"יש לי פרקינסון", אומרת אלנה, גיבורת הספר אלנה יודעת לאישה שלא פגשה עשרים שנה (ושבעצם לא הכירה אותה גם אז, בפגישתן היחידה). היא אומרת את זה כדי להסביר למכרה הזאת את המגבלות שלה, מדוע היא פוסעת כפופה, מדוע צעדיה מהוססים כל כך, מדוע ראשה נטוי כלפי מטה, והיא מריירת ולא יכולה להפסיק. אבל מיד אחרי שהיא אומרת את המשפט היא מתקנת את עצמה במחשבותיה: "היא תוהה מה פתאום היא אומרת 'יש לי' פרקינסון כשלמעשה המשפט לא נכון, שהרי אין לה בעלות על המחלה הזאת, בכלל לא", וממשיכה ואומרת לעצמה שהיא "לוקה בפרקינסון, היא סובלת מפרקינסון, היא מתעבת את הפרקינסון, אבל אין לה בעלות עליו, כי כל בעלות כרוכה ברצון לאחוז במשהו, להחזיק בו, וזה ממש, אבל ממש, לא המקרה שלה."

מחלתה של אלנה נראית בתחילת הסיפור כמשהו שנלווה אליה. התמודדות שהיא נאלצת לשאת אתה. אבל בהמשך מסתברת עוצמתה המייסרת של המחלה, שנהפכת למעשה לגיבורה הראשית של הסיפור, לכוח המפעיל של כל המהלכים, לזוועה שמייצרת סופים בלתי נסבלים.

כבר בתחילתו של הרומן מסתבר לנו מה רב הקושי של אלנה, שכן ריטה בתה, שהייתה תמיד לצידה ועזרה לה להתמודד עם הקשיים היומיומיים שהמחלה הערימה עליה, איננה עוד. אלנה מתקשה מאוד בכל פעולה הכי קטנה: אפילו לבלוע את הכדור שמעניק לה פרק זמן קצר שבו היא מצליחה קצת לנוע בכוחות עצמה. אפילו ללכת בבוקר לשירותים, להתיישב, לנגב את עצמה. הכול כרוך במאמצים על אנושיים. אבל את ריטה מצאו זמן קצר לפני תחילת הסיפור בכנסייה, תלויה על חבל, קרוב לחדר הפעמון.

אלנה נחושה בדעתה לגלות מי רצח את בתה. אין לה ספק שבתה לא התאבדה! למרות דעתם של הכומר, ושל החוקר המשטרתי, לה יש הוכחה שהיא בעיניה ניצחת: ביום שריטה מתה ירד גשם זלעפות, וריטה לא העזה להתקרב לכנסייה בשעת סופה. היא פחדה מהברקים, כי חשבה שהם עלולים לפגוע במי שחוסה בתוך הכנסייה.

אבל אלנה לא מעלה בדעתה את מה שאחת הדמויות לא מהססת לומר לה, לקראת סופו של הרומן: אולי ריטה דווקא קיוותה באותו ערב שהברק יכה אותה? אולי תלתה את עצמה כי לא הצליחה ליהרג? 

אבל למה שריטה תבקש את מותה?

כאן נכנסת לתמונה הגיבורה הראשית: המחלה, וכל השלכותיה. הרופא המומחה מסביר לריטה ולאלנה שמצבה הנורא רק יחמיר בעתיד. שהיא תיהפך לתינוקת. 

"לתינוקת?" ריטה זעמה כששמעה את דבריו של הרופא, "תינוק זה יצור חמוד, העור שלו חלק ולבן, והרוק שלו בהיר ושקוף, הגוף שלו הולך ומזדקף עד שיום אחד הוא לומד ללכת, והוא הולך, וצומחות לו שיניים חדשות, לבנות ובריאות…" מה, לעומת זאת, צפוי לאמה? מה צפוי לה, לאלנה? "במקום ללמוד לשלוט בצרכים שלה, היא תתחיל לעשות בתחתונים, במקום להתחיל לדבר, היא תשתתק, במקום להזדקף, היא רק תלך ותתכופף, היא תלך ותתקפל עד שתקרוס, ועלי נגזר להיות עדה לתהליך המוות של הגוף שלה, בלי שהיא עצמה תמות."

קלאודיה פיינרו מעמתת אותנו כאן, באופן קיצוני, עם האכזריות שבהזדקנות, שמתבטאת בצורה מפורשת ובוטה במיוחד אצל מי שחלו בפרקינסון, אבל בעצם סוף כזה צפוי לכל אחד מאתנו. האם – גם בהתחשב באלטרנטיבה: מוות "בטרם עת" – אנחנו באמת רוצים להמשיך לחיות?

הדמויות השונות בסיפור שלפנינו בוחרות בחירות שונות. יש מי שרוצה לחיות בכל תנאי. ויש מי שמעדיפה לוותר. 

ועוד שאלה מתעוררת: האם יש ערך, בכל מחיר, במתן חיים לתינוק חדש? האם כל לידה ראויה, רצויה ומוצדקת? האם יש מקרים שבהם מוטב בכלל לבלום את החיים בעודם באיבם, להפסיק היריון לא רצוי, ולא להביא לעולם את מי שבעוד זמן נקוב ולא ידוע מראש יתחיל לאט לאט לאבד הכול, עד המוות? 

ELENA SABE Claudia Piñeiro

תרגמה מספרדית: רינת שניידובר