קטגוריה: ספרים

ממה הופתעו אנשי השמאל ואנשי הימין

הכול יצאו מעורם כדי להעלות על נס את האיכות הגדולה ביותר של אסיה, כה מעודנת, כה סבוכה, היו ממהרים להביע פליאה למראה תושביה, שבעצם הליכתם מורגש עדיין החן של אמנים עברו! כן, הווייטנמים היו תמיד רוצחים ופושעים והם ראויים לצרותיהם, רבו מכאובים לרשע, אבל הקמבודים הנפלאים! ואז לפתע פתאום העמים הנחמדים והנהנתנים והנפלאים האלה הופכים למפלצות צמאות דם.

יש בזה משהו מעורר אימה, וההסברים הניתנים אחרי העובדה, כמו ההסברים המבישים כאילו כל ההיסטוריה הגרמנית – כלומר, ההיסטוריה שההיסטוריון טרח להדגיש בקו אדום עבה – מוליכה אל היטלר; כל ההסברים האלה מרתיחים את שארית הדם שהבעירה עצמה הותירה רגוע.

פעם היה בוחן כזה של השמאל והימין: איש השמאל היה חדור אמון באדם, בטבעו האמיתי, לפני שנכבל בשלשלאות החברה; לכשיוסרו ממנו השלשלאות אור החירות יפציע – יזדהר טבעו בכל טוהרו. אמונה זו יצרה גיבורי רוח ומעש.

הימין היה חשדן כלפי טבע האדם; בין החשד והבוז היה המרחק קטן, בין הבוז והדיכוי רק פסע זעיר – החברה מושתתת על תליין.

השנים חלפו. השמאל עושה עדיין ג'סטות של אמונה בטוהר, אף שאין הוא מאמין כבר באותה תמימות שהייתה פעם מקור כוחו המוסרי וחולשתו האינטלקטואלית; הימין הופתע לא פחות: חשדנותו וספקנותו באו אמנם על שכרם, אבל איך ! משל לאדם המחכה לקילוח המים מתחת למקלחת ומופל ארצה בנחשולי ים המציפים כל.

דן צלקה, כל המסות

הו! גיליון 17, "המוזיקה לפני הכל": מרתק!

הגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו! הוא חגיגה, ובמיוחד חלקו הראשון, הכולל תשע עשרה מסות העוסקות בקשר שבין שירה ומוזיקה. 

כל אחד מהכותבים – בהם דורי מנור, עורך כתב העת, יואל טייב, רון כחלילי, עודד אסף, אגי משעול, סיון בסקין, קובי מידן, רחל שליטא, צור ארליך – ורבים אחרים, מציג את השקפתו על הקשר שבין הצליל לתוכן. כל אחד מהם עושה זאת באופן שונה ומרתק. אבל משותפת לכולם נקודת המוצא האישית מאוד.

דורי מנור מספר איך כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו. מנור פורש במסה טיעון מעניין מאוד, שלפיו הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה. זוהי, לדבריו "אנטיתזה נטולת תזה", כי בשירה העברית המודרנית "מעולם לא היו משקלים מסורתיים של ממש". אכן, "בדורות הראשונים של השירה העברית המודרנית" משוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, שטיינברג ובני דורם כתבו "בשיטה הסילבו-טונית (כלומר – ספירה של ההברות וההטעמות)", אבל זאת משום שבאו ממסורת הכתיבה המזרח אירופית. אבל הדור ההוא, שנתן זך במאמרו המפורסם "הרהורים על שירת אלתרמן" יצא נגדו, והיה אמור להיות "התזה" שכנגדה מרד זך, פעל רק זמן קצר מאוד, נטל את המשקלים בשירה "כמות שהם מהשירה הרוסית" ואלה בעצם "לא היו משקלים 'קלאסיים' שלמים במובן המסורתי של המושג".

אצל בני הדור שבא אחריהם "המטרונום חדל להורות על הקצב, במקום דיאלקטיקה מפרה בין משקל לבין פריעתו, נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית, טובה יותר או פחות".

מילים כדורבנות, ומסקנה מרתקת.

לא פחות מרתק הניתוח הקצר שמנור עורך להגייה האשכנזית בשירתם של בני הדור הראשון. הוא מתאר כיצד, כשהבין את החוקיות של אותה הגייה, חש "כמו אדם שצפה כל חייו בסרט אילם, והנה בא מישהו ולחץ על כפתור הווליום, ולפתע התבהרר שהסרט כלל אינו אילם, אלא שהטלוויזיה הייתה כל אותו זמן על mute."

אלה רק כמה מהתובנות שהמסה המרתקת הזאת רצופה בהן.

במסה השנייה, "בין טעמי המקרא והמוזיקה של השירה" מספר יואל טייב על ההתרגשות שחש כנער מעוצמתם של טעמי המקרא ומאותו "להטוט שהסב לי עונג רב, לדעת לקרוא את הפסוקים בנעימות שונות", ועל "כוחה של המוזיקה הנשזרת במילים".

רון כחלילי, במאמר מרגש במיוחד, מבהיר איך הזמר המזרחי פועל לדעתו כתרבות של התנגדות ומדוע "הזמרים המזרחיים אינם חוששים לג'ברש שפה או לשיר מילים המספרות סיפור של אחרים, כלומר, מתייחסות למילות השירים כאל קישוט פחות ערך" (אהה! אמרה לעצמה הקוראת בהפתעה, יש אם כך משמעות נסתרת לתכנים המילוליים הקלושים של הזמר המזרחי!).

עודד אסף מציע התבוננות ביקורתית בתופעה השכיחה כל כך בישראל של שירי משוררים מולחנים (אסף אינו מתלהב מהם, בדרך כלל, עד כדי כך שהוא מסוגל לכתוב על קטעי שירים שהוא מציין: "סיכום זמני, אנחת רווחה: שירים אלה […] לא הולחנו. אלוהי השירה הטובה שמר עליהם")…

אגי משעול מספרת על יחסו האמביוולנטי של חיים גורי לשיריו המולחנים (מדוע למשל סירב לצרף לספריו את שירו המפורסם ביותר "הרעות", שעליו נהג לומר כי "המילים והלחן נולדו תאומים. 'פיפטי פיפטי'".) "כל משורר תופס את עצמו, ובצדק, כפנומן חד פעמי לעצמו ולא כחלק מזרם או דור," כותבת משעול, וודאי חושבת גם על הכתיבה שלה עצמה, ועל התהייה היכן ישבץ אותה המחקר ש"מטבעו מסווג, מקטלג לזרמים ונותן כותרות".

יוסף חרמוני, במסה מרתקת, "הרייניזציה של הירדן" עוקב אחרי הקשר בין שיר לאומני גרמני "משמר הריין" להמנון הלאומי של ישראל. הוא מאתר את טביעת האצבע של אותו שיר גרמני, שאפשר למצוא אותה לא רק בזמר: מפתיע ואפילו משעשע למדי לגלות למשל, מהו כנראה המקור לשמות היישובים משמר הירדן, משמר העמק, משמר השבעה, משמר השרון, משמר הנגב… 

חרמוני שוזר במסה שלו את סיפורו האישי – הוא "נצר לריקא גרמני מהמאה ה-12". סבתו הנוצרייה "לא הייתה אנטישמית", אבל שאלה את בתה, אמו של חרמוני, "'מה מצאת ביהודי הקטן הזה?'" כשזאת התעקשה להתחתן עם אביו.

את השיר "משמר הריין" תרגם חרמוני, והוא מספר כיצד, כדי לבדוק את ההתאמה בין הלחן למילים, "שרתי בעברית את שני הטקסטים – הציוני והגרמני הלאומי – עם מאות הגברים הגרמנים ששיתפו עמי פעולה בעודם דחוסים ב'יוטיוב'"… 

במסה האישית והנוגעת ללב של סיון בסקין, "משוררים עם גיטרה, מוזיקאים עם מכונת כתיבה" היא מתארת את תופעת הבארדים הרוסים דוגמת אוקודג'אבה וויסוצקי, יוצרים שנקודת המוצא שלהם הייתה המילים, לא המוזיקה, אלה שהופיעו בדירות צפופות או בפני קהלים מצומצמים, ובלית ברירה סמכו על כך ששיריהם יופצו מפה לאוזן.

הם היו "יותר משוררים עם גיטרה מאשר מוזיקאים עם מכונת כתיבה", היא מסבירה, והסיבות לכך היו, כמובן, פוליטיות.

תרגום השיר הסאטירי של ויסוצקי: "דיאלוג בין בני זוג עלובים ושיכורים ממעמד הפועלים המצויים במריבה פרמננטית" שבסקין מביאה לפנינו הוא פנינה. הוא משעשע ונוגע ללב, כמו גם ההסברים הנלווים לו: "למען חיקוי קולותיהם ויסוצקי אפילו ויתר על הצרידות האופיינית שלו". (הערת אגב אישית: בשנות ה-80 גרתי בשכנות לבני זוג שהרבו להאזין לאוקודג'אבה ולוויסוצקי והשתדלו לשכנע אותי להתפעל מהם. כמובן שאם המילים סתומות, קשה להיסחף אחרי השירים הללו, וגם "תרגום חופשי" שמלווה אותם אינו יכול להפעים שכנה מותשת, שנכנסה רק לרגע כדי לשאול משהו. באותו עניין סיפרו לי איך ידידה ילידת ברית המועצות שנישאה לישראלי יליד הארץ פרצה יום אחד הביתה בבכי מר ובבשורה "ויסוצקי מת!" והופתעה מתגובתו של בעלה שקץ כבר בשירה הרוסית הלא מובנת לו, והפטיר בתחושת הקלה "אה, כן…? תודה לאל!")

קובי מידן מספר על התלאות שנלוו לתרגומי שיריו של לנרד כהן, על תחושת האובדן והוויתור הבלתי נמנע הנלווים אל תרגומי שירה בכלל ועל הצורך והקושי לשמר את "הנשימה" של השיר, "אותו סך הכול של משקל-חריזה-תחביר".

המאמר של ולנטין קנינגהאם, שדפנה לוי תרגמה לעברית, עוסק במשורר האנגלי אודן. הוא מעניין מאוד. מפעים, משעשע ונוגע ללב השיר "מיס ג'י" שסיון בסקין היטיבה לתרגם.

יובל צורן כתב "הרהורים על הקשר בין מוזיקה לטקסט" והארתו, לפיה דווקא טקסטים פחותים זוכים למוזיקה נפלאה, ואילו טקסט של שייקספיר, למשל, טוב מכדי שיוכל "לשאת עליו מוזיקה שתניע אותו" מעניינת מאוד. 

רחל שליטא במסה הנפלאה "האדמה היא מקלדת של הפסנתר" משווה בין עמדתו של הטקסט של שילר המופיע בסימפוניה התשיעית של בטהובן, לבין זאת של המשורר היהודי ניצול השואה אברהם סוצקובר: "זה קורא בגרמנית לאחוות עולם בין אחים, וזה קורא ביידיש להתייצב לשחיטה בליטא". את דבריה היא קושרת אל חוויה אישית שלה: כיצד, בהיותה חיילת, הגיעה הביתה סחוטה, עייפה ורעבה אל החדר שבו ישב אביה והאזין לבטהובן, והושיב אותה לצדו כדי שתצטרף להאזנה, כי את בטהובן לא מפסיקים באמצע… איזה טקסט נוגע ללב וכמה מעניינות התובנות הנובעות ממנו! 

חלקו השני של הגיליון מוקדש לשירי מקור. מעל כולם מתעלה שירה המופלא "בחושך, בזנבה של תל אביב" של אנה הרמן: שיר סיפורי, אישי מאוד, שמקיים את כל מה שנדרש, לטעמי, משירה צרופה: הוא מדויק ביותר בצורתו, נגינתו וצליליו מושלמים, והוא מרומם את האישי אל הנשגב בשורותיו האחרונות המתנצחות עם האפוריזם המוכר כל כך של הרקליטוס:  "עַכְשָׁו אֲנִי טוֹבֶלֶת פַּעֲמַיִם / בַּנַּחַל, בְּאוֹתוֹ נְהָר אַכְזָב. / אֶפְשָׁר לִטְבּוֹל בַּנַּחַל. // הִנֵה אֲנִי טוֹבֶלֶת בּוֹ עַכְשָׁו." אכן, השירה מאפשרת!

הנה חלקו הראשון של השיר:

משורר נוסף שמעורר תשומת לב הוא עמנואל יצחק לוי הצעיר, יליד 1995, "סטודנט למדע הדתות" (גילוי נאות: זכיתי להיות מורתו של עמנואל, שהיה תלמיד במגמת הקולנוע בתלמה ילין, וכבר אז בלט והפעים בנוכחותו המרתקת, והוא מתחיל לממש את ההבטחה שהביע כנער צעיר, תיכוניסט). שלושה משיריו, "אם ננעלו שערי הלב", שיר בלי כותרת ו"זהירות" משמחים מאוד בדייקנותם הצלילית ובהבעתם המעניינת: "לִפנֵי שֶׁהָיָה מַה לִרְאוֹת / בָּרַא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר"…

הקטעים הנבחרים מתוך המחזור "אמא שלי", של יחזקאל רחמים, נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו. להלן הקטע הפותח: 

המדור השלישי מוקדש לתרגומי שירים. מיאקובסקי, לילי מארלן, קרלוס גרדל, ג'אליץ', ג'ון דאן, ורבים אחרים, והרביעי – "שירי האמת הפנימית" – מוקדש לשירתה של עורכת מדור התרגום של הו!, סיון בסקין. ריטה קוגן, משה סקאל ויפעת וייס כתבו עליה מאמרים. ריתק אותי במיוחד הקשר שקשרה האחרונה בין הספר שכנים של יאן טומאש גרוס לבין השיר "שכנים" של בסקין. לי הזכיר קולה של הילדה המאזינה לשיחותיהם של המבוגרים את השיר הפארודי של ויסוצקי שבסקין תרגמה במסה שלה על הבארדים הרוסים. 

ניסיתי לגעת בקצה המזלג בחוברת העשירה והמגוונת הזאת. מומלץ לא להסתפק בטעימות, אלא להיזון ממנה במלואה. 

הנה, מכאן אפשר להזמין אותה, בלי טרחה רבה, ישירות אל תיבת הדואר, הביתית. 

התערוכה "הניצחון על השמש, גלגולו של האוונגרד הרוסי"

התערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בוחנת את מגמות האוונגרד באמנות הרוסית במאה ה–20.

יש בה כמה מוצגים מרתקים במיוחד. באחד מהם אני מבקשת להתמקד. מדובר ביצירה של איליה קבקוב, אמן שנולד בברית-המועצות ב-1933 ופעל שם, וכיום חי בארצות-הברית. היצירה נקראת "פרימקוב היושבבארון": סדרת ציורים המוצגת על הקיר, והיא בעצם דפים מתוך אלבום או ספר.

בתחילת דברי ההסבר שלו למוצג כותב האמן: "בילדותי אהבתי במיוחד להתגנב לתוך ארון בגדים גדול מעץ ולהתחבא. ישבתי שם זמן ארוך לבדי, במחבואי הקטן והחשוך, מוגן מאחרים ועם זה קרוב ונוכח. שמעתי כל מה שהתרחש בחדר – איך ערכה אמי את השולחן לארוחת הערב, איך פרסה לחם, את אבי שואל איפה אני ואם הלכתי לשכנים… והמחשבה שהם אינם יודעים היכן אני – בזמן שלמעשה הייתי ממש לידם ויכולתי כמעט לראות אותם בלי להיראות – מילאה אותי בתחושה יוצאת דופן, תערובת של חשאיות, ביטחון ושעשוע…"

קבקוב מצא את הדרך לתאר את תחושותיו כילד. חלק מהציורים עונים על התפיסה המקובלת של מהו ציור: הם מתארים באופן ויזואלי את מה שפרימקוב ראה ממש, או קרוב לוודאי בעיני רוחו בלבד, כשיצא לראשונה מהארון. למשל, את חדר המגורים:

החצר האחורית, הרחוב, השכונה, העיר, המחוז….

החצר האחורית.

אבל מרבית הציורים נשענים בעצם רק על טקסט. כך למשל סדרה של ריבועים שחורים שמתחתם כתוב "בתוך הארון", "אבא חוזר מהעבודה", "מרגריטה לבובנה הגיעה" וכן הלאה… – כל מה שהילד שומע ממקום מחבואו, ורואה רק את החושך שבתוך הארון. הריבועים השחורים מתכתבים עם יצירתו של המודרניסטי הרוסי קזימיר מלביץ', (1935-1897), שהתנגד לדרישות המשטר הקומוניסטי  וסירב לצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, שהיא ההיפך מאמנות מופשטת, שבה דגל. ב-1915 הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן". 

"אוליה מכינה שיעורי בית".

אחרי שפרימקוב ספק יוצא מהארון, הוא עושה מעין זום אאוט על העולם, עד לפריימים שרואים בהם (בעצם – קוראים!), "אדמה", "שמים", ולבסוף "אתר" ואחריו "נאון", שם לא נותר עוד אפילו פס של צבע כרמז לביטוי ויזואלי. נותרה רק המילה הכתובה. 

"שמים"

מעתה כל מושג הופך למילה: למשל "גזר טרי". "מלפפון טרי". "עגבנייה טרייה"…  

"עגבנייה טרייה"

וזאת עד שהמילים עצמן מתפוגגות ונמוגות. 

בסופו של הסיפור מתעוררת תמיהה – מה בעצם קרה לילד? לאן נעלם?

הסדרה מרתקת ומלאה בהומור. היא כוללת ארבעים ושמונה פריימים שובי לב, משעשעים ומעוררי מחשבה. 

סדרה אחרת בתערוכה, שונה לגמרי ומרתקת ומשעשעת לא פחות, היא זאת של ויטאלי קומאר ואלכסנדר מלמיד. היא מכונה "ישראל/סין": הדבק צילומים, שבהם מחברים היוצרים בין דימויים ישראליים וסינים. הנה שתי דוגמאות מהסדרה (שמן הסתם אינן זקוקות לשום דברי הסבר או פרשנות…): 

התערוכה כולה הותירה "טעם של עוד" ותחושה של רצון לשוב אליה כדי להוסיף ולהתמקד בחלקיה השונים. 

מדוע ריצ'רד קורי התאבד?

אהובתו, יפהפייה בשם אֶמָה לוהן שפרד, סירבה להצעת הנישואים שלו. אמנם עוררה בו, באדוארד, את התחושה שהיא מחבבת אותו, ואף עודדה את ניסיונותיו לכתוב שירים, אבל בחרה להינשא לגבר אחר, איש עסקים יפה תואר וכריזמטי. לבו של אדוארד, שבני משפחתו כינו אותו בשם החיבה ווין, נשבר. כי לא היה מדובר בסתם גבר אחר, מישהו זר ורחוק. לא, מכל הגברים בעולם בחרה אֶמָה להינשא דווקא להרמן, אחיו הבכור, המוצלח ממנו!

עוד כשהיה תינוק הרגיש אדוארד שאינו לגמרי רצוי. כשנולד אכזב את הוריו; אחרי שני בנים השתוקקו לבת, והוא הגיע במקומה. מפח הנפש היה כה עמוק עד שבמשך כשנה סירבו לקבוע לו שם, עד שידידי המשפחה אילצו אותם לעשות זאת. והוא היה לאדוארד ארלינגטון רובינזון.

לבו נשבר. הוא לא נכח בטקס הנישואים של אמה והרמן, עזב את בית הוריו ועבר לגור בעיר אחרת. הרחק מהם נרשם ללימודים באוניברסיטה, המשיך לכתוב שירים, ואפילו פרסם ספר, שלא זכה לתשומת לב מיוחדת.

ואז התרחשו כמה טלטלות בחייו: אביו נפטר ממחלה, אחיו הבכור התאבד, והרמן, האח שגזל ממנו את אהובתו, נכשל בעסקים, הואשם בגניבה, עזב את אשתו וזמן מה לאחר מכן מת מאלכוהוליזם.

אמה, שעברה לגור עם ילדיה בבית הוריו של אדוארד, הייתה שוב פנויה, ולא התנגדה לתמיכתו הכספית של אדוארד, אבל שוב ושוב סירבה להינשא לו.

ספרו השני של אדוארד ארלינגטון רובינזון  ילדי הלילה, שראה אור ב-1897 כלל שיר אחד, "ריצ'רד קורי", ("Richard Cory"), שזיכה את המשורר בתהילה רבת שנים. הנהו, בתרגומה של זיוה שמיר:

תָּמִיד כְּשֶׁאֶל הָעִיר יָרַד לוֹ רִיצַ'רְד קוֹרִי,
אָנוּ, אַנְשֵׁי קַרְנוֹת רְחוֹב, הִבַּטְנוּ בּוֹ:
הָיָה הוּא גֶ'נְטְלְמֶן עַד קְצֵה צִפֹּרֶן,
טָהֹר וְדַק גִּזְרָה כְּמֶלֶךְ בְּעַמּוֹ.

תָּמִיד הָיָה לָבוּשׁ בַּאֲנִינוּת וָטַעַם,
כֹּה אֱנוֹשִׁי הָיָה בְּדִבּוּרוֹ;
לִבִּי כִּמְעַט פָּרַח שָׁעָה שֶׁפַּעַם
הִקְדִּים בִּרְכַּת שָׁלוֹם לִי בְּעָבְרוֹ.

וְהוּא הָיָה עָשִׁיר, עָשִׁיר כְּקֹרַח,
הָיָה הוּא כְּמוֹ נָסִיךְ בַּמַרְאִיתוֹ,
נִהֵל הוּא אֶת חַיָּיו בְּאֵיזֶה אֹרַח,
שֶׁכָּל אֶחָד רָצָה לְהִתְחַלֵּף אִתּוֹ.

וְכָך טָרַחְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ לְקַווֹת,
וְשֻׁלְחָנֵנוּ רֵיק, בַּכִּיס אֵין גְּרוּשׁ.
וְרִיצַ'רְד קוֹרִי, בְּעֶרֶב לֹא עָבוֹת,
שָׁב לְחַדְרוֹ, תָּקַע כַּדּוּר בָּרֹאש.

השיר מופיע באנתולוגיות רבות. סיימון וגרפונקל הלחינו ושרו אותו (הגרסה שלהם אינה נאמנה למקור, אלא עיבוד של מילות השיר):

"ריצ'רד קורי" מופיע אפילו בתוכנית של לימודי האנגלית לקראת בחינת הבגרות בישראל.

אֶמה האלמנה הבינה מיד שמי שהעניק לארלינגטון את ההשראה לכתיבת השיר היה אחיו, הלא הוא בעלה לשעבר (ואולי, בעצם גם אחיהם הבכור, המוצלח כל כך, שהתאבד?). כך תיארה את השיר במילותיה: "ה' א' ר' [הרמן אדוארד רובינזון]: הגילום של עתידו המבטיח ושל סופו הפתאומי".

"ריצ'רד קורי" מתאר את הפער הבלתי מובן בין מראית העין למציאות. "פשוטי העם" צופים בריצ'רד קורי מרחוק בהערצה. הוא "יורד" אל העיר, והם ניצבים ב"קרנות הרחוב" ומביטים בו. הם אחוזי התפעלות מכל מה שיש בו: יופיו, בגדיו האנינים, ההדר שבו הוא מתנהל בעולם, עושרו, מעמדו הרם והנישא. כשהוא מואיל בטובו לפנות אליהם בדברים הם לא יודעים את נפשם מרוב התרגשות. והם, כמובן, מקנאים בו: כל כך היו רוצים להתחלף אתו, לחיות כמוהו! כל זאת עד שיום אחד, בלי שמישהו מהם יצפה לכך, ריצ'רד קורי תוקע לעצמו כדור בראש. מתאבד. אז מי היה בעצם ריצ'רד קורי? איך התנהלו חייו באמת? מה חש בזמן שרבים כל כך קינאו בו?

לא פעם, כשאני נתקלת באנשים המריעים לידועי שם, נאמר – כשמציגים בפנינו את ההמונים הצובאים על בני המלוכה, מצפים להם בחג המולד בבואם ובצאתם אל הכנסייה,

מתרגשים אם מישהו מהם ניגש ואומר להם מילה או לוחץ להם את היד, אני חושבת על ריצ'רד קורי, ועל חייו, שהיו מן הסתם עגומים מאוד, בסתר.

שני אחיו המוצלחים של אדוארד ארלינגטון רובינזון מתו בטרם עת ובבושת פנים. הוא עצמו לא זכה מעולם באהובתו, אבל שירו המפורסם נותר אחריו, מזכרת נצח לקנאה, וכנראה שגם לבוז, שחש כלפיהם.

מה חטאם של שני הצדדים – יהודים וערבים

אחרי דרייפוס פרחה לה האנטישמיות כמו שקדייה בט"ו בשבט. צ'סטרטון צודק.

הבעיה הערבית, כפי שהיא מוצגת בתחום הפומבי שלנו, בפורומים שונים, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה – כמה כל זה משמים, סתמי וחדור משוא פנים מכל סוג, וביניהם אותו סוג משוא הפנים החמור של המאה ה־20: תרגום כל הרגשות, כל האינטואיציות, כל הכמיהות אל התחום הפוליטי, ההתחמקות מלהיות אנושי, במסווה אילוצים פוליטיים ושאיפות פוליטיות המכוונות, כביכול, אל העתיד, כי הרי זה ברור, אין אנו מוצאים את הערבים מעניינים, אין הם חשובים כשלעצמם, איננו ששים אליהם, לא בחיים ולא בדמיון, אין הם בעינינו מהנים – ואף היחס הקודם, נחלת מעטים, שהייתה בו הערכה סנובית של הכנסת אורחים ערבית, עבר מן העולם.

לא הצלחנו אפילו לעזור לערביי יפו, המתגוררים כאן, מתחת לחוטמנו; עד עכשיו יש אפליה מובנת מאליה של ערבים, והאנשים שמוכיחים את החברה שלנו על כך עושים זאת בשם מוסר או בשם מעשיות פוליטית. אבל הערבים אינם מעניינים.

פעמים רבות התפלאתי לשמוע שאנשים רבים, הידועים כיונים, מתבטאים בביטול על ערבים, ערביות, ויהיו אלה תולדה של שנאה- אהבה לחברתם הם, או גילוי פתולוגיות חברתית, שאף הטובים נגועים בהן – דבר אחד ברור: הערבים אינם מעניינים, ומפני כך יש משהו חלול יקר וקהה גם בצדק.

יש כאן, כמובן, שני צדדים. לגבי החברה הערבית אני יכול להביע רק את אכזבתי: היא חטאה בחטא איום בסרבה לקיים הכנסת אורחים לזרים, שהיו זקוקים לה יותר מאשר אדם התועה במדבר.

(מתוך "המפתח", 1984).

דיוויד בואי: חלל או סמים?

בחודש ינואר לפני שלוש שנים הלך לעולמו בגיל 69 אחד הזמרים והיוצרים החשובים ביותר של עולם הרוק: דיוויד בואי (שנולד בשם דייוויד רוברט ג'ונס. הוא שינה  אותו כדי להיבדל ממוזיקאי אנגלי אחר, שנשא שם זהה). במשאל שערך הבי-בי-סי ב-2002 ובו נשאלו המשתתפים מי היו הבריטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, דורג בואי במקום ה-29 המכובד מאוד, הרבה מעל אישיות כמו פלורנס נייטינגל, שייסדה את מקצוע הסיעוד. (במקום הראשון ניצב וינסטון צ'רצ'יל, ואילו ויליאם שייקספיר תופש את המקום החמישי, אחרי המהנדס שהקים את מסילת הברזל הראשונה, איזמבארד קינגדום ברונל, הנסיכה דיאנה שנבחרה למקום השלישי והסופר צ'רלס דיקנס שתפש את המקום הרביעי).

דיוויד בואי היה ידוע כיוצר אניגמטי, שקשר את עצמו לדימוי חללי וחוצני. אלבום שיריו האחרון  "Blackstar" – "כוכבשחור" – התפרסם ימים אחדים לפני מותו ממחלת הסרטן, שהוסתרה מפני העולם. בווידיאו קליפ המלווה את אחד השירים באלבום, "לזרוס", צולם בואי ממיטת חוליו בבית החולים. עיניו עטופות בתחבושת ששני כפתורים מוצמדים אליה. השיר  נפתח במילים: "שאו עיניים, אני בשמים", כשולח אל מאזיניו האוהבים מסר מהעבר האחר של הקיום. שמו של המופע, מחזמר שממנו לקוח השיר, הוא "לזרוס": דמות מהברית החדשה, אדם שעל פי המסורת הנוצרית קם לתחייה אחרי שמת.  

אחד משיריו הנודעים ביותר של בואי, "Space Oddity", כלומר – "מוזרות חללית", התפרסם לראשונה ב-1969. הוא היה הלהיט הראשון שלו בארצות הברית. השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה לא עמעמו את גדולתו ולא החלישו את ההתפעלות שהוא מעורר. כך למשל שר אותו ב-2013  האסטרונאוט האמריקני כריס הדפילד בגרסת כיסוי, מתוך תחנת החלל שבה שהה.

הנה השיר, בתרגומי:

בקרה למייג'ור תום,
בקרה למייג'ור תום,
קח גלולת חלבון,
חבוש את הקסדה (עשר)
בקרה (תשע) למייג'ור תום (שמונה) (שבע) (שש),
מתחילים את הספירה,
(חמש) (ארבע) (שלוש) (שתיים) (אחת),
המראָה –

בקרה למייג'ור תום,
הגעת אל השיא,  
העיתונים מתעניינים
למי שייכת חולצתך,
הגיעה עת לצאת אם רק תעז.

מייג'ור תום לבקרה,
אני יוצא עכשיו,
אני צף, באופן משונה
הכוכבים נראים היום שונה.

כי כאן אני יושב בתוך קופסה מפח,
הרחק, מעל העולם,
כדור הארץ הוא כחול,
ושום דבר איני יכול.

במהירות של מאה מייל,
אני חש כל כך דומם
החללית תדע איך להמשיך,
ספרו לאשתי שאני אוהב אותה כל כך,
היא יודעת…

בקרה למייג'ור תום,
הקשר נאבד, יש איזו תקלה,
אתה שומע מייג'ור תום?
אתה שומע מייג'ור תום?
אתה שומע מייג'ור תום?
אתה –

מרחף מעל קופסה מפח,
רחוק, מעל הירח
כדור הארץ כחול,
שום דבר איני יכול.

בואי סיפר כי את ההשראה לשיר קיבל מסרט מדע בדיוני "2001: אודיסיאה בחלל" שיצר סטנלי קובריק. מילות שירו של בואי עוסקות בדמות בדיונית, מייג'ור תום, שממריא לחלל, מאבד את הקשר עם הבקרה הקרקעית, ואז נעלם. יש הסבורים כי השיר הוא בעצם דימוי לשימוש יתר בסמי הזיה. אכן, בואי אישר שכאשר צפה שוב ושוב בסרט שהשפיע עליו כל כך, היה מסומם.

בשיר מאוחר יותר של בואי, "Ashes to Ashes", כלומר "מעפר לעפר", שהתפרסם לראשונה ב-1980, החזיר בואי את מייג'ור תום, שהצליח לחדש את הקשר עם בקרת הקרקע. בפזמון החוזר מופיעה השורה "We know Major Tom's a junky", כלומר – אנחנו יודעים שמייג'ור תום מכור לסמים…

ב-1969, כשהטלוויזיה באנגליה שידרה את הנחיתה על הירח, שימש השיר "Space Oddity" כמוזיקת רקע. "אני בטוח שהם לא הקשיבו היטב למילים," גיחך דיוויד בואי בריאיון שהעניק ב-2003. "לא היה נחמד להציב אותן בהשוואה עם הנחיתה על הירח. אני כמובן שמחתי מאוד…"

אי אפשר, כמובן, להפריד בין מילות השיר, ללחן, לעיבוד ולביצוע, שכולם ביחד משתלבים ביצירה ייחודית וחד פעמית. בעצם אין שום צורך לפענח את משמעויותיו של השיר. די בחוויה שהוא מעניק לשומעיו כבר חמישים שנה. 

דייויד בואי

ב-1999 התראיין בואי ודיבר על ההשפעות הצפויות, מרחיקות הלכת, של האינטרנט. כל כך הרבה קסם אישי ותבונה!

"כי קר לי אמא"

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא נוֹרָא אֲנִי אֶסְתַּדֵּר
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא צָרִיךְ אַגִּיעַ בִּטְרֶמְפִּים
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: טוֹב אֲבָל תַּעֲשִׂי אֶת זֶה מַהֵר
כִּי קַר לִי אִמָּא

זוֹ אַשְׁמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהִצִּיתָה לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת בְּרָאשֵׁי הַפְּרָגִים
זוֹ אַשְׁמַת הַיָּרֵחַ, שֶׁהִזְלִיף טִפּוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים
זוֹ אַשְׁמַת הַצִּפּוֹר, שֶׁשָּׁרָה מַנְגִּינוֹת שֶׁל כִּשּׁוּף לִפְנוֹת בֹּקֶר
זוֹ אַשְׁמַת הַחֲלוֹם, שֶׁהֵאִיר אֶת הַחֶדֶר מִבַּעַד לְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת 

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא אַתְּ לֹא יְכוֹלָה כִּי אַתְּ כְּבָר מֵתָה לָנֶצַח
וְקַר לִי אִמָּא

עמוס נוי, מתוך הספר שלום לאדון העורב

סדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה": מדוע היא סוחפת כל כך

בהוט וי-או-די מוצגת הסדרה החדשה "החברה הגאונה" תחת הכותרת "סדרות בינג'", כלומר – סדרות שמומלץ, נעים ורצוי לצפות בהן ברצף.

מי שקראו ברצף שוקק את ארבעת הספרים בסדרה הנפוליטנית של אלנה פרנטה, שאת הראשון בהם עיבדו לסדרה המדוברת ב-HBO (רשת טלוויזיה אמריקנית המשדרת בכבלים ביותר מ-150 מדינות), קיבלו את ההזמנה לבינג'-צפייה בשמחה ובהתלהבות.

התכנסו, אם כן, שישה איש ואישה בשבת חורפית נאה, ובמקום לצאת אל הטבע כדי להתחמם באור השמש שהפציעה, סגרו את התריסים, הכינו את הפיצוחים, והתיישבו מול המרקע, אחוזי ציפייה.

כבר ברגעי הפתיחה של הפרק הראשון בסדרה (הכוללת שמונה פרקים), נשמעו קולות השתאות. אז זאת היא לֶנוּ שלנו? וכך נראית לִילָה? אהה, והנה נינו. אוי! הוא פחות נאה מכפי שראינו אותו בעיני רוחנו! והיי – הנה אביו המנוול. האם הוא באמת דוחה די הצורך? אחת הצופות טענה שהוא טוב מראה מדי, ורק השפם מגעיל את פניו במידה מסוימת. אחרת הסבירה שבעיניה הוא נראה שֶׁרֶץ, בדיוק במידה הנדרשת.

למרבה הפליאה הצופה היחיד מבין השישה שלא קרא את הספר, היטיב מכולם לזכור את הדמויות המתפתחות מפרק לפרק. "לא, לא," פסק בביטחון, "זה אבא של עדה," וצדק.

כל אחד מהחמישה שקראו את הסדרה באדיקות גילה להפתעתו שלא רק הוא עצמו שכח קצת חלק מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר, ואת הקשרים הסבוכים ביניהן. רגע, מיהו זה שבסופו של דבר נעשה טרוריסט? ומי זאת, בדיוק, כרמלה? ועם מי לֶנוּ מקיימת את קשר האהבהבים הגופני, כנראה בעיקר מתוך קנאה בחברתה?

אבל לאט לאט הכול התגבש. האנשים שהיו חלק מחיינו לאורך קריאת הרומן הארוך (שהרי כל ארבעת חלקיו הם בעצם ספר אחד!) קיבלו פנים וגוף, שיישארו מעתה מזוהים אתם לצמיתות. כך אם כן נראית המורה אוליברו, שבהתערבותה הטתה את זרם חייה של לֶנוּ, בכך שאילצה את הוריה לאפשר לה להמשיך ללמוד, ובזכותה בעצם תיעשה סופרת (מי שלא קראו את הספר ילמדו על כך רק בהמשך, בחלקים שטרם צולמו לסדרת הטלוויזיה). כך, אם כן, נראית אמה הצולעת, הפוזלת, של לֶנוּ, זהו רינו, אחיה של לִילָה, ואלה האחים סולרה, הגנסגטרים המנוולים, וכן הלאה. גם המקומות המצולמים הפתיעו: אז כך נראית המנהרה שדרכה עברו הילדות כשניסו להגיע אל הים בחשאי? וכך – האי שבו עובדת לֶנוּ, ובעיקר נופשת, לראשונה בקיץ? מעניין…

הכי מעניינות היו, כמובן, שתי הילדות. עד מהרה הרגשנו כולנו שכן, השחקניות הילדות שנבחרו לתפקיד מתאימות בהחלט.

על הליהוק של הילדות אפשר ללמוד מהסרטון שלהלן:

הפתיע במיוחד הדימיון המובהק בין שתי הילדות ושתי השחקניות הנערות המגלמות את דמויותיהן החל מהפרק השלישי. בדיקה קצרה מגלה שאין קשר משפחתי בין כל אחת מבנות הצמד. מדהים לראות איך הצליחו למצוא שחקניות דומות כל כך.

לא סתם העידה על עצמה לודוביקה נאסטי בת ה-12, המגלמת את לִילָה הילדה, שהיא מזדהה מאוד עם עוצמתה. נאסטי נאבקה בעבר עם מחלת הלוקמיה, ויכלה לה. לאחר שנבחרה לתפקיד, וכדי להתאים לדמותה של לילה, היא התבקשה לקצץ את שערה ולהרכיב על עיניה עדשות מגע חומות, שהסתירו את צבען הירוק.

לודוביקה נאסט: "לִילָה"


אליסה דל ג'ניו: "לֶנוּ"

לילה ולנו, כילדות

גאיה ג'ירצ'ה: לילה ומרגריטה מזׁ'וקו:  לנו, כנערות

הדמיון בין השחקניות אינו הפרט היחיד המעורר השתאות. ההפקה כולה מדהימה, במובן המקורי של המילה. מפיקי הסדרה האמריקנים התעקשו, וצדקו כל כך, לצלם אותה באיטליה. השחקנים מדברים, למרבה השמחה, בדיאלקט הנפוליטני המוזכר בספר רבות. לתפקיד של שתי החברות נבחנו כ-9,000 מועמדות, כולן ילידות דרום איטליה ודוברות הדיאלקט. בהפקה השתתפו 5000 ניצבים ו-150 שחקנים. שכונת העוני שבה מתרחשת העלילה נבנתה במלואה, בשטח של 20,000 מטרים רבועים. היא מציגה חזות מדויקת של שכונה נפוליטנית בשנות החמישים, התקופה שבה מתרחש החלק הראשון שבין ארבעת הספרים, ושמונת הפרקים הראשונים של הסדרה המצולמת. השכונה שנבנתה כוללת 14 בניינים, חנויות, דירות של הדמויות הראשיות וחזית של כנסייה.

התוצאה סוחפת. אין ספק שהסדרה הכתובה כמו מזמינה את עצמה להצטלם. ארבעת ספרי הסדרה הנפוליטנים כתובים במידה רבה על פי תבנית של סדרות טלוויזיה. מדי כמה פרקים מתרחשת הפתעה עוצרת נשימה, ממש על פי המתכונת של אופרות הסבון המצליחות כל כך זה עשרות שנים בטלוויזיה. פרקים (ובמיוחד הספרים עצמם!) מסתיימים תמיד במהפך מפתיע, כמעט לא יאמן, ומסקרן מאוד. הקורא מפסיק לקרוא כשנשימתו נעתקת. מה? הוא זועק אל עצמו בתדהמה, הייתכן? זה מה שקרה? דווקא הוא הגיע לשם? דווקא היא התחתנה אתו? דווקא הם התנהגו כך? פתאום המאהב הלטיני מגלה שהוא בעצם הומו? פתאום האהוב התם והנאמן הוא בעצם מנוול ממדרגה ראשונה? הטובים בעצם רעים? הרעים בעצם טובים? אבל היי, לא! הכול שוב התהפך!                                                                                                            העניין הוא שבניגוד לאופרות סבון, הסדרה הנפוליטנית, שמשתמשת בסגנון של הז'אנר, מתוחכמת מאוד, רבת רבדים ומפעימה, לא רק מכיוון שהיא מרתקת את הקורא הסקרן מאוד, אלא גם מכיוון שהיא חודרת אל נפשן של הדמויות, ולכן גם אל נפשו של הקורא. ספריה של פרנטה, שחלק מהצלחתם נובעת כנראה גם מהמסתורין סביב דמותה, מספרים לנו לא רק על החברות בין שתי נשים מרתקות, שיש בה כל כך הרבה אהבה, תמיכה ופרגון אבל גם  לא מעט תחרותיות וקנאה, אלא גם על התהליך שבו אישה (כמו אלנה פרנטה?) התפתחה ונעשתה סופרת, על המחיר שהכתיבה גבתה ממנה וגם על שמחותיה, על ההיסטוריה של איטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, על מה שהעוני יכול לעולל, על משמעותה משנת-הגורל של ההשכלה, ועוד כהנה וכהנה.

הסדרה המצולמת לא אכזבה. בתום חלקה השמיני, אחרי הפוגות בבינג' שנועדו לשיחה, מלווה בארוחות צהריים וערב, יין, פיצוחים ודיונים נסערים על תכני הסדרה ולא רק עליהם, שמחו כל הנוכחים לשמוע ש-HBO שקועים ממש בימים אלה בצילומים של הספר הבא, וביקשו בלבם מהעושים במלאכה להזדרז, שכן לפחות קבוצה אחת של קוראים-צופים כבר מחכה בקוצר רוח להמשך.

דן צלקה, "כל המסות": איזה שפע מופלא ומרתק

מה עושים עם ספר כזה, שאורכו כמעט 600 עמודים, ואל כל אחד מהם נשלחת היד האוחזת בעיפרון כדי לסמן בהם, שמא יאבדו, שכיות חמדה, שורות נבחרות, קטעים ופסקאות שהנשימה נעצרת בעטים?

הייתכן? משתוממת הקוראת כשהיא נוכחת בשפע החוכמה, השנינות, ההומור, הידע, שהספר אוצר: כל כך מעניין! כל כך רבגוני, מפתיע, צבעוני ומשתנה כמו קליידוסקופ אינסופי שכל עמוד בו מעלה על הדעת את קסם התנועה הבלתי פוסקת של צורות ססגוניות!

כל המסות, כך נכתב על גבו, הוא הספר הפותח בסדרה חדשה שאמורה להקיף את כל יצירותיו של צלקה שפורסמו בעבר, והוא אוצר בלום, שמתחשק לצטט ממנו עוד ועוד, כדי להנציח את אמרות הכנף, האפוריזמים, החוכמות, ההשוואות המפתיעות, ההתלוצצויות השנונות, וכאמור – את המכמנים האינסופיים של הידע הכלול בו.

ברור מהספר שצלקה שחה ואף צלל בכל נבכי התרבות, הכיר אינספור שמות של יוצרים והוגים מכל סוג אפשרי. שליטתו בכל כך הרבה ידע אפשרה לו לקשור קשרים, לערוך השוואות, למצוא הקבלות וניגודים ולהביע עמדות ודעות על מגוון עצום של עניינים רבים ושונים.

הספר הזכיר לי דברים שכתבה ויסלבה שימבורסקה לאימא מודאגת שפנתה אליה בשאלה אם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר." שימבורסקה ענתה לה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!"

דן צלקה לא הסתפק רק במסעות שעשה באמצעות הקריאה. הוא הרבה גם לנסוע בעולם, וחלק מהמסות המופיעות בספר לוקחות אותנו אתו למקומות מוכרים וגם לנידחים: אי באוקיינוס, חוף של נהר בהודו, עיר בהולנד או בבורמה (ששם "האל אינו מת על הצלב, אלא נרדם לתוך הנירוונה"), ועוד כהנה וכהנה. את כל המקומות הללו הוא מתאר, את דרכו אליהם ואותם עצמם, את השפעתם עליו, את השיחות שניהל בהם: "'אז מה חשוב, אם לא שלוות הנפש?"' הוא מצטט למשל את תהייתו של נזיר בודהיסטי ואת מה שהשיב לו, ורק העמיק את תמיהתו: "'גאולה'" (כמה יפה מיצה במילה אחת את התרבות המערבית היהודית-נוצרית!). קשה, בעצם – אי אפשר! – "לסכם" את התיאורים. כדי לעמוד על מלוא עוצמתם ויופיים  אין ברירה אלא לקרוא אותם, בדיוק כפי שהם.

השפע המסחרר לא מאפשר גם להקיף את מלואו ולהסביר מדוע הוא מרהיב ומרתק כל כך. אל מה בדיוק אפשר להגיב אחרי שקוראים את הספר הזה?

אולי בלי שום שיהוי – לכתוב על המסה הראשונה, שבה מסביר צלקה איך צריכה להיכתב ביוגרפיה ראויה לשמה? אבל כמה תובנות מופיעות במסה אחת קצרה! למשל: שעל הביוגרף "להבין את אודסה, את פלונסק, ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה"; שהביוגרף "אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה". והנה הוא מציין דוגמה קטנה (המסה נכתבה ב-1973): "ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב'ידיעות אחרונות': ראש לשכתו של רבין (בתוכנית 'חיים שכאלה', היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: 'הבינותי שמאחורי המדים מסתתק בן-אדם, פשוט בן-אדם'". והרי, הוא מסביר, יש "לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר."

אולי להתעכב על המסה השנייה, "נבואותיו של סוויפט"? על האמירה לפיה "יצר ב'מסעות גוליבר' עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית", (ואז מפתח כמובן את הרעיון, באופן מרהיב!)? בבקשה: הנה ציטוט של הפסקה היפהפייה המסכמת את אותה מסה שנייה: "ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726". כמה מעניין! כמה יפה! ואנחנו רק בעמוד 29!

אולי להזכיר את עצותיו לכתיבה? במאמר "על השיחה" מצטט צלקה את רוברט לואיס סטיבנסון: "יש לכוון את מזג המשוחחים כמו כלי מוזיקה ולהגיע לתיאום, עד שהנושא יגיח כמו אייל מתוך החורשה".

וכמה, כאמור, הוא שנון בכתיבתו. הנה כמה דוגמאות קטנות: על  המריבות הסוערות בין הסלאבים לרוסים הוא כותב כיצד נהגו "אנשי שני הזרמים מנחיתים מכות איש על רעהו. כיוון שהיו, כולם, אינטליגנטים ולא לודרים, לא היו המכות מסוכנות".

במאמר "על השיחה" הוא מגיב על אמירה של סטאנדל שאמר פעם, לפי צלקה, "שיש שני דברים שאי אפשר לזייפם: שנינות בשיחה ואומץ לב בשדה הקרב." בתגובה, אפשר ממש לראות את חיוכו של צלקה, שממשיך וכותב: "אוזנינו מזדקפות בספק כשאנחנו שומעים שיש משהו שאי אפשר לזייפו. משהו שאי אפשר לזייף? מובן שאין לזייף גאונות. ניחא, אבל לא יותר מזה"….

במאמר "דפים לפורים 1980" הוא כותב על אנתוני בלאנט, פקיד בכיר אנגלי שהתגלה כסוכן סובייטי סמוי, כי עסק "בספורט שעלה לרבים בחייהם, בארץ המושלגת שלמענה ריגל"…

במאמר "דפים מהודקים באטב" הוא חומד לצון בעניין זמרתו של גידי גוב, וטוען כי אפשר תמיד להבחין בין שירתו של הזמיר לזאת של הברווז; גם אם מפנקים את האחרון, מעניקים לו חינוך מוזיקלי של מיטב המורים, מאכילים אותו בעשבים משובחים ומעשירים אותו במהנדסי הקול המיומנים ביותר, "שדרי הרדיו ידברו עימו ועל אודותיו, המבקרים שמאסו מזמן בזמירים ובעולם הזמירי המזויף יהללו את החדגוניות המרתקת, את הקרירות הקונצפטואלית ואת הפשטות של עולמו המוזיקלי. הכול יהיה נפלא," כותב צלקה במידה לא מבוטלת של רשעות חביבה, "רק דבר זעיר אחד יישאר תקוע לעולם, דבר אכזר, לא צודק, לא הוגן: הברווז תמיד ימשיך לומר קוואק, קוואק". אפשר בהחלט לא להסכים אתו בעניין הספציפי הזה של איכות שירתו של גידי גוב, אבל אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק מבודח.

במאמר "אסכולת האלמנות" הוא משעשע עם התיאור: "מרמקולים רבים בקע בטהובן – כה מועיל בחגיגות ולוויות" (אגב, המאמר כולו מעורר תהייה: האם חיים באר בספרו האחרון, בחזרה מעמק רפאים לא הושפע, ואולי יותר מכך, מהמאמר שלפנינו? "גברת רדר המנוחה, שהייתה אישה כה טובה לרדר, לא ידעה להיות אלמנה טובה," כותב צלקה. והנה, רעיון דומה להפליא מופיע גם אצל באר).

במאמר "שבעת העמודים" צלקה משעשע: "בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה".

בין השיטין נחשפות עמדותיו הפוליטיות.

למשל: "ילד צריך לדעת איפה הם גבולות ארצו" (נכתב ב-1980!).

או, במאמר שכתב ב-1984, "ישראל תמיד תהיה יצרנית וספקית נשק גדולה, יחסיה עם מדינות העולם יהיו מחושבים ותועלתניים",  והוסיף כי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי יתאפשר "רק על ידי תהליך פנימי שיביא לנדיבות, רוחב לב, וצניעות, הקשים כל כך לקורבנות ולבני קורבנות."

יש שורות שמתחשק להעתיק אותן לצורך שימוש חוזר כאפוריזמים. למשל: "הבנתי למה ברא אלוהים את הרע – כדי שנפסיק להתלהב ונתחיל לחשוב", במאמר "תעשיית הזכוכית במוראנו".

האנלוגיות וההנגדות שהוא עורך מפתיעות ומרתקות. הוא משווה למשל, בין פרויד, שטען כי הבדיחה והאמנות "בנויות על יחס מיוחד בין חומר תת-מודע לעיבוד לפני-המודע", לגומבריך, שסבר כי מה שחשוב אינו הזרם של התת מודע, אלא של "אישיות בתוך תרבות".

הסיפורים שהוא מספר על סיפורים (למשל – ה"סיכום" שהוא עורך לספר שערי היער של אלי ויזל) כתובים כל כך יפה, עד שמתעוררת התחושה שאין עוד צורך לקרוא את הסיפור המקורי.

היצירות שהוא מזכיר ומצטט מעוררות רצון להשיג אותן בדחיפות ולקרוא אותן במלואן. (איפה אפשר למצוא את הזיכרונות שכתב וסילי מרקולוב על ימיו האחרונים של מנדלשטם? מתי אקרא את הים והראי של אודן?)

ניתוחי התרגום שלו מדוקדקים ומרתקים – למשל במאמר "התופת והעדן" הוא משווה את האופן שבו תרגמה נילי מירסקי שורה בסיפור של גוגול עם המקור, עם תרגום אחר, עם תרגום לאנגלית. ואיזו מלאכת מחשבת הוא עושה!

דקויות האבחנה הספרותיות שלו מקסימות: במאמר "זכות החנינה" הוא מזכיר כלאחר יד, במהלך דיון על עניין אחר לגמרי, כי "צ'כוב לעולם לא ישכח לציין שמישהו מתמתח ברגע כזה", או ש"קל יותר לשאת חן בעיני אינקוויזיטור בעל חרב דוגמטית מאשר בעיני הסופר המתון"…

כל אלה רק נגיעות ורפרופים על פני הספר המסחרר הזה. ניסיונות שווא לדלות משהו מהעושר שלו.

"בקריאת מסה יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות", כותב צלקה במסה "על השיחה". בספר המסות שלפנינו אנחנו בידיים הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועוד הרבה יותר מכך: ידיים שמעתירות על הקורא חוויה מיוחדת במינה.

בשבועות הקרובים אעלה ציטוטים מתוך הספר, פנינים ספורות שאדלה ממרחבי האוקיינוס.

איך אפשרה תושייה של אסיר לשלוח מכתב לאשתו

גנרל גורבטוב תיאר כיצד שלח מכתב לא מצונזר לאשתו מתוך רכבת משא, בשיטות שהוזכרו גם בפי רבים אחרים. ראשית, הוא רכש בדל עיפרון מאחד האסירים הפליליים:

"נתתי לאסיר את הטבק, לקחתי ממנו את העיפרון, וכשהרכבת יצאה שוב לדרך כתבתי מכתב על גבי נייר הסיגריה ומספרתי כל פיסת נייר. אחר כך הכנתי מעטפה מעטיפת המחורקה והדבקתי אותה בעזרת לחם רטוב. כדי שהרוח לא תישא את המכתב שלי אל בין השיחים שלצד המסילה, הוספתי למשקלה קרום לחם שקשרתי בחוטים ששלפתי מתוך המגבת שלי. בין המעטפה לפירורי הלחם תחבתי שטר של רובל וארבעה ניירות לעטיפת סיגריות, ועל כל אחד מהם כתבתי: למוצא הישר של המעטפה, אנא הדבק בול על המעטפה ושלח אותה. כאשר עברנו דרך תחנה גדולה התקרבתי אל חלון המשאית שלנו והפלתי את המכתב…"

כעבור זמן לא רב אשתו קיבלה את המכתב.

Gulag: A History by Anne Applebaum

גולג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, לעברית: כרמית גיא

אליזבת גאסקל, "קרנפורד": הרבה יותר מסטנדאפ-קומדי מהמאה ה-19

אליזבת גאסקל

אין הרבה ספרים שדומים לקרנפורד, מאת אליזבת גאסקל. שנינותו מעלה על הדעת את, כן, כן, לא פחות, ספרו המוכר כל כך של ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), בגרסה נשית, כמובן.

יש נופך דומה באירוניה המושחזת, המשעשעת, של שני הכותבים, שלא חיו באותה תקופה (גסקל: 1865-1810, ג'רום: 1927-1859), אבל היו אנגליים כל כך, ושאבו כנראה את חוש ההומור שלהם ממעיינות דומים.

הגיבור הראשי של קרנפורד הוא מעמד הביניים של החֶבְרה האנגלית בעיירה כפרית בדיונית, באנגליה. גאסקל שאבה את השראתה מעיירה אמיתית, נאטספורד שבצ'שייר, שבה גדלה בבית דודתה, אחרי שאמה מתה.

הרומן, שנדמה תחילה כאוסף של סיפורים קצרים – בהמשך מסתבר שכולם מתחברים ושנרקמת עלילה – נמסר מפיה של מספרת, שאל שמה, מרי סמית, אנו מתוודעים, ובעקיפין, רק בשליש האחרון שלו. זהו כמובן השם הסתמי והגנרי ביותר שהחברה האנגלית יכולה לספק. בתחילתו של הרומן נוכחותה של המספרת כמעט שאינה מורגשת, אבל בהמשך אנו לומדים להכיר את קולה, ומבינים משהו על אישיותה: היא נדיבה, ידידותית, נכונה לעזור, נאמנה, אבל בעיקר, ויותר מכול, חדת ראייה ומצחיקה מאוד. שום חולשה אנושית אינה נסתרת מעיניה, ואת כל מה שהיא רואה סביבה היא מיטיבה לתאר. (היא עצמה מודעת לשעשוע, מתבדחת מדי פעם בכוונה, ואפילו מתארת פעם או פעמיים איך פרצה בצחוק מוצדק מאוד).

נדמה לי שאילו אליזבת גאסקל, המוסווית בדמותה של "מרי סמית", הייתה כותבת בימינו, היא הייתה יכולה לספק טקסטים מצוינים לסטנד אפ קומדי, שהרי כמוה גם האמנים הללו, המופיעים על הבמות ומבדחים את דעת הקהל, חושפים בדבריהם אמיתות נסתרות, לפעמים קצת מכאיבות, אבל תמיד מצחיקות.

כאמור, הגיבורה הראשית של הרומן היא החֶברה שבה מסתובבת מרי סמית (ומן הסתם, גם הסופרת), בדגש על מדרג המעמדות החברתיים, שמתבטא בכל ניד ראש, הגיג, או חבישה של כובע. כל דבר מייצג את המעמד החברתי של כל אדם, את החשש שמא מעמדו יתדרדר, ואת השאיפה המתמדת לעלות למקום גבוה יותר. כל מעשה או אמירה נבחנים בהתאם לכך. גאסקל כמובן מלגלגת על כל זה, אבל עושה זאת בעדינות ובאהבה.

כך למשל חברתה של הדוברת: מרי מספרת שהיא הזמינה אותה לביקור "אף שראיתי שהתעורר בה החשש שמא אבי, שעבר לגור בדראמבל, החל לעסוק ב'סחר הכותנה האיום הזה' ובכך גרר את משפחתו אל מחוץ ל'חברה האריסטוקרטית.'"

נשות העיירה חוששת שמא "יחלפו עוד כמה שנים ולא תישאר לנו חברה גבוהה כלל", וזאת מכיוון ש"רוב הגברות בעלות השם הטוב מקרנפורד הן רווקות קשישות או אלמנות ללא ילדים". 

כולן עסוקות בלי הרף במראית העין הנדרשת כדי לשמור על מעמדן: "נעמדנו מול המראה כדי להעלות על פנינו את הארשת הנעימה והאדיבה הרצויה למפגש חברתי". 

לא רק בתיאורי העיסוק במעמד החברתי מתגלה שנינותה של גאסקל: אין כמעט עמוד שלא מסתתרת בו הלצה סמויה, מעין קריצת עין וחיוך ששולחת אלינו הכותבת. הנה כמה דוגמאות קטנות שקשה היה לבחור אותן, כי הן רבות כל כך:

"'הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה'", אומרת אחת הדמויות, והמספרת, אומרת לעצמה: "איני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר-מה בנוגע לגומות החן שלה"…

"ניכר היה," היא כותבת על מישהי, "שהתרגשות גדולה אחזה בה ושהיא מלאה בכוונות טובות, שכן היא אכלה בעמידה ופיזרה נזיפות לכל עבר."

הדוברת מספרת איך נאלצה להאזין למכתבים משפחתיים ישנים של חברתה ומספרת לנו "אוי לי, כמה השתוקקתי לעובדות במקום הגיגים במהלך ההקראה! היא נמשכה שני ערבים שלמים. לא אכחיש שניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב על דברים רבים אחרים, אבל הקפדתי להיות דרוכה וקשובה בסיום כל משפט."

היא מספרת איך המארחת מגישה לגבירות העיירה שבאו לביקור נימוסים מגש עם תקרובת. "נאות מאוד היו הכוסות, עתיקות מאוד היו הצלחות, דקות מאוד היו פרוסות הלחם ודקות שכבות החמאה על הפרוסות. קטנים מאוד היו שברי הסוכר. לא היה קשה לראות שסוכר הוא תחום החסכנות החביב על גברת ג'יימסון"… בהמשך, אותה גברת ג'יימסון משאירה לאורחות רק את קנקן החלב, ואת השמנת נותנת לכלב. "ואז היא אמרה לנו כמה הבחור הקטן חכם ונבון, שהוא יודע היטב מהי שמנת ואינו מוכן לקבל תה בחלב בלבד. אבל אנו עצמנו נותרנו עם חלב בלבד. בינינו לבין עצמנו חשבנו שאנחנו חכמות ונבונות לא פחות מקרלו, וחשבנו שהמארחת שלנו מוסיפה חטא על פשע כשהיא מבקשת מאיתנו להתפעל מהכרת הטובה של הכלב, המכשכש בזנבו בעודו טועם מהשמנת שהייתה אמורה להיות שלנו"…

היא מתארת איך אחת המארחות מושיבה את הנשים שבאו אליה לביקור: "גברת פורסטר הטובה והעדינה, בבגדיה הבלויים, הונחתה מיד אל מושב הכבוד השני בחשיבותו – כיסא שהזכיר במידת-מה את מושבו של הנסיך אלברט ליד המלכה – מקום טוב, אבל לא עד כדי כך טוב." 

כשמגיעה לעיירה ליידי (אמנם רק מסקוטלד, אבל בכל זאת!) מתלבטות הנשים איך לנהוג: "לא היינו רוצות שליידי גלנמייד תחשוב שהגברות של קרנפורד אינן מתמצאות בכללי הנימוס של החברה הגבוהה". 

גאסקל חומדת לצון כשהיא מערבת ברומן את צ'רלס דיקנס ואת סמואל ג'ונסון: שתיים מהדמויות מתווכחות מרה על איכותם הספרותית של השניים, זאת מצדדת בג'ונסון אך מתעבת את דיקנס, וזה נרתע מג'ונסון, אך מעריץ את דיקנס. הסצנה משעשעת במיוחד כשזוכרים שדיקנס הוא מי שהעניק לגאסקל את האכסניה הספרותית שבה הופיעו יצירותיה, וכתב עליהן שהן "דיוקן חברתי מן המעלה הראשונה. יצירה שובת לב ומעוררת את התיאבון" (הציטוט מופיע על כריכתו הקדמית של הספר).

חרף כל הסנוביות המעמדית, חרף הצורך המתמיד והמודגש לשמור על מראית עין מכובדת ונאותה שהיא מביאה בפנינו,  גאסקל מקפידה בסופו של דבר לצייר את הדמויות שהיא מתארת באורח חיובי ביותר. נדיבותן, טוב לבן, עדינות הנפש שבה הן ניחנות נחשפים למרבה השמחה בסופו של הרומן המרנין הזה. 

יש לשבח גם את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון. בלי להשוות למקור האנגלי אפשר היה לחוש ברוחו, ועם זאת אף לרגע לא התעוררה תחושה "חצצית" של עברית לא טבעית. אדרבא, השפה זורמת, ולא פעם חשתי שהמתרגם מצא פתרונות מעולים למהמורות אפשריות. 

לסיכום: ספר שמבטיח שעות של הנאה. 

   CRANFORD Elizabeth Gaskell
לעברית: תומר בן אהרון

האם הייתה למדינת ישראל זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן?

 

 

"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

במילים אלה החל ב-11 באפריל 1961 נאום הפתיחה של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפטו של אדולף אייכמן.

שנה לפני כן לכדו לוחמי המוסד את אייכמן בארגנטינה, שם חי בשם בדוי במשך עשר שנים, אחרי שהצליח להימלט מאירופה. אייכמן שימש "ראש מחלק היהודים" בגסטפו, והיה האחראי הראשי לביצוע תוכנית "הפתרון הסופי", שנועדה להשמיד את כל היהודים בכל מקום שהגרמנים יכבשו.

האם הייתה למדינת ישראל זכות לשפוט אותו?

חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה (שהצליחה להימלט לארצות הברית שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) הביעה בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע התנגדות למהלך. היא ראתה באייכמן בירוקרט מוגבל, לא עקבי, שטוף קלישאות ובעל נטייה להשתמש במליצות נבובות, שהעידו על קוצר ידו להבין את מלוא המשמעות של מעשיו, ומכל מקום סברה כי פשעיו הפכו אותו לאויב המין האנושי, ולכן חשבה שלא היה אמור להישפט בישראל, אלא בבית דין בינלאומי. לדעתה "המפלצתיות של המאורעות 'מתגמדת' מול בית דין המייצג אומה אחת בלבד".

גדעון האוזנר הבהיר בנאומו את עמדתה של ממשלת ישראל, וגם של בית המשפט, שדחה את ההתנגדויות של סנגורו של אייכמן. האוזנר לא התעלם מהספקות שהחטיפה והמשפט עוררו. לשאלה אם בית משפט בישראל מסוגל להיות נייטרלי, השיב בשאלה הרטורית "האם יש בעולם שופט שיכריז על עצמו שהוא 'נייטרלי' לנוכח השמדת עם?" לתהייה אם הסכם השילומים עם גרמניה משמש "כפרה" על הפשעים, השיב בשלילה. לשאלה אם בית המשפט רשאי להתעלם מהאופן שבו הובא אייכמן לירושלים ומהאמצעים ששימשו לכך, השיב, שהאופן שבו אייכמן נחטף אינו מעניינו של בית המשפט. גם לשאלה אם מוצדק לשפוט את אייכמן בירושלים, ולא בפני ערכאה בינלאומית, למשל – בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג – השיב בטענה שאין בית משפט בינלאומי שיש לו סמכות לדון בעניינים פליליים והוא אינו שופט אנשים בודדים. גם לתהייה אם החוק הרטרואקטיבי לעשיית דין בנאצים ועוזריהם חוקי, (הפשעים הרי בוצעו הרחק מישראל ובתקופה שהמדינה טרם נוסדה), השיב נחרצות כי אין בכך כל פגם, כי "מגבלות טריטוריאליות אינן עקרון של המשפט הבינלאומי", וכי "מדינה זכאית לקבוע סנקציות של ענישה על ידי בית המשפט שלה נגד אנשים על מעשים שנעשו מחוצה לה ושפגעו באותה מדינה או אפילו על מעשים 'שתוצאותיהם מורגשות' באותה מדינה".

בית המשפט בירושלים קיבל את כל טענותיו של גדעון האוזנר, והשתכנע שיש לו זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן. בין היתר הסתמך האוזנר על מגילת לונדון, שנחתמה באוגוסט 1945. באותו הסכם בינלאומי נקבע כי אחריות פלילית תוטל על מי שמבצעים פשעי מלחמה, ופשעים נגד האנושות. (ההטלה של שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, הוחרגה מהגדרה של פשעי מלחמה, שכן, כך הוסבר, הן הוטלו בזמן מלחמה, ולא על ערים שכבר נכנעו ונכבשו).

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר היה רגשי ורווי פאתוס. הוא נשען על ההיסטוריה של העם היהודי, ועל הסבל הרב שעבר: "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: 'בדמיך חיי!' (יחזקאל ט"ז, ו') מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעֹה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים", אבל, הדגיש האוזנר, אין תקדים למה שעולל המשטר הנאצי: "בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה, בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן". האוזנר הדגיש ואמר כי אין תקדים לזוועות שיוצגו במהלך המשפט.

יותר ממאה ניצולי שואה העידו במשך חודשיים. ביניהם היה הסופר ק. צטניק, שהתעלף על דוכן העדים לאחר שדיבר על אושוויץ ואמר שהיה "פלנטה אחרת".

סנגורו של אייכמן כמעט לא חקר את העדים, שכן דבריהם נועדו בעיקר להמחיש את זוועות השואה. להם עצמם לא היה שום קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידעו על קיומו בזמן המלחמה. הם תיארו את מה שעבר עליהם. את הגטאות. האקציות. הגירוש. הרציחות, ואת הלכי הרוח: "טבע האדם להאמין שיישאר בחיים".

כמו כן הוגשו אלפי מסמכים. ביניהם כאלה שהוכיחו כי "מי שבאמת לא רצה להרוג יהודים לא הוכרח לבצע הוראות אלה והיה משתחרר".

אחרי חמישים ישיבות הגיעו ליהדות הונגריה, "שלא האמינה שהאסון יגרוף גם אותה", אבל הכול התרחש במהירות מסחררת. תוך חודשיים, במאי ויוני 1944, הצליח אייכמן לגרש כחצי מיליון יהודים לאושוויץ.

העדויות שודרו ברדיו, והתפרסמו במלואן בעיתונים. הציבור כולו רותק למשפט, והתגובות לסיפורים המחרידים היו, כצפוי, רגשיות ועזות.

העד האחרון במשפט היה עורך דין מתל אביב, אהרון חוטר ישי, ששירת בבריגדה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, והיה אחד הראשונים שנכנסו למחנות וראו ניצולים יהודים. בדבריו  תיאר בין היתר את הפעולות לשיקומם.

קו ההגנה של סנגורו של אייכמן היה שהאחריות לפעולותיו בזמן המלחמה אינה מוטלת על כתפיו. הוא רק מילא פקודות: "כל המנגנון הממשלתי היה שותף לזריעה שהעלה קציר זה," אמר הסנגור בנאום הפתיחה שלו. "אם אשם הנאשם, כי אז אשמים יותר ממנו היוזמים במשרות הגבוהות." הוא הבטיח כי "הסנגוריה תוכיח שהנאשם אינו נושא בכל אחריות להשמדה. לא הוא ציווה עליה ולא הוא ביצע אותה. כן יסתבר שלא הייתה לו כל אפשרות לסרב לפקודות."

גדעון האוזנר בספרו משפט אייכמן בירושלים, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מתפלמס עם עמדתה של חנה ארנדט, שכמו פטרה את אייכמן מאשמה בשל טיפשותו לכאורה. לטענתו של האוזנר אייכמן היה אדם מתוחכם וערמומי, שונא יהודים מושבע, שידע היטב מה הוא עושה ושלמעשה לא סטה מעולם מעמדותיו הנאציות והאנטישמיות.

השפעתו של המשפט הייתה עצומה. לפני שנפתח, כתב ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, כי הוא "יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט". אכן, אחת ההאשמות של חנה ארנדט בספרה הייתה שמדובר במשפט ראווה.

גבריאל בך, אחד מעורכי הדין שפעלו מטעם התביעה, השיב לטענתה כשכתב לימים כי "לעולם לא ניתן לשכוח את הרגע הראשון של משפט זה, כאשר השופטים, השופט לנדוי, השופט הלוי והשופט רווה, נכנסו לאולם בית המשפט, עם סמל המדינה ודגל הלאום מאחוריהם, והנאשם הזה, שכל מאווייו התמקדו בהשמדת העם היהודי, קם ועמד דום לפני בית משפט של מדינה יהודית סוברנית. נראה לי, כי המשמעות של קיום מדינת ישראל הריבונית, על כל מוסדותיה, הובהרה ברגע זה יותר מאשר עקב אירוע קודם כל שהוא".

השפעותיו של המשפט היו ארוכות טווח. הוא הפנה את תשומת הלב אל הניצולים, ובזכותו השתנה היחס כלפיהם. העדויות הפומביות אפשרו לניצולים אחרים לספר מה עבר עליהם, ולזכות סוף סוף בהבנה ובאהדה.

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר הסתיים בשאלה: "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה העשרים?" הוא הודה כי אי אפשר למצוא תשובה "מלאה ומניחה את הדעת", ושיער כי התביעה לא תצליח "לחשוף את כל שורשי הרשע" וכי "מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים, שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו". עם זאת, הבטיח להשתדל "לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, כדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון".

האם כל "שורשי הרשע" נעקרו? האם ייתכן שבעתיד יישאלו שאלות דומות לגבי המציאות הנוכחית בעולמנו? נראה כי גם לשאלה הזאת אי אפשר להשיב.

 

 

מדוע היער ירוק?

מדוע אנו מתקשים יותר להבין צמחים מאשר חיות? ההיסטוריה האבולוציונית היא שפיצלה אותנו מהצמחייה בשלב מוקדם ביותר. כל החושים שלנו התפתחו בצורה שונה, ולכן עלינו להפעיל את הדמיון כדי לקבל מושג קלוש באשר למתרחש אצל עצים.

ראיית הצבע שלנו היא דוגמה טובה לכך. אני אוהב את השילוב של השמים הכחולים הזורחים מעל לצמרות העצים בירוק עמוק. זו אידיליית טבע מושלמת, והמקום המרגיע ביותר מבחינתי.

האם היו העצים מסכימים לדעתי? התשובה שלהם הייתה כנראה: "במידת מה."

אין ספק שמבחינת האשור, האשוחית ומינים אחרים, שמים כחולים, כלומר שפע של שמש, נעימים בצורה דומה. עם זאת, הצבע הזה אינו נחשב רומנטי או מרגש בעיניהם, אלא בעיקר אות בשורה: "הסעודה החלה." כי רקיע ללא עננים פירושו עוצמת אור מיטבית, כלומר תנאים אופטימליים לפוטוסינתזה. יום כזה עומד בסימן פעילות קדחתנית, צבע כחול פירושו עבודה בפרך. פחמן דו-חמצני ומים נהפכים כעת לסוכר, לתאית ולשאר פחמימנים ונאגרים למשמורת, העצים ממלאים את בטנם.


DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

החיים הנסתרים של העצים לעברית: ניב סבריאגו

 

קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור, "שלוש סופרות דרומיות": האם מעניין לדעת ממה נובעת גאונות

שלוש נובלות קובצו בספר  שלוש סופרות דרומיות, וכל אחת מהן היא, כפי שנוהגים להתנסח באנגלית, "tour de force" (תרגום המונח לעברית, "מסע ניצחון", אינו כולל את כל הניואנסים שהאנגלית, שנשאבה כמובן מהצרפתית, מעניקה לו. מדובר לא ב"ניצחון", אלא במהלך מתעלה, אפשר לומר – גאוני).

במיוחד כך הנובלה השלישית, של פלנרי או'קונור, שכתיבתה מסמרת שיער. כמה היא חכמה! כמה שנונה! כמה הרבה היא יודעת על נפש האדם, על סגולותיו ועל התערערותו! כמה היא מיטיבה להבין ולתאר, ממש מבפנים, את הלכי המחשבה ואת הרגשות של מי שדעתו נטרפה! הסיפור הזה, "האלימים יישאוה" (The Violent Bear It Away), הוא יצירת מופת. לא רק חוכמת חיים יש בו, אלא דיון פילוסופי מעמיק, שנערך באמצעים ספרותיים, על משמעותה של האמונה הדתית ועל המאבק הניטש בינה ובין ההסתכלות המדעית על העולם. הסיפור מציג הבנה פסיכולוגית של נפש האדם, לעומת עוצמתה ההרסנית של הדת, שהפסיכולוגיה מסוגלת אולי לצפות בה ולאבחן, אבל לא לתקן אותה. וכל זה מוצג באופן משכנע ביותר, באמצעות הדמויות, מעשיהן, מחשבותיהן, מה שמניע, מכאיב ומרגש אותן.

אין מילים לתאר את עוצמתו של הסיפור ואת חוכמתו. קשה להבין איך אישה צעירה כל כך (או'קונור הלכה לעולמה כשהייתה רק בת 39), שאחרי תקופת לימודים קצרה כמעט לא יצאה מתחומי החווה שבה נולדה, שלא נישאה ולא הייתה לאם, ידעה הרבה כל כך על העולם, על מה שמניע בני אדם, ואיך נראית תודעתו של אדם שלקה בנפשו. מופלאה השזירה שהיא עושה בין הקולות השונים, הקונטרפונקט בין התודעות (דוגמה קטנה: נער מקיא כי אכל יותר מדי. המבוגר שלצדו בטוח שגרם להקאה כי אמר לו שהוא אשם במשהו. זאת גם, כמובן, ביקורת מושחזת ושנונה, והיא לא היחידה, על הז'רגון הפסיכולוגיסטי שנעשה נפוץ כל כך בעקבות משנתו של פרויד), ומופלאה הכתיבה עצמה, למשל – האופן שבו תיאורי הטבע מגויסים כדי לשקף מציאות נפשית: "פניו דמו לראי שהשמש מתעכבת מולו לבחון בו את בבואתה"; "כל בדל עשב בין אבני החצץ נראה כמו עָצָב חי ירוק. נראה כאילו העולם משיל את עורו"; "השמים היו בצבע סגול עז, כאילו הם עומדים להתפוצץ וללדת מתוכם את החושך"; "העצים שתקו, חוץ מסלסול או קרקור פה ושם. גם האוויר כאילו סומם. מפעם לפעם היה עוף גדול ושותק מרחף ומחליק אל תוך הצמרות, וכעבור רגע מתעופף ועף לו". כל כך יפה!

גם שני הסיפורים האחרים בקובץ, "יין צוהריים" (Noon Wine) מאת קת'רין אן פורטר (Katherine Ann Porter) ו"הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס (Carson McCullers) יוצאים מהכלל.

אין ספק שהצגתם של שלושת הסיפורים הללו בקובץ אחד מוצדקת. יש בהחלט מכנים משותפים בין השלושה, ולא רק משום שהם מתרחשים בדרום ארצות הברית, במדינות שבהן חיו וכתבו הסופרות.

יש משהו דומה בניחוח העולה מהם. שלושתם מתרחשים בעיירה קטנה שבה אנשים מכירים זה את זה. בשלושתם מופיע אדם זר שמשפיע השפעה קטלנית על הגורל של זולתו. בשלושתם יש איזו מוזרות, שנובעת בעיקר מהדמויות יוצאות הדופן: גיבן שנוהג לנענע את אוזניו כמו כלב שמכשכש בזנב; אסיר נמלט שנהפך לעובד חווה חרוץ ויעיל, שנוהג לנגן כל ערב במפוחית שלו, אך תמיד, במשך שנים, רק את אותו הלחן; צעיר טרוף דעת שמשוחח עם הקולות שהוא שומע, אבל בטוח שהוא לגמרי שפוי. בשלושתם מעברי הזמנים מתרחשים באופן דומה: הסופרת מתארת בפרוטרוט ובדייקנות התרחשויות של כמה דקות, ואז חולפת ביעף על פני שנים, בלי לסמן את המעבר, שאותו הקורא קולט רק כשהוא ממשיך בקריאה. שלושת הסיפורים קרובים מאוד אל הטבע ואל העבודה המתנהלת בחווה. ובשלושתם אנו זוכים בהארות רבות הנוגעות בנפש האדם, ולא פחות מכך – בטירוף הדעת של אנשים שאיבדו את שפיותם.

הנה כמה דוגמאות קטנות: קת'רין אן פורטר מספרת על אישה שאומרת לעצמה – "העיקר היה לברר איך בעצם רגזנותו של מר הלטון שונה מזו של כל גבר אחר, ואז להתרגל אליה ולאפשר לו להרגיש בבית". ילדים שננזפים לובשים את "הקווים הדאובים חסרי התקווה של פרצופי ילדים כשהם ניצבים מול כס המשפט הנורא של צדק המבוגרים". קרסון מק'קלרס מספרת על אישה ש"רק בחברת בני אדם" אינה חשה בנוח, כי "בני אדם, אלא אם כן הם נטולי כוח רצון או חולים אנושים, אי אפשר לקחת בידיים ולהפוך אותם בן-לילה למשהו ראוי וכדאי יותר"; או: "ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא אש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב  המשקה החריף של מיס אמיליה." בסיפורה של פלנרי או'קונור אנחנו פוגשים שניים, דוד ואחיין, שאת שניהם חטף קרוב משפחה מטורף, ושניהם נאלצים להתמודד עם השפעת הטירוף שחדר גם לנפשם: "זאת הייתה מחלה משפחתית. היא נחה לה בשקט במורשת הדם המחברת ביניהם, נובעת מאיזה מקור עתיק, איזה נביא מדברי או מתבודד על עמוד, עד שצצה בכל עוצמתה הראשונית אצל הזקן ואצלו, וכן, כך שיער, אצל הנער. אלה שנוגעו במחלה נידונו להיאבק בה ללא חשך, וָלא – לסור למרותה. הזקן סר למרותה. הוא עצמו, במחיר הימנעות מחיים מלאים, הצליח להדוף אותה מעליו. מה יעשה הנער – זה עדיין לא הוכרע.

הוא בלם את השתלטות המחלה עליו באמצעות מה שניתן לתאר רק כמשמעת עצמית סגפנית נוקשה. הוא לא הרשה למבטו לנוח על שום דבר יותר מרגע, מנע מעצמו כל סיפוק חושני שיכול לחיות בלעדיו. ישן במיטת ברזל צרה, עבד בישיבה על כיסא זקוף מסעד, אכל במשורה, דיבר מעט, וטיפח יחסי ידידות עם האנשים המשעממים יותר. בבית הספר התיכון שבו עבד, הוא היה המומחה למבדקים. כל החלטותיו המקצועיות היו מוכנות מראש ולא הצריכו את השתתפותו. לא נעלם ממנו שאין אלה חיים מלאים או שלמים, רק ידע שהוא מוכרח לחיות כך כדי לאחוז ולו בשמץ של כבוד עצמי. הוא ידע שהוא קרוץ מהחומר של קנאי דת ומטורפים, וכי הטה את מסלול גורלו כמו בכוח הרצון בלבד. הוא הלך זקוף על קו שבין הטירוף והריק."

אי אפשר שלא לתהות אם פלנרי או'קונור לא תיארה במילים אלה ממש את הגאונות שלה עצמה, והסבירה בלי דעת את הכורח שלה להתבודד ולהתרחק מהבריות.

לא רק טירוף והתבודדות מתוארים בספר. יש בו גם לא מעט אלימות סמויה, אבל עמה גם עוצמות של יופי וחמלה: על ילדה קטנה שהוריה גוררים אותה אתם בעולם ומביאים אותה לאיזו כנסייה כדי שתטיף שם לקהל שומעיה כותבת או'קונור, מפיה של אחת הדמויות, שהיא "נדמתה לאחת מאותן ציפורים שמסמאים כדי שזמרתן תמתק יותר. צליל קולה היה מדויק כפעמון זכוכית. רחמיו הקיפו את כל הילדים המנוצלים שבעולם – אותו עצמו בילדותו, את טרווטר שניצל הזקן, את הילדה הזאת שהוריה מנצלים אותה, את בישופ העשוק מעצם היותו חי."

האם הציפור שסימאו אותה כדי שזמרתה תערב אינה מתארת גם את הסופרת עצמה? אולי את כל שלוש הסופרות? אולי את כל האמנים הדגולים באמת?

היופי שבסיפורים הללו שייך לנו, הקוראים. האמת תיאמר: אין לנו עניין של ממש לדעת משהו על הסבל העומד מאחורי כתיבתם.

הזוכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר, "פרה אדומה": על הסכין שמציע עולם הגברים

מעלה מחדש את הרשומה שכתבתי לפני חצי שנה על הסרט "פרה אדומה". אחרי שצפיתי בו בפסטיבל הקולנעו בירושלים, מאחר שהסרט יצא להקרנה מסחרית.

הציטוט מתוך ספרו של עמוס עוז קיבל מאז נופך אחר ועצוב.

בספרו  סיפור על אהבה וחושך, כותב עמוס עוז על ינקותו: עולם הגברים הציע לו סכין (כשמלו אותו). עולם הנשים – את השד המיניק והמנחם.

בסרט הישראלי החדש "פרה אדומה" אי אפשר שלא לחשוב על אותו דימוי.

עגלה אדומה שהומלטה מעוררת התרגשות רבה בקרב יהודים תושבי סילוואן ובמיוחד בלבו של יהושע, קנאי משיחי, שרואה בעגלה אות מקדים לבנייתו של בית המקדש השלישי.

את הטיפול בעגלה הוא מטיל על בתו בת השבע עשרה, בני (קיצור של בנימינה). "יש לך שנתיים להיות חמודה," ממלמלת בני אל העגלה אחרי שהיא מגישה לה אוכל ומלטפת אותה. שהרי קצה של העגלה צפוי וקרוב: בעוד שנתיים מתכנן אביה של בני לשרוף אותה, כדי שאפרה ישמש לטיהור היהודים העולים אל בית המקדש שייבנה בקרוב, לדעתו.

בני אוהבת את העגלה הרכה. רואה בה חיים, רוך ועדינות של חיה צעירה ומתוקה. אביה של בני רואה חזיונות משיחיים, עגלה שיש לה, בעל כורחה, "תפקיד": להישחט ולהישרף. הוא ישתמש בה כדי לשרת את התוכנית ההזויה והאלימה שהוא מטפח: להרוס את אל אקצא ולבנות במקומו את המקדש.

בתחילת הסרט נדמה שבני, שזה עתה איבדה את סבתה שטיפלה בה אחרי שאמה של בני מתה בלידתה, משתפת פעולה עם אביה. בבוקר של השבעה היא מניחה תפילין ומתפללת לצדו. אבל עד מהרה מתברר שחרף אהבתה לאביה (מי עוד יש לה בחיים?), היא אינה שותפה לחלומות האלימים שלו, שהיא חסה עליו, נוהגת בו באימהיות, שהרי זה עתה איבד את אמו, אבל בד בבד נרתעת מפני הקיצוניות שלו. לא, היא לא רוצה לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לא רוצה להשתתף במאבק התמיכה ב"מגורשי עמונה". לא רוצה להיות חלק מכל מה שנראה בעיניה כטירוף קיצוני ודוחה (לא רוצה גם להניח תפילין!)

לא זו בלבד, אלא שהיא דוחה מעליה לגמרי את העולם הגברי. היא מתאהבת באישה צעירה, יעל, בת שירות שאביה קיבל אל האולפנה שהוא מנהל.

בנות האולפנה זוכות לחינוך שכולו שטיפת מוח. לוקחים אותן לטיולי מורשת ומטיפים להן על הר הבית ועל בית המקדש. מנסים לחנך אותן לכך שימלאו את התפקידים המוטלים על אישה חרדית: להינשא מוקדם ככל האפשר ולתמוך בבעלה, התלמיד החכם.

בני לא תסכין עם כל אלה. היא הולכת ומתרחקת מהעולם שאליו נולדה. אהבתה הנסערת אל יעל היא רק תחילתה של הדרך, שמי יודע לאן תוביל אותה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מדויק, מרגש, ומעורר מחשבות.

הוא חולק את הפרס עם הסרט "הצלילה", וזיכה את השחקנית הראשית שלו, אביגיל קובארי, בפרס השחקנית הטובה ביותר.

מה "לקחה" השואה?

השואה לקחה מהאדמה את זכותה הבלעדית על התרבות הזאת, והעניקה אותה למי שימשיך לדבר בשמה של הגרמניות ההיא, הישנה. גרמניה הגאוגרפית בגדה ברוח שפיעמה בלב התרבות שלה, וכעת נודדת הרוח הזאת ללא בית וללא מקום, ואין לה בית אלא בבני האדם – כן, יעקב המשיך וכתב שם, כבר מתכונן להערות הזועמות שיבואו, גם היהדות היא דבר כזה, רוח נודדת הנתונה לאנשים ולא למקום. "הנה, אני רואה סביבי," התלהב באותם דפים, "כמה וכמה דמויות שמקיימות בלבן ובכתביהן את הגרמניות – גרשום שלום למשל, ופאול צלאן ונלי זק"ש וחנה ארנדט, וגם אם אדמת גרמניה מכוסה כולה אפר, הגרמניות מוסיפה לדור בלבם של מי שהיא ביקשה להכרית."

ולאחר אחרית הדבר הזו, שהוא עוד זוכר איך כתב אותה, בהזדהות מלאה, במשך לילה חורפי אחד בירושלים המסוגרת, מופיע שוב כתב ידו של בנו, שורותי שורות  בעיפרון. הנה פה בוודאי יבוא סיכום קודר ומאשים, בנו יטיח בו את אשמתו, יאמר לו שכל ההתפלספות הזאת לא אלא מסע נרקיסיסטי להכרה ופרסום, דרך להתרחק מבני ביתו: מהילדים, מרחל, מכל שגרת ארוחות הערב ומהכלים הנערמים בכיור ומהשכבת הילדים ומאסיפות ההורים. תמיד הקפיד להפגין את המרחק העצום שבינו למורים, לא שכח לציין את תוארו, את תוארו, דוקטור ואחר כך פרופסור, בקושי הניח להם לספר לו על בניו, הדף כל ביקורת.

אותה תחושת חשיבות גרמה לו לשתוק בארוחות משפחתיות גדולות ובחתונות, בר מצוות, בריתות, אז היה -מתקדר ונאטם, כמו מתריס ואומר להם: מה לי ולשיחות, מה לי ולכל העמדות הפנים, מה לי ולתצלומים המשותפים בחיוכים מאולצים. בשמחות המשפחתיות לא טרח לקום מהשולחן, אם הם כל כך רוצים אז שיבואו אליו. והם, לא עבר זמן רב והם חדלו לבוא אל שולחנו, ילדיו היו מתרוצצים באולם, רודפים אחרי בני הדודים שלהם, צועקים וצוחקים, והוא נשאר לבדו בשולחן, מצביא חסר צבא. מדי פעם היו הילדים המזיעים חוזרים לשולחן לשתות קצת או לחטוף מנה אחרונה, ומשגדלו החל מרד סמוי, והוא לא מצא אותם כשרצה ללכת. למרות כל בקשותיו הם רצו להישאר לרקוד, וגם כשהיה מביט ברחל במבט המצמית השמור לאירועים כאלה נאלץ להישאר במקומו עוד זמן רב.

והנה עולה מולו דמות אחרת, דמותו באירועים של האקדמיה – בימי עיון, בכנסים או בהענקות פרסים, שם כבר היה אדם אחר, נלהב ומלא כוח, מתיישב לרגע אן הפקולטה ונשיא האוניברסיטה, ומהם ממשיך לשולחן של העסקנים, ואם היה שם איזה פוליטיקאי, או איש תרבות מפורסם, היה משוחח אתו בלהט ומפגין את כל כישוריו.

אניטה שרב, "The Stars Are Fire": האם יש הצדקה לשפע הפרטים?

הסופרת האמריקנית אניטה שרב הלכה לעולמה בתחילת השנה. למרבה הצער של קוראיה הנאמנים, לא יהיו עוד ספרים חדשים ששרב תכתוב. והספר האחרון שלה, The Stars Are Fire, שראה אור זמן קצר לפני מותה, יהיה האחרון, תרתי משמע.

הצער גובר, שכן הספר שלפנינו הוא לא אחד הטובים שלה. למעשה, הוא גרוע למדי, ובהחלט אינו מתעלה לרמת אף אחד קודמיו.

אניטה שרב זכתה לראשונה לתשומת לב רבה כשאופרה וינפרי בחרה בספרה השביעי, אשת הטייס, למועדון הקריאה שלה. המלצותיה של וינפרי הבטיחו תמיד מכירות של מיליוני ספרים, וכך קרה גם לאלה של שרב. אחרי אשת הטייס היא כתבה עוד שנים עשר ספרים, כולם רבי מכר.

אניטה שרב לא הייתה סופרת דגולה, אבל הצטיינה בתוך מגבלות הז'אנר שלה: ספרות ריאליסטית, לגמרי לא חדשנית, ובכל זאת –מדויקת וכזאת שמספקת חוויה.  הטובים שבספריה הם   The Weight of Water, Where or WhenEden Close, Strange Fits of Passion, Resistance, The Pilot's WifeFortune's Rocks, שחלקם תורגמו לעברית. בשלושה מהם עקבה אחרי קורותיו של בית אחד השוכן בניו המפשייר, על חוף האוקיינוס, ועל האנשים שגרו בו לאורך יותר כמה עשרות שנים. באחרים סיפרה סיפורים שונים ומגוונים, למשל – על המחתרת האנטי-נאצית בבלגיה הכבושה, בזמן מלחמת העולם השנייה, על רצח שהתרחש במאה ה-19, או על אישה שזהותה נשכחה ממנה, במלחמת העולם הראשונה.

הסדרה המרהיבה ביותר היא זאת שבה תיארה את הבית הגדול, ששימש בשלהי המאה ה-19 כמנזר, אחרי כן, ב-1929, כביתם של בני זוג צעיר שנפגעים מהשפל הכלכלי שפקד את ארצות הברית, ולבסוף, במאה ה-20, כביתם של טייס בתעופה האזרחית ושל בני משפחתו.

תמיד קיוויתי שאניטה שרב תכתוב ספר רביעי בסדרה. גם  The Stars Are Fire מתרחש בניו המפשייר, כנראה שבאותה עיירת קיט שבקיץ פוקדים אותה מבקרים רבים, ובחורף היא ננטשת לתושביה הקבועים. אבל את הבית שהיטיבה כל כך לתאר בעבר זנחה שרב. עלילתו של הרומן מתרחשת שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, שהדיה עדיין נשמעים. מדי פעם נזכרות בה הדמויות בהקשרים שונים. גרייס נשואה לא באושר לג'ין, גבר קר ואפילו לפעמים אלים. בשלב מסוים הוא מודה שנשא אותה לאישה רק מכיוון שהזכירה לו את אהובתו הצרפתייה, אישה שניהל אתה קשר אהבים במהלך המלחמה, כששירת בצבא ארצות הברית.

שריפה קטלנית שפורצת בעיצומו של קיץ לוהט, אחרי בצורת ממושכת, מכלה את בתי העיירה שבה הם גרים, כמו גם ערים נוספות רבות במדינת מיין. אניטה שרב התבססה, כדרכה, על אירועים היסטוריים. באתר המתעד את קורותיה של ניו אינגלנד מופיע מאמר שכותרתו "השנה שבה בערה מדינה". שרב היטיבה לתאר את ההתרחשויות, מנקודת מבטה של גרייס, שמתעשתת ומצליחה להציל את ילדיה, אבל מאבדת את העובר שהיא נושאת. לא רק את השריפה ואת מה שקורה לאנשים הנקלעים לתוכה, היא מפליאה לתאר, אלא גם את שאר הקשיים שמערים הטבע על תושבי אמריקה הצפונית, את עונת החורף הממושכת, השלג והקור, את ימי הגשם הארוכים והבלתי פוסקים, שמאלצים את הבריות להסתגר בבתיהם לאורך ימים ושבועות, וכן גם את האביב המשמח בפריחתו ובחמימות שהוא מביא אתו.

כמו ברוב ספריה, מרבה אניטה שרב, שגרה גרה בניו המפשייר, לתאר גם את האוקיינוס. אלא שהפעם נדמה שהיא "גונבת" מעצמה ומספריה הקודמים. למשל, בספר היפהפה  Sea Glass,שתורגם לעברית בשם פיסת זכוכית מהיםתיארה את התחביב החביב של איסוף שברי זכוכית צבעוניים שהים החליק. למי שקרא את הספר ההוא, התיאור החוזר בספר החדש נראה כמעט מגוחך. מתעורר הרצון להעיר לה – שוב? מה, אין לך משהו חדש לספר?

ובכלל,  ב-The Stars Are Fire יש משהו קטוע, מלאכותי, לא משכנע. יותר מדי שיחות שאין בהן ערך, כאילו היא ישבה והקליטה את הדמויות. הרי אנשים מרבים ללהג סתם, ולא כל מחשבה חולפת או חילופי דברים חסרי משמעות ראויים לתיעוד. אחת הבחינות ליצירת אמנות בעלת ערך היא השאלה – האם כל מה שיש בה נחוץ והכרחי? האם משהו ביצירה יתערער אם נשמיט מתוכה חלק? בספר שלפנינו התעוררה בי לא פעם התחושה שדברים רבים מדי מיותרים לגמרי. שאם יושמטו, או אם יוסיפו עליהם פרטים אחרים, סתמיים לא פחות, שום דבר בעצם לא ישתנה באופן בסיסי.

המשכתי בכל זאת וקראתי אותו עד תום, אולי מתוך כבוד לסופרת שאיננה עוד, ושהעניקה לי בעבר תחושה שיש בכל זאת ערך בכתיבתה, ואולי מתוך תקווה שהכול יתקשר ויתאחד, עד כדי כך שתתברר ההצדקה לשפע העצום של הפרטים. זה לא קרה. מעניין לראות אם הספר יתורגם לעברית.

 

 

 

 

האם אמן טוב מוכרח להיות משוגע?

אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

בני מר, "סמוצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה": מדוע הוא מופלא

במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס

"הלוואי עלי": איך מביע המשורר את יופיו של העולם

"אני רואה את עצמי כילד גם כאשר אני כותב למבוגרים," אמר המשורר ע' הלל בראיון שהעניק למשוררת אחרת, ש' שפרה, בעיתון דבר, במאי 1973. "עולם הילד ועולם המשורר דומים זה לזה," הוסיף והסביר: "לילד יש אפשרות לשחק, להסתכל בדברים בראייה בלתי אמצעית, ישירה, ללא מחיצות של מוסכמות."

אכן, בזכות יכולתו לחשוב ולהרגיש כמו ילד ולהבין לנפשם של ילדים, כתב ע' הלל, שנולד בקיבוץ משמר העמק ב-1926, כמה מהשירים האהובים ביותר, ביניהם – "דודי שמחה", "למה לובשת הזברה פיג'מה", "מה עושים העצים". רבים משירי הילדים שכתב הולחנו, ודורות של ילדי ישראל ממשיכים לאורך שנים לשיר אותם.

"אני סולד מכתיבה לילדים," הוסיף ואמר ע' הלל באותו ראיון.

הייתכן?

את כוונתו הבהיר מיד: "כאשר אני כותב שיר ילדים אני מתייחס אליו ברצינות כאל שיר למבוגרים," שהרי "ילד הוא מבוגר" שרק נמצא בשלב מוקדם של חייו.

אפשר בהחלט לחוש בכבוד שרחש אל קוראיו, מבוגרים וילדים כאחת, ולא פחות ממנו – באהבתו של הלל, שהיה אדריכל נוף במקצועו – לטבע ולנופים של ארץ ישראל ובהיקסמות שעורר בו יופיים.

אפשר להבחין בעוצמה באהבתו לטבע בשירו האחרון, "הלוואי עלי", שאותו הכתיב לבתו בבית החולים, בעודו נאבק על חייו:

נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּבִיל,
גוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל
גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹש מִמֶּנָה.
יִישַׁר כֹּחַךּ נְמָלָה,
הַלְוַאי עָלַי!

חַרְגוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.
חֲזַק וֶאֱמַץ בָּחוּר בֶּן חַיִל.
הַלְוַאי עָלַי!

זוּג חוֹחִיוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.
אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!
הַלְוַאי עָלַי!

אַיָּלָה שְׁלוּחָה דוֹאָה בָּהָר.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!
הַלְוַאי עָלַי!

נְמָלָה, חַרְגוֹל, זוּג חוֹחִיוֹת,
אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
עוֹשִׁים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,
אֲבָל אֲנִי כֵּן:
עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה, וּמְהַלֵּל יָהּ!

כמה נוגעת ללב ומפעימה ההבנה כי השיר הזה היה בעצם מילות הפרידה של הלל מהעולם! ממיטת חוליו, בלי לצאת אל הטבע, ראה בדמיונו את הנמלה ואת גבורתה הפשוטה, כשהיא גוררת גרגר ענקי; את החרגול ואת זריזותו, כשהוא מנתר לגובה; את החוחיות המתעלסות ולא סתם כך, אלא בתוך מעופן באוויר; ואת האיילה השלוחה בריצתה ביופי מרהיב. את כל אלה הוא מברך ומעודד בקריאות של התפעלות והומור, ולכאורה גם בקנאה מסוימת, שכן את כל אחת מהתמונות המילוליות הללו הוא חותם במילים "הלוואי עלי": הלוואי שהיה יכול להיות גיבור, זריז, אוהב, מרהיב, כמותן (ולמרבה הכאב והצער, כנראה שגם – הלוואי שלא היה מרותק ברגע זה למיטתו).

אבל אז, בבית האחרון, הוא מפתיע ומרומם את האנושיות שלו עצמו: החיות מופלאות אמנם, אבל הוא, האדם, המשורר, החולם, הרואה – גם אם רק בעיני רוחו – מתעלה מעל כולן, כי הוא זה שיודע ומבין; ולא זו בלבד, אלא שהוא מסוגל גם להשתאות מהמראות, ועוד יותר מכך – לבטא את ההשתאות, לתאר את היופי, לתת לו שם ומשמעות. הוא, המשורר, גם ברגעי חייו האחרונים, מכיר ביופיו של העולם, מסוגל להכיל בתוך עצמו את כל פרטיו, ולהלל אותם.

השורה "עומד, משתאה ומהלל יה" היא אחת היפות ורבות העוצמה שנכתבו בעברית "בראייה בלתי אמצעית, ישירה, וללא מחיצות של מוסכמות", כדבריו של הלל.

אפשר לראות בה מעין תפילת הודיה וסיכום מופלא של החיים, אחרי שנוסחו בפשטות וביד אמן: הנמלה החרוצה דואגת לחומר, החרגול העליז – לשמחת החיים, החוחיות – לאהבה, האיילה – ליופייה של החירות, והאדם – הוא מי שמכיל את כל אלה, עד רגעי חייו האחרונים, כהרף עין לפני שהוא עוצם את עיניו לעד.

קטעי וידיאו מתוך ההשקה של הספר "מה המים יודעים על צמא"

דבריה של עורכת הספר, אנה הרמן


ניצן ורדי, מוזיקאית בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר הפותח את הקובץ, "פליאה", שאותו הלחינה.


פרופסור אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן קישרה בין השירים בספר לבין התנערותה של המדינה מהאחריות להגן על נשים נפגעות.


הזמרת ענבר ליבנה, בוגרת תלמה ילין, שרה את השיר "המים", ששורה מתוכו העניקה לספר את שמו. תום חודורוב, במאי, מלחין, שחקן ויוצר, גם הוא בוגר תלמה ילין, הלחין את השיר.


דבריה של המשוררת והיוצרת, שושי שמיר.


יהודית שריר קראה את השיר "בלילה".


המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר "מה שנגזל ממנה", שאותו הלחינה.


דר רוזנבאום, בוגרת תלמה ילין, כיום שחקנית בקאמרי, קראה את השיר "קיר".


המשוררת, המתרגמת וחוקרת הספרות, ד"ר דינה קטן בן ציון, דיברה על הקשר בין ספר השירים מה המים יודעים על צמא והרומן יופי לי, יופי לי.


יהודית שריר קראה את תרגום השיר "לגבירתו המצטנעת" מאת אנדרו מרוול.

המוזיקאית ניצן ורדי, בוגרת תלמה ילין, ביצעה את השיר שהלחינה "אבל גם אז היא כעסה".


צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים, דיבר על הספר.


המשוררת והיוצרת סיגלית בנאי קראה את השיר "כל עתידך".


אריק הנחה את הערב, ובסיומו דיבר על השיר "תמונות מרמב"ם".


מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דרור משעני: "שלוש": שוב ספר מתח משובח!

דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול  (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש. 

משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם,  ובחלק גדול של הספר החדש  נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.

מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.

ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?

שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.

עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.

משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.

מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.

אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה).  הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!