קטגוריה: ספרים

אנני כץ, "אדם טוב": למי אפשר להאמין?

 

"כך התפרנסתי: רקמתי סיפורים שבהם המוות נראה נקי, משהו שאפשר לשלוט בו, כמעט – מושך. אני כמובן לא מאמין בכל אלה: אלוהים, ניסים, כל הפנטזיות האלה. אני מאמין ברפואה ובפרסום, אבל אפילו הדברים האלה לא תמיד מהימנים. לפעמים תרופה לא פועלת. לפעמים אנשים מבחינים באמת הנסתרת בתוך הסיפור שאתה מנסה למכור להם." כך מסביר לנו בפתח דבריו תומס, פרסומאי במקצועו, הדמות הראשית ברומן A Good Man מאת הסופרת האמריקנית אנני כץ  (האיש הטוב, תורגם לאחרונה לעברית) 

כבר בעמודים הראשונים גם אנחנו הקוראים נהפכים לבני האדם החשדנים שתומס מתאר. קנינו את הספר, אנחנו קוראים אותו ותוהים כל העת אם מה שהוא מספר לנו אמיתי. שואלים את עצמנו בלי הרף מה עומד מאחורי דבריו, והאם הדובר מהימן.

התכסיס הספרותי שאנני כץ נוקטת כאן מתוחכם.  מלכתחילה ברור לגמרי שקרה משהו איום ונורא, אבל רק בעמודים האחרונים מתגלים לנו הפרטים על הזוועה. לאורך הדרך אנחנו תוהים: האם להאמין למספר ולגרסתו? האם הוא חושף בפנינו משהו שאינו יודע על עצמו ועל המציאות, כמו שעושה למשל הומברט הומברט בלוליטה?מתי הוא משקר, לנו ואולי בכלל גם לעצמו? ואולי הוא מספר את כל האמת? אולי אפשר בכל זאת לסמוך עליו, על האור שהוא שופך על חייו, על התיאור הלופת והמותח של המציאות, שאותה הוא מפרט בדקדקנות?

שמתי לב מזמן שכאשר אנשים מספרים על אסון שקרה להם, הם זוכרים פרטים רבים וימיומיים שבדרך כלל נשכחים. הרגעים שהובילו לרגע המר בחייהם נותרו חקוקים בתודעתם, קיבלו ממשות ומשמעות שבזמן רגיל אין ולא יכלו להיות להם. אלמלא קרה האסון היו שוכחים מה היה צבע השמים, לאן התכוונו ללכת, מה בדיוק קטע את רצף המעשים והמחשבות של אותו זמן.

הרומן שלפנינו משמש מעין תיעוד כזה: תומס זוכר הכול, הכול (ואולי לא?):  איך הכלב התנהג ואילו קולות השמיע. איך נראה האוכל שבישל. מה שמע. מה ראה. מה חשב. כל הפרטים הקטנטנים הללו מצטרפים למארג שמשמעותו יכולה להיות מובנת רק בסוף. 

השאלה העמוקה, העיקרית, שהרומן שואל היא: מה סיכוייו של אדם שספג אלימות בילדותו, שהיה עד למעשים בלתי נסבלים, פליליים, מחרידים, למצוא תיקון, לשקם את עצמו וליצור חיים חדשים, טובים יותר. חיים של אדם טוב שמתנכר למורשת של בית הוריו ולא לוקח אותה אתו כגורל שאי אפשר לנוס מפניו. 

האם די בכוונות טובות? מהי בעצם אהבה? מה עלול לקרות כשאדם סימביוטי אינו חש עוד בגבול המפריד בינו לבין בתו, בינו לבין אשתו, ואינו יודע להבחין בין טובתו לטובתן, בין חייו לחייהן, בין צרכיו לצרכים שלהן?  

ממש בעמודים האחרונים אומר תומס על המונולוג שנשא עד כה: "ייתכן שאני מחמיץ משהו. לא מספר הכול כפי שצריך לספר. ייתכן שהדברים לא יוצאים מדויקים. בגלל האומללות המוחלטת, שאני מרגיש עכשיו, ובגלל החרטה, אני חושש שגרמתי לדברים להיראות בצורה מסוימת, אפשר לומר: צבעתי אותם באור מסוים – ואני יודע שנקודת המבט שלי לא לגמרי נאמנה למציאות של מה שבאמת קרה, או לחיים שהיו לבנות שלי ולי, ביחד. כפי שכבר אמרתי, אני יודע שאי אפשר ללכוד את כל האמת על מה שהיה, וודאי שלא לספר אותה לאנשים שבכלל לא הכירו אותנו."

תומס היה רוצה לספר הכול, אבל בה בעת גם להותיר את התעתוע והספק. אנני כץ, שיצרה את תומס, עוזרת לו לכאורה לממש את כוונתו. אבל היא מספיק מתוחכמת כדי לעקוף אותו ולאותת לנו בכל זאת, בסופו של דבר, כמו מאחורי גבו, את האמת האחרת, העמוקה יותר, עליו ועל נפשו. 

כאמור, הספר טרם תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו, בקינדל אמזון. הוא מושך מאוד לקריאה! 

תיקון: את הספר תרגמה לאחרונה לעברית יסמין קלין.  

 

איך נראה פוליטיקאי ואיך הוא מדבר

הפוליטיקאי נראה כמו כל אחיו חלקלקי הלשון, בעלי העור המטופח והאיפור הכבד, ששערם צבוע או מושתל, ושצווארם הרך להפליא כשל תרנגול הודו מפוטם חומק מצווארוני חולצות בצבע תכלת נצחי.

הרופא אבד לרגע בין תווי הפנים שלו, שבעצם לא היו פניו של איש, אבל איפשרו לו לשכוח את פניהם של הכושים המתים, כפי שקרא להם הכומר ללא כוונת זדון או עלבון. הוא הופתע מכך שפוליטיקאים יכולים לדבר כך באמצע הלילה – אל מי ובשביל מה בעצם? הוא לא אזר אומץ להגביר את הקול כדי ללמוד דבר־מה נוסף, כי ידע שאין לו וגם לא לאף אחד אחר מילים חיוניות ועמוקות לומר על מנהגו של עולם, כמו אלה שאפשר למצוא בספרים למשל. הרי המקצוע של האנשים האלה הוא לדבר כל הזמן, לדבר ולעולם לא להקשיב למי שמדבר אליהם, לעולם לא להפסיק לדבר, לחיות בתוך המילים, גם החלולות ביותר, גם אם הן הופכות לרעש מטופש ומפתה – שירת הסירנות המודרנית.

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

פיליפ קלודל, "ארכיפלג הכלב": מי רוצה לראות השתקפות מכוערת של עצמו

"הסיפור שאתם עומדים לקרוא ממשי כפי שאתם ממשיים. הוא מתרחש כאן כפי שיכול היה להתרחש שם. יהיה נוח מדי לחשוב שהסיפור התרחש במקום אחר. אין חשיבות לשמות הנפשות הפועלות. אפשר לשנות אותם. להחליף אותם בשמותיכם. אתם דומים להם עד מאוד, קורצתם מאותו חומר שאינו בר-שינוי".

כך נכתב בתחילת הספר ארכיפלג הכלב, בעמודו השני. ועוד מוסיף הדובר: "אני בטוח שבמוקדם או במאוחר תשאלו את עצמכם שאלה לגיטימית: האם הוא היה עד למה שהוא מספר לנו? כן, הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות."

סירבנו לראות!

עד תום הספר המופלא הזה כולנו נהיה עדים בעל כורחנו. שותפים לפשע שמתחולל בתוכנו, ואנו מסרבים לראות אותו. את העוול. את העושק. את תאוות הבצע ואת האי צדק המנהלים את העולם.

מי שראה את הסרט "הארייט", העוסק בדמותה של הארייט טאבמן (לוחמת זכויות אדם אפרו-אמריקנית ששחררה את עצמה מעבדות ופעלה לשחרור עבדים אחרים) סבור מן הסתם שהעבדות פסה מהעולם. מי שקורא את ארכיפלג הכלב מבין שלא באמת מיגרו אותה. אכן, יש לה כיום פנים אחרות, שונות, אבל היא עדיין קיימת; בני אדם עדיין נחטפים באפריקה ואין לחייהם שום ערך בעיני מי שרואה בהם חפץ, סחורה עוברת לסוחר, והם צפויים לההתאכזרות רצחנית ודה-הומניזציה.

פיליפ קלודל כתב את הספר שקשוק המפתחות, שבו תיעד את התנסויותיו בבית סוהר שם נהג לבקר בקביעות. אוזנו קשובה לחסד, אבל עינו רואה גם את הרוע.

בספר שלפנינו הוא מתעד את התנהגותם של מי שמוכנים להסתכן בכך שבחירותיהם עתידות לגזור עליהם חיים שבהם המצפון יְיַסֵּר אותם עד יומם האחרון; אנשים שבוחרים בחירה לא מוסרית ומזעזעת.

הכול מתחיל בכך ששלוש גופות של אפריקנים נסחפות אל חופו של האי שבו מתרחשת העלילה. מה ייעשה בהן? האם ראש האי, הרופא, הכומר והמורה, יחליטו לנהוג לא רק באופן מוסרי, אלא גם על פי החוק, או שאנוכיותם תגבר עליהם?

"לשלוש גופות אין הצדקה?" שואל המורה שמנסה להבין מדוע הם שוקלים לא "להטריד חוקר שופט מן היבשת". והוא ממשיך: "החל מאיזו כמות אתה מרים את הטלפון? חמש, עשר, עשרים, מאה?"

זאת שאלה ראויה מאוד, שלא פעם עולה משום מה: האם הרוג אחד, או נרצח אחד, "שווה" פחות מחמישה? האם משקלם של עשרים משמעותי יותר מזה של חמישה? האם רק הכמות קובעת?

ומה בכלל צריך לקרות כדי שיראו במתים הללו בני אדם בעלי זכויות, גם אחרי מותם?

"אם הם היו נושאים תעודות מזהות הבעיה הייתה קשה יותר. תעודות מזהות היו מקשרות אותם לעולם, לארץ, למשטר אנושי, להיסטוריה למשפחה. אבל כאן אין כלום. שום דבר שמסגיר את שמותיהם, את גילם, את הארץ שממנה ברחו. שום דבר שעשוי להעיד אם היו להם בנים, אחים, נשים ואבות."

מה אומרים לעצמם אנשים שמבקשים להצדיק עוול שהחליטו כבר לבצע?

"לא אני בראתי את העוני בעולם ולא מתפקידי לסלק אותו".

איך הם מצדיקים אופן דיבור מזלזל בבני אדם אחרים?

"שנאה ובוז לא נמצאים במילים אלא בשימוש שעושים בהן. אבל אם אתה מעדיף שאקרא לאנשים האלה 'שחורים', אגיד 'שחורים'."

מה הם אומרים לעצמם כשעולות בדעתם מחשבות נבזיות?

"לגרום לחיים להפסיד דברים שימושיים שלא יביאו שום תועלת למתים זה להוסיף חטא על פשע".

איך פסיכופת מסביר לעצמו את העולם?

"אופי האדם תמיד גורם לו לפעול בפזיזות. תמיד. זה התחיל להפחיד אותו, כל החלל הריק הזה. הוא ניסה לחמם את המאכלים הישנים אבל הכול היה בטעם שרוף. ואז הוא ממש פחד. הוא מצא מפלט בדבר היחיד שנשאר לו: הקִדמה. תראה, הקדמה הייתה כאן מבראשית. תן לאדם אש, ברזל ופטיש, ותוך שנייה הוא ייצור שרשרת כדי לכבול בה אדם אחר שדומה לו כאילו הוא אחיו ויחזיק אותו קשור או ייצור חנית כדי לחסל אותו במקום להכין גלגל או כלי נגינה. הגלגל והחצוצרה מגיעים הרבה יותר מאוחר, באיחור רב אחרי השרשרת והחנית, ובינתיים כבר שחטו רבים. ואם כבר הומצא הגלגל, זה רק כדי לשאת את מעשי הטבח הלאה, באמצעות צי אניות, משל, כדי שכל העולם ירוויח מזה, והחצוצרה שימשה רק כדי לחפות על זעקות הנרצחים ולחגוג את מעשי הטבח. סוף בסוף. ובסופו של דבר, עכשיו יש לנו לוויינים!"

ועם זאת, עם כל הכיעור שהספר מביע, הוא בעצם יפה להפליא, שכן הכתיבה יפה (והתרגום מצוין). הנה כמה דוגמאות: "מבחינת כל אחד מהגיבורים, היום היה ארוך כמו מאה שנה והם הוצפו הקלה למראה הדמדומים. בשעה תשע בערב, כשבחוץ מיזג הלילה את הים והשמיים לעיסה כהה, סגר ראש האי את דלת חדר הישיבות והסיט את וילונות הקטיפה שמעולם לא נעשה בהם שימוש"; "שמש גדולה ואדומה כדם היססה אם לצאת מבין הגלים"; "השמיים היו בהירים ומזג האוויר נוח מאוד. שררה אשליה שהקיץ מנסה שוב את מזלו".

ויש בו גם הומור:

"הוא נשאר בתפקידו למראית עין, כדי לא לזנוח את אחרוני צאן מרעיתו, שנדהמו כשאמר להם פעם באחת הדרשות שאלוהים יצא לפרישה מוקדמת.

"'לא רק פקידי הממשלה בבירה מבקשים לעבוד בשבעים אחוזי משרה כשהם מרגישים את אותות הגיל. אני חושב שאלוהים עשה את אותו הדבר. הוא בחידלון פעילות מתמשך. והכול באשמתנו.'"

לצד כל השבחים, עלי לציין מרכיב אחד בספר שעורר בי אי נוחות, אבל לא מהסוג שקלודל ביקש לייצר. את העלילה מניעה בשלב מסוים ילדה בת אחת עשרה שמתלוננת על פגיעה מינית. הקורא יודע שהיא משקרת. הקורא מבין גם שהילדה אכן נפגעה מינית, אבל שמי שפגע בה באמת אינו האדם שנגדו היא מתלוננת. כלומר – מישהו בסיפור מנצל אותה כדי להרוס אדם חף מפשע. הילדה, כפי שקלודל מתאר אותה, משקרת בכישרון רב. מעמידה פנים. בוכה ברגע הנכון. עדות השקר שלה מתוחכמת מאוד. לטעמי לא רק הדמויות בסיפור מנצלות אותה באופן לא מוסרי, אלא גם הסופר מעולל זאת לדמות שיצר. לכאורה – זכותו להניע את העלילה כאוות נפשו. הוא רשאי להמציא ילדה בת אחת-עשרה שנפגעה מינית, והיא בכל זאת חזקה כל כך, עד שהיא מסוגלת לייצר עדות מפורטת, בדויה ומשוכללת. עדותה אכן מצליחה להרוס את חייו של האיש שעליו טפלה אשמת שווא. האם מוסרי מצדו של הסופר להשתמש בדמות של ילדה-קורבן שהיא גם שקרנית? האם אינו מחזק כך את קולם של פוגעים שנוהגים לטעון כי נשים רבות (במקרה הזה ילדה קטנה!) משקרות כשהן מספרות על הפגיעה? אמנם קלודל מבהיר בהמשך: הילדה נפגעה, בוודאות, וכאמור – האשם אינו האדם שהאשימה. ובכל זאת, עצם החירות שלקח לעצמו להשתמש בתפיסה הזאת שלפיה מוטב שלא להאמין תמיד לקורבנות, מסוכנת בעיני. לא את הפן הזה, של האשמות שווא, שקיומן זניח מאוד, צריך להאיר ולהדגיש. הרי אין איזון כוחות בין פוגעים לנפגעות. סטטיסטית יש הרבה הרבה יותר מקרים של נשים, נערות, ילדות, שלא מתלוננות בכלל, או שמתלוננות ולא מאמינים להן, מאשר מקרים של האשמות שווא!

ברבע האחרון של הספר נשאל מישהו "נראה לך שבן אדם אוהב שמציגים בפניו מראה שמוכיחה לו כמה הוא מכוער?"

את השאלה הזאת בעצם שואל פיליפ קלודל אותנו, את הקוראים. את אלה שהוא פונה אליהם בתחילתו של הרומן ובסופו, ישירות, ומסביר לנו שאנחנו יודעים. שאנחנו עדים ושותפים. אז מה מרגישים קוראיו?

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק

לאוני סוואן, "גריי": מה יודע תוכי לומר?

בערך באמצע הרומן מתאר הגיבור הראשי, ד"ר אוגוסטוס הף, את חדרו של סטודנט בקיימברידג' כך: "כל כלי הרחצה שלו היו מוטלים על הרצפה, האפטרשייב היה מנותץ והפיץ ריח סוריאליסטי של רחצה גברית. נייר העיתון שמתחת למעמד היה קרוע לגזרים…" וכן הלאה.

מטבע הלשון הזה, "ריח סוריאליסטי", הולם לחלוטין את הרומן כולו. סוריאליזם, על פי הגדרת מילון רב מילים, הוא "זרם באומנות ובספרות המאה העשרים השואף לבטא את העולם התת-הכרתי (חלומות, הזיות, פחדים) באמצעות סמלים ודימויים שאין קשר הגיוני ביניהם." על פי האינציקלופדיה של הרעיונות "הסוריאליזם ביקש להסיר את הלוט מעל אשליית הרוגע של הריאליזם, שמאחוריו עולם רציונלי מאורגן הנשלט בידי חוקיות מדעית", ולפי ויקיפדיה מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם של המילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur – מעל, ו־réalisme – מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות".

גריי הוא לכאורה ספר מתח. הוא נפתח בהריגה, אולי ברצח, ונמשך לכל אורכו בחקירה, עד לפענוח של מה שקרה. כדרכם של ספרי מתח, הוא מפתח את הסקרנות, מסיט את הדעת לכל מיני כיוונים. החוקר הוא אותו ד"ר הף שמפעיל בעיקר את כוח המחשבה שלו, מסיק מסקנות מהראיות המעטות שהוא מלקט, כמעט פותר את התעלומה, אך ממש לקראת הסוף מבין ששגה, עד שהכול מתבהר והפרטים נחשפים בפני הקורא.

ועם זאת, לא מדובר בספר מתח שגרתי, שכן יש בו, כאמור, נופך סוריאליסטי ששורר בו לכל אורכו.

קודם כול, הוא נושא את שמו של הגיבור הראשי באמת של הסיפור: תוכי מדבר, נבון במידה יוצאת דופן. התוכי צובר יותר ויותר משמעות, ובשלב מסוים ברור לגמרי שפענוח התעלומה קשור בו ויבוא ממנו.

התוכי הוא בעצם דמות תבונית לגמרי. הוא לא סתם מחקה קולות, אלא ממש מצטרף לשיחות, חוזר על דברים "בעניין", "ברצינות", "חרש" ו"ביראת כבוד", הוא "מצייץ בהקלה", ד"ר הף חש מדי פעם שהתוכי והוא "תמימי דעים". התוכי משבץ מדי פעם פתגמים: "אל יתהלל חגור כמפתח"; הוא מזהיר את ד"ר הף, הוא "משמיע קול יבבה שכבר נעשה מקצועי למדי", ואפילו מביט "בהבעה ביקורתית" על כתבי עת אנתרופולוגיים. "לפחות מישהו מסתכל בהם", מופיעה ההערה האירונית שמשקפת פן נוסף של הספר: הוא רצוף אמירות משעשעות ומלאות הומור. הנה כמה דוגמאות:

"עיניו תרו אחר השעון ההרוס, שנשען במעוקם על הקיר והראה הרבה דברים – אדישות, מודעות היגיינית לקויה וטעם רע – רק לא את השעה".

"מאחוריו נשמעה התייפחות קורעת לב בשני קולות – גריי ניסה את כוחו במנעד הצלילים החדש".

"אחת היא אם הוא מנסה את מזלו כבלש או כחונך – החיים נראו לו כמו מחזור אינסופי של דמעות סטודנטים וממחטות משומשות".

יש כל הזמן שילוב משכנע בין אלמנטים מוזרים לבין תיאורים מציאותיים. הנה כמה מהמוזרויות הנוספות לעצם העובדה שהתוכי נבון כל כך: אנשים מתוארים באופן משונה: "האדם הרוטט", "ספרנית דקה להחריד", עיניים ש"בהקו קצרות, והזכירו לאוגוסטוס שיש לו עסק עם דרקון לבן, דרקון שמאולחש באופן שטחי בלבד", נער שמחזיק פרי מתואר כך: "בקצה הבננה נאחז הצעיר משני הבלונדינים"…

ועם זאת, קיים, כאמור, גם צד ריאלי והגיוני. למשל, ד"ר אוגוסטוס הף לוקה בOCD חריף וקיצוני: הוא נאלץ לשטוף שוב ושוב את ידיו, הוא מכור לטקסים כמו הצורך לבדוק שלוש פעמים אם נעל את הדלת, וכן הלאה. את ה-OCD הוא מסוגל להסביר לעצמו יפה: "הסדר בשולחן הכתיבה דאג לכך שג'ונגל הדברים יישאר בפנים", אבל מה שמעניין, שהוא מוצא לכך הסבר נוסף, משמעותי יותר. כשהוא מבין שגם התוכי סובל לכאורה מאותה בעיה, הוא מבין שיש סיבה לכך שהתוכי כפייתי: הרי בטבע "דברים שנשארים במקומם הם על פי רוב לא מזיקים, דברים שזזים ממקום למקום בפתאומיות עלולים לגרום למוות", והכפייתיות של התוכי עוזרת לו להגיע לפריצת דרך משמעותית במהלך חקירת הרצח: כשהתוכי נכנס להתקף חרדה הוא מבין שמשהו בחדר השתנה, ולכן מפחיד מאוד את הציפור, שכל אי סדר וחריגה הם מבחינתה אות לסכנה קיומית.

מוזרתו של הספר מטרידה ומעוררת אי נוחות מסוימת, אך בד בבד הוא מושך לקריאה, שכן, כאמור, הסקרנות מתעוררת ועמה הרצון להבין מה בכל זאת קרה שם. אין ספק שהז'אנר הזה של ספרי מתח פועל היטב, וקשה להניח מהיד ספר שכתוב כך, עד שלא מגיעים אל העמודים האחרונים המספקים תשובה נאותה שעונה על כל התהיות.

Leonie Swann Gray

תרגם מגרמנית: ארז וולק

גיא דויטשר, "בראי השפה": מה באמת צבעם של שזיפים שחורים?

האם העובדה שדוברי עברית מסוגלים לדבר בלשון הווה על פעולה שתתרחש בעתיד ("אני נוסעת לשם מחר") מעידה על תפיסת זמן הלקויה?

(כמובן שלא…)

האם אוצר המילים של שפות שכל דובריהן אנפלביתים קטן יותר מזה של שפות כתובות?

(כן! וההסבר כל כך פשוט, כמעט מובן מאליו: הרי בשפה לא-כתובה לא ייתכן ידע פסיבי של מילים, לפיכך אוצר המילים חייב להיות מצומצם לידע אקטיבי בלבד…).

האם בעלי חיים יכולים להוריש לצאצאיהם תכונות פיזיולוגיות "ואפילו פציעות" שרכשו במהלך חייהם?

(למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר, לפני שהבינו את סודות הגנטיקה, אנשים היו משוכנעים שכן, אם יקצצו את זנבו של עכבר, צאצאיו ייוולדו קצוצי זנב כמוהו… נדרש ניסוי ממושך שבו חוקר קצץ שוב ושוב זנבות של עכברים, לאורך הרבה דורות של חייהם, כדי להוכיח שהרעיון שגוי מיסודו).

ועל מה מעידה העובדה שבאיליאדה ובאודיסיאה לא מוזכרים כמעט צבעים, או שאם הם מופיעים הם נראים לקוראים בני דורנו מוזרים מאוד? (הים, ולא בשעת שקיעה, מתואר כמה כצבע היין; לכבשים צבע של סיגלית; וגון השיער של אודיסיאוס הוא כשל פרח היקינתון…)  האומנם ייתכן שהיוונים, והקדמונים בכלל, לא ראו צבעים? או – ראו אותם, אבל שונים מכפי שאנחנו רואים אותם כיום? האם מדובר בעניין פיזיולוגי? או אולי תרבותי?

אלה רק כמה מהשאלות המרתקות שבהן דן הבלשן גיא דויטשר בספרו השני. בספרו הראשון (והמקסים!) גלגולי לשון: מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם סיפר דויטשר על ההתפתחות וההשתנות המתמדת של שפות. בספר שלפנינו, שראה אור לראשונה בעברית ב-2011 (שנה אחרי שהופיע באנגלית), הוא מתמקד במחקרים שבדקו את עניין הצבע בשפה וממריא מהם אל סוגיות רבות ומרתקות.

מפתיע לגלות עד כמה שאלת הצבע, הגדרתו, תיאורו, התגובות אליו, היכולת להבחין בו, משקפת תהליכים לשוניים מסקרנים ומעוררי מחשבה, ועד כמה המחקר נוגע בשאלות מהותיות, כמו למשל – האם שפת-אם משפיעה על המחשבה ומשנה אותה, והאם היעדר מילים בשפה מסוימת מעיד או משפיע על קושי של דובריה להבין מושגים.

דויטשר מוכיח לנו, בין היתר, שגם לשוננו המדויקת לכאורה, בכל הנוגע להגדרת צבעים (לפחות בהשוואה עם בני דורו של הומרוס), בעצם כלל אינה מדויקת: "האם איננו מדברים על 'יין לבן', למשל, אף על פי שאנו רואים יפה מאוד שצבעו צהבהב-ירקרק? האם איננו אוכלים 'דובדבנים שחורים' שצבעם אדום כהה? […] ומה עם הבדיחה הנדושה על השזיפים השחורים שהם בעצם אדומים כי הם עוד ירוקים?"

אכן, אוצר המילים שאותו אנו מייחדים לצבעים דל למדי. כדי להוכיח זאת מציג בפנינו דויטשר התפתחות אפשרית שבה יוכלו בעתיד מדענים לייצר פירות במגוון עצום של טעמים מתערובות ומהכלאות. ואז ייווצרו מילים שיתארו את שלל הטעמים הללו. חוקר היפותטי מהעתיד שישאל את בני דורנו לשמו של טעם מסוים יופתע מהפרימיטיביות של הגדרותינו: חמצמץ כמו לימון, דומה לאפרסק… נוכל לחוש בהבדלי הטעם, אבל אוצר המילים יחסר לנו. הדוגמה משרתת את אחד ההסברים שמציע דויטשר, בעקבות חוקרים רבים שאתר עבודתם הוא מתאר, כדי שנבין מדוע מושגי הצבע היו בעבר דלים יחסית לאלה שלנו: האדם המודרני חשוף למגוון עצום של גוונים שיוצרו באמצעים מלאכותיים, אבל הטבע אינו מציע שלל נרחב כזה של צבעים.

דויטשר פותח במחקר של ויליאם גלדסטון, מי ששימש לימים ראש ממשלת אנגליה (לסירוגין עם בנג'מין ד'יזראלי, לאורך שנים ארוכות, בסוף המאה ה-19). גלדסטון היה, כך מסתבר, חוקר נלהב של הומרוס. בסוף ספרו דויטשר מגיע לימינו, ומתאר בדיקות וניסויים שנערכו בשנים האחרונות בעזרת MRI שמאפשר לעקוב אחרי הפעילות של אזורים מסוימים במוח.

הספר קריא מאוד, ולא פחות מכך – חינני וגדוש הומור. דויטשר לא מהסס למתוח ביקורת מבדחת על עמיתיו: "למעשה, בשפע הגיגיו בנושא דָבַק הומבולט בשני הדיברות  הראשונים של כל הוגה דעות דגול: 1. היה עמום, ו-2, אל תתנזר מסתירות"; או: "אקדמאים לא עושים קריירה מלהסכים זה עם זה"…

הוא אינו בוחל בבדיחות חביבות: למשל, אל ההסבר מדוע לא נכון לקבוע אם הקושי ללמוד שפה מעיד על מורכבותה של אותה שפה, שהרי הכול תלוי בנקודת המוצא של הלומד: לדובר עברית יהיה קל יותר ללמוד ערבית מאשר לדובר סינית… הוא מוסיף בדיחה: "מספרים על אנגלי אחד שחווה זאת על בשרו כשהלך לאיבוד יום אחד באירלנד. אחרי שעות של נהיגה סחור-סחור בדרכי עפר כפריות נידחות, הוא מצא לבסוף איש זקן הולך לצד הדרך ושאל אותו איך יוכל להגיע חזרה לדבלין. 'אילו הייתי רוצה להגיע לדבלין,' באה התשובה, 'לא הייתי מתחיל כאן'".

למרבה השמחה, דויטשר מביא אפילו דוגמאות מחייו שלו, למשל – כדי להסביר לקוראים איך פועלים ניואנסים שונים בין שפות הוא מספר על אנקדוטות שנוגעות בבתו ובאשתו. כזכור, דויטשר הוא ישראלי שנשוי לג'יין, חוקרת ספרות אנגליה, והם הוריה של עלמה דויטשר ההמלחינה הצעירה, המחוננת והמופלאה. דויטשר מספר כיצד בתו מתקוממת בכל פעם שהוא מכנה בשם "יד" את חלק הגוף שבאנגלית נקרא arm, שהרי בעברית אין הבדל בין שתי המילים הללו (אם כי המילה "זרוע" קיימת, כמובן). בדוגמה אחרת, שבה הוא מבקש להראות לנו את ההבדל בין "כחול" לעומת "תכלת" שיש בעברית לעומת blue אחד באנגלית, הוא מספר שאשתו ביקשה ממנו להביא לה חפץ שאת צבעו לא הצליח לאתר, שכן היה תכול ולא כחול ומבחינתו אין מדובר באותו צבע (כשם שברוסית אלה שתי מילים שונות, ודויטשר חושד שהעברית הושפעה בעניין הזה מהרוסית).

אלה כמובן רק דוגמאות זעירות לעניינים כבדי משקל ומרתקים שדויטשר עוסק בהם. המסקנות שהוא מביא אינן נוגעות רק לצבע, אלא יש בהן היבטים אוניברסליים חשובים. חלקן מוכרות מן הסתם לכל אנתרופולג או סוציולוג בן זמננו, ובכל זאת הרנינו את לבה של הקוראת מהשורה. למשל:  "האנתרופולוגיה החדשה קבעה שיש להבין כל תרבות כעומדת בפני עצמה ולא כשלב מוקדם בהעפלה לעבר פסגות הציוויליזציה המערבית."

אכן, מדובר בספר שכולו מרנין את הלב ומעורר תקווה שגיא דויטשר יושב כעת בביתו שבלונדון ומכין לנו עוד מטעמים בלשניים.

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher

לעברית: עמרי אשר

לאדג' לי, סרט הקולנוע "עלובי החיים": מי אשם באלימות?

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, "טעוני טיפוח", סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: "עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא", וגם: "צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה." כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא "השוטר הטוב": מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג' לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

"עלובי החיים" נמצא ברשימה "הארוכה": עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

 

ג'ררד מנלי הופקינס, "העת שעת דמדומים"

הַזְּמַן כֻּלּוֹ – שְׁעַת דִּמְדּוּמִים, רְאֵה, אוֹרו נִקְלַשׁ,
הַזְּמַן הוּא חֹרֶף, הִתְבּוֹנֵן אֵיך הַיְּקוּם נִפְרַם.
כָּלֶה הַזְּמַן, וְהוּא קָמֵל כְּכָל שֶׁסָּב עוֹלָם,
זְחִיחוּת מֵחִיל כְּכָל שֶׁהָאָדָם בַּשֶּׁבֶר חָשׁ.

אֲנִי – יָדַי  קָצְרוּ, לֹא אֶתְפָּאֵר בְּהַצְלָחָה,
הַכֹּל הָרוּס גַּם פֹּה, גַּם שָׁם, הַהַצָּלָה כָּשְׁלָה,
כְּשֶׁצַּו נָדִיר אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִיָּד בַּהַתְחָלָה.
אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת אֲקַדֵּם, הַשִּׁכְחָה בְּרוּכָה.

אַךְ מָה נוֹתַר? יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אֲשֶׁר טָמוּן עָמֹק,
שָׁם נִפָּטֵר מִדְּרָקוֹנִים, הַחֵטְא שָׁם לֹא יַחְמֹק, 
שָׁם רְצוֹנְךָ יִהְיֶה הַחֹק לְטוּב  הַמַּמְלָכָה.

(סבורים כי זהו שירו האחרון של הופקינס: סונטה שלא הושלמה, אם כי לא נקבע התאריך שבו נכתב.)

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן

מה פצע אותה

"את יכולה להיות ליברלית עד מחרתיים, אבל אם גידלו אותך על כללי דקדוק מסוימים, את מקבלת צלקת כשאומרים אֶפגינו במקום הִפגינו. החיריק הלך לאיבוד וגם הה"א נעלמה לבלי שוב."

ד"ה לורנס, "הקצין הפרוסי": לגמוע ולהתענג!

שנים עשר הסיפורים של ד"ה לורנס שראו אור לאחרונה בקובץ הקצין הפרוסי הם פנינה ספרותית שמעניקה חוויית קריאה מופלאה. הסיפורים הללו מבהירים לקורא מדוע ד"ה לורנס נחשב אחד מענקי הסופרים האנגליים, והמהדורה החדשה שלפנינו מיטיבה עם הסיפורים הללו. התרגום לעברית, מעשה ידיה של עידית שורר, פשוט נפלא. כל כך יפה, עד שמתחשק לסמן ולסמן משפטים ופסקאות, כדי לשוב ולהתענג על גאונותו של לורנס ועל כישרונה של המתרגמת, שהיטיבה כל כך לצקת את האנגלית לתוך העברית.

את הסיפורים שבקובץ פרסם ד"ה לורנס לראשונה באנגליה ב-1914, כלומר – שנה אחרי הרומן האוטוביוגרפי בנים ואוהבים וארבע עשרה שנה לפני מאהבה של ליידי צ'טרלי, ספרו המוכר ביותר. 

הסיפורים מקפלים בתוכם את רוחו של לורנס, ומזכירים ניצנים של פרחים שכבר החלו להיפתח ויופיים הרב טמון דווקא בהבטחה הטמונה בהם, ברמיזות המעודנות, שיש בהן (לטעמי!) עוצמה רבה יותר מאשר ביצירותיו הארוכות. רעיונות שאותם פיתח לורנס בפרוזה ובדברי ההגות שלו, מופיעים בסיפורים הקצרים שלפנינו וביטוים כאן נוגע ללב, מדויק ותמציתי.

אחד הרעיונות החשובים שהעסיקו מאוד את לורנס ושאותו פירט ברומן מאהבה של ליידי צ'טרלי הוא – שאין לאדם קיום משמעותי אם הוא מנתק בין הגוף לאינטלקט. רק מי שממזג בין היצר לשכל חי חיים ראויים.

בסיפורים אנחנו קולטים שוב ושוב את הצורך ליישב בין השניים, או את הקונפליקט שמתעורר כשהאחד גובר על האחר. כך למשל בסיפור הראשון, שהספר נושא את שמו "הקצין הפרוסי",  אנחנו פוגשים את דמותו של השמש האישי של הקצין, צעיר כבן עשרים ושתיים, "רך ונערי", כזה שיש בו "משהו שכולו נעורים וחמימות", ועיניו חסרות הבעה, "כמו לא חשבו מעודן, רק קלטו את החיים ישר דרך חושיו ופעלו בו במקום." מאחר שהמשיכה הארוטית הסמויה לכאורה, שמתעוררת בין הקצין לבין משרתו האישי "גבר מול גבר" אינה מתגלה להם ואינה נמסרת במפורש, אלא מופיעה רק לעיניו של הקורא חד העין, היא חייבת להתפרץ באופן לא מיני, בכוחו ההרסני של ליבידו כבוש ומוכחש. מי שאינו מודע לכוחו הארוטי דומה שוב ושוב בסיפורים לחיה: "בעל חיים צעיר ונטול רסן" שנע ב"התלהבות […] כמו זאת שיש לחיות פרא הנעות בחופשיות". 

לעומת זאת, בסיפור "ילדי הכומר" אנחנו פוגשים גבר שכולו רק שכל ואינטלקט, והוא נטול כל רגש: "הוא היה איש עבודה ראוי מאוד להערכה. הוא היה ביישן ללא תקנה, אבל תחושת החובה שלו היתה מושלמת: ככל שהיה מסוגל לתפוס את הנצרות, הוא היה נוצרי מושלם. אם נוכח לדעת שהוא יכול לעשות דבר מה למען מישהו, הוא עשה אותו, אולם בשל יכולתו המוגבלת למגע עם זולתו לא היה בכוחו להציע עזרה." מדובר באדם "חסר כל תחושה כלפי כל אדם, כלפי כל יצור אנושי שהוא הגיש לו עזרה: הוא הבחין רק במעין פעולה מתמטית, בפתרון של מצבים נתונים, בעשיית טוב מחושבת. הוא כאילו קיבל את עקרונות הנצרות כאקסיומות. דתו התבססה על מה ששכלו המופשט, הנוקדני, אישר." ממש ההתגלמות של כל מה שד"ה לורנס תיעב וגינה.

הרעיונות שלורנס הביע בהגות שלו – והם מעוררים כיום תמיהה והרמת גבה בשל השובניזם הגברי הבוטה שנודף מהם, כמו למשל במאמר המטריד-עד-מגוחך שלו "תנו להן דפוסים": איך לפתור את בעייתן העיקרית של נשים? – מקבלים נופך שונה לגמרי כשהם מובעים בתוך סיפור. כך למשל אפשר לבלוע את תיאור מאבק הכוחות בין גברים לנשים. אנחנו יכולים לשאת את התיאור של אמילי, בסיפור "קוץ בבשר", שלורנס כותב עליה כי "לא ידעה את נפשה" לנוכח הגבר, ו"הוא נעשה אפוא אהובה, והיא ערגה אליו. אבל היא ּהיתה בתולה וביישנית וזקוקה למרות, כי היא היתה פרימיטיבית ולא הבינה כלל מהי תרבות ומהי תכליתה." בסדר, דייוויד הרברט היקר (כלומר: ד"ה…), מתחשק לומר לו, לסופר, שיהיה כך… אמילי "זקוקה למרות…" הסלחנות גוברת כשנוסף לנו גם המידע כי כאשר אהובה של אותה אמילי מתקרב  הוא חש "מאושש ושלם. לפיתת ההודיה הפעוטה, החטופה והרוטטת שהיא העניקה לו מתוך סיפוק, עוררה בו גאווה בלתי נכבשת. הם אהבו זה את זה, והכול היה שלם." (הקוראת נאנחת, ומוותרת על טענותיה: מאושרים תהיו! היא מבקשת ללאוט להם חֶרֶשׁ…). 

ויש עוד "תזכורות" מיצירותיו האחרות. כך למשל מותה של האם, המתואר בסיפור "ילדי הכומר", לא יכול שלא להזכיר את השיר המוזר "הכלה" שכתב לורנס אחרי שאמו מתה. בסיפור: "בלי שידע, שימשה אמו המוקד והקטבים של חייו. היא שהחזיקה אותו." בשיר האם היא לא רק "כלה"; לורנס אפילו פונה אליה במילה "אהובתי"! 

נושא אחר שהעסיק מאוד את ד"ה לורנס היה עניין המעמדות. כזכור, אביו היה כורה פחם ואמו המשכילה ממנו השלימה עם גורלה. בסיפורים אנו נתקלים שוב ושוב בפערים שבין בני המעמדות השונים. למשל: פיותיהם של ילדי הכומר "קפוצים בגאווה", שהרי הם "מזן משובח",  לעומת ילדי הכורים ש"בתוכם הרגישו נחותים", ואישה שמעמדה רם מזה של בעלה המיועד מתבקשת לעזוב את העיירה, ומוטב אפילו שתהגר לארץ אחרת, שמא תיפגע יוקרתם של בני משפחתה. עד כדי כך. 

אחד הגיבורים הראשיים בסיפורים הוא הטבע האנגלי. הנופים הכפריים המתוארים ביופי מופלא, שד"ה לורנס ידע לתאר, ועידית שורר ידעה לשמר. 

הנה שתי דוגמאות קטנות, שתיים מיני רבות: 

"התחוללה שם התלקחות אדירה של זהב, ענקית – רק כמה גזעים כהים חצצו כסורגים בינו ובינה. כל מישור הדגן הצעיר נראה כאילו זהב מצפה את ירקותו המשיית. אישה בחצאית תפוחה ועל ראשה אריג שחור ששימש לה כמטפחת, חלפה כמו גוש של צל בתוך החיטה הירוקה, המבריקה, ונעמדה באור שמש מלא. היו שם גם חווה תכלכלה למראה בצל, וקורות העץ שחצו את קירותיה. גם צריח כנסייה היה שם, שכמעט התמזג בזהב ונמוג. האישה המשיכה בדרכה, התרחקה ממנו. לא היתה לו שפה לדבר אליה. היא היתה אי־מציאות מוצקה וזוהרת. היא תרעיש במילים שיבלבלו אותו, ועיניה יביטו בו בלי לראותו. היא חצתה את השדה. הוא נשען על עץ. לבסוף, כשהסתובב והביט אל מעבר למטע הארוך והחשוף, שקרקעיתו השטוחה כבר התמלאה בחשכה, הוא ראה את ההרים באור מופלא, קורנים ולא רחוקים. מאחורי הפסגה האפורה והרכה של הרכס הקרוב ביותר התנשאו ההרים הרחוקים יותר, הזהובים והאפרפרים, והשלג קרן כמו זהב טהור וענוג. דוממים כל כך, בורקים על רקע השמים, כאילו זוקקו מתוך עפרת השמים, זרחו ההרים בשתיקתם. הוא עמד והביט בהם ופניו הוארו. וכמו הזיו המופז והזוהר של השלג, הוא הרגיש בצמא הבוער בקרבו. הוא נשען על עץ, עמד והשקיף. ולפתע גלש הכול אל תוך החלל."
"החורבות הללו שוכנות באחו רוגע ופורה למרגלות המדרון המיוער האחרון, ובו, עם בוא חודש מאי, מבריק מבעד לעצי האלון כְחול יקינתונים, כמו מים. מהמנזר נותר על עומדו רק הקיר המזרחי ִ של אזור המזבח – שפעה סמיכה ופרועה של קיסוס מכבידה על אחת מכתפיו, ויונים מקננות בתחרת האבן של החלון הנישא. החלון הזה הוא הנושא."

לגמוע ולהתענג!

D. H. Lawrence The Prussian Officer

לעברית: עידית שורר

רם לוי, "המתים של יפו": חוק או מוסר?

מה צריך לקבוע, החוק או המוסר?

זאת השאלה הבסיסית והמהותית, ששואל סרטו החדש של הבמאי רם לוי. הסרט מבוסס על סיפור של גלעד עברון, שהלך לעולמו ולא זכה לראות את יצירתו מעובדת לסרט קולנוע.

הסיפור פשוט לכאורה: שלושה ילדים פלסטינים מוברחים אל ביתם של ריטה וג'ורג', שגרים ביפו. הילדים הובאו מביתם בכפר נידח בגדה המערבית לאחר שאימם מתה ועל אביהם נגזר מאסר עולם. אין מי שידאג להם ויציל אותם. מבחינתה של ריטה, שאל ביתה מגיעים שלושת הילדים בהפתעה, מדובר בגאולה: אין לה ילדים משלה, והיא בשלה ומוכנה לקבל אותם ולטפל בהם בשמחה ובמסירות. ג'ורג' מתנגד ברגע הראשון: הוא מבוהל וחושש שאם יסתיר שוהים בלתי חוקיים, יאונה רע לו ולאשתו.

בד בבד מתנהלת עלילה נוספת: ג'רי, במאי קולנוע אנגלי, הגיע ליפו כדי לצלם סרט שמתרחש במקום בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה, ומספר למעשה על הוריו ששירתו בארץ ישראל באותם ימים.

מה יקרה כשהמציאות ה"עכשווית", המתוארת בסרט "המתים של יפו", תתערבב במציאות של פעם, המשוחזרת בסרטו של הבמאי האנגלי?

הנגיעות הארס פואטיות שובות את הלב: רם לוי מראה לנו את הפער בין היוצר לבין המציאות שאותה הוא מנסה לרקום ביצירתו, ואת ההתנגשות הבלתי נמנעת שמתרחשת כשנוגעים בחומרים נפיצים שאינם שייכים רק לעבר רחוק שהיה ונגמר רק לכאורה.

בתו של הבמאי, שמגלמת בסרט שלו את דמותה של אמו, מנסה לפקוח את עיניו, להביא אותו לכך שיכיר בזיוף שהוא מציג בסרטו. הוא, מטעמיו האישיים, מנסה ליפות את העבר, כמעט אפשר לומר – לתקן אותו בדיעבד, חרף הזוועה שהתגלמה בו. הוא, היוצר, הקובע, מסרב לראות את האמת. מסרב להכיר בה.

היא תפרוץ אל חייו בכאן ובעכשיו, ולכאורה תמוטט את רוחו, אבל לא באמת. לא ממש. כי הוא הרי אמן, לא פוליטיקאי, וברגע שיסתבר לו שנכונה לו הצלחה אמנותית מסעירה, הוא ידע איך להתאושש מהמכה שבעצם לא הוא זה שספג, אלא אדם אחר, שבחייו התערב יותר מכפי שהעלה בדעתו.

האם רם לוי מספר לנו כאן גם על עצמו? על הפער שיש בין הכוונות הנאצלות לתוצאה המתפשרת? והרי עצם העיסוק בשאלה מרומם את היצירה!

ובסופו של דבר נשארת ומהדהדת בחוזקה השאלה הבסיסית, שבסרט מגיעה באופן גלוי ומפורש בסופו, אבל היא מתקיימת למעשה לכל אורכו: מה אמור לקבוע, החוק או המוסר והצדק?

כולנו הרי יודעים שאין ביניהם חפיפה ושאדרבא, לפעמים החוק נוגד את המוסר, ודווקא משום כך עלינו לדחות אותו ולסרב לו.

מחוץ לסרט עולה שוב ושוב השאלה האם נכון, ראוי, מותר, מתקבל על הדעת, לגרש מישראל ילדים שהגיעו אליה לא משום שהם עצמם החליטו על כך, ואף על פי שהתערו בה ומצאו בה מקלט, רק מכיוון שהחוק קובע שאין להם זכות לחיות כאן. המצדדים בשלטון החוק נחרצים בדעתם, יש לגרש. אבל מי שנוטים לצד המוסר והצדק נוהגים להזכיר לנו כי כבר ידענו בהיסטוריה חוקים מחרידים ומקוממים ש"דגל שחור התנוסס מעליהם ככתובת אזהרה האומרת: אסור!'" – ציטוט מפסיקתו של השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם.

כמובן שהשאלה הבלתי נמנעת היא  – מתי מדובר בדגל שחור, מתי חוק או פקודה הם לא חוקיים בעליל ולכן יש לסרב להם.

"המתים של יפו" מציג בפנינו עוול בלתי נסבל שקשה להשלים ולהסכים אתו, וחשוב מאוד לדון בו.

הסרט מרתק. יש לשבח את המשחק של יוסף אבו ורדה, רובא בלאל עספור, סלים דאו, ובמיוחד את זה של הילדים. בהקרנת הבכורה שנערכה כמתבקש ביפו, הם הוזמנו אל הבמה, לצד רם לוי שסיפר על עבודתו עם גלעד עברון, שהשתתף גם בכתיבת התסריט.

"אולי עיקר הסרט הוא חיפוש אחר שרידי אנושיות, בג'ונגל הפראי וחסר הרחמים,
של המקום שבו אנחנו חיים", אמר רם לוי.

עם הדהודם של הדברים הללו, לכו לצפות בסרט.

אניטה שפירא, "צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ ישראל": מה היה אילו לא סיפרו לרוטשילד את האמת?

חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

איך אפשר לגלות היכן גרה לאה גולדברג?

ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:

עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: "מעניין באיזו דירה היא גרה". המדריכה אמרה: "אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק". מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: "שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר". היא פנתה אל המדריכה: "אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?" המדריכה ענתה: "אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור".

הילד לשעבר חשב בליבו: "בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי". לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: "אני גרה בקומה א' ובקומה ב' גרים אריה ואחותו".

כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב' ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.

דוד אסף, "שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי": על הגלגולים המרתקים של פזמונים

"פרופסור דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם", נכתב על גב הספר המקסים, שיר הוא לא רק מילים, פרקי מסע בזמר העברי, שראה אור לאחרונה. כמו כן נכתב על אסף כי "הוא גם בעל הבלוג 'עונג שבת'". 

כמי שלא פעם גלשה אל הבלוג בחיפושים אחרי האוצרות הרבים שאפשר למצוא בו: מקורות וסיפורי שירים, עטתי על הספר שלפנינו כמוצאת שלל רב, ולא התאכזבתי! הבלוג "עונג שבת" הוא מקור לא אכזב לידע "בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל", והספר "נולד על אדני בלוג 'עונג שבת'".

הקריאה בו היא עונג צרוף.

שבעה עשר פרקי הספר, המחולקים לחמישה שערים: "ביידיש זה לא תמיד מצחיק", "הבו לנו יין", "בצעדי ריקוד", "על מפת הארץ" ו"לא רק לילדים", עוקבים אחרי גלגוליהם של שירים מוכרים ופחות מוכרים, החל בשיר "אלף בי"ת" שהפרק עליו נקרא "'חדר קטן, צר וחמים?' השיר ששינה את דימוי של החדר", וכלה באחרון, "ארץ הצבר" שכותרת הפרק שלו היא "הייתה או לא הייתה?"

הספר מלווה בעשרות איורים מופלאים. כך למשל הפרק המוקדש לשירה של לאה גולדברג "פזמון ליקינתון" אינו מוקדש רק להרבה מאוד פרשנויות, העמקות, תגובות, ביאורים ומעקב היסטורי מרתק אחרי תהליך היווצרו, אלא גם לאיורים הרבים והשונים שליוו את השיר לאורך השנים. כל אחד מהם זוכה לאינטרפרציה והארה. וזה כל כך מעניין, ואפילו מרגש!

אסף מראה כיצד השירים השונים משקפים את מציאות החיים שבה נכתבו. כך למשל הוא חושף את האידיאליזיה של מוסד החדר, כפי שהיא נראית בשיר "אלף בי"ת" (חדר קטן צר וחמים / ועל הכירה – אש", כך הוא נפתח באחת הגרסאות), ואת המציאות הקשה שהתקיימה באמת: המלמדים שהיו ברובם אנשים אלימים שנכשלו בחיים (מסתבר, על פי אסף, כי "המילה 'מלמד' זוהתה בפתגם, בבדיחה ובשיר העממי עם טיפש ושלומיאל")  והוציאו את זעמם על הילדים. אפילו החדר עצמו, הוא מספר, שם התקיימו הלימודים, היה רחוק מהתיאור המקסים שבשיר. לרוב היה מקום מטונף, קר ומשמים, שבו ילדים סבלו במשך רוב שעות היום. 

מרתקים הסיפורים הכרוכים בשיר, שנהפך למין "ססמה חשאית, עתיקת יומין, שמוכרת רק ליהודים ומקשרת ביניהם גם אם הם זרים זה לזה". אסף מבסס את ההארה על כמה וכמה אנקדוטות שבהן רואים כיצד השיר משמש יהודים להזדהות זה בפני זה. למשל – בסיפור "שני תרנגולים" של שלום עליכם, שבו שני יהודים נקלעו לקרון רכבת ותשוקתם לברר אם האיש שאתו מצאו את עצמם בקרון יהודי מצאה את פתרונה בכך שאחד מהם החל להמהם את השיר, והאחר הצטרף אליו.

 מעניינים מאוד גלגוליהם של השירים השונים, שאסף עוקב אחריהם בשקדנות ובדקדקנות של חוקר. למשל, השיר "אל"ף בי"ת" הופיע גם ברוסית, בברית המועצות, שם דובר בו על כך ש"הידע הוא חירות, הידע הוא אור; בלעדיו – עבדות!" ובצרפתית, שם הילדים אינם לומדים בחדר סגור, אלא בחיק הטבע, מתחת לעץ… לעומת זאת,  בגרסתו של זאב ז'בוטינסקי, "הפרחים שמוענקים לתלמידים כפרס על הצלחתם הומרו לדגל" והשיר עוסק ב"חזון הקמת כוח מזוין יהודי"… משעשע ומאלף להיווכח איזה מגוון של אמיתות יכול שיר ילדים אחד לשקף. כדבריו של אסף: אפשר לראות כיצד "שיר מוצלח אחד יכול לנדוד ברחבי העולם ולשקף אירועים היסטוריים שונים לגמרי". 

אחד הסיפורים המסעירים שמלווים שיר אחר, "לזכר הרוגי דרוהוביץ", מעורר מחשבות נוגות על עוצמתם של אירועים משני חיים וקטלניים שנשכחו ברבות הימים, ואיך אפשר לצפות שאנשים בהווה ילמדו מההיסטוריה, אם כלל אינם זוכרים אותה.  מדובר באירוע קשה שהתרחש ב-1911 בעיר דרוהוביץ ששכנה באותה עת בשולי האימפריה האוסטרו-הונגרית. יעקב פויירשטיין,  יהודי עשיר ורב עוצמה, שלט שלטון עריץ בעיר, בגויים וביהודים כאחת, וכשביקשו היהודים למחות נגד הזיופים שהתקיימו בקנה מידה גדול ביום שנערכו שם הבחירות המקומיות, שילח בהם פויירשטיין חיילים שלא אפשרו להם להצביע, ובהמשך גם ירו בהם והרגו ופצעו רבים. פויירשטיין אמנם נאלץ לנוס מהעיר, אבל חי לו בשלווה עד שהלך לעולמו בשיבה טובה, שש עשרה שנה אחרי אירוע הדמים. (באותו הקשר מעניין לציין גם כיצד דיבר ביהירות באחת מישיבות מועצת העיר, בשנת 1907, כשמנהל הגימנסיה הפולני התנגד לאחת מהצעותיו של פויירשטיין וזה השיב לו בתוקפנות ארסית: "אתם הפולנים, מה לכם פה? קחו לכם את כנסייתכם ואת אולם הסוקול ולכו לעזאזל". את התשובה המקוממת, נכתב בספר הזיכרון לקהילת דרוהוביץ שממנו מצטט אסף, "הפולנים לא שכחו" וב-1918 כשמדינת פולין הוקמה, "החליפו את שם הרחוב שהיה נקרא על שמו, רחוב יעקב פויירשטיין, בשם 'רחוב הנריק סנקביץ'". כמה מזעזעת ההתנהגות הזחוחה והאלימה של פויירשטיין!). 

מעניין מאוד מחקרו של אסף, שמביא גלגולים שונים לשיר, ובכל אחד מהם מופיעה דמות נשית, אך שמה משתנה בכל גרסה: מי הייתה במציאות אותה אישה צעירה? (בין היתר מופיע תצלום פוסט מורטם של גנסיה שפאק, אחת הנרצחות באירוע). 

עוד דוגמה לעניין הרב שהמחקר שערך אסף על השירים, מקורותיהם וגלגוליהם, אפשר לראות בפרק המוקדש לשיר "מיין שטעטעלע בעלז". על איזו עיירה נכתב השיר ומדוע? התשובה מפתיעה ומשעשעת. לאן התגלגל השיר וכיצד? מי חיבר אותו ומי העתיק ממנו? מסתבר בין היתר שהשיר תורגם לפולנית, שכן זכה לפופולריות רבה "עד שהתיאטרון הפולני קינא קנאה גדולה בציבור היהודי" ואז "פתאום הופיע זמר פולני והתחיל בשיר הנעים ובניגון המתוק". משעשע במיוחד לקרוא כי "כעבור זמן יכולים היו כבר למצוא גם עיוור פולני, עומד ברחובות העיר האריסטוקרטיים ביותר ושר את 'בעלז' לפי סגנונו וטעמו הוא…" 

גלגולים נוספים ומזוויעים של השיר: לא פעם אילצו קלגסים נאצים את היהודים לשיר אותו כחלק ממנגנון ההשפלה, ההתעללות והרצח. 

מאוחר יותר, אחרי השואה, "שוב נותק השיר מן ההקשר המקורי שבו נוצר ונהפך להיות שיר הספד לקהילות ישראל שחרבו". אכן, כך אנחנו מכירים אותו כיום: שיר שנוהגים להשמיע אותו בימי הזיכרון לשואה. 

אסף מרבה לאתר אי דיוקים הקשורים בשירים השונים. כך למשל הוא מספר כי השיר "שמש ערב גוועת" העניק את שמו לסרט מפורסם של זוכה פרס האוסקר, הבמאי והשחקן הרוסי ניקיטה מיכאלקוב "שמש בוגדנית". כותב אסף: "עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת התזמורת את השיר ברוסית; זאת הייתה כמובן טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937…" 

בשיר אחר הוא מציין כי "בהדפסה השנייה של השיר ["בין גבולות"] (1949) נפלה טעות בניקוד של המילה 'חשוכי' שבצירוף 'בלילות חשוכי כוכבים'. המילה נוקדה בשי"ן ימנית, כביכול לשון חושך, וטעות זו חדרה מאז לנוסחים המושרים. אלא שכוכבים אינם יכולים להיות חשוכים, והניקוד הנכון צריך היה להיות בשי"ן שמאלית, 'חשוכי כוכבים', כפי שנוקד אל נכון בהדפסה הראשונה". 

אי אפשר אם כן שלא להעיר לאסף ולציין טעות משלו: בעמ' 197 הוא כותב על השיר "קומה אחא" כי הוא "היה עד מהרה לזמר מוכר ואהוב. זהו ניגון סוחף, שבולטים בו אלמנטים 'חסידיים' כמו סינקופות ('קפיצות' חדות) וסקוונצות (חזרות על אלמנטים מלודיים קטנים, כגון במילים 'אל תנוחה שובה שוב', החוזרות על נעימת 'קומה אחא סבה סב', רק בגובה אחר'". 

למען הדיוק, סינקופה היא הדגשה של פעמה חלשה באמצעות צליל חזק או ארוך ממשכה של אותה פעמה, וסקוונצה היא חזרה עם הזזה למעלה או למטה, כמו למשל בפתיחת השיר יונתן הקטן: היחידה הראשונה שאותה אנו שרים עם המילה "יונתן" (סול-מי-מי מוזזת טון למטה כשאנו שרים את המילה "הקטן" (פה-רה-רה)".

אבל אלה כמובן דקדוקי עניות. הספר שלפנינו מאיר עיניים, מרתק ואפילו מרגש! 

גליון הו! 19: "חשבת שהלכתי ממך בקלות?"

בגיליון החדש של הו! 19 מתפרסמות שלוש סונטות מתוך סדרה שכתבתי: "שש סונטות על שן שבורה"

אפשר לקנות את הו! 19 ישירות מההוצאה, בהנחה! בלינק כאן.

בימים הקרובים יגיע הו! 19 לרשתות, והוא כבר קיים בחנויות הפרטיות בתל אביב. 

כָּךְ הַדָּם קָלַח בְּבַת אַחַת וְכָךְ הַשֵּׁן
לֹא נָפְלָה מִתּוֹךְ הַפֶּה, אֲבָל נָשְׁרָה שְׁבוּרָה,
כְּמוֹ חַרְצָן מִלֵב שֶׁל פְּרִי אֲשֶׁר נוֹתָר קָשֶׁה,
שְׁיָר עַל הַלָּשׁוֹן שֶׁהִתְלַבְּטָה אִם זֶהוּ רַק

מִין שָׂרִיד שֶׁל אֹכֶל  שֶׁיָּכֹל לְהִבָּלַע,
אוֹ אוּלַי רְסִיס מוּזָר אֲשֶׁר צָרִיך לִירֹק.
רַק אוֹתוֹ הַטַּעַם הַמָּלוּחַ שֶׁנִּמְלָא
(אֶת צִבְעוֹ הָעַז בַּחֹשֶׁךְ אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת)

בֶּחָלָל הַפֶּה שֶׁלֹא הֵכִיל אֶת הַנּוֹזֵל
הִתְלַוָּה אֶל זְעָקָה פְּנִימִית שֶׁכְּבָר יָדְעָה:
כַּךְ אָכֵן קָרָה עַכְשָׁו, הַזְּמַן שֶׁלִי אוֹזֵל.
הוּא אֲפִלּוּ לֹא בָּלַם, הִמְשִׁיךְ בַּנְּסִיעָה

כְּשֶׁהֵטִיחַ אֶת פָּנַי אֶל לוּחַ הַשְּׁעוֹנִים.
אַךְ לְאָן אָנוּס בְּאֵין רוֹאִים, בְּאֵין עוֹנִים?

בַּבַּלָּהוֹת שֶׁל הַלֵּילוֹת זֶה כְּבָר קָרָה הַרְבֵּה:
שִׁנַּיִם שֶׁנָּשְׁרוּ פִּתְאוֹם עָמוֹק לְתוֹך הַפֶּה
הַמִּתְנַפֵּחַ וְנִשְׁפַּךְ כְּמוֹ חֹמֶר לֹא מוּצָק.
בַּבַּלָּהוֹת שֶׁל הַלֵּילוֹת הַכֹּל נוֹזֵל וְרַק

הַבֹּקֶר שֶׁמֻּכְרָח לָשׁוּב מַחְזִיר אֶת הַהֶבְדֵּל
בֵּין מָה שֶׁבֶּאֱמֶת קָרָה לְמָה שֶׁמִּתְבַּדֶּה.
אֲבָל הַשֵּׁן שֶׁנֶּעֶלְמָה הִמְשִׁיכָה לְהָטִיף
מֵהַמִּרְוָח שֶׁהֵעָדְרָהּ הַלֹּא מוּבָן הוֹתִיר

אֶת הַטִּפּוֹת הַמְּעִידוֹת שֶׁזֶה אֵינוֹ חֲלוֹם.
הַלַּיְלָה הִתְרַחֵב מְאוֹד, הָיוּ בּוֹ הַתְחָלוֹת
שֶׁל אוֹר שֶׁהִסְתַּתֵּר בְּמָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת,
הָאִם לִקְרֹא שֵׁן עֲקוּרָה כְּמוֹ צַו, אוּלַי כְּמוֹ אוֹת

מִבַּלָהוֹת חַיוֹת שֶׁלוֹחֲשׁוֹת: עַכְשָׁו כְּבָר לֹא
תּוּכְלִי לוֹמַר שׁוּב לְעַצְמֵךְ שֶׁזֶה – לֹא בִּגְלָלוֹ.

מִקֵּץ אַרְבָּעָה עֲשׂוֹרִים הִיא חָזְרָה,
לוֹהֶטֶת כְּמוֹ אֵשׁ מִלָּשׁוֹן שֶׁל דְרָקוֹן,
עֲדַיִן נוֹשֶָכֶת, לַמְרוֹת הֵעָדְרָהּ –
הִיא כָּאן וְאֵינֶנָּה יְצִיר הַדִּמְיוֹן.
הִיא צֵל בַּצִּלּוּם, הִיא כְּמוֹ חֵץ שֶׁנָּעוּץ
בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר הֶעָדִין שֶׁל הַפֶּה,
מַכְאוֹב שֶׁהוֹלֵם, שלֹא בָּא מִבַּחוּץ,
פּוֹעֵם, מִזְדַּחֵל בְּתוֹכִי, מִתְנַפֵּל.
מִקֵּץ אַרְבָּעָה עֲשׂוֹרִים שׁוּב הַשֵּן
זוֹעֶקֶת בַּצְּלִיל הָאִלֵּם שֶׁל הַאֵין:
זוֹכֶרֶת? הָיִיתִי בְּפִיךְ הַנּוֹשֵׁק,
בְּפִיךְ הַַנּוֹשֵׁם שֶׁהוּטַח כִּי מֵאֵן
לָאִישׁ שֶׁדָרַשׁ לְקַבֵּל בַּעֲלוּת;
חָשַׁבְתְּ שֶׁהָלַכְתִּי מִמֵּךְ  בְּקַלּוּת?

מי המפלצת שכולנו יצרנו

הקדמה המהוללת שלנו מאפשרת לדמותו של הרוצח הסדרתי לפעול, ולנו להעלות על הדעת, על המסך והנייר, את מפעלותיה המחרידים. היא קיימת כי אנחנו צופים בה ומצפים לה. היא רודפת אותנו בסיוטי הלילה, בעוד הטלוויזיה שלנו מחזרת אחריה בשידורי הערב. היא הגרסה המודרנית של איש הזאב[i] והערפד, המפלצת מתחת למיטתנו הקולקטיבית, שאותה יצרנו במו ידנו.

[i] שבעצמו היה – לפחות במקרה אחד – רוצח סדרתי (פרק 9)

אהרן שבתאי "פתחתי דלת, ועמדת שם": האם עצירות יכולה להיות השראה פיוטית?

האם אינאונות, או עצירות וכמיהה לשלשול, יכולים להיות נושאים לשיר? האם כמעט כל הרהור שחולף בתודעה מצדיקים את הנצחתו בשורות קצרות ומחורזות? 

תשובתי לשאלה הראשונה היא כי לדעתי – כן, ייתכן, בתנאי שהשיר עשוי כיאות, והוא מציית לחוקים שהתחייב אליהם, ואילו לשנייה – לא בטוח.

ספר שיריו  החדש של אהרן שבתאי מבטיח רבות, ולטעמי גם מאכזב לא מעט. הוא מבטיח מכיוון שהמשורר לקח על עצמו משימה ראויה: לכתוב בחלקו הראשון של הספר מחזור סונטות המוקדשות לאישה אהובה, דגנית, שהקשר אתה, כך אפשר אולי להבין מהשירים, לא עלה יפה. 

ההבט הרכילותי של השירים לא מעניין ולא חשוב. בין אם קשר האהבה נמשך ובין אם לאו, משהו ממנו הונצח בשירים העוגבים על דמותה של דגנית, ששמה מוזכר לפרקים, כמו גם פעם אחת שמה של אהובה אחרת, טניה, שגם לה הקדיש המשורר בעבר שירים ארוטיים.

הכתיבה של מחזור סונטות הולמת את מי שנודע כמתרגמם של האפוסים הקלאסיים האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, והיא מעוררים ציפייה דרוכה: האם עלה בידיו לשמור על הכללים של הסונטה? ארבע עשרה שורות, חריזה מוקפדת, וציות לא מתפשר למשקל השירי?

התביעות הללו אינן עניין של מה בכך. במחזור הסונטות של שייקספיר, למשל, אפשר להיווכח בגאונותו של המשורר, שהקפיד בהן על פנטמטר יאמבי, כלומר: עשר הברות שבהן ההברה השנייה מוטעמת תמיד. כמו כן שמר שייקספיר באדיקות על מבנה חריזה קבוע: את ארבע עשרה השורות של הסונטה חילק לשלושה בתים של ארבע שורות שנחרזות א-ב-א-ב / ג-ד-ג-ד / ה-ו-ה-ו ושתי השורות האחרונות, המכונות "a rhyming couplet" כלומר – צמד מחורז – מגיעות בסופו של הסונטה ובדרך כלל מציגות היפוך, הפתעה, או הדגשה חריפה של מה שנכתב לפניהן.

כמובן שאי אפשר לתבוע מאף אחד לכתוב כמו שייקספיר, אבל אפשר בכל זאת להאמין שגם משורר שאינו גאון כמוהו יקפיד על הכללים שחלק מהם הוא רשאי לקבוע לעצמו. בסונטה החלוקה לבתים יכולה להשתנות. כך למשל בסונטה הפטררכית החלוקה היא לבית ראשון של שמונה שורות ובית שני של שש ותבנית החריזה שונה מזאת של הסונטה השייקספירית (מחזור השירים של אליזבת בארט בראונינג סונטות מן הפורטוגזית הן דוגמה מובהקת לסונטות כאלה).

שבתאי בחר במבנה של שני בתים של ארבע שורות, ושניים של שלוש שורות. בסדר גמור. זכותו המלאה. הוא שומר על המבנה הזה, כמו גם על חריזה נאותה בהחלט. 

הבעיה מתעוררת עם המשקל שאינו אחיד, אינו מוקפד, ולפעמים התוצאה אפילו קצת מצחיקה, שכן בשל אי ההקפדה נוצרות מילים שההטעמה שלהן מוזרה.

הנה למשל דוגמה אחת קטנה, ויש רבות כמוה: בבית האחרון בשיר "לונדון" מתעורר דחף לקרוא את השיר "באותו" במילרע, כדי שהמשקל "יסתדר" כיאמבי:

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה כְּשֶׁחָלַמְתְּ הִשְׁמַעְתְּ צְרִיחָה

כמו כן, מספר ההברות בשירים אינו קבוע. הוא משתנה משורה לשורה ומבית לבית. הנה למשל הבית הראשון בשיר הראשון שבספר, "לדגנית שוקן": 

לא אֲנַסֶּה לִכְתּב לָךְ בְּמִלִים מִשֶׁלִי
אֶשְׁאַל אֶת מָה שֶׁמָּצוּי כְּדֵי לְהִתְקָרֵב,
לְאִשָׁה כָּמוֹךְ יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת כְּסֵפֶר אוֹ כְּלִי,
כְּמוֹשַׁב אַסְלָה שֶׁחָשׁ אֶת בְּשָׂרָהּ הֶעָרֶב. 

שורה ראשונה: 13 הברות. שורה שנייה: 13 הברות. שורה שלישית: 16 הברות. שורה רביעית: 14 הברות. 

אלה רק שתי דוגמאות קטנות, אבל מייצגות.

המבנה, אם כן, מאכזב. אין ספק ששבתאי יודע את המלאכה, ומן הסתם החליט במודע לוותר על דיוק במשקל. אם כך, מדוע בכלל בחר בסונטה שמעצם טבעה היא בעלת מבנה קבוע ומוכתב מראש?

מה באשר לאמירה הפיוטית שבשירים? 

אי אפשר להתכחש ליופיים המסוים, הנוגע ללב, שנובע לא פעם מהחריזה: הנה למשל הבית החותם את השיר "לידי נח כל החן":

וּבְשֵׁשׁ הִתְעוֹרַרְתִּי, וְרָאִיתִי לְצִדִי אֶת הַטַּבַּעַת
שֶׁעַל אֶצְבָּעֵךְ, עִם מַנְדָּלָה, שֶׁעָשִׂית מִזָהָב כָּתֹם,
אַתְּ, כָּל חֵן וְרֹךְ וְטוֹב וְזֹךְ וּמֶתֶק וְְתֹם.

החריזה של "כתום" ו"תום" מדויקת, מפתיעה ויפה להפליא.  

שבתאי מצליח בחלק גדול מהשירים להביע תחושות מעודנות, גם כשהוא כותב על הגוף וצעריו. הנה למשל השיר "מה מתסכל יותר": 

מַה מִתַסְכֵּל יוֹתֵר, שֶׁאֵין עוֹד הַשְׁרָאָה
לִכְתֹב שִׁירִים, אוֹ שֶׁהַזַּיִן לֹא עוֹמֵד?
כָּתַבְתִּי דַי, אֲנִי חוֹשֵׁב, זוֹ לֹא שׁוֹאָה
לָתֵת בְּשֶׁקֶט לַמַּבָּט לְהִצְמֵד 

אֶל כַּף יָדֶךְ שֶׁבְּכַפִּית נוֹשֵׂאת לַפֶָה
מֵהַצְלַחַת יוֹגוּרְט וּפִלְחֵי מִשְׁמֵשׁ,
וּמְרִימָה לְסֶרוּגִין סֵפֶל קָפֶה.
וּבְגִילִי גַּם לֹא נוֹרָא לְהִשְׁתַּמֵשׁ 

בִּלְשׁוֹנִי בְּלִי לְתַקְתֵּק מִלִים,
מוּטָב שֶׁתִּתְרַגֶל לְהִסְתַּפֵּק רַק בְּמַגָּע
כְּשֶׁאַתְּ שׁוֹכֶבֶת וְנֶחְשׂף הַגַב 

וּלְמַטָה אֲחוֹרַיִךְ, וּמֵרֹב עֶרְגָה
כְּשֶׁהִיא נוֹגַעַת בָּךְ, דֶּרֶךְ אַגַּב
הַזִיִּן נֶעֶמָד וְגַם הַשִׁיר נִכְתָּב.

כן, אינאונות יכולה כמובן לשמש נושא לשיר. ובכלל, אפשר כמובן לכתוב על הגוף שירים מופלאים. הנה לדוגמה שיר שפול ורלן וארתור רמבו כתבו במשותף, ודורי מנור תרגם בווירטואוזיות ובדייקנות, כדבריו: "בשישיית אנאפסטים, עם הפסק קטן באמצע, כי לנוח – צריך": 

מסתמא: אפשר לכתוב שירה יפהפייה "אפילו" על פי-הטבעת. הבעיה שמתעוררת בעיני בשיריו של אהרן שבתאי אינה הנושאים שהוא בוחר, אלא האופן שבו הוא כותב עליהם.

חלקו השני של הקובץ, שנקרא "אהרן", מאכזב עוד יותר. המשורר פונה אל עצמו בשירים בשורות קצרצרות, שיש בחלקן לטעמי נופך לא קל של נרקיסיזם וסתמיות. הנה למשל השיר "האויב": 

אוֹיֵבוֹ שֶׁל אַהֲרן
הוּא הָעֲצִירוּת 

וּבַעֲלֵי בְּרִיתוֹ
הֵן הַשָּׁעוֹת
שֶׁזוֹכְרוֹת לַעֲבר 

וְכוֹסוֹת מַיִם.
וּבְהֶקְשֶׁר זֶה 

גַּם הַבֶּרֶז,
הָמוֹשָׁב, וְהָאַסְלָה

וְכָלָּם נִרְתָּמִים
לְהָבִיא אֶת אַהֲרן
אֶל הַשְׁלְשוּל.

השירים בחלק הזה מיוסרים ונואשים, בכך אין שום ספק, ועדיין נותרת השאלה אם כל בדל של הרהור ראוי להיקרא שיר. לא עצם הנושא בעייתי, אלא הטיפול בו, שהרי אין בשיר שלפנינו שום נסיון לשכלול או לרבדים נסתרים, אין מה לפענח ובמה להתעמק. what you see is what you get: תיאור של עצמו כשהוא סובל מעצירות וחולם על שלשול. הקריאה של השיר מעוררת את הרצון לשאול בסופו: אז מה? 

נגאר גוואדי, "דיס אוריינטלית": מדוע האיראנים אינם מסוגלים לשתוק

בהערת השוליים הראשונה הופתעתי: "כדי להקל עליכם ולחסוך מכם את החיפוש בוויקיפדיה, להלן אי אילו פרטים", נכתב שם, ואז יש הסבר על מחוז בצפון איראן, וסופו מנוסח באופן שכלל לא דומה לסגנון של ויקיפדיה: "כדי לדמיין אותו תחשבו על הנופים הצפופים של אָנֶסי הצרפתית, של שווייץ או של אירלנד: ירוקים, מחושרי ערפל וגשומים. האגדה מספרת שכשהמוסלמים הגיעו למאזנדראן הם צעקו 'הו! אנחנו בגן עדן!'"

מה? תהיתי, כמה מוזר! איזו מין הערת שוליים זאת, שיש בה מידע המוגש בנימה של שיחת רעים? ואז הבנתי: לא המתרגמת הוסיפה את ההערה, אלא היא חלק מהרומן. מעין ספק השתובבות מקורית, ספק תחכום, המאפשרים לכותבת להוסיף נתונים, ושפע של פרטי מידע משמעותיים.

יפה!

מקוריות הכתיבה של נגאר ג'וואדי ברומן שלפנינו מתבטאת לכל אורכו של הספר המרתק. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, נולדה באיראן וב-1981, בילדותה, נסה מארצה ומעברה וביחד עם הוריה ואחיותיה עברה לגור בפריז. ג'אוודי, כמו גיבורת ספרה, קימיה סאדר, אינה רואה בעצמה "פליטה" או "מהגרת", אלא גולה. זיכרונותיה מאיראן, המובעים באמצעות הדמות הראשית בספר, מלאים באהבה וגעגוע. המשפחה נאלצה לנוס, שכן חייהם היו נתונים בסכנה. אביה של קימיה סאדר, כמו גם של הסופרת, היה מתנגד המשטר. תחילה פעל נגד השאח, ואחרי ההפיכה החומייניסטית, שאכזבה את שוחרי החירות כמוהו וכמו אשתו, אמה של קימיה, הוא המשיך להיות פעיל אופוזיציה ולספוג את שנאתם של כל הצדדים: עכשיו הוא "הותקף מכל העברים. חסידי השאח, שהשתקעו בפריז ובלוס אנג'לס, טענו שמסר את הארץ למולות והרג את גנרל רחמאני; המולות, ששלטו באיראן, ראו בו כלי שרת של המערב ושרץ אינטלקטואלי. השמרנים, אלה הקרובים לבזארי, מתחו ביקורת על האתיאיזם האדוק שלו ועל התנגדותו הקיצונית לאיסלמיזציה של המדינה; הקומוניסטים, המפוזרים ברחבי אירופה, התייחסו אליו כאל בוגד בורגני וסוכן של ה-CIA. כל הקבוצות האלה המטירו עליו גידופים מעל דפי העיתונים ובתחנות הרדיו שלהן. כולם שלחו לו מכתבי איומים."

מרתק לקרוא על החיים באיראן, כפי שהם משתקפים ברומן. כל מי שמבקש להבין את רצף האירועים שהובילו למצב הנוכחי יכול למצוא זאת בספר, שהוא, כפי שאפשר לראות כבר מהערת השוליים הראשונה, תערובת של פיקשן ועובדות, מקור בלתי אכזב של ידע והבנה.

אנחנו פוגשים את קימיה לראשונה במרפאה גניקולוגית, שם היא מקווה לזכות בטיפול שיאפשר לה להרות. במרוצת הקריאה מתברר לנו מדוע היא נאלצת לפנות לטיפולים כאלה, במקום להרות בשיטה הרגילה. הרומן כולו כתוב כקונטרפונקט בין שתי עלילות: ההווה, במרפאה, שבו נחשפים לאט לאט סודות עכשוויים, והעבר, שמפליג אל הדור הרביעי שקדם לחייה של קימיה: אל נור, סבתא רבתא שלה, שנולדה בהרמון של פיאודל עשיר; אל דודיה של קימיה, האחים של אביה; אל סבתה מצד אמה, שהוריה היו ארמנים. ההווה והעבר נעים בשני צירי עלילה ונפגשים ומשתלבים להפליא בסופה. את העלילה מחזיק גם איזה סוד נרמז שפרטיו מתגלים רק בסופה: מה שהיא מכנה "האירוע", שמוזכר כבר בעמודים הראשונים: "האירוע העקוב מדם שהתרחש ברובע ה-13 של פריז ב-11 במרס 1994. הוא פתח את מהדורת החדשות של ערוץ פראנס 2. הוא מילא את כל העיתונים למחרת, כתבות גדושות במידע כוזב ומעוטרות בתצלומים שלנו, כשעינינו מחוקות תחת מלבנים שחורים. אולי ראיתם אותי באחד מהם," היא פונה ישירות אל קוראיה, "אולי עקבתם אחרי הפרשה". תיאור האירוע הוא נקודת המפגש בין ההווה בפריז והעבר האיראני, שעליו אנחנו לומדים רבות.

הנה למשל מה שנודע לנו על האיראנים: "האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט). אילו רובינזון קרוזו היה איראני, הוא היה מת מייד עם הגיעו לאי ובזה היה נגמר הסיפור".

או גם: "כפי ששחרזאדה השתמשה בדיבור כדי לשים קץ לנקמה העקובה מדם של המלך שאהריאר בנשות הממלכה, כך האיראני מרגיש כלוא בדילמה הקיומית והיומיומית – לדבר או למות. לספר, לבדות, להמציא ולשקר בחברה רוויית איומים ושחיתות, במקום שבו יציאה פשוטה מהבית כדי לקנות גוש חמאה עלולה להסתיים בסיוט, פירושם להישאר בחיים. פירושם לסכל את הפחד, למצוא נחמה בכל מקום שבו היא מצויה במפגש אנושי, בהכרה, בחיכוך החיים שלך בחייו של הזולת. פירושם גם לרכך את הפחד, לפייס אותו ולמנוע ממנו לפגוע בך. בעוד שהשתיקה, ובכן, השתיקה משמעה לעצום עיניים, לשכב בתוך הקבר ולהוריד את המכסה."

ג'וואדי, באמצעות בת דמותה, מסבירה לנו כי "ברבות הזמן והמרחק, העולם שלהם כבר לא זורם בעורקי, גם לא השפה, המסורות, האמונות ואפילו הפחדים שלהם," ואז היא מוסיפה: "רק הסיפורים".

ברומן שלפנינו היא מזכה אותנו באפשרות לחלוק אתה את הסיפורים הללו. והם מרתקים, לא רק מכיוון שהם מעניקים לנו חריר הצצה אל העם האיראני ואל התקווה שהכוחות שייצגו הוריה של ג'וואדי, המורדים, המתנגדים לכל עריצות וטרור, יצליחו לגבור.

כשנולדה אחותה הבכורה של הגיבורה הספרותית, סירב אביה לחשוב על ילד נוסף, כי – כך הסביר – אינדירה גאנדי הייתה בת יחידה, והוא חשש שמא אם ייוולד לבתו אח או אחות, "ייפגע עתידה ויחד אתו עתידה של איראן", שכן ייעד אותה, כמעט כמובן מאליו, לגדולות.

אין לי ספק שג'וואדי מספרת כאן על אביה ועל תפיסת העולם שלו. אז אולי היא, הסופרת הגולה, לא תשנה את גורלה של איראן, אבל היא לפחות מספרת לנו עליה ואולי משנה באמצעות הרומן את נקודת המבט שלנו על ארצה ומעוררת בנו מידה מסוימת של חמלה והבנה.

אפשר להבין מקרוב יותר את ההפגנות נגד המשטר האיראני והזעם של האזרחים שמדווחים עליו כלי התקשורת אחרי שנודע כי איראן אחראית להפלת המטוס האוקראיני ולהריגתם של 176 נוסעיו. המפגינים הם בני דמותה של הסופרת ושל הוריה, שאותם למדנו להכיר מהרומן שלפנינו.

Négar Djavadi DÉSORIENTALE

מצרפתית: רמה איילון

"רגשי טינה": האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

איש האס-אס וייס מאנטוורפן, רוצח מועד ואדם שהעינויים היו לו להרגל ממש, שילם בחייו. מה עוד יכול צימאון הנקם הנקלה שבי לדרוש? אבל אם אמנם רואה אני את צפונותי, אין מדובר פה בנקמה ואף לא בכפרה. חוויית הרדיפה היתה ביסודו של דבר חווייה של בדידות מוחלטת. מה שאני מבקש הוא להשתחרר מהרגשת הנטישה של אז, שלא פגה עד היום. כשעמד איש האס-אס וייס מול כיתת היורים, התבררה לו האמת המוסרית של פשעיו. ברגע ההוא הוא היה יחד אתי – ולא הייתי עוד בגפי עם הקת של האת. ברגע שהוציאו אותו להורג, כך מבקש אני להאמין, הוא רצה בדיוק כמוני להשיב את הזמן לאחור, לבטל את מה שקרה.

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה": האם התאבדות היא פתרון?

אי אפשר שלא להתחיל מהסוף, שמעלה על הדעת את השורות החותמות את אחד משיריה של זלדה: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם / וְנָתַן לוֹ / מוֹתוֹ". שֵׁם כמשמעות כוללת או סיכום במבט לאחור של חיים שהיו ותמו. שמו של ז'אן אָמרי כרוך בהתאבדותו, כשהיה בן 66. האם המסות שכתב מסבירות את החלטתו ואפילו חוזות אותה? האם הן אמורות להוכיח גם לנו, הקוראים אותן, שהעולם שאָמֶרי מתאר בהן הוא מקום בלתי אפשרי? האם יאוש הוא המתנה הכתובה שהותיר לקוראיו, בקול צלול שלא יתפוגג וממשיך לספר לנו כי העולם הזה, ליתר דיוק – החברה האנושית – הוא בלתי נסבל ומוטב להניח לו ולסגת ממנו?

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות; להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות באות אחר כך", כתב אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס

כאמור, ז'אן אמרי הכריע. הוא התאבד ב-1978, שלושים ושלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה ומאז שהשתחרר ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לשם נשלח לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. 

"[…] יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית", כתב אמרי במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי".

את המסה "רגשי טינה" סיים במילים: "אנחנו הקורבנות צריכים 'לגמור' עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהיתה לפנים למילים 'לגמור מישהו' בעגה של מחנה-הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות". כמה מחרידות שתי המילים הללו, "וגם נגמור", ומעוררת את השאלה – בעצם, את הוודאות! – האם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי – אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם. 

היה לו, לז'אן אמרי, על מה לכעוס. השם שבו כתב את המסות שלפנינו לא היה זה שאתו נולד ב-1912, בגרמניה. אז היה הנס מאייר, בן לאב יהודי ואם קתולית. הוא שינה את שמו לז'אן אמרי, שם שצלצולו צרפתי, כשנאלץ לנוס מארצו, ולהכיר בזהות שלא הכיר ולא הזדהה אתה: יהדותו. את אביו היהודי לא פגש כמעט, שכן נהרג כחייל של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. לא היה לו אם כן שום קשר רגשי או תודעתי לשורשיו היהודים. הוא רק ידע עליהם כמה פרטים ביוגרפיים: בעבר הרחוק היה לו אי שם איזה סבא דובר עברית. אל העם היהודי, כך הוא מספר, הצטרף בפועל באחת ביום שקרא לראשונה את חוקי נירנברג, והבין שהם חלים עליו. 

עם זאת הזדהה עם גורל העם היהודי וחרד לו, גם בתום מלחמת העולם השנייה: "אין להוציא מכלל אפשרות שיהודים שוב יושמדו בהמוניהם," כתב. "מה יקרה אם ארצות ערב, המקבלות כיום משלוחי נשק ממזרח וממערב, ינחלו ניצחון מוחלט במלחמה עם מדינת ישראל הקטנה? מה יהיה על היהודים – ולא רק על השחורים – אם ישתלט על אמריקה פשיזם צבאי?" עוד הסביר: "כשמדינאי ערבי כלשהו דורש למחוק את ישראל מעל המפה, אני נחרד עד עומק לבי, אף שמימי לא ביקרתי במדינת ישראל ואיני חש כל רצון לחיות בה. הסולידריות עם כל היהודים שחירותם, זכותם לשוויון ואף קיומם הפיזי נתונים בסכנה היא גם, אבל לא רק, תגובה על האנטישמיות […] הסולידריות הזאת היא חלק מאישיותי ונשק במאבק על השבת הכבוד." 

אמרי אינו יכול לשכוח את זהותו היהודית, בין היתר בשל המספר שנחקק על זרועו ומזכיר לו אותה מדי יום: "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר", כתב ביובש. בזעם. 

לא התאפשרה לו, לאמרי, שום נחמה של השתייכות עמוקה, שורשית. כך למשל תיאר כיצד ידיד יהודי שהאזין בחברתו לביצוע היצירה "הפליט מוורשה" של ארנולד שנברג, התרגש והזדעזע עד עומק נשמתו כשהמקהלה השמיעה את "שמע ישראל". לו עצמו החוויה הייתה נטולת כל משמעות רגשית. "התרבות היהודית אינה נחלתי" כתב. תרבותו הייתה גרמנית. אבל גרמניה הקיאה אותו לצמיתות וללא שום אפשרות של כפרה, שכן בניגוד לגולים גרמנים לא יהודים שאחרי המפלה של גרמניה וכינונו של שלטון שונה יכלו לשוב לארצם, ממנו, כך חש, נמנעה האפשרות הזאת. העם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. 

אמרי כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג'מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" אצלו: "לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה". 

בשנים הראשונות, כך סיפר, בימים שבהם נדמה היה לו שהעולם מזדהה אתו ומתעב את מה שקרה בגרמניה, שיש בגרמניה "קולות של חרטה" יכול היה להתמודד עם הכעס. אבל עד מהרה נוכח כי "דיברו פחות ופחות על חרטה". יתר על כן, העולם קיבל את גרמניה. "תחילה התקבלה גרמניה המנודה אל קהילת העמים, אחר כך חיזרו אחריה, לבסוף היה צורך להתחשב בה במשחק-הכוחות בלי כל רגשות". ואז נתקל שוב ושוב בגילויי אנטשימיות. הנה דוגמה אחת מיני רבות שתיאר: שיחה שניהל ב-1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת בוקר בבית מלון. "האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר. כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה." והוא מוסיף: "חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלֵו ושאנן: הייתי בעיניו כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו". אין לו עוד "לשון משותפת עם האנשים [הגרמנים]", אף על פי שהם "אדיבים להפליא כולם". הוא חושד בנימוס היתר שלהם. בציניות, במעין חיוך כאוב, הוא מסביר: "ייתכן שרבים מאתנו, הקורבנות, איבדו את חוש הטקט לחלוטין. הגירה, התנגדות, כלא, עינויים, מחנה ריכוז – כל אלה אין בהם כדי להצדיק ויתור על הטקט, ואף לא נועדו להצדיקו. אך יש בהם כדי לתת לו הסבר סיבתי."

התביעה "לא להביט לאחור כי אם קדימה, אל עתיד טוב יותר, עתיד משותף", אותו "המבט הרענן והבהיר הזה אל העתיד" שמסגלים בשמחה אלה שרק אתמול עוד התעללו, נמנע ממנו. כמו קורבנות העינויים של משטר פרנקו בספרד, שמספרים בסרט של  אלמודובר "השתיקה של אחרים" על תביעה דומה, על זעם דומה. כמו נפגעי תקיפה מינית במשפחה, שנתבעים "לפתוח דף חדש", כך גם אמרי מסרב לשתף פעולה עם המנגנון שיהפוך אותו, לתחושתו "לשותפם של מעני. לא ולא," הוא זועם, "רוצה אני שהם ישללו את עצמם וובשלילת עצמם יתחברו אלי", כי רק כך, רק אם יענשו, יוכל לחוש שהבלתי הפיך נהפך. 

היושר, הישירות, הסירוב להתפשר ולהשלים עם העוול והרשע, ההבנה שלא, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הם אלה שהובילו את ז'אן אמרי.

האם מוטב היה לו אלמלא התאבד? 

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

הנרי לונגפלו, "קדימה!": איך ממשיך המת לחיות

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. איש צעיר, בן 34, התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. תודעתו השמיעה שוב ושוב באוזני רוחו מילה אחת בלטינית: ""Excelsior" שפירושה – "גבוה יותר". הוא קם מהמיטה וכותב שיר, שנהפך לאחת הקלאסיקות הנודעות ביותר בספרות האמריקנית והעולמית. 

שמו של האיש: הנרי לונגפלו, המשורר הרומנטי הפופולרי מאוד, שגם כיום, שנים רבות אחרי מותו ב-1882, לא איבד את אהבת הקוראים והערצתם. הוא היה ראשון היוצרים האמריקנים, ואחד המעטים מהם, שזכו להנצחה ב"פינת המשוררים" בקתדרלת ווסטמינסטר שבלונדון: פסלו הוצב שם ב-1884.   

שאול טשרניחובסקי, אחד מגדולי המשוררים העבריים, כלל את השיר בין תרגומיו הרבים לעברית. עם המילה הלטינית התמודד טשרניחובסקי בכך שתרגם אותה בפשטות למילה "קדימה!", והיא גם שמו של השיר בעברית:

עֵת רַד הַלֵּיל בִּמְרוֹם הָהָר
בְּהַרְרֵי-אֶלֶף, דֶּרֶךְ כְּפָר
הָעֶלֶם מַעְפִּיל לַעֲלוֹת,
וּבְיָדָיו דֶּגֶל, וְעָלָיו אוֹת:
קָדִימָה!

מַרְאֵהוּ כָחוּשׁ, פָּנָיו – שֵׁשׁ,
וּבְרַק הַחֶרֶב לְעֵינָיו אֵשׁ,
וְצִלְצֵל פַּעֲמוֹן כֶּתֶם פָּז
לַנִּיב הַזָּר בִּשְׂפַת הַלָּז:
קָדִימָה!

בַּבָּתִּים רָאָה: לְאֵשׁ הָאָח
מְאֻשָּׁרִים יוֹשְׁבִים עָשִׁיר וְדָךְ,
מִמַּעַל הֵאִיר בְּרַק הַשְּׂנִיר…
מִבֵּין שִׂפְתוֹתָיו נִמְלַט שִׁיר:
קָדִימָה!

נְאֻם הַשָּׂב: "הַמִּשְׁעוֹל צָר:
יְרָא מִסַּעַר יַקְדִּיר הָר,
מִזֶּרֶם עַז כִּגְאוֹת הַיָּם!"
לוֹ עָנָה קוֹל מְצַלְצֵל וְרָם:
קָדִימָה!

הָעַלְמָה לוֹ תִתְחַנֵּן: "נָא
עַל לִבִּי נוּחָה, נָד וְנָע!"
וַתִּדְמַע עֵינוֹ-תְכֵלֶת אָז…
הוּא נֶאֱנַח, אַךְ עוֹד קוֹלוֹ עָז:
קָדִימָה!

“נְטֵה מֵאֹרֶן נָע וָשָׁח,”
הָאִכָּר לוֹ מֵרָחוֹק סָח:
“נְטֵה מֵחַשְׁרַת שֶׁלֶג וְסוּר.”
וַיַּעַן קוֹל מֵרֹאשׁ הַצּוּר:
קָדִימָה!

וַיְהִי בְּהִבָּקַע אוֹר בָּהָר,
וּנְזִירֵי מִקְלַט-סַן-בֶּרְנָר,
עֵת צָקוּ לַחֲשָׁם כִּבְכָל יוֹם,
הֶאֱזִינוּ קוֹל בָּהָר בָּרוֹם:
קָדִימָה!

וַיִּמְצָא כֶלֶב נֶאֱמָן אֵת
הָעוֹבֵר-אֹרַח שׁוֹכֵב מֵת
בֵּין רִגְבֵי קֶרַח עָבֶה, קָר,
וּבְיָדוֹ נֵס, בּוֹ אוֹת הַזָּר:
קָדִימָה!

בִּנְאוֹת-הַקֹּר בַּעֲרֹב הַיּוֹם
הוּא מֵת, אַךְ נֶחְמָד יִשְׁכַּב דֹּם;
וּמִשָּׁמַיִם, מְרוֹמֵי-עָל,
כְּכוֹכָב נוֹפֵל חָלַף קוֹל:
קָדִימָה!

לונגפלו מתאר בשירו איש צעיר שמנסה להעפיל אל ראש הר מושלג ועטוי קרח, בעיצומה של סופה: "סַּעַר יַקְדִּיר הָר". אנשים שונים – "הַשָּׂב", "הָעַלְמָה", "הָאִכָּר" – מנסים לשכנע אותו לוותר על המשימה שכן היא קשה מדי, אבל הוא נחוש בדעתו להמשיך. עקשנותו עולה לו בחייו. אכן, בחיים נדרשת התמדה, אבל יש כנראה נסיבות שבהן מוטב לוותר, נרמז בשיר, ואדם נבון יודע מתי להפסיק.  

לונגפלו מיטיב לתאר בשיר את בדידותו של האיש המטפס על ההר, ואת הפער שבין מאמציו לבין זיכרון המראות העולים בתודעתו: האנשים היושבים בבתיהם, ספונים ליד האח המחממת. השורות הללו בשיר מעלות על הדעת את סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "מוכרת הגפרורים הקטנה", שבו תיאר את הילדה האומללה הקופאת מקור ברחוב, בשעה שבבתים הסמוכים מתכנסות משפחות לחגוג בחדרים המחוממים את ערב השנה החדשה. מוכרת הגפרורים הקטנה הייתה לסמל של קיפוח, בדידות ועוול.

לשירו של לונגפלו אפשר למצוא הדים רבים בתרבות העולמית. הוא משמש כמוטו במוסדות שונים ברחבי העולם: למשל, בבית ספר בהודו, בנבחרת משחקי כדור בקנדה, ובאגודה אלפינית באיטליה.

אזכורים לו מופיעים גם בספרות, כמו למשל בספר המתח Something In the Water מאת שרלוט מק'לוד, בסדרת פיטר שנדי, שבו חש צעיר שסיים זה עתה לטפס על ההר בדחף להריע "!Excelsior"…

המוזיקאי והזמר האירי מייקל ויליאם באלף הלחין את השיר, ורבים אהבו לשיר אותו בסלונים התרבותיים באנגליה, בתחילת המאה ה-20.

השיר הניב גם פרודיות, עיבודים והתייחסויות שונות בתרבות הפופולרית. הוא מופיע במחזה "בעור שינינו" של תורנטון ויילדר, בסדרה של איורי יצירות מאת ג'יימס תרבר, באחד מפרקי העונות של סדרת הסרטים המצוירים "רוֹקִי ובּוּלווינְקֶל", והעניק את שמו אפילו לחידת שחמט.

נראה אם כן כי מטפס ההרים הנחוש והכחוש שהטריד את שנתו של המשורר בקריאת העידוד שלו לעצמו ממשיך לחיות, גם אחרי שקפא למוות, בודד על הפסגה.