קטגוריה: ספרים

גוזל יכינה, "זוליכה פוקחת עיניים": האם נזכה לצפות בסדרה בטלוויזיה?

פעמיים פוקחת זוּלֵיכָה את עיניה: בתחילתו של הרומן הנושא את שמה, ובערך בסוף השליש השני שלו.

בין שתי הפעמים מתרחשים אירועים שהמוח מתקשה לקלוט. 

העלילה מתרחשת בשנות ה-30, בחלק הטטרי של ברית המועצות. זוליכה היא אישה צעירה, שחמש בנותיה מתו זמן קצר אחרי שילדה אותן. היא חיה עם בעלה ועם אמו, ואת שניהם היא מצווה לשרת, לספוג את ההתאכזרות הבלתי נתפסת שלהם, בתנאי חיים מחרידים: קור בלתי נסבל, סביבת מגורים קשה להדהים ועבודת פרך יומיומית שאת פרטיה האינסופיים מפליאה הסופרת לתאר.  

זוליכה ובעלה נאלצים להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם השלטון הסובייטי שחומס מהם את המעט שיש להם, שכן הם נחשבים "קולקים": האיכרים האמידים והנצלנים לכאורה, שמשטרו של סטלין התנכל להם: לאחר שנשדדו, הוגלו מאות אלפים מהם ממקומות המגורים שלהם וסולקו לאזורים מרוחקים, לרוב – לסיביר.

בחלקו השני של הרומן אנחנו מלווים את מסעם הכפוי של זוליכה ושל איגנטוב, מי שמונה למפקדם של המגורשים, בדרכם ליישוב שיאלצו להקים בסיביר. אין להם מושג לאן הם מיועדים להגיע, ומה צפוי להם שם. 

התלאות שפוקדות אותם בדרך, ואז באי המבודד שאליו נשלחו, המאמצים שלהם לשרוד, התושייה ועבודת הפרך, הסבל הלא יאומן – כל אלה מתוארים בדייקנות שמעוררת את התחושה שהסופרת הייתה ממש שם, ושהיא לוקחת אותנו אתה במסע המפרך והאינסופי כמעט.

עם כל הקושי, יש גם יופי רב בתיאורים, גם כשהם עצובים או מבעיתים. הנה שתי דוגמאות: אחרי טבח של חיות משק שבעלה של זוליכה הורג רק כדי שלא ייפלו לידי השלטונות, "כל השלג בכניסה הוא בצבע תותי יער עסיסיים מעוכים עם סוכר"; כשזוליכה חושבת על התינוקות שלה שמתו היא אומרת לעצמה כי "הרחם שלה היה כלי ללא תחתית, שקיבל כל מה שנפל בחלקו, אבל לא היה מסוגל לתת בחזרה דבר לעולם".

עד סופו של השליש השני של הספר קראתי אותו מרותקת, אבל בשלב מסוים הוא "איבד גובה". מוטב היה לטעמי לעצור בשלב מוקדם הרבה יותר, בנקודת מפנה דרמטית מאוד  שמתרחשת במפתיע ובפתאומיות. משם ואילך העניינים נעשים קצת יגעים, ומצאתי את עצמי מתחילה לקרוא "באלכסון", כלומר ברפרוף זריז, וחבל, כי יש לסופרת יכולת מופלאה לתאר בעוצמה רבה מהלכים, נופים והלכי רוח. אנחנו שם, עם זוליכה, כשהיא נאלצת, בשיא העייפות, לוותר על השינה ולרחוץ את חמותה המתעללת; אנחנו אתה כשבעלה לא מפקיר אותה, לשמחתה, בתוך סופת שלגים "בכל זאת, הוא בן אדם טוב," היא אומרת לעצמה, "הנה הוא חזר בשבילה. יכול היה גם להשאיר אות במעבה היער. למי אכפת אם היא נשארה בחיים או לא? הוא היה אומר: היא תעתה ביער, לא מצאתי אותה, ויום לאחר מכן איש לא יזכור אותה". אנחנו אתה בתחושה של רווחה והקלה כשהיא מתחזקת ולומדת להעריך את עצמה ואת יכולותיה, וגם לפני כן, כשהיא מתלבטת אם לבלוע סוכר מורעל שנמצא ברשותה ולהימלט מהחיים, ובהמשך, כשהיא מוצאת בהם טעם. 

יש בספר קטעי הגות יפים להפליא, דווקא משום שהם מגיעים מהתודעה של זוליכה, אישה פשוטה מאוד, שאינה יודעת קרוא וכתוב – לטעמי לאורך כל הספר הפרקים המוקדשים לה הם היפים ביותר – זוליכה  עם כל פשטותה ניחנה בחוכמת חיים וביכולת להגות: 

"גם גורלם של ילדיה נתן לכך אישור חתום. ארבעה תינוקות שנולדו רק כדי למות. אחרי כל לידה, כאשר קירבה זוליכה את שפתיה לנשיקה אל הפנים הזעירות המקומטות של בתה, היא הסתכלה בתקווה בעיניים העצומות למחצה ובעפעפיים התפוחים, בחורי הנחיריים, בניצן המקופל של שפתי הבובה, בנקבוביות שכמעט לא ניתן היה לראותן על העור הרך־אדמדם, במוך הדליל על הראש. נדמה היה לה שהיא רואה חיים. אחר כך התברר שהיא ראתה מוות

היא התרגלה למחשבה הזאת, כמו שהשור מתרגל לרתמה, והסוס לקול אדונו. יש מי שנגזר לו רק קורטוב חיים, כמו לבָּנות שלה. למישהו אחר נגזר חופן מלא, ולשלישי ניתנו החיים בנדיבות, שקים ומחסנים שלמים, כמו לחמותה, אבל המוות חיכה לכולם, נחבא בתוך עצמם, או הולך לצדם, מתחכך ברגליהם כחתול, רובץ על שמיכתם כאבק, חודר לאוויר שנכנס לריאותיהם. המוות נוכח בכול ערמומי, חכם, וכול יכול יותר מהחיים הטיפשיים, שתמיד הפסידו בתגרה". 

עניינו של הספר אינו רק בתיאור אורחות החיים של הדמויות, אלא גם – בזוועות שזימן להן בשנות ה-30 המשטר הסובייטי: הגחמנות שבה גם הנאמנים ביותר למשטר נחשבו פתאום בוגדים, הענישה הקיצונית והברוטלית: "על אי התייצבות במקום יכולים גם לשפוט אותך כעריק. וזו הוצאה להורג על המקום", הזלזול בחיי אדם ושטיפת המוח האידיאולוגית הריקה מתוכן. 

למדתי ממנו לא מעט על הטטרים. הסופרת גוזל יכינה עצמה טטרית, והספר מתבסס במידה רבה על קורות החיים של סבתה. עניין אותי למשל ללמוד על קו דמיון בין השפה הטטרית לעברית: "במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה 'אני' פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר 'אני' ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת 'אני'. אם תדבר על עצמך בכל זמן שהוא, הפועל יישאר בצורתו, רק יחליף את הסיומת, ללא שימוש מיותר במילה הקטנה והריקנית הזאת. ברוסית זה לא כך, שם כל אחד משתדל לומר 'אני' ו'לי' ו'אותי'", והרי גם בעברית הפועל, במיוחד בצורת עבר, מכיל את המילה "אני" ואפשר להימנע ממנה. 

את הרומן זוליכה פוקחת עיניים עיבדו בברית המועצות בשנה שעברה, 2020, כמיני-סדרה טלוויזיונית המונה שמונה פרקים. למעשה, כך סיפרה הסופרת, כתיבתו של הרומן החלה בכלל כתרגיל בקורס לתסריטאות שבו השתתפה. 

הנה שלושה תצלומים מתוך הסדרה:

מאחר שהספר הצליח מאוד בעולם, הוא תורגם ל-21 שפות וזכה בפרסים רבים, יש לקוות שהעיבוד הטלוויזיוני יגיע גם אלינו. יהיה מסקרן מאוד לצפות בו.   

Зулейха́ открыва́ет глаза́, Zuleihka otkrivaet glaza

תרגמה מרוסית: חמוטל בר-יוסף

הטרדה נפשית, מארי פרנס הירגוין: מדוע דוחף האדם הפרוורטי את קורבנו לפעול נגדו

הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

שולמית הראבן, "עיר ימים רבים": כמה יופי

על גבו של הספר  המופלא הזה כתוב שנרקמת בו "עלילה פנורמית על רקע ירושלים המנדטורית", ואילו אני סבורה שסיפורי העלילה הם הרקע, ודווקא ירושלים היא הגיבורה הראשית של הרומן, והיא זאת שנמצאת בקדמת הבמה. בני האדם, הקשרים ביניהם, ההיסטוריה כולה, אינם אלא הרקע לעיקר, ושולמית הראבן מיטיבה כל כך לכבוש את העיר במילותיה, עד שקשה להבין איך כתיבה כזאת אפשרית בכלל. איך נוצר במילים הקסם המדויק, המואר, המפתיע, היפה עד בלי די.

 עיר ימים רבים מחזיר אותנו אל העשור השלישי והרביעי של המאה ה-20, אל המציאות של החיים בירושלים. אל היהודים והערבים והאנגלים שחייהם השתלבו והשתרגו אלה באלה, ואל שורשי הקונפליקט המקומי שלא מרפה מאתנו כבר עוד מעט מאה שנה. לא מרפה? גובר ומתעצם!

הרומן עתיר תובנות אנושיות הנה שתי דוגמאות:

"את מבינה," מסביר גבר לאישה, "זה ככה: כששונאים בן-אדם, אז שונאים לראות איך הוא אוכל," והיא נזכרת מיד שאינה יכולה "לשאת לאחרונה את אכילתם של בני המשפחה. חכם אמריליו הלועס בשיני-הסוס שלו, בהקפדה, בכוונה, לעיסות ארוכות, חדגוניות. החיתוך המתחנחן של גרסיה שמכניסה כל נתח לפה באלכסון, מחשש רמיזה גסה, ואצבעה הקטנה מזדקרת. עפרה הטורפת בשקט, בערמה, כשועל".

כשמישהי נאלצת לשמוע דברים שהיא מעדיפה להשאיר לא אמורים, היא תוהה "איך אפשר להגיד את כל זה. חשה כאילו עמדה חנה מול חלקת הזיכרון הקפוא שלה וחיטטה בו להוציא את המאובנים מתוך השיש. עד שנפגם הכול". 

הראבן נוגעת ברומן בעדינות בשורשי הציונות: רופא שהיגר לירושלים מברלין וחרף תלאות החיים בירושלים מזדהה עם משה שלא התגעגע לשוב למצרים אומר כי "אני מעדיף ביודעין את הדבר ההולך ונוצר על הדבר הקיים והידוע".

הראבן מנסה (אין לי מושג אם הצליחה) לגעת גם בכאב הערבי: "העיר הרסה את הערבים, חושב טאלב. עשתה אותם כמו יהודים. כמו אירופאים. עולם בלתי גברי של כשפים, נשים, גנבים, בצע. טאלב יודע כבר מה יאמר לחבריו בפגישה הבאה בראמללה: אחים, היֵדעו הערבים לשמור בלבם את המדבר?"

אבל מעבר לכול, יופייו הרב של הרומן, הוא, כאמור, בתיאורי ירושלים. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות מאוד:

"חוזרים אל הסימטה שהיא עתה זהובה וחלוקית, כביסתית, סלית, שקיעה שצבעה כצבע נשמה. ברוש זקן מאובק הנראה בשעת אוטם ראשונה שאחרי אור יום כמו נר אפל שטובע בתוך נטיפי עצמו".

"גלי אור בזיתים בחוץ. רוח צחה מטלטלת ברקנים. ההר מפוצל לאלפיות של פרטים. בלי סוף שמים". 

"כחודש אחרי כל המאורעות האלה, והעיר עודנה נלפתת להר למשמע קול פתע בלילה". 

"העיר הסבלנית קולטת את כל בעלי הרעיונות שנקהלים בה. את כל הפילוסופים, התמהונים והמטורפים. כולם מוסיפים לה נופך משלהם ונפלטים כלעומת שבאו. דומה לפעמים שהיא נבנית חציה אבנים וחציה שגעונות". 

"יש רגע, מיד אחרי שקיעה, שבו כל אבני העיר מחוירות מאוד כאדם שכוח מעשיו אזל ואיננו, והוא מצפה שיעבירוהו כמות שהוא. ניצב דומם באפיסה. אל המהות האחרת. הלילה בא אז כחסד רך ומהמם, רוחי וזרוח. ברכה קלה ודאית. אנשים מתאמים את נשמת אפם לנשם הלילה. רחוב ואנשיו, בית ונשימותיו, לעמוד לגורלם הלילי".

איך אפשר לכתוב כל כך יפה?

לא רק התיאורים מפעימים, גם ההסברים הנוגעים בתולדות העיר מרתקים: "לעומת זאת עוסקים הערבים יותר בעבר, יותר באישים שלהם: זכרו את חסדו של שיך-ג'ראח' מרפא הפצועים מפמלית סלאח א-דין; שכונתו של עומאר היתה לעומאריה, אזורו של אחד טאלב היה לטאלביה. אחמד אבו-תור, שבא עם לוחמי סלאח א-דין ונהג לרכב על שור, השאיר את שמו לשכונת אבו-תור. נזיר יוני שכוח. בתאבודיסיון, נתן את שמו לאבו־דיס. לבתים שבקרבת מנזר סנט סימון קראו ביונית  קטא־מוניס, ליד המנזר, – והשכונה כולה היתה לקטמון. במקום בו היה השטח מכוסה צרורות אבנים שבורות קטנות, צראר בלשונם. קראו לשכונתם מוצרארה. ותאר לך, בתוך הלכלוך, בתוך מפולת האבנים לפתע פתאום שֵם הדור מאד של רחוב: גוטפריד דה־בויון. וככה אנחנו חיים, ידידי, בין עבר צלבני שכוח לבין עתיד תנ"כי נכסף, במצוקות קשות של הווה, כאן ועכשיו". 

העותק של עיר ימים רבים שנמצא בידי הוא מ-1988 (הספר ראה אור לראשונה ב-1972) ומצוין עליו שזאת "הדפסה שביעית". יש להניח שקראו אותו כמה עשרות אלפי אנשים. אז, בשנות ה-70 וה-80, לא העלה איש בדעתו שבעתיד, כלומר בימינו, ספרים יימכרו "ארבע במאה", ואפילו – ספר תמורת עשרה שקלים במבצע "חיסול המלאי" של אחת ההוצאות לאור. בחודשים האחרונים עצרה "תעשיית" ההוצאות לאור מלכת. כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים, שהרי חנויות הספרים סגורות כבר כמעט שנה, ובכלל, עולם התרבות – נדם. 

יש להניח שבמוקדם או במאוחר יתניעו שוב את הגלגלים, סופרים יכתבו, עורכים יערכו, וחנויות ימכרו.

בינתיים אפשר לחזור אל המוני הספרים המונחים על המדפים, אבל קריאתם נדחתה משנה לשנה, כי תמיד קדמו להם ספרים "טריים" יותר. 

טעמם של הנושנים לא התפוגג. עיר ימים רבים מוכיח שיש למה לחזור וממה להתענג. 

אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, (וגם כשהוצאות הספרים ייפתחו אפשר להתרגל להזמין כך ספרים. לחזק את ההוצאות לאור). הספר נמכר, כך כתוב באתר של עם עובד, תמורת 34.50 ₪. (כמה עולה פיצה משפחתית?) 

אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

לילות הסדר שלי

20.4.1951  יום שישי

אל החושך נפקחים כתמי אור, מגע מימי, רך, חלק, בעבועים, קול קורע מהעבר האחר, וכל הרכות נרעדת, אוחזת ומרפה – אין לדעת –

6.4.1952  יום רביעי

כיסא גבוה, שולחן גדול גדול גדול. על הכיסא ציורים: "כדור, פרח, בלון". "אור!" פיות נעימים גדולים נפתחים. אימא. אבא. תתה. בבה. בום בום עם הכף על הילדה על הכיסא. את כזאת ילדה טוב-הה איייי. את אוכלת רק דייסה, אייייי. את כזאת ילדה טובהה את אוכלת רק דייסהה…

30.3.1953  יום שני

כיסא גבוה, שולחן עגול, עם מפה לבנה. הבית של סבתא וסבא. כולם באו. אבא נסע באוטו. החזיק את ההגה וסובב וסובב ואימא החזיקה את הילדה. האוטו עשה רעש. כולם שרים. אבא ואימא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה ודולי שוכבת על הרצפה, רוצה לקחת את הביצה מהיד של הילדה, מסתכלת וקופצת, יש לדולי לשון עם נקודות, יש לדולי שיניים, יש לדולי אוזניים חלקות, יש אורות בחלונות, יש אוכל בצלחות, יש מיץ בכוס, הנה מצה.

17.4.1954  יום שבת

אני אוהבת ליל סדר. דודה ליאה מחזיקה את התינוקת שלה, התינוקת אוכלת את הבקבוק, דודה רוזה מחזיקה את התינוקת שלה, היא אוכלת את הציצי, בחדר של סבא אסור לגעת בברגים, אסור לגעת במכחולים של סבתא יש ריח של צבעים, סבתא נסעה, סבתא בפריז, התינוקת בוכה, יש פרפר עף, מהר, עושה רעש מזמזם, יש לו עיניים גדולות שחורות הוא מתקרב! אבא לוקח מגבת ודופק על החלון, בום, החלון מתפרק, עושה רעש כמו הרבה כוסות נופלות ונשברות, כל החדר מלא חתיכות מזכוכית, בגללך! בגללך! בגלל פרפר! סתם פרפר! זהירות! סכנה!

 6.4.1955 יום רביעי

רק אני אגיד את הקושיות. בגן לא נתנו לי. ולא נתנו לי את המשולש לנגן, נתנו לי את התוף. ובפורים הייתה לשושנה יולזרי שמלה נוצצת. אבל אני הכי גדולה במשפחה. יותר מאורלי ומורד. ועוד מעט התינוק יצא מהבטן של אימא. ואסור להגיד שאבא טייס. הדייסה בגן מגעילה אבל אסור להשאיר! כולם יושבים ליד השולחן, אימא ואבא וסבתא וסבא ודודה ליאה ודוד שמואל ודוד בנימין ודודה רוזה אבל אורלי וורד ישנות. כולם שרים. יש הרבה אורות. אימא מביאה צלחת עם אוכל. היא אומרת – הנה הדג. היא אומרת – היום הילדה ישבה על הרצפה והסתכלה על הדג שוחה באמבטיה ופתחה וסגרה את הפה. אבא צוחק.

26.3.1956  יום שני

ליד כל צלחת יש הגדה. בתוך ההגדה כתובים דברים ויש ציורים. איש אחד רץ ונקודות גדולות שחורות רצות אחריו. יש המון צלחות וכוסות, יש מיץ ויש יין. סבא שם את האצבע בתוך הכוס ושופך טיפה. סבתא מסתכלת עליו. אימא אומרת – מה את רוצה, הרי את עם האכזמה שלך בידיים לא תכבסי. אבל לצייר את הדג הזה במקום לבשל אותו, זה את יודעת! סבתא צוחקת. אימא מחזיקה את הבטן שמה התינוק שלה מת. איך הוציאו אותו משם?

15.4.1957  יום שני

אימא הכינה הכול לבד. אף אחד לא עזר לה. כל האוכל שהיא בישלה מחכה. והיא שמה את המפה על השולחן ולקחה כיסאות מהשכנים ולקחה עוד שולחן ושמה עוד מפה אבל אף אחד לא רוצה לשבת. אימא מחזיקה את התינוק. הוא אחי. הוא בוכה. כולם צועקים. כולם רבים עם דודה ליאה בגלל הבית הכסף העצים הפרדס החובות, דודה ליאה אומרת – אתם לא מבינים כלום זה לא העסק שלכם, אורלי, ורד ואני מתחבאות מתחת לשולחן, ורד צוחקת. היא רוצה למשוך את המפה, אבל כל הצלחות ייפלו ויישברו! כבר חושך ולמטה בחצר אין רשתות הסוואה ולא צריך לרוץ לשכנים למטה כשיש אזעקה, האויב הלך. אבל סבא מדליק את הרדיו ואומר – שקט עכשיו, כולם. חדשות.

4.4.1958  יום שישי

דודה ליאה וכולם לא באו. הם גרים רחוק. בחיפה. דוד בנימין וכולם הגיעו בקטנוע עם סירה. אימא רוצה לבכות. איפה ליאה, היא אומרת. אבא אומר – היא לא כאן כי היא לא רוצה להיות כאן! סבא מראה קסמים של קלפים. סבתא סורגת. אחי זוחל על הרצפה. בנימין מצלם. רוזה מסתכלת. אבא אומר לסבתא – הכול בגלל שאת חושבת רק על עצמך, סבא אומר לאבא – אם אתה מדבר ככה, אנחנו הולכים, ואבא צוחק – כן? איך? ברגל? אבא מביא את הכינור, אבל לא מצליח לו, כי חם מדי. שומעים את הים. אז בואו נשב. אני קוראת מההגדה, מהר. לא רק את הקושיות. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה – " תראו איך היא קוראת יפה! אבל אימא לא שמחה.

 22.4.1959 יום רביעי 

המורה רות אוהבת אותי הכי. מי רוצה להיות רבקה? רק מי שמצביעה עם אצבע זקופה ולא צועקת אני אני! המורה רות אמרה – טוב, אז את. אני! יש לרבקה באר מקרטון וכבשים ושרשרת וצעיף ושמלה עם פסים ושיער ארוך, אבל אבא בצבא, הוא לא בא! עכשיו בליל הסדר כל המשפחה בסלון על השטיח בבית של סבא וסבתא, ורד עושה פרצופים בחושך, וגם בנימין צוחק, ואז כולם צוחקים, כי שומעים את סבתא נוחרת בחדר שלה ושל סבא. אבא אומר – די, נוסעים הביתה.

11.4.1960  יום שני

שמים שולחנות אחד ליד השני, ושמים עליהם מפה, ושמים עליה צלחות עם ביצים קשות, ומצות שמתפוררות על המפה, וכל הילדים יושבים ויש כוסות עם מיץ ענבים וחסה ותפוחי אדמה עם נקודות מרות. המורה רות שרה: "דומם שהטה תיבה קטנההה, על היאור הקט…" דני רץ אחרי בהפסקה ומשך לי את הגומי של המכנסיים. הוא יושב בצד השני של השולחן ומסתכל עלי. שלא יסתכל עלי!

31.3.1961  יום שישי

עוד פעם עושים ליל סדר אצלנו בבית. אבל תכף הוא כבר לא יהיה הבית שלנו, כי אנחנו עוברים עוד מעט לגור בתל נוף, כי פה החצר למטה מלוכלכת והילדים בשכונה לא טובים. השולחן מסודר. אני עזרתי לאימא לערוך. בבוקר אחרי שאבא ראה שאחי עשה עוד פעם פיפי במיטה והרביץ לו שמתי את הכרית על הראש. אני לא יודעת מי מגיע. בטח כולם. גם אורלי, ורד וכלנית. לפני שיתחיל ליל הסדר אני אשחק אתן במורה וכיתה. יש לי לוח ואני אתן להן דפים לכתוב. אם אחי רוצה גם הוא יכול, אבל הוא לא ירצה. היום כולם יחפשו את האפיקומן.

 18.4.1962 יום רביעי

כל האולם מלא חיילים. השולחנות ארוכים. הם דופקים עם הכפות והמזלגות. הם שרים בקול רם: "די דיינו, די דיינו, די דיינו, דיינו צ'ה צ'ה צ'ה…" אנחנו יושבים בקצה של שולחן אחד: אבא ואימא לידו, ואחי עליה ואני לידה. אין יותר אף אחד אחר מהמשפחה. סבא וסבתא נשארו בבית שלהם בתל אביב. אימא ואחי ואני חזרנו משם. סבא אמר לאבא שהוא אייכמן, שהוא בוגד ומנוול גדול, אבל אבא שכנע אימא לקחת את הילדים ולחזור. אסור שאימא תדע את כל מה שאייכמן עשה לאנשים. אני קוראת את העיתון לפניה ואומרת לה מה עצוב מדי בשבילה.

 8.4.1963 יום שני
סבתא באה אלינו, כי סבא מת. כשאימא הלכה לבית שלהם, רינה, שהיא חיילת מקפלת מצנחים, באה כל ערב והכינה לנו סלט, כי אבא היה בחוץ לארץ. כשאבא חזר מחוץ לארץ הוא כעס עלי, כי לא הייתי עצובה כשהוא אמר לי שסבא שלי מת והמשכתי לשחק בקפיצה על גומי עם לאה מקדרון שבאה לישון אצלי וצחקתי כי היא נפלה. אחרי שהיא נסעה הוא אמר לי – הלוואי שאימא שלך ואבא שלך ימותו ביום אחד, שתדעי מה זה. רינה נסעה לקיבוץ, לבית שלה. החיילים שרים ודופקים עם הכפות והמזלגות. האוכל מגעיל, אבל לא מרשים לי להפסיק. הכול. גם את הבשר.

 1.4.1964 יום רביעי 

דביר בבית שלו בליל הסדר. אנחנו בבסיס, עם החיילים. בחג שבועות אני ארקוד עם דביר שיבולת בשדה בזוגות, אנחנו מתאמנים, מחזיקים ידיים. באמת או חובה דביר אמר שהשיער שלי הכי יפה. יש לו עיניים כחולות. אבל לא מרשים לי יותר ללכת למסיבות. רוני אמר שהוא יסיע אותי על האופניים, לא על הרמה, על הסבל. אבל לא מרשים לי! ולא מרשים לי לסרק את השיער על האוזניים. ולא מרשים לי שביל באמצע. ולא מרשים לי פוני. כשהם לא רואים אני כן שמה את השיער על האוזניים.

 16.4.1965 יום שישי
אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אימא לא תבוא, כי התינוקת רק בת חודש וקצת. אורית עם המשפחה שלה. דביר עם המשפחה שלו, גם אני רוצה. לא להיות כאן. לא להיעלם עם הקירות, לא להיאבד, לא להישמט ביחד עם עצמי כדי שלא כולי תישכח, כדי שיישארו איי ידיעה של מי אני. המילים שיכלו להגן עלי נמחו ראשונות. מתוך העור של האבא המסוכן יוצא, כשאף אחד לא קרוב אלי, מישהו אחר, מסוכן עוד יותר, אני לא מכירה אותו אבל זוכרת בלי לדעת – את החיוך הפולש המבט השאלות – יש לו גוף יש לו פה יש לו אצבעות – מעבר לקיר אימא היא רואה ולא מקשיבה היא שומעת ולא מסתכלת – אני רוצה להתפרק ולא יודעת איך – להיות – אני – נגועה  –

 4.4.1966 יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש, בחשאי. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אורית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

24.4.1967  יום שני
בכל מקום בעיר יש נרקיסים צהובים. אני רוצה לפסוע בתוך האור שחזר, לפסוע וללכת תמיד, עד שלא אגיע. השולחן של ליל הסדר מסודר וארוך. על המפה הלבנה יש צלחות לבנות עם פס כסף, הכלים נוצצים, הגביעים בוהקים, טיפות של מים מנצנצות על עלי החסה. אני לא מכירה את האורחים. לא כולם יהודים. אני צריכה להיות מנומסת, לייצג את המדינה, לדבר אבל לשתוק, בצורה חכמה. לא להיות יפה מדי. לא חפפתי את השיער שבועיים.

 12.4.1968 יום שישי 

הוא נסע לביקור בישראל והשאיר אותנו כאן. גם דן נסע לישראל, אבל עזב אותי עוד לפני כן. לא מרשים לך שום דבר, הוא אמר, אני לא יכול ככה. אני רוצה ללכת עם דן לחתור באגם. לשחות אתו בברכה. לרקוד אתו במועדון. אני לא רוצה לחייך אל האנשים האלה. לא רוצה לראות אותו ואותה ואותם. אחי ואחותי יושבים ביחד על השטיח מול הטלוויזיה, צוחקים. אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום, אני רוצה ליל סכינים ובדולח, לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס. מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

 2.4.1969 יום רביעי
בליל הכאילו והבסדר אף אחד לא יודע: לפני שבוע אבא נטרף כי אימא, זועמת וחדת שיניים, נעצה את ניביה בתוך עורו ולא ויתרה, עד שהגיעה אל הבשר החי, וחדלה רק אחרי שירקה חלקי זרוע ואת טיפות הדם שנטף. עכשיו כולם, הרחוקים והאדישים, יושבים סביב השולחן הלבן והצלחות המבריקות, אורחים וחיוכים, מרבים לספר ביציאת מצרים. הוא מסתיר את הסימנים מתחת לשרוול. היא משתמשת בשיניים כדי לאכול.

 20.4.1970 יום שני

עכשיו הם שם, כל המשפחה, בבית ברמת גן. אימא ואבא ואחי ואחותי וליאה ושמואל עם אורלי וכלנית ואלי, ובנימין ורוזה עם ורד וחנה ונוגה, וסבתא. כולם ביחד. הם קוראים את ההגדה בתורות. עוד מעט הם יתחילו לאכול. אני גם כאן וגם שם. בחדר האוכל החיילים לא שמחים, לא דופקים במזלגות ובכפות, לא שרים בקולי קולות. ליד הטלפון בטייסת יש תור ארוך. חול נושב בחלונות הקטנים.

 9.3.1971 יום שישי

החבר שלי אמר שנכון שאנחנו ביחד עכשיו, אבל לא יודעים מה יהיה בעוד שנה. הוא עם המשפחה שלו בתל אביב ואני עם שלי ברמת גן. ילדים רצים בבית ובגינה. החבר של אבא יושב ליד הפסנתר ומנגן שיר יווני. אבא מנסה להשתלב אתו בכינור, וצועק – אתה ממהר מדי. אני שייכת לכאן. אני לא יכולה להיות עצובה.

29.3.1972 יום רביעי

אני צריכה אותו כדי לכעוס עליהם ואותם כדי לכעוס עליו. כשכולם כועסים אני איננה. הוא אומר לי: בכלל לא אכפת להם ממך. מצדם שתגורי באוהל. הם אומרים לי: שיפסיק כל הזמן רק לדרוש מאתנו. שיחייך אלינו לפעמים. השולחן של הסדר ארוך ולבן. אולי בכל זאת אני שייכת אליו. קוראים את ההגדה בתורות.

 16.4.1973יום שני

אף אחד כאן לא מקשיב. אחותו נוזפת וצורמת, אימא שלו מלהגת וזזה, אבא שלו שותק ותוקף. בואו, אני אומרת, נקרא בהגדה בתורות? אף אחד לא שומע. בתוך הבטן שלי נע תינוק.

 6.4.1974 שבת 

בדרך מהמשפחה שלו למשפחה שלי מקיא עלי התינוק את הדג שאכל, ונרדם. איחרנו.

 26.3.1975 יום רביעי 

השולחן לבן ונוצץ. קוראים את ההגדה בתורות. הילד הקטן שלי צוחק. מחייכים אליו. אני אחת שאוהבת ואחת שלא יודעת. אחת שמרמה את עצמה ואחת שלא מבינה. אני אחת ששוכחת ואחת שזוכרת. אני אחת שרוצה להאמין ואחת שלא מסכימה. אני שתיים, ואחת ממני רוצה להיות כאן ולשמוח, אחי מנגן בפסנתר אחותי שרה. אבא מופיע עם כובע בד וגלימה שאימא תפרה לו. כולם צוחקים. השנייה ממשיכה לבוז, להתרחק, לתעב, אבל היא לא אני. אני כאן עם המשפחה שלי. שמחה.

 14.4.1976יום רביעי

אתמול כשהוא הפיל אותי, כששכבתי על הרצפה, לא יכולתי להיות אני. לא יכולתי למצוא אותי. מה אעשה כשאדע. מה אעשה כשאודה. קמתי, המשכתי להיות אשתו, כמו שהמשכתי להתפורר ולהסתיר –  כן, אני מוכנה, הלבשתי את הילד, התלבשתי, ניסע לליל הסדר אצל הוריך –

2.4.1977  יום שבת

אולי מישהו יאהב אותי. דביר שהופיע במפתיע. שפסע אתי על חוף הים. הירח האיר על המים שביל מנצנץ שהלך והתרחק. למחרת בקומה התחתונה של בית הקפה, נעליים ורגליים במדרגות, אף אחת מהן לא הייתה של דביר. עכשיו נוסעים לליל הסדר ברמת גן. הילד יושב עלי ושואל – למה? למה כל האנשים מתים? גם את תמותי? גם אני? אביו נוהג, מסתכל קדימה. הידיים שלי רועדות.

21.4.1978  יום שישי 

הילד שלי רוצה לשאול את הקושיות, אבל לא מוצאים אצלם את ההגדות. אחותו מדליקה את הטלוויזיה: בשביל מה להתאמץ, שהם ישירו. עוד מעט ניסע אל האין-בית: המשפצים שברו את רוב הקירות, אין בית שימוש, אין מטבח, אין רצפות, האמבטיה מנופצת ובחלק שנשאר ממנה מונח כלוב עם שתי הארנבות של הילד. ברמת גן כולם יושבים ליד השולחן הארוך, היפה, קוראים בהגדה בתורות. הריקנות הזאת היא לא געגועים.

 11.4.1979 יום רביעי 

הילד שלי עומד על כיסא ושואל את הקושיות. אחי מנגן בפסנתר. אחותי מנגנת בגיטרה. קוראים את ההגדה בתורות, אני כן שייכת, השולחן הזה, האנשים האלה, הצחוק הזה, השירים – אני כן כאן, כולי, אלה ההורים שלי, זה אחי, זאת אחותי, זה בעלי, זה הילד הקטן שלי, כולם מכירים, גם אותי, הכול נכון הכול נכון שום דבר לא מכאיב שם רחוק במקום נסתר ולא ידוע, זאת המשפחה שלי – אין שום אפשרות אחרת –  כך יהיה תמיד –

31.3.1980  יום שלישי 

וזאת הפעם האחרונה. אני לא אשמע יותר את כל הרעש הזה, לא אראה יותר את השולחן הזה ואת הכיסאות האלה, ואת התמונות, לא אבהה על המזנון השחור, לא אשב על הספה היקרה, כל העיניים האלה לא יסתכלו עלי והפיות האלה לא ידברו אלי, אני לא אריח יותר את הדי-די-טי ואת הנפטלין –  הבית הזה יעלם, המלכודת תיפתח!

 18.4.1981 יום שבת 

אתמול הילד ואני ישבנו על הרצפה. חושך מילא לאט את החלונות והחדר, עטף את האי הקטן שרק אור אחד מהטלוויזיה הבהב עליו. היינו רק שניים, בלתי אפשריים, מחוברים, מנותקים, מחכים. הכול התרחק, התבזבז, היה כלא היה. עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן, בבית ברמת גן. כאן קוראים את ההגדה בתורות, כאן מנגנים ושרים. יש כאן אורות. יש כאן צבעים. יש כאן אנשים שנקראים משפחה, שנקראים הבטחה. עכשיו אני לא מרשה לשום צל להתעקש, להתמרד.

 7.4.1982 יום רביעי

יש שוב משפחה שֶׁמּוֹנָה חמישה: אימא, אבא, אני, אחי, אחותי. זה הסדר. זאת התהלוכה. בדירה של הדודים בחיפה הזיזו רהיטים, חיברו שולחנות ומפות צבעוניות. יש בליל הסדר הזה ילדים, אבל אף אחד מהם לא שלי. הילד שלי קיים, אבל במקום אחר. מרחב זמן אינסופי מפריד בין עכשיו למחר בערב, כשהוא יחזור אלי. עכשיו אני צריכה להיות שוב ילדה.

28.3.1983  יום שני 

הגבר שאני מרשה לו לגעת בי, לא כאן. בערב הזה, כמו תמיד, כך אמר לי, יהיה רק עם הוריו, לבדם. וכאן ליד השולחן הארוך, הלבן, קוראים את ההגדה בתורות, שרים ומנגנים בפסנתר, בכינור, בגיטרה. אני חייבת להאמין לאור, לקול, לסדר המדויק, לכלים המנצנצים, כל זה שלי, אני של כל זה. גם הילד שלי שולח זרועות ארוכות לאסוף הכול לתוכו. גם הוא חייב להאמין.

***

 16.4.2003 יום רביעי

הבן שלי הלך לראשונה עם אשתו והילדים לליל הסדר אצל משפחתה. אלה הנקראים אנחנו וכולנו יושבים ליד השולחן הארוך, הלבן. אימא, אבא, אחי, אשתו, ילדיו, אחותי, בעלה, ילדיה, אני, בתי. אביה לא אתנו, לראשונה. הנה שוב קוראים כאן את ההגדה בתורות. הנה שוב שרים ומנגנים בפסנתר. סביב השולחן הזה מתקיימים עכשיו שני איי ידיעה ואי ידיעה. וכולם כאן יושבים על שניהם, בעת ובעונה אחת: יודעים וגם לא. כן, כבר סיפרתי לכולם על מה שהיה. על המעשים שבעבר לא היו להם מילים, אבל ההווה מצא לי אותן. ובכל זאת – שום איסור לא הופר כאן: המשפחה הזאת ממשיכה לייצר את עצמה, להונות את עצמה, ממשיכה לִרְצות את עצמה, לא מוכנה לוותר. פתאום הערב מרשים לי לשיר אתם. פתאום מחייכים אלי. רק שלא אערער יסודות, רק שלא אגע ואגלה, רק שלא אתגלה. הם מוכנים לכעוס בחשאי, בתנאי שהבדיה לא תיראה, רק כדי שאפשר יהיה להמשיך עם השירים האלה, עם השולחן הלבן הזה. וגם אני אתם. שרה. מחייכת. ופתאום שני האיים מתחברים, נעשים מציאות אחת, בלתי אפשרית, אבל אמיתית: פתאום הבת שלי בת התשע עשרה, שקמה במפתיע והולכת משם, ואני אחריה, שואלת ומאחדת אותי – איך ייתכן שאת, שכולנו, יושבים אתו ליד אותו שולחן, כאילו כלום?

 4.4.2004 יום שני

ספינה גדולה ומפוארת שמטה אותי מעליה והמשיכה בהפלגתה הנינוחה. כל מי שהיה עליה, אלה שנקראו פעם אימא, אבא, אחי, אחותי, גילו נחישות נטולת פשרות: אין בקרבם שום מקום לידיעה, לאמת, לי, לילדי. לפני שסובבו את הגב והמשיכו בדרכם, הם אמרו: תתקבלי רק אם תתכחשי. אם לא תתעקשי, אם תתפוררי ולא תתקוממי. אותה אי אפשר לאהוב, הם אמרו עלי לילדיי.

איך הם יושבים בערב הזה, האנשים ההם, ליד שולחן ארוך, לבן. קוראים בהגדה בתורות. שרים.

בדירה, אצל בני ואשתו שבישלה וטרחה וערכה, שהניחה מפה, מפיות, מצות, הגדות, ליד השולחן שיושבים סביבו שישה: אני, אישה בת חמישים ושלוש, בתי בת העשרים, נכדיי בני הארבע והחמש, כלתי, אומר בני: "בשנה שעברה עוד שאלתי את הקושיות ועכשיו אני צריך לערוך את הסדר?"

23.4.2005  שבת

על אוטובוס התיירים שהסיע אותנו הבוקר לנקודת ההתחלה של השיט על הבוספורוס, ניגשה אלינו אישה כפופה מעט, שנזהרה לא ליפול מטלטולי הנסיעה: "אנחנו מארגנים הערב ליל סדר אצלנו במלון, מעוניינים להצטרף?" היא שאלה. עכשיו אני יושבת על אחת משתי המיטות המופרדות. חם בחדר הזה, בבית המלון. אי אפשר לפתוח את החלון בגלל הצווחות שמשמיעים חבורת צעירים אנגליים שתויים. האהוב שלי יושב לידי, אני טומנת את הפנים בכתף המוכרת, המקבלת. "די, הוא לוחש לי, די. אני כאן אתך. את יודעת שכל כך טוב לנו ביחד". החולצה שלו ספוגה מדמעות. הם שם ביחד, ליד השולחן הארוך. הוא אמנם מת, אבל הם ממשיכים להיאחז בו, בלעדיי, בלעדיו.

***

14.4.2014, יום שני

שמועה גונבה לאוזני: השנה הם לא יחגגו. אף אחד מהם. כולם בורחים ומסתלקים. כולם טסים הרחק, היא והוא והיא, לארצות שונות, מתפזרים. אולי מחפשים שולחנות. אולי בכל זאת יודעים, גם אם לא מודים, ואילו אני ממשיכה להשקיף אליהם ממקומי כאן בבית הזה, שיופיו המרגיע מזין את עיניי, שאהובי נושם בו לצדי, ממשיכה עדיין לתהות אם אי שם באופק, פעם, בשנה כלשהי, במועד כלשהו, יתקבצו כאן, אתי ועם אהובי, כל צאצאינו, ילדינו, נכדינו, ונשב ביחד סביב שולחן אחד ארוך.

10.4.2017, יום שני
והרי רק לפני שבוע אפרת, שהופיעה לבושה בבגדים של בין המשמרות, עוד עמדה מול מיטתה, הביטה בפניה החיוורות ובפדחתה החשופה – מזמן ויתרה על הניסיון להסתיר את הקרחת בכובע או במטפחת – הביטה בידיה הנפוחות, בעיניה הכבויות, בנשימתה העולה ויורדת מתחת לשמיכה, בצינורות ובמכשירים, בחומרים המטפטפים, ואמרה: "אולי בפסח תצאי הביתה לביקור – "

רק לפני חודש עוד קמה והתהלכה ליד מיטתה, בטווח שהתיר לה העירוי, ואמרה לי "תראי איזה יופי", הצביעה על הדיסקיות הזהובות שזרמו בתוך צינור השקוף שהוחדר אל גופה, נשאה מבט ושלחה חיוך מעל משלוח המנות-לפורים שקיבלה אל חדרה המבודד.

רק לפני חודשיים עוד תהתה איך תציג אותי בפני הרופאים: "אימא חורגת?" אמרה, "נשמע מפחיד מדי." "אשתו של אבא?" התלבטה, "מרוחק מדי". "הכי טוב," החליטה, "אימא מאמצת".

"אולי בפסח תצאי הביתה לביקור," ניסתה רק לפני שבוע אפרת לקוות.

מהדירות סביבנו נשמעות קושיות, נלגמות כוסיות, מתפוררות מצות.

כל ילדינו לא יוכלו לעולם להתאסף ולשבת סביב שולחן אחד.  

א"מ פורסטר, "מוריס": מדוע חשש הסופר להוציאו לאור

את הרומן מוריס אי אפשר לקרוא ולא לחשוב למשל על אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול שהורשע בתחילת שנות החמישים ב"gross indecency", כלומר – פגיעה גסה במהוגנות – כי היו לו קשרים אינטימיים עם גברים. כזכור, נדון טיורינג לעונש מאסר. לחלופין "אפשרו" לו לעבור סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

את מוריס גם אי אפשר לקרוא ולא לחשוב על חברות וחברים רבים ויקרים שחיים כיום באושר בזוגיות חד מינית. חלקם הקימו משפחות, אחרים ויתרו על צאצאים. כולם חיים בהרמוניה ובאהבה. 

מוריס נכתב בימים האפלים שבהם קשר חד מיני נחשב פשע, וסיכן את בני הזוג, שהיו עלולים להיחשף לאיומים ולסחטנות, להשפלות ולבעתה, לתחושות של אשמה ובושה.   

א"מ פורסטר העיד באחרית הדבר למוריס, שאותה הוסיף ב-1960, כי כתב את הספר במהירות: "הכול חפז אל עטי, והתקדם ללא מעצור", סיפר. את הרומן עצמו כתב כמעט חמישים שנה לפני כן! פורסטר התקשה לשפוט מה ערכו, כי, כך כתב, "הייתי מעורב בו יותר מדי ובמשך זמן רב מדי". הוא חש שאל לו לראות אור, לכן "ייאלץ ככל הנראה להישאר ככתב יד", אם כי "אין בו פורנוגרפיה ופיתוי קטינים", הוסיף באפולוגטיקה מכמירת לב: עדיין אשם, עדיין לא בטוח בעצמו עד הסוף. הספר, כך סבר, מסוכן ו"בלתי אפשרי" בעיקר מכיוון ש"הנאהבים אינם באים על עונשם". לשני גברים שהם דמויות ספרותיות "מותר" אולי לאהוב זה את זה, אבל מן הדין שלא יהיו מאושרים. אסור שאהבתם תפרח בלי שייתנו עליה את הדין. לא מכיוון שהוא עצמו חש שכך ראוי, אלא כי – כך היה ברור לו לגמרי – החברה לא תהיה מוכנה לקבל סיפור אחר.   

בהקדמה לספר כתב פ' נ' פרבנק (Philip Nicholas Furbank), הביוגרף של פורסטר, כי זמן קצר לפני שכתב את מוריס התחוור פתאום לסופר כי "אהבה מהסוג הזה יכולה להיות דבר אצילי ולא משפיל, ושאם קיימת 'סטייה' זאת הסטייה של החברה שמכחישה בטירוף חלק מהותי מן המורשת האנושית".

אפשר להבין עד כמה היו הדיכוי והכפייה חמורים וקשים, אם פורסטר לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את הספר המופלא הזה הופך לנחלת הכלל: "לא עלה בדעתו לרגע לפרסם אותו: דבר כזה לא היה יכול לקרות 'עד מותי ומות אנגליה'". כמה נורא! כמה מקומם! שהרי מדובר ביצירה יפהפייה, מרגשת, נוגעת ללב, מדויקת ומסעירה. 

אנחנו מלווים את מוריס – לא בן דמותו של הסופר, שמעיד באחרית הדבר: "ניסיתי ליצור דמות שונה לחלוטין ממני או מכפי שאני רואה את עצמי: בחור נאה, בריא, מושך במובן הגופני, רדום שכלית, איש עסקים לא רע וסנוב בהחלט" – החל בנערותו המוקדמת ועד לשלב שבו הוא מבין את טבעו ומשלים עם עצמו, לא לפני שהוא מתייסר באכזבות, עלבונות, מפחי נפש והשפלות קשות מנשוא. מפגשים עם אנשים שמבחינתם "אהבה בין שני גברים היא בהכרח חרפה". הבנה שאהבה כזאת תמנע ממנו את החיים שנועדו לו, בזכות המעמד שאליו נולד: אנשים "כמוהו" נאלצים "לחיות מחוץ למעמד, בלי 'קרובי משפחה ובלי כסף". הוא חייב לחשוב על בני המשפחה שלו, שיתפלצו: "מה אימא שלך תגיד…" הוא יודע היטב ש"כל העולם נגדנו". כשהוא חושב על מימוש האהבה שלו הוא יודע שהוא מתקרב "אל היום המסוכן ביותר בחייו". ברור לו ש"אנשים כמוני" התקיימו תמיד, ויתקיימו תמיד,  אבל ש"לרוב הם נרדפים". בשלב מסוים הוא מגייס את כל כוחו בניסיון להשתנות: "בער לו להירפא". הוא מחליט שהוא רוצה "אישה שתעניק לו ביטחון חברתי ותצמצם את תאוותו ותלד ילדים" ומנסה לאנוס את טבעו, אבל רופא אחד שהוא הולך אליו בבקשה ש"ירפא, אותו" פוטר את סבלו, שכן לדעתו "רק הסוטים ביותר מסוגלים להפנות מבט אל סדום". אותו רופא מסביר למוריס ש"מדובר בהבלים", שהרי מוריס הוא "גבר בריא בגופו שמוצאו ממשפחה טובה". רופא אחר נגעל ממנו, אחרי שמוריס רומז לו מה "הבעיה שלו": "אני," הוא אומר בזהירות מופלגת, "כזה שאין להזכירו מהסוג של אוסקר ויילד". המילים המפורשות כמעט שלא נאמרות בסיפור כולו. הדברים נרמזים: הנאהבים חושבים על "חיים שבהם הם נפגשו ומימשו את האיחוד שאפלטון הטיף לו", "תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי", אומר האוהב לנאהב ברמיזה. קשר בין גברים הוא "התועבה שאין להזכירה של היוונים", אומר מרצה באוניברסיטה, ומביע כך את תפיסותיה של החברה הסובבת אותם. כשמוריס מבקש לספר על מצוקתו, הוא מדבר על עצמו כמי שהוא "מהסוג של אוסקר ויילד" כלומר – המחזאי והסופר שנדון למאסר עם עבודות פרך בשל קשר אהבה עם גבר. אללי! כמה סבל! אילו ייסורים! כמה גועל עצמי איום שמוריס חש, בגלל החברה שמגנה את עצם הווייתו: "הכיעור שבשיחה גבר עליו […] הוא בכה בשל המיאוס שנכפה עליו", איזו זוועה לחוש שהוא לוקה ב"מחלה נוראית ואינטימית" כל כך, ושאין לו עם מי לדבר עליה! 

מוריס מתפתח ומשתנה. הוא לומד לא רק מהי אהבה; הוא נפטר גם מהתפיסות המעמדיות הנוקשות שבהן אחז בתחילת הרומן.  בתחילתו הוא טוען כי "העניים לא רוצים רחמים. הם אהבו אותי באמת רק כשהעליתי על הידיים כפפות אגרוף והלמתי בהם". עד סופו של הסיפור ישנה את עמדותיו ויהיה לא רק אדם שלם יותר, אלא גם טוב, הגון ואמיתי יותר. 

"פסילתם של בני אדם לא מפותחים כמו קלייב… משאירה אותנו עם 'סוטים' (מילה אבסורדית, כי היא מניחה שהם קיבלו אפשרות בחירה, אבל בוא נשתמש בה)," כתב פורסטר לידיד. "האם," המשיך ותהה, "'הסוטים' האלה טובים ורעים כמו גברים רגילים, האם נטייתם הרבה יותר לרוע (שאני מודה בה) נובעת מן העיוורון הפלילי של החברה? או שמא הם נולדו רעים? אתה עונה, כמוני, שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, אבל אתה עונה בהיסוס. אני רוצה שתענה בפסקנות! הגבר בספרי הוא בהכללה, טוב, אבל החברה עושה בו שמות, הוא כמעט חי את חייו בגניבה ובפחד ונושא על כתפיו את עול החטא". אותו ידיד, פורסט ריד (Forrest Reid) קרא את כתב היד, אבל תגובתו – ובצדק! – לא הניחה את דעתו של פורסטר. מתחשק להצטרף אל זעקתו של הסופר: לומר ביחד אתו די! מספיק! את החברה יש להאשים, לא את האנשים שהיא דנה לכף חובה, על לא עוול בכפם. 

כמה טוב שמוריס ראה אור, עכשיו גם בעברית, בתרגום המשובח של עידית שורר־הראל. לא נותר אלא להודות על כך שאנחנו יכולים לקרוא ולהזדהות עם מוריס ועם אהבתו. נכון שאי אפשר עדיין לברך על המוגמר: ההומופוביה לא פסה מהעולם, ובכל זאת – אין להתעלם מהשינוי שחל בין הזמן שבו היה ברור לא"מ פורסטר שמוטב לו שלא יפרסם את ספרו, לבין המציאות הנוכחית. 

בספרו Aspects of the Novel, ספר עיון שהתבסס על סדרת הרצאות שהעביר פורסטר בקיימברידג', הפציר פורסטר בכותבים להקפיד (בין היתר) על עלילה מעניינת. אסור לשעמם את הקוראים, הוא הסביר, כפי שידעו היטב אבותינו הקדמוניים, שנהגו לשבת סביב המדורה ולשעשע זה את זה בסיפוריהם. "המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו". כשכתב את מוריס לא שכח פורסטר (שספרו הנודע ביותר אחוזת הווארד Howards End – זכה  לכמה עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה) את ההמלצה, יש בספר עלילה שהולכת ומתפתחת, עד לסופה המפתיע.  

                                                                          M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

 

שטפן צווייג: "מגלן": ההישג המופלא של מגלה הארצות ושל הסופר שסיפר עליו

האם אני מתעניינת בהרפתקאות? במגלי ארצות? באדמירלים עזי רוח ובהפלגותיהם הנועזות? בכיבוש אוקיינוסים? בנחשולי ענק ובסופות, בכיבוש העולם, בדיכוי של ילידים ובחלוקת השלל שנחמס? 

לא ממש.

ובכל זאת, הספר מגלן שכתב שטפן צווייג ריתק אותי ושבה את לבי. בכישרונו הספרותי הרב מספר הסופר היהודי-גרמני על הספן הפורטוגלי שהבטיח למלך ספרד כי הוא יודע כיצד להגיע לאיי התבלינים שבמזרח הרחוק בהפלגה מערבה. 

עושר אגדי הובטח למי שהיה מצליח לפרוץ דרכים חדשות (האפיפיור אפילו חילק את השלל בין פורטוגל לספרד: החלק המערבי של העולם שייך לזאת והמזרחי – לזאת. כאילו שמובן מאליו שזכותו לעשות זאת…). כותב צווייג: "קל יותר לתפוס במידה כלשהי את ערכם המופרז של התבלינים אם חושבים על כך שאותו פלפל שחור העומד כיום על כל שולחן מסעדה ונזרה באדישות כמו חול, נספר במאה האחת-עשרה גרגר אחר גרגר, ועל כף המאזניים ערכו היה שקול לזה של כסף. שוויו של הפלפל היה יציב עד כדי כך, שערים ומדינות מסוימות ערכו חישובים על בסיס פלפל, ממש כאילו היה מתכת יקרה. בימי הביניים אפשר היה לקנות בפלפל אדמות ומגרשים, לשלם נדוניות ולקנות זכות תושבות בעיר. שליטים וערים מסוימים קבעו את המיסים שלהם ביחידות של פלפל, וכשרצו לומר שאדם עשיר כקורח, סנטו בו שהוא 'שק פלפל'". לא רק התבלין המסוים הזה היה יקר ערך כל כך. זנגוויל וציפורן נהגו לשקול על מאזני רוקחים, וכששקלו תבלינים הגיפו את החלונות והדלתות, שמא יתעופפו ויאבדו גרגרים. 

בלשון ציורית ומפורטת מיטיב צווייג להסביר את הדחף העצום שהיה לאירופים להגיע אל מקורות התבלינים (והעושר). בהקדמה לספרו הוא גם מסביר כיצד במהלך הפלגה לאמריקה הדרומית התעורר בו הרצון לכתוב על מגלן, על תלאותיו ועל גאונותו.

יופיו הרב של הספר נובע מיכולתו של צווייג לרתום את כישרונו הספרותי לתיאור של מהלכים ואירועים היסטוריים. המידע הענייני נמסר כך שהוא נקרא כספרות יפה, לא כעיון, ועם זאת, אין שום פאתוס בדברים. צווייג יודע למתוח ביקורת על גיבורי הסיפור, אבל גם להדגיש את ההתפעמות שהוא חש מאומץ הלב, הגבורה, הנחישות, היסודיות, ובעיקר מההישג המופלא: זאת הייתה הפעם הראשונה שבני אנוש הקיפו את העולם, הוכיחו שכדור הארץ עגול, ולקראת סופו של המסע אפילו גילו שכדור הארץ לא רק מקיף את השמש אלא גם סב סביב צירו, כשנוכחו בשלב מסוים ש"איבדו" יום במהלך ההפלגה.  

שוב ושוב הוא מתאר את מידותיו של מגלן: את קור רוחו, את הדייקנות שבה תכנן את המבצע, את פיקחותו: בהיותו פורטוגלי, פנה תחילה את המלך שלו, שסירב לְגַבּוֹת ולממן את המסע, ואז פנה אל מלך ספרד, צעיר בן שמונה עשרה שזה עתה עלה לכס המלכות, והשכיל לגייסו למשימה. 

התיאורים חיים כל כך, עד שנדמה כאילו צווייג נכח בכל המקומות והאירועים. אמנם הוא מסייג מדי פעם: "מחשבות קודרות העיבו בוודאי על רוחו של מגלן מרגע שספינות הסיור שבו ריקם", אבל מהמשך התיאור אפשר בלי כל קושי להשמיט את הספק הטמון במילה "בוודאי", שמדגישה כי מדובר בהנחה או בהשערה של הסופר. צווייג נמצא ממש שם, בתוך נפשו של מגלן, למשל כשהוא מתאר איך הלז חש כי "כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר". הסופר מצטרף אל הספן, מפליג אתו, רואה הכול. למשל, כיצד "ככל שהם מתקדמים החוף חשוף יותר, מרתיע יותר, והשמיים חשוכים יותר. נעלם האור הדרומי הלבן, כיפת השמיים הכחולה מתכסה חשרת עננים אפורים. נעלמו היערות הטרופיים על ניחוחותיהם ההבילים והמתוקים, שנישאו כבר ממרחקים אל הספינות הקרבות!" וכן הלאה – החופים עמוסי הפרי, "הדקלים המתנופפים ברוח, החיות הססגוניות, הנשים והגברים השחומים מסבירי הפנים! כאן מהדסים על החול החשוף רק פינגווינים המתרחקים בבהלה ברגע שמתקרבים אליהם ואריות ים עצלים ואוויליים מתגלגלים על הסלעים." את התיאורים הללו אפשר עוד לשער שצווייג עצמו יכול היה לחוות ולראות במו עיניו, אבל מניין ידע להעיד בפרוטרוט, ביסודיות ובתנופה על החלקים הקשים ביותר במסע, במיוחד במקום שלימים נקרא על שמו של הספן, "מיצרי מגלן"? איך הצליח לספר על התמודדותו של מגלן עם המורדים שידע להביס, עם המצוקות, הרעב, המחלות, הקור, עם האכזבות המרות, איך ידע לספר מקרוב כל כך על חדוות הניצחון ואז – על סופו האיום של מגלן? 

זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שיש בה גם מסקנות מרתקות. מגלן אמנם לא זכה בעושר שכבש למען מלך ספרד, כי נרצח בהתנגשות מטופשת ומיותרת עם בני אחד האיים, אבל, קובע צווייג, "לאורך ההיסטוריה, התועלת המעשית לעולם אינה קובעת את ערכו הרוחני של הישג. את האנושות מעשיר לאורך זמן רק זה המוסיף לידע שלה על עצמה", ולכן הוא סבור שההישג של מגלן עולה "על כל המעשים של בני תקופתו, ותהילה מיוחדת שמורה לו לדידנו, על כך שבניגוד לרוב המנהיגים, הוא לא הקריב למען חזונו את חייהם של אלפים ומאות אלפים, אלא רק את חייו שלו". צווייג רואה במסע "מלחמת קודש של האנושות בלא נודע" וסבור כי "המתנה הנשגבת ביותר שיכול אדם להעניק היא לעולם המופת האישי שלו", ולטעמו "מעשהו של מגלן, שכמעט ונשכח" (במיוחד לאחר הכרייה של תעלת פנמה, שבעקבותיה המסע מערבה אינו עובר מדרום לאמריקה הדרומית) "הוכיח לעולמי עד כי רעיון אחד, הנישא על כנפי החזון ומבוצע בלהט נחוש, יכול לגבור על כל איתני הטבע".

וצווייג הסופר הנציח ביופי רב את החזון, הגבורה וההישג. 

MANN UND SEINE TAT Stefan Zweig

תרגמה לעברית: ליה נרגד

יהודה פוליקר, "הצל שלי ואני": מה אפשר ללמוד עליו?

יהודה פוליקר הוא זמר ויוצר אהוב מאוד. אי אפשר לא להתרגש משיריו, שרבים מהם היו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הכול יודעים משהו על הביוגרפיה שלו: בן לניצולי שואה יוצאי יוון, ששניהם איבדו בשואה משפחות. יצירתו של פוליקר – ככותב, מלחין וזמר – מרבה לגעת בעברם של הוריו. אלבומו השלישי, "אפר ואבק", עסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אלה שגדלו כמוהו בצל הטראומה שחוו הוריהם.

ב-2019 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, הצל שלי ואני, הנושא את שם השיר הראשון שכתב גם את מילותיו, הנה הבית הראשון:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צִלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי…

בספר מסביר פוליקר במפורש, בפרוזה, על מה השיר: "האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי".

ועם זאת, עם כל הכאב, הפחדים, הגמגום, המריבות בין הוריו, עולה מהספר יופי רב מהילדות שהוא מתאר.

לכל אדם יש סיפור שחשוב ומשמעותי לו, אבל כשאמן-יוצר כמו פוליקר כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הציפייה היא למצוא בה את המפתחות ליצירותיו, או לפחות את ניצניהן. אכן, פוליקר מתאר את הקונצרט הראשון שהזדמן לו לשמוע, ואת השפעתו העזה עליו. הוא מספר כיצד צייר פעם קלידים של פסנתר ו"ניגן" עליהם (בתקווה שהוריו יבינו את הרמז וישלחו אותו ללמוד לנגן על כלי כלשהו), אבל אלה רק אפיזודות קצרות, שמוקפות בהרבה תיאורים של מעשי קונדס, בילויים על חוף הים, משחקי כדורגל, הכלב שגידל ואהב, ושל ההרפתקאות הילדותיות של מי שגדל בשכונה בקריות, קרוב לים.

עלי להודות שלא ברור לי במה תורמים כל התיאורים החביבים האלה להבנתנו את פוליקר כזמר וכיוצר. הספר נקרא בקלילות, ובעצם אינו מותיר חותם. שתולים בו רמזים שמעידים על התפתחות המיניות ההומו-ארוטית של פוליקר, אבל גם הם זהירים מאוד, ואולי אפילו קצת סתמיים: הוא התרגש כשראה את אבר המין של גבר במשתנה ציבורית, אבל נבהל וברח. הוא ראה בפעם הראשונה חבר שאונן. ויותר לעומק – אביו היה מעין תחליף אם, ואמו הייתה גברית (זאת אינה תובנה שלי, אלא דבריו המפורשים). מתחשק כמעט לומר – בסדר. אז מה?

"הילד שהייתי פעם הוא עכשיו איש", חותם פוליקר את ספרו. וזה בעצם מה שקורה תמיד, לא כן? אבל מה הפך את פוליקר לזמר, למלחין, לתמלילן הנפלא? למבצע הכריזמטי שהוא? לא בטוח שאפשר ללמוד על כך מהספר.

מוטב פשוט להקשיב לו כשהוא שר.

אלן בנט, "הקוראת המלכותית": מדוע אסר פיליפ על המלכה אליזבת לקרוא ספרים

הקוראת המלכותית היא נובלה שובבה ומשעשעת מאוד.

אלן בנט, סופר, מחזאי ושחקן אנגלי, בן למשפחה קשת יום – אביו היה קצב ואמו עקרת בית – מתחכם ומספר בו על מלכת אנגליה שגילתה פתאום, לקראת גיל שמונים, את החדווה שבקריאת ספרים. הכול קורה במקרה: המלכה נקלעת אל ספרייה על גלגלים שמגיעה לארמונה, ובעקבות שיחה קצרה עם נורמן, אחד מעובדי המטבח בארמון, לוקחת ספר בהשאלה, קוראת אותו ומתמכרת לקריאה.

את נורמן היא מעלה מהמטבח אל קומת המגורים שלה. הוא מספק לה ספרים על פי דרישתה, שניהם קוראים אותם ואז דנים בהם.

המלכה המתוארת בנובלה היא אדם ספציפי: מהפרטים הביוגרפיים המעטים הפזורים בנובלה, למשל – הקושי שלה להביע רגשות בפומבי, אחרי שדיאנה, כלתה-לשעבר, נהרגה בתאונת דרכים בצרפת – ברור שמדובר באליזבת II, המלכה הנוכחית.

בנובלה היא בת שמונים. כיום היא כבר בת תשעים וחמש. לאחרונה, בעקבות הסדרה "הכתר" של נטפליקס ובגלל השערוריות שחוללו (וממשיכים לחולל…) הארי ומייגן, נכדה של אליזבת ואשתו האמריקנית, התעורר עניין מחודש בבית המלוכה.

מה שאלן בנט עושה בנובלה דומה במידה מסוימת למה שנטפליקס עשו בסדרה העוסקת בבית המלוכה: בשני המקרים היצירות חודרות אל חייה הפרטיים של המלכה, ומראים אותה "מבפנים", בדל"ת אמותיה (המרווחות מאוד, כמובן…) כשהיא שרויה בפרטיות שלה, עם בעלה, הדוכס פיליפ, עם ראש הממשלה, או עם אחד היועצים שלה.

המלכה שבנט מצייר משכנעת. היא חריפה, שנונה וכמובן – מרוחקת מאוד מכל מיודעיה. הסובבים אותה מוטרדים מהתמכרותה לקריאת ספרים. ההתמכרות משתלטת עליה עד כדי כך שהיא מסרבת להיפרד מהספר שהיא קוראת גם בדרכה לנאום הפותח את ישיבת הפרלמנט הראשונה: למרבה השעשוע, היא פיתחה טכניקה שבה היא ממשיכה לקרוא, בעודה מנופפת לשלום לנתיניה… בעלה נוזף בה ומפציר בה להפסיק לקרוא, אבל היא מסרבת להיכנע.

בכלל, בעלה מתואר כמין בּוֹק קשה הבנה. למשל, אחרי תקופה ממושכת של קריאת ספרים, ואחרי קונצרט שבו היא שומעת מוזיקה של מוצרט, היא מבינה פתאום שלה, בניגוד לסופרים הרבים שקראה עד כה, ולמלחינים כמו מוצרט ובטהובן, "אין קול משלה". היא אומרת לבעלה שאין לה קול. הוא – קונקרטי ומוגבל – משיב לה שלא פלא, בחום הזה טבעי שתאבד את הקול…

לא רק בעלה מוטרד מההתמכרות שלה לקריאה. גם ראש הממשלה והעוזרים הבכירים שלה, שכולם מתוארים כבורים גמורים, לא מצליחים להבין את התופעה, מתנגדים לה, ומשתדלים להניא את המלכה מהקריאה. היא מגלה סופרים רבים וחשובים, והם מודאגים מכך שהמלכה שוב לא מתעניינת בבגדים או בשלל החובות המייגעות המוטלות עליה. מעולם לא התלהבה מהן, אבל עכשיו נראה לה בזבוז זמן להשיק אוניות, להשתתף בנשפים, לנאום בפרלמנט, לטפל בתיבות המסמכים המונחות על שולחנה, או לנהל שיחות בטלות עם אנשים משעממים… כל חייה היה לה תפקיד: "להתעניין, לא לעורר עניין," אבל היא קצה בחיים הללו.

משעשעות במיוחד תגובותיה לסופרים הרבים שהיא מגלה. את ג'ין אוסטן, למשל, היא מתקשה להעריך, שכן בהיותה במעמד הרם ביותר, היא לא מסוגלת להבין את הדקויות בהבדלי המעמדות הנמוכים מזה שלה, אלה שאוסטן מתארת בספריה.

כשנורמן מביא לה ספר בשם הכלב שלי, טיוליפ ומספר לה שלסופר היה כלב שנוא, היא מזדהה ונורמן מהנהן: "רבים אינם מחבבים את הכלבים המלכותיים". (והרי הכול יודעים שאליזבת מטפחת בביתה לאורך שנים עשרות כלבי קורגי). היא לומדת לאהוב את ג'ואנה טרולופ (ומבחינה בינה ובין אנתוני טרולופ), מפתחת חיבה לווירגי'ניה וולף ולדיקנס, שספריהם מעוררים שיחות ערניות בינה ובין נורמן. במהלך מסע לקנדה היא מגלה את אליס מונרו, וזאת אחרי שהפקידים הסובבים אותה העלימו בכוונה את הספרים שהביאה אתה, בציפייה להתענג עליהם בנסיעות הממושכות ברכבת… העובדים שלה רואים בקריאה מעשה חתרני ומשוכנעים שעליהם למנוע אותו ממנה, אולי מכיוון שהיא, בין היתר, רואה בהם "אמצעי להצית את הדמיון".

בכלל, רבים מעובדיה חושדים בה לפרקים שמחמת הזקנה היא הולכת ונחלשת, שכלית ונפשית, וסובלת מטשטוש הזיכרון, אבל עד מהרה נוכחים לדעת שהיא לגמרי בשליטה. כך למשל, כשאחד העובדים מתלבט אם להציץ ביומן ששמטה כדי להעיר משנתו את היועץ הזקן שהגיע אליה לביקור, היא חוזרת לחדר ממש ברגע הנכון, מושיטה יד, מודה לו בקרירות, מחזירה לעצמה את היומן ובו ביום מפטרת את העובד. בעבר היה מוצא להורג על עבירה כזאת, מעיר המספר… אליזבת מוכיחה שהיא שולטת בעניינים.

כמה מהתובנות של אלן בנט, כזכור – בן למשפחת פועלים – משעשעות מאוד. כך למשל הוא מסביר שהמלכה היא אולי הדמוקרטית האמיתית היחידה במדינה, שכן "מבחינתה אין שום משמעות לאף שם של אף אדם, כמו גם לכל מה שקשור בבני אדם: הבגדים שהם לובשים, קולותיהם, המעמד שלהם." מאחר שהיא ממש מעל כולם, הם שווים בעיניה, ולא משנה מי הם או מניין באו…

בניגוד לסובבים אותה, המלכה מתרגשת מספרים באמת, ומבינה את חשיבותם: "ספרים לא אמורים להעביר את הזמן. הם עוסקים בחיים של אחרים, בעולמות אחרים". ובקריאה, כך היא מגלה, הכול שווים. "הספרות, אמרה לעצמה, היא קהילה. האותיות – רפובליקה." הקריאה מזכירה לה את החוויה שחוותה עם אחותה ביום הניצחון על גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה, כששתיהן חמקו מהארמון והסתובבו בחוצות לונדון, אינקוגניטו. הספרות היא "אנונימית; היא משותפת; היא דבר שחולקים עם אחרים" ובין הדפים "היא יכולה להיות לא מזוהה".

משעשע במיוחד תיאור כינוס הסופרים שהיא מארגנת: הם מתעלמים ממנה, עוסקים בשיחות בינם לבין עצמם, עד שהיא חשה שהיא "מרחפת בשולי הקבוצות, שאיש לא משתדל לצרף אותה אליהן"… היא מגיעה למסקנה שאת הסופרים "מוטב לפגוש בין דפי הספרים שלהם"…

גם תיאורי המפגשים שלה עם ראש הממשלה, במיוחד אחרי הסצנות המוכרות בסדרה "הכתר", מצחיקים מאוד. "בראשית כהונתם מבקשים ראשי הממשלה שהמלכה תחזיק להם את היד, וכשהם מבקרים אצלה – שתלטף אותם ותעניק להם טפיחת עידוד, כמו ילד שמשתוקק להראות לאימא שלו מה עשה," ובנט ממשיך ועוקץ את מרגרט ת'אצ'ר: " גברים (וזה כולל את גברת ת'אצ'ר), זקוקים לכך שהמלכה תפגין את רגשותיה"…

גם את הארכיבישוף בנט עוקץ: המלכה מטלפנת אליו כדי לשאול אותו מדוע לא מאפשרים לה לשאת דרשה בכנסייה, הארכיבישוף "נד בראשו וחזר לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'"…

את אורח החיים המוזר של המלכה מתאר בנט בקצרה כשראש הממשלה "מעלים" את נורמן, בלי ידיעתה (הוא עוד ישלם על כך ביוקר!). המלכה רגילה לאנשים שנעלמים מחייה. מאחר שהכול משתדלים "לא להדאיג אותה", כשמישהו קרוב אליה חולה, מסתירים זאת ממנה, עד שהוא נופח את נשמתו. ואז כבר אין ברירה. לפיכך נמנע ממנה התהליך המצער.

סופה של הנובלה מפתיע ומשעשע, והיא כולה מלבבת ומהנה מאוד. באנגלית שמה The Uncommon Reader. היא תורגמה לעברית וראתה אור ב-2008.

מאחר שקראתי אותה באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי.


מהיום יופיעו הטורים גם כהסכתים (הכוללים כמה תוספות….) 

האם "ביג דיל להיות פרופסור"?

"…תרבות מייצרת קנון כשהיא נתפסת כמרכז של כוח והשפעה. כשהסופרים והמשוררים מרגישים שהם לא מדברים אל חלל ריק. שיש ציבור שלם שצמא למוצא פיהם. תחשבי על אתונה בימי גדולתה," הביט בעיניה של אביגיל כשפנה אליה, "כל האזרחים הולכים לראות איזה הצגות יעלו השנה בפסטיבל הפאנאתנאיה. ולהבדיל, תחשבי על הספרייה לעם של עם עובד בשנות השישים והשבעים: עשרות אלפי מנויים מקבלים את הספרים שנבחרו השנה לסדרה, הם הגיעו להמוני מדפים, כמעט בכל בית שקוראים בו. תחשבי על – את אולי צעירה מדי לזכור את זה, אבל בטח שמעת על הפגנת ה-400,000  בכיכר מלכי ישראל, עמוס עוז עולה לדבר ומאות אלפים מקשיבים, לא להחמיץ מילה…"

"זה לא היה ס. יזהר?" התערב ניב.

"אני זוכר עמוס עוז," אמר ניר. "לא משנה, את קולטת את הרעיון."

"אז כשקיים מרכז כוח כזה, וכל העיניים נשואות אליו, הוא מאפשר התקבלות של יצירות שהופכת אותן לקנוניות, כאלה שכולם מכירים, שכולם מתייחסים אליהן. וכשהמרכז הזה – בין אם הוא הדמוקרטיה האתונאית ובין אם זה מה שאנחנו קוראים לו 'האליטות הישנות' או 'השמאל הציוני' – קורס ומתפורר, גם הקנון שהוא יצר נחתם."

"אבל…" עכשיו הייתה מוכרחה לדעת: "הוא עוד ייפתח פעם?"

ניר משך כתפיים. "מי יודע? במצב הנוכחי, לא נראה לי. זו תופעה ידועה, ירידת העניין בספרות. בכל העולם זה ככה. אני רואה את זה אצלנו באוניברסיטה. גם כשהתחלתי זה לא היה מי יודע מה פופולרי אבל עכשיו יש ממש ירידה בעניין במדעי הרוח."

"מה," תהה ניב, "גם אצלכם? חשבתי שרק בישראל המצב קטסטרופלי…"

"החלומות של אנשים כמונו," ניר כלל את ארבעתם במניין, "התעצבו בימים האחרונים של הסדר הישן, כשלספרות ולמדעי הרוח היה איזה מעמד. חלמנו להיות פרופסורים וסופרים וכולנו הגשמנו את החלום, אבל בלי ששמנו לב העולם השתנה. ביג דיל, להיות היום פרופסור במדעי הרוח."

אביטל תלמור, "אישה בכחול עם סיגריה": אצל קפקא זאת מטפורה

יש ספרים שמחכים. בסבלנות, אולי בלית ברירה, אבל הם שם: מונחים על מדף, מצפים לרגע שיתגלו. 

ספרה של אביטל תלמור אישה בכחול עם סיגריה חיכה לי כך עשרים שנה. הוא ראה אור ב-2001, ועבר "מתחת לרדאר": לא זכה אז ומאז לתהודה שהוא ראוי לה.

גילוי נאות: אביטל הייתה חברה קרובה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הכרנו בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל אביב. הידידות החלה בקורס שעסק בָּאוֹדָה (גם כעבור כמה עשרות שנים זכורים מהשיעור ההוא שיריו של פינדרוס העתיק) והתפתחה והגיעה גם לרבדים אישיים. כמו שקורה לפעמים לחברויות, הקשר דעך ולבסוף ניתק, והנה חודש לאחרונה. כך זכיתי לקרוא את קובץ הסיפורים שלה, והוא ראוי מאוד לתשומת הלב שלא זכה לה.   

סיפוריה של אביטל גדושים באירוניה מחוכמת, והשנינויות שלה מזכירות לא פעם את סיפוריה הראשונים של אורלי קסטל בלום, אם כי להערכתי, למעשה – כידוע לי – אין מדובר בהשפעה, אלא בכישרון שנובע ממעיין דומה. (השערה פרועה ונואלת: אולי המוצא המצרי המשותף אחראי לכך? הפילוסוף, פרופסור עזרא תלמור ז"ל, אביה של אביטל, היה יליד מצרים, כמו גם הוריה של קסטל בלום, אבל מן הסתם אין בכך להעיד במאומה על מקורותיו של ההומור הדומה של השתיים).

הדוגמאות להומור השנון, הביקורתי והחתרני של תלמור פזורות לאורך הספר כולו. הנה כמה מהן: בסיפור הראשון בקובץ, "אחווה", מספרת הדוברת, מועמדת למשרת מזכירה, שנהיר לה מה מעסיקיה הפוטנציאליים מחפשים: "חיילת מהסוג האזרחי. סדר. מסירות. צייתנות". אחד העובדים בארגון, שרוצה מאוד לעזור לה להתקבל לעבודה, מבקש לראות את כתב היד שלה, כדי להיות בטוח שתתקבל לעבודה. הוא "מתבונן בחטף" במה שכתבה וקובע "שעכשיו בטוח" אין לה מה לדאוג. "אולי אתה צריך לדאוג?" היא שואלת, והוא משיב לה: "אני כבר עשרים שנה דואג, אז אני מוכן"… 

ההומור של אביטל מסתתר מאחורי כובד ראש. בסיפור "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את אמה: "אמא עשתה את הצגת הכאב הגדולה שלה ושפתיה הדקיקות נעלמו לחריץ טראגי, שאפילו העיפרון לא עזר". הפער בין המילה "טראגי" לבין היומיומיות של האיפור וכישלונו, יוצר את האירוניה. 

בסיפור (הפרוע! שרק נראה מאופק ומתון, ושהחתרנות שלו נחשפת בהדרגה) "אף אחד לא שם לב" מתארת הדוברת את משפחתה הלא מתפקדת, בעטיו של סוד נורא שייחשף עוד מעט, והוא קשור במישהי ששמה אורית: "אמא הציעה תוספות ואז חנה אמרה 'אני זוכרת איזה ילדה יפה היא הייתה כשהיא נולדה.' הס אטומי נפל על כולם, זאת אומרת, לא שלפני זה מישהו דיבר, אצלנו אוכלים וזהו, אבל באותו רגע כולם גם הפסיקו לנשום". "הס אטומי"! "אצלנו אוכלים וזהו"… שוב – פער בין היומיום לדרמה הנסתרת, למוקשים החבויים מתחת לחילופי דברים שגרתיים לכאורה.  

באותו סיפור מגיעה הדוברת אל מוסד שבו יש, להפתעתה, סורגים על החלונות, "וזה ממש דבילי, כאילו שהחוסים יכולים לברוח, כאילו שיש להם לאן לברוח, אם היה, הם לא היו שם." 

בכלל, סיפוריה של אביטל חושפים דרמות במצבים ובמקומות היומיומיים ביותר. מסתבר שחילופי דברים סתמיים לכאורה, למשל במספרה השכונתית, או באוטובוס העירוני, מכילים עולם ומלואו של מצוקות, צרכים, ערגות וייסורים. מצד אחד נשמע פס הקול השגרתי לגמרי שעולה בסיפורים, ולצדו, או במעמקיו, הגעגועים, התקוות והייאוש של הדמויות, שאי אפשר לראות על פני השטח, אבל אביטל דולה אותם מהמעמקים ומביאה אותם אלינו. 

הסיפורים אינם דומים זה לזה. לשונם מותאמת לדמויות. כשהסיפור עוסק בצעירה, היא אומרת דברים כמו "היא מתמודדת עשר", אבל כשמדובר בסיפור שמסופר מגוף שלישי אחת הדמויות "ממש לוגמת את דמעותיה" של דמות אחרת. 

אביטל יורדת אל מעמקי הנפש של הדמויות. לובה, עוזרת לספרית, מסתירה את עלבונה אחרי ששמעה בחשאי את הבוסית שלה "אומרת שהרוסים הם פרימיטיביים". לובה מפליאה "להפגין את סממני התרבות של הארץ החדשה כאילו היו שלה מבטן ומלידה", ואולי, מציעה הסופרת בהומור הדקיק שלה, "ללובה יש כשרון התבוללות טבעי"… גם הבוסית שלה, אליס, אינה חפה ממצוקות: היא נאלצת "שלושים שנה ללקק לאנשים את הרגליים בשביל שהם יכנסו פנימה ולא יברחו". 

הנושאים בסיפורים שונים ומגוונים: ייאוש שנגרם מאהבה שלא צלחה, בדידות של אלמן מבוגר ובדידות של ילד שאימו שחקנית מפורסמת, כמיהה לזוגיות, חברות בין נשים, תככים במקומות העבודה, היחסים שנוצרים בין הורים לצוות בית הספר של בנם.  מצוקות יומיומיות, למשל תור אינסופי בדואר, בסיפור "הבחורה שלפניי" מקבלות משמעות שחורגת מעבר לסיטואציה המסוימת. אביטל משתמשת במטבעות לשון שגורים, ובטוויסט קטן מגחיכה אותם. למשל: "הזוג וולף השתייך לאותו דור מופלא של בוני המדינה, שחלמו ואף הגשימו".  המילה "ואף" מעניקה לדברים נופך אחר, שמרוקן את הפאתוס מהמילים "חלמו והגשימו". או ב"סיפור על ג'וק": "לפני מספר שנים היה קיץ מהביל במיוחד. לא רק חנויות המזגנים עשו חיל, גם הג'וקים". השילוב בין ג'וקים ל"עשו חיל", כמו גם הרפרור לקפקא, נהדר:

"הבאתי את המטאטא. התכופפתי שוב. זה ג'וק או לא ג'וק? תהיתי. ואם זה ג'וק, הוא בטוח מת. רק מה, לא בא לי לישון עם הפגר תחתיי. טאטאתי, אבל זה לא הועיל. מה שהיה או לא היה שם, לא מש. לא התבטלתי והזזתי את המיטה. 'למה לך להתאמץ ככה? את לא תתפסי אותי,' אמר, אבל הוא לא ניסה לברוח. אפילו לרגע לא חשבתי שאני שומעת קולות. אם כבר זה היה קורה מזמן. נשענתי לי על המטאטא ואמרתי, 'מה הסיפור שלך בדיוק?' 'שום סיפור,' אמר. 'בכל זאת,' אמרתי. 'נדבקת מקפקא, או מה?' 'בכלל לא,' ענה, 'אצל קפקא זה מטפורה. אצלי זה על באמת.' משושיו פיזזו ואני דימיתי אותו מחייך את חיוכו המלאכי. 'מחר נמשיך, טוב? אני לא יודעת מה אתך, אבל אני מחוסלת. עבדתי מספיק קשה בשבילך בשבוע האחרון,' החזרתי לו באותו המטבע". מה תגידו על חיוכו המלאכי של הג'וק?

מהדוגמאות המעטות שהבאתי אפשר לעמוד על רוחם של הסיפורים ועל טיבם. 

מאחר שהספר כבר, כאמור, בן עשרים, והוא ראה אור בהוצאה שנפחה את נפשה לפני כשנה וחצי, אפשר מן הסתם למצוא אותו בספריות, או בחנויות יד שנייה, למשל כאן וגם כאן

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות": התחרות על כיסא אימא-שבת

ספרה החדש של מאיה ערד, קנאת סופרות, מעלה על הדעת את הדפס האבן המוכר מאוד של האמן ההולנדי מאוריץ אשר:

הידיים יוצרות פרדוקס –  איך יד יכולה לצייר את עצמה? הרי שתיהן מתקיימות במעגל סגור שיצרו אותו בעצמן…

הרומן צופן סוד שמתגלה רק לקראת סופו, וכמובן שלא אכתוב עליו כאן, אבל הסוד מוסיף לו ממד משעשע ומרתק, ובעיקר מפתיע. בכלל, כמו כל ספריה של מאיה ערד, גם קנאת סופרות משלב עלילה מושכת, דמויות משכנעות, ואמירה נוקבת, הפעם שוב – ערס פואטית. בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה ערד באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, בספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית, ובספר המורה לעברית היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר (אם כי שם הסוגיה שולית יחסית).

קנאת סופרות הוא בדיוק על מה ששמו מרמז: כוחה של הקנאה, מקורותיה, משמעויותיה וסיבותיה. 

הדמות המרכזית ברומן היא אביגיל שלו, סופרת שבתחילתו של הסיפור מגלה שהיא מועמדת לפרס ספיר. היא עדיין רק "ברשימה הארוכה", אבל היא משוכנעת שתגיע גם ל"רשימה הקצרה", שבה נשארים רק חמישה שמות. אחד מהם יזכה בפרס הגדול והנחשב, גם מבחינה כספית וגם בשל היוקרה הנלווית לו.

ערד מיטיבה לתאר את תהפוכות הנפש של הסופרת: תחושת הגדלות, לצד הספקות העצמיים, הטינה שהיא חשה כלפי כל סופרת אחרת, הבוז שהיא רוחשת לסופרת מתחילה, לצד החרדה שמא אותה סופרת "תגבר" עליה בתחרות הבלתי פוסקת שהיא מנת חלקן של סופרות ישראליות בנות זמננו.

כדי להסביר את טיבה של אותה קנאה יוקדת שמה ערד בפיה של אחת הדמויות, חוקרת ספרות, הסבר שהולך כך: לגברים סופרים יש אפשרות להגיע למעמד הקנוני הנכסף, כי הוא מכיל "שורה של סופרים". לעומתן, כל הנשים הסופרות מתחרות ביניהן על הכיסא האחד המוקצה להן, כמו זה שמקבלת בגן "האימא של השבת". לפיכך המאבק שלהן זו בזו הוא לחיים ולמוות. אם סופרת אחת תתפוס את המעמד, לא יישאר מקום לאף אחת אחרת… 

כמו כן, "ספרות שנכתבת בידי נשים נתפסת ככתיבה על קטנות החיים, מעין שיחה עם חברה, ולא ספרות גבוהה על דברים שברומו של עולם". 

החוקרת מוסיפה עוד נדבך: למעשה הקנון הספרותי בישראל "נסגר" ב-1990. עד אז היה למישהו סיכוי להשתבץ בתוכו. לא עוד. היא משווה את "סגירת הקנון" לקנונים אמנותיים אחרים, למשל מוסיקה "קלאסית" או המחזאות היוונית, שני קנונים ש"נסגרו" באחת, ולמי שיצר אחריהם כבר לא היה סיכוי לחדור אליו. 

ובכלל, לדבריה, מעמדה של הספרות התדרדר: "הספרות נכשלה". העולם שוב אינו מקום כמו שהיה פעם, כאשר "להוציא ספר היה הישג גדול". ספרות כיום "היא נישה. כמו אימוני טריאטלון. כמו להכין בירה בבית. יש מי שאוהב להכין בירה בבית ויש מי שאוהב לקרוא ספרים". (זה מזכיר לי מאמר שהתפרסם בגארדיאן באוגוסט 2005, וכותרתו: "עריצות הקריאה" "The tyranny of reading". הוא מתחיל במילים: "אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מעודה. מן הסתם, אין לה זמן, והיא מעדיפה להקשיב למוזיקה". בהמשך מסבירה כותבת המאמר שאפשר בהחלט להבין את בקהאם, כי תם זמנה של "עריצות הקריאה". מי שאוהב לקרוא – שיקרא, אבל שיבושם למי שמעדיף סודוקו, רכיבה על סוסים או איסוף מספרי לוחיות זיהוי של רכבות. בעיניה אין שום היררכיה בין העיסוקים השונים. הכול שווה והכול ראוי). 

האם הכניסה לקנון באמת חשובה למאיה ערד? האם כתבה את הספר כדי להלין על מצבה כסופרת (מצליחה)? המספרת מעירה (האם בשמה של מי שיצרה אותה?) "כאן אני אוכל להתערב ולהעיר שמקרה אחד יקרה את כולם: מה יתרון לגדול סופרי דורנו על פני אביגיל? ספר יחיד על מדף בחנות מעוטת קונים. זה הכול": אביגיל מצאה בחנות נידחת, אי שם בקיימברידג', עותק אחד של ספר מתורגם לאנגלית מאת עמוס עוז. אז מה? קורצת אלינו מאיה ערד מעל כתפה ואומרת – מה זה משנה, בעצם? יתר על כן, גם לשאלה אם יזכרו אותנו (הסופרים) אחרי מותנו,  אם נזכה לתהילה כשכבר לא נדע עליה, היא משיבה בלא מוחלט. לא יזכרו. לא ניוותר. הדבר היחיד שחשוב הוא לא הנצח, לא התהילה, לא הקנון, אלא כמה קוראים (בעצם, לרוב – קוראות…) שהספר שכתבנו הגיע אליהן, נגע ללבן, העשיר את חייהן.

אז טוב, מאיה ערד. אני אמנם סופרת, אני אמנם יודעת לקנא, אבל גם, בהחלט, לפרגן. ולכן אני מודה לך שוב על הספר החדש שלך. את פורייה מאוד, וכל מה שאת כותבת אני מזדרזת לקנות ולקרוא. כה לחי, וניפגש שוב, חד-צדדית, בעוד – כמה זמן? שנתיים? אני מחכה לך באהדה ובהערכה. 

האם אירופה רק משלה את עצמה שהיא באמת "מתקדמת"?

דבר אחד לא הבנתי, האם אירופה מודה בכך שאין לה האמצעים לפיתוח משל עצמה, שזה רק פיתיון, שלמעשה ספרד היא ארץ אפריקאית כמו ארצות אפריקה האחרונות וכל מה שאנחנו רואים – הכבישים המהירים, הגשרים, המגדלים, בתי החולים, בתי הספר, גני הילדים – אינם אלא חזיון תעתועים שנקנה באשראי ועלול לחזור לידי הנושים? הכול ייעלם, יישרף, ייבלע בידי השווקים, השחיתות והמפגינים?

אם כך יקרה, רבים יגיעו לרחוב הגנבים; רבים ייפלו, חייהם ישתנו, ימותו צעירים בהיעדר כסף לטפל בעצמם, יאבדו את חסכונותיהם: ילדיהם יירשו רק בעיטה בתחת, לא ילמדו עוד בבתי ספר נאים אלא באסמים שבהם יצטופפו סביב תנור פחמים – איש לא ראה זאת. היה צריך לבוא מרחוק כדי לדמיין מה עומד להיות השינוי הזה, לבוא ממרוקו, לבוא משייח' נור א-דין, לבוא מקרוס ומהגוויות.

Rue des voleurs Matias Énard
לעברית: משה רון

איזבל איינדה, "המאהב החשאי": מה פשר הכוכביות המוזרות?

על פי אחד העקרונות הבסיסיים שמלמדים בסדנאות כתיבה, יש לכתוב "את" ולא "על", ובאנגלית – "doing, not showing". הדמויות הספרותיות אמורות לפעול, לדבר, לחשוב, ומתוך כך אנחנו מבינים אותן, וגם העלילה מתפענחת באמצעותן.

את הספר המאהב החשאי של איזבל איינדה החלטתי לקרוא כי ראיתי פעם הרצאה של הסופרת בTed, והיא מאוד הרשימה אותי. 

כדאי  מאוד להקשיב להרצאה. היא מצחיקה ביותר, במיוחד כשהיא מתארת מפגש שלה עם סופיה לורן הגבוהה והאלגנטית, והיא מרגשת כשהיא מדברת על מילה שקשה לתרגם לעברית: "passion" – להט, רגש סוחף בעוצמתו, שאותו היא מבקשת בחיים ובכתיבה.

אבוי. המאהב החשאי (אני מודה בהכנעה: לא קראתי את הספר במלואו) אכזב אותי. יש בו יותר "על" מאשר "את", והלהט היצרי שהוא אמור להביע פשוט לא אמין בעיני.

הרומן מתחיל בבית אבות בפרברי ברקלי, לשם מגיעה אירינה בזילי, מהגרת מולדבית, שמתחילה לעבוד במקום, מתחבבת על יושביו, וזוכה במשרה נוספת: עוזרת אישית לאחת הדיירות, אלמה בלסקו, שאת קורות חייה אנחנו לומדים להכיר בפרקים שמוקדשים לה בלבד. 

אלמה, ילידת פולין, הגיעה לארצות הברית זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בבית דודתה האמידה, שאת ביתה וכספה ירשה. סֶת, נכדה של אלמה, מאוהב באירינה, ולכן מרבה להגיע לביקורים אצל סבתו. 

סת ואירינה חושדים בסבתא שיש לה מאהב סודי, הנושא שם יפני.

הרקע נשמע מבטיח. ובכל זאת "נשברתי" אחרי הקטע הזה:

"מתקפת הפתע של האימפריה היפנית בפרל הארבור, בדצמבר של שנת 1941, השמידה שמונהעשרה ספינות של הצי האמריקאי, הותירה מאחוריה אלפיים וחמש מאות מתים ואלף פצועים, ובתוך פחות מיממה שינתה את הגישה הבדלנית של האמריקאים. הנשיא רוזוולט הכריז מלחמה על יפן, וכעבור ימים אחדים הכריזו היטלר ומוסוליני, בעלי בריתה של אימפריית השמש העולה, מלחמה על ארצות הברית. המדינה התגייסה לשרת במלחמה ההיא שהכתימה את אירופה בדם במשך שמונהעשר חודשים. תגובת האימה ההמונית שעוררה המתקפה של יפן בקרב האמריקאים לובתה על ידי קמפיין היסטרי של העיתונות. המזהיר מפני הפלישה הממשמשת ובאה של "הצהובים" לחוף האוקיינוס השקט. השנאה שהיתה קיימת כבר מאה שנה כלפי האסיאתים החמירה. יפנים שחיו שנים רבות במדינה, על בניהם ונכדיהם, נהפכו להיות חשודים בריגול ובשיתוף פעולה עם האויב. הפשיטות והמעצרים לא איחרו להגיע. די היה ברדיו בגלים קצרים בסירה, אמצעי התקשורת היחיד של הדייגים עם היבשה, כדי לעצור אותן בעל הסירה. הדינמיט שהכפריים השתמשו בו כדי לעקור גזעים וסלעים מהשטחים שנזרעו שימש הוכחה לפעילות טרור. הוחרמו רובים ואפילו סכיני מטבח וכלי עבודה, גם משקפות, מצלמות, צלמיות פולחן, בגדי קימונו טקסיים או מסמכים בשפה זרה. חודשיים לאחר מכן חתם רוזוולט על צו המורה לפנות מסיבות ביטחוניות-צבאיות כל אדם ממוצא יפני מחוף האוקיינוס השקט – קליפורניה, אורגון, וושינגטון – שם עלולה להתרחש הפלישה של הגדודים הצהובים, שמפניה חששו. אריזונה, איידהו, מונטנה, נבדה ויוטה נקבעו כשטחים צבאיים. הצבא הביא בחשבון שיידרשו לו שלושה שבועות לבנות את מחנות העקורים – "

וכן הלאה, וכן הלאה, "רקע" היסטורי מייגע (וידוע!) שמתאים לספר עיון, לא לרומן עם דמויות מלאות תשוקה, שאיינדה מיטיבה כל כך לספר עליהן. 

ועוד בעיה מוזרה התעוררה במהלך הקריאה: משום מה הוא עתיר בכוכביות שטיבן אינו ברור. למשל: "הוא החליט ללמוד את המקצוע בנחישות ועד מהרה עשה לעצמו שם בקרב ה***". או: "עוד באותו יום שלח לה הדלאי לאמה מהודו ***". או: "…צעד שנועד לעקוף פסק דין מ-1913 שאסר על ***". או: "משפחתו ספגה קללות, הערות מלגלגות ואף תוקפנות מצד לבנים. ***." 

מה זה? תופעה ממש מסתורית! 

האם ייתכן שהמתרגמת סימנה כוכביות במקומות שרצתה עוד לברר משהו, והן נותרו שם?

או שאולי הן נוצרו כי ההמרה של הטקסט לקינדל (באמצעות אתר Getbooks) לא הייתה לגמרי תקינה? 

אין לדעת. מכל מקום, באמצע ההרצאה על מלחמת העולם השנייה שאחרי פרל הארבור נפרדתי מהספר הראשון של איזבל איינדה שניסיתי לקרוא. 

גליה עוז: "דבר שמתחפש לאהבה": קראו אותו!

אתמול, יום ראשון, הופיעה בעיתון הארץ כתבה: "הסופרת גליה עוז הוציאה היום (ראשון) ספר אוטוביוגרפי על ילדותה ועל יחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. על פי עוז הבת, אביה נהג כלפיה באלימות, 'היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד יום מותו'". כעבור עשר דקות הספר כבר היה אצלי בקינדל (באתר Getbooks אפשר לפעמים לקנות ספרים ולקרוא אותם בקינדל הייעודי של אמזון. לא תמיד זה מצליח). 

אז אחרי הזעזוע מעצם הגילוי כפי שהוא הופיע בעיתון – עמוס עוז? גם הוא? – קראתי את הספר. בנשימה עצורה. בתחושה של פלצות. ובידיעה ברורה שכל מה שכתוב בו – אמת לאמיתה. כי האמת הזאת מוכרת לי כל כך. 

בדברים שאכתוב להלן ארבה לערב את עצמי. אין לי ברירה. אני חייבת. בקטעים רבים הסיפור של גליה עוז הוא גם הסיפור שלי, כמו של נפגעים רבים אחרים.

אין כמעט עמוד בספר שלא סימנתי בו קטעים, מתוך הזדהות, מתוך כאב, מתוך הבנה שבאה מלשד עצמותיי שאני יודעת בדיוק, ממש, מה עבר ומה ממשיך לעבור על גליה עוז. הדברים מוכרים לי עד כדי כך, שנדמה לי שמשפט אחד – גליה עוז מייחסת אותו "לחברה של חברה" – הגיע אליה אולי ממני.

גליה עוז מצטטת בספרה כמה דברים חכמים וחשובים שכתבה המטפלת דנית בר בספרה  ילדות של נסיכה שכתבתי עליו כאן בבלוג וגם דיברתי עליו (ועלי) ביום העיון לכבודו, שנשא את השם "אהבה פוגענית אינה אהבה". באותם דברים, ככל הזכור לי, אמרתי, וגליה עוז כותבת: קיים טאבו לא על המעשים, אלא על הדיבור עליהם. (זה, אגב, מה שהסברתי בשעתו לתלמידי בתלמה ילין ששאלו אותי מדוע בעצם התראיינתי וסיפרתי על הפגיעה בי). גם אם המשפט לא הגיע ממני, אני מזדהה אתו לגמרי. אנשים מתקוממים נגד הקורבן כשהיא מדברת. כשהיא חושפת את מה שעוללו לה. אני מבקשת לומר לגליה עוז: חזקי ואמצי. היית חייבת לכתוב ולחשוף. חרף ההתלבטות. חרף אי הרצון "להפוך את כל העניין לפומבי". כי, כמו שכתבת, "ההסתרה נהפכה למשימה מחניקה מדי". למרות החשש שלך שיאשימו אותך. אכן, "יצאת מהארון". היית חייבת לעצמך לעשות את זה. וזאת זכותך! 

אז כן, כמה הכול מוכר לי. הנה, בני משפחתה של גליה עוז כבר הגיבו, כצפוי: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חייה".

גליה ידעה שכך יגיבו, והיא כבר הקדימה וכתבה בספרה: "תפקידו של הקורבן העיקרי הוא 'לשכב על הגדר' בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ". 

אני מאמינה לעדותה שלפיה נקלעה למריבה בין הוריה, כשכבר מלאו לה עשרים, וראתה כיצד אביה מכה את אשתו בכל הכוח, והיא בכל זאת "ביטלה את עצמה בפניו".

כל המנגנונים הנפשיים שהיא מתארת מוכרים לי היטב. היא מסתמכת למשל על שנדור פרנצי, שהראה בכתביו איך ילדים "מפסיקים לסמוך על עדות החושים שלהם עצמם, ומתחילים לזהות את ההתעללות כצורה של רוך וחיבה. הם מבקשים להאמין, כמעט בכל מחיר, שהיחס שהם מקבלים הוא אהבה", כי איזה ילד רוצה להאמין שהוריו לא אוהבים אותו, שאינם צודקים ביחסם כלפיו? (במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו" כתבתי על נפגעת: "היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".)

יש לגליה עוז – לכאורה למזלה ובעצם למרבה הצער! – ראיות תומכות. למשל, המכתב הפומבי שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה, מכתב שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרו אז, ובו חשף, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה. זה מה שכתב לה האבא החם, הלבבי והקשוב: "גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…). אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!). נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד, וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל. לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך. אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך (סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)" ומשם ממשיך באיחולים גנריים וסתמיים, "שיתגשמו כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך". זאת אהבה? אלה מילים רוויות בארס. גליה עוז מתקוממת ונזעקת כנגד התוקפנות הסמויה: הם לא יעשו אתה "את כל החשבונות המקובלים"? הם "לא אוהבים להשמיץ"? המטפלות "סבלו בהתנדבות" לעומת הסבל של הוריה, שלא הייתה להם ברירה? 

יהיו אולי מי שיגידו שהיא רגישה מדי. שאלה התבדחויות. אבל מה מבדח בהלבנת פני בתך כך, בפומבי? מה הסבל הנורא שסבל ממנה? מה ההשמצות שהוא מתאפק ולא מביע, אבל רומז עליהן ביום חגה, כשהוא אמור לשמוח אתה? מה כבר יכלה לעולל ילדה בת 12, שהיא ראויה לעלבונות כאלה? 

וזה כמובן רק קצה הקרחון. 

יש לה גם עדים בדיעבד: חברה – מיכל זמיר – ששירתה אתה בצבא, ובאה לביקור ראשון, "בת שמונה עשרה היא פגשה את הסופר החשוב והמפורסם שהעליב ברשעות את ילדיו, והיא לא הוקסמה ממנו. היא קלטה כהרף עין את שפת הגוף האלימה שלו, את הצליל הקר של הדיבור, את הפאתוס והחשיבות העצמית". חבר נעורים שנכח פעם כשאביה שפך עליה בזעם קומקום עם מים חמים, כי כשהכינה  קפה לא הייתה שקטה די הצורך, והעירה את אביה משנת הצהריים שלו. (עלי שפך אבי דלי של מים כשישנתי, באמצע הלילה, "כי לא שטפת טוב את הכוסות". הייתי אז בת 13 או 14).  

כן, כמה הרבה דברים שגליה עוז מספרת מוכרים לי "מבפנים". למשל, היא מספרת, "ציפו ממני להתבייש במשהו. הייתה דרישה מפורשת שלא אפריע, שאסתלק, שאיעלם, ומצד שני פלישה חטטנית לענייני והפרה מתמדת של הפרטיות שלי. יותר מפעם אחת הגיעו לאוזניי סיפורים מכוערים שהורי הפיצו". אחד מהם: "אימא שלי אמרה לאנשים שיש לי רגשי נחיתות כי אני נמוכה". (ולי נודע פעם שהורי הסבירו למכרה מהעבר מדוע לא רציתי לפגוש אותה, מכיוון ש – כך אמרו לה – "היא עלתה מאוד במשקל…" לא פעם נדמה לי שכל ההורים הפוגעים למדו באותו בית ספר למתעללים). 

במכתב ששלח לה עוז בבגרותה הוא האשים אותה שכשהייתה ילדה "אהבה אותו יותר מדי". איזו האשמה! (לי אמי אמרה בחמת זעם, בטון מאשים  – "את אף פעם לא אהבת אותי. אהבת רק אותו". איזו ילדה לא אוהבת את אימא שלה? ומדוע? ואיך ייתכן שמאשימים אותי שאהבתי יותר מדי את מי שבניגוד לעמוס עוז ש"רק" התעלל נפשית, פגע בי גם מינית, באמתלה שהוא "מלמד אותי, לטובתי"? ) 

גם כששאלה על מה בעצם כעסו וכועסים עליה כל חייה, לא זכתה גליה עוז מעולם לתשובה. היו תמיד כל מיני האשמות כלליות אך מהותיות, טוטליות ומרומזות, תמיד מרומזות, אף פעם לא אמורות, אף פעם לא מוסברות. "הסירי דאגה מלבך, כי אני כבר לא מדבר עלייך רעות", הבטיח לה אביה בערוב ימיו. כבר לא.  כלומר – בעבר נהג להשמיץ אותה. ועדיין, לא אמר במה ועל מה. (לי נודע אחרי מות אבי שסיפרו עלי בדותות: אמרו שהתרחקתי מהם כי סירבו לתת לי כסף כדי לעזור לי כשהתגרשתי. וכמובן לא סיפרו את האמת: שהם אלה שניתקו אתי את הקשר, כדרכם של פוגעים, כשהנפגעת מעמתת אותם עם פשעיהם. גם על כך אפשר לקרוא במאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד"). 

"המשפחתיות הייתה חלולה, נטולת נאמנות, רופפת, הייתי 'על תנאי' – והתנאי היה שאבליג על עלבונות, שלא נדבר בינינו על העבר, ובעיקר שלא אכתים את תדמיתו הציבורית של אבא שלי". (אבא שלי לא היה אושיה בעולם הספרות, אלא רק מפקד טייסת, קברניט באל על, וסופר לעת מצוא. גם אני הרגשתי "על תנאי": שפשעיו לא יוזכרו אף ברמז, שינסו לעשות כל מאמץ כדי ששברי תדמיתו, שכבר נסדקה, יאוחו למראית עין, כלפי פנים וכלפי חוץ, וזאת אחרי שכבר מת, גם כשנעשה ניסיון מלאכותי ועקר "לאחד" שוב את המשפחה, אחרי הנתק הממושך שהם יזמו, הנתק  שכתבתי עליו בספר יופי לי, יופי לי). 

"הטיחו בי שאני רוצה במותם  של אנשים". (מוכר). 

אביה של גליה הציע לכנס את המשפחה "ולהתנצל". זה לא קרה. (מוכר. אמרתי: אותו בית ספר!)

הגיעו אליה "שליחים" שלא היה להם מושג מה הם אומרים, מה היא חוותה, אבל ידעו לנסות "לתווך". (מוכר). 

הוא סיפר למכרים שהתנצל לפני בתו "פעמים רבות". 

כך כך הרבה דברים זהים, מוכרים ומכאיבים עד בלי די. 

אין נקמנות בספרה של גליה עוז. בעמודים האחרונים היא אפילו מסבירה מדוע אין לנדות את אביה, ליתר דיוק – את יצירתו, מדוע יש להפריד בין היצירה לאדם, מוסיפה אותו לרשימה של יוצרים חשובים אחרים שבחייהם האישיים עשו דברים חמורים מאוד.

יש בספר הרבה כאב, ובעיקר יש בו הצורך לתת תוקף לתחושותיה, למה שעבר עליה, למוסס את הGaslighting ("גָזְלַייטִינג") שעשו לה (וממשיכים לעשות לה עכשיו בפומבי, עם צאת הספר): ההתעללות הרגשית הסמויה שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו.  

לקראת סופו היא גם מסבירה במפורש איך נותק הקשר שלה מאימה, ומדוע כתבה אותו. היא מספרת כיצד חוותה ניכור מזעזע מצד האם: אחרי שאמרה לה ש"לא היה קל לגדול בבית שלנו", הכחישה האם את דבריה, וזאת "מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. האם אמרה "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס הייתה ילדות קשה. לך הייתה ילדות רגילה של קיבוץ". אכן, "מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאימא שלי התעקשה להסביר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה, אני , בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במרמה". (מה לספר? שאבא שלי היה ניצול שואה? אז מי בכלל יכול "להתחרות" בסבל שלו?)

זהו. אין עם מי לדבר. 

לכל מי שתוהים מדוע גליה עוז "חיכתה עד עכשיו" – קראו את הספר!

לכל מי שתוהים "אם יש סיבה" לכך שאביה התנכר לה – קראו את הספר!

לכל מי שלא מבינים איך יכול להיות שאדם שכתב יפה כל כך, שהציג עמדות מוסריות כל כך, שהיה הומניסט כל כך, פגע בבתו – קראו את הספר!

לכל מי שרוצים לדעת מה עמוס עוז חשב באמת על תנועת MeToo# ומדוע – קִראו את הספר! 

לכל מי שרוצים להבין מה ההבדל בין התעללות רגשית מתמשכת לבין "מכות" שהורים נהגו בעבר להחטיף לפעמים לילדיהם – קראו את הספר! גליה עוז מיטיבה להסביר את השוני המהותי, ואיך אפשר לזהות התעללות. 

וכן, למי שעדיין לא מבינים מדוע גליה עוז כתבה את הספר – קִראו אותו. 

הבאתי כאן רק נגיעות, על קצה המזלג. מדובר בספר ישיר, כאוב, חכם, אמיתי, והגון מאוד, חרף הזוועות הנחשפות בו. לא רק שאני מאמינה לכל מילה, אני משוכנעת שהכול אמת. 

קִראו אותו. 


חיים לוינסון היטיב לכתוב היום (שני) בעיתון הארץ על הספר. להלן חלק מדבריו. הוא פונה בהם אל העיתונאים שפונים אל המשפחה ומבקשים תגובה:

 

 

אלנה פרנטה, "המצאות מזדמנות": סערות נפש או אדוות מנומסות?

בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

החליל הקפוא

החזרה הגנרלית של ההצגה "חליל הקסם" נערכה ב"הבימה" בליל חורף קר וסוער. הקהל קיבל את ההצגה במחיאות כפיים סוערות, בהתלהבות ובחום. כולם התהלכו בהרגשה שלתיאטרון יש שלאגר חדש. למחרת נערכה הצגת בכורה ו… ראה זה פלא: הקהל היה עוין וקר.

הנהלת התיאטרון התחילה לבדוק מה לא היה בסדר. הרי לא ייתכן שאותה הצגה עצמה התקבלה ערב אחד בהתלהבות כזאת ובערב שאחריו בדממה מוחלטת!

חקרו, תחקרו, בדקו, ומה מצאו? מצאו שמנהל האולם הפעיל בטעות את הקירור – במקום להפעיל את החימום. פשוט טעות בסיבוב הכפתור. אז מה הפלא שהקהל הרועד מקור מיהר לאסוף את המעילים מהמלתחה ולברוח כל עוד נפשו בו ממְכָל הקירור?

בביקורת, אגב, נכתב ש"נדף קור מהבמה". 

חדשות בְּמבול: האמנם חשוב להתעדכן?

אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

ונסה ספרינגורה, "ההסכמה": מה קרה כשאנשי רוח צרפתים צידדו בפדופיל ותמכו בו

 על מה מתלוננים מי שמתנגדים לשמוע את קולן של נפגעות? הם כועסים על מה שהם מכנים פוריטניות, המנוגדת לטעמם לשחרור המיני, ובעצם – כועסים על היכולת שיש לאחרונה לקורבנות לדבר, לספר על מה שעוללו להן! 

על כך כותבת ונסה ספרינגורה לקראת סיום ספרה החשוב כל כך, "ההסכמה". את המילים "פוריטניות" ו"שחרור מיני" יש למעשה לקרוא בנימה האירוניה, הכאובה, שבה נכתבו. שתי המילים הללו הן מסווה שמאחוריו מסתתרת הפגיעה המינית האנושה שפוגעים גברים מבוגרים בילדות (ובילדים!). הם מכנים את מי שמתנגד לפגיעה כזאת "פוריטני", ואת מי שמצדד בה "משוחרר": עולם הפוך ומטורף שספרינגורה יכולה להעיד עליו, שכן הייתה אחת הקורבנות.

היא הייתה בת שלוש עשרה כשסופר נודע, את שמו אינה כותבת, אבל הכול יודעים כי מדובר בגבריאל מצנף, שם לב אליה במסיבה שבה נכחה עם אמה הגרושה, והחל לחזר אחריה במרץ רב.  

היא מתארת איך נלכדה ברשתו: ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב של אב – אביה האלים נטש אותה סופית זמן לא רב אחרי שהתגרש מאמה. לשם, אל הפגיעוּת והתמימות, חדר הסופר, שהפך את הפדופיליה למעין דגל שבו נופף: מעולם לא הסתיר את העדפותיו, אדרבא, הוא כתב עליהן, ובעצם – רק עליהן. בין היתר סיפר על נסיעותיו הרבות אל הפיליפינים, שם נהג להתענג על אונס של ילדים (תמורת תשלום, כמובן), ואז לתאר את מעשיו בחדווה ובגאווה. "מי שקורא את התיאורים המופיעים בפנקסיו השחורים [שראו אור], יכול אפילו לחשוב שהילדים הפיליפינים התנפלו עליו בתאווה שלוחה. כמו על גלידת תות גדולה (בניגוד לכל אותם בורגנים זעירים מערביים, במנילה הילדים הם בני חורין)". 

כתיבתו העניקה לו מוניטין ותהילה. איש לא התקומם נגד הפדופיליה שבכתביו. בעניין זה מראה ספרינגורה, ואני מסכימה אתה לחלוטין, את ההבדל התהומי שיש בין כתיבתו לבין זאת של נבוקוב, בספר לוליטה. רבים טועים לחשוב שנבוקוב מהלל בספרו את הפדופיליה, אבל ספרינגורה יודעת: "לוליטה הוא הכול חוץ מכתב הגנה על פדופיליה. אדרבה, זהו כתב אישום שאין חריף ממנו", שכן הוא "לא מנסה ולו לרגע אחד להציג את הומברט הומברט כאדם התורם לעולם, קל וחומר כבחור טוב. נהפוך הוא, הסיפור שהוא טווה מתשוקת הגיבור שלו כלפי ילדות, תשוקה בלתי מרוסנת וחולנית המענה אותו כל חייו, מסופר בבהירות צלולה".

לעומתו, ביצירותיו של הסופר, המכונה ג' לכל אורך הספר, "אין שום זכר למוסר כליות, ואף לא לחשבון נפש. אין בהן שום עדות לחרטה ולייסורי מצפון. כשקוראים אותו, אפשר כמעט לחשוב שהוא בא לעולם כדי להעניק לבני נוער לבלוב ואושר שתרבות מדולדלת גוזלת מהם…" 

למרבה הזוועה, מעשיו של ג' התאפשרו כי לא היה מי שיעצור אותו. אמה של ספרינגורה שיתפה אתו פעולה. (לפחות הואילה להעניק לבתה את ברכת הדרך, כעבור כמה עשרות שנים, כשזאת נתנה לה לקרוא את כתב היד של ספרה ההסכמה ואפילו אמרה לה שלא תשנה בו אף פרט, שהרי מדובר בסיפור החיים שלה!).

בבית הספר שמו לב שהילדה מרבה להיעדר, אבל לא עשו שום דבר כדי לבדוק מדוע, ואיך אפשר לעזור לה. בסופו של דבר פשוט העיפו אותה.

הרשויות העלימו עין. כשהגיעו למשטרה מכתבים בעילום שם, שבהם דווח על מעשיו של ג', פטרו אותם בביקור שטחי או בזימון קצר למשטרה: "ג' יצא מתחנת המשטרה שבקה דה ז'וור משועשע למדי, מרוצה מכך שהצליח לשטות בחוקרת ובעמיתיה".  (ספרינגורה אפילו חושדת בג' שהוא זה שכתב את המכתבים האנונימיים ההם, כדי ליצור דרמה, שתשרת את כתיבתו!).

העולם הספרותי לא געש ולא נרעש. אדרבא, ספרינגורה מתארת כיצד התראיין הפוגע בה אצל ברנרד פיבו, הכוהן הגדול של הספרות הצרפתית בשנות ה-80, בתוכנית הדגל היוקרתית אפוסטרוף, ואיך פיבו ידע רק להשמיע קריאות התפעלות ממעלליו (מפשעיו!) הגלויים לכול של הסופר המהולל: "הרי אתה אספן של חתיכות צעירות!", קרא פיבו, ואיש לא התקומם (למעט אחת האורחות, סופרת קנדית, שהזדעזעה "מנוכחותו באולפן טלוויזיה של איש כה נתעב, סוטה מין הידוע כאדם המגן על פדופיליה ואף מיישם אותה. היא נוקבת בגילן של המאהבות המפורסמות של ג"מ – 'ארבע עשרה'  – ומוסיפה שבארצה, התנהגות חריגה כזאת לא הייתה עולה על הדעת, במקום שהיא באה ממנו אנשים מתקדמים יותר בכל הנוגע לזכויות של ילדים. ומה עולה בגורלן של כל אותן בנות צעירות שהוא מתאר בספריו, מישהו חשב פעם עליהן?" תגובתה כמובן זכתה לגינוי!)

לא רק שלא גינו, אלא שב-1977, כך מספרת ספרינגורה, התפרסם באחד העיתונים הצרפתיים מכתב פתוח (בדיעבד נודע לה שיזם אותו ג'!) ש"צידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטנים לבגירים". על המכתב חתמו "אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה", ביניהם – רולאן בארת', סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר. הבון טון היה שיחסי מין בין בגירים לקטינים הם עניין שיש לקבלו "לא רק בסובלנות, אלא  גם בהתפעלות", שכן "אסור לאסור"!

"אין זאת אלא שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות", כותבת ספרינגורה.

אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שלנו, כאן ועכשיו. הנה למשל התגלו רק לאחרונה מעלליו של חיים דעואל לוסקי, מהמרצים הוותיקים במדרשה בבית ברל, דוקטור לפילוסופיה, אמן רב-תחומי שנהג במשך ארבעים שנה להטריד סטודנטיות שלו, והכול העלימו עין. דעואל לוסקי היה חבר קרוב של בועז ארד, שגם הוא היה אמן נחשב, עד שחשיפה עיתונאית גילתה כי קיים קשרים לא הולמים עם קטינות, תלמידותיו בבית הספר התיכון, ואז, כזכור, התאבד. לוסקי, כך מתארת הכתבה בכתב העת המקוון "המקום הכי חם בגיהינום", זעם על החשיפה והגן על "שמו הטוב" של בועז ארד. 

ספרינגורה מתארת את ההשפעות ארוכות הטווח הקשות מאוד שהיו לקשר עם ג' על חייה. את הנזקים האיומים. את השנים הארוכות ואת המאמצים האינסופיים שנדרשו לה כדי להיות מסוגלת שוב לתת אמון בזולת, בגברים במיוחד. 

אבל את התמימות, את היכולת לאהוב באמת בפעם הראשונה אהבה של צעירים, אהבה של התחלות, את תחושת הבעלות המלאה על עצמה ועל חייה, גזל ממנה מצנף לצמיתות. לא לכול יש תקנה. היא מיטיבה להסביר את ההבדל בין התאהבות אמיתית, לבין הניצול שעברה, שהרי היא לא זאת שיזמה את הקשר, וגם אם נראתה כאילו שיתפה פעולה, בעצם הייתה קורבן, שכן "תסמונת שטוקהולם אינה סתם שמועה". 

הספר שכתבה הוא מבחינתה הפתרון למצוקה התמידית שהיא חשה מאז שהתחילה הפגיעה בה. בהקדמה לספר היא אומרת לעצמה "תפסי את הציד במלכודת שלו עצמו. כלאי אותו בספר".

ספרה מרתק, מייסר, וחשוב מאוד. במיוחד כשזוכרים כיצד הגיבו בצרפת לתנועת MeToo#:  ב-2018 חתמו יותר מ־100 אמניות על מכתב גלוי נגד המיזם, וכינו אותו "גלים של טהרנות", "סכנה לחירות המינית" ו"ציד מכשפות". 

ספרה של ספרינגורה הכה גלים ברחבי העולם, ובמיוחד בצרפת. יש לקוות שהשפיע במשהו על תפישת העולם של קוראיו. 

. Vanessa Springora, Le Consentement

תרגמה לעברית: רמה איילון

מי נחשבו שפני ניסוי מושלמים

עובדים סוציאליים נהגו להציב עגלות טיול עם תינוקות מול הדלת השקופה במשרדו של "מדען" בשם שפירו. שפירו, שהיה יהודי, קבע לאיזה גזע משתייך כל תינוק על פי מבנה הגולגולת שלו, על פי ציפורניו ועל פי כתמי לידה שנפוצים בקרב תינוקות ממוצא אפריקני ואסייתי. 

הנאצים, כמובן, השתמשו בשיטה דומה כדי לקבוע "גזע ביולוגי", שיטה ששורשיה בתנועת האֶאוּגֶנִיקָה (תורת להשבחת הגזע) מהמאה ה-19, שנועדה לזהות יהודים. 

שפירו נקט שיטה "מדעית" סמכותנית ומחוסרת ידע. הוא דגל באמונות מהעבר, והיה  אדיש לנזקים העלולים להיגרם לילדים עקב הפרקטיקות הפסאודו-מדעיות המעוותות שנקט – פסיקותיו בעניין הגזע של הילד, והמלצתו שילדים יישארו זמן רב בבתי אומנה, עד שהוא יקבע מה הגזע שלהם. הוא סירב לומר מה דעתו על התכונות הגופניות של כל התינוק עד שמלאו לו לפחות שישה חודשים.

שפירו הבין שהוא מסבך את הליכי האימוץ, אבל אמר לפקידים סוכנות לואיס וייז שזה משך הזמן הנדרש כדי להימנע מ"טעויות". […] רק כך יוכל לומר בוודאות מה יהיה צבע עורם של התינוקות. 

 סוכנויות האימוץ יכלו אם כן להעביר להורים המאמצים מסר ברור: הטבע מנע מהם אמנם פרי בטן, אבל המומחיות העדכנית ביותר תעניק להם ודאות באשר לגזעו של תינוק שנולד לאנשים זרים. 



התפישה שלפיה תינוקות שמחכים לאימוץ הם שפני ניסיון מושלמים למחקר לא הוגבלה רק לתחום הרפואי. במשך חצי מאה שנה שימשו ילדים שהאימהות שלהם ויתרו עליהם כבובות אנושיות באלפי מוסדות שבהם למדו נשים ניהול משק בית וכישורי אימהות. 

אנשי אקדמיה פיקחו על אותם "בתי אימון", שבהם למדו נשים צעירות איך לטפח את הבית ואיך לגדל ילדים. הפרקטיקה החלה באוניברסיטת קורנל ב-1919 והתפשטה אל כחמישים קמפוסים ברחבי המדינה. 

הסטודנטיות למדו לבשל, לנהל חשבונות ולטפל בתינוקות שחיכו לאימוץ. בהתחלה העבירו בתי יתומים את הפעוטות לאותם מוסדות, אבל עד סוף שנות ה-40 סוכנויות לאימוץ היו אלה שהעבירו את מרבית התינוקות, לעתים תכופות בני כמה ימים בלבד. במקרים מסוימים ה"אמהות המתאמנות" התחלפו מדי שעה. הן  ניהלו רישום מדויק לגבי התינוקות שבהם טיפלו, ציינו את שעות השינה שלהם, את כמות החלב ששתו, את העדפותיהם לרסק אגסים או לתרד, אבל אין ראיה לכך שמישהו עצר לרגע כדי לחשוב על ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לסבב בלתי פוסק כזה של מטפלות על התפתחותם הרגשית של התינוקות.  



סוציולוגים, ברובם המכריע גברים שהאמינו בכל לבם בתיאוריות פרוידיאניות, הקדישו אנרגיה רבה במאמציהם לבייש נשים צעירות שהרו מחוץ לנישואין, ולעשות להן דמוניזציה. 

בדיסרטציה מ-1957 הכריז אדמונד פולוק (Edmund Pollock) מאוניברסיטת ניו יורק שהנשים הצעירות הללו "שתלטניות, נרקיסיסטיות ועוינות מאוד." פולוק לא היה יכול לשים תווית שלילית ופתוגנית יותר על שלושים וחמש הנבדקות שלו, שכלל לא היו ערות לכך שבוחנים אותן כחלק ממחקר. הוא כתב שכאשר הנשים הללו הרו ללדת, הן ניסו להעניש הורה מתנכר; שהן סובלות מקנאת פין עמוקה כל כך, עד שיכלו לבטא אותה רק באמצעות ילד. התיאוריה שלו הייתה שנשים פועלות "מתוך פנטזיה אינססטואלית אינפנטילית על תינוק שיהרו לאביהן".  



בשנות ה-60 נהגו לא פעם סוכנויות אימוץ  לרמות את היולדות, ולספר להן שתינוקן מת.

 

מאחר שהספר ראה אור באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי (עע"א)

American baby, Gabrielle Glaser האם צריך אומץ כדי לאהוב?

מעטים הם הספרים שעוררו בי סערת נפש כמו זאת שחשתי במהלך הקריאה של American Baby: ספר שראה אור בארצות הברית לפני פחות מחודש (לאמזון הוא הגיע ב-26 בינואר 2021). הגעתי אליו בעקבות רצנזיה במוסף הספרות של הניו יורק טיימס, שהשוותה בינו ובין הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" שהוקרן ב-2018 בפסטיבל הסרטים בחיפה. 

"שלושה זרים זהים" היה סרט מחריד ומרתק. הוא פרש בפני הצופים סוגיה שהעסיקה מאוד חוקרים באמצע המאה ה-20: מה קובע את גורלם של בני אדם – התורשה או הסביבה? בבסיסו של הסרט עמד ניסוי מעורר פלצות שהמשתתפים בו לא ידעו עליו. כן, ניסוי בבני אדם: תאומים ושלישיות שנולדו מחוץ לנישואים נמסרו לאימוץ במשפחות שונות, כדי לבדוק איך "בתי גידול" שונים ישפיעו על אופיים, הישגיהם וגורלם. 

הניסוי אכן מופיע גם בספר שלפנינו, ולצדו תיאורים של עוד ניסויים בבני אדם שנערכו לאורך עשרות שנים באמריקה. לא בגרמניה הנאצית. 

תחילתו של הסיפור, כפי שמספרת אותו הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, הייתה כשהיא פגשה את דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו, שחיכה לעבור ניתוח להשתלת כלייה. התורם היה חברו הקרוב. כוונתה של גלזר הייתה לספר על תרומת האיבר, אבל עד מהרה התחוור לה שהסיפור האמיתי, המעניין יותר, טמון בעברו של דיוויד, שאומץ בילדותו. 

גלזר יצאה לדרך ארוכה ומפותלת, שבמהלכה ערכה תחקיר מרשים ביותר ובו איתרה בפירוט מדוקדק ומרתק ביותר את ציוני הדרך החשובים בחייו של דיוויד, ובה בעת גם את אלה של מרגרט, האישה שילדה אותו. השניים לא הכירו זה את זה, כמובן. חייהם התנהלו במקביל, ולרגעים כמעט נשקו זה לזה, כשגרו בשכנות ואמו המאמצת של דיוויד לקחה אותו למקומות שבהם יכול היה להיתקל באמו הביולוגית, אבל זה לא קרה. מרגרט לא הפסיקה לחפש את בנה, להתגעגע אליו ולחלום על הרגע שתזכה למצוא אותו. הקורא אינו יכול לדעת אם ימצאו זה את זה, אם ייפגשו. 

אבל הסיפור האישי והמתח הגובר והולך אינם העיקר, שכן הכתוב מלווה בניתוחים היסטוריים וסוציולוגיים שבהם מראה גבריאל גלזר מה המשמעויות של הסיפור האישי, ואילו תופעות חברתיות הוא משקף. 

דיוויד נולד בתקופת ה"בייבי בום": השנים שאחרי תום מלחמת העולם השנייה. החברה בארצות הברית עודדה אז נשים להיות עקרות בית ואימהות. חיי מין נחשבו טאבו שאסור לדבר עליו, ובשום פנים ואופן אסור לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. הסטנדרט הכפול, שזכה לעידוד בתרבות הפופולרית, למשל בפזמונים שהכול הכירו ושרו, היה, כדבריה של גלזר: "כולם עושים את זה, ואסור לעשות את זה". המסר היה: "הפגינו את המיניות שלכם, אבל אל תקיימו יחסי מין לפני שתינשאו". עידן של סתירות וצביעות. 

בני נוער לא יכלו להשיג אמצעי מניעה. אסור היה למכור קונדומים לצעירים בני פחות מ-18, אלא אם ההורים אישרו זאת (!), והפלות מלאכותיות נאסרו על פי חוק. 

מרגרט בת השש-עשרה וג'ורג' הצעיר התאהבו, אבל הוריהם אסרו עליהם להיות בקשר. מרגרט לא הייתה ממשפחה מספיק מכובדת, לדעת הוריו של ג'ורג', ואמה של מרגרט לא הייתה מוכנה להכיר בזכות של בתה להתאהב. במפגש חד פעמי חטוף מרגרט הרתה. אמה לא הייתה מוכנה לאפשר לה להשאיר אצלה את התינוק ולגדל אותו (אף על פי שלפי חישובה של מרגרט, היא עצמה נישאה כשהייתה בהיריון, אבל הכחישה זאת מכל וכל). לא הועילו ההסברים וההבטחות של מרגרט וג'ורג', שאמרו להוריהם כי הם מתעתדים להינשא ולהקים ביחד משפחה. "את סחורה פגומה", אמרה האם לבתה, "אף אחד לא ירצה אותך", "את זונה", "את מקולקלת". אבל גורג' אהב את מרגרט, ליווה אותה לאורך כל הדרך, הם נישאו והקימו משפחה אחרי שבנם הבכור נולד ונלקח מהם. באותה עת עדיין היו קטינים ולא יכלו להינשא בלי רשות ההורים. הם מצאו את הדרך לעבוד, חסכו כסף, ונסעו למדינה בארצות הברית שבה הותר להם להתחתן. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים. אבל בהיריון הראשון רצונם, הפצרותיהם והבטחותיהם לא עזרו להם. באכזריות שקשה לעמוד בכל פרטיה אילצה האם את מרגרט להיכנס עד הלידה למוסד שנועד לנערות "סוטות" כמוה. 

"תלדי לך ילד משלך", אמרו לה, כשלחצו עליה לוותר על התינוק, עוד לפני שילדה אותו, וביתר שאת אחרי הלידה.

מרגרט סירבה בכל תוקף. היא נאבקה על הזכות להחזיק בתינוק, ואחרי שאילצו אותה להשתחרר מבית החולים בלעדיו – לקבל אותו. אסרו עליה אפילו לראות אותו. כעבור שלושה חודשים, כשאיימו עליה שאם לא תחתום על המסמכים ישלחו אותה למוסד לעבריינים צעירים והיא חששה שבכך תזיק לבנה הרך, חתמה מרגרט על מסמך הוויתור על בנה, אבל עדיין לא הבינה ולא האמינה שמאותו רגע הוצא התינוק מחייה לצמיתות. גם את השם שהעניקה לו, סטיבן, שינו, והוא נקרא דיוויד. שיקרו לה בנוגע לזהות ההורים המאמצים, שלכאורה חיכו לילד, ובעצם דיוויד אומץ רק כעבור שנתיים! הדעה ה"מקצועית" הרווחת הייתה אז שיש לחכות ולבדוק את התינוק, כדי "למצוא התאמה טובה" בינו ובין מאמציו! "הורים משובחים היו זכאים לתינוקות משובחים". 

כדי לעמוד על "אופיים" של התינוקות התנהל במשך שנים ארוכות ניסוי מעורר פלצות. שני חוקרים (סדיסטיים!) בשם Karelitz and Fisichelli טענו שמשך הזמן שתינוק בוכה כשכואב לו יכול לנבא את רמת האינטליגנציה שלו. לפיכך נהגו לייצר מה שקראו בשפה מכובסת "בכי יזום": ירו גומיות על כפות הרגליים החשופות של תינוקות בני יומם, לפעמים בני לא יותר מעשר דקות, ובחנו את משך בכיים. התינוקות הזמינים היחידים שבהם יכלו להתעלל היו חסרי ישע ולא מוגנים, אלה שנולדו לאימהות נטולות זכויות, שאילצו אותן לוותר על פרי בטנן, כי לא היו נשואות. סוכנויות אימוץ קתוליות ששני החוקרים פנו אליהן בבקשה לבצע את הניסויים על תינוקות שבחזקן סירבו לשתף פעולה, אבל סוכנות האימוץ Louise Wise Services, שאליה נשלחה מרגרט בעל כורחה, הסכימה ושיתפה פעולה, ולא רק עם הניסוי המדובר, אלא גם עם הניסויים שנערכו בתאומים ובשלישיות. הורים מאמצים לא ידעו שהתינוק שנמסר לחזקתם הוא תאום, או חלק משלישייה. נאמר להם שיזכו לאמץ תינוק, בתנאי שיסכימו לאפשר לחוקרים לצפות במאומץ לאורך השנים (בלי שהסבירו להם מה מטרת המחקר).

תוצאות הניסויים הלא יאמנו של Karelitz and Fisichelli התפרסמו בכתבי עת נחשבים, למשל ב-"The Journal of the American Medical Association"  וגם  ב-"The Journal of Pediatrics". השניים זכו גם לתקצוב נדיב וליוקרה: 150,000 דולר – בערכים של היום, לדברי גבריאל גלזר, סכום שמקביל ל-1.6 מיליון דולר. גם עכשיו עוד אפשר למצוא מאמרים שלהם ועליהם אם מחפשים ב-google scholar. השניים הודו שלא הגיעו עד לכדי כך שיכאיבו לתינוקות באמצעות מכות חשמל, כי סברו שזה מוגזם. באמת תודה רבה.

"מה אני, אינקובטור?" ביקשה מרגרט לומר. תחושותיה היו נכונות: תינוקות שנולדו מחוץ לנישואים היו רצויים מאוד. לא כן האמהות. המספרים היו אדירים. להערכתה של גלזר בשלב מסוים כשליש מאוכלוסיית ארצות הברית היה מעורב בדרך זו או אחרת באימוץ: הורים שוויתרו על ילדיהם, הורים שאימצו, והמשפחה המורחבת של כל הצדדים.

זמן לא רב אחרי שנאלצה למסור את בנה לאימוץ, אחרי שמרגרט וג'ורג' נישאו והיא הרתה וילדה את בתם, לא הצליחה האם הטרייה להבין מדוע פתאום כול בני המשפחה חוגגים אתם, מדוע ההורות שלה נחשבת לגיטימית, ובעיקר – איך זה שעדיין אסור לה לדבר על הבן הבכור שילדה, ומדוע בכלל נגזל ממנה. יותר מכול הטרידו אותה המחשבות עליו: היכן הוא? האם אוהבים אותו? הוא מאושר? הוא בריא? 

דיוויד זכה להורים מאמצים נפלאים שאהבו אותו בכל לבם. פעם אמרה מישהי לאמו "צריך הרבה אומץ לאמץ", וזו השיבה בפליאה זועפת: "צריך אומץ כדי לאהוב?"

בספרה גבריאל גלזר אינה מתנכרת לכך שאימוץ הוא בבסיסו מעשה נאצל. דבריה מכוונים לקראת המסר העיקרי, המסקנה שאליה היא מגיעה לקראת סופו של הספר: יש להעדיף אימוץ פתוח, כזה שיאפשר למאומצים לדעת מניין באו, ומה הרקע המשפחתי והבריאותי שלהם. לאורך השנים ניסתה מרגרט להעביר למשפחה שאימצה את בנה מידע על בעיות רפואיות תורשתיות שהתגלו אצל אמו ואביו הביולוגיים, כדי שידע להיות במעקב ולנהל אורח חיים שיתאים לבעיות שעלול היה לפתח. שום פרט ממה שמסרה לסוכנות האימוץ, מידע שיכול היה אולי להציל חיים אילו רק נודע בזמן, לא הועבר הלאה מהסוכנות למשפחה המאמצת ולדיוויד עצמו! לקרוא ולא להאמין.

סופו של הסיפור האישי הגיע בזכות השירות של 23andMe: חברה המאפשרת לגלות קרובי משפחה קרובים ורחוקים, באמצעות בדיקת די-אן-איי. בישראל הבדיקה אסורה. כנראה שברשויות הדת חוששים מפני גילוי מי שייחשבו ממזרים על פי ההלכה. סבורים שמוטב פשוט לא לדעת. אבל אפשר לעקוף את המחסום: יוצרים כתובת פיקטיבית בארצות הברית, ומזמינים מאמזון את הערכה. היא מגיעה לכתובת האמריקנית, ומשם נשלחת לישראל בדואר. הערכה מכילה מבחנה שיש לירוק לתוכה, ואז שולחים אותה ל23andMe. התוצאות מגיעות כעבור כמה שבועות, והן מרתקות! השירות מאתר קרובי משפחה בדרגות שונות, מתאר את המוצא האתני של בני משפחתו של הנבדק (למשל, במקרה שלי, איזה אחוז מהגנים שלי אירופי, יהודי אשכנזי, צפון אפריקני, ואפילו ממש מאילו ארצות הגיעו אבות אבותי, דורות רבים לאחור), ויכול גם להתריע מפני בעיות רפואיות מולדות שכדאי לשים לב אליהן. 

למרגרט ולדיוויד  העניק השירות של 23andMe את שלוות הנפש שנגזלה מהם ברשעות ובאכזריות לא מובנות ובלתי נסבלות.

כדאי מאוד לקרוא את הספר. חלק ממסקנותיו חשובות גם לנו, כאן, בישראל. מסתבר שבשנות ה-50 וה-60 תינוקות "נעלמו" בעולם כולו, ובשיטות שונות, כולן מחרידות באותה מידה. 

אפשר כמובן לקרוא אותו בקינדל אמזון:

"קברניט המדינה": מה חשב בן גוריון על התנ"ך ועל הבריאה

בן גוריון אהב לנהל בכתב ויכוחים תאולוגיים ארוכים עם רבנים או עם שומרי מצוות יודעי ספר. הוא לא ראה בעצמו אתאיסט: "לי ברור", כתב לאחד מבני שיחו, 

שאין העולם פרי התרחשות מקרית ועיוורת (אם כי איני יכול להוכיח זאת), וכי יש סדר ומשטר ("קוסמוס") בעולם, – ואולי גם כיוון ומטרה, אבל כל זה הוא בגדר התהייה האינטלקטואלית של האדם המכיר מיעוט ידיעתו ותחומי הידיעה האנושית, אבל אין זה מזון לנשמה או מדריך לפעולה ולהתנהגות האדם. 

הוא סבר שהתנ"ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות: "מספר התנ"ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה – יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד".

הוא יצא שוב ושוב להגנתו של ברוך שפינוזה, שיהודים חרדים המשיכו להחרים. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו כנגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים. ואילו הוא הציג, כאמור, את התנ"ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. אך התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם: "יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים".

כשהתריס בר-שיחו כנגדו שהוא מתבטל בפני תרבות יוון ורומי ענה: "אין זו התבטלות […] כיהודי איני מרגיש כל פחיתות כבוד אם אני רואה שבקרב עם אחר יש גאון באחד המקצועות, שאין דומה לו אצלנו".

הוא נשאר תלמיד נאמן של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש להיפתח לרוחות הפרצים של העולם הגדול, ולא של אחד העם, שנטה להסתגר בד' אמות היהדות. 

אניטה שפירא, "בן גוריון – דמותו של מנהיג": מי צריך לקרוא אותו עכשיו?

"ניסיתי להציג בספר זה פורטרט, לא צילום, של אישיותו", מסבירה פרופסור אניטה שפירא את מה שביקשה לעשות בביוגרפיה שכתבה על דוד בן גוריון. הספר נפתח באנקדוטה שבה סיפרה איך הגיעה בשעתו אל בן גוריון, אל "הצריף המפורסם בשדה בוקר" כדי לראיין אותו, בימים שהייתה סטודנטית לתואר שני, איך התמודדה עם קבלת הפנים הנוקשה של פולה, רעייתו: "'מה את רוצה?' נבחה עלי" ועם הפקודה: "אל תעייפי אותו!", איך קיבל אותה במאור פנים, חרף מעמדה הזוטר, ואיך רק כשחזרה הביתה התחוור לה שבעצם לא השיב לה על השאלה העיקרית שאתה הגיעה אליו…

שפירא עוקבת בספרה אחרי בן גוריון ומתעכבת בעיקר על השנים 1953-1942 התקופה שבה הגיע לשיא הישגיו הציבוריים. המהלכים ההיסטוריים ידועים כמובן, אבל הם הרקע שעליו שפירא מציירת דיוקן של אדם בעל חזון ותנופה. היא מתארת את הישגיו הרבים, אך בה בעת אינה חסה עליו, ומביאה בפנינו גם צדדים נפסדים באופיו.

למשל – את האופן שבו "סחט" את אביו רגשית בתחילת העשור השני של המאה ה-20, שנים אחדות אחרי שהיגר לארץ ישראל. בן גוריון החליט אז שעליו ללמוד משפטים, כדי לרכוש כלים שבאמצעותם יוכל להשפיע על המציאות. לצורך כך נסע ליוון, שם למד טורקית. מטרתו הייתה – להתקבל לאוניברסיטה בטורקיה. הוא לא היסס לתבוע מאביו וללחוץ עליו שיפרנס אותו במשך כל אותן שנים, כשלמד והשתלם, אם כי ידע עד כמה האב מתקשה בכך. לימים, כשאביו ביקש ממנו לעזור לו להגיע לישראל ולמצוא עבודה, סירב: "בגילוי לב חסר לב הסביר בן גוריון לאביו שהוא לא יוכל לסייע לו למצוא עבודה בארץ, כי כלוחם נמרץ כנגד מסורת הפרוטקציה המקובלת במוסדות הארץ, הוא לא יוכל לעבור על מידותיו ולהשתדל בעבור אביו." במקום לעזור לבני משפחתו לצאת מפלונסק, לקח בן גוריון את פולה, אשתו הצעירה, ואת שני הפעוטות שילדה, השאיר אותם בבית אביו למשך כשנה ונסע לכל מיני ועידות ומפגשים. פולה התרעמה על התנאים הירודים, וכעסה על "רמת ההיגיינה הנמוכה". היא "תבעה להרתיח את המים המזוהמים של פלונסק, לחמם את החדר שנועד לה ולילדים, מחשש לטחב, ובכלל הייתה מלאה ביקורת על בית חמיה". בסופו של דבר ורק כעבור כמה שנים הגיע האב לישראל והצליח למצוא עבודה, אבל היחסים בין פולה לבין בני המשפחה של בן גוריון היו קרים מאוד. "מאותו זמן ואילך לא הייתה האהבה שוררת בין פולה ומשפחת בעלה, לצערו של זה". כל אלה הן כמובן רק אנקדוטות צדדיות, אבל הן שופכות אור על דמותו של האיש, לא על זאת של המנהיג (ובעצם, גם על אשתו…).

שפירא מתארת את התפרצויות הזעם "הוולקניות" של בן גוריון. אחת מהן למשל התרחשה באוקטובר 1930 כשזעם על אנגליה שמנעה מיהודים רבים להיכנס לארץ ישראל, ואיים עליה בנאום חוצב להבות שהסתיים במילים "גורי לך, האימפריה הבריטית!" מוסיפה שפירא וכותבת: "רעיון פיצוץ האימפריה הבריטית ייכנס לזיכרון ההיסטורי של המפלגה כדוגמה לחוסר הרציונליות של בן גוריון המתפרצת לעתים בשעות משבר." תיאורי התפרצויות דומות חוזרים במשך דרכו.

מעניינות במיוחד הנקודות ששפירא מאתרת – אירועים בחייו שהשפיעו על השקפת עולמו ועמדותיו, ובכך, בסופו של דבר גם על חיי כולנו, שהרי עמדותיו המדיניות קבעו במידה רבה את עתיד המדינה שהקים.

כך למשל היא מספרת איך כשסיפר בן גוריון למכר ערבי, "יחיא אפנדי, ערבי שלמד אתו באיסטנבול" כי הטורקים גזרו עליו גירוש מפלסטינה, (אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה), אמר לו אותו ערבי: "כידיד – אני מצטער. כערבי – אני שמח". שפירא מוסיפה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבן גוריון נתקל בלאומנות ערבית. עד אז סברו היהודים שהתנגשויות בין הערבים ליהודים אינן שונות מן ההתנגשויות בין הערבים לבין עצמם: פשיטות של בדואים על כפרים, מעשי שוד, מריבות שכנים על קרקעות, מרעה או מים. הפעם הוא נתקל במשכיל ערבי שהבהיר לו שההתנגדות ליהודים נובעת ממניעים עמוקים יותר, ומקיפה גם את השכבה המשכילה". התובנה, מציינת שפירא בהמשך הספר, נשארה טבועה בתודעתו של בן גוריון, וקבעה את עמדותיו כלפי הסכסוך היהוד-ערבי בארץ ישראל. היה לו, למשל, ברור, שכדי שתקום מדינה יהודית, יש להגיע לרוב יהודי: "ארץ לא מקבלים על יד שולחן הדיונים בוועידת שלום, ארץ נקנית בעבודה. רק עלייה יהודית מסיבית שתפריח את הארץ תקנה ליהודים את הזכות עליה. 'ארץ ישראל תהיה שלנו,' הצהיר, 'כשרוב עובדיה ושומריה יהיו משלנו.'" הוא מעולם לא כפר בשוויון זכויות לערביי ישראל, וכשהמדינה נוסדה דרש שיותר לנציגיהם לדבר בכנסת בערבית, אבל האמין בכל לבו שמדינת ישראל צריכה להיות יהודית (ודמוקרטית), שכן "לערבים – ארצות רבות, ליהודים – ארץ אחת". הוא "היה מודע לבעיית הערבים מאז ימי העלייה השנייה, וראה בה סכנה פוטנציאלית לביטחון המתיישבים היהודים ובעיה עקרונית של יחסי שני עמים החולקים ארץ אחת."  בשלב די מוקדם הגיע למסקנה שהמחשבות על הידברות עם הערבים הן "תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום." בתחילת דרכו האמין אמנם בן גוריון בשיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערבים, אבל בשלב מסוים "חדל לדבר על ארגון הפועל הערבי ועל אפנדים ופלחים." 

שפירא מתארת את הסכסוך בעניין דרך הפעולה הרצויה להקמת המדינה, שהתגלע בין בן גוריון לויצמן. האחרון האמין באימפריה הבריטית בכלל ובאנגלים בפרט, והיה בטוח שאת מדינת ישראל יקנו היהודים במתינות, במשאים ומתנים עם האנגלים, שכוחם, כך היה בטוח, יישמר גם אחרי מלחמת העולם השנייה. בן גוריון לעומתו היה בטוח שדינה של האימפריה הבריטית נחרץ, שעוצמתה תתפוגג, ושהמשענת האמיתית אמורה להגיע מארצות הברית, ובמיוחד מיהודיה: את העשירים "גייס" עוד לפני הקמת המדינה, כדי שיתרמו כסף ויעזרו לו לקנות נשק כבד ותחמושת, כי היה לו ברור שמדינות ערב יתקפו את מדינת ישראל ברגע שיוחלט על הקמתה, ועל  הציבור היהודי-אמריקני בכלל סמך שיפעיל לחץ על רשויות השלטון האמריקניות, כדי שאלה יתמכו בחלוקת הארץ ובהקמתה של מדינה. שפירא טוענת כי בעקבות אי ההבנות הללו לא אִפשר בן גוריון לחיים ויצמן להיות בין החותמים על מגילת העצמאות (אם כי דאג שיתמנה לנשיא הראשון של מדינת ישראל).

שאלה שנשאלת לא פעם היא – האם מדינת ישראל קמה בגלל השואה, אולי בגלל "ייסורי מצפון" שחשו אומות העולם? התשובה הניכרת מהשתלשלויות העניינים המתוארות בספר היא – בהחלט לא! (שפירא אינה היחידה שמשיבה על השאלה הזאת בשלילה גמורה): הרבה לפני שפרצה המלחמה, זמן קצר אחרי המהפכה הרוסית שהביאה לפוגרומים ביהודים, ועם המעבר משלטון עות'מני לשלטון בריטי בארץ, התרחב, כך היא מראה, המפעל הציוני, והיא מסבירה כי: "איחוד הפועלים נועד להכין את התשתית החומרית והרעיונית לקליטת גלי העלייה שציפו עתה לבואם לארץ." השואה, רציחתם של המיליונים, רק עיכבה את הקמת המדינה. 

נקודה מעניינת נוספת המתוארת בספר, כזאת שהדים לה אפשר למצוא במציאות הישראלית העכשווית, שבה "הימין" נאמן בלי פשרות למנהיג (גם כשזה בעצם מנותק ממנו, עסוק בענייניו האישיים, שקוע בחיי נהנתנות על חשבון אותו ציבור, ומטפח לעצמו פולחן אישיות), בעוד שב"שמאל" מתחלפים המנהיגים בלי הרף. כך נראה גם בשליש הראשון של המאה העשרים השוני בין היחס שזכה לו מנהיג תנועת השמאל, לעומת היחס אל מנהיג תנועת הימין: כשהתעוררו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לנהוג כלפי האנגלים (לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), "בן גוריון נחל תבוסה בתנועתו", לעומת ז'בוטינסקי אשר "יכול לכפות את רצונו על תנועתו". שפירא מסבירה: אנשי תנועת השמאל "הכירו בכישוריו [של בן גוריון], בחיוניותו למאבק הציוני, אך לא ראו בו את המנהיג המורם מעם, האחד שאי אפשר בלעדיו", וזאת "להבדיל מז'בוטינסקי, שדברו היה צו לתנועתו". 

מאחר שהביוגרפיה של בן גוריון מקבילה לזאת של מדינת ישראל, מעניין מאוד להיזכר בכל אירועים וללמוד שוב מקרוב על מידת ההשפעה שהייתה לבן גוריון על ההיסטוריה והחיים של כולנו: לא רק עצם החלטתו להכריז על הקמתה של המדינה, אלא גם אינספור החלטות אחרות, למשל – לא לאפשר את חזרתם של פליטים ערביים בתום מלחמת העצמאות, או – לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי. 

בן גוריון כיהן כראש הממשלה במשך 13 שנים ו-127 ימים. ראש הממשלה הנוכחי "עבר" אותו במשך הזמן שהוא מכהן בתפקיד כבר בקיץ 2019. בני הדור שמבחינתם טבעי לגמרי הצירוף "ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון…" שאותו שמענו לאורך שנים בחדשות וביומנים הקולנוע, יכולים להעלות בדעתם את התואר "ראש הממשלה", שאינו כולל את שמו של זה הנוכחי. למרבה הצער, מצביעים רבים שנולדו וגדלו בעידן אחר מתקשים כנראה לדמיין ראש ממשלה שונה ממי שהכירו רוב חייהם. אולי כדאי שיקראו את הספר, לקראת מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים, שבעקבותיה יבואו, לא מופרך לחשוש, מערכות בחירות נוספות. אולי כדאי שיבינו את ההבדלים בין מסירות לאידיאות – לבין התאווה לכוח; בין סגפנות – לחיים של נהנתנות חולנית; בין עוצמה של חזון –לנרקיסיזם; בין יושר ללא פשרות – לזיוף, העמדות פנים מתוכננות וכישורי משחק נלמדים. 

בן גוריון לא היה מושלם, אבל אין ספק שהדריך אותו רק רצון אחד עמוק: לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל. לא טובתו האישית. לא צרכים של פינוק, וצריכה של מוצרים יוקרתיים. לא בריכות שחייה על חשבון הציבור, פטורים מתשלום מסים, מימון של בתים נוספים, לא חיי ראוותנות מופגנת, לא שנור מאילי הון, אלא חיים של צניעות ועבודת כפיים, בקיבוץ נידח בנגב. 

 

עמלה עינת: "העץ והתפוח": ממה נובע סבלם של הורים ושל ילדים?

שמו של הספר  מעלה כמובן על הדעת את מטבע הלשון "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". עמלה עינת,  שנכתב עליה בדש הספר שהיא, בין היתר, "מומחית בכירה בתחום ליקויי למידה" ערכה מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם עשר אימהות ועשרה אבות ועשרים ושניים ילדים, שכולם "עברו אבחונים ונמצאו לקויי למידה מובהקים בתחומי הלשון, במתמטיקה והקשב ברמת חומרה בינונית עד גבוהה".

עינת ביקשה לבדוק מה קורה לילדים שגם הוריהם לקויי למידה, ואיך משפיעה הלקות של ההורים על הילדים, ולהפך. "ההנחה הבסיסית שלנו הייתה שההורה מכיר את הילד, ואנחנו נסייע לו להבנות את מערך הסיוע הנדרש".

במהלך המחקר גילתה שההורים לקויי הלמידה נמצאו "במצוקה קשה לא פחות מהמורים ומהילדים עצמם."

בחלקו העיקרי של הספר מציגה בפנינו עינת את כל הראיונות כפי שהם: הדברים שסיפרו לה ההורים והילדים, זאת אחרי שהיא מציגה שלל של ציטוטים רלוונטיים קצרים מכתביהם של חוקרים ושל יוצרים. למשל: "ילדים נוטים לאמץ את דפוסי ההתנהגות של הוריהם". "דפוסי הורות קיצוניים נוטים להשתמר יותר לאורך דורות". "הילד חייב שתהיה לו תחושה של המשכיות. ביחסיו של הילד עם סביבתו הוא תופס את האחר הקרוב לו כחלק אינטגרלי מחיי הנפש שלו. המשכיות, על כן, ניזונה מזולת-עצמי".

כל הציטוטים הללו מכינים אותנו לקראת הראיונות: מה חשים הורים שילדיהם סובלים ממה שהם עצם סבלו? ומה חשים הילדים? האם ההתנסות ההורית תדרבן, תייאש, תאכזב, תכעיס, תעודד, תקומם?

כפי שאפשר להתרשם מהראיונות, כל אחת מהאפשרויות נכונות, תלוי את מי שואלים. יש הורים שמרגישים אשמים, יש כאלה שהלקות של עצמם גורמת לכך שירפו מהילדים ולא יתבעו מהם, ואחרים מגיבים הפוך – דורשים מהילדים להתמודד ולהתאמץ.

יש ילדים שחסים על הוריהם. יש כאלה שכועסים על הורים תובעניים מדי, ואחרים – על הורים שלא תבעו מספיק, לתחושתם. "אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו", לעומת –  "אני משאיר את המאבק על הלימודים לאימא שלו", או "מה שהרווחתי מזה שאבא לקוי למידה זה החופש המוחלט שנתן לי, לא רק בלימודים, אלא בכלל".

"המאבק של אבא לא מחזק אותי", לעומת "זאת הסיבה הראשונה לכעס הקיצוני שלו עליי, הגנטיקה שהעברתי אליו" ו"זה קורע אותי. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני איתו מוצף בזה שוב."

"יש לי בהחלט הפסד נפשי בזה שאיך שלא יהיה אני עוברת שוב ושוב את החוויה של הכישלון שלי ואת הידיעה שאני לא מצליחה למצוא לה תיקון".

"למה, למה לא דאגת לי?" לעומת "גדלתי בבית שבו אבא שידר שהוא לא מוותר על להצטיין במה שהוא טוב ואוהב. זה דחף אותי לא לוותר, לעומת "כשאני חושב על זה, זה שאבא לקוי למידה לא השפיע עלי כל כך."

בחלקו השני, הקצר יותר, של הספר, "ניתוח מוטיבים", מחלצת עמלה עינת מסקנות מכל הראיונות הללו.

האם גילתה הזדהות ואמפתיה? לדבריה נוכחה כי "רק במקרים מועטים מצליח ההורה לעצב בתוך חווית ההזדהות הכאובה האופפת אותו מנגנון פנימי בעל מגמה משקמת."

האם מצאה אצל המרואיינים "בלבול זהויות"? היא משיבה בשלושה ציטוטים מדברי ההורים. אני תוהה אם די בהם כדי להגיע למסקנה כוללת, שכן עינת אינה מוסיפה שום סיכום.

הפרקים הקצרצרים האחרים הם: אלם קומוניקטיבי, רגשי אשם,  עזרה קונקרטית, דחף להתמודדות למרות הקשיים, תסכול ההורה מול המערכת החינוכית, ניסיונות מניפולטיביים של התקרבות למערכת, פיתוח גישות חינוכיות ודידקטיות שונות מהמקובל, התמודדות עם המסר המנוגד, ולבסוף – סיכום קצר.

לטעמי, דווקא החלק השני היה אמור להיות ארוך ומקיף יותר, שכן המסקנות הן אלה שאמורות לעניין את הקוראים, ולא הראיונות עצמם, שיש בהם אולי עניין כמעט מציצני, אבל בעצם אינם מעניקים תובנות כשלעצמם, כשהם מוגשים לנו כפי שהם: סדרה של מונולוגים או חילופי דברים קצרים מאוד בין הורים לילדים.

דבר אחד מסתמן מהספר במובהק: הקשר בין הורים לקויי למידה לילדיהם טעון בסבך של עוצמות רגשיות. האם יחסים בין הורים וילדים שאינם לקויי למידה אינם טעונים, בשל סיבות רבות ושונות?

הערב אימפרוביזציה

הבמאי הנודע פיטר ברוק נהג לבזבז את רוב ימי החזרות על תרגילי אימפרוביזציה עם השחקנים (מה זה אימפרוביזציה? מין תרגיל כזה שבו עליך לחשוב שאתה, למשל, מגבת ולהתנהג בהתאם).

בזמן החזרות על "אדיפוס" של סנקה, שהועלה בשנת 1968 ב"נשיונל תיאטר" בלונדון, היה פיטר ברוק מושפע מאוד מ"תיאטרון האימה" (זאת אומרת, התפיסה שלפיה אתה הכי מושפע מבחינה פסיכולוגית מדברים איומים שקרו לך בחיים, ואם אתה יכול לשחזר את הרגעים האלה על הבמה – המשחק שלך נעשה משהו מבריק).

פיטר ברוק בזבז את רוב ימי החזרות על חיקויים של חיות טרף למיניהן, צעקות, צרחות והתעלפויות. במחזה עצמו הוא לא נגע כלל. יום אחד ביקש מכל השחקנים להכין קטע אימפרוביזציה על הניסיון המפחיד ביותר שקרה להם בחייהם. השחקנים הממושמעים, שהעריצו את הבמאי הגאון, הביאו כל מיני סיפורים מסמרי שיער.

ואז הגיע תורו של ג'ון גילגוד להציג את הקטע שלו. ג'ון גילגוד הוא כבר לא ילד. גם ב־1968 הוא היה מבכירי התיאטרון האנגלי. הוא עמד שם, במבטו העגום המפורסם, ושתק.

"סר ג'ון, פנה אליו פיטר ברוק לאחר שתיקה שנמשכה כנצח, "אין שום דבר נורא ואיום שאתה יכול להעלות במחשבתך?"

"בעצם, פיטר, יש," אמר גילגוד בשקט, "הצגת הבכורה שלנו היא בעוד שבועיים." 

אנדרו רידקר, "האלטרואיסטים": כשאבא מנסה לגזול את הירושה מילדיו

יהדותן של הדמויות בספר הביכורים המצליח של אנדרו רידקר, האלטרואיסטים נמצאת לכאורה בשוליים, או ליתר דיוק – רק ברקע, ועם זאת כשהיא מתגלה ועולה, היא רבת משמעות. הנה למשל תיאור של מה שחש פרופסור ארתור אלטר, ברגע קריטי בחייו, ומה שהוא אומר לילדיו בייאוש:

"הבטן של ארתור עשתה סלטה וגל של בחילה גאה ושקע בקרבו. בשלהי המאה התשע עשרה נמלטו אבותיו מאודסה מפני פוגרומים שהתחוללו שם באישור בשתיקה של השלטונות, ואחר כך שרדו בחוסר כול במסע המפרך לאמריקה. סב סבו של ארתור דחף עגלה מלאה דגים מסריחים ברחובות לואר איסט סייד כדי שבנו יוכל לפתוח חנות נעליים קטנה כדי שבנו יוכל לעסוק ברפואת שיניים כדי שבנו יוכל לבנות דברים כדי שֶׁמָּה? כדי שבנו שלו יוכל לשקוע בחובות? כדי שבתו תוכל לחלק במתנה את הירושה שלה? 

"'זהו זה?' שאל ארתור. 'זאת הנקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו? מביאים על עצמנו את השקיעה שלנו? הממ?'"

ארתור, כפי שנכתב בגב הספר, "זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאמם המנוחה", שכן אינו מצליח לשלם את המשכנתה. הרומן נסוב סביב הצורך של כל אחד מהשלושה, ארתור, בתו מגי, בנו אית'ן, להתאושש ממות אשתו ואמם, וסביב הניסיונות שלהם להבין מה בעצם הם רוצים, או צריכים, או יכולים לעשות עם עצמם. 

העלילה המרתקת נעה בלי הרף קדימה ואחורה, מספקת לנו את הרקע למצוקות ולקשיים. אנחנו לומדים להכיר גם את פרנסין, אמם ואשתו, שהייתה תרפיסטית. איך בכלל נישאה אישה רגישה כל כך למהנדס אטום וקמצן ברמות חולניות? תיאורי הקמצנות שלו, הרגשית והכספית, מרתקים ויכלו כמעט להיות משעשעים, אלמלא היו מחרידים: כשבנו עובר למגורים בקולג' הוא לא מבין למה צריך לקנות לו קומקום חשמלי. כשבתו בת העשרה מוצאת לעצמה כל מיני עבודות של בני נוער, למשל – כקופאית בחנות צעצועים – הוא גובה ממנה "מס אבא" (!), "כי טען שהיא חייבת לו כסף על כך שהסיע אותה לעבודה", והוא אפילו "אכל מהצלחת שלה כשהשולחן היה מלא כל טוב, בתזכורת מתמדת למי שאחראי לכל השפע הזה"… וכן הלאה… 

אז איך קרה שפרנסין נישאה לו? רידקר מפליא לשרטט את המהלכים הבלתי נמנעים, לכאורה, את ההחלטה שבעצם אינה החלטה אלא שרשרת של מעשים שנובעים זה מזה, ואת הרגע שבו הנישואים "קרו" כמעט מאליהם, את חוסר האונים של הדמויות שהחיים שולטים בהם, ולא להפך. 

הרומן מרתק, שכן הדמויות המצטיירות בו משכנעות, אמיתיות, וחלקן מעוררות הזדהות וחמלה.

ועם זאת, לא קל לקרוא אותו, וזאת בשל התרגום. האנגלית מצטלצלת בו בלי הרף והעברית מסורבלת ולא תמיד מובנת. "מסע הרפטינג היה אמור להיות הפינוק היחיד שלה. האתנחתה הקצרה והצפצוף הדוקרני של משאבת משככי הכאבים, מאנחת הנקיפות המתפתלות של האם-אר-איי, מריח הקיא ומפעולות ההסוואה של מי החמצן. האינפוזיות. ועכשיו – בצדק לתחושתה – היא נענשה על זה". "אנחת הנקיפות המתפתלות"? מה זה? 

"השהייה עם מייקי – ולמען האמת, גם עם פיינסטיין – נתנה לה להרגיש כאילו היא עדיין סטודנטית בדנפורת'. "נתנה לה להרגיש" – עילג. "כאילו היא עדיין" – שומעים את האנגלית. 

"הבנים למדו בבית ספר בזיכיון" – מה זה? כשמתרגמים מוטב לעניות דעתי למצוא מקבילה מובנת, או לפחות להנהיר איכשהו, בתוך הטקסט, לא בהערת שוליים.

"השפה הגרמנית משתהה על נשימתה כמו סוכריית מנטה". לדעתי בעברית מוטב – "נדפה מפיה". 

"המעבר עבר בלי בעיות – ארתור נשאר בבית במחאה על טקסי קבלת הפנים המתרפסים והמוגזמים של האוניברסיטה לסטודנטים – אבל ההתערות החברתית הייתה סיפור אחר לגמרי". כאן לא יכולתי להתאפק ו"ערכתי" בספר, בעיפרון: "ארתור נשאר בבית במחאה על הטקסים המתרפסים והמוגזמים שבהם קיבלה האוניברסיטה את פני הסטודנטים"… 

"ההצעות הכרוכות הותירו חותם ניכר במיוחד על ארתור" – אולי פשוט "הרשימו מאוד"? 

"הכול הודות למיליטנט כריזמטי" – מדוע לא "איש צבא"? 

"הרעיפו תה ועוגות על ארתור" – לא טבעי יותר "הרעיפו על ארתור תה ועוגות"? 

ההערות הללו נראות אולי קטנוניות, אבל התוצאה הסופית, המצטברת, היא תחושה שהטקסט "שובר את השיניים" של מי שקורא אותו בעברית.

אפילו את המשפט הראשון, "אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר" הייתי משנה אולי: "אש כיתרה את משפחת אלטר…" והמשפט הבא: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור" הייתי משנה אולי כך: "כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, אותות לא מתואמים שרק בדיעבד נראו מבשרי רעות". (גם את הגרסה המוצעת אפשר בלי ספק לשפר). 

עם זאת, יאמר לשבחו של הרומן כי למרות הקושי, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.  

ANDREW RIDKER  The Altruists

שאול חורב, אריה אורן: מה קרה לאח"י בת שבע ב-1970

היום, 24 בינואר, 2021, בשעות אחרי הצהריים, ימלאו 51 שנים לאסון משאית התחמושת בנמל אילת.
 
כבר בשיחתנו הראשונה, לפני קצת יותר מ-21 שנים, נודע לי מאריה אורן על האסון:  אריק סיפר לי כי ב-1970, כשהיה בן 20, נפצע באסון אנושות, במהלך שירותו הצבאי.
 
הבנתי מיד שהפציעה ההיא, במה שמכונה "אסון משאית התחמושת באילת", הייתה קו שבר בחייו. מי שהיה לפניה, ומי שנעשה לאחריה.
 
במהלך השנים סיפר לי לא אחת על תחושות שהיו לו בעקבות הפציעה, על מסקנות, תובנות ומחשבות שעלו בדעתו, אז ומאז.
 
לראשונה החליט לכתוב את השתלשלות הדברים שקרו לו כשמיכל בתו ז"ל חלתה, וביקשה לדעת הכול. חששתי אז שהמפגש עם כל ההיבטים של הפציעה, מה שגרם לה, ולמה שגרמה, יכאיב לו מדי, אבל הכתיבה הממוקדת התגלתה דווקא כדרך לנקז את הכאב. הוא כתב את כל מה שידע אז, ועל כל מה שחש, ומיכל, וכמה מהאנשים הקרובים והיקרים לנו, קראו והבינו דבר אחד או שניים על מה שעבר עליו.
 
לפני שנה, ב-24 בינואר, חמישים שנה אחרי אותו פיצוץ שבו נהרגו 24 איש ועשרות נפצעו, ירדנו לאילת לטקס הסרת הלוט של אנדרטה לחללי האסון שהוקמה סוף סוף (ביוזמתו של מייק אלדר), לא הרחק מהמקום שבו קרה.
 
כמה מבני המשפחות השכולות הלינו על כך שידוע להם מעט מדי על נסיבות האסון ועל המעורבות של יקיריהם באירוע.
 
מפקד הנחתת, שאול חורב, החליט לכתוב הכול. עד מהרה לקח על עצמו אריק את העריכה ואז שקע במלאכה נרחבת ומקיפה הרבה יותר.
 
הוא השתמש בדברים שכתב בשעתו לבקשתה של מיכל, והוסיף עליהם רבות. בדרכו היסודית והקפדנית ערך מחקר מקיף, גבה עדויות וליקט ראיות מארכיון צה"ל ומעיתוני התקופה, ובהמשך (בחלק שבו כתב על אירוע המיקוש של הנחתת בידי אנשי צפרדע מצריים) אפילו מספרים שנכתבו בערבית במצרים. הוא שיבץ את כל הפרטים, אלה לצד אלה, עד שנוצרה תמונה שלמה שמתארת היכן היו כל המעורבים. מה קרה לכל אחד מהם, מה אמרו ומה חשבו.
 
כאמור, היום ימלאו 51 שנה לאסון.
 
הספר המוגמר עלה באתר של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. הוא מספר את קורות השנה הראשונה של אח"י בת שבע בחיל הים.
 
אפשר לקרוא בקישור מהתמונה שלהלן.
 
 

ג'רמן גריר, הפרק "האידיאל": מהי אהבה?

כאשר האגו של התינוק מתפתח, עליו ללמוד להבין את עצמו מתוך יחסיו עם הזולת, ואת אלה של הזולת אתו. ככל שהערכתו העצמית נפגעת, כך פוחתת הערכתו אל הזולת. ככל שהערכתו העצמית גדלה, כך ציפייתו מאחרים גדלה. מאז ומתמיד הבינו את יחסי הגומלין הללו, אבל לא תמיד ייחסו להם את החשיבות הראויה. כשאדם ראה את חוה בגן עדן, הוא אהב אותה כי באה ממנו, עצם מעצמותיו, ודמתה לו יותר מאשר החיות האחרות שנבראו למענו. תשוקתו אליה הייתה – אהבה אל מי שכמוהו. נרקיסיזם כללי כזה התקבל תמיד כבסיס לאהבה, חוץ מאשר בקשר הגברי-נשי, שם מניחים שגברים מתלהבים ממה ששונה אצל נשים, ולכן העצימו את השוני עד שלגברים יש במשותף יותר עם גברים בני גזעים, אמונות וצבעים שונים מאלה של עצמם, מאשר עם נשים מסביבתם. עקרון האחווה האנושית הוא עיקרון נרקיסיסטי, כי הבסיס לאהבה היה מאז ומתמיד ההנחה שאנחנו דומים.

האחווה האנושית תתברר אם המודעות לקיום חייזרי תתקן לנו את הראייה, והאדם יבין שיש לו במשותף עם אסקימואים או פושטי יד בנגליים יותר מאשר עם יצור תבוני כלשהו, שחי במערכת שמש X. אבל מדרבנים אותנו שלא להעניק את השם "אהבה" לקשרים בין בני אדם בעלי עניין משותף, למשל – שחקני כדורגל ומוזיקאים, במיוחד אם הם מאותו מגדר. בהתכחשותנו למילה אהבה אנחנו מתעלמים מעדותו של הגוף ומהתנהגותו. כששחקן קריקט מחבק את חברו – "זאת לא אהבה"… כששחקן תיאטרון שולח על הבמה נשיקה לשחקן אחר, אנחנו מרוצים מעצמנו על יכולתנו להסכין עם זה. כשבעלה של עקרת הבית הולך כל לילה לפאב השכונתי, היא לא אומרת לעצמה שהוא אוהב את חבריו יותר מאשר הוא אוהב אותה, אבל  בניגוד לרצונה היא חשה טינה, כאילו מדובר בבגידה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עע"א)

אסף קוגלר "נעדרים קרים": מה ההנאה במותחן

כל כך מתאים לפעמים לשקוע בספר מתח. לדעת שהעלילה חייבת להתאחות בסופה; שמשהו מנחם ומרגיע יקרה: יגלו. יפענחו. נדע. יהיו תשובות חד משמעיות. כי זה טיבה של הסוגה: בתחילתו של הספר מתעוררת תהייה, ועד סופו יתגלה הפתרון, ונחוש שביעות רצון, נהיה מרוצים: אין כאן תוהו ובוהו. יש שיטה וסדר.

נעדרים קרים, ספרו של אסף קוגלר, עונה על הציפיות. ההתחלה מציגה בפנינו לכאורה את רגע הסיום, אבל קוגלר יודע את המלאכה: רק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הסוף, כי בכל זאת צפויה לנו ההפתעה ההכרחית. כך ספרי מתח: רגע אחד לפני הסיום הם מבטיחים לנו תשובה, והיא בדרך כלל פתרון פשוט מדי, פרוזאי, מאכזב משהו. ואז מגיע הנוק אאוט: לא ולא! טעיתם! אומר לנו הסופר. זה בכלל לא הסוף האמיתי, ומגיש לנו תהפוכה.

שירה שיף היא צעירה דתייה מבאר שבע, בוגרת אולפנה, שהחליטה להתגייס. היא מגיעה למשטרה, ובתום הקורס בוחרת להגיע ליחידה המכונה נ"ק: נעדרים קרים. מגרילים שם בתחילת כל שבוע שֵם של אדם שעקבותיו נעלמו לפני זמן רב. תפקידם של ארבעת השוטרים המשרתים ביחידה לצלול לתוך תיק החקירה, ולנסות למצוא בו פרכות. אם הם מצליחים לאתר סתירה, התיק עובר הלאה, חוזר לחקירה. להם עצמם אסור לבצע שום פעולות חקירתיות מעבר לקריאת התיק וחשיבה מחודשת על מה שנמצא בו.

יפה. נעדרים הם תמיד סוגיה מרתקת, ושירה אכן שוקעת בתיק כזה ומגלה בו במפתיע סתירה שאמורה להוביל אותה הלאה, אבל די מהר מסתבר שלא התיק הזה, של חייל שנעלם לפני שנים, הוא זה שיעסיק אותה באמת, אף על פי שעלתה על כיוון מעניין ומעורר תהיות. העלילה סוטה הצידה, לתיק אחר, ושם קורים דברים:  שירה מגלה שם שההשכלה התורנית שרכשה באולפנה יכולה לעזור לה לרדת לדעתם של דתיים כמוה, ושדקויות פרשניות יכולות לשמש רמזים פורנזיים משמעותיים.

כאן נחלשת ההשתלשלות העניינים. קשה להאמין שמילה מהתנ"ך יכולה באמת לשמש מפתח להבנה של תעלומה גדולה, אבל ניחא, זאת אינה החולשה היחידה של הרומן. לאורך הדרך עולים פרטי עלילה רבים שבעצם אינם תורמים במאומה לסך הכול הכללי. פרטים שאפשר להשמיטם, וחסרונם לא יורגש. למשל: באחד הימים שירה מתלווה לאיזושהי קבצנית, עולה אליה הביתה, שומעת מפיה וידוי שבעצם אינה באמת נזקקת, ומקבלת ממנה במתנה קופסה עם קציצות שאותן שירה מביאה אתה אל חדרי המגורים הממוקמים לא רחוק מהמשרד שבו היא עובדת, בירושלים. אז? מה בעצם המטרה של כל האפיזודה הזאת?

או: בערב שבת שירה והידידים החדשים שהכירה באותם מגורים צבאיים מבלים ביחד כמה שעות שהרומן מפרט בדקדקנות: מה אכלו, מה שתו, במה שיחקו. לא ברור במה זה תורם לעלילה, ויש בפירוש תחושה שגם בלי החלק הזה הרומן היה עומד על תלו.

מעבר לכך, אמירתו הסמויה-לכאורה של הרומן, זאת שנמצאת לכאורה ברקע, אבל היא בעצם ה-raison d'etre (ההצדקה לקיומו) שלו, מעניינת וחשובה: אסף קוגלר מספר לנו בעצם על יחסי הורים וילדים. על אלה שמתנכרים לילד, אם אינו עונה על הציפיות שלהם: למשל – אם הוא הומו, או אם הוא "מתבולל", ועל אלה שתומכים בילדים שלהם בכל מצב ובכל תנאי, אלה שמסורים לילדים, מעניקים להם ביטחון ויציבות.

בסדר. זאת, כאמור, אמירה ראויה. חבל רק שהיא נרקמת בתכים קצת גסים, גלויים וברורים מדי, לא באמת אמירה שאפשר לחוש בה בסמוי, לא זרם שמפכה אי שם, מאחורי הקלעים, אלא כמעט כהצהרה גלויה וזועמת: הורים! שימו לב! תהיו בני אדם! בשום פנים ואופן אל תתנכרו לילד שלכם!

חרף הסתייגויות (הקלות!), הספר קריא ומספק מאוד. הירושלמיות שלו נעימה. הקרירות, לא רק של המחלקה שבה שירה משרתת, אלא גם פשוט של מזג האוויר החורפי, מלבבת, ויש לא מעט קסם בשירה, גיבורת הסיפור, בהתחבטויות החרד"ליות שלה, בקונפליקטים החמודים שלה (התאהבתי? לא באמת! אמרתי מילה "גסה"? אימאל'ה, מה קורה לי…). בקיצור – נעדרים קרים הוא ספר שכיף לבלות אתו יום.

"מטרייה בשניים": נפרדו או חיים (ביחד) באושר?

מי לא שומעים בלבם את השיר הזה בכל פעם שיורד גשם, והם פוסעים ברחוב, לבד או בצמד, עם מטרייה מעל הראש? אני בטוחה שכל בני הדור שלי מפזמים לעצמם את המילים הלא נשכחות ההן, אלה שמקושרות כמעט מאליהן אל  כל גשם שיורד ואנחנו מחוץ לבית, פוסעים: "שנינו יחד מטרייה אחת…"

השיר היה ב-1963 חלק מהתוכנית "שמש במדבר" של להקת הנח"ל: מחזמר קומי שכתבה עדנה שביט. נושאו היה – המשמעת בצבא. במרכזו של המערכון היה רומן בין חייל וקצינה שנושאים את אותו שם משפחה. נעמי שמר כתבה את כל השירים בתוכנית, והם הנחילו פרסום רב לה וללהקה. בין חברי הלהקה היו אז שניים שהצליחו מאוד בהמשך דרכם האמנותית: המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום (שהלך לעולמו ב-1996), והשחקן המוכשר כל כך טוביה צפיר, שממשיך מאז להופיע ולהצליח. 

מהתוכנית "שמש במדבר" נשארו עוד כמה שירים שחקוקים בתודעה ואהובים עד היום, ביניהם – "הטיול הגדול" ("יצאנו בבוקר אלול לצעוד ארבעים קילומטר…"), "מחבואים" ("חפש אותי…"), "עוד לא אכלנו" ("אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר / ושום דבר עוד לא שתינו / אם אין שמפן ואין קוויר /תנו לנו לחם וזיתים…") וכאמור – "מטרייה בשניים", האהוב במיוחד:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

אֵיזֶה מַזָּל: הֶחְלַטְתִי לָגֶשֶת
אֶל הַצָּגַת הַקּוֹלְנוֹעַ הַשְּנִיָה
אֵיזֶה מַזָּל, הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶם
אֵיזֶה מַזָּל שֶלֹּא הַיְתָה לָךְ מִטְרִיָּה!

אֵיזֶה מַזָּל הִכַּרְתִּי אֶת פָּנֶיךָ
אֵיזֶה מַזָּל: חִייַּכְתְּ אֵלַי פִּתְאוֹם
אֵיזֶה מַזָּל: הִצַּעְתָּ לִי לָלֶכֶת
יַחַד אִתָּךְ אָמַרְתְּ – יֵש מָקוֹם.

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

   

אֵיזֶה מַזָּל: אִחַרְנוּ אֶת הַסֶּרֶט
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָזְלוּ הַכַּרְטִיסִים
כָּל הָרְחוֹבוֹת נִשְׁטְפוּ סוּפָה סוֹעֶרֶת
אוֹר צִבְעוֹנִי בִּזְבְּזוּ הַפָּנָסִים

בָּא הַבָּרָק וְהִצִּית אֶת כָּל הָאֹפֶק
רַעַם גָּדוֹל כִּבָּה אֶת הַבָּרָק
פַּחַד פִּתְאוֹם הֶחְלִישׁ בִּי אֶת הַדֹּפֶק
אֵיזֶה מַזָּל שֶׁאָחַזְתָּ בִּי חָזָק!

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

 

אֵיזֶה מַזָּל: הִפְסִיק לָרֶדֶת גֶּשֶׁם
וְהִתְבַּהֵר הָרָקִיעַ על הָעִיר
אִם הַפְּרֵדָה הָיְתָה מְעַט נִרְגֶּשֶׁת
אָז הָאָשָׁם הוּא בְּמֶזֶג הָאֲוִיר

אִישׁ לֹא שָׁאַל אִם נוֹסִיף וְנִפָּגֵשׁ עוֹד
(רוּחַ נָשְׁבָה, הָיָה קְצָת מְאֻחָר)
אֲבָל תָּמִיד כְּשֶׁהָעִיר מוּצֶפֶת גֶּשֶׁם
שְׁנֵינוּ לָבֶטַח רוֹאִים אוֹתוֹ דָּבָר:

שְנֵינוּ יַחַד תַּחַת מִטְרִיָּה אַחַת
שְנֵינוּ מְדַלְּגִים עַל כֹּל הַשְּלוּלִיוֹת
עִיר בַּגֶּשֶם סָחָה לָנוּ כָּכָה –
הַחַיִּים יָפִים כְּדַאי לָכֶם לִחְיוֹת!

הפזמון הוא למעשה מעין סיפור קצר בחרוזים ובלחן: צעיר וצעירה נתקלו זה בזה ביום גשם, בדרכם (בנפרד) אל הקולנוע. התחיל לרדת גשם. לה לא הייתה מטרייה. הוא הציע לה מחסה.

לשמחתם הלא מדוברת הם איחרו לסרט, ולכן המשיכו להסתובב ביחד, חוסים מתחת למטרייה אחת, דילגו על שלוליות, וחשו ש"החיים יפים" וש"כדאי לחיות".

אי אפשר שלא לחשוב כאן כמובן על "שיר אשיר בגשם", סרטו הנודע מ-1952 של ג'ין קלי, שאף משחק בו בתפקיד הראשי, ומופיע בקטע הקלאסי והבלתי נשכח שבו הוא רוקד ושר בגשם שוטף, מתענג על המים הנִתָּכִים עליו ומשתעשע מהם.

תיאור הגשם העירוני בשירה של נעמי שמר מלבב: הרחובות השטופים, האור הצבעוני שהפנסים "בזבזו", הברק והרעם שמקרבים בין האישה המבוהלת והגבר שמציע לה חיבוק מגן. 

אבל מה אז? מה קרה כשהגשם חדל? מה?

כבר שנים, אולי מאז ששמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה ודואגת: מה – יכול להיות שהם נפרדו? וזהו? לצמיתות? ובכל פעם שיורד גשם, כשהם נזכרים באותו מפגש, בשניהם תחת אותה מטרייה, הם מרוחקים זה מזה? הם נשארו רק כזיכרון רגעי מתוק אבל חד פעמי? 

שוב ושוב אני חוזרת אל השורות ומנסה להשתכנע ש-לא! הם לא נפרדו! לא ייתכן! שהם עדיין ביחד, חיים באושר ובעושר, עד עצם היום הזה. שהזיכרון ההוא משותף להם ביחד, ביחד! שהמפגש ההוא לא היה חוויה אחת קצרה שנגוזה בלי להותיר עקבות במציאות, שהם ממשיכים לאהוב. שהם התחתנו, ויש להם ילדים ונכדים (וכבר, אולי?, אפילו נינים…)

מה דעתכם? 

הפרק "סטריאוטיפים": את מה מקריבים, רק כדי שנשים יוכלו להתייפות

השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות. 

הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עופרה עופר אורן) 

ג'ון פאולס, "העץ": איך בני אדם מאמללים את העצים שבגינה

הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.

הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.

פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.

פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).

הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של  זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.

עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.

משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.

בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.

כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.

המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.

יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:

"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?

"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אייכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד – כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) – הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם? 

"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.

אלה לא הדוגמאות היחידות.

מכל מקום, וחרף כך, המסה מעניינת ומעשירה.

  THE TREE, J.R FOWLES

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 18

לא הֶעֱנַקְתִּי מֵעוֹלָם תַּלְתַּל
לְאִישׁ, מִלְּבַד לְךָ, אָהוּב יָקָר.
עַתָּה נוֹגַעַת בִּקְוֻצַּת שֵׂעָר,
לוֹטֶפֶת אֶת אָרְכָהּ, וְאָז אוֹתָהּ
אַגִּישׁ לְךָ, אָז קַח, הֵן לֹא נוֹתָר
דָּבָר מִדִּלּוּגַי כְּנָעֲרָה
שֶׁאָז הַשַּׂעֲרָה עוֹד נִשְׁאֲרָה
תְּלוּיָה עַל שִׂיחַ וֶרֶד כְּמַתָּת.

אָז רַק דְּמָעוֹת זָלְגוּ כְּמוֹ מִין אוֹתוֹת
עַל לֶחִי כֹּה חִוֶּרֶת,  רֹאשׁ נִרְכָּן
בְּצַעֲרִי חָשַׁבְתִּי אָז לִרְאוֹת
מַגָּל קוֹטֵל שֶׁל מָוֶת שֶׁמּוּכָן
לִגְזֹל, כְּמוֹ אֶת אִמִּי, עוֹד אֲהָבוֹת.
הִיא עַל מִצְחִי הוֹתִירָה נְשִׁיקָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 18 Sonnets from the Portuguese

וילקי קולינס, "אשת החלום": מה נובלה יכולה לעורר

נובלה, כמו גם סיפור קצר, היא סוגה תובענית מאוד לסופר, שכן אין לו אפשרות להפליג ולהרבות בתיאורים ובפרטים. כל מילה צריכה להיות שקולה ומדויקת, כל פרט הכרחי ובלתי נמנע. במיטבה נובלה בוראת עולם מציאות שלם, אך עושה זאת, מעצם טבעה, בצמצום ובהידוק.

כזאת היא הנובלה "אשת החלום", שראתה אור לאחרונה בתרגומו הנפלא של יהונתן דיין.

את הנובלה כתב סופר אנגלי, וילקי קולינס, שמוכר בזכות רומן המתח הנודע שלו האישה בלבן. קולינס חי וכתב באמצע המאה ה-19, והיה סופר פורה מאוד: לזכותו עשרים ושבעה רומנים ועשרות סיפורים קצרים. 

"אשת החלום" הוא "סיפור מסתורין בארבע עלילות", כפי שהוא מתואר בכותרת המשנה שלו. הוא מחולק לארבעה פרקים קצרצרים (אורכה של הנובלה כולה – 103 עמודים בפורמט קטן), שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט של דמות שונה. האפקט איננו רשומוני: נקודות המבט השונות אינן סותרות זו את זו אלא להפך, מצטברות, תומכות, ומעצימות את המתח הגובר. 

תחילתו של הסיפור, הפרק המכונה "הצגה מוקדמת של העובדות מאת פרסי פירבנק" נראית שגרתית, שייכת לחיי היומיום של בני זוג ממעמד הביניים באנגליה באמצע המאה ה-19: פרסי פירבנק האנגלי ורעייתו הצרפתייה נקלעו לפונדק כפרי, אחרי שסוסהּ של הגברת נקע את רגלו והם נאלצו לחפש לעצמם כרכרה שתיקח אותם למחוז חפצם. האישה פותחת דלת מקרית של חדר בסמוך לאורווה, שם שוכב גבר ישן. היא שומעת אותו מדבר מתוך שינה ומהדברים שהוא אומר היא מבינה שהוא חולם חלום בלהות שיש בו רצח, אימה, זעקות שבר ובעתה של החולם. 

מכאן הכול מתקדם בעלילה שחרף היריעה הקצרה אינה חדלה להפתיע, עד לסוף שהוא לכאורה צפוי, כמעט בלתי נמנע, ובכל זאת מעורר מחשבות על הגורל (ואולי אפילו על הסיפור הנודע מתוך אלף לילה ולילה על אותו איש שנס מפני המוות, ובעיר הרחוקה שאליה הגיע פגש בו, "במקום ובזמן" שנקבע לו). נראה כי חיי השגרה מכילים בתוכם סודות מסתוריים וטומנים אפשרויות מוזרות ומפחידות. עם זאת, הנרטיב אינו גולש לפנטזיה. הכול מקובע היטב במציאות, כל ההתפתחויות מסתמנות כאפשריות ומתקבלות על הדעת, ריאלסטיות, ובכל זאת – אולי רק לכאורה.

כתיבתו של קולינס ניחנה בשנינות אנגלית דקיקה. למשל, כשבני הזוג פירבנק מדברים לראשונה עם בעל הפונדק שאליו נקלעו בתחילת הסיפור, הם מנסים לברר אתו מי הסייס ומה סיפור חייו. הפונדקאי אינו מסוגל להשיב על שאלתם, ולכן אומר רק בקצרה: "שמו הוא פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." הוא מבחין בכך שתשובתו לא סיפקה את רצון אורחיו-לרגע. ואז: "הפונדקאי, הנחוש להתחבב על אשתי, פונה אליה פעם נוספת. 'אני הולך להעיר את פרנסיס רייבן. הוא מתודיסט. ביום הולדתו האחרון מלאו לו ארבעים וחמש. והוא הסייס שלי. זה הסיפור שלו." 

אי אפשר שלא לחייך. דמותו של הפונדקאי מצטיירת בברור: כבד לשון, מוגבל, אך משתוקק לְרַצּוֹת… 

את סקרנותה של גברת פרסי מעביר אלינו הסופר כך: היא מסבירה לבעלה שהיא מסרבת להסיר את עיניה מהסייס: "כשם שלא אעלה על דעתי להניח מידי ספר טוב מבלי לקרוא את הפרקים האחרונים". גם אנחנו לא נניח לספר הזה, לפני שנגיע אל סופו. 

התרגום, מעשה ידיו של יהונתן דיין, הוא, כאמור, מעולה. מצד אחד יש בו ניחוח אנגלי, מצד שני, הוא עברי למהדרין, חלק, זורם ונעים מאוד לקריאה.

Wilkie Collins, The Dream Woman

ג'רמן גריר, "הסריסה": האם ספר פמיניסטי מ-1970 ממשיך להיות רלוונטי?

חמישים שנה חלפו מאז שהספר The Female Eunuch ראה אור לראשונה (ב-1970), עורר מיד עניין עולמי, ונחשב עד היום טקסט יסוד פמיניסטי.

מעניין מאוד לקרוא אותו דווקא עכשיו, מקץ שנים, ולבדוק איפה היינו והאם משהו השתנה לטובה. האם מצבן של נשים השתפר? האם הישגי הפמיניזם כבר נראים מובנים מאליהם, ולכן עבר זמנם של העמדות והמצבים המתוארים בספר?

נתחיל בשמו. יש עוצמה רבה במילה "סריסה", והיא מעוררת תהייה. איך אישה יכולה להיות "סריסה"? הרי המילה "סריס" קשורה בתודעה עם גברים: כאלה שאשכיהם נכרתו בימי קדם כדי שישמשו שומרים בהרמון המלך, שיכול היה לבטוח באין אונות שנכפתה עליהם.

כדי להסביר מדוע היא סבורה כי התרבות פגעה האישה "שאיפיונה המהותי הוא זה של סירוס", מביאה בפנינו גריר את סיפורה של אפריל אשלי, שנולדה גבר. אפריל חשה שנולדה בגוף הלא נכון. היא לא רצתה "להתחפש" לאישה, אלא להיות כזאת, כדי שתתאים בגופה למגדר שאליו, כך הרגישה, נולדה. הסיפור של אפריל אשלי הוא כיום, כמובן, נפוץ מאוד, כמעט טריוויאלי, שכן שומעים על אינסנפור מקרים  כאלה – בני אדם שמגלים כבר בילדות שנולדו למגדר הלא נכון, אבל נראה שבסוף שנות ה-60, כשג'רמן גריר כתבה את הספר, מקרה כזה עוד היה נדיר וראוי לציון. גריר ממשיכה ומספרת כיצד מצאה אשלי "בקזבלנקה" רופא שהסכים לנתח אותה. הניתוח והטיפול ההורמונלי שקיבלה העלימו את הסממנים הגופניים הגבריים, ובגופה הופיעו הסממנים הנשיים הנחשקים: שדיים, שיער שופע על הקרקפת לעומת פנים חלקות ונטולות זקן. "הוא נהפך לדוגמנית", כותבת גריר ונוקטת בכינוי גוף שהיום היה נדחה על הסף כלא ראוי. וכאן מגיעה גריר לטיעון המרכזי בספרה: "הוא נעשה דוגמן, והחל להפגין את הסטריאוטיפ הנשי, שאותו היה יכול לגלם: הוא היה אלגנטי, חושני, התלבש בבגדים נאים, והיה מאוהב במראה של עצמו. ביום נמהר אחד נישא ליורש של תואר אצולה, ארתור קורבט, ובכך מימש את החלום הנשי האולטימטיבי, ועבר לחיות עמו בבית נאה במרבלה." וכאן מגיע העניין: "הנישואים מעולם לא מומשו. מי שמסורס אינו צפוי להיות בעל יכולת למיניות. תוצאת הסירוס שעברה אשלי אינה שונה מהאימפוטנציה של נשים שמגדרן נשי, אלה שמסכימות לקיים יחסי מין נטול תשוקה, אלה שנהנות רק מהעונג הילדי הכרוך בהתכרבלות משותפת ובהבעת חיבה – הגמול האמיתי מבחינתן."

נשים הן, אם כך, לתפישתה של גריר, סריסות, ואפריל הטרנסית שמיניותה ניטלה ממנה, היא "אחותנו, והסמל שלנו".

כדי להוכיח את התיזה שלה מנתחת גריר בשיטתיות היבטים רבים בחייהן של נשים: מגדר, מבנה השלד, קימורי הגוף, השיער, המיניות, הרחם "המרושע", סטריאוטיפים [מגדריים], האנרגיה [הנפשית], שלבי הצמיחה – התינוקת, הילדה, גיל ההתבגרות, וכן הלאה.

עם חלק מטענותיה אפשר להזדהות גם כיום. למשל, בפרק "קימורי הגוף" היא קובעת שיש "הבדלים בקרב המעמדות השונים בהעדפה המינית. חביבת מעמד הפועלים היא מקומרת ועגלגלה, ואשת החברה הגבוהה האופנתית זוכה להערכה כשהיא דקיקה ואפילו שדופה", אבל בכל מקרה, "מה שמשותף לכול הוא שנשים נתבעות להתאים את מראה גופן למבטו של הזולת, ולמצוא חן בעיניו."

בפרק "שיער" היא מתארת את התיעוב שנשים לומדות לחוש כלפי השיער הצומח על גופן, "ואם אינן חשות בו, נשים אחרות ינחו אותן לתלוש ולהעלים אותו".

מסקנתה בפרק "מיניות" מרתקת: "אנחנו ממשיכים להתעלס באהבה עם אברי הגוף, ולא עם בני אדם", מה שמוביל בהכרח לתחושה של בדידות.

פרק מאלף, שלא לומר – משעשע – מייחדת גריר לספרות רומנטית (וארוטית) שהייתה פופולרית מאוד בתקופה שהסריסה ראה אור לראשונה, והיא עדיין כזאת, גם כאן, כיום, בישראל. ג'רמן גריר מתארת את מה שמשותף לכל הספרים הללו. הגבר תמיד "יאמר דברים נפלאים, יהיה, למרבה הפלא, רך ועז בעת ובעונה אחת". האישה "תיסחף לבין זרועותיו המיומנות". אין בספרים הללו "שום דבר מיני יותר מנשיקה" אין בהם שום דבר "וולגרי", כמו למשל מישוש אברים. הגבר יזכור תמיד את "השוקולד המועדף עליה, יקרא לה בשמות חיבה, יזכור את יום ההולדת שלה, את המועדים השונים בחייה, את המשחקים המטופשים, וגם את השטויות שמזכירות לו אותה – הבושם והצעיף שלה, המלמלות וממחטות התחרה, את החתלתולים שבחיקה. מסתורין, קסם, שמפניה, טקסים, עדנה, התרגשות, הערצה, כבוד  – לנשים אין לעולם די מכל אלה. לרוב הגברים אין מושג על עולם הפנטזיה הנשי הזה, כי הם לא חשופים לספרות מהסוג הזה, לרומנטיות המסחרית." הגברים בספרים הללו תמיד חזקים, אבהיים, רבי תושייה, עשירים או רמי מעמד, והם עוזרים, מצילים, ומדריכים את האישה. מי שנזכר כאן במר דארסי של ג'ין אוסטן לא יופתע לגלות שגריר מציינת אותו, לצד רוצ'סטר מאנקת גבהים.  את הדימוי הגברי אפשר אם כן למצוא, לדבריה, לא רק בספרות זולה, אלא גם בקאנון. 

לא קשה להבין מדוע עורר ספר של ג'רמן גריר סערת רגשות, שלא מעט מהם היו שליליים.

כך למשל בפרק העוסק ברחם היא טוענת שאישה שנגעלת לטעום את דם הווסת שלה "טרם השתחררה". עד היום חקוקה הקביעה בזיכרון כהמלצה קיצונית ואפילו, יש להודות, די מוזרה. הסופרת והעיתונאית לורה מילר כתבה עליה, למשל, שהייתה "בעצם חסרת משמעות, אבל התרגשנו להיווכח שמישהי הפליגה רחוק כל כך ברחבי הטריטוריה של נשיות מתקבלת על הדעת, ונטעה שם את הדגל שלה. היא פינתה [בכך] שטח רב יותר לכולנו."

אכן, נראה שג'רמן גריר ביקשה לזעזע את הקוראים, וזאת אחרי שחשפה את מנגנון המבוכה שנשים חשות כלפי הווסת, את הכפייה החברתית שהן חוות להסתיר אותה ולהתבייש בה, ואת התחושה הכללית שהווסת היא עניין מפחיד ומסוכן, שכן היא גורמת לנשים לאבד שליטה. מסקנתה בסוף הפרק: "הווסת אינה הופכת אותנו למטורפות משתוללות או לנכות גמורות", גם אם כרוכה בה אי נוחות מסוימת.

גריר מראה שוב ושוב שמיניותן של נשים רבות נגזלת מהן. "לה [לאישה] עצמה אין כל מיניות. הערך שלה נמדד במה שהיא מעוררת באחרים. עליה לתרום רק את עצם קיומה. היא לא צריכה להשיג מאומה. היא עצמה הפרס על הישגים" ו"תכונתה העיקרית היא היותה סריסה. למעשה – מעין בובה שגופה חלק לגמרי, לא שעיר, וכמובן – נטולת כל איבר מין". האישה "חייבת  להיות מאושרת, כי אחרת המבנה כולו יתפרק"…

גם את האנרגיה הנשית החברה מבקשת לסרס, ועל האישה, כך גריר טוענת, להתכחש למיניותה. אכן, היא טוענת, גם המיניות הגברית מתעוותת, אך באופן שונה: היא נהפכת לאגרסיה ולתחרותיות. אבל זאת של האישה נשללת במהלך גדילתה מילדה לאישה, כי "נשלל ממנה המגע עם המציאות החיצונית, שבה תוכל לתרגל אותה." נדמה לי שלפחות בעניין זה המצב שונה כיום, עשרות שנים אחרי שגריר כתבה את הדברים.

גם הפרק על שוק העבודה מעניין בעיקר מנקודת השקפה היסטורית. גריר מראה שם, ועושה זאת באמצעות נתונים מספריים, עד כמה נשים אינן מעורבות בשוק העבודה בארצות המערב. דומני שמאז הנתונים השתנו. אמנם נשים עדיין גודשות את המקצועות הפחות יוקרתיים, אלה הטיפוליים בעיקרם (למשל הוראה וסיעוד. לדעתה ניצולן של אחיות מצליח הודות לאינדוקטרינציה של נשים שלומדות מגיל צעיר שעליהן להקריב את עצמן), שהתשלום לעובדות בהם נמוך, אבל אין ספק שיש בעולם העבודה שיפור, ונשים רבות יותר, גם אם לא רבות די הצורך, מאיישות משרות רמות ורבות השפעה. בעניין זה משעשע, ובעצם מכאיב, לקרוא מה ההנחיות שנהגו לתת למזכירות: למשל, שעליהן להצניע את בקיאותן הרבה יותר מזאת של הבוסים שלהן. מדוע, תוהה גריר, שהמזכירה לא תבליט את כישוריה, ותעקוף את הבוס, אם היא בעצם טובה ממנו? 

יחד עם כל זאת, ולמרבה ההפתעה, אפשר למצוא מידה מסוימת של מיזוגניה בחלק מטענותיה. הצטערתי ובעצם – התקוממתי! –  לקרוא את הפסקאות שבהן מתארת גריר את בוגדנותן ההדדית של נשים, את טענתה כאילו חברותן זו לזו אינה אמינה, ושנשים אינן יכולות לסמוך באמת על נשים. אלה דברים מופרכים וחסרי ערך, שלא הייתי מצפה לקרוא בטקסט יסוד פמיניסטי, ונראה לי שלא היה אפשר למצוא אותם בטקסטים מאוחרים יותר. 

טענות אחרות שלה קוממו אותי מכיוון אחר. גריר, כך קראתי עליה, רצתה מאוד להיות אם, אבל בשל בעיות פיזיולוגיות לא הצליחה בכך. עמדותיה כלפי האמהות הרגיזו אותי. אמהות לבנות, כך לדבריה, מזיקות להן בשל "טיפוח עודף". תינוקות בכלל ניזוקים לדעתה מכך שיש בחייהם דמות אחת דומיננטית, זאת של האם. הטיעון הנובע מכך הוא, כמובן, שהתפתחותם של ילדים קטנים תשתפר אם לא ישהו במשך רוב שעות היום עם אמם, אלא יועברו לטיפולן של אחרים, זרים, וכך יתאפשר כמובן לאם לפתח קריירה מצליחה. כלומר – לא טובת האם ניצבת כאן לכאורה לעיניה של גריר, אלא זאת של התינוקות עצמם. מצטערת מאוד, אף אחד לא ישכנע אותי שטוב יותר לתינוקות להגיע למעון בגיל שלושה חודשים, או אפילו בגיל מתקדם יותר של חצי שנה, ולהימסר לטיפולם של זרים, שלא יעזור כלום, לא יכולים לאהוב אותו כמו הוריו! (וזאת עוד לפני שאנחנו חושבים על כל הזוועות שמתגלות לנו שוב ושוב בשנים האחרונות, אלה שהגננת המתעללת כרמל מעודה הפסיכופתית היא רק סמל להם). אני תוהה: האם ג'רמן גריר הייתה משכתבת (בסובייקטיביות גמורה כמובן…) את הפרק, אילו היה לה תינוק משלה? 

עם זאת, מדובר בספר מרתק (הוא מעניין שבעתיים אחרי שצופים בסדרה "גברת אמריקה" ב Yes VOD, סדרה העוסקת בפיליס שלפלי, עסקנית פוליטית שמרנית ואנטי פמיניסטית שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, ושהשפעתה על מציאות החיים באמריקה הייתה כנראה גדולה מכפי שאפשר להעלות על הדעת). ש בו גם כיום, כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב, ערך ועניין. הדיון בשאלות – האם יש תוקף ל"קנאת הפין" שהמציא פרויד? האם יש לנשים דחף מיני? האם נערות עוברות התניה ועיוות של טבען? האם חיי הנישואים תלויים בסירוס האישה?  ורבות אחרות – ממשיך להיות חשוב. 

The Female Eunuch, Germaine Greer

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי).

מדוע מרצים מהאקדמיה אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים?

"בשנים האחרונות מתבהרת תמונה הרבה פחות זוהרת של רמת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. לא במקרה אחת השאלות שהופיעה לאחרונה בפורטל השאלות Quora היתה: מדוע כה הרבה פרופסורים כל כך גרועים בהוראה?

לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ-60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם.

לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב"טד" בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד).

בשורה התחתונה, המיתוס סביב איכותן הגבוהה של ההרצאות באוניברסיטאות מתפוגג בשנים האחרונות."

על שופטים שונים

לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.

כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.

סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.

ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.

הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.

ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ

בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

lethal white, Robert Galbraith: הפתעה?

את הארי פוטר התחלתי לקרוא לפני שנים רבות. התפתיתי אליו בעיקר אחרי שנכחתי בנשף שערכו אנשי הוצאת ידיעות ספרים, לכבוד, כמדומני, הוצאתו לאור של הכרך השלישי, או הרביעי, בסדרה.

ביציאה מהאולם רכנו כמה בני נוער צעירים, ילדים, על עותקי החינם שחולקו באותו נשף, כמה פרקים ראשונים של הספר. ראיתי אותם מסומרים למקומם, מרותקים אל הספרונים שבידיהם, והבנתי, הפעם באופן חווייתי, לא בנתונים מספריים גרידא, עד כמה הספרים הללו מוצלחים, או לפחות – מצליחים.

ובכן, הגעתי אל הספר בלב פתוח ובנפש חפצה, ואכן, ההתחלה שלו שבתה גם אותי בקסמה: האירוניה הדקיקה, התיאורים המדויקים והמשעשעים, הדמויות האמינות. אבל מאחר שאני מעדיפה, בשמרנותי המודעת, לקרוא על מצבים אנושיים שקשורים לעולמי, או לפחות לעולם המציאותי המוכר לי, נפרדתי מהארי פוטר על הרציף בתחנת הרכבת, מיד אחרי שנכנס לתוך הקיר. 

מודה: הכישלון שלי. וגם ההפסד, שהרי נמנעת ממני ההזדמנות ליהנות מאוצרות שקיימים אך אינם פתוחים בפני.

והנה, ג' ק' רולינג החלה לפני כמה שנים לכתוב ספרים בפסבדונים רוברט גלבריית. מדובר בסדרה של ספרי מתח, וכפי שנכתב באתר e-vrit: "העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות 'רומן ביכורים מובטח כזה' ו'בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית'. לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, 'להיות רוברט גלבריית הייתה חוויה כזאת משחררת… זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה'". 

ובכן, חשבתי, הנה נקרתה בפני ההזדמנות להתענג על כתיבתה של רולינג, אבל בספר "רגיל", לא בפנטזיה. ומה יכול להיות יותר טוב מאשר ספר מתח – הפוגה קלה מקריאה של ספרים "רציניים"?

אך אבוי, איזו אכזבה. אמנם לא מוסרי לכתוב על ספר שלא גמרתי לקרוא, אבל אחרי כארבעים עמודים, כשלא קרה כלום! הגעתי למסקנה שאין לי אלא להיפרד גם מגרסתה הגברית-לכאורה של רולינג.

העמודים שקראתי הזכירו לי ספר שאת תרגומו ערכתי פעם. למרבה הפליאה המתרגמת עשתה כמיטב יכולתה כדי, כך סברתי, להרחיב את נפחו, שהרי התשלום שמקבלים העושים במלאכה נקבע על פי כמות "גיליונות הדפוס" (ג"דים, בלשון המקצועית), וככל שכמות הג"דים גדלה, כך תופח גם התשלום. ובכן, אותה מתרגמת הוסיפה הערות רבות משלה עצמה. למשל, כשאחת הדמויות סיפרה שהיא מיטיבה לאמוד מרחקים, הוסיפה המתרגמת הערה ובה סיפרה שגם היא מצטיינת בכך, ואף הפליגה ותיארה את פליאתה של התופרת שלה, בכל פעם שהיא הבחינה בסטייה של כמה מילימטרים, ועוד כהנה וכהנה.

אולי אני חושדת בכשרים, אבל תחושה דומה התעוררה בי כשקראתי (באנגלית) את העמודים הראשונים בספר. הוא הרביעי בסדרה, וכבר תורגם לעברית תחת הכותרת לבן קטלני. ייתכן מאוד שבהמשך מתרחשים דברים, אבל אותי רולינג-גלבריית איבדה כשהפסקאות נמשכו ונמשכו בשעה ששום דבר משמעותי לא התרחש בהם.

אולי ההפסד כולו שלי גם במקרה הזה. מילא. ממשיכים לספר הבא.

אירית דברת, "בתוך קולות": איך נין מצליח לפגוש את סבתו בתוך הווה שאיננו עוד

"אני נמצאת קצת בכל מקום", אומרת לעצמה שירה, גיבורת הספר בתוך קולות, ובעצם אומרת לנו בכך גם משהו על הרומן כולו, שמורכב מ"סיפורי קולאז' מרהיבים," כאלה ש"נארגו שתי וערב ונפרמו". זוהי הטכניקה הסיפורית המרהיבה שבה נכתב הרומן שלפנינו, והיא דומה מאוד לזיכרונות הקריאה של אותה שירה מספרים שאהבה בילדותה, אלה אשר, כדבריה, "לקחו אותי. שאבו לתוכם. ערבבו מציאויות. עולמות מקבילים התמזגו והתפצלו. גבולות של זמן ומקום נמתחו אל קצוות חדשים" . הרומן בתוך קולות כולל אם כן (כמו בובת עץ בתוך בובת עץ…) תיאור מדויק של עצמו!

בעולם המחקר הספרותי קיימים שני מושגים שנלקחו מתוך הפורמליסטיקה הרוסית. בעברית שניהם מתורגמים למילה "עלילה", אבל מדובר בשני מושגים שונים: סוז'ט, ופבולה. לא תמיד סדר האירועים במציאות הדימיונית של הסיפור חופף לסדר האירועים כפי שהם מוצגים בטקסט. לפיכך ה"פבולה" היא סדר האירועים הכרונולוגי שבו התרחשו אירועים מסוימים בנרטיב, וה"סוזֶ'ט" תלוי במחבר, באופן שבו הוא מציג את השתלשלות הסיפור.

בתוך קולות הוא מלאכת  מחשבת של סוזֶ'ט, שכן הסיפור מתרחש בו זמנית "קצת בכל מקום", כמעין פסיפס של אירועים שלאט לאט משתבצים לכלל תמונה ברורה, שכל חלקיה מסתדרים ומתבררת משמעותם והשפעתם אלה על אלה. 

הסיפור נפתח בתמונה דמיונית, לכאורה – תמונה מתוך סרט: גבר ואישה פוסעים ברחוב ריק מאנשים, ומתברר לנו שמאה שנים מפרידות ביניהם, אם כי הם "פוסעים באותו רחוב באותו זמן בדיוק." התמונה אילמת. "ללא קול".

לאורך הספר משובצים פרקים קצרים ובהם תיאורים יפהפיים של קולות: "קול של ריק. של אין. הודף את העור. מכה בו כמו הלמות תוף עמומה"; "קול הבליעה. הרוק הממס. הבטן המקרקרת בהמיה, בציפייה, קולות החרדה המתפצפצים ממנה, קולו הנגיסה, הגריסה, הנקישה של השיניים הרועדות…", "קול מכרסם בגוף כמו עכבר. קול אפרורי. מעונן. כמו מגע מתחכך בלוח עץ לא מהוקצע" וכן הלאה. כל הקולות הללו מפרידים בין הפרקים, מעניקים להם מעין ליווי, אבל לא כך בתמונה הראשונה. שם, כאמור, הפסיעה של האישה ושל הגבר נעשית "בדממה". 

ואז מסתבר שהשניים, שמפרידות ביניהם כאמור שנים רבות, הם "סבתא אירה" והנין שלה. "הוא צעיר. הזמן שלו – עכשיו. גבוה נמרץ. שיער קצר שחור. עיניים בורקות אור ירקרק". 

מסקרן! 

ובכן, מסתבר כאמור שהתמונה היא סצינה מתוך סרט קולנוע שאותו מדמיינת שירה, הדמות הראשית ברומן. היא מבוססת על חיי הסבתא שלה. על אהבה שהייתה לה, זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאט לאט ובהדרגה נחשפים הסודות המסעירים של אירה, אבל לא רק שלה. גם לשירה, גם להוריה, יש דברים שהסתירו זה מזה. ההווה הסיפורי משתנה בלי הרף, נע קדימה ואחורה בזמן, ומייצר תמונה ססגוניות ומרתקת. שירה הילדה מעורבת בשירה הבוגרת. היא בבית החולים, ליד מיטת אביה. היא ביוון, מתכננת את צילומי הסרט, ואת המוזיקה, בצלילי הבוזוקי, שתלווה אותו. רגע היא בת שבע עשרה ורגע – היא כאן, אמם של שני בנים בוגרים. היא "נותנת" למישהו, אחת הדמויות ברומן, לספר את סיפורו "בדרך שלו עם ההדגשים שלו", ומעירה: "זה הסיפור החיצוני. הסיפור של הפעולות. של מה שהיה כפשוטו", ומוסיפה – " מתוך חייו היום ניתן להבין מהו הסיפור הפנימי שהוא נושא בתוכו במסע רב שנים", ממש כמו אצל שירה עצמה, שהיא מעין בובה בתוך בובה, שוב, כמו אותן בובות עץ רוסיות, "אחת בתוך אחרת, עד לקטנה מכולן, שהיא האטום של הבבושקות שלא ניתן לחלוקה". (אגב, המילה הנכונה היא "מטריושקה" ולא בבושקה!)

אירית דברת מספרת לנו בכישרון וביכולת סיפורית מרשימה איך "בתוך התמימות, הזוך – נמהל רוע. רוע אפל ומר שאין לו קצה". מספרת לנו על "המון מסכי בד דקיקים. כהים. אטומים" ששירה "מסתבכת בהם. ותולשת. אבל הם מתרבים ומתרבים". ואנחנו הקוראים הולכים אתה יד ביד מרותקים, חווים אתה את ההפתעות, הצער, הכעס והחמלה, מאמינים לה, עוקבים אחרי קורות חייה, ואחרי החיים של סבתה, אהבתה, וסודותיה הנושנים, שלא פג תוקפם. 

קישור לגרסה המקוונת של הספר באתר e-vrit

 

לא "אני אוהב אותו?", אלא – "איך הוא?"

לא הרגשתי את זה לפני ג'ייקוב ולא הרגשתי את זה אחריו. אבל זו בהחלט אהבה ייחודית, כי זו אהבה שהבסיס שלה אינו משיכה גופנית, או עונג, או אינטלקט, אלא פחד. אתה לא יודע פחד מהו עד שיש לך ילד, ואולי זה מה שמוליך אותנו שולל וגורם לחשוב שהאהבה הזאת נהדרת יותר, כי הפחד עצמו נהדר יותר. בכל יום המחשבה הראשונה שלך היא לא "אני אוהב אותו" אלא "איך הוא?" העולם, בן לילה, מתארגן מחדש והופך למסלול מכשולים של זוועות. הייתי מחזיק אותו בזרועותי ומחכה לחצות את הרחוב וחושב איזה אבסורד זה שהילד שלי, שכל ילד, מצפה לשרוד בחיים האלה. זה נראה לא סביר כמו הישרדות של אחד מהפרפרים האלה של סוף האביב – אתה יודע, הלבנים הקטנים האלה – שלפעמים רואים אותם מקרטעים באוויר, תמיד רק במרחק של מילימטרים ספורים מלהטיח את עצמם בשמשה הקדמית. ותן לי להגיד לך עוד שני דברים שלמדתי. הראשון הוא שלא משנה בן כמה הילד, או מתי או איך הוא נעשה שלך. ברגע שהחלטת לחשוב על מישהו שהוא ילד שלך, משהו משתנה, וכל מה שקודם נהנית ממנו בו, כל מה שקודם הרגשת כלפיו, נהפך למשני לפחד הזה. זה לא ביולוגי; זה משהו חוץ־ביולוגי, פחות עניין של נחישות להבטיח את ההישרדות של הקוד הגנטי של מישהו, ויותר תשוקה להוכיח שאתה לא פגיע לפעולות ההסחה ולאתגרים של היקום, תשוקה לנצח את הדברים שרוצים להרוס את מה ששלך

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

האניה ינגיהארה, "חיים קטנים": האם יש חסד?

יאמר לשבחו: הוא לופת חזק.

יאמר לגנותו: הוא ארוך מדי, לא בנפח, אלא בעומס הפרטים שלפעמים מתחיל לייגע.

יאמר לזכותו: הוא לא מנסה ליפות את המציאות, ולא פוחד להכאיב לקורא.

יאמר לגנותו: הוא בעצם, למרות המאמצים להיות אמיתי, די סנטימנטלי.

יש בו תערובת משונה של אמת – לאו דווקא ביוגרפית, אלא אמת מהסוג הבדוי, שיכול להיות יותר מדויק מהמציאות עצמה – מעורבת, בכל זאת, במידה מסוימת של זיוף.

כל אלה, כמובן, לטעמי בלבד. אלנה פרנטה, למשל, צירפה אותו לרשימת 40 הספרים החביבים עליה, שאותם כתבו נשים (הרשימה הופיעה בגרדיאן).

לא מפתיע שמי שכתבה את הרביעיה הנאפוליטנית מתלהבת מהספר שלפנינו, שכן יש קווי דמיון מסוימים: במוקד הרביעייה של פרנטה (ספרים שהם בעצם ספר אחד רב ממדים, מחולק לארבעה חלקים) נמצא קשר ידידות רב שנים בין שתי הגיבורות. בחיים קטנים אנחנו פותחים עם ארבעה חברים שהכירו בקולג' ושימרו את הקשר ביניהם לאורך עשרות שנים, אבל למעשה במרכזו של הסיפור יש קשר הדוק מאוד בין שניים מהם: "למה חברות נחשבת שווה פחות מיחסים? למה היא לא נחשבת שווה יותר? הרי מדובר בשני אנשים שנשארים יחד יום אחרי יום, קשורים לא על ידי מין או משיכה גופנית או כסף או ילדים או רגוש, אלא רק על ידי הסכמה משותפת להמשיך הלאה, מסירות הדדית ליחד שלעולם לא ניתן יהיה לקדד אותו. חברות היא להיות עד לטפטוף האיטי של הצרות של אדם אחר, ולהתקפים ארוכים של שעמום, ולניצחונות מזדמנים. זו הרגשה שיש בה זכות יתר – להיות נוכח ברגעים הכי מדוכדכים של אדם אחר, לדעת כי בתמורה אתה יכול להיות מדוכדך לידו".

אבל ברובד עמוק יותר עניינו האמיתי של הספר אינו רק בחברות, אלא בשאלה האם אדם יכול להתאושש מטראומה מתמשכת.

גיבורו האמיתי של הספר הוא ג'וד, אחד מהארבעה. ג'וד הוא עורך דין מצליח מאוד. כל הארבעה עושים חיל: ויל השחקן נהפך לכוכב קולנוע, מלקולם האדריכל מפתח קריירה מפוארת וג'י בי' הצייר גם הוא קוצר הצלחה וזכה לתהילה בתחומו.

בילדותו ובנערותו עבר ג'וד פגיעה מתמשכת ומחרידה. סודותיו נגלים לפנינו בהדרגה, וכל אחד מהם מעורר פלצות, נדבך על נדבך, פגיעה מבעיתה על פגיעה מבעיתה.

והספר שואל – האם שיקום אמיתי אפשרי? האם האהבה הרבה שג'וד זוכה לה משלב מסוים בחייו תוכל לתקן את מה שהתקלקל?

הכול בספר קיצוני מאוד. הזוועה מעוררת אימה. האהבה מעוררת השתאות. האם כל אלה אפשריים? האם תיאורם משכנע?

לטעמי יש מידה לא מעטה של זיוף בתיאור של הטובים, שהם כל כך קיצוניים בטובם, עד שאפשר ממש לראות בהם מלאכים שרק דומים לבני אדם. אחת הדמויות תוהה: "בסופו של דבר, איך יכולים ד"ר טיילור ווילם להיחשב ליצור מאותו הסוג? או האב גבריאל ואנדי? או האח לוק והרולד? האם מה שיש בקבוצה הראשונה ישנו גם בקבוצה השנייה, ואם כן, איך הקבוצה השנייה בחרה אחרת? איך הם בחרו מה להיות?" זאת תהייה מעניינת בהחלט, והיא נמצאת בלבו של הרומן: השאלה איך ומדוע הטובים טובים כל כך, והרעים רעים כל כך. השאלה אם הם באמת כאלה נשארת מחוץ להנחות היסוד של הספר.

לכאורה יש בסיפור שלפנינו חסד, שהרי ג'וד פוגש את הטובים-מאוד. והרי בשל עברו "היה אמור לגמור – איפה? בכלא. או בבית חולים. או מת. או גרוע מזה." האם החסד יכול באמת להושיע? שאלה טובה…

אחת ממעלותיו של הספר היא הדקויות שבאמצעותן מאפיינת הסופרת את הדמויות. למשל, במאי שוודי מעיר לווילם, שהוריו היו שוודים, "עד כמה חסר רגש נעשה הקול שלו כשהוא עובר לדבר בשפה," ורק אז וילם מבין "שלמד שלא במודע לאמץ נימת מסוימת כשדיבר עם הוריו, נטולת רגשות וקהה, שהיתה אמורה להדהד את נימת הדיבור שלהם."

אחת הבעיות של הגרסה העברית היא השפה התרגומית שבה הוא לוקה. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן:

"אפילו טוד יודע מספיק בשביל לא לבקש ממנו לחגוג":  אפשר ממש לשמוע את הביטוי האנגלי, שלא הועבר כאן לעברית. במקום "יודע מספיק בשביל" מוטב כנראה לומר "אפילו טוד מבין", או בדומה לכך.

נערים בספר "אוכלים קנדי בר": קנדי בר? אולי חטיף? או אפילו סתם ממתק?

באנגלית לשעון יש "face"', בעברית אין לו "פנים"!

באנגלית one builds a fire בעברית מציתים, לא "בונים" אותה!

באנגלית he left  you, בעברית הוא הוריש לך, ולא "השאיר"!

באנגלית "he left it on his desk, only to find it in the morning", בעברית – ואז מוצא אותם בבוקר, ולא כדי למצוא אותם!

באנגלית בדיבור עקיף "ago" משתנה ל"before", אבל אם משמרים בעברית  את המבנה הדקדוקי האנגלי, התוצאה לא טבעית. לפיכך לא "אחרי שישב ליד המיטה של המינג בבית החולים כל כך הרבה שנים לפני כן." מוטב "לפני שנים רבות כל כך".

"הכול הרגיש כל כך לא נכון"? יותר תרגומי מזה לא יכול להיות. בעברית "הכול" לא מרגיש. בני אדם מרגישים.

"וילם דאג אם הוא באמת יכול להרשות לעצמו לעזוב את העבודה". תרגומי. מוטב – "וילם חשש שלא יוכל להרשות לעצמו…"

"עצם הגובה של הבמה הכריז על העלייה של וילם לאיזשהו מחוז אחר של החיים". אנגלית בתחפושת עברית.

"הגישה שלו עצמו לגיל שלושים לא התניעה שום פאניקה סמויה, שום בלבול פעלתני". כנ"ל. תרגומי. לא מובן. מסורבל.

"דברים השתנו אז".

"הכניסה שלהם לעשור הרביעי לחייהם תהפוך אותם באורח קסם למשהו אחר, משהו שמחוץ לשליטתם, אלא אם כן הן יסכלו זאת מראש על ידי הכרזות רדיקליות – נתנה השראה לעזיבה הבהולה של מלקולם את בית הוריו רק כדי לסגת בחזרה לשם בשנה שלאחר מכן, כשהתחיל לצאת עם אישה". זאת עברית?

"הוא עמד מול ארון הקיר הקטן שבמבואה – נישה, בעצם, שהם תלו עליה יריעת אריג גס – והתפעל מהפריטים שבו." התפעל מהפרטים שבו? ודאי אפשר למצוא ניסוח אלגנטי ורהוט יותר.

"הוא היה מודע להרגלים שלו, שידע לבטח שהם שייכים למישהו מבוגר הרבה יותר, קרוב לוודאי נקבה, והיה מחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

הצעה: "הוא היה ער להרגליו, וידע בוודאי שהם מתאימים לאדם מבוגר ממנו בהרבה, כנראה – לאישה. הוא נהג להחביא את מלאי מגבות הנייר שלו מתחת למיטה […]"

"הוא תפס את וילם מסתכל עליו בהבעה לא ניתנת לפענוח ותהה עד כמה וילם עשוי לנחש לגביו."

הצעה: "הוא שם לב שווילם מביט בו בהבעה שאי אפשר לפענח, ותהה מה וילם מבין לגביו".

כשמישהו משאיר "קופסאות של גֶ'קסס" אי אפשר להשאיר כך, לדעתי, את העברית. חיפוש בגוגל העלה שמדובר בשם של חטיף, שמן הראוי היה להוסיף כאן, ולא להטריח את הקוראים לחפש מה בעצם מכילות הקופסאות הללו, שהרי הג'קסס הללו אינם מוכרים במיוחד בישראל.

האם אפשר לכתוב על בני הזוג במסיבה שהם "עורכי דין והיסטוריונים וכותבים ומדענים נחותים יותר"? לדעתי לא. באנגלית יש משמעות למילה writers, כשם עצם. בעברית המילה מתפרשת כפועל. כותבים? כותבים מה? מדוע לא פשוט –סופרים?

אפשר להמשיך עוד ועוד בדוגמאות. ברור שהתרגום פוגם בחוויה, שכן הוא בולט כל הזמן, קולני ומטריד.

עם זאת, וחרף הסתייגויות, אין ספק שמדובר ביצירה מושכת מאוד לקריאה.

A LITTLE LIFE Hanya Yanagihara

שיר שכנוע או שיר אהבה?

הסונטות הראשונות במחזור השירים שכתב ויליאם שייקספיר נקראות "סונטות ההולדה". שייקספיר פונה בהן אל גבר צעיר ונאה מאוד, ומפציר בו שלא יבזבז את יופיו, ויוליד בן, ובכך ישמר את דמותו. 

יש הסבורים כי שייקספיר כתב את הסונטות לאהוב קרוב ואינטימי, שהיה ביניהם קשר הומו ארוטי. 

לאחרונה ראה אור ספר שמפריך לכאורה את התפיסה, ומוצא הסבר אחר לסונטות הללו. סטיבן גרינבלט בספרו להיות או לא להיות שייקספיר שוטח את הטענה הבאה: שייקספיר התחיל לכתוב את הסונטות שלו (תוך הקפדה יתרה על עמעום של כל פרט ביוגרפי על עצמו, כפי שנהג לעשות כל חייו), מכיוון ששילמו לו, למעשה – שכרו את שירותיו כמשורר. 

זה קרה בתקופה שבה היה שייקספיר מובטל מאונס, בקיץ של שנת 1592, בשל מגפת הדבר שהכתה שוב בלונדון. הרשויות לא הבינו עדיין מה גורם למגיפה (היו אלה העכברושים ששרצו בלונדון בהמוניהם ונשאו עליהם את הפרעושים, מחוללי המחלה. דווקא ההריגה המסיבית של החתולים והכלבים התועים ששוטטו בחוצות העיר, כאמצעי שגוי לגבור על המגיפה, חיזקה את אוכלוסיית העכברושים והגבירה את הסיכון). לא ידעו, אבל הסיקו שהתקהלויות מסכנות את הציבור, לכן כשמספר המתים עלה על שלושים ביום, סגרו את התיאטראות  (אבל לא את בתי התפילה! נשמע מוכר?). 

בעלי התיאטראות ועובדיהם שיוועו לשווא לסיוע כספי מהממשלה, ומצבם הכספי של רוב השחקנים, שייקספיר ביניהם, התערער מאוד. 

ממש באותם ימים סירב הרוזן מסאות'המפטון בכל תוקף לשאת אישה ולהמשיך את השושלת, כפי שתבעו ממנו הוריו. רק אם ייוולד לו בן יוכל להוריש לו את התואר ואת הרכוש הרב שצברה המשפחה. ואז, טוען פיטר גרינבלט, קיבל שייקספיר מהוריו העשירים-להפליא של הרוזן מסאות'המפטון הצעה לכתוב שירים בתשלום, כדי שאלה ישכנעו את בנם הסורר לשאת אישה ולהוליד יורש, כנדרש. הצעיר היה ידוע כחובב שירה, והם סברו שכישרונו של שייקספיר יצליח לפעול עליו. 

שייקספיר התגייס למשימה. איך יוכל לשכנע סרבן-נישואים יפה תואר ומפונק להיעתר לתחינות של הוריו? 

המשורר הסביר לו בשיריו כי את יופיו הרב ראוי להנציח באמצעות הילד שייוולד לו וידמה לו, ובכך לגבור על עריצותו של הזמן ועל קצם הצפוי של החיים. שייקספיר לא החמיץ את ההזדמנות לקבוע גם כי בשיריו אל האיש הצעיר ינציח בעצם את עצמו. כך למשל בסונטה מספר 18, אחת המפורסמות שבהן, הוא מסביר לנמען של דבריו כי כל עוד יש אנשים בעולם "הֵם עוֹד יִתְּנוּ חַיִּים לָזֹאת וְְגַם לְךָ", כלומר – לשיר שלי, ולך, באמצעותו. 

הנה סונטה 4 בסדרת 154 הסונטות שכתב שייקספיר, כאן בתרגומי:

הוֹ, יוֹפִי בַּזְבְּזָן, אֵיךְ כָּךְ תַּשְׁחִית
עַל עַצְמְךָ בִּלְבָד מָה שֶׁיָּפֶה?
הַטֶּבַע רַק מַלְוֶה – לֹא לְתָמִיד,
אַךְ בְּשִׁפְעָה – לְמִי שֶׁלֹּא קוֹפֵץ
יָדוֹ, אָז אֵיךְ, כִּילַי, כָּךְ תְּחַבֵּל
בְּכָל הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לְךָ?
נוֹשֶׁה כּוֹשֵׁל, מֵעֵז עוֹד לְקַבֵּל
אוֹצָר שַׁלֵּם שֶׁהוּא לֹא רַק שֶׁלְּךָ?
אַתָּה סוֹחֵר עִם עַצְמְךָ בִּלְבָד,
וּמְרַמֶּה את עַצְמְךָ, וְאָז,
כְּשֶׁתִּקָּרֵא לְהִסְתַּלֵּק, תִּלְמַד
שֶׁחֶשְׁבּוֹנְךָ שֶׁלֹּא סֻלַּק – בֻּזְבַּז?
     בְּלִי שׁוּם שִׁמּוּשׁ – הַיֹּפִי יִקָּבֵר,
     בִּמְקוֹם שֶׁיְּנֻצַּל וְיִשָּׁאֵר.

(כל הסונטות כתובות במבנה זהה ומאתגר מאוד לתרגום: חריזה משורגת בכל אחד מהבתים, ומשקל שירי קבוע: פנטמטר יאמבי).  

בשיר מסביר המשורר לצעיר שוב, כמו בשלוש הסונטות הקודמות במחזור השירים וכמו בבאות אחריהן, כי חבל לבזבז את יופיו המופלג. התביעה ממנו להוליד ילד מוצדקת, שמא יופיו הרב יתבזבז וירד לטמיון במותו. הוא גוער בצעיר שאליו הוא ממען את השיר, נוזף בו על נכונותו להשחית את מה שקיבל מהטבע "בהלוואה" ומפציר בו לנהוג באחריות: לשמר את מעלותיו בכך שיוליד בן שיירש ממנו את סגולותיו. 

האם הצליח שייקספיר במשימתו? הרוזן הפתיע יום אחד את בני משפחתו, ובאותה הזדמנות הכעיס מאוד את המלכה אליזבת', שכן נשא בחשאי אישה שלא היה אמור לחבור דווקא אליה: את אחת מבנות הלוויה של המלכה, שאפילו הרתה כבר ללדת את בנו. נישואיהם עלו יפה והיו מאושרים. 

שייקספיר לעומתו, היה נשוי כבר מזמן לאן הת'ווי. הוא התחתן כשהיה רק בן 18 (גם היא כבר הייתה בהיריון!), אבל נראה שנישואיהם לא היו מאושרים. אן נשארה בסטרטפורד עם שלושת ילדיהם, והוא חי בלונדון. אף אחת מהסונטות לא נכתבה אל אשתו או ילדיו. רק אחת מהן כוללת רמיזה סמויה, כמעט אפשר לומר – עקיצה מרה – המופנית אל שמה של אשתו: משחק המילים "hate away" בסונטה 145 מרמז כנראה בצליליו על שם המשפחה שלה: הת'ווי, כלומר – שנאה: "hate"…

אין לדעת אם התיאוריה של סטיבן גרינבלט, משכנעת ככל שתהיה, אכן נכונה. בסונטות מביע שייקספיר התפעלות, כמעט אפשר לומר היקסמות, מהצעיר שאליו הוא כותב את שיריו. סאות'המפטון היה ידוע ביופיו הנשי המופלג. קשה להאמין שעוצמה רגשית כזאת נוצרה רק תמורת שכר כספי, גבוה ככל שיהיה. 

ובעצם, אין בכך כל חשיבות. שייקספיר לא רצה שנדע פרטים על חייו, ואולי, למרות הסקרנות, אפשר להניח לביוגרפיה שלו, ולהתענג מיפי כתיבתו. 

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא earl-of-southampton.png

Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton

שולמית הראבן, "החוליה": מה הפחיד אותנו באמצע שנות השמונים?

מבצע חיסול המלאי של הוצאת כנרת, שהציעה למכירה מבחר עצום של ספרים נושנים תמורת 10 ש"ח כל אחד, זימן את האפשרות המפתה להיזכר בספרים שראו אור מזמן, ומשום מה לא קראתי אותם אז.

מה יכול להיות רע, חשבתי, בספר שכתבה שולמית הראבן? וקניתי את החוליה שהראבן הוציאה לאור לראשונה ב-1986, בשם בדוי – טל יערי.

מדובר בשלושה סיפורי מוסד. בשלושתם מופיעות דמויות חוזרות: מי שבסיפור אחד הוא דמות שולית, מופיע במרכזו של סיפור אחר, אבל בכל השלושה הדמות המרכזית נשלחת מטעם המוסד לפעולה חשאית מחוץ למדינת ישראל.

משעשע להיזכר במה שהעסיק ובמה שהטריד אותנו בשנות ה-80. כך למשל במרכזו של הסיפור "הקשר העיראקי" מככב הנשק הלא קונוונציונלי להשמדה המונית שעירק, כך האמינו הכול, מפתחת, ובמאמציהם של אנשי המוסד להיאבק באיום. אכן, בשנות השמונים היו הכול בטוחים שסאדאם חוסיין עלול לתקוף את ישראל בגז. "גזים – זה כבר עניין אחר. גזים הם בעיניו – כמו בעיני – נשק בזוי מאוד," אומר אמריקני שמבקש לסייע לישראל, וסוכן המוסד מסביר את נחיצות הפעולה: "יום אחד היא [ממשלת ישראל] תורה על פעולה מאוד מאוד מדויקת, מאוד מאוד מתוחכמת, בלי להרים את כל צה"ל על הרגליים, בלי להזדהות, ויש לנו היכולת לעשות את זה, ואגף הגזים של המפעל הזה לא יוכל לייצר עוד שום דבר, ואיש לא יוכל לקשור את הסיפור אתנו, אם כי כולם ינחשו" (לא קשה לנחש מה הייתה שולמית הראבן אומרת על ההתרברבות הכמעט לא מוסתרת של ראש הממשלה בהתנקשות בחייו של מדען גרעין אירני…). "אני כבר יכול לשמוע את ראש הממשלה נואם בכיכרות על גזים! גזים! ילדים יהודים בסכנת גזים! – וכל הארץ תשקע בפרנויה עמוקה…" היא מזכירה לנו את הלך הרוח ששרר כאן לפני שלושים וחמש שנים. כזכור, מלחמת המפרץ נועדה במידה רבה לפרוק את עירק ממאגרי הנשק הסודי שבדיעבד, כך התברר, בכלל לא היה ברשותה. שולמית הראבן ודאי לא תיארה לעצמה שבתחילת המאה ה-21 יככבו בתודעתנו האירנים והמרוץ שלהם לפיתוח של פצצות אטום.

אכן, בסיפור השלישי, "יוונים נושאי מתנות", מדובר על משהו דומה: במוקד הסיפור מופיעה האפשרות שארגוני מחבלים יקבלו לרשותם מזוודות ובהן נשק גרעיני שיוכלו להרוס בעזרתו ערים שלמות.

כמעט מצחיק לקרוא איך דיברו ובמה התרברבו ב-1986: "האינטרפול נכנס למאה העשרים", שכן "יש למשטרה שעות לוויין", ולמוסד "יש אמצעים מהירים הרבה יותר" שאיש אינו מדבר אליהם.

עצוב, לעומת זאת, להיזכר, בביטחון הרב שחש הציבור באותם ימים, כפי שהוא משתקף בדברים ששולמית הראבן שמה בפי אחת הדמויות: "אילו היו אנשי היחידה שלו על בימת ההצדעה אותו יום בקהיר, סאדאת לא היה נרצח. לדובה לא היה ספק בצדקת דבריו". נראה שגם שולמית הראבן אינה מטילה שום ספק בדברים. גם היא כאן בטוחה (עדיין… הראבן הלכה לעולמה ב-2003) שהשומרים הישראלים העשויים ללא חת יכולים להגן על מי שצריך להגן, בזכות דריכותם המופלאה. רצח רבין הוכיח כמובן עד כמה מופרז היה האמון ביכולותיהם המופתיות של שומרינו…

הספר מרתק ומושך מאוד לקריאה. מעניינת גם אחרית הדברים שהוסיפה נועה מנהיים, שקישרה בין הסיפורים לבין אירועים מהמציאות הישראלית של אותם ימים: "השנה שבה הודה אנליסט מודיעין יהודי אמריקני ממושקף בשם יונתן פולארד, כי ריגל לטובת ישראל והעביר לה, בין השאר, מידע בנוגע לנשק השמדה המונית שנמצא בידי ארצות ערב", וגם השנה שבה מרדכי ואנונו נחטף ברומא והוחזר לישראל, כדי להישפט על כך שמסר מידע "הנוגע לנשק להשמדה המונית שנמצא בידי ישראל". מנהיים מספרת באחרית הדברים על האופן שבו התקבל ספר שחתום עליו שם "גברי ומסוקס", ורק אדם אחד, דן בן אמוץ, ניחש מי מסתתר מאחורי הפסבדונים. באחרית הדבר דנה מנהיים בתופעה של שמות בדויים, מקשרת את הסיפורים בחוליה עם מסורת הכתיבה של סיפורי ריגול, ומספרת גם כיצד הוחלט לחשוף את זהותה של הסופרת. אחרית הדבר מוסיפה נדבך חשוב ומעניין!

לאה גולדברג

יום שישי 3.9.26

את שירי, כלומר את תרגומי בלוק, שלחתי אל ה"העולם", וקיבלתי כבר בחזרה. ענו לי שאין הם מדפיסים תרגומים. אני איני רוצה לסגת תיכף אחור, אני עוד אנסה את מזלי. אשלח להם שני שירים מקוריים. אני איני מאמינה שיקבלו אותם, אבל בכל זאת, לנסות הלא אפשר. איני יודעת למה נחוץ לי דווקא להיות סופרת. סיבות אידיאליות אין לי בזה. אז בכלל חדלתי לדאוג לאנושות ולבטוח בכתבי (עובדה מעציבה מאוד), מפני שאין אמונה בשום דבר, וסיבות חומריות... אבל מצבו הרע של הסופר העברי אינו סוד בשבילי, עוניו ואי־פרסומו זוהי מעשייה. לכתוב לא עברית – אחת היא בשבילי, כאילו לא לכתוב לגמרי, ובכל זאת אני רוצה להיות סופרת, בכל זאת בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה, ואם אני לא אגיע אליה, אם אין לי כשרון, אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני. מבלי להיות סופרת, אין כבר ערך בשבילי לשום דבר.

סטפן הרטמנס, "מלחמה וטרפנטין": מתי החלה הזוועה

יש ספרים (למשל, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז), שלא ברור אם לקטלג אותם כפרוזה או כתיעוד. הם משלבים בין ביוגרפיה לפיקשן, שכן החלק התיעודי שהם מציגים הוא רק קרש הקפיצה אל מחוזות הבדיון, אל ההשראה וכוחות היצירה וההמצאה של הסופר. עמוס עוז מתאר בספרו את שעותיה האחרונות של אמו כאילו שהיה שם לצדה, וסטפן הרטמנס לוקח אותנו אל החיים של סבו ושל אביו של סבו. הוא מתחיל בזיכרונותיו מהסבא, מוסיף להם, כך הוא מסביר, את המחברות הכתובות שהותיר אחריו הסב, ובהן תיעד את מה שעבר עליו כחייל בצבא הבלגי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומעבד אותם לכלל יצירה יפהפייה ונוגעת ללב.

סבו של הרטמנס, כך כותב הנכד, היה חייל "בעל כורחו וצייר – מרצונו", ושתי עובדות החיים הללו היו המשמעותיות ביותר בחייו, ובספר שלפנינו.

במחברות תיאר כאמור הסבא את הקרבות הקשים שנאלץ להשתתף בהם, ואת גבורתו יוצאת הדופן. הסבא זכה בכמה מדליות על הצטיינות והקרבה.

הרטמנס עוקב אחרי חיי הסב, אחרי יצירתו, ואחרי המקומות שאליהם הגיע במהלך המלחמה. לקראת סופו של הספר הוא מגיע למקום שתועד בשיר הנודע שכתב ג'ון מק'קריי, "בשדות של פלנדריה" ומופתע לגלות שבמקום, שהיה אחד משדות הקטל האיומים של אותה מלחמה, פורחים פרחים שונים, אך לא פרגים! (בעקבות השיר היו הפרחים הללו לסמלה של מלחמת העולם הראשונה).

תיאורי המלחמה שהרטמנס מביא מתוך יומניו של סבו מחרידים: השוחות, הרעב, העכברושים, הבוץ "ששאב ובלע את הבחורים", ערימות הצואה שהחיילים נאלצו לחיות לצדן, כי כל הרמת ראש גררה צליפות קטלניות; כל אלה מובאים בפרטי פרטים מעוררי חלחלה. אבל הזעזוע האמיתי והעמוק נגרם לקורא מתוך התדהמה הנחרדת שחשו החיילים לנוכח התנהגותם של הגרמנים, שמעלו בכל הקודים המלחמתיים שהיו נהוגים עד אז: "מה שנשב פנימה דרך החורים השטניים שפערה המלחמה במארג ההומניזם היה החום החורך של הריקנות המוסרית, שכמעט לא יהיה אפשר להפרות עוד באידאלים חדשים", הוא כותב, ומתכוון לא רק ל"ענני גז החרדל הקטלניים" ול"פעולות הנקם הסדיסטיות שהגרמנים ביצעו נגד האוכלוסייה האזרחית חסרת המגן בכל אשר הלכו", אלא גם לכל מיני תרגילים מלוכלכים שהחיילים הגרמנים לא היססו לנקוט אותם. למשל: בעיצומו של קרב העמידו  פנים שהם נכנעים, יצאו מהשוחות בידיים מורמות, וכשהחיילים הבלגיים יצאו לקראתם כדי לקחת אותם בשבי, השתטחו הגרמנים, וחבריהם לנשק ריססו ביריות את הבלגים. דוגמה אחרת: חיילים בלגים שמעו בכי של ילד. לבו של אחד מהם נכמר והוא יצא מהשוחה כדי להציל את הפעוט, אבל אז התברר שהגרמנים ביימו את הבכי וירו בחייל שיצא לעזור לילד חף מפשע, כביכול. "ההונים קרובים תמיד, המנוולים תמיד אורבים, מנצלים כל הזדמנות לשבור את רוחנו. לפעמים זה גורם להתפרצויות זעם ולשנאה יוקדת", כותב הרטמנס, ומצטט את סבו שאמר כי בתום המלחמה "אנשי העולם הישן נקרעו לגזרים", וכי "ההזדהות עם אידאל נעלה התנפצה לרסיסים. שרידי החשיבה הנאיבית והרומנטית היו פזורים באדמת מערב פלנדריה". בעקבות מה שחוו, "ליבם של רבים מהחיילים שחזרו היה לאה ולמוד אכזבות".

מי שקורא כיום את הדברים הללו זוכר היטב את הזוועות שעוללו הגרמנים במלחמת העולם האחרת, השנייה.

לצד כל אותן זוועות אנו קוראים על שאיפתו של הסב להיות צייר, כמו שהיה גם אביו לפניו. הרטמנס, לעומת סבו והסבא רבא שלו, שאותו לא זכה להכיר, מצייר במילים. תיאוריו יפהפיים. הנה דוגמה אחת: "הדרך שבה מולקולות נעות במים, ויוצרות משחקי אור עדינים ומשתנים כשהערב יורד על הים במפרץ דרומי, נאמר בחוף החצץ של עיירת החוף האיטלקית רפאלו, לאחר שהרוח פסקה והוורוד של ענני הערב יוצר אינסוף וריאציות בהשתקפות של הכחול המעמיק…"

נוגע ללב הצורך שלו להבין את סבו, את סיפור חייו הטרגי שהולך ומתפענח ושסודותיו העצובים נגלים לקראת הסוף. אי אפשר שלא לחוש בזיקה העמוקה – באהבה! – שהוא חש אל הסב. שנים נדרשו כדי שיבין את משמעות המתנות שהסב העניק לו, למשל – מטוס צעצוע מעץ שבנה למענו, או שעון כיס מוזהב. שנים נדרשות גם כדי שיעמוד על משמעות הציורים שהסבא צייר, שיבין מדוע התרגש כל כך מאחד מהם, אל מה התגעגע, אל מה ערג ומדוע. רק אחרי שהוא קורא את המחברות שהשאיר סבו הוא מבין את מלוא משמעותו של תרמיל הנחושת שניצב כל השנים על גרם המדרגות בבית סבו, וכל אחת מהתובנות הללו נהפכת גם לתובנה שלנו, הקוראים.

לאחרונה מתרבות היצירות העוסקות במלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, שנועדה "לשים קץ לכל המלחמות", באמצעות הססמה הזאת פיתו ממשלות את אזרחיהן להתגייס לצבאות השונים: סרט הקולנוע "1914" והספר המסע האחרון של לוסיטניה הם רק שתי דוגמאות ליצירות הללו. נראה שיש רצון להבין היכן החלה הזוועה שהמאה ה-20 הייתה רצופה בה.

OORLOG EN TERPENTIJN Stefan Hertmans

תרגמה מפלמית: אירית באומן

אנה הרמן, דורי מנור, "אלפא ואומגה": למי עוד התנכל הנחש?

איך יכולים שני יוצרים לכתוב ביחד? זכורים בני הזוג יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו את כל הרומנים שלהם במשותף; ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, שעמלו ביחד על "ספר האגדה"; וכמובן – זוגות היוצרים שהאחד כתב והשני צייר: ט' כרמי ושושנה הימן עם שמוליק קיפוד, מאיר שלו ויוסי אבולעפיה עם כמה ספרי ילדים, ורבים אחרים.

אבל איך כותבים ביחד שירים? ועוד כאלה שמצטרפים לסיפור? ומשמשים בסיס לאופרה: טקסט שהולחן והופק והושר על הבמה? ושההשראה לכתיבתם הם סדרת ליתוגרפיות?

הנס הזה התרחש ב-2001, כאשר שני משוררים צעירים, אנה הרמן ודורי מנור כתבו ביחד ליברית המבוסס על סדרת ליתוגרפיות מאת אדוארד מונק. את הליברית הלחין גיל שוחט, ושרו אותו מיטב זמרי האופרה הישראלית, בניצוחו של גארי ברתיני. 

 "זה היה סוג של נס: אופרה שלמה – וליתר דיוק, ליברית של אופרה – שנכתבה בארבע ידיים, בשיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה בין פריז שבה התגוררתי אז לישראל שבה חיתה שותפתי לכתיבה, המשוררת אנה הרמן. היינו בני עשרים וקצת, ובזק וחברת הטלפונים הצרפתית עשו בזכותנו לא מעט כסף באותה שנה", סיפר דורי מנור לימים.

"אלפא" היא האות הראשונה באל"ף בי"ת היווני, ובמערכת הסְפָרוֹת היוונית משמעותה היא הספרה 1. "אומגה" היא האות העשרים וארבע והאחרונה באלפבית היווני.

ביצירה שלפנינו אלפא ואומגה הם בני האדם הראשונים (והאחרונים?) עלי אדמות.

הסיפור מפגיש אותנו עם הסמלים המיתולוגיים המוכרים מסיפור הבריאה: האדם הראשון, האישה הראשונה והנחש, ולצדם גם החיות שהקיפו אותם בעודם בגן עדן, כאן הוא אי שעליו נראה אלפא לראשונה "עירום, על מצע סחלבים" בשעה שאומגה "רוכנת מעליו ומלטפת את פניו בנוצת טווס" ומפצירה בו להתעורר: "צֵא / מִנַּרְתִּיקָהּ הָרַךְ / שֶׁל הַשֵּנָה  כְּצֵאת / הַשֶּׁמֶש מִמּזְרָח."

השניים מאוהבים, נשבעים אמונים זה לזה, והחיות סביבם מביטות בשניים, אותם "זָקוּף וּזְקוּפָה" (בניגוד, כמובן, להולכים על ארבע), בהשתוממות, שכן "כָּל יָמֵינוּ בָּאִי / לֹא רָאִינוּ מוֹפָע / מְשֻׁנֶּה כְּאוֹתָם / מִגְדָּלִים שֶׁל בָּשָׂר / הַלּוֹכְדִים זֶה אֶת זֶה /בְּמִלִּים כְּאַפְסָר." (כמה יפה הדימוי שבאמצעותו מתוארת האהבה האנושית: את הבשר בני אדם "לוכדים" בעזרת מילים, במעשה החיזור, בדיבור המביע והמקרב, זה שמקדים את קרבת הגוף. הדימוי הוא כמובן גם ערס פואטי, שהרי השירים המביעים את האהבה, כמו גם רגשות אנושיים אחרים, עושים זאת במילים).

כמו בסיפור המקראי, ובשונה ממנו מאוד, הנחש מתנכל גם לאלפא ואומגה ולאהבתם. מה הוא יעולל? מה כוחו?

מקהלת החיות מספרת לנו על מעלליו הקודמים:

מקהלת החיות:

הַנָּחָשׁ הָאָרוּר מִכַּף־רֶגֶל עַד רֹאשׁ
הוּא זָנָב וְתוּ־לא, חוּט שֶׁל אֶרֶס וָרוֹשׁ,
הוּא סוֹפֶנוּ הָרָע: בִּגְלָלוֹ כָּאן בָּאִי
הַקְשָׁרִים מְרוּטִים וְהַכֹּל אֲרָעִי.
יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַצְבִי הִתְהַלֵּךְ בַּדְרָכִים,
הַצְבִיָּה וְהָרֶמֶשׂ נִרְאוּ מִתְקַלְחִים
בְּאַמְבַּטְיָה אַחַת כִּסְפִינוֹת נִטְרָפוֹת –
וּמֵאָז יֵשׁ לַצְבִי שְׁתֵּי קַרְנַיִם כְּפוּפוֹת.
הַקַרְנַף, גַּם עָלָיו לֹא שָׁפַר גּוֹרָלוֹ:
בְּאַחַד הַיָּמִים, עוֹד הוּא נָח בְּצִלוֹ
שֶׁל עֵץ פִיקוּס רָחָב, הַנָּחָשׁ הִסְתַּנֵּן
אֶל עוֹרָה הֶעָבָה שֶׁל קַרְנֶפֶת, קִנֵן
בְּרַחְמָהּ הַטָּמוּם אַרְבָּעִים רְגָעִים –
וּמֵאָז לָקַרְנַף יְשׁ מִין זִיז לֹא נָעִים
עַל מִצְחוֹ. אַךְ גָרוּעַ מִזֶּה מַעֲשֶׂה
הַנָּחָשׁ וְהַפִּיל: בַּאֲרָשֶׁת שֶׁל שֶׂה
הוּא זָחַל בֵּין כַּרְעִי הַפִּילִים וּפְתָּה
אֶת הַפִּיל הַלָּבָן, וְשִׁדָּל גַם אוֹתָהּ,
אֶת אִשְׁתּוֹ הַכְּבֵדָה – וּכְמוֹ שֶׁקֶר גָדַל
בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל,
זֶה הַחֵדֶק שֶׁהֵם מַשְׁפִּילִים לֶעָפָר.
וְזָכוּר עוֹד הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ הוּא תָּפַר
בְּעַרְשׂוֹ רֶשֶׁת מֶשִׁי וְצָד פַּרְפָּרָה –
הוּא עָקַד אֶת יְפִי הַפַּרְפָר וְזָרַע
מְשׁוֹשִׁים בֵּין כְּנָפָיו, חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן
שֶׁתְּקוּעִים לוֹ בָּאֶמְצַע כְּמוֹ חוּט שֶׁל בָּלּוֹן,
אָז תִּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וְהַכְרִיזוּ בָּאִי:
הַנָּחָשׁ וְאַרְסוֹ אֶל אוֹמֶגָה בָּאִים,
לְהַצְמִיחַ לְאַלְפָא שֶׁלָהּ אֶת קַרְנָיו!

בבית הזה מהתלים המשוררים בנחש, ובחיות שהוא זה שעיצב, לכאורה, את צורתן: אמנם הוא עצמו אינו יותר מאשר "זָנָב וְתוּ־לא" ו"חוּט שֶׁל אֶרֶס" (איזה תיאור מופלא לייצור הזוחל…!), אבל פגיעתו רעה, והוא אחראי לכל מה שמרוט וארעי על האי: בגללו קרניו של הצבי כפופות, בגללו יש לקרנף "זִיז לֹא נָעִים / עַל מִצְחוֹ", ובגללו הפילים גידלו "בְּמֶרְכַּז פַרְצוּפָם גּוּשׁ בָּשָׂר מְדֻלְדָּל". הנחש הצליח אפילו לזרוע משושים  "בֵּין כְּנָפָיו" של הפרפר, והם נראים כמו "חֲבָלִים שֶׁל קָלוֹן". 

לא קשה לדמיין את שני המשוררים מפתחים את כל התמונות המילוליות הללו, מתענגים ביחד על כל דימוי, ודאי גם צוחקים במשובה, שמחים על כוחם היוצר, שמצייר את התמונות המשעשעות, המחוכמות, הזוהרות בתחכומן, ואי אפשר שלא להתפעל ממעשה האוּמנות של השניים, משליטתם בחריזה ובמשקל, וביופי הרב שנוצר בזכות שליטתם הזאת. 

לא רק היתול ולצון יש בשירים, אלא גם יופי פיוטי שמביע אהבה ותשוקה, ייסורים וגעגועים, חלומות בהקיץ, שמתארים את יופייה של התבל, ואת הפורענות הבלתי נמנעת. 

שהרי הנחש ירע, כמובן, גם לאלפא ולאומגה. מדוע יעשה זאת? אהה. קודם כל, כי הוא הנחש! שנית, כי הוא "מְקַנֵּא בָּם מְאֹד"!

את היצירה היפהפייה הזאת, שראתה אור בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני כמעט 20 שנה, אפשר עדיין לקנות. הנה, כאן, בקישור. 

אנה ביקונט, "גברת סנדלר": מדוע נכשל

על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה  מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: "'חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?' הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה", מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.

בעבר קראתי שני ספרים שכתבה ביקונט: את הביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, ואת הספר אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה  הפשע וההשתקה, שניהם ספרים מרתקים, מרשימים וכתובים היטב.

הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).

למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.

קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר "כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם". אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש"תפסה" אותה באי דיוקים.

למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.

על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה "איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי" מעירה ביקונט: "אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה". (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)

עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: "אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?"

על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: "(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי 'משפחה מתבוללת מאוד', כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת)." האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?

אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.

אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: "אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: 'ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'" היא מספרת על תחושותיה: "הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר 'קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.' ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?" הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז'י וולף, שעשה סרט עליה, "אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית". מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: "היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: 'כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'"

לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!

אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי "העיקר", ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?

חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.

נתן שחם, "לוח חלק": מה קרה לאמן בקיבוץ

"כשאדם הולך לעולמו כל חייו עוברים לזמן הווה", כתב נתן שחם (2018-1925) בספרו לוח חלק וכמו הותיר בכך את חותמו: גם הוא כבר איננו, אבל הדברים שכתב נשארו אתנו ולכן גם הם כאן, בהווה.

ספרו המוכר ביותר של שחם היה הרומן רביעית רוזנדורף שבמרכזו היו מוזיקאים, נגנים (הוא עצמו היה כנר וויולן חובב). בספר שלפנינו פנה שחם אל תחום אמנות אחר, אל הציור, וגיבור ספרו, חנן, הוא צייר שנאלץ להתפשר ביצירתו: סובביו אינם מבינים ואינם מעריכים את המופשט, ומעדיפים את הציורים הנאיביים, הפיגורטיביים, שחנן מצייר בלית ברירה, כי רק הם נמכרים, ואין לו ברירה אלא להצדיק את קיומו, שכן הוא חבר קיבוץ, ומאחר שהקיבוץ מאפשר לו שעות ציור, הקיבוץ צריך גם להרוויח על הזמן והחומרים שחנן משתמש בהם לצורך אמנותו.

שני הצירים הללו – האמנות וחיי הקיבוץ – הם הנושאים המרכזיים ברומן.

שוב ושוב אנו נוכחים בעימות המתעורר בין הצורך לביטוי אמנותי של חנן, לבין התביעות מצד הסביבה: "בציור הזה [הפיגורטיבי] כל אחד יכול לומר לך אם הצלחת לצייר מה שרצית, ובציור עם פילוסופיה אף אחד חוץ ממך לא יודע אם יצא לך מה שרצית," אומרת לחנן מירה, חברתה הקרובה ביותר של בהירה אשתו. 

גם בהירה סולדת מפני המופשט בציור. בהיותה קומוניסטית מושבעת היא מתקשה להבין, וגם מתנגדת, לציורים שאינם ק