קטגוריה: ספרים

אמיר זיו, "חמצן": מה לא יכול כסף לקנות?

הרומן הראשון שכתב אמיר זיו, ארבעה אבות, הפתיע בבשלותו ובמיומנות הכתיבה המדויקת והמשוכללת של כותבו. הכישרון שבו נכתב ספרו השני, חמצן, שראה אור לאחרונה, כבר אינו מפתיע. גם חמצן כתוב היטב.

ההפתעה הטמונה בו היא התעלול הספרותי המרתק שנקט זיו: הרומן נפתח בפרק האחרון, פרק 10, ולאט לאט נעים לאחור, בתוך פרק זמן של כמה ימים, עם הבלחות אל העבר הרחוק יותר. התוצאה שמתקבלת היא שבעצם אנחנו יודעים את הסוף, יודעים למה כבר אי אפשר לצפות או לקוות, מכירים כמה מפרטי העלילה, אבל עדיין לומדים לא מעט, שכן כל פרק ממלא חללים שהיו רק קווי מתאר וכל פרק מעמיק אותם בפרטים ובנפח. הציור השלם הולך ונוצר לעינינו: הדמויות שאת כל אחת מהן נפגוש בפרק המיועד לה, צרכיהן, רצונותיהן הסותרים, האכזבות והכישלונות שכולם נוגעים אלה באלה.

העלילה קאמרית. היא מתרחשת בין בני משפחה קרובים: הורים ובנם, סבא וסבתא, צעירה שהנכד מאוהב בה, ושותפו לעסק של הסבא.

כמו ברומן הקודם, גם בחמצן מפליא אמיר זיו לתאר אהבה גופנית: זאת של נער צעיר שחש בה לראשונה ומיטיב לפרט בעדינות שובת לב את דקויותיה האינטימיות. הנה דוגמה: רן והצעירה שהוא מתנדב אתה במד"א יושבים על אלונקה באמבולנס, שניהם עטויים במסכת הגנה, ומתנשקים בפעם הראשונה, בלי להוריד אותה: "מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו, כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שמו להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וזלגה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון". כל כך יפה ומעודן! כשקראתי את הדברים הללו לא יכולתי שלא לחשוב על הנזק הנורא שגורמים הסרטים הפורנוגרפיים שבני נוער רבים מדי מכורים להם; אלה שגוזלים מהם את היכולת להרגיש דקויות בעוצמה, שהרי הצורך בריגוש גובר, ואין מקום למעט המכיל את המרובה. (כשהנער המאוהב בספר שלפנינו חוצה גבול אסור, זה לא קורה מתוך כך שהגיע אל הסיטואציה עם תפיסות מוטעות מראש, אלא מתוך היסחפות שהסיטואציה גרמה לה). 

חמצן מבקש לבחון מה משמעותו של כסף, לא סתם כסף, אלא עושר מופלג. האם הוא יכול להבטיח אושר? האם היכולת לקנות הכול, אפילו רפואה משובחת, אפילו הצלחה אמנותית (אמיתית או לכאורה), מבטיחים לאדם העשיר שיהנה באמת ממה שיש לו? שיחוש שמחת חיים? אלה כמה מהשאלות שהרומן מנסה להשיב עליהן.

אחד הפרקים המרתקים עוסק בחקירה משטרתית שהזכירה לי – איך לא? – מה שידוע לנו על החקירות של בכירים בצמרת הישראלית. בכלל, הספר קריא מאוד, וזאת אחת ממעלותיו.

הוא נפתח בתהייה: מה יהיה על הבטחתו של הרופא שמגיע ממש בשורה הראשונה לעשות "כל מה שאנחנו יכולים"? לעולם לא נדע אם הצליח, שכן מכאן ואילך נפליג בלי הרף, בכרונולוגיה הפוכה, אל העבר: מפרק 10 אל פרק 1. עם זאת, נלמד הרבה מאוד על מי שאושפז, ועל מה שעבר בשבוע האחרון (ובעצם, במשך שנים רבות) עליו ועל הקרובים לו. נלמד על תככים, אהבות ושנאות, על מפחי נפש ובגידות מסוגים שונים, ועל ההשפעה הרבה שיש לבני אדם על זולתם.

א. פ. סובוטין, "בתחום מושבם של היהודים": איך נראה מסע בזמן

הדבר הראשון שצד את העין הוא יופיו הקלאסי של הספר. עיצובו מדויק ומושלם, כריכה קשה, נייר איכותי: ספר כמו אלה שנראו פעם, מהסוג שנאה להציגו לראווה על המדף, ונעים לקרוא בו.

אחר כך מגיע פתח הדבר שכתב פרופסור גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.  אלרואי, שהביא את הספר לדפוס, פותח ומסביר כי "ספרים מעטים היטיבו לתאר את חיי היהודים בערים ובעיירות של תחום המושב הרוסי", וכי הספר שלפנינו "הוא ללא ספק אחד מאותם ספרים נדירים שמעניקים לקורא חוויית קריאה אינטימית והכרות מוחשית ובלתי אמצעית עם שדרת חייהם של יהודים מן השורה ברוסיה האימפריאליסטית של שלהי המאה ה-19".

אלרואי ממשיך ומסביר את הרקע ההיסטורי: מה היה תחום המושב, מתי נוצר, מה היו גבולותיו. בהמשך הוא מאיר חלקים מתוך הספר, מסביר מדוע כתב אותו סובוטין, ומה בעצם רצה להראות בו.

ואז – הספר עצמו.

אודה על האמת: לא קראתי אותו לעומקו. כך למשל לא עצרתי והפנמתי את כל המידע הסטטיסטי שהוא כולל, אם כי חלק מהטבלאות שהתעכבתי עליהן בהחלט מעניינות. הן מפרטות בין היתר מה היה כוחם הכלכלי של היהודים שחיו בשלוש הערים שבהן ביקר סובוטין בקיץ של שנת 1887 (מפה מצורפת בתחילת הספר). סובוטין סייר במינסק, וילנה וקובנה, וההצטרפות אליו דומה למסע במכונת זמן.

הפרק הראשון מתחיל בתחושה ממשית של נסיעה: "מראה של מינסק מכיוון מסילת הברזל אינו מרשים ביותר. על גבעה לא גדולה, באמצעה של בקעה ביצתית, דבוק לו ערב-רב של בתים, ומעליהם מתבלטים מגדליהם של שני בתי תפילה קתוליים, בניין בית הכלא וחמש-שש כיפות של כנסיות – כללו של דבר, לא תואר לה ולא הדר!"

הוא ממשיך בקביעה: "כבר במבט ראשון הבחנו שהרכיב היהודי דומיננטי כאן מאוד, וכל האחרים מחווירים לעומתו", ואז ממשיך ומתאר את חיי היהודים במינסק ואת מה שראה שם כבר בתחילת ביקורו: ארבעה יהודים מרצפים כביש; שניים פוסעים על "מדרכת עץ" ו"מנהלים דיון על איזה דבר ומנופפים במרץ בידיהם"; בפינת רחוב שלושה מהם עומדים ומשוחחים; ילדים רצים לבית הספר, "ומכיסי כמה מהם מבצבצת פת-שחרית צנועה"; פועלי בניין – יהודים; יהודייה זקנה נושאת סל פירות למכירה ואחרת דוחקת עז לחצרה. עוד ועוד מראות מצטיירים לעינינו, ססגוניים, ברורים ומרתקים. הנה הגענו אל היהודים הללו, מלפני 133 שנה, ואנחנו צופים עליהם כמו בסרט שעוקב אחריהם ואחרי מעשיהם.

אחרי ההתרשמות מראייה, מגיעים הנתונים: טבלאות המסכמות, כאמור, את מצבם של יהודי שלוש הערים בסוף המאה ה-19. למשל – "כמה תעודות סוחר מן הגילדה הראשונה והשנייה הוענקו" ליהודים וללא יהודים, והשוואה בין השנים 1876, 1880, 1884, 1886. רואים שבתחילה 90% מהאנשים שזכו לתעודת הסוחר הזאת היו יהודים, אבל מספרם הצטמצם במשך השנה וירד ל-88%. או: מה היה אחוז היהודים מבין הגגנים שעבדו בווילנה ב-1887? מסתבר מהטבלה: ש-100%: 68 במספר. גם בענף הכובענות הפרוונות שלטו היהודים באופן מוחלט, לעומת, למשל, סנדלרות: רק 24%: 116 לעומת 369 סנדלרים לא יהודים. כשקוראת שאינה חוקרת את התקופה מתעכבת על הנתונים הללו, הם מעניינים כקוריוז, אבל קשה לעכל את שפע הנתונים, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות להתעמק בהם.

הם יכולים בלי ספק לשמש אוצר בלום לחוקרים. אותי כקוראת מהשורה, עניינו יותר תיאורי האיפיונים של היהודים ושל אורחות חייהם, מנקודת מבט אובייקטיבית (לכאורה!). למשל: "רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מיטיבים לחשב סכומים גבוהים; מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מיטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים…" ומוסיף סובוטין ומעיר: "דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים"… ועוד דוגמה: "מתברר שבתוך בתיהם שומרים היהודים על ניקיון רב יותר מבסביבתם. לרוב, חדריהם מסוידים ונקיים למדי. עצם עיצובם של חדרי היהודים חורג ממה שמקובל לחשוב על חוסר הניקיון האופייני להם. אפילו בבתיהם של יהודים שאיזושהי פרוטה מצויה בכיסם עיצוב החדרים תרבותי למדי, ובייחוד בהשוואה למגוריהם של איכרים ושל העניים יושבי הערים הרוסיות. על בתיהם של האמידים שביהודים אין מה לומר – מגוריהם נראים אירופיים למהדרין". תיאור נוסף הוא זה של יהודי המשמש כסבל, חרף גופו הצנום: "פעם אחת ראינו ייצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלה היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו, והוא אפילו גלגל את עיניו מרוב מאמץ, אבל האנשים שהעמיסו עליו את משאו אמרו לי: אין דבר, הוא יסתדר! – ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו, בגניחות ובאנקות, למרחק של מחצית הוורסטה, וקיבל בעבור ההובלה חמש קופיקות בלבד – מחיר מקובל כאן בעבור נשיאת משאות." מסקנתו: "כללו של דבר, מציאות המקום אינה מותירה אבן על אבן מן התפיסה שהתגבשה בדבר אי-כשירותם של היהודים לעבודה פיסית."

משלושת הציטוטים הללו אפשר להבחין במה שאופייני לספר: שילוב של אובייקטיביות, המתבטאת בנתונים מספריים, לצד התרשמויות סובייקטיביות, שיש בהן גם לא מעט מאבק פנימי, כך נראה, באנטישמיות הלא מודעת של הכותב. שוב ושוב הוא מתפעל מהסתירות שהוא מגלה בין הדעות הקדומות המקובלות שאימץ בלי דעת, ומה שהוא רואה במו עיניו.

ועם זאת, התיאורים חיים וססגוניים מאוד. כך למשל תיאור עוניים של יהודי שלוש הערים שבהם ביקר סובוטין מחרידים. במיוחד אלה של וילנה, שבה העניים המרודים חיו, על פי תיאורו, במחילות תת קרקעיות חשוכות ועלובות בתוך מה שנראה לו כמו אתר של זבל.

כמעט משעשע התיאור של קריסת שירות הדואר שבעטיה "רבים אינם סומכים על הדואר ואינם שולחים את מכתביהם אלא כמכתב רשום" ולכן "יהודי-החמד הפרגמטיים ייסדו כבר מזמן שירות דואר משלהם, והוא נוח יותר ומאורגן כהלכה ופועל במקביל לדואר הממשלתי" (וזאת, יש להזכיר, לא כאן בישראל במאה ה-21, אלא ברוסיה, במאה ה-19! ומה השתנה?"

מדהימים התיאורים המראים עד כמה "שלט" הקיום היהודי בערים הללו. למשל, בשבת "רעש הכרכרות שוכך ברחבי מינסק; בנסיעתנו שלנו ברחובות העיר היה משום צרימה מסוימת". או: "בשבת, עם כל התסיסה ברחובותיה של מינסק אשר שורצים יהודים, איש אינו מפר את הסדר הטוב: אין כאן לא צעקות, לא שיכורים ולא קטטות, והמשטרה נשארת חסרת מעש".

המחשבה על החורבן המוחלט שיומט על הקהילות הללו בתוך כמה עשורים מזעזעת ומחרידה, דווקא כשמבינים עד כמה דומיננטיים היו אז היהודים במקומות שנעלמו מהם כמעט כליל. אכן, אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על השואה, ממש כשם שביד-ושם נפתחת התצוגה בסרט שמתעד את "יהודי העיירה". במידה רבה מאוד הספר נחווה כמעין סרט תיעודי כזה.

האם יש קשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט?

לפני כשש שנים, ב-2014, קנתה אמזון את אתר האינטרנט Twitch. 

מה השתנה מאז?

איך כבש Twitch את המקום ה-31 בין האתרים שאליהם מרבים גולשים להגיע ואיך הוא מכניס לבעליו סכום של כמיליארד וחצי דולר בשנה?

מדוע מרבה השחמטאי היקארו נקמורה, שזכה בתואר רב-אמן, להופיע ב-Twitch ולערוך שם משחקי שחמט וירטואוזיים? 

ואיך כל זה קשור ב-AI (בינה מלאכותית) ובהשקעות בחברות הזנק, בשלביהן ההתחלתיים?

רמז: שחקני שחמט אוהבים לנצח. הם מנצלים כל הזדמנות אפשרית. והכי חשוב –הממשק, זה שכבר מזמן מאפשר לשחקני שחמט לנצל את היכולות המופלאות, מעוררות ההשתאות, של הבינה המלאכותית, שמסוגלת ללמוד בעצמה ללא פיקוח אנושי. 

על כל אלה כתב שחר צפריר, שותף בקרן הון סיכון TLV במאמר מפורט, עתיר קישורים מבארים ומאיר העיניים:

 

The Interface Is the Message (when you know the rules)

What Chess streamed on Twitch, AI, and seed-stage startup investments have in common

וזאת ההתחלה:

A couple of days ago, the New-York Times published an article about the soaring popularity of chess on Twitch, giving Grandmaster Hikaru Nakamura due credit

Of all things, this made me revisit past thoughts on how chess has helped me understand the critical importance of the interface between AI and knowledge-workers, and how chess has led me to make multiple seed-stage investments in AI-driven startups

את המאמר המלא והמרתק אפשר לקרוא כאן. 

"מהי ספרות?" שאלו בגיליון החגיגי, מספר 20, של כתב העת הו!

הגיליון ה-20 של כתב העת הו! ראה אור, ואפשר לקנות אותו כאן:

 הנה רשימת המשתתפים בו: 

בהיותו גיליון חגיגי, שינה מעט הו! את מתכונתו. דורי מנור, עורך כתב העת ומייסדו, פנה אל כמה עשרות סופרים, משוררים, עורכים וחוקרי ספרות וביקשו מהם לכתוב בשניים שלושה עמודים תשובה לשאלה "מהי ספרות".

כדברי המערכת: "אינספור תשובות כבר ניתנו לשאלה הזאת, ואף על פי כן דומה שאין דיון מעניין ומפרה מזה. שהרי דווקא החשיבה המחודשת על השאלות הבסיסיות ביותר מאפשרת לנו לבחון מחדש את מה שנדמה כמובן מאליו, ולנער כמה תפיסות מקובלות מדי, 'אמיתות' שכבר היו לקלישאה. ב־95 הטקסטים שנכתבו במיוחד לכרך זה יש כדי לעדכן ולגוון את המחשבה על הספרות הישראלית ועל ספרות בכלל, ולרענן מוסכמות לא מעטות".

כאמור, תשעים וחמישה כותבים, שהמסות שלהם סודרו על פי הא'-ב' של שמותיהם, נענו לאתגר. מרתק לקרוא את נקודות המבט השונות שמהן ניגשו לשאלה, ואת הזוויות המגוונות שהעניקו לתשובה. השלושה הראשונים, פרופ' זאב שטרנהל, ד"ר נעמה צאל וד"ר סמדר שיפמן חרגו מהסדר הרגיל של ההופעה, שכן מדובר בשלושה יוצרים וחוקרים שהלכו לעולמם עוד לפני שהכרך ירד לדפוס.

נוגעים ללב במיוחד הדברים שכתבה נעמה צאל. כותרת המשנה למסה שלה: "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה". צאל פותחת בתיאור אישי מאוד, שממנו היא מפליגה אל הכללי: "לפני שנה חליתי בסרטן. השפה שלי נפלה. ביומן שלי — דממה. רק פעם בזמן רב, איזו התקבצות מילים שנועדה לסמן בעיקר את השממה שסביבה, את האדמה החרוכה". צאל, כנראה בדברים האחרונים שכתבה בחייה (כמצוין בהערת שוליים), מסבירה כיצד, בעקבות המחלה, ספגה השפה שלה מכה קשה, וממשיכה לכך ש"הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד." צאל ודאי לא יכלה לשער בנפשה עד כמה משמעותיים יהיו דבריה, שייקראו אחרי מותה בטרם עת, עוד לא בת ארבעים.

קראתי את כל המסות האחרות, ואני מביאה נגיעה קלה מכמה מהן:

דורי מנור, העורך של הו!, מספר שכמו אמו בשעתה, הוא "עוסק בצֵיד מרגלים. אלא שהמרגלים שאני לוכד אינם מרגלים בשר־ודם: אלה מרגלים העשויים מאותיות ומצלילים"; כיצד מילה קונוטטיבית מאוד ששמע בילדותו טלטלה את עולמו ופתחה בפניו עולמות, ואיך השפיעו עליו סודות מדינה שנחשף אליהם. 

דנה אולמרט מפתחת את הרעיון שלפיו יש בכוחה של הספרות לשנות את מציאות. היא מביאה, בין היתר, את אוליבר טוויסט, ואת אוהל הדוד תום

שמעון אדף מראה כיצד הספרות מדברת על דבר אחד, באמצעות דבר אחר (והרי זה מה שעושים דימויים, לא כן?). אדף פותח את הטיעון שהוא מפתח באמצעות אנקדוטה: "היסטוריון שתחום התמחותו הוא המאה התשע־עשרה באירופה מתחיל לקרוא בזמנו הפנוי רק ספרות מדע בדיוני. בשלב מסוים מתעורר בו החשש שמא לא יוכל לחזור לקרוא ספרות אחרת. הוא לוקח לידו את אחד הרומנים החביבים עליו, גאווה ודעה קדומה של ג׳יין אוסטן. למרבה ההקלה הוא נהנה ממנו יותר מבעבר. אבל הוא רואה אותו באור חדש: אם קודם השתומם מכישרונה של אוסטן לבטא את המורכבות של הטבע האנושי והחברתי, הרי שעכשיו, תוך כדי קריאה, צצה אצלו שאלה אחרת – איזה עולם צריך לדמיין כדי שהאירועים שאוסטן מתארת אכן יוכלו להתרחש? להפתעתו הוא מגלה שעל מנת שהסיפור של אליזבת בנט ומר דארסי יתרחש בדיוק כמו שאוסטן מספרת אותו, צריך לדמיין עולם שונה למדי מזה שאוסטן חייתה בו הלכה למעשה".

חיים פסח אינו מהסס להדגים "מהי ספרות" באמצעות ציטוט סיפור מקראי, זה של בלעם והאתון. הוא מתבל את מאמרו בלצון: "ואני מדלג, לטובתכם ולמען הטעם הטוב, על הפרשנות הפרוורטית שנתנו לסיפור זה חכמינו זכרונם לברכה באשר לפשר טענתה של האתון: 'רכבת עלי!' (וזה אמיתי)", ומגיע בסוף המאמר למסקנה מעניינת של איש ספרות ועורך ותיק. 

מאיה ערד, במאמר מרתק, מלקטת התנסויות שחוותה ובאמצעותן הבינה מהי ספרות: איך הבחינה לראשונה בצביעות ובזיוף, איך למדה על היכולת להיכנס לעורו של האחר, לראות את הדברים מנקודת מבטו. איך נוכחה שמבוכות ואי נעימויות יכולות להיות חומר הגלם של הספרות, וכן הלאה. 

ערן רולניק, שלא במפתיע, בהיותו פסיכואנליטיקאי, מראה כיצד "הספרות והפסיכואנליזה משתמשות באמצעים שונים על מנת להשיג כמה מטרות דומות".

נסים קלדרון, חוקר הספרות, נעזר בברנר ובמניפסט שכתב, כדי להשיב על השאלה. 

הסופר משה סקאל דן בהבדלים שיש בין משוררים לסופרים. משוררים "הולכים בעקבות החלילן מהמלין" ואילו "סופרים הולכים בעקבות פירורי הלחם", שכן הם "משפילים את עיניהם אל האדמה ומחפשים עליה פירורים. הסיפור משליך את פירורי הלחם האלה לעברם, וכל סופרת וסופר מלקטים את הפירורים שלהם, לפי טעמם ומזגם". 

ראובן נמדר מספר סיפור שלקח בצדו.

טל ניצן משיבה לשאלה בטקסט קצר ושירי.

נועה מנהיים פותחת כדרכה בתיאור צבעוני וחד של משהו שאירע במוזיאון הבריטי בחורף של 1872, כאשר "החל ג'ורג' סמית' בן ה־32 לקרוע מעליו את בגדיו תוך התרגשות…"

כותרת חיבורו של רויאל נץ היא "מהי ספרות גרסת המתמטיקה" והוא עוקב בו אחרי אייזיק ניוטון, ש"המציא את המדע הניוטוני" כי "באותם ימים השתולל הדבר והאוניברסיטה נסגרה".

אסתי ג' חיים מסבירה בחצי עמוד כי הספרות היא בשבילה "המחלה ובד בבד הניסיון להחלים".

לאה איני פותחת את תשובתה בסדרת שאלות: "את מי שואלים? את הכותבת? את הקוראת? את הקוראת שהיא גם כותבת? ולאיזו כתיבת ספרות מכוונים? לספרות מנפקת תוכן המעסה את בלוטות התרבות תוך שימוש בכריות לשון? במיני סמלים מוכרים? או לספרות שנדמית כזרה? כזו הנכתבת למעטים, והיא אמנותית?"

נורית זרחי משיבה בשיר שנקרא "ספרים" ומתחיל כך: "שָׁם רָאִיתִי אֶת הַסּוּס שֶׁבָּא לִשְׁתּוֹת".

א"ב יהושע פותח בניסיון להגדיר קודם כל מהי אמנות והיכן בעצם אפשר למצוא אותה.  

סיון בסקין מסבירה ש"כן, הספרות היא משחק בשבילי", ומוסיפה, "זה לא מקטין אותה בשום צורה", ואז מציירת תמונה קסומה שלה ושל חברתה כשהיו בנות אחת עשרה או שתיים עשרה: "קיץ. ליטא. אנחנו בדרך לאגם — שביל באורך כשני קילומטרים דרך היער. השביל מתחיל מבית הספר שבו למדו האמהות שלנו שני עשורים קודם לכן, ונגמר בירידה תלולה, שבה היער הופך לשורשי אורנים בחול, שמתמעטים והופכים לחול סתם, שהופך למים צלולים. מדי פעם אנחנו סוטות קצת מהשביל כדי לאכול כמה אוכמניות ופטל מהשיחים. אנחנו לא מתפעלות מהנוף, כי הוא חלק מאיתנו, לכן אנחנו צריכות משחק לדרך. 'רוצה את להיות קטולוס, ואני אהיה קטילינה?' שואלת סשה. 'אני לא חושבת שהם נפגשו,' אני אומרת. 'עד שקטולוס הגיע מוורונה לרומא, קטילינה כבר הוצא להורג.' 'לא נורא,' אומרת סשה. 'נגיד שהם הספיקו להיפגש. נגיד שקטולוס הגיע לעיר קצת קודם. גאיוס, אתה בא לשתות יין? יש לך שירים חדשים?'": שתי ילדות שהספרות אצלן היא החיים עצמם. גם ובמיוחד כשהם נראים כמשחק. 

עוד ועוד חיבורים קצרים שכל אחד מהם שונה, המגוון רב, והעניין והסקרנות הולכים ומתעצמים, ככל שקוראים את התשובות השונות.

אחד מהחיבורים מגיע במפתיע מנשיא המדינה, ראובן ריבלין, שקושר בין הספרות בה"א הידיעה וסיפור שחרזדה, אלף לילה ולילה, שאביו, הפרופסור יוסף יואל ריבלין, תרגם מערבית לעברית. ריבלין רואה בתרגום ניסיון לקרב בין העמים, ומספר שאביו תרגם גם את הקוראן, כי סבר שכך יוכלו בני אדם "לזהות זה בזה גון קול דומה, שורש היסטורי משותף, מיתוסים דומים שבונים את חיינו. גם אם שמותיהם שונים. גם אם שפתנו דומה אך שונה, או שונה לגמרי. ומתוך כך, הספרות מעשירה את חיינו ועולמנו, אבל גם מאפשרת לנו להרגיש קרובים יותר ודומים יותר לשכנינו".

האם המסר ההומני והמקרב יכול לצאת מתוך "הו!" אל המציאות הפוליטית, כאן ועכשיו? 

למרבה השמחה גם אלי פנה דורי מנור, והנה הפסקה הראשונה במסה שכתבתי:

בחלקו השני של הו! מובאים ארבעים שירים שכולם הופיעו בכרכים הקודמים. המדור מכונה "מצעד הלהיטים של 'הו!', השירים הנבחרים". העורכים ביקשו מחוקרים, חוקרות, סופרים, סופרות, משוררים  ומשוררות לבחור את שירים החביבים עליהם במיוחד.

מבחר השירים משמח לבב אנוש. 

הנה אחד מהם, שכתבה סיון בסקין:

 

ואחד שכתבה אנה הרמן:

המבחר כולו מסחרר ומשמח עד בלי די.

כאמור, אפשר לקנות את הגיליון ישירות מהקיבוץ המאוחד, כאן, וגם, כמובן, בחנויות הספרים. 

שטפן צוויג, "מכתב של אלמונית": האם העוצמה הרגשית תגבר על האדישות

"מכתב של אלמונית" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו "מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים". הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום "שהיום חל יום הולדתו". האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. "הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו." אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם "ידיו רועדות", אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, "הוא לא הצליח להיזכר", ו"נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה", כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. "אני מברך את כל ידידי" כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, "הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה "מכתב של אלמונית", שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

דוד פישמן, "מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא": מי ניצח

"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ." 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד." 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים". 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…  

אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים." 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל". 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים". 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

מה צריך מורה מנוסה לעשות?

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים": מדוע לא בכו על ברז'נייב

כפי ששמה מעיד, טטיאנה טולסטיה היא קרובת משפחה של הסופר הדגול לב טולסטוי. מקריאת קורות חייה אפשר ללמוד שבשושלת שלה מופיעים סופרים ידועי שם נוספים, למשל אחד איוון טורגנייב. טולסטיה ירשה מהם בלי ספק את כישרונה,  והנה אנו זוכים לקרוא ספר שלה, מתורגם לעברית. 

 כתיבתה של טולסטיה היא, קודם כול, מצחיקה מאוד. היא אירונית ומשעשעת, ואין בסיפורים אף עמוד שנעדר ממנו איזה דבר שנינות מקורית, לפעמים קצת מרושעת, לפעמים גדושה באירוניה עצמית ובביקורת מפוקחת על תופעות חברתיות שהיא מנתחת בעקיפין אבל באופן נוקב.

הסביבה היא אחת הגיבורות הראשיות בסיפורים. בראשונים – זאת של ברית המועצות הסובייטית, באחרונים – זאת של הפרברים והאוניברסיטאות בארצות הברית, שם חיה טולסטיה כמה שנים, לפני שחזרה למולדתה. ברור לגמרי שכל הסיפורים נרקמו מתוך חייה והתנסויותיה האישיות.

כך למשל בסיפור הראשון, "עלמה בפריחה", היא מתארת את חוויותיה כדוורית: כסטודנטית בת שמונה עשרה נאלצה למצוא עבודה קשה ולא מתגמלת כמחלקת מברקים, ובאמצעות התיאור של חוויותיה היא פורשת בפנינו לא רק חוסר ההיגיון הבירוקרטי (מדוע למשל היא חייבת ללכת ולשוב כמה פעמים אל אותה כתובת, כאשר ברור שמברק אחד מבטל את האחר?), אלא גם כדי לתאר את יופייה המתפוגג של סנקט פטרבורג (שאותה היא מכנה בשם חיבה "פיטר"): "באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין – עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם, ועלה ריח קפה ווניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת, ואילו עכשיו הקמין – בור הקבר – נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש. צבע שמן ירוק". 

הסיפור השני, "חלומות זרים", נפתח במשפט "פטרבורג לא נבנתה עבורנו. לא עבורי. כולנו זרים בה". היא מספרת כיצד פטר הגדול נסע לאמסטרדם וחלם לבנות עיר דומה, ואז "הוא עצמו מת, אך העיר נותרה, וכך נגזר עלינו לחיות בחלום זר". היא מפליגה בתיאורי העיר, והם יפים כל כך! "מי שלא רץ מימיו, באוזניים שמוטות, במזג אוויר שפעתי ומבהיל כמו זה, מי שלא נרטב עד לשד עצמותיו, לא נבהל מהכניסה ומהחצרות, לא יוכל להעריך את חמימותם החייתית, הבישולית, הרדיאטורית, של מגורי האנוש. מי שלא שמע את המוות נושב בגבו, לא יעלוץ בחדוותה של האח. ולכן אם קהתה היכולת היקרה מפז לחוש בחיוניות החיים, כדאי לנסוע לפיטר באוקטובר. אם יתמזל מזלך, וכמעט תמיד מתמזל – תצא משם חצי חי. לשם עינוי הגוף יתאים גם נובמבר, עם הרוח המושלגת, הרטובה, המחליפה את כיוונה בכל דקה, ואם נסיעה סתווית לא תצא אל הפועל – גם מרץ יעשה את העבודה". 

ההיסטוריה נוכחת מאוד בסיפורים. למשל: "בסוף שנות השמונים, כשהחלה הפרסטרויקה," שאז "היה מעניין יותר לצפות בטלוויזיה מאשר להציץ בחלון"… או – אזכור המצור על לנינגרד, בסיפור "סוניה", שאז גיבורת הסיפור "ניזונה מכל מה שיכלה למצוא: בישלה את נעלי העור, רקחה מרק חם מהטפטים – הרי בכל זאת נשאר מהם מעט דבק-קמח"; או – מות ברז'נייב בסיפור "דמעות" (אי אפשר לא לפרוץ בצחוק כשהיא לועגת לו בלי רחמים, למשל: "ברז'נייב מת! דבר שלא נשמע כמותו! חי לו בלי למות, והנה עכשיו מת"), שבו היא מתארת את קצו של עידן, כאשר "גם האוטובוס היה עצוב – סובייטי, עני, ישן, קר, מטרטר". כשהמנהיג מת "הדור המבוגר נזכר במותו של סטלין, בשמחתם החשאית של החכמים, בבכיים של הבורים. שם לפחות הייתה דרמה, וכאן אף לא שמץ, ולא ברור איזו צורה אמור ללבוש היגון, ולו המזויף", שכן "ברז'נייב מזמן לא היה בן אדם, לא פרסונה, אלא טמפרטורת האוויר, הלחץ בעמוד הכספית, כיוון הרוח – מריקנות אחת לריקנות נפשית אחרת."  

תיאור הבירוקרטיה הסובייטית בערוב ימיה של ברית המועצות היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מזעזע. בסיפור "אושר" היא מתארת את התלאות שעברה "בשנת 1986 [כאשר] נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים". את החשדנות המתעללת של פקידים. את התקנות הבלתי אפשריות, שמזכירות את מלכוד 22 בסתירות הפנימיות שנהגו כדי להקשות, להכאיב, להפריע לבני אדם לחיות: "היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח".  

הסיפורים ברובם ריאליסטים, אבל חלקם סוריאליסטים. למשל, "האשנב", שבו מצאה טולסטיה דרך מחוכמת לתאר את תקופת המחסור כשאנשים עמדו בתור כדי "להשיג", כך סיפרו לי שנהוג היה לומר, כל חפץ ש"יזרקו" בראש התור. 

היא מספרת על עצמה, למשל ב"יום האישה" – סיפור שבו היא תוקפת בחריפות מעודנת את מערכת החינוך הסובייטית שבה גדלה, את הסתירות: "בבית הספר מלמדים דברים מטופשים וסותרים. אומרים 'הקרב את עצמך כדי להציל את ידידך' ומיד מצווים להלשין", את האטימות לפרט, לצרכיו וליכולות שלו: "יתנקמו בי על כך שאני יודעת לקרוא במהירות, ואינני רוצה לקרוא באיטיות, הברה אחרי הברה, ולהעמיד פנים שאני מתמודדת עם טקסט מסובך", את העריצות והתביעה לקונפורמיות.  

כל אחד מהסיפורים הוא פנינה מיוחדת במינה, הם שונים זה מזה, ועם זאת – כולם מעניינים, וכאמור – מצחיקים מאוד.

התרגום לעברית הוא מלאכת מחשבת. אמנם אינני יודעת רוסית, אבל התחושה לאורך הסיפורים הייתה שאני קוראת עברוסית. משהו במנגינה, בקצב: "זויה השתוקקה ליפול בזרועות מגואלות בדם של כירורג. אבל מהנדס – גם טוב", משהו בקיטוע, בסוג הזרימה, מעורר תחושה רוסית מאוד. 

Девушка в цвету – Татьяна Толстая

תרגם מרוסית: דן ורשקוב

נטפליקס, "בורגן": אפשר אולי לקבל אותה, כאן ועכשיו, במציאות?

כשמגיעים למצב שבו מחכים כל היום לערב, שאז נהוג כאן להפעיל את הטלוויזיה, ואחרי החדשות לצפות בסרט  או בסדרה; כשבזמן הארוחה משוחחים על הפרק האחרון, מעלים ספקולציות, תוהים, ומתייחסים אל הדמויות כאילו הן לא סתם מכרים רחוקים, אלא ידידים קרובים, אפשר לדעת שמדובר בסדרת טלוויזיה מוצלחת.

כן, באיחור של שנים גילינו את הסדרה הדנית המוכרת כל כך, "בורגן", ששמה ממשיך ללכת לפניה: בימים האחרונים עוד ועוד אנשים סיפרו לי שהחלו לצפות בה, משמע, לא רק אלינו הגיעה השמועה באיחור רב.

האמת, פער השנים (כשבע!) שחלפו מאז שהסתיימה בישראל ההקרנה של העונה השלישית לא משנה מאומה. הסדרה ממשיכה להיות אקטואלית ומרתקת, בניכוי מציאות הקורונה, שמי היה יכול להעלות על דעתו אפילו לפני שנה! אכן, מוזר כל כך לראות בני אדם שאינם שומרים על שום כללי ריחוק חברתי. קשה להאמין שעד לפני כמה חודשים נפגשנו! התקהלנו והצטופפנו! לחצנו ידיים! טפחנו על שכם! נישקנו את לחיים של מי שאינם בני ביתנו הקרובים ביותר! 

"בורגן" מספרת לנו על בירגיטה ניבורג, פוליטיקאית דנית שמגיעה כמעט במקרה לראשות הממשלה. בעצם, רק בפרק הראשון נדמה שהקידום התרחש "במקרה", שכן ככל שאנחנו לומדים להכיר אותה, כך אנו נשבים בקסמיה. היא כריזמטית להפליא, אידיאליסטית, שואפת (ומצליחה!) לתקן את העולם, בלי לוותר (כמעט) על עקרונותיה, ובלי להתפשר (לעולם) על הערכים המופלאים המנחים אותה. מעניין לראות מה הערכים שהיא מייצגת, מה היא מבקשת "למכור" לבוחריה: סובלנות, ליברליות, דאגה אמיתית ועמוקה לפרט ולזכויות אדם. ערכים שברור לה (כלומר –ליוצרי הסדרה!) שישבו את הלב של קהל הצופים בדנמרק. (כמו כל ישראלית, לא יכולתי שלא להיזכר במבצע להצלת יהודי דנמרק, שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר מאות דנים הבריחו בסירות דיג את יהודי ארצם אל שוודיה הנייטרלית. האם מה שקרה אז מעיד כי האתוס הלאומי הדני באמת דוגל בזכויות אדם, כפי שמצטייר בסדרה?). 

במציאות הכאוטית של הפוליטיקה הישראלית העכשווית (ובעצם, לא רק זאת הישראלית!) אי אפשר שלא להשתוקק אל מין בירגיטה כזאת, שתבוא ותנהיג בחוכמה, בנדיבות, ומתוך תחושה אמיתית של שליחות ושל רצון להיטיב עם הזולת. 

בירגיטה ניחנה לא רק בחזון, אלא גם בעורמה פוליטית, בהבנה עמוקה של נפש האדם, וביכולת להניע אנשים לפעול על פי העקרונות שנראים לה נכונים.  

כל אחד מהפרקים מציב סוגיה אקטואלית שבירגיטה נתקלת בה, או בעיה שהיא נאלצת לפתור. האזנות סתר אסורות. חוק בריאות ממלכתי. היחס הממשלתי למהגרי עבודה או לנוער עבריין. אפשר תמיד לסמוך על בירגיטה שגם אחרי לבטים ודאגות, תתעלה מעל כולם, ובתבונה יוצאת דופן, תמצא את הפתרון. (הפרק המאכזב היחיד היה פרק 5 בעונה השלישית, שבו בירגיטה "לומדת" שזנות היא "מקצוע" כמו כל מקצוע אחר: מקומם ומרגיז!) 

כנותה של בירגיטה שובה לבבות; לא רק את אלה של עמיתיה ובוחריה, אלא גם את אלה שלנו, היושבים מול המרקע ומוקסמים ממנה. בירגיטה נאלצת להתמודד גם עם הצורך לשלב בין אימהותה לבין הקריירה התובענית שלה.

ברור שיש לתלות את הצלחתה הרבה של הדמות הפיקטיבית בשחקנית המגלמת אותה, סידסה באבט קנודסן. היא מיטיבה ליצור את הדמות של אישה חזקה והחלטית, ובה בעת גם נשית ופגיעה.  קנודסן ניחנה בחיוך שובה לב, וכשהוא מאיר את פניה אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה. 

יש בסדרה כמובן דמויות ראשיות נוספות: קתרינה פונסמרק, עיתונאית וכתבת טלוויזיה, וקספר יול, יועצה הפוליטי של בירגיטה בעונה הראשונה והשנייה. כמו בירגיטה, גם דמויותיהם של קספר ושל קתרינה מאפשרות ליוצרי הסדרה לדון בבעיות חברתיות שונות, מרתקות ומעוררות מחשבה.

לאחרונה נודע שנטפליקס בשיתוף עם DR, ערוץ הטלוויזיה הדני, החלו ליצור את העונה הרביעית של הסדרה, שאמורה להגיע למסכים ב-2022. יש למה לחכות! 

ניקולו מקיאוולי (1527-1469), "הנסיך": כששליט ממנה שרים טיפשים וחנפנים

על שרים ונסיכים

בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.  

יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת. 

כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו. 

שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך. 

איך להימנע מחנפנים

במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.

שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת. 

אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד. 

שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר. 

עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.

אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט. 

מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו. 

שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.

עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.

אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.

כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.

מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה. 

יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.  


[1] בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16. 

מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות. 


דיאן צ'מברליין, "שקרים הכרחיים": האם אמריקה הייתה באמת כה נפלאה?

בעצם, החלק הכי חשוב של הספר מופיע בסופו, ב"הערת המחבר" שאורכה קצת יותר משלושה עמודים.

דיאן צ'מברליין מספרת שם כי אמנם הדמויות בספרה "הן פרי הדמיון בלבד", כמו גם מחוז גרייס, ששם הסיפור מתרחש, אבל שהביסוס העובדתי הוא "אמת לאמיתה".

אני מודה שאלמלא הרומן שלפנינו לא הייתי מעלה בדעתי ש"מ-1929 ועד 1975 עיקרה מדינת צפון קרוליינה יותר מ-7,000 מאזרחיה" כדי ש"'לוקים בנפשם', 'רפי שכל', חוסים במוסדות פסיכיאטריים, שוהים במוסדות לעבריינים צעירים, חולי אפילפסיה ואחרים שעיקורם נחשב 'לטובת הציבור'" לא יביאו ילדים לָעולם.

כן, כן! לא בגרמניה הנאצית. בארצות הברית הדמוקרטית, עוד לפני הנאציזם, ועד לפני ארבעים וחמש שנה! מי היה מאמין!

כדי להציג את הסוגיה "מבפנים", לא במאמר עיוני, אלא מתוך נקודת מבט אישית ורגשית, כתבה דיאן צ'מברליין רומן ופיתחה בו עלילה סוחפת שמתמקדת בשתי דמויות עיקריות, אייבי וג'יין. אייבי היא נערה צעירה מאוד, רק בת חמש עשרה, שחיה בעוני מרוד עם אחותה ואחיינה הקטן, ויליאם בן השנתיים, בבית של סבתן החולה. ג'יין היא עובדת סוציאלית בראשית דרכה המקצועית שמקבלת לטיפולה את משפחתה של אייבי.

האם תצליח ג'יין לעזור להם? האם ויליאם  הפעוט יחזיק מעמד בבית שבו מתקשים לטפל בו ולשמור עליו? האם תעשה ג'יין שקר בנפשה ותפעל על פי ההנחיות המחמירות של העובדת הסוציאלית שאותה היא אמורה להחליף? האם תשתלב בעבודה, או שהמרדנות שלה תגבר והיא תעז להמרות את פי הממונים עליה?

כמובן שמעבר לכול השאלות האלה, עולה כל הזמן הסוגיה המהותית, כבדת המשקל, המזעזעת – האם יש למדינה זכות להתערב בגופם של אנשים, לעקר אותם בניגוד לרצונם (ולרמות אותם, כדי שישתפו פעולה, בלי שהם יודעים עם מה בדיוק)? בשיחה עם העובדת הסוציאלית הממונה עליה ג'יין חושבת על צעירה שמועמדת לעבור עיקור, ושואלת את עצמה – אבל מה היא, אותה מועמדת לעיקור, רוצה? "לזה אין שום משמעות?"

הרומן מתרחש בשנות השישים ומיטיב לצייר את ארצות הברית של אותם ימים. למשל, את האפליה הגזעית הבוטה והגלויה: "הוא כבר למד את מה שאנחנו רק התחלנו ללמוד: צבעוניים ולבנים לא מתערבבים בציבור, בעיקר לא בנים צבעוניים ובנות לבנות."

וגם את המיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה. ג'יין נישאת לרוברט, רופא ילדים, שמצפה ממנה להיות אישה בסגנון שרואים כיום בסרטוני פרסומת מאותה תקופה: עקרת בית שמעסיקה את עצמה בפעילויות התנדבותיות בקהילה, לא משפילה את בעלה בכך שהיא יוצאת לעבוד, "לכל החברים שלו בראלי היו נשים שחיכו להם בבית בערב, רחוצות ומסורקות, עם ארוחת ערב על השולחן", וכן, מישהי שגם לא מתלהבת מדי במיטה: "אתמול בלילה הוא אמר שנראה שאני נהנית כמעט יותר מדי"… אישה "נורמלית", לפי אמות המידה המקובלות שבעלה של ג'יין מייצג, אמורה להתמקד בעיצוב הבית שלה, ולא למצוא סיפוק  בעבודתה כעובדת סוציאלית שעוסקת בבעיותיהם של אנשים זרים.

בתחילת שנות השישים, התקופה שבה העלילה מתרחשת, הגיעה לעולם הגלולה למניעת היריון, ששינתה לחלוטין את חייהן של נשים ("אם נצליח לקבל גישה לגלולה החדשה למניעת היריון נגיע לגן עדן"), שלא נאלצו עוד לחשוש מפני היריון לא רצוי. אבל דיאן צ'מרבליין משרטטת בפנינו את המציאות ששררה אז, בימיה הראשונים של הגלולה: מסתבר שבתחילת הדרך היו רופאי נשים שסירבו לתת לנשים מרשם, בלי אישור מהבעל… כשקוראים על כך מבינים מה גדול המהפך שעברה החברה האנושית בחצי המאה שחלפה מאז, אם כי תופעות מסוימות לא נעלמו, אלא כנראה אפילו התעצמו. "אנחנו לא עושים להם טובה כשאנחנו נותנים להם כסף בחינם," אומר בעלה הרפובליקני של ג'יין, ומוסיף: "וככל שיהיו להם פחות ילדים ככה עדיף." אין ספק שדעתו משקפת את דעתם של רבים, גם כיום.

כשקראתי את הרומן נזכרתי בסרטון שהופץ ב-2016 בימי מערכת הבחירות בארצות הברית ובו לועגים לססמה Make America Great again ומראים במה כרוכה אותה "גדולה" שטראמפ מטיף לה בנוסטלגיה:

כאמור, הספר מושך מאוד לקריאה. זאת אולי אינה ספרות גדולה, ויש בה פה ושם רגעים קצת דידקטיים, אבל הוא בכל זאת מוצלח, כי הוא מעביר את העניין שבו הוא עוסק באופן משכנע ונוגע ללב.

 Necessary Lies Diane Chamberlain

תרגמה מאנגלית: שירי שפירא

קארין טואיל, "עניינים אנושיים": מה עושה הפורנוגרפיה לנפש?

קארין טואיל בספרה עניינים אנושיים עושה מעשה כמעט חתרני. טואיל לקחה סוגיה חברתית בוערת, ונתנה לה נפח אנושי באמצעות הדמויות שבראה, ושאמורות, כך אפשר להבין בסופו של דבר, לייצג פנים שונות של אותה סוגיה.

תחילתו של הרומן אינה מרמזת על המשכו, ועל העניין המרכזי שיעסוק בו. יש בפרקים הראשונים משהו מטעה, במכוון!, כי נדמה שעד סופו נלווה את קלר פארל, אישה המוגדרת "צרפתייה-אמריקאית" ואת בעלה, ז'אן פארל בן השבעים, כוכב תוכניות אירוח בטלוויזיה שמכור לטיפוח המראה הצעיר שלו. הכול מתנהל על מי מנוחות, לכאורה, גם אם חייהם של קלר וז'אן סוערים: יש בהם אהבות סודיות, תשוקות אסורות, מהלכים דרמטיים לחיי הדמויות, אבל מבחינת הכתיבה הדרמה מתנהלת במתינות, ואינה מסעירה אותנו, הקוראים.

כך זה נמשך, עד שקורה משהו שאינו נהיר גם לנו, כקוראים, אלא רק בדיעבד: מישהי טוענת פתאום שנאנסה. מישהו מופתע ומזועזע. הרי ברור לחלוטין שלא אנס! אולי פגע, אולי העליב, אבל אונס? בשום פנים ואופן לא!

החתרנות בכתיבתה של טואיל מתבטאת בכך שהיא מוליכה גם אותנו באף. לוקחת אותנו אתה אל קרביה של דמות-גבר שמחוץ לספר היינו מתעבים. ולמעשה, גם בתוך הספר אנחנו מבינים לאט לאט עד כמה הוא דוחה. האלימות אינה נחשפת לעינינו מיד, כי, בניגוד למה שעשה נבוקוב בלוליטה, ששם לקורא ברורה לגמרי אשמתו של הגיבור המספר על מעלליו בלי להבין שהוא מפליל את עצמו, ברומן שלפנינו אנחנו בהתחלה מאמינים לגיבור המואשם באונס שטפלו עליו אשמה על מעשה שבכלל לא קרה.

את אלכסנדר, הצעיר המואשם באונס, נהוג אצלנו לתאר במילים "בחור נורמטיבי", ואפילו "מלח הארץ". הוא מצליחן, מצטיין בלימודים, רהוט. הוא ספורטאי מעולה. והוא יודע לומר את הדברים הנכונים: לשאלה "לאיזה אירוע היסטורי היית רוצה להיות עד?" שהוא נשאל בבחינת כניסה למוסד לימודי, הוא משיב כראוי: "אני לא יודע אם זה נחשב אירוע היסטורי, אבל הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ההוא ב-1 בדצמבר 1955, כשרוזה פארקס סירבה לוותר על המושב שלה לטובת נוסע לבן." יפה מאוד. לשאלה "באיזה הישג אתה גאה יותר מכול?" הוא משיב תשובה מרגשת: "אני גאה בחינוך הפמיניסטי שאמי הקנתה לי. יש לי תפיסה שוויונית לחלוטין לגבי יחסים בין גברים לנשים. ראיתי לא פעם את אמי סובלת מיחס לא הוגן, מהערות סקסיסטיות ומזלזול בעבודתה מצד עמיתים. היא דיברה על כך בחופשיות איתנו, זה החליא אותה אבל היא נאבקה, היא לא הציגה את עצמה בתור קורבן, אז אני גאה מאוד בכך שהקדשתי קיץ שלם לקריאת אנתולוגיה של טקסטים פמיניסטיים חשובים מהמאה העשרים". הידד לך, אלכסנדר! (אבל האם באמת הבנת את מה שקראת?)

עניינים אנושיים מתרחש ממש בימים אלה. כל סממני המציאות המוכרים לנו מופיעים בו: פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, Airb&b, לינקדאין, אוּבר, דיגניטס, #MeToo. פרשיות ציבוריות ידועות משמשות בו נקודת התייחסות:  קלינטון ומוניקה לווינסקי, דומיניק שטראוס-קאהן והחדרנית שהאשימה אותו באונס, כמו גם מתקפות הטרור שהתרחשו בפריז ב-2015: במשרדי כתב העת הסטירי "שרלי הבדו", בתיאטרון באטאקלן, והפיגוע בבית הספר התיכון בפריז.

הרומן מוליך אותנו לעבר ההכרעה: היה אונס? האם יש "אמת אחת", או רק נקודות השקפה שונות, ואפילו סותרות, על המציאות? מדוע אישה מתלוננת על אונס, למרות המחיר שהתלונה תגבה ממנה? האם גם מי שמואשם נהפך לקורבן? מי צודק? האם אפשר בכלל להכריע ולהשיב על השאלה? מה התפקיד שמשחקות הרשתות החברתיות בליבוי היצרים, ביצירת מצג שווא של אושר שמעורר קנאה? וסרטים פורנוגרפיים? איך הם משפיעים על התנהגותם של צעירים, על תפיסת המיניות שלהם ועל יכולתם לקשר בין סקס, אינטימיות, קרבה ואהבה? (רמז: פורגנוגרפיה משבשת לחלוטין את תפיסת המציאות ואת היכולת להבין את הזולת, לראות אותו ולחוש אמפתיה).

אני לא בטוחה שאני שלמה עם סיומו של הרומן, עם הפתרון-לכאורה שהוא מציע, אבל אין ספק שהוא מעורר מחשבות.

Les Choses Humainese Karin Tuil

מצרפתית: שי סנדיק

האם "ההומו-העדין" הוא קלישאה?

כשזה קורה לך, את מרגישה מין אלימות סמויה. לא סמויה. אפשרית. את לא יודעת מה עלול לקרות, כי הם, הגברים, כל כך זרים. לכן קל יותר עם הומואים. הם לא עד כדי כך שונים ממך… בטח יש אנשים שהיו מרחמים עלי אילו ידעו על המשפחה שלי, על אבא שלי, על כל זה. אבל אולי היה לי יותר קל… פחות מפחיד… כי טיפלו בי, והאדם שטיפל בי לא היה גס וקולני… את מסוגלת לדמיין את אבא שלי מעשן סיגר, עם כל מה שאני יודעת עליו…? זה לא שהוא וגרגורי לא עשו… כל מיני דברים… אבל… האמת, כשקוראים על הומואים, נראה לי שיש אצלם פחות אלימות בחיים, לעומת… לא. ככה התקשורת בוחרת להראות אותם. והיא עושה בדיוק אותו דבר עם סטרייטים…  מצד שני, גרגורי הוא לא בדיוק עדין נפש. אבל באותה תקופה הוא היה יותר צעיר… כל זה, ההומו-העדין, הוא בעצם מין קלישאה, אם חושבים לעומק. אבל אבא שלי… רק מלקרוא את המכתבים שלו אפשר להבין שהוא בחיים לא היה פוגע באימא שלי… נכון, בסופו של דבר הוא כן פגע בה, כי הוא הכניס אותה להיריון למרות שלא היו אמורים להיות לה ילדים… 

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשם אוגוסט, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית תרגמתי את הקטע הזה בעצמי.

הטור על הספר

ג'ודית רוסנר, "אוגוסט": מדוע הוא חודש שבו מתעצמת חרדת נטישה

בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג'ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, "בטיפול", שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? "הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים", אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? ("נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות"). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל "קלאסי" שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, "מהמ"!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? ("נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים"). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש"אזלו בהוצאה", מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה "דאון" ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו "שחר". ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה. 

מרב שין בן-אלון, "חמש רגליים": אילו סודות נחשפים

בעדינות, בנגיעה שנראית כאילו היא רק מרפרפת, אבל מתגלה שהיא חודרת כמו להב של סכין, פורשת האמנית מרב שין בן-אלון סיפור שאינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב. 

היא עושה זאת בספר יוצא דופן ומרתק, שמשתלבים בו מילים ורישומים ויוצרים ביחד שלם יפה להפליא. 

האסתטיקה מתחילה כבר מהכריכה: דימוי חזותי שמרמז על הבאות. רואים בה תצלום מדויק מדף מדבקות מחורר בשוליו, מאלה שמשתמשים בהם בבתי חולים, ועל המדבקות – כמה רישומים דקיקים שאינם מתחשבים במסגרת, אלא משתמשים בה: גוף של אישה ששוכבת על מדבקה ומתרגלת שכיבת נר, רגליה פשוטות כלפי מעלה מעל למדבקה חסרה ואל מדבקה אחת שמעליה; בית קטוע שהמשכו נתלש כנראה ממדבקה חסרה, צמח שמתפרש על פני שתי מדבקות, בית אחר, גם הוא חלקי, מצויר כמו אצל ילדים, עם ארובה וגג משולש, ולצדו שיח מעודן.

זוהי הפתיחה המסקרנת הנראית עוד לפני שפתחנו את הספר שאפילו העלעול בו יוצא דופן: הדפים נפרשים מלמטה למעלה. ואז, בעמוד הראשון, מופיעות על דף לבן כמה מדבקות צהבהבות עם המילים "בית חולים Hospital", "בית עלמין Cemetery", "בית הבראה Convalescent Home", "מרתף Basement", "ארגז Box". המילים נראות כמו רמזים לכתב חידה, שאכן תלך ותתפענח, אבל לא במפורש, אלא באופן שמצריך את השתתפותו הפעילה של הקורא והמתבונן. "האחות הראשית עוצרת אותנו", נכתב מעל לרישום נאיבי של כיסא, לצדו ריבוע ובתוכו מין שרבוט של כתם אדום: דם? לב? צדודית פנים? הדפים אפרפרים אך נקיים וצלולים ומה עכשיו? לאן פנינו מועדות? 

"רצינו לדעת" "לשאול" "לברר" נכתב שוב בפתקיות צהבהבות ומתחתן תרגום המילים לאנגלית, בפתקית לבנות, ולמטה, באמצע העמוד, רישום מהגב של איש בתוך מה? שלולית של דם? 

הסיפור ממשיך להיפתח: "אחותכן הייתה כאן אתמול". מעל למילים – רישום של כורסה מרופדת בפרחים אדומים, ולמטה – אישה יושבת ומתבוננת: בעצמה, במראה או בתמונה הניצבת מולה? רואים בה אישה מעורטלת, יושבת גם היא על כיסא על פני משטח מקווקו באדום. האישה האחרת, ששדיה חשופים ואין לה תווי פנים ממוסגרת ואחוזה. מי היא? 

הסיפור נמשך: "אחותנו לא הייתה כאן אתמול" – "היא הייתה" – "היא דומה לך" – והנה האישה מהכריכה, זאת ששוכבת שכיבת נר, רגליה משוכות כלפי מעלה, והמילים אומרות: "אנחנו מתווכחות עם האחות" – אהה. מתברר שמשהו קורה כאן. מתעוררת תהייה. מתעורר חשד שיש איזה סוד שיתגלה בהמשך, ואכן כך! 

לא סוד אחד, אלא כמה סודות שנוגעים זה בזה, "אנחנו בטוחות" אומרות המילים, ולאישה שהכרנו מהכריכה ומהעמוד הקודם צמחה פתאום עוד רגל, שתיים פשוקות באוויר ואחת זקופה כלפי מעלה, ואולי שלוש הרגליים מבטאות תנועה, כמו אצל שרלוט סלומון

"אין לנו עוד אחות": כפכפים מוכתמים באדום, שתי נשים, או ילדות, אחת מהן היא רק קווי מתאר של דמות, האחרת מלאה אבל נטולת תווים, מושחרת, ולשתיהן צלליות ארוכות, או אולי אלה עוד שתיים, שם למטה, במעין השתקפות? 

"היא הייתה כאן": דמות עומדת בראש סולם, בגבה אלינו, גבר? אישה? לא ברור, מכל מקום היא מתיזה על הקיר פסים אדומים, דקים, מדויקים, שנקשרים מיד בתודעה עם השלולית האדומה, עם הריפוד האדום, הסנדלים המוכתמים באדום, וכך זה נמשך, עוד ועוד, כל עמוד צופן הפתעה, במילים, ברישומים, בקשרים ביניהם.

הסודות הנחשפים, הרישומים המשולבים בהם משאירים אותנו עם תחושה של חוויה ייחודית ומופלאה. 

איפה משיגים את הספר?  באתר של היוצרתבמגדלור, בסיפור פשוטבחנות של מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, במילתא (רחובות), באדרבא חנות ספרים ברחביה, ובבית הנסן בירושלים.

רחל שליטא,"דובים ויער": האם ישראלים יכולים להיות אמריקנים?

ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב "בבית", כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: "אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם."

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. "אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל", היא אומרת, "אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם." אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: "אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות", היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא "נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות."

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש"נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון". ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט"ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. "כאן יש כל כך הרבה גשם," היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, "ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה", ובכלל, "כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן." כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, "ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם". אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם "לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה".

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. "רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה", אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב"פלקט" שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. "ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב".

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, "שבועתו של לוחם האש", מקשר בין כל היערות, "הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום" לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א"ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.

אילן ברקוביץ', "המשורר האשכנזי האחרון": מדוע אשכנזי, ומדוע אחרון?

יש ספרי שירה שבהם השירים יוצרים אפקט שהולך ומצטבר, מתחזק ומתעצם, וכל השירים ביחד הם בעצם יצירה אחת שאת משמעותה הם מעניקים לה בתהליך סינרגטי. 

כזה הוא ספר השירים של אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון. שמו של הספר מעורר תשומת לב: האשכנזי? מי מעניק לעצמו כינוי כזה? ועוד "האחרון"? על שום מה?

המוטו שבחר ברקוביץ' לספרו הוא שיר של רועי חסן, פעיל בקבוצות ערס פואטיקה שתואר כ"גל המזרחי החדש של השירה העברית". רועי חסן פותח את שירו במילה "אַשְׁכְּנַזִּים", וכותב עליהם שהם "חֲבוּרָה שֶׁל עַרְסִים", "חֲמוּמֵי מוֹחַ", וכל שאר הסטריאוטיפים הלשוניים שהוא מעלה במר נפשו, למעשה – מצטט את הדעות הקדומות ש"מזרחיים" הרבו (מרבים?) לשמוע על עצמם.

ובכן, אילן ברקוביץ' מבקש להביא את קולם של "האשכנזים". לספר על מורשת הכאב הסבל שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ושאותם הוא עצמו ממשיך לחוש. 

הכותרת של כמעט כל אחד מהמשירים מתחילה במילים "המשורר האשכנזי האחרון": מה הוא נוהג לאכול ולשתות? בשיר הראשון: "שׁוֹתֶה מְרַק-בּוֹרְשְׁט וּמְקַנֵּח בְּסָלַט-וַרְזֶה". הוא מחכה בתור לנקניקיות ובה בעת גוזר לאמו מודעה מהעיתון: "אִם עָלִיתָ מֵרוֹמַנְיָה לְאַחַר / 1953, וְעָבַדְתָּ בִּכְפִיָּה אוֹ הִתְלַוֵּיתָ לְהוֹרֶה שֶׁעָבַד / בִּכְפִיָּה (גַּם אִם לַנְתָּ בַּבַּיִת) יִתָּכֵן וְהִנְךָ זַכָּאי / לְתַגְמוּל חָדְשִׁי בְּסַךְ 2,200 ש"ח".

בשיר השני "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו". הוא משוחח עם אמו על אביו המת "שֶׁשּׁוֹתֵק / כְּפִי שֶׁשָּׁתַק בְּחַיָּיו". אמו מספרת לו על קורות המשפחה בתקופת השואה ברומניה. אמנם היא לא הייתה במחנה השמדה, אבל חיילים רומנים תלשו מאוזניה " עֲגִילֵי / זָהָב שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמַתָּנָה מֵאָבִיהָ".  

בשיר השלישי "המשורר האשכנזי האחרון מתבונן בתצלום של הבית ברחוב דוּמְבְּרָבָה רוֹשְׁיָה 19, בוטושאן, ממנו גורשו בני משפחת אמו", הוא חושב על תולשי העגילים, על הזורקים לבורות, שוברי החלונות, על הכעס האילם שהביאו הוריו אתם אל ילדותו "בָּעִיר חוֹלוֹן". 

עוד הוא מספר על תחושת הנחיתות שלו כאשכנזי "רומני" ולכן "אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי"ת"; על גילויי גזענות שספג: צעירה שרקדה אתו מסרבת לצעדי ריקוד מסוים שכן "זֶה "אַשְׁכְּנַזִּי לִי מִדַּי"; על כינויי הגנאי שספג בנעוריו: "גְּבִינָה לְבָנָה / גְּבִינָה חֲמִשָּׁה אָחוּז / קוֹטֵג', / לַבְקָן"; על כך שסולק מחוף הים כי נעל נעלי מוקסין שחורות שלא מצאו חן בעיני חבורת הנערים שהיו שם; על קולו שנשנק בלילות, בחשאי, כשחשב על הסבל; הוא "מגלגל את השמות לראשונה בשיר על דל שפתיו: מזכיר את שמות בני משפחתו שנרצחו, ביניהם "סוֹלוֹמוֹן בֵּן הַשָּלוֹש, / סוֹלוֹמוֹן בַּעַל תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב"; הוא "מתקשר ליד ושם" כדי למצוא שם, במאגרי הנתונים, את סבו, והוא "נכנס לסרטים" בעקבות שיחה עם אמו שסיפרה לו כי משפחתו חויבה לענוד טלאי צהוב על החולצה.   

עוד ועוד שירים פועמים בכאב והולמים בקורא שמזדהה עם תחושותיו של המשורר האשכנזי האחרון כשזה מספר לו איך הוא "מהרהר במסופר לו" וחושב שיש לאסוף את כל מאורעות השואה ב"סֵפֶר תַּנָךּ הֶחָדָש"; איך הוא "מְחַפֵּשׂ אַחַר קִבְרוֹ שֶׁל סבו מִצַּד אמו" בבית העלמין בחולות בת ים שם, ברשומות, הוא "מוֹצֵא אֶת הַקָּטֵגוֹרְיָה" על פי העדה הנכונה: לא אתיופי. לא ספרדי. לא רוסי. לא תימני: אשכנזי; איך הוא משחזר את קורות מחנה העבודה בכפייה טֶלֶאוֹרְמָן שאליו גורש סבו בסוף 1943, והשאיר מאחוריו אישה וארבעה ילדים קטנים: "מָה שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה טֶלֶאוֹרְמָן /  הֵיכָן הַתֵּל שֶׁל הַגְּוִיוֹת טֶלֶאוֹרְמָן / הָלַכְתָּ לְאִבּוּד טֶלֶאוֹרְמָן / חַכֵּה עַד לַמִּסְמָךְ טֶלֶאוֹרְמָן / פִּזַרְתָ אַלּימוּת / טֶלֶאוֹרְמָן …" המילה חוזרת ומכה שוב ושוב, בכל קצה שורה, עד לשורה האחרונה: "עַכְשָׁו הוּא שֵׁם מִשְׁפַּחְתְּךָ טֶלֶאוֹרְמָן ": ההזדהות עם הסבא, ההיטמעות בו ובגורלו הושלמה.  

אחד השירים רבי העוצמה בקובץ הוא "המשורר האשכנזי האחרון בא לביקור דמיוני אצל פטריקה אוניגה":

הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לבִּקוּר דִּמְיוֹנִי אֵצֶל פֶּטְרִיקָה
אוֹנִיגָה
שֶׁאִלְמָלֵא
פָּתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ
לֹא הָיָה הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן בָּא לְבַקְרוֹ
וְזֹאת מְשׁוּם שֶׁלֹא הָיָה נוֹלָד.
שָׁרָשָׁיו הָיוּ נִגְדָּעִים.
פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה הָיָה חַקְלַאי.
לְהוֹרָיו הָיָה בַּיִת קָטָן בִּכְפָר נוֹצְרִי סָמוּךְ לְבּוֹטוֹשָׁאן, עַם פָּרוֹת
וְתַרְנְגוֹלִים,
אֶחָיו הָיוּ קְשׁוּרִים בַּמִּפְלָגָה הָרוֹמָנִית הַקוֹמוּנִיסְטִית
אֲבָל הוּא הִצִיל יְהוּדִים.
אִשְׁתּוֹ מִימִי, שֶׁהָיְתָה חֲשׂוּכַת יְלָדִים, כְּבָר לֹא בֵּין הַחַיִּים

וְהוּא? אֶפְשָׁר כִּי בְּשֶׁל שְׁתִיקָתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִי הָאַחֲרוֹן עַל מַעֲשֶׂה הַצְלָתוֹ אוֹתָהּ
נִמְנַע מִמֶנוּ אוֹת חֲסִיד אוּמוֹת הָעוֹלָם
אבָל עַכְשָׁו הַזְמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה
עַל שֶׁפָתַח אֶת דָּלֶת־בֵּית־הוֹרָיו בְּרֶגַע הַמְצוּלָה,
תּוֹדָה עַל הַחֲבֵרוּת הָאַמִּיצָה עִם סָבוֹ,
עַל הַנֶפֶשׁ הָאֲצִילָה, עַל שֶׁהָיָה מוּכָן לְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ
וְנֶפֶשׁ יַקִירָיו עַל מְנָת לְהַצִיל אֲנָשִׁים אֲחֵרִים זוּלָתָם
דָּבָר שֶׁהוּא הַמַעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,
מוֹדֶל לְחִקוי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

השיר מסתיים בלי סימן פיסוק, שכן אין לו סוף, אבל יש לו אחרית דבר, בצדו האחר של הדף, ובה מסופר כיצד צעדה בשלג אם צעירה וארבעת ילדיה הקטנים, כיצד פתח בפניהם אוניגה את דלת ביתו והסתיר אותם במשך שנה. המשורר חש את האימה, הסכנה, הכרת התודה, מבחינתו המעשה ימשיך להתקיים לצמיתות, לא בעולם המעשה, אלא בנפשו שאימצה אותו. הוא זוכר, כאילו היה שם ממש, גם את הילדה היתומה רות, חברתה הטובה של אמו בילדותן, וגם כשהוא "כורע ברך על האדמה בבית העלמין הישן בנהריה", הוא יודע שהמתים לא ימצאו את מנוחתם. 

הספר מסתיים במילים "תם ולא נשלם". 

אנטון צ'כוב "פריחה שנתאחרה": כמה יפה!

קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

משל שלוש הצפרדעים

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

 

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

Too Much and Never Enough by Mary L Trump: "איך יצרה משפחתי את האדם המסוכן ביותר בתבל"

מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.

מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.

טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.

מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את "דונלד", כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה. 

היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את "הספר שלו", והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.

הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג'ורג' פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות "כחולות", כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו. 

מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.

הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה  להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.

פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו"זוחל", בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו "מחוץ למשפחה". 

לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.

פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע "להופיע", להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. "העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס", היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי "הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!" 

דונלד "המצליחן" לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז'יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו "המצליח" כביכול. 

הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.

אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן "סורר" (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. "שילמד לעשות עזרה ראשונה", ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!) 

הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת… 

הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה. 

כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.

"ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל'גדולה' שלו".

כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון "אישה איומה" ("nasty woman") וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: "נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך." 

הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת "סודות משלה להסתיר". 

יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: "המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג'ורג' ושינגטון גר כאן'. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…"

מרי "יורדת" גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: "תראו, ג'ארד חזר מהמזרח התיכון!" ומוסיפה המחברת וכותבת: "כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל"… 

"הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי", כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל. 

2,165 איש סימנו את הקטע "יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו."

הספר ראה אור, כאמור, השבוע.

האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה? 

בעוד כמה חודשים נדע מה ילד יום. 

בינתיים אפשר לקרוא את הספר. הוא מעניין מאוד. 

מדוע לא היה אלברט איינשטיין יכול לפרסם את מחקריו

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.