ומכירה אותן לנו, ואנחנו אסירי תודה.  

על בימתו של הרומן האפיסטולרי יקירי המנוול שראה אור לאחרונה מופיעים ארבעה: אוסקר, סופר מצליח, רבקה, כוכבת קולנוע כבת חמישים, זואה קטאנה, בלוגרית, והגיבור הנוסף, הרביעי, אינו דמות אנושית אלא – רשת האינטרנט, ובעיקר – הרשתות החברתיות.

ההתכתבות, שהיא ליבו של הסיפור, היא בין שתיים מהדמויות, אוסקר ורבקה, והיא מתנהלת כמובן באימיילים: הרי אמרנו, הרשת היא אחת מכוכבות הרומן.

הסיפור נפתח בפוסט פומבי שאותו כותב אוסקר, ומביע בו את דעתו על רבקה. הוא משמיץ אותה, מספר שהכיר אותה בילדותו, ואפילו היה מאוהב בה, בעבר, אבל שהיא הזדקנה בינתיים והתכערה, שהיא נראית מוזנחת, שמנה, ו"עם חזות כללית של אישה מלוכלכת וקולנית." (אחת הסוגיות העולות ברומן היא השאלה – גורלם של מי מר יותר: יפים שאיבדו את קסמם, או מכוערים מלידה שמעולם לא הכירו את עוצמתו החברתית והנפשית הרבה של היופי).

רבקה ממהרת להשיב לאוסקר, כותבת לו מייל ארסי ותוקפני, ומאחלת לו זוועות אכזריות במיוחד.

אוסקר לא נבהל. הוא משיב לה. מכאן ואילך מתפתחת ההתכתבות ביניהם. הם מתיידדים, אם כי לכל אורך ההתכתבות, שנמשכת זמן רב, לפחות שנתיים, אינם נפגשים אפילו פעם אחת. מאחר שמדובר בשני אנשים מוכשרים, אמנותיים וורבליים מאוד, ההתכתבות ביניהם רבת משמעות. עד כדי כך שהם בעצם מצילים זה את זה במילותיהם, בהתעניינותם, במעורבות הרגשית שלהם זה בחייו של זה. השפעתם ההדדית מאפשרת להם לא רק להחליף מילות גנאי (אלה חדלות עד מהרה), אלא גם רעיונות שמשפיעים על התנהגותם, עד כדי כך שכל אחד מהם מצליח להיגמל מהרגלים רעים והרסניים.

גם את הדמות הנוספת ברומן, זואה קטאנה, אנחנו מכירים רק באמצעות מה שהיא כותבת בבלוג הפומבי שלה. קטאנה היא הנמסיס של אוסקר. בעבר הייתה אשת יחסי ציבור בהוצאה לאור שבה הופיע אחד מספריו המצליחים. אוסקר חיזר אחריה – כך לדעתו, או הטריד אותה – כך לדעתה. חלפו שנים רבות מאז שפוטרה מאותו מקום עבודה: כשהיו צריכים לבחור בין השניים העדיפו כמובן את הסופר המצליח.

מבחינתה של זואה, אוסקר הרס את חייה. את כל מרירותה וזעמה היא מתעדת בבלוג. מאחר שיש לה אלפי עוקבים (בעצם – עוקבות!), אוסקר מרגיש שעכשיו היא זאת שהורסת את חייו. הוא מוקע בכל מקום, המוניטין שלו נהרס כליל, כך הוא סבור, והוא לא יודע את נפשו: איך יציל את עצמו מהנקמה המרה שהיא משלחת נגדו? הוא מרגיש לגמרי חף מפשע. הוא הקורבן! הרי כל חייו רק חיזר אחרי נשים ונדחה שוב ושוב. מבחינתו מדובר בעוד אישה שרצה בה והיא סירבה. אז איך זה שהוא עכשיו חלק מסיפור #MeToo, ומצטייר כפוגע? מה הוא כבר עשה לה? דיבר?

יחלוף זמן עד שאוסקר יבין מה עבר על זואה. זה יקרה לו, בין היתר, בזכות חילופי האימיילים עם רבקה, וגם בעקבות "חיזור" מפחיד, קצרצר, שהוא עצמו יעבור, אפילו לא חיזור מיני, אלא מקצועי: אישה שמבקשת לראיין אותו, והוא מסרב, רודפת אחריו באובססיביות, במהלך ערב אחד. הוא קולט כמה שזה יכול להיות מטריד ולא רצוי, והוא הרי "חיזר" אחרי זואה באינטנסיבות במשך חודשים ארוכים, ועוד במקום העבודה שלה!

האינטרנט לא משמש רק רקע לסיפוריהן של הדמויות. אוסקר ורבקה מרבים לכתוב זה לזה על פגעיו. למשל – על המשחקים שרבים מתמכרים אליהם: "מתברר שטובי המוחות עובדים ללא לאות כדי להבין איך לגרום לנו להישאר מול המסך כמה שיותר זמן," כותב אוסקר, ומוסיף: "קוראים לזה 'מדעי ההתמכרות'. אנשים שהיו יכולים להקדיש את זמנם למחקר בשאלה איך לשפר את חיינו, או איך להפוך את האינטרנט לפחות הרסני, אנשים שהיו יכולים לשאול איך ניתן להשתמש ברשת כדי שהעבודה תהיה קלה יותר ופחות מאמללת, מקדישים את מלוא כישרונם למשימה להדביק אותך במשך זמן רב ככל האפשר למשחק של זומבים".

כוחה של הרשת מתגלה שוב ושוב. דפנט, באמצעות הדמויות שבראה, מציירת את הנטייה של ההמונים למצוא להם קורבן תורן ולהתנפל עליו, ומראה כיצד מי שפעם הנהיג את ההתנפלות הזאת יכול בקלות להפוך לקורבן הבא שלה.

אוסקר מלין על כך שכיום לכל צעירה עם מקלדת יש יותר כוח והשפעה מאשר לעיתונאים מכובדים וידועי שם. רבקה מתארת כיצד התהילה עברה מכוכבי העבר, למשל מהשחקניות המפורסמות, אל משפיעני הרשת, שהם אלה שזוכים כיום לתשומת לב ולכוח רב.

"כל טלפון דפוק חכם יותר מהחכם באדם עלי אדמות," אוסקר כותב, "כל טלפון מחורבן ניחן ביותר זיכרון, ידע, מהירות. כל טלפון מצוי מְחשב יותר טוב ומדבר יותר שפות ונבון יותר מהנבון ביותר בינינו. או לפחות נבון באופן אחר, שמייתר את התבונה שלנו. לא נשארה לנו שום הצדקה למשול בעולם הזה, ואולי זו בשורה טובה. נשאר לנו למעשה רק הרעש שאנחנו פולטים ברשתות."

יקיר המנוול עוסק אמנם רבות בפמיניזם, בהשפעותיהן של פגיעות מיניות (גם בתוך המשפחה!), בהשפעות הקשות, לטווח ארוך, של מלחמות, ואפילו בקורונה, ובמה שגרמו המגיפה והסגר, אבל לטעמי הנושא העיקרי בספר הוא – ההשפעה העמוקה והמהפכנית שיש לאינטרנט, במיוחד לרשתות החברתיות, על האנושות.

CHER CONNARD

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

אציל א': רשת החיים שלנו טְווּיָה שְתי-וערב, רע וטוב ביחד. המעלות שלנו היו שחצניות אילולא הצליפו בהן הפגמים שלנו, והפשעים שלנו היו נואשים אילולא ניחמו אותם המעלות שלנו.

(ויליאם שייקספיר, סוף טוב, הכול טוב מערכה IV תמונה 3)

תרגם: דורי פרנס

לפני כשש שנים ראה אור בהוצאת תשע נשמות קובץ ההרצאות המרתקות שוולטר בנימין חיבר ושידר ברדיו בין 1927 ל-1933.  שמו של הקובץ המרתק ההוא היה רדיו בנימין.

לאחרונה ראה אור קובץ נוסף, רדיו בנימין II, שכמו בקודמו קובצו בו הרצאות קצרות ששידר איש הרוח, הוגה הדעות והמסאי. יש בספר שש מסות, או, כאמור, הרצאות רדיו, שכתב בנימין, ונוספה אליהן אחרית דבר שכתב ינון פליישמן.

במסה הראשונה משחזר בנימין סיפור תמוה שהתרחש בגרמניה בין 1828 ל־1833. זהו סיפורו של אדם בשם קספר האוזר, שהמסתורין האופף אותו ממשיך לרתק את הציבור כבר כמעט מאתיים שנה. ב־1974 עשו עליו בגרמניה סרט עלילתי. ולטר בנימין כמובן לא ידע על כך: הוא עצמו מת ב־1940.

(על השתלשלות האירועים שהביאה למותו הטרגי סיפר אוריאל קון בספר הקודם: ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ניסה בנימין לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שעתידים לגרש אותם בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר.)

קספר האוזר, היה, לפי הסיפור, אדם מוזר שהופיע יום אחד בנירנברג, ובידיו שני מכתבים, אחד שהפציר ממי שיקרא אותו לדאוג למי שנושא אותו, או, לחלופין, להוציא אותו להורג. את האחר כתבה לכאורה אמו, לפני שנטשה אותו. "לכאורה" כי התגלה שכתב היד שונה אמנם, אבל אותה דיו שימשה לכתיבת שני המכתבים. קספר האוזר לא ידע לדבר, היה מסוגל לומר רק את שמו, ולמלמל עוד שני משפטים נטולי היגיון. במרוצת הזמן למד לדבר ואז סיפר שכל חייו היה כלוא במרתף וניזון רק מלחם ומים. כמה שנים אחרי כן נרצח, וחידת קיומו מסקרנת רבים עד היום. האומנם היה יורש של דוכסות שקרובי משפחתו התנכלו לו? האם היה בנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון? 

אין כמובן תשובות לשאלות שבנימין מציג, אך אינו יכול לפתור את התעלומה.

כותרתה של המסה השנייה היא "שריפת התיאטרון בקנטון". בנימין מספר בה על שריפה שפרצה מאה שנה לפני כן באולם תיאטרון בעיר קנטון שבסין. כאלפיים בני אדם נהרגו בשריפה. וולטר בנימין טוען שרבים כל כך ניספו כי האירועים המתקיימים בסין תמיד גדולים כל כך, בשל גודלה העצום של האוכלוסיה: אלה "תפורים למידותיו של קהל צופים המוני. ונראה כי ההרגשה של להיות אחד מההמון הרבה יותר חזקה אצל הסינים מאשר אצל האירופים," ולכן "הם ניחנים בצניעות שאיננו יכולים כלל להעלות על דעתנו," והצניעות הזאת היא "מעלתם הבולטת ביותר, שבשום פנים ואופן אינה קשורה להערכה עצמית נמוכה, אלא אך ורק למודעות התמידית לגודלו העצום של המון העם שאליו הם משתייכים." 

החלק המרתק ביותר במסה הוא תיאור האופן שבו התיאטרון הסיני פועל. כך למשל, אין בו, לדבריו של בנימין, שום תפאורה, והשחקנים מייצגים אותה בתנועות גופם. אם שחקן "צריך לחצות מפתן, לעבור דרך דלת שאינה שם כלל, הוא מרים את רגליו מעט מהקרקע כאילו מדלג מעל משהו. מנגד, צעדים איטיים וגבוהים משמעם, לדוגמה, שהוא עולה במדרגות. או כשגנרל צריך לעלות על גבעה כדי לצפות בקרב, החייל שמשחק אותו מטפס על כיסא. פרש אפשר לזהות על פי השוט שהשחקן מחזיק בידו. 'מנדרין' הנישא באפיריון יוצג על ידי שחקן המתהלך על הבמה וסביבו ארבעה שחקנים אחרים, כפופים כאילו היו נושאים אפיריון. אם הם עושים תנועה פתאומית לאחור, משמעות הדבר היא: המנדרין ירד מהאפיריון". מרתק ומסקרן!

במסה "אסון הרכבת של פירת' אוף טיי" מתאר בנימין, בצורה משעשעת מאוד, את התקלות המחשבתיות שהיו למהנדסים ולפרופסורים לרפואה כשהרכבת הומצאה לראשונה. רבים מהם חשבו למשל שאסור בשום פנים ואופן לאשר את הקמתו של קו רכבות, כלומר – לסלול מסילת ברזל – כי "התנועה המהירה תגרום בהכרח לפגיעות מוחיות בקרב הנוסעים"… הם סברו שאפילו "התבוננות תמימה ברכבות המהירות הללו" עלולה לגרום לבני אדם להתעלף… מדהים להיווכח עד כמה החשיבה של בני אדם, גם של המשכילים ביניהם, יכולה להיות מוגבלת… 

המסה "שיטפון נהר המיסיסיפי ב־1927" העלתה על דעתי, כמובן, את מה שקרה בניו אורליאנס ב־2005, בעקבות הוריקן קתרינה: כזכור, העיר כולה הוצפה, וגבתה את חייהם של לפחות 1,836 בני אדם. לא העליתי בדעתי שבתחילת המאה העשרים היה איום הצפה דומה, שהוסר מעל העיר על ידי כך שהציפו במכוון כפרים שלמים, שאבדו, כדי להציל את העיר. התיאור מפיו של אחד הניצולים בשיטפון היזום ההוא מחריד (עד כמה שמשהו יכול עוד להחריד ישראלי שחי את המציאות שלנו כאן, מאז השבעה באוקטובר…).

נדהמתי גם לגלות שבימים שוולטר בנימין קרא את המסה שלו ברדיו, הקו־קלוס־קלאן היה עדיין תופעה לא לגמרי מוכרת, כך שאפשר היה לספר עליה, ועל השופט לינץ', ולכנות אותה "אגודת הסתרים הגדולה והמסוכנת באמריקה, שלעומתה כל כנופיות מבריחי הוויסקי ומועדוני הפשיעה של שיקגו נראים כמשחק ילדים". מי העלה אז בדעתו מה עוד צפוי לקרות בעולמו הקרוב של בנימין, ואיך ייתקל באכזריות הרצחנית של הכנופייה שתשתלט על ארצו ותביא למותו. 

יש בקובץ מסה נוספת, "הבוטלגרז'", שעוסקת בחוקי היובש בארצות הברית – מעניין לקרוא על התופעה בעודה מתקיימת! והמסה האחרונה היא "סיפורים אמיתיים על כלבים", ובה מספר בנימין על סוגים שונים של כלבים, מניין באו, איך התפתחו, ולמה הם מסוגלים.

דקיקותו של הספר לא מעידה על תוכנו, שכן מדובר במעט המחזיק את המרובה. 

על גב הספר נוספה הערה: "ספר זה נכתב לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. אינני יכולה לפרסמו מבלי להביע את הזעזוע העמוק ממעשי הזוועה המצמררים שביצעו מחבלי החמאס, המגלמים את חשיבות העיסוק ברוע". ההערה הזאת כמובן בלתי נמנעת, וטוב שהכותבת הספיקה להוסיף אותה לפני שהספר ראה אור. כי אי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב על השבעה באוקטובר.   

למשל, בעקבות תשובתו של קוהוט לדבריו הידועים של ויטגנשטיין, לפיהם "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק". קוהוט השיב על כך לוויטגנשטיין כי "כרגע אולי יש לקבל את השתיקה כביטוי לאי־האפשרות לדבר על הדברים", כלומר – הוא יכול להעלות בדעתו מצבים שבהם הדיון עליהם יתאפשר. הפסיכוטאנליטיקאי צ'רלס סטרוזייר השיב על כך לקוהוט, שיש (ואפשר להסיק שגם לא יהיו!) מעשים ועובדות שאי אפשר לנהל עליהם שיח ולהציג כלפיהם עמדה אמפתית והבנה למשמעויות ולהשלכות שלהם.

תגובתו של סטרוזייר מקבלת משנה תוקף נוכח הניסיון המזוויע של קוהוט, כפי שמתארת אותו מרית גורן, להעניק לנאצים סוג של הבנה. למשל – דבריו כאילו כאשר ציוו על יהודים "להתקלח" בתום המסע המזוויע ברכבת לאושוויץ, עשו זאת הצוררים מתוך אמפתיה לתלאות הדרך… (מה?!). גולדברג מנסה לבאר את דבריו הללו של קוהוט. לדבריה הוא התקשה כנראה לוותר על הזהות הגרמנית שלו, ולכן חיפש הצדקות מוזרות ומחרידות למעשים שאין בשפה די מילים כדי לתאר את הזוועה הטמונה בהם. 

"יש עובדות, אירועים וחוויות שהמילים והשפה אינן יכולות להם, הם מחוץ לעולם", קובע סטרוזייר. אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר אי אפשר שלא להסכים אתו. שהרי המילה "זוועה" למשל מתגמדת ומאבדת את משמעותה לנוכח התפרעות הסדיזם הרצחני שהתחולל כאן. 

מרית גורן היא פסיכואנליטיקאית. היא החליטה לחקור את מושג הרוע, לנסות להבין את מקורותיו, התבטאויותיו והשלכותיו, בעקבות מקרה שטלטל את נפשה. גבר שהגיע אליה לשיחות, יצר אתה קשר טיפולי קרוב ומוצלח, כך סברה לאורך כל הדרך, והרשים אותה בתבונתו ובשיתוף הפעולה שלו בתהליך. רק לימים התברר לה עד כמה טעתה בו: הסתבר שהאיש עשה מעשים נפשעים, מעוררי פלצות בחומרתם: כשבנו בן השש סיפר לו שחבר המשפחה אנס אותו, המטופל של מרית, במקום להעניק לילד ביטחון, במקום להגן עליו, אנס אותו גם הוא! 

האם העובדה שגם המטופל עצמו עבר אונס דומה, בערך באותו גיל, יכולה להסביר משהו? האם אפשר וצריך להבין אותו, את הקורבן שהיה לתוקף? להעניק לו אמפתיה? למצוא את הקשר בין הפגיעה שחווה לפגיעה שגרם? איך הצליח במשך כל כך הרבה שנים להערים על המטפלת שלו? האם תחושותיה הקשות נובעות מפגיעה נרקיסיסטית שנפגעה בשל כישלונה המהדהד להבין עם מי יש לה עסק? מכך שנפלה בפח וטעתה כל כך? והאם היא עדיין מסוגלת לחוש כלפיו אהדה כלשהי? 

אלה השאלות כבדות המשקל שאתן יצאה לדרך. 

כמי שנפגעה במשפחה, כמי שיודעת שמי שפגע בי (גם מינית) הלך לטיפול, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר, ואולי להבין משהו שלא היה ברור לי עד כה.

אני חייבת להודות שלא זכיתי בשום הארה חדשה, אלא רק בתחושה שיש דברים שלעולם לא תהיה להם תשובה. ילד נבון וטוב לב במיוחד, אמר לי פעם, כשהיה כבן שש – "נכון שאי אפשר להבין רוע? טוב אפשר להבין. הוא ברור. אבל רע? איך זה?" לא הייתה לי, כמובן, תשובה. 

כשקראתי את הספר של  מרית גורן חשבתי על אותלו של שייקספיר, וליתר דיוק – על דמותו של יאגו, שלא הפסיק להרע, להסית, לטפטף רעל לתוך נפשו של אותלו.

אהבה עמוקה והדדית מסתיימת במחזה בתוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, חפה מכל פשע. מה המניעים של יאגו? ממה נובעת ההרסנות הקטלנית שלו? 

"I am not what I am", אומר יאגו בתחילת המחזה ישירות לקהל (טכניקה דרמטית שמכונה באנגלית soliloquy), ממש כמו שאמר למרית המטופל שלה. "עשיתי מעשים רעים", הוא נהג לומר לה, אבל כששאלה אותו מה היו בדיוק, השיב שהוא "לא זוכר"… 

והרי ברור שזכר, וידע היטב, אבל העדיף לשתוק. כמובן…

האם, תוהה לימים המטפלת, בזכות הטיפול "הצליח" לא לפגוע גם בילדים הקטנים האחרים שלו, אלה שנולדו מנישואיו השניים? אולי. ברור מדוע היא רוצה להאמין שכך היה. מדוע היא משתדלת לחשוב שהייתה בכל זאת השפעה מיטיבה להתערבות שלה בחייו.

רק חלקו האחרון של הספר, שכותרתו "דיון", עוסק במטופל שהניע מן הסתם את כתיבתו. הפרקים הקודמים לו מוקדשים לזיגמונד פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט. הכותבת מסכמת בהם את עמדותיהם ואת השקפת העולם של כל אחד מהפסיכואנליטיקאים הללו, בכל הנוגע לרוע. נראה שהפרקים חיוניים כדי להבין את מסקנותיה, אבל עלי להודות שרק החלק האחרון עניין אותי באמת, אם כי גם לאורך הדרך מצאתי נקודות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. למשל, האם – וזה מתקשר למטופל המסוים שהניע את כתיבת הספר – "במעשה הפרוורטי יש משום כפיית החזרה, הנראית כמו תשוקה להתמכר למצבים טראומטיים"? האם "פרוורסיה קשורה 'בנוכחות טרמינלית' של אם 'אחוזת דיכאון ומוות' המעבירה את הדיכאון והמוות לילדהּ'"? (כדבריה של עפרה אשל המצוטטים במאמר על פרויד). האם "פרוורסיה היא ניסיון להעיד על זיכרון שאיש אינו יכול להחזיק בו, עדות שאיש אינו יכול לשאת או לשמוע", כדבריה של דנה אמיר, המצוטטים באותו מאמר? (ואז, שוב, מתעורר לכאורה הצורך להיות אמפתיים לפוגע, ולהבין את מצוקתו…)

כמי שנפגעה, כאמור, קשה לי מאוד כל ניסיון שיש בו לכאורה איזושהי ראייה של הפוגע, או ניסיון לבחון את מה שקרה מנקודת מבטו.

ואז אני נוטה להסכים עם דברים שכתב קאנט על הרוע, כפי שמרית גורן מסכמת אותם: שיש תמיד אלמנט של בחירה. מי שמחליט לעשות מעשים רעים, עושה זאת מרצונו. "הפעולה המוסרית היא איפוא פרי של מאבק, שבו הציות לחובה גובר על הנטייה לסיפוקים ולאושר האישי", וגם "מקור הרשע נעוץ באהבה העצמית", מבהירה מרית גורן, את השקפתו של קאנט. עם הדברים הללו אני מעדיפה להזדהות. 

בן שתים עשרה קרא את הספר בזריזות, אם כי הודיע לי מראש ש"זה לא לגיל שלי" (כמובן: הספר לא יכול להתאים לנער שקרא כבר באנגלית את כל ספרי הארי פוטר ועכשיו שקוע, שוב באנגלית, בספר של דונה טארט…). ובכל זאת, מאחר שביקשתי, אמר מה דעתו. ובכן – לא היה ברור לו אם הייתה לכותב מטרה כלשהי, ואם כן – מה הייתה, מה הוא בעצם רצה להביע…?

בן השמונה לעומתו, היה מרותק ומשועשע. קראנו את הספר ביחד, כלומר – "שיחקתי" אותו בקריאה, והילד עקב אחרי הכתוב בעיניים משתאות, ואפילו פרץ פה ושם בצחוק. לא היו לו שום השגות. הספר הילך עליו קסם.

גם עלי.

אחרי שגמרנו לקרוא, דיברנו קצת על החוויה. מה, יוני הגיע באמת למקום אחר, "מקום שבו ים כחול ודקלים גבוהים וגם שבעה שודדי ים מתחבאים מאחורי שיח?"

הוא באמת קיבל את הזכות לפקד עליהם, והם נאלצו לציית לו? והוא השתמש בזכות הזאת עד הסוף, הורה להם לעשות המון דברים אסורים, למשל – לפתוח מטריות בבית (בלי לפחד שזה יוציא למישהו עין), לטפס על הספות בנעליים, וגם – לירות בתותחים, לתפוס דגים מעופפים, להילחם בתמנונים ולקפוץ מראש התורן?

גם לאיורים הגיב בן השמונה. על יוני, שנראה בשלב מסוים יושב ובוכה, הוא אמר – איזה חמוד הוא כאן, ושודד הים שהתמתן ונהפך לילד טוב הצחיק אותו ממש.

אחרי שסיימנו לקרוא הוא שב ועלעל בספר, הביט באיורים וחייך.

אז מה, זה בסדר שצועקים בבית, ולא מסדרים את הבלגן בסלון?

זה בסדר שחוברים לשודדי ים ומאלפים אותם?

ובכלל – שאלתי – מה דעתך, יכול להיות שכל זה היה רק חלום שיוני חלם?

בן השמונה שקל את ההצעה בחיוב.

יכול להיות. ובעצם – בכלל לא משנה. כי מדובר בספר שאין בו אולי המסר שבן השתים עשרה חיפש אחריו (אדרבא, הוסיף הנער והעיר, "הספר מלמד ילדים שזה בסדר להתפרע". אהה!), אבל יש בו מתיקות פורצת, והוא אפילו מעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש מספר ילדים?

הנה מה שכתוב על גבו של הספר (המנוקד):

שיריה של המשוררת היפנית קנקו מיסוזו מפעימים. יש עוצמה בתמימות שבהם, וכוח רב במבטה הילדי החובק את העולם ומתמזג באורח פלאי עם הסביבה, עם הפועם והצומח, עם הארצי ועם השמיימי.

אפשר לחוש ביופי ובחיבור הנצחי שלה בשיר הפותח את הספר, וגם חותם אותו. כן, אותו שיר ממש! בחירה מקורית ונכונה כל כך, שמתכתבת עם מה שהשיר עצמו מביע:

״אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."

וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.

אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."

הָאִם אַתְּ הֵד?
לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.״

מי היא אותה "את" שהדוברת פונה אליה? היא עצמה? או כל מה שהיא רואה סביבה, במראה, בחלון, אולי, בעצם, בחלום? השיר היפהפה מופיע בעמוד הראשון, ואז מהדהד שוב באחרון, ומשאיר אותנו עם הידיעה שהדיאלוג־מונולוג המתועד בו משקף אמת נצחית, חובקת כול.

ומי הדוברת? יש שירים שבהם היא ילדה. למשל בשיר "הדרך לבית הספר":

הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר אֲרֻכָּה,
לָכֵן, אֲנִי תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים.

אִם אֲנִי לֹא נִתְקֶלֶת בְּאִישׁ
אֲנִי כָּל הַזְמַן חוֹשֶׁבֶת סִפּוּרִים
עַד שֶׁאֲנִי מַגִיעָה לְבֵית הַסֵּפֶר.

אִם אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּמִישֶׁהוּ,
אֲנִי נֶאֱלֶצֶת לְבָרֵךְ אוֹתוֹ
בְּבֹקֶר טוֹב.

אָז, אֲנִי נִזְכֶּרֶת
בְּמֶזֶג הָאֲוִיר, בַּכְּפוֹר,
וּבִשְׂדוֹת הָאֹרֶז הַבּוֹדְדִים.

לָכֵן, אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹֹּא
לִפְגֹשׁ אִישׁ בְּדַרְכִּי,
וְלַחְצוֹת אֶת שַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר
לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּרִים שֶׁלִי נִגְמָרִים.

יש בשיר פשטות מכמירת לב, ועם זאת – גם עומק. הדוברת חיה את העולם, את מזג האוויר, את שדות האורז, ויש בה צורך לשקוע בתוך עצמה, בסיפורים שלה, בעולמה הפנימי שהחוץ משתקף בו. וכך הדרך לבית הספר נהפכת למסע יפהפה.

גם השיר "בזה אחר זה" לקוח מעולמה של תלמידה. הדוברת מספרת בו על הצורך שלה להישאר במצב שבו היא נמצאת: כשאומרים לה שהגיע הזמן לישון היא רוצה רק להמשיך לשחק. כשהיא נרדמת, היא רוצה להמשיך לחלום, ולא להתעורר ליום לימודים חדש. כשהיא מגיעה לבית הספר, היא רוצה להמשיך לשחק עם החברים שלה. וכשהשיעור מתחיל, הוא מרתק אותה ושובה את ליבה… את השיר היא מסיימת בתהייה: "הַאִם גַּם יְלָדִים אֲחֵרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ? / הַאִם הֵם חוֹשְׁבִים כָּמוֹנִי?"

גם בשיר "אור הנורה" יש תלמידה: הדוברת מספרת על "טִיּוּל בֵּית סֵפֶר בָּרַכֶּבֶת", ובעצם – על השקיעה, על הבהובים שנראים "כְּמוֹ זִקּוּק שֶׁנִּכְבָּה", למעשה "אוֹר שֶׁל נוּרָה", ובעצם – על הקשר של הילדה עם אמה, שאותה היא רואה פתאום בעיניי רוחה.

על הקשר שלה עם אמה היא כותבת בשיר היפהפה "לב": אימא שלה, לדבריה, גדולה אמנם, "אֲבָל הַלֵּב שֶׁלָּהּ / קָטָן", מכיוון שהוא מלא בבתה הקטנה,  כלומר – היא עצמה. ואילו לבה שלה גדול, כי אימא שלה, הגדולה, ממלאת אותו… ובכל זאת יש בו עוד "מָקוֹם לִדְבָרִים אֲחֵרִים"…

אכן, לבה של המשוררת מלא וגדוש בדברים אחרים: באדמה, שהופכת לשדה טוב ומגדלת חיטה טובה. בשחר לעת זריחה. באורות הסתיו ובצללים המצוירים כפסים יפים. בקרני השמש, שהיא מקשיבה להן, כל אחת מספרת לה סיפור אחר. אפילו לרִיק היא יודעת להקשיב. ולדבורה, שאלוהים נמצא בתוכה, לדבריה. ולדרורים שמצייצים על עמודי הטלגרף. לאבן. לעננים. לדג הזהב.

כל שיר מביא אתו הפתעה אחרת, כל שיר מהלך קסם על קוראו.

ולבסוף מגיעה אחרית הדבר, שבה מספרים לנו על חייה של המשוררת. שיריה אבדו כולם בזמן מלחמת העולם השנייה, בהפצצות של ארצות הברית על טוקיו. הם נמצאו כמעט באורח פלא אחרי הצונמי הקטלני שפקד את יפן ב־2011. רבים התנחמו בעזרתם. היא עצמה לא ידעה על כך מאומה. חייה, כך מספרים לנו, היו קצרים ורוויי סבל. היא נישאה בעל כורחה לגבר מתעלל וילדה לו בת שאותה גזל ממנה, אחרי שאזרה עוז ונפרדה ממנו. ואז – התאבדה. כמה צער!

השירים המופלאים שהותירה לנו הם אם כן ניצוצות מנפש שלא ידעה אושר רב בחייה, ועם זאת מיטיבה להעניק אותו לקוראיה, גם שנים רבות אחרי שהלכה לעולמה.

מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון

הוצאת תשע נשמות, 115 עמ'

ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"

תרגום: רפי וייכרט

המוות בטהראן

מתוך הספר האדם מחפש משמעות של ויקטור פראנקל

גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו עם אחד ממשרתיו.

המשרת צעק כי מלאך המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו כדי שיברח חיש מהר לטהראן, לשם יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה.

כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל
אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"

"לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו
נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן", אמר
מלאך המוות.

אינגבורג בכמן היא סופרת אוסטרית מוערכת. כמה מספריה תורגמו לעברית, ולאחרונה ראה אור ספר שכולל כתיבה יומנית שלה, ולצדה – מכתבים שקיבלה מג'ק האמש, חייל בריטי יהודי שהוצב בעיר מגוריה בתום מלחמת העולם השנייה. 

השניים התיידדו, והד לידידותם אפשר לראות הן בקטעים שכתבה אינגבורג, שהייתה בתחילת היכרותם אישה צעירה, כבת עשרים, והן במכתביו אליה. 

קשר המכתבים בין אינגבורג להאמש הלך ודעך במרוצת השנים, אחרי שהאחרון הגיע לארץ ישראל והשתקע כאן. לפני שהמלחמה פרצה היה האמש אחד מילדי הקינדרטרנספורט שניצלו בזכות העובדה שאנגליה ניאותה לקלוט אותם ב־1938. אמנם היה כבר בן שמונה עשרה, לא ממש ילד, אבל בכל זאת הצליח לעלות על רכבת ההצלה. כל בני משפחתו, שנאלצו להישאר בווינה, עיר הולדתם, ניספו.

ממה שכתבו השניים זה לזה אפשר להבין עד כמה הידידות שנוצרה בין "החייל הבריטי הכובש" לבין הצעירה האוסטרית ובני משפחתה, הייתה משמעותית למי שאיבד את כל משפחתו. הידידות נרקמה אחרי שבשיחה בין השניים התברר להאמיש שאינגבורג מיטיבה להכיר סופרים שהנאצים אסרו על קריאת ספריהם, ביניהם – תומס מאן ושטפן צוויג. כך הבין החייל הבריטי שהנערה האוסטרית לא הייתה נאצית. היא עוררה בו עניין, הוא חש בתבונתה ובקסם האישי שלה, ובני משפחתה העניקו לו תחושה ביתית שחסרה לו כל כך.

הרקע לספר שלפנינו, שראה אור, כך נכתב בעמודי הפתיחה, "בסיוע מכון גתה" נשמע מעניין. 

הבעיה שחלק גדול ממנו, במיוחד זה המוקדש למכתביו של האמש, די דליל וכמעט הייתי אומרת – סתמי. שוב ושוב חוזר האמש וכותב לנמענת שלו עד כמה נהנה מחברתה, עד כמה הוא מתגעגע אליה ואל בני משפחתה שהיו חביבים אליו כל כך. אבל לא היה לאיש כישרון כתיבה מיוחד, ובמכתבים שכתב אין ערך רב לקורא "מבחוץ", שאינו קשור לסיפורם של השניים. 

החלקים המעניינים היחידים – לטעמי, כמובן – במכתביו של האמש, הם אלה שבהם הוא מתאר את המצב בארץ ישראל שנה ושנתיים לפני קום המדינה. האמש הגיע לכאן בעל כורחו כמעט. הוא לא היה ציוני, אבל כפליט בודד הרגיש כנראה שאין לו מקום אחר בעולם. "מי חשב שבשנת 1938 ייראה ילד משוטט לבדו בעולם רק משום שנולד יהודי?" הוא כותב, ומוסיף ומספר לה על הפליטים האחרים שהוא פוגש בארץ ישראל, כולם ניצולים כמוהו, "רובם אפילו וינאים", הוא מוסיף, "אבל הם כולם חוו דברים דומים או נוראים יותר. הם כולם אינם יכולים שוב להיות שמחים, מנסים לשכוח, משתקעים בשתיקה ורק נקברים עוד יותר במה שחלף אך לא נשכח," שכן "מי יכול לשכוח את הוריו? את אחיו וחבריו? מי שוכח את מולדתו?"

כעבור זמן מה, אחרי שנראה שהתאקלם בארצו החדשה, הוא מתחיל לספר לה בגאווה מסוימת על מעלותיה: "יש כאן גז, כאן נמצאת תעלת סואץ, הדרך להודו. ירושלים, כאן נולד כריסטוס, כאן גרו פעם היהודים, כאן חיים זה מאות בשנים ערבים בעליבות שאינך יכולה כלל לתאר לך. כאן הוכרזו עשרת הדיברות, לכאן מתגלגל כל מי שמאמין באלוהים, אם בכריסטוס, אם ביהוה, ואם באללה". אכן, סיכום מעניין של "הבעיה"… 

בהמשך הוא מתאר את מצבו של היישוב בארץ ישראל: את הרכב האוכלוסיה, כמה יהודים, כמה ערבים (שלגביהם, הוא מציין, "המספר אינו מדויק מאחר שקשה לערוך ספירה אצל הערבים מפני שרבים מהם עדיין חיים כנוודים"). 

הוא מתאר את אורחות החיים: תל אביב שהיא, לדבריו, עיר של ממש, שוכנת על מה שהיה "לפני שלושים שנה גבעת חול" (הוא מסביר לה את משמעות שמה של העיר), מתאר את החקלאות שהיא "מודרנית", ומדגיש ש"אוכלוסית הכפר אינה נחשלת, היא מורכבת ברובה מסטודנטים לשעבר, אנשי מעמד הביניים ואינטלקטואלים", מתפאר בנוער הגדל בישראל, שהוא, לדבריו, "בנוי לתלפיות, משוחרר וגאה, פשוט וחף מכל הרדיפות ותסביכי הנחיתות שהיו לנוער היהודי באירופה" – כל התיאורים הללו מעניינים, כי הם משמשים מעין תצלום דיוקן של מציאות החיים בישראל לפני שבעים וחמש שנים. הבעיה שהקטעים הללו מהווים רק חלק קטן ממכתביו, וברוב השאר הוא מביע געגועים ומוסר דרישות שלום למכריו ומיודעיו, ידידיה ובני משפחתה האוסטרים.

למען האמת, גם בקטעים הראשונים בספר, הלקוחים מיומנה של אינגבורג, אין לטעמי סימן לכך שהיא תיעשה סופרת מצליחה. קשה להזדהות עם הסבל שהיא מתארת. אמנם הספר נפתח במילים "יומני היקר, ניצלתי, אני לא חייבת לנסוע לפולין לעשות הכשרה בפנצרפאוסט" (פירוש המילה כפי שהוא מבואר בספר: "מטול רקטות נגד טנקים ששימש את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, גם אוכלוסייה אזרחית הוכשרה להשתמש בו"), אבל מתחשק להפטיר משהו כמו, "נו, טוב. אז לא גויסת. קצת מוגזם, לאור הנסיבות, לכנות את זה 'ניצלתי'…" 

אני חייבת להודות שבסך הכול לא ממש הבנתי את ההצדקה להוצאתו לאור של הספר. זאת האמת המצערת…

ספרה של שירלי נס־ברלין, שראה אור בימים אלה, קריא מאוד:  שעות אחדות – מכריכה לכריכה.

וזאת חרף העניין המר שהוא מתאר: ייסורי גסיסה קשים של אמה של המספרת העיקרית. אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מגיע מתוך כמה תודעות שונות: בעיקר זאת של הבת, אלה, ובהתחלה גם מזאת של האם, רחלה.

בעמודים הראשונים אפשר היה לחשוב לרגע שהאם כבר לא "אתנו": הספר מתחיל בכעסה של אלה על האם, שדורשת ללכת לשירותים. נדמה שאינה מבינה שהיא עם חיתול ויכולה לעשות בו את צרכיה בכל עת: "ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית."

עד מהרה, כשהמבט מגיע אל תודעתה של האם, מתברר לנו שהיא לגמרי מבינה מה קורה אתה, שהיא כועסת על בתה לא פחות מכפי שהבת כועסת עליה. רחלה שונאת את חוסר האונים של אלה, את חולשתה, את הבהלה שלה ממצבה של האם, שמאושפזת לפני ניתוח.  רחלה מעדיפה בעליל את בתה הצעירה יותר, את אור: "לפני כמה ימים היא [אלה] הובילה אותה לשירותים. היא שמה לב כיצד מבטה מתרוצץ, מחפש נואשות מישהו שייקח ממנה את המשימה. רחלה מרגישה כיצד המרירות פושטת בה. גם היא היתה מעדיפה שאור תהיה כאן, שאומנם היא יותר צעירה ממנה, אבל יש בה מתמיד את היכולת לעשות את החיים בענייניות מוכרת. אור היתה יכולה לקחת, לנגב ולסדר במקום האלה המפוחדת הזאת שמכרכרת סביבה במבט שיש בו ריחוק, גועל ומבוכה. כן, כן, רחלה טוב־גודין רואה הכול. אמא שלך מגעילה אותך? היא נוהמת בחזה נעול מבלי להוציא קול."

עד מהרה אנחנו מלווים בעיקר את תודעתה של אלה. את ייסוריה. את רגשות האשם שהיא חשה כלפי אמה. את הצורך העצום שלה לזכות באישור מסביבתה: חשוב לה מאוד שלבני המשפחה של החולות האחרות, שלאנשי הצוות, תהיה דיעה טובה עליה. שיבינו שהיא בת מסורה. שהיא אוהבת את אמה.

שאלה: האם היא באמת אוהבת אותה? האם יש לה סיבות לאהוב את רחלה?

בחלקו הראשון של הספר מתארת שירלי נס־ברלין את כל הסיבות המשכנעות מאוד לכך שאלה אמורה בעצם לנוס מפני אמה. לתעב אותה. פלשבקים משנות הנעורים עולים בתודעתה. כמה בודדה ונטולת חברות חשה, ואיך אמה הכריחה אותה "לצאת". ובעצם – ביזתה אותה, השוותה אותה לאחותה הצעירה, המצליחה, החברותית, היפה.

איך העליבה אותה ושכנעה אותה שאינה יפה. ועד כמה היופי חשוב בעיניה של רחלה. עד כדי כך שגם בבגרותה, כשאלה באה לבקר את אמה בשבתות, הקפידה לשבת על רקע הנוף היפה הנשקף מחלונות ביתה של האם, כדי שזאת תוכל להזין בו את עיניה ועל ידי כך להתגבר על הכיעור של בתה.

היא מתארת את שתלטנותה האינסופית של האם, ש"גייסה" את בתה להיות העוזרת האישית שלה. רחלה היא מרצה ומנחה מבוקשת, שמלמדת את מעריצותיה לדבוק ב"אורח חשיבה חיובית". עד כדי כך השתלטה עליה, עד שלא הותירה לבתה מקום לחשוב מה בעצם היא רוצה לעשות בחיים. חלומה הסמוי של אלה הוא להיות דיילת אוויר, אבל אין לה שום אפשרות אפילו להתחיל לממש אותו. היא שפוטה של האימא. מספקת לה את כל צרכיה, מעריצה אותה, עוזרת לה למצוא חומרים, לארגן את הרצאותיה, ובעיקר – משוועת עד בוש לאהבתה.

כשאלה הרה ללדת בפעם השנייה, אמה כועסת עליה: ילד נוסף, היא מנסה לשכנע את בתה, רק יפריע לך. במה? כמובן – בטיפול באמה!  בסגידה לה!

גם בחיי הנישואים אלה אינה יודעת שום שמחה. לאורך עמודים רבים היא מתארת בפרוטרוט את חוסר הרגישות של בעלה. את תובענתו. את אטימותו. את קוצר רוחו. את העלבונות הבלתי פוסקים שהיא סופגת ממנו. את מפחי הנפש שלה בקשר אתו.

אבל פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, חל מהפך.

בבת אחת מסתבר שבעצם – היא אוהבת את בעלה! ובעצם – גם את אמה! ובעצם… בעצם – הכול בסדר? פתאום בעלה מתחיל להיות חביב, ומלא הבנה, כמו שחלמה תמיד? למה, מה קרה? ואיך? ופתאום אימא שלה לא הייתה האישה הנרקיסיסטית, התובענית, המסרסת, הפוגענית, אלא מישהי שנהגה לשלוח אותה בשבתות עם שניצלים, בשביל הילדים, נכדיה… רק לפני כמה עמודים זכינו לשמוע כמה בעצם היא לא אוהבת אותם. כמה הם מעצבנים אותה. שהרי הם מתחריה על תשומת הלב של בתה, אמם. ועכשיו היא בעצם סבתא מיטיבה. מתי זה קרה?

נדמה לי שהכותבת נבהלה מכל מה שתיארה, ולכן החליטה, בלי שום הסבר אינהרנטי, לשנות כיוון, במאה שמונים מעלות. וזה לא שמדובר בצורך ליצור "דמות עגולה" רבת פנים. כי עד לרגע המהפך הכול היה חד משמעי. אימא ובעל כאלה אף אחת לא רוצה בחייה… החלקים ההם שכנעו אותי. אבל לא המהפך, שכן אינו מנומק.

שמו של הספר "בת טובה דיה", מתכתב כמובן עם המושג "אם טובה דיה" של ויניקוט, שהסביר – אסכם כאן במילים פשוטות – שאמהות אינן אמורות להיות, מושלמות, שדי אם יסמכו על החושים האימהיים שלהן, ושאין באמת צורך בכל כך הרבה "מומחים" שיתערבו בחיי המשפחה וינהלו אותם למענה. נס־ברלין מנסה מן הסתם לומר לנו שגם אמהות לא מושלמות ראויות לאהבתן של בנות לא מושלמות.

לצערי, התקשיתי לקבל את הרעיון, כפי שהוא מבוטא ברומן שלפנינו. בעיני אמה של אלה, בחלקים האותנטיים של הרומן, מזעזעת והרסנית במידה קיצונית, כולל רגשות האשם הבלתי נסבלים שאלה מתמודדת אתם עד הסוף. אלה שגורמים לה "להתהפך" ולבשר לעצמה שבעצם הכול בסדר. האהבה שהספר מתאר פתאום, הן כלפי האימא והן כלפי הבעל, נראתה לי מזויפת עד כאב.

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit

שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!

חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אמנות או טבע. אך יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל.

הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמדו בו אומץ רוחו, הדרת כבודו ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודו כאדם וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה – או לוותר עליהן, והיא הנותנת. אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי.

"לדור של הסבים שלנו הייתה – השואה", אמר לפני כמה ימים מרואין בטלוויזיה, אחד המגויסים הלוחמים כעת בעזה. "להורים שלנו הייתה מלחמת יום כיפור. ואנחנו 'קיבלנו' את השבעה באוקטובר".

מרואינת אחרת, ענת, שהתאלמנה מאבי בנה הפעוט, סרן דוד מאיר שנפל בבארי, אמרה למצלמה שהיא לא מבינה מדוע זה קרה, מדוע האל, שהיא ממשיכה להאמין בו בכל ליבה, קטע את סיפור האהבה המשפחתי היפה כל כך, שלה ושל האיש שאיבדה. "אני בטוחה שיש סיבה", אמרה, אבל הוסיפה שאותה סיבה נסתרת מעיניה.

מעיני כולנו, לא כן?

כששמעתי את ענת מאיר עלה בדעתי שאולי הגיעה העת לקרוא שוב את ספרו של ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה: שיטה לטיפול נפשי שפיתח בעקבות מה שעבר עליו כאסיר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.

הרעיון הבסיסי של השיטה של פראנקל מקופל בשמו של הספר: האדם מחפש משמעות. פראנקל מצטט בו את דבריו של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". והוא מרחיב: "אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ עד מהרה. התשובה הטיפוסית, שבה היה אדם כזה דוחה מלפניו כל נימוק שבא לעודד את רוחו, היתה אך זו: 'אין לי עוד תקווה בחיים'. מה אפשר לענות על כך?"

פראנקל משיב: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על־ידי החיים – יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה'חיים' אינם משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד."

פראנקל מציע כמה "קטגוריות" שמהן יכול האדם לשאוב את הפשר המיוחד של חייו: מחויבות ליצירה (בתחום האמנות או המדע), אהבה לאדם אחר, אמונה דתית ואהבת הטבע.

לצד כל אלה, הדברים שמהם יכול כל אחד למצוא את הפשר של חייו, מציע פראנקל גם סוגי "מנגנונים" שעוזרים להתמודד עם כל "מה" שבלתי אפשרי, אפילו בתוך הקיום המחריד במחנה הריכוז. למשל – השימוש בחוש הומור.

פראנקל מציג בפנינו דוגמאות לשנינויות שרוממו, גם אם להרף עין, את רוחם של אסירים. למשל: "אסיר מספר לחברו על קאפו אחד ואומר: 'שער בנפשך! אדם זה היה רק נשיא בנק גדול. כמה שיחק לו מזלו שכל כך עלה כבודו בעולם?"

במציאות של מחנה הריכוז מעמדו של קאפו היה רם ונישא יותר מאשר כל הישג שהיה לו בחיים הרגילים. אסירים שהיו מסוגלים לראות את הגיחוך שבזוועה, את העיוות המטורף בסיטואציה שאליה הושלכו, התעלו מעל הכאן והעכשיו, הזכירו לעצמם לרגע קט את העולם האחר, הרגיל, השפוי.

אותה רוח עולה מהתלוצצות אחרת ששמע במחנה: "היו מתנבאים שבסעודה שלעתיד לבוא יהיו עלולים לשכוח את עצמם בעת הגשת המרק ולבקש מבעלת־הבית לצקת להם מרק 'מן הקרקעית'".

בדברים הללו הציבו הכלואים לנגד עיניהם לא רק את ההווה המטורף, אלא גם את העתיד המיוחל שבו המציאות הנוכחית תהיה כבר לסתם זיכרון, שיראה שוב לא סביר. אמרו לעצמם: עוד נחזור להיות בני תרבות, נהיה שוב בני אדם רגילים ומנומסים, והמציאות החולנית העכשווית תיחשף במלוא עיוותה.

אין בדברים הללו שום תשובה לתהייתה של ענת מאיר: מדוע זה קרה לה. מדוע איבדה את אהובה. אף אחד מאתנו לא יקבל מהספר מענה לשאלה מדוע התחוללה בשבעה באוקטובר הזוועה הלא נתפסת, ולעוד שאלות בלתי נסבלות: למשל, איך ייתכן שבארצות הברית רוב מכריע מבין הצעירים בני 18־24 סבור שאין לישראל זכות קיום, ושיש "לתת" אותה לידי חמאס –על פי סקר שערך לאחרונה הניו יורק פוסט.

ויקטור פראנקל אף אינו מעלה בדעתו לנסות ולהשיב על שאלות מהסוג הזה. הוא מבקש להעניק לנו דבר אחר: את הידיעה שבכל סיטואציה, גם הנוראה ביותר, נתונה בידי האדם האפשרות לבחור איך להתמודד עם גורלו, ואיזה פשר למצוא בחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחר: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". הבחירות הפנימיות הללו לא הבטיחו הישרדות. אדרבא, אחד המשפטים קורעי הלב ביותר שכותב ויקטור פראנקל הוא: "אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו." הטובים – אלה שבחרו לוותר על עצמם, למען הזולת. מותם העניק פשר לחייהם, אבל הם אבדו.

כשקראתי את המשפט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על עדינה ארבל בת ה־72, אחת החטופות בעזה שביקשה משוביה לשחרר אישה אחרת שמצבה חמור יותר, כדי שתינצל. גדלות הנפש של בת ה־72, שביקשה להקריב את עצמה מפעימה ומעוררת השתאות, כמו גם התנהגותם של בני משפחות שיקיריהן שבו מעזה, והם ממשיכים להיאבק למען אלה שעדיין שם, או התגובות אצילות הנפש של מי שיקיריהם עדיין חטופים, אבל הם מביעים שמחה גדולה על אחרים ששוחררו. זוהי מן הסתם היכולת למצוא את הפשר, שאותה ויקטור פראנקל מתאר בספרו.

"נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, בתוך בדידות אין קץ," כותב פראנקל, ומוסיף: "כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי־משאלותיו  מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".

ועם זאת, ואף על פי כן, הלב נשבר כמובן כשפראנקל מתאר את הקושי העצום ביותר של הקיום באושוויץ: חוסר הידיעה מתי זה יסתיים.

מי יכול היה להעלות בדעתו שזוועות דומות יתרחשו שוב, מקץ עשרות שנים, ובמדינה הריבונית שקמה לנו, במדינת בישראל: שילדים, נשים, זקנים, פצועים, אנשים חפים מפשע, ייחטפו ויוחזקו חסרי אונים במקום זר, עוין, אלים, ומאיים.

על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.

כשהתחלתי ללכת עם הטלאי הצהוב הרגשתי מין גאווה תמימה. התעודדתי מזה שכמה הולנדים מביעים את המחאה שלהם עם כל מיני גרסאות אישיות לטלאי: "ארי", או "קתולי", הם כתבו עליו.

אבל כעבור כמה ימים התחלתי לשים לב שאנשים בלי טלאי נועצים בי ברחוב מבטים – חלק ברחמים, אחרים בבוז גלוי, ואולי הכי גרוע – באדישות.

ואז חשתי במשקלה של חתיכת הבד הזאת.

"מנסים לגרום לנו להיות מנודים ונחותים," שמעתי את האבא שלי לוחש בזעם.

רביעיית מיתרים, הרומן האחרון של אנה אנקוויסט, שהיא סופרת (כאן – על ספרה המרדימנים), פסיכיאטרית ונגנת צ'לו חובבת, תורגם לאחרונה לעברית. הרומן מתנגן כולו בקונטרפונקט של מנגינות שונות, שמשתלבות ונחתמות כולן ביחד באקורד סיום רועם.

המנגינה העיקרית היא – השכול. בתה של אנה אנקוויסט נהרגה בתאונת דרכים. בספר אנו פוגשים שניים, בני זוג, קרולין הרופאה ויוֹכֶם בעלה, העוסק בבנייה ותיקון של כלי מיתר. הם שכלו את בניהם בתאונת דרכים. סיפורם מתגלה לנו, הקוראים, בהדרגה, נדבך אחרי נדבך, פרט אחרי פרט, ואנחנו עדים לעוצמת הכאב, לגודל האובדן. האם יוכלו להתאושש ממנו? לשמור על קשר עם עצמם? זה עם זה? עם חבריהם הטובים, הלן ובעלה, שיש להם שלושה ילדים בריאים ושלמים? האם הוּחוֹ, חבר אחר שלהם, שמגדל את בתו הקטנה בהורות משותפת, רשאי להיעזר בקרולין, לצפות שחרף היותה אם שכולה היא תסייע לו עם בתו הקטנה בשעות שבהן הוא נאלץ לצאת לעבודה?

מנגינה עיקרית נוספת היא – המוזיקה. הוחו, קרולין, יוכם והלן, אחות במקצועה, שעובדת עם קרולין (ועם רופא נוסף, ששמו דניאל), מנגנים ביחד ברביעיית כלי מיתר. קרולין צ'לנית. יוכם – כנר ראשון, הלן כנרת שנייה, והוחו ויולן. המוזיקה ממלאת את חייהם ואת הסיפור, ומתנגנת בו לכול אורכו, כך שהקונטרפונקט שנוצר בין המוזיקה והעלילה הוא מעין לחן בפני עצמו. אנחנו קוראים על הדקויות שיש בקשר בין נגני רביעייה, על האופן שבו הם מוצאים ביניהם את ההרמוניה הנחוצה, המסבה להם אושר ותחושה של משמעות, קוראים על חילוקי הדעות הקטנים, האמנותיים והביצועיים, ועל הדרך ליישבם, שרק שמיעה מצוינת ואהבה רבה למוזיקה מאפשרות, מן הסתם.

לא רק שמות היצירות מתנגנות באוזנינו, אלא גם רגעים שבהם הדמויות חוות הקשרים נוספים אליהן. למשל – בשעה שהם מנגנים את הרביעייה ברה מינור של מוצרט, הלן נזכרת בפרטיטורה המקורית של המלחין, שאותה ראתה פעם במוזיאון. אז שמה לב ש"שהכל נכתב כמעט בלי תיקונים ובתנופה", והתפעמה מכך ש"שרוולו של מוצרט טיאטא את הדפים האלה בשעה שהמוזיקה הצטלצלה בתוך ראשו בפעם הראשונה", מכך ש"באמצעות התווים האפורים, הזעירים הללו, הוא בישר לעולם על הימצאתה". התרגשותה גוברת כשהיא "נזכרת בזה בחטף בשעת הנגינה", וחושבת על מה שהיא מבצעת כרגע בעצמה: "ריסון, פריטות קטנטנות כשמגיעות הטריולות".

אבל לא רק שתי המנגינות העיקריות, של המוזיקה ושל השכול, יוצרות את הרומן שלפנינו; דמות נוספת, מורה זקן לצ'לו, רייניר, מוסיפה עוד צלילים רבי משמעות.

רייניר מבועת מפני האפשרות שבשל זקנתו ייקחו אותו רשויות הרווחה מביתו, ויאלצו אותו להשתכן במוסד ציבורי. הוא נראה רדוף פרנויה, אבל מסתבר שהפחדים שלו מוצדקים לחלוטין. הרופאה, קרולין, והאחות, הלן, יודעות היטב שאחת דינם של זקנים שמוצאים מביתם, בלי שיוכלו להתנגד. אין להן אמנם מושג לאן בדיוק לוקחים אותם, אבל יודעות שמשם הדרך אל המוות קצרה. במוסדות שבהם מאשפזים אותם לא דואגים באמת לשלומם. עד מהרה הם נעשים חולים מאוד: דלקות בדרכי השתן, פצעי לחץ, מוות בייסורים.

רביעית מיתרים הוא בעצם כתב האשמה נוקב נגד הבירוקרטיה השוללת מהזקנים את הזכות לקבוע את גורלם ואת האוטונומיה על גופם. ולמי שאין בני משפחה קרובים בכלל אין סיכוי להינצל. עד כדי כך שקרולין מאשימה את הלן בהפקרתם של הזקנים, שמאבדים את הזכות להיות מטופלים בקהילה, ונשלחים הרחק משם. הלן כמובן לא אשמה. היא עושה כמיטב יכולתה כדי להחזיק את הזקנים בטיפולה זמן רב ככל האפשר, אבל מגיע תמיד הרגע שבו קצרה ידה מלהושיע. וזה נורא!

בכלל, הבירוקרטיה ההולנדית, המצטיירת היטב בספר, מזעזעת, ואפשר להבין שלא רק בישראל התרבות הולכת ומאבדת את חשיבותה, לטובת שיקולים כלכליים מפוקפקים. הוכו עובד כמנהל של מרכז תרבות שהולך ומאבד מכוחו, עד שהוא נמכר ליזם סיני. תיירים סינים יגיעו לאמסטרדם, יזכו לחוויה הולנדית מלאכותית ומוגנת מפני המציאות האמיתית: הם יקבלו מנה של תרבות מקומית מזויפת, יישמרו בתוך המתחם שכבר אינו הולנדי באמת. בעל המאה הוא בעל הדעה, והוא אינו הולנדי!

סופו של הסיפור מהדהד בצלילים רמים במיוחד. קשה שלא לקשר אותם, במעט מזעיר, למה שמתרחש בימים אלה בישראל: מערכת ההגנה של מתחם, שאמור להיות שמור בעזרת אמצעים אלקטרוניים משוכללים ביותר, מתגלה כעורבא פרח. את ההגנות הללו קל להפליא לפרוץ. הכוח שיופעל יהיה אלים, ולא יתחשב בקיומם של בני ערובה. אפשר כמעט לשאול את אנה אנקוויסט – מאיפה את יודעת את כל זה? איך ראית? איך חזית?

קנה המידה, כמובן, שונה לחלוטין: בסיפור שלפנינו מדובר בקומץ קטן מאוד של בני ערובה, ששביים אינו נמשך יותר משעה, פחות או יותר. הם אינם מוחזקים מורעבים במשך שבועות וחודשים בתוך מנהרות אפלות.

המציאות בכל זאת עולה על כל דמיון, לא מובנת ובלתי אפשרית.

נדמה לי שאחת הסוגיות המעניינות כיום כל ישראלי או יהודי, היא השאלה – מה מקורה של האנטישמיות, מה פשרה, מדוע היא שכיחה כל כך, ומה קרה שהיא מתגלה שוב במלוא כיעורה המבהיל.

לפני שנים שאלה אותי בתדהמה מי שהייתה אז בת שתים עשרה, כשהסברתי לה מדוע יהודים היגרו בהמוניהם מברית המועצות – "מה? גם הם?" כלומר – גם "הם" שונאים אותנו? את כולנו? שנאה כזאת אנונימית וגורפת?

יסודות הטוטליטריות, הספר שחנה ארנדט פרסמה לראשונה ב–1967, מבטיח לתת תשובות לשאלות הללו.

את ספרה הנודע אייכמן בירושלים דו”ח על הבנאליות של הרוע קראתי בעניין רב. במשך שנים הוא נאסר לפרסום בישראל. ראו בארנדט אויבת ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בספרה על אייכמן בקורבנות השואה. תרגומו לעברית הופיע רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

יסודות הטוטליטריות ראה אור לראשונה בעברית ב־2010. בשעתו ניסיתי לקרוא אותו, אבל התרגום היה בלתי נסבל ולא קריא בעליל.

עכשיו, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, החלטתי שוב לנסות ולקרוא אותו, הפעם – בשפת במקור, באנגלית.

האם ארנדט מספקת באמת תשובות לשאלות?

חלקו הראשון של יסודות הטוטליטריות עורר בי ספקות. ארנדט מנסה לאתר את מקורות האנטישמיות האירופית. היא טוענת בין היתר שאחת הסיבות החשובות לאנטישמיות, שנוצרה כבר במאה ה־18, היא העובדה שהיהודים לא רק התבדלו משכניהם בלבוש, במנהגים ובדתם, אלא גם הקפידו לשמור על עמדה על־לאומית. היא מציינת לדוגמה את מייסד משפחת רוטשילד, שהקפיד למקם את כל אחד מחמשת בניו בארץ אירופית אחרת, כך שהקשר המשפחתי של כל אחד מהם, ושל צאצאיהם, גבר על הנאמנות הלאומית לארץ הולדתם.

הטענה נשמעת לי מופרכת למדי. כמה רוטשילדים כבר היו בעולם? האם הגיוני להניח שהם, בחירותיהם וההתנהגויות שלהם, יכולים לייצג את כלל היהודים בעולם ואת הסיבות ליחס אליהם?

בדבריה על הציונות מצטטת ארנדט את סארטר, שלפיו "יהודי הוא מי שהזולת מגדיר אותו ככזה." זאת כמובן טענה ידועה, שאפשר למצוא לה הדים בתורת הגזע הנאצית, ובעצם גם ברשות שנטל לעצמו היטלר לקבוע מיהו יהודי: "מקרים" שונים של "בני תערובת" – "מישלינג" – הובאו לידיעתו, והוא פסק את מי אפשר לפטור מהתווית הקטלנית "יהודי", ומי אינו פטור ממנה. (אפשר לקרוא על כך בספר גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1938־1945, מאת משה צימרמן).

היא מסכימה ש"כל ההסברים לאנטישמיות נראים כאילו ניסחו אותם בחופזה מסוכנת, כדי לחפות על סוגיה שמאיימת כל כך על תחושת האיזון ועל תקוותנו לשפיות."

לטעמה הגיעה האנטישמיות לשיאה כשליהודים נותר העושר, אבל נגזלה מהם ההשפעה המדינית. היא מתכוונת כמובן ליהודים בגרמניה, בשליש הראשון של המאה ה־20, ולרצח ההמוני שלהם בשואה. הדברים הללו אינם יכולים להסביר מאומה לגבי האנטישמיות שמתגלה לאחרונה ברחבי העולם המערבי!

בכלל, עצם העיסוק של ארנדט במושג "השאלה היהודית", כאילו הוא לגיטימי, כאילו מדובר באמת ב"בעיה", מעורר תהיות. שהרי מדובר כמובן בצירוף מילים אנטישמי ביסודו (נירה פלדמן, בספרה השטירמר – כוחו של שבועון שטנה עומדת על כך)!

"טרור כפי שאנו מכירים אותו כיום פוגע בלי כל פרובוקציה מוקדמת, קורבנותיו חפים מפשע, אפילו מנקודת המבט של הפוגע. כך היה בגרמניה הנאצית, שם טרור כוון כולו כלפי יהודים, כלומר – כלפי אנשים שיש להם איפיונים משותפים, שאינם תלויים בהתנהגויות אישיות וספציפיות."

עם דבריה אלה של ארנדט אי אפשר שלא להסכים גם כיום. האם יש בהם חידוש פוקח עיניים או תובנה חדשה? לא בטוח.

גם לא עם התפישה שהיא מצטטת, שלפיה "שנאת יהודים היא תגובה נורמלית וטבעית, שההיסטוריה מאפשרת. התפרצויות של אנטישמיות אינן זקוקות להסבר מיוחד, כי הן תוצאה טבעית של בעיה נצחית". אכן, כל אנטישמי מצוי ישמח גם כיום לאמץ את הרעיון שאנטישמיות היא תופעה בלתי נמנעת.

מעניין אם ראשות האוניברסיטאות שסירבו לגנות תופעות אנשטימיות בקמפוסים שלהן קראו את יסודות הטוטליטריות. סביר להניח שכן. מדובר בטקסט אקדמי ונחשב, שמן הסתם לא ממש משפיע על המציאות…

לראשונה מאז מונה לתפקידו ב-2017, אנטוניו גוטרש הפעיל בימים האחרונים את סעיף 99 באמנת האו"ם הקורא לכינוס דחוף של מועצת הביטחון בנושא הידרדרות המצב בעזה.

הסעיף לא הופעל כבר עשרות שנים.

לא נגד רוסיה: עשרות אלפים הרוגים ומיליוני פליטים מאוקראינה.

לא נגד סוריה: חצי מיליון נרצחים.

לא נגד קונגו: 4 מיליון נרצחים.

לא נגד סודן: 450 אלף נרצחים.

אז מדובר באנטישמיות, לא כן?

זאת שלוקים בה לא רק הסטודנטים וראשי האוניברסיטאות האמריקניים, לא רק ההמונים המפגינים באירופה, תוך שהם זועקים להשמדת מדינת ישראל, אלא, כמסתבר, גם ארגון האומות המאוחדות?

האו"ם התחייב באמנה שלו לשמור על שלום וביטחון בינלאומיים, לקיים את החוק הבינלאומי, להשיג רמת חיים גבוהה יותר לאזרחים, לטפל בבעיות כלכליות, חברתיות, בריאותיות ונלוות ולקדם כבוד אוניברסלי, כדי לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד לכולם ללא הבדל באשר לגזע, מין, שפה או דת.

מעניין מה הייתה אומרת על כך חנה ארנדט.

• רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
  שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
  הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
  המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב.
• רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
  לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
  עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.

פגם בתכנון מוגדר על גבו כ"מותחן מפותל, קצבי ומהפנט".

הוא, אכן, קריא מאוד. הוא פורש לכל אורכו את המתח ההולך ונבנה בנפשו של גיל, מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' קטן בעיירה שכוחת אל בוורמונט המושלגת, נשוי באושר ואב לשתי בנות מתבגרות, לנוכח אילוץ משפחתי שנפל עליו: אחותו ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובהיותו שאר הבשר היחיד של האחות, מוטל עליו לקלוט את בנה בן הכמעט שמונה עשרה ולהעניק לו מחסה משפחתי, עד שיגיע לפרקו, בעוד כמה חודשים, ויוכל לצאת לחיים –  כלומר, נהוג בארצות הברית – לצאת ללימודים אקדמאיים הרחק מהבית.

מדוע בעצם גיל לחוץ כל כך? מה מפריע לו לקחת את הנער היתום, מתיו שמו, ולטפל בו, לנחם אותו על מות שני הוריו, להעניק לו את האהבה והקבלה שנער צעיר כל כך זקוק להן, לנוכח האובדן הנורא שהתרחש בחייו, לפני זמן קצר?

מסתבר שאירוע מזעזע בעברם הוא שניצב בין הדוד לאחיין. גיל חשדן כלפי מתיו. משוכנע שהצעיר שהגיע אל ביתו מסוכן מאוד. שהוא מסתיר רוע ואכזריות בלתי נתפשים.

האם גיל צודק? האם מתיו באמת כל כך מסוכן ואכזרי? ואולי אלה רק מחשבות פארנואידיות של הדוד?

הראיות המצברות לכך שגיל צודק אינן משכנעות את סביבתו הקרובה. אשתו של גיל "מגויסת" לטובת הטיפול באחיין, ובמשך הזמן גם מתחילה לחבב אותו. כך גם בנותיהם, שמתיידדות עם מתיו ושמחות לשהות בחברתו, להיעזר בו, לשמוח אתו. אפילו הכלבה המשפחתית "מתאהבת" בו ממש מהרגע הראשון. וזה מה שקורה גם לסוזי, סטודנטית החביבה על גיל, המוכשרת ביותר מבין תלמידיו. מתיו וסוזי נהפכים כמעט מיד לזוג רומנטי, וגיל מזועזע, כועס, מודאג.

אז מי צודק? גיל, או כל האחרים? מה יתגלה בסוף? האם האמת תיחשף? ומהי, בעצם?

פגם בתכנון מנסה להיות גם ארס־פואטי. מאחר שגיל הוא איש ספרות, כבר פרסם שני רומנים, והוא מלמד כתיבה יוצרת, הטקסט שלפנינו מרבה לאזכר סופרים ואנשי תרבות שונים. אליס מונרו, גרייס פיילי, ולטר בנימין, נבוקוב, ג'ון בארת, ורבים אחרים, מופיעים ברבים מעמודי הספר, אבל תרומתם לטקסט חיצונית ושולית לגמרי. אין בעיני שום משמעות אינהרנטית להופעתם בו, למעט התחושה שאמורה להתעורר שמדובר ביותר מ"סתם" עוד ספר מתח…

ככזה הוא פועל כיאות: קריאה מהירה, סקרנית, מהולה בציפייה שהולכת ומתעצמת לגלות אם גיל הוזה הזיות טירוף, או שהוא צודק לגמרי.

מאחר שמדובר בספר מתח, כמובן שלא אוסיף עוד שום פרט.

אפשר להעביר אתו כמה שעות נינוחות, שאינן מותירות אחריהן מאומה. אפילו לא איזה טעם לוואי קלוש…

אגב, את שמו באנגלית A Flaw in the Design הייתי אולי מתרגמת כ"פגם בייצור", לא כ"פגם בתכנון"…

תרגם מאנגלית: גרשון גירון

בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו. 

ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה."

הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.

כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.

נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?

אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)

זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?

איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?

ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?

מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?

לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.

הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.

גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.

אמרו שהיא "נרפאה" באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?

גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.

כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.

אכן.

הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.

הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.

אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?

הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת "שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת", שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.

גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.

את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו"לסכם" דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?

חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…

הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…

היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם "התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים".

האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא "אמיץ"? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב "ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק." כל כך פשוט! כל כך מדויק!

בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר,  לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.

פשוט לא מובן.

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.

הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.

יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.

מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.

אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!

איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.

באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, "כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק", כמו גם העובדה ש"הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים."

על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – "אז המטרה הצדיקה את האמצעים?"

הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: "היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר".

יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: "בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר."

לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על "מקום שנקרא אושוויץ", שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי "החוקר" הנאצי היה זקוק לגופות "טריות" – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.

מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).

Alex Gerlis, The Best of Our Spies

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד

• השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
• אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
• שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

כמה תשוקה, חלוציות וראשוניות, ואילו עוצמות דרמטיות מציג גיליונו החדש של כתב העת במה, שמוקדש הפעם לימיו הראשונים של התיאטרון הארץ ישראלי, ובמוקדו – תיאטרון האֹהל, שהוגדר – "תיאטרון פרולטרי", או "תיאטרון פועלי ארץ ישראל". 

מדובר בכרך שמכיל שפע של מידע ענייני ורגשי על תולדות אותו התיאטרון: סיפורים ואנקדוטות, ולצידן הרבה מאוד מידע ענייני, למשל – רשימה מסודרת וממצה של כל ההפקות שהציג התיאטרון. הספר יכול בלי ספק לשמש היטב חוקרים של תולדות התיאטרון בישראל, ובד בבד לספק את סקרנותו של הציבור הרחב ואת הצורך האנושי והטבעי ללכת רכיל. הנה כמה דוגמאות לכך:

מדוע הגיעה חנה רובינא לישראל וביקרה את בעלה־בנפרד, משה הלוי, מייסדו של תיאטרון "אהל"? (תשובה: היא הרתה לגבר אחר, ורצתה לבקש מהלוי שיכיר בעובר שברחמה. הלוי זעם, ורובינא נאלצה למצוא רופא שיעזור לה להיפטר מהצרה…).

מה הייתה ההשפעה של תיאטרון "הבימה" בהגיעו ארצה, על התיאטרון שכבר התקיים כאן? (תשובה: שחקני "הבימה" למדו ישירות אצל סטניסלבסקי. שחקני ה"אהל", לעומתם, היו תלמידיו של תלמידו, מייסד התיאטרון. "אהל" התחיל כתיאטרון חובבים, ששחקניו עובדי כפיים, פועלים. אחרי ש"הבימה" הגיעה לישראל, החליטה הסתדרות הפועלים להכיר ב"אהל" שזכה כך לגב כלכלי. אבל נותרה השאלה: האם תיאטרון פרולטרי אמור להתמקד אך ורק בהצגה של בעיות חברתיות?) 

איך ומניין הגיעו שניים מכוכבי ה"אהל", מאיר מרגלית ואברהם חלפי, לתיאטרון? (הם היו חלוצים, סוללי כבישים ופועלי בניין, שנענו לקריאה לבוא ולהיבחן, וכך נהפכו לשחקנים…).

מי היו פועלי הבמה? (תשובה" השחקנים, שרק שליש מהם הציגו. השאר החליפו את התפאורות, טיפלו בתאורה, בסדרנות, "אפילו התגייסו לשמור על השקט בחצר ובמבוא האחורי של הגימנסיה [ששם קיבלו אולם להציג בו])."

מה היה תפקידו של ה"תיאטרון התנכ"י"? (תשובה: למי שעסקו ב"חידוש התרבות היהודית בארץ" היו שני מקורות חומריים: אלה הקשורים בארץ, ואלה שמקורם בתנ"ך. לפיכך, ההצגה השלישית בתיאטרון "אהל", שהועלתה ב־1928, נקראה "יעקב ורחל", ועסקה בסיפור המקראי. הלוי, מייסד התיאטרון, סבר כי הוא "חייב להיות יהודי". אכן, "הטקסט הדרמטי" של ההצגה, כפי שהוא מצוטט במאמר שכתב פרופ' חיים שוהם, "חוזר במדויק על הטקסט המקראי ומוסיף עליו רק הערות במה. אין בו הנמקות חדשות לפעולות המתרחשות ולמשמעותן."

איך התייחסו מייסדי התיאטרון לשפה העברית? (תשובה: הם רצו שבאמצעות ההגייה מזרחית, האותיות גרוניות, והמבטא כמו זה של "בני עדות המזרח", ליצור אפקט מקומי עתיק יומין. [גם אם מבטאם של מרבית השחקנים היה של ילידי רוסיה…])

למשל – כיצד נבחר השם "אהל"? (תשובה: רצו ב"להקת תיאטרון נודד", ש"עבודתו האמנותית [תהיה] בבחינת פולחן". בערב ההשקה המרתק שנערך לכבוד הוצאת הספר הסביר עוד מוטי סנדק כי המילה "אוהל" נראתה למקימי התיאטרון ייחודית ושונה. "הבימה" או "הקאמרי" אפשר למצוא גם בארצות אחרות. אבל "אוהל" מזכיר לא רק את אוהל המועד, או את אוהלי הבדואים, אלא גם מעורר תחושה ארעית וקלות תנועה). 

כיאה לספר העוסק באמנות הבמה, השתתף בהשקה שחקן שגילם את דמותו של משה הלוי, וסיפר – בגוף ראשון – על חוויותיו והתנסויותיו כאיש תיאטרון, ואף הפליא לבצע בשירה כמה מהפזמונים של אותם ימים.

יש בספר שלושה חלקים. השער הראשון נקרא "פועלים היינו וגם משחקים", והוא מכיל עשרה מאמרים, השני נקרא "המרחב התרבותי", והוא מכיל שישה מאמרים, ובשלישי, "אפילוג", יש שבעה מאמרים. 

טובי הכותבים משתתפים בו: ביניהם הפרופסורים חיים שוהם, דן לאור, גד קינר (קיסינגר), בן עמי פיינגולד, הדוקטורים דורית ירושלמי, בוריס ינטין, דורית ירושלמי, מרדכי נאור, שלי זר־ציון, היוצרים יעקב אורלנד, יעל דינר, עדנה שבתאי, יהושע סובול, והעורך עצמו, מוטי סנדק, שתרם כמה מאמרים מאירי עיניים.

את אחד הפרקים המרתקים כתב פרופ' דן לאור, והוא: "לידת המחזמר המצליח בכל הזמנים על במת התיאטרון הישראלי: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר". במאמר מספר לנו לאור איך נולד המחזה, ממה קיבל השראה, ואיך נראתה הצלחתו שנמשכת, למעשה, מאז ועד עתה.

יש בספר גם שפע של תיעוד גרפי. אחד התצלומים הנוגעים במיוחד ללב הוא זה של השלט הכתוב בכתב יד ובו הזמינו את הציבור לבוא ולהיבחן לתיאטרון החדש שהיה בשלבי הקמה:  

התצלומים הרבים המפוזרים לאורך הספר, אלה שמתעדים את הדמויות, תמונות של שחקנים ותפאורות מתוך הפקות, פוסטרים של הצגות, צילומי מבנים הקשורים בתיאטרון בשלבים שונים של קיומו, מעניקים שפע של תוכן ועניין.

הספר מרתק!

אמיל חביבי (1922־1996) היה  סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.

ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של "אחרי הספירה", חשתי דחף לקרוא אותו.

לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי  לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.

הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.

הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.

רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.

כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ"ל.

סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש… 

בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין "אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב." בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין "חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו." (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)

החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה "הטנטורית", כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר. 

השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל"שהיד". (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)

אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.

כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון. 

ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע'אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, "אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל"…  

רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: "אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה" ומוסיף ואומר החכם: "הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם." 

האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?

כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב"רכוש נטוש של ערבים", אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ "לנטוש" את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב"הבנה" שלו אותם.

והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו. 

אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם "ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה", אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: "מה חזק הוא זיכרונם", אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: "שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.

"אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: 'מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!' עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים."

הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים. 

כי הם מגרשים את בני עמו: "הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו."

העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: "משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים". 

חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: "הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים".

והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה. 

השחקנית המופלאה טלי קרק מבצעת לאחרונה, בימי המלחמה,  שירים וסיפורים שאותם היא "מעניקה" כשי לכל מי שחש צורך בהפוגה רגשית.

שלחתי לה לבקשתה את השיר "הוא אינו", שהופיע לראשונה בגיליון 25 של כתב העת הו!, ואת הסיפור "איך (כמעט) ניצחתי את אלוהים", שהופיע בשנת 2000 בקובץ לשתות תה עם מלכת אנגליה, בהוצאת ביתן. 

טלי הפליאה לבצע את השיר ואת הסיפור. היא מגיעה לתחושתי בקריאתה הרגישה והחכמה ממש עד מי התהום של הכתוב. 

אינכם מבינים או אינכם רוצים להבין שמסע הצלב המהופך יצא לדרכו. מסומאים מרוב טמטום וקוצר ראייתם של חסידי התקינות הפוליטית, אינכם קולטים או אינכם רוצים לקלוט שמתחוללת כאן מלחמת דת. מלחמה שהם מכנים ג'יהאד. מלחמה שלא שמה
לעצמה ליעד אולי, (אולי?), לכבוש את שטחנו, אבל שמה
לעצמה ודאי ליעד לכבוש את נשמותינו, לגזול את חירותנו, 
מלחמה המתנהלת במטרה להכחיד את הציוויליזציה שלנו, את אורח חיינו ואורח מותנו, את דרכנו להתפלל או לא להתפלל, לאכול, לשתות, להתלבש, להשכיל וליהנות מהחיים. הלומים מרוב תעמולת כזב, אינכם מכניסים או אינכם רוצים להכניס לראשיכם שאם לא נתגונן, אם לא ניאבק, הג'יהאד ינצח.

הוא ינצח, כן, ויחריב את העולם שהצלחנו איכשהו לבנות. לשנות, לשפר, להפוך לחכם יותר, קנאי פחות, או לא קנאי כלל,
אפילו. הוא יעלים את התרבות שלנו, את המדע שלנו, את
הזהות שלנו, את אמות המוסר שלנו, את הערכים שלנו,
את העינוגים שלנו…

אלוהים! אינכם קולטים שהאוסאמה בן־לאדנים הללו רואים את עצמם זכאים להרוג אתכם ואת ילדיכם משום שאתם שותים אלכוהול, משום שאינכם מגדלים זקן ארוך ונשיכם מסרבות לעטות צ'אדור או בורקה, שאתם נהנים לשמוע מוזיקה ומפזמים שירים, משום שאתם רוקדים, משום שנשיכם לובשות חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, משום שבחוף הים הן משתזפות כמעט עירומות, או עירומות, משום שאתם מזדיינים מתי שבא לכם, איפה שבא לכם ועם מי שבא לכם, או משום שאתם לא מאמינים באלוהים?

אני אתאיסטית. תודה לאל. ואין לי כל כוונה להיענש על כך
מידי הקנאים הנחשלים הללו, שבמקום לעבוד ולתרום לשיפור האנושות, כורעים ומצייצים איזו תפילה חמש פעמים ביום.
כבר עשרים שנה אני חוזרת ואומרת את זה.

עשרים שנה. בנימה מרוככת יותר, לא בזעם ובגאווה כאלה. לפני עשרים שנה כתבתי על כך מאמר מערכת. זה היה מאמר מערכת שנכתב בידי אדם שרגיל להתערבב בין כל הגזעים והמנהגים והאמונות, בידי אישה שהיתה רגילה להיאבק בכל גילוי של פאשיזם ושל חוסר סובלנות, בידי חילונית שאין לה טאבו. אבל זה היה גם קול זעקה מפיה של בת המערב המתקוממת נגד המטומטמים שלא הריחו את ריחה המבאיש של מלחמת הקודש המתקרבת, ושמחלו לבני אללה על מעשי הטרור שהם ביצעו באירופה…

הטיעון שהעליתי לפני עשרים שנה נשמע פחות או יותר
כך: "איזה היגיון יש בכיבוד אלה שאינם מכבדים אותנו? איזו הדרת כבוד יש בהגנה על תרבותם או תרבותם כביכול, בשעה שהם מפגינים בוז כלפי תרבותנו? אני רוצה להגן על התרבות שלנו". 

אוריאנה פלאצ'י (1929־2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקיה מצליחה מאוד. בצעירותה השתתפה, ביחד עם אביה, בפעילות נגד הדיקטטורה הפשיסטית של בניטו מוסוליני.

ב־11 בספטמבר 2001, חיה פלאצ'י בניו יורק, והייתה עדה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים. בעקבות הפיגוע כתבה בתוך טראנס של זעם ופלצות מאמר ארוך מאוד, שהתפרסם בעיתון איטלקי. כעבור זמן לא רב הוציאה לאור כספר גרסה ארוכה יותר, מלאה, של אותו מאמר. 

הספר התפרסם כבר ב־2001, ותורגם לעברית וראה אור בישראל כעבור שנתיים. 

הפיגוע היה עדיין צרוב בתודעה העולמית כחלק מהמציאות המוכרת והזכורה, לא כאירוע היסטורי. 

קראתי אותו כבר אז, לפני עשרים שנה. זכרתי את הרעיון הכללי שביטא, וגם את ההסתיגויות שחשתי כלפי חלקים רבים שהופיעו בו. הגועל הגלוי, הבוטה שפלאצ'י מביעה בספר כלפי פליטים מוסלמים – למשל, התיעוב שבו היא מציינת כיצד שלוש פליטות שונות מסומליה ילדו תינוקות ברשות הכלל בעירה האהובה פירנצה – דחה אותי. אין לי ספק שאף אישה אינה מעוניינת ללדת ברחוב, ושאם גורלה הרע עמה עד כדי כך שאין לה אפילו אפשרות ללדת בתנאים מתקבלים על הדעת, אי אפשר אלא להצטער, לחמול, ולחשוב מה צריכה החברה לעשות כדי למנוע מצבים איומים כל כך.

ובכלל, לאנושות נחוצה השקפת עולם הומנית, הזדהות עם מצוקות הזולת, הבנה של הנסיבות הבלתי אפשריות שמאלצות אנשים להיות פליטים, לנוס ממולדתם ולחפש מקום שיאפשר לילדיהם חיים טובים יותר. לנו הישראלים אסור במיוחד להתעלם מהנסיבות הקשות הללו, ולא רק מכיוון שכמעט כולנו, אזרחי המדינה, פליטים, או צאצאים של פליטים. 

ועם זאת, עלי להודות שבקריאה נוספת, עכשווית – קריאה שנעשתה שוב אחרי 7 באוקטובר 2023 – לא יכולתי, למרבה הזעזוע והצער, שלא להזדהות עם חלק מדבריה של פלאצ'י. 

וזאת בעיקר בעקבות הפזמון החוזר שנשמע כיום בערים מערביות רבות. מילותיו המזעזעות, המקוממות, הן, כידוע – 

From the river to the sea, Palestine will be free

הן מזעזעות, כי יש להן פירוש אחד: את היהודים תושבי מדינת ישראל יש לטבוח, לרצוח ולהעלים. זאת משמעותן האמיתית. הפוגרום שהתרחש ב־7 באוקטובר אמור אם כן להיות רק קדימון. 

כבר שנים שאירן היא זאת שמתניעה ומובילה את הקריאות הללו, להשמדת ישראל. כך למשל בוועידת פסגת החירום של הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי שנערכה ב־11 בנובמבר, לחץ יורש העצר הסעודי את ידו של נשיא איראן אחרי שזה אמר כי "הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית מהים לנהר".

והצעירים בקמפוסים ברחבי העולם מהדהדים את הדברים האלה. חוזרים עליהם. הופכים אותם לאמירה "אופנתית". 

הצעירים המערביים הללו באמת לא מבינים את מה חאמס־דאעש מייצגים. את השלילה המוחלטת של זכויות אדם בסיסיות: מנשים, מלהט"בים, בעצם – מכל מי שנתפס בעיניהם ככופר:

אחרי הפיגוע במגדלי התאומים היה הסנטימנט הציבורי במערב עוין כלפי מוסלמים באשר הם. 

עם זאת – ועל כך כותבת פלאצ'י בספרה – בשם הנאורות וקבלת האחר, והרבה שנים לפני הפיגוע ההוא בניו יורק, התאפשר למוסלמים להגיע לארצות אירופה – עניין מבורך בפני עצמו, שהרי מן הראוי שמי שהתברך בשפע ובעושר יחלוק אותו, לפחות חלקית, עם זולתו העני – אבל אליה וקוץ בה: רבים מהמהגרים הללו, כך מראה פלאצ'י, אינם מוכנים להשתלב בתרבות שאליה היגרו. הם תובעים מבני המקום, מהמארחים, להתאים את עצמם למתארחים. 

ידוע למשל שנים של הגירה מוסלמית נרחבת הפכו אזורים שלמים בשוודיה לחממות של טרור, אלימות ופשע.

עדות לסירובם של המהגרים להתאים את עצמם לארצות שאליהן הגיעו התגלתה שוב לאחרונה ממש בימים אלה: משטרת לונדון התחננה בפני פעילים פלסטינים תושבי העיר שלא יפגינו דווקא ב–11 בנובמבר, אחד הימים החשובים ביותר בציבוריות באנגליה, כי זה היום שבו חוגגים את הניצחון על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. המפגינים סירבו.

והנה עוד דוגמה:

פלאצ'י מכנה זאת "מסע צלב במהופך. מלחמת דת שהם מכנים ג'יהאד, מלחמת קודש."  

היא מכנה את ארצות האסלאם "הר" עיקש, נייח, וכותבת: עליו ש"אותו הר שזה אלף וארבע מאות שנה לא זז ממקומו, לא נחלץ ממצולות עיוורונו, לא פתח את שעריו לניצחונות הציוויליציה, לא אווה מעולם לשמוע על חופש ועל  דמוקרטיה ועל קדמה. בקיצור, לא השתנה. ההר אשר למרות העושר המביש של אדוניו הנחשלים (מלכים ונסיכים ושייחים ובנקאים) עדיין חי בעוני שערורייתי, עדיין מדשדש בתוך חשיכה מפלצתית של דת היודעת לייצר רק דת. ההר הטובע בתוך ים של אנאלפביתיות (אל תשכח שכמעט בכל מדינה מוסלמית שיעור האנאלפביתים עולה על שישים אחוזים). ההר המקבל מידע רק באמצעות אימאמים נחשלים או קריקטורות בעיתון. ההר הזה המתקנא בנו בחשאי ומייחס לנו את האחריות לדלותו החומרית האינטלקטואלית.

"טועים מי שסבורים שמלחמת הקודש באה אל קצה בנובמבר 2001 עם פירוקו של משטר הטליבאן באפגניסטאן, טועים מי
שמתמוגגים למראה הנשים בקאבול שכבר אינן עוטות את הבורקה ויוצאות סוף סוף לבית הספר או לרופא או
למספרה."

מאז שפלאצ'י כתבה את הדברים הללו חל כידוע שוב מהפך. מלאלה יוספזאי, שזכתה בפרס נובל לשלום בזכות מאבקיה למען חינוך והשכלה לילדות, גם בארץ מולדתה, שממנה נאלצה להימלט, הובסה שוב. האמריקנים נסוגו מאפגניסטן, הטליבן חזר והשתלט עליה, ונשים נאלצות שוב לעטות את כל הסממנים המשפילים, המדכאים, הבורקה, הצ'אדור, הניקב. ושוב אסור להן לצאת מהבית. לרכוש השכלה. לחיות כבנות חורין בעלות זכויות. 

היא כתבה אותם לפני שדאעש הופיעו בזירה, והראו לעולם באיזו אכזריות מוכנים הקיצוניים לפעול, בשם הג'יהאד.

במערב טועים, לדבריה של פלאצ'י, כי בעצם "ההתנגשות בינינו לבינם איננה התנגשות צבאית. לא, לא. היא תרבותית, דתית. הניצחונות הצבאיים שלנו אינם תשובה למתקפת הטרור האסלאמי. להפך, הם מעודדים אותה, מחריפים אותה, מעצימים אותה. הגרוע מכול עוד לפנינו. זוהי האמת המרה. והאמת אינה מצויה בהכרח אי־שם באמצע. לפעמים היא מצויה רק בצד אחד."

היא מזכירה לנו כי אחרי ה־11 בספטמבר האימאם של בולוניה טען ש"את המגדלים של ניו יורק החריבו האמריקנים המשתמשים בבן לאדן כמסווה. אם האמריקנים לא עשו זאת, הרי שזו ישראל. מכל מקום, בן לאדן חף מפשע. בן לאדן אינו הסכנה. הסכנה היא אמריקה". 

מזכיר במשהו – לא כן? – את דבריה של ח"כ אימאן חטיב יאסין (רע"ם) שאמרה כי מחבלי חמאס "לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים".

יותר ויותר אנשים מתפקחים מהתפישה שלפיה חמאס־דאעש עשו את מה שעשו ביישובי הנגב המערבי "בגלל הכיבוש", או "כדי לשחרר מחבלים מהכלא בישראל".

יותר ויותר מתברר שאכן – מדובר במלחמת דת. בג'יהאד שמן הסתם לא ידלג גם על המערב.  

פלאצ'י מתחילה את ספרה, אחרי ההקדמה, בתיאור צהלות השמחה שנשמעו בעקבות הפיגוע ב־11 בספטמבר 2001. מספרת שגם באיטליה "יש מי שצוהלים כפי שצהלו שלשום בערב בטלוויזיה הפלסטינים בעזה: 'ניצחון! ניצחון!'".

נכון, אי אפשר להקל ראש במצוקה המתמשכת של תושבי עזה. בשנים הארוכות שבהן חיו במה שתיארו כגטו גדול, נטולי זכויות, נטולי יכולות. אבל יש לזכור גם שאת מאות מיליוני הדולרים שקיבלו מקטאר, בעידודה של ישראל, יכלו להשקיע בתשתיות, בבתי ספר, בהשכלה של הילדים. יכלו להשקיע את הכסף בטיפוח העתיד. במקום זה – השקיעו את הכסף במעמקי האדמה, בכריית מנהרות טרור, בהתחמשות, בטילים שאותם יירו, בלי אבחנה, לעבר אזרחים במדינת ישראל, בכוונה מוצהרת להרוג כמה שיותר חפים מפשע. 

"מה היית רוצה לשאול את בן לאדן?" נשאלה פעם פלאצ'י. "לו יכולתי לראיין אותו, אחת השאלות שהייתי מפנה אליו הייתה [… מה פשר] ההנאה הנפשית שהוא מפיק כנראה מזריעת ההרס."

לי אין שום רצון להבין את הצורך וההנאה. אולי מכיוון שאנחנו שקועים עדיין בתוך הזוועה המתמשכת.

כמה קל להרוס מקומות יפים שנבנו בעמל רב, במשך שנים רבות. כמה קל להרוג חיים צעירים, מלאי תקוות ותמימות. מי רוצה להבין את הצורך בכך. את הרשע. את האכזריות.

אני מבקשת להבהיר כאן: כפי שכבר ציינתי, אני לא מזדהה עם רבים מדבריה של אוריאנה פלאצ'י.

פליטים אומללים יש לקלוט ולהיטיב אתם.

אין לי גם "ויכוח" עם מוסלמים באשר הם. אין ספק שמוסלמים שפויים וישרי דרך מבועתים מהרצחנות הג'יהדיסטית של חמאס־דאעש. רבים מהם גם מתגייסים להסברה כנגד מה שהג'יהדיסטים מייצגים. 

"אני יודעת להגיד בוודאות ש-99% מערביי ישראל מגנים את מה שקרה פה ומפחדים מחמאס בדיוק כמו כולם", מבהירה למשל סופיה חליפה שרמקו, ערבייה ישראלית. 

שלא לדבר על כל הרופאים, אנשי הסיעוד, הרוקחים, הנהגים, השחקנים, האמנים, החיים בישראל ותורמים לה כה רבות.

והנה היום (16 בנובמבר 2023) התפרסמה בהארץ כתבה שמתארת את הפעילות המשותפת בחמ"ל יהודי־ערבי, את הבעתה מפני חמאס־דאעש שמפעמת בלבם של רבים בציבור הערבי, למשל – בקרב הבדואים המוזכרים בכתבה, ואת  הצורך הרגשי שלהם לפעול לטובת נפגעים (חלקם – בדואים!) ולתרום להם. 

הבעיה שלנו, ובעצם – של העולם כולו! – היא עם הפונדמנטליסטים, עם אלה ששואפים לערער את הסדר העולמי ולהשליט בכל מקום את המדינה האסלאמית וחוקיה האפלים.

הנה כמה ממסקנותיה של גלית טרומן צינמן במחקר שערכה מטעם אוניברסיטת בר אילן: "המדינה האסלאמית אינה ארגון טרור 'סטנדרטי' המבקש לקדם אג'נדה מסוימת, אלא שחקן חוץ־מדינתי החותר להפוך לשחקן מדינתי כצעד ראשון להחלפת
המערכת הבינלאומית המבוססת על מדינת הלאום במערכת גלובלית הנשלטת על־ידי ה'אומה' המוסלמית ובראשה ח‘ליף. ועל אף שהשאיפה לשלטון האסלאם בעולם מאפיינת אף ארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים הרי שעבורם מדובר ביעד שאיפתי ארוך טווח (אוסמה בן לאדן, למשל, ראה בטרור מבוא להקמת הח'ליפות בעתיד הרחוק ולא ציפה לראות את כינונה מחדש בימי חייו)  ואלו המדינה האסלאמית הפכה שאיפה זו ליעד מיידי ומיהרה להכריז על עצמה כח'ליפות ועל מנהיגה כח‘ליף. ובעוד שארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים פעלו להשגת יעדים מוגבלים, כגירוש 'הפולשים הצלבניים בני זמננו' מחצי-האי ערב או חיסולה של מדינת ישראל, הרי שהמדינה האסלאמית עסקה בכינונו וביסוסו הטריטוריאלי של מוסד הח‘ליפות כמנוע שיוביל את מאבקו המניכאי של האסלאם לשלטון עולמי כנגד המערב הכופר."

מיטיב לבטא את הסכנה, לתאר את האכזריות הפנטית, גם מי שמכיר אותה מקרוב: מסעב חסן יוסף, אחד מבניו של מנהיג חמאס, המכונה "הנסיך הירוק", שהתפקח ונמלט ממורשת בית אביו: 

@yaniv358

♬ צליל מקורי – יניב הממליץ הארצי

האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.

כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ'מברלין, צ'רצ'יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.

הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.

בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל "הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה", ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות. 

התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ'מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ'מברלין מהחלון "שלום בזמננו" (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?

הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג'מין ד'יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).

לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ'מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ'מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…

אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.

האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה", אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: "הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".

קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.

הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות "מלחמת העולם "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם "הראשונה", כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.  

בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ'כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ'כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו"ההכלה" (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת "טפטופי" הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.

איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה "אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה"?

איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה "ליל הבדולח", המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?

איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג'ורג' העז לטעון, גם אחרי פוגרום "ליל הבדולח", גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה"אנשלוס" – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי "הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים"?

איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? "כל ה'הייל היטלר' שלכם נראה לנו קצת תימהוני", מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. "תימהוני"? זה הכול? 

אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: "היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג'ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא 'מחוץ להיגיון'". 

אללי. 

לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.

כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.

למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי "אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים", תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה "האוטומטיים"…

היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא "החטא הקטלני ביותר", אבל ידע להעמיד פנים, "להציג את עצמו כאיש של שלום". רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.

כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות: 

"עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים," קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.

וזה מזכיר כמובן את "נאום קורי העכביש" שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל. 

הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי "דם יזע ודמעות", כדבריו המפורסמים של צ'רצ'יל, הביסו את הגרמנים.

גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים. 

צ'רצ'יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על "הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים" שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני. 

בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר "להגן על המולדת בדם", וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו"ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה "חינוכיות", סובבים סביב רצח יהודים:

"מערכי ההגנה הבלתי חדירים" שהקימו הצרפתים (קו מז'ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור. 

בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז'ינו: מדובר ב"שיגעון גדלות" וב"צבא בטון", הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק. 

כשצ'רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו "בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה".

זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל') יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?

בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – "להושיט יד, לא לגנות". אנשים כמו צ'מברלין האמינו שאפשר "לאלף את היטלר".

כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה "החמאס מורתע"  כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר "לסגור עם הפלסטינים עסקה" ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ'מברלין, שהתייחס לענייני חוץ "מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות." 

בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ'מברלין, על ראש הממשלה שלו: "הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה."

עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ'מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ'רצ'יל. 

מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים? 

בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):

Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה".

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו "שתי אפלות": יש בו "זיזים של גלגל שיניים" שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, "לתקרת הרחם", ויש "להבי מדחף של גוזל מסוקים" – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו "במנועה של מרכבת אש". הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם "שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם", חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, "רחם הלילה":

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר "לימוני גני", שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", כאן: אם יבוא אל גנה ירווה "לימונדה באור הצלול, הזהוב".

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב"בלאדי מרי", כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז "סילון צהבהב" (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, "במחולות בכרם", (ובשיר השירים – "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים"…)

גם השיר "אמרו לדודי" נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה "האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם" מתוך השיר "האומנם", אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה "התשמע קולי, רחוקי שלי" היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: "לא דודך אני, לא רחל אתה", ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

"לכאורה" כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: "דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים"…. אבוי! אבוי! 

"עברתי לגור בצד השני של השדרה", כך מתחיל השיר "בסך הכול, בעקבות טאו צ'ין". כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין "הצדדים", החי והמת. "הצד האחר" הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש"אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!

"כשהייתי בכיתה ט'", מספר בן לרנר, משורר, וסופר אמריקני עטור פרסים (ביניהם – The National Book Award for Poetry ופרס פוליצר), "הטילה עלינו המורה ללמוד בעל פה שיר, ולדקלם אותו בכיתה."

לרנר חשב שהוא מתחכם, כשבניגוד לחבריו, שרובם הביאו לכיתה את אחת הסונטות הכי מפורסמות של שייקספיר, מספר 18, הוא בחר שיר שנראה לו פשוט יותר. מריאן מור (Marianne Moore) כתבה ופרסמה אותו ב־1967:

לרנר התקשה, כמובן, לזכור את המילים, אף אם היו רק עשרים וארבע מהן, והתבלבל כשניסה לדקלם את השיר, וזאת, הוא מסביר בדיעבד, מכיוון שבהיעדר "עוגנים" פרוזודיים – אין משקל, אין חריזה – קשה הרבה יותר לשנן אותו מאשר את הסונטה השייקספירית.

ובכל זאת לפחות השורה הראשונה של השיר נשארה חקוקה בזיכרונו: "I too dislike it". הוא שב ושומע אותה בתודעתו בנסיבות שונות. למשל, כשהוא פותח את המחשב הנייד, כדי לכתוב ספר, או כדי לקרוא. או – בערב קריאה, כשהמנחה מציג משורר כלשהו. או – "כשאני מלמד, אני, עקרונית, מהמהם לעצמי את השורה". וגם "כשמישהו מעיד על עצמו, כפי שנוהגים רבים כל כך לעשות, שהוא לא מבין כלום בשירה בכלל, ובשירה שלי בפרט ו/או כשאותו אדם מסביר שלדעתו השירה מתה". גם אז לרנר שומע את השורה ההיא מהדהדת בתוכו: "I too dislike it"…

ספרו של לרנר הוא מעין ניסיון לפענח, אם אפשר בכלל, מהי שירה. מדוע רבים כל כך מתנגדים לה. מדוע מי שמתיימר להיות משורר, שם את נפשו בכפו, כי הוא מועד לתגובה של השתוממות או לגלוג. וכן, גם – מדוע אפלטון הסביר שהשירה היא עניין מסוכן ומשחית. (לסיכום ובקצרה: כי היא מרמה. כי לא ייתכן שיתקיים בעולם הגשמי שיר שיוכל להשתוות לאיזשהו דגם של השיר המושלם, האידיאלי…).

"איזו מין אמנות מניחה מראש שהקהל שלה מתעב אותה, ואיזה מין אמן מצדד בתיעוב, ואפילו מעודד אותו?" לרנר תוהה. והרי, הוא טוען, "הרבה יותר אנשים טוענים שהם שונאים שירה מאלה שבכלל מסוגלים להסביר מהי שירה. גם אני לא אוהב אותה, (והנה – את חיי ארגנתי כך שהם סובבים סביבה)."

ספרו של לרנר מאלף וגם משעשע ושנון. הוא מספר למשל כיצד לדעתו בא לעולם המשורר המוכר הראשון שכתב באנגלית. הוא רואה בעיני רוחו את קאדמון (Caedmon), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-7. האיש היה, לדבריו, מחוסר כל כישרון מוזיקלי. כשהתבקש להצטרף לחבריו ולשאת את קולו בשיר, ליד המדורה, ברח קאדמון במבוכה והצטרף אל העדר שרעה. שם, כשהתנמנם בין מפריסי הפרסה, זכה לביקור של דמות מיסתורית, "כנראה אלוהים", קובע לרנר, שתבע ממנו לשיר. "'אתה חייב לשיר לי', אומר אלוהים. 'אני לא יכול,' אומר קאדמון, אולי לא בדיוק במילים האלה. 'זאת הסיבה שאני ישן באורווה, במקום לשתות תְּמָד עם החברים שלי, ליד המדורה.' אבל אלוהים (או מלאך, או שד, פרטי הסיפור נותרו מעורפלים) לא מוותר ותובע שיר. 'אבל מה עלי לשיר?' שואל קאדמון, ואני מדמיין אותו נואש, שטוף זיעה קרה, בתוך חלום הבלהות. 'תשיר על התחלת הבריאה של הכול', מצווה המבקר. קאדמון פוער את פיו, ולתדהמתו, שורות מופלאות, למען אלוהים, זורמות מתוכו".

איזה תיאור מצחיק ומאלף הוגה כאן לרנר! וכמה הוא מתקשר להמשך, לדיון שלו על האופן שבו שירה מנסה "לתרגם את החלום לתוך עולם הערות"…

אבל, לדבריו, השיר שקאדמון כתב, אכן – על בריאת העולם היה – בהכרח! – רק הד קלוש של השיר המקורי, זה שאותו חלם. (ומה עם הפסוק הפיוטי המופלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם"?). השיר שקאדמון כתב "החזיר אותו אל החברה האנושית".

(נזכרתי כאן בסיפור המפורסם על השיר "קובלה חאן" מאת סמואל קולרידג', שחלם אותו, ובהקיצו – הזדרז לתעד את החלום, אבל לא הספיק לכתוב את כולו בגלל מבקר לא קרוא שהקיש על דלתו. אחרי שהמטריד הסתלק, כבר לא זכר המשורר את ההמשך…).

"שירה," מסביר לרנר, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה. יש לך דחף טרנסדנטלי לכתוב שיר, אתה מזומן לשיר. אבל ברגע שאתה מתרחק מהדחף ומתקרב אל השיר הממשי, שירת אינסוף האפשרויות נפגעת, בגלל סופיות האפשרויות של המציאות. בחלום שורות השיר יכולות להביס את הזמן, מילותיך יכולות להתנער מההיסטוריה של השימוש בהן, אתה יכול לייצג את מה שאי אפשר לייצג (כלומר – את יצירת הייצוג עצמו)."

לפיכך, קובע לרנר, "שירה אינה 'קשה'. היא בלתי אפשרית".

"בכולנו אצורים רגשות", הוא מנסה להסביר עוד ועוד את קוצר ידה, כביכול, של השירה, ובעצם, בסופו של דבר ובמובלע, את עוצמתה, ותוהה: "איפה בדיוק הם [הרגשות שלנו] ממוקמים?" ואז, שוב בתהייה פיוטית כל כך: "שירה היא הביטוי הטהור ביותר (כמו שתפוז מבטא מיץ?)"

"אתם משוררים, גם אם אינכם יודעים את זה", מספר לרנר על משפט "מעצבן" שאחד המורים שלו בכיתה ב' נהג לחזור עליו אם מישהו מהילדים השמיע במקרה שתי מילים חורזות. "אני חושב שהקלישאה המבודחת הזאת מסגירה את האמונה הכללית בנוגע לשירה: יש ילדים שלומדים לנגן בפסנתר, יש ילדים שלומדים לרקוד. אבל כל אחד הוא משורר, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לא, כי כל מי שנמנה עם הקהילה הדוברת שפה – כל מי שהוא 'אתה', זה הכול, אין צורך בשום דבר נוסף – ניחן ביכולת פיוטית"….

אכן, כל מי שתספר לו שאתה משורר, אומר לרנר, ישיב לך מיד שגם הוא – כתב בילדותו, כותב עכשיו, מתכוון לכתוב, יכול לכתוב…

בימים שערך כתב עת ספרותי קטן ושכוח אל, קיבל אינספור פניות מאנשים שהסבירו לו שהם חולים מאוד, ימיהם קצובים, והם פשוט חייבים לראות את שיריהם מתפרסמים איפשהו, בכל מקום שהוא. גם אסירים שלחו לו שירים מבית הסוהר, בתחושה שאם מה שכתבו יופיע בדפוס, יחדלו מלהיות סתם אסירים, יעברו למישור נעלה המכונה – משוררים שיצירותיהם ראו אור!

(לפני שנים רבות, כשספרי הרביעי ראה אור, התקבלתי למקום עבודה חדש. הממונה עלי הציגה אותי והסבירה – כן, באנגלית: "Ofra is a published writer", וזאת, יש לדעת, בניגוד לה עצמה שהייתה, לדבריה, an unpublished writer. ולא שלא ניסתה לעבור לקטגוריה האחרת, הנחשקת, ולא הצליחה: אף מוציא לאור לא התעניין ביצירתה. ובכל זאת כינתה את עצמה סופרת. "an unpublished one". מאחר שהייתה ילידת ארצות הברית, הסבירה עוד שהיא "יוצרת במסורת של המינגווי: סופרת־גולה, כמוהו ממש, שכן כידוע המינגווי האמריקני חי זמן מה בפריז…).

כולם, לפי לרנר, רוצים להיות משוררים. ועם זאת, בכולם מתעורר קורטוב של בוז כלפי משוררים: "לא יכולת למצוא עבודה ממשית?" הם שואלים בסמוי, בלי לומר דבר. ואם משורר מספר שהוא גם מלמד, ממשיכים לדון אותו לכף חובה, שהרי הוא מועל באמנותו… ובכל מקרה, סבורים הבריות, הרי גם הוראה אינה עבודה ממשית, לא כן?

(מאחר שהספר לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).

"על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם". 

את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם. 

כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.

דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה. 

לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד. 

לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: "אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ".

נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור "עם סוף טוב", כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה. 

"מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב'אומץ לבה' ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית", כותב אלווין רוזנפלד. 

חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה. 

סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.

בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על  מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.

אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.

פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן. 

ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם. 

בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.

כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות "לפגוש" את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס! 

כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי "אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר"… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.  

מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה. 

ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה. 

אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.

חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.

פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.

זה, כידוע, לא עזר. 

בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.

באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:

קישור לספר בקינדל, אמזון

בספרו הקודם, קריסה, סיפר לנו אברהם אלטמן, כמעט באופן נבואי, או לפחות בעיניו של מי שרואה את המציאות כפי שהיא, על "מזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור", כפי שכתבתי עליו בטור קודם, ביוני 2020.

ספרו החדש והמצוין, מים קרים, דומה ושונה.

"אם אין שקרים ואין הסתרות, אין גם סיפור", קורץ אלינו המספר בסיומו של "אהבלה" אחד הסיפורים בקובץ, שראה אור לאחרונה. אותה "אהבלה" היא אודליה, אישה שמעשה קיצוני ומיותר לכאורה הבהיר לה איזו אמת נסתרת על עצמה, על אישיותה, ועל נישואיה הבורגניים והרגילים לגמרי, לכאורה. 

כמו בשאר הסיפורים, מיטיב אלטמן לתאר פערים, ועושה זאת באמצעות… פערים! לא הכול נאמר, הקוראים מתבקשים למלא את החללים שבין מה שנאמר למה שקרה במציאות, ולהבין, כמו אודליה, משהו לא רק על הדמויות הרבות המאכלסות את הקובץ, אלא גם על עצמו. 

הסיפורים מגוונים מאוד בסגנונם, וכל אחד מהם פוער פתח הצצה קטן לעולם שונה מזה של קודמו, ומזה של הבא אחריו.

אנחנו פוגשים למשל את יאנה, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, חודרים אל נבכי נשמתה ומבינים, בתוך כמה עמודים, מדוע הובאה להארכת מעצר, מדוע עיניה ריקות מהבעה, מה עבר עליה לאורך חייה עד לרגע שבו קרסה.

או את יוענה, צעירה ישראלית שמחפשת את אמה, נחשפת למעמקיו של בולשיט "רוחני" ניו אייג'י ומנסה לשווא לנער אותו, לאלץ את מי שמכור לו לראות את השקר והצביעות. 

הסיפור "תנין" מתעתע ומשעשע. הוא נכתב מגוף ראשון, ומתחיל בנינוחות שאינה מעידה על ההפתעות הרבות שטמונות בו. מישהו מספר על כך שהוא "אדם של הרגלים, אוהב את השגרה שלי." בסדר. אנחנו אתו. עם בית הקפה הרגיל שלו, ששם הוא אוכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו, תמיד אותו דבר. בינתיים הכול מתקבל על הדעת. אמנם דבקותו היתרה במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחילה קצת לעורר תמיהות, אבל אנחנו אתו. ואז מתחיל החלק שנראה מטורלל בעליל. אבל אלטמן מצליח לעבוד עלינו, בקריצה שובבית: מי פה משוגע? הדובר? הסביבה? האיש שמופיע ונעלם בבית הקפה? מה פשר הדברים שהוא מספר? האיש הזה פרנואיד, זה ברור, נכון? ואולי הפרנואיד הוא בעצם – הדובר? החבר שלנו מתחילת הסיפור? ואולי לא? אולי – ? ובסוף יש הפתעה משעשעת, שאומרת לנו: אל תהיו כל כך בטוחים בשום דבר…

הסיפור "אבא", שהוא בעצם על היעדר – עמיר נולד לאם לא נשואה שחיה בקיבוץ, מתחיל בשאלה: "למה לעמיר אין אבא?" ששואלת בתמימות ילדה. אנחנו מלווים את עמיר לאורך השנים, הוא גדל לנגד עינינו, ואחרי שנודע לו מי אביו הביולוגי, אנחנו שותפים להיווצרות הקשר ביניהם. בלי תיאורי רגשות. רק עם תיאורי מעשים. ומתוכם אנחנו מבינים מהי בעצם אבהות. מה מהותה. 

הסיפור "במרכז המסחרי" מתעד בעדינות, ברמזים, רגע שבו נפרדו דרכיהם של שניים שהיו חברים טובים בשכונה. מה קרה ש"ביום אחד נפרדו והלכו כל אחד בדרך אחרת, האחד לכאן והאחר לשם." האחד – "לפנימייה ומשם לבית הספר התיכון", האחד – ל"פרופיל 21" והאחר – לגולני, האחד – "לעבריינות, לשירות מבחן ולכלא", והאחר – "לבית ספר לשוטרים ולקורס קצינים"? ומדוע החבר שהצליח מבקש לרגע להתפאר בתצלום של משפחתו, ואז נמלך בדעתו? אנחנו נוכחים שנקודת ציון אחת בחיים, יכולה, ברגע אחד, לקבוע הכול. כי כזאת המציאות: כל רגע טומן בחובו אינספור המשכים וכל אחד מהם יכול להיות צומת דרכים הרה גורל.

בסיפור "עבודה" אנחנו נכנסים לתוך תודעתו של פושע אלים. שפת הדיבור שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו משתנה היטב ובמיומנות, ואינה דומה לשפה שבה כתובים הסיפורים האחרים. יכולתו של אלטמן לשמוע נימות דיבור ולדייק בתיעודן מרשימה! 

כך למשל בסיפור "תשאלי אצל אמא למה היא בוכה" אנחנו עדים לשפת ילדים:

"'ירד לו דם?" 
"כן, הרבה דם. ולקחו אותו למרפאה וסגרו לו את הראש.
גם לי פעם ירד דם באצבע כי לקחתי סכין גילוח והיה אסור לי לקחת."
"אני דחפתי אותו."
"את מי?"
"את יוסי, הוא נפל כי דחפתי. אבל זה היה לא בכוונה."

אלטמן אינו מהסס לתעד שפת דיבור כמות שהיא: "ובבוקר שהעירו אותנו הוא הריח משְׁתִינָה", וזה מדויק, ונהדר. 

כל הסיפורים שלמים, מלאים, ומפליאים לצייר רסיסי מציאות משכנעים ומרתקים.

בני משפחת פוגל, אחיו של מוטי פוגל, גיסתו ושלושת ילדיהם, נרצחו בפיגוע דקירה וירי בערב שבת, 11 במרס, 2011. באותו יום אירע האסון הגרעיני ביפן, בכור בפוקושימה, בעקבות הצונאמי ששטף את הכור. למוטי פוגל נודע על הרצח של בני משפחתו רק במוצאי אותה שבת  

האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א.

כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך אדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס – שבהיעדר מילה טובה יותר אקראלו ההיעדר – מבודד אותי על האי שבו אני חי.

עבור תושבי פוקושימה, צונאמי והתכת כור גרעיני אינם דימויים, אלא אירועים קונקרטיים. באילו דימויים הם משתמשים כדי לתאר את מה שקרה להם? האם הם אומרים שהצונאמי תקף אותם כמו רוצחים שפורצים לבית באישון ליל?

נדמה לי שאין ספר ש"מתאים" או לפחות רלוונטי יותר לקריאה בימים אלה, מאשר לא ממואר מאת מוטי פוגל.

לפני שתים עשרה שנים חדרו בערב שבת שני מחבלים פלסטינים אל בית אחיו של פוגל באיתמר, ורצחו  את ההורים, אהוד ורות, ושלושה מילדיהם.

כל הארץ רעדה אז מגודל הזוועה.

מוטי פוגל פרסם את ספרו ממש לאחרונה. ודאי לא העלה בדעתו אילו זוועות כפולות ומכופלות עוד צפויות כאן –  אלף וארבע מאות הנרצחים,  מאתיים עשרים ושניים החטופים, והנעדרים, שמספרם טרם נקבע, ואולי לעולם לא נדע מהו, שלא לדבר על מה שעוד יתרחשו כאן, ועל הפגיעה האיומה בתודעה של כולנו.

והנה הוא מספר לנו, כשמות הפרקים בספר, על "זמן", "ילדות", "אחים", "התנחלות", "גלות", "בשורה", וגם על "קבורה", "שבעה", "קורבנות", וחותם את הספר בפרקים "נקמה" ו"נחמה".

כל אחד מהם הוא מסה קצרה, וכולם נוגעים בכאב ובאובדן הבלתי נסבלים, אבל פוגל עושה את זה "אחרת": מתוך דיאלוג עם טקסטים, חלקם – ספרותיים: בין היתר של בורחס, קפקא, ז'ול ורן, ז'ורז' פרק, אדגר אלן פו, והאחרים – מהמקרא, או מהתלמוד. מכל אחד מהם דולה פוגל משמעות, ומעניק לנו תובנות רבות ורבות משמעות.

למשל, בפרק "נקמה": האם אדם שאחיו, גיסתו ואחייניו נרצחו באכזריות כזאת, רוצה נקמה? פוגל מראה לנו מצד אחד את הזעם: "הטרגדיה שברה את עולמי, מדוע עלי להיות הוגן? מדוע עלי להיות שקול? אני מסרב להתפייס עם הסדק. אני רוצה שכולם יחיו את הטרגדיה שלי, שהעולם ייעצר", מתאר את חוסר היכולת להבין איך ייתכן שחייהם של אנשים אחרים נמשכים כרגיל, ומתאר עד כמה הוא מתקומם נוכח הציפייה החברתית שהשכולים יפגינו "שכול טוב", ש"ימשיכו לחיות" – "כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים".

לצד זאת הוא מראה לנו מה המחיר שגובה נקמה. כותב, למשל, על ספרו של ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש, שבו גבר רודף אחרי אישה ששימשה אומנת לתינוק שלו, וברגע של הסח הדעת גרמה למותו. במשך שנים מחפש אותה האיש, וכשהוא מוצא אותה הוא חש ש"ברגע שנקמתו תממומש, ייתמו חייו". הוא לכוד. "הנוקם והאומנת לשעבר קשורים זה לזה יותר מלכל אדם אחר. כמעט אין בעולמם אנשים אחרים". הנקמה "ממלאת את תודעתו של הנוקם במי שראוי לו להימחק, היא גם קושרת אותו אל זה שאינו ראוי לשם, זה שגם לעברית אין אפילו מילה שתצביע עליו, אל מושא נקמתו." ומוסיף פוגל את התובנה המחרידה: "עם הנקמה הרוצח הופך לנרצח, והנוקם תופס את מקומו ונעשה רוצח".

מזעזע!

ועם זאת הוא שואל: "ובכל זאת, באיזו זכות תוכלו למנוע מהנוקם את זכותו לאזן את החשבון? אהובנו מת – האם נניח לרוצח להמשיך לחיות? מה נעשה עם הטינה המאכלת אותנו מבפנים? מה נעשה בכעס הנורא שמאיים לפרוץ (ולפעמים גם מתפרץ) מול כל אחד בכל רגע, מול האנשים שחייהם נמשכו?"

ועם זאת, הוא מראה כי "הנקמה המדממת והאלימה היא פנטזיית נעורים שמתרחשת בעולם שבו למעשינו אין השלכות, שבו אנו מפנטזים שמעשה אחד יכול לתקן שנים של עוול, להשיב את שיווי המשקל", ומוסיף במעין קריצה כואבת: "אין זה מקרה שספר הנקמה הגדול והמפורסם ביותר הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר נוער".

הוא מזהיר כי "סופה של הנקמה האלימה והפראית הוא בדרך כלל מותו של הנוקם עצמו", כי "מיצויו השלם של היגיון הנקמה הוא השמדה עצמית".

לקרוא את הדברים האלה ולהתפלץ. או מוטב – להוסיף ולחשוב עליהם. דווקא עכשיו.

הפרק על העקידה מזעזע לא פחות. פוגל, אח ששכל את אחיו האהוב, דן בו לא רק על עקידת יצחק, אלא גם על קין והבל, על ה"תחרות עד מוות" על אהבה – אהבתו של האל; על חילוקי דעות ויריבות בין ההורים, שהם מה שעומד ברקע סיפורם של יעקב ועשו. פוגל מראה כי היחסים בין שני האחים הללו הם בעצם שחזור העקידה שעבר אביהם: "עשו יוצא לצוד ציד, להביא איל שיזכיר ליצחק את האיל שנאחז בסבך ואת רחמיו של האל, ורבקה מלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו וצווארו של בנה האהוב – על מקום השחיטה". מרתק ומפתיע!

גם בסיפור של יוסף ואחיו יש הדהוד לעקידה: "בני יעקב משכללים את המסורת המשפחתית וכוללים בדמות אחת את הקורבן ואת המגורש" (קין שעונשו לנדוד, יעקב שבורח לארץ אחרת אחרי שחטא גניבת הבכורה נודע …). הם לא הורגים את יוסף, אבל מגישים לאביהם את כתונת הפסים שלו "מוכתמת בכתמי דם של השעיר לעזאזל, כמו יעקב שהולבש בבגדי עשו, כאומרים לו אתה יודע מה עשינו, ואתה לא תאמר כלום".

פוגל לא מסתפק בהקבלות ובפירושים. הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת, שנוגעות בכל רעיון הקורבנות. בדרכו לשם הוא לוקח אותנו אל סיפור של אדגר אלן פו, "המכתב הגנוב", ומראה לנו את "העיוורון לדברים הגלויים ביותר" (כל משפט – איך לא? – מזכיר בימים אלה את המציאות העכשווית, המיידית, במקרה זה – את הדיווחים שהגיעו מהשטח, מהגדר, את ההתראות שהשמיעו חיילים, ואיש לא הקשיב להם!). הוא כותב על הזלזול בשכלו של הזולת: "המקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה ("התצפיתניות התריעו – המפקדים התעלמו: 'חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום'"). והוא תוהה: "אולי הבל לא רצה להרוג את קין. אולי יעקב מעולם לא התכוון לטרוף את עשו [לפי אחת הפרשנויות כשיעקב חזר מהגלות ועשו קיבל את פניו בחיבוק, בעצם ניסה לנשוך את צווארו]. אולי לא אחז בעקבו כדי להחזיר אותו לרחם, כי אם כדי לצאת בעקבותיו, להימשך אחריו החוצה", ומוסיף ושואל: "מה עדיף? להיות האהוב־הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה?"

"למה אני כותב את המסות האלה?" פוגל שואל את עצמו לקראת סופו של הספר, "אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד?" אבל לא. "יש בי חלק שתמיד יחיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא." ומסתבר לו שכתיבת המסות לא משחררת אותו, אלא מחזירה אותו "אל הדבר שממנו רציתי לברוח".

הוא לא יכול לברוח. ואנחנו אתו במסעו החכם, החשוב, המכאיב, היפה.

קראתי את ספרה של נירה פלדמן על שבועון ההסתה הנאצי לפני כחודש, וכתבתי את הטור שלהלן בסוף ספטמבר. תכננתי להעלות אותו בתחילת אוקטובר. ואז – השבת ההיא. ואז – שוב הרוע ההוא. והכול נראה לא שייך. לא מתאים. אבל אולי בכל זאת לקרוא על השטירמר אפשר עכשיו. זהו אם כן הטור שנכתב בימים שבהם עוד חשבנו שהנאצים שייכים להיסטוריה הרחוקה.

כשמדברים על קריקטורות אנטישמיות ארסיות עולות כמובן מיד על הדעת הקריקטורות שהופיעו בשבועון ההסתה "השטירמר", שהתפרסם בגרמניה הנאצית מ-1923 עד פברואר 1945.

ייסד אותו יוליוס שטרייכר, שנתן את הדין על חלקו בהפצה המרושעת של האנטישמיות, ובהצבת התשתית ה"רעיונית" לרצח ההמוני של מיליוני יהודים. שטרייכר נשפט בתום המלחמה בנירנברג, והוצא להורג בגין "פשעים נגד האנושות".

לא מפתיע לגלות שבעיניו של שטרייכר עצם קיומם של משפטי נירנברג הוכיח כי היהדות העולמית ניצחה. שטרייכר היה אנטישמי מוצהר ומושבע, ואף על פי שבמשפט טען שלא ידע על הרציחות ההמוניות, ולא עודד אותן, הוכח ששני הטיעונים הללו שקריים. "השמדת היהודים לא הייתה מתאפשרת ללא הטפתו רבת השנים של שטרייכר לחיסולם", טענה התביעה במשפטו.

ד"ר נירה פלדמן מציגה בפנינו בספרה, המתבסס על מחקר שערכה בווינה לפני יותר מיובל שנים, את האופן שבו השטירמר "שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים – ובראש כולם היהודים".

האם יש טעם בפרסום מחדש של מחקרה, כספר, היא תוהה בדבריה בהקדמה שלו, ומשיבה: אמנם גרמניה הנאצית ובני בריתה הובסו, אבל התקווה ל"עולם חדש, דמוקרטי וליברלי", עולם שישתקם מהריסות המלחמה וייבנה מחדש, צודק ומוסרי יותר, הייתה קצרת מועד: תחילה חזינו במלחמה הקרה, במירוץ החימוש המבעית, ואחרי כן – בשלל מלחמות שהתחוללו ומתחוללות ממש בימים אלה ברחבי העולם, למעשה – מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.

לא זו בלבד, אלא שהדמוקרטיה עצמה נתונה כיום בסכנה במקומות רבים (כולל, כמובן כאן, בישראל, עע"א). שוב, עדיין, יש "אוכלוסיות מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי, או בשל נטייתן המינית".

האם הייתה גרמניה הנאצית "אירוע חסר תקדים"? האם הייתה "תמרור אזהרה לאנושות"? תוהה פלדמן ומשיבה בשלילה גמורה. גם כיום מופיעים במקומות רבים בעולם מנהיגים כוחניים שמציעים "פתרונות קסם" תוך האשמתם של "אויבי הציבור מבית ומבחוץ", יוצרים "דמוניזציה ודה־הומניזציה" של אותם "אויבים", מתירים את דמם, ועל ידי כך מצדיקים מלחמות שהם יוזמים.

ההרג של האויבים "אינו בבחינת שבירת הטאבו של 'לא תרצח!', אלא יש בו ממש ציווי 'תרצח!'", היא מסבירה.

כדי לשכנע בני אדם להרוג את זולתם, יש צורך במילים, כמו אלה שהפיץ ה"שטירמר", שכן "למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות".

תעמולה, לדבריה של פלדמן, "מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי, השם את מבטחו במנהיג".

חשוב לבחון את השטירמר, וכיום הבחינה הזאת חשובה שבעתיים, שכן "הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע". הכול מגיע מהר ורחוק יותר, ובעוצמה אדירה, כך שתאגידים, שליטים, וגם ראשי ארגוני טרור יכולים להפיץ שקרים, הסתה והפחדות באפקטיבית רבה עוד יותר מאי פעם.

ממש כמו בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם, ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט 'נעלמים'; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף".

ולכן, במיוחד בעידן שבו מנסים לשכנע אותנו שקיים במציאות דבר כזה, "עובדות חלופיות" ("alternative facts"), כדבריה המטורפים של קליאן קונווי, היועצת לנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, חשוב לגלות "איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו" ששקרים גמורים הם "עובדות בדוקות".

ספרה של פלדמן הוא מלאכת מחשבת.

התיזה הבסיסית שאותה היא מוכיחה היא שעצם העיסוק ב"שאלת היהודים" מכיל בתוכו "את התשובה לשאלה חברתית כללית שכלל אינה נשאלת", ובעצם – איננה באמת שאלה לגיטימית. הביטוי "שאלת היהודים" היה נפוץ מאוד, והאנטישמים הציגו אותו "כמענה גורף ובלעדי" למצוקות חברתיות שלא היה להן למעשה שום קשר עם היהדות או היהודים.

הם נזקקו ליהודים כמושא לאיבתם, כאוביקט זמין, בשל נבדלותם, ומשום שהיה לאנטישמיות בסיס היסטורי מוצק ורב שנים: למשל בתפיסה עתיקת היומין שהיהודים צלבו את ישו. מאחר שהיהודים חיו כקבוצת מיעוט, והיו להם אפיונים ייחודיים רבים, אפשר היה "לבדלם למטרת תקיפה".

פלדמן בחנה את גיליונות השטירמר לאורך השנים שבהן הופיע, והיא מראה בספרה היבטים רבים שבהם התאפיין היחס ליהודים, כפי שהופיע בשטירמר. למשל – הסטריאוטיפיזציה: כינסו את "כל סימני ההיכר תחת מכנה משותף".

למשל – ההיאחזות באצטלה מדעית שהוכיחה, כביכול על פי חוקי הטבע, שהיהודים נחותים, מזיקים ומסוכנים.

למשל – הפנייה אל הרגשות הנקלים ביותר של קוראיו של השבועון, והשכנוע שהוא נלחם למענם, כדי לטהר את חיי הכלכלה מהיהודים המזיקים.

פלדמן מראה כיצד יצר השטירמר בקרב קוראיו תחושה של קהילה, שייכות, נאמנות, והזדהות, איך שיקף את דעת הקהל, ואיך יצר אותה.

היא מראה את אופיו הפורנוגרפי הסמוי של השבועון, שהרבה לעסוק בהיבטים המיניים המזיקים של היהודים, הפוגעים בטוהר הגזע.

היא עוסקת, כמובן, בקריקטורות שהרבה השבועון לפרסם, אלה שהפכו את השטירמר "למושג ולשם דבר יותר מכול", מעלה דוגמאות של אותן קריקטורות, ומנתחת אותן.

אחד החלקים הקשים ביותר לקריאה מגיע לקראת סופו של הספר. פלדמן מצטטת שם את מילות הסיום של השטירמר: "המשך יבוא".

לפני שהוצא להורג הביע שטרייכר צער על כך שהיטלר לא הצליח להשמיד את כל היהודים, ולכן "אלה שנותרו נעשו לקדושים".

כאמור, עצם קיומו של המשפט, שבסופו דנו אותו למוות, הוכיח בעיניו שהיהודים ניצחו. והנה מסתבר שהשנאה שהשטירמר ביטא, טיפח, עודד, הפיץ, לא מתה עם שטרייכר (ועם מנהיגיו). "הקריקטורות של השטירמר מאריכות ימים", מראה פלדמן. למשל, "בעידן המלחמה הקרה, דמו הקריקטורות האנטי־ציוניות שבעיתונות הסובייטית לקריקטורות האנטישמיות של השטירמר".

אחרי המלחמה, היא טוענת, "הקפידו האנטישמים, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, להבחין בין ישראלים לבין יהודים", אבל "במהלך השנים חל היפוך ביחס לישראל, ובמקרים מסוימים החלה האנטי־ציונות לשמש מסווה לאנטישמיות החדשה."

זיכרון הזוועות התעמעם, "וחלה שוב התעוררות מסיבית של האנטישמיות הקלסית" – וזה קורה "ברשתות החברתיות, במצעדים, בפיגועים ובפעילות מפלגתית".

כן. והנה נוכחנו שאפילו במדינת ישראל יש כיום יהודי (האם הוא קול בודד? האם הוא מייצג רבים?) שמעז לומר בפומבי שהוא "גאה [בנאצים] ששרפו שישה מיליון". גאה? קשה לקלוט את עומק התהומות של הרוע והטמטום. וקשה שלא לחשוד, למרבה הזעזוע והאימה, שדבריו של שטרייכר – "המשך יבוא" – מתקיימים לנגד עינינו.

קישור לספר באתר e-vrit

הספר ראה אור ב־1994, לפיכך ברור כי אינו מעודכן כלל וכלל. הוא נותן תמונת מצב של המציאות לפני כמעט שלושים שנה.

עם זאת, החלטתי לנסות ולקרוא אותו. כבר שנים רבות שהוא מונח על המדף ומחכה לתורו, שכנראה כבר לא באמת יגיע. התחלתי לעיין בו ממש בימים האחרונים, ולא במפתיע גיליתי עד כמה קשה להתרכז עכשיו בקריאה של טקסטים. במיוחד של אלה העוסקים בתנועה ששלחה לתוך יישובינו את הרוצחים שהם כה מתועבים, כה נבזיים עד שהדמיון מתקשה להעלות את מעשיהם על הדעת. האכזריות שהם גילו כנראה לא הייתה מאולתרת, לא הייתה מעשה של המון משולהב, אלא הייתה מתוכננת לכל פרטיה. 

כתב על כך בימים אלה אורי תובל, עיתונאי לשעבר בכלכליסט. בתחתית העמוד אצטט את דבריו מתוך דף הפייסבוק של אמיר השכל.  

הפסקה הרלוונטית בדבריו של אורי תובל מופיעה בפסקה 5, אבל מן הסתם – כל דבריו חשובים וראויים לתשומת לב. במיוחד עכשיו. במיוחד היום. 

חרף ההסתיגויות הבלתי נמנעות שחשתי בעניין הספר על החמאס, הצלחתי בכל זאת לקרוא לפחות את הפרקים הראשונים בספר, אלה העוסקים בהקמתו של החמאס ובעקרונותיו. 

להלן כמה ציטוטים מתוכו:

התנועה "הוקמה ביום השני לפרוץ האינתיפדה, בשעת צהריים, ב־10 בדצמבר 1987, כשרחובות עזה געשו בהתפרצות המונים."

"הקימו אותה שישה מבכירי 'האחים המוסלמים' ברצועה, בביתו של שיח' אחמד יאסין." ראשי התיבות של שם התנועה הם: 'חרבת אלמוקאומה אלאלסלאמיה', תנועת ההתנגדות האסלאמית."

היא "נכנסה לזירה הלאומית הפלסטינית כמתחרה של אש"ף והיא פתחה במאבק מזוין – ג'יהאד נגד ישראל". 

את חמאס מייצגת "תפיסת עולם פשטנית, חד־ממדית וחסרת פשרות, הקוראת לחזור לשורשים, ורואה במערב המודרני את אויבו של האסלאם". 

ואלה העקרונות שקבעו המייסדים:

אני משוכנע שאסור להיכנס לעזה, שזאת מלכודת מתוכננת.

אני מרגיש שמה שעובר לי בראש נורא ברור מאליו. אני פורק את זה כי צריך.

הגענו לרגע מבחן היסטורי עצום – לא מוכנים בשום רמה!

תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי!

ככה מדינות נגמרות!

1. התוכנית הצבאית של חמאס איך לפרוץ לישראל הייתה מרשימה מאוד. אין מה להגיד. גם מתוכננת לעילא, גם מודיעין משובח ומפורט, גם עבדו עליה בסבלנות לאורך שנים, גם ביצוע ברמה צבאית וחיילית בלתי נתפסת. כל אספקט בה מלמד על יכולות מדהימות של תכנון, ביצוע, מידור, שליטה ומודעות מלאה ליכולות המודיעיניות והמבצעיות של צה"ל.

לחמאס הייתה חטיבת קומנדו מאומנת, מיומנת ומתוכננת שלא ידענו עליה כלום. המבצע הזה מתבסס על עשרות או מאות תת מבצעים להכנתו, כל אחד מהם מתוחכם ומסובך לכשעצמו, ועלול לבדו לחשוף את כל התוכנית. והתוכנית לא נחשפה.

אחד הדברים המדהימים זה ש – כנראה – הפעולה הזאת הייתה הראשונה אי פעם עבור חלק גדול מאנשי חמאס ובנוסף הם גם כנראה הפעילו לראשונה מערכות נשק מסוימות, כמו הרחפנים המפציצים. ובכל זאת הם הציגו רמת ביצוע באמת מדהימה. ייתכן שהם השתתפו בלחימה בחו"ל או יצאו לאימונים אינטנסיביים.

2. מה שאמרתי עד פה מעיד על רציונליות, חשיבה מעשית, והשקעה כספית עצומה שאותה עושים מול מטרה מוגדרת.

3. וכל זה עומד בניגוד מוחלט לפשע הנאצי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, שאותה פעולה עשתה. אותם אנשי צבא רציונליים או ממושמעים הופכים לחיות אדם. אי אפשר בכלל לתאר את הזוועות.

4. המסקנה היא שגם הטבח הזה הוא חלק מתוכנית רציונלית. ההסבר "הם חיות ששונאים יהודים" בהחלט עומד בבסיס הטבח, אבל מסביר רק חלק מהעניין. הוא לא מספיק טוב.

5. הייתה מטרה רציונלית בבחירה לטבוח באזרחים ולא להסתפק בצבא כמטרה להרג וחטיפה. למשל, הטלת טרור על כל ישראל, שינוי מאזן ההרתעה האסטרטגי מול הפלסטינים (מושג שאולי לא היה קיים אף פעם), ומחיקת ההתיישבות היהודית מסביב לעזה.

אבל נראה שהמטרה הרציונלית המרכזית והברורה מאליה היא להכריח אותנו להיכנס קרקעית לעזה. חמאס בחר בזה במודע.

6. ולכן הוא מוכן.

7. ברור שמחכה לנו שם נשק חדש בזירה שלנו שאנחנו לא מוכנים אליו. נשק איראני או רוסי שנוסה באוקראינה ועיראק.

בחודשים האחרונים ראינו מטעני צד ביהודה ושומרון, שידוע שאיראן העבירה. בדיעבד זה נראה כמו חלק מתוכנית העל לגרום לנו להעביר כוחות לשטחים ולזנוח את גבול עזה.

אבל אם זה מה שנכנס לשטחים בשליטתנו – מה נכנס לעזה, ששם אנחנו לא יודעים על חטיבת קומנדו מאומנת ומיומנת שיש לה תוכניות מפורטות? לכוחות הקרקעיים שלנו מחכה משהו שלא ראינו. מלטים מתאבדים? מיקושים מתוחכמים? ההתקפה שלנו תהיה מאוד איטית, המון נפגעים, בגשם ובבוץ.

8. בנוסף חייבים לקחת בחשבון שחמאס היה במפקדת אוגדת עזה ובבסיסים מרכזיים אחרים ולקח חומרים, מחשבים ואת החיילים שיסבירו להם מה אנחנו יודעים ומה אנחנו מתכננים. הם כנראה יודעים על התוכניות שלנו הרבה יותר ממה שהם אמורים לדעת.

9. התוצאה היא שלמרות הגיוס הגדול, הכוח הרב והעוצמה, גם אם ניכנס לעזה – היוזמה לא שלנו. אנחנו פועלים בהתאם לתוכנית המקורית של חמאס, שבהיכרות עם הפסיכולוגיה הישראלית והרגלי קבלת ההחלטות פה יודע שבסוף של כל חשבון הפוך על הפוך, ניכנס.

10. וכשמחברים את זה לחשבון הכולל של איראן, חיזבאללה ורוסיה מול ישראל, ארה"ב וסעודיה – יש סיכוי שישראל תהיה בשר התותחים של מלחמה גדולה חדשה. כולם מבינים שאם נסתבך בעזה לא יהיה לנו כוח להתמודד עם חיזבאללה.

ברור שחיזבאללה הוא חלק מהמלכודת, לא משנה כמה לחימה תהיה מולו. זה יכול להידרדר במהירות. הוא חלק ברור במשוואה – בתור כוח איראני על גבולנו – ובגללו האמריקאים שלחו כוחות פיזיים להגנת ישראל. כנראה לראשונה. ורוסיה שהזהירה מפני כניסה של צד שלישי – ארה"ב – ללחימה ולא הביעה שום הזדהות עם ישראל, שום שיחה מפוטין. להיפך, מזהירים שם מפני פתרון צבאי (הרוסים. מזהירים. מפני. פתרון. צבאי. אין מספיק פחחח). לשם אנחנו הולכים.

11. ואולי הכי חשוב. אנחנו מגיעים לרגע המבחן הזה לא מוכנים!!!!

מי שחשב שלא יהיה מחיר אסטרטגי לחמש מערכות בחירות בארבע שנים, גילה שלחוסר יציבות יש השלכות רחבות מאוד. מי שחשב שלא יהיה מחיר לראש ממשלה שעסוק בענייניו הפרטיים ושנחליט לקחת את המדינה על כל מוסדותיה למשפט האישי שלו, גילה שנתניהו צדק. מי שחשב שלא יהיה מחיר למלחמת אזרחים ולשינוי משטרי – שממשלת ישראל פתחה בה בבחירה ומרצון, גילה שאנחנו אף פעם לא לבד בזירה.

הגענו למבחן היסטורי כשכל ההנהלה הישראלית סובלת מחוסר המשכיות, חוסר מקצועיות, חוסר במשאבים, חוסר בתשומת לב למה שמלחמה דורשת, מיליארדים שהוקצו לימי בחירות ולכספים קואליציוניים, העדפה של מגזרים שרק פוגעים בביטחון ולא מסייעים לו.

ההנהגה וההנהלה הישראלית סובלת מחוסר אמון פנימי מזעזע.

הגענו למבחן הזה כשאנחנו הכי מפורדים שהיינו אי פעם תחת ראש ממשלה שהעם לא מאמין בו ושאיבד תמיכה נרחבת עוד לפני אחריותו ליום האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

אנחנו לא מוכנים למלחמה.

ככה בדיוק מדינות קטנות נגמרות מול אימפריות אזוריות עולות.

בואו נהיה חכמים ומתוחכמים.

לא ניכנס לעזה.

נעשה דברים אחרים ובלתי צפויים.

נחנוק את חמאס כלכלית ובמשאבים. נפציץ ולא נצעד.

את האויבים האחרים נפתיע בשנתם.

ניקח את היוזמה על המזרח התיכון שאנחנו רוצים לראות פה בסוף.

נימנע ממלחמה שאחריה ישראל לא תהיה אותו הדבר.

יש לנו אחריות קדימה ואחורה.

יש לנו חברים, משפחה, ילדים.

לא לרוץ כמו פרשים פולנים לקרב מיותר.

לחשוב.

לחשוב.

לחשוב.

אולי הריאיון שנערך לאחרונה עם בנו של אחד ממנהיגי חמאס, יכול להסביר טוב יותר מה ניצב בפנינו.

(הווידיאו של הריאיון עם CNN לא פועל, לכן צילמתי תמונות מסך מתוכו):

לוקחים אותי לסעוד במועדון פרטי, קרוב לתיאטרון אוהיו, בחברת שמונה או עשרה אורחים, רובן נשים. המארחת שלנו – ברור שהיא תורמת עשירה – נועצת בי במהלך הארוחה מבט חצוף, וחוקרת אותי ארוכות על הרומן שלי בתו של הקברן, מן הסתם הספר היחיד שלי שקראה.

יש אנשים שיצירה בדיונית מציבה בפניהם מכשול, או אתגר – תמונת דיוקן של חיים שונים מאלה שלהם, ולכן כאלה שמצריכים חקירה נוקבת מעין זאת.

המצב מורכב במיוחד, כי נראה שהאישה כבדת שמיעה, ולכן תשובותי הנלחשות בנימוס זוכות למבט אטום, וקולה עולה, צורם, כשהיא שואלת מדוע, אף על פי שבני המשפחה היהודים נמנו בגרמניה עם "בני מעמד הביניים", הם "ויתרו כל כך מהר", ובהגיעם לארצות הברית נעשו "איכרים פשוטים."

אני מופתעת מהשאלה ומהצורמנות שבה נשאלה. עלי לשקול היטב איך להגיב.

"כי הם עברו טראומה, בגלל מה שעבר עליהם בגרמניה," אני אומרת. "כי הם נאלצו לברוח מהבתים שלהם, נעקרו, היו מבועתים – סבלו. הנאצים רדפו את היהודים – את ודאי יודעת את זה?"

האישה נועצת בי מבט. היא ממש חירשת? עושה לי דווקא? עוינת? מתעמתת? מה, היא – סנובית? אנטישמית? סתם קהת חושים?

"כן," היא אומרת בבוז, "אבל כל כך מהר הם התדרדרו לעוני, חיו בעליבות. האבא הרי היה בעברו מורה בבית ספר תיכון, הוא היה צריך לדעת איך ראוי לחיות…"

כמה שזה מוזר. כמה לא נעים.

וזה מזכיר לי דברים שאמר לי פעם מתרגם פולני, בכנס סופרים בוורשה: "היהודים יכלו להציל את עצמם מהנאצים, אבל הם התעצלו."

.

על העטיפה, מתחת לכותרת שמו של הספר פדות, כתוב בקטן: "רומן". אכן, רוב הדמויות בספר בדויות, "מלבד אלו הידועות ברבים", נכתב בפתיח, והן "פרי הדמיון בלבד". אבל בעצם יש כאן שזירה מתמשכת בין עובדות היסטוריות, שהיו פעם ידיעות עיתונאיות, לבין סיפורים אישיים מומצאים. 

מאחר שחייתי אז – בתחילת 1972 השתחררתי אחרי שהייתי, בין היתר, פקידת מבצעים בקורס הטיס של חיל האוויר – והייתי אפילו נשואה לטייס בחיל האוויר, כל מה שנכתב בספר מוכר לי עד מאוד: הרקע, המהלכים, ההתרחשויות, האווירה (למשל – ה"איום" על טייס קרב שאם לא ינהג כיאות, יענישו אותו בכך שיעבירו אותו "מיד לתובלה". למשל – הבדיחה המגעילה והמטומטמת שטייסים הרבו לחזור עליה, לפיה נשים נמשכות אליהם, כי יש להם יהלום בקצה האיבר…).

ניכר בו, בכותב, שערך תחקיר מדוקדק, אם כי פה ושם מצאתי בכל זאת טעויות קטנות, חלקן לא חשובות, למשל – בבור של חיל האוויר ניצב אמנם שולחן גדול, אבל מי שהזיזו על גבו, באמצעות מוטות ארוכים עם מגנטים בקצותיהם, את לוחיות המתכת (ולא הפלסטיק!) הקטנות שסימלו מטוסים באוויר, לא היו "סמלי מבצעים", אלא חיילות בשירות חובה. והלוחיות לא סימלו את "המערך ההתקפי של חיל האוויר הישראלי", אלא, כאמור, כל אחת מהן הייתה מטוס שעל התקדמותו באוויר דווח לחיילות באוזניות, ותפקידן היה לייצר תמונת מצב מתעדכנת של הטיסות המתנהלות.

יש בספר גם טעויות גדולות יותר. למשל – כפי שנודע לכולנו מהסדרה הדוקומנטרית המופתית "האחת", שכדאי מאוד לצפות בה (להלן קישורים לכל הפרקים) – המבצע הכושל שכונה "דוגמן 5", טיסה ששישה ממטוסי הפנטום שהשתתפו בה לא שבו ממנה, התרחשה לפני האירוע שבו פקח טיסה בבסיס חיל האוויר בשארם א־שייחׁ' סירב להדליק את אורות המסלול לנחיתתו של מטוס פאנטום, משום שחשש מפני תקיפת ספינות קרב של האויב, ולא ידע שאותו טייס הפאנטום כבר הטביע אחת מהן והניס את האחרת.

למרות הטעויות הללו, קראתי את הספר בעניין ובצער. לא קל להתוודע (שוב: הרי הדברים עולים בעדויותיהם של הטייסים, בסדרה "האחת") לעינויים שעברו החיילים והטייסים, ולא קל להיזכר (שוב!) במחדל החמור של ההנהגה, שהייתה צריכה, ואולי גם יכלה, למנוע את המלחמה האיומה ההיא, זאת שבה איבד הציבור הישראלי את האמון במנהיגיו. (אפשר לקרוא על כך רבות בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948).

מי שחי כאן באותם ימים לא יכול לשכוח סצנות רבות שמתוארות בסיפור, ודווקא כאלה שהתרחשו בעורף, לא בחזית, ובשוך הקרבות, לא במהלכם. 

למשל – המרתף שאליו הגיעו בני המשפחה שיקיריהן נחשבו נעדרים, בתקווה לנסות למצוא תצלומים שלהם, כאלה שנלקחו מתוך כתבת טלוויזיה או עיתון זר, ויוכיחו שהנעדרים הם שבויים, לא חללים.

מי יכול לשכוח את התסיסה הציבורית, את ההפגנות הגדולות, שמוטי אשכנזי החל בהן; את הזעם של הורי השבויים, במיוחד של אלה שנשבו בסוריה, כי עם המצרים הגיעו די מהר להסכמות; את הטענות שהחלו להישמע, ומאז לא שככו, שלפיהן הפקירו את החיילים, את התחושה שלא באמת משתדלים לשחררם, שהמדינה כשלה. 

ובתוך כל אלה משתבצים ברומן סיפוריהן של כמה דמויות: הטייסים עמי ואריק, פקידת המבצעים לשעבר, גליה, שהשתחררה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והיא עושה את צעדיה הראשונים כעיתונאית. קובי, שנפל בשבי במוצב החרמון. אודי הטנקיסט. לכל אחד מהם יש היסטוריה אישית שאנחנו מתוודעים אליה, ומבינים איך המשפחות שלהם השפיעו על גורלם ועל עמדותיהם בחיים.  

ה־6 באוקטובר 2023 מציין את יובל השנים שחלפו מאז אותו יום כיפור, כשהאזעקה של שתיים בצהריים החרידה את המדינה. הדיה של אותה אזעקה ממשיכים להישמע גם כיום, והספר שלפנינו הוא עוד אחד מאותם הדהודים.  

• מלחמת יום הכיפורים הסתיימה מבלי שהתודעה הציבורית הבינה את סופה כניצחון. לא היו אלבומי ניצחון, אלא רק חוברת מרובת עמודים שבה רשימה אינסופית של חללים. דור שלם נכתש שם במלחמה ההיא ולא ראה על מה ולא הבין מדוע. 
• את תוצאותיה אפשר להגדיר רק באמירה שנראה שישראל ניצלה מסכנה קיומית שהיא היתה אשמה בה, אף כי גם על גרסה זו, אודות הסכנה הקיומית, יש כיום עוררין. הפרשנות האחרת גורסת שסאדאת החליט לטלטל את ישראל השאננה והזחוחה, כדי לפתוח בתהליך להסדר והחזרת שטחים. כפי שאכן קרה. סימנה של מלחמה זו, עבור דור שלם של לוחמים וגם אזרחים, הוא סימן שאלה. 
• בני דור המדינה לא הוטרדו מממדיה הקטנים של מדינתם. ישראל נראתה להם כמרחב מספיק. היא היתה כל עולמם. היה אפילו ממד מנחם ומחמם לב בקוטנה האינטימי, העוטף, ביכולת להקיף במבט ולזכור את כל קווי המתאר שלה, ובסימביוזה שנוצרה בין המדינה הזעירה לילדים הקטנים שהיינו, שעולמם תוּחם באופן כה נוח שאפשר לחבקו כמו גור כלבים מתוק. לא היו לנו מרחבים של קדושה מיתולוגית. קבר רחל, מערת המכפלה, ואפילו במידה רבה הכותל המערבי, היו נושאים טובים לספרי הרפתקאות כמו חסמב"ה, אך רחוקים מאוד מלהיות משאת נפש או מושא געגועים שמעכירים את חיי היומיום הרגילים תחת אור התכלת העזה. 

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, "הוורהפטיגים", כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב"סתם תרגיל צבאי נרחב."

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה"ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי "כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות."

ורבין "העז" אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם "להחזיק מעמד", ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה"ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי "יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה."

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ'יץ' כי התנגד לכניעה. "כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי."

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה "הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים."

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ'יץ' לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש"מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?"

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. "אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן," הוא מסביר, ומוסיף גם: "אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […]."

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!

לא ראיתי את הסרט "גולדה", אבל אני קוראת עליו את השבחים הרבים שהוא זוכה להם. לרגע אחד הם כמעט פיתו אותי, כמעט הסתקרנתי, אבל במחשבה שנייה, ידעתי שכוחי לא יעמוד לי לצפות בו.

הבנתי שהסרט מציג את דמותה של גולדה באהדה. בהבנה: "מהלך האירועים הטרגי שהוביל להחלטותיה הגורליות של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים בעודה מתמודדת בסתר עם מחלת הסרטן", כתבו עליו באתר Seret.

"הסרט מספר על שלושה שבועות בחיי ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת יום כיפור. זהו דיוקן של מנהיגה תחת לחץ, תוך כדי ניסיון ליצור הלחם בין המציאות הפסיכולוגית שלה לבין המציאות הלאומית־היסטורית. גולדה למשל מתעוררת מסיוטים או הוזה מראות זוועה מהמלחמה, אבל אירועים אלה מועברים באמצעות קטעי יומני חדשות," נכתב עליו בביקורת בהארץ. 

"כמו 'שעה אפלה', שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ'רצ'יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם 'גולדה' עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי – כמו קבר." כתבו בכלכליסט. 

הייתי בת עשרים ושתיים כשפרצה מלחמת יום כיפור. אימא לתינוק בן חמישה חודשים, לבדי בדירה בקומה התשיעית בחולון. אביו (הטייס) של הילד הוזנק לפנות בוקר לבסיס. בשעות שקדמו לאזעקה של שתיים בצהריים עמדתי בחלון וראיתי מהבניין הגבוה שבו גרתי במרכז העיר, איך יותר ויותר גברים צעירים נפרדים מנשים צעירות. תנועת המכוניות גברה והלכה. ביום כיפור!

כשנשמעה האזעקה עסקתי בדיוק ברחיצת התינוק שלי. הסתכלתי בחלון וראיתי שאנשים ממשיכים להתהלך ברחובות, כרגיל. אזעקת שווא, אמרתי לעצמי, ובכל זאת הלבשתי את התינוק במהירות וירדתי במדרגות. בדרך יצא מאחת הדירות שכן שנזף בי: "תחזרי הביתה. תפסיקי לעשות פה פאניקה. לא קרה כלום." 

עליתי בחזרה הביתה, בצייתנות.

כמה שעות אחרי כן כבר ראינו את גולדה מסבירה, בהבעת פנים יגעה ומובסת, ש"היום בסמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל…" ואת דיין שנראה עוד יותר מובס ממנה. רק לפני זמן לא רב קבע כי "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", ועכשיו הוא נראה על סף התאבדות. (בדיעבד נודע שאכן, כך חש!) 

אין לי צורך ביומני חדשות מאז. אני זוכרת היטב.

אחרי הניצחון "המדהים" של מלחמת ששת הימים (שמפירות הביאושים של תוצאותיו, ה"התיישבות" היהודית הלא חוקית ברחבי גדה המערבית, אנחנו נחנקים עד היום) הם חיכו, ביהירותם המופלאה, שהערבים יפנו אליהם, כי, כך הסבירו, "הזמן פועל לטובתנו". "אנחנו" הרי דמיינו אז ש"אנחנו" גיבורים וכל יכולים. 

האם יש בכוחי לראות עד כמה גולדה התייסרה כשפרצה המלחמה שבה דור שלם נהרג, נפצע, או ניזוק נפשית לצמיתות, כפי שאפשר לקרוא בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור? האם אני מוכנה לחוש כלפיה אהדה, כי הייתה זקנה, חולה, כי אנשי הצבא הטעו אותה? והרי נודע לימים כי המלך חוסיין הגיע עד אליה, לישראל, והזהיר אותה: סוריה מתכוונת לתקוף את ישראל.

אבל הייתה, כידוע, הקונצפציה: הסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים? הם בכלל לא מתכוננים למלחמה. הם מרכזים כוחות בסיני? נכון, אבל מדובר בתרגיל בלבד. כל הראיות המוצקות היו שם, אבל ההנהגה – וכן, גולדה בראשה! – העדיפה את ההסברים הלא הגיוניים, רצתה להאמין להרהורי הלב ולא למציאות הברורה, החד משמעית.

ראינו השבוע את "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, בתיאטרון יפו, במה לתרבות ערבית־ישראלית. וזאת הייתה, כצפוי, מהלומה קשה בלב.

את הטקסטים הכרתי, כמובן, מהאתר המוקדש ליצירתו של חנוך לוין, ומהספר מה אכפת לציפור, אך לא הספקתי בזמנו לראות את ההצגה המקורית, שעלתה כזכור ב־1970, והורדה אחרי פחות מחודש, בשל זעמו של הקהל. 

השחקנים המוכשרים, ראמי סליבא, בסאם בירומי, ווטן עבד אלגבי ובמיוחד – מונא חווא, שפשוט חורכת את הבמה – כשהיא שם אי אפשר להסיר ממנה את המבט! – מציגים את הטקסטים של חנוך לוין שכבר ב־1969 ידע את מה שרבים כל כך בציבור הישראלי הבינו הרבה יותר מאוחר, אולי מאוחר מדי: הוא הבין, ותיאר, את הגזענות, תחושת העליונות, גסות הרוח, האטימות והרשעות של המציאות הישראלית.  

אי אפשר שלא להתכווץ כששחקן ערבי, ראמי סליבא, "מסביר" על הבמה מה ההבדל בינו לבין זבוב (שם גנאי לערבים!): "אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב…" וכן הלאה. חנוך לוין שם את המילים הללו בפיו. ואנחנו שומעים ומתכווצים ממבוכה, מבושה, מייאוש.

ואפשר כמעט לאבד את העשתונות מרוב כאב ודאגה, כשכל השחקנים עומדים על הבמה ושרים את "עשרת הדיברות". אי אפשר שלא לזכור באותם רגעים איך, ממש בימים אלה, גירשה מדינת ישראל בשמנו פלסטינית שנולדה בעזה ונישאה לאזרח ישראלי. יש לה אמנם ארבעה ילדים קטינים שנותרו כעת בישראל ללא הורה, אבל אחרי שהיא נעצרה בדרכה לעבודה, ללא היתר שהייה בארץ, סילקו אותה, ככה, באלימות, בלי שאפשרו לה לדבר עם ילדיה או עם עורך דין, ובלי שימוע, דרשו ממנה לחצות את הגבול במעבר ארז. וזוהי רק עוולה אחת, קטנה־לכאורה, מאלה שהמדינה מעוללת בשם כל אחד מאתנו. הנה השיר "עשרת הדיברות" שמראה איך ומדוע החליטה החברה שלנו להתנער ולהיפטר מצווי המוסר המחייבים: 

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
קמנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
קמנו ועלינו אל הר סיני,
שבו קיבלנו את דבר ה',
עלינו גאים בזמר ושיר
את דבר ה' להחזיר.

מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון
זרקנו לשמים את הדיבר הראשון,
אחריו זרקנו את הדיבר השני,
גם הוא עקב המצב הבטחוני,
אחרי השני, השלישי בתור,
מעשה מובן של מדינה במצור,
ואשר כולל באופן טבעי
בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,
הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,
כי הבא להורגך – השכם להורגו,
ומטעם דומה של מלחמת הקיום
נזרק גם השישי זריקת חירום,
והיה זה לכן הכרחי ומוצדק
שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,
אחריו השמיני ועימו התשיעי
שניהם מסיבות של מוראל קרבי,
וכדי לסיים במספר זוגי
צירפנו גם את הדיבר העשירי.

ובבוקר אביב בהיר ונחמד
חזרנו כולנו כאיש אחד,
אנשי-חיל רעננים,
טובי-קומה ועזי-פנים,
גוונו זקוף, כתפינו קלות,
נושמים אוויר מלוא הריאות
אפשר לחיות!

אז כשאני חושבת על גולדה מאיר, אני מתקשה לחוס עליה. לא יכולה שלא להיזכר במערכון "ישיבת ראש הממשלה" מתוך מלכת אמבטיה:

"ראש הממשלה אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]"

"היינו יכולים להיות מעצמת־על איתנה ולכפות את רצוננו על מדינות רבות" אמר ב־1991 משתתף, שמו לא הוזכר, בספרה של סבטלנה אלכסייביץ'. אותו דובר ביקש ממנה במפגיע שתשמור על האנונימיות שלו, שכן רק זמן קצר לפני השיחה אתה עוד נמנה עם המנגנון השולט בקרמלין. 

אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות ב־2015, פיתחה סוגה ייחודית, השוכנת בשטח האפור שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית: בכל אחד מספריה ראיינה עשרות רבות של אנשים, שאת דבריהם תיעדה כמעט כפי שהם, בלי שום מעורבות שלה, למעט הערות ביניים קצרות כמו "היא שותקת", או, לכל היותר, "הוא מראה לי מחברת שבתוכה רשם ציטוטים מתוך החיבורים של הקלסיקונים המרקסיסטים. אני מעתיקה לי ציטוט אחד מתוך כתבי לנין…" וכן הלאה. 

 על שניים מספרים אחרים שלה, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1985 ועסק בתרומתן של נשים לוחמות במלחמת העולם השנייה ועל הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1993, כתבתי בעבר.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר שלפנינו. הוא הופיע לראשונה ברוסית ב־2013. יש לזכור אם כן כי אינו משקף את העמדות השוררות כיום ברוסיה, כי הוא כבר כבן עשר.

עם זאת, אפשר ללמוד ממנו רבות על הלכי רוח עמוקים מאוד שממשיכים כנראה להתקיים ברוסיה, ויכולים אולי להסביר את המניעים לכמה מההתרחשויות העכשוויות, ליתר דיוק – למלחמה על אוקראינה – ואת מקורותיהם בנפש הרוסית.

אלכסייביץ' מתמקדת בספר בדברים השונים והמגוונים שאמרו לה מרואייניה זמן קצר אחרי שברית המועצות קרסה והתפרקה. מה חשו? איך דיברו?

אמנם הדעות שהביעו אינן הומוגניות, אבל הרוח הכללית העולה מהמונולוגים המצוטטים בספר היא של אובדן, צער ואכזבה על התפוררותה של ברית המועצות. איך ייתכן שכך איבדו את האימפריה? איך יכול להיות שירדו מנכסיהם? 

קשה לקלוט שגם שנים רבות אחרי שסטלין, העריץ המחריד, גדול הרוצחים שחיו במאה ה־20 (והתחרות על המקום הראשון לא הייתה פשוטה), האיש שטבח בעשרות מיליונים, לא רק אויבים מחוץ, אלא גם מיליונים רבים מבני ארצו, העריץ שהנהיג פולחן אישיות מבעית, זוכה עדיין בהערצתם של רבים!

מי שקרא ספרים מתקופת שלטונו, למשל את תקוות השיר, ספרה המופלא של נדייז'דה מנדלשטם, שמתאר בפרוטרוט את ההתנכלות, ההתעללות, ובסופו של דבר – הרצח של בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם ("אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה"), לא ישכח לעולם את שלל הזוועות המתוארות בו, את הרדיפות, הטרור, האימה, ובכל זאת – מספרה של אלכסייביץ' אפשר להיווכח שרבים התגעגעו לאותם זמנים.

פשוט בלתי נתפש!

ובעצם – מבהיר כנראה את סוד כוחו של פוטין כיום. 

"הערגה לצאר היא במנטליות שלנו, בתת־מודע שלנו. בגנים," אומר אחד הדוברים שאלכסייביץ' מצטטת בספרה, "כולם זקוקים לצאר. באיוואן גרוֹזְנִי, המכונה באירופה איוואן האיום, שהטביע את עריה של רוסיה בנהרות של דם והובס במלחמת ליבוניה, נזכרים ביראת כבוד."

"אנו זקוקים לצבא גדול וחזק, תראו על איזה שטחים אנחנו חולשים! אנחנו גובלים בחצי עולם. מביאים אותנו בחשבון כל עוד אנחנו חזקים. אם ניחלש שום 'מחשבה חדשה' לא תשכנע אף אחד." (כשקראתי את הדברים הללו נזכרתי בספרו של פרופ' דוד פסיג, 2048, שבו הוא מסביר את הרציונל העומד מאחורי ההתקפה הרוסית על אוקראינה. הספר, שראה אור ב־2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין). 

רבים מהדוברים בספרה של אלכסייביץ' כועסים על אובדן האידיאלים שליווה את התמוטטות האימפריה שלהם. מאוכזבים מהחומרנות שהפכה לערך. "אנחנו חיים בעידן שפל. ריק. הכול קורס תחת תלי הסמרטוטים והווידיאוטייפים. איפה המדינה הגדולה? אם יקרה משהו, היום כבר לא ננצח אף אחד, וגאגרין לא ימריא לחלל."

על קריסתה של ברית המועצות הם אומרים שהמדינה הסובייטית הייתה "מקור לגאווה". אבל אז "בבת אחת לא נותר מזה כלום. כלום! הם התעוררו בבוקר, הביטו בחלון וראו דגל זר מתנוסס מעליהם. הם במדינה זרה. הם זרים."

בהקשר זה מעניין להיזכר בספר העיון המרתק של מאשה גסן The Future is History שראה אור באנגלית ב־2018. גסן מסבירה בו איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה, וברומן המרתק לא פחות של אחיה, קית' גסן, A Terrible Country, שמתאר בפרוזה את מציאות החיים במוסקבה ב־2008, את השתלטות הקפיטליזם על החברה הרוסית, את האלימות הסמויה והגלויה, ואת הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה, שירדה ברובה מנכסיה המעטים, כל אלה כשבע עשרה שנים אחרי הראיונות שערכה סבטלנה אלכסייביץ' עם רוסים מאוכזבים, שאפילו לא ידעו עדיין עד לאן יתדרדרו החיים בארצם. 

ועם זאת, נראה שכאשר הם מדברים על הימים הטובים, ימי סטלין (!), שבהם "אהבנו, אהבנו עד בלי די את מולדתנו הטובה מכולן!" הם נוסטלגיים. ובעיני ההגדרה הנכונה ביותר לנוסטליה היא – געגועים אל מה שלא היה באמת במציאות.

הם מספרים על המטבחים בדירות הקטנטנות שבהם נהגו להתכנס, לשתות ולהתווכח עד שעות הלילה המאוחרות, ואז לקום בבוקר לעמל יומם, אפופים בתחושה של משמעות.

איך הם "שוכחים" את התורים האינסופיים ללחם, או לכל מוצר אחר? את הקושי העצום שהיה בברית המועצות למצוא אוכל, לבוש, כל דבר שהוא. שהרי בברית המועצות לא השתמשו במושג "לקנות". המילה הייתה – "להשיג". 

כשברית המועצות קרסה הכרתי ישראלים שהתחילו לקבל שיחות טלפון מקרובי משפחה שלא פגשו עשרות שנים, ואלה הציפו אותם עם רשימת בקשות: תשלחו לי נעלי עקב אדומות. תשלחו לי ג'ינס, במידה זאת וזאת… 

כשהחלו להגיע העולים החדשים של תחילת שנות ה־90 אני זוכרת היטב את ההשתוממות שלהם: בני זוג שרק לפני יומיים או שלושה היגרו לישראל ראו אותי פותחת את המקפיא בביתי כדי להוציא ממנו משהו, ונשנקו מרוב התפעמות: "כמה אוכל! אילו אריזות יפות!" 

כשישראלית אחת חזרה פעם הביתה ביחד עם חברתה, תיירת מברית המועצות לשעבר, ונאנחה: "אין מה לאכול…" ואז ארגנה בכמה דקות ארוחת צהריים מתוך השקיות שבמקפיא, אמרה לה חברתה בהשתוממות: "אצלנו כשאומרים שאין מה לאכול, אין מה לאכול!"

אבל "החופש התגלה כתחייתו של הרעיון הבורגני", אומר אחד המשתתפים בספרה של אלכסייביץ'. "הרעיון שזכה ברוסיה לבוז מאז ומעולם. חופש הצרכנות, הוד רוממותה, רוממות האופל."

ואולי הכי נורא, הכי יכול להסביר את המלחמה באוקראינה, הוא הציטוט: "מה ערכם של חיי אדם בעיני מי שמותם של מיליונים הוא זיכרון חי בשבילו?"

מלחמת העולם השנייה, סטלין ורציחותיו, שוב אינם "זיכרון חי" לבני הדור הנוכחי. אבל ייתכן שמשהו נטבע ונחתם אצלם בדי־אן־איי. משהו שמאפשר, ואפילו מצדיק, את הזוועה שמתרחשת שוב, ממש בימים אלה, על סף דלתם. 

"אנחנו אנשי מלחמה," אומר אחד המרואיינים. "תמיד נלחמנו או התכוננו למלחמה הבאה. מעולם לא חיינו אחרת. ומכאן הפסיכולוגיה 'המלחמתית'. גם חיי שלום אצלנו דמו לשגרה צבאית. התופים הכתיבו את הקצב, הדגל התנוסס אל על… הלב הלם בחוזקה… בני האדם לא הבחינו בעבדותם ואולי אפילו אהבו אותה." 

אללי.

יש צורך להסביר מדוע הדברים האלה מפחידים אותי שבעתיים?

תרגמה מרוסית: פולינה ברוקמן

“מה עושות האיילות בלילות?
הן עוצמות את עיניהן הגדולות.״ לאה גולדברג

1.
מָה עָשׂוּ הָאַיָּלוֹת בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת?
אֵין לָדַעַת אִם יָכְלוּ לְהַמְשִׁיךְ לִמְצֹא חֲלוֹם,
כָּךְ, כְּשֶׁהֵן מְקֻמָּטוֹת, עַל הַדַּף שֶׁהוּא הִכְנִיס
מְקֻפָּל וּקְצָת מֻכְתָּם, וְתָחַב לְתוֹךְ הַכִּיס.
הֵן שָׁכְנוּ שָׁם שְׁנֵי לֵילוֹת, לֹא הָיְתָה לָהֶן תָּכְנִית,
יֵשׁ לוֹמַר: הֲרֵי גַּם הוּא לֹא קָרָא שׁוּב, לֹא הִבִּיט
בַּנְּיָר, בִּכְלָל שָׁכַח. אֵין לָדַעַת עַל שׁוּם מָה
הוּא לָקַח אוֹתָן אֵלָיו. וְאִמּוֹ? הִיא לֹא חָלְמָה
שֶׁהַיֶּלֶד – מָה זֶה? מָה? כְּשֶׁרוֹקְנָה אֶת מִכְנָסָיו
הִיא מָצְאָה שָׁם דַּף מֻכְתָּם, שֶׁמִּלִּים כְּתוּבוֹת עָלָיו,
דַּף שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַיָּלוֹת, שֶׁעוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן,
שֶׁחוֹלְמוֹת עַל הַפִּילוֹת, וְשׁוֹלְבוֹת אֶת רַגְלֵיהֶן.
    כָּך, בְּעִפָּרוֹן, בִּכְתָב – מְסֻרְבָּל, עָקוּם, מֵבִיךְ,
    לְהַסְמִיק, לִמְעוֹךְ, אוּלַי, סְתָם לִקְרֹעַ, לְהַשְׁלִיךְ?

2.
אוֹ מוּטָב – חָשְׁבָה הָאֵם – לְתַקֵּן אֶת הַמִּלִּים:
מָה פִּתְאוֹם "פִּילוֹת"? – פִּילִים! מָה פִּתְאוֹם "מְשַׂחֲקִים"?
הִיא הִמְשִׁיכָה עוֹד לִקְרֹא: "לֹא שֶׂכְוִי וְלֹא שָׁפָן"?
וּלְפֶתַע הִתְמַלְּאָה בִּפְלִיאָה, כִּי כְּבָר מִזְּמַן
הִיא יוֹדַעַת בַּחֲשַׁאי, שֶׁהַיֶּלֶד – בְּנָהּ, אָמְנָם –
קְצָת מֻגְבָּל בַּחֲשִׁיבָה, קְצָת אִטִּי וּמְנֻמְנָם,
וּוַדַּאי אֵין לְצָפּוֹת שֶׁיֵּדַע מִלִּים שֶׁהִיא
לֹא שָׁמְעָה, לֹא מַכִּירָה, זֹאת בִּכְלָל מִלָּה – "שֶׂכְוִי"?
הַחַיּוֹת שֶׁעַל הַדַּף לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַיּוֹת
בְּלִי מַבָּט רוֹאֶה, מֵבִין, שֶׁיוּכָל לֹא רַק לִקְרֹא
אֶלָּא גַּם לָדַעַת כִּי מְשׁוֹרֵר כָּתַב אוֹתָן.
כָּךְ, עִם עֶרֶב כְּשֶׁהָאָב שָׁב וְאֶת הַדַּף נָטַל
    לֹא הָיוּ לוֹ שׁוּם סְפֵקוֹת: בְּנוֹ, בֶּן שְׁמוֹנֶה, הוּא גָאוֹן,
    וְלָכֵן הֵעִיר מִיָּד יֶלֶד שֶׁהָלַך לִישֹׁן.

3.
“יֶלֶד, יֶלֶד!״ הוּא אָמַר, “אֵיזֶה שִׁיר כָּתַבְתָּ כָּאן!
אֵיךְ הִסְתַּרְתָּ מִכֻּלָּם…? אַל תִּהְיֶה כָּזֶה בַּיְשָׁן…
לְהַחְבִּיא שֶׁלֹא נֵדַע? לֹא חָשׁוּב, מָה שֶׁתִּכְתֹּב
לֹא הָעֶרֶב, בְּקָרוֹב, אַל תַּסְתִּיר, תַּרְאֶה לִי, טוֹב?
“וְעַכְשָׁו,״ אָמַר הָאָב, “לֵךְ לִישֹׁן, אַתָּה מֻשְׁלָם!״
וְהַיֶּלֶד בְּחַדְרוֹ רַק שָׁכַב וְלֹא נִרְדַּם.
הַמִּטָּה הָיְתָה עַתָּה מְעַרְבֹּלֶת חֲלוֹמוֹת.
גַּם הָאַיָּלוֹת פָּקְחוּ זוּג אָזְנַיִם נִדְהָמוֹת
לְמִשְׁמַע דִּבְרֵי הָאָב, שֶׁאָסַף אֶת מַכָּרָיו,
וְהִכְרִיז, שָׁם בַּסָּלוֹן, “תִּשְׁמְעוּ מָה הוּא כָּתַב!"
רַק בַּלַּיְלָה לְאִשְׁתּוֹ הוּא לָחַש בְּלִי וַדָּאוּת
שֶׁאוּלַי הַשִּׁיר מֵעִיד דַּוְקָא עַל יַלְדוּתִיּוּת…
    אַךְ מִיָּד נִמְלַךְ וְשׁוּב הִתְמַלֵּא כֻּלּוֹ חֶדְוָה
    וְהִתְחִיל לְהַאֲמִין שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ תִּקְוָה.

4.
יֶלֶד קָם אֶל הָעוֹלָם מִשֵּׁנָה טְרוּפָה שֶׁבָּהּ
לֹא יָדַע עוֹד לְהַבְדִּיל בֵּין הוֹוֶה לְבֵין עָבָר,
רַק זָכַר שֶׁדַּף נְיָר שֶׁהוּצָא מִמִּכְנָסָיו
נֶהֱפַךְ פִּתְאוֹם לְצַו, שֶׁמּוּטָל עָלָיו עַכְשָׁו.
אָז בָּעֶרֶב זֶה קוֹרֶה: הִנֵּה שׁוּב אָבִיו קוֹרֵא
שִׁיר עַל חֹשֶׁךְ וְעָנָן, עַל חָתוּל, עַל הַיּוֹרֶה,
שוּב עַל דַּף שׁוּרוֹת תָּלוּשׁ מִמַּחְבֶּרֶת מְעוּכָה,
שוּב בְּעִפָּרוֹן קֵהֶה; אֵיזֶה שִׁיר יָבִיא מָחָר?
כָּךְ: שָׁמַיִם בִּשְׁלוּלִית, וְאַרְנָב מִשׁוֹקוֹלָד,
שִׁיר עַל בְּרוֹש, עַל סוּס שֶׁל אוֹר, וְעַל עֵץ בְּיַעַר עַד.
הַלֵּילוֹת מַלְּאוּ דְמָעוֹת, נִבְלָעוֹת, שׁוֹתְקוֹת, אִלְּמוֹת,
הַשָּׁעוֹת הָיוּ כֵּהוֹת, נְטוּלוֹת כָּל נְעִימוֹת.
    אֵיך כָּל שִׁיר יָכוֹל לִפְרֹם עוֹד סִיוּט וְעוֹד חֲלוֹם
    עַד מָתַי יוּכַל לִנְשׁוֹם? אֵיךְ יַבְדִיל בֵּין יוֹם לְיוֹם?

5.
אַךְ בְּיוֹם שִׁשִּׁי קָרָה – נֵס, גִּלּוּי, שִׁנּוּי, תְּמוּרָה!
כִּי לַיֶּלֶד יֵשׁ אָחוֹת, שֶׁפִּתְאוֹם בְּלִי אַזְהָרָה
נִזְכְּרָה, בְּלִי שׁוּם סְפֵקוֹת, וְהוֹשִׁיטָה אֶת יָדָהּ
לַמַּדָּף שֶׁל הַסְּפָרִים, שָׁם הַיָּד מִיָּד יָדְעָה
אֵיךְ לִמְצוֹא אוֹתוֹ מֻנָּח, לֹא הָפוּךְ וְלֹא מֻסְתָּר,
לֹא סָמוּי וְלֹא נִדָּח, סְתָם כְּמוֹ חֵפֶץ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהוֹרִיד וְאָז לִרְאוֹת בְּתוֹכוֹ מִלִּים, סוֹדוֹת,
שֶׁבִּכְלָל לֹא נִשְׁמְרוּ, וְדָמוּ לַאֲבֵדוֹת.
"לֹא!" קָרְאָה הָאַיָּלָה, "אַל תֵּלְכִי עִם זֶה, מוּטָב
שֶׁהַסֵּפֶר שׁוּב יִשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ עַל הַמַּדָּף.
אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!" הִיא קָרְאָה, אַךְ הַיַּלְדָהּ
קְצָת מֻפְתַּעַת, קְצָת שְׂמֵחָה, כֵּן הָלְכָה וְלֹא חָרְדָה
    עִם הַסֵּפֶר אֵל הָאָב, שֶׁשָׁכַב עַל הַסַּפָּה
    "תִּסְתַּכֵּל," אָמְרָה הַבַּת, וּפָתְחָה אֶת הַחֶרְפָּה.

6.
"צְאוּ הַחוּצָה," הוּא פָּקַד, "וְחַכּוּ עַד שֶׁאֹמַר,
וְעַכְשָׁו רַק תִּשְׁתְּקִי, אַל תַּגִּידִי שׁוּם דָּבָר!"
כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִנְעֲלָה גַּל הַקּוֹר הָיָה מֻכָּר,
וְהַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק – מְסַנְוֵר כְּמוֹ מַכָּה.
הֵן בָּחוּץ, עוֹמְדוֹת סָמוּךּ אֵל הַדֶּלֶת שֶׁל בֵּיתָן,
הָאִשָׁה רַק מַשְׁפִּילָה מַבָּטָהּ לֹא אֵל בִּתָּהּ,
וְאָזְנֶיהָ לֹא שׁוֹמְעוֹת: אֵין מִשָּׁם שׁוּם צְלִיל שֶׁהִיא
אַחְרָאִית עַל קִיוּמוֹ. חֲלָקָה כְּמוֹ רְאִי
שֶׁשָׁמַט כָּל בָּבוּאָה, הִיא שְׁקוּפָה, שְׁטוּחָה, הִיא רִיק
בְּלִי שׁוּם תֹּכֶן שֶׁמַּחְזִיק, רַק צִפּוּי כַּסְפִּי מַבְרִיק.
"אֲבָל אֵיךְ שִׁקַּרְתָּ כָּךְ!" מִבִּפְנִים הָאָב צָרַח,
"כַּךְ אוּלַי תָּבִין, וְכָךְ! כָּכָה, כָּכָה, כָּכָה, כָּךְ!"
    עִוָּרוֹן נִלְמַד אֵינוֹ כִּשָּׁרוֹן שֶׁיִּשָּׁכַח
    הוּא נוֹתָר, הוּא לֹא יִבְרַח: כָּךְ וְכָךְ וְכָךְ וְכָךְ.

קישור לשיר במאזניים

קישור לרכישת הגיליון

ארבע הנובלות הכלולות בקובץ אהבות עכורות מאת שטפן צווייג, שראה אור בעברית לפני שנה, מתארות כולן, בעוצמה הרומנטית האופיינית לצווייג, את השיבושים שיכולים לפגוע באהבות מסוגים שונים.

בנובלה הראשונה, "אהבתה של אריקה אוואלד", מספר לנו צווייג סיפור על אהבה מוחמצת. אריקה אוואלד, פסנתרנית שהמוזיקה יקרה מאוד ללבה, מאוהבת בכנר שאתו הזדמן לה לנגן. אבל היא נטולת יכולת להביע את האהבה הזאת, ובוודאי שלא לממש אותה.

סיפורה הזכיר לי את הרומן על חוף צ'זיל של איאן מקיואן, יש להניח שמקיואן קרא את הנובלה והיא העניקה לו השראה. אצל מקיואן ההחמצה נובעת מאי הבנה הדדית בין בני זוג, שרק אחד מהם, האישה, עוסק במוזיקה, אבל יש משהו דומה בבסיסה של אי ההבנה: בשני המקרים מדובר באישה מאוהבת שחייה השתבשו לחלוטין בשל הפחד המבעית שהיא חשה מפני קרבה גופנית עם הגבר האהוב. אצל מקיואן הסיבה לרתיעה נרמזת (נרמזת בעדינות רבה כל כך, עד שדומה כי מרבית המבקרים החמיצו אותה…). אצלו אפשר להבין מה בעצם קרה לפלורנס, מדוע נבהלה כל כך, ועד כמה שיבש את חייה הסוד שגרם להירתעותה. אצל צווייג הסיבה סמויה יותר: המוסכמות התרבותיות והחברתיות שאריקה אוואלד אינה מצליחה להשתחרר מהן. (גם מקיואן טוען כי ייתכן שההחמצה האיומה של בני הזוג בסיפורו יכלה אולי להימנע אילו רק התאהבו בני הזוג כמה שנים אחרי כן, בעידן השחרור המיני, שהתחיל בשנות השישים של המאה העשרים.)

אבל אצל צווייג מדובר יותר מכול במבנה אישיותי: "כי יש נפשות שלדידן כל התרחשות כבירה וכל מאורע גדול לא רק מסבים זעזוע כללי לנפש, אלא אף פורטים על מיתר עמום של צער סמוי ותוגה עמוקה" (וזהו, כמובן, דימוי נאות למי שעיסוקה בנגינה!)

בנובלה "סיפור דמדומים" מעיד הדובר (שטפן צווייג בקולו, בגוף ראשון? ואולי דמות שאיננה הוא?) כי בתודעתו צף הסיפור, ואין לו מושג מניין וכיצד. "סיפורים כאלה מגיעים אליי תכופות", הוא מעיד, ואז מוסיף שהוא מניח להם "לזלוג בין אצבעותיי", ורק "משתעשע בהם בלי לתפוס אותם, כשם שמלטפים שיבולים ופרחים גבוהי גבעול כשעוברים על פניהם, בלי לקטוף אותם" (תיאוריו של צווייג תמיד יפים להפליא!).

הסיפור מתרחש, למרבה הפלא, בסקוטלנד, הרחק ממקום מגוריו של צווייג, וגיבוריו – אנגלים. תשוקת נעורים מתעוררת במפתיע בנער צעיר, אורח בטירת אצילים, כשאחת הנוכחות חומקת אליו בשעה שהוא מטייל בחוץ – פניה נסתרות ואין לו מושג מי היא – ומתנפלת עליו, מחבקת אותו והם מתנשקים. לא רק התשוקה מתעוררת, אלא גם הסקרנות: מי היא? הוא מתאהב באחת הנוכחות, אחרי שהוא משתכנע שזיהה בה את המתנשקת המסתורית. צווייג מראה לנו שהתאהבות כזאת דומה להחתמה: תהליך הלמידה המהיר שבו בעלי חיים נקשרים ברגעי חייהם הראשונים לדמות הראשונה שהם פוגשים (לרוב – אמם).

הסיפור "האומנת" נוגע ללב במיוחד. מתוארת בו התבגרותן הפתאומית והכאובה של שתי ילדות, אחיות, שהחיים סוטרים לתמימותן, והן לומדות בכאב גדול על האכזריות שיכולה להתרחש קרוב מאוד אליהן. מופלאה יכולתו של צווייג לתאר את העלילה מנקודת המבט של הילדות: הן לא מבינות מה בדיוק קורה קרוב כל כך אליהן, ואילו הקוראים מבינים היטב…

בסיפור "לב גווע" אנחנו נוכחים לראות כיצד "הגורל לא תמיד נעזר במהלומה אדירה ובכוח הרס פתאומי", אלא שלפעמים תהליך האובדן, ההתמוטטות, יכול להתרחש באיטיות מייסרת, ואדם מאושר יכול להיגמר, ממש, לחלות ולמות, גם כאשר יש פער עצום בין הסיבה להתמוטטות, ש"ממדיה זעירים" לבין "השפעתה העתידית", שיכולה להיות "כבירה."

הסיפור הוא על אבא ובעל שלמרבה הצער מתפקח ומבין שאשתו ובתו, שלמען אושרן עבד כל חייו בפרך, אינן מעריכות אותו ואת מאמציו. האם יגיב באלימות? אכן, הוא קונה כלי נשק: אַלָּה. האם ישתמש בה? על מי יחבוט בה? מי יישא בתוצאות של מפח הנפש הנורא שהוא חש?

אצל צווייג הכול סופי וחסר תקנה, האהבות טוטליות, האכזבות ומפחי הנפש נצחיים והרי גורל, מה שאבד לא יימצא, מה שהשתבש לא יתקון. אי אפשר שלא לקשר את זה לסיפור חייו, ובמיוחד – לסופם: התאבדותו, בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים, לברזיל, ושם חש שאבדה תקוותו ואינו מסוגל עוד להמשיך.

אהבות עכורות מצטרף אל ספריו האחרים שראו אור בעברית: קוצר רוחו של הלב, מכתב של אלמונית, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים, המנורה הטמונה, הנערה מהדואר, וספרו האוטוביוגרפי המופלא, עולם של אתמול, כל אחד מהם הוא תמיד חגיגה אמיתית, כל אחד מהם מרתק, מרגש ונוגע ללב, גם שמונים שנה אחרי מותו הטרגי כל כך של הסופר.

אספה ותרגמה מגרמנית: ליה נירגד

ריבועים פתוחים הוא מסוג הספרים שכשאני קוראת אותם עולה בי בכי שאינו יכול להשחרר; בכי אצור ועצור, שיש לו שורשים עמוקים לא רק ברגש אלא גם בחשיבה, כי הוא נוגע בשאלות מוסריות רבות משמעות.

בלבו של ריבועים פתוחים מופיע אחד המוטיבים המפחידים והקשים ביותר בקיום האנושי: זה של יתמות של ילדים קטנים. אוליבר טוויסט, היידי, שלגייה, ורבים אחרים – הם יתומים ויתומות ספרותיים קלאסיים, שחלקם כבר נהפכו למיתוסים: הילד שמעז לבקש עוד אוכל בבית היתומים; הילדה שמרככת את לבו של סבה הקשוח; היתומה האומללה שאמה החורגת מתנכלת לה, בשל יופייה, אבל כנראה שלא רק בגללו…

גם במקרא מופיעים עוד ועוד פסוקים שבהם מובעת חרדה לגורלו של יתום: "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"; "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם"; "עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם"; "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא – אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה" ורבים נוספים, שהרי אין חסר אונים יותר מילד יתום, שנותר לא מוגן בעולם, ובכל מי שעד לקיומו מתעוררת חרדה עמוקה וקמאית לגורלו של חסר הישע.

הלב יוצא אל תינוק שהתייתם, גם אם הוא דמות ספרותית בדויה, ועולים בתודעה תחנונים: שמישהו יטפל בו, ברך הנולד, שלא יופקר, שיאהבו אותו, שידאגו לו, שלא ידע מחסור, ולא ירגיש את יתמותו, הוא כל כך פגיע! וכל אחד ראוי לזכות באהבה מוחלטת ולא מתפשרת, למסירות הטוטלית, שהורות אמורה להבטיח.

ריבועים פתוחים מחולק לארבעה חלקים. הראשון, שמתרחש ב־1985, נמסר מגוף שלישי, כלומר – ממבט מבחוץ שמספר על הדמות המרכזית. השני, שההווה שלו הוא ב־2005, נמסר מגוף ראשון, השלישי, מ־2006, נמסר שוב מגוף שלישי, כלומר – מנקודת המבט של מישהו חיצוני שמספר על הדמות, והרביעי, מ-2008 מגיע שוב מגוף ראשון.

מעניין מאוד להתחיל לקרוא את כל החלקים שמגיעים אחרי הראשון ולתהות – איפה אנחנו עכשיו? על מי מדובר כאן? מי האדם שמספר לנו עכשיו על עצמו ועל משפחתו? מי במרכז? במי מתמקד עכשיו הסיפור?

נקודת המבט העוברת מדמות לדמות מספקת לנו הבנות שונות על ההתפתחויות שחלו בחייהם של בני המשפחה, שהם מרכזו של הספר: זוג הורים, ניבה ושרגא ושלושת ילדיהם, שגרו בדירה קטנה בחולון ואז עזבו ועברו לבית במושב. מדוע עברו? האם ההחלטה הייתה משותפת? מה היה המחיר ששילמו כמה  מהדמויות, בשל המעבר? מה הקריבו? האם היו אמורים לנהוג אחרת?

האם אהבה ונדיבות הם כוח מנצח, או שמא קנוניות ושתלטנות חזקים מהן?

אני משתדלת מאוד שלא לחשוף שום פרט מהעלילה ומהסיפור, כדי שלא לפגוע במתח שנוצר, בסקרנות ובעוצמת הרגשות שהרומן מעורר, שכן סוד כוחו בהפתעות הקטנות שהוא מזמן לנו, ובהתרגשות שהן מייצרות.

ערן בר־גיל הפליא לשרטט דמויות אמינות, מפורטות, נוגעות ללב. ויש בספר לפחות קטע אחד וירטואוזי ממש: הסיפור עוקב אחרי מהלכיה של הודעה שאמורה לעבור בצינורות הסבוכים של צבא הגנה לישראל. צריך להודיע למישהו שאחד מהוריו הלך במפתיע לעולמו. המעקב אחרי אותו "מירוץ שליחים" צבאי – מהמוקדנית אל "אבנר הגרוש" שרק רוצה לשוב "לדירתו השכורה ברחוב אוסישקין", וללירון שמשתוקק לעזוב הכול ולהגיע אל "אשתו ההרה וילד שזה עתה נכנס לגן חובה", נמשכת "לאלמוג שמש בת התשע עשרה, בת היישוב יוקנעם […] שחולמת להיות זמרת למרות הצד"י שהיא מבטאת כסמך", ממנה – למישהו שמוסר את פרטי הידיעה לקצין שלו, ואז – לקצינת השלישות שעסוקה בהעברת הודעות על חללי צה"ל. ממנה ההודעה עוברת לקצין אחר, שכותב את הפרטים, אבל – לאורך עמוד וחצי – שוקע בפעילויות אחרות, ושוכח לטפל בה, וכן הלאה, עוד ועוד "תחנות" שבהן הודעה חשובה כל כך נתקעת, ואז עוברת, והמתח של הקורא גובר והולך – מתי סוף סוף תגיע הבשורה המרה ליעדה? ומה יעלה בגורלו של מי שיקבל אותה?

בכלל, כל החלק הזה בסיפור מתעד לא רק את הסרבול המגוחך ששורר בארגון ענקי ולא כל כך יעיל כמו צה"ל, אלא את עצם ההנהלות שלו, את האופן שבו שולחים חיילים לקרב בלי שמישהו יודע בדיוק לשם מה, מה המטרה, מדוע לסכן כך חיי אדם, ואיך נראים מגויסי מילואים שנתלשו מחייהם כדי לממש חזון מפוקפק וחסר כל תועלת שהגו הבכירים מהם.

לא אספר יותר על הספר. אהבתי מאוד גם רומן קודם של ערן בר־גיל, על הדבש ועל המוות, וזה, החדש, עולה אפילו עליו. אני מקווה שפשוט תקראו אותו. כדאי לכם! הוא אחד המרגשים ביותר שנחשפתי אליהם בתקופה האחרונה!

את ספרו הראשון של אדם קיי, This is Going to Hurt קראתי ברגשות מעורבים של צחוק וייסורים. קיי תיעד בו את התהליך שהביא לפרישתו מהמקצוע שרכש בעמל רב: רופא גניקולוג. הוא ניצל את הבמה שקיבל כדי למתוח ביקורת על המערכת להכשרת רופאים, כפי שהיא מתנהלת באנגליה, ובכלל. הספר הראשון היה כתב האשמה חריף מאוד כנגד מערכת הבריאות הבריטית: השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים.

מאז קנה לעצמו אדם קיי שם עולמי. הספר הראשון עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה, שנושאת את שמו, והוא המשיך וכתב עוד שלושה ספרים נוספים, מלבד זה שלפנינו: זה הולך לכאוב בחגים, האנטומיה של קיי, והרפואה המופלאה של קיי.

לא קראתי את השלושה שהופיעו לפני ללא מרשם רופא, אבל שמחתי לשים את ידי גם עליו. כשקראתי אותו תהיתי אם יש עוד סיפורים באמתחתו של אדם קיי, וכמה הוא עוד יוכל להמשיך ולסחוט את הלימון הזה, חייו האישיים, והתהליך שעבר: ההתפכחות שלו וההבנה שהוא גיי (נגעה ללבי מאוד תגובתה של סבתו, כשסיפר לה על כך לראשונה), אחרי שהתאמץ לקיים קשר הטרוסקסואלי, ונשא אישה שאהב אבל לא נמשך אליה, רק משום שאיננה גבר…; הבולימיה שלקה בה; הכורח להיאבק בלחץ של הוריו שיחזור לעסוק ברפואה, גם אם חש שאינו מסוגל לעשות את זה; האונס שעבר, ותוצאותיו הנפשיות המחרידות; הפחדים שלו מבתי חולים בכלל, לא רק כאיש מקצוע, ומרופאים בפרט; החרדות החברתיות שלו; הצורך להחליט אם הוא רוצה להביא ילדים לעולם, ואיך כל זה יכול להיות משמעותי לי כקוראת.

גם בספר שלפנינו משתדל קיי לגייס את כל מה שהוא יודע כדי לומר – שוב – דברים נוקבים על מערכת הבריאות הבריטית.

כך למשל הוא מספר כיצד בתחילת מגיפת הקורונה נפגש עם שר הבריאות (שקרא את ספרו הראשון) והפציר בו לנקוט צעדים: "לא התיימרתי להיות נוסטרדמוס של הווירולוגיה – פשוט הסתכלתי על הנתונים שקיבלתי מחברים, מבני משפחה וקולגות בבתי החולים ובמרפאות בקהילה. לא משהו מורכב במיוחד, אלא שהממשלה משום מה לא הצליחה לעשות אותו בעצמה." הוא מאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים מתושבי בריטניה, שכן "במקום לעשות (א) – את הדבר הלא נכון או (ב) את הדבר הנכון מוקדם מדי" הם – כך הסביר לשר הבריאות – בחרו באופציה ג': "לעשות את הדבר הנכון מאוחר מדי".

אכן, דברים נוקבים. עם זאת, הוא מוצא גם את ההזדמנות והיכולת למצוא במערכת הבריאות הבריטית לא רק פגמים, אלא גם מעלות – וזאת בהשוואה עם מה שקורה בארצות הברית: במהלך ביקור תיירותי במיאמי נפצע קיי אחרי שחבט בחלון זכוכית. בבית החולים שאליו הובל הבין לאשורה את הזוועה שבשיטה הנהוגה בארצות הברית:

"אחרי שבבית החולים רשמו את שמי ואת תאריך הלידה שלי, השאלה הבאה הייתה איך אני עומד לשלם על הטיפול. זאת כנראה שאלה מתקבלת על הדעת. הם בכל זאת מנהלים עסק, גם אם הוא מעט בזוי מבחינה מוסרית. ג' הודיע להם בשמחה שיש לנו ביטוח נסיעות: הרי אנחנו אנשים בוגרים ואחראים. ואז הוא העביר את השרביט אלי כדי שאתן להם את הפרטים. כולם קיוו שבאותו רגע אני אשלוף את מספר הפוליסה באורח קסם מתוך בגד הים שלי. אבל אני ידעתי רק לומר שהביטוח הוא שירות חינם שקיבלתי דרך הבנק שלי. פקידת הקבלה הסתכלה עלי כאילו הצעתי לשלם לה בתיונים והציעה להעביר בזריזות את כרטיס האשראי שלי 'ליתר ביטחון'. הביטוח יוכל להחזיר לי את הכסף בהמשך. ג' ניסה מיד לריב איתי על בסיס האפשרות המוחשית מאוד שאנחנו בעיצומה של צרה גדולה במדינה זרה בלי ביטוח, אבל אני עדיין דיממתי כמויות די דרמטיות של דם ולכן, כדי לדחות את המריבה, עניתי בקול החלוש ביותר שהצלחתי להוציא מעצמי.

כשאתה מטופל בשירות הבריאות הלאומי בבריטניה, כל מה
שצריך בדרך כלל לדאוג לגביו הוא הבעיה שבגינה הגעת לקבל
טיפול, ואולי גם אם יש מנה טבעונית בתפריט בית החולים. כשאתה מטופל באמריקה, יש ממד נוסף של ריגוש: השאלה אם תשרוד, ואם יהיה לך בית לחזור אליו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה צילום של היד. בבריטניה זה נוהל קבוע שנועד לוודא שרסיסי זכוכית לא חדרו למפרק – אבל זה היה עולה לי עוד אלף דולר, אז הם היו חייבים לשאול… וגם אם אני רוצה שהפצע ייסגר בדבק כירורגי או בתפרים. דבק ייתן תוצאה קוסמטית טובה יותר, אבל הוא הרבה יותר יקר. הרגשתי כאילו קניתי ספה ועכשיו מנסים לדחוף לי גם ספריי לניקוי רהיטים (הלכתי על האופציה הזולה והשלמתי עם גורל מר שבו לעולם לא אוכל לעבוד כדוגמן כפות ידיים).

גם ברופאים לא קינאתי. להכניס עלות למשוואה בעת השיחה
עם המטופלים זה פשוט לא… הולם, איכשהו, ואני שמח מאוד
שמעולם לא הייתי צריך לעשות את זה במהלך הקריירה הרפואית שלי. על אף הכשלים של שירות הבריאות הלאומי בבריטניה, הדרך ההוגנת ביותר להחליט מי מקבל טיפול היא "כולם", והדרך הטובה ביותר לטפל בכולם היא "באופן שוויוני". בארצות הברית, לעומת זאת, טיפול רפואי אינו זכות אלא סחורה שמתמקחים עליה עם חברות ביטוח."

אכן, מסתבר שמערכת הרפואה בבריטניה טובה – יחסית! – אבל, כותב קיי, "אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים ששירות הבריאות הלאומי לא יופרט בעוד חמש שנים, שלא נצלול למערכת ביטוחית לא הוגנת שמיטיבה בעיקר עם הפוליטיקאים לשעבר הישובים בכיסאות הדירקטוריונים של חברות התרופות".

כל זה מעניין וחשוב.

גם סגנון הכתיבה של אדם קיי משעשע מאוד, ברובו, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים שלעיל.

ועם זאת הרגשתי פה ושם אי נוחות מסוימת, נוכח הצורך הכפייתי שלו לא רק להצחיק כל הזמן, אלא גם לעשות את זה לפעמים בוולגריות. למשל, אללי, הוא מתאר משגל סוער, שבו "חדר לתוך המעי הגס" של הפרטנר שלו, ליתר דיוק – של מי שהיה סטוץ ללילה אחד. או כשהוא מספר: "זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים". אוי. על זה אפשר בהחלט לומר: too much information.

יש עוד כמה בדיחות מפוקפקות מהסוג הזה, אבל למרות זאת, לרוב מדובר בכתיבה בהחלט משעשעת, מרובת פאנצ'ים ושנינויות. בסופו של דבר, קראתי אותו, לרוב, בהנאה ובעניין.

חלקו השני של הו! 25, גיליון שנושא את השם "דיאספורה", מוקדש ליצירות שנכתבו באמריקה, בעברית. 

המסה הפותחת את החלק הזה, "טיפה בתוך הים" מאת שחר פינסקר, שנכתבה באן ארבור, מישיגן, היא כמעט תשובה, או לפחות – הד, לכמה מהתהיות שהעליתי ברשומה על החלק הראשון של הו! 25, זה שהוקדש ליצירות בעברית שנכתבות באירופה.

פינסקר סוקר במסה שלו את תולדות הכתיבה בעברית בעולם, ונראה כי תחושתי שהעברית וישראל קשורות זו בזו בקשר אינהרטי ובל ינותק, מוטעית לדעתו.

קודם כול, הוא מציין כי "השירה והפרוזה האהובות עלי ביותר בעברית המודרנית נכתבו במחצית הראשונה של המאה ה־20 באודסה, ורשה, למברג (לביב), לונדון, וינה, ברלין, פריז וניו יורק", ומוסיף ש"גם הספרות העכשווית שאני קורא ואוהב בעברית נכתבה רובה ככולה על הקו שבין תל אביב או ירושלים לניו יורק, ברלין, ורשה, פריז, בגדאד או קהיר," וזאת, לדבריו, "במציאות שבה העברית נמצאת בין שפות שונות." הוא מצטט את ביאליק שאמר כי "ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטיפה בתוך הים", וטוען כי ביאליק ראה בשירה שלו "חוליה בתוך שרשרת". 

אכן, "לספרות העברית לא היה מרכז" – (ואני הרי סבורה שישראל היא המרכז הטבעי לספרות העברית…) "ולכן היא לא התאימה למודל של 'ספרות לאומית' שיש בה אחידות בין שפה, קולקטיב וטריטוריה לאומית". (וכיום? כשהמדינה קיימת? כשהיא המקום היחיד בעולם שבו העברית משמשת לכל דבר ועניין? המקום היחיד שבו הכתיבה הספרותית בעברית משקפת את מה שמתרחש סביבה, וגם, אולי, אני רוצה כל כך לקוות, משפיעה על המציאות?)

אכן, כדבריו, "התקיימה ספרות עברית דיאספורית, או ספרות עברית עולמית, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה", אבל – אני תוהה – האומנם אין הבדל בין שפה שמתקיימת רק על הדף, לבין שפה שחיה גם מחוץ לו? 

כדי להדגים את כוחה של הספרות העברית מספר פינסקר אנקדוטה שלפיה סופר עברי צעיר, גרשון שופמן, נעזר בגלויה מצוירת שהדפיס מוציא לאור קטן בעיירה בגליציה: שמו של שופמן היה כתוב עליה, ובהיעדר דרכון, התיר לו שוטר וינאי להיכנס לעיר. זה קרה ב־1913. "זהותו של שופמן כסופר עברי פטרה אותו מהצורך להחזיק בדרכון שהונפק על ידי רשות לאומית ממשלתית," כותב פינסקר, "'הדרכון הספרותי' הוא שאפשר לו להיכנס לווינה, אחד המרכזים החשובים ביותר של מודרניזם אירופי". 

מרגשת הערכתו של השוטר לספרות שלא הייתה לו שום גישה אליה, והסיפור מעיד בעיני על מעמדה של הספרות בכלל, יותר מאשר על זה של הספרות העברית הדיאספורית…

בהמשך דבריו מצטט פינסקר את שופמן שכתב כי "כל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינן מכירים זה את זה." מעניין! האם כוונתו הייתה לכתיבה בכל שפה? אני מניחה שהתכוון רק לכתיבה בעברית, שקוראיה היו מעטים, ואכן, ללא מרכז, ואכן, כפי שפינסקר כותב, "בשפה שלא שימשה אותם כשפת דיבור יומיומית." וזה שונה מאוד לדעתי מכתיבה שמתחוללת במקום שבו היא כן מרכזית, וכן משמשת כשפת דיבור יומיומית. 

אלא אם הכותב בוחר להגר, ואז העברית שלו היא באמת סוג של "מכתב" שמשוגר ממרחקים.

קל היה לי יותר להבין את אותן יצירות המופיעות בחלק זה של הו! 25, שמבטאות את הריחוק והניתוק, ולא דנות עליו "מבחוץ". למשל – סיפורה של איילת צברי, "סכינים", שנכתב בוונקובר, קנדה. הוא מסופר בגוף ראשון. הדוברת, כמו צברי (ואולי זה אינו סיפור אלא ממואר קצרצר? אין לדעת, וזה גם לא חשוב), חיה בוונקובר, לשם נקלעה בעקבות אהוב קנדי, שממנו תיפרד עוד לפני תום הסיפור. היא עובדת במסעדה ופוגשת שם את רוס, שף ופרא אדם ממוצא אינדיאני ואירי, אנטישמי במפגיע, מכור לסמים בעבר ובעתיד. חרף כל אלה, היא מתיידדת אתו. כדי לגבור על הכחשת השואה שהוא מבטא היא מגייסת את הצורך שלו לצדד במקופחים: "למה כל כך קשה לך להאמין שאירופאים לבנים יעשו דבר כזה? תסתכל על ההיסטוריה, על אפריקה, על העבדות, תראה מה קרה לאינדיאנים בצפון אמריקה." לכך הוא יכול להתחבר… עד כדי כך, שהוא חושף בפניה, ברגע של אינטימיות מיוחדת, את צלב הקרס שקעקע על גופו… בן הזוג שלה מזועזע מהידידות שנרקמה בין הדוברת לבין רוס. היא לא מצליחה להסביר לו שהבוטות של רוס, "חוסר הנימוס, הישירות והמזג החם שלו" מוכרים לה. מזכירים לה את הבית, "מנחמים, אפילו"… כי חרף כל יופיו של המקום הזה, בקנדה, בערבי קיץ חמימים, היא מספרת, "טבלתי את בהונותי במימי המפרץ הקפואים ותהיתי מה אני עושה כאן, בצד השני של העולם, על שפת הים הזה שבכלל לא דומה לים התיכון."

אבל היא נשארת… בין היתר כי "הזרות הפכה למשחררת, מסעירה". וכותבת – לנו. בעברית. משם. 

גם הסיפור "אימיגרנט בן־אימיגרנט" מאת אריה דובנוב, שכתב אותו "בוושינגטון הבירה", עניין אותי מאוד. הוא מעין סיפור אפיסטולרי חד־צדדי, אבל כזה שלא נכתב במכתבים, אלא בהודעות וואצאפ. רעיון מקסים! הדובר, שנושא את שמו של הכותב (ואולי, גם כאן, בעצם מדובר בתיעוד ולא בבדיה? אין לדעת, וגם כאן זה לא באמת חשוב) מתכתב עם סטודנט שלו, "שומע חופשי", שכותב עבודת סמינר על ברנר. "אתה באמת חושב שיש לחפש ברומן 'בחורף' ו'מכאן ומכאן' רמזים אוטוביוגרפיים?" שואל פרופ' דובנוב את תלמידו (ממש כמו שאני שאלתי כאן לגבי סיפורו של אריה דובנוב, הכותב…).

מעניין מה שהוא כותב על ברנר ש"בהחלט הבין לנפשם של המהגרים היהודים מרוסיה", שכן הוא עצמו היה מהגר. מעניין גם הציטוט מדבריו של ברנר, בסיומו של הרומן שכול וכישלון: "בקרוב נסע ונלך. במהרה נסע ונלך." דובנוב מוסיף אליו שאלה: "האם יוסף חיים, הסופר העברי הדגול, בעצם כופר בקודש הקודשים ומסרב ל'צומוד'?" האם בעצם אינו מזדהה עם "המתיישב הציוני, שכל היום צועק 'להשתרש, להשתרש!'"?

והנה מסתבר שגם פרופ' דובנוב עצמו הוא מהגר. בעצם כבר מזמן עבר לארצות הברית, וההתכתבות כולה נערכת בצל (או לאור) החזרה לשם. לישראל, שבה נולד, הגיע לפני שנה רק כמרצה אורח.

דובנוב מספר עד כמה התרגש מהשיר הרוסי שהתלמיד שלו הביא לשיעור האחרון, לפרידה, ומספר שהמוזיקה הזאת נקשרת אצלו לסבו, שהיה חייל בצבא האדום, ונפצע קשה במלחמת העולם השנייה, לאביו, שעלה ארצה, ואהב מאוד מוזיקה רוסית, כי הזכירה לו את אביו, ועכשיו גם לדובנוב, הבן והנכד שהיגר מארצו, כי היא מזכירה לו אותם. 

"כולנו מהגרים, כך או כך…" הוא כותב, ותוהה אם כתיבת מסות "באופן לא ממושמע" היא "שיקוף של מצבו הנפשי של המהגר חסר השורשים." 

אז כן: הנה לפנינו ספק סיפור, ספק מסה שנכתבה "אחרת",  או – "באופן לא ממושמע." הנה לפנינו – מהגר, בן של מהגר, שיודע כי מבחינתו "אמריקה אינה מולדת חלופית": מן הסתם לעולם לא יֵדַע את שמותיהם של הציפורים והפרחים באמריקה. 

וזאת בעיניו תמצית ההשתייכות. 

גם בעיני.

אז מה, לכתוב בעברית, מרחוק, על הטבע המוכר באמת, זה ששמותיו ידועים? 

בכתיבה על "החלק האירופי" של הו! 25 תהיתי "כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו?". סיפורו של אריה דובנוב הותיר לטעמי את השאלה פתוחה.  

ובאשר לשאלת העברית: דובנוב נזכר במבוכה איך, כשגר עדיין בישראל, הטיף פעם מוסר לסטודנטית יוצאת ברית המועצות "בגלל איכות כתיבה ירודה" שהציגה. האם, הוא תוהה בדיעבד, רצה "להיות יותר קדוש מהאפיפיור?" להקפיד על העברית, ולא להתחשב בקשייה של מהגרת? האם זאת הייתה מגננה של מהגר בן מהגר, שלא היה בטוח בעצמו די הצורך? ואיך מהגר בן מהגר מרגיש בשפה שאינה שפת אמו, ושבתוכה הוא חי כיום?

סיפורה של מאיה ערד "יששכר", שנכתב בסטנפורד, קליפורניה, נוגע בשאלת ההגירה בהומור הדקיק והמלוטש של הסופרת. היא מספרת על "הדוד העני" שלה, שבניגוד לבני המשפחה האחרים היגר לאמריקה, ולא לישראל. על היחס שקיבל מבני הענף הישראלי של המשפחה. ועל מצבה האישי כיום: "היום אני לא מוצאת שום דבר מצחיק בקשיש ערירי" כמו הדוד ההוא, שכן "בסוף אני הדודה מאמריקה […] ולא דודה עשירה." 

נדב ליניאל ריגש אותי מאוד בסיפורו – או שמא במסה שלו? – "לאהוב מעבר לשפה", שאותו כתב באן ארבור, מישיגן. 

ליניאל מספר על הקושי לאמץ שפה, תרבות, הלכות חיים (ראשי צבי תלויים על קירות בית ההורים של אהובו… יציאה לציד לילי עם אביו…), ולוותר, במידה מסוימת, על אלה שבתוכם נולד וגדל. ליניאל נסע לארצות הברית כדי לכתוב את הדוקטורט שלו בספרות עברית. הוא עצמו תוהה מדוע "מחוץ לישראל? למה לכתוב דוקטורט מעבר לגבולותיה הברורים, היציבים, הנחרצים, של העברית?" אבל אז מתחיל לחוש שהספרות העברית בעצם "לא כבולה באופן בלעדי לישראל", שכן יש לה עבר והווה שמתקיימים "מחוץ לארץ ובאירופה, בארצות הברית". 

ועם זאת – הוא מצר על חוסר היכולת של אהובו האמריקאי לקרוא את יצירותיו בדיוק כפי שהן, לא מתורגמות! העברית שלו, השפה שבה הוא משורר, דווקא היא, מהווה ביניהם מחסום וחציצה שלעולם לא יוכל לסלקם… 

עמר פרידלנדר, שכותב מניו יורק, מתאר את תחושת התלישות שלו: איך נהג להתבונן באקווריום ובו סרטני נזיר, כי "היה בהם משהו שדיבר אליי, שקשור אולי בתלישות או בנדודים, בכך שהם נושאים את ביתם על גבם". 

כשעבר לבוסטון, הוא כותב, "הרגשתי כאילו יצאתי למסע לקוטב. החורפים היו קפואים וחשוכים, כשהטמפרטורות הרבה מתחת לאפס". 

לעומת זאת, "כשאני מבקר בתל אביב, שמש לבנה בוערת גבוה בשמים, הבוגונוויליות ועצי היקרנדה פורחים. אני תוהה מדוע בכלל עזבתי."

תשובה אפשרית, אך מן הסתם חלקית, מופיעה אולי בחלק של הו! 25 המוקדש לישראל, בשיר רב העוצמה שכתב עמוס נוי:

גּ'וּהָר

وحروف الرسالة محيها الشتي (فيروز, “حبیتك بالصیف”. كلمات ولحن: الأخوان رحباني)

ואת אותיות האגרת מחה הגשם (פיירוז, “אהבתיך בקיץ”. מלים ולחן: האחים רחבאני)

גּ'וּהָר לוֹחֵשׁ עַכְשָׁו
בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם

בְּעֵינֵינוּ הַגֶּשֶׁם
בְּעֵינֵיכֶם הַקַּיִץ

זֶה לֹא הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ
אֲנַחְנוּ לֹא מְזֻמָּנִים

לַשָּׁוְא הַתְּאֵנִים
מַבְשִׁילוֹת בַּבֻּסְתָּנִים

יוֹם אֶחָד אֵיזֶה יֶלֶד יָהוּדִי
יָזִיז אֶת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

וְיִמְצָא אֶת קֻפְסַת הַפַּח
שֶׁל חֶבְרַת הַנֵּפְט "שֶׁל"

וּבָהּ קוּשָׁאנִים עוֹתוֹמָנִים
וּתְעוּדוֹת מַעֲבָר בְּרִיטִיּוֹת

אוּלַי הוּא יַגִּיד לְעַצְמוֹ פֹּה
גָּרָה פַּעַם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים

אֵיזוֹ מִשְׁפַּחַת עֲרָבִית אַחַת
זֶה הָיָה בִּימֵי הַצַּלְבָּנִים אוֹ הָרוֹמָנִים

לִפְנֵי שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי
 הֵבִיסוּ אֶת הָאָדָם הַנֵּאַנְדֶּרְטָלִי הַפִּרְאִי

שֶׁגָּר בִּמְעָרוֹת הַיָרְמוּךְ
וְהָיָה מְלֻכְלָךְ וְנָמוּךְ

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלָּמַדְנוּ עַל זֶה בְּמַחֲשֶׁבֶת

וְאֶת הָאוֹתִיּוֹת מָחָה הַגֶּשֶׁם

השיר, כך אני חשה, שואל – האם אנחנו באמת שייכים לכאן? (כן, "כאן". אני כותבת מישראל.)

כי – מי נטע את התאנים שמבשילות לשווא בבוסתנים? מה מייצגים "יְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי"? מהי "מַחֲשֶׁבֶת" שאותה "לָּמַדְנוּ"? (מחשבת ישראל, כמובן!)

לא אמשיך ואעשה כאן פרפרזה על השיר. הוא עומד היטב בפני עצמו.

רוב, אם לא כל היצירות שבחלק הישראלי של הגיליון (כולל שלוש הסונטות שלי), אינן נוגעות כמעט בעניין הדיאספורי. אולי כי אינו מעסיק לעומק את מי שכותב כאן, בניגוד ליצירות שהגיעו מאירופה ומאמריקה. 

אני מבקשת להדגיש: ייתכן שמתוך כל אותן יצירות, מאירופה ומאמריקה, בחרתי וליקטתי בשקידה (ובכוונה!) דווקא את הדברים התומכים בהחלטתי החד־משמעית להישאר בישראל, צמודה למקום שבו העברית היא שפת היומיום, שפתם של אהובי, בני המשפחה שלי, חבריי וקוראיי.  

אמנם בשנים האחרונות אני מרגישה רוב הזמן פחות ופחות שייכת, מרגישה זרה, לנוכח הצדדים הבלתי נסבלים של המדינה והחברה שצמחה כאן, ואין צורך לפרט ולמנות. הכול ידוע, למרבה הצער. ובכל זאת, אולי בעטיין של שלוש שנות נעורי שבהן נאלצתי לגור הרחק מכאן, בלונדון, ולא מתוך בחירה, אין לי שום יכולת או רצון לראות את עצמי חיה במקום אחר. אני נשארת כאן. (ולפעמים מרגישה כמעט צורך להצטדק על כך…) 

הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.

אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.

בן השמונה ביקש שנקרא את הספר ביחד. הוא עקב אחרי הכתוב בתשומת לב רבה, התעכב על הציורים וביקש להביט בהם שוב.

קודם כול – שם לב לרישומים בדף הפנימי של הכריכה ("פורזץ", הוא נקרא, הואילה בטובה ליאורה גרוסמן להאיר את עיני) ובתום הקריאה ביקש לעלעל שוב בספר ולהסתכל על כל האיורים.

אבל הכי חשוב: צחק, ועוד איך!

בהתחלה – צחוק מרוסן, מעין צחקוק קטן. ואז – כמה פרצי צחוק של ממש!

"מה דעתך על הספר?" שאלתי אותו, והוא השיב "תכתבי עליו שהוא ממש יפה ומצחיק."

הסיפור נכד קרטה וסבא סנוקרת מיועד בערך לגילו של בן השמונה. גם ילדים בכיתה א'־בׁׁ' יוכלו בלי ספק ליהנות ממנו, אבל דומני שהוא מיועד בעיקר, אולי רק, לבנים. יש בו ילד שלומד קרטה ומחליט לשמור על הסבא שלו.

"קרטה־שמרטה", אומר הסבא, ומסביר לילד ש"לנו היו סתם מכות: פליק וראסיה, זפטה וזץ, ובוקס וסנוקרת". הילד, סלי, תוהה: "והרבצת את כל המכות האלה?"

סבתא של סלי מספרת לו שכן, סבא היה פעם חזק מאוד. "אם היה לנו פנצ'ר הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד האחרת."

בן השמונה פוקח זוג עיניים משתוממות.

ופורץ בצחוק כשהסבא מסביר לסלי שלא, "גם סבתא קצת שוכחת. קודם כול, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת, אלא בשתי אצבעות, ככה."

מסתכלים על האיור. בצד ימין של הדף רואים איש מרים משאית בשתי אצבעות. הוא מופיע כמחשבה של הסבא המצויר של סלי. בצד שמאל של הדף המאייר, מישל קישקה, מוסיף עוד תוכן ומשמעות: רואים בציור ילד שיושב על ערימה גבוהה של צמיגים, ומחזיק בידיו… משאית צעצוע…

"אהה!" מסביר לי בן השמונה, "אז ככה הוא מרים את זה, בשתי אצבעות…"

שנינו צוחקים.

על הכריכה האחורית כתוב: "כמה חודשים אחרי שהשלים מאיר שלו את הסיפור על סלי וסבא הוא חלה. הוא הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר, אך נפטר לפני שראה את הספר המודפס. ספריו ישארו לנצח חלק מהתרבות העברית".

אהבתי כל כך את הספר שלו גינת בר, ובכל יום שישי כשאני קוראת את המוסף של ידיעות אחרונות ומגיעה לעמוד האחרון, ליבי נחמץ. מאיר שלו חסר שם כל כך.

והנה, קיבלתי ממנו דרישת שלום אחרונה. ונכדי בן השמונה הכיר אותו לראשונה.

ספר השירים השני של אורית פוטשניק, "פיזיקאית, משוררת, מתרגמת ועורכת שירים", ככתוב בדש הספר, הוא בעת ובעונה אחת גם ממושטר וגם פרוע.

החזות הממושטרת נובעת מהענותה הקפדנית – לרוב, לא תמיד – של פוטשניק לכתיבה קלאסית, כזאת שמצייתת למשקל קבוע ולחריזה. חלק מהשירים כתובים כסונטות: שיר שיש בו ארבע־עשרה שורות עם חריזה קבועה (פוטשניק בחרה במבנה של הסונטה הפטררקית, שבה סכימת החריזה שונה מזו שבסונטה השייקספירית), ויש בספר גם כמה וילאנלים – צורה מוקפדת מאוד שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווינלאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שני רפרנים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה.

מתעורר אם כך הרושם שסגנון הכתיבה הנובע מהצייתנות הברורה לצורה יהיה מאופק ואולי אפילו מנומס, אבל, כאמור, בתוך המסגרת הנוקשה פוטשניק מרשה לעצמה להתפרע ממש.

רוב השירים בקובץ, אך לא כולם, מוקדשים לאהבת נשים. באחד היפים שבהם "אקטאון", משחזרת פוטשניק את הרגע שבו, כשהייתה בת חמש, חשה שמראה של אישה עירומה במלתחה שבבריכה מפלח את נפשה: "הייתי בת חמש והסתתרתי בכניסה / פגע בי חץ, איני ילדה, אני יצור אחר / רגלי כשלו כשלהקת כלבים פראית שוסתה / בי מתוכי, ולא נותר אלא להסתתר".

אבל לפני שמגיעים אל השיר הזה עוברים את קודמיו, שכרונולוגית מתארים רגעים מאוחרים יותר בחייה של הדוברת. והם כולם אמיצים ונועזים מאוד. פוטשניק אינה מהססת לכתוב על מה שלא מקובל למצוא בשירה: הדם הנשי הניגר: "נפלטנו מזירת הפשע למקלחת, / כי לא נותרה ברירה, למים הקרים. / הדם נשטף מעל גופנו אל מתחת / לרצפה לצינורות הנפערים", ואפילו – "דחפתי כבר טמפון, וזה לא יעצור / את הדימום שלך מבין רגלי, אבוד לי." (החריזה בשיר מרהיבה: "אבוד לי", למשל מתחרז עם "סרט הוליוודי" – אני מאוד אוהבת חריזה כזאת, לכאורה לא מדויקת, אבל משכנעת, מוזיקלית ומתנגנת, והדמיון בין הצלילים השונים־לכאורה מפתיע ומרגש).

דם, כמו גם נוזלי גוף אחרים, מופיע ברבים מהשירים – זיעה, "דבש מבין רגליך", "המפל השוצף של מרוץ גזרתך / הרכות המשכרת, המתק חשוף". הם מפורשים, ויש בהם לא רק תשוקה סוערת, אלא גם מפחי נפש, ייסורים, ערגה לא ממומשת "תשוקת זכוכית חדה, לוהטת וחותכת", "למרות שלא אגע בך לעולם / שפתייך בוערות אל תוך עורי".

פוטשניק מתארת בנקודות נפרדות שאפשר לחבר אותן את הדרך שעברה בתהליך הגילוי העצמי. כך למשל אחרי השיר "אקטאון" מופיע "סטרייטית": תיאור התאהבותה הבלתי אפשרית, כנערה, שנתקלת, לראשונה, בחוסר התוחלת ובאובדן התקווה: היא מאוהבת בחברתה הטובה, אבל: "חזרנו אל ביתך, ועל המדרגות / הרגשתי את גופך הולך ומתקשח. / גופך, שעד עכשיו הרשה לי לקוות, / הפך צונן, נוקשה, וכמו מוכת ירח / גמאתי בריצה את כל המדרגות". אילו ייסורים!

בדרכה אל היכולת לממש אהבה נשית היא גם נקלעת – מרצון – למשגל עם זוג גברים, בשיר "ניו יורק" מתוך המחזור "שלוש ערים": "הייתם חברים טובים, רציתם רק אותי", אבל "ברווח בין שניכם רק פחד קר ניצת". השיר מחורז, מהודק, ממושקל, אבל פראי בתוכנו, ואנחנו חשים עם הדוברת את אותו "מבט גברי דוקר וקר" אשר "סקר את השלל" ואז "הפך בי וחדר, יוקד וחד ואז חדל", והיא לא מהססת לנקוב במילה המפורשת, כאב: "וכאבי הוטל לצד גופך שכבר נבל". כמה ייסורים!

פוטשניק אינה מהססת להיות מפורשת ואפילו "חוץ ספרותית", או סוג של ארס-פואטית.

כך למשל כשהיא מספרת בשיר "כולם מתחשבנים עם אמא" כיצד אמה מגיעה לבקר ושואלת "יצא כבר הו?", ומשחזרת את רגעי המבוכה: "היא אומרת: קראתי את השירים החדשים שלך", ומה שבא בעקבות השאלה: "אנחנו שותקות. /  מישהי מושיטה יד / אל השלט. יש חדשות"…

וכך ב"ווילאנל יום שישי", שבו היא קובלת, ספק בהיתול, ספק בצער, על התעלמותם של מוספי הספרות משיריה:

עָבַר עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי וּבַמּוּסָף
אֵין אַף מִלָּה, אֵין זֵכֶר לְבִקֹּרֶת.
הֵם לֹא רָאוּ אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

בִּצְלִיל אִוְשַׁת דִּפְדּוּף זֶה שׁוּב נֶחְשַׂף,
אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִזְכֹּר אֶת
סִפְרִי שֶׁאֵין לוֹ זֵכֶר בַּמּוּסָף.

וְשׁוּב דְּקִירָה, עֶלְבּוֹן קָטָן נִצְרָב.
עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי, זוֹ בִּשְׁבִילִי מָסֹרֶת
הֵם לֹא קוֹרְאִים אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

עֵינַי סוֹקְרוֹת עוֹד מְבַקֵּר שֶׁעָף
עַל הֲגִיגִים שֶׁל אֵיזֶה בֶּן תִּשְׁחֹרֶת
תּוֹרָן שֶׁשּׁוּב מַלְהִיט אֶת הַמּוּסָף.

בַּהַשָּׁקוֹת אֲנִי עָלֶה נִדָּף,
תּוֹעָה בַּמְּבוֹכִים שֶׁל הַכַּוֶּרֶת.
הֵם לֹא שָׂמִים עָלַי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

אֲנִי לֹא אֶחֱצֶה כְּבָר אֶת הָרַף,
בְּעֵינֵיהֶם אֲנִי לֹא מְשׁוֹרֶרֶת.
קְמֵלָה כָּל יוֹם שִׁשִּׁי מוּל הַמּוּסָף,
צְמֵאָה לְאַהֲבַת שׁוֹמְרֵי הַסַּף.

השיר הוא ממש "הרמה להנחתה", והוא מעורר מיד רצון להגיב אליו, לנחם, להבין, להבחין. הבלוג "סופרת ספרים" איננו אמנם אחד מהמוספים הספרותיים שכולנו, כל הכותבות והכותבים, מייחלים להתייחסותם, אבל הנה, אורית, ממקומי הצנוע כאן, קראתי את שירייך וראיתי אותך בהם. היטבת לעשות.

אחד הסיפורים הקצרים המפחידים ביותר שקראתי בזמן האחרון מופיע בפתחו של גיליון 25 של כתב העת הו! (זכיתי לתרום לגיליון שלוש סונטות). על הסיפור המדובר – בהמשך. 

הגיליון מוקדש ל"ספרות דיאספורית", כלומר – לכתיבה בעברית שמתרחשת כאן ועכשיו, הרחק מגבולות מדינת ישראל. השער הראשון מוקדש לכתיבה בעברית שנכתבת באירופה, השני – לכתיבה בעברית שנכתבת באמריקה, והשלישי – לכתיבה בעברית, בישראל. 

במסה שלו "אני הוא הזר", המופיעה בגיליון, מעלה משה סקאל את העניין המרכזי שמעוררת כתיבה כזאת: "השאלה היחידה היא שאלת העברית, כי צריך מקום להניח אותה – אבל לא כמו שמניחים גווייה בקבר, אלא כמו שמניחים פרח באגרטל". כלומר – כך אני מבינה את הדימוי – לא עברית שיש לראות בה ייצור מת, אלא עברית שיש בה יופי, אמנם קטוף מאדמתו, אבל שמור (לכמה זמן? מתי פרח באגרטל נובל?). 

בדברי ההקדמה שלו לגיליון פותח העורך, דורי מנור, ומסביר כי הגיליון שלפנינו הוא "ניסיון ראשון מסוגו להציע את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי". הנחת המוצא שלו היא שיש להכיר בזכויות, במעמד, ובחשיבות של כתיבה בעברית, שנעשית בכל מקום שהוא. אדרבא, לדעתו מי שבחרו לחיות מחוץ לישראל נפתחים אל העולם הרחב "דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת", והם אלה שיכולים לבחון את העברית "בעיניים פקוחות".  

כלומר – ישראלים שבוחרים לגור באירופה או באמריקה ממשיכים בעצם להיות ישראלים, מעין נוכחים־נפקדים במציאות הישראלית. הם חלק מ"הכוחות ההומניסטים, הדמוקרטים הנאורים" שנאבקים "על עצם קיומה של ישראל כמדינה מוסרית". 

ואני תוהה מה הטעם לבחור להגר, ובעצם, ולמעשה – להישאר?

משה סקאל מספר במסה שלו כיצד בתחילת שהותו בברלין, ב־2019, ניהל מפגשי זום עם ישראלים. "הראש היה בישראל, הגוף היה נטוע בברלין. בחוץ ירד גשם במשך רוב הימים בחודש יולי…" כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו? "ימי החורף היו בעלי מרקם בלתי ידוע, ועוררו תחושה של זרות", כותב סקאל. האם התחושה הזאת יכולה להתפוגג אחרי כמה שנים של התרגלות? 

אבל, כאמור, הסוגיה המרכזית היא מן הסתם השפה, לאו דווקא הנוף. המסה של סקאל נקראת כאמור במפורש "אני הוא הזר", והמוקד שלה נוגע בשפה. לא במזג האוויר, לא במראות הנשקפים מחלון הבית. כדי להשתלב בברלין, סקאל משתדל מאוד ללמוד את שפת המקום, ומעיד כי הגרמנית שלו סוף סוף "יודעת לטפס למשלבים גבוהים, במקרה הצורך", אבל די ברור שגם הוא יודע: הגרמנית לעולם לא תדביק את שפת אמו. לעולם לא יוכל להתבטא, לכתוב, אפילו מן הסתם, לקרוא בגרמנית, באותה קלות ומיומנות כמו בעברית. תמיד יישארו שוליים יתומים בינו ובין השפה. תמיד יישאר אדם עברי ביסודו. 

ומופיע כמובן, שוב ושוב, עניין המקום הפיזי עצמו. אסף לויטין כותב (מברלין) בשיר "השותף הזקן" על מאמציו הנואשים למצוא את המינימום הנחוץ לו לאדם, אחרי שהמשכיר שלו מת: קורת גג סבירה. "כל מה שחסכתי ילך מעכשיו / על דירונת קטנה בהרבה / באזור מחורבן מחוץ למרכז – / זה מה שאני שווה".

ועם זאת, הכותבים אינם חוסכים מאתנו את הסיבות כבדות המשקל לכך שעזבו את ישראל. כך למשל כותב טל חבר־חיבובסקי (מברלין – פריז), את השיר "פתרון האכזבה":

אַל תִּישַׁן עֲדַיִן, יָלֶד,
פְּקַח עֵינְךָ בַּחֲשֵׁכָה,
וְהַקְשֵׁב לְשִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁכָּתַבְתִּי בִּשְׁבִילְךָ.

כָּל שָׁנָה בַּיּוֹם־הֻלֶּדֶת,
מַתָּנוֹת וּמְסִבָּה.
הִנֵּה,
עוֹד מְעַט מַגִיעַ יוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַבָּא.

שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה נֶחְגַּג אַחֶרֶת:
צַו גִיּוּס בִּמְקוֹם עוּגָה
(לֹא צָרִיךְ לִקְרֹעַ זֶרֶת,
רַק לִהְיוֹת קְצָת מִשְֻגָּע).

הִזָּהֵר מֵאִמָּא אַבָּא וּמִמָּה שֶׁהֵם אוֹמְרִים
עַל צָבָא
וְעַל מוֹלֶדֶת
(לֹא עָלֶיךָ הֵם שׁוֹמְרִים).

אַל תֵּלֵךְ לְבֵית־הַסֹּהֵר.
לא צָרִיךְ עוֹד גִּבּוֹרִים.
אוֹהֲבֵיךָ
הֵם אוֹיְבֶיךָ:
הַמּוֹרִים וְהַהוֹרִים.

אַל תֶּלֶךְ לְבֵית־הַסֵּפֶר.
אַל תִּלְמַד עוֹד מִלְחָמָה.
שְׁכַח מֵהַנְצָחַת הָאֵפֶר
וּמִדֶּגֶל הָאֻמָּה.

שִׁיר חִבַּרְתִּי לְאָזְנֶיךָ עִם פִּתְרוֹן הָאַכְזָבָה:
בָּאָה אָרֶץ לְהָרְגֶךָ,
וְהִשְׁכַּמְתָּ לְעָזְבָהּ.

האם אפשר "להתווכח" עם איש שמרגיש צורך להזהיר את הצעיר, להתריע, להפציר בו שיתרחק ממוקד הסכנה? (האם אפשר שלא להיזכר בשירו של חנוך לוין "אבי היקר כשתעמוד על קברי"?) 

והנה עוד "סיבה" לעזוב את ישראל. היא מופיעה בשירה של יעל דין בן עברי, מברלין, "שיר אבל על עורלה": שבו היא מספרת שלא מלו את בנם. ש"הברחנו אותך מהארץ, / בין גויים, / ילדים ערלים עירומים / רצים בגינות משחקים", ועוד: "נשאיר אותך שלם, / לא מדמם לאדמה"… אפשר לחוש בעוצמת ההתנגדות שלה לטקס (המזעזע!) של חיתוך בבשרו של תינוק רך. את הרצון שלה להציל את בנה, גם מהאיום שמקובל לשכנע בו הורים, כדי שימסרו את ילדם למילה: "ידענו שאיש לא יראה אותך / במקלחות בצבא", שהרי הם הבריחו אותו מישראל. ועם זאת היא תוהה בסיומו של השיר, "אם מוטב היה אילו הניחה לבנה "להתפשט, להיתפס" ותוהה אם הצליחה באמת "לשמור עליך מהקללה". 

גם דורי מנור כותב מברלין בפרק מתוך רומן בכתובים על "העורלה הקדושה". על "האקט הבלתי הפיך של הסרת העורלה." המעשה הכמעט בלתי נמנע שנאלצים ישראלים לבצע בילדיהם.   

ברית המילה או הגיוס לצבא ודאי אינם הסיבות היחידות, כנראה שגם לא העיקריות, שבעטיין מהגרים ישראלים. ובכל מקרה, גם מי שמשוכנע שכל אחת מהן מוצדקת, לא יכול  שלא לחוש, למקרא היצירות השונות בגיליון, את חווית התלישות המתמדת שמביעים הכותבים השונים.

יעל וישניצקי־לוי כותבת מוורשה את המסה "יופי אקזוטי" ומספרת איך בארץ שבה נולד אביה היהודי, הקומוניסט, וגורש, בארץ שאליה השתוקק כל ימיו לחזור, אך סורב, היא מתאמצת, ולא מצליחה, להרגיש "בבית". המבטא הזר שלה מסגיר אותה. מתייגים אותה. היא צוחקת מפולנייה שמכנה אותה "אקזוטית": "הרי מבחינת המראה נראיתי כמעט כמוה, והעיירה שממנה באה משפחתה נמצאת במרחק נסיעה קצר מאותו הכפר שבו בילינו את חופשת הקיץ". ובכל זאת… היא לא שייכת, ומרגישה שהיא רוצה "לחזור הביתה", רק שאינה יודעת "היכן הבית." 

גם גולי דולב־השילוני, שכתב מברלין, חש תלוש: הוא "עובר ליד שלטים עם סימני אזהרה של מוות שכל השכונה מוצפת בהם כבר שבועות ארוכים" ואפילו לא מנסה "לתרגם בגוגל ולהבין במה דברים אמורים."

ואיך מרגיש מי שסבתו גורשה מברלין, והוא שב אליה? בסיפור "אווז הבר" מאת רון סגל, שכתב אותו מברלין, הוא מספר על הימים הראשונים שלו בברלין. על הניסיון למצוא שם לעצמו מקום. ללמוד את השפה. וגם, בין היתר, להתמודד עם הידיעה שסבתו, כפי שאמו אומרת לו, "לא שמחה בשבילך. זה פשוט לא משמח אותה שהנכד שלה גר בברלין", אם כי "היא עזרה לך עם הדרכון". 

בשיר "הגרמנית הרצוצה שלי, זהו הבית", כותב אהרון לוין איך כל חייו הוא תר אחרי הפינה בברלין שירגיש בה בבית, ואף על פי ש"זוהי גרמניה של ילדותי, / של משפחתי, / של גזלת אמי" הוא לא מוצא בה את מקומו. 

בשתי התמונות הראשונות מ"מחזה בכתובים" מציג בפנינו איתמר אורלב (בנו של ניצול השואה, הסופר אורי אורלב), שחי בברלין, את העבר המחריד, המבחיל, של גרמנים שבקרבם הוא חי. התמונות מתרחשות בקיץ של שנת 1943, בפולין, במחנה ריכוז. בעצם – בשוליו. מעבר לחומה. ברקע – גינתה המטופחת להפליא של קטי, אשתו של מפקד מחנה הריכוז. ואנחנו עדים לשיחות שהתנהלו בוודאי במקומות האלה, על רקע פכפוך המים המרגיע שנועד, לדבריה של קטי, לעמעמם את הצעקות שמשמיעים מדי פעם "כל החוליגנים שמסתובבים שם בחוץ, ולפעמים גם יריות". הן, קטי וחברתה  – אורחת שהגיעה לביקור – אינן יודעות לכאורה מאומה על מה שמתרחש מעבר לקיר. הצחנה והעשן? אה, אלה "הפולנים שורפים את הזבל ואת הבהמות המתות שלהם." אמנם הן מבינות שליער לא כדאי ללכת לטיול, כי יש שם פרטיזנים, אבל סיפור על מישהו ש"לקח לעצמו" מבשלת בירה כי היהודי שהיה בעליה נשלח לדכאו, נשמע להן סביר והגיוני. והיהודים – מובן מאליו שהם נחותים: "את טוענת ברצינות שאם תינוק יהודי היה מתחנך במשפחה ארית הוא היה מתגבר על הגנטיקה שלו?" וכן הלאה, עוד ועוד. 

האם איתמר אורלב, שכתב את הטקסט המזעזע, חושב על הדמויות הללו כשהוא פוגש בברלין, עיר מגוריו, גרמנים זקנים? ומצד שני – מה? הסבים פשעו וחטאו ויש להאשים את צאצאיהם? 

ומצד שלישי – מה עם תחושת הניתוק? החיפוש המתמיד? שפת המקום הזרה שתישאר תמיד, גם אם לא לגמרי, זרה? 

בדעתי עולה דמות התלוש בספרות העברית מתחילת המאה העשרים (אצל סופרים כמו ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר, ורבים אחרים): הסיפורים על אנשים שנעקרו מהמקום שבו נולדו, ואינם מצליחים להכות שורשים בשום מקום אחר. 

וזה מחזיר אותי לסיפור הראשון, המפחיד, שציינתי אותו כאן, בתחילת דברי: "ארץ עיר", מאת הילה עמית־עבאס. סיפור עתידני, כביכול, אבל העתיד המדובר בו אינו רחוק כל כך. ואולי הסיפור בעצם לגמרי נבואי. יש בו שתי נשים ישראליות שניצלו ממלחמת החורבן שהתרחשה לפני כמה שנים בישראל. הן גרות בברלין, ומתרפקות על זיכרונות מתל אביב ההרוסה, שהצליחו לנוס ממנה ממש ברגע האחרון, לפני שזה כבר לא התאפשר. 

הן נוהגות לשחק "ארץ עיר", תמיד רק על חלקים מהמציאות הישראלית. "עיר – באר שבע. רחוב – בר גיורא. חי – ברחש. צומח – ברוש…" וכן הלאה.

ואז מתחוור להן שיש פרטים שהתחילו כבר לשכוח. איך קראו לרחוב מסוים בתל אביב? רחוב שהיה ממש ליד הבית? שעברו בו כל יום, כמה פעמים ביום? למרבה ההשתאות והצער, השם פרח מהזיכרון של שתיהן. האם הוא עוד קיים במפות ישנות של ישראל כפי שהייתה פעם? 

 את שלבי החורבן הן זוכרות היטב: "ביולי שלחו את כולם לעבוד מהבית. כבר לא היה בטוח לצאת לרחובות. גלי רצתה
לנסוע לאימא שלה. עמדנו שלוש שעות במחסום בצומת הרוא"ה. לא היו עלינו תעודות זהות. אף פעם לא הסתובבנו עם תעודת זהות. לא חשבנו על זה. כרטיס האשראי וכרטיסי קופת החולים לא הספיקו להם. נשלחנו חזרה. למחרת ניסינו שוב, אבל עם עלות השחר הפציצו את הכבישים. את כולם: כביש שש, כביש החוף, כביש חיפה־תל אביב הישן. הצפון נותק מהמרכז. אימא של גלי התקשרה אלינו בשיחת וידיאו. היא נראתה עייפה,
מפוחדת. היא הסתגרה בקיבוץ. אמרה שהיא מאמינה שאליהם כל הבלגן הזה לא יגיע…" וכן הלאה.

אללי, האם זה מה שצפוי לנו כאן, לאלה שלא ויתרו, לא מוותרים, נשארים, ומנסים להיאבק על דמותה של המדינה מכאן, לא מה"דיאספורה"? אלה שדבקים בנופים, בריחות, בצלילים המקומיים? אלה שמעדיפים לחיות בתוך העברית שסובבת אותם מכל עבר, כל הזמן, ונאבקים כיום מכאן, בנחישות, כדבריו של דורי מנור בהקדמה, "נגד הריאקציה הלאומנית והגזענית שבשלטון"? חורבן והרס? אז אולי הנשארים באמת טועים? אולי יש לנוס מכאן, ומהר? בהיסטוריה האישית של משפחתי הנחה האיש, הדמות הערטילאית של הסבא שמעולם לא היה לי, לאשתו הסבתא שלא יכולתי להכיר, להישאר במקומה. לא לזוז. אמנם הם גרו ממש בסמוך לגבול, ואילו ברחו, רוב הסיכויים שהיו ניצלים (ואז לא הייתי באה לעולם, כמובן…), אבל, כך הוא אמר לה: "מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם", וצדק. היא ובתה נרצחו באחד ממחנות הריכוז.

אז מה הלקח? בכל זאת – להיתלש? 

הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.

אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.

קישור לחלק השני של הרשומה, זה שעוסק בכתיבה עברית מאמריקה ומישראל

בספר לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, בפרק "משמוע", מראה מישל פוקו כיצד התגבשו בתי־הספר באירופה במאה ה-18: לא עוד מורה המעניק לכל תלמיד תשומת לב אישית, אלא מערכת ששאבה השראה מבתי־הסוהר והקסרקטינים הצבאיים. בפרק "עינוי" מצטט פוקו תקנון של בתי־סוהר מ-1937 ואת סדר היום הנוקשה שהונהג בהם, אחרי שהמדינה זנחה את העינויים כאמצעי ענישה.

פוקו מראה שסדר יום נוקשה לא פחות נהוג גם בבתי־הספר. הווייתם ותפקודם נועדו להכשיר תלמידים "לעבודה בבתי המלאכה", לכן מאלפים אותם לצייתנות מופלגת, מרגילים אותם להישמע לאותות ולצלילים, לאי־בטלה, ולניצול מרבי של הזמן, מייעלים את ההוראה ומתכננים ומווסתים את כל פרטיה, ממשטרים את ההתקדמות בלימודים, מארגנים את הכיתות כך שתיווצר ביניהן יריבות כמו־מלחמתית, ומורים לילדים לפקח זה על זה. מטרת האמצעים הללו להכשיר ילדים לקראת עתידם כפועלים, שאפשר למצות את המרב מעבודתם.

למרבה הצער, מרבית שיטות שהתעצבו במאה ה־18 נהוגות גם כיום, גם במערכת החינוך בישראל. דומה שגם כאן ועכשיו לא הרבה השתנה: זמנם של התלמידים מחולק בשרירותיות ובאופן מלאכותי לשעות הוראה שמנותקות זו מזו, במערכת שמשתדלת להיות "יעילה": מבוגר אחד מקנה ידע לעשרות ילדים או בני נוער, בו־זמנית; הם נאלצים לציית לו, ומתרגלים להישמע לצלצול שמאותת להם מתי עליהם לשבת ומתי הם רשאים לקום ממקומם.

פיליפ קלודל, בספרו שקשוק המפתחות, שבו תיאר את חוויותיו כמורה בבית־סוהר יעץ לקוראיו "התכוננו לכלא. כולם", כרומז שכל אחד מאתנו עלול, במוקדם או במאוחר, להפוך לאסיר, ובכל זאת, רוב בתי־הספר אינם מתכוונים עוד להכשיר פועלים וודאי שלא אסירים. הגיע אם־כן הזמן לרוויזיה עמוקה בשיטות הנהוגות בהם.

כך נדרשנו לשבת באמצע שנות ה־50. וזאת אני, בכיתה א': ידיים שלובות לאחור, גב זקוף (וחצי מחברת, שכן לא היה אז תקציב למחברות שלמות…)

אל הספר – הממואר – של דנה אמיר הגעתי בעקבות ציטוט מתוכו, שהופיע בכתבה עיתונאית, או בביקורת עליו, כבר לא זוכרת בדיוק. הריהו:

"בהיותי בת שנתיים נסעו הוריי באחד מערבי שישי למופע מחוץ לעיר, והשאירו אותי ואת אחותי, שהייתה כבת שנה, לבד בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים. השכנים, בעצמם זוג צעיר, אמורים היו להאזין מדי פעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאיננו בוכות. אלא שהקו נותק, השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הורי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים."

כשקראתי את הקטע הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא את הספר כולו. הוא מתאר מציאות שמוכרת לי להחריד – הפרטים הביוגרפיים שלי אמנם שונים, אבל הרעיון דומה: הורים שמשאירים בבית ילדים לבדם (במקרה שלי – רק אותי, ילדה בת שלוש או ארבע), או ילדה קטנה שמנסה לשווא להחליף חיתול לתינוק…  

צדקתי. הוא ראוי מאוד לקריאה. דנה אמיר פורשת בו בדייקנות ובפרוטרוט את הפערים הבלתי נתפשים שמתגלים בדמות של האם, הגיבורה הראשית בסיפור האוטוביוגרפי.

מצד אחד מדובר באם נטולת כל מודעות עצמית. כזאת שרואה בעצמה "אימא אווזה" כדברי שיר הילדים שאהבה לצטט אותו באוזני בנותיה: "הֲתֵדְעוּ מִי אֲנִי? מַלְכַּת הָאֲוָזִים אֲנִי וְאֵלֶּה יְלָדַי, נהגה לשיר לנו, ושרנו גם אנחנו לילדינו כעבור שנים בעקבותיה: כָּל הָאֲוָזִים שְׂמֵחִים, כִּי הוֹלְכִים הֵם יְחֵפִים", ומצד שני – אישה שמסוגלת לפרוץ בצחוק "שובבי" כשהיא מספרת על מצוקתה של בתה הפעוטה, בת השנתיים (!) שנשארה לבד בבית, בחושך, במשך שעות ארוכות, וניסתה לטפס אל מיטתה של אחותה התינוקת בת השנה כדי לעזור לה. 

אישה שנראית מצד אחד נטולת כל רגישות, ומצד שני – כזאת שהרבתה לתת בסתר, למשל – לתרום אוכל לשכנה ענייה, בלי שזאת תדע מי המושיעה שלה.

האם אפשר בכלל "לסכם" את דמותה של האימא הזאת? להבין אותה? 

נראה שזה מה שדנה אמיר מנסה לעשות לאורך הממואר כולו. מתאמצת להבין. משתדלת לפענח. 

איך אפשר להבין אימא שפוגעת מאוד בבתה? אומרת לה, למשל, ממיטתה חוליה בבית החולים, שחבל שאחותה יצאה לעשן, כי "רציתי שהרופאים יראו שיש לי גם בת יפה." ומצד שני, על ערש דווי, עשרים שנה אחרי כן, אומרת לה שאילו יכלה "ללדת שוב אחד מארבעתכם, הייתי יולדת אותך"? האם האמירה הזאת באמת יכולה לנחם? האם די בה כדי למחות עלבונות וכאבים?

הבת הכותבת יודעת היטב כי בעיני אמה "אני הייתי המחלה שלה", שכן התאהבה בנשים, לא, כפי שאמה רצתה בשבילה – בגברים… איך אפשר להשלים עם הידיעה הזאת? 

אמיר תוהה מדוע היא עצמה העדיפה ללדת – ולאמץ – בנים דווקא, ולא בנות: "איך יכולתי לאהוב כך נשים מצד אחד, ולפקפק באפשרות לאהוב בת, את בתי שלי מהצד האחר?" ואז היא מסבירה לעצמה: "אבל זה לב העניין, אהבתי לנשים הייתה קשורה בסיכוי לתיקון. ואילו האמהות האפשרית לבת טמנה בתוכה את הסיכון לחזרת הקלקול."

אפשר היה לצפות שאמיר תחוש בעיקר טינה וכעס על אמה. ולא היא. היא מתארת למשל איך ליוותה את האם בנאמנות ובמסירות אין קץ, תמיד, ובמיוחד בשלבי חייה האחרונים. הלכה אתה, אחרי ניתוח כריתת השד, לחנות לחזיות המיועדת "לבעלות פרוטזות־שד." תרגמה למענה מחזור שירים על אישה במצבה. השלימה עם ההאשמה של אמה. לקחה אותה לטיפולי הכימותרפיה, ובעיקר – סלחה לה. 

"במשך שנים ביקשתי למחוק את המילים הקשות שנאמרו בינינו, את מחוות ההיפרדות המגושמות שלנו זו ביחס לזו," היא כותבת, ונראה שזה קרה. כשאמה הפצירה בה ממיטת חוליה "אני רוצה הביתה", לא היססה, עטפה אותה בסדין והבריחה אותה בכיסא גלגלים מבית החולים. "כל הדרך צחקקנו כאילו חמקנו זה עתה ממחנה טירונים", היא מספרת, וגם מתארת איך אמה "קמה לתחייה" במהלך הבריחה, כי "לרגע אחד הפכה המחלה ישות נפרדת ממנה, גורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור."

למרות הכאב, יש אהבה רבה בסיפורה של דנה אמיר: אהבתה אל אמה. עד כדי כך שהיא אומרת לעצמה שאילו הורשה כל אחד מאתנו להשיב לעולם, "ולו לזמן מוגבל, מת אחד, לפי בחירתו", הייתה בלי ספק בוחרת באמה. 

בעיני זה מה שעשתה בממואר שכתבה: החייתה אותה, ולא לזמן מוגבל. 

מדהים עד כמה תיאור של מאורע היסטורי, משהו שכולנו יודעים עליו לכאורה כל כך הרבה, יכול להיקרא ממש כמו ספר מתח. 

על הכריכה הקדמית של הספר מצוטטת מילה אחת שהופיעה בביקורת בני יורק טיימס: "מרתק!" ואכן, מדובר בספר מרתק, סוחף, עוצר נשימה.

כריס ואלאס עשה כאן מהלך מוצלח במיוחד: הוא יצר עלילה, שלוחות הזמנים שלה הולכים ומתקצרים:  בתחילת הספר אנחנו נמצאים 116 ימים  לפני הרגע הגורלי. הזמן הולך ומואץ ככל שאנחנו מתקדמים אל סופו של הספר. בעמודים האחרונים ההתקדמות בזמן מתבצעת בשעות ואז – בדקות. וכך אנחנו הולכים ומתקרבים במהירות גוברת אל אחד המעשים השנויים ביותר במחלוקת שביצע אי פעם האדם – הטלת פצצת אטום על עיר שחיו בה יותר ממיליון אזרחים. המתח שחשתי היה כה עז עד שלקראת הסוף חשתי לרגע מין תקווה שזה לא יקרה. שזה לא יצליח. שהפצצה תיסוג לאחור. שהירושימה, ועימה אולי בעתיד גם האנושות כולה – לא תיחרב.

ואלאס עשה עוד מהלך ספרותי מחוכם: הוא מספר על מה שהוביל אל הטלת הפצצה מנקודות המבט הפרטיות של אנשים שונים ורבים: למשל – נשיא ארצות הברית, שהיה על האונייה בדרכו חזרה מוועידת פוטסאדם, והורה להטיל את הפצצה רק אחרי שיעזוב את אירופה. אנחנו לומדים להכיר את טרומן מקרוב, את חששותיו, העדפותיו, תקוותיו. מדוע לא רצה בעצם להיות נשיא. מה למשל חש כשנאלץ להתרחק מאשתו ובתו כדי לטפל בעולם. אנחנו קוראים על רוברט אופנהיימר, ראש פרויקט מנהטן שבו פיתחו את הפצצה; על הטייסים שהטיסו את המטוס, וגם על אלה שרק התאמנו אתם, אבל בסופו  דבר לא זכו בכבוד… אנחנו מכירים מקרוב צעירה אמריקנית שהיה לה תפקיד זוטר בפרויקט – לא היה לה כמובן מושג למה היא שותפה. מחשבותיה התמקדו רק בארוס שלה ובצפייה לשובו מהמלחמה באירופה. ועל ילדה יפנית, שלרוע מזלה חזרה להירושימה רק כמה שעות לפני ההפצצה הגורלית. ואלאס מספר לנו גם על עיתונאי שליווה את השלבים האחרונים לפני הטלת הפצצה, על מדינאים שהשתתפו בדיונים אם להטיל אותה, ועל עוד כהנה וכהנה דמויות שונות.

וכך לא קוראים עוד פרק בהיסטוריה, אלא לומדים עליה מתוך סיפורים אישיים! אנחנו עוקבים אחרי געגועיה של הצעירה, לומדים מתי ואיך התארסה לאהובה, כמו גם על ייסוריה של הילדה היפנית שהורחקה מהירושימה כדי להגן עליה, איך התחננה לחזור הביתה ואיך אכן הגיעה רק שעות אחדות לפני שעולמה נבלע בענן הרדיואקטיבי. אנחנו מכירים את אמו של הטייס – אינולה גיי שמה – איך תמכה בבנה, בניגוד לדעתו של בעלה, אביו, שתבע ממנו ללמוד רפואה ולא להתנדב לצבא ולהיות טייס, ואיך החליט לקרוא בשמה למטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה של האנושות. בזכות כל הפרטים הקטנים אנחנו מרגישים קרובים אל האנשים הללו, מבינים אותם, את קשייהם, את הפחדים והתקוות, והפרשה כולה מקבלת פן אנושי. 

כמה מוזר, כמה מחריד, לחשוב על הרג של מאות אלפים (ופגיעה גם בדורות הבאים, שממשיכים לסבול מנזקי הקרינה), כעל סיפור אנושי. כמה מזעזע לקרוא שוב על ההתלבטויות של הדרגים הקובעים והמחליטים, ועל ההכרעה המזעזעת שלהם! 

גם בספר שלפנינו, כמו בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945, מתברר שההפצצה על הירושימה לא הייתה מחויבת המציאות. אכן, הטענה המקובלת היא שארצות הברית ביקשה למנוע הרג של מאות אלפי חיילים אמריקניים (וגם של חיילי אויב!), שכן היפנים סירבו להיכנע. אבל גם כריס ואלאס מראה כי יפן כבר הייתה בעצם בשלה להיכנע, אבל לא "בלי תנאים", כפי שתבעה ארצות הברית. היפנים עמדו על כך שהקיסר ישמור על מעמדו, ולכך ארצות הברית סירבה. זה היה העניין. וכמובן, כפי שעולה גם מספרו של מייקל דובס, עצם ההצלחה בייצור הפצצה, והרצון להוכיח לעולם שאמריקה חזקה מכולן. אכן, הניסוי שהוכיח את יכולותיה נערך במהלך ועידת פוטסדאם וזה היה למעשה השלב הראשון במלחמה הקרה. הפצצה העצימה את ארצות הברית והעניקה לה יתרון עצום (אך, כמובן, זמני!). 

ואלאס מספר על הפתעתו של טרומן מאדישותו לכאורה של סטלין, כשנשיא ארצות הברית סיפר לו על הנשק רב העוצמה שארצו הצליחה לפתח. אבל סטלין לא היה באמת אדיש. הוא פשוט לא הופתע: הייתה לו חפרפרת בתוך פרויקט מנהטן, והוא ידע למעשה פרטים רבים על פצצת האטום. 

מאזן הכוחות הוטה לזמן מה לטובת האמריקנים, אבל הם לא היו היחידים שהשתתפו במירוץ להשגת הפצצה. אכן, מזלו של העולם, כפי שכתב טרומן ביומנו, "שהאנשים של היטלר או של סטלין לא גילו את פצצת האטום," שכן, הוסיף וכתב, "זה כנראה הדבר הכי נורא שהתגלה אי פעם". (והמשיך והתנחם: "אבל הוא יכול להביא את מלוא התועלת"). למרות זאת – קשה, גם אחרי שקוראים את הספר שלפנינו – להשלים עם הטלת הפצצה על הירושימה.

כל המעורבים במעשה הבינו וחשו את הזוועה. ואלאס מתאר את למשל הזעזוע של הטייסים שראו מלמעלה איך בלחיצת כפתור הפכו עיר חיה, תוססת, בנויה, לעיי חורבות עולים באש ומדממים. ועם זאת – מספר גם על תחושת הסיפוק שהתעוררה בהם, כי השלימו את המשימה בהצלחה. ואפילו את רגעי הצחוק הקטנים שהיו להם זמן לא רב לפני המעשה: למשל, לפני שהצוות הקטלני המריא לדרכו, צילמו אותם ביחד: "הצלם ביקש מכולם להצטופף", ואחד מהם "הרגיש נעל של מישהו ננעצת בישבנו. הוא הרים את ראשו וראה את ואן דר קירק [אחד מאנשי הצוות] מחייך. השניים פרצו בצחוק קולני."

כנראה שכך נראית האנושות: בדרך להרס שיפתח עידן חדש בתולדותיה, מישהו פורץ בצחוק בגלל נעל שננעצה בישבנו. 

תרגמה מאנגלית: דפנה לוי

ובנימה אישית: ב־2003 ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים רומן שכתבתי, שירה והירושימה שמו. הוא מתעד פגיעה מינית במשפחה.

בסופו של הרומן מופיע סיפור קצר שכתבה הדמות המרכזית, שירה שמה, לפני שהתאבדה. (זה לא ספוילר: ידוע על כך ממש מהדפים הראשונים… אגב, בשל חיי המדף הקצרים להדהים של ספרים בישראל, אפשר כיום למצוא אותו בספריות, או באתר מקוון, למשל ב־e-vrit. כאן קישור אליו)

כך נפתח הסיפור ששירה כתבה.

נראה כאילו היא אימצה את הנרטיב המרושע, הלא־מוסרי בעליל, של אביה כלומר – את הדברים שאמר לה פעם, כשהייתה ילדה, ממש לפני שפגע בה: 

"היפאנים קיבלו שתי פצצות אטום על הראש. שתיים, לא אחת. הגרמנים כבר נכנעו לאמריקאים, היטלר כבר התאבד, אבל היפאנים – לא. הם לא הסכימו. הקיסר שלהם היה חזק וחשוב מאוד, אל שאסור לראות את הפנים שלו, בנה של השמש העולה, תושבי הירושימה שהתהלכו  באותו יום בחוץ, גברים בדרך לעבודה, ילדים שאיחרו לבית הספר, נשים טרודות, יום רגיל, בוקר של שיגרה פשוטה, חוצים כביש, נושמים אוויר, הרימו מבט אל השמיים שמטוס אחד קטן חג בהם, ולא נבהלו ממנו. כבר היו להם הפצצות מהאוויר, אזעקות, מבנים של מטוסים רמי מנוע, מנמיכי טוס כדי לכוון היטב את מקום נפילת הפצצות שלהם (זה היה כמעט חמישים שנה לפני עידן ההפצצות הכירורגיות העדינות של בגדד), מה מטוס אחד קטן שחג בשמיים יכול כבר לעשות? אחרי כמה דקות אלה שהיה להם מזל התאדו, בלי שהספיקו לדעת כמה הם גיבורים בעיני הקיסר המתעקש שלהם. האמריקאים זרקו עוד פצצה, על עיר אחרת. ככה זה היה. שתי פצצות אטום על שתי ערים.

ואם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים  במלחמה?"

את ההיסטוריה כותבים אמנם המנצחים, אבל שירה הבדיונית שהמצאתי כתבה סיפור שבו חשפה והוציאה לאור את מעשיו של אביה. אני, עופרה, נעזרתי בה, בשירה, כדי לספר את סיפור החיים שלי. 

הסיפור של שירה (ובעצם, כמובן – שלי!) מסתיים כך:

"את שמעת על הפצצות אטום שהאמריקאים הורידו על הירושימה ונגסקי, נכון? מה היה קורה אם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים במלחמה, מי היו אז פושעי המלחמה? את מי היו זוכרים? מי היו הטובים? ומי הרעים? מבינה? את שותקת ושותקת ולא אומרת כלום, טוב, לא חשוב עכשיו, הנה, בואי, בואי אלי, ככה, לכאן, מרגישה? מרגישה? זה הכול בשבילך, הכול רק לטובתך – "

ההצדקה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי לא נשארה חד משמעית: היא הולכת ומתערערת. עוד ועוד חוקרים כותבים על מה שקרה וחושפים את האמת.

האם חשיפתה תציל את האנושות מפני עצמה?

"יש לי פרקינסון", אומרת אלנה, גיבורת הספר אלנה יודעת לאישה שלא פגשה עשרים שנה (ושבעצם לא הכירה אותה גם אז, בפגישתן היחידה). היא אומרת את זה כדי להסביר למכרה הזאת את המגבלות שלה, מדוע היא פוסעת כפופה, מדוע צעדיה מהוססים כל כך, מדוע ראשה נטוי כלפי מטה, והיא מריירת ולא יכולה להפסיק. אבל מיד אחרי שהיא אומרת את המשפט היא מתקנת את עצמה במחשבותיה: "היא תוהה מה פתאום היא אומרת 'יש לי' פרקינסון כשלמעשה המשפט לא נכון, שהרי אין לה בעלות על המחלה הזאת, בכלל לא", וממשיכה ואומרת לעצמה שהיא "לוקה בפרקינסון, היא סובלת מפרקינסון, היא מתעבת את הפרקינסון, אבל אין לה בעלות עליו, כי כל בעלות כרוכה ברצון לאחוז במשהו, להחזיק בו, וזה ממש, אבל ממש, לא המקרה שלה."

מחלתה של אלנה נראית בתחילת הסיפור כמשהו שנלווה אליה. התמודדות שהיא נאלצת לשאת אתה. אבל בהמשך מסתברת עוצמתה המייסרת של המחלה, שנהפכת למעשה לגיבורה הראשית של הסיפור, לכוח המפעיל של כל המהלכים, לזוועה שמייצרת סופים בלתי נסבלים.

כבר בתחילתו של הרומן מסתבר לנו מה רב הקושי של אלנה, שכן ריטה בתה, שהייתה תמיד לצידה ועזרה לה להתמודד עם הקשיים היומיומיים שהמחלה הערימה עליה, איננה עוד. אלנה מתקשה מאוד בכל פעולה הכי קטנה: אפילו לבלוע את הכדור שמעניק לה פרק זמן קצר שבו היא מצליחה קצת לנוע בכוחות עצמה. אפילו ללכת בבוקר לשירותים, להתיישב, לנגב את עצמה. הכול כרוך במאמצים על אנושיים. אבל את ריטה מצאו זמן קצר לפני תחילת הסיפור בכנסייה, תלויה על חבל, קרוב לחדר הפעמון.

אלנה נחושה בדעתה לגלות מי רצח את בתה. אין לה ספק שבתה לא התאבדה! למרות דעתם של הכומר, ושל החוקר המשטרתי, לה יש הוכחה שהיא בעיניה ניצחת: ביום שריטה מתה ירד גשם זלעפות, וריטה לא העזה להתקרב לכנסייה בשעת סופה. היא פחדה מהברקים, כי חשבה שהם עלולים לפגוע במי שחוסה בתוך הכנסייה.

אבל אלנה לא מעלה בדעתה את מה שאחת הדמויות לא מהססת לומר לה, לקראת סופו של הרומן: אולי ריטה דווקא קיוותה באותו ערב שהברק יכה אותה? אולי תלתה את עצמה כי לא הצליחה ליהרג? 

אבל למה שריטה תבקש את מותה?

כאן נכנסת לתמונה הגיבורה הראשית: המחלה, וכל השלכותיה. הרופא המומחה מסביר לריטה ולאלנה שמצבה הנורא רק יחמיר בעתיד. שהיא תיהפך לתינוקת. 

"לתינוקת?" ריטה זעמה כששמעה את דבריו של הרופא, "תינוק זה יצור חמוד, העור שלו חלק ולבן, והרוק שלו בהיר ושקוף, הגוף שלו הולך ומזדקף עד שיום אחד הוא לומד ללכת, והוא הולך, וצומחות לו שיניים חדשות, לבנות ובריאות…" מה, לעומת זאת, צפוי לאמה? מה צפוי לה, לאלנה? "במקום ללמוד לשלוט בצרכים שלה, היא תתחיל לעשות בתחתונים, במקום להתחיל לדבר, היא תשתתק, במקום להזדקף, היא רק תלך ותתכופף, היא תלך ותתקפל עד שתקרוס, ועלי נגזר להיות עדה לתהליך המוות של הגוף שלה, בלי שהיא עצמה תמות."

קלאודיה פיינרו מעמתת אותנו כאן, באופן קיצוני, עם האכזריות שבהזדקנות, שמתבטאת בצורה מפורשת ובוטה במיוחד אצל מי שחלו בפרקינסון, אבל בעצם סוף כזה צפוי לכל אחד מאתנו. האם – גם בהתחשב באלטרנטיבה: מוות "בטרם עת" – אנחנו באמת רוצים להמשיך לחיות?

הדמויות השונות בסיפור שלפנינו בוחרות בחירות שונות. יש מי שרוצה לחיות בכל תנאי. ויש מי שמעדיפה לוותר. 

ועוד שאלה מתעוררת: האם יש ערך, בכל מחיר, במתן חיים לתינוק חדש? האם כל לידה ראויה, רצויה ומוצדקת? האם יש מקרים שבהם מוטב בכלל לבלום את החיים בעודם באיבם, להפסיק היריון לא רצוי, ולא להביא לעולם את מי שבעוד זמן נקוב ולא ידוע מראש יתחיל לאט לאט לאבד הכול, עד המוות? 

ELENA SABE Claudia Piñeiro

תרגמה מספרדית: רינת שניידובר

אורוויל הוא נער בן חמש עשרה שזוכה להפוגה קצרה מהחיים בפנימייה לנערים, שהם מבחינתו סבל מתמשך. בבית הספר יש לכל הדברים "נופך שטני של חוסר ממשות". הוא חש שנערך שם "מין נסיון קרטוני ליצור זוועה". הכול דוחה ורע: תפוחי האדמה המוגשים בארוחת הצהריים קמחיים. המבנים שבהם הוא נאלץ למצוא את עצמו נראים הרוסים. בריכת השחייה ריקה והוא יכול לראות בה רק את "העלים המתים שרודפים זה אחר זה."

אבל הסיפור מתחיל, כאמור, בהפוגה: אביו בא לאסוף אותו לחופשת הקיץ, שבמהלכה יתארחו בבית מלון על גדת התמזה, במחוז סארי. 

אורוויל בודד מאוד. יש לו אמנם אחים בוגרים ממנו, ואבא אמיד, אבל אמו, שאליה היה קשור מאוד, מתה, ואין לו בעצם חברים. מאחיו הבכור, צ'ארלס, הוא פוחד – עד כדי כך שהוא מתפלל לרגע שהאח לא ישוב מטיסת תענוגות שיצא אליה – יש לזכור שהסיפור מתרחש "שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה" (הכוונה למלחמת העולם השנייה), וטיסות כאלה התאפשרו רק לעשירים מאוד. עם אחיו האחר הוא מסתדר קצת יותר, אבל בעצם הוא הכי נהנה להיות עם עצמו.

כי אורוויל הוא נער צעיר עז יצרים, שרואה וחש הכול באינטנסיביות עצומה. למעשה, הסיפור כולו נועד לטעמי כדי לשתף אותנו בעוצמות שבהן פועלים כל חושיו של הנער. הוא ער לכל צורה, צבע, טעם, צליל, מגע, ומפעים לחוות את העולם באמצעותו. כל עמוד, כל פסקה, עמוסים בתיאורים שמשקפים את יכולתו המופלאה של הסופר – הוא לא התכחש לכך שכתיבתו אוטוביוגרפית בעיקרה – להבחין בדקויות ולחוש את כל השפע של היופי המגוון, המענג, הנגלה לעיניו, אפו, לשונו ועורו. 

דימויו של הנער (של הסופר…) מקוריים ומעניינים כל כך, ולא משנה על מה הוא מסתכל. אישה "מצמצה בשפתי מפצח האגוזים שלה ואמרה משהו נבזי"; גללים של פרה מזכירים לו "קטיפה או אבן ירקן, או תרד מוקרם"; לפטריות המוגשות לו לשולחן יש זימים מעוכים ש"התפרשו כקרניים ממרכז משותף", ונראו "כמו קרקפות מצומקות של שיער מזרחי גס"; אפרסק דומה ל"בובת קופידון מצלולואיד" והרוטב של הקינוח נראה כאילו "הבובה נבקעה ועכשיו היא מגירה שלג יפהפה ושושני דם ענקיים".

אפילו חלומותיו ציוריים להפליא. הוא רואה בהם "יהלומים מוגדלים עד גיחוך", והם "התנודדו על חוטי זהב ארוכים". הם דומים גם ל"כדורי רגל אכזריים של קרח נוצץ", שהולמים בראשו. 

אורוויל רגיש במיוחד לחפצים. הוא זוכר כפיות "יפהפיות מראשית התקופה הוויקטוריאנית שקערותיהן מתולמות כצדפות ועל ידיותיהן סמלי אצולה", וחושק בהן עד כלות הנשמה. הוא הולך לחנות לממכר עתיקות וקונה לעצמו צלוחית סינית עתיקה ובקבוק בושם שמעוטר בציורי חרקים "יפים מאוד", כדבריו: החפצים הללו מסבים לו עונג עמוק, פיזי, כמעט הייתי אומרת – פטישיסטי.  

אורוויל, בהיותו נער בן חמש עשרה, מודע מאוד גם לעצמו. לגופו. לקולו שנסדק. לצלליות שמתחת לעיניו. מוטרד מהן – הרי אין לו שליטה עליהן! – לזקן שהתחיל לצמוח. האם כולם רואים? האם להתגלח בחשאי? 

בגדיו מעניינים ומעסיקים אותו מאוד: אילו מכנסיים, חולצה, נעליים, יבטאו כיאות את אישיותו? 

הוא איסטניסט: אחד הדברים שמפריעים לו בבית הספר הוא הקשקשים הלבנים שנושרים על בגדיהם של המורים שלו; מגעיל אותו לחשוב על נגיעה בצ'לו "במקום שבו נלפת בין רגלי הנגן"…

הוא שקוע, בלי להבין זאת, באוטו־ארוטיקה, שתתחלף, כנראה בקרוב, בהומו־ארוטיקה. אבל הוא עדיין לא מודע לתחושותיו, עדיין לא מסוגל להגדיר אותם, להסביר לעצמו מה הוא מרגיש. בינתיים הוא מתענג כמעט עד כאב מחפצים ארוטיים – חגורה מעור גדי שהוא חוגר לגופו ומרגיש שהיא "כמו יד אנושית נוקשה על העור הרגיש שבין ירכיו".

הוא מתרגש – התרגשות ארוטית בעליל, שאינו מבין מה פשרה – למראה שני נערים וגבר שמפליגים בנהר, עירומים למחצה, שקועים בעצמם, ומשתוקק עד כלות – למה? אין לו מושג…

יחסיו עם אביו הקר והרשמי קשים ולא מספקים. כשהוא נפגש במקרה עם אביו של נער אחר הוא מופתע: "מעולם לא האמין שאבות מסוגלים להפגין כלפי בניהם איזשהו רגש מלבד סובלנות קרירה או מורת רוח". 

עם אמו הוא חש סוג של הזדהות. למשל – הוא אהב לאפר אותה, לצייר לה את הגבות, ואהב לפשפש בשידות שלה, להתעסק עם הבשמים שלה. יש בו בלבול שגם אותו אינו יודע להגדיר. למשל, כשנופל לידו בחנות שפתון הוא מזדרז לקחת אותו בהיחבא, להסתיר אותו ולהתנסות אתו, להצטבע. הוא לא יודע מה להרגיש כשאיזושהי מכרה מבוגרת מאוד, וכנראה שגם קצת דמנטית, סבורה שהוא בת, ולא בן, מן הסתם יופיו ושיערו הארוך מטעים אותה. הוא חש שאחיו הבכור מעורר בו "תמיד "תחושה שהוא קטן, צעיר, נשי". כשהוא משחק עם אחד החברים היחידים שיש לו, שניהם מעמידים פנים שהם "גבירות אצילות בנשף". כשהוא רואה את החזה החשוף של גבר שמן נדמה לו שמדובר בשדיים של נערה יפה, והם, ש"מרקדים ומקפצים להם מתחת לכותנה הלבנה", מרגשים אותו, במיוחד כש"זכה בהצצות ברורות יותר כשהחולצה הלא מכופתרת נפתחה לרווחה." ובכל זאת – ברור שהמיניות הלא מודעת שלו ממוקדת בגברים. 

הוא חווה התנסות קצרה של קשר סאדו מזוכיסטי עם גבר לא מוכר. גם כאן אין לו מושג לאן נקלע ומדוע הוא מתרגש כל כך. 

העולם שהוא רואה צבעוני, ססגוני בכל מקום (חוץ מאשר בבית הספר!): "החצץ הוורוד החדש שיווה לשביל מראה וולגרי ויקר משהו; והאור הסתנן ירקרקות מבעד למנהרת העלים הכהים"; "קרפיונים כתומים יפהפיים שחו באגן. אורוויל ראה הבזקים מזנבותיהם ומסנפיריהם מבעד לשטף הגשם הלבן התמידי"; "עצים נרכנו עד פני המים והטילו צל ירוק סמיך"; הגבר קם מהמדורה "ומזג קקאו ורדרד עשיר מהסיר אל הספלים שלהם. הוא הביא גם תפוחי אדמה שנאפו ברמץ הכחול וכלי חימר חום־אדמדם שהתחמם שם": ממש ציור במילים!

מתרגם הספר, ארז וולק, עושה בו נפלאות, ואחרית הדבר, שמתארת את קורות חייו העגומים של דנטון וולץ' מרתקת בפני עצמה, כמו גם ההקדמה שכתב ויליאם בורוז ב־1985. 

In Youth is Pleasure, Denton Welch

תרגם מאנגלית: ארז וולק

לכאורה לפנינו "רק" סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי "עבר צד" וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)

זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו "זמירי" – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.

מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של "זמירי", ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.

אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקראי לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).

שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת "ההמתנה", בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם "הניצחון" המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: "הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם", אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: "'יותר משש מאות הרוגים,' אמר זומר, 'אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'", ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים:  שאת מה שכבשנו יש "להחזיר" מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם "לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?", אבל – "לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?"

 לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: "ממתי נשים נכנסות למקום כזה".

גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב. 

כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש"כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה"… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם "העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?" אבל מוסיף, כמובן מאליו, "כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר." 

קשה במיוחד לקרוא את התיאורים הללו לאור מה שקורה בימים אלה במדינה: ההקצנה הריאקציונית, האנטי ליברלית, והפגיעה בזכויות נשים. למשל – התביעה להפרדה באוטובוסים, המכונה "קווי המהדרין", או הדרישה מנשים, בשכונות מסוימות, להתלבש "צנוע".

על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. "הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה", ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, "בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: 'אינני עונה לנשים'". ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: "הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו."

ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.

האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?

אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן. 

פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו "שומעים" אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.

קריאת הספר מהנה מאוד. 

בשלושת החודשים הראשונים של 1936 היטלר ממשיך לומר לעולם שהוא רוצה שלום.

ב־10 בינואר הוא אומר:

אין אף גרמני אחד השואף למלחמה.

ב־30 בינואר הוא אומר:

בדיוק כפי שתמיד הטפנו לשלום בקרב בני עמנו, כן אנו מבקשים
להיות כוח אוהב שלום בין העמים. ונחזור על כך שוב ושוב ללא לאות.

ב־16 במרץ הוא אומר:

שאיפתי היא שלום.

ב־7 במרץ 1936 היטלר פוקד על שלושת אלפים ושלוש מאות חיילים להיכנס לחבל הריין, אזור בגרמניה הגובל בצרפת. התמרון הזה הוא עוד הפרה בוטה של חוזה ורסאי, המגדיר את האזור כשטח מפורז. נאסר על גרמניה להקים שם מערכת ביצורים ולאמן גייסות. למען הדיוק, אם אפילו חייל אחד חמוש ברובה מאוזר טעון מציב רגל אחת בחבל הריין, זאת הפרה של החוזה.

אף כדור אחד לא נורה באותו יום. התמרון הוא מעין הצגה, הפגנת כוח. היטלר העיר את תשומת לבו של העולם שגרמניה לא תסכים לסבול יותר הגבלות כתוצאה מהחוזה הנוקשה שנכפה עליה. הוא מהמר שלא יהיו השלכות למהלך שלו. ההימור צלח.

בקטע מסוים בספר מתארת רבקה דונר, מחברת הספר אמריקאית בלב ברלין הנאצית כיצד שידורי הרדיו של הבי–בי־סי  "מכניסים את המלחמה ישירות לבתיהם" של המאזינים: "זאת לונדון", נהג השדר לפתוח, ודונר מוסיפה שהוא "מתחיל בהדגשת המילה 'זאת'". אחרי כן נהג השדר להרים את המיקרופון מעל ראשו, "כדי שהמאזינים ישמעו את קולות המלחמה. התפוצצות משסעת את האוויר. הוא מניח את המיקרופון על האדמה. קול צעדים: הלונדונים נכנסים למקלטים. הוא עולה לגג – " וכן הלאה…

לאורך קריאת הספר חשתי שזה בדיוק מה שדונר עושה אתנו, קוראיה: אמנם היא "משדרת" אלינו בדיעבד, מקץ עשרות שנים, ומספרת לנו על מה שקרה בברלין בסוף שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, אבל התחושה היא שהיא מכניסה אותנו לשם. ממש לתוך המציאות. אנחנו אתם, עם תושבי ברלין, מאז שהיטלר תפש את השלטון, ועד לתבוסה של גרמניה. רואים אותם, שומעים את הדיבור שלהם, חולקים את מחשבותיהם, הפחד, הגבורה והנחישות הבלתי נתפסת של מי שהחליטו לעשות הכול כדי להתנגד!

הפרקים הראשונים מלווים את המהלכים ההיסטוריים המוכרים – איך היטלר, שהעמיד פנים שהוא חלש ומובל, השתלט על השלטון, בעורמה ובתחכום. אף אחד, גם לא האמריקאים, לא קלט "עד כמה היטלר מסוכן". כך למשל אפילו עיתון פרו נאצי לעג למיין קאמפף שלו: "מחפשים תושייה ומוצאים רק יהירות, מחפשים חומר מעורר מחשבה וקוצרים שעמום, מחפשים אהבה והתלהבות ומוצאים קלישאות, מחפשים שנאה בריאה ומוצאים עלבונות" כתבו עליו ב־1932. לגלגו על היטלר בקריקטורות, "בשמחה לאיד". סברו ששפת הדיבור שלו גסה ונמוכה (אפשר כמובן למצוא לכך הדים ברומן של ליון פויכטוונגר, האופרמנים), היטלר "הטיח עלבונות בפוליטיקאים, בקפיטליסטים וביהודים" – סגנון שבדורנו אנחנו שוב עדים לו, למרבה הזוועה (זוכרים את טראמפ הלועג לעיתונאי הנכה, ולא רק לו? ואת נתניהו לועג לנוסבאום, בגלל גבותיו, ולאמנון אברמוביץ', בגלל צלקותיו ולא רק לשני העיתונאים האלה?).

כשקראתי (שוב!) איך היטלר הבטיח לגרמנים שבזכותו "הגרמנים יקומו על הרגליים, גרמניה תשוב להיות חזקה", לא יכולתי שלא לחשוב על Make America Great Again של טראמפ (וגם, למרבה הצער, על "להחזיר עטרה ליושנה" מקמפיין הבחירות של ש"ס).

כשקראתי שרבים האמינו כי "הקאנצלר היטלר הוא כלי בידיהם של השמרנים הלאומניים" וש"אפשר שהיטלר מנהל את ישיבות הממשלה, אבל לא הוא מחזיק במושכות", לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שכתב העיתונאי עמית סגל – בנו של מי שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה וחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר.

עמית סגל דיבר על הסיטואציה שבה ראינו את נתניהו יושב בכנסת, רגע לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ומניח לגלנט ולוין לשוחח ולהתעמת מעל ראשו, ועורר את התחושה שהוא חסר אונים ולא שייך לעניין. סגל כתב כי "במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה, אני רואה היגררות".

ומה עלה בדעתי כשקראתי ש"היטלר שאף למוטט את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לבטל את הרייכסטג ולהעניק לעצמו סמכויות דיקטטוריות, אבל את זה אינו אומר לשרים. הוא אומר שהקואליציה הימנית שלהם תחזק את גרמניה"?

וכשקראתי שהיטלר הזהיר ש"אם בוגדים מהשמאל ייקחו את השלטון לידיהם" ישררו אנדרלמוסיה, כאוס ואלימות שהם משליטים ברחובות?

השלבים האחרונים בהשתלטות על גרמניה היו – הכרזת מצב חירום, בעקבות השריפה של הרייכסטג: האשימו בה את היהודים, אבל מן הסתם היטלר עצמו יזם אותה, לצרכיו; איסור על הגרמנים להשתתף בהפגנות ולצעוד במחאה נגד השלטון הנאצי; פיקוח הדוק על מכתבים ועל שיחות טלפון; הרשאה לכוחות הביטחון לפשוט על כל בית בלי צו חיפוש. ולבסוף "הצו הנקרא 'צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה'", שהקנה לשלטון הנאצי "את הזכות להשתיק כל התנגדות". מעורר מחשבות?

גיבורת המעשה שלפנינו היא מילדרד – אמריקאית צעירה ויפהפייה – אין צורך להישען על תיאוריה של המחברת: יש בספר, בעיקר בסופו, תצלומים רבים של הגיבורים! – שנקלעה לברלין, נישאה לגרמני, ארוויד, וביחד אתו הקימה רשת של חתרנים ומרגלים שפעלו כדי לנסות להפיל את השלטון העריץ והרצחני. (אחיו של ארוויד אף השתתף בניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר).

מילדרד, כמו רבים אחרים, הייתה משוכנעת "שהגרמנים יתקוממו נגד הפוליטיקאי המטורף". כידוע, זה לא קרה. ואז גייסו מילדרד וחבריה את כל המרץ, היצירתיות והעוז, כדי להיאבק בשלטון המטורף.

אבל בהיטלר תמכו, כזכור, בעלי ההון. אפשר לקרוא על כך בהרחבה בספר המרתק סדר היום של אריק ויאר. הכותרת שנתתי לטור שכתבתי על הספר ההוא הייתה – "מי ממשיך ליהנות ממלחמת העולם השנייה?" כן, יש מי שהרוויחו הרבה מאוד מהמלחמה, ומשפחותיהם נשארו בעלות הון, בעקבותיה.

קשה להבין את תעצומות הנפש של מילדרד ובעלה, ושל חבריהם, את הנחישות שלהם לעשות ככל שהיה ביכולתם, ויותר מכך, וקשה להשלים עם סופם המר. כמו אנשי מחתרת "הוורד הלבן" של סופי שול, שגם הם נתפשו (כאן – ציטוט מתוך העלון הראשון שפרסמו בחשאי), הוצאו להורג אחרי שעברו עינויים. אי אפשר שלא לחשוב גם על הספר לבד בברלין של הנס פאלאדה, שם העט של הסופר רודולף דיצן, שכתב על פעילות מחתרתית דומה של בני זוג בברלין (הוא היה אחד מידידיה של מילדרד).

אבל קשה במיוחד להבין שהספר שלפנינו הוא בעצם מעין מסע טיהור שמה של מילדרד, שכן אנשי הממשל האמריקאיים השתכנעו שהיא, כמו חבריה ב"תזמורת האדומה", כך כונתה המחתרת שלהם, הייתה בעצם מרגלת קומוניסטית, למעשה – "פושעת"! איך ייתכן שהיו מוכנים לקבל את הגרסה שמסר להם אחרי המלחמה הפושע האמיתי, "נאצי נודע לשמצה, חסר מצפון ואופורטוניסט", האמינו לגרסתו, ולא לעדויות על מעשיה?

איך ייתכן שהנאצי שעינה אותה הצליח לשכנע את הבריטים שהוא יכול לעזור להם עם מידע על הסובייטים, עד כדי כך שהאם־איי 6 ביים את מותו של הפושע, והעניק לו תעודות מזויפות ומשרה כמנהל של בית חרושת לטקסטיל? 

נזכרתי כמובן בורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שהוברח אחרי המלחמה לארצות הברית, יחד עם עשרות אנשי הצוות שלו, כדי שינהלו את תוכנית הטילים האמריקאית. אפשר לראות על כך בנטפליקס סרט קצר, מזעזע ומרתק "נטפליקס: “ת”ד 1142”: " (כאן קישור לטור "האם יש בו צדק מאוחר" שכתבתי על הסרט), וגם ברומן המפעים מעוף העורב, שכתבה אן מרי מק'דונלד. 

מרתיח לא פחות לקרוא על מרתה, בתו של מי שהיה שגריר ארצות הברית בברלין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה. את מרתה ואת אביה כבר פגשתי בספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון. בספר שלפנינו רבקה דונר לועגת למרתה, שהייתה צעירה קלת דעת ופלרטטנית. בשלב מסוים ריגלה הבת אחרי אביה והעבירה לסובייטים ידיעות שמצאה אצלו, בעיקר מכיוון שהייתה מאוהבת בגבר רוסי ששהה זמן מה בברלין – לא היה לה מושג שהוא קצין בצבא האדום, ושהוא נשוי לאחרת – אבל אחרי המלחמה אותה מרתה, שחזרה לארצות הברית, נישאה למיליונר, חייתה ברווחה ובנוחות, הציגה את עצמה כמי שפעלה למען בעלות הברית! 

רבקה דורנר לועגת לה, כאמור, אבל יש פרט שאפילו מחברת הספר שלפנינו לא ידעה כנראה. היא מספרת לנו על הבית הגדול שבו נהג השגריר, אביה של  מרתה, לארח – בין היתר גם את מילדרד. אבל, כך קראנו בספר של אריק לארסון, הבית למעשה הוחרם מבני המשפחה של בנקאי יהודי עשיר, שנאלצו לוותר על כל רכושם, לגור במרתף, ולשמוע משם את האורחים של השגריר שמבלים להם מעל הראש, משתמשים בכלים היקרים ובריהוט המפואר שלהם! דורנר לא מספרת שבשלב מסוים התחילו השגריר, אשתו ובתו, להרגיש מרומים, בשל נוכחותם של היהודים במרתף הבית, והרי האורחים עלולים לראות אותם, בטעות! היא לא מספרת לנו על התחושות של אותם ילדים מיותרים, שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם…

מילדרד הייתה כמובן שונה. היא , למשל, נחלצה לעזרתם של כמה יהודים שביקשו לברוח מברלין, כשעוד התאפשר להם לעשות זאת, וכמובן – הקריבה את חייה במאבקה למען החירות ונגד העריצות.

התרגשתי מאוד לקרוא באחרית הדבר שרבקה דונר, מחברת הספר, היא נכדתה של אחת הדמויות המופיעות בו, וגם על האיש בן השמונים ושמונה שמופיע בספר כילד אמריקאי בשם דון. ממש עד פרוץ המלחמה שימש דון כבלדר של מילדרד – הטילו עליו, והוא עשה זאת בנכונות רבה – להעביר מכתבים, וגם, במהלך טיולים בטבע ששימשו להעברת מידע, להזהיר את המבוגרים, אם מתקרבים אליהם אנשים מסוכנים. 

רבקה דונר פגשה אותו ונעזרה גם בו בכתיבת הספר המרתק. תודה לה, ותודה לכל הדמויות הרבות שהיא מתארת, אלה שמלמדות אותנו שיעור באומץ לב מופלא. 

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

ישנן רק ארבע דרכים שבהן קבוצה שלטת עשויה לאבד
את שלטונה. כוח חיצוני עשוי לכבוש אותה; או שהיא
שולטת בחוסר יעילות כזה שמעורר את ההמונים להתמרד;
או שהקבוצה השלטת מאפשרת לקבוצת ביניים חזקה
וממורמרת להיווצר; או שהיא מאבדת את ביטחונה העצמי
ואת נכונותה לשלוט.

הסיבות הללו אינן פועלות במנותק זו מזו, ובדרך כלל כל הארבע קיימות במידה מסוימת.

מעמד שולט שיצליח להישמר מפני כל האפשרויות הללו
ימשיך לשלוט לצמיתות. בסופו של דבר, הגורם המכריע
הוא הגישה המחשבתית של המעמד השולט בעצמו.

הפרולטרים אינם מציבים כל איום. אם נניח להם לנפשם הם ימשיכו מדור לדור וממאה למאה, יעבדו, יתרבו וימותו, לא רק לי כל דחף להתמרד, אלא גם בלי יכולת לתפוס שהעולם עשוי להיות שונה ממה שהוא. רק אם התקדמות הטכניקה התעשייתית תחייב להעניק להם השכלה גבוהה יותר, יהיה חשש שהם ייעשו מסוכנים. 

קישור למאמר ב־TheMarker

גב הספר מבטיח תעלומה, ש"מונחת לפתחו של כל קורא וקורא", ומתרה: מאחר שאין בלש " – לא איש משטרה ולא בלש פרטי – מלאכת הזיהוי מוטלת עליכם, הקוראים".

אבל מדובר בהבטחה שלא תקוים, ובהתראת שווא: יש בספר גופת שרופה אחת, שמופיעה ממש בתחילתו, וזיהויה ודאי, ותהיה אולי גופה נוספת, היא תופיע, אם בכלל, אחרי שהופכים את הדף האחרון, והספר נגמר.

אבל גם בהיעדר תעלומה, וכשאין באמת צורך בשום בלש, גופת גבר בלתי מזוהה הוא רומן שמצטרף להישיגיו הקודמים של אחד מגדולי הסופרים הישראלים החיים כיום בינינו.

בספרו החדש של יובל שמעוני יש כמה הדים לספרים קודמים שלו. למשל – לראשון שבהם, מעוף היונה, שגם בו ערך שמעוני ניסוי ספרותי חדשני ומעניין: שם סיפר במקביל שני סיפורים שונים, שמתרחשים בתוך פרק־זמן קצר בחייהם של שלושה אנשים. שני הסיפורים מופיעים בספר לסירוגין, עמוד לצד עמוד.

בגופת גבר בלתי מזוהה מלווים את הסיפור העיקרי, המחולק בין דמויות שונות, דיאלוגים של דמויות אחרות, שכתובים בראש העמוד ונמשכים מדף אל דף. עיקרו של הסיפור העיקרי מתרחש בפאב תל אביבי, והדיאלוגים המלווים את רמי, ליאת, נדב, מרוואן ורפיק הם רעש הרקע שנשמע בפאב: שיחותיהם של הנוכחים. למען האמת, קשה לעקוב אחרי הסיפור הנוסף, שכן יש לחלק את הקשב בינו לבין הסיפור העיקרי, וזה כנראה האפקט שאותו ביקש שמעוני ליצור: פוליפוניה שלאו דווקא יוצרת קונטרפונקט הרמוני, אלא מעוררת אי נוחות, כמו זאת שחשים אנשים בעלי רגישות חושית מוגברת במקומות שבהם הצלילים הרבים נעשים צורמים ומקשים על הריכוז.

עוד מבקש שמעוני, ב"תרגיל" הספרותי שלו, להראות את מה שסיפר לנו המשורר האנגלי ו"ה אודן בשירו Musée des Beaux Arts. אודן מתאר את האגביות שבה מתרחשים אירועים חשובים מאוד, אפילו קוסמיים – לידתו של ישו, למשל – ובה בעת, במרכז "הבמה" (כמו גם ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של תום סטופארד) האחרים שנמצאים במקום עסוקים בענייניהם, ואין להם מושג, וגם לא אכפת להם. איקרוס נופל מהשמים, מישהו עובר עינויים, ישו נולד, אבל – ילדים ממשיכים להחליק על הקרח באגם הקפוא, סוס ממשיך לגרד את אחוריו על גזע עץ, איכר חורש ממשיך במלאכתו, אפילו השמש ממשיכה סתם כך לזרוח…

אצל שמעוני קורים דברים מחרידים, ובה בעת "הזוג בבליינדט עוד לא הלך כי חיכה לחשבון, ושתי הנשים עוד היו שקועות בשיחה שלהן, כאילו לא קרה כלום במרחק מטר מהן".

הדהוד אחר לכתביו הקודמים של שמעוני הוא – לרומן הגאוני שלו, קו המלח (שעולה על הספר החדש בהרבה דרגות). בקו המלח יצר הסופר, בכישרון מפעים ויוצא דופן, מיתוסים, ונגע בשאלה – מהי בעצם דת, איך היא נוצרת ולמה היא גורמת. בספר שלפנינו יש דמות אחת שעסוקה גם היא כל הזמן בסוגיית האמונה הדתית. זוהי דמותו של רמי, צעיר חיפאי שהגיע לתל אביב בעל כורחו, למעשה – סולק מביתו בעקבות מעשה נורא שנכפה עליו. רמי מוצג בסיפור כמי שמוגדר – ביופימיזם המקובל – "בעל צרכים מיוחדים", ופעם נהגו לכנות אנשים כמוהו במילה "מפגר".

כמו השוטה במחזותיו שייקספיר, שהוא תמיד דמות עתירת תובנות והוא היחיד לפעמים שרואה את המציאות כמות שהיא ומגיב אליה בשנינות ובדייקנות מושחזת, גם רמי מבטא את המחשבות הכי פילוסופיות ברומן.

הוא גם היחיד שמדבר אלינו בגוף ראשון: את כל האחרים אנחנו מקבלים "מבחוץ", רק רמי מספר לנו מה עובר עליו, מה הוא מרגיש וחושב, ישירות מתוך פיו.

שמעוני הוא סופר שאינו חושש להביט אל תוך קרביה של הזוועה הכי נוראה, ולתאר את פרטיה. בקו המלח הוא עשה את זה כמה פעמים, והיו שם עמודים שקראתי אותם כמהופנטת מרוב אימה בלתי נסבלת, שאי אפשר להניח אותה, ואי אפשר לנוס מפניה.

בניגוד לסופר כמו אנדריי פלטונוב, שבהגיעו לזוועה בלתי נתפסת, כמו בסיפורו “הסכרים של יֶפִּיפָּאן”, בספר בעולם נהדר ואכזר, יובל שמעוני אינו משתתק. הוא אינו אומר לקוראיו – כאן תשתמשו בדמיונכם, ותתמלאו בחלחלה דווקא בשל הצורך למלא את החסר בכוחות עצמכם.

מעטים הסופרים, ויובל שמעוני נמנה עמם, שמסוגלים לתאר באפקטיביות את כל פרטיה של התעללות, ולהשאיר אותנו לא רק מזועזעים וחנוקים, אלא גם – חושבים על המשמעויות של מה שקראנו זה עתה, על הגורמים ובעיקר על ההשלכות של המעשים המתוארים, ומה הן אומרות עלינו, הקוראים עברית, החיים בישראל, השותפים, בדרכנו, למה ששמעוני מביא בפנינו כעדות וכקריאת אזהרה, ואולי בעצם כמעין זעקה של ייאוש מוחלט.

שמעוני מספר לנו על סוגים שונים של סבל וייאוש שמתהלכים בינינו: צעיר ערבי שמנסה רק להתפרנס ביושר, האם יאפשרו לו? פליט סודני שמנסה להגן על חייו ועל חיי בת הדוד שלו שעברה עינויי תופת, האם יצליח? פוסט טראומה של צעיר ישראלי ששירת בצבא והיה עד למה שאף אחד מאתנו לא רוצה לדעת, האם אפשר בכלל לחוס על אדם כמוהו, להשתתף בצערם של העומדים מנגד? האם הוא ראוי לחמלה שלנו? האם יש ערך לצער ולסבל שהזיכרונות מסבים לו? ואנחנו פוגשים, כמובן, כל הזמן, את רמי האומלל, הפילוסוף, האבוד…

גופת גבר בלתי מזוהה הוא ספר חשוב שמשמעויותיו והשאלות שהוא מעורר ממשיכות להדהד עוד זמן רב אחרי שגומרים לקרוא אותו.

הדעת נותנת כי ספר שעוסק באדריכלות ובקשר שלה לסיפור החיים המקצועיים של האדריכלית שכתבה אותו יהיה קודם כול נאה ומושך את העין.

אכן, ספרה של תמר בנימיני המסע הביתה – אדריכלות חוצה קירות כזה: אסתטי מאוד, ונעים בצורתו: מסוג הספרים שמזמינים להניח על השולחן בסלון, או מוטב – בחדר הקבלה במשרד, כדי שאורחים או לקוחות יעלעלו בו.

בספר מספרת לנו בנימיני על עצמה כאדריכלית: מדוע וכיצד רכשה את המקצוע ומה האני מאמין שלה. כל אלה מלווים בסיפורים קצרים או אנקדוטות מעבודתה. למשל – המקרים שבהם מצאה את הדרך לפשר בין מאווים שונים של בני זוג: האישה רוצה קווים מעוגלים כמו באדריכלות המזרחית, הגבר לא מוכן להתפשר: הוא מוכן רק לגג רעפים. איך מוצאים את המכנה המשותף בין בני הזוג (ובין התפיסות שלה כמתכננת?). את התוצאה, שהשביעה את רצון כל הצדדים, צילמה בנימיני והיא מוצגת בפנינו. או: התהייה שלה איך להיענות לדרישתו של הלקוח, שמבקש "קוביית בטון שתי קומות", כשרגע לפני כן הסבירה שזה הסגנון שהכי לא מקובל עליה? או – מה עושים עם אישה שמבקשת לאפשר לבנה ולמשפחתו לגור בקומה שתבנה מעל ביתה הקטן והצפוף מדי? איך לשכנע אותה שמוטב לה לוותר על הרעיון?

מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות או להפיק לקחים. למשל – שלפעמים, כמו בסיפור האחרון, מוטב לוותר על פרויקט, גם אם מפסידים כסף. למשל – שלא תמיד צריך להיכנס לקונפליקטים. היא מדגימה זאת באמצעות משל: קבלן שפישל בעבודתו ונראה לה מסוכן בעקשנותו התוקפנית משול בעיניה לחתול שנתקע על עץ גבוה, והיא צריכה להוריד אותו משם, אבל איך תעשה את זה בלי שיפצע אותה במהלך הפינוי, מרוב מצוקה ובהלה? "שימי לו צלוחית עם טונה והוא ירד לבד," מציע לה בנה. אבל איך עושים את זה? מסתבר שאפשר…

המוטו העובר בין כל הסיפורים הוא קודם כול התפיסה של בנימיני שלאדם, כמו לחסידות שבונות את הקן שלהן "במקומות שונים בעולם באותה צורה", יש ידע פנימי לאופן שבו ביתו אמור להיבנות. זאת – רק אם הוא "קשוב לחושיו", וטרם "בלבלו אותו מעצבים ואדריכלים, אופנה ופרסומות", שכן "באדם, כמו בכל בעל חיים, טבוע מלידתו הידע כיצד לבנות את קינו ולרפד אותו בנוצותיו." למרבה הצער, המודרניזציה, התקנים, החוקים המחייבים, ההפרדה בין המתכנן, המבצע, והאדם שיגור בבית, הרחיקו את האדם "מאתר הבנייה, מהשימוש בחושיו, מהמגע בחומר, מחדוות העשייה במו ידיו ומתמיכת בני השבט" (כפי שהיה נהוג בימי קדם, וכפי שנהוג גם כיום בחברות לא מתועשות). וכך אין עוד כיום "הקשר המיוחד יד־חומר־יצירה, המעורר יצירתיות ספונטנית ומפתיעה, זרימה אינטואיטיבית, אלתור מרגש וביטוי אישי."

מי שבונה בית זקוק לה כאדריכלית, והמוטו שלה הוא – להקשיב לצרכים, למאוויים ולחלומות של האנשים שהיא מתכננת את ביתם, ולהתאים את עצמה אליהם. "הסגנון שלי הוא חלומו של הלקוח," היא מסבירה.

וזאת גם אם בשלב מסוים גילתה את נטייתה הטבעית: היא אוהבת צבעוניות ססגונית, כמו זאת שראתה בהודו, שם הבינה שעד אז חשה כמו הברווזון המכוער במשל הנודע של אנדרסן, זה שכל חייו האמין שהוא מוזר, עד שנודע לו שהוא אמנם שונה, אבל שיש בעולם רבים כמותו, רק שהם לא ברווזים אלא – ברבורים… בהודו הבינה כי אינה "עוף מוזר" אלא פשוט שייכת "לזן אחר – תוסס, צבעוני, רבגוני."

אין ספק שהספר יכול לשמש את בנימיני ככרטיס ביקור משכנע מאוד. שוב ושוב היא מראה לנו עד כמה היא יצירתית, קשובה, רגישה, מקצועית – אילו ביקשתי לחפש לי אדריכלית, היה הספר שלה משכנע אותי בהחלט לפנות אליה.

התהייה היחידה שנותרה בליבי היא – מי הם כל האנשים הללו שמתכננים לעצמם בתים כמו אלה שהיא מתארת? בריכת השחייה צריכה להיות מוצלת, הנוף צריך להשתקף מהמטבח, יש צורך במקום לאכסון הגלשן, ועוד כהנה וכהנה פרטים מעוררי השתאות. ואני חשבתי שרובנו גרים בבתי דירות שאין בהם לא עצי זית שניטעו כדי להסתיר או להסוות משהו, ולא פטיו שמוצב בדיוק המקום הנכון…

אבל מסתבר מסיפוריה שיש לא מעט לקוחות שדרושים להם תכנונים כמו אלה שלרוב הציבור נראים לגמרי דמיוניים…

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על סונטה של שייקספיר שהחזירה אותי לילדותי, בתרגומה של עופרה עופר אורן, מתוך המהדורה החדשה והנהדרת של הסונטות של שייקספיר, שהוציאה לאור לאחרונה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים. אנא שתפו:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

———————————————————

יותר מכל צורה ספרותית אני אוהב את צורת הסוֹנֶטָה (וגם הוִּילָנֶל). אני מאמין שככל שצורה ספרותית (או אמנותית, כמו צורת הסוֹנָטָה במוסיקה) מעמידה גבולות קשיחים יותר החופש האמנותי של היוצר גדול יותר. הסיבה לכך פשוטה: גבולות מוגדרים מחייבים את היוצר להתמחות ולרכוש וירטואוזיות בתחום יצירתו, ובו-בזמן גם מאפשרים לו לפרוץ את המסגרת המוכרת, להוסיף לה מימד חדש ולהעשיר אותה. זו הדרך שבה נוצרה התרבות האנושית.

צורת הסונֶטה (סוֹנֶט באיטלקית) נוצרה באיטליה (סיציליה) באמצע המאה השלוש-עשרה, ובין המשוררים הידועים ששכללו צורה זו היו גם דנטה אליגיירי ופטררקה. המשורר עמנואל הרומי (1268-1330) היה הראשון שכתב סוֹנֶטוֹת בעברית.

הסונֶטה מורכבת מארבע-עשרה שורות, במשקל מחומש, בדרך-כלל בארבעה בתים: שני בתים בני ארבע שורות מחורזות ושני בתים בני שלוש שורות. החריזה בסונטה קבועה. בסונטה הקלאסית מקובל היה לחרוז א-ב-ב-א, א-ב-ב-א, ג-ד-ג, ד-ג-ד. הסונֶטה של שייקספיר מורכבת משלושה בתים בני ארבע שורות ובית אחד בן שתי שורות. שייקספיר בחר לוותר על ההפרדה הגרפית בין הבתים, ובחר במבנה חריזה של א-ב-א-ב, ג-ד-ג-ד, ה-ו-ה-ו, ז-ז.

התרגול של צורת הסונטה, בעיני, דומה למיומנות הרישום של צייר. שירה חופשית, כמו זו שהטיף לה נתן זך, שירה פרוזאית ללא חרוז ומשקל, יכולה להיות נפלאה כשהיא נכתבת על-ידי משורר שיודע לכתוב סונטה, כשם שפיקאסו יכול היה להמציא צורות חדשות לאחר שידע לרשום כמו וירטואוז. משוררים רבים, ידועים ולא-ידועים, חיברו סונטות, ובהם גם אליזבת בארט-בראונינג, המשורר האנגלי כריס ברדשו, והמשוררים העבריים מיכה יוסף לבנזון, יעקב פיכמן, לאה גולדברג ועוד רבים אחרים.

לא הכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן, עד ששמעתי על ספרה 'מה קרה להגר באילת' (אותו עדיין לא סיימתי לקרוא), רומן שכתוב כסדרה של 336 סונטות. כבר לפני שנים תכננתי לכתוב רומן המבוסס על מעגל סונטות, ושמחתי לגלות נפש תאומה (שמחתי פחות לגלות שגם היא עברה התעללות בילדותה). באתר שלה גיליתי שהיא מפליאה לתרגם סונטות, ושמחתי שוב לשמוע שלאחרונה היא הוציאה לאור מהדורה חדשה, דו-לשונית, של 154 הסונטות של שייקספיר: ויליאם שייקספיר – מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵׁךְ, מחזור הסונטות המלא. תרגמה: עופרה עופר אורן, 2023.

שייקספיר (1564-1616) פרסם את הסוֹנֶטוֹת שלו בשנת 1698. הסונטות של שייקספיר עוסקות באהבה, בשבריריותו של היופי, בלידה ובמוות. רוב הסונטות מבטאות אהבה אידילית לנער צעיר, וחלקן לפילגשו האהובה של שייקספיר.

כותרת הספר היא הפתיחה לסונטה הראשונה של שייקספיר:

מֵהַיָּפִים מִכֹּל נִתְבַּע הֶמְשֵךְ:
שֶׁשּׁוֹשַנַת יָּפְיָּם תִּחְיֶה לָּעַד.
כְּשֶׁהַבָּשֵׁל יָּשּׁוּחַ וְיֵלְֵךּ,
יַזְכִּיר יוֹרְשוֹ הָרַךְ מָּה שֶׁאָבַד.
אֲבָל אַתָּה – מָסוּר כֻּלְךָ לְאֵשׁ
עֵינֶיךָ, בִּבְשָׂרְךָ הִיא מְלֻבָּה.
אַתָּה מַדְבִּיר כָּל שֶׁפַע וְחוֹרֵשׁ
רָעָה: לְעַצְמְךָ אוֹיֵב מֻשְבָּע.
אַתָּה הֲלוֹא עֲדִי שֶׁל הַתֵּבֵל,
הַמְאוֹתֵת בְּך כִּי יֵש אָבִיב,
אַךְ בַּנִצָּן שֶׁלְךָ אַתָּה קוֹבֵר
וּמְבַזְבֵּז עָתִיד, אִם לֹא תָּנִיב.
וְחוּס עַל הָעוֹלָם, פֶּן תִָתָּפֵס
כְזַלְלָן שֶאוֹצְרוֹתָּיו הוֹרֵס.

רבים תרגמו את הסונטות של שייקספיר לעברית, ובהם אפרים ברוידא, שמעון זנדבנק, זיוה שמיר, ש. שלום ואחרים. לא קל לקרוא את התרגומים הישנים. תרגומה של עופרה עופר אורן קריא ונהיר, מוסיקלי ומחורז כהלכה, כשהוא שומר על המשקל המדויק של הסונטה.

בחרתי כאן בסונטה יוצאת-דופן החורגת מתוכנן של שאר הסונטות. נהוג לראות בסונטה הזו חלק ממחזור הסונטות שהקדיש שייקספיר לפילגשו, המכונה 'הגבירה האפלה', ולראות בסיפור על האם הנוטשת את בנה ביטוי לקשרי האהבה והתלות שבין האוהבים: "אַתְּ כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק".

גם אם נקבל את ההשערה שהשיר מתאר את הקשר בין המשורר לאהובתו, תיאור האם הנוטשת כה חי וכואב, עד שניתן להניח שהוא מבוסס על ניסיון-ילדות של שייקספיר עצמו. זהו שיר-סיפור שחורג ממסגרת סונטות-האהבה של שייקספיר, והוא מבטא מסר אוניברסלי הרלוונטי גם היום ומוחה נגד ההזנחה ההורית.

במלים "עֲקֶרֶת בַּיִת כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק" שייקספיר לא התכוון לאשה נשואה מרמת-גן, לאחר לידה. התיאור של שייקספיר מתאים יותר לכפר הבולגרי שבו אני חי. אצלנו "עֲקֶרֶת בַּיִת" איננה מי שבחרה לוותר על קריירה עצמאית כדי לגדל את ילדיה בשעה שבעלה מפרנס אותה, אלא אשה עובדת שיוצאת בבוקר להפוך את האדמה בחצר, להשקות את העגבניות ואת המלפפונים ואת הבצל והשעועית והחסה, לנכש ולעשב, להוציא את העזים למרעה ולהאכיל את התרנגולות, לנקות את הבית, לנער את השטיחים ולהכין את ארוחת-הצהרים. "עֲקֶרֶת בַּיִת" של שייקספיר היא אשה עובדת מבוקר עד ליל.

"עֲקֶרֶת בַּיִת" בימיו של שייקספיר, במאה השש-עשרה, עבדה מבוקר ועד ערב בבית ובחצר, בשעה שגם גידלה את ילדיה, בעולם שלא היתה בו מערכת חינוך חינם. כששייקספיר כתב "כְּשֶׁאֶחָד מִכָּל תַּרְנְגוֹלֶיהָ מִתְרָחֵק, אֶת הַתִּינוֹק הִיא שָׁמָה וּמִיָּד דּוֹלֶקֶת, לֹא תִּתֵּן לְהִתְחַמֵּק", הוא תיאר את המציאות כפי שהיתה. התינוק, שמן הסתם עוד ינק, היה כרוך כמובן אחר אמו, אך היא לא התקשתה להניח אותו ולרדוף אחרי התרנגולת שברחה (שייקספיר מן הסתם התכוון לתרנגולת ולא לתרנגול, כשכתב "One of her feathered creatures"). אכן, התרנגולת היתה חשובה יותר לכלכלת המשפחה מאשר התינוק. רק בגיל מאוחר יותר נשלחו גם הילדים לעבוד ולסייע בפרנסה ובתחזוקת הבית.

שייקספיר לא מבקר את אמו שהזניחה אותו לרגע וגם לא כועס עליה. היחס לילדים בסוף ימי-הביניים שונה באופן מהותי מן האופן שבו אנו מתייחסים היום לילדים. כמחצית מן הילדים מתו לפני שהגיעו לגיל חמש, והיחס לתינוקות לווה בכהות רגשית. ילדים קטנים היו מעמסה על המשפחה, ולא זכו ליחס מיוחד רק משום שהיו 'קטנים'. המושג 'זכויות ילדים' לא עלה על הדעת. תיאור האם הדולקת אחר התרנגולת הבורחת כשהיא מתעלמת מן התינוק הבוכה הוא תיאור המציאות שבה חי שייקספיר, שיש בה באופן טבעי אטימות רגשית לילדים, ואין בתיאור הזה דבר יוצא-דופן.

מה שמיוחד בשיר הזה, הוא תשומת-הלב של שייקספיר לרגשותיו של התינוק, גם אם זו תשומת-לב אגבית, ששייקפיר עצמו לא היה מודע לחשיבותה, משום שעשה בה שימוש רק כדימוי הממחיש את רגשותיו בשעה שהמאהבת שלו לא הקדישה לו את תשומת-הלב שלה ציפה. הסונטה של שייקספיר דומה לציור של בית מן המאה השש-עשרה, כשמבעד לחלון קטן בפינת הציור אפשר להבחין בגבר המלקה אשה, באופן שמאפשר לנו ללמוד משהו על היחס לנשים באותם ימים.

שייקספיר לא מתייחס כלל לאופן בו גידלו ילדים בתקופתו, אבל הסונטה שלו מספרת סיפור המתאר באופן חי ומדויק סצינת-ילדות שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד לא רק על רגשותיו של תינוק שנזנח אלא גם על המציאות הרגשית המשותפת גם לנו ואשר מאפשרת לנו לקרוא את הטקסטים של שייקספיר בעיניים עכשוויות. אולי זה מה שהפך אותו למחזאי ולמשורר הידוע בכל הזמנים.

שייקספיר מתאר, כמו במחזה, את האם הרודפת אחר התרנגולת: "כְּשֶׁהַתִּינוֹק, עָזוּב, בּוֹכֶה, רוֹדֵף אַחַר אִמּוֹ, הִיא מַמְשִׁיכָה לִרְאוֹת רַק מִי שֶׁרָץ מוּלָהּ כְּמִתְעוֹפֵף, וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". התיאור הזה, הנקי משיפוט, מסיט את ההתבוננות שלנו, הקוראים, מן המראה השגרתי הזה ומכוון אותו להתבונן במה שחשוב באמת, ברגשות, וליבנו נשבר כשאנחנו קוראים על "הַתִּינוֹק, הֶעָזוּב, הַבּוֹכֶה", בתחילת המשפט, ועוד יותר בסוף המשפט: "וְהַתִּינוֹק, נָטוּשׁ, מַמְשִׁיךְ לִפְעוֹת". גדולתו של שייקספיר נובעת מן היכולת שלו לגייס את האמפתיה של הקורא. באופן אינטואיטיבי הוא ידע את מה שגילו מחקרים ארבע-מאות שנים מאוחר יותר. הוא ידע שאין מה שמעורר את רגשותינו יותר מצילום של ילד בוכה (או צילום של חתול).

רק לקראת סופה של הסונטה, בבית השלישי, מזהה שייקספיר את עצמו בדמותו של התינוק: "אַתְּ רָצָה כָּךְ, רוֹדֶפֶת מִי שֶׁנָּס, וְתִינוֹקֵךְ – אֲנִי – נִשְׁאָר מֻפְקָר". גם כאן שייקספיר נמנע משיפוט ואינו מבקר את אמו. הוא מתאר את רגשותיו של תינוק, ובכך מקדים את התודעה הרגשית המאוחרת, האופיינית כל-כך למאה-העשרים, בה הפכו הילדים למרכז חיי המשפחה.

לקראת סיום הסונטה מתאר שייקספיר את הצורך האנושי הבסיסי ביותר, את הצורך באהבה, שבלעדיו מתערערים חייו של כל ילד: "אִם תִּלְכְּדִי, אוּכַל עוֹד, מְפֻיָּס, לִזְכּוֹת שׁוּב בְּחִבּוּק הוֹרִי יָקָר". לא הנטישה עומדת במרכזה של הסונטה הזו, ושייקספיר ממהר להסיט את תשומת-הלב לצורך האנושי ב'מקום בטוח', באהבה, שיש לה ביטוי מוחשי " בְּחִבּוּק הוֹרִי", או, כפי שמופיע במקור באנגלית: "נַשְׁקִי אוֹתִי, תִּהְיִי נֶחְמָדָה". זה שובר את ליבי.

השיר מסתיים בתחכום וירטואוזי, המגלה את החשיבות העצומה של המחוות הקטנות בגידול ילדים: "וְאַתְּ תּוּכְלִי שׁוּב לְקַבֵּל אֶת וִויל, הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". זהו סיומו של משפט תנאי: "אם תחזרי ותחבקי אותי, שוב אהיה שלך". מאחורי המלים מסתתר איום נורא: "אם לא תחבקי אותי, לא אהיה שלך, וכל ילדותי תתערער". המסר הזה נבלע בתחכום הלשוני באנגלית, בהקבלה בין המלה will לבין שמו של המשורר Will (קיצור של וויליאם).

השורה האחרונה בסונטה מסתיימת בבכי: "הַסְכִּיתִי וּבִכְיִי אוֹתָךְ יוֹבִיל". תמונת הילד הבוכה נותרת בדמיונו של הקורא גם זמן רב לאחר שסיים לקרוא את השיר. יש כאן אמת חשובה. שייקספיר מבקש מאיתנו, כמו מהקוראים בני זמנו, להבין שבכיו של התינוק אינו רק הטרדה, כפי שכל הורה לתינוק חש, אלא ביטוי לרגשותיו של התינוק, המבקש אהבה, החשובה יותר ממזון ולבוש.

כל קורא מפענח את השירים שהוא קורא בדרכו, באופן סובייקטיבי המתאים לתפישת עולמו ולהיסטוריה האישית שלו. הסונטה הזו נגעה לליבי משום שהחוויה הפעוטה הזו שמתאר שייקספיר מסכמת בבהירות ובתמצות את כל חוויית ילדותי עם אמי האלימה, שנטשה אותי רגשית וראתה בי הפרעה ברצף חייה. את המחיר על כך אני משלם עד היום.

—————————————————–

את ההרהור על הסונטה של שייקספיר ואת 841 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף בחינם לרשימת המנויים:

https://www.psychom.com/Poetry_1352_he.html

 

את הספר המתורגם של הסונטות של שייקספיר אפשר לקנות באתר e-vrit (תמורת 15 ש"ח בלבד…), כאן בקישור 

"איך אתה מגיע לזה, במחילה מכבודך?" אמר מילהיים, וכשראה שמבטו של בן שיחו נעוץ בו בבהלה, הסביר; "אפילו אם היית בא אלי לפני חודש, אדגר, כשחלק מהחוקים היה, לפחות רשמית, בתוקף, גם אז הייתי נאלץ לייעץ לך, כעורך דין בעל מצפון, לוותר על תביעה. למעשה, כותבי המאמרים היו מנסים להביא טענות להוכחת טענותיהם."

״אבל," קטע אותו אדגר בהתמרמרות.

"אני יודע –” פטר אותו מילהיים בתנועת יד, "המצאת הוכחות כאלה לא היתה יכולה להצליח. אלא שמתנגדיך היו ממציאים טענות חדשות, שפלות וזרוניות יותר, בית המשפט היה מאשר חקירה אחר חקירה של ההאשמות האלה, היו שופכים לך כל כך הרבה טינופת על הראש, שמרוב זעם היית נופח את נשמתך. אל נא תשכח, אדגר, שלמתנגדינו יש יתרון עצום אחד עלינו: חוסר מוחלט ב־fairness. זו הסיבה שהם נמצאים בשלטון היום. הם תמיד המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים.

מטריד, מפחיד, מזעזע, לקרוא בימים אלה את האופרמנים, ספרו של הסופר היהודי יליד גרמניה ליון פויכטוונגר שנס על נפשו מגרמניה ב־1933, השנה שבה ראה אור הספר.

מטריד ומפחיד, כי תהליכים רבים כל כך שפויכטוונגר מתאר בספרו מוכרים מדי מהמציאות חיינו העכשווית. 

מזעזע, כי פויכטוונגר מתאר בדייקנות ובפרוטרוט זוועות שאת מלוא משמעותן איש עדיין לא ידע אז, ואיש – נראה שגם פויכטוונגר עצמו – לא העלה בדעתו לאן יובילו וכיצד עוד יתפתחו.

שוב ושוב ציינתי בתדהמה על הדפים הכתובים שלעיני – "1933"!

תשע שנים עוד יחלפו עד ועידת ואנזה, עד ההחלטה על "הפתרון הסופי", עד לתחילת ההשמדה המתועשת, המתוכננת וההמונית של יהודי אירופה, ופויכטוונגר עדיין לא מבין. אכן, הוא מתאר את הזוועות שמחוללים ה"נאציונליסטים" (למדתי מאחת מהערות השוליים מאירות העיניים של המתרגמת המעולה, ניצה בן־ארי, שבימים שפויכטוונגר כתב את ספרו המילה "נאצים" עדיין נחשבה לא תקינה, לא מנומסת (!) והוא נמנע מהשימוש בה!), אבל עדיין, בשם גיבורי ספרו, מתפעל מהתרבות הגרמנית, מתפאר בה, דוגל בה, למרות מה שכבר ראה ושמע – למרות הרדיפות, הנישול, הרציחות, מחנות הריכוז שמושלכים אליהם חפים מפשע ולמרות העינויים שמענים אותם, למרות העוולות המסמרות שיער, האי־צדק, האדנות, גסות הלב, למרות העובדה שהבורים והטיפשים השתלטו על הכול, הוא עדיין לא קולט את מלוא משמעותו של המדרון החלקלק שעוד יוביל לתאי הגזים, לאיסוף שיער אדם, ליצירת אהילים מעורם של אנשים! 

אכן, הוא מתאר את התפקחותן של חלק מהדמויות הראשיות ברומן, בעיקר של שלושת האחים והאחות לבית אופרמן, אילי הון שבבעלותם רשת חנויות מצליחה מאוד לממכר רהיטים, בורגנים ישרי דרך והגונים, נינוחים, בטוחים במעמד שהקנה להם כספם, בשושלת שלהם, שסבם, עמנואל אופרמן, ייסד.

אחד מהם, מרטין, הוא איש עסקים ממולח, שמיטיב, עד שלב מסוים, לשמר את העסק ולטפח אותו. האחר, אדגר, הוא רופא אף־אוזן־גרון מצליח, שפיתח שיטת טיפול חדשנית ויעילה, והשלישי, גוסטב, הוא איש רוח שמעורה עמוק בחברה הגרמנית, מיודד עם סופרים וחוקרים, אדם שיודע להתענג על הנאות החיים הקטנות: בית נאה, משקה טוב, רכיבת בוקר קבועה על סוסו, שתי מאהבות מסורות.

לא יאומן כמה מהר מאבדים השלושה את כל נכסיהם, הפיזיים והנפשיים. בתחילת הרומן האחים אופרמן – כמו רבים בגרמניה באותה תקופה – והם כמובן מסמלים את בני המעמד שלהם – לועגים להיטלר. לגרמנית הגרועה שלו. לרעיונותיו המגוחכים. הם קוראים את ספרו, מיין קמפף, רק כדי לצחוק ממנו. (כשקראתי את זה נזכרתי בספרו של רון רוזנבאום, מסע אל שורשי הרשע ובמיוחד בהסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג, שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה “אמנות הרשע”: בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה”שמועה” שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא “מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד”. הוא נהנה להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות. השיחות אתו התנהלו מתוך צחוק ערמומי של הנאה: צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי – היטלר עצמו הקפיד כזכור להיעדר מאותה התכנסות – כי “הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון”. הצחוק של אויביו, שאותם ראה היטלר בלי הרף בדמיונו, עבר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום).

קשה לקרוא על גילויי האנטישמיות, שחדרו די מהר לאורחות החיים הטבעיות, הכמעט מובנות מאליהן. הנה למשל ביטוי להתרגלות ההיא: מספרים על התלוצצות של ידידתו יהודייה של נסיך הכתר, שהפצירה בו לנהוג במכוניתו בזהירות, שמא ייהרגו שניהם בתאונת דרכים, ואז, שומו שמים, עוד יקברו את שרידיו בבית העלמין היהודי ואת אלה שלה – במזוליאום של בני משפחתו האצילה… מצחיק? לא אותנו כיום. אבל אותם, בתקופה שפויכטוונגר כתב את הספר, בתחיל שנות ה־30, עדיין כן, כך מסתבר. בינתיים "רק" משליכים יהודי מהרכבת, והורגים אותו, "רק" מעלילים עלילות שווא מרושעות על רופא יהודי, "רק" מתעללים בתלמיד שאמו נוצרייה ואביו יהודי, ותוהים: מדוע בעצם הוא טוען שהוא גרמני? מה לו ולגרמניות? 

קשה מאוד לקרוא על מה שקדם לעלייתו של היטלר לשלטון בפועל. על ההבנה של אנשי הרוח שאת "אותן שיטות בדיוק" נקטו עריצים בעבר: "אספות המוניות, נאומים פרועים, הסתה נפשעת, בורות נחותה שבנחותות." הסתה? בּוּרוּת? מאיפה זה מוכר לי? ("צודק גתה", כך אומרת אחת הדמויות, "יותר מכול מפחד ההמון מן החוכמה. אילו היו מבינים מה באמת מפחיד, היו מפחדים מהטיפשות". אכן…)  קשה לקרוא איך "מילה שנאמרת היום, עלולה לעלות לדובר במשרתו, במחייתו" (זוכרים את פרשת אדם ורטה? מזועזעים מהצעת החוק שהוגשה ביולי 2023 המבקשת לאפשר לשב"כ לעקוב אחרי מורים ואף להביא לפיטוריהם?) 

קשה לקרוא על רות, בתו הציונית של אדגר אופרמן, הרופא. היא היחידה שמבינה עד כמה אין עתיד בגרמניה, ואכן מספיקה לצאת מאירופה ולהגיע לפלשתינה. היא אמנם דמות בדיונית, אבל המקבילות לה במציאות הן אלה שניצלו, ואיבדו את כל בני המשפחות שלהן – אלה שסירבו, מטעמים פרקטיים, כמו כמה מהדמויות ברומן – לעזוב: איך ייפרדו מכספן, מביתן, מעירן האהובה, מחבריהם, מהמורשת הגרמנית שאליה הם קשורים?

קשה ומייסר לקרוא על כך בימים אלה, שבהם אנחנו עדים לתמורה המתרחשת במדינה שאותה רות ודומותיה הקימו כאן. ולא רק התפתחויות האחרונות, בהן – הרס הדמוקרטיה העכשווי – אלא גם שנות השליטה הרבות מדי על עם אחר, ההתדרדרות הבלתי פוסקת לאורח חיים מפלה, גזעני, שעד מהרה, אם המגמה תימשך, עלול להפוך לשלטון אפרטהייד רשמי ממש, לא רק בפועל ובמציאות, אלא כמדיניות מוצהרת.

"רות אופרמן עקצה את הדוד ז'ק על שרק באמצעות המנהגים הישנים האלה הוא מודה בקשר המסתורי המאחד את יהודי העולם במשך אלפי שנים. הדוד ז'ק עקץ את רות על שהיא מאמינה בתוקף שרק איחוד פוליטי יכול להבטיח את קיומם של היהודים לטווח הארוך": זהו משפט שמכיל בתוכו בעיני את תמצית הקונפליקט העכשווי שאתו אנחנו מתמודדים כיום בישראל: האם הדת היא המחברת בין כולנו? או ה"פוליטיקה", כלומר – החלטת האו"ם להקים את מדינת ישראל?

"הדוד ז'ק" בעלה של קלרה, יהודי שהיגר לגרמניה ממזרח אירופה, הוא אחת הדמויות היחידות שמבינות מה צפוי ליהודים בגרמניה: בילדותו ובנעוריו היה עד לפוגרומים ולרצח יהודים חפים מפשע, חסרי אונים, ששימשו כשעירים לעזאזל. הפתרון שלו, בניגוד לזה של רות הציונית, הוא להגר לארץ נייטרלית, ולהמשיך שם בעסקיו.

ייתכן שכמו פויכטוונגר עצמו, גם הדוד ז'ק היגר בסופו של דבר מאירופה לארצות הברית, וכמו הסופר שבדה את דמותו, חי שם בשקט ובנחת, עד ערוב ימיו.

אבל אנחנו חיים כאן, בישראל, כמו רות, ורואים בעיניים כלות את מה שמסתמן כמו חורבן חוזר.

תצלום של עמוד ההקדמה במהדורה המוקדמת של הספר, שראתה אור בעברית, בישראל, ב־1934, בהוצאת שטיבל

DIE GESCHWISTER OPPERMANN.Roman Lion Feuchtwanger

תרגמה מגרמנית: ניצה בן־ארי

"בישראל, יותר ממדינות אחרות, המוזיקה משקפת את המציאות. הבעיה היא שהשירים אולי משקפים את ההיסטוריה, את הלך הרוח הלאומי, את הרגש הלאומי, אבל לא בהכרח את דעתם של נותני הטון וקובעי המדיניות", מצטטת רוני פטקין בדברי הסיכום שלה בספרה שירים אסורים – שמונה עשורים של צנזורה במוזיקה הישראלית דברים שאמר הפזמונאי אהוד מנור.

מחקרה של פטקין עוסק בשירים ישראליים שנחשבו "בעייתיים" מאז 1936, ובצנזורה שהושתה עליהם, מיעוטם עוד לפני 1948, ורובם – אחרי קום המדינה.

כך למשל, היא מספרת, אסרו הבריטים על השמעת "התקווה", וכדי לעקוף את האיסור ו"להעביר את רוחו הלאומית בצורה יצירתית", נהגו להשמיע ברדיו "קול־ירושלים" את הלחן של "מולדובה" מאת סמטנה, שכידוע דומה, אם לא זהה, ללחן של השיר שנהפך להמנון הישראלי. הבריטים אסרו גם על השמעת השיר "כלניות", כי היו בטוחים שמילותיו מתייחסות לכומתות האדומות שלהם: "החשש של הבריטים מהתפוררות רקמת החיים העדינה בארץ וממרידות נגד שלטונם, עודד אותם לפסול כל שיר שתפשו כעולב בהם, כעוסק בפעולות האסורות על פי חוקי המנדט או כתומך במתנגדיו, גם אם לא אחת דובר בשיר 'תמים'." עד כדי כך שחיילים בריטים פשטו ערב אחד על תיאטרון "לי־לה־לו", עצרו את ההצגה שהשיר בוצע בה, אסרו את מי ששר אותו והובילו אותו "על גבי טנק אל בית המעצר"…

בימי ראשית המדינה היו שלל סיבות שבעטיין צנזרו שירים. למשל – החשש מפני פגיעה ביחסים עם מדינות זרו, שבגללו אסרו על השמעה של שירים שהופיעה בהם המילה "כושי", שמא יתעורר זעמן של מדינות אפריקה. סיבה אחרת הייתה – החשש מפני "פגיעה בציבור הישראלי וביסודות שעליהם הוא מושתת". לכן אסרו על השמעת השיר "הסלע האדום" – שמא יתפתו צעירים לעבור את הגבול לירדן, ולהסתכן. שיר אחר שצונזר מאותה סיבה, וזאת כעבור כמה עשרות שנים, היה "על גגות תל אביב" של אלונה דניאל, שיצא ב־1989, שנתיים לפני שפרצה מלחמת המפרץ. בימי המלחמה חששו שהשיר יעודד את תושבי תל אביב לעלות לגג כדי לצפות בטילים, במקום למצוא מחסה במרחב המוגן. הרשויות חששו גם שהשיר יפגע במורל הלאומי, כי הפלסטינים נהגו להביע שמחה על הפגיעה בערי ישראל באמצעות ריקודים על גגות בתיהם…

שירים אחרים צונזרו מחשש שיגרמו לקיטוב פוליטי, לכן אסרו להשמיע את השירים מתוך "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין וההצגה ירדה מהבמה אחרי תשע עשרה פעמים בלבד.

עוד עילה לצנזורה על שירים הייתה – ביקורת על מדיניות הממסד. לפיכך נאסרה ההשמעה של השיר "המשכורת", כי נטען שהוא "מעודד השתמטות ממס".

מסתבר שבתקליטייה של קול ישראל היו רשימות מסודרות של שירים, וגם של תקליטים שלמים, שאסור היה להשמיעם. ליתר ביטחון גם שרטו חלק מהתקליטים, כדי לוודא שלא יהיה אפשר לטעות ולהשמיע אותם, אפילו במקרה…

"פגיעה במורל" לכאורה יכלה להיות גם לשירים שעסקו בשאיפה לשלום. כך למשל יצא ב־1998 מפקד המכללה לביטחון לאומי דאז, האלוף יעקב עמידרור, בקריאה נגד שני שירים שביצעו להקות צבאיות: "המלחמה האחרונה", ו"חורף 73". "ללהקות הצבאיות אסור לשיר שירים המבטיחים שלום", אמר האלוף, והוסיף כי "השיר הזה [חורף 73] הוא שקר. לא הבטחנו יונה עם עלה של זית, לא הבטחנו שלום… לא הבטחנו שזאת המלחמה האחרונה." את הדברים אמר, לפי פטקין, "במהלך יום עיון לקצינים בכירים בנושא מלחמת יום הכיפורים", והם "הכו בתדהמה את הנוכחים שנותרו בשתיקתם, וחוללו סערה ציבורית", מיד אחרי שהודלפו לתקשורת.

קטגוריה נוספת שבעטיה צונזרו שירים הייתה "פגיעה אישית בפוליטיקאים". על מי נכתב השיר "הפשפש עלה למעלה" ומה עלה בגורלו? ומי כתב שיר שהופיעה בו השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", כיצד התייחסו אליו, ולמי התכוון היוצר?

שירים אחרים נפסלו בשל טעויות בעברית. כך למשל נאלצה מירי מסיקה להקליט שיר שלם מחדש, בשל ארבע טעויות הגייה שהיו בו. מסיקה זעמה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא לציית לתכתיב.

ההקפדה היתרה על עברית נכונה ומדויקת התפוגגה אחרי שהחלו להעלות לשידור חי מאזינים שהגיבו או שוחחו עם מגישים מהרדיו. הפער בין העברית התקנית לבין זאת המדוברת החל לשוות לדברי המגישים צביון נמלץ ומגוחך, כך נטען, ובשנים האחרונות גם המגישים – ברדיו ובטלוויזיה! – כבר לא מקפידים על עברית שמצייתת לכללי הדקדוק וההגייה.

מעניינות במיוחד האבחנות של פטקין בנוגע לצנזורה העצמית שהפעילו (ומפעילים גם היום!) יוצרי שירים, שמא תיפגע פרנסתם. רבים מהם מעדיפים להימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות נפיצות, או מפזמונים שתמליליהם בוטים, מיניים, מעודדים את תרבות האונס או מבטאים אותה.

לדעתה של פטקין גם כיום יש לרדיו כוח עצום, ופסילה של שיר היא "מכת מוות" מבחינתו. גם המעבר לעולם הדיגיטלי לא מחליש את כוחו של הרדיו, שכן "רובנו מעדיפים להקשיב לשירים שנדמה לנו שכולם מאזינים להם", לדבריה.

לפני שקראתי את ספרה של פטקין לא נתתי את הדעת לעוצמתו הרבה של הרדיו, ולכוחו לחרוץ גורלות של אמנים. הסיפורים השונים הנוגעים בפזמונים שנעלמו מהתודעה מרתקים.

הנה למשל סיפורו של שיר ששמו "זמורות ישנות". את מילותיו כתב דן אלמגור, והלחין אותו יזהר כהן, ב־1990. בשיר מסופר על מקרה מזוויע שקרה בשנת 1913, ומתאר את מציאות החיים של נשים תימניות בארץ. שתיים מהן ש"עבדו במטעים של היהודים האשכנזים המקומיים" קוששו בסוף יום העבודה זמורות יבשות כדי לחמם לעצמן מים, "אך אף על פי שזמורות אלו היו לפסולת, נהגו בעלי המטעים להענישן בקנסות כספיים ובאלימות פיזית. באחד המקרים הידועים, שעליו מדובר בשיר, קשר האיכר יונתן, בנהּ של בתיה מקוב, ממקימי רחובות, שתי נשים תימניות בידיהן ובקרסוליהן זו לזו ואל זנב חמור וגרר אותן על הארץ כל הדרך אל מרכז המושבה, תוך שהוא קורא אל כל התושבים לצאת מבתיהם ולצפות בפועלות שנתפסו בקלקלתן".

הזוועה נמשכה כעבור עשרות רבות של שנים, כי ב־1982, כשהשיר נכתב ונועד להיות חלק מההצגה "ילדי הכרך", שסיפרה על תולדות יהודי תימן בארץ ישראל, הורה מזכ"ל ההסתדרות דאז, ישראל קיסר, להוציא את השיר מההצגה ולהשתיק את הפרשה, כי "יותר טוב שלא ידעו, אם הם לא יודעים, האשכנזים, אז שלא ידעו, לא צריך לדבר על זה ולא צריך לעשות גלים". דן אלמגור סיפר שכך נאמר לו, ושכעס מאוד על הדברים. "העיקר היה לשמר את התדמית הנוחה של התימנים, הגוצים, החרוצים, והמרוצים, עם האופי הנוח."

כעבור שמונה שנים צונזר שוב השיר במסגרת שידורי יום העצמאות, שהוקדשו לסיפורי־עדות. בשעה שהייתה אמורה לעסוק בעדה התימנית, בוטלה התוכנית והעלו במקומה, במפתיע, ברגע האחרון, את סיפר העלייה מדרום אפריקה. "צלצלתי לקול ישראל", סיפר דן אלמגור כשנוכח בשינוי ממש כשזה התרחש, "ואמרו לי שהייתה הוראה 'מלמעלה' להזיז את השידור לאחת בלילה. לא הודיעו שהתוכנית על התימנים תזוז, פשוט לא שידרו את זה."

אמנם התוכנית צולמה, אבל לקלטת הצמידו תווית "לא לשידור"…

ביוטיוב השיר מופיע, בביצועו של יזהר כהן:

בין השנים 1963 ו־1965 התקיים בגרמניה "משפט אושוויץ השני". קצינים ונגדים גרמניים הועמדו לדין על פשעיהם במחנה הריכוז.

הסופרת הגרמניה אנט הס כתבה רומן שבלבו מצוי אותו משפט. היא בוחנת בו את תגובותיהם של בני הדור השני לשואה, אבל לא מהצד שאנחנו מכירים ורגילים לפגוש, לא מצד הקורבנות, אלא מצד ילדיהם של הפושעים.

אווה ברוהנס, הדמות המרכזית ברומן, היא בתם של לודוויג, טבח, ואדית, שחלמה בצעירותה להיות שחקנית, אבל היא מסתפקת בעבודתה כמלצרית במסעדה המשפחתית הקטנה, "בית גרמני" שמה, שצמודה אל בית משפחת ברוהנס. יש לאווה אחות בוגרת ממנה, אנגרט, ואח קטן, שטפן.

אווה מאורסת לצעיר אמיד מאוד ששמו יורגן. הסיפור נפתח במפגש הראשון של יורגן עם הוריה של אווה, ובחששותיה שמא ההבדל במעמדות השונים של משפחותיהם ירתיע את יורגן.

זהו אם כן הקונפליקט הקטן שאתו מתחיל הסיפור: האם יורגן יתנשא מעל הוריה? האם יבקש את ידה עוד הערב?

אבל הקונפליקט האמיתי יתחיל בעוד כמה עמודים, כשאווה, ששולטת משום מה בשפה הפולנית (רק בהמשך ייוודע לנו מדוע!), מחליטה לשמש מתורגמנית במשפט העומד להיפתח:  בני עמה שהשתתפו בזוועות שהתרחשו באושוויץ עומדים לדין. כוח טמיר, שאינו מובן לה, מושך את אווה אל אותו משפט, אל העדים הדוברים פולנית, שהיא מתרגמת את עדויותיהם, אל הדברים המבעיתים שהם מספרים, אל אומץ לבם ונכונותם לדבר על מה שעבר עליהם. אנט הס חסה עלינו, הקוראים, ואינה מאלצת אותנו לספוג את מלוא הזוועות, אלא רק את קצה קצותיהן, רק כדי שנקבל מושג כלשהו על מה שהתרחש שם ואז. היא, הסופרת, מתארת את הקהל  ש"ציפה בצימאון לסנסציות חדשות", והיא לא תספק לנו אותן: לא כדי לזעזע, ולא כדי לעורר ריגוש חולני. המעט שהיא כן מזכירה נחוץ, כדי שנבין את התגובות השונות של הציבור הגרמני לפשעים. האם השומעים – בין אם אלה מי ששותפים למעשה עשיית הדין: השופט, הסנגורים, התובעים, ובין אם אלה מי שרק מאזינים, הקהל בבית המשפט עצמו, או בבית, מול הטלוויזיה – מזדהים עם האשמה? מבינים את משמעותה? האם הם מתנכרים למעשים? דנים אותם לכף חובה? או שהם מזדהים דווקא עם הפושעים, מבינים אותם, ומחפשים למענם הסברים ותירוצים?

יורגן, הארוס של אווה התנגד מלכתחילה לכך שהיא תשתתף במשפט כמתורגמנית. יש לו לא מעט הסברים: אישה שהוא מאורס לה אינה "צריכה" לעבוד (גם אם היא מאוד רוצה!). המשפט, העדויות שאווה נחשפת אליהן, פוגע בעצביה ומזיק לה. הוא מנסה לבלום אותה, למנוע ממנה להתחיל, ולגרום לכך שתפסיק, ככל שהמשפט מתמשך.

אבל אווה נחושה בדעתה. בשלב מסוים היא מוכנה אפילו לוותר על הקשר עם יורגן. משהו מתוכה כמעט מאלץ אותה להיות שם. לראות. לשמוע. להבין. להזדהות.

בשלב מסוים מתברר לה מדוע. והתגלית קשה מנשוא. סוד איום ונורא מעברה נחשף, והידיעה הבלתי נסבלת כמעט ממוטטת אותה.

אבל לא כולם מגיבים כמוה! למעשה, רוב בני עמה ממשיכים לעצום את העיניים. כשם שבזמן המלחמה לא התנגדו לפשעי המלחמה שהיו עדים להם, כשם שעצמו את עיניהם והעמידו פנים שהם לא רואים ולא יודעים, כך גם עכשיו הם מעדיפים להתעלם מהמציאות. לשכנע את עצמם שמדובר בבדותות, או בהגזמות.

הרי זה לא ייתכן! הם מסבירים לעצמם. כדי להרוג כל כך הרבה אנשים היה צורך בכמויות עצומות, בלתי אפשריות, של גז ציקלון!

ומה עם אלה שלא פשעו ישירות? האם גם הם אשמים? כששואלים את אווה מה בעצם הם עשו, היא משיבה תשובה סתמית, לכאורה: "כלום", היא אומרת. הם לא עשו כלום. ואז תוהה איך תוכל להסביר לבן שיחה "כמה אמת יש בתשובה הזאת" שהרי העומדים מנגד, השותפים בשתיקה, אלה שלא התנגדו, הם לא יותר טובים בעיניה מהרוצחים בפועל!

ומה באשר לפסיקתו של בית המשפט, לפיה "מה שהיה חוקי בעת ההיא אינו יכול להיות לא חוקי היום", ולפיכך "מי שרק מילא פקודות, הוא מסייע" – רק (!) מסייע, ואפשר לקבוע שהוא זכאי וחף מפשע? (והרי, כזכור, זה היה קו ההגנה של אייכמן: הוא רק מילא פקודות! וזאת לעומת פסק הדין של בית המשפט הישראלי בעקבות הטבח שעשו חיילי צה"ל בכפריים ערביים, בכפר קאסם, שבו נקבע כי אין לקיים פקודה בלתי חוקית בעליל, שאי חוקיותה מתנוססת "כדגל שחור מעל לפקודה" והיא נראית "ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'". האם הדגל השחור הזה ממשיך להתנוסס בישראל של שנת 2023? האם כולם מוכנים להבחין בו?)

והנה עוד שאלה שהרומן שלפנינו שואל: האם אפשר, האם מוסרי, "להטיל ענישה קולקטיבית על עם שלם"?

ומה יכולים לעשות מי שמרגישים אשמים, לא בשל עצמם, הם עדיין לא נולדו, או היו ילדים, אלא בשם הדור הקודם? גם אם הם מנסים לבקש סליחה – מי מסוגל, מי רשאי, להעניק להם אותה? הקורבן ששרד אומר על כך בזעם עצור: "הם רוצים שאנחנו ננחם אותם."

אכן, יש מעשים שאי אפשר, ואפילו אסור, לצפות שימחלו עליהם.

אנט הס מספרת לנו על כל אלה, ועושה זאת בכישרון ובמיומנות מרשימים. הספר שכתבה מרתק, סוחף, ומעורר מחשבות.

Anette Hess Deutsches Haus

היטיבה לתרגם מגרמנית: יוסיפיה סימון

אחד היעדים האהודים ביותר על מטיילים ישראלים הוא, כידוע, איי יוון. 

והנה לפנינו ספר שמאפשר לנו להגיע לשם, בלי לזוז מהכורסה, אפשרות שמתאימה במיוחד למי שדוגל (כמוני, רוב הזמן)  בגישתו של פסואה, שאמר: "אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״… אבל דומני שבימים אלה, כשהטמפרטורות ביוון מגיעה ל־40 מעלות צלזיוס, גם למי שאוהב נסיעות מוטב לקרוא על איי יוון, במקום לטרוח ולהגיע אליהם בגופו. 

מי מוזמן אם כן לקרוא את הספר שלפנינו? מי שמשתוקק לשוט, לשחות, להפליג, לדוג, להשתכשך, לצלול, להשתכר מיופיו של אור הירח הַנּוֹגֵהַּ מעל אפלת גלי הים ומעל הסלעים והחוף. אותו טייל־כורסה יכול לראות שיער של אישה "נפרש על פני המים כנהר של פנינים", להסתכל עליה כאשר היא "רצה ממפרץ אל מפרץ עד למורד החוף, אוספת קונכיות ורודפת אחרי סרטנים". הוא מוזמן להתפעל מיופייה, שכולו "צבעי האדמה והזהב, הוורדרד והצהבהב" – כמה ציורי! כמה צבעוני! – או מהחוף שבו "בין סלעים ובין מפרצונים רבים שהגלים התנפצו עליהם, כמו מבקשים לחבק אותם, שגילפו מהם צורות רבות במשך השנים: נקרות, מערות ובורות קטנים שביניהם נקוו המים". הקורא יכול, בלי לזוז מהבית, להצטרף אל המספר ולהתפעל אתו ביחד ממראה השקיעה: "הירח המלא־כמעט החל להאיר. הוא היה גדול כל כך, עד שנראה קרוב כמו שני קני סוף בוערים אי שם מעל ההרים של האי הסמוך" וממה שנראה באופק כ"שובל ארגמני נוצץ על גלימה מלכותית, ואולי היה זה השטיח האדום שאימו של המלך פרשה כדי שיישב ויסעד את ארוחת הערב", וגם לעמוד אתו "מימין לסלע ענק וחלול", ולראות ששם "הסתתר מפרץ קטן פרי ציורו של הטבע, זרוע צדפי בדולח לבנים וחלוקי אבן נוצצים בשלל צבעים, שנראה כאילו קישטו אותו נימפות הים". כמה שהתיאורים הללו יפים! 

אפילו שמות הסיפורים רוחשים ים. למשל: "חלום בין הגלים": סיפורו של מי שהיה "רועה עני בהרים" שמתגעגע ונכסף אל החיים הפשוטים שהיו לו לפני שרכש השכלה, עבר לעיר והשתעבד למעסיקו הנוקשה, או הסיפור שהספר נושא את שמו, "אישה בים", שפורש את מערכת היחסים של זוג נשוי, הוא יורד ים ותיק, היא מכורה לטיפה המרה… 

"ריח של ים נודף ממך," הוא אומר לה בשורות האחרונות של הסיפור. היא אכן הלכה באמצע הלילה לים כדי לממש את האיום שלה ולהטביע את עצמה, אחרי שרב אתה בערב וכעס עליה בשל בזבזנותה. היא ניצלה בזכות התערבותן של שתי שכנות, שכן, יש לדעת, הסיפורים המקסימים הללו אינם רק על נופים ומקומות, אלא גם על אנשים, מצוקותיהם הקטנות, נדיבותם וטוב לבם, הכנסת האורחים שלהם, סקרנותם ואהבתם. "אני מריח אותו, את הים", מוסיף האיש ואומר. כשקראתי את הספר גם אני הרחתי את הים, שמעתי את רחש הגלים, את פעיית העזים, את הרחשים, המלמולים וההמיות, והתפעמתי מכל היופי הזה.  

גם הציור שעל כריכתו של הספר יפה להפליא. למרבה התדהמה גיליתי שהמעצב הוא אמנם אדם, ליאור הילוגרט, אבל הדימוי עצמו הוא של AI. נראה אם כך שהבינה המלאכותית כבר החלה לתרום מיכולותיה לעולם הספרים…

ישראלה אזולאי־נחום תרגמה את הספר מיוונית, ואף הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים. 

ספרה החדש של אדיבה גפן, יש מקום, הוא אגדה סנטימנטלית ומנחמת מאוד.

בבסיסו הוא סיפור ריאליסטי, שנוגע בסוגיה אקטואלית וחשובה מאין כמוה: אלימות במשפחה. ליתר דיוק – אלימות שגבר מפעיל כנגד בת זוגו. חשוב במיוחד לקרוא על כך בימים אלה, כשנשים רבות כל כך נרצחות (מתחילת השנה האזרחית נרצחו בארץ שמונה נשים, ובאתר של שדולת הנשים בישראל כתוב כך: "יותר מ-200,000 נשים בישראל נפגעות מאלימות מדי שנה, ורק רבע מהן מדווחות לרשויות. בממוצע נרצחות 20 נשים על רקע מגדרי כל שנה, כשהנתונים מראים שיותר ממחצית מהן הכירו את הרוצח שלהן").

אין ספק שאם אדיבה גפן אינה מכירה את הנושא אישית ומקרוב, היא חקרה אותו היטב, והיא יודעת איך נראות פני הרוע: איך קשר עם גבר אלים מתחיל בחיזור מקסים ומהפנט ששובה את לבה של האישה. איך, כדי ללכוד את טרפו, הגבר מציף את קורבנו העתידי במתנות, מילים יפות, סקס מסעיר ומתחשב. איך גילוי האלימות הראשון מדהים אותה. איך הוא גובר על שיקול דעתה בתחנונים והבטחות ש"זה" לא יקרה שוב. ו"זה" – האלימות המחרידה – בכל זאת קורה שוב ושוב, כמובן. האלימות היא לא רק גופנית. היא מלווה בטרור כלכלי, בקנאה מצמיתה שבעטיה הגבר מגביל את כל אורחות חייה של הקורבן, בשתלטנות טוטלית, חקירות פולשניות על כל חיוך שהעזה לחייך ועל כל קנייה שהעזה לקנות.

את כל אלה גפן מיטיבה לתאר בספרה.

כן, מדהים להיווכח שכמו תופעות חברתיות רבות אחרות, גם לאלימות של גברים כנגד נשותיהם יש הרבה מאוד קווים משותפים. כאילו – כך אני נוהגת לומר, כביכול בבדיחות הדעת –שהפוגעים הלכו כולם לאותו בית ספר, למדו את אותם טקסטים ואימצו את אותן פרקטיקות.

את כל אלה פורשת בפנינו אדיבה גפן במיומנות מקצועית ובכתיבה מהוקצעת שהמקצבים והפרטים שלה מדויקים.

היא מכנה בספרה את הקורבנות "נשים כחולות", שכן לכולן יש על גופן כתמים כחולים שהותירה עליהן האלימות שהן סופגות. הכינוי הזכיר לי את ספרה של אנה קווינדלן, כלת פרס פוליצר, שחור וכחול, שתורגם לעברית ב־1998 בהוצאת אור־עם. (לא קראתי את התרגום לעברית, וזאת אחרי שנכוויתי בתרגומיהם הקלוקלים לכמה מספריה של אן טיילר). מעניין אם אדיבה גפן קראה את שחור וכחול והושפעה ממנו. יש כמה קווים דומים בעלילה של שני הספרים, אבל הם מתפתחים בצורה שונה לגמרי.

בספרה של גפן אנחנו מלווים את רות, אשתו של רופא עיניים מצליח, אלים ומפחיד, במנוסתה מפניו. האם תצליח להינצל?

לצידה, בקונטרפונקט נאה, מופיע בסיפור גם אורי – גבר שחייו נהרסו לפני זמן לא רב (לא אפרט מדוע וכיצד, כדי שלא לחטוא בחטא הנורא מכולם, כשמדובר במי שכותבים על אודות ספרים, ולא אעשה כאן ספוילרים). גם אורי מנסה להינצל, או להחלים, משבר קשה וכאוב.

האם דרכיהם ייפגשו? האם ישפיעו זה על חייו של זה? ואם כן – כיצד זה יקרה?

סופו של הסיפור הוא החלק האגדי והמרגיע: מתרחש שם בדיוק כל מה שאנחנו מייחלים שיקרה! מי אמר שאנחנו לא רוצים "סוף טוב", הוליוודי? מי קבע שאסור לדמוע בספרים? מי אמר שלא טוב לספק את חוש הצדק התובעני שלנו?

לא רק סופו של הסיפור אגדתי, אלא כך גם מצטייר בעיני כל החלק המוקדש לחיים המופלאים, הבדויים־בעליל, שמתקיימים בספר בעיירת החמלה והקהילתיות המשפחתית – ירוחם המופלאה, שגפן המציאה למעננו.

כמה טוב לקרוא על שפע הנדיבות האנושית שהדמויות האוהבות הללו משפיעות אלה על אלה בירוחם של אדיבה גפן! כמה שהאנשים הללו מיטיבים לראות את זולתם, ובאילו מידות טובות הם ניחנים! כשקוראים את הספר מתחשק פשוט לעזוב הכול ולעבור לגור שם, בירוחם המרחמת (ולפגוש כמובן את רוחמה המקסימה!) גפן אמנם קצת מתנשאת פה ושם מעל התושבים שהמציאה – הם עילגים, מדברים בשגיאות דקדוקיות, מטבעות הלשון שלהם פשוטות, שלא לומר פשטניות, והם, למרבה הצער, סטריאוטיפים, לא דמויות אמיתיות, אבל אנחנו בכל זאת הולכים שבי אחריהם.

כי זה לא משנה! באמת, לא בציניות! כל כך נעים לקרוא אותן ועליהן! לא רק על הדמויות הירוחמיות, גם על רות, שמדברת אלינו בקלישאות: "חלקת האלוהים שלי", "לב בגודל של אוקיינוס", "שיכורה כלוט", "הכריכים המדהימים" של "אלופת הארץ בדברי מאפה" – זה בסדר גמור! כי הסיפור, כאמור, שובה את הלב. אנחנו שם, עוקבים בהתרגשות אחרי כל מה שעובר על רות ואורי, אחרי הסודות הסמויים שלהם, שנגלים לאט לאט, ואחרי מה שקורה בסוף. כן, הסוף נהדר! הרבה הרבה יותר טוב מזה של שירה איסקוב שכמעט נרצחה, אבל ניצלה ממש בשניות האחרונות בזכות אומץ הלב של שכנתה, עדי גוזי, וודאי שיותר טוב מזה של כל הנשים שלא חיו כמו בסיפור שלפנינו. שנרצחו בסוף ומתו, בלי העלילה המנחמת, ששולחת אותנו אל מחוץ לספר בתחושה של תקווה.

איזה מזל יש לנו, הקוראים, שאורן ולדמן החליט – אולי נאלץ בכוחו של צו פנימי? – להקדיש ארבע עשרה שנים מחייו (הוא מעיד שזה משך הזמן שנדרש לו כדי לכתוב את הספר שלפנינו) ליצירת נמר בירושלים.

ולדמן נתקל בסיפורו של בוריס־דב גפונוב, יהודי יליד אוקראינה שהיגר בילדותו עם הוריו לגיאורגיה, שם למד עברית בכוחות עצמו, מקריאה ומהאזנה לקול ישראל, ולבסוף תרגם מגיאורגית אפוס מקומי חשוב – "עוטה עור הנמר". התרגום יוצא הדופן – עברית וגיאורגית היו שפות נרכשות מבחינתו של גפונוב – ראה אור בישראל בעזרת אברהם שלונסקי. גפונוב עלה ארצה בתחילת שנות השבעים, אבל כבר היה חולה מאוד, ואושפז מיד. כעבור כשנתיים הלך לעולמו.

אורן ולדמן "נתפס" לסיפורו של גפונוב, והחליט לתעד אותו באמצעים ספרותיים: לא מדובר בביוגרפיה, אלא ברומן שוולדמן שזר לתוכו במיומנות רבה את סיפורו של גפונוב. המציאות שלובה בבידיון, שכן כדי לספר על גפונוב, ועל האפוס הגיאורגי שתרגם, "המציא" ולדמן דמות של נער ישראלי רגיש ומרתק בשם ערן, צייר אמן בתחילת דרכו, שחולם לעבור מבית הספר התיכון הרגיל שבו הוא לומד לפנימייה לאמנים מחוננים.

במסגרת המחויבות האישית שבית הספר מטיל על כל תלמידיו נאלץ ערן ללכת פעמיים בשבוע לבקר בבית החולים מאושפז ערירי ובודד שאיש אינו מקדיש לו תשומת לב, למעט הטיפול הרפואי שהוא מקבל. אותו מטופל הוא בוריס־דב גפונוב, וערן נקשר אליו ואל דמות נוספת שהוא מכיר במהלך הביקורים שלו בבית החולים.

כך גם אנחנו, קוראי הספר, נחשפים לדמות לא מוכרת די הצורך. גפונוב זכה אמנם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, אבל – אולי בין היתר מכיוון שהלך לעולמו כבר ב־1972 – אני למשל לא שמעתי עליו מעודי, ולכן כמובן גם לא על תרגום המופת שלו, ושמחתי להתוודע אליו וללמוד משהו עליו ועל האפוס שתרגם, סיפור שמגיע בשלבים מסוימים עד ירושלים.

ספרו של אורן ולדמן מושך מאוד לקריאה. הוא מצליח ליצור ביד אמן את דמותו של הנער המיוסר, את הקונפליקטים החברתיים שלו, ובעיקר – את געגועיו המרים אל אמו, שמשום מה נעדרת מחייו. הוא מצפה וְכָמֵהַּ לשובה. היכן היא בעצם? לאן נעלמה? מה הסוד הנסתר מאחורי היעלמותה? אותו סוד עלום נחשף, כמובן, לקראת סופו של הרומן, ושופך אור על חייו של הנער ושל אביו.

מאחר שמדובר ברומן על מפגש בין אמנים – ערן הוא כאמור צייר מחונן, וגפונוב הוא איש מוכשר במיוחד במילים – השיחות שהולכות ומתפתחות ביניהם מרתקות.

למשל – הסברו של ערן מדוע הוא מצייר, ועל מה הוא חושב בהקשר של הציור. ערן שואל את עצמו בקול "מה אני רוצה יותר, ליצור או להיות אומן."

גפונוב שואל אותו –

"מה ההבדל?"

ותשובתו של ערן מעניינת, לא רק בהקשר של אמנות חזותית, כמובן, אלא בהקשר של כל אדם יוצר:

"לפעמים אני פשוט אוהב לחשוב על עצמי כאומן. איך ייראו
החיים שלי, מה אחרים יחשבו עליי. דברים כאלה."

"ומה רע בכך? כולנו אוהבים לחשוב על עצמנו בעיניים אחרות.
כל עוד זו אינה הסיבה המרכזית והיחידה לכך שאתה מצייר,
ואין בכך שום פסול, הדבר נשמע לי ראוי בהחלט. אמור לי, מתי
לא רק התחלת לצייר?"

"אני מניח שתמיד שירבטתי, אבל לצייר ממש התחלתי בגיל
שמונה בערך."

"וכשהתחלת לצייר, בגיל שמונה, חשבת על אומנים, על איך
ייראו חייך בתור אומן, מה אחרים יחשבו עליך?"

אני מניד את הראש לשלילה.

"ומדוע אתה מצייר?"

"אני לא יודע." אני עוצר לחשוב. "אני אוהב לצייר. אני אוהב את
זה שהעולם נעלם בזמן שאני מצייר. שיכול לחלוף המון זמן בלי שאני אפילו אדע או ארגיש את זה. זמן שבו אני נעלם, או לפחות נמצא במקום אחר. ואני גם אוהב את הפעולה עצמה. את עבודת היד, את המגע של המכחול או העיפרון על הדף, את הריכוז והדיוק. לפעמים," אני מחייך, "אני גם אוהב את התוצאה".

"מעולם לא שמעתי הסבר טוב יותר, מדוע על אדם לצייר. יש לך
עוד סיבה מדוע אינך רוצה, לכל הפחות, לנסות להתקבל לבית הספר."

ולדמן מסביר באחרית הדבר כי חלק מהדברים שמופיעים בספר מתבססים על כתבים שהותיר אחריו גפונוב.

הנה לדוגמה מה שאומר גפונוב לערן, כשזה משתף אותו בהתלבטויותיו בעניין הפנימייה שאליה הוא שוקל לנסות להתקבל: "לפי המדרש, בני האדם מתחלקים לארבעה טיפוסים, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הנבדלים ביכולת החלימה והעשייה שלהם וביכולת, או בחוסר היכולת שלהם לשלב ביניהן. מיהו רשע? זה שלא חולם ולא עושה. רק מתלונן ומקטר. אין לו לא קודש ולא חול. מיהו שאינו יודע לשאול? כסיל. רק עושה. קם, עובד, אוכל עושה צרכיו והולך לישון. עבד שכולו חול. לצערי, יש בקרבנו הרבה מסוג זה. מיהו תם? אוויל שראשו בשמיים, לא עושה, רק חולם, כולו קודש. במשך שנים, אני הייתי תם. ומיהו החכם? חולם ועושה. כמו עץ, שגדל וגובה צמרתו תלויה בעומק ובעוצמת שורשיו. אתה ערן, אתה קרוי על שם אבי החוכמה האמיתית. ערן המקראי, שמספרים עליו שידע לחבר בין
שמיים וארץ, בין קודש לחול. אל תהיה תם שרק חולם, היה חכם, שרגליו באדמה וראשו בשמיים. אל תוותר על החלום שלך, רק בגלל החשש לא להצליח. איני יודע מהם סיכוייך להתקבל לבית הספר הזה. האמת היא, שאין אני יודע אם אתה מוכשר דייך כדי להתקבל למוסד הזה. אבל אני יודע גם יודע מה יתרחש, אם לא תנסה.

הוא עוצר משטף דיבורו ואני שואל, "מה יקרה?"

דב מסתכל עליי לכמה רגעים, מתלבט אם לענות לי. "אם לא
תנסה, לעולם לא תלמד שם כמובן, אבל חשוב יותר, תמיד תשאל את עצמך מה היה קורה אילו ניסית. האם היית מתקבל? איך היו נראים שאר חייך אם היית לומד שם? הספק הזה, תחושת ההחמצה הזו עלולה ללוות אותך כמו רעל, כל ימי חייך."

מרתק ומאיר עיניים!