קטגוריה: ספרים

אסף ענברי, "הטנק": מה קורה כשכולם צודקים

הטנק הוא לכאורה ספר גברי שעוסק במלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, וגם, בעקיפין, מלחמת העולם השנייה. עניינו העיקרי, גם כן לכאורה, הוא מאבק גברי על קרדיט: מי באמת בלם את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה, במהלך מלחמת העצמאות? האם אמיתי המיתוס המוכר כל כך, על הלוחם שזרק בקבוק מולוטוב, ובזכותו הוכרע אחד הקרבות המפורסמים ביותר של אותה מלחמה? מי בעצם היה אותו לוחם? ואולי הסיפור הזה בכלל לא מדויק, כי את הטנק עצר לוחם אחר, שירה אל הטנק שלושה פגזים, ורק השלישי פגע בו? האם פעל לבדו, ואם כן – הצליח לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית: לטעון את הפגזים ביד אחת ולירות אותם בזחילה? או שמדובר בכלל באדם אחר, שנעזר בלוחם נוסף? ומה בדיוק קרה למפקד הטנק הסורי? מדוע נעצר? האם בזכות תושייתו הערמומית של לוחם ישראלי אחר לגמרי, שהבין כי אם ישאירו את שער הכניסה לקיבוץ פתוח, יעוררו בסורי ספק, שמא הוא ניצב בפני מלכודת, וכך יצליחו לגבור עליו?

קרב הגרסאות הזה הוא תופעה מוכרת: די אם ניזכר בסרט היפני של אקירה קורוסאווה "רשומון", ששמו נהפך למושג: ארבעה אנשים שנכחו בזירת פשע מוסרים עדות על מה שראו, אבל כל העדויות שלהם סותרות זו את זו. זאת גם הטכניקה שבה כתוב הטנק, אלא שבניגוד לסרט היפני, בטנק מדובר על אנשים בשר ודם, לא בעלילה ודמויות בדויות. נקודת המוצא, הסיפור הרשומוני, היא בעצם רק טריגר. אסף ענברי אינו מנסה להכריע מי צודק או לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, אלא מביא את הסיפורים של כל מי שמשוכנעים שהם אלה שהצילו את יישובי עמק הירדן, ובכך – את מדינת ישראל כולה, מהפלישה הסורית, ונותן לכל אחד מהם מקום שלם, מלא ומשכנע.

מכל מקום, הטנק הוא הרבה יותר מאשר תיעוד של קרבות או השוואה בין גרסאות שונות לאירוע אחד: הוא יצירה ספרותית לכל דבר. גדולתו בכך שהוא יוצא מתוך העובדות הנתונות, וממשיך מהן אל ספירות אחרות, עד כדי כך שלרגעים קשה להאמין שחומרי המציאות שימשו את כותבו, ולא דמיון יצירתי וכישרון יוצא דופן לחדור לנבכי נפשם של אנשים אמיתיים. קשה להבין איך הצליח ענברי להבין אותם טוב כל כך: את מניעיהם, את האופן שבו עוצבה השקפת עולמם, את מצוקותיהם הנסתרות, החלומות, הצרכים, האכזבות והתקוות שלהם. העמקה כזאת של כותב מתאפשרת – כך סברתי תמיד – רק בכתיבה של פרוזה, שבה הסופר ממציא דמות ולכן יכול לרדת לעומקה ולהבין אותה הרבה יותר מאשר יכול אדם להכיר אי פעם את הקרובים לו ביותר. את החדירה הזאת לתוך נפשם של האנשים הללו ענברי עושה בחמלה וברגישות מופלאות. הוא מלווה ומבין אותם, חס עליהם, נוגע בהם בעדינות ומביא בפנינו כאבים בלתי אפשריים של עלבון ואובדן שהם, במידה לא מעטה, תמצית הקיום הישראלי.

כך למשל אפשר לפגוש בזעיר אנפין את הרעיון המוביל של הספר כבר בדפיו הראשונים, שם אנחנו עוקבים אחרי דמותו של אחד מהאנשים שבלמו, לדעתם, את הטנק הסורי, ועתה הוא כבר אב לבן שנלחם בימים אלה במלחמת יום כיפור. ביום שפרצה המלחמה היה הוא עצמו אמור להשתחרר משירות ממושך בצבא קבע, ועכשיו הוא מחפש את הדרך להגיע אל אזור הקרבות, שם הוא מבקש למצוא את הבן הלוחם. הוא מתחקר אנשים שהוא פוגש כדי להבין אם בנו בחיים, ומקבל מהם תשובות סותרות: "שאלת שני ניצולים – קיבלת שתי גרסאות," הוא אומר לעצמו, ומחליט כי "עם כל הגרסאות הסותרות האלה, אין שום הוכחה ששבי לא בחיים". אותו אב מחפש לעצמו נחמות: אם בנו נהרג, הרי שהקריב את עצמו, וניצל "מחיים שלא שווה לחיות" אילו מעל בתפקידו והפקיר את חבריו.

ענברי שוזר את עברן של הדמויות לתוך ההווה שבו הוא מחייה אותן לעינינו. חזקים מאוד הקישורים הללו שהוא עושה, במיוחד כשהוא מביא את זיכרונותיו של ניצול שואה שאת נפשו המיוסרת הוא מפליא לבטא. כמעט כל דבר שאותו ניצול נתקל בו מזכיר לו את עברו: "הבגדים של מוטק סומנו במספר 276, והבגדים של שלום – 277. בברגן בלזן היו להם מספרים אחרים". או: "אחת לכמה שבועות הגיעה משאית של אחת המשחטות. נערכה סלקציה. […] כל פעם שנערכה בגטו סלקציה לבחירת הנוסעים אל מחנות עבודה או אל מחנות השמדה צבטו הנשים אל לחייהן כדי להיראות בריאות…" לפעמים ההלחמה בין ההווה לעבר נעשית כך שהקורא צריך להיעצר רגע כדי להבין מה בדיוק קורה. כך למשל עובד הלול יודע שמוטב להרוג את התרנגולות "לפני שידביקו אחרות. התנור שעמד מאחורי הצריף היה מתקן השריפה היחיד, ובגלל מימדיו הצנועים, זיגפריד ומוטק הצליחו לדחוס לתוכו רק שלוש גופות בכל פעם. לכן ציוו עליהם מפקדי המחנה לערום את הגופות על משטחי עץ ספוגי נפט."  מתי עברנו מהלולים אל הקרמטוריום?

מעלתו של הספר טמונה גם ביופייה של הכתיבה. שזורים בה לא מעט הומור ואירוניה מעודנת: הנה כמה דוגמאות: "הדודה הציגה את הפרטיזן בפני הילדות בתור דוד שלהן. אמנם, הוא לא היה הפרטיזן הראשון שהיא הציגה להן בתור דוד, אבל מה זה משנה? הוא בא עם כלב!" אותו כלב אומן לפעול נגד הרוסים, והילדות, שמאמצות אותו באהבה גדולה חייבות להיזהר, כי "כשהלנקה בעצמה פלטה בטעות איזו מילה ברוסית, הוא הסתכל עליה פתאום כמו גרמני". או: "הלנקה לא התלוננה, אבל אולי דווקא הייתה מתלוננת, אילו רק מצאה במעברה מישהו שיודע פולנית, ליטאית או רוסית." או: "ציפו ממנה לעברת את שמה, והיא עברתה, אבל לא את שמה המקורי, היהודי, אלא את שמה הבדוי." או: "מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א'. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים." או: "מה חוגגים בפורים, ומה ביום העצמאות. בפורים חוגגים את השואה שנמנעה ברגע האחרון, וביום העצמאות ­אותו דבר."

חזקים במיוחד הקטעים שבהם מציג ענברי את הלכי הרוח בקיבוצים, ומיטיב לעשות זאת לא בהסברים חיצוניים, אלא בכך שהוא מביא אותם בפנינו כלשונם: "מה הם עושים  שם בצריף, השניים האלה, מתפללים? מדליקים נרות נשמה?" תוהים חברי הקיבוץ שצופים מהצד בשני ניצולי שואה. כמה מיטיב ענברי לבטא את קהות החושים של אותם חברי קיבוץ, ואת חוסר היכולת שלהם להבין דקויות: "ראו עובדי הנוי שהם חדרו כאן לטריטוריה לא מוכרת, של עניינים פסיכולוגיים שאי אפשר לברר באחריות, וחזרו לדון בחבית שעומדת בין עץ המשמש לעץ הזית: מי השאיר אותה שם ובשביל מה."

ענברי מפליא לייצג את נקודות המבט הסותרות, לא רק של בני אדם בודדים, אלא גם כאלה שמבטאים הלכי רוח, שכל אחד מהם מוגש לנו כמוצדק לחלוטין. כשחברי שער הגולן מחליטים לסגת, אחרי שבעצם הפקירו אותם, הוא מייצג את עמדתם בצורה משכנעת לחלוטין. תגובתם הזועמת של חברי דגניה ואפיקים מקוממת ומרגיזה. אבל כמה פרקים אחרי כן, מתוך נקודת המבט של חברי דגניה, פתאום אפשר להבין דווקא אותם ואת עמדתם. הוא אינו שופט, אלא מצדיק את כל מי שהוא מציג, ונראה כי אכן, כמו בטרגדיה אמיתית, כולם צדקו, בו זמנית.

נקודות המבט השונות מגיעות גם בטכניקה ספרותית משוכללת מאוד: פרט קטן – "ספר עבה, שנראה רקוב ממים" שמובא בפרק אחד, הוא המשך של פרט חשוב ומשמעותי בפרק קודם. כך גם גיטריסט מחונן שיושב על טנק, ושב ומגיע בפרקים שונים, שנעים על רצף הזמן, קדימה ואחורה, וביחד מצטרפים זה אל זה, משתבצים ומספרים את הסיפור הגדול, הממושך והעצוב של הקמת מדינת ישראל, מקום מושבם של פליטים, נידחים, יתומים ושכולים, ושל המאבק הבלתי פוסק על קיומה.

 

 

רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית": האם מותר להיחשף?

האם אפשר להאמין שלא כל האמהות אוהבות את בנותיהן? מי שלא גדל עם אימא נרקיסיסטית יאמר שלא, לא ייתכן. כל האמהות אוהבות את צאצאיהן. כך הטבע מתכנת אותנו. התשובה הנחרצת הזאת אולי נכונה, עד שתוהים – מה פירוש "אוהבת"? מה משמעותה של אהבה בכלל, ושל אהבה הורית בפרט? האם אימא שאומרת לבתה "אבל את שלי", ובכך שמה את עצמה במרכז, מביעה אהבה? האם אימא שלאורך כל חייה של הבת התעלמה מצרכיה הרגשיים, ותמרנה את הבת לטפל בה ולדאוג לה, אוהבת אותה? ומה אפשר לומר על אימא שמקנאה בבתה?

בספר את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית – מסע בין תובנות חושפת רויטל שירי-הורוביץ את סיפור חייה, ואת הקשר המכאיב והפוגע שלה עם אמה הנרקיסיסטית. שמות החלקים בספר והפרקים השונים המופיעים בכל חלק מדברים בשם עצמם. הנה כמה דוגמאות קטנות: "על בושה ודמיון", "מחיר ההזנחה בילדות", "הפער בין הפנים והחוץ", "מסע אישי ותובנות", "בחירת בן זוג – מי כבר יוכל לאהוב אותי?", "להפוך בעצמך לאמא", "התנהגות של ילדה מוכה", "התמודדות עם כישלון" ועוד כהנה וכהנה.

הספר נפתח ברשימה של עשרה מאפיינים לבנות של אמהות נרקיסיסטיות, שיכולים לאפשר לקוראת לאבחן את הקשר שלה עם אמה. את המאפיינים הללו מצטטת שירי-הורוביץ מהספר
?Will I Ever Be Good Enough, שכתבה תירפיסטית אמריקנית, ד"ר קריל מקברייד:

  1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה.
  2. אימא שלך מדגישה את "איך זה נראה?" הרבה יותר מאשר "איך את מרגישה?"
  3. אמך מקנאת בך.
  4. אימא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזושהי דרך.
  5. במשפחה שלך כל דבר קשור באמא שלך.
  6. אימא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה.
  7. אימא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה.
  8. אמך ביקורתית ושיפוטית.
  9. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה.
  10. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך.

את כל אחד מהסעיפים הללו מפרטת המחברת, ומוסיפה להם תיאורים של התנסויות מחייה. כך למשל בעניין הקנאה של האם בבתה, היא מספרת על מסיבת בת המצווה שלה, שבה הילדה ובני דודיה נדרשו לשחק בחדר השני, בעוד האם, לצלילי מוזיקה שהילדה לא סבלה, רוקדת ומככבת, ובסעיף התשיעי, העוסק בכך שהאם מתנהגת אל בתה כאילו הן חברות, היא מספרת איך אמה נהגה לחשוף אותה למידע שלא התאים לגילה, בנוגע לרגשותיה כלפי האב.

הדוגמאות הרבות שמביאה רויטל שירי-הורוביץ מתוך חייה, ילדותה ובגרותה, מיטיבות להבהיר את התופעות השונות שהיא מציינת. כך למשל, כדי להדגים את ההזנחה הרגשית שחוותה כל חייה היא מתארת כיצד עברה את ההכנות האחרונות של יום חתונתה לגמרי לבדה, והיא מוסיפה לכך את התובנה העגומה: "מה שמזעזע אותי כשאני מתבוננת לאחור אל היום הזה, הוא העובדה שלא הרגשתי לבד, ושלא הייתי זקוקה אפילו למישהו שיבלה איתי את היום הזה ויכין אותי לקראתו, שיפנק, יאהב ויעצים. העובדה העצובה שלא חשבתי אפילו שמגיע לי משהו היא מזעזעת מבחינתי." שלא לדבר על כך שלחתונה אמה הגיעה, כדבריה, "מסטולית", "מכיוון שלקחה כדורי הרגעה. אני הייתי מרכז העניינים ולא היא. הדרך שלה להפוך למרכז הייתה להדגיש את אומללותה בפני המשפחה שלה."

האם יש תוצאות צפויות לגדילה עם אימא נרקיסיסטית? המחברת מראה לנו שכן, בהחלט. נשים שאמן הייתה כזאת לא יאמינו לעולם שמישהו יכול לאהוב אותן. "אם אימא שלהן לא אהבה אותן, איך יצליחו אחרים?" עקב כך רבות מהן נקשרות לא רק אל גברים פוגעים, אלא גם אל חברות וחברים שמזיקים להן. הן "נמשכות" לאנשים נרקיסיסטים, שמזכירים להן את אמן, ונקלעות שוב ושוב אל המקום המוכר של חיפוש אחרי אהבה ואישור, שלא יגיעו לעולם, מצדם של האנשים השתלטנים שהן מכניסות אל חייהן. "עד היום כשאני מתבוננת בעצמי מן הצד, אני מתפלאת ממחוות של אהבה, נדיבות, חמימות ודברי שבח כלפיי. התגובה הראשונה שלי לכישלון היא מעין 'מגיע לי', זו תגובה אוטומטית, לוקח לי זמן להבין שאני לא ראויה לכישלון", היא מספרת.

הספר חושפני מאוד, והמחברת מתמודדת בו גם עם השאלה – האם "מותר" לה להיחשף כך. הקוראת שמכירה מבפנים את התהליכים והרגשות ששירי-הורוביץ מתארת, מבקשת לחזק את ידה ולומר לה  – ודאי שכן, ותודה מעומק הלב על נכונותך לספר על הדרך הארוכה שעשית ועל תהליכי ההחלמה החשובים כל כך שעברת.

לכל אדם פגוע חשוב להיזכר שהמצוקה שהוא חש אינה ייחודית לו; שמדובר בתופעה מוכרת, שאפשר להבין ממנה שוב את מה שהמחברת חוזרת ומסבירה: הבעיה אינה בי, אלא בה. הרגע שבו מתחוור לבת כי "לאימא שלי יש תסמונת שאינה ניתנת לריפוי", שהתנהגויותיה הקיצוניות, הפוגעניות, המוזרות לפעמים, אינן קשורות בי, ואינן נובעות משום דבר שעשיתי, אמרתי או חשבתי, הוא רגע חיוני לתהליך ההחלמה, כי חשוב לשים לב: "בגיל צעיר בנות אלו אינן מבינות שמדובר במום רגשי של אמותיהן, שאין להן דבר וחצי דבר בו." רק כשהן מבינות, הן מסוגלות להתחיל להחלים. כשקראתי על "רגע ההתחברות" של הכותבת, נזכרתי ברגע דומה שגם אני חוויתי. לאחוות נפגעות יש ערך רב, ואולי רק הן יכולות להעריך את מלוא חשיבותו.

מה חושבות נשים על מלומד עשיר?

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.


גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

ג'ואנה טרולופ: האם בני שישים יכולים להתאהב?

האלגוריתם של אמזון בקיא בהעדפות שלי. "יודע" שבדרך כלל אין סיכוי שאקנה ספר בלי לקרוא את העמודים הראשונים, מה שמכונה אצלם "sample", כלומר – דוגמה. קינדל מאפשרים לקרוא אחוז מסוים מהספר בחינם, ולקנות רק אחרי שמשתכנעים. עם זאת, יודעים אצלכם גם שיש כמה סופרות בטוחות, ואם מפתים אותי בהצעה לקנות ספר שלהן מראש, עוד לפני שהגיע לחנות, ההיענות מובטחת.

אחת הסופרות הללו היא ג'ואנה טרולופ (Joanna Trollop) שאת ספרה האחרון An Unsuitable Marriage קיבלתי ביום שראה אור. אכן, קינדל נועד למי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים (וגם למי שמעדיפים אותיות גדולות ונוחות יותר!) וג'ואנה טרולופ היא מה שהייתי מכנה באנגלית "my secret vice": החטא (הלא כל כך) סודי שלי. סופרת שכבר הבעתי כאן בבלוג את הנאתי מכתיבתה, (ברשומות על הספרים City of Friends,  The Other Family), אף על פי שאינה סופרת "גדולה".

טרולופ מתעניינת בעיקר במשפחה. גם ברומן שלפנינו היא מתמקדת ביחסים שבין הורים לבנותיהם ובניהם, ובאלה שבין אחים. והיא עושה זאת, כמו תמיד, בכישרון ובדקות אבחנה. קריאת ספריה דומה לצפייה בסרט כמעט חי: טרולופ היא אמנית הצפייה בבני אדם, במחוות שלהם, בהבעות הפנים ובאינטראקציות החברתיות שלהם, כפי שהן מתבטאות לא רק במילים: "השותפים שלה לדירה כבר התמקדו במשרות החדשות שלהם, ואימצו כלפי מאלורי התנהגות שהביעה חיבה מופרזת אבל מוסחת, חיבקו אותה ביד אחד, ובשנייה בדקו את ההודעות בטלפונים שלהם"; בספר שלפנינו מספרת טרולופ על גבר ואישה בני שישים שהכירו בנעוריהם והתאהבו שוב, אחרי שבעלה נטש אותה ואשתו מתה. מה יעלה על התוכניות שלהם להתחתן? האם ההתנגדות שמביעים הילדים הבוגרים שלהם מוצדקת? ואיך אופיים של בני אדם, הלכי הרוח שלהם, הציפיות שלהם מעצמם ומזולתם, חושפים את הטעויות הלא מודעות הבלתי נמנעות כנראה, שעשו בעבר, ושאין להם יכולת להימנע מהן גם בהווה?

טרולופ אינה מוותרת לדמויות שלה. בשלב הראשון היא חודרת לעולמן הפנימי ומאפשרת לנו להיקשר אליהן, להבין ולהצדיק אותן, אבל אז מתחכמת, ומראה לנו ממרחק מסוים את הפנים האחרות של הדעה שיש להם על עצמם. מי שמצטייר כנדיב מתגלה כחסר אחריות, ומי שמבכה את הבזבוז של חייו מסתבר כנצלן נטול כל מודעות עצמית. ההיפוך שנוצר בעדינות ובהדרגה מרתק.

יש תמיד משהו מנחם באנשים שטרולופ יוצרת: עם כל המצוקות המשפחתיות שלהן, רובם ניחנים בטוב לב בסיסי (משכנע!), ברצון כן להיטיב זה עם זה, במיוחד כשמדובר בבני משפחה. גם כשיש כעסים, האהבה קיימת ומורגשת מאוד, ועם זאת אינה סנטימנטלית או מזויפת. אלה אנשים שהיית רוצה להיות חלק מהמשפחה שלהם.

טרולופ מיטיבה תמיד לתאר את תודעתן של חיות, ואת עולמם הפנימי של ילדים. הנה למשל תיאור מצוקתו של ילד כבן ארבע שמתקשה להירדם, עד שהוריו נאלצים לשכב לידו כל לילה: "הסידור החדש מצא חן בעיני ג'ק. חבל רק ששני ההורים שלו לא נטו לנצל את ההזדמנות כדי לנהל שיחה מעניינת – איך אווירונים נשארים באוויר, האם יש מלאכים, מה קורה למי שאף פעם לא גוזר ציפורניים? ובכל זאת, היה נעים ומחזק להרגיש אדם מבוגר שנעשה לאט לאט כבד יותר, שוכב קרוב לרגליים שלך, שוקע בשינה שאיכשהו תמיד בורחת מפניך. ג'ק שכב בחושך, נקש על השיניים עם האצבעות, או סובב את השיער בסלילים שהשתחררו מיד, והקשיב לנשימה של אימא שלו ששקעה לאט לאט למצב של חוסר ערנות. היא אמרה לפעמים שהיא עייפה. ג'ק לא הבין למה היא מתכוונת. הוא ידע מה מרגישים כשפוחדים, או עסוקים, או מעוצבנים, או – לפעמים – רעבים, אבל העניין הזה של להיות עייף היה מסתורי. מעולם לא הרגיש עייף. כשאנשים אמרו 'לך לישון', הוא הביט בהם כאילו השתגעו. הרי אף אחד לא יכול ללכת לישון, זה בלתי אפשרי. זה משהו שפשוט קורה, רוב הלילות."

הספר אנגלי מאוד, והאנגליות, בניגוד לאמריקניות, היא אחד מענייניו. למשל – "חוש ההומור הלאומי" שהאנגלים גאים בו. ההבנה שהשפה האנגלית והאמריקנית בעצם שונות זו מזו: "מאלורי חשבה, בעזרת האנגלית השייקספירית החדשה, הרוחשת כבוד, שרכשה לאחרונה, שאין שום שמחה אמיתית בפרץ הצחוק הזה"; הסגנון החברתי השונה: "זה היה משהו אנגלי – מין הקנטה שנועדה לחפות על מבוכה".

הוא גם לונדוני מאוד: גיבורת הספר גרה בבית יקר במיוחד, ממש במרכז לונדון, בסמוך לאוקספורד סטריט, שמכונה לכל אורכו של הספר "The mews": מדובר בשורה של בתים צמודים, דו קומתיים מהמאה ה-17 וה-18 ששימשו בעבר כאורוות. רוז, גיבורת הרומן, מתלבטת אם לעבור לcottage שממוקם "in the country". כל אלה מושגים אנגליים למשעי: ה"קוטג'" אינו  הבית הישראלי המפואר שאפשר למצוא בשכונות יוקרה, אלא בית כפרי, נושן, מאלה שממוקמים באזורים הכפריים של אנגלייה. האם רוז תמכור את ביתה היקר מאוד, ובשליש מערכו תקנה את אותו קוטג' כפרי שיש בו ארבעה חדרי שינה, כמה חדרי רחצה, וחלקת אדמה של כמה עשרות דונם? ההתלבטות קשה.

The mews

הספר מומלץ בהחלט למי שרוצה לדעת מה רוז תחליט, וגם כמעין הפוגה מענגת ולא תובענית.

קישור לספר בקינדל

פלובר | אוזאן | מנגל "ביבליומאניה": האם יש לשפוט לפי הקנקן?

"כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער", כותב אלברטו מנגל, חוקר ספרות יליד ארגנטינה, בחיבורו "תשע הערות על ספרות וקריאה" שבספר ביבליומאניה, ומוסיף: "איננו מושפעים לא מתחינות המבקרים ולא מדמעות הקוראים שקדמו לנו. מאות שנים אנו שופטים, ושבים ושופטים בחומרה ספרים שכבר חשבו את עצמם לבטוחים."  אכן! כך בדיוק מתרחשת קריאה: אנו נוטלים ספר ליד. פותחים את העמוד הראשון וטועמים אותו – האם הוא ערב לחכנו הספרותי? האם נרצה להמשיך ולקרוא אותו, או שמא כבר בשורות הראשונות נחוש שאינו מתאים לנו, שמשהו בו מר או תפל מדי, אולי אפילו מגעיל ודוחה? לא משנה כמה אנשים המליצו עליו לפנינו: אנחנו נשפוט ונחליט אם כן ואם לא.

ובכן – על הספר שלפנינו, ביבליומאניה, המאגד שלושה חיבורים שעניינם ספרים וקריאה, אמרתי לעצמי – כן, בהחלט! וזללתי אותו עד סופו.

החיבור הראשון, "קץ הספרים", שכתב אוקטב אוזאן (ותרגמה לעברית אנמרי בארטפלד), משעשע מאוד. הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה העשרים, ויש בו חזון: אחד הדוברים בחבורה של "אספני ספרים משכילים" מתאר באוזני חבריו כיצד יראו הספרים בעתיד. להערכתו "הפונוגרף ישמיד את בית הדפוס". האנשים בעתיד (כלומר – אנחנו!…) יאזינו לספרים, במקום לקרוא אותם. "איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים  וגם יקליטו, בלי שיכרעו תחת העול, רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה?" תוהים ידידיו, שמנסים, כך נראה, להטיל ספק בחזונו, ומבהירים: "כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע."

משעשע מאוד לראות איך הדמיון מנסה להמריא, ואיך הידע הקיים מושך אותו כלפי מטה כמו משקולות שנתלות על כדור פורח. לנו ברור עד כמה הדובר, למעשה – אוזאן הכותב את הדברים – צדק כשניבא את העתיד, אבל ניסח אותו באמצעים המוכרים לו בתקופתו. מעניין מה היה אומר אילו זכה לראות את הקוראים האלקטרוניים, המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים של זמננו – כל האמצעים המאפשרים לנו לשאת עלינו בלי שום קושי עשרות ומאות ספרים, או להאזין להם, כמעט כמו שדמיין. עד כדי כך הוא דייק, עד שכתב כי "המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים": האם לא התכוון בלי דעת, לכתיבה של בלוג, כמו זה שבו את קוראת או אתה קורא, ממש ברגע זה?

את החיבור השני בספר, זה שהעניק לו את שמו, "ביבליומאניה", כתב גוסטב פלובר, שנודע לימים בעיקר בזכות הרומן הקלאסי שלו מאדאם בובארי. קשה להאמין שאת הסיפור שלפנינו (תרגמה אותו מיכל שליו), כתב כשהיה רק בן 16! הסיפור מגולל את קורותיו של ביבליומאן: אדם הכרוך אחרי ספרים, קונה ואוסף אותם בהתמכרות ששואבת את כל כולו. הוא אמור להתפרנס ממכירתם, אבל מתקשה מאוד להיפרד מהעותקים החד פעמיים והנדירים שהוא משיג. דמותו מתוארת באירוניה, שכן מסתבר שהאיש "בקושי ידע לקרוא"! הטירוף שלו, ההתמסרות הנסערת, אינם קשורים לתכנים של הספרים, אלא לגשמיותם, לכריכה, לדפוס, לאיורים, לקישוטים המלווים את מילת הסיום "סוף".

על משהו שקשור בתשוקה הזאת לגופו של הספר אפשר לקרוא בחיבורו של אלברטו מנגל, "תשע הערות על ספרות וקריאה" (אף הוא בתרגומה של מיכל שליו). מנגל פותח את ההערה התשיעית בציטוט של אוסקר ויילד השנון והמשעשע: "רק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן" (באנגלית הפתגם הוא Don't judge a book by its cover, ולא – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), ומסביר את העוצמה הרגשית שיכולה לעורר עטיפה של ספר: "בין כל אלה (ורבים אחרים) נמצא הקיחוטה שלי: יש לו כריכה שחורה, אותיות לבנות ותחריט של רוברטו פָּאֶס. בשבילי הוא-הוא הקיחוטה האמיתי".

מה אם כן חשוב בספר? אני חושבת על לא מעט אנשים שמסרבים לעבור לקורא אלקטרוני, כי חשובה להם התחושה הנייר, ריחו, דפיו… ואילו לי המדיום בכלל לא חשוב: מודפס על נייר, בטלפון הנייד, באייפד, במחשב, בקינדל ייעודי – הכול "הולך", כי העיקר לטעמי בתוכן (אם כי,  יש להודות,  הפורמט האלקטרוני נוח יותר,  כי אפשר להגדיל את האותיות).

ומתוכנו של ביבליומאניה התענגתי. אבל, כמו שגורס מנגל, כל אחד אמור לשפוט בעצמו: לפתוח את העמוד הראשון, ולהתחיל לקרוא…

איך יכולים ניצולים להתגבר על הטראומה

  • הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.

"היה או לא היה, ומה שביניהם" דני לוי.


  • התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
  • לָאוּבּ  [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה."

"לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות", יעל דשא.


  • הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.

"בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A" צביה זליגמן


  • במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא  יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
  • כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.

"זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?" אפי זיו

מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול


"אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה."

מתוך: "ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות", אתר מקום 



  • הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.

אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.

"השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן

מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.

[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה

עלמה דויטשר: פלא אמיתי!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט "עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה" (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש"חיים" בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה "ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית", וגם "מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית". בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות "ששמעה" בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה "סינדרלה", שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי'ניה וולף במסה הפמיניסטית "חדר משלך", בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג'ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

עלמה דויטשר ואחותה הלן

הסרט "עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה" הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – "דמיינו", ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

נגה אלבלך, "האיש הזקן – פרידה": האם לחסוך כל החיים לטובת ימי הזִקנה?

"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit

אוסיפ מנדלשטם, "מכתם לסטלין": אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה

"חזרתי הביתה ובפי הידיעה שהחוקר הציג בפני מ' את שירו על סטלין ומ' הודה כי הוא המחבר וכי השמיעו באוזני כעשרה אנשים מחוגו הקרוב ביותר". הדוברת היא נדז'ידה מנדלשטם. מ' הוא בעלה, אוסיפ, משורר יהודי-רוסי, שאותו כינתה באות הראשונה של שם משפחתם המשותף. את השיר "המכתם לסטלין" חיבר ב-1934. הריהו, בתרגומו של פטר קריקסונוב:

אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים,
לֹא שִׂיחוֹת שִׂיחָתֵנוּ, אֶלָא לְחָשִׁים,
אֲבָל גַּם מֵחֲצִי שִׂיג וְשִׂיחַ
אִישׁ הָהָר הַקְּרֶמְלִינִי שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים יָגִיחַ:
אֶצְבָּעוֹת לוֹ עָבוֹת וּשְׁמֵנוֹת כְּתוֹלָע,
כְּמִשְׁקֹלֶת שֶׁל טוֹן נְכוֹנָה כָּל מִלָּה,
כְּמוֹ מַקָּק צוֹחֲקוֹת הָעֵינַיִם,
בֹּהַק עַז מַבְהִיקִים מַגָּפַיִם.

וּסְבִיבוֹ מַנְהִיגִים דְקִיקֵי הַצַּוָּאר
חֲצָאֵי אֲנָשִׁים יַעֲשׂוּ כֹּל דָּבָר,
זֶה שׁוֹרֵק, זֶה נוֹהֵק, זֶה מֵרִיעַ –
וְרַק הוּא מְהַמְהֵם וּמַצְבִּיעַ
כְּמוֹ פַּרְסָה יַעֲנִיק כֹּל פְּקֻדָּה וּפְקֻדָּה –
יַךְ בַּשֵּׁן וּבָעַיִן קְרָבַיִם יִגְדַּע,
כֹּל דִּין מָוֶת כִּדְבָשׁ יֶעֱרַב לוֹ,
וְחָזֶה אוֹסֶטִי רָחָב לוֹ.

קשה לרדת לעומקה של התעוזה שנדרשה לא רק כדי לכתוב את השיר, אלא גם כדי להשמיע אותו, ולא להתכחש לו, בעיצומם של ימי שלטון הטרור של סטלין, כשמאות אלפים הועלמו, הוגלו לסיביר או הוצאו להורג, אם רק הוטל עליהם צל של חשד של אי נאמנות למנהיג.

מנדלשטם מתאר בשיר את סטלין, הרודן האוסטי, כלומר – לא רק שאינו רוסי, אלא שגם ייתכן שאפילו אינו ממש גאורגי – "איש ההר". הוא "שׁוֹחֵט הָאִכָּרִים", שמתענג על הוצאות להורג, ופוקד על עינויים בהמהום אדיש. מנדלשטם תוקף לא רק את מעשיו הנפשעים של סטלין, לא רק את עריצותו, אלא גם את חזותו, ואינו חוסך בעלבונות: מתאר את אצבעותיו השמנות, את עיניו הערמומיות, הדומות למקקים, את מגפיו הבוהקים כל כך, כנראה משום שהוא שומר על מרחק נוח מהקרביים שאותם הוא מצווה לגדוע. גם בתיאור האימה שהאיש מטיל סביבו אינו חוסך מנדלשטם במילים: עושי דברו של העריץ עלובים עד כדי כך, שאינם אלא "חֲצָאֵי אֲנָשִׁים" אחוזי אימה, שמוכנים לעשות "כֹּל דָּבָר" שהוא מטיל עליהם, אולי מכיוון שהם חרדים לצווארם הדקיק. השיר נפתח בתוצאה של כל האימה הזאת: "אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אֵינֶנּוּ חָשִׁים": הנתינים המפוחדים נטולי אחיזה במציאות, אינם חשים שיש קרקע מתחת לרגליהם, אינם מעזים לדבר, לוחשים זה אל זה, ובכל מקרה, גם אז העריץ "יָגִיחַ" ויטיל עליהם את עונשו.

"כששבתי למוסקבה," סיפרה נדיז'דה, "גיליתי שכולם מכסים את מכשיר הטלפון שלהם בכרים: פשטה שמועה שבכל טלפון מותקן רשמקול וכל התושבים רעדו מפחד מפני העד המתכתי השחור המאזין למחשבותיהם הכמוסות." והנה בעלה כותב שיר כזה. אמנם אינו מפרסם אותו – השיר עבר מיד ליד ואנשים שיננו אותו בעל פה – ובכל זאת, איזה אומץ, או ייאוש, או שניהם!

השיר הגיע לידיו (או לאוזניו) של גנריך יגודה, ראש הנ-ק-ו-ד (המשטרה החשאית הסובייטית), שהשמיע אותו לסטלין.

וסטלין החליט על שיטת התעללות מיוחדת במינה: לא הוצאה מידית להורג, אלא מעין משחק של חתול ועכבר. אחרי מעצר קצר נשלח מנדלשטם לחופשי, אבל עליו ועל אשתו אסרו להתגורר בכל אחת משתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה. כמו כן, אסרו עליהם לעבוד למחייתם. (קשה להאמין שכאשר השלטונות הישראלים אסרו לפני זמן מה על מבקשי המקלט לעבוד, ולגור בשבע ערים, הם שאבו השראה מהנבזות הזאת).

במשך ארבע שנים נדדו מנדלשטם ואשתו ברחבי ברית המועצות כמו קבצנים חסרי בית, סמוכים אל שולחנותיהם של חברים שהסכימו לתמוך בהם (אם כי היו גם אנשים חסרי רגש שמתחו עליהם ביקורת על שאינם מתפרנסים בעצמם, נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן.)

כך נמשכו חייהם הקשים עד שב-1937 נאסר מנדלשטם ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

"אני לא מוכן לעזוב את העולם בלי להשאיר אחרי את דעתי הברורה על מה שמתרחש לנגד עינינו," אמר מנדלשטם, וגם: "אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע."

את הנחרצות שבה ניצב מול גורלו אפשר לראות בתצלומו מכלא לוביאנקה, שנשאר מאז המעצר הראשון שלו ב-1934. מנדלשטם לוטש בצלם מבט רב עוצמה שכולו בוז שקט, והתרסה. מעטים היו האנשים שהעזו אז לומר את אשר על לבם.

"כולנו השלמנו עם כך: שתקנו, בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו," כתבה לימים נדיז'דה, שהקדישה את חייה להנצחת בעלה. את שיריו שיננה בעל פה, ונעזרה בידידים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם ממנה, כדי שלא תוכל להסגירם, אם תיתפש. (מבט דומה אפשר לראות, למרבה הכאב, בדיוקנה של עאהד תמימי). 

על ימיו האחרונים לא נודע לה דבר. אפילו לא הודיעו לה שמת. אבל ידיעה אחת הגיעה אליה: שורות משירו אל מנדלשטם נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והוא עצמו ידע על כך, כנראה. נדיז'דה התנחמה מהמחשבה שהידיעה העניקה לו כמה רגעים של חסד.

[wpvi

ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך": האם משה רבנו נולד בעקבות קשר אהבים אסור?

האם משה רבנו היה אדם אמיתי, שחי במציאות? מה אפשר לומר על התיאוריה שפיתח פרויד, לפיה היה נסיך מצרי? ומה באשר ליוסף? האם הוא דמות מומצאת? מתי והיכן נכתב התנ"ך? מה מקור השם ישראל ומה משמעותו? ממתי אפשר להבחין לראשונה במונותיאיזם? מה מקור ההפרדה בין גברים לנשים בתפילה היהודית? במה נבדלו תושבי כנען העבריים משכניהם? לאן נעלמו עשרת השבטים? האם עגל הזהב מציין בהכרח עבודת אלילים? מי היה איוב והיכן חי? מדוע שחיטה טקסית של כבש הרגיזה מאוד את המצרים? איך אפשר להסביר את האכזריות הבלתי נתפסת, המתבטאת בסיפור של עקידת יצחק, ואיך ייתכן שאברהם צווה להקריב את בנו?

אלה רק כמה מהשאלות הרבות שהספר איך נולד התנ"ך משיב עליהן. אל מחבר הספר, ישראל קנוהל, חוקר מקרא וראש הקתדרה באוניברסיטה העברית, חבר שמואל שיר, קורא סקרן ורב ידע, שניהל אתו שיחות על סוגיות שקשורות בחקר התנ"ך. שאלותיו של שיר ותשובותיו של קנוהל הן למעשה הרצאות. שיר מתערב בהן מדי פעם, שואל שאלות הבהרה, מעיר הערות קצרות, משיב לשאלות, מתלוצץ ומסכם, בתחילתו של כל פרק, את מה שנאמר בקודמו. כל השיחות הלל מתועדות בספר שלפנינו. ההרצאות מתקדמות בשיטתיות כרונולוגית, החל במקורותיו הקדומים של תנ"ך וכלה בשלב שבו נחתם. קנוהל נשען בהרצאותיו על מגוון מקורות: ממצאים ארכיאולוגיים, מסקנות של חוקרי מקרא אחרים, וכן פרשנויות ורעיונות שהוא עצמו הגה. באחד הפרקים שואל שיר את קנוהל אם הצטיין בילדותו בהרכבתם של פאזלים, שכן בתיאוריות שהוא מציג הוא מיטיב לחבר חלקים ממקורות שונים ולשבץ אותם זה בזה, כדי ליצור תמונה שלמה. אכן, מוצגת לפנינו מלאכת מחשבת של חלקי מידע, ניחושים וגם, יש להודות, מה שמצטייר כמשאלות לב.

כשמדובר בחקר המקרא, ליתר דיוק – בניסיונות לקשר בינו לבין מה שהתקיים במציאות – אי אפשר להימלט מהשאלה הבלתי נמנעת אם לא מדובר כאן בעיסוק מופרך במהותו. כשקנוהל מנסה למצוא ראיות לקיומן הממשי של דמויות במקרא, הוא מעלה לפעמים על הדעת את תחילתו של הסיפור "גרדיווה", זה שפרויד עשה ממנו מטעמים כשניתח אותו בכלים פסיכואנליטיים. הסיפור ההוא נפתח כזכור בתיאורו של ארכיאולוג גרמני שמפתח עניין אובססיבי בפסלה העתיק של נערה צעירה. אחרי שהוא חולם עליה, ורואה אותה בחלומו בפומפיי הנחרבת, הוא מחליט לנסוע לפומפיי כדי למצוא את עקבות צעדיה בתוך הַלַּבָּה. בסיפור "גרדיווה" נוצר עירוב מוזר ונוגע ללב בין יציר כפיו של אדם (כלומר – הפסל) מצד אחד, לבין החלום מצד שני והעולם הקונקרטי מצד שלישי. (בהמשכו של הסיפור "גרדיווה" מתגלה שיש בעצם הסבר ריאליסטי לחלוטין למה שהצטייר כהזיה מטורפת). כשקוראים את איך נולד התנ"ך קשה להימנע מהתחושה שקנוהל אורג לפעמים מתווה שבו יצירה דמיונית מוצגת כאילו היא התרחשות בעולם המציאותי.

כך למשל הפרק שבו הוא מנסה לשייך את יוסף המקראי אל דמותו של אדם שהתקיים באמת, דמות שהתיעוד הארכיאולוגי מזהה. קנוהל מחפש ראיות התומכות בסיפור המקראי על אודות הזר שהגיע למצרים מארץ כנען ועלה לדרגה גבוהה בחצר המלך פרעה. "אם באמת התרחש דבר יוצא דופן שכזה, לא ייתכן שזה לא יהיה מתועד אצל המצרים" הוא כותב. פה כבר עולה תחושה הדומה לזאת שמעורר סיפור גרדיווה. האם נצא עכשיו למצרים כדי לחפש את חתימת פסיעות רגליו של יוסף? אכן, קנוהל מוצא אותו, לכאורה, בדמותו של "איש אחד בהיסטוריה המצרית בתקופת הפרעונים", ביה (Beya) שמו. אותו ביה מוזכר במסמכים מצריים שנמצאו, שם הוא מוזכר "כסופר ואיש חצר אצל סתי השני", בסביבות 1,200 לפנה"ס. מעמדו של ביה גבוה, הוא מתמנה להיות משנה למלך, עד שסר חנו והוא מוצא להורג. מצד אחד, מאמציו של החוקר "להוכיח" שאותו ביה הוא יוסף המקראי נוגעים ללב, ומצד שני, הם גם מעוררים תחושה של בלבול גמור בין עובדות לדמיון, בין היסטוריה למיתוס. עם זאת, מרתק לעקוב אחרי שלל הראיות שהוא מציג (כולל, למשל, פסוק מתהילים ס"ח, ה'): " שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו." "לדעתי זה ביה," הוא פוסק בוודאות מוזרה.  ואולי – מי יודע? – קנוהל צודק, ואותו ביה היסטורי הוא באמת יוסף המקראי?…

מהלך דומה מתרחש במאמציו של קנוהל לזהות את משה עם דמות ממשית בהיסטוריה המצרית. הוא נשען על שלושה מקורות: ספר שמות בתנ"ך, תעודות מצריות מהמאה השתים-עשרה לפנה"ס, ותיאורים של היסטוריון בשם מנתון שנשתמרו בתוך כתביו של יוספוס פלוויוס. מקורו של השם משה, קובע קנוהל, בשם מסס – "שם מצרי למהדרין". אותו משה-מסס גדל בחצר המלכות של המלכה המצרית תאוסרת. לאחר שמתה ניסה להשתלט על הממלכה, אבל גורש, וזאת בעצם יציאת מצרים. אחרי שהוא מספק שלל ראיות לכך שהסיפור המקראי מעוגן במציאות הוא תוהה: "אז מה זה? זה הכול אגדה? או שיש פה גרעין היסטורי?" לפעמים הנחותיו נראות מבוססות, אבל לא תמיד. כך למשל, כשהוא כותב על נכדו של רעמסס השני, בנם של סתי השני ותאוסרת, שמת בילדותו, הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים על ילד אחר שנולד להם". זאת קביעה קצת מצחיקה, בהתחשב בכך שמדובר על משפחה שחיה לפני אלפי שנים, אבל היא משמעותית מבחינתו, כי ממנה הוא מפליג אל האפשרות שתאוסרת לקחה לה ילד עברי – את משה, כמובן – שאותו גידלה כבן. קנוהל מעלה אפילו את האפשרות של עלילה בנוסח אופרת סבון, המגיעה היישר מתוך ארמונם של מלכי מצרים העתיקה: אולי משה הוא בכלל בנם של יוסף ותאוסרת? לפחות כאן הוא מסייג את ההשערה וכותב: "אפשר לנסות לרקום עלילה של רומן אהבה"…  הרכילות העתיקה עדיין תוססת, ומעוררת סקרנות וחשק לקרוא עליה ביתר פרטים והרחבה…

Moses by Michelangelo Buonarroti, Tomb (1505-1545) for Julius II, San Pietro in Vincoli (Rome)

מרתקת ההשוואה שקנוהל עושה בין מזמור בתהילים להמנון לאל אתון, המיוחס לאחנאתון, בעלה של נפרטיטי, שדגל באמונה באל אחד (המזמור המצרי קדם לספר תהילים ומכאן אפשר להסיק שמחבר המזמור בתהילים הושפע מהמצרי), וכך גם ההשוואה בין האמונה המונותיאיסטית שאותו פרעה ניסה להשליט, לבין המונותיאיזם של תורת משה: "הדת של אחנאתון בנויה על זיהוי הטבע עם האלוהות […] חידושה העיקרי של הדת המקראית הוא השגבתו של האל על הטבע והפרדתו מהטבע." הפסוקים המקראיים שקנוהל מציג כדי לתמוך בטיעוניו מרהיבים ביופיים. הנה אחד מהם: "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה." (תהילים ק"ד, א'). הפסוק מוכיח כי ביהדות האל מתעטף באור כמו בגד, אבל האל אינו זהה עם האור, בניגוד למונותיאיזם של אחנאתון.

ניתוחיו השונים של קנוהל מרתקים, החל בפרק הראשון, שבו הוא מראה את ההבדל המהותי בין עולם האלילות של העמים הקדומים, לבין המונותיאיזם: בעולם האלוהי, הוא מסביר, אין משפחות של אלים, אין מלחמות אלים ואין זיווג או הולדה. "האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד ולא מת". ספר בראשית נפתח בבריאה, אבל אין שום סיפור על קורותיו של אלוהים ועל מוצאו, ובכך הוא מובדל "מהתרבויות האליליות של המזרח הקדמון". את הרחקת הנשים המתפללות אל מעבר למחיצה תולה קנוהל בסילוק הדמויות הנקביות "מן הפמליה של מעלה", שהרי "אין לאל המקראי לא רעיה ולא צאצאים". האל, כך הוא מסביר, אינו מיני, אינו מזדווג ואינו מוליד.

הסבריו של קנוהל מותירים תהייה: אם אלוהים אינו מיני, מדוע דווקא הנשים הן אלה שמורחקות? האם "אדם" הוא בהכרח גבר? אכן, קנוהל מראה כיצד בהמשך תולדותיו של עם ישראל העובדה שאין לאלוהים שום צד נקבי הקשתה על הנשים, שלא יכלו להזדהות עם האל ולשאוב ממנו נחמה. היו לכך שתי תוצאות: הראשונה: נשים נגררו לפולחן אלילי, שבו היה מקום לצלמים נקביים. ארכיאולוגים מצאו צלמים כאלה מתקופת המלכות. התוצאה השנייה הייתה שנביא כמו ישעיהו הבין כנראה את המצוקה, לכן בחלקו האחרון של ספר ישעיהו מופיעים בנבואות דימויים נשיים, שהיו חידוש: "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ" (ישעיהו ס"ו, י"ב-י"ג). לראשונה – נביא שמדבר על האל באופן נשי ואמהי!

כאמור, אחת השאלות העקרוניות בספר היא – האם יש ערך היסטורי למה שכתוב בתנ"ך, והאם אפשר לראות בו מקור היסטורי, כמו, למשל, בממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו. האם המצור האשורי על ירושלים, וגלות עשרת השבטים, המתוארים בספר ישעיהו ובספר במלכים, הוא היסטוריה או מיתוס? התיעוד שנמצא תומך, באופן אובייקטיבי, במה שמסופר במקרא.

שלל טיעוניו של קנוהל בעניינים שונים מרתק. למשל – ההסבר מדוע החיקסוס – כנענים שהיגרו למצרים – אימצו שם את האל סֶת, שהמצרים תיעבו: אצל הכנענים האל הראשי, בעל, היה אל הסערה והגשם, כלומר – אל חיובי בתרבותם. כשהגיעו למצרים ביררו מי האל האחראי על הסערה, אלא שאותו סת היה "דמות שלילית ובעייתית" כי היה האל של סופות החול השנואות…

האל סת

תיאור מרתק אחר הוא זה של התפתחות הכתב, מהשלב שבו רק מתי מעט – אנשי דת וסופרי המלך – שלטו בו, עד לשלב שבו נעשה פונטי, ולא היה עוד צורך להכיר אינסוף סימנים, ולכן נהפך לנחלת רבים יותר, שיכלו לקרוא. מאותו שלב היה טעם, מסביר קנוהל, לתעד את הנבואות שנעשו נגישות יותר לאוכלוסייה נרחבת: "אם יש עשרה אחוזים בעם שיודעים לקרוא ולכתוב, כבר ראוי לכתוב דברי נבואה".

מכאן נובע התיארוך השונה שבין ההתרחשויות המתועדות בתנ"ך לבין המועדים שבו הועלו על הכתב. קנוהל משער כי ההתחלה של כתיבת סיפורי ספר בראשית היא במאה השמינית לפנה"ס, ושהם נובעים משני מקורות מוכרים – הצפוני, ממלכת ישראל לפני חורבנה, והדרומי, ממלכת יהודה, במועד מאוחר יותר, אבל "יש פער של מאות שנים בין יצירת סיפורי בראשית לבין העלאתם על הכתב." את הפער, שנמשך כנראה שש מאות שנה, הוא מסביר בהעברתם של הסיפורים בעל פה, לאורך דורות רבים (בדומה למסורת היהודית אחרי תקופת המקרא, שבה המשנה והתלמוד, "תורה שבעל פה", עברו מדור לדור בשינון בעל פה של אנשים שניחנו בזיכרון משובח, עד שלבסוף נכתבו, כנראה במאה החמישית או השישית לספירה).

משעשע לקרוא את ההסבר של קנוהל לפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כה"): העריכה של ספר שופטים נעשתה בתקופת המלוכה ביהודה, והעורכים רצו לשבח את המשטר ולכן ניסו להראות שכל הצרות והקשיים של תקופת השופטים נבעו מכך שלא היה מלך…  מעניין מאוד לקרוא גם את הסבריו על מוצאם של הפלישתים, מניין ומדוע הגיעו (מאיי יוון, בעקבות רעב ממושך ששרר שם), וכיצד שינתה נוכחותם את ההיסטוריה של עם ישראל: מאחר שהיו לוחמים מיומנים מאוד, לא נותרה לישראלים ברירה אלא להמליך עליהם מלך, שיוכל לארגן צבא מסודר ולהתנגד לפלישתים. השלטון המלוכני שינה את אורח החיים המקומי באופן מהותי, אחרי התקופה המתוארת בספר שופטים, שהתאפיינה בחיים שוויוניים, צנועים ואידיאולוגיים. כך למשל בתקופת השופטים לא השתמשו בני ישראל בכלי בית מפוארים, כמו אלה של הפלישתים; לנשים היה מעמד מוביל וחשוב (אפשר להיווכח בכך מהסיפורים החיוביים על דבורה ויעל, וגם מהסיפור השלילי על אמו של סיסרא); הייתה בהם לכידות חברתית חזקה מאוד, "כמו בקיבוץ קטן או בקומונה", והם שמרו על "רוח מהפכנית" שאפשרה להם להישאר עם "הרעיון הגדול" שבשמו ומתוכו הגיעו ונאחזו ביישובים שלהם. מפליא להיווכח עד כמה התיאור הזה מזכיר את תחילת ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל!

"אבל ברגע שנוסדת המלוכה", מראה קנוהל, "נפרצת הלכידות החברתית, נוצרים הבדלי מעמדות גדולים ומתרבים בתי המידות. גדל והולך מספרם של האנשים שיש להם קשרים עם הממלכות השכנות, בוודאי מקרב האצולה והמלוכה, והמלכים מייבאים את הנסיכות הזרות. כך הגדר נפרצה." (גם התיאור הזה מוכר להפליא).

הספר הוא אוצר בלום של הסברים, רעיונות, תיאורים וטיעונים הקשורים בתנ"ך. את הקוראת החילונית הוא ריתק!

דניאל שנער, "שמים אדומים": האם יש בו יותר מאשר שעשוע פשטני

נדמה לי שכל מי שקרא את המותחן הישראלי המצליח שמים אדומים לא יוכל עוד לעולם להביט סביבו אלא בחשדנות, בכל פעם שייקלע לפקק תנועה אינסופי, במיוחד בסמוך למגדלי עזריאלי. רענון קל של הזיכרון מגלה כי ב-2001 סוכל ניסיון פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת, ממש כמו זה שמתואר בספר. האם הסיכול ההוא התבצע בדיוק באותו אופן, כלומר – באמצעות מצנח רחיפה, ולוחם נועז שנחת על גג של מכונית? כנראה שלא. אבל לפחות הרעיון שפקק התנועה היה יזום, שהוא נועד לאפשר ללוחמים לזהות את המכונית ולנטרל אותה, נשמע סביר למדי.

עניינו של הספר שמים אדומים במאבק המוחות שמנהלים אנשי המודיעין הישראלים והמחבלים הפלסטינים המתכננים פיגועים. הספר מחולק למעשה לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון מנסה המחבר, דניאל שנער, ליצור את שלוש הדמויות הראשיות, סער – צעיר ישראלי, עלי – צעיר פלסטיני מרפיח וג'ני – נערה יהודייה-אמריקנית, ולבסס את היחסים ביניהן, כדי שיוכל להתקדם לחלק השני, שהוא עיקרו של הספר.

למרבה הצער, החלק הראשון לוקה בחסר. במהלך הקריאה מתעוררת התחושה שאצה לו, לשנער, הדרך; שהוא משתוקק להגיע כבר אל העיקר מבחינתו, והשלב הראשון מייגע ומשעמם אותו. דומה שהוא כתב בחיפזון,  כמו במעוף מהיר מעל פני השטח, על שלושת הצעירים הנפגשים במחנה קיץ בארצות הברית, שם הם מתיידדים. זאת התשתית להמשך העלילה.

שנער משתדל מאוד לייצר תחושה של סימטריה בין שני הגברים הצעירים, שבעתיד יתעמתו משני צדי המתרס הישראל-פלסטיני. שניהם נולדו בדיוק באותו יום, כשהשמים מעל ישראל היו אדומים במיוחד, שניהם נבונים ומוכשרים במיוחד, קשורים מאוד לאחיהם הבוגר, לכל אחד מהם יש ידיד נאמן ושמנמן שהוא יותר נושא כלים מאשר חבר של ממש. אבל הדמויות אינן מקבלות נפח אמיתי, הן מצטיירות יותר כמו סקיצות, שכן הפרטים עליהן נמסרים במעין דיווח חיצוני. נוצרת תחושה של פלקטים שטוחים, שאינם נהפכים בדמיונו של הקורא לאנשים חיים בעלי קיום משכנע, ולכן הם גם לא יכולים לעורר אמפתיה או התעניינות בגורלם.

לא פעם מתעורר הרושם ששנער משתדל בעיקר להרשים את הקורא בידיעותיו. הוא מרבה לזרוע בטקסט פרטי מידע שהוא מבאר, לפעמים בהערות שוליים, כמו בספר עיון, ולפעמים בגוף הספר. כך למשל למשפט "'ילען אבוכ!' צעק רפיק, מוכרע על ידי המתח" נוסף ההסבר, בהערת שוליים – "ילען אבוכ: יקולל אביך. הגרסה הישראלית לקללה 'אנעל אבוכ', היא שיבוש של המילה בערבית – ילען". או, למשפט אחר, "סיפרתי לך פעם על הפתווה של 1998" נוספה הערת שוליים מלומדת נוספת: "פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידיד מופתי ומספק הנחיה בנושא ספציפי". או שוב: "אחת הכתובות האלה הוזכרה פעם בחקירה של פעיל בגואנטנמו", והערת שוליים: "מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה." האם עד כדי כך לא סומך המחבר על הידע האישי של הקוראים, או על יכולתם לברר לעצמם מושג, אם במקרה אינם יודעים מה פירושו? במקום אחר הוא מלמד את הקורא ישירות בגוף הטקסט: "סער תמיד טעה וקרא למכשיר פינג'אן. פעם אחר פעם הייתי צריך לתקן אותו ולהסביר לו שפינג'אן זו הכוס שבה שותים את הקפה." תודה רבה על השיעור בערבית!

התובנות שהסופר מציג מדי פעם מביכות בפשטנות שבה הן לוקות. הנה למשל המחשבה שהוא מציג מתוך תודעתו של עלי, הצעיר הפלסטיני, שחושב על מלחמת יום כיפור ואומר לעצמו: "בפועל הייתה תחושה שהישראלים הפסידו, לכל הפחות הפסידו קצת. ודווקא זה, ההפסד שלהם, שהיה הניצחון הקטן של הערבים, החזיר לנו את הכבוד האבוד ונתן את היכולת גם לישראלים וגם למצרים לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר." דומה שההרהור הסדור הזה נלקח ישירות מתוך מחברת של תלמיד תיכון ישראלי (לא ערבי!), שמשנן סיכומים שטחיים לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. מביכה גם השיחה האידיאולוגית שמנהלים סער ועלי: "'אני לא בטוח שזה הזמן והמקום להיכנס לשיחה הפילוסופית הזאת, סער. אבל בתור קצין בצבא הישראלי אתה לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך להטיף לאף אחד מוסר. אתם הורגים ופוצעים בכל יום יותר ילדים ונשים מכל ארגוני ההתנגדות ביחד.' 'זה לא אותו דבר ואתה יודע את זה. דיברנו על זה מאה פעם לפני שהפכת לרוצח.' הפעם היה תורי להתחמם."

רמת טיעונים ירודה כל כך אפשר לקבל בוויכוח שמתנהל במציאות, לא בספר שמתיימר לייצג את עמדות הצדדים, ולהעשיר את הקורא בתובנות מעניינות או מקוריות.

שלל היגדים סתמיים כמו "אללה כותב סיפור מטורף יותר מכל תסריטאי" מאפיין גם הוא את שמים אדומים.

עם זאת, בחלקו השני של הספר, כשמתחילה להיפרש עלילת המתח ועמה המרדף הפיזי והמחשבתי, הקצב המהיר מצטייר נכון. יאמר לזכותו שבשלבים הללו הוא בהחלט סוחף ומותח.

לא אתקטנן על שגיאות כתיב ("ופלט הנחת הקלה גדולה" בעמוד 83, בגרסה הדיגיטלית), ולא על חוסר האחידות בתעתיק (שם אחד שמתועתק באותו עמוד – בשתי צורות שונות: "עוויס", "עויס"); אלה תקלות שיכולות לקרות לכולנו. אתהֶה רק בקשר לכמה סוגיות מהותיות יותר. למשל – באיזו שפה בעצם חושבים האנשים הללו, ומדוע מחשבותיו של עלי משובצות במילים ובחלקי משפט בערבית? האם אינו חושב בשפת אמו, והעברית שבה הספר כתוב רק מייצגת את המחשבות (ומשום כך אין באמת צורך בתוספות הללו בערבית)? כמו כן, אני מבקשת לתהות אם אפשר להאמין למעברים החדים הפתאומיים שעוברות הדמויות. (למשל – ג'ני, שרגע אחד מאוהבת באחד, ובמשנו – באחר, וכמעט כהרף עין מתכחשת לעברה ובבת אחת "הרגישה בבית" במקום זר לה לגמרי, מבחינה תרבותית).

ואולי התהיות הללו אינן רלוונטיות לז'אנר. נראה כי הספר מבקש בעיקר לבדר, ומסתבר שבכך הוא מצליח. יעיד על כך המקום המכובד שכבש ברשימת רבי המכר. קוראיו הנלהבים ודאי שמחים להיווכח שהמחבר השאיר סוף שיאפשר לו לכתוב ספר המשך.


כרגיל, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כתמיד, אני ממשיכה להתענג על הקריאה בגרסה האלקטרונית, המאפשרת להגדיל את האותיות המוארות, ולא להמשיך ולגדוש את מדפי הספרים בביתי, שכבר עמוסים לעייפה. הנה כאן קישור ישיר אליו.

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ, בארי חזק

עופרה עופר אורן | סופרת ספרים

ריבונו של עולם

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת…
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בארי חזק  (נהרג ב- 17 באוקטובר 1973)

View original post

פול בוגדנור, "השתקת ניצולי השואה: השערורייה המתמשכת של פרשת קסטנר"

בין מאי ויולי 1944 גירשו הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם בהונגריה מאות אלפי יהודים אל מותם הנורא באושוויץ. זמן לא רב לפני כן הגיע ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, רז'ו קסטנר (הנודע גם בשמות רודולף קסטנר וישראל קסטנר), להסכמה על עסקה שערך עם יחידת האס-אס של אדולף אייכמן.

על פי אותה עסקה הוסכם שכמה מאות אנשים יורשו לצאת מהונגריה. מאז ועד היום מפלגות את דעת הקהל היהודית כמה שאלות: האם ציפו הנאצים שקסטנר יציית להם, כחלק מהעסקה? או שמא הרשו לו לפעול נגדם, בזמן שהם עצמם הלכו לקראתו?

מספרי Kasztner's Crime  –  פשעו של קסטנר  – אפשר ללמוד איך ראש ועדת העזרה וההצלה הסכים לשתף פעולה עם הנאצים. לא רק שקסטנר סירב להזהיר את הקורבנות היהודים באשר לגורל הצפוי להם; הוא עזר להונות רבים, שבעקבות דבריו עלו על רכבות המוות. יתר על כן: הוא גם העביר ליהודים מידע מטעה, ממש בימים שבהם התנהל מרחץ הדמים.

תומס קומוי, אחיינו של קסטנר, מנהל מאבק אינטרנטי ארסי נגד הספר פשעו של קסטנר ונגדי אישית. אשיב כאן רק להתקפתו הארוכה ביותר על הספר, ולא לעלבונות האישיים.

קומוי יכול היה להגיב לראיות הרבות שהבאתי בספר. אילו נהג כך, היה נאלץ להתמודד עם דברים שאמרו ניצולי אושוויץ כשהעידו נגד קסטנר. כמו כן, היה נאלץ להגיב על דברים שקסטנר עצמו אמר, המוכיחים את אשמתו. למרבה הצער, קומוי בחר בדרך הקלה יותר: להתעלם מניצולי אושוויץ ומהדברים שקסטנר אמר, ורק לחזור על הדברים הנושנים והלא מבוססים שטוענים מי שממבקשים להגן על קסטנר.

קומוי, כמו כל המגויסים למען קסטנר, מייחס לאיש הנערץ עליו הצלחות רבות, שאין להן, למעשה, אחיזה במציאת. קומוי אפילו מחייה את סיפורי הבדים של קסטנר, שהופרכו בעבר, על אודות "הצלה" כביכול של 20,000 יהודים הונגרים. כוונתו  ל-15,000 מגורשים שנשלחו לאוסטריה במקום לפולין. הוא אינו מייחס חשיבות לכך שאותם יהודים היו לעובדי כפייה, עד שנרצחו; שרבע מהם מתו בתוך שנה; שטענתו של קסטנר כאילו "הציל" אותם הוכחה כלא נכונה במשפטי נירנברג, במשפט קסטנר ובמשפט אייכמן.

קומוי מעוות שוב את העובדות כשהוא מעלה באוב את הטענה על  "30,000 מבוגרים שוועדת העזרה וההצלה הציבה בבתים מוגנים." למעשה, את היהודים בבתים המוגנים הציל הפעיל הציוני משה קראוס, שלא נמנה עם ועדת העזרה וההצלה, ושגינה את קסטנר וכינה אותו משתף פעולה.

דודו של קומוי, אוטו, הוא זה שזכה, ובצדק, בכבוד, כי הוא זה שהצליח למצוא בבודפשט מקלט לחמשת אלפים או ששת אלפים ילדים שאנשי צלב החץ איימו על חייהם. הוא פעל בסוף 1944, חודשים אחרי שגירוש היהודים מערי השדה לאושוויץ הסתיים. אפילו קסטנר עצמו לא טען שהשתתף באותו מבצע הצלה אמיתי.

חלק גדול מהטענות שקומוי טוען כלפי כוזבות באופן כה מובהק, עד שאף קורא של הספר פשעו של קסטנר לא יוכל להתייחס אליהן ברצינות. הוא מאשים אותי שהתעלמתי כביכול מכל המחקרים המדעיים ההונגריים, אבל מי שיציץ בהערות הסיום בספרי, ובביבליוגרפיה המופיעה בו, ייווכח שאני מצטט היסטוריונים הונגרים לאורך הספר. אלה כוללים את רנדולף ל' ברהאם, המוכר כבר סמכא עולמי בעניין שואת יהודי הונגריה; את סבהולץ סיטה, מנהל מרכז הזיכרון לשואה בבודפשט; את גבור קדר, לשעבר היסטוריון בכיר בארכיון היהודי בבודפשט, ואת זולטן ואגי, לשעבר עמית במוזיאון הזיכרון לשואה בארצות הברית.

ההיסטוריונים הללו סותרים את טענותיו של קומוי, כאילו שטות לומר שוועדת העזרה וההצלה קיבלה את חסות האס-אס. בספר שראה אור ב-2004 בהוצאת יד ושם[1] מפרט ברהאם את האופן שבו "לכד" האס-אס את קבוצתו של קסטנר , ובספר שראה אור ב-[2]2005  קובע סיטה כי אייכמן "החזיק את חברי ועדת העזרה וההצלה תחת אגודלו" עד ש"שיתוף הפעולה שלהם הלך וגבר."

מה היה ידוע לקורבנות?

יהודי הונגריה, כך גורס קומוי, "היו מודעים לגמרי לכך שפירוש המילה 'גירוש' היה למעשה – גזר דין מוות." ראיותיו רופפות.

  1. הוא מתייחס לשידורים של הבי-בי-סי שבהם דובר על משמעות הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוכח כבר שבשידוריו להונגריה הסתיר הבי-בי-סי את הידיעות על השואה. מכל מקום, ברגע שהנאצים כבשו את הונגריה, הם החרימו מהיהודים את כל מקלטי הרדיו, כדי למנוע מהם להקשיב לבי-בי-סי, וזאת עובדה חשובה ביותר שקומולוי אינו מוצא לנכון לציין.
  2. קומוי מתייחס אל הביקורים של אוסקר שינדלר ושל אחרים שהגיעו לבודפשט לפני 1944. בביקורים הללו (המתוארים בספר פשעו של קסטנר) לא היה כדי להזהיר את יהודי הונגריה לגבי מה שצפוי להם, כי קסטנר והמנהיגים האחרים שמרו את המידע לעצמם. קסטנר הודה בכך במפורש במשפטו של ויסנמאייר בנירנברג.
  3. התראות ואזהרות אחרות שקומוי מזכיר, למשל עלונים שהטילו בנות הברית על בודפשט ב-2 ביולי 1944 (שגם הם מתוארים בספר פשעו של קסטנר) הגיעו אחרי שהגירוש של 437,000 היהודים מערי השדה כמעט הסתיים, ולא יכלו להציל את מי שהנאצים כבר רצחו.
  4. קומוי מציג בצורה לא נכונה את דבריו של אלי ויזל המנוח. ויזל כלל לא קבע שיהודי הונגריה ידעו מה צפוי להם, כפי שקומוי טוען, אדרבא, ויזל אמר תמיד שמנעו מהם את המידע על התוכניות הרצחניות של הנאצים. בספריו הרבים, במאמרים שכתב ובראיונות שהעניק חזר ויזל והסביר ש"לא ידענו אפילו מה משמעות המילה אושוויץ".

אבל נניח לאי הדיוקים של האיש שמותח עלי ביקורת, ולסטייתו מהאמת; נשווה את העיוותים שלו עם עדות אופיינית מתוך משפט קסטנר בישראל. באותו משפט תיארה אירנה הירש מגטו קולוז'וואר, אחת הניצולות ממחנה המוות, את מה שהתרחש לפני הגירוש לאושוויץ. כשנשאלה אם היה ליהודים מידע כלשהו על אושוויץ לפני שעלו לרכבות המוות, השיבה: "לא… אמרו לנו רק שלוקחים משפחות [לקנירמזו] ביחד, כדי לעבוד בחקלאות."

אחרים שהעידו אמרו דברים דומים מאוד. העדים הללו כללו את לוי בלום, יעקב פרייפלד, פול גרוס, דוד רוזנר ויחיאל שמואלי מגטו קולוז'וואר, את יוסף כץ ואליעזר רוזנטל מגטו נאג'ווארד, ועדים נוספים. הם אחדים מניצולי אושוויץ שמצוטטים בספר פשעו של קסטנר.

אפילו עדים שלא גורשו לאושוויץ אמרו דברים דומים: "לא ידענו לאן המגורשים נוסעים," הכריז רבי מאיר וייס מגטו דברצן, "אפילו לא עלה בדעתנו שהקהילה שלנו נשלחת להשמדה."

אבל נניח לכך שקומוי מתעקש להתעלם מדיווחיהם של ניצולי אושוויץ, ומעדיף לבנות את בית הקלפים הפסבדו-עובדתי שלו. אפילו אז הטיעונים שלו קורסים, כי קסטנר עצמו אמר שלקורבנות בגטאות של הונגריה לא היה מידע על תוכנית ההשמדה.

במכתב מ-12 ביולי 1944, כמה ימים אחרי שהגירושים הושהו, הודה קסטנר: "מאות האלפים הגיעו לאושוויץ  לא ידעו עד הרגע האחרון מה המשמעות הדבר, ומה קורה להם." בדיווחו שכתב אחרי המלחמה, ב-1946, הודה קסטנר: "בכל אחד מהגטאות… היו משוכנעים ממש עד הרגע האחרון שהמשלוחים לא יחצו את גבולות המדינה."

כל הראיות הללו – הן עדויותיהם של הקורבנות והן דבריו של קסטנר – מאששים את הודאתו של קסטנר בפני קורט בכר, שליחו של הימלר, ב-15 ביולי 1944: "בני עמנו עלו על הקרונות כצאן לטבח, כי סמכנו על הצלחת המשא ומתן [עם האס-אס] ולא סיפרנו להם על הגורל המר הצפוי להם."

איך בגד קסטנר בעם היהודי?

בכמה מהגטאות "הודיעו" ליהודים ששולחים אותם לעבוד באתרים מחוץ להונגריה, כמו העיר הבדויה "קנירמזו". אחרים קיבלו גלויות דואר ממגורשים יהודים הונגרים שעבדו כביכול ב"וואלדזה" שבגרמניה. הקורבנות אולצו לכתוב את הגלויות לפני שהוכנסו לתאי הגזים.

משה קראוס, איש נשכח שהציל כמה אלפי אנשים, היה נציג הסוכנות היהודית בבודפשט. במהלך משפט קסטנר העיד קראוס בשבועה ואמר: "הגעתי למשרדי היודנראט, ושם הראו לי את הגלויות. אמרו שקסטנר הביא אותן מהגרמנים. קראתי כמה מהן, ואז קסטנר נכנס… קסטנר עמד על כך שיחלקו אותן."

בה בעת סיפר קסטנר לאנשים פנים אל פנים שמאות אלפי יהודים שנשלחו לאושוויץ נשארו בחיים ושהם מחכים לפעולות ההצלה שלו – זאת כאשר אייכמן בעצמו התרברב באוזניו ואמר לו שהמגורשים נרצחו.

יואל פלגי היה צנחן ציוני, אחד מעמיתיה של חנה סנש. הם נשלחו מארץ ישראל להונגריה. פלגי נזכר בדברים ששמע במו אוזניו את קסטנר אומר בבוקר של ה-21 או ה-22 ביוני, 1944: "עשרות או מאות אלפי מגורשים חיים במחנות, לדבריו של קסטנר, כי הפקודה להרוג אותם טרם ניתנה; אייכמן הבטיח שבינתיים לא יהרגו יהודים…"

אבל נניח שקומוי מבטל את הדיווחים הללו, של עדים מיד ראשונה, ממש כפי שהוא "מתעלם" מהעדויות של ניצולים הונגריים ממחנות מוות. עמדתו בכל זאת אינה מחזיקה מים, כי קסטנר אישר את מה שהניצולים אמרו על תפקידו בתוכנית ההונאה של הנאצים.

במכתב ששלח לנמען יהודי בשוויץ ב-24 ביוני  1944, העמיד קסטנר פנים שהמגורשים לאושוויץ יושבו בוואלדזה: "אי אפשר היה לעצור את זרם הרכבות לאושוויץ, ולא לבלום אותו. מגורשים רבים מאלה שנשלחו לעבוד לא השמיעו שום אות חיים. על כל הגלויות כתוב שנשלחו מוואלדזה, ושהמצב של שולחיהן טוב."

ליתר ביטחון הוסיף קסטנר: "אם היה אפשר לומר משהו אנושי על הטיפול בגירוש, באופן פרדוקסלי צריך היה תמיד לייחס אותו לאס-אס."

האם יכלו היהודים להינצל?

במאמרו מקדיש קומוי מקום נרחב לאמירה שלא היה אפשר להציל יהודים, למעט את אלה שעל אודותיהם דן קסטנר עם אייכמן. גם אם הדברים היו מדויקים – והם אינם כאלה – אי אפשר לתרץ את תפקידו של קסטנר כשותף להונאה הנאצית שהסתירה מהיהודים את הגורל הנורא הצפוי להם.

"מתי בדיוק," שואל קומוי, "לטענתו של מר בוגדנור, היינו צריכים להתחיל להתקומם?… שום התחכמות לא הייתה מאפשרת מרד של יהודי הונגריה." התשובה, כידוע לו, היא שבשום שלב הספר הפשע של קסטנר אינו "טוען" שהיהודים היו צריכים להתחיל התקומם. ההפך הוא הנכון: הספר שלי מכחיש לחלוטין שזאת הייתה אופציה מציאותית. הדיון הארוך של קומוי על חוסר התוחלת בהתקוממות בהונגריה מייחס לי השקפה שדחיתי באופן חד-משמעי. התכסיס הווכחני שלו פשוט אמנם, אבל יש לעקוב אחרי בקפידה.

בעניין אחר – סוגית האפשרות לברוח ביישובים שהיו קרובים לגבול, הספר פשעו של קסטנר מציג ראיות, מסמכים ועדויות של ניצולי מחנות ההשמדה. שוב, קומוי סותר את דבריהם של מי שחוו את הזוועות של אושוויץ מי שידעו ממקור ראשון מה היה המצב בגטאות בערי השדה.

אירנה הירש מקולוז'וואר נזכרת איך "כשהגטו הופצץ, הייתה מהומה גדולה ואז יכלו להימלט." פול גרוס מאותו גטו העריך ש"יותר ממחצית" יהודי העיר יכלו להימלט ולחצות את הגבול הרומני, מרחק של כמה קילומטרים משם. "אילו ידענו ששולחים אותנו לאושוויץ, להירצח," ואליעזר רוזנטל הסביר שהייתה בגטו מערכת ביוב וש"אלפים רבים יכול לברוח דרכה, כי היציאה שלה הייתה בכיוון היער", בסמוך לגבול הרומני.

אבל נניח שקומולי מתעלם שוב מהעדויות של ניצולי אושוויץ, בטענה שאלה אנשים לא חשובים (זאת הייתה תגובתו של קסטנר במשפט קסטנר), או שלא היה להם מושג על מה הם מדברים. אפילו מהלך נואש כזה לא היה עוזר לו בטיעוניו, כי קסטנר עצמו אישר את מה שהם אמרו.

ב-3 במאי 1944 – ממש בזמן שהחלה הגטואיצזיה באזור – ביקר קסטנר בקולוז'וואר, בהיתר נאצי. הוא פגש שם את אחד הפקידים של אייכמן, דיטר ויסליצני, מי שהיה אחראי לרצח יהודי יוון וסלובקיה. ויסליצני ציווה עליו לחסום את נתיב הבריחה שכבר פעל. כפי שקסטנר העיד מאוחר יותר, "[ויסליצני] אמר שהוא יודע על נתיב הבריחה, שהוצאו פקודות להגדיל את מספר השומרים, ושעלי להזהיר את ידידי שעליהם למצוא דרכים בטוחות יותר." קסטנר עשה מה שאמרו לו: הוא העביר את המידע השקרי של ויסליצני אל המנהיגים היהודים המקומיים. עקב כך נבלמו הבריחות המאורגנות מקולוז'וואר.

נראה כי כדי להצדיק את קסטנר, לא ראוי שקומוי ירד לדרגה שבה הוא קובר את זיכרונותיהם של ניצולי אושוויץ, ובה בעת יאשים את קסטנר עצמו כאילו לא ידע על אפשרויות הבריחה, אלה שקסטנר הודה במו פיו כי חיבל בהן, לפקודת האס-אס.

נקודה אחרונה

במאמר זה ניסיתי להביא בפני הקוראים את הדברים שאמרו כמה מהקורבנות שהעידו במשפט קסטנר, ובהם סיפרו על הגירוש לאושוויץ. תומכיו של קסטנר נחושים אולי בהחלטתם לקבור את זיכרון מה שעבר על אותם ניצולים, אבל מאמצים כאלה לא יצליחו. הם גם לא יוכלו למצוא הצדקות סבירות לטובתו של קסטנר, כי יצטרכו להכחיש את העובדות שקסטנר בעצמו הודה שוב ושוב באמיתותן.

הרשו לי לסיים בתגובה על האמירה המזעזעת ביותר במאמרו של קומוי. "למי שלא חווה את הסבל של אותם חודשים ושנים," הוא אומר, "שלא איבד חלקים נכבדים ממשפחתו, אין זכות לדבר גבוהה-גבוהה על העניין, ולא משנה מה כישוריו וכמה ניירות הוא הזיז ממקום למקום."

ובכן כך: משפחתי – כמו רוב בני המשפחות היהודיות באירופה – נפלה קורבן לשואה, כך שעברתי את הבחינה שהציג בפני האיש שמותח נגדי ביקורת, ואני יהודי שמותר לו "לדבר גבוהה גבוהה על העניין". מכל מקום, ניסיונו למנוע מחקר לגיטימי הוא בלתי נסבל.

לדבריו של קומוי, לא משנה כמה ראיות לאשמתו של קסטנר יחשפו; לא משנה כמה ניצולי אושוויץ ידברו נגד קסטנר; לא משנה במה קסטנר עצמו הודה – אין לאיש זכות למתוח עליו שום ביקורת. כל יהודי שמאשר כי ניצולי מחנה המוות דיברו אמת יושתק, ודמעותיהם של הקורבנות והסבל שלהם יימחו על ידי מי שנאבקים להביא לרהביליטציה של קסטנר.

הטקטיקות הללו אינן משרתות את העם היהודי. עם כל הענווה, אני מבקש לקבוע כי מצווה עלינו לפתוח את הלב והזיכרון כדי לשמוע את דבריהם של הניצולים ממחנות המוות, שהעידו במשפט קסטנר. אלה אנשים שאמרו את האמת על שואת יהודי הונגריה. הם אינם עוד עמנו ואינם יכולים לדבר בשם עצמם.

לעברית: עופרה עופר אורן

קישור למאמר שהתפרסם באנגלית באתר Jewish News

קישור למאמר שאליו מגיב פול בוגדנור

[1] “Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities,” Yad Vashem Studies, Vol. 32, 2004, pp. 43-8

[2] TRADING IN LIVES?, Central European University Press, 2005, p. 88).

 

אדן פון הורבאט, "נעורים ללא אל": איך פשעים נעשים מקור לגאווה

סופר צעיר, רק בן שלושים ותשע, פוסע בשאנז אליזה. זה עתה נפגש עם במאי קולנוע אמריקני, שרוצה לעבד לסרט את ספרו האחרון של הסופר, נעורים ללא אל. השנה – 1938. מוצאו של הסופר, אדן פון הורבאט, הונגרי, אבל הוא רואה בעצמו גרמני. הוא גדל במורנאו, עיירת קיט בבוואריה, ושפת אמו גרמנית. לפני שנתיים גורש מגרמניה בפעם השנייה, לא בשל מוצאו, אלא בגלל הספר שכתב,  נעורים ללא אל, שהבמאי האמריקני מעוניין בו.

הפגישה שהסתיימה זה עתה יכולה להיות מפנה בחייו. אם רעיון הסרט יצא לפועל, אולי יוכל פון הורבאט להגר לאמריקה ולהתחיל שם בחיים חדשים. אבל הגורל מתערב: ענף יבש שנופל מעץ בשדרה הפריזאית צונח על ראשו של הסופר, ושם קץ לחייו.

פון הורבאט אמנם לא ידע בוודאות על מלחמת העולם שתכונה "השנייה" – ברומן שכתב הוא מזכיר רק את "מלחמת העולם" בה"א הידיעה, כלומר את זאת שאנו מכנים "הראשונה" – אבל ברור שהוא חש שמלחמה נוספת עתידה לפרוץ. הוא מביע זאת באמצעות גיבור הרומן, מורה רווק שמזדעזע מהרעיון להקים משפחה: "להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!" הוא אומר לעצמו בחלחלה.

המורה, כמו הסופר שברא את דמותו, עסוק במאבק פנימי עם אמות המוסר שלו. מצד אחד הוא חש כורח להיכנע למציאות, לשתף פעולה עם כוחות האופל המקיפים אותו, אולי לא להיות אלים בעצמו, אבל לפחות לשתוק ולהיראות צייתן, להתאים את עצמו לסביבה מרושעת, לאומנית וגזענית. מצד שני, הוא חש דחף להתנגד, לשמור על ערכיו, להיות אדם הגון.

האם מורה חייב לייצג את העמדות השלטוניות, או שעליו לחנך את תלמידיו, להציב בפניהם את הערכים האמיתיים שהוא דוגל בהם, ולהיחשב מסית (שחייו בסכנה)?

באחרית הדבר לספר מספרת טלי קונס, אחת מעורכות הסדרה "ספרייה לעם" בעם עובד, כי פון הורבאט נאלץ לגלות מגרמניה בפעם הראשונה אחרי שביקש ממלצר בפאב המקומי במורנאו לכבות את הרדיו כששידרו בו את נאומו של קאנצלר גרמניה החדש, אדולף היטלר. חברי המפלגה הנאצית דאגו להעניש אותו. ובכל זאת, כעבור כמה שנים, ב-1934, שב פון הורבאט לברלין, וביקש להתקבל לאגודת הסופרים של גרמניה הנאצית. כמוהו גם המורה בספר מנסה להתפשר. למשל, הוא תולה בשלב מסוים את הדגל הרצוי מחוץ לחלון ביתו. הוא מנסה לאלץ את עצמו לא להתבלט, להתאים את עצמו לסביבה. לשתוק. די לו בכך שפעם אחת הסתבך קשות עם תלמידיו הגזעניים, אחרי שניסה להאיר את עיניהם שגם "כושים" הם בני אדם שראויים לזכויות. דברי "בלע" מעין אלה מסוכנים מדי בסביבתו, וכמעט מביאים עליו את סופו. הוא מנסה לשנות מהלך, להיטמע, להקטין את עצמו, להפסיק לבלוט. האם יצליח?

זהו עניינו של הספר: המאבק בין האימה, לבין הרצון להיות אדם הגון, גם בתנאים בלתי אפשריים.

מעניין מאוד לקרוא עדות מיד ראשונה על האווירה ששררה בגרמניה שנים מעטות לפני שזאת תקפה שוב את שכנותיה ומלחמת העולם השנייה פרצה:

"הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!" אומר המורה על תלמידיו, ומצטט את האינדוקטרינציה שהם עוברים: "'כל מה שנעשה לטובת השבט יש בו מן הצדק,'" הם שומעים ברדיו.

המורה מתקומם בחשאי: בעבר, הוא אומר לעצמו, "הפשעים הוסתרו, עקבותיהם טושטשו, והם היו מקור לבושה. ואילו היום הם מקור לגאווה." והוא מוסיף: "זו מגפה. כולנו  נגועים, ידידים ואויבים גם יחד."

הוא חושב "על הכושים שלא חייבים להתקיים, על הפועלים שכבר לא מצליחים להתקיים, על משרד החינוך ועל הילדים הרעבים."

הוא חש חמלה וכאב כלפי קבוצה של נערות שמאלצים אותן לשחק במשחקי מלחמה: "'אנחנו אמזונות,'" אומרת לו המורה שלהן, והוא אומר לעצמו: "אבל האמזונות הן רק אגדה, ואילו אתן למרבה הצער אמיתיות לגמרי. בנות חוה מרומות!"

הוא מזדעזע כשהמורה מוסיפה ואומרת לו ש"נשים לא נלחמות בחזית למרבה הצער.'" המילים הללו שבות ומהדהדות בתודעתו, מחרידות אותו: "למרבה הצער!" הוא נפרד מהן: "המשיכו לצעוד לכן, אימהות העתיד!" ותוהה "איך אפשר לדרוש מנער מתבגר להבין מדוע האל מתיר דבר כמו מלחמת עולם."

המורה נזכר שבנעוריו, כשהגיעה שעתו להחליט במה ירצה לעסוק בחיים, התלבט בין לימודי רפואה להוראה. "העדפתי להיות מורה. לרפא חולים זה טוב ויפה, אבל אני רציתי להעניק משהו לבריאים, אבן קטנטנה לבניית עתיד טוב יותר."

הסופר אדן פון הורבאט הספיק בימי חייו הקצרים מדי לכתוב מחזות וספרים, וזכה לדעת שהוא נחשב סופר חשוב ורב השפעה. בספר שלפנינו, האחרון שכתב, אפשר בלי ספק לראות עד היום מעין "אבן", כמו זאת שהמורה ביקש להניח, חומר בנייה "לעתיד טוב יותר".

מאחר שהרומן כתוב מפיו של המורה, מבחינת העלילה הוא לא מביט לאחור, אלא מתקדם כל העת בזמן, וכך מצליח ליצור מתח ועניין. קראתי אותו בנשימה עצורה.

Ödon vön Horváth: Jugend ohne Gott

מגרמנית: שירי שפירא

 

 

"בגוף ראשון": את מי אהוד אולמרט מזמין לתבוע אותו על הוצאת דיבה?

מיכאל לינדנשטראוס:

הוא "עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין".

הוא "נמנע מלהרשיע את חבורת הנערים שאנסה והתעללה מינית בנערה בת 14 וחצי, ב'פרשת שמרת.'"

הוא "כאב את הפסדו של קולק בבחירות [לראשות עיריית ירושלים] ב-1993 ועשר שנים לאחר מכן בא איתי חשבון".

עוזי דיין:

"לא הייתה לו שום בעיה לשמש […] כלי בידי נתניהו."

"חלק גדול מזמנו עסוק בגלגול עיניים מתחסד".

ירון זליכה:

"מתקשט בתואר פרופסור שניתן לו במכללת קריית אונו" ובתקופה ששימש חשב כללי המשיך להרצות שם "במשכורת שנתית של כמיליון שקלים" (וזאת, בלשון סגי נהור, "דוגמה לנקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד רב סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם.")

"חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית."

הגיש תלונה על איומים ברצח נגד דודו, פואד בן אליעזר, שאמר לו  שבסוף עוד 'יחסלו' אותו, והתכוון רק לחיסול פוליטי.

בכירי המשטרה והפרקליטות:

הפגינו קהות חושים, רוע לב, חוצפה וחוסר שיקול דעת כשכינסו דיון בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה דווקא בזמן ועידת אנאפוליס.

מני מזוז:

התמנה לשופט בעליון כאשר "דרכו לשם היתה רצופה הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול."

אך צדק כשהחליט לא העמיד לדין את אריק שרון.

משה לדור:

"פוזה של צדקן, נפש של שקרן".

אשם ב"ביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי." לכן "הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין."

 פרקליטות המדינה:

"מסמנת מטרות, ורק אז מקוששת נגדם האשמות מן הגורן ומן היקב או מן היואב יצחק."

"האם יש ספק שמשהו רקוב בממלכת הפרקליטות?"

אנשיה "פיתו עד" ועסקו גם ב"שיפוץ עדות".

"כל מטרתה השגת עוד ועוד הרשעות ולא עשיית צדק".

חוקרי המשטרה:

לא חיפשו את האמת, אלא רצו "להביך אותי, לפגוע בי, לערער את אמינותי, ולהביא להפלתי המיידית".

שלדון אדלסון:

"למרותה אשליה שאדלסון עובד עבור נתניהו – ביבי הוא שעובד עבור אדלסון".

שרה נתניהו:

"מספרת מדי פעם על תרומתה המקצועית המהוללת בתור פסיכולוגית לילדי ירושלים. מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה. הפוזה של האישה העובדת בצד מעמדה הרם כאשת ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג אצל מי שמצויים בפרטים".

עובד יחזקאל: 

"כמו שולה [זקן] שבוי בתפיסת העולם שאני סלדתי ממנה, האומרת שכדאי לחלק תפקידים לאנשים מהפריפריה המפלגתית ולחברי מרכז המפלגה. זו השקעה שמניבה פירות, הם אמרו."

הוא ושולה זקן "יצאו מתוסכלים ושואפי נקם" כשסירב למינויים הפוליטיים שהמליצו לו עליהם.

שולה זקן:

הייתה אמנם מופת של יעילות כמזכירה, אבל כשהצליחה "טרחה לזקוף את כל השבחים לעצמה".

"חשבה שהיא באמת מנהלת את העיר ואותי, והיא באמת 'האישה החזקה בירושלים.'"

שמואל דכנר כנראה לא "היה הראשון ששיחד אותה בסכומי כסף אדירים."

"ייתכן מאוד שגם סכומי כסף אשר דכנר טען כי תרם למסע הבחירות שלי בהמחאות ללא שם המקבל – ותמיד, לדבריו, לבקשת זקן – היו בעצם כספים שהיא שילשלה לכיסה."

"בעוד הגברת יושבת בבית משפט, מחזיקה בידה ספר תהילים קטן וקוראת בו שעות, כאילו כל מעיינייה בדברי קודש, היא ניהלה קשרים קרובים, שהיו שונים באופן מוחלט מהרושם המזויף שניסתה לייצר לגבי אופייה ואורחות חייה."

למעשה לא ניהלה את לשכתו כשהיה ראש ממשלה. "ישבה בחדר צדדי ולא עשתה דבר, למעט טלפונים לחברים."

"לא הקריבה את חייה למעני."

"הייתה תלמידת תיכון שלא סיימה את לימודיה, ללא תעודת בגרות, ללא השכלה מלבד עשר שנות לימוד."

"החליטה לטפול עלי האשמות כאשר היה עליה לבחור בין האמת לבין הסכנה של ישיבה בכלא לשנים רבות, על עבירות חמורות שהיא עברה ללא כל קשר אלי!"

"מקליטה אובססיבית ועדת מדינה נטולת מעצורי אמת ושקר."

"בתו של חכם קרשי" נהפכה ל"מקבלת שוחד סדרתית" וגם "חברתם של אנשים שחיים בתפר שבין העולם התחתון לעולם הנורמטיבי."

חיים רמון:

"לא היה צריך לעמוד כלל לדין".

אילנה דיין וברוך קרא:

"צדקנים", וגם "אנשים נטולי בושה, עבדים לרייטינג."

דנקנר וצ'רני: 

"יושבים בכלא על לא עוול [בכפם]."

שמואל דכנר:

"נוכל מוצהר".

הוא עצמו: 

האומנם "לא ייתכן שלא ידעתי כי אחי, שחי שנים בארצות הברית והיחסים בינינו גרועים, קיבל כסף מאיזה מאכר"?

בתקופה שהיה ראש ממשלה ישראל הייתה תדמיתה של ישראל כה חזקה עד ש"נשיא פקיסטן האמין שראש ממשלת ישראל יכול למנוע התקפה הודית על ארצו."

כשנודע לו שעוזריו מבקשים למנות אנשי ליכוד לתפקידים שונים, כדי שיעזרו לו להיבחר לראש ממשלה דפק "בחוזקה על השולחן" וסירב: "אם זה המחיר שאני צריך לשלם כדי להיות ראש ממשלה, אני מוותר על הכבוד". וגם: "העיסוק בעניינים התפלים הללו" הִלאה אותו.

מעולם לא ידע על ההמחאות ששולה זקן קיבלה "והן מעולם לא הופקדו בחשבונות העמותה שריכזה את התרומות שקיבלתי."

מעולם לא ביקש משולה זקן הגנה, ובפועל מעולם לא קיבל אותה.

טעה רק משום שמרוב תמימות לא עמד על טיבה האמיתי: "כשלתי במתן אמון רב מדי, בתום לב, אך לא הייתי שותף ישיר או עקיף למעשה בלתי חוקי."

ילדיו גדלו "ושיוועו לא פעם" לנוכחותו, וזאת בשל מסירותו לעשייה הציבורית.

את כל הציטוטים הללו דליתי מתוך 133 העמודים הראשונים של הספר בגוף ראשון, שראה אור לאחרונה, בליווי ראיונות נרחבים בעיתונות ובטלוויזיה. חלק מהדברים שציטטתי כבר הופיעו באותם ראיונות.

הספר מכיל 696 עמודים. עלי להודות שבשלב הנוכחי נשברתי.

אפשר בהחלט להבין את סערת הנפש של אהוד אולמרט, מי שהגיע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ייתכן מאוד שבחלק מהדברים שהוא כותב הוא צודק. לי, כאדם מהיישוב, אין כמובן כלים לשפוט. יחד עם זאת, אחרי ששמעתי את ההקלטות שבהן, בניגוד לדבריו בספר, הוא מנחה את שולה זקן מה לומר, ונשמע כמו אחרון העבריינים:

אני מתקשה לקבל את הגרסה שלו במלואה, לפחות בעניין הזה.

האם באמת חברו כוחות ימניים להוריד מכס השלטון ראש ממשלה, רק מכיוון שהיה קרוב מאוד לחתום על הסכמי שלום? אני לא פוסלת את האפשרות על הסף. האם ממה שקראתי השתכנעתי שאהוד אולמרט הוא טלית שכולה תכלת? לא ממש. מה שברור שאת הספר כתב, כמו שהעיד, מתוך התרגשות רבה ובתחושה שזאת האפשרות היחידה שיש לו לטהר את שמו. אבל הכתיבה פשוט בלתי אפשרית. דומה שאולמרט אינו מוותר על אף פרט. מדהים להיווכח עד כמה הוא זוכר הכול, כל משפט שנאמר, כל פגישה שהייתה, או התבטלה, ואת הכול הוא מביא לפנינו, בלי לסנן, בלי לסכם, בלי להבין שהקורא אינו מעוניין בכל הדקויות ובכל סבכי ההתרחשויות.

האם ניסה מישהו לשכנע את אולמרט לקצר? לתמצת? להבחין בין עיקר לתפל? וגם – להוריד את חום הלהבות, לוותר על השרשרת הבלתי פוסקת של מילות גנאי והשמצות שאותן הוא שופך לכל עבר?

למרבה הצער, דמותו של הכותב, המצטיירת מהעמודים שהצלחתי לקרוא, אינה עושה אתו חסד. ואם אכן התנכלו לו, הוא מחמיץ לדעתי בספר הזה את ההזדמנות לשכנע את קוראיו. הספר מייגע כל כך, עד שלמרות הרצון הטוב שאתו ניגשתי אליו, אני מודה שפשוט לא הצלחתי לצלוח אותו.

גם אם נוסף לספר "הפרק הדרמטי", העוסק בהפצצת הכור בסוריה.

הספר נגיש ב-e-vrit

אלי אליהו, "איגרת אל הילדים": שירים של בדולח או של יהלום?

"הָיוּ הַרְבֵּה סְפָרִים, וּדְבָרִים / שְׁבִירִים, כְּמוֹ שִׁירִים שֶׁל אֲחֵרִים."

כך כותב אלי אליהו בשירו "המעבר", ומדייק מאוד בתיאור התחושה שהשירים שלו עצמו מעוררים: שהם שבירים כמו בדולח, אולי שהם מעין כדור בדולח שאפשר להביט בו ולראות השתקפות של כל חלקי הזמן: ההווה שבו "לְעִתִּים / מַחְרִיב אָדָם אֶת בֵּיתוֹ / בְּמוֹ יָדָיו", העתיד, שהוא "הַדָּבָר הַכָּבֵד מִכֹּל", ובו בתו צוחקת "אֶת צְחוֹק הָעוֹלָם הַבָּא", והעבר, או ליתר דיוק – הזיכרונות ממנו, כמו בשיר "ביקור כילד בנגרייה של אבי". כמה מופלא תיאור הנגרייה ההיא, בשורות "סַעֲרַת נְסֹרֶת וּשְׁבָבִים. / כַּעַס מַסּוֹרִים. רַחַשׁ חֲרֹשֶׁת שֶׁל כְּסִיסַת עֵצִים".

אבל לא רק את הזמנים הללו – עבר-הווה-עתיד – לוכד אליהו בשיריו, אלא גם את אלה המותנים, הניסיוניים, שיכלו להיות, או לא להיות, כמו למשל בשיר "פגישה", שבו הוא חושב על כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שהוא ואהובתו (או אולי בתו?) ייפגשו "עַל הַסַּפְסָל הַזֶּה": "רֶצַח עַם, מִלְחֶמֶת עוֹלָם" אדמות שנכבשו, ואפילו אנשים ששכחו את שפת אמם. כך גם בשיר "תמונה" שבו הוא מתאר את אביו ביום שהיה כבן שבע, "נִצָּב עַל תֹֹּרֶן / סְפִינָה מֵעַל הָחִדֶּקֶל / דָרוּךְ לְזָנֵק / אֶל הַמַּיִם", ואינו ער לכך שבמעשיו הוא "מַעֲמִיד בְּסַכָּּנָה // אֶת חַיַּי". כמה יפה התמונה הזאת של המפגש בין העבר שקרה לעבר שלא קרה, בתוך מכונת זמן שעשויה ממילים.

הדובר בספר איגרת  אל הילדים פונה לא רק אל בתו הקטנה או אל אביו בעודו ילד, אלא גם, בשיר נפלא שהעניק לספר את שמו, אל הילדים  שבשוליים, אל החוששים, המאחרים, הבוהים, אל הילדים "שֶׁשׁוֹכְחִים אֶת הַמַּחְבָּרוֹת", ו"לֹא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת": האם אלה אינם מי שיהיו בעתיד משוררים? האמירה אינה מפורשת, אלא משתמעת. כך גם בשיר "דג זהב" שנקרא ספק כזיכרון, ספק כהתבוננות, ובו תיאור קשה מנשוא, ובכל זאת יפה להדהים, של חבורת נערים שמקיפים ילדה בים, "מֵעַל רֹאשָׁם רַק תִּקְרַת הָרָקִיע הַבָּהִיר". הדובר מספר, וכבר יודע שהתמונה המצטיירת "תִּשָּׁאֵר זִכָּרוֹן רָחוֹק": נגיעותיהם בה, בזמן ש"הָכֹּל כָּמוּס בַּמַּיִם", והם "עֲנִּיִים מְרוּדִּים שֲֶנָפַל בְּחֶלְקָם  דַּגּ זָהָב", עד שאחד הנערים
מסתחרר ומתרחק, והמשורר תוהה בינו לבינו: "הַאִם זֶה אֲנִי?"

הוא כותב גם על המצפון של כולנו, בשיר "אליבי", על היום שבו שרפו את מוחמד אבו חְ'דֵיר (אין בשיר שום אמירה מפורשת, אבל ההקשר לגמרי ברור), ואיך כל אחד מאתנו מתנער מאחריות, איך כולנו רק צפינו בטלוויזיה, רק ישבנו בבית קפה, איך כולנו יכולים לכאורה לערוב זה לזה, ובעצם – עד כמה כולנו אשמים.

ולא רק בפשעים קיצוניים כל כך. אפילו בעוול היומיומי, הכה שגרתי, שכולנו רגילים לו ומקבלים אותו כמובן מאליו, כמתואר בשיר "אלה היו החוקים": "הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקּיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידּי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים", ולא סתם אחרים, אלא "זָרִים גְּמוּרִים", הוא כותב, ומאיר בפשטות מחרידה את מה שהמבוגרים בכל העולם מעוללים לילדיהם, כמעשה שבשגרה. כולם עשו זאת, הוא מציין. גם משום שאלה היו החוקים. ומשום שכך נהגו מי שנחשבו שפויים. ופתאום, כשהוא מתנצל בפני אנשי העתיד, כשהוא מסביר להם שלא ידענו "אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם", אפשר לחוש בעוצמה רבה עד כמה הנוהג הרווח בעצם לא סביר, ולא מתקבל על הדעת!

עינו ולבו ושל המשורר פקוחים אל הילדים ברגישות ובעדינות מיוחדות במינן. בשיר "אגדות" הוא מזהיר את בתו: "אַל תִּבְטְחִי בָּאַגָּדוֹת" כי אם מישהו ידלוק אחריה בשעת חצות כשרק נעל אחת לרגליה, הוא ודאי לא יהיה נסיך; ובשיר "האמת" הוא חושף את יכולתם של ילדים לדעת את מה שהמבוגרים משתדלים כל כך להסתיר מפניהם. אפשר להיווכח בזאת כשרואים "כֵּיצַד הֵם אוֹחֲזִים / בְּצַעֲצוּעֵיהֶם, כְּאִילוּ / חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים / בָּזֶה."

ולא רק אל הילדים. גם אל חסרי הישע המגורשים מבתיהם בשיר "גבעת עמל"; אל גוזל שנפל מהקן בשיר "משל גוזל"; אל "הפועלים" אשר "נִפְלָטִים עִם שַׁחַר מִמַּשָּׂאִיוֹת"; ואל "הצמחים", בשיר מפעים החודר אל לב לבם: "כַּמָּה יָקָר בְּׁעֵינֵיהֶם / הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב. // וְהָאוֹר – " הנשימה נעתקת מרוב יופי!

יופיים של השירים אינו נובע רק ממה שהם מביעים, אלא גם מהשילוב שיש בהם בין המשמעות והצליל. החריזה הפנימית משמשת ברבים מהם כמעין עמוד שדרה תומך, או כמו פעימות לב, או הלמות תופים, שמשמיעים את המקצב. הנה למשל כמה שורות מתוך השיר "תן לי הנפש": "קָרוֹב בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֶל הַמָּוֶת / וְאֶל הַלֵּדָה, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכוֹל הַגּוּף / בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ, / כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁשְּׁנָתִי נָדְדָה, וּבַחֶדֶר / הַסָּמוּךְ יָשְׁנָה הַיַּלְדָּה…" הצליל החוזר "דָ" פועם כמו דופק, שב וחוזר, מבטיח יציבות, צפוי ונחוץ בכל פעם שהוא נשמע, מוזיקלי מאוד.

במחשבה שנייה, השירים בספר איגרת אל הילדים רק מתחזים כשבירים. מדובר לא בפיסות של בדולח, אלא ביהלומים.

שטפן צוויג "מרד המציאות": שוב המלחמה הזאת?

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

"טירוף," מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. "טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?"

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?


Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

בן כספית, "נתניהו, ביוגרפיה": מה נכתב בפרופיל האישיותי של נתניהו?

הקריאה של הספר נתניהו ביוגרפיה היא חוויה מוזרה מאוד. מבלבל לעבור מהפרקים המתייחסים לאירועי התקופה האחרונה, אל הידיעות החדשותיות, המופיעות מחוץ לספר (במיוחד כשקוראים אותו בפורמט אלקטרוני ב-e-vrit – בטבלט או בטלפון – ונחשפים כל הזמן למבזקי החדשות). לרגע קשה לדעת מה דמיון ומה מציאות, מה  הרהורי לב ומה עובדות, מה קורה ממש עכשיו, ומה תיעוד של אירועים מהעבר.

לאמיתו של דבר, תהיות דומות מתעוררות מדי פעם גם כשקוראים את הספר, ולא תמיד ברור אם מובאות בו עובדות, או משאלות ודעות.

אם רוצים "לסכם" את הספר במשפט אחד, הוא יראה פחות או יותר כך: בנימין נתניהו יכול היה להיות מתת האל לאנושות, אלמלא השתבשה דעתו בשל בעיותיו האישיות, הנובעות מפגמים קשים באופיו ומהשפעתה הרעה של אשתו.

די ברור שבעומק לבו של בן כספית יש עדיין שרידים של הערצה סודית כלפי נתניהו. אמנם כבר שנים שכספית העיתונאי "רודף" את ראש הממשלה ומתמיד להציג אותו ואת אשתו באור שלילי מאוד, אבל יש בספר גם התפעלות.

למשל, כספית מזכיר בלי הרף את מה שנראה בעיניו, כך נדמה, כמובן מאליו: הכריזמה של נתניהו. האם זאת באמת עובדה? לעניות דעתי יש טעם לפגם בקביעה כה נחרצת. לא הכול מסכימים שנתניהו שופע קסם אישי יוצא דופן, ושהוא נואם בחסד עליון. רבים חשים בזיוף הצורם המלווה תמיד את דבריו של האיש, בחוסר הכנות שלו, במלאכותיות של הופעותיו המהוקצעות מאוד, שליטושן מושג באמצעות הרבה מאוד אימונים ותרגולים, ולכן אינן נראות כנות ואינן נוגעות בנפשם של רבים. ("כשהיה מגיע לראיונות עצמם," מספר כספית, "היה מדרבן את עצמו לפני העלייה לשידור באמצעות תנועות ידיים חדות שאותן תרגל לבד בחדר.")

להלן קטע יוטיוב, שמדגים עד כמה תנועות הידיים המתורגלות של נתניהו זהות לאלה של אחמדיניג'ד. נראה ששני האנשים הללו למדו אצל אותו מדריך לשפת גוף. האם זאת באמת כריזמה? הרי המלאכותיות והזיוף זועקים לשמים.

והנה עוד כמה דוגמאות לזיוף בהתנהגותו של נתניהו, שאת כולן מתאר בן כספית בספר: סירובו החד משמעית להצטלם כשהוא מרכיב משקפיים. (לפיכך "נבנה עבורו פודיום משוריין מיוחד" שעליו הוא יכול להניח, על מדף מואר היטב, דפי נאום מודפסים באותיות ענקיות. אגב, הפודיום מגיע אתו לכל מקום, גם לזירות פיגועים. ביחד עם דגלי ישראל. "ערכת ממלכתיות ניידת", מכנה אותה בן כספית). כמו כן, כששבר את רגלו, נזהר שלא יצלמו אותו עם גבס. "מבחינת נתניהו, לא חשוב מה קורה, חשוב מה משודר ומדווח," שכן "העיקר שההגה נמצא בידיים שלו. זה הדבר החשוב, ולא השאלה לאיזה כיוון יסובב אותו." חשובים לו מאוד התצלומים שלשכתו מפיצה, "תמונות מושקעות – עם איפור, תאורה ותפאורה מדוקדקים – שבהן נראה המנהיג שוקד על כתביו, כאילו מדובר בקרב ווטרלו."

"פינת הנאום" שנתניהו ארגן לעצמו במרפסת בית ראש הממשלה. בצד ימין, מסומן בעיגול, ניר חפץ, לפני שנהפך לעד מדינה.

לאורך הספר קשה לפעמים להחליט אם בן כספית נשען בדבריו על עדויות ששמע, או על הרהורים שאינם מתבססים על עובדות. כך למשל תיאור תגובתו של נתניהו לרצח רבין אינו יכול להיות אמין. "ביבי היה המום," כותב כספית, ומוסיף: "צערו על רבין היה אמיתי." האומנם? האם בן כספית בוחן כליות ולב? מניין לו לדעת מה נתניהו חש "באמת"?

הספר כולל תיאורים שיכלו להגיע רק ממי שהשתתפו באירועים, והם נשמעים כמעט בלתי אפשריים. כך למשל מספר כספית על מפגש שנערך בביתה של ציפי לבני. מטרתו הייתה "להפשיר" את הקשר בין שני הזוגות – נתניהו ואשתו, ולבני ובעלה. הפגישה הייתה "ניסיון תמים לקירוב לבבות" שלא עלה יפה, בין היתר מכיוון שהאירוח היה צנוע וביתי מדי לטעמם של בני הזוג נתניהו, שרגילים לטרקלינים מפוארים ומטעמי גורמה. עד כאן הכול נשמע לא נעים אמנם, אבל עדיין מתקבל על הדעת. ואז מגיע תיאור שמצטייר הזוי ומוזר באופן קיצוני: "מה שלבני לקחה מאותו ערב זה את דמותה של שרה נתניהו יושבת על הספה בסלון ביתה ומתרוממת לפתע, בליווי תנועות ידיים מתאימות, כדי להדגים כיצד המטוסים ימריאו מבסיס רמת דוד בדרך להפצצת אירן." מצד אחד, ההתנהגות המתוארת נשמעת כל כך משונה והזויה, שקשה להאמין לאמיתותה. מצד שני – מי יכול להמציא דבר כזה?

מקרה אחר שנשמע הזוי ולא סביר התרחש בלשכתו של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, זמן לא רב אחרי שנתניהו נבחר שוב לראש ממשלה. נתניהו הגיע לביקור במטכ"ל, שם, כדי לשמח אותו, הציגו בפניו כל מיני פיתוחים-לכאורה שנועדו כביכול לאפשר תקיפה באירן. נתניהו, נלהב ומתפעל, ביקש להשתמש בטלפון, ובנוכחות אשכנזי אמר לאשתו "את לא תאמיני מה אני רואה כאן […] כשניפגש אספר לך. את לא תאמיני."

גם התיאור הזה נשמע לכאורה מופרך ובלתי אפשרי. האם ייתכן שראש הממשלה משתף אישה שאין לה שום סיווג ביטחוני בסודות הכי כמוסים של המדינה? אבל כשנזכרים בעדותו של מאיר דגן, שגם בנוכחותו אמר נתניהו על שרה שהיא "יודעת הכול", אי אפשר אלא להאמין שכך באמת מתנהלים העניינים.

מכל כיוון שהוא התמונה המצטיירת מפחידה.

כספית מתאר מקרים רבים שמצטיירת בהם דמותו של נתניהו כשל אדם שאדישותו לזולת מזעזעת. "השאפתנות שלו אדירה […], אבל ממוקדת בעיקר בו עצמו. מה שבאמת מעניין את ביבי זה ביבי. הוא אטום לצורכיהם של אחרים, הוא ממוקד במטרותיו האישיות, הוא יעשה הכול כדי להגשים אותן."

עד כדי כך שבפרופיל האישיותי שלו שהכינו האמריקאים, לדברי בן כספית, הוא תויג כבעל "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" שמתבטאת בדימוי עצמי גרנדיוזי, שקרנות פתולוגית, מניפולטיביות, שטחיות רגשית, היעדר אמפתיה. בידי אדם כזה נתון הגורל של כולנו!

האם מעניין אותנו לדעת כיצד נוצרה אישיות בעייתית כל כך? כספית מתאר את מלחמת הקיום של נתניהו, שבהיותו נער נהג להגיע ארצה לחופשת הקיץ ביחד עם יוני, אחיו. הוריהם נשארו בביתם בארצות הברית, ולא ממש התעניינו בבנים. "הם התגוררו אצל חברים, הסתדרו בכוחות עצמם, עבדו, חסכו, והקפידו על כל פרוטה. הם היו נתונים לגורלם." האם זה גם שורש הקמצנות הידועה לשמצה שלו וגם של אשתו? כספית מדגים אותה בכמה סיפורים שבהם בשלב התשלום הסתלק נתניהו ממסעדה שאליה הזמין אורחים, ומספר גם  על נטייתה של שרה לא רק לא לשלם תמורת מה שאכלה, אלא לקחת אתה בתום הסעודה את זר הפרחים המוצב על השולחן, ביחד עם האגרטל.

ומניין נובעת תחושת הגדלות? נתניהו, כך מספר בן כספית, נוהג לומר שסבתו היא "נצר למשפחת רש"י" ואוהב להוסיף ולומר ש"'הצאצא של רש"י יהיה יום אחד מלך המשיח.'" אכן, נתניהו רואה בעצמו "מנהיג אמריקאי גולה" ו"שווה בין שווים". כשהתעמת עם אובמה התנהג בזחיחות ויהירות שמתאימות אולי למי שנמשח באמת להיות "מלך המשיח". אלא שיהירותו לא היטיבה עם ישראל, וכנראה שאפילו הזיקה לה. הוא "כילה בשנתיים הראשונות לשלטונו את כל האשראי הבינלאומי שהועמד לטובתו במסכת ארוכה של הבטחות חסרת כיסוי שפיזר ברחבי העולם".

כספית מביא ראיות לקווי אישיות נוספים, מטרידים מאוד. למשל – בעימות שהיה לו עם הממשל האמריקני לא הבין "מדוע האמריקאים מתרגשים כל כך," שהרי "בייקר הוא דיפלומט מקצועי." והוא מתאר כיצד נתניהו אמר לאחד מחבריו "'אפשר לחשוב שרימיתי אותו בגולף. בסך הכול הכרחתי אותו לשנות מדיניות באמצעות הפעלת לחץ פוליטי.'" כלומר – יש מדרג לחומרתן של רמאויות, ובראשן ניצבת רמאות במשחק גולף…

תומכיו של נתניהו אולי יתבשמו מיכולתו לרמות, אבל לא ברור איך יצדיקו את נטייתו לאבד את העשתונות במהירות. בן כספית מביא כמה סיפורים כדי להדגים את חוסר היכולת של נתניהו לשלוט ברגשותיו. למשל – הזריזות שבה אץ אל הטלוויזיה כדי להודות קבל עם ועדה בבגידה שלו באשתו. "אם היה נרגע ומנתח בקור רוח את המצב, היה מבין שאפשר להתמודד איתו בדרכים אחרות, דיסקרטיות יותר." מדובר לדעתו של כספית באירוע "שהציב בסימן שאלה גדול את שיקול הדעת של נתניהו, את יכולתו לעמוד בלחצים וגם את אמות המידה המוסריות האישיות שלו." דוגמה אחרת לאובדן עשתונות: התנהגותו המוזרה כשנתקל פעם בחבורת עיתונאים, במסדרון משרד הממשלה. נתניהו "נזכר בסיגר המעשן התקוע בידו." מאחר שסיגרים הם סמל לנהנתנות, החליט להסתיר אותו מפני העיתונאים, ולכן "תחב במהירות את הסיגר הבוער לכיס הפנימי של הז'קט שלו ומיד שכח מהעניין." עד שהסיגר הצית קרעי נייר שהיו בכיס, והתחיל להעלות עשן, מתוך הז'קט…

אם אלה יראו כזוטות בעיני האוהדים, מה יגידו על דוגמאות לאופן שבו השאפתנות האישית של נתניהו, הצורך שלו לקדם את עצמו, דרבנו אותו לעשות מעשים שעלולים היו לפגוע בביטחון המדינה?  למשל – כשחשף בפומבי סוד צבאי (התרברב בכך שהיה שותף סוד למבצע חיסול הכור בסוריה, וזאת כשישראל לא לקחה על עצמה אחריות למבצע, כדי לאפשר לאסאד לא להגיב), או, בהזדמנות אחרת, כשהדליף מסמך ביטחוני רגיש (בקשר למשא ומתן עם סוריה); וכמובן – כשארגן את ההסתה נגד רבין. לדברי בן כספית היה "מטה מיוחד שהופעל על ידי אנשי נתניהו, במטרה להפוך את חייו הציבוריים של רבין לגיהינום". נתניהו המשיך בכך גם כשראש השב"כ הפציר בו לרסן את ההסתה, שכן "'היא עלולה להביא להתנקשות פוליטית.'" (לכן, בין היתר, קשה להסכים עם הערכתו של כספית לפיה נתניהו התאבל מרה כשרבין נרצח!). ברבות הימים ניסה לפגוע באופן דומה גם באהוד ברק: "נתניהו התעקש: 'ללכת על ברק כל הזמן, בכל הכוח, בום-בום, ישר לבטן הרכה." 'למצוא על ברק דברים אישיים,' הוסיפה שרה, שנכחה גם היא בישיבה."

כספית טוען שנתניהו נהפך "לסמל הסכסכנות והאופורטוניזם הפוליטי בישראל". שגם חבריו למפלגה סבורים כי "הוא לא מסוגל להעביר את הדיבורים למעשים. אין לו יכולת כזאת. תראו לי משהו ממשי שביצע. כלום. שום דבר" – דברי לימור לבנת.

לפני 18 שנה הגישו המשטרה ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, המלצות להעמדה לדין של נתניהו. כבר אז הוא ושרה נחקרו במשטרה. החשד היה שניכסו לעצמם מתנות שלא כדין, וששילמו לקבלן עמדי מתוך הקופה הציבורית, במקום מכספם הפרטי. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק והעדיף להתעלם מההמלצות.

"הפוליטיקאי החתרן, הנכלולי וחסר העכבות", כדברי בן כספית, שהוא גם "איש מסוכן, חסר כל שיקול דעת", שב לפוליטיקה. האיש שאשתו הוקלטה זועקת – "למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף", התמנה שוב לראש ממשלה. הפשעים שבהם הוא נחשד כיום כבדים וחמורים פי אלפי מונים מאלה שמהם יצא אז בשלום.

קשה למנות את כל הנזקים המתוארים בספר, אבל חמורה מכולם התחושה שבן כספית נוגע בהם רק בקצה האצבע; שאל המעללים החמורים באמת כלל לא הגיע, ומי יודע אם כול, או רוב, הפרטים שלהם ייוודעו לנו אי פעם.

כאמור, גם את הספר הזה קראתי באפליקציה e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

 

קולום מק'קאן, "מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות": האם אפשר ללמוד לכתוב

האם אפשר בכלל ללמד מישהו לכתוב? זאת אחת השאלות ששואל קולום מ'ק'אן בספרו החדש מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות. הספר כולל 55 פרקים קצרים, שנפרשים על פני 115 עמודים. בכל אחד מהם נוגע מק'אן בסוגיה הקשורה בכתיבה, מביע את דעתו, מעניק לקורא עצות הנוגעות בעניין, ומקדים כל פרק בציטוט מדברים שכתבו סופרים אחרים. הראשון שבהם, למשל, זה שמקדים את הפרק הנושא את הכותרת "אין כללים" הוא ציטוט מדברים שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם: "יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם." הציטוט הזה מביע במידה רבה את אופיו או רוחו של הספר: בקלילות ולפעמים ממש בשפת יום יום – "שב על התחת" – מגלגל המחבר רעיונות ומחשבות הנוגעים בכתיבה, ומביא בפני הקורא את השקפת העולם שלו ואת דעותיו על עניינים שונים הקשורים בכתיבה.

קולום מק'קאן מודה שהוא עצמו מעולם לא השתתף בסדנת כתיבה, מאלה הנפוצות מאוד באוניברסיטאות בארצות הברית, שכן לא התקבל לאף אחת מהן, ומסביר מיד שאינו מתפאר בכך, שכן ודאי היה יכול לקצר תהליכים וללמוד דברים חשובים אילו כן השתתף בסדנה כזאת.

מק'קאן הוא סופר מצליח. שניים מתשעת ספרי הפרוזה שלו, יסתובב לו העולם הגדול ו לחצות אוקיינוס, ראו אור בעברית, בספרייה לעם של הוצאת עם עובד, ויש בהחלט ערך בעצות שהוא מעניק לקוראיו. הוא מפנה אותן, כאמור, לכותבים מתחילים: "מכתבים אל סופר צעיר". למעשה, כמה מהן יכולות להועיל לכל אחד, לא רק למי שרוצה לכתוב ספרות. למשל הפרק "אל תהיה שמוק" ממליץ לקורא, בין היתר – "אל תדביק כינויים לאנשים. אל תעליב את עמיתיך. אל תתאר לאנשים איזה תותח אתה. אל תשתה את כל היין. אל תתלונן שאף אחד לא מקשיב. אל תתעלם מחבריך. אל תחייך בשחצנות. אל תחשוב שאתה נעלה מעל כולם. אל תוריד את הענווה שלך לרמה של יהירות…" וכן הלאה: יותר בגדר של מה שמכונה "עצות טובות לחיים טובים", מאשר – לסופר בתחילת דרכו.

עם זאת, חלק ניכר מהעצות בהחלט שימושיות, ואפילו, אומר בצניעות, מוכרות למדי: כמי שהנחתה במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה (וכמי שהתחילה לכתוב "ברצינות" כתלמידה בסדנאות כאלה, ובאותו מקום ממש!), למדתי, ולימדתי, כללים כמו: "להראות ולא לספר" (בסדנאות השתמשנו לא פעם במילים באנגלית "showing, not telling"'). בסדנאות הכתיבה למדנו ולימדנו להיזהר מקלישאות, כדבריו של מק'קאן: "לא עוד 'דמעות חמות', בטובך. לא עוד 'ירכיים לבנות כחלב'. לא עוד סטיות הצידה מהסיפור אל סצנות של חלום או של פלשבק, ואפילו לא עוד 'שקיעות אדומות כדם'. לא עוד ביקורים בחנות המזכרות הספרותית."; למדנו ולימדנו לשים לב לסימני הפיסוק, לזכור שלמחוק חשוב לא פחות מאשר לכתוב, לקרוא את הטקסט בקול, כדי לשמוע אותו, לערוך תחקיר מקיף, להרבות בקריאה (!), להבין עד כמה המשפטים הראשונים בסיפור חשובים, ועוד כהנה וכהנה הדגשים שמק'קאן מנסח ומציג ברהיטות ואפילו בשובבות מסוימת.

פרקים אחרים מכילים עצות שימושיות: למשל – איך למצוא סוכן – תפקידו בשוק המו"לות בארצות הברית קריטי, בניגוד למקובל בישראל. שם הוצאות לאור אינן מנהלות דיון ישיר עם הסופר, אלא תמיד ואך ורק באמצעות סוכן. לעומת זאת, הדברים שמק'קאן כותב על הקשר בין הסופר לעורך שימושיים מאוד גם לסופר או לסופרת הישראלים. (אגב, בתרגום החליטו מדי פעם לבחור בצורת נקבה למשל – סופרת, או עורכת. יש להניח שזוהי בחירה שרירותית, שהרי אין באנגלית הבדל בין זכר לנקבה כשמדובר במילים הללו, אבל יפה שבמהדורה העברית ביקשו לפנות אל שני המגדרים באופן שוויוני!).

הספר כולו גדוש דברי עידוד: גם אם נכשלת, נסה (או נסי!) שוב ושוב. אסור להתייאש ממכתבי סירוב. מק'קאן מעיד על עצמו שחיבר את כל המכתבים הללו שקיבל לאורך השנים והדביק אותם כטפט על הקירות של כמה חדרי שירותים. כל זה טוב ויפה, עד שמתעוררת השאלה: מדוע, בעצם? האם העצות הללו, שמפצירות בכותבים לא לוותר, להמשיך, לכתוב ולכתוב, וההבטחות שאם רק יתמידו יצליחו, בסופו של דבר, אינן מעודדות גרפומניה? האם הצורך, למעשה – הכורח (!) לכתוב אינו אמור להגיע כדחף שאינו בר כיבוש? האם נכון לעודד כך את כל מי שלוקח לידיו את העט (או המקלדת…), את כל מי שרואה את עצמו "סופר צעיר"?

באחד המכתבים מציע מק'קאן לקורא הספר להימנע מלכנות את עצמו "סופר". איימי טאן בספר המאמרים שלה היפוכו של גורל, אסופת הרהורים סיפרה כיצד נשאלה פעם אם היא אכן סופרת, ואם כן – אם היא "עכשווית". השאלה הצחיקה אותה, אבל עוררה בה גם מחשבות נוגות, שהרי אם היא חיה אך אינה "עכשווית", מה היא, בעצם? מאז החליטה שתציג את עצמה כ"כותבת" – writer, ולא כסופרת – author.

האם הספר שלפנינו יכול לשמש תחליף לסדנת כתיבה? בהחלט לא. קולום מק'קאן עצמו מסביר שבסדנאות הללו רק מאפשרים למשתתפים בהן לכתוב, ובעצם – לא מלמדים אותם לעשות זאת. כך בהחלט חשתי, הן כמשתתפת והן כמנחה של סדנאות כתיבה. ובכל זאת – למי שרוצה באמת לכתוב כדאי לקרוא (גם!) את הספר הזה.

צ'סלב מילוש, "קמפו די פיורי": פולנים מסכנים מסתכלים בגטו?

קמפו די פיורי היא כיכר מלבנית במרכז רומא. במאה ה-17 נעשה שם דבר נבלה: מדען ופילוסוף איטלקי, ג'ורדנו ברונו, שהתיאוריה האסטרונומית שפיתח סתרה את האמונות של הכנסייה הקתולית, הוצא שם להורג, לקול תרועות ההמון. איש לא נחלץ לעזרתו.

ב-25 באפריל, 1943, ביום הראשון של חג הפסחא, נסע המשורר הפולני צ'סלב מילוש ביחד עם אשתו לפאתי ורשה. כשהחשמלית חלפה על פני חומת הגטו היהודי הבחין מילוש במה שהתרחש מעברה: קרבות רחוב, ובתים שהגרמנים הציתו עולים באש. מרד גטו ורשה, שהחל כמה ימים לפני כן (ונמשך ארבעה שבועות), היה בעיצומו.

בה בעת ראה מילוש איך בצד הפולני משתעשעים בני ארצו על קרוסלה, כנהוג בחגיגות הפסחא בפולין. בעקבות המפגש הקשה בין שני המראות הללו כתב צ'סלב מילוש את השיר "קמפו די פיורי", כאן בתרגומו של דוד וינפלד:

בְּרוֹמָא, בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת,
עַל הַמִרְצֶפֶת נִתְזֵי-יַיִן
וּרְסִיסֵי פְּרָחִים.
תַּגְרָנִים עוֹרְמִים עַל שֻׁלְחָן
פֵּרוֹת יָם ורֻדִּים,
אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים כֵּהִים
מְכַסִים פְּלֻמַּת אֲפַרְסֵק.

כָּאן, בַּכִּיכָּר הַזֹּאת
שָׂרְפוּ אֶת ג'וֹרְדָנוֹ בּרוּנוֹ,
הַתַּלְיָן שָׁלַח אֵשׁ בַּמּוֹקֵד
בְּקֶרֶב הָמוֹן סַקְרָנִי.
וְאַךְ שָׁכְכָה הַלֶּהָבָה
שׁוּב נִתְמַלְאוּ מִסְבָּאוֹת,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נָשְׂאוּ תַּגְרָנִים עַל רֹאשָׁם.

זָכַרְתִּי אֶת קָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטַּחֵי הַיְּרּי בַּגֵּטוֹ
עִמְעֵם הַלֶּחֶם הָעַלִּיז
וְהִתְנַשְּׂאוּ זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים
מַעְלָה אֶל שָׁמַיִם שְׁלֵוִים.

לְעִתִּים נָשָׁא הָרוּחַ מִן הַבָּתִים הַבּוֹעֲרִים
עֲפִיפוֹנִים שְׁחוֹרִים,
הַחֲגִים בַּסְחַרְחֶרֶת
אֶת קִרְעֵיהֶם תָּפְשׂוּ בִּמְעוּפָם.
בִּדְרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנַּעֲרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִים בּוֹעֲרִים,
צַחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.

מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁל מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִלְמַד מִכָּאן,
שֶׁהָמוֹן וַרְשָׁאִי אוֹ רוֹמָאִי
סוֹחֵר, מְבַלֶּה, אוֹהֵב
בְּחָלְפוֹ עַל פְּנֵי מוֹקְדֵי הַיִּסּוּרּים.
אַחֵר יִלְמַד מִכָּאן מוּסַר הַשְׂכֵּל
עַל חֲלוֹפִיּוּת מַעֲשֵׂי הָאָדָם,
על הַשִּׁכְחָה שֶׁגּוֹבֶרֶת
עוֹד בְּטֶרֶם כָּבְתָה הַלְּהָבָה.

אוּלם אֲנִי אָז הִרְהַרְתִּי
בִּבְדִידוּתָם שֶׁל הָאוֹבְדִים
בְּכָךְ, שֶׁבְּעַלוֹת ג'וֹרְדָנוֹ
עַל פִּגוּמֵי הַמּוֹקֵד,
לֹא נִמְצְאָה לוֹ בִּשְׂפַת אֱנוֹש
מִלָּה וְלוּ רַק אַחַת,
לְהַפְנוֹתָהּ אֶל הָאֱנוֹשׁוּת,
אוֹתָהּ אֱנוֹשׁוּת שֶׁנוֹתֶרֶת.

הֵם כְּבָר אָצוּ לִגְמֹע יַיִן,
לִמְכֹּר כּוֹכְבֵי יָם לְבָניִם,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נִשְׂאוּ בַּהֲמוּלָה עַלִּיזָה.
וְהוּא כְּבַר רָחַק מֵהֶם,
כְּבָר חָלְפוּ דוֹרֵי-דוֹרוֹת,
וְהֵם חִכּוּ רַק רֶגַע
עַד יַעַל בַּלֶּהָבָה.

וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר.

פרופסור אירנה גרודז'ינסקה-גרוס מאוניברסיטת פרינסטון, רעייתו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס, שתיאר בספרו  שכנים את הטבח שעשו פולנים ביהודים בעיר ידוובנה, כתבה על חשיבות שירו של צ'סלב מילוש. לדבריה, זהו "אחד השירים-מסמכים הבודדים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה".

המשורר מראה בשיר את הפער הבלתי נתפס בין מה שמתרחש מעבר לשני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת. היהודים, כמו המדען שהוצא להורג בקמפו די פיורי, מתים בלי שמישהו יחלץ לעזרתם. גורלם אינו נוגע לבני עירם, הפולנים השקועים בשמחותיהם ובעליזותם. אפילו השיירים המפוחמים הנישאים מהגטו אינם מטרידים את הפולנים אלא להפך, ייתכן שאפילו מעוררים את צחוקם.

צ'סלב מילוש כתב ב-1943 שיר נוסף: "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", המתאר את האנשים שהתהלכו במחילות התת-קרקעיות של הגטו, ולאחר הריסתו נקברו חיים. חוקר ספרות פולני, יאן בלונסקי, אימץ את כותרתו של השיר במאמר שקרא לו "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו", שבו קרא לבני ארצו להתמודד עם זיכרון העבר. "עלינו לשאת את העבר הזה בתוכנו, למרות הכאב והצער הכרוכים בכך… עלינו לשאוף, לפחות, לנקות אותו…" את היהודים כינה הבל, שקין אחיו רצח, והוסיף והסביר: "הבל לא היה לבדו; הוא גר בביתנו, על אדמתנו, כלומר בבית משותף על אדמה משותפת. הדם נשאר על קירות הבית, נספג באדמה, בין שנרצה בכך ובין אם לאו. הוא נטען בזיכרון שלנו. אם כך, חובה עלינו להיטהר, כלומר, להתבונן בעצמנו כפי שהננו באמת. שאם לא כן – הבית, האדמה, יהיו מוכתמים לעד", והוא מוסיף ומסביר כי "זו משמעות דברי המשורר" (אבל אפילו בלונסקי ממשיך באמירה נוספת, שבה הוא מטהר בעצם את בני עמו: "אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים").

צ'סלב מילוש נולד בווילנה, בתקופה שהייתה עדיין חלק מפולין. חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה כתב את המסה "אומות", שבה ניתח את האנטישמיות הפולנית. הוא עצמו ערק מארצו ב-1951, ביקש מקלט מדיני בצרפת, היגר לימים לארצות הברית, וכיהן כפרופסור לשפות סלביות באוניברסיטת ברקלי. יד-ושם הכיר בו ובאחיו כחסידי אומות עולם. השניים היו פעילים במחתרת הפולנית, והסתירו באופן אישי כמה יהודים שחלקם ניצלו ממוות ועלו לישראל.

המשורר הלך לעולמו ב-2004. קשה שלא לתהות מה היה חושב, אילו חי כיום, על עמדתה של ממשלת פולין, המבקשת להתנער מהקשר של הפולנים אל השואה; מה היה אומר כבר ב-2001, כשהספר שכנים ראה אור לראשונה, ופולנים רבים זעמו עליו וראו בו כתב האשמה לא הוגן ולא מוצדק.

"היהודים היו צריכים להתגונן בכוחות עצמם. ייחסו להם פחדנות, כי הם ציפו שהפולנים יגנו עליהם", אמר אחד הפולנים שיאן טומאש גרוס ראיין בספרו שכנים, ואילו ראש ממשלת פולין השיב לאחרונה לעיתונאי הישראלי רונן ברגמן ואמר לו כי "לא נעניש את מי שיאמר שהיו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים ופושעים רוסים ואוקראינים". האשמת הקורבן, התכחשות והתנערות מאפיינים את התגובות הללו. נראה כי לכל תקופה הקמפיו דה פיורי שלה.


תודה למירי פז על ספר המאמרים  החשבון הפולני: עימות עם זיכרון, שערכה.

 

 

אמנון שמוש, מתי תבוא גאולה שלמה לישראל?

"כאן, בפריס, אני מרגיש שונה – כיהודי – ואני יודע שאין לי מה להתבייש בזה. שם, בין היהודים, האפליה מורגשת וכואבת ומציקה: בין אם אשכנזים מבליטים את עליונותם ובין אם הם מצניעים אותה בסובלנות מופגנת ובשוויוניות מילולית.

אדם בעל רכוש ועמדה וגאווה העולה מכאן לארץ, יא אלבר, אינו עולה אלא יורד: במעלות החברה הוא יורד. גם לרדת בהכנסות לא דבר קל הוא, אך מה הוא הכסף אם לא מפתח למעמד חברתי. איש אינו מוותר מרצונו על זקיפות קומתו, על כבודו העצמי, על זהותו. אמת, בני אדם לא נולדו שווים ומעמדות מצויים בכל חברה, במוצהר או במוסתר. אך חברה, שהעליה המעמדית חסומה בה בגלל המוצא, בגלל העדה, בגלל השם, היא… היא…"

"אל תתרגש, דוד ז'ילבר. בעניין זה אני חושב שהצדק אתך. אך אילו קמו כל אלה שעליהם אתה מספר ועלו מצרפת לארץ, היו פני הדברים משתנים."

"בוודאי שהצדק אתי. בוא ניקח פרשת שמות" – הדוד קם ולקח ספר טלפונים עב כרס ופתח אותו בחבטה לפני אלבר – "הנה ראה בעצמך: אבקסיס, אברג'ל, אבוהב, אבולעפיה, אבוטבול – כולם יהודים 'משלנו' – וראה כמה רופאים וכמה פרופסורים וכמה עורכי דין ביניהם. עמודים שלמים. עד שספר הטלפונים של תל אביב וירושלים לא ייראה כך" (כאן טפח הדוד באגרופו על הספר הפתוח טפיחה שהקפיצה את אלבר) "לא תבוא גאולה שלמה לישראל!"

 

מאיה ערד, "המורה לעברית": מיהו ישראלי?

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

 

 

 

אוקטב מירבו, "יומנה של משרתת": האם העבדות עדיין קיימת (גם בישראל)?

"אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף", כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו,  יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.

הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.

אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. "ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות." היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: "הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: 'את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'"

סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, "מפגיש" אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על "צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה." האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.

אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: "היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן 'בתי' פה, 'בתי' שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה 'אימאל'ה'? מלבד 'בתי' המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן 'יקר מאוד'. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם 'יקרים מאוד'. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש."

סלסטין מתנשאת מעל הגברות: "היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה"; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם "מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם"  – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: "אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב." זאת "אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו", כי "בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת."

היא לועגת למעסיקיה: "נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש," ושואלת את עצמה לפעמים "מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות."

מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. "בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…" היא כותבת, "ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים." היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.

נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: "לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול," היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, "ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!"

סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא "אוכל הכול" (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: "זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!"

היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, "אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק"; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: "הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת"; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: "מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר." היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: "נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?" ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: "למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: 'קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…"

את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: "מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך," אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו "להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!"

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה."

ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].

סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: "אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…"

מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי "לרכוש" את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.

באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: "לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?"

ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?

באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: "אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!" אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, "רגוע ומחייך." והמשרתת "הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה."

מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?

סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: "האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית", ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: "'מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…' […] 'הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!' […] 'אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'" (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוגנובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).

יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: "אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…"

לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.

את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.

LE JOURNAL D'UNE FEMME DE CHAMBRE  Octave Mirbeau

לעברית: אסנת יקירה


[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה".

ז'אן אשנוז, "שנה": האם המציאות קיימת?

ויקטואר מתעוררת בוקר אחד ומגלה ש"פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם." מיהו פליקס? ממה מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה מה קרה, לארוז מזוודה, למהר לבנק, לקחת מונית ולנסוע לתחנת הרכבת מונפרנאס? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע. אף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. מה היא מתכוונת לעשות? מה יעלה בגורלה?

כך נפתחת הנובלה המוזרה שנה, מאת הסופר הצרפתי ז'אן אשנוז. הנובלה ראתה אור לראשונה בצרפתית ב-1997, ובלוקוס ראו לנכון לתרגם אותה לעברית ולהוציא אותה לאור, למען הקהל הישראלי.

קשה לעמוד על טיבה של הנובלה. בתחילתה ובסופה ברור שזאת יצירה סוריאליסטית: סגנון אמנותי המשלב חוסר היגיון והפתעה עם מציאות ריאליסטית, ומשתמש בחלומות, בדימיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה. כמעט כל הפרטים נראים מציאותיים וסבירים, והתנהגותה של ויקטואר הגיונית לכאורה. המהלכים שהיא נוקטת מתקבלים על הדעת: היא קונה כרטיס, מגיעה למקום מרוחק, שוכרת שם בית, בודקת כמה כסף יש לה ולכמה זמן יספיק, מאמצת לעצמה אורח חיים חדש, מנותק ממה שהיה עד אז, ומגיבה כל פעם באופן הגיוני למה שקורה לה.

ובכל זאת, יש כל הזמן נופך מוזר מאוד להתרחשויות. מצד אחד, אפשר לראות בנובלה תיאור מציאותי של השתלשלות המעשים והאירועים שיכולה להביא בן אדם מהיישוב למצב של הומלסיות מחפירה. אנו עדים לאובדן הדרגתי של דפוסי התנהגות סבירים ושל כל מה שקושר בן אדם מהיישוב אל אורח חיים רגיל, שבו יש לאדם כסף, רכוש, קשרים אנושיים, ומעל לכול – קורת גג משלו. באחד מרגעי האובדן, כשוויקטואר נשארת ממש בלא כלום, ונותר לה רק מעט כסף שאתו היא יכולה עדיין ללכת למסעדה, היא מוותרת על האפשרות, כי: "אדם יוצא ממסעדה כדי לחזור הביתה, אבל לצאת ממסעדה ולא ללכת לשום מקום, זה כמו למצוא את עצמך בחוץ פעמיים."

ובכל זאת, גם למציאות ההגיונית לכאורה מצטרפים פרטים מוזרים מאוד. כך למשל דמותו של איש מעברה, לואי-פיליפ, שמופיע מדי פעם, מקיש על דלת הבית, או צץ באיזה מלון מרוחק שהיא נקלעת אליו, או במכונית בדרך לאי שם – איך הוא מאתר אותה? מדוע הוא מגיע? מה בעצם הוא רוצה?

בסופה של הנובלה המסתורין מתעצמים, וגם מה שנראה סביר מתהפך ונעשה תמוה ומשונה מאוד.

חוויית הקריאה של הנובלה מתאימה לתכניה: מצד אחד קשה להפסיק לקרוא. ההתדרדרות במצבה של ויקטואר מפחידה ומרתקת. אפשר להאמין שאלה בדיוק הנסיבות שבהן בני אדם נהפכים להומלסים, ושזה באמת הווי החיים שהם מאמצים. לא רק שוויקטואר נהפכת חסרת כול ומאבדת במוקדם או במאוחר אפילו את שקית הניילון האחרונה שבה היא מחזיקה כמה סמרטוטים, אלא שכך נראה המנגנון המאלץ אותה לנוס שוב ושוב מכל קשר אנושי, גם הקלוש ביותר, ומכל מידה שהיא של שייכות וביטחון. כל אלה משכנעים מאוד. עם כל זאת, קשה לומר שמדובר בחוויית קריאה שיש בה נועם. ברקע נשמע כל הזמן מעין זמזום של ספק ושל רתיעה, מעין צרימה הולכת וגוברת, עד לסוף שאמורה להיות בו הקלה, אבל היא לא באמת מתעוררת.

הנובלה שנה העניקה השראה לסרט קולנוע צרפתי מ-2006, שנושא את אותו שם. חיפוש אחרי פרטים על הסרט, צילומים מתוכו, אולי אפילו טריילר שיבהיר כיצד עיבדו את הסיפור, איך ויקטואר נראית בעיני רוחו של הבמאי, לא הניב אף תוצאה. באתר imdb זכה הסרט לדירוג של כוכב אחד. היה משהו בחוויית החיפוש אחרי פרט להיאחז בו שדמה באופן מוזר לחוויה של קריאת הנובלה: מין תחושה של משהו שקיים ולא קיים, של מציאות מפוקפקת ולא נגישה, שלא ברור היכן היא ומה משמעותה.


Echenoz, Jean Un an
לעברית: רותם עטר