קטגוריה: ספרים

האם "ההומו-העדין" הוא קלישאה?

כשזה קורה לך, את מרגישה מין אלימות סמויה. לא סמויה. אפשרית. את לא יודעת מה עלול לקרות, כי הם, הגברים, כל כך זרים. לכן קל יותר עם הומואים. הם לא עד כדי כך שונים ממך… בטח יש אנשים שהיו מרחמים עלי אילו ידעו על המשפחה שלי, על אבא שלי, על כל זה. אבל אולי היה לי יותר קל… פחות מפחיד… כי טיפלו בי, והאדם שטיפל בי לא היה גס וקולני… את מסוגלת לדמיין את אבא שלי מעשן סיגר, עם כל מה שאני יודעת עליו…? זה לא שהוא וגרגורי לא עשו… כל מיני דברים… אבל… האמת, כשקוראים על הומואים, נראה לי שיש אצלם פחות אלימות בחיים, לעומת… לא. ככה התקשורת בוחרת להראות אותם. והיא עושה בדיוק אותו דבר עם סטרייטים…  מצד שני, גרגורי הוא לא בדיוק עדין נפש. אבל באותה תקופה הוא היה יותר צעיר… כל זה, ההומו-העדין, הוא בעצם מין קלישאה, אם חושבים לעומק. אבל אבא שלי… רק מלקרוא את המכתבים שלו אפשר להבין שהוא בחיים לא היה פוגע באימא שלי… נכון, בסופו של דבר הוא כן פגע בה, כי הוא הכניס אותה להיריון למרות שלא היו אמורים להיות לה ילדים… 

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשם אוגוסט, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית תרגמתי את הקטע הזה בעצמי.

הטור על הספר

ג'ודית רוסנר, "אוגוסט": מדוע הוא חודש שבו מתעצמת חרדת נטישה

בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג'ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, "בטיפול", שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? "הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים", אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? ("נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות"). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל "קלאסי" שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, "מהמ"!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? ("נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים"). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש"אזלו בהוצאה", מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה "דאון" ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו "שחר". ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה. 

מרב שין בן-אלון, "חמש רגליים": אילו סודות נחשפים

בעדינות, בנגיעה שנראית כאילו היא רק מרפרפת, אבל מתגלה שהיא חודרת כמו להב של סכין, פורשת האמנית מרב שין בן-אלון סיפור שאינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב. 

היא עושה זאת בספר יוצא דופן ומרתק, שמשתלבים בו מילים ורישומים ויוצרים ביחד שלם יפה להפליא. 

האסתטיקה מתחילה כבר מהכריכה: דימוי חזותי שמרמז על הבאות. רואים בה תצלום מדויק מדף מדבקות מחורר בשוליו, מאלה שמשתמשים בהם בבתי חולים, ועל המדבקות – כמה רישומים דקיקים שאינם מתחשבים במסגרת, אלא משתמשים בה: גוף של אישה ששוכבת על מדבקה ומתרגלת שכיבת נר, רגליה פשוטות כלפי מעלה מעל למדבקה חסרה ואל מדבקה אחת שמעליה; בית קטוע שהמשכו נתלש כנראה ממדבקה חסרה, צמח שמתפרש על פני שתי מדבקות, בית אחר, גם הוא חלקי, מצויר כמו אצל ילדים, עם ארובה וגג משולש, ולצדו שיח מעודן.

זוהי הפתיחה המסקרנת הנראית עוד לפני שפתחנו את הספר שאפילו העלעול בו יוצא דופן: הדפים נפרשים מלמטה למעלה. ואז, בעמוד הראשון, מופיעות על דף לבן כמה מדבקות צהבהבות עם המילים "בית חולים Hospital", "בית עלמין Cemetery", "בית הבראה Convalescent Home", "מרתף Basement", "ארגז Box". המילים נראות כמו רמזים לכתב חידה, שאכן תלך ותתפענח, אבל לא במפורש, אלא באופן שמצריך את השתתפותו הפעילה של הקורא והמתבונן. "האחות הראשית עוצרת אותנו", נכתב מעל לרישום נאיבי של כיסא, לצדו ריבוע ובתוכו מין שרבוט של כתם אדום: דם? לב? צדודית פנים? הדפים אפרפרים אך נקיים וצלולים ומה עכשיו? לאן פנינו מועדות? 

"רצינו לדעת" "לשאול" "לברר" נכתב שוב בפתקיות צהבהבות ומתחתן תרגום המילים לאנגלית, בפתקית לבנות, ולמטה, באמצע העמוד, רישום מהגב של איש בתוך מה? שלולית של דם? 

הסיפור ממשיך להיפתח: "אחותכן הייתה כאן אתמול". מעל למילים – רישום של כורסה מרופדת בפרחים אדומים, ולמטה – אישה יושבת ומתבוננת: בעצמה, במראה או בתמונה הניצבת מולה? רואים בה אישה מעורטלת, יושבת גם היא על כיסא על פני משטח מקווקו באדום. האישה האחרת, ששדיה חשופים ואין לה תווי פנים ממוסגרת ואחוזה. מי היא? 

הסיפור נמשך: "אחותנו לא הייתה כאן אתמול" – "היא הייתה" – "היא דומה לך" – והנה האישה מהכריכה, זאת ששוכבת שכיבת נר, רגליה משוכות כלפי מעלה, והמילים אומרות: "אנחנו מתווכחות עם האחות" – אהה. מתברר שמשהו קורה כאן. מתעוררת תהייה. מתעורר חשד שיש איזה סוד שיתגלה בהמשך, ואכן כך! 

לא סוד אחד, אלא כמה סודות שנוגעים זה בזה, "אנחנו בטוחות" אומרות המילים, ולאישה שהכרנו מהכריכה ומהעמוד הקודם צמחה פתאום עוד רגל, שתיים פשוקות באוויר ואחת זקופה כלפי מעלה, ואולי שלוש הרגליים מבטאות תנועה, כמו אצל שרלוט סלומון

"אין לנו עוד אחות": כפכפים מוכתמים באדום, שתי נשים, או ילדות, אחת מהן היא רק קווי מתאר של דמות, האחרת מלאה אבל נטולת תווים, מושחרת, ולשתיהן צלליות ארוכות, או אולי אלה עוד שתיים, שם למטה, במעין השתקפות? 

"היא הייתה כאן": דמות עומדת בראש סולם, בגבה אלינו, גבר? אישה? לא ברור, מכל מקום היא מתיזה על הקיר פסים אדומים, דקים, מדויקים, שנקשרים מיד בתודעה עם השלולית האדומה, עם הריפוד האדום, הסנדלים המוכתמים באדום, וכך זה נמשך, עוד ועוד, כל עמוד צופן הפתעה, במילים, ברישומים, בקשרים ביניהם.

הסודות הנחשפים, הרישומים המשולבים בהם משאירים אותנו עם תחושה של חוויה ייחודית ומופלאה. 

איפה משיגים את הספר?  באתר של היוצרתבמגדלור, בסיפור פשוטבחנות של מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, במילתא (רחובות), באדרבא חנות ספרים ברחביה, ובבית הנסן בירושלים.

רחל שליטא,"דובים ויער": האם ישראלים יכולים להיות אמריקנים?

ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב "בבית", כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: "אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם."

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. "אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל", היא אומרת, "אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם." אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: "אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות", היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא "נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות."

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש"נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון". ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט"ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. "כאן יש כל כך הרבה גשם," היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, "ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה", ובכלל, "כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן." כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, "ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם". אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם "לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה".

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. "רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה", אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב"פלקט" שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. "ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב".

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, "שבועתו של לוחם האש", מקשר בין כל היערות, "הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום" לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א"ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.

אילן ברקוביץ', "המשורר האשכנזי האחרון": מדוע אשכנזי, ומדוע אחרון?

יש ספרי שירה שבהם השירים יוצרים אפקט שהולך ומצטבר, מתחזק ומתעצם, וכל השירים ביחד הם בעצם יצירה אחת שאת משמעותה הם מעניקים לה בתהליך סינרגטי. 

כזה הוא ספר השירים של אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון. שמו של הספר מעורר תשומת לב: האשכנזי? מי מעניק לעצמו כינוי כזה? ועוד "האחרון"? על שום מה?

המוטו שבחר ברקוביץ' לספרו הוא שיר של רועי חסן, פעיל בקבוצות ערס פואטיקה שתואר כ"גל המזרחי החדש של השירה העברית". רועי חסן פותח את שירו במילה "אַשְׁכְּנַזִּים", וכותב עליהם שהם "חֲבוּרָה שֶׁל עַרְסִים", "חֲמוּמֵי מוֹחַ", וכל שאר הסטריאוטיפים הלשוניים שהוא מעלה במר נפשו, למעשה – מצטט את הדעות הקדומות ש"מזרחיים" הרבו (מרבים?) לשמוע על עצמם.

ובכן, אילן ברקוביץ' מבקש להביא את קולם של "האשכנזים". לספר על מורשת הכאב הסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ושאותם הוא עצמו ממשיך לחוש. 

הכותרת של כמעט כל אחד מהמשירים מתחילה במילים "המשורר האשכנזי האחרון": מה הוא נוהג לאכול ולשתות? בשיר הראשון: "שׁוֹתֶה מְרַק-בּוֹרְשְׁט וּמְקַנֵּח בְּסָלַט-וַרְזֶה". הוא מחכה בתור לנקניקיות ובה בעת גוזר לאמו מודעה מהעיתון: "אִם עָלִיתָ מֵרוֹמַנְיָה לְאַחַר / 1953, וְעָבַדְתָּ בִּכְפִיָּה אוֹ הִתְלַוֵּיתָ לְהוֹרֶה שֶׁעָבַד / בִּכְפִיָּה (גַּם אִם לַנְתָּ בַּבַּיִת) יִתָּכֵן וְהִנְךָ זַכָּאי / לְתַגְמוּל חָדְשִׁי בְּסַךְ 2,200 ש"ח".

בשיר השני "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו". הוא משוחח עם אמו על אביו המת "שֶׁשּׁוֹתֵק / כְּפִי שֶׁשָּׁתַק בְּחַיָּיו". אמו מספרת לו על קורות המשפחה בתקופת השואה ברומניה. אמנם היא לא הייתה במחנה השמדה, אבל חיילים רומנים תלשו מאוזניה " עֲגִילֵי / זָהָב שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמַתָּנָה מֵאָבִיהָ".  

בשיר השלישי "המשורר האשכנזי האחרון מתבונן בתצלום של הבית ברחוב דוּמְבְּרָבָה רוֹשְׁיָה 19, בוטושאן, ממנו גורשו בני משפחת אמו", הוא חושב על תולשי העגילים, על הזורקים לבורות, שוברי החלונות, על הכעס האילם שהביאו הוריו אתם אל ילדותו "בָּעִיר חוֹלוֹן". 

עוד הוא מספר על תחושת הנחיתות שלו כאשכנזי "רומני" ולכן "אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי"ת"; על גילויי גזענות שספג: צעירה שרקדה אתו מסרבת לצעדי ריקוד מסוים שכן "זֶה "אַשְׁכְּנַזִּי לִי מִדַּי"; על כינויי הגנאי שספג בנעוריו: "גְּבִינָה לְבָנָה / גְּבִינָה חֲמִשָּׁה אָחוּז / קוֹטֵג', / לַבְקָן"; על כך שסולק מחוף הים כי נעל נעלי מוקסין שחורות שלא מצאו חן בעיני חבורת הנערים שהיו שם; על קולו שנשנק בלילות, בחשאי, כשחשב על הסבל; הוא "מגלגל את השמות לראשונה בשיר על דל שפתיו: מזכיר את שמות בני משפחתו שנרצחו, ביניהם "סוֹלוֹמוֹן בֵּן הַשָּלוֹש, / סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב"; הוא "מתקשר ליד ושם" כדי למצוא שם, במאגרי הנתונים, את סבו, והוא "נכנס לסרטים" בעקבות שיחה עם אמו שסיפרה לו כי משפחתו חויבה לענוד טלאי צהוב על החולצה.   

עוד ועוד שירים פועמים בכאב והולמים בקורא שמזדהה עם תחושותיו של המשורר האשכנזי האחרון כשזה מספר לו איך הוא "מהרהר במסופר לו" וחושב שיש לאסוף את כל מאורעות השואה ב"סֵפֶר תַּנָךּ הֶחָדָש"; איך הוא "מְחַפֵּשׂ אַחַר קִבְרוֹ שֶׁל סבו מִצַּד אמו" בבית העלמין בחולות בת ים שם, ברשומות, הוא "מוֹצֵא אֶת הַקָּטֵגוֹרְיָה" על פי העדה הנכונה: לא אתיופי. לא ספרדי. לא רוסי. לא תימני: אשכנזי; איך הוא משחזר את קורות מחנה העבודה בכפייה טֶלֶאוֹרְמָן שאליו גורש סבו בסוף 1943, והשאיר מאחוריו אישה וארבעה ילדים קטנים: "מָה שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה טֶלֶאוֹרְמָן /  הֵיכָן הַתֵּל שֶׁל הַגְּוִיוֹת טֶלֶאוֹרְמָן / הָלַכְתָּ לְאִבּוּד טֶלֶאוֹרְמָן / חַכֵּה עַד לַמִּסְמָךְ טֶלֶאוֹרְמָן / פִּזַרְתָ אַלּימוּת / טֶלֶאוֹרְמָן …" המילה חוזרת ומכה שוב ושוב, בכל קצה שורה, עד לשורה האחרונה: "עַכְשָׁו הוּא שֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ טֶלֶאוֹרְמָן ": ההזדהות עם הסבא, ההיטמעות בו ובגורלו הושלמה.  

אחד השירים רבי העוצמה בקובץ הוא "המשורר האשכנזי האחרון בא לביקור דמיוני אצל פטריקה אוניגה":

הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לבִּקוּר דִּמְיוֹנִי אֵצֶל פֶּטְרִיקָה
אוֹנִיגָה
שֶׁאִלְמָלֵא
פָּתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ
לֹא הָיָה הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לְבַקְרוֹ
וְזֹאת מְשׁוּם שֶׁלֹא הָיָה נוֹלָד.
שָׁרָשָׁיו הָיוּ נִגְדָּעִים.
פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה הָיָה חַקְלַאי.
לְהוֹרָיו הָיָה בַּיִת קָטָן בִּכְפָר נוֹצְרִי סָמוּךְ לְבּוֹטוֹשָׁאן, עַם פָּרוֹת
וְתַרְנְגוֹלִים,
אֶחָיו הָיוּ קְשׁוּרִים בַּמִּפְלָגָה הָרוֹמָנִית הַקוֹמוּנִיסְטִית
אֲבָל הוּא הִצִיל יְהוּדִים.
אִשְׁתּוֹ מִימִי, שֶׁהָיְתָה חֲשׂוּכַת יְלָדִים, כְּבָר לֹא בֵּין הַחַיִּים

וְהוּא? אֶפְשָׁר כִּי בְּשֶׁל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן עַל מַעֲשֶׂה הַצְלָתוֹ אוֹתָהּ
נִמְנַע מִמֶנוּ אוֹת חֲסִיד אוּמוֹת הָעוֹלָם
אבָל עַכְשָׁו הַזְמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה
עַל שֶׁפָתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בְּרֶגַע הַמְצוּלָה,
תּוֹדָה עַל הַחֲבֵרוּת הָאַמִּיצָה עִם סָבוֹ,
עַל הַנֶפֶשׁ הָאֲצִילָה, עַל שֶׁהָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ
וְנֶפֶשׁ יַקִירָיו עַל מְנָת לְהַצִיל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם
דָּבָר שֶׁהוּא הַמַעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,
מוֹדֶל לְחִקוי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

השיר מסתיים בלי סימן פיסוק, שכן אין לו סוף, אבל יש לו אחרית דבר, בצדו האחר של הדף, ובה מסופר כיצד צעדה בשלג אם צעירה וארבעת ילדיה הקטנים, כיצד פתח בפניהם אוניגה את דלת ביתו והסתיר אותם במשך שנה. המשורר חש את האימה, הסכנה, הכרת התודה, מבחינתו המעשה ימשיך להתקיים לצמיתות, לא בעולם המעשה, אלא בנפשו שאימצה אותו. הוא זוכר, כאילו היה שם ממש, גם את הילדה היתומה רות, חברתה הטובה של אמו בילדותן, וגם כשהוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין הישן בנהריה", הוא יודע שהמתים לא ימצאו את מנוחתם. 

הספר מסתיים במילים "תם ולא נשלם". 

אנטון צ'כוב "פריחה שנתאחרה": כמה יפה!

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

משל שלוש הצפרדעים

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

 

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

Too Much and Never Enough by Mary L Trump: "איך יצרה משפחתי את האדם המסוכן ביותר בתבל"

מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.

מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.

טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.

מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את "דונלד", כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה. 

היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את "הספר שלו", והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.

הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג'ורג' פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות "כחולות", כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו. 

מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.

הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה  להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.

פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו"זוחל", בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו "מחוץ למשפחה". 

לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.

פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע "להופיע", להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. "העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס", היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי "הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!" 

דונלד "המצליחן" לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז'יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו "המצליח" כביכול. 

הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.

אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן "סורר" (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. "שילמד לעשות עזרה ראשונה", ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!) 

הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת… 

הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה. 

כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.

"ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל'גדולה' שלו".

כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון "אישה איומה" ("nasty woman") וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: "נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך." 

הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת "סודות משלה להסתיר". 

יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: "המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג'ורג' ושינגטון גר כאן'. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…"

מרי "יורדת" גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: "תראו, ג'ארד חזר מהמזרח התיכון!" ומוסיפה המחברת וכותבת: "כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל"… 

"הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי", כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל. 

2,165 איש סימנו את הקטע "יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו."

הספר ראה אור, כאמור, השבוע.

האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה? 

בעוד כמה חודשים נדע מה ילד יום. 

בינתיים אפשר לקרוא את הספר. הוא מעניין מאוד. 

מדוע לא היה אלברט איינשטיין יכול לפרסם את מחקריו

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

ישי שריד, "מנצחת": האם כולנו חולמים על צבא קטלני?

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה"ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה "חיילים מורעלים": החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה "מורעלים" ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה"מורעלים"? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ"ל, הוא התחייב להעמיד "צבא קטלני", כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, "קטלני", הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר "לשפר את הקטלניות" שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא"ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את "המגע הגס של  מדי ה-ב'". היא מבינה את השאיפה שלהם להיות "זכרים עילאיים", מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: "הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה". היא "לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים", אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על "בגדי הבלט העדינים" שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו "המחבל", אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא "מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים"… 

"בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג", היא מסבירה לחניכי קורס מג"דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. "אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים". אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה "את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים". הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן "הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל". 

אביה מאשים אותה שהיא "חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות" ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה"ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא"ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: "אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות". אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.

 

תמר אלמוג, עוז אלמוג "כל שקרי האקדמיה – מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו": ומה עתה, בעידן הקורונה?

"אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת", כותבים תמר  אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.

אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.

את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. "בועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול" ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת "תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש." לטענתם, "ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים," שכן "משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה."

היה זה "סוף עידן השפע", שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, "כל מחלקה היא 'יחידת רווח'", וכל חבר סגל נהפך ל"יזם". נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק "תוארי מיקי מאוס" שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.

וזאת רק ההתחלה.

הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.

למשל: המוסד שנקרא "חבר הנאמנים" של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.

היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.

הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות "הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית".

תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.

אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.

אין ביקורת חיצונית.

הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ'נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.

מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, "שהקריירה הפוליטית-ניהולית" באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.

מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות "תלות לא בריאה בתזרים לא יציב".

תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.

שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.

בשל כל אלה, ולא רק בגללם, "אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל".

אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.

הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג'פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו"המציא" מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.

ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ "הקורונה".

ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.

הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו"ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו"ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.

גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל –  לביטחון תזונתי – אם בכלל.

"רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל"ן ומשבר הסאב-פריים" כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!

כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי "גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה." הכותבים מדגישים כי "בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות". האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?

תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.

הנה כמה מהן:

  • "הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. 'אם הם מרמים במהלך הלימודים', היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם."
  • ""כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו'. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם."
  • "כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם."
  • "ב-2008 פורסם בירחון 'האטלנטיק' מאמר שכותרתו: 'במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי'. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: 'דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט'. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם."
  • "מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת 'בעקבות החלום האמריקאי', מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג' להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד."
  • "צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה"ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע."
  • "למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות."

כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.

כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי "שמור לי ואשמור לך". ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.

פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.

מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.

מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

"החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו": האם הספר עולה על הסרט?

הסרט "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" זכה ב-2019 באחד הפרסים בפסטיבל הסרטים בקאן. הוא שודר לאחרונה ב-Yes, ולאחר שצפינו בו, כאן בבית, הזדרזתי לקנות את הספר בגרסתו המתורגמת לאנגלית, מפורטוגזית. 

שכן הסרט נוגע ללב, מסקרן ומעורר רצון לשקוע בו שוב, להעמיק את ההבנה של הדמויות ושל מניעיהן.

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, הסרט עולה (בעיני) פי כמה מונים על הספר! 

למעשה, קשה למצוא את הקשר ביניהם, למעט כמה קווי עלילה שבספר מתגלים כשוליים, ואילו בסרט – תופסים מקום מרכזי. 

הסרט עוסק בשתי נשים שנמצאות במרכז הבמה, למעשה הן שתי הדמויות היחידות שממלאות אותה: שתי אחיות, אאורדיסה וגידה, שהחיים מפרידים ביניהן באכזריות. שתיהן גרות בריו דה ז'נרו, שתיהן מתגעגעות מאוד זו אל זו, אהבתן ההדדית היא הכוח המניע של חייהן, ולאורך כל הסרט, שמלווה אותן מצעירותן עד זקנתן, אנחנו תוהים במתח גובר והולך: האם ישובו וייפגשו? האם יוכלו להעניק זו לזו את כל מה שיש בהן, כוח, תמיכה, עידוד, אהבה עמוקה ורבת משמעות? 

גם בספר שתיהן קיימות, אבל הסיפור שונה בתכלית, והעלילה החשובה שמופיעה בסרט היא רק משנית ברומן. היא מתרחשת בברזיל בשנות הארבעים, ויש בו גלריה של דמויות: שכנה ממורמרת וחטטנית, בני משפחה עשירים מופלגים שמתחתנים רק בקרב המשפחה כדי לא לבזבז את הרכוש הרב, צעיר שקנה לעצמו תואר של דוקטור  ולכן נכשל בעבודתו כרופא – שלל אנשים שבסרט אינם קיימים. 

לסופרת הברזילאית Martha Batalha יש בספר אג'נדה ברורה: היא ביקשה לכתוב רומן פמיניסטי המתאר את מצוקתן של נשים שנאלצות לוותר על חלקים באישיותן, כדי לרצות גברים: האבא והבעל, שרואים בהם כלי לסיפוק הצרכים שלהם. כשהן נישאות הן נאלצות להוכיח את בתוליהן. אחר כך הן חייבות לרצות את הבעל. "הוא הביא הביתה משכורת טובה, לא הִרבה להתלונן ודיבר עם הילדים. הוא רק לא אהב שמפריעים לו להאזין לרדיו או לקרוא את העיתון, לישון עד מאוחר או כשהוא לנמנם אחרי ארוחת הצהריים. כל עוד נעלי הבית שלו הונחו במקביל ליד המיטה, הקפה שלו רתח, לא היו גושי שומן בחלב שלו, הילדים לא התרוצצו בבית, הכריות על הספה הונחו כיאות, החלונות נסגרו לא יאוחר מהשעה ארבע אחרי הצהריים, לא הייתה בבית שום מהומה עד הבוקר, קולו של הרדיו לא היה רם ולא חלש מדי, האמבטיה הדיפה ריח של אקליפטוס, והוא לא נאלץ לאכול יומיים רצוף את אותו האוכל, הוא לא דרש יותר מדי." 

האירוניה המרה של הסופרת נוקבת אמנם, אבל יש להודות – לא מקורית במיוחד. 

בסרט שני הגברים, הבעל והאבא, מרגיזים ומרושעים, ומעוררים את השאלה – איך אפשר? אבל אפשר! בסרט אאורידיסה היא פסנתרנית מחוננת, ונגינתה, המוזיקה שלה, תופסת מקום חשוב ומשמעותי מאוד. בספר היא מנגנת בחלילית, וגם זאת רק לרגע קט. בניסיונותיה למצוא משמעות בחייה היא גם לומדת לתפור. משהו בסרט ממוקד ומדויק יותר, ולכן גם מרגש. בספר, השונה כל כך מהסרט, יש הרבה דמויות, הרבה התפתחויות, ובעיקר הרבה סיפורים שכשקוראים אותם עולה תחושה של משהו חיצוני: מספרים לנו "על", לא "את", והסיפורים מתערבבים ובמקום לחזק, מחלישים זה את זה. 

שאלה שהתעוררה בי כשצפיתי בסרט הייתה – למה היא בכלל התחתנה אתו? 

מעניין שהספר נפתח בדיוק באותה שאלה: "איש אינו יודע בדיוק מדוע אאורידיסה ואנטונר התחתנו." 

לצערי, לא קיבלתי מהספר תשובה אפילו לשאלה הזאת…

לסיכום: את הסרט כדאי מאוד לראות. ועל הספר אפשר בעיניי לוותר. 

מעין איתן "אהבה": מדוע לגדול היה טעות

"לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו."

הנה שוב: "לגדול היה טעות". כך. כן. המשפט הזה, המוגנב, המובלע כביכול, שהוא בעצם מפתח להבנת ספרה של מעין איתן אהבה.

שאלה: מי לא מכירה את התחושה שהוא מבטא?

תשובה: מי שאבא, או סבא, או אח בוגר, או דוד, לא פגע בה. מי שלא נודע לה די מהר בתהליך הגדילה שלה עד כמה גופה מסוכן לה, כי בו, בתוכו, סביבו, עליו, יתרחשו הכאב, הבגידה, חוסר המוצא, והעונש הבלתי נמנע שרק הגוף יכול להשית עליה.

מי היא? היא הגוף.

מה העונש שלה? הגוף.

מה החטא שעליו תיענש? היא גדלה.

וגופה –  הוא זה שאפשר את הפגיעה בה. התמקם והתמקד בה.

כן – "לגדול היה טעות".

ליבי, שם בדוי, מספרת לנו על תוצאות הטעות: מאחר שגדלה, מאחר שגופה נהפך לגוף של אישה, מאחר שבגלל אותו גוף נאלצה לספוג את הבגידה האיומה ביותר שאדם שנולד בצורת ילדה נאלץ להתמודד אתה, כבר אין לה מוצא אלא להיאנס שוב ושוב, לכאורה – מרצון: היא "עובדת" (מעולם לא הבנתי את המילה הזאת בהקשר של האונס החוזר המתבצע בגופה של אישה בזנות).

כשיצא הספר של מעין איתן התעורר פולמוס חוץ-ספרותי: האם מי שכתבה אותו – והוא נראה כמו וידוי מגוף ראשון – מספרת בו סיפור אוטוביוגרפי? האמנם הייתה בזנות? ואם לא – האם "מותר" לה, אם יש לה "זכות" לספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה בזנות, או שמא דבריה "אינם אמינים", כפי שפסקה מישהי שהצליחה להיגאל משם?

אין לי מושג. אבל ברור לי, בלי שום צל של ספק, שכותבת הספר עברה התעללות מינית בילדות, ושמי שהתעלל בה היה אדם קרוב, מישהו שהיה מופקד על שלומה וביטחונה, ומעל באמונה: כאמור – הבגידה המחרידה ביותר שתיתכן, זאת שבה הרע מתחפש לטוב וכך מסכסך את הנפש הצעירה מדי, מבלבל אותה, הופך את סדרי העולם על פיהם, ומותיר, במקרה הטוב, נשמה חבולה ומצולקת. היא אשמה כי גדלה. כי אסור היה לה להישאר בחיים ולשמש מטרה ויעד לפגיעה.

(בהקשר זה אני מרשה לעצמי להזכיר שיר שכתבתי "ארבעה בתים", שמתאר לאן צפויות להגיע בבגרותן ילדות שנפגעו: לבית חולים לחולי נפש, לבית בושת, לבית סוהר, לבית עלמין).

"לגדול היה טעות".

האם דייקה מעין איתן בפרטים? מה זה משנה? מה שכתבה נוקב, צורב, מחניק, וזועק בקולי קולות את הזעקה האומרת בלי כל ספק שאלה דברי אמת.

"והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האישה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ. כיוון שהאישה, על סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים": זה האפיגרף שבחרה מעין איתן לספרה, והוא אומר בדיוק את זאת: "לגדול היה טעות."

מה קורה לילדה שגדלה בקרבתו של מיזוגן אלים ומשולח רסן? האם תוכל ללמוד לאהוב את עצמה, או שדינה נגזר: תיעוב והרסנות עצמית, שתבטא אותן בדרכים שונות של פגיעה עצמית: להיאנס יום יום, לחתוך את עצמה, לבלוע חומרים מסוכנים, לחפש את הסכנה כדי להיענש על עצם היותה ועל מהות קיומה. את כל אלה מעלה מעין איתן היטב, בתוך עמעום מבלבל שמעצם הבלבול השורר בו לוקח אותנו אל המציאות הפנימית שהספר מבטא: "לא היו לכן חברים. היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, ממשפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח."

מי הייתן? (מי היינו) – שמנות? רזות? עשירות? עניות? מרוסיה? מאתיופיה? ילידות הארץ? מה זה משנה. אתן, אנחנו, הן – כולן ביחד. הפגועות שמרגישות כל חייהן עד כמה טעו בכך שגדלו.


לא הכרתי את עורכת הספר, נעמה צאל, אבל הצטערתי מאוד לשמוע על מותה בטרם עת. 

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

אריק לארסון, "שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה": מה המסקנות האופרטיביות?

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה"ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה"ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה", שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה".

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, "הלורד הראשון של האדמירלות". כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: "חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה".

ארה"ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי "השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד."

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ'רצ'יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי "מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!"

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ'רצ'יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה "הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי", אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… "רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון". הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

ה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק." 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה "ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת" הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: "אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים".

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, "Mr. Know-All", שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל "מארח" נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד "החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג'ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו", תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: "רק רואי עתידות בודדים", הוא כותב, "חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית", והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), "ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, 'מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה'. בסיפור, 'סכנה!' שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים."

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל "מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה." אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי "אף אומה לא תגיע לשפל כזה" של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טען כי "תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה 'עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'". אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ'רצ'יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

בב תומס, "אם טובה דיה": מה קורה לילדים שאמם טובה מדי, לכאורה?

המושג "אם טובה דיה" מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו "ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית", וההעברה הנגדית היא אותן "תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל".

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם "חשובים", אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא "משתמשת" בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: "זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. 'מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?' שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. 'מה אני אמורה לעשות בפגישה.' ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. 'רק לצפות,' אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.' בעצמי? 'השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,' אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה."

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט"ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

קארל צ'אפק: "תוכנית שכשלה": האם אפשר ללכוד את האביב

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

 

סטיבן גרינבלט, "להיות או לא להיות שייקספיר": איך השפיעו חייו על כתיבתו?

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג'ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה "המלט", שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב"בהמלט" שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

"מה עוד בטקס?" אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו "להיות או לא להיות" הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: "האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה 'אתה' והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה." 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, "הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות." כך למשל הצליח, כאמור, "להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה."

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות "סונטות ההולדה", שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של "מקבת"? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה "הסופה"? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי "שייקספיר הבין מה המשמעות של 'להיות שייקספיר'". אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ'רד ברבג' (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו "חלק מהאנושות". הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא "האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות." הוא בחר בקומדיה "עמל אהבה לשווא" ("Love's Labour's Lost") ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת "סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן".

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה "הלילה השנים עשר":

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: "The enemies of pleasure beware" : "אויבי ההנאה, הישמרו!" 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.  

ג'ואנה טרולופ "Mum & Dad": סבתות ונכדות, סבים ונכדים?

ג'ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג'ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג'ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? "אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט". בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם "למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?"

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג'ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, "חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים" (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה "כפי שנשים עשות תמיד"… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. "אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת," היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

אימרה קרטס, "ללא גורל": כשהזכות לבחור נשללת

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי