ארכיון הקטגוריה: ספרים

אנטון צ'כוב, "השחף", בתרגום רועי חן: מי רוצה להיות נינה?

12 באוגוסט 1938, עיתון הארץ: "'את המחזה הזה של צ'אֶחוב הציג קודם תיאטרון פאֶטאֶרבורגי ונכשל. צ'אֶחוב היה מיצר על כך הרבה. כישלון שני עלול היה להשפיע השפעה מרה על בריאותו של צ'אֶחוב החולה. כשעמדנו על הבמה', כותב סטאניסלבסקי, 'הקשבנו לקול הפנימי שלחש לנו: שחקו היטב, שחקו להפליא, זכו בהצלחה, בטריומף! ואם לא תזכו בה, דעו, כי כשתתקבל הטלגראמה על כך ימות הסופר האהוב עליכם, ימות מידכם. אתם תהיו התליינים שלו.'"

הדברים הללו היו ציטוט מזיכרונותיו של סטניסלבסקי, "אחד הבמאים הגדולים ביותר, ששמו קשור ביסודו, בניינו ותהילתו העולמית של התיאטרון המוסקבאי האמנותי", שמת כמה ימים לפני כן.

"המערכה הראשונה נסתיימה בקול דממה דקה", ממשיך הציטוט מדבריו של סטניסלבסקי, שתיאר את ההצגה השחף. השחקנים נבהלו כל כך, הוא מספר, עד שאחד מהם התעלף, וגם על עצמו מעיד סטניסלבסקי, "עמדתי בקושי על רגלי מרוב יאוש". אבל אז, אחרי אתנחתא, קם הקהל על רגליו בתשואות רמות. "המסך נפתח, נסגר שוב, ואנו [השחקנים] עמדנו כמטומטמים. אחר כך שוב סערה, שוב מסך, כולנו עמדנו בלי נוע, בלי להבין כי עלינו לקוד קידה. סוף סוף הרגשנו את ההצלחה." 

בימים אלה, כשמופיע תרגום חדש ועדכני לשחף של צ'כוב, מרתק לקרוא את הזיכרונות הללו, שהרי כבר ידוע שהוא – אחת הקלאסיקות החשובות והמוכרות ביותר בתיאטרון בעולם כולו, מחזה שממשיכים להציג אותו שוב ושוב בשפות שונות כבר יותר ממאה שנים – נחל כישלון חרוץ בפעם הראשונה שהוצג. 

את שבחיו של המחזה כבר אין צורך למנות. תמיד מרתק לחזור אליו: בקריאה של הטקסט, ואז – לנסות ולדמיין את ההצגה, "לביים" אותה בימוי אישי ופרטי, או – בצפייה בהצגה, שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר.

כאן בתחתית הדף אפשר גם לצפות ביוטיוב בעיבוד קולנועי של המחזה, בסרט שביים מייקל מאייר ב-2018. כדרכם של סרטים העיבוד כמו מרחיב את היריעה. כשצופים בהצגה בתיאטרון אפשר רק לדמיין את האגם שלצדו מתרחש חלק מהעלילה, ואילו בסרט – האחוזה, הנופים, אפילו הבמה המאולתרת, שעליה מופיעה נינה בפעם הראשונה במעין "הצגה בתוך הצגה", נראים כמובן שונה מהאפקט שאפשר ליצור על במת התיאטרון. 

ולא שאני סבורה שהחוויה הקולנועית עולה על זאת שמייצר התיאטרון, שהרי אין תחליף לתחושה שמשהו מתרחש לנגד עינינו, ושאנשים של כאן ועכשיו יוצרים אותו, נסחפים אל הדמויות שהם מגלמים ומציגים בפנינו מן הסתם צדדים נסתרים מתוך אישיותם. 

את ההשראה למחזה שאב צ'כוב מאירוע קטן בחייו. כך מתארת אותו ג'ין וקספורד בספר שכתבה על השחף[1]: "ההשראה באה תוך כדי מסע ציד בלתי חשוב עם הצייר הנודע איזק לויטין. לויטין הבהיל תרנגול בר והעוף נפל לתוך שלולית. מראה העוף המופתע הציק מאוד לשני הציידים ולבסוף הרגוהו. 'עתה קיים יצור יפה אחד פחות בעולם', כתב צ'כוב, ושני שוטים ישבו לסעוד פת ערבית. הָרְתִיעָה אותה הרגיש צ'כוב מן הקטל חסר הטעם, הפכה אחר כך לאחד המעמדים המרגשים ביותר בהשחף".

כשקוראים את המחזה אי אפשר שלא לתהות מדוע כינה אותו צ'כוב "קומדיה". ג'ין וקספורד טוענת שמדובר בקומדיה של העמדת פנים. "האנשים במחזה אינם רואים את אי החשיבות של עצמם" ורק הקהל מבחין ב"אי ההתאמה הקומית בין ערכן האמיתי של הדמויות ובין הערך שהן חושבות שיש להן."

זוהי נקודת מבט מעניינת: אכן, כל אחד מהם מלא בעצמו. כך למשל ארקדינה, אמו של המחזאי הכושל טרפלב, מתנהגת כמו דיווה וכוכבת, בשעה שהיא בסך הכול שחקנית שמופיעה בערי שדה. נינה הצעירה מלאה ביומרות – היא שואפת להיות שחקנית, אבל בסופו של דבר, כשהיא מוותרת על החיים הבורגניים שנועדו לה, מתברר שהיא לא באמת מוכשרת… בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על הדיאלוג המושחז בסדרה "חזרות" כשמיה (השחקנית בסדרה), בגילומה של אגם רודברג (השחקנית במציאות) מתעקשת: "אני נינה!" (השחקנית במחזה), וורה, מנהלת התיאטרון, בגילומה של יבגניה דודינה שבה ואומרת לה: "את לא!". נראה שמיה בכלל לא מבינה על מה היא מתעקשת: אני נינה? כלומר – שחקנית יומרנית וכושלת? יש כאן כמובן אירוניה כפולה ומכופלת. את לא נינה, כי את לא מספיק בשלה? או כי את שחקנית טובה מדי? או כי את לא מספיק מוכשרת כדי לגלם שחקנית לא מוכשרת? והרי רודברג מוכיחה לנו עד כמה היא מיטיבה לגלם שחקנית שלא מיטיבה לגלם דמות…  

המחזה ראה כאמור אור בתרגום חדש. אי לכך, מעניין לערוך השוואה קלה בין גרסתו של אברהם שלונסקי מ-1980, לזאת של רועי חן מ-2021. 

קודם כול, שמו של המחזה. אצל שלונסקי, שביקש לשמור על צורת הנקבה של השם "שחף" ברוסית, הוא נקרא "בת השחף". צירוף מוזר, שמוזרותו אינה מוצדקת בהכרח, כי אמנם נינה מזדהה עם השחף, אבל היותו נקבה אינה מהותית. אכן, אצל רועי חן המחזה נקרא "השחף". אגב, אם רוצים לשמר את המבנה הרוסי, יש להשמיט לכאורה את ה"א הידיעה, אבל התוצאה בעברית תהיה מוזרה שבעתיים.

כך מתחיל המונולוג המפורסם ביותר במחזה, זה שבו נינה המיואשת מספרת על מה שעבר עליה בשנתיים האחרונות. אצל שלונסקי: "למה אתה אומר שנשקת את עפר האדמה שעליה התהלכתי?" אצל רועי חן: "למה אתה אומר שנישקת את האדמה שעליה דרכתי?" ההבדלים קטנים, אבל משמעותיים. "נָשַׁקת" או "נישקת"? מה טבעי יותר? "את עפר האדמה" או "את האדמה"? "שעליה התהלכתי" או "שעליה דרכתי"? בהמשך: "כל כך עייפתי" לעומת "אני מותשת!", "לא כך", לעומת "זה לא זה", הטבעי כל כך בפה; "הייתי לקטנונית, אפסית, שיחקתי משחק שאין לו טעם" לעומת "נהייתי קטנונית, קטנטנה, שיחקתי סתם…" וכן הלאה… לשחקנים המגלמים את הדמויות הבדלי הניואנסים בלי ספק עוזרים, והתוצאה הסופית של הטקסט קריאה וידידותית.

התרגום החדש הוא אחד מספריה הראשונים של ההוצאה לאור החדשה, ה-21

עכשיו לא נותר אלא להגיע ל"גשר" ולראות את אפרת בן-צור מגלמת את ארקדינה, את ג'וי ריגר כנינה, את סשה דמידוב בתפקיד דורן, הרופא, למעשה את כל הקאסט. החוויה מסקרנת ומעוררת ציפייה.  

[1] The Plays of Anton Chekov: A Guide to Understanding the Classics

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מתי פרידמן, "מי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים": מה היה במפגש בין הזמר לחיילים?

התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?

אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.

לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."

הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?

ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.

כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.

כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.

"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל  שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."

פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".

איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".

וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".

למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.

מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"

בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)". 

לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!

לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.

גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.

אן נפוליטנו, "אדוארד היקר": אמנם לא ספר טיסה, אבל…

על הכריכה הקדמית מופיעה המלצה נלהבת: "אל תחמיצו את הספר הזה!" שמה של מי שכתבה אותה, ג'ודי פיקו, יכול להעיד על אופיו של הספר: רומן קריא, מושך, אינטליגנטי, אבל לא, לא ספרות "גדולה". בעולם הקריאה יש בהחלט מקום גם לספרים כאלה: סוג של מזון מעובד שכיף לצרוך אותו, גם אם יודעים שהוא לא אחד מאבות המזון הדרושים לנפש.

אדוארד היקר הוא רומן שיש להציב עליו הערת אזהרה: הוא לא "ספר טיסה". למעשה – האזהרה אמורה להיות: לא לקרוא לפני טיסה!

אמנם כפי שנכתב בו, "אנשים טסים למרות הידיעה ששיעור מסוים מהמטוסים מתרסקים מדי שנה. הם 'יודעים' את העובדה הזאת ובכל מוצאים דרכים לסתור, ומתוך כך לרכך, את הידיעה. הסתירה השכיחה ביותר היא העובדה שמבחינה סטטיסטית מסוכן יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס במטוס. במספרים מוחלטים, יש יותר מחמישה מיליון תאונות דרכים בהשוואה לעשרים תאונות אוויריות לשנה, כך שלמעשה טיסה היא אכן דבר בטוח יותר. אנשים נעזרים גם בהתנהגות המקובלת; מכיוון שטיסות מסחריות הן דבר ציבורי, ביטחון עצמי קבוצתי מעורב בעניין. אנשים מתנחמים בנוכחות הזולת. כשהם יושבים זה לצד זה, כתף אל כתף, הם מאמינים שלא יכול להיות שכמות כזאת של אנשים תסתכן בטיפשות בו־בזמן."

אמנם כולנו אמרנו דברים דומים לעצמנו, או כדברי הרגעה לאדם אחר, בדרכו לטיסה…

אבל מוטב לא לקרוא אותו לפני טיסה, כי הוא מתעד את סיפור נפילתו של מטוס נוסעים, שכמעט כל 192 נוסעיו, נהרגו. "כמעט", כי ילד אחד, אדי (או – אדווארד, כפי שהוא מעדיף שיקראו לו אחרי התאונה) בן שתים עשרה, נמצא פצוע אך חי על הקרקע, בין שברי המטוס. הסיפור מראה כיצד הילד גדל ולומד למצוא משמעות אפילו בחוויה הקשה כל כך: הוא איבד בטיסה את הוריו ואת אחיו.

בדברי התודה שבסוף הספר מודה אן נפוליטנו לשני בניה וכותבת: "אחד הדברים המפתיעים והמשמחים ביותר בהורות היה לראות את האהבה העמוקה והנדיבה בין בניי. שני האחים בספר שונים מאוד מהבנים שלי, אבל האהבה ביניהם נכתבה כולה בהשראת הקשר בין ילדיי. תודה, מלאכי והנדריקס, על שהצגתם בפניי יותר גוונים של אהבה משהעליתי על דעתי שקיימים".

האהבה והגעגועים המתוארים ברומן נוגעים ללב, ואפשר לחוש שהתיאורים מתבססים על היכרותה של הסופרת עם אהבה כזאת שיש בין אחים, ובעצם, גם בין אחיות: מייסי, דודתו של אדווארד, האחות של אמו, וג'ון, בעלה, מאמצים את אדווארד, ומשתדלים מאוד להעניק לו את הבית והמשפחה שאיבד.

מבנהו של הספר מעניין: הפרק הראשון מוקדש לבידוק הביטחוני שנערך לנוסעים בשדה התעופה, והפרק הבא אחריו מתחיל כך, בלי שום הסברים או הקדמות: "צוות החקירה של המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה מגיע לאתר שבע שעות לאחר התאונה פרק הזמן הנדרש להם לטוס מוושינגטון הבירה לדנוור ואז לנהוג במכוניות שכורות לעיירה הקטנה שבמישורי צפון קולורדו. בגלל שעות האור הארוכות בקיץ, והם מגיעים עוד לפני רדת החשכה. העבודה האמיתית שלהם תהיה בזריחה למחרת. עכשיו הם רק מרגישים את הזירה, פשוט כדי להתחיל."

משם עוברים מיד אל הילד הניצול ואל מה שעובר עליו בבית החולים. הפרק השלישי חוזר אל הטיסה, וכך הזמן מתקדם לאורך שני צירים: האחד – על פני שעות הטיסה, שהייתה אמורה להימשך כשש שעות, אבל הסתיימה זמן לא רב לפני הנחיתה המיועדת, והשני – על פני שש השנים שעוברות על אדווארד, ובהן אנחנו עדים להתמודדותו עם אובדן המשפחה, ולהסתגלות שלו אל חייו החדשים.

תיאורי הטיסה, התחושות של הנוסעים (ושל אחת הדיילות) במחלקת התיירים ובמחלקה הראשונה כל כך מוכרים… "על הקרקע גוף האדם נמצא בשימוש, אבל במטוס – לגודל, לצורה ולחוסן של אדם אין שימוש ולמעשה הוא מהווה מטרד. כל אחד צריך למצוא דרך לאחסן את עצמו בצורה הנסבלת ביותר שאפשר לאורך הטיסה"… או: "הזמן באוויר מונוטוני. איכות וטמפרטורה קבועות של האוויר, אוסף מוגבל של קולות, טווח תנועה מצומצם לנוסעים. יש אנשים שמשגשגים במגבלות האלה ונרגעים בשמים, כפי שקורה להם בבית רק לעתים נדירות. הם כיבו את הטלפונים וארזו את המחשבים במזוודות; הם נהנים מהעובדה שאי אפשר להשיג אותם וקוראים ספרים או מצחקקים מול סדרות קומיות בצג שקבוע בגב המושב
שלפניהם. אבל יש אנשים חדורי מוטיבציה שלא מסוגלים לצאת להפסקה ושונאים להתנתק מהחיים על האדמה. החרדה שלהם רק מתעצמת".

העלילה טומנת בחובה הפתעה: התפתחות שמאפשרת לאדווארד לגלות מה הפשר שיש בחייו החדשים, מה הוא יכול לעשות כדי להרגיש שהוא יכול להשפיע על אנשים אחרים ולהיטיב אתם, למרות הכאב שאינו מרפה ממנו.

לא הייתי מפריזה ואומרת שמדובר בספר "שאסור להחמיץ", אבל כדי להעביר את הזמן, ולא לחוש שהוא התבזבז, הוא בהחלט ראוי.

מאנגלית: יובל אהרוני

Ann Napolitano, Dear Edward

וירג'ינה וולף, "פלאש": מה אפשר ללמוד מכלב

תחילה קראתי (ותרגמתי לעברית…) את ארבעים וארבע הסונטות שכתבה אליזבת בארט בראונינג, בספר סונטות מהפורטוגזית, מחזור שירי אהבה העוקב אחרי התפתחות הקשר שלה עם המשורר רוברט בראונינג.

(יש ללחוץ על הקישור ולחכות כמה שניות עד שספר הדפדוף במהדורה עברית-אנגלית יעלה)

בארט בראונינג סונטות מהפורטוגזית

אחרי כן פניתי – לראשונה, עלי להודות – אל הנובלה הידועה של וירג'יניה וולף, "פלאש", זאת שגיבורה הראשי הוא כלבה של בארט בראונינג, בן לוויתה המסור שהגיע אליה עוד לפני שנישאה בחשאי, והמשיך לחיות לצדה גם אחרי שנסה מבית אביה העריץ ונישאה לרוברט בראונינג.

בשעתו, ב-1989, כשראה אור הספר הראשון שלי הפרדת צבעים, שאחד הסיפורים בו מסופר מנקודת מבט של כלב, דיברו אתי רבות על פלאש, אבל רק מקץ יותר משלושה עשורים הגעתי אל שכיית החמדה המופלאה הזאת. כמה מענג הסיפור על פלאש, כמה משעשע, שנון, חכם ומושך את הלב!

אמנם הגרסה העברית של ספר מחכה לי על המדף כבר שנים רבות, אבל העדפתי לקרוא את המקור האנגלי בקינדל. כמה משמח התהליך הקצר שבו בלחיצת כפתור הספר אצלי!

וירג'יניה וולף, כמצויין בסופו של הסיפור על פלאש קיבלה את השראתה לכתיבתו מכמה מקורות: שיר שכתבה אליזבת בארט עוד לפני שהכירה את רוברט בראונינג; חליפת המכתבים ביניהם; מכתבים שכתבה לאחותה ולידידיה, וכן מכתבים של אחרים, שבהם הזכירו את פלאש.

אבל וולף אינה מספרת על פלאש, אלא אותו, ומייצגת את כל האירועים וההתרחשויות מנקודת מבטו. זאת אינה משימה פשוטה כלל ועיקר, שהרי פלאש מבין הרבה, אך נטול שפה, ולא כל מה שקורה סביבו נהיר לו. כך למשל ברור לקורא בשלב מסוים שגבירתו של פלאש הרה ללדת, אבל פלאש רק חש בשינוי, בתכונה שאינה מובנת לו, בשינויים שאין להם הסבר. יודע ולא יודע, מבין ולא מבין, רגיש מאוד לתמורות שמתרחשות קרוב אליו, ובמיוחד למצבי הרוח של "מיס בארט", כפי שהיא מכונה בסיפור. כל מי שחי במחיצת כלב מכיר מן הסתם את ההזדהות וההבנה בלי מילים שעמן ידידו הטוב ביותר של האדם מגיב לכל שינוי במצב הרוח של בעליו. וולף מתארת את כל אלה להפליא.

דומה שיכולתה לרדת אל נפשו של הכלב רבה כל כך, עד שמדי פעם היא "מתווכחת" עם בארט בראונינג, ומפענחת את תחושותיו של פלאש באופן שונה מפרשנותה של מיס בראונינג ולאופן שבו היא מתארת אותן במכתביה. כך למשל בארט מספרת כיצד כשלקחה את פלאש בפעם הראשונה לריג'נטס פארק הוא התרוצץ לו בהנאה, שכן, לדבריה, הוא תמיד מוציא את הטוב במצבים קשים, אבל, מסבירה וולף, היא טענתה באבחנתה, שכן פלאש נהג כך, רץ והתרוצץ, רק משום שנעלב, שכן התברר לו שבריג'נטס פארק כלבים חייבים להתהלך כשהם קשורים ברצועה…

הסיפור עתיר שנינויות מעודנות ומחוכמות, והוא משעשע מאוד בהומור הדק האופייני כל כך לכתיבתה של וולף.

כך למשל בהקדמה לסיפורו של פלאש העוסקת בבני מינו, כלבים מגזע קוקר ספניאל מתאפיינים לדבריה, בחלוקה למעמדות שונים: "עד תקופת שלטונה של המלכה אליזבת [הראשונה] כבר נוצרה אצולה של כלבים" שסיבותיה טובות יותר מאלה של האצולה האנושית, שכן  אצל הכלבים היא נמדדת באמצעות כללים ברורים. למשל, אסור שיהיו לקוקר ספניאל "אוזניים מתולתלות" או ציצת שיער על הקודקוד, שנחשבת "פורענות" של ממש. לעומת זאת, אצל בני האדם "שוררת מהומה ובלבול," שהרי "אין שום מועדון שרשאי לקבוע לגביהם כללים דומים"…

וולף ממשיכה ומספרת לנו על קורותיו של פלאש, שבעליו הראשון "דמה לאפולו, עד שהזלילה והסביאה הפכו אותו לבכחוס", ומסבירה כיצד הגיע לידיה של אליזבת בארט בראונינג. באיזו מתיקות היא מתארת את הבלבול של הכלב, את ההסתגלות שלו לביתו החדש, את הוויתור שלו על הרגליו הקודמים, למשל – הצורך להתרוצץ בשדות, שכן אליזבת כמעט שאינה יוצאת מהבית, והוא מחליט "להיכנע, לשלוט בעצמו, לכבוש את האינסטינקטים העזים ביותר של טבעו" רק משום שהוא מתאהב  בכל לבו בגבירתו החדשה…

וירג'יניה וולף מעמיקה לחדור אל נפשו. כך למשל היא מתארת את ההתמקדות שלו בחוש הריח, הוא כמובן החוש הדומיננטי אצל כלבים, וכמה יפה היא עושה את זה! כמה משובב את הנפש ופיוטי! (את הקטע שלהלן תרגמתי בעצמי. בתחתית הרשימה מופיע התרגום מהספר. מוזמנים להשוות…)

"המשוררים הדגולים ביותר אינם חשים בריח זולת זה של ורדים מצד אחד, וזבל, מצד שני. איש מהם לא תיעד מעולם את אינספור הגוונים המתקיימים בין שני הקצוות. אבל פלאש, הוא חי בעיקר בתוך עולם הריחות. האהבה היא ריח, בעיקרה; צורה וצבע הם ריח; מוזיקה ואדריכלות, פוליטיקה ומדע הם ריחות. מבחינתו – הדת עצמה היא ריח. אין בכוחנו לתאר את החוויה הפשוטה ביותר שהוא חווה כשרחרח את נתח הבשר היומי או איזו עוגייה. אפילו מר סווינבורן[1] לא היה יכול לבטא את עוצמת הריח שחש פלאש ברחוב וימפול בשעות אחרי הצהריים של חודש יוני. ובאשר לריחה של כלבת ספניאל המעורב בריח לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, שעווה מנרות ועלי הכותרת של זרי ורדים שמעכו אותם עקבי נעליים עשויות סָטֶן שהושרו בקמפור, אולי שייקספיר – אילו עצר לרגע את כתיבת "אנתוני וקליאופטרה" – היה יכול לתאר אותו, אבל שייקספיר לא עצר את הכתיבה. נודה אם כך בחוסר היכולת שלנו, ונוכל רק לציין שמבחינתו של פלאש איטליה באותן שנים שהיו הגדושות ביותר, החופשיות והמאושרות ביותר בחייו, הייתה בעיקרה רק רצף של ריחות.

האהבה, יש להניח, איבדה לאיטה את כוח המשיכה שלה. הריח נשאר. עכשיו, אחרי שהשתקעו שוב בקזה גואידי, כולם עסקו בענייניהם. מר בראונינג כתב בקביעות בחדר אחד; גברת בראונינג כתבה בקביעות בחדר אחר. התינוק שיחק בחדר הילדים. אבל פלאש שוטט בחוץ, ברחובות של פירנצה, ונהנה משיכרון החושים של הריח. הוא טופף עם הריחות ברחובות הראשיים ובאילו הצדדיים, עבר בכיכרות ובסמטאות. הוא עקב באפו  ועבר מריח לריח; המחוספס, החלק, האפל, המוזהב, הוא נכנס ויצא, עלה וירד, אל מקושי הנחושת, אל המקומות שבהם אופים לחם, אל אלה שבהן נשים יושבות ומסתרקות, אל כלובי הציפורים שנערמו על פני הַגְבָּהוֹת, שם היין נוטף מאליו ומכתים בארגמן את המדרכה, שם הריח נודף מעור, מרתמות ומשיני שום, שם חובטים אריגים, שם עלי הגפן רוטטים, שם גברים יושבים ושותים ויורקים ומטילים קוביות משחק – הוא רץ פנימה והחוצה, אפו מופנה תמיד כלפי מטה, גומע את המהות; או כשאפו מופנה כלפי מעלה אל האוויר, רוטט מהניחוח. הוא ישן בתוך שלולית שמש חמימה – השמש הצחינה כל כך את האבן! הוא חיפש את מחילת הצל – הצל החמיץ כל כך את האבן! – הוא טרף אשכולות שלמים של ענבים בשלים, בעיקר בשל צבעם הסגול; הוא לעס וירק את השיירים הגסים של בשר עזים או מקרוני שהנשים האיטלקיות השליכו לעברו מהמרפסת – בשר עזים ומקרוני היו ריחות עזים, סמוקים. הוא עקב אחרי המתיקות הנפעמת של הקטורת שהתאבכה בדקויות אלימות לתוך חשכת הקתדרלות ועיוותי המילים, ובעודו מרחרח, ניסה ללקק את זהב הזגוגיות הצבעוניות שמעל לקברים.")

וולף יודעת מבפנים איך נפשו פועלת, איך מוחו עובד. כיצד הוא מקנא במפגשיו הראשונים עם המחזר של בארט ותוקף אותו, אבל בהמשך – מצטרף אליה באהבתה. כך קורה גם כשנולד להם תינוק: ברגע הראשון, כשמכניסים אותו לחדר אחרי הלידה הוא המום, שכן "מיס בארט" התפצלה פתאום ונהפכה לשניים… בתחילה הוא מסתגר במשך כשבועיים, ששקולים, מסבירה לנו וירג'יניה וולף, לכמה חודשים בחייו של אדם, עד שהוא מחליט שבעצם הוא אוהב גם את בן המשפחה החדש…

וולף כמובן לא מספרת לנו רק על הכלב פלאש. היא מבליעה בסיפור את הביקורת החברתית שמעסיקה אותה: הבדלי המעמדות  בחברה האנגלית (פלאש נגנב, ומיס בארט נאלצת לשלם כופר תמורת חייו. התנסותו בביתם של העניים האלימים מזעזעת. וולף מציירת את הקרבה הגיאוגרפית שבין שני העולמות: הפריבילגי, העשיר והמעודן, לעומת הגס, האלים והמקופח של העניים), מראה את ההבדל בין לונדון, שבה הכול מזויף, לעומת פירנצה, שם הכול אמיתי וחופשי. היא מעוררת שאלה מוסרית: האם נכון ומוצדק לנהל משא ומתן עם חוטפים בני בליעל? האין בכך כניעה לסחטנות? הגברים הסובבים את מיס בארט, אביה, אחיה, אפילו האהוב שלה, מתנגדים בכל תוקף. אבל היא משיבה לכולם בטיעון מנצח: יש לנו אחריות וחובה מוסרית כלפי מי שהוא חסר ישע ותלוי בנו.

מתחשק להרבות ולספר על פלאש ולצטט עוד ועוד מהספר, אבל אולי מוטב פשוט לקרוא אותו! ההנאה מובטחת!

Virginia Woolf Flush

לעברית: חנוך קלעי

הגרסה העברית של הספר המצוי בידי היא מ-1974. היא כתובה בלשון ארכאית ומסורבלת. להלן הקטע המצוטט לעיל, כפי שהוא מופיע בספר.

הובא לידיעתי כי הספר תורגם שוב לאחרונה, ויש להניח שהעברית בגרסה המחודשת רעננה וטובה יותר. להלן הקטע הארוך המצוטט לעיל, כפי שהופיע בתרגום הישן.

"גדולי המשוררים לא הריחו אלא ורדים מצד אחד, וגללים מצד אחר. דרגות הביניים המרובות לאין שיעור לא נזכרו ולא נפקדו כלל. אבל דווקא עולם זה של ריחות הוא שבו שרוי היה פלאש ביותר. האהבה הייתה בעיקרה ריח; הצורה והצבע היו ריח; המוסיקה והאדריכלות, החוקים והמשפטים, המדיניות והמדעים, היו ריח. לגביו אפילו הדת הייתה ריח. תיאור התנסותו הפשוטה ביותר בנתח בשר ובעוגיות, מזון חוקו, הוא למעלה מכוחנו. אפילו מר סווינבֶּרן לא היה יכול לומר מה היא לגבי פלאש משמעות הריח של רחוב וימפול ביום יוני חם אחרי הצהריים. אשר לתיאור ריחה של כלבת ספניאל המעורב בריחות של לפידים, זרי דפנה, קטורת, דגלים, נרות דונג וזר עלי ורדים שמעכה אותו עקב סטין שנשמר בתוך קמפור, היה אולי שקספיר יכול, אילו הפסיק באמצע כתיבת 'אנטוניוס וקליאופטרה' – אבל שקספיר לא הפסיק לכתוב. לאחר שהודינו אפוא כי אין הדבר בכוחנו, יכולים אנו רק לציין כי לגבי פלאש היתה איטליה, בשנות חייו אלה, המלאות, החופשיות והמאושרות ביותר, בעיקר רצף של ריחות. האהבה יש להניח, איבדה מעט מעט את קסמה. הריח נשאר. עתה […] פלאש הפליג לחוצות פירנצה להתענג על שכרון  הריחות. הוא פילס לו נתיבו ברחובות ראשיים וברחובות צדדיים, בכיכרות  ובסמטאות, על פי הריח. הוא פילס לו בחוטמו מריח אל ריח, מן הגס אל הרך, אל הכהה, אל הזהוב. הוא נכנס ויצא, עלה וירד, במקום שמרדדים נחושת, במקום שאופים לחם, במקום שהנשים יושבות וסורקות את שערן, במקום שכלובי הציפורים מגובבים גבוה על המרצפת, במקום שהיין נשפך בכתמים אדומים כהים על המדרכה, במקום שעומדים ריחות של עור ושל רתמה ושל שום, במקום שחובטים בדים, במקום שמרטטים עלי גפנים, במקום שיושבים גברים ושותים ויורקים ומשחקים בקוביה – הוא נכנס ויצא במרוצה, חוטמו תמיד אל הקרקע, שואף אל קרבו את הבושם; או שחוטמו מופשל באוויר, מרטיט מן הניחוח. הוא ישן אִי־פה בתוך מטלית לוהטת של שמש – איך הפיקה השמש ריחות מן האבן! הוא חיפש לו אי שם נקרה של צל – איך הפיק הצל החמוץ ריחות מן האבן! הוא בלע אשכולות שלמים של ענבים בשלים בעיקר על שום ריחם הארגמני; הוא לעס ורקק את כל השיירים הגסים של בשר עזים או מַקרוני שבעלת הבית האיטלקית השליכה מהגזוזטראות – בשר-עזים ומקרוני היו ריחות חריפים, ריחות אדומים. הוא הלך שבי אחר המתיקות המסחררת של קטורת לתוך מבוכים סגולים של כנסיות אפלות, רחרח וניסה ללעוס את הזהב אשר על פני זגוגית צבעונית של מצבת קבר"…

[1] משורר אנגלי  (1909-1837)

אליזבת בארט בראונינג: סונטות מהפורטוגזית: הספר השלם

ספר דפדוף, מהדורה אנגלית-עברית

יש ללחוץ על התמונה ולחכות כמה שניות

ערכה: אנה הרמן

"זר שלגים, מבחר משירת יידיש" בחר ותרגם בני מר: איך נראית המוזה?

איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י"ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את "הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי"' ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י"ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו "יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות", ומדגיש כי השירים שבספר הם רק "דוגמאות מן העושר הזה".

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן "כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה": היידיש נתפסה כ"אמצעי נחות" לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: "העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל."

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  "להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר". לפיכך החליט, כך הסביר, "להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז 'ילֶד' ב'חלֶד' או 'מזכרת' ב'קֶרֶת.'" מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: "צַמּוֹת־הַקֶּרַח" עם "דּוֹקֵר־רַךְ" בשיר של ביאליק "סף-אביב", "רֶגַע קַל" עם "הַכֹּל נִשְׁקָל" ועם "חֲצִי אֻכָּל", בשיר של פרץ מארקיש, "הַשָּׁמַיִם" עם "וְאָז מָה אִם", בשיר של יחזקאל דוברושין, "לִקְלֹעַ" עם "הַלֹּעַ" ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר "שערך הזהוב" של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
"הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?"
הִיא חוֹשֶׁבֶת. "וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?"
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר "בלדת מלחמה" שכתב איציק מאנגר "ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר" מתחיל בשורות הנבואיות: "בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב".

השיר "סמוצ'ה" הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר "מלכהל'ה, עץ הדובדבן", של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה'לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת. 

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

אלכס מיכאלידס, "הבתולות": מדוע מאכזב

את ספרו הקודם של אלכס מיכאלידס, המטופלת השקטה, קראתי בסקרנות גוברת והולכת, וסופו, הפתרון שמבאר את כל המיסתורין המצטבר לאורכו של אותו ספר מתח, הצדיק את הקדחתנות שבה נקרא.

ספרו החדש של מיכאלידס מאכזב.

כדרכם של ספרי מתח רבים, הסיפור נטוע בהווייה של מקום תחום שבו אנשים מכירים זה את זה, כאן – באוניברסיטה בקיימברידג'. ההווי האוניברסיטאי משמש לא פעם רקע ספרותי, עד כדי כך שיש ממש סוגה כזה שמכונה, " a campus novel" או "an academic novel" וסופרים רבים (קינגסלי איימיס, סי פי סנואו, פיליפ רות, קוטזי, ורבים אחרים, ביניהם גם מאיה ערד "שלנו"), לאו דווקא כאלה שכותבים ספרי מתח, ממקמים את העלילה באוניברסיטה.

אבל בספר שלפנינו אין באמת חשיבות אמיתית לאוניברסיטה שברקע: התככים האקדמיים קלושים, כמו גם התלות של העלילה במיקום הספציפי.

לכל אורכו מתעוררת תחושה שהסיפור מופרך ולא מעובד כיאות.

גם כאן, כמו בקודמו, המטופלת השקטה, אנחנו פוגשים דמות ראשית שמגיעה מעולם הטיפול: מריאנה, פסיכולוגית ממוצא מעורב, אנגלי ויווני (כמו זה של הסופר), נקלעת לתוך פרשת רצח. כבר בעמוד הראשון נמסר לנו שהיא "יודעת" מי הרוצח, וזה כמובן איתות אזהרה מובהק לכל מי שמכיר את הסוגה: ברור שהאדם שעליו מצביע הסופר באמצעות הדמות הראשית בסיפור אינו הרוצח. אלמנטרי.

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה לא משכנעת עם דמויות מקרטון. אף אחד שם לא מעורר תחושה של אמינות, או אהדה. עד כדי כך שבמהלך הקריאה נאלצתי לעצור מדי פעם כדי לבדוק על מי בעצם מדובר: שמות צצו ונעלמו, והדמויות לא צברו נפח, ולכן לא הצלחתי לזכור ולמקם אותן בעלילה.

עלילות המשנה לא הצליחו להסיח את הדעת, כנהוג וכנדרש מספרי מתח שבהם הסופר נוקט את התכסיס הידוע של "קוסמים" שבזריזות אצבעות או בלהג משכנעים אותנו להביט הצידה, כדי שלא נשים לב לתעלול שהם מבצעים. מיכאלידס שמכיר את חוקי הסוגה מנסה לשכנע אותנו להביט הצידה, אבל לא כל כך מצליח, כי הסיפורים "האחרים" פשוט לא מקבלים נפח ולכן לא זוכים להתעניינותנו.

כדי "להעמיק" את הסיפור משתדל מיכאלידס להיעזר בגדולים ממנו: הסיפור גדוש באזכורים מהמיתולוגיה היוונית, ומכתביו של המשורר האנגלי טניסון. אבל המיתולוגיה והשירה לא מצליחות להעשיר את הספר והשיבוץ של הציטוטים נחווה מלאכותי ואפילו מוזר. איזה ערך יש בפסקאות שכתובות ביוונית, כשברור שרוב הקוראים לא יכולים לקרוא אותן, גם אם תרגומן מובא בהמשך?

גם הפתרון הסופי לא משביע רצון. הוא אמור להפתיע (מאוד!), אבל מכיוון שהדרך אליו הייתה מייגעת ורדודה, גם הסוף לא מעורר שום הזדהות.

מיכאלידס מנסה לשמור על האהדה שלנו כלפי מי שפשע והיה בעצם גם קורבן מסוגו. הרעיון ראוי. הביצוע לא מוצלח.

Alex Michaelides, The Maidens

תרגמה: רחל פן

רועי הורוביץ "עולם ללא אשמים – יעקב שבתאי בעקבות 'ספר הספרים'": חגיגה!

למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.

בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.

הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.

שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.

הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל  אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז  כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.

שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.

הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים",  ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".

אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?

כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".

הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.

במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".

איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות!  אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.

מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.

מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.

האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…

המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)".  שבתאי היה ידוע בכך  שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!

הספר כולו משמח מאוד.


שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"… 

הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם". 

מתוך אתר האקדמיה העברית:

הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").

חיים באר, "צל ידו": איך חיים באר מריע לחיים באר

חיים באר, כתב רומן על חיים באר שכתב רומן שעסק בחיים של חיים באר, האמיתי והמדומין. 

ואיך אנחנו יודעים את זה? 

כי ברומן החדש שלו, צל ידו, מספר לנו חיים באר איך החל חיים באר לכתוב את ספרו חבלים:

"ב-97' הוזמנתי על ידי 'מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים' להיפנות מכל עבודותיי ולבוא לאחוזת ירנטון, השוכנת במחצית הדרך שבין אוקספורד לוודסטוק, ולשהות בה שישה חודשים על מלגת סופר אורח. לכאורה זו הייתה הזמנה קוסמת, שכל כותב היה שמח לקבלה, אלא שבאותם הימים היה ליבי מר עליי. רומן מפרי עטי שראה אור זמן קצר לפני כן התקבל במקלחת של צוננים, ואני, מתוך תחושת עלבון ואכזבה, נדרתי ברגע של חולשת הדעת נדר שמכאן ואילך אחדל לכתוב, וחשבתי שאם אפטור את עצמי מחובות של סופר לא אהיה רשאי כמובן ליהנות מזכויות של סופר. אלא שהפיתוי לבלות מחצית שנה בין כרי הדשא של אוקספורדשייר ליהנות מאוצרות הספרים האין סופיים של הבודליאנה, להאזין למוזיקה בחללי התהודה המושלמים של כנסיות הקולג'ים, וגם להימצא הרחק מהמציאות הישראלית הקודרת והחונקת, גבר לבסוף על הנדר, וכבר ביום הראשון לבואנו אל 'האורווה', זה היה כינויה של דירת האירוח שזכינו בה, שבקומתה התחתונה שוכנו בימים עבדו סוסי המרוץ והרכיבה של בעל האחוזה, הוצאתי את בלוק הנייר, התיישבתי אל שולחן הכתיבה והתחלתי במלאכה שבסופה ראה אור חבלים".

הפיקשן מתערבב עם הביוגרפיה, כי לחיים באר הסופר ברור לגמרי שלעובדת היותו סופר ועורך, יש חשיבות רבה לא רק לו עצמו, אלא גם לקוראיו.

אך מה שיש פה זאת לא חשיבות גרידא, אלא – חשיבות עצמית מפתיעה בעוצמתה. 

עד כדי כך שאחד האנשים בצל ידו מודיע למספר, הלא הוא חיים באר, כי אחרי ששמע מפיו של חיים באר איך חיים באר הגיע לנקודת מפנה בכתיבה של חבלים, איך נאבק במי שהוא מכנה "העורך שבי", איך "הסופר שבי" גבר, וכיצד למרות "התובנה החדשה שהגעתי אליה", שבעטיה הפציר חיים באר העורך בחיים באר הסופר "לכתוב את הספר מחדש ובאופן מאוזן", פסק הסופר שבו וקבע "שהצד המקורי, וממילא החשוב של הספר, אינו עצם סיפורי הילדות, קצתם מקסימים וקצתם טריוויאליים", כי אסור לו "לטשטש את הדבר בעריכה שמקדשת את האיזון".

הצד המקורי! החשוב! כך מעיד סופר על עצמו ועל כתיבתו! מה זה? 

למרבה המבוכה ממשיך חיים באר ומבשר לנו כי מי שהקשיב לסיפורו הגיב ואמר לו: "עכשיו אחרי ששמעתי אותך אני חייב לקרוא את חבלים מחדש". 

כנראה שגם אנחנו אמורים בעקבות הדברים הללו לחוש ולקרוא את חבלים!

המבוכה גוברת בהמשך, כשחיים באר עובר אל ספר אחר של עצמו, ומעיד כי הוא נזכר וחוזר "אל הימים שבהם טרחתי על כתיבת הסצנה האישית ביותר, המכאיבה ביותר מבחינתי ב'נוצות'. במרכזה של הסצנה, שהתקיימה כעשרים שנה קודם למועד הכתיבה, ביום רביעי 8 באפריל 1963 לפנות בוקר, הולך המספר בילדותו עם אביו ברחובות הריקים מאדם של ירושלים" וכן הלאה. המספר, משמע: חיים באר, שמדבר בגוף ראשון, מתאר כיצד סיפר על עצמו בגוף שלישי, ואיך "את עיקר מאמציי השקעתי בתיאור האינטימיות ההולכת ומעמיקה בין הילד הרך בשנים ובין האב הלא צעיר", ואיך בעצם המציא סצינה שלא באמת התרחשה בחייו של… כן, חיים באר. 

מוזר שאדם כותב כך על הכתיבה של עצמו. על הדעת עולה שחקן שעומד על הבמה ומוחא לעצמו כפיים בהתלהבות, אולי אפילו נושא את עצמו על הכתפיים של עצמו, מרוב התפעלות!  

אפילו ברגע של הצטנעות כביכול, מדובר בעצם בהתפארות, עד כדי כך שמתחשק כמעט ללחוש באוזניו של באר, את מה שאמר פעם מרטין בובר: "אינך מספיק גדול בכדי להיות צנוע":

"הנחרצות והנואשות שבדבריו היו ברורות ואחוזות זו בזו. האמונה, תחושת הייעוד וחרדת האין-אונות אגודות יחדיו – וכל אותם רגשות שליוו גם אותי כצל מאז אותו רגע שעמדתי בו לצד אימא בחנות העטים הזעירה בעלת השם הסתום 'קונצנטרה' שבמורד פרינסס מרי, במקום שבו נשק הרחוב לרחובות ממילא ויוליאן, וניסיתי להוליך על הנייר את הפרקר 51 שאימא קנתה לי ביום שהכרזתי שאני מבקש להיות סופר – העלו עכשיו דמעה בזוויות עיניי".

כשניסיתי לקרוא את צל ידו לא יכולתי שלא להיזכר בפסקה שהקדישה עמליה כהנא כרמון בספרה  להיות אישה סופרת לחיים באר: 

"מה היא ההגדרה של מרכז בסיפורת העברית? אנחנו לא צריכים ללכת רחוק. כולנו קראנו או שמענו לא מזמן את חיים באר מנסח הגדרה זאת בצורה מושלמת. הוא אמר (אני מצטטת): 'הפנטזיה שלי היא שיום אחד יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת.*
מתוך ריאיון שערך אבי כצמן עם חיים באר עם צאת עת הזמיר: "הרומן שלי עם גוש אמונים" כותרת ראשית, גיליון 254, 14.10.1987, עמ' 31. דבריו אלה של באר צוטטו גם ברצנזיה קצרה על ספרו: מג"ל [גיורא לשם], 'הזמיר המרוט', מעריב, 'ספרות', 15.1.1988, עמ' ה." 

ומוסיפה עמליה כהנא כרמון וכותבת: 

"אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי האידיאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה. אני סבורה שלא מעטות מהן, עצם הרעיון של הצבת אמת מידה כגון זו בצד חיבורן, היה נתפס להן כמוטעה מיסודו. הן היו רואות אותו כצמצום
חמור של הפנים השונות של יצירתן, דלדול מה שמרכזי להן בה, והחטאת העיקר.
לעומת זאת, אני סבורה שבין שמונים לתשעים אחוז של הסופרים הגברים הכותבים עברית בארץ, מבחינתם, לשמוע את הפנטזיה שמצהיר עליה חיים באר, כשהיא מיוחסת ליצירתם פירושו לזכות במחמאה העליונה. משהו המקביל לפרס ישראל
של הרוח.
עלי להתוודות: אפילו כקוראה, אינני בטוחה שמידת ההתרגשות שאני עשויה לחוש כשאני קוראת את תמול שלשום או את ימי צקלג (את עת הזמיר לא קראתי) [ההדגשה שלי, עע"א] נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל' בזמן מן הזמנים. וכלל לא בכך האימפקט של הספרים האלה עלי. כשם שאם ניקח את מלחמה ושלום – לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפוליאון'".

עד כאן תגובתה של עמליה כהנא כרמון, לא אל ספריו של חיים באר, אלא אל דברים שאמר עליהם בריאיון. "את 'עת הזמיר' לא קראתי", העירה כהנא כרמון ביובש. ועכשיו הצטרפתי אליה. סגרתי את צל ידו (שאותו התחלתי דווקא לקרוא בלב פתוח ובנפש חפצה) והנחתי אותו בצד. 

נראה לי שחיים באר יסתדר בלעדי. ייתכן מאוד שהוא כבר יכתוב בעצמו את הפרשנות וההסברים לגדולתו. בריאיון עיתונאי, או אולי – ברומן הבא שלו.

ירמי פינקוס, "בזעיר אנפין": מה פשר ההשתוקקות אל יופי מעודן

היו רגעים שבהם הזכיר לי הרומן בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס את כתיבתו של חנוך לוין. למשל בהתמקדות בדמויות תל אביביות וזעיר בורגניות, וגם בפרטים הקטנים והספציפיים יותר. למשל, כאשר יוסף צינמן החנווני, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, מסביר לבנו ש"מסחר זה כמו קישקעס", כי "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע חיים". לא יכולתי שלא להיזכר בשורות כמו "בלילה-בלילה, בְּלב שְנָתנו, / באמצע עיכול הדג מאתמול, / בקע קול גניחה עמום / מעומק ליבי שכָּשל" (מתוך: אחרונים בספר: אחרון), או – "עֲשֵׂה חסד, הרי כבודו יודע: אילו היה כאן עניין של כאב בטן או קרביים או מעיים, נו, אז מתאים אבקות וטיפות; אבל כאן עניין של הצטננות, אז ראשית חוכמה – הקזת דם!" (מתוך אשכבה), או – "אין כמו קצת אדיקות לפני השינה לפעילות מעיים בריאה בבוקר." (מתוך מתאבל ללא קץ).

בספר שלפנינו העיסוק "בבני המעיים" הוא לא רק דימוי. כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף. הקול המספר מסביר לנו ש"לכל משפחה יש גרעין משלה – אידיאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו". יש, הוא אומר, משפחות ספרותיות או מוזיקליות, יש כאלה "היסטוריות" שבהן לא מתעייפים "מלספר בגדולת הדורות הקודמים", יש משפחות שהרעיון המאחד אותן הוא – חשדנות, ובני משפחת צינמן, גיבורי הרומן שלפנינו, הוא קובע, "העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם". לאורך הרומן הוא מראה לנו שוב ושוב את עיסוקם בעניין, ולמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון. אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן.

גם בכך הזכיר לי הרומן את כתיבתו של חנוך לוין. הרומן הזה משעשע מאוד. באמצעות ההומור חושף ירמי פינקוס את הפער בין רוממות הרוח והיומרה, למציאות האפורה והדלה של הדמויות. הנה למשל דוגמה קטנה: "ישבתי לי ככה בשביל הרילקס עם הטלוויזיה – נתנו את הבולונז של שופן", אומרת אחת הדמויות. כמה שהיא רוצה להיות, או לפחות להישמע, תרבותית ומשכילה, ואיך היא חושפת בלי דעת את בורותה המבדחת.

פינקוס מיטיב כל כך לתעד את שיחותיהן של הדמויות שלו, עד שנדמה לנו שאנחנו צופים במחזה, שחילופי הדברים בו מדויקים ואמינים להפליא. פינקוס מיטיב לשמוע את שפת הדיבור של הדמויות, ולא מהסס להביא אותה כמות שהיא ולהשתמש במילים שהיו שגורות בסוף שנות ה-80 (הרומן מתרחש ב-1989): ונטילטור, רַסמי, אָבּוּיָה, פרפקט, נֵסֶסֶר…

הנה למשל הסצנה הפותחת, שמתנהלת בחנות המכולת של יוסף צינמן. החנווני מספר לגברת גיטליס על פנסיון קטן בזייפלד שבאוסטריה, ובה בעת מנהל אתה משא ומתן על המצרכים שהיא קונה:

"'אני, תנו לי כיסא נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזייפלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה יש כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצנטרום. מקום מאוד אינטימי: מקסי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבעלבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו, עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם... אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים חמישים דולר ללילה. מה עוד?

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות… אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאיםאבל תרחץ ידיים קודם."

זייפלד עיירת הנופש האוסטרית והערגה אליה הזכירו לי גם הם את חנוך לוין. כמו למשל ב"פנטזיה על נושא רומנטי", שם קולף חולם על כריסטינה מלכת שוודיה, שהיא בעיניו התגלמות היופי ופסגת האושר על אדמות, כך גם הדמויות שברומן שלפנינו עורגות אל האושר שיתאפשר להם אם רק יגיעו לזייפלד. אצל שני היוצרים הערגה היא אל משהו רחוק, אירופי, יפהפה, שונה מהמציאות היומיומית של חייהם. רחוקה מההתמודדות עם הכורח להתפרנס, עם האכזבות והמצוקות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים.

כדי לממש את החלום מוכנים גיבורי בזעיר אנפין לעבוד בפרך כל הקיץ. אכן, כותרת המשנה של הרומן היא "דרמה מחיי המסחר". הם נאבקים כדי להרוויח את הכסף הנדרש להם, ולאורך הרומן כולו המתח הולך וגובר: האם יצליחו? האם ייסעו לזייפלד? האם היא תסב להם את האושר הנחשק, או שצפויות להם רק אכזבות ותסכולים?

אחת הסצינות החזקות (והמשעשעות!) ביותר בספר מתרחשת בשפיים, לשם מגיעות ציפי צינמן ודבורה אחותה, כדי להשתתף ב"יום כיף" של ועד עובדים כלשהו. ציפי זכתה, לשמחתה הרבה, במכרז, שבזכותו היא מאפשרת לאחותה להעמיד דוכן לממכר בגדים.

גם מי שלא נכח באירוע המתואר מכיר אותו היטב. הוא כל כך ישראלי. כל כך רעשני וגס, כל כך מבחיל ומחריד. באיזו דייקנות מתעד פינקוס את מה שרואות עיניו, ואנחנו ממש שם, אתו, סולדים ומתייסרים, ובעיקר שמחים שהפעם מדובר רק בספר, לא במציאות ממשית הנכפית עלינו:

"בזה אחר זה דוהרים לווייתני הפח בדרך האספלט שמקיפה את הקיבוץ. מדי פעם הם מקרטעים באיזו מהמורה ונוטים לרגע על צדם לקול מחאתם של הנוסעים הכלואים במעיהם. השמש קופחת, הסבלנות פוקעת. סוף סוף נגלה לעיניהם מגרש החניה; מסע רב־תלאות, שהחל בנקודות איסוף מכל רחבי הארץ, בא סוף-סוף אל קצו. האוטובוסים נערכים זה לצד זה ומקיאים מתוכם נחילים־נחילים של קייטנים שמתלכדים לנהר-אדם רותח, מבעית. יושב-ראש הוועד הארצי ועושי דברו המחוזיים, כולם באיתוריות לחגורותיהם, מתרוצצים כה וכה ומנסים לחלק הוראות שאיש לא ימלא. עוד ועוד אוטובוסים מגיעים וממשיכים לפלוט מקרביהם ערב רב – פקידות מוקפות ילדים קולניים להחריד, מהנדסי מחוז מתנשאים, גמלאי מע"צ על צרורותיהם, מכונאים סמכותיים עם נשותיהם המפורכסות, תיכוניסטים מגושמים. כולם מזיעים, מתקוטטים, נאבקים מרה לעמוד בראש התור כדי לתפוס חזקה על מה שנמצא מעבר לגדר הרפיה הכחולה. הכול משוועים לישועה, לקצת נחת, כמהים אל הארץ שהובטחה להם בעלונים שחולקו במפעל, במוסך, במשרד, בכל אותם מקומות שם הם מכלים את ימיהם.

פתאום, בעודם צובאים ומתגודדים לפני השערים, עולה מהעבר האחר רעש אדיר – מתופפי הסמבה, תריסר מספר, מכים בתופים בכל כוחם וקורעים את האוזניים במשרוקיות. המקצב הראשי מתפצל לתתי-מקצבים, כמין קרברוס שראשיו מתפתלים ונאבקים זה בזה – תוף הבס , תופי-רֶפּיניק תלויים על הצד, פעמונים, טנבורים… הנגנים מסתחררים, נעים כאיש אחד ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, הרקדניות משתוללות, מטלטלות אגן ורעשנים ססגוניים. החצאיות קצרצרות, המחוכים מגרים, הנשמה מתלהטת והרגליים מקפצות מעצמן. סגן מנהל כרסתן זונח את תרמילו ומצטרף למחוללות לקול צחוקם של עמיתיו. חשבת ראשית, אם לחיילים, לא מסוגלת עוד להתאפק ופורצת בצהלולים. בעקבותיה – אגף שלם של מזכירות ופקידות פורקות גם הן כל עול. הרחבה צפופה יותר ויותר, הבאים בתור דוחפים, דוחקים, לוחצים, נמשכים אחר השמחה, שהרי מי לא רוצה לטעום בעצמו… נא לא לחסום את הדרך, נא לא להתקהל, הקהל מתבקש לזרום פנימה.

חבורות חבורות פונים הנופשים למצוא להם פאת־אדמה להקים עליה מחנה. הלסתות חשוקות, העיניים מצומצמות; אין זמן לבזבז, כל הקודם זוכה. יש שיעדיפו להתמקם תחת אחד מעצי הצאלון המרוחקים. אחרים יסתפקו בשמשייה ובלבד שלא ייאלצו לצעוד יותר מארבע פסיעות עד לבריכה. יש שמגיעים בעם רב, על זקניהם ועל טפם, על שכניהם וחבריהם – כל השבט כולו. אלה יוותרו על כל מיני יתרונות ובלבד שיימצא להם מרבץ גדול דיו להושיב בו את כל יקיריהם. מרגע שנאחזו המתיישבים בקרקע – היינו, נפרשה השמיכה והוצבה הצידנית – אין לערער עוד על זכותם עליה, כאילו היתה זו להם ירושת אבות. הפינה הנבחרת, שעד אותו רגע לא היתה בלתי אם פיסת מרמס זניחה, נהפכת לנחלה פרטית, יקרה ללב, וכדי לתת גושפנקה למעמדה מסדרים את כיסאות הפלסטיק מחדש על פי הטעם האישי. מרגע זה היא קרויה הפינה שלנו וכל השאר נאמד על פי מידת קרבתו אליה. חיש מהר מוצאים בה יתרונות סודיים הגלויים רק לבעליה, כגון ברז מים נסתר או קפנדרייה שמובילה היישר אל מגלשת הסללום – "

וכן הלאה וכן הלאה: עוד רעש, צווחות, כיעור, זללנות, אלימות, עוד קריאות מזוויעות של הכרוז, עוד ועוד וולגריות.

מה הפלא, כשרואים את כל אלה, שאנשים משתוקקים אל היופי המעודן של מלכת שוודיה המדומיינת, או של אתר נופש אוסטרי שקיים במרחק הושטת יד של כמה אלפי דולרים?

לפחות בעניין זה, כך נדמה לי, ירמי פינקוס נפרד מחנוך לוין. אצל לוין הגיחוך ומפח הנפש הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהכיסופים, ולחמדה לא יכול להיות מענה, ואילו אצל פינקוס, לפחות ברומן שלפנינו, אנחנו מגלים שמחוזות היופי בכל זאת נגישים, גם אם רק לזמן קצוב.

חיים פסח: מה היה קורה אילו התקיים מפגש בין הנסיך הקטן ופו הדוב?

הנסיך הקטן ופו הדוב, שני ספרי הילדים הנודעים ביותר, מדגימים היטב את הפער בין שתי התרבויות השכנות. אלן אלכסנדר מילן (1882- 1956) ואנטואן דה סנט אקזיפרי (1900 – 1944) היו מנוגדים זה לזה באישיותם ואף ביצירתם ניגוד חריף. מילן מיעט לצאת את אנגליה ורוב חייו עשה על אדמה מוצקה. סנט אקזיפרי, לעומתו, בילה מרבית ימיו מחוץ לצרפת ומעל לפני האדמה, בטיסות במרחבי העולם. מימדי עולמו של הנסיך הקטן הם מרחבי הקוסמוס, ואילו פו אינו מכיר אלא כמה מטרים מרובעים ביער ואין לו כל ענין במה שמעבר לו. הנסיך הקטן נוסע בחלל, מכוכב לכוכב, ואילו נסיונו היחיד של פו להמריא, באמצעות בלון, מסתיים בכשלון חרוץ.

ראיית העולם של המחבר הצרפתי מוצאה במסורת החשיבה המטאפיסית של היבשת: גיבורו, בדרכו הילדותית שואל את השאלות שהעסיקו את הפילוסופים הטאפיסיים הצרפתיים: מה טבעה של המציאות? האם העולם קיים מחוץ למוחנו ? מהו טבעם של עצמים? מהם הדברים שמעבר לעולם הגשמי? "ההוכחה שהנסיך הקטן היה באמת קיים היא כי הוא שרצה כבשה. מי שרוצה כבשה סימן שהוא קיים" כי כידוע, רוצה, חושב – משמע שהוא קיים".

פו לעומתו מאפיין את הפילוסופיה הבריטית: שכל ישר, הסתייגות משאלות מסובכות מדי, הקונקרטי – כנגד המופשט. הוא אמפריציסט במסורת החשיבה האנגלית הגורסת שכל ידיעה היא תוצאה של התנסות חושית : העולם הטבעי, המוחש הוא העולם היחידי שקיים וההנחה שיש עולם נשגב יותר היא הנחת-הבל: "כשיש זמזום, סימן שמישהו משמיע זמזום…שמישהו משמיע זמזום זה רק מפני שהוא דבורה" …

הנסיך הקטן אוהב את השושנה,שהיא כמובן מטאפורה. אצל פו אין שום מטאפורות. הוא פשוט אוהב דבש. הנסיך הקטן הוא הומניסט, מלא חמלה ליצורים קיימים או פרי דמיונו: "אבל אם הכבשה תאכל את הפרח הוא ירגיש כאילו,בבת-אחת, כל הכוכבים כבו! ומה, זה לא חשוב?"

פו הוא דוב אגוצנטרי לחלוטין וללא בושה: "…ואם עושים דבש – זה רק בשביל שאני אוכל אותו" … הנסיך הקטן הוא יצור בודד ופסימי הבוחן במסעותיו בין הכוכבים את מצבו של האדם. לפו אין שום תהיות כאלה. הוא יצור חברותי ואופטימי מהעולם הישן, הפסטורלי. הנסיך הקטן הוא ילד חמוד, לירי ושכלתני. פו לעומתו הוא דוב מאוד פרגמאטי, עם היגיון הפוך-על-הפוך, במסורת הנונסנס. הנסיך הקטן מודע לעצמו ולרחשי-לבו. לפו אין שום אינטרוספקציה: כל רגשותיו מרוכזים בתאי הטעם בלשון הדובית שלו. הנסיך הקטן הוא ילד מאוהב. לפו אין שום אהובות. הוא דוב ללא ליבידו. ובעצם, אם בכלל הוא ממין זכר, הרי הוא מין זכר ויקטוריאני, נטול מיניות. ונשאלת השאלה: האם קנגה, הנקבה היחידה בסיפורו, היא מושא תשוקתו המודחקת של פו?

מה היה קורה אילו פגשו אי-פעם זה בזה הנסיך הקטן ופו הדוב? ידוע שפגישות שכאלה, בין ענקי הספרות, לא תמיד עולות יפה. כך,למשל, פגישתם הידועה של מרסל פרוסט וג'ימס ג'ויס שגרמה לשניים מפח נפש. הפער שלא ניתן לגישור בין הנסיך הקטן ופו הדוב – הוא בעצם ההסבר הטוב ביותר מדוע הבריטים מבקשים להתנתק מהיבשת. מהאיחוד האירופי. מבחינתם, אירופה, כמו הנסיך הקטן, היא פשוט כוכב אחר.

ניצן ויסמן, "מקום": ייאוש, או בכל זאת – תקווה?

ניצן ויסמן בספרו מקום עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר.

סיפורו מתרחש באמסטרדם, בין 1940 ל-1943, כלומר, בעיצומו של הכיבוש הנאצי. הדמויות העיקריות הן של מארטי, צעירה הולנדית שמתאהבת בהיינריך מנדלסון, פליט יהודי כבן עשרים שנס מביתו שבגרמניה בבוקר שלאחר ליל הבדולח. הדמות השלישית היא זאת של זיגי פפרמן, גם הוא צעיר יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית ובדרכו אל החופש נקלע לאמסטרדם, עד שזאת נכבשה. חייהם של היינריך ושל זיגי נתונים כמובן בסכנה גדולה.

כבר בפרק הראשון אנחנו עדים למה שעלול לקרות לכל אחד מהם בכל רגע: אמה של מארטי מארחת את שכנתם ההולנדית, אישה שזה עתה הסגירה לידי הגרמנים את בני המשפחה היהודים שמצאו מחסה בביתה, ועל כוס תה ופרוסת עוגה טעימה היא מסבירה מדוע עשתה זאת: נמאס לה להתאמץ למענם. הם מפריעים לה בנוכחותם המתמדת. כספם אזל. היא מלכתחילה לא התכוונה להסתיר כל כך הרבה אנשים. היא יודעת שאם תסגיר אותם, תסיר מעל עצמה את הסכנה שהיא נתונה בה כל עוד הם חוסים אצלה. כדי להבטיח את עצמה עוד יותר היא מבררת עם אמה של מרטי אם תוכל למסור לה שמות של יהודים מוסתרים נוספים, כדי שתסגיר גם אותם.

היא כמובן לא מעלה בדעתה שמארטי, המאזינה לשיחה, מסתירה בעצמה את היינריך מנדלסון, הצעיר שבו התאהבה אחרי שנקלע בלילה גשום אחד אל המסעדה שדודתה מנהלת.

זהו, פחות או יותר, סיפור המסגרת.

האומץ המרשים של ניצן ויסמן הוא בנכונות שלו להיכנס אל המחבוא שבו מסתתר היינריך, לשהות אתו שם במשך חודשים ארוכים, ולתאר מבפנים את מה שעובר עליו. אני די בטוחה שכשכתב את הספר שלפנינו, חשב ויסמן מדי פעם על סיפורו הנודע של צ'כוב,"ההתערבות",  המתאר בידוד-מרצון של עורך דין צעיר ויהיר שמבקש להוכיח כי מאסר עולם גרוע פחות מעונש מוות. עורך הדין התערב עם בנקאי ונכנס למעצר בית בתנאים של בידוד מוחלט. הבנקאי משתף אתו פעולה ומספק לו את כל צרכיו, אך אינו יוצר אתו שום קשר, למעט באמצעות מכתבים שהוא מקבל ממנו, ובהם כותב הכלוא-מרצון את משאלותיו השונות. בסיפורו של צ'כוב רואים את התהליך העובר על הצעיר במהלך השנים. למשל, את טעמיו משתנים. בתחילה ביקש שיספקו לו ספרים קלילים, בהמשך הוא לומד שפות, פילוסופיה, תיאולוגיה. בסופו של דבר עוזב עורך הדין את מקום כלאו-מרצון כמה שעות לפני תום המועד שנקבע בהתערבות, שכן חיי הבידוד וההתעמקות לימדו אותו לבוז לכול: "אני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכל אין ואפס, הכל בן חלוף, אשליה, תעתוע, דמיון…" הוא כותב במכתב שהוא משאיר על השולחן.

יש קווי דמיון בין שני הסיפורים, אבל ההבדל התהומי הוא בסכנת המוות האורבת לפתחו של הגיבור שלנו. הוא כלוא לא בגלל איזו התערבות מטופשת, אלא בלית ברירה. אבל אולי גם הוא יגיע בשלב מסוים למסקנה שהכול הבל? שהמוות לא מפחיד כל כך? והרי גם הוא, היינריך מנדלסון, מרגיש ברגעים מסוימים שהוא הסוהר של עצמו: הוא משתף פעולה עם ההסתתרות: "נעצבתי וכעסתי על עצמי", הוא כותב כשהוא חושב על כך שיכול היה לצאת מדי פעם, בלילה, מתאו הקטן אל המשרד שבו בנו למענו את החדר המוסתר, מאחורי כוננית עם קלסרים (בדומה מאוד למחבוא של אנה פרנק!), "איך לא יצאתי קודם. הדלת הרי היתה פתוחה כל הזמן. האם נגזר על האדם להיות הסוהר של עצמו?"

ויסמן מפליא לתאר את התהליכים הנפשיים המורכבים העוברים על אדם נרדף שנאלץ להסתפק בחיים בתוך קיטון זעיר, שלושה מטר על ארבעה. במקום שבו בית השימוש צמוד כמעט למיטה, כשכל מה שיש לו אלה כמה ספרים, מחברת ומילון שבאמצעותו הוא מנסה לתרגם לגרמנית את "התופת" של דנטה. את המרירות שלו. את הגעגועים אל חייו הקודמים. את הרחמים העצמיים. את החיפוש אחרי משמעות. האם ההשתקעות ביצירה האמנותית תספק לו את הדחף להמשיך ולחיות? היינריך מרבה לחזור על הדימוי שהוצמד באותה עת למי שהסתתרו מפני הגרמנים: "צוללן", כינו אדם כזה: "סגור בתא בעצמו הצולל מבין שישנם מי שהופכים לסופרים רק בהיעדר עניין טוב יותר לעסוק בו", הוא כותב בתחילת הדרך. מה משמעות החיים של אדם שנכלא כך? "הודות למיטיביו, נחסך ממנו הרבה מסבל הקיום האנושי," הוא אומר לעצמו, ומוסיף: "ונותר לו להתמודד רק עם תמציתו – השיעמום, הגעגוע, חרדת ההחמצה, חרדת האין".

היינריך מנדלסון, ועמו אולי גם הסופר, ניצן ויסמן, חש שאי אפשר "לתאר בדידות ואימה בלי להשתמש במילים האלה עצמן", ואז עושה זאת באמצעות משל: "דג נעקר מן הים ונכלא באקווריום זעיר; ימים שלמים מניע גופו (בכבדות) בין דופנות זכוכית, מתקיים על פירורים שנפש טובה מפזרת לו [מפעם לפעם]; המים נעכרים והולכים. ימיו, כלילה צפוני ארוך, חולפים בדמדומים. חייו שוקעים באפלה בלתי מוחשית. הוא נזכר בביתו, מתגעגע אל הלהקה שממנה נקרע. עייף וחסר אונים, דרוך לכל קול שמא הגיעה השעה; עוד מעט תוטל פנימה הרשת, הוא יישלף מהאקווריום ויוטל על קרש ומהלומה תרוצץ את ראשו".

היינריך מרגיש אסיר תודה למארטי, ועם זאת, אסירות התודה פוגמת מבחינתו בקשר ביניהם. "הקסם התפוגג. כמו כלי שנפל ונשבר, שגם אם יודבק, הסדק יישאר שם לנצח קיומו של הכלי. הסדק הזה היה שם מהיום שיצאתי לכאן מהתא; אני הייתי מהאנשים שנגזר עליהם להתחבא. היא הייתה מהאנשים שבחרו לעזור".

ככל שחולף הזמן והוא חש שהוא "משייט בספינת החלל שלו בין כוכבים", הוא מאבד את התקווה ואת האמונה בעתיד. הוא חש שהוא "האדם האחרון בעולם", ומה בעצם יכול לקרות אם הוא ומארטי ייצרו שוב מחדש את המין האנושי? האם הסיפור האיום ישתחזר? "לפני שנספיק להבין איך ומה ולמה" ירצח שוב הבכור את אחיו? האם, הוא תוהה, "אילו ידע האדם הראשון על כל הרשעים שייוולדו מזרעו ועל כל הרשע שיפיצו בכל מקום" הוא "היה מתחיל עם זה בכלל?"

האם אפשר לבוא בטרוניות אל הפסימיות המחרידה שמביע ניצן ויסמן? והרי הוא לא המציא את הזוועה. הוא רק מתאר אותה.

וזאת רק ההתחלה. שכן התופת האחרת שהוא מתאר, גם היא מעשה ידי אדם, מגיעה באמצעות הדמות השלישית ברומן, זאת של זיגי פפרמן. כאן נכנס ויסמן אל אחד המקומות המחרידים שיצר המין האנושי: אולם התיאטרון שבו נהגו הגרמנים לרכז את היהודים שלכדו ברחבי אמסטרדם, לפני ששילחו אותם למחנות הריכוז וההשמדה.

אין לי מושג מניין נטל הסופר את האומץ ואת כוחות הנפש להיות שם. לתאר את הריחות, הצפיפות, הייאוש, ההמולה, את המוות ואת הדרך אליו. איך הצליח לשהות במקום. לראות ולשמוע ולהרגיש. כשקוראים את התיאורים הללו אפשר אחת ולתמיד לומר כמה מרושעת ולא אנושית הייתה ההאשמה כלפי הקורבנות, כאילו הלכו כצאן לטבח.

כדרך הטבע, עדויות שהגיעו אלינו מהתופת הגיעו מפיהם של מי שניצלו. קולם של הנרצחים הרי נגזל. ויסמן משמיע אותו כאן ומראה את הקורבנות, בלי לחוס על עצמו ועלינו.

אחת הדמויות המופיעות בסיפור היא זאת של ולטר סוסקינד, מנהל התיאטרון היהודי שהצליח להציל מאות ילדים יהודים, תוך סיכון עצמי עצום. הוא עצמו נרצח בשלב מסוים. "מעמדו" כאיש הוועד היהודי לא סייע לו להינצל. בספר שלפנינו לא מתוארת גבורתו של סוסקינד, אבל בסרט הנושא את שמו של הגיבור מתוארים מעשיו המופלאים.

"בעוד מאה שנה, ב-12 בנובמבר 2042, איש מגיבורי עלילת אמסטרדם זו – הרודפים והנרדפים, המיטיבים והמלשינים, מי שנותרו מעל המים ומי שצללו למסתור – איש מהם לא יהיה, לא כאן ולא בשום מקום אחר, וכמוהם לא יישאר דבר ממה שהיה חייהם – לא הגוף ולא הבגדים", כותב לעצמו היינריך מנדלסון בתא הכלא הקטן שלו, במחבוא מאונס, ומוסיף: "החיים האלה, שאין קורבן יקר מדי עבור יום אחד נוסף מהם, דבר מהם לא יישאר. רק המוות נשאר לנצח".

האם יש נחמה במחשבה הזאת? וחשוב יותר: מה אנחנו לוקחים אתנו מהספר, את הייאוש והוויתור, או את הצורך להמשיך להיאבק על החיים, גם כשנראה שאפסה כל תקווה?

אלפרד היצ'קוק, ההסכת והסרט "ורטיגו" ב-yes VOD: מדוע נבחר לסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם

את הסרט "ורטיגו" אין צורך להציג: הוא נמנה עם הקלאסיקות הקולנועיות המוכרות ביותר. הבמאי הנודע אלפרד היצ'קוק יצר אותו ב-1958. ועם זאת, מאחר שאפשר לצפות בו ב-Yes VOD, וגם לשמוע הסכת העוסק בבמאי, הוא ראוי לתשומת לב מחודשת. 

הנה הקישור להסכת המרתק, מבית היוצר של כאן תרבות.

בהסכת מספרים לנו, בין היתר, ש"ורטיגו" הדיח את הסרט "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים ביותר בסקר של  Sight & Sound magazine. סרטו של אורסון ולס, שהופק ב1941, כיכב בראש הרשימה במשך עשרות שנים, ועכשיו פינה את מקומו לסרט מ-1958… לפי מה שנאמר בהסכת, הסקר נערך כל עשור. מעניין מה יקרה בפעם הבאה: האם ייבחר למקום הראשון סרט שנוצר בשנים האחרונות? (אגב, אם ישאלו אותי, אבחר בלי ספק למקום הראשון בסרט מ-2006, "חיים של אחרים"!)

בהסכת מנסים המגישים יונתן גת, דן ערב ודוד גורביץ' והאורח נחמן אינגבר, להסביר לנו את סוד קסמו של היצ'קוק. בין היתר הם מנסים להבין מניין נבע מעיין יצירתו. ובכן, היצ'קוק, על פי ההסכת, היה ילד דחוי, שמנמן ומגושם. את חוויית הדחייה שלו הצליח לתרגם לחיים של עשייה שבהם כבמאי קולנוע היה מלך כל יכול. היצ'קוק די זלזל בשחקנים שכיכבו בסרטיו. כך למשל מספרים על שחקן שניסה להציע להיצקוק קו פעולה חדש, או זווית ראייה אחרת, בנוגע לדמות שגילם. היצ'קוק האזין לו בסבלנות, ואז הפטיר – ועכשיו תעשה בדיוק מה שאמרתי לך.

היצ'קוק, נודע כבר מזמן, התעלל בשחקניות ששיחקו בסרטים שלו. כך למשל כשצילם את סרטו הנודע לא פחות "ציפורים", הוא הבטיח לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, שלא יצלם ציפורים אמיתיות, אבל מעל באמונה וגרם לה לטראומה של ממש. מעבר לכך, התערב היצ'קוק בחייה האישיים, אילץ אותה לאכול רק מה שהוא החליט, חיזר אחריה באלימות ואיים להרוס את הקריירה שלה, כי לא נעתרה לו. בהסכת מספרים לנו שבעצם התעלל גם באשתו: היא זאת שכתבה את מרבית התסריטים שהפיק וביים, אך מעולם לא זכתה להכרה או לקרדיט.

יש בהסכת לפחות שני שיבושים שמן הראוי לשים לב אליהם. בשני המקרים מדובר לכאורה בתרגום דברים (מרתקים!) שאמר היצ'קוק. מאחר שהם מובאים כלשונם בהקלטה שבה הוא מדבר, אי אפשר להתעלם מהפירוש השגוי שהעניקו מגישי ההסכת שלפנינו.

השיבוש הראשון חל אחרי דברים שמספר היצ'קוק בקולו. הוא מסביר מדוע הצליל המפחיד ביותר שהקהל מכיר הוא זה של סירנה משטרתית. כדי להדגים זאת הוא מספר כיצד כשהיה בן חמש שלח אותו אביו לתחנת המשטרה הקרובה לביתו, ובידיו פתק המיועד למפקד התחנה, שהיה חברו של האב. בפתק פירט האב מה הייתה העבירה שבנו הקטן עשה, והשוטר ציית לבקשתו של האב וכלא את הילד בתא מעצר. הכליאה נמשכה רק חמש דקות, אבל הותירה את רישומה בנפשו של אלפרד, שהמשיך לדבריו לחוש בעתה מפני המשטרה. "פסיכואנליטיקנים מספרים לך שאם תיזכר במקור הטראומה שלך, היא תחלוף", אומר היצ'קוק, ומוסיף בקול מזרה אימים: "ובכן, הם משקרים". הקהל המוקלט פורץ בצחוק. וכאן שיבש המגיש בהסכת את הדברים, ו"סיכם" אותם: שהיצ'קוק לדבריו אמר כביכול שהפסיכואנליטיקאים משקרים כשהם אומרים ששחזור של הטראומה מרפא אותה, ושהסרטים הרבים של היצ'קוק מדגימים זאת: הוא יצר אותם, והטראומה לא חלפה. אבל זה לא מה שהיצ'קוק אמר! היצ'קוק התפלמס עם התפיסה שלפיה עצם ההיזכרות מרפאת, ובכלל לא דיבר על הסרטים שלו כעל ניסיון לתרפיה עצמית!

במקום אחר בהסכת מסביר היצ'קוק כלל חשוב מאוד, מעין הנחיות עבודה ליוצרי קולנוע: כשמתגלגלת פצצה מתחת לרגליים של אנשים שהתכנסו במקום כלשהו, המתח ההולך ונבנה נובע מכך שאנחנו, הצופים, יודעים שיש פצצה ושהיא עלולה להתפוצץ בכל רגע. זאת הפואנטה: המתח המסוים הזה. אבל, מסביר, היצ'קוק, אסור בשום פנים ואופן להראות את הפצצה מתפוצצת ופוגעת בחפים מפשע. זה רק יקומם עליך את הצופים בסרט, הוא מתריע. הפצצה יכולה להתפוצץ, אבל רק מיד אחרי שמישהו מוצא אותה ומשליך אותה החוצה, דרך החלון. בהסכת "מסבירים" את דבריו של היצ'קוק כאילו אמר שהפצצה צריכה להתפוצץ רק ברגע האחרון. זאת החמצה מוחלטת של הנקודה העיקרית.

חרף שתי הטעויות הללו ההסכת מרתק. כדאי להקשיב לו אחרי שצופים (שוב?) בסרט. הוא עשוי לעילא ועילא. צפינו בו בחבורה ואחד מאתנו כמעט הולך שולל והאמין שההתרחשויות שלפנינו מיסטיות ומוזרות, כפי שהיצ'קוק מבקש שנאמין. אבל לא, אצל היצ'קוק אין מיסטיקה ואין התרחשויות שתורת הנסתר יכולה לנסות לבאר. הכול קונקרטי, מוסבר, מדויק, נטוע היטב במציאות, וכמובן – מפתיע מאוד. חוויה מומלצת. 

אליזבת גאסקל, "צפון ודרום": אז מה השתנה מאז?

הוא החל להתפרסם לראשונה באנגליה, ב-1854, והיה, אפשר לומר, הנטפליקס של המאה ה-19: סדרה שהופיעה בהמשכים בשבועון "האוסהולד וורדז" (Household Words), בבעלותו של צ'רלס דיקנס. פעם בשבוע, במשך 20 שבועות, התפרסם פרק. הפרסום נמשך אם כן זמן רב, אבל כשהרומן ראה אור בספר, שינתה אותו גאסקל. בהקדמה כתבה כי הפורמט המגזיני צמצם את היריעה והגביל אותה, ובספר יכלה לפתח רעיונות ולהוסיף יותר משלושים פרקים!

הספר צפון ודרום מזכיר במידה מסוימת את גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן: גם בו אנחנו פוגשים אישה צעירה וגאה (מדי!) שעליה ללמוד את הלקח ולהעריך את מעלותיו של גבר שיש לה דיעות קדומות כלפיו. יש להודות: ג'יין אוסטן, שכתבה כמה עשרות שנים לפני אליזבת גאסקל, הרבה יותר שנונה, לפחות כשמדובר בספר שלפנינו. בספר אחר שלה, קרנפורד, גאסקל הרבה יותר חריפה, חדת לשון ומשעשעת.

בצפון ודרום מנגידה גאסקל בין שלוש אורחות חיים שהתנהלו באנגליה בתקופת חייה: אלה של משפחות אמידות בלונדון, אלה של משפחות שחיו באזורים הכפריים שבדרום אנגליה, ואלה שחיו בצפון, בעיר תעשייתית תוססת (שמה הבדוי הוא מילטון).

גיבורת הסיפור, מרגרט הייל, נאלצת לעזוב את הכפר שבו גדלה, שכן אביה הכומר מחליט שאינו יכול להמשיך בתפקידו, בעקבות ספקות שמכרסמים בלבו. הוריה והיא עוברים לצפון לעיר מתועשת ומפויחת. היא פוגשת לראשונה אנשים שמבחינתם עושר שנובע מהצלחה מסחרית הוא סיבה לגאווה; אנשים שבזים ל"בטלנות" הכפרית, לחיים שבהם שום דבר לא משתנה לעולם. אחרי שהיא נאלצת לעזוב את העיר, אליזבת יודעת שאם תחזור אליה כעבור שנה או שנתיים, תגלה שינויים מפליגים, שכן הערים מתפתחות בלי הרף, לעומת הכפר שבו נולדה וחיה רוב הזמן, למעט שנה שבה גרה בלונדון, אצל הדודה שלה, האחות של אימה. שם, בכפר, שום דבר לא השתנה כבר במשך מאות רבות של שנים, והיא בטוחה שיישאר יציב גם בעתיד.

לאחר שהיא עוברת לעיר נתקלת מרגרט לראשונה בחיים ה"מודרניים": חיי מסחר ותעשייה. היא נאלצת להיות עדה וכמעט שותפה פעילה בשביתת פועלים, ומתערה בקונפליקט שהתעורר בינם לבין בעלי בתי החרושת בעיר. אנו, הקוראים על כך מקץ כמאה ושבעים שנה, זוכים לקרוא עדות מכלי ראשון המתארת את ניצני הקפיטליזם המוכר לנו כל כך: מצד אחד אנחנו פוגשים את העשירים ששיקוליהם אינם ידועים לפועלים ואינם מעניינים אותם, לומדים על כוחם לשבור שביתה על ידי כך שהם מביאים פועלים חלופיים זרים (כאן ברומן – אירים), ובכלל – על עוצמתם הרבה, ומצד שני אנחנו מכירים מקרוב את הפועלים שהם קשי יום ותלויים במעבידים שלהם, ובכל זאת מוצאים את כוחם, למשל כשהם מתחילים להתאגד. כידוע, עוצמתם של האיגודים המקצועיים ויכולתם להגן על החברים בהם הלכו וגברו מאז שהוקמו לראשונה באנגליה, וברוב ארצות המערב.

גאסקל התבססה בתיאוריה על מנצ'סטר, שם גרה עם בעלה הכומר. בספר שלפנינו "מילטון" היא עיירה מפויחת, אבל אפשר, בטיול לא ארוך, להגיע אל שוליה ואל הטבע המקיף אותה. מנצ'סטר נהפכה מאז כמובן לעיר תעשייתית גדולה מאוד, המונה יותר מחצי מיליון בני אדם.

כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על נטפליקס, דווקא מכיוון שהוא נכתב מלכתחילה כסדרה. (אכן, הספר עובד פעמיים לסדרת טלוויזיה, בפעם הראשונה ב-1966, ובפעם השניה ב-1975). כדרכן של סדרות, כל פרק מסתיים באירוע דרמטי, שנשאר טבוע בזיכרון, מסקרן את הקורא ומושך אותו להמשיך לקרוא…

בעקבות הסדרה "הכתר" רבים מרגישים קרבה לאנגליה, אחרי שנחשפו להיבטים חברתיים רבים שבאים בה לידי ביטוי. למשל – לסנוביות המושרשת בכל המעמדות החברתיים: כל אחד מתנשא מעל מי שנמצא "מתחתיו". את זאת אפשר לראות היטב גם בספר. לקראת סופו מרגרט נאנחת כשהיא נזכרת איך בָּזַה לסוחרים (בינתיים למדה לא לזלזל בהם). עד כדי כך שכשהיא נתקלת במכר ותיק, מר בֶּל, ידיד של אביה, ששומע על השקפותיה ה"מודרניות", הוא מזדעזע, ואומר לאביה שקרבתה אל תושבי מילטון "הרסה אותה לגמרי. היא נעשתה דמוקרטית, רפובליקנית אדומה, חברה באגודת השלום, סוציאליסטית…" כל אלה, כמובן, תיאורים מפוקפקים שאמורים להחריד את האב… מרגרט מגיבה במחאה: "אבא, כל זה רק כי אני תומכת בקידום המסחר. מר בֶּל היה רוצה שנישאר בעידן של סחר חליפין: עורות ציד תמורת בלוטים"…

מרגרט מרבה להשוות בין הצפון לדרום. "בעיר," היא אומרת. "העצבים חשופים בשל המהומה והתזזית". לעומת זאת "בכפר, אנשים חיים בטבע, גם ילדים, גם בחורף".

אבל, כמו שמציין מכר, פועל מקומי שהכירה בעיר – לצפון ולדרום יש בעיות משל עצמם: בדרום העבודה בטוחה ויציבה, אבל אנשים רעבים ללחם, כי הכנסותיהם נמוכות מאוד, ואילו בצפון, אין ביטחון תעסוקתי: "אין ספק, העולם בבלגן, שלא אני ולא אף אחד אחר יכול להבין. צריכים לסדר את הכול, אבל מי יעשה את זה?"

שאלה טובה, שאין לה, עדיין, תשובה.

 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים.

Saly Rooney, "אנשים נורמליים" Normal People הספר והסדרה ב-Yes VOD: "אנשים יכולים להשפיע זה על זה"

אנשים נורמלים

הדרך הנכונה היא קודם כל לקרוא את הספר, ואז לצפות בסדרה. ואולי בעצם – לקרוא את הספר, ואז לחשוב שהצפייה בסדרה מיותרת? מכל מקום, לא כך קרה, שכן אחרי שצפינו בכל שניים עשר הפרקים, התעוררה בי סקרנות: האם הספר יבהיר נקודות שנשארו לא לגמרי מובנות? יעשיר אותן? יוסיף נדבכים?

ובכן, קודם כול נוכחתי שהסדרה נאמנה מאוד למקור. זאת מן הסתם מכיוון שהסופרת הייתה מעורבת בעיבוד הטלוויזיוני של הבי-בי-סי, ואולי גם מכיוון שהספר מתאים את עצמו מלכתחילה בקלות למדיום הוויזואלי.

ובכל זאת, כן, בקריאה היו דברים שהתחדדדו.

נתחיל בסדרה, אולי מכיוון שתחילה נחשפתי אליה: לא בכדי היא זכתה לתשואות של המבקרים והצופים, ולשלל מועמדויות ופרסים, ביניהם של ה-British Academy Television Awards, של ה-Casting Society of America, ושל IFTA Film & Drama Awards. בפרסים זכו הן שני השחקנים הראשיים והן הסדרה עצמה.

אכן, מדובר ביצירה מרתקת, אנושית ונוגעת ללב. אישית הייתי מוותרת על סצינות המין הארוכות והמפורטות מאוד, יחסית למה שרגילים לראות בטלוויזיה. אני לא היחידה שחשה כך. "I don’t think I’ve ever seen a sex scene like this of Normal People" ציטטו ציוץ בטוויטר, באחת הביקורות שנכתבו באנגליה על הסדרה. באותה ביקורת הוסיפו ציטוט מפיה של צופה שסיפרה שבימי בידוד הקורונה, כששהתה בבית הוריה, החלה לצפות בסדרה ועד מהרה הרגישה במבוכה ש"זאת לא סדרה שצופים בה בחברת ההורים". 

מבוכה מהסוג הזה לא הייתה מנת חלקי, סתם השתעממתי בסצנות הארוכות מדי לטעמי, שרואים בהן הרבה גוף, נשי וגברי, חשוף לגמרי. מילא. הרי יש לסקס תפקיד משמעותי בסדרה, וגם בספר. כמו בחיים עצמם הוא חשוב, והוא מקדם את העלילה, בולם אותה, או מניע אותה לכיוונים שונים מהצפוי. 

אותי עניין, בסרט ובספר, להבין מה פשר הכותרת שלו, "אנשים נורמליים". מי הם אותם אנשים? מה עושה אותם "נורמלים"? ומי אינם כאלה? 

כבר בתחילת הספר אומרת לעצמה מריאן, תיכוניסטית מרדנית ובודדה, שהיא שונה מזולתה. "נראה שכל חבריה לכיתה אוהבים מאוד את בית הספר, ושהוא בעיניהם דבר נורמלי. להתלבש באותם מדים כל יום, לציית כל הזמן לחוקים שרירותיים, להיות חשופים לבדיקה מדוקדת ולהיענש על התנהגות רעה. כל זה נראה להם נורמלי". 

לה, לעומת זאת, "נראית לגמרי מטורפת החובה ללבוש כל בוקר מדים, להתכנס כל יום כמו עדר לתוך מבנה ענקי, שם אסור לה אפילו להסיט את המבט לאן שהיא רוצה, חוקי בית הספר שולטים אפילו בתנועות העיניים שלה". 

מדוע מריאן שונה כל כך מבני כיתתה? האם הצעיר שהיא מאוהבת בו, קונול, בנה של המנקה בביתה של מריאן, דומה לה, או לשאר הצעירים שסביבם?

הרומן, כמו גם הסדרה, עוקב אחרי חייהם של השניים, אחרי ההתאהבות שלהם, אחרי השפעתם ההדדית זה על זה. לכל אחד מהם יש פצע נסתר שאחרים אינם יודעים עליו. מריאן חיה במשפחה אלימה וקרה, עם אם ואח. אביה מת. כשאחיה האלים מציע לה להתאבד ואומר לה שאף אחד לא ישגיח בחסרונה, אמה אומרת לו רק "אל תעודד אותה". עוד נודע לנו שאביה של מריאן נהג להכות את אמה. 

קונול חי במשפחה חד הורית. אמו הרתה כשהייתה נערה בת שבע עשרה, ואת אביו הוא אינו מכיר. 

האם קשה לו להתמודד עם הפער המעמדי (והכלכלי!) שיש בינו לבין מריאן? האם יצליחו לגבור עליו, והרי מריאן אפילו לא נותנת את דעתה לתחושותיו של קונול, שאמו, כאמור, עובדת כמנקה בביתה של מריאן. בדעתה בכלל לא עולה שהפער הזה קיים ומטריד את מנוחתו של אהובה.

היה בספר רגע שהבהיר לי משהו שבסדרה נותר סתום: ברגע מסוים מריאן וקונול נפרדים. שניהם התקבלו ללמוד באוניברסיטה בדבלין, אבל בקיץ קונול נאלץ לחזור הביתה, כי אין לו כסף לממן את המגורים בדבלין. לקורא ולצופה ברור לגמרי שהשניים מאוהבים, שהם שנועדו זה לזה.

בסדרה המעבר, העילה לפרידה, לא מספיק ברור. הקריאה בספר הזכירה לי את אי ההבנה הגורלית, המחרידה, שנמצאת בבסיסו של הספר על חוף צ'זיל של איאן מקיואן: שם חיים שלמים התהפכו, השתבשו, למעשה ירדו לטמיון, בגלל קצר בתקשורת. גם בספר שלפנינו מתרחשת אי הבנה דומה. מריאן לא מבינה את מצוקתו הכספית של קונול, והוא גא מדי ואינו מבהיר את כוונתו ואת צרכיו. הוא שואל אותה אם היא רוצה להתחיל להיפגש עם גברים אחרים. היא חושבת שהוא אומר לה לנהוג כך. הוא היה רוצה שתציע לו לגור אתה. היא לא מבינה את הרצון והצורך וחושבת שהחליט לעזוב אותה כי קץ בה. כל כך עצוב!

אבל בספר שלפנינו מריאן וקונול מצליחים במרוצת הזמן לגשר על הפער, לדבר עליו, להגיע ביחד למקום שבו אפילו מריאן מרגישה שהיא כבר נורמלית, כבר לא בולטת לרעה, שהיא קצת כמו כולם: "נכון, היא חושבת לעצמה. אנשים באמת יכולים לשנות זה את זה", היא אומרת לעצמה בסופו המר-מתוק של הסיפור. 

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

אלכס בראון, "גלויה מאיטליה": כמה מהמם?

מתחת לכותרת שמו של הספר מופיע ציטוט שחתומה עליו מישהי ששמה קייטי ברמלי: "קסום ורומנטי להפליא", כך שאין הפתעות. גם הציור המופיע על העטיפה מעיד על הז'אנר: רואים בו אישה צעירה על רקע נוף צבעוני, ים בתים, צמחייה ירוקה, פרחים. מה אמרנו? קסום ורומנטי!

ייתכן שצריך לקרוא פעם אחת גם ספר מהסוג הזה, כדי לדעת על מה מדובר. והרי יש לספרים הרומנטיים והקסומים הללו שוק נרחב מאוד של קוראות שנהנות לדאות על גלי הקסם (הרומנטי להפליא) המובטחים להם. העלילה חייבת כמובן לכלול התאהבות של צעירה יפה ועצובה וגבר נאה ורב עוצמה. אחרי אי אלה תלאות וסיבוכים (קלים! אנחנו במציאות קסומה, לא לשכוח!) בני הזוג יכירו באהבתם, יתנשקו, ובקרוב מאוד יינשאו. העתיד ורוד. ההווה קסום. האושר בלתי נמנע.

מה עוד בלתי נמנע? הקלישאות: לתינוקת יש "ריח מקסים", ובני הזוג חווים רגע "עז וחושני"; התיאורים הגנריים: "הם ניתקו זה מזה אחרי נצח של אושר מעורב בעצב", שמות התואר הרבים: "היא נראתה מהממת, זהובה, קטנטונת ונוצצת", וכן, שם התואר השגור ביותר הוא הטיות שונות של המילה "מהמם", לפעמים כמעט ברצף, באותו משפט: "אני מתגעגע לפנים המהממות שלך", הגיבורה רואה "דלפק זכוכית מלא ביהלומים מהממים", בני הזוג "ראו את הגינות המהממות" ואז התיישבו "בדממה המומה"…

אין, כמובן, תיאורי מין בוטים: הרומן הרומנטי נועד לקוראות מעודנות והוא מדיף ניחוחות של ורדים ושל בושם. אין בו הצחנה הנודפת מהתעלות הממשיות בוונציה, בוונציה שבספר מסתלסלים מעל התעלות ניחוחות של פיצה ושל תבלינים, כפי שמדמיינת אותן הסופרת. אין בו גם ריחות העולים מגופם של בני אדם: כאן המגע ביניהם רומנטי וקסום, לכן "זאת הייתה הרגשה מדהימה ונהדרת", לצד "היא מרגישה את "גבו האיתן" ואת "שרירי הבטן המתוחים שלו מתחת לקצות אצבעותיה, שנכרכו סביב גופו." שיא התעוזה מגיע כאשר "לשונו השתלבה בלשונה וכל גופה עקצץ מכמיהה אליו". 

אני מניחה שמי שכתיבה כזאת מהממת אותה, תחוש המומה כדבעי. 

Alex Brown, A Postcard From Italy

מאנגלית: אסנת הדר

שלומית עוזיאל, "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית": מניין הגיעה המילה שמוזינג?

מפעים להיווכח עד כמה מרתק, משעשע ומחכים יכול להיות ספר העוסק בסוגיות הקשורות בלשון, וליתר דיוק – בעיקר בלשון העברית. אכן, הוא צופן שלל הפתעות, שכל אחת מעניינת יותר מקודמתה, ומגוון הנושאים העולים בו נרחב ועשיר.

שמות הפרקים יכולים להעיד על תוכנם: "מאיפה אמרת שאת – על מקורות מילים", "תיבות האוצר: על מקורות של מטבעות לשון וביטויים", "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית", "מי נתן לך רישיון – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית", "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה", "לשם ובחזרה: ענייני תרגום", ולבסוף – "מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע". הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן.

עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות. למשל, כשהיא מראה כיצד, ומסבירה מדוע, יש למילה "למפרע" משמעות כפולה וסותרת! : "1. מראש. 2. לאחר מעשה", היא מוסיפה, "לך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה". כשהיא מספרת על המילה האנגלית defenstration היא מבארת "שפירושה זריקה של מישהו או משהו מהחלון", ותמהה: "אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכה מילה כזו? זה קורה אצלכם הרבה?"

כל אחד מהפרקים ותתי הפרקים מכיל הפתעות ומתנות קטנות לקורא. חשבתם למשל על כך שהמילה "לאבק" אוחזת בשתי משמעויות מנוגדות, כמו גם המילה "לקלס"? מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן? "עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל". מעניין!

בהקשר דומה מביאה עוזיאל ביטויים שגורים בפינו: "לשאת עול": אם כי עול "כבר אינו אביזר שמופיע בחיינו", או "לא תחסום שור בדישו", אם כי נראה שאף אחד מאתנו לא ראה מימיו שור דש… 

שאלה: מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה; 'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים china! ברור! הכול מתחבר…!)

זוכרים את המילה "מהפך"? היא מופיעה בתת הפרק "גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים", ומסתבר שחיים יבין לא היה הראשון שיצר מילה. גם המילה defenstration, למשל, נוצרה "בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618"! 

שמחתי מאוד לפגוש בספר מכרים. למשל, את הבלשן גיא דויטשר, שמספרו ("הנפלא", לדבריה, וכמה שאני מסכימה!) גלגולי לשון היא מצטטת, ומראה כמוהו איך מטפורות הן המקור של כל מושג מופשט. בדיון על כך היא מראה כיצד ממש בימינו הולכת ונוצרת מטפורה חדשה שנהפכת למילת היחס "מול": לא עוד מצביעה על מיקום במרחב, אלא "ברובד הלשוני הדיבורי היא משמשת במשמעות המופשטת עוד יותר של שיתוף פעולה בין גופים נפרדים". 

שמחתי במיוחד בפרק שבו עוזיאל דנה בצירוף מוכר מאוד באנגלית: olive skin. מאז ומתמיד תמהתי מה פירוש שם התואר, ולמה בעצם מתכוונים דוברי האנגלית כשהם משתמשים בו. עור בצבע זית? כלומר – ירקרק? מי ראה אי פעם בני אדם שזהו גון עורם? לא כך מציירים חוצנים? עד כדי כך תהיתי, שבדקתי בגוגל איך בעצם נראה צבע עור כזה… בדיון שעוזיאל עורכת על הצירוף היא מראה שאני צודקת: לדוברי עברית הצירוף מוזר, ולכן יש לשקול את תרגומו לעברית: בהחלט לא "עור בצבע זית".  

אהבתי במיוחד את הדוגמאות לשמות שזכו למשמעות הפוכה מזאת שהייתה להם במקור: "'לוליטה' למשל הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית". בדיוק כך!

נהניתי במיוחד מתת הפרק שבו עוקבת עוזיאל אחרי המסע המשעשע של מילה מעברית וחזרה אליה. זה הולך כך: המילה העברית "שמועות" התגלגלה ליידיש כ"שמועס", כלומר –  פטפוט, וברבים –  "שמועסן". משם היא חדרה לאנגלית האמריקנית: כ-"shmooze", כלומר פטפוט, ובעיקר כזה שנועד לשמר קשרים מקצועיים. והנה המילה "סגרה מעגל וחזרה אל העברית. במעבר מהאנגלית לעברית שמרה 'שמוז' רק על המשמעות הספציפית יותר של שיחה למטרת נטוורקינג, וצורתה משקפת את התחנות שעברה: בדרך כלל היא מופיעה עם הסימוית האנגלית ing-  –  כלומר לא 'שמוז', אלא 'שמוזינג'". 

מסען של השמועות בדרכן אל השמוזינג הוא רק דוגמה אחת מיני רבות בספר מרתק ומומלץ מאוד. 

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

כתבה – רקפת זיו-לי, אייר – אמרי פרסיה, "איזו מין חתולה את, יוסף?" מקסים!

אמיתי בן התשע וחצי, עולה לכיתה ד', גמע אותו בתוך כמה שעות, ופסק: "ספר נהדר. מעניין ומרגש."

כשהתבקש לפרט, הוסיף ואמר שמצא חן בעיניו מאוד המעבר בין הדמויות השונות.

מין חתולה את יוסף 1

אחד הקטעים שאמיתי אהב במיוחד הוא זה שבו מסבירים לקורא עד כמה חתולים חכמים ומבינים יותר מבני האדם. למרבה השמחה, גם הסבתא (אנוכי, כמובן) שמה לב לקטע, ואפילו סימנה אותו לעצמה: "בטח תגידו, רוב האנשים יגידו, שחתולים לא יכולים לדבר עם בני אדם, שלכל אחד יש שפה משלו. זה כנראה נכון, לרוב. ברור שחתולים נבונים מבני האדם כי הם מבינים את שפת בני האדם גם אם אינם יכולים לדבר אותה, אבל בני האדם אינם מבינים את שפתם של החתולים, או של כל חיה אחרת. יכולת ההבנה שלהם מוגבלת. ובכל זאת יש כאלה שיכולים להבין את הרגש הנלווה לקול". שמחתי להיווכח שאמיתי מבין את האירוניה וההומור השזורים כאן, ובכלל בספר, לכל אורכו: הרי אנחנו, בני האדם, הם אלה שמתנשאים בדרך כלל מעל חיות הבית שלנו, ונוהגים לומר שהן לא ממש מבינות את שפתנו, אבל כן מגיבות לטון הדיבור שלנו…

מין חתולה את יוסף 2

גם אני, כמו אמיתי, נהניתי מאוד מהמעברים בין תודעתה של החתולה לזאת של הילד המספר. הפרקים של הילד נמסרים בגוף ראשון, ואלה של החתולה בגוף שלישי, אבל מראים לנו את העולם מנקודת המבט שלה. ברור לגמרי שהכותבת, רקפת זיו-לי, אוהבת חתולים ומבינה מאוד לנפשם. הנה דוגמה אחת קטנה: לי-זיו מתארת את אחד ההבדלים שיש בין חתולי רחוב לחתולים ביתיים: כשיוסף, החתולה (מדוע היא נקראת בשם של בן תגלו אם תקראו את הספר!), שנקלעה בלי דעת לחיי רחוב, מגיעה שוב לבית, מספרים לנו שהוא משרה עליה הרגשה נינוחה: "לראשונה הבינה כמה הייתה דרוכה עד עכשיו. היא זיהתה בבית קולות מוכרים שלחתולי הרחוב היו זרים: זמרור המקרר, שמסמן את האוכל, הנקישות, הדיבורים והמוזיקה שנשמעו מעבר לקירות, ושלהם אימא קוראת 'השכנים'"…

מין חתולה את יוסף 4

כמו כן ברור שזיו-לי אוהבת לא רק חתולים, אלא גם ילדים, ושגם אותם היא מיטיבה להבין. היא מציגה בפנינו קונפלקטים אפשריים בחייהם של ילדים שגדלים כיום במשפחות מסוגים שונים: שני אבות, או רק אימא, ומשקפת את המצוקות שנראות אולי קטנות מנקודת מבט של אדם בוגר, אבל אינן קטנות בכלל, כשמדובר בילד שחווה אותן.

מין חתולה את יוסף 5

זיו-לי לא רק מבינה ילדים, אלא גם מכבדת אותם. הספר כתוב היטב. ומתאים לתשובתו של הסופר הרוסי מקסים גורקי לשאלה איך צריך לכתוב לילדים: "כמו למבוגרים, אבל טוב יותר".

אמיתי ואני נהננו לעלעל בספר ביחד ולהביט שוב באיורים, שתורמים לו רבות. המספר של כל פרק מלווה באיור קטן של חתול: אחד מדלג בתוך הספרה 0, אחר נח לו בגאווה על הקו העליון של ה-5, חתול אחד מטפס בגמישות על הפיתול של ה-2, ואחד אחר חודר דרך החור של הספרה 6, ואף על פי שמדובר בסך הכול בכתם צבע אחד קטן, אפשר להרגיש היטב בסקרנותו של החתול… כל אחד מהאיורים הללו מתוק, מפתיע ומשמח מאוד.

מין חתולה את יוסף 3

לאורך הספר יש גם איורים שלמים של חתולים כפי שהם נראים בהווי החיים היומיומי שלהם: כאן יוסף "מושכת קצה חוט", שם חתול אחר מובל, עצוב ומודאג, בתוך כלוב – לאן לוקחים אותו? מה יעלה בגורלו? – ובמקום אחר אנחנו פוגשים צדודית של שני חתולים שיחסי הכוחות ביניהם ברורים לגמרי מהאיור: היא כנועה ומפוחדת, הוא גדול, שקט אך מאיים…

אמיתי ביקש ממני לסיים את חוות הדעת שלו במשאלה: שיהיה ספר המשך, ושאודיע לו כשזה יראה אור.

Sonia Purnell: a woman of no importance

"ספר מרתק כמו מותחן, קשה להניח אותו," כתבו בניו יורק טיימס על הספר A Woman of no Importance , ובחרו בו, לצד כמה עיתונים נוספים, כספר העיון הטוב ביותר שראה אור ב-2019. הוא אכן מרתק ואפילו מעורר השתאות.

הביוגרפית סוניה פרנל מגוללת בספר את סיפור גבורתה יוצא הדופן של וירג'יניה הול, אישה אמריקאית קטועת רגל שפעלה בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, הקימה בכוחות עצמה מחתרת מקומית שמנתה אלפי בני אדם, הדריכה, פיקדה, הנחתה ושימשה דוגמה אישית ללוחמיה. הגנרל אייזנהאור העריך בדיעבד שפעילותה קיצרה את המלחמה בשמונה או תשעה חודשים, שכן אחרי הנחיתה בנורמנדי הפעילה וירגי'ניה הול את הכוחות שאימנה. בנות הברית ציידו אותה ואת לוחמיה בנשק (וגם באוכל, כסף, תרופות ואפילו ב"פינוקים" כמו התה האהוב עליה), שאותו הצניחו בתיאום אתה, לתדהמתם של הצרפתים שגייסה ואימנה. בשלב מסוים אפילו ציידו אותה במכשיר טלפון "s-phone"', שאתו יכלה לתקשר מהקרקע ישירות עם הטייסים. בעזרת הנשק עיכבו היא ואנשיה את תנועתם של הגרמנים: פוצצו גשרים, הסיטו רכבות ממסילותיהן, הרסו כבישים ומוטטו עמודי טלפון, וכך שיבשו את היכולת של הגרמנים לנוע ולהשיב מלחמה שַׁעְרָה.

עיקר הפעילות של הרזיסטנס (תנועת ההתנגדות המחתרתית) התרחשה אחרי D-Day, כלומר, אחרי שבנות הברית הגיעו אל חופי אירופה והחלו באופנסיבה שנעה ממערב למזרח, אבל וירג'יניה הגיעה לצרפת כבר ב-1941, יצרה את הרשת והכינה את הלוחמים. היא הגיעה לעיר ליון, ששכנה באזור של צרפת החופשית, זאת שלא שלט בה גנרל פטן שנכנע לגרמנים בלי קרב, שיתף אתם פעולה והקים את משטר וישי. באותה תקופה מעטים היו הצרפתים שרצו להיאבק בגרמנים. רבים חשו מובסים וחלשים ולא האמינו שיוכלו לגבור על צבא הכיבוש הגרמני, אחרים הלכו שבי אחרי התעמולה הפרו גרמנית. לדבריה של מחברת הספר, פטן הצליח לשכנע רבים שיש כבוד בתבוסה. 

אחרי שהקימה את הרשת שלה, הוטל על וירג'יניה לרסן את האנשים ולחכות, לא להניח להם לפעול בטרם עת, גם אם התנקשויות ומעשי חבלה נראו להם מפתים. עם זאת, כמה מפעילי הרזיסטנס, בהם גניקולוג צרפתי ד"ר ז'אן רוסט (Jean Rousset) ונשים בזנות, פעלו בחשאי, למשל – הדביקו גברים מנאמני משטר וישי במחלות מין, או דלו מהם מידע חשוב ומועיל. 

בשלב מסוים, זמן רב לפני D-Day, הפליל סוכן כפול רשת שלמה של מרגלים וכולם נשבו. "כל עתיד המודיעין של בנות הברית נסמך על אישה אחת, שלאורך מרבית חייה הבוגרים זלזלו בה", כותבת מחברת הספר, זלזלו – לא רק מפני שהייתה אישה, אלא גם בגלל רגלה הקטועה, אם כי זאת מעולם לא הפריעה לה לפעול כנדרש. כך למשל כשנאלצה לנוס מצרפת  (אך שבה אליה!), חצתה את הרי הפירינאים בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים, קור ושלג, טיפסה על מדרונות תלולים וירדה מהם, צעדה במשך יותר מיומיים, למרות כאבי התופת והגדם שדימם במגע עם הפרוטזה. המעשה נשמע בלתי אפשרי, אבל אכן קרה! 

אחת הפעולות המדהימות שווירג'יניה יזמה, תכננה והוציאה לפועל הייתה שחרורם הבלתי אפשרי של שנים עשר לוחמים מתוך כלא מוזק (Mauzac), ליד העיירה ברז'רק. בין היתר, הצליחה להבריח פנימה מכשיר קשר שסייע להם כמובן. הגרמנים היו אמנם מצוידים במכשירי איתור, אבל לא העלו בדעתם שהתקשורת של האסירים מתבצעת מבין כותלי הכלא עצמו! הול נעזרה באשתו של אחד האסירים שהביאה לו אוכל, שכלל קופסאות שימורים של סרדינים. האסירים השתמשו בהן כדי לייצר מפתח לדלת. את התבנית למפתח עיצב אחד מהם מלחם. תיאור מעשה הבריחה מפעים יותר מכל ספר מתח בדוי.  

שירותי הביון האנגלים הם אלה שהכשירו את וירג'ינה לפעול בצרפת, אבל, כפי שאמרה סוכנת אחרת, "הם ניסו ללמד אותנו משהו שלא ידעו בעצמם". אף צבא זר לא פלש לאנגליה במשך יותר מאלף שנה, ולא היה להם מושג עד כמה האויב שנגדו נלחמו אכזר ונטול עכבות. סוכנים אנגלים שהגיעו לצרפת שגו לפעמים בפרטים מהותיים שיכלו להסגיר אותם בקלות. כך למשל החזירה פעם וירג'יניה סוכנת שהגיעה בשיער מסולסל-תמידית ("פרמננט") – כל מקומי היה מבחין בה מיד, כי בצרפת לא התאפשר בימי המלחמה הלוקסוס של תסרוקות כאלה. סוכנים היו צריכים ללמוד למשל שבבתי קפה בצרפת אסור היה למכור אלכוהול בימים זוגיים; שלא נהוג ללעוס מסטיק; שידיים בכיסים יסגירו מיד את זרותם. מי שלא ידע פרטים כאלה הסתכן בחייו. אכן, היו גם טעויות שעלו בחיי אדם: סוכן הגיע ובכיסו המפה של דירת המחסה במרסיי שבה יכלו סוכנים להתחבא, ובמקרה אחר הגיע סוכן ובכיסו שטרות כסף מזויפים שכל מספריהם הסידורים עוקבים. 

חרף כל הישיגיה, הקפידה הול לשמור על אנונימיות. המחברת מספרת על הקשיים שהיו לה במהלך הכתיבה באיתור ובתיעוד המעללים של וירג'יניה. "לוחמי גרילה לא מתכוונים לשמח היסטוריונים בעתיד בכך שישאירו תיעוד מסודר של כל המשימות שביצעו", כתבה, אבל חרף הקשיים הצליחה להגיע לעדויות וולמסמכים רבים, שמציירים את השתלשלות העניינים בדייקנות ופרוטרוט מרשימים. 

מעניינות מאוד גם המסקנות שהביוגרפית מגיעה אליהן. למשל: "במהלך הלחימה בצרפת שינתה וירגי'ניה הול לעד את תורת הריגול ואת האופן שבו תופסים נשים לוחמות, כי הוכיחה שנשים יכולות לחרוג מההתנהגות הנשית המקובלת ולקרוא תיגר על כל הסטריאוטיפים, אם רק נותנים להן את ההזדמנות".

בישראל אנחנו עדים כיום למאבקן של צעירות שתובעות שוויון בשירות הצבאי. לאחרונה הן מבקשות למשל להצטרף לסיירות ולשרת כלוחמות, לצד הגברים וכמוהם. תמיד הצטערתי לראות שבישראל פמיניזם ושחרור נשי נכרכים בשירות הצבאי. אבל משום מה כשמדובר באישה שלחמה בנאצים, נקודת המבט שלי משתנה, אולי מכיוון שהזוועה שהמיטו הנאצים על אירופה, ובעצם על העולם כולו, חד משמעית ומחרידה, ומובן מאליו שמי שרצה להילחם נגדם היה בצד הצודק. 

וירג'יניה הול חלמה לשחרר את צרפת כי אהבה את המדינה, שבה חיה כמה שנים בצעירותה. "הלהט והרצון להתנגד לברבריות הצפויה [להגיע לצרפת] הניעה אותה לסכן את חייה כדי להגן על ארצה השנייה." לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה, בעקבות ההתקפה היפנית על פרל הארבור, כעסה וירג'יניה על הבדלנות האמריקנית", כי "ראתה במו עיניה את המציאות תחת הכיבוש הפשיסטי" (ואחרי המלחמה הזדעזה מכך שארצה גייסה לשורותיה פושעי מלחמה נאצים, ביניהם את קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו האכזר שפעל בעיקר בליון, כדי להיאבק באיום הסובייטי). אי אפשר להתכחש ליכולותיה, לתרומתה המכרעת למלחמה המוצדקת כל כך.

מדהים לקרוא איך אחרי הניצחון, כשווירג'יניה חזרה לארצות הברית וניסתה להשתלב בשורות הסי-איי-איי, היא זכתה שוב ביחס מזלזל, בשל נשיותה. באסרטיביות שלה ראו היסטריה מוגזמת. חשדו בה בשל חשאיותה, וסברו שיש לה מה לסתיר ולכן אינה מוכנה לספר בפרוטרוט מה עשתה במהלך המלחמה באירופה. נתנו לה תפקידים משרדיים, הרבה מתחת לרמה וליכולת שלה. 

כיום, אחרי מותה, היא זוכה סוף סוף לתהילה שהיא ראויה לה, ולא רק בספר שלפנינו: "וירג'יניה לא זכתה בהכרה הראויה במהלך הקריירה שלה בסי-איי-איי, אבל לאט לאט מסתמן שהמורשת שלה מוכרת ומובנת יותר. אלואיז רנדולף פייג', האישה הראשונה שזכתה בשנות ה-70 בתפקיד רם דרג בסי-איי-איי, דיברה על הנשים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וביססו את הפעילות בשטח למען 'אחיותיהן שבאו אחריהן'". ב-2018 סיפרה ג'ינה הספל, ראשת הסי-איי-איי הראשונה, כיצד "ניצבה על כתפיהן של גיבורות שלא חיפשו כבוד והכרה".

"כיום," מוסיפה הביוגרפית ומספרת, "וירג'יניה מוכרת רשמית בסי-איי-איי כגיבורה חד משמעית של המלחמה, מישהי שהקריירה שלה בסוכנות נבלמה בשל התסכול שלה מהממונים עליה, שלא איפשרו לה לבטא את כישוריה."

מנחם לדעת שווירג'יניה הול ידעה בכל זאת שמחות בחייה. היא ידעה אהבה, נישאה לאחד הלוחמים שלה, ובסופו של דבר מתה מוות טבעי, גם אם בטרם עת, כשהייתה בת שבעים ושש. ייתכן שלקתה בבריאותה בשל כל כדורי ההמרצה וההרגעה שנטלה במהלך המלחמה, כדי שתצליח לתפקד. ובכל זאת, הרי ראתה ברכה בעמלה. היא הייתה אפילו עדה ללכידתו של אחד הבוגדים המרים, כומר בשם רוברט אלש (Robert Alesch) שהיה סוכן כפול. אותו אלש שמעל באמונה, הסגיר רבים מחבריה, ושדד את רכושם, ולכידתו הייתה חשובה לה מאוד.

נראה שגם ההכרה המאוחרת בפועלה לא הייתה חשובה לה במיוחד. היא עשתה את מה שעשתה רק משום שהאמינה, יכלה ורצתה. טוב שסיפורה הובא בפנינו, שהרי אנחנו קיבלנו אולי את חיינו בזכותה. כמה אירוני השם של הספר: "אישה נטולת כל חשיבות". כך ראו אותה כל מי שלא הבינו מי היא, מה היא יכולה לעשות, ומה אכן עשתה. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הוא לא ראה אור בעברית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי. 

גלי מיר-תיבון, "הדס בקצה הלילה": כיצד הוא מביע את סיפורה של הציונות

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

אגוטה קריסטוף, "האנלפביתית": מה עושה סופרת שלקתה במחלת הקריאה

אגוטה כריסטוף חוללה סערה רבתי בעולם הספרות העולמי כשספרה המחברת הגדולה ראה אור.  ב-1988, שנתיים אחרי שהתפרסם בצרפתית, תורגם הספר גם לעברית. בעיתון "חדשות" נכתב על ספר חדש שבו "נצברת האימה" כששני ילדים תאומים "לומדים אצל סבתם האכזרית לשרוד, להישאר בחיים, להתאכזר". הסיפור מתרחש בארץ אירופית לא מוגדרת, במאה ה-20, בזמן מלחמה. אמם של התאומים משאירים אותה אצל סבתם, איכרה נבערת, מלוכלכת ואלימה, והשניים עוזרים זה לזה להסתגל ולהתגבר.

הספר עורר סקרנות רבה והצליח מאוד גם בישראל.

ועכשיו רואה אור ספר אחר של אוגוסה קריסטוף. היא פרסמה אותו ב-2004, שבע שנים לפני מותה, בגיל 72.

מדובר בספרון צנום, לא פרוזה, אלא מעין אוטוביוגרפיה ספרותית שנמסרת כמו בהבזקים קצרים ומרתקים, בסדר כרונולוגי, החל בילדותה של קריסטוף, וכלה בממואר האחרון שיש לו שם שהעניק לספר את כותרתו: "האנלפביתית".

בפרק הראשון מתארת הסופרת איך למדה לקרוא בגיל ארבע, ומה היו התגובות שקיבלה מהוריה: אמה נהגה לשלוח אותה אל אביה, שהיה מורה בבית הספר, כדי שיעניש אותה. וכך נראה העונש: "הוא נותן לי ספר שיש בו ציורים: 'לכי שבי'. אני הולכת לאחורי הכיתה, ששם יש תמיד מקומות פנויים מאחורי הגדולים".

וכך, היא מספרת, "לגמרי במקרה", נהפכה לקוראת בולמוסית, ועד ליום כתיבת הפרק, היא מעידה, "אני לוקה במחלת הקריאה חשוכת המרפא".

איך הגיבו בני משפחתה? סבה התגאה בה. אבל בדרך כלל "מחלת הקריאה תביא לי בעיקר נזיפות ובוז: 'היא לא עושה כלום. רק קוראת כל הזמן.' 'היא לא יודעת לעשות שום דבר אחר.' 'זה העיסוק הכי פחות פעיל שיש'. 'זאת עצלנות.' ומעל לכול: 'היא קוראת במקום ל…'"

כמה שהדברים הללו מוכרים! התחושה הנרדפת שרבים רואים בקריאה בזבוז זמן פסיבי (לספר איך אילצו אותי בילדותי להניח לספר ולצאת החוצה? "תלכי לרוץ קצת, ורק אז…" איך גנבתי שעות קריאה בחושך, מתחת לשמיכה…?)

חייכתי חיוך גדול למקרא סופו של הפרק. קריסטוף מספרת בו שגם כיום הקריאה נתפסת כבזבוז זמן: "גם היום, בשעות הבוקר, כשהבית מתרוקן וכל שכניי יוצאים לעבודה, המצפון קצת מציק לי כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח כדי לקרוא עיתונים שעות, במקום ל… לנקות, או להדיח את הכלים מארוחת אמש, לצאת לקניות, לכבס ולגהץ, לבשל ריבה, לאפות עוגות… ומעל לכול" – כאן כמעט פרצתי בצחוק – "מעל לכול! במקום לכתוב."

כמה מוכרת התחושה שמילא, לא לבשל, מילא, לא לנקות, אבל לקרוא "במקום לכתוב"! זה ודאי חטא של ממש…

בפרקים האחרים מתארת קריסטוף בקצרה ובדייקנות את הדרך שעשתה כדי להיות סופרת. איך נהגה "להמציא סיפורים" כדי להקניט את אחיה הגדול. איך נאלצה לעזוב את הביתה ונשלחה לפנימייה (אחרי שאביה נידון למאסר ממושך, כנראה עקב פעילות אנטי קומוניסטית, על כך קראתי לא בספר אלא בוויקיפדיה), איך התחילה לכתוב עוד באותם ימים קשים מנשוא בפנימייה, כדי להרוויח קצת כסף ולקנות לעצמה מטפחת או עיפרון, היא הייתה ענייה יותר מכל חברותיה. איך היגרה לשוויץ. הפרק שבו היא מספרת על הבריחה שלה מהונגריה מסעיר ומזעזע.

הוא נפתח בתיאור של ידיעה שקראה: "אני למדה מהעיתונים ומהטלוויזיה שילד טורקי בן עשר מת מקור ומתשישות בשעה שהוא והוריו גנבו את הגבול לשוויץ"… והיא מוסיפה: "התגובה הראשונית שלי היא זו של כל שווייצרי: 'איך אנשים מעזים להסתכן ככה עם ילדים? זה חוסר אחריות בלתי נסלח". אבל אז נזכרת בזעזוע שהיא עצמה עשתה "בדיוק את אותו דבר, אותו דבר בדיוק", ומתארת איך כשהייתה בת עשרים ואחת ובתה הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, גנבה את הגבול שבין הונגריה לאוסטריה. היא מספרת על הקושי, על הסכנה, על האימה. ואחר כך – על טוב לבם של זרים. על נסיעה בחשמלית כאשר נשים אוסטריות "לבושות היטב מושיבות את התינוקת שלי על ברכיהן; הן מחליקות לכיסי כסף". על הנסיעה ברכבת, ללוזאן שבשוויץ, "שם מקדמת את פנינו תרועה, ונשים מקסימות מושיטות לנו מבעד לחלון ספלי תה חם, שוקולד ותפוזים". מתארת כיצד קלטו את הפליטים, לימדו אותם צרפתית, "פיזרו" אותם ברחבי שוויץ, איך היא עם בתה ובעלה הגיעו לכפר קטן של מסרו לידיהם "דירת שני חדרים שתושבי הכפר ריהטו". כל כך מרגש לקרוא על נדיבות ורצון טוב כאלה!

הפרק המעניין במיוחד הוא זה שבו מספרת קריסטוף כיצד כתבה את ספרה הראשון, הנודע כל כך, איך שתי הוצאות לאור דחו אותו (שוב אותו סיפור! והרי כולנו כבר יודעים שאת הארי פוטר דחו כך וכך מוציאים לאור, כמו גם את חלף עם הרוח ואנחנו כמעט שמחים לאידם של אותם מוציאים לאור חסרי מזל שהחמיצו את הזדמנות חייהם. אגב, זה לא אומר שכל מי שכתב היד שלו נדחה הוא בהכרח ג' ק רולינג או אוגוטה קריסוף, בפוטנציה…).

מדובר אם כן בספר מרתק, נוגע ללב, וראוי מאוד.

L’analphabète ,Agota Kristof

תרגם מצרפתית: ארז וולקוב

בסן ואן דר קולק The Body Keep the score: האם אפשר להירפא מטראומה?

האם אפשר להירפא מטראומה? האם יש מכנים משותפים לטראומות שנגרמו כתוצאה מתופעות שונות? מה בעצם משמעותה העמוקה של כל טראומה? האם שיחות תרפואיטיות יכולות לתקן אותה? האם יש דמיון בין נפגעי הלם־קרב, ניצולי תאונות וקורבנות תקיפה ואונס?

בספר שלפנינו מקיף הפסיכיאטר ההולנדי הנחשב בסל ואן דר קולק היבטים רבים ושונים שנוגעים בהופעתה של טראומה ובטיפול בה. ואן דר קולק משלב בספר סיפורים אישיים של מטופלים שלו, כמו גם סיפורים על חייו, עם הסברים תיאורטיים מפורטים, למשל – על מבנה המוח, ומראה היכן "נרשמת" בו טראומה, וכיצד הגוף זוכר ומשמר אותה, ואז מציע מגוון של שיטות טיפול שונות, ביניהן מיינדפולנס, יוגה, טכניקת EMDR, ביופידבק, מדיטציה, תיאטרון, שכולן "עוקפות" את השפה המדוברת, ומגיעות ישירות אל המקום הפגוע בנפשו של מטופל פוסט טראומטי. ואן דר קולק טוען שתרופות פסיכיאטריות עוזרות, אמנם, אבל שאין להן השפעה מיטיבה לטווח הארוך, ובמידה רבה דוחה גם את הפסיכותרפיה בשיחות, בין היתר מכיוון שאינן מועילות, לדעתו, להתגבר על הפגיעה הטראומטית, הן מכיוון שלפעמים אי אפשר בכלל לבטא את הפגיעה במילים, והן מכיוון שלפעמים אין די בתובנות שמגיעים אליהן בשיחות, ונדרש מנגנון שיכול לגבור על הפגיעה שנטמעה בגופו של הנפגע. "שום תובנה והבנה שאנחנו מפתחים לא משנה, כי המוח הרציונלי חסר אונים כשהוא מנסה לדבר עם המוח האמוציונלי ולשכנע אותו שהמציאות השתנתה." ולכן "טראומה, בין אם גרם לה משהו שנעשה לאדם, או מה שהוא עשה לעצמו, מקשה כמעט תמיד לקיים קשרים אישיים אינטימיים. איך יוכל אדם שחווה חוויה שאי אפשר לבטאה במילים ללמוד לבטוח בעצמו או במישהו אחר? ואיך, לחילופין, יכול אדם להתמסר לקשר אינטימי, אחרי שפגעו בו בברוטליות?"

הניסיון לנזוף באדם פוסט טראומטי, לצעוק עליו בתקווה שירגע, הוא כמובן חסר תועלת. "אם צועקים על אדם שבלאו הכי איבד שליטה, רק מחמירים את חוסר הוויסות הרגשי. ממש כשם שכלב מתכווץ כשצועקים עליו ומכשכש בזנב אם מדברים אליו בנימה מתנגנת, גם אנחנו, בני האדם, מגיבים בפחד, כעס או ניתוק לדיבור צורם ורם מדי, ונפתחים ונרגעים כשמדברים אלינו בחביבות. אין לנו שליטה על התגובות הללו כלפי אינדיקטורים לביטחון או לסכנה."

ואן דר קולק מסביר כי ויסות עצמי תלוי ביכולתו של האדם להיות "מחובר בקשר ידידותי" אל גופו. "אחרת אתה תלוי בוויסות חיצוני – החל בתרופות, סמים או אלכוהול, יש לך צורך מתמיד בהרגעה ועידוד, או שאתה מְרַצֶּה את הזולת ונכנע בלי הרף לרצונותיו.

אחד התנאים החשובים להתפתחותו של אדם בריא והרמוני, הוא, לפי ואן דר קולק, קשר מכוונן (attuned) של ילד עם אמו. כשהוא מנסה להבין איך בכלל ייתכן שהורים פוגעים בילדיהם, הוא מסביר ש"כאשר האימא אינה רואה בילד שלה פרטנר ליחסים הדדיים מכווננים, אלא זר מתסכל, מעצבן, לא מרוצה, נוצר הרקע שבו תיתכן פגיעה." והוא טוען כי סנכרון עם הזולת אפשר להשיג באמצעות צלילים ותנועות ש"מתחברים", למשל "במקצבים החושיים היומיומיים שמתקיימים כשמבשלים, מנקים את הבית, הולכים לישון ומתעוררים. להיות מסונכרנים פירושו 'לעשות פרצופים' זה לזה ולהתחבק, להביע שמחה או אי שביעות רצון ברגע המתאים, להתמסר בזריקת כדור, או לשיר ביחד. במרכז לטיפול בטראומה," הוא מספר, "פיתחנו תוכניות כדי ללמד הורים ליצור קשר ולהיות מכווננים, והמטופלים שלי לימדו אותי שיטות נוספות להגיע לכוונון: לשיר במקהלה, לרקוד ריקודים סלוניים, לשחק כדורסל בקבוצה, לנגן בלהקת ג'אז או מוזיקה קאמרית. כל אלה יוצרים תחושה של כוונון ושל הנאה שיתופית".

ואן דר קולק פיתח את שיטות הטיפול השונות שהוא ממליץ עליהן בספרו אחרי שטיפל בהלומי קרב ממלחמת ויאטנאם. אז נוכח לראות שקיים הבדל מהותי בין זיכרונות "רגילים", לבין זיכרונות טראומטיים. הלומי הקרב, כך הסתבר לו, נשארו כלואים או קפואים ברגעים שבהם התרחש האירוע הטראומטי. כך למשל כשהציג בפניהם את הכרטיסים הנודעים עם כתמי הרורשך, ראו בהם הלומי הקרב רק את הזוועות שחוו: לא הייתה בהם יכולת להפעיל את הדמיון. הכול סבב והתמקד בחוויות הקשות שנטבעו בתודעתם והם המשיכו לחיות את החוויות הללו בלי הרף בהווה מתמשך ואינסופי שאין ממנו מוצא. "איכשהו, האירוע הקשה שמסב להם כל כך הרבה כאב, נהפך למקור היחיד של משמעות. הם חשו חיים באמת רק כשהם מבקרים בעברם הטראומטי." והוא מסביר זאת: "כשמשהו מזכיר את העבר לאנשים שעברו טראומה, הם מגיבים כאילו שהאירוע הטראומטי מתרחש בהווה. אבל מכיוון שההמיספרה השמאלית במוחם אינה פועלת היטב, הם לא מודעים לכך שהם חווים הכול מחדש, ומשחזרים את העבר." זה קורה כי הורמוני הדחק של אנשים שעברו טראומה מתעצמים מהר ובחדות, ונדרש להם זמן רב יותר להתמתן, גם בתגובה לגירוי מתון יחסית."

הספר מיועד, כך נראה לי, בעיקר למטפלים, שיכולים למצוא בו עושר של שיטות, הסברים, רעיונות ודוגמאות, אבל יכול בהחלט לעניין גם קוראים שחוו טראומה, או כאלה שיקיריהם סובלים ממנה. אותי עניין במיוחד מה שכתב על טראומה שנגרמת מפגיעה מינית במשפחה. מי שתוהה מדוע מוזמן לקרוא את המאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו". הוא הופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו.

הזדעזעתי במיוחד למקרא הקטע שלהלן:

"הופתעתי במיוחד כשנוכחתי כמה רבות היו המטופלות שסיפרו על פגיעה מינית בילדות. העניין התמיה אותי, כי ספר עיון בפסיכיאטריה, שנחשב באותה עת בסיסי, קבע שגילוי עריות הוא תופעה נדירה מאוד בארצות הברית, ושהוא מתרחש רק אצל אחת מתוך שמונה מיליון נשים. מאחר שבאותה עת חיו בארצות הברית כמאה מיליון נשים, תהיתי איך ייתכן שארבעים ושבע מהן, כמעט מחציתן באוכלוסייה הכללית, הגיעו דווקא אל משרדי, בקומת המרתף של בית החולים. יתר על כן, בספר נכתב כי 'אין כמעט הסכמה לגבי השאלה האם גילוי עריות של אב ובת מהווה מקור לפסיכופתולוגיה שנובעת ממנו.'" מחריד, ולא יאומן!

ואן דר קולק כותב שרבות מהמטופלות שהייתה להן היסטוריה של גילוי עריות, לא היו בדיוק משוחררות מ"פסיכופתולוגיה שנבעה מכך": הן סבלו מאוד מדיכאון, בלבול, ולעתים קרובות נהגו לפגוע בעצמן בדרכים מוזרות, למשל – חתכו את עצמן בסכיני גילוח. אותו ספר שוואן דר קולק מצטט, לא רק הטיל ספק בכך שגילוי עריות עלול לפגוע בילדה, אלא אפילו תמך בגילוי עריות (עד כדי כך!), והסביר כי "גילוי עריות מפחית את הסיכוי ללקות בפסיכוזה ומאפשר הסתגלות טובה יותר לעולם החיצון". מה?!

תודה רבה לוואן דר קולק שגילה כי הספר הבסיסי ההוא שגוי לגמרי ומטעה, כמובן. שיש לגילוי עריות השפעה הרסנית ביותר על שלומן של נשים. ואן דר קולק כותב כי "במובנים רבים המטופלות הללו לא היו שונות בהרבה מהלומי הקרב שטיפלתי בהם בעבר. גם הן סבלו מסיוטים ומפלשבקים. גם הן נעו בין פרצי זעם שהתרחשו מדי פעם, לתקופות שבהן היו כבויות רגשית. מרביתן התקשו מאוד להסתדר עם אנשים אחרים ולא הצליחו לקיים קשרים בינאישיים משמעותיים."

"ההתמודדות גובה מחיר," כותב ואן דר קולק ומסביר: "ילדים רבים מעדיפים לשנוא את עצמם ולא לסכן את היחסים שלהם עם מי שמטפל בהם, אם יביעו כעס, או יברחו. עקב כך ילדים פגועים גדלים לא פעם בתחושה שאי אפשר לאהוב אותם." כמה עצוב. כמה מוכר.

כדי לתמוך בדבריו אביא ציטוט מתוך המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)": "המטופלת, שסִבלה העמיק ונעשה אינסופי, פחדה לפעמים שאם תתחיל לבכות, לא תוכל להפסיק, שתמשיך לנזול עד שתאזל, עד שגופה יימס כולו בדמעות וייעלם, יישטף אל הביוב. הייסורים, כך הבינה, נובעים מתוכה, מבחירה, או בשל ליקוי מולד. היא זאת  שאחראית לכך שאין לה עור מגן, שכולה קצות עצבים חשופים, לכך שכל נגיעה מסיבה לה כאב לא סביר, לכך שאינה מסוגלת לשלוט ברגשותיה. ככל שהטיפול התמשך, חשה שדעתה הולכת ומשתבשת, אבל העדיפה להמשיך ולכעוס על עצמה. רק על עצמה. כי אם היא זאת שאשמה, זאת שגורמת לכל הסבל הזה − האחריות למצבהּ נתונה בידיה בלבד. וזה קל יותר. כי אז יש סיכויים לשיפור. כי רק את עצמה היא יכולה להתאמץ ולשנות. כן, היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".

וואן דר קולק מוסיף ומדגיש כי "על כל חייל שמשרת באזור מלחמה, יש עשרה ילדים וילדות שחיים בסיכון בביתם".

הוא מדבר, כמובן, על צעירים אמריקנים, שרובם המכריע אינם משרתים בצבא. אצלנו הסיכון והסיכוי של חיילים ללקות בפוסט טראומה  שונה וגבוה בהרבה מאשר זה של צעירים אמריקנים. ועל כך אפשר, למרבה הזוועה, להוסיף גם את הססטטיסטיקה של פגיעות בילדים. לקרוא, להבין ולהתפלץ מההבנה שבעבר הלא רחוק לא רק שמחבריהם של ספרים מקצועיים נחשבים לא גינו את התופעה ההרסנית הזאת של גילוי עריות, אלא אפילו המליצו עליה!

מחריד לחשוב על דורות של תרפיסטים שגדלו על התפיסה המעוותת הזאת, ואחרי שקוראים את הקטע הזה אפשר אולי להבין טוב יותר מדוע הילדה שחשפה את סודה נאלצה להתמודד עם מטפלים מזיקים כל כך. ואן דר קולק מספר שבשלב מסוים בקריירה שלו עבד עם גו'דית לואיס הרמן שכתבה את טראומה והחלמה, ולפניו את Father Daughter Incest, ספר חשוב מאוד להבנת התופעה.

גם הספר שלפנינו יכול לתרום תרומה משמעותית להבנה של נפגעים ולשיפור חייהם.


(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים כאן הם בתרגומי). 

איך היה בכפר

הכלבה־הקטנה: כבר הייתי בכפר, אדוני, בשנה שעברה, ולא היו שם אבנים.

טובי־כלב: אז זה לא היה בכפר. את לא יודעת מה זה.

הכלבה־הקטנה, (נעלבת): אני כן יודעת, אדוני! היה שם חול עדין ומדשאות רכות שמברישים כל בוקר. כּוּרסַפָּה על הדשא, כריות כותנה רעננות, חלב מוקצף, נמנום בצֵל ותפוחים קטנים וּורדרדים לשחק בהם.

טובי־כלב, (נד בראשו): לא. זה שביל של חול לבן לוהט, המכה בסנוורים וצורב את כפות הרגליים. זה העשב היבש והרותח, שמדיף ריח כל כך טוב כשאני תוחב בו את חוטמי. לילה סוער — ואני היחיד ששומר עליהם, היא והוא. רובץ לי בסל שלי, הוֹלֶם ליבי מדיר שינה מעיניי. הכלב שם נובח ומודיע לי שהאיש הרע עובר בשביל. הוא הולך לכיוון שלי? האם יהיה עליי להתנפל עליו בעיניים רושפות ובלשון צחיחה ולשסף את דמותו המוצללת?…

הכלבה־הקטנה, (רועדת ומתלהבת): תמשיך, תמשיך! הו, איזה פחד!…

טובי־כלב, (בצניעות): אל תדאגי, זה לא קרה אף פעם.

הילה בלום, "איך לאהוב את בתך": מה המספרת יודעת על עצמה?

לא הבנתי מדוע הספר עורר בי אי נוחות, כמעט אפילו דחייה, עד ששוחחתי עם חברה שהאירה מחשבות: אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, ואין לקרוא אותו בתמימות, אלא להבין את התחבולה המכוונת שהוא מייצר: אי הנוחות, כמעט המבוכה, שחשתי למקרא אהבתה המופלגת של האימא, הדמות המספרת בגוף ראשון, אל בתה היחידה.

מרגעיו הראשון של הסיפור הסיטואציה ברורה: יש פה סבתא של שתי ילדות חמודות, הולנדיות, שאותן אינה מכירה. היא עומדת מהצד, מביטה בהן "חסרת הגנה, אילו הסבו את פניהן הן היו רואות אותי שם", אבל גם אילו הסבו אליה את מבטיהן, לא היו יודעים מי היא. מעולם לא פגשו אותה.

היא מחכה שהלילה ירד "והאורות יעלו בחדרים", ואז מתצפתת על הבית שבו גרה בתה עם בעלה ובנותיה. עוקבת אחריהם, כאובה, מתגעגעת, מיוסרת, לא מבינה מדוע אינה רשאית להיות שם, עם בני משפחתה.

משם ואילך נמשך המונולוג הארוך של הסבתא, שבו היא מספרת על אימהותה המופלאה. כמה אהבה את לאה בתה, לאורך כל השנים, מאז שנולדה ועד שהסתלקה. כמה התמסרה לה. הכול מתואר בפרטי פרטים: עוצמות האהבה הגופנית, המעורבות הטוטלית שלה בחיי הילדה, הנערה, האישה הצעירה. הנכונות האימהית להקריב הכול, תמיד, בלי גבול. היא עושה כל כך הרבה: מצלמת את לאה "בלי סוף". מטפלת בכל צרכיה. קשובה לכל ניד ראש וכל צל חולף.

"אבל," אמרה לי חברתי, "הדוברת מספרת לנו ולעצמה שמדובר באהבה. ובעצם היא הרי חונקת את הילדה. מי אמר שבנות אמורות לספר לאימא שלהן הכול? מי אמר שאימא אמורה לוותר על עצמה ועל צרכיה, להסיע את הילדה לחוגים גם כשהיא כבר נערה, ולחכות לה שעתיים בחוץ, כדי לקחת אותה בחזרה?"

הסימביוזה בין יואלה, האימא גיבורת הסיפור, ובתה לאה, מוחלטת. יואלה יודעת הכול. מעורבת בכול. אכפת לה מהכול.

ובסופו של דבר, היא הורסת הכול, בלי להבין. למעשה, הורסת פעמיים, אבל לא יודעת. לא מעידה על עצמה, לא נותנת לעצמה דין וחשבון. גם כשהיא יודעת הכול, לכאורה, היא לא מבינה את העיקר, את מה שחשוב באמת. ואין לה מושג מה היא מספרת לנו.

האם אנחנו אמורים לחוש אהדה אל האם הזאת, שאיבדה (משום מה, היא לא יודעת באמת מדוע) את בתה? איך היה נכתב המונולוג על אותם חיים עצמם אילו הגיע אלינו מתודעתה של הבת, ולא של האימא?

יואלה אומרת לעצמה בדיעבד ש"רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבתי אל לאה הייתה ההפך מלמידה, הייתה שכחת הכול".

האמנם למדה?

מעשה שהיא עושה בהווה הסיפורי, לא כשלאה הייתה ילדה וחיה לצדה באותו בית, אלא עכשיו, כשלאה כבר נשואה ואימא בעצמה, מעיד שהיא לא למדה מאומה. הוא מסופר כבדרך אגב. והקוראת שאחוזה פלצות מהמעשה הנורא תוהה: ככה? סיפרת מה שעשית, ואת משאירה אותנו בלי לדעת מה התוצאות של מה שעוללת? מסתבר שאת עדיין לא מבינה שום דבר!

אין לי מושג אם הקריאה הזאת "נכונה", כלומר – אם לכך התכוונה הסופרת. וזה בעצם לא משנה. הרי עד היום יש מי שסבורים שנבוקוב מצדד בהומברט הומברט, האנס של לוליטה, ולי לגמרי ברור שזה כתב האשמה עצמית כבד מנשוא, גם אם הוא לא מודע. הומברט הומברט לא מבין באמת ועד הסוף מה הוא מספר לנו על עצמו, וכך גם יואלה


הערת אגב: קניתי את הספר באפליקציה של getbooks. למרבה האכזבה, ההעברה של הספר כקובץ דיגיטלי (כשקראתי אותו בטלפון) לא הייתה תקינה. הרבה מאוד עמודים הגיעו מקוצצים בסופם, משפט מתחיל ונקטע בעודו באיבו, למשל: "אני זוכרת שאמרה מיד " במיקום 583 נגדע ועובר בעמוד הבא לפרק הבא, כך שלעולם לא אדע מה היא אמרה. היו עוד כמה מקומות כאלה.

הספר היה אמור להגיע לא רק אל הטלפון, אלא גם למכשיר הקינדל הייעודי מתוצרת אמזון שברשותי, אבל זה לא קרה, אף על פי שבאתר של getbooks מובטח שספרים מסוימים אפשר לקרוא גם במכשיר בקינדל.

איש התמיכה של getbooks, טרח ולא ויתר, ואחרי שההתכתבות אתם לא הועילה, הוא טלפן אלי ופתר את הבעיה. כשהספר הגיע למכשיר הקינדל גיליתי שם שהפרקים תקינים ואינם מקוצצים.

אבל  אליה וקוץ בה: ספר נוסף שקניתי בgetbooks שוב לא עבר אל מכשיר הקינדל, והפעם בכלל לא הגיבו בgetbooks אל פנייתי באמצעות "צור קשר" ואפילו לא השיבו לי. למדתי אם כן שמוטב לא לקנות ספר דיגיטלים דווקא אצלם. ההעברה אל הטלפון לא תקינה, לקינדל הספר לא מגיע, ובתמיכה לא תומכים.

שירי שהתפרסמו בכתב העת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב: "סיפור בתשע סונטות" והסונטה "בזריזות אצבעות"

קישור ל"סיפור בתשע סונטות על כובע שנשכח"

 

קישור ל"בזריזות אצבעות" 

קישור לכתב העת "פג תוקף"

טובי-כלב מדבר

חדר קטן ושקט. מאחורי הקלעים רעש מהומה. קיקי־מותק, מנמנם ולשווא לופת באוויר איזו דמות דמיונית. הדלת נפתחת ובטרם תיטרק כמו ביד נעלמה, עובר בה טובי־כלב, בולדוג צרפתי, בפנים אומללות.

קיקי־מותק, (מתמתח): אהה! מה כבר עשית?

טובי־כלב, (בבושת פנים): שום דבר.

קיקי־מותק: ספר לסבתא! בפרצוף כזה, והרעש המזעזע שהיה?

טובי־כלב: שום דבר, אני אומר לך! בחיי אלוהים! אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, הלוואי שהייתי שובר איזה אגרטל או לועס פינה של שטיח יקר. אני לא מבין, אני כסומא בארובה, אני…

קיקי־מותק, (בממלכתיות): עלה נידף! תלמד ממני. יושב לי במרומים, בהתנשאות ובשלווה אלוהית מביט בעולם שמתחת.

טובי־כלב, (קוטע אותו, ובאירוניה): …וכורך סביבך את זנבך המפואר, נכון? אז לי אין זנב, או שיש לי משהו קצרצר, ואף פעם לא יכולתי להסתלסל כך סביב אחוריי.

קיקי־מותק (מתעניין במסווה של אדישות): ספר מה קרה.

טובי־כלב: אז ככה, ישבנו בשקט, היא ואני, בחדר העבודה. היא קראה מכתבים, ירחונים ואת מה שהיא מכנה בהתנשאות ״ארגי דה לה פרס״*, ופתאום צורחת: ״לעזאזל! איזה חרא,״ וחובטת בשולחן, כל הניירות מתעופפים… קמה ממקומה ומתחילה להתרוצץ בין הדלת לחלון, כוססת ציפורניים, מגרדת בפדחתה ומשפשפת את אפה בעוז.

הוצאתי את חוטמי מתחת למפת השולחן וחיפשתי את מבטה… ״אה! הנה אתה, צחקקה, ברור שאתה כאן, אתה לא מפספס את הרגעים האלה. זה בדיוק הרגע לעצב לך תסרוקת אוריינטלית עם מפת שולחן טורקית ופרנזים על הראש… פרנז־בולדוג, מהמם! יצא לי משחק מילים על הכלב הזה, רק זה חסר לי עכשיו!״ בהינף יד סילקה את קצה המפה מעל ראשי, הניפה בפתטיות את זרועותיה מעלה: ״נמאס לי," קראה, "אני רוצה… אני רוצה לעשות מה שבא לי.״

שקט מאיים השתרר, ואני עניתי לה מעומק לִבי: ״מי מונע מבעדך, את, המושלת בחיי, את המסוגלת כמעט לכול, את שבעפעוף קל מזיזה את גרמי השמים?״

*פרסום כלכלי בעל מוניטין בשם Argus de las Presse

קולט: "טובי-כלב וקיקי-מותק": סיפורים מקסימים!

מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים! 

את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – "רגשנויות", "הנסיעה", "ארוחת הערב מתאחרת" ו"אש ראשונה"  התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו. 

אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.

הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: "בוא נישן קצת", מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: "אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק". כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: "תסתלק מפה," הוא אומר לכלב, "אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!" כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: "נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: 'אתה שקרן כמו אישה!'״

החתול מתנשא מעל הכלב: "העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!". הוא "בעל האופי הרע", לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא "טיפוס רגיש". 

החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש"החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו".

הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב "קשוב במסירות".

החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר "בחוסר כנות". הכלב איטי: "אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…"

החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש"לא מודע ללעג", מנסה להבין מדוע החתול "לא מפסיק להתלונן" אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: "היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד." 

הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: "כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!" 

החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, "אתה מנשק את היד שמכה בך." הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: "אני מבליג על העלבונות". 

כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: "קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…" מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: "השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!" אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה. 

היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. "החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר". הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.

כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: "לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: 'זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!' היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…" אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.

תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור "פגישה עם צב": "ההולכים על שתיים" הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב: 

"החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?

הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.

כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!

החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.

החיות, (ביחד): נו?

כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!

החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?

כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.

הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?"

איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג! 

 גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: "יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון", או במקום אחר תיאור של אש: "כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…"

כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט. 

Dialogues de bêtes by Colette

עלמה גניהר, "נקמת הקנרית": אבל קראתי אותו עד הסוף

"שוק הספרים נמצא במשבר עולמי בלתי הפיך. לדעתי, מספר הקוראים כיום דומה למספר הקוראים במאה השש־עשרה, שבה מרבית האנושות עדיין לא ידעה קרוא וכתוב", טוענת עלמה גניהר מפי אחת הדמויות שבראה בספרה החדש נקמת הקנרית, מותחן שמרכזו – שוק הספרים הישראלי.

הרומן נתלה באילנות גבוהים. הצהרת הכוונות שלו, כמתפרש מהמוטו המובא בתחילתו, נלקח מתוך מונולוג שנושאת לייד מקבת:

“ליידי מקבת: בואו, רוחות, אַתן
הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,
עשו ממני לא־אשה עכשיו,
מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן
אכזריות אֵימים עד הקצה.
עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל
ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,
שאף דקירת מצפּון של אמא טֶבע
לא תערער בי את הנחישוּת
הקטלנית, ולא תִכְרות שלום
בינה לבין השלכותֵיה. בוא —
בואו אל שָדַי הנָשִיים,
שהחלב שלי יהיה לְמיץ —
מרה, אתם שָֹרֵי־הָרֶצח, מכל
מקום שבו אתם טורחים, בלתי
נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,
לילה כבד עטוּף עשן עכור
של גיהינום, שסכּינִי החד
לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,
שמאחורי שמיכת החושך לא
יציצו השחקים לצעוק 'עד כאן,
עד כאן'.
ויליאם שייקספיר. מקבת. מערכה 1. תמונה 5. תרגום דורי פרנס”.

אהה. מדובר אם כן בתחינתה של רוצחת אל הרוחות, בקשתה שהן יקנו לה את היכולת להתאכזר, להתמזג עם "שרי הרצח" ועם היכולת לוותר על חמלה נשית, ובעצם – על חמלה אנושית בכלל.

הצהרת כוונות רבת משמעות!

מיד אחרי המוטו מופיע ציטוט מתוך ספר שכתב אחד בשם נעם גרין, שספרו נמצא ב"מקום שישי ברשימת רבי המכר".

משם מתחילה להתגלגל העלילה.

תחילה אנחנו פוגשים את דויד, חוקר ספרות שעסוק בכתיבת דיסרטציה (ולא, כפי שמנוסח בספר בעילגות מה, "עושה עבודת דוקטורט") על סופרת לא מוכרת, לאה וסרמן, שאיש מלבדו לא שמע עליה. משם אנחנו עוברים אל תחנת משטרה שבה פועלת חוקרת בשם נעמי, המופקדת על תיק רצח מיסתורי: תחילה נרצח הסופר שצוטט, נעם גרין, ומסתבר שדבריו המצוטטים תיעדו בעצם את מותו. כעבור זמן מה נרצח סופר נוסף, וגם לרציחתו קדם תיאור מותו, פרי עטו, וכן הלאה.

נעמי אמורה לפענח את כל הרציחות הללו, למצוא את המכנה המשותף להן, אם יש כזה, ואפילו להבין מדוע אחד הקורבנות, שגם הוא תיאר את ההתנקשות בחייו, בעצם לא מת.

יש כמה פרכות משמעותיות בדרכה של נעמי אל פתרון התעלומה.

קודם כול, עד סופו של הרומן לא מתחוור לנו איך בעצם חזו הסופרים את מותם ואיך תיארו אותו. אבל נניח לתמיהה, שכן יש תמיהות חשובות יותר. בעולם שמתואר בנקמת הקנרית יש לא מעט פרטים שלא מסתדרים עם ההיגיון שאמור להיות מוצק וחד משמעי בספר מהז'אנר שלפנינו, לא פנטזיה, אלא מתח ריאליסטי שאמור להישען על המציאות.

כמי שבאה לבחון את עולם הספרות הישראלית, מוזר לקרוא על רשימות רבי המכר בעיתונים, כאילו הן עניין משמעותי עד כדי כך שסופרים מוכנים כמעט למות כדי להיכנס לתוכן. האמנם מתייחס מישהו לרשימות הללו בכזאת חרדת קודש ותשוקה?

במציאות שמצייר הספר שלפנינו, הרשימות הללו משקפות את נתוני המכירות האמיתיים של ספרים בישראל. למרבה הצער, הכול כבר יודעים שאין באמת קשר בין הרשימות לנתונים האמיתיים, והרשימות לא מתעדכנות על פי כמות הספרים שנמכרו בפועל, לפיכך אחת מהנחות היסוד של הספר, שעליה נשענת העלילה, פשוט לא מציאותית ולא סבירה.

מי שלא מאמין שרשימות רבי המכר הן פיקציה מוזמן לצפות בכתבת תחקיר שערך בשעתו מתן חודורוב בערוץ 10, "תשמעו סיפור: הסכסוכים והעיוותים בדרך לרשימת רבי המכר".

כ-follow up, בעקבות שידור הכתבה ההיא, כתבתי כך בפייסבוק:

כצפוי, שום דבר מהותי לא השתנה ברשימת החנויות שמהן שואבת הסוקרת מינה צמח את "רבי המכר" כביכול.
אכן, הרשימה שהתפרסמה אמש "עודכנה". חנויות שאינן קיימות כבר זמן רב אמנם הוסרו ממנה, אבל הוסרו גם חנויות אמיתיות, ובהן לוטוס בתל אביב ויודן בחיפה, ששם דווקא *כן* נמכרים ספרי קריאה חדשים.

לעומת זאת, החנות ספרי שולמית בבאר שבע, נשארה. בתחקיר של מתן חודורוב הודו ספרי שולמית במפורש שאינם מוכרים בכלל ספרי קריאה. אם כך, איזה נתונים מקבלים מהם? המשמעות: קוראי הספרים מרחובות דרומה בכלל לא מיוצגים ב"מדגם" של מינה צמח.

בוק שופ ברמת גן, שמוכרת כמעט אך ורק ספרים יד שנייה, נשארה.

פביאן ברעננה, חנות שבה הודו בהקלטה בתחקיר כי הם מדווחים על פי מה שמתחשק להם, בלי קשר למציאות, נשארה.

כל רשת דורון ספרים נשארה. בדורון ספרים בלווינסקי כמעט שאין ספרי קריאה. בדורון ספרים בהרצליה אמרו בתחקיר שאין ברשותם אפילו ספר אחד מרשימת "רבי המכר".

קיוסק גולדן בחיפה, שמוכר בעיקר ספרים משומשים, עיתונים ומגזינים, הוסר. יחד עמו הוסרה חנות קרון ספרים, שהופיעה עד השבוע שעבר כאילו היא בחיפה, אבל היא בעצם בטבעון. למרבה הצער, אין עכשיו אף חנות בחיפה. כנראה שמה שקונים וקוראים בעיר השלישית בגודלה בישראל לא נחשב.

אכן, הרשימה העכשווית כוללת שמונה יישובים בלבד (כולל באר שבע, שבעצם לא באמת מיוצגת).

בקיצור: רשימת "רבי המכר" המוצגת בפנינו הייתה ועודנה עורבא פרח, או בעברית מדוברת של פעם − בבל"ת.

אבל נחזור אל נקמת הקנרית. דבר נוסף שנשכח בו הוא שבישראל הרשימות הללו של רבי המכר כוללות בעיקר ספרים מתורגמים, וספרי מקור כמעט נפקדים מהן, אבל כאן, בספר שלפנינו, סופרים עבריים מתחרים בחירוף נפש על כל עשרה המקומות…

חרף ההסתיגויות הללו, יש בנקמת הקנרית גם תובנות משכנעות על עולם הספרים. למשל: “אנשים מתקשים להבין שלהיות סופר או סופרת זהו ייעוד מבלבל שלרוב אינו מתגמל. סופר רע יכול להצליח מאוד, וסופר נפלא יכול למות אלמוני. ההצלחה אינה תלויה רק באיכות הכתיבה, כי אם גם באיכות הקוראים וברוח הזמן. רוב הכותבים הצעירים מתייחסים לספרות ברומנטיות ילדותית, ואין להם מושג שמדובר בשדה קרב מטונף ומדמם שבו כולם נלחמים בכולם, והוצאות הספרים הן המבצרים שיש לכבוש. הסופרים הוותיקים מפחדים מחדירת סופרים צעירים למבצרם, הגברים מפחדים מנשים, והאשכנזים מפחדים מהמזרחיים שפוחדים מנשים. הסופרים הפלסטינים, הרוסים והאתיופים מודרים לחלוטין. אנשי הממסד הספרותי, גברים אשכנזים ברובם, יודעים מצוין שהעולם המערבי משתנה במהירות, ומה שהיה לגברים לבנים וסטרייטים להגיד על פוליטיקה, חברה, נשים, מיניות, אלוהים, מיעוטים והשד יודע מה עוד, כבר לא מעניין אף אחד חוץ מאשר גברים לבנים וסטרייטים אחרים והנשים שאוהבות אותם, או הגברים, ולכן הם נאבקים על מקומם בחירוף נפש".

וגם: "אף ספר מעולם לא מצא חן בעיני הביקורת והקוראים בו־זמנית. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמבקרות ומבקרי הספרות המקומיים, בעצמם סופרים בדרך כלל, קטלו את מרבית הספרים מתוך שעמום או תאוות נקם וקיעקעו את הנאתם הפשוטה של הקוראים, שלדעת המבקרים, היו ציבור הפכפך, משועמם, בור, רגשני ובנאלי. הקוראים מצדם תיעבו את שחצנות המבקרים ואת התנשאותם, וכתמיד התעלמו מהם בהנאה". (האם זה מה שייטען נגדי, בתגובה לדברי הביקורת שלי על הספר שלפנינו?)

ולסיום: אחת הדמויות בספר היא זאת של בעלת בלוג ספרותי מצליח. אותה בלוגרית תוהה, בתשובה לשאלתה של החוקרת המשטרתית אם יש לה אויבים ומשיבה: "אוייבים? למה שיהיו לי אוייבים? לפעמים סופר כועס עלי כי פירסמתי ביקורת לא טובה על ספרו".

כדי להימנע מכעס כזה כלפי אוסיף על מה שכבר נכתב ואומר ביושר: קראתי את הספר עד סופו. אני מאלה שמרשים לעצמם להפסיק בכל רגע, לא מאלצת את עצמי אף פעם להמשיך בקריאה של ספר אם הוא משעמם אותי. משמע, למרות ההסתיגויות, המותחן מתח, ורציתי לגלות מה הפתרון, בלי לדלג ובלי לוותר על אף עמוד.

האומנם "אילוף הסוררת"?

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת". 

 

דרור משעני, "אמונה": סוחף ובעל ערך

כל ספר חדש של דרור משעני הוא חגיגה ושמחה גדולה. כך גם הבלש החדש, אמונה, שבו חוזר משעני אל דמותו של אברהם אברהם, חוקר משטרתי בתחנת חולון שלמדנו להכיר ולחבב (אחרי שבספר האחרון שלוש נפרדנו ממנו לזמן מה).

אמונה מצטרף אל קודמיו המעולים, תיק נעדר והאיש שרצה לדעת הכול. כמו בספרים הקודמים, עלילת המתח סוחפת, מסקרנת, מפתיעה, אבל גם משמשת כלי לאמירה חברתית נוקבת ומעוררת מחשבות.

הספר שלפנינו, כמו ביצירה אמנותית ראויה לשמה, פועל כקונטרפונקט: שתי עלילות שונות מתפתחות ונוגעות זו בזו. כל אחת מהן יכולה להתנגן בנפרד, וביחד הן יוצרות הרמוניה מפותלת ורבת משמעות.

משעני שואל בספרו החדש כמה שאלות כבדות משקל. למשל: האם החברה הישראלית מעניקה הזדמנויות שוות לכול? האם יש בה בני אדם שמעצם היותם שייכים למעמד חברתי מסוים, אינם יכולים לחיות חיים משמעותיים ומיטיבים, כי הם מוגבלים ומודרים?

איך מתבטאת הגזענות העמוקה שהחברה הישראלית לוקה בה? למי היא מזיקה? מה יכולים לעשות מי שאיתרע מזלם והם נולדו למעמד הלא נכון?

ומה כוחה של המדינה, ששולחת זרועות ארוכות אל תוך חיי הפרט, בוחשת בהם ועושה בהם כבשלה?

משעני התראיין לאחרונה בידיעות אחרונות (ב-14 במאי, 2021) ואמר על המציאות הישראלית כי "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 הלוויות של ההרוגים ממירון […] ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".

בספר שלפנינו אפשר בהחלט לראות שהסוגיות הללו מעסיקות אותו, והוא נוגע בהן בעדינות מרגשת. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר בז'אנר מאוד ספציפי שמשעני בחר לעצמו, באהבה ובמודע: כתיבה של ספרי מתח. הוא סופר מצליח מאוד. ספריו תורגמו לשפות רבות, תיק נעדר עובד לסרט קולנוע, ומשעני היה גם מועמד שלוש פעמים לפרס ספיר. עם זאת, הודה בריאיון, הוא "עדיין חש לא שייך" לקנון של הספרות העברית, ולגמרי לא בצדק, שכן הוא ראוי בהחלט למקום של כבוד. ספריו חשובים, כי הם נוגעים באומץ ובכישרון בישראליות על כל מרכיביה.

"תזכור," אומר אחד הנחקרים של אברהם אברהם, "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות", בפרפרזה על דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח, וסבר שמדובר במפלצות. אברהם אברהם נאלץ לשאול את עצמו אם הוא מוכן להמשיך להיאבק באותן מפלצות שמסתוות לטחנות רוח, ואם הוא מוכן, לחלופין, להסתפק בתפקידו כ"בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער".

התגלית שלו היא שבעצם אין סתירה בין השניים: המאבק בכל סוג של רוע דומה וראוי, וזוהי תובנה שגם אנחנו הקוראים לוקחים אתנו מספרו החדש והמרתק.

על קוראים שעיוורים לניואנסים בכתיבתה של סופרת

כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד

זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.

עמליה כהנא כרמון, "להיות אישה סופרת": עונג צרוף!

איזה עונג צרוף מסיבות שבע המסות שכתבה עמליה כהנא כרמון! כמה שהן מרתקות, מעוררות מחשבה, משעשעות! 

את הראשונה שבהן, "להיות אישה סופרת", כתבה כהנא כרמון ב-1983 ואת האחרונה, "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות", ב-1996.

בכולן היא מפתחת את אותו רעיון, אבל עושה זאת בכל פעם באופן קצת שונה. בסיס טיעונה הוא שנשים כותבות מודרות מהקנון של הספרות העברית, "מתבזבזות על הצדדי", שכן הספרות העברית היא לאומית, ודורשת מעצמה לבטא את "האני הקולקטיבי". זוהי תפיסה "הרואה את הספרות העברית כזירת המעשה הלאומי, או לפחות אספקלריה לו". את הכתיבה של ספרות יפה אפשר לטענתה להשוות לתפילה. ומאחר שביהדות התפילה נעשית בציבור, וזאת "תפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך הכול תחינתו האישית של היחיד השרוי במצוקה", ומאחר שהתפילה בציבור מתקיימת בבית הכנסת, שם נשים "אמורות לשבת למעלה, ביציע, בנבדל", נגזר על נשים שכותבות בעברית לספר על מה שנחשב שולי. "כל העובר על הגבר הישראלי בחייו, הוא העשייה המרכזית, עשייה שמדברת גם בעדה של האישה, הנמצאת שם, באיזושהי עזרת נשים שברוח. ואילו כל מה שאישה זאת עשויה לעשות שם, באותה עזרת נשים שברוח, יהיה עשייה צדדית, הנלווית לעיקר," וזאת, בין היתר כי "כשם שנבצר מאישה להיות רב, כך נבצר מסופרת להיות שליח הציבור העובר לפני התיבה." 

האם סופרות ישראליות רוצות בכלל להיות במקום שבו הן מבטאות את המעשה הלאומי? 

בקטע משעשע לועגת עמליה כהנא כרמון לדברים שאמר פעם חיים באר (ועושה זאת באירוניה דקיקה אבל מושחזת היטב). היא מצטטת את דבריו לפיהם הוא מפנטז שיום אחד "יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת", והיא מוסיפה וקובעת: "אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי היאידאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה." והיא מוסיפה: "הן היו רואות אותו כצמצום חמור של הפנים השונות של יצירתן".  והרי, היא אומרת, "אם ניקח את מלחמה ושלום לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפולין'". אגב כך היא מעירה כי התרגשותה מעגנון ויזהר אינה "נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל'", ומוסיפה בסוגריים: "את 'עת הזמיר' [של חיים באר] לא קראתי". איזו קטילה אלגנטית, בחמש מילים…

האם אפשר להסיק שרק סופרות שכותבות עברית בישראל מודרות מהקאנון? לא ולא. (מעניין אגב, להשוות את תפישתה עם זאת של מאיה ערד, בספרה האחרון, קנאת סופרות, המוקדש ברובו לעניין הקאנון וההתקבלות אליו). 

דווקא במסות הראשונות מסבירה כהנא כרמון את הקשיים שאתם נאלצת כל סופרת להתמודד. במסה הראשונה, למשל, היא מדמה את הכתיבה הגברית לתנועה של דג או דולפין: ייצורים שיש להם צורה הידרודינמית שמאפשרת להם לנוע במים בזריזות ובקלילות. לנשים, לעומת זאת, יש צורה של מדוזה. תנועתן במים שונה. האם המדוזה רשאית לספר על חוויותיה, מנקודת מבטה? סופרות רבות, היא מסבירה, מתאמצות לאמץ את השקפת החיים האחרת, הזרה להן. הן בעצם "מתחפשות לדג", או – מדברות "במבטא זר" (כדי לבאר את הנקודה משתמשת כהנא כרמון בדוגמה אחרת, מבדחת, שעליה סיפר שייקה אופיר. כשהתקבל להבימה היה בטוח שעליו להתחיל לדבר במבטא רוסי, וכך, היא אומרת, חשות סופרות: הן צריכות לאמץ מבטא שאתו יתאימו למקום שאליו הגיעו). 

האם, היא שואלת, יש באמת "אסכולה נשית" בכתיבה? והרי יש "גברים שהם עוד יותר ענוגים, יותר מופנמים, או יותר מסולסלים במלמלות, או יותר כותבים בנעלי בית וגלגלים בשערות, או יותר עצבניים, או יותר אינני יודעת מה הכול יש". אבל גבר שכותב כך – שכתיבתו קאמרית, למשל (למשל – קפקא! מה היה קורה, היא תוהה, אילו אחותו הדמיונית, פרנצ'סקה קפקא, הייתה כותבת את יצירותיו? איך היו מכנים אותן? כמובן: "כתיבה מינורית. אישה חיה בבועה"…) זוכה לתהילה ולתשואות. 

כהנא כרמון זכתה גם היא לתהילה ולתשואות. ובכל זאת חשה, כך אפשר להיווכח, שכתיבה של אישה נמצאת מחוץ לטווח השמיעה של הקהל הרחב (של קוראים גברים? והרי רוב הקוראים כיום הם קוראות, ובמסה האחרונה בספר היא מייחדת את דעתה על עולם הספרות הישראלי של אמצע שנות ה-90). היא מדברת על "שירת העטלפים" שקולם נמצא מחוץ לתדר השמיעה של בני האדם. 

יש, כאמור, רעיונות שחוזרים לאורך המסות, ובכל זאת כל אחת מהן מרתקת ומאלפת בדרכה. הנה הציטוט של הקטע שמובא על כריכת הספר:

"ואתם יודעים כיצד זה כשלא אוהבים אותך. פתאום זוכרים לך אז שאתה יהודי, וכל המגרעות שבדרך כלל מיוחסות ליהודים, פתאום כולן שלך. כך גם כאן. ברגע שהנשיות שלה נמצאת לוקה בחסר, הכול מותר לגביה. דמה מותר. ואז, אם היא צעירה ויפה, ברור כי כל הכתיבה הזאת אצלה היא רק תרגילים קוֹקֶטיים שקופים וגנדרנות. כי בחורה יפה, מה פתאום היא צריכה לכתוב. ואם היא לא צעירה ולא יפה, הנטייה תהיה לומר שאולי מפני שהיא לא צעירה ולא יפה היא צריכה לכתוב. ותראו, אין לה חוש הומור: היא לא מצטרפת לבדיחות עליה. הבעיה של הסופרת, אם כך, כנראה נעוצה בתכנים אשר על אודותיהם היא מנסה לדבר. בעולמה של הסיפורת העברית, אלה הם עדיין תכנים הסמויים מן העין". 

המוות לא יהיה נורא כל כך

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אריק אמבלר, "מסע אל לב הפחד": אכן, מזכיר את הכתיבה (המשובחת) של גרהם גרין

על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agentהסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

journey into fear film

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

יצחק בר-יוסף, "היי, אתם שם למעלה!": כמה מלבב!

הכול ייתכן בספרו החדש, המלבב, המבדח, של יצחק בר-יוסף: אוטוביוגרפיה משפחתית בסיפורים שקורים בהם שלל דברים מופלאים. למשל, שני הסבים שלו, מצד אמו ומצד אביו, רבים במקומם שבגן עדן. כל אחד מהם נשאר כמובן בגיל שבו מת. הצעיר פרחח, הזקן זועם, והם מיישבים ביניהם חשבונות על אביו של המספר, שעזב את אשתו זמן קצר אחרי שנולד בנם הצעיר: "סבא יוסף בן העשרים ושתיים מוציא לשון, במחילה, כנגד מאיר יעקב בן התשעים ותשע. זה הלך לעולמו עול ימים וחצוף, זה השיב את נפשו לבורא שבע ימים ושנים." המריבה ביניהם היא רק דוגמה אחת מיני רבות לאירועים שבהם בני משפחתו האמיתיים של בר יוסף מככבים בסצינות שבהן המופלא מתערבב עם המציאותי, הבלתי אפשרי עם האפשרי, ומה שקרה באמת עוטה אצטלה חדשה ופלאית שבזכותה חול לובש קודש, והיומיומי מעפיל למרומים, תרתי משמע, שכן הכול יכול לקרות: עולמות של מעלה ועולמות של מטה מתערבבים והעבר מתמזג עם ההווה, מְשחֵק בתוכו במשחקים שובי לב. 

בעולם המיוחד של הספר דמותו של הקב"ה, שמתערבת לא פעם בעלילה, היא דמות חביבה, תמימה, סקרנית, לא לגמרי בקיאה בהלכות העולם: "מה זה שטריימל?" הוא תוהה בסיפור "שטריימל טורקי" ומופתע, אחרי שמסבירים לו "כך וכך זנבות שועלים או צובלים, בטנה של משי, יש ספודיק ויש קולפיק וכולי וכולי" ומפטיר "על זה כל העניין?". אפשר לא לצחוק בשל הפער בין ה"אדיקות" האנושית שדבקה בתפל, לבין עמדתו של הקב"ה שכלל לא מבין מה הרבותא?

מה עוד קורה בסיפורים הללו? הנה למשל המספר, ששני אחיו גדולים ממנו בשנים רבות, מזמין אח או אחות חדשים, שיהיו קרובים יותר לגילו, והוא בטוח שהם קיימים היכנשהו, בהתחשב במעלליו הרבים של אביו, אבל יש לו תנאי: רק שלא יהיו אנשי ספר, כמו אחיו, המחזאי המהולל ואחותו חוקרת הספרות, שכן "תמיד תרגיש כשאתה פוגש אחד כזה, שמה שנכנס לתוכו דרך העיניים או האוזניים, כבר מעובד לצורכי ספר או מחזה או נשמר כמות שהוא לעתיד, כי הוא כמו מושבניק מן הדור הישן, כזה שמרים כל חוט ברזל או בורג בצד הכביש כי לבטח ישתמש בו פעם." 

הרבה חשבונות נושנים מיישב המספר עם אביו. בסיפור "נשק לדוב", למשל, הוא מתאר ביקור עכשווי אצל אביו. זה אמנם מת מזמן, אבל כבר אמרנו, בסיפורים הללו העבר וההווה מתערבבים זה בזה: "ירדתי בתחנה המרכזית של צפת, ושוב, כמו בילדותי, לא חיכה לי איש בתחנה – וכי די בי, בילד קטן המגיע לבדו באוטובוס מחיפה, לבטל בוקר של כתיבה בחדר העבודה שלו?" ועוד באותו סיפור: "ואני עומד בפתח החדר, מביט בשקיקה ובהערצה בדמותו הרכונה אל השולחן. גם אילו רציתי, איני יכול להתקרב – מסך העשן הכבד חצץ בינו לביני. תחם טריטוריה שאין לאיש, ובוודאי לא לקטנים כמוני, רשות להיכנס אליה". ועוד: "גם אם נכנסתי לחדר, למעשה נשארתי בחוץ". מה שיפה בסיפורים הללו זה שלמרות הכאב שהם מתארים בהומור, בעדינות וכמו במובלע, למרות שאפשר לחוש בעלבון הנושן שמעולם לא התפוגג, מעורבת בהם אהבה גם למי שפגע בו בילדותו. 

אכן, הספר גדוש בהומור דקיק ושנון, לפעמים, אפשר לומר, גם קצת מרושע, אבל בטוב טעם ובלי מרירות. הנה למשל התיאור של אביו שהגיע לגן עדן, ושם מצא את עצמו סוף סוף בחברה הראויה לו, לדעתו: זאת של גדולי הסופרים (והרי אביו של יצחק בר יוסף היה הסופר יהושע בר יוסף), שממשיכים כמובן לכתוב גם שם, בעולם הבא. הוא שומע "אוושת דפי נייר נמעכים ומושלכים לפח ואחרים, ששפר גורלם, מוכנסים לתיקי קרטון ועתידים ביום מן הימים להידפס ולהיכרך בספרים ולבסוף להיות חומר גלם ממוחזר לתבניות ביצים"… איזו עקיצה (עצמית!) שנונה של סופר בן סופר שמשתדל, כך נראה, לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. 

הנה עוד דוגמה לפלאות שמתרחשות בסיפורים: דמות מהעבר הרחוק, מנהל של תחנת רכבת שחי בטרנסילבניה בתחילת המאה ה-20, יכול להופיע פתאום על סף דלתו של המספר ולתבוע ממנו את תיק התפילין הרקום שסבתו הורישה לו, כי כך יוכל השומר לזכות באהבתה. "היית מת", משיב לו המספר והלה מגיב בגיחוך "אל תאיים עליו במוות"… 

בכלל, מתים נוהגים כאן לשוב אל האדמה, אם בזכות וברשות ואם בעורמה ובגניבה: אמו למשל מגיעה אליו כדי לבשל למענו את הבמיה ברוטב עגבניות שכל כך אהב בימים שחיה ובישלה, ובאותה הזדמנות גם כדי להציץ בתצלומים שקיבל המספר מבנה של אהובת אביו, זאת שבגללה עזב את הבית זמן לא רב אחרי שהמספר נולד. אמו גם יודעת להעלים את האהובה ואת חברתה מתוך אחד הצילומים, ומותירה בו רק את בעלה המשתומם – איך נשאר פתאום לבדו בתוך תצלום, בשפת הים של תל אביב? 

כמו כן, הוא יכול לנסות לשדך לאמו בדיעבד, בהיותה שם למעלה, בעולם הבא, את המחזר הראשון שלה, שלא רצה לשאת אותה לאישה רק מכיוון שלבשה גרביים חומים ולא שחורים, והרי, כך הוא סבור, בעלה, אביו, אמלל אותה. אבל להפתעתו מסתבר שלא, אמו לא מוותרת על הבעל האהוב, חרף היסורים שהסב לה, והיא רוצה דווקא אותו לצדה.

בר-יוסף חושף שפע של סיפורים משפחתיים נושנים, ועושה מהם מטעמים. האמת לובשת נופך דמיוני, פנטסטי, רקום בדמיון פרוע. 

הרובד הלשוני של שפתו ססגוני ומשתנה בלי הרף: "בא זה לשנות סדרי בראשית", לצד "עם כל הכבוד לשולחנם של צדיקים, למות שם משעמום", או "האומנם מקווים הם שיעסוק הקדוש ברוך הוא בריפוי גרונותיהם המודלקים של חסידיו", לצד "הגיע הזמן לצ'פר את המתנדנדים" (שתי הדוגמאות האחרונות לקוחות מהסיפור "דולרים מהגיהינום", שבו מנסים המלאכים לשכנע את הקדוש ברוך הוא לחלק דולרים ליהודים כדי שיקיימו כיאות את המצוות…)

הסיפורים רצופים כאמור בעקיצות עצמיות של סופר שמבקש לשמור על מידה של צניעות כשהוא חושב על אמנותו. הוא מתאר למשל "ציפור שנכנסה דרך אחד החלונות" בביתו, והיא "שרה במלוא גרונה לקהל מעריצים עלום שייחלה לעצמה." ברור לגמרי שהציפור איננה רק היא עצמה, אלא היא משל לכל אמן שמפליג בשירתו, ולא בטוח שמישהו בכלל מקשיב לו או נהנה במיוחד מיצירתו.

אפשר לומר ליצחק בר יוסף שלשירו הקשבתי בהנאה אמיתית. כן, אני מתייצבת כאן ואומרת בריש גלי: אלי דיברת ואני הקשבתי! 

 

לואי-פרדינן סלין, "זמלווייס – האיש שזעק אמת": מרהיב!

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויוןכולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

 

 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

ז'אן קוקטו, "הורים איומים": קומדיה דרמטית

יש משהו יצירתי במיוחד בקריאה של מחזה, לעומת קריאה של פרוזה. אי אפשר לשכוח שמדובר ביצירה שדומה לפרטיטורה מוזיקלית: המחזה אינו היצירה השלמה, שכן הוא נועד לעלות על הבמה והשחקנים והבימוי אמורים להוסיף לו את העומק, הפירוט, ובעיקר הפירוש הנדרשים לו, כדי שיהפוך ליצירה השלמה.

ובכן, הקוראת מנסה לייצר בעיני רוחה את ההצגה: איך השחקן מבטא בכל רגע את הטקסט הנתון בפיו? צועק? לוחש? רוטן? מזדרז? מאט? אלה כמובן רק כמה אפשרויות מתוך אינסוף שהקול האנושי יכול להפיק. ומה באשר למחוות הגוף  של השחקן? ובכלל – איך הוא או היא נראים? ומה מוסיף הבימוי? מה הוא עושה לטקסט? איך מעשירים אותו בהתנהגותם של השחקנים על הבמה, בשכבות הנוספות למילים, יש כל כך הרבה אפשרויות שיכולות ללכת עם הטקסט, להעמיק או לסתור אותו, וכל הפקה היא למעשה נדבך נוסף, חיוני, שיכול להפוך את הדברים הנאמרים על פיהם, שהרי לכל טקסט יש סבטקסט סמוי שהשחקנים והבמאי דולים, מביעים, מאתרים, למעשה – מייצרים מחדש באמצעות הכוח היצירתי שלהם.

קראתי מרותקת את הורים איומים, מחזה שכתב ז'אן קוקטו שהעיד עליו כי "האתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת". עוד כתב קוקטו: "ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי".

חמש הדמויות שבמחזה הן שתי אחיות, איבון וליאוני, שאחת מהן מאוהבת בבעלה של האחרת. הבעל, ומישל, בנם של בני הזוג הנשואים, גבר צעיר שמבשר לאמו האוהבת מדי, הרבה יותר מדי, שהתאהב באישה צעירה, מדלן. איבון, אמו של מישל, נטרפת מקנאה. היא מסרבת להרפות מבנה. דמותה המזעזעת של האם האדיפלית מוכרת לנו מאוד מיצירות רבות: למשל, אמו של וודי אלן שמרחפת מעליו בשמיים בסרט "סיפורי ניו יורק" ומטיפה לו מוסר (האם היא התירוץ האולטימטיבי למעשיו הבזויים ולנבזות שלו, כפי שהם מתבהרים בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו"?), או אמו השתלטנית והפתיינית בספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, שסיפורו מתחיל במשפט: "היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת" (כזכור, גם פיליפ רות נודע לאחרונה כגבר פוגע כנראה, על פי ביוגרפיה שנכתבה עליו). אלה רק שתי דוגמאות מתוך אינספור, והרי עצם המונח הפרוידיאני "קשר אדיפלי", העוסק בקשר שבין אמהות ובניהן המתבגרים, הוא מאבני היסוד של הפסיכואנליזה.

שמו של המחזה שלפנינו מרמז על תוכנו ועל משמעויותיו. אין בו, בשם, שום סבטקסט. הוריו של מישל הם, חד וחלק, "הורים איומים". אנחנו עדים לכך ממש מההתחלה. העניינים מסתבכים כשמתברר שאהובתו של הצעיר ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, ולא סתם גבר נשוי: למרבה התדהמה אנחנו מגלים שאותו מאהב מבוגר הוא – כמה נורא – אביו של מישל. הנה כמה משולשים של גילוי עריות סמוי לכאורה, ובעצם גלוי למדי: האימא שאינה מרפה מבנה ומסרבת להכיר בכך שהוא כבר בן עשרים ושתיים ושזכותו לפרוש כנפיים ולחיות את חייו מחוץ לכלוב שהיא סוגרת סביבו; האבא שחולק אישה עם בנו; הדודה שחולקת אהוב עם אחותה. 

מה יקרה כשליאוני, הדודה, תתחיל לבחוש בחייהם של בני משפחתה הקרובים ביותר?  האם היא באמת מתכוונת "לעשות סדר" לא רק בבית, אלא גם בקשרים המשפחתיים השונים?

לכאורה מדובר בפארסה מלודרמטית, ובעצם זוהי דרמה משפחתית אפלה, אקסצנטרית ואנושית להחריד.

בסופו של המחזה מופיעים פרטים על ההפקה בישראל: המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון באר שבע, ב-2016. אחרי שקראתי אותו הייתי שמחה מאוד לצפות בהצגה ולהשוות בין מה שראיתי בעיני רוחי למה שהמבצעים דלו מהמחזה. 

 

Jean Cocteau, Les Parents Terribles (1938)

מצרפתית: אלי ביז'אווי

תום חגי, אביגיל הררי ואמיר קריאף ב"הורים איומים" צילום: מעין קאופמן מתוך האתר של עיתון הארץ

מהי השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות?

"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

מדוע לא לוותר?

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר?