קטגוריה: ספרים

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה וי"ו החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

ניקולאי קרמזין, "ליזה המסכנה": מהי אהבה?

"קדימה היא הוצאה אקדמית חדשה אשר הוקמה בשנת 2016", נכתב על הדש האחורי של הספר ליזה המסכנה, מאת ניקולאי קרמזין. עוד נכתב בדש כי מטרת ההוצאה לאור החדשה היא "למלא את החסר הקיים בספרי מופת רוסיים מתורגמים", וכן כי ייעודה המוצהר של ההוצאה לאור החדשה הוא "לאפשר לקהל הקוראים הישראלי להתוודע לראשונה למיטב הספרות והמסורת הרוסית בתחומים שונים".

ניקולאי קרמזין נולד ברוסיה באמצע המאה ה-18 ומת ב-1826 בגיל 60. ההחלטה לתרגם ולהוצא לאור קובץ מסיפוריו מעידה כי הם נתפסים כחשובים מאוד, שהם, ככתוב על דש הספר, "מיטב הספרות".

אכן, הקובץ במהדורתו העברית זוכה לכבוד רב. הספר אסתטי ומכובד מאוד. ברור לגמרי שהושקעו בהוצאתו מחשבה, תשומת לב, ולא מעט משאבים כספיים: כריכה קשה, עטיפת נייר עליונה ואיכותית, אפילו סימנייה מובנית, מחוטים ארוגים, כפי שהיה נהוג בעבר להוציא ספרים. התוצאה: ספר שנראה חשוב. לא זאת בלבד, אלא שנוספו לסיפורים הקדמה, "מסת מבוא" הנושאת את הכותרת "'ליזה המסכנה בספרות הרוסית של המאה התשע עשרה", ואחרית דבר – "קרמזין והספרות הרוסית העכשווית (משנות החמישים של המאה העשרים ואילך)". את המבוא כתבה איסנה גולדין, מי שהקימה את ההוצאה לאור, ואת אחרית הדבר, המתורגמת מרוסית, כתב פרופ' דימיטרי פאוולוביץ' איוונסקי. למבוא, למסה החותמת את הספר, ולסיפורים עצמם, נוספו לא מעט הערות שוליים, מיעוטן של המחבר, מרביתן של המתרגם, פטר קריסקנוב.

מכל אלה אפשר להבין שהעטיפות הרבות שבתוכן טמונים הסיפורים עצמם חשובות לא פחות מהם. ומה נותר, אחרי שהבנו, ולמדנו, והפנמנו את השפעתו הרבה של ניקולאי קרמזין על הספרות הרוסית, מאז ועד היום? כן, כמובן: לקרוא את הסיפורים עצמם ולבדוק אם הם רק חשובים, או גם מעניינים בפני עצמם, כספרות, לא כהיסטוריה של ספרות.

מסתבר שהשנים הרבות שחלפו לא היטיבו עם הסיפורים הללו (החשובים!). הם, כך הסבירו המבארים, משתייכים לאסכולה הכתיבה הסנטימנטלית. הסיפור "ליזה המסכנה" במיוחד, כותב הפרופסור באחרית הדבר, "מתכתב" או לפחות מושפע מרומן המכתבים פמלה מאת הסופר האנגלי ריצ'רדסון, שפרסם אותו ב-1740. בסיפור הצנום "ליזה המסכנה" וברומן עב הכרס פמלה אנו פוגשים גבר עשיר שמחזר אחרי צעירה ענייה. בגרסה האנגלית המשרתת אינה נעתרת לחיזוריו. בגרסה הרוסית האיכרה האומללה מתפתה. פמלה נחשב האב טיפוס של רומן-למשרתות: אם לא תעניקי מחסדייך לגבר העשיר ויפה התואר, אם תדעי איך לשחק את המשחק, תזכי בטבעת ובעושר, כפי שקרה לפמלה, שלכדה את הגבר ברשתה. ליזה הרוסייה, לעומת זאת, לא הכירה את הכללים ואיבדה הכול.

את פמלה נאלצתי בעבר הרחוק לקרוא בשל צו של אחד ממורי, מרצה בחוג לספרות אנגלית. הוא היה פרופסור שלכאורה אהב ספרות, אבל חשדתי בו שהספרים עצמם בכלל לא משמחים אותו, שהוא פשוט לא נהנה לקרוא אותם. הוא העסיק את עצמו בעיקר במיון ובקטלוג ("אבל  איפה, באיזו תקופה ובאיזה ז'אנר, את משבצת את היצירה בתוך הרצף ההיסטורי?"). אותו מרצה פסק שמי שרוצה "לחקור את הספרות האנגלית" חייב לקרוא את פמלה. (נראה כי לא רק אני סבלתי מהספר. הנרי פילידינג, סופר ומחזאי אנגלי, כתב גרסה לגלגנית, פרודית ומצליחה מאוד, שנקראה Shamela – משחק מילים על שמה של גיבורת הספר של ריצ'רדסון, בצירוף המילה shame, כלומר – בושה. את ספרו הציג כ"חשיפת האמת המזעזעת על חייה של פמלה"…)

למרבה השמחה, הספר "ליזה המסכנה" כולל רק שלושה סיפורים קצרים. אפשר לקרוא את כולם בתוך כמה שעות. וצריך לומר כי בניגוד לפמלה הם בהחלט לא משעממים. יש בהם חן ואירוניה סמויה, לפעמים עצמית, ולפעמים כזאת שמופנית כלפי הדמויות שבסיפור, ובעצם – כלפי הקוראים. "אח! אוהב אני דברים שנוגעים ללבי ומאלצים אותי להזיל דמעה של צער ענוג!" כותב קרמזין, שמרבה לפנות אל קוראיו בדיבור ישיר, להתנצל, להסביר, להתנצח.

הדיאלוגים החד צדדיים האלה של הסופר עם קוראיו הם החלקים המשעשעים והמעניינים ביותר בספר. למשל, בסיפור "ליזה המסכנה": "לבי שותת דם ברגע זה. אני שוכח את האדם שבאראבסט, ואני מוכן לקללו – אך לשוני דבקה לחכי – אני מביט בו, ודמעות יורדות על לחיי. אח! מדוע אינני כותב רומן אלא סיפור עצוב אמיתי, שהתרחש במציאות?"

זוהי כמובן ארס-פואטיקה: לצון שחומד הסופר. כך למשל גם בסיפור "נטליה בת הבויאר": "כדי להקל מעט את העומס המכביד על זיכרוני, אספר לקוראי היקרים מעשה אחד שהיה או סיפור ששמעתיו במחוז הצללים, במלכות הדמיון, מפי סבת-סבתי, שהחשיבוה בזמנו למספרת מחוננת, והיא סיפרה אגדות עם לצארינה NN כמעט מדי ערב בערבו, אבל חושש אני פן אקלקל את סיפורה הנאה; חושש אני פן הסבתונת תגיע בטיסה קלה על ענן מהעולם הבא ותעניש אותי במקלה על יכולתי הרטורית הפגומה… הו, לא! סלחי נא לי על חוסר ההיגיון שלי, צל רחב נפש שכמותך: לא מתאים לך לנהוג כך! בימי חייך עלי אדמות היית שקטה וטובת לב כשֵׂיָה רכה בשנים; ידך לא המיתה כאן אפילו יתוש או זבוב, ופרפר נח תמיד בשקט על אפך. ובכן, הייתכן שכעת, כשאת מרחפת בים העונג שלא יתואר וכשאת נושמת את האתר הטהור של הרקיע – הייתכן שתרימי יד על בן-נינך הכנוע? לא ולא! הלא תרשי לו להתאמן במלאכתם המשובחת של מלכלכי הנייר הממציאים בדיות על החיים ועל המתים, בוחנים גבולות סבלנותם של קוראיהם, מטילים אותם בסוף על ספות רכות ומכניסים אותם לתרדמה עמוקה בדומה למעשה האל אורפיאוס, המפהק תמיד…"

נראה כי קרמזין (כמו הסופר האנגלי א"מ פורסטר) סבר כי דבר אחד אסור לסופר בתכלית האיסור: לשעמם את קוראיו.

ועם זאת, הסנטימנטליות היתרה של הכתיבה מייגעת לפעמים. האם קרמזין רציני כשהוא מתאר את יופייה של הגיבורה שלו כך: "לחייה בערו כזוהר השקיעה בערב קיץ בהיר"? האם לא קרא את סונט 130 של שייקספיר, הנפתח במילים "עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא! / אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ" (תרגום של שמעון זנדבק)? שייקספיר לועג לדימויים הבנאליים, המוכרים מדי, הסתמיים, והנה קרמזין נופל בפח הקלישאות. ואולי בעצם הוא חומד לצון גם כאן? הלא הוא כותב כי "מחסן הדימויים הפיוטיים לאפיון היופי התרושש מאוד בזמננו המפואר, וסופרים לא מעטים נושכים את קולמוסם מרוב צער בחפשם אחר דימויים חדשים – ואין הם מצליחים למוצאם." אבל כמה שורות אחרי כן (בסיפור "נטליה בת הבויאר"), הוא משתמש שוב בקלישאות: "היא הייתה עדינה כיונת בר, תמה כשיה, רכה ונעימה כמשב רוח בחודש מאי." או, במקום אחר בסיפור: "האהבה שקיבלה את השראתה מתקווה הפריחה בו-ברגע ורדים אדומים בלחייה של היפהפייה שלנו."

בשני הסיפורים הראשונים קרמזין בוחן מהי אהבה, ליתר דיוק – מהי אהבתה של אישה צעירה. ב"ליזה המסכנה" מדובר באהבה אומללה שלא צלחה, וב"נטליה בת הבויאר" באהבה שהתממשה ונשאה את האוהבים לפסגות של הצלחה וקרבה, בזכות שיתוף הפעולה המופלא שלהם. בסיפור השלישי, "אביר זמננו", שלא הושלם ולכן קשה להביע עליו דעה, מתואר קשר מוזר ופרוורטי בין אישה בוגרת לילד, שמנסה למצוא בה את אהבת אמו המתה.

"הו, עלמות יפות," כותב קרמזין ב"נטליה בת הבויאר", "אכן, אלו פני הדברים: החל בגיל מסוים לא יוכלו חייכן להיות מאושרים אם יזרמו הם כנחל בודד במדבר. הלוא בלעדי רועה הצאן היקר ללבכן, כל העולם כמוהו כמדבר ציה בעיניכן, והקולות העליזים של חברותיכן, קולות הציפורים העליזות – יישמעו באוזניכן כהד עגום של שעמום ובדידות. לשווא תרמו עצמכן בבקשכן למלא את הריק שבנשמתכן ברגשות הידידות שבין הבתולות, לשווא תבחרו את הטובה שבחברותיכן למקור ההשראה העדינה של לבבכן! הו, לא, יפהפיות יקרות, לא ולא! לבבכן חפץ בדבר מה שונה, הוא חפץ בלב אחד כזה, שלא יקרב אליו בלא רטט עז, שיתמזג אתו ברגש משותף אחד, עדין, שוקק…"

לאמיתו של דבר, קשה להבין מדוע הסיפורים הללו חשובים כל כך. איך קרה שהשפיעו על דוסטויבסקי, לרמונטוב, טורגנייב, פושקין (בייבגני אונייגין אחת הדמויות מקריאה בפני דמות אחרת את "נטליה בת הבויאר"!), אבל מסתבר, כדברי הסיכום באחרית הדבר, כי  "'ליזה המסכנה' התאזרחה בספרות בת ימינו תמיד תוך שינויים בעלילת הסיפור או באמצעות 'הנמכה' קיצונית של הבעייתיות שלה לרמת התרבות הפופולרית – מבלי שיסתרו זה את זה."

לא נותר אלא להודות לכל העושים במלאכה, אלה שבחרו, תרגמו, ערכו, הגיהו, עיצבו, ביארו, העירו והאירו. כי בסיכומו של דבר ולמרות הכול, מדובר בחווית קריאה מעניינת ומעשירה.

 

 

ריצ'רד פיינמן, "אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן": מדוע סירב זוכה פרס נובל לבחון ספרי לימוד במדעים

אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן הוא ספר משעשע ומאלף ביותר, ולא פלא: הוא נכתב מפיו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שזכה בפרס נובל ב-1965, והשתתף בפיתוח פצצת האטום (פרויקט מנהטן).

הספר עלול להרתיע את מי שאין לו שום ידע במדע בכלל ובפיזיקה בפרט, אך לא בצדק. אמנם יש בו פה ושם אזכורים מדעיים, אבל הוא מרתק ומקסים גם הדיוט גמור במדע, כמו כותבת שורות אלה.

"אתה בטח מתלוצץ" הוא כותרת נאותה ביותר לספר, שכולו אנקדוטות, מבדחות ברובן. הן נרשמו מפיו של פיינמן, "כפי שסופרו לרלף לייטון". הסיפורים, כך נכתב בהקדמה, "לוקטו לעתים מזומנות, באופן לא רשמי, במהלך שבע שנים מלבבות ביותר של תיפוף בצוותא עם ריצ'רד פיינמן."

את שאר הרוח שלו לא מנסה פיינמן להסוות בהלצותיו. נהפוך הוא. אלה רק מעצימות את ההערכה כלפיו וכלפי יכולותיו המפתיעות בעוצמתן וברבגוניותן. שוב ושוב מספר פיינמן כיצד עלה בידו "להערים" על אחרים, כאילו במקרה, כאילו שרק בזכות מזלו הטוב הצליח בכל מה ששם עליו את היד: פרץ כספות, למד לצייר (והבין לראשונה שמטרתה של האמנות לרגש אנשים), לתופף, לדבר פורטוגזית ויפנית, פיצח אינספור חידות מכל הסוגים. למעשה, כך הוא מציג את הישגיו המפליגים: ברצון המתמיד שלו לפתור חידות.

אחד הסיפורים הראשונים בספר מדגים את האופן שבו התנהל המדען המהולל: לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ועם זאת נהנה לחשוף שוב ושוב את היומרה והנפיחות של סוג האנשים שתיעב במיוחד: הטיפשים. אבל לא את אלה "הרגילים". הם לדבריו "בסדר גמור; אתה יכול לדבר אתם, לנסות לעזור להם." לעומת זאת את הטיפשים שהוא כינה "נפוחים" כאלה שהם "טיפשים ומכסים על זה לגמרי ומרשימים אנשים כדי שיראו כמה הם נהדרים, אני לא יכול לסבול". ובכן – הוא מתאר כיצד, כדי להשתעשע, לימד את עצמו לדבר בג'יבריש שנשמעת איטלקית. "לא היה קל לגלות שזו איטלקית מזויפת," הוא מספר, ומתאר איך "קילל" מישהי: "נדרש רק ביטחון עצמי מוחלט" כדי לשכנע את הזולת… יום אחד גילה עד כמה היכולת הזאת ששכלל יכולה להועיל: הוא ליווה את אחותו הקטנה לנשף אבות-ובנות שאביו לא יכול היה להגיע אליו. בנשף התבקשו האבות לבדר את הילדות. לאבות לא היה מושג איך לעשות את זה. כשהגיע תורו הודיע שהוא מתכוון לדקלם שיר קטן, לצערו – לא באנגלית, ואז פצח בסדרה של מילים: "טנטו סאנקה טולנה טי, מה פוטה טוקי פוטי טי לה…" וכן הלאה. הילדות התגלגלו מצחוק. אחרי הנשף ניגשו אליו המורה והמדריכה וניסו לברר אם דקלם באיטלקית או בלטינית. "תצטרכו לשאול את הילדות – " הוא השיב. "הן ידעו באיזו שפה השיר כבר ברגע הראשון."

בסיפור משעשע אחר, שמדגים גם הוא את הקלילות המבודחת של פיינמן, הוא משחזר כיצד ניהל ויכוח עם כמה מחבריו. הוא טען שאנשים משתינים לא רק בזכות כוח הכבידה. הם לא הסכימו אתו. כדי להוכיח את צדקתו, עמד בנוכחותם על הראש, והשתין…

שמו של הספר נלקח ממפגש שפיינמן מתאר, ובו חווה את "הניסיון הראשון עם העסק הזה שנקרא מסיבת תה", כשנאלץ להתמודד עם ציות לקודים חברתיים. לקראת סוף הספר מתאר פיינמן מפגש דומה, הפעם עם בית המלוכה השוודי, בנשף שנערך לכבוד פרס הנובל שקיבל, ומספר איך הצליח להבהיל שתי נסיכות כשחרג מכללי הטקס ואמר להן דברים שאינן מצפות לשמוע. למשל – שכדאי אולי להמציא מכונה ללחיצת ידיים, כדי לחסוך מהמלך טרחה… במפגש הראשון – מסיבת התה שנערכה כשהיה עדיין סטודנט – שאלה אותו המארחת, אשתו של הדיקן, אם הוא רוצה חלב או לימון בתה שלו. תשובתו "שניהם, תודה רבה," הניבה את המשפט הזכור לטוב "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן". לאורך כל חייו לא היה בו מורא מפני סמכות או בעלי מעמד. "כשאני שומע דיבורים על פיסיקה, אני חושב רק על פיסיקה, ואין לי מושג עם מי אני מדבר, אז אני אומר דברים מטורללים כמו 'לא, לא, אתה טועה', או סתם 'השתגעת'." דווקא ההתעלמות הזאת הביאה אותו לא פעם להישגים ולמפגשים מעניינים עם אנשים שהעדיפו את גישתו הישירה, הכנה, על פני אומרי הן חששנים.

פיינמן מתאר בספר שלל חוויות שחווה: הוא עבר היפנוזה, כדי להבין מה פשרה, למד מעט ביולוגיה (ובאותה הזדמנות, כך הוא מספר בפרוטרוט, למד "לזהות עבודת מעבדה חלשה"),  נפגש עם אורי גלר כדי להיווכח אם קסמיו אמיתיים (ונוכח שגלר לא הצליח לקרוא את מחשבותיו, וגם לא לכופף מזלג, בנוכחותו… בכלל – הוא מלגלג לכל מיני מיסטיקות: כשהיה סטודנט, כך הוא מספר, עלה יום אחד בדעתו שסבתא שלו מתה. "מיד אחר כך הגיעה שיחת טלפון, ממש ככה. היא הייתה מיועדת לפיט בארני – סבתא שלי לא מתה"… הוא מספר, ואפשר כמעט לשמוע את הצחוק שלו כשהוא מוסיף כיצד לימד את עצמו שצירופי מקרים יכולים לקרות, אבל הם אינם מוכיחים שום דבר). הוא למד לתופף בכלי נגינה ברזילאי ואפילו השתתף בקרנבל כחבר באחת הלהקות, לימד את עצמו להבחין בחפצים באמצעות ריחם (כמו שעושים כלבי גישוש),  וכשהיה סטודנט בפרינסטון התחיל להתעניין בנמלים. אחרי שצפה בהן, ניסה לגלות איך הן מוצאות דברים, ולכן שם להן פיתיון – חתיכת קרטון מרוחה בסוכר, ואז גזר חתיכות נייר שבאמצעותן העביר את הנמלים ממקום למקום, כדי לבדוק איך נודע להן היכן הסוכר. התברר לו שהנמלים משאירות עקבות, ולכן סימן בעיפרון את הנתיב שבו הלכו, ובחן איך הן משכללות אותו… הבנתו את הנמלים השתפרה עד כדי כך, שכאשר גילה שיירה שמגיעה אל המזווה שלו, ידע איך למנוע מהן לפשוט עליו, בלי להרוג אותן. "שום רעל! לנמלים מגיע יחס אנושי!" הוא הצליח כמובן "לפתות" אותן, העביר על פיסות הנייר את הראשונות בשיירה, עד שכולן למדו לפסוע בנתיב אחר, אל הפתיון. "כעבור חצי שעה בערך השביל הישן התפוגג וכעבור שעה לא נשארה נמלה במזווה שלי. לא שטפתי את הרצפה. לא עשיתי שום דבר, רק הסעתי נמלים." סקרנותו לא ידעה גבולות. בשלב מסוים בחר להמשיך ללמד באוניברסיטת קלטק, אף על פי שבמקומות אחרים הציעו לו תנאים טובים בהרבה, כי חש שבסביבה הזאת הוא זוכה לפגוש את מיטב החוקרים, ולשמוע על התגליות הכי מרהיבות, וזה מה שבאמת חשוב לו.

באחד הסיפורים המרתקים והמצחיקים, שגם ממנו הפיק לקח, תיאר פיינמן כיצד הלך שבי אחרי דברים שאמר לו מי שנראה בעיניו גבר של ממש: צבָּע, שטען כי כדי להשיג צבע צהוב, הוא מערבב אדום ולבן. פיינמן ידע כמובן ששני הצבעים הללו מפיקים ורוד, ואף ניסה להתווכח עם הצבָּע, אבל כשזה עמד על דעתו, לא התעצל פיינמן, הלך וקנה צֶבע אדום וצבע לבן, והגיש אותם לצבָּע כדי שידגים כיצד הוא יוצר צהוב מאדום עם לבן. התוצאה הייתה כמובן – ורוד, כמצופה. רק אז מלמל הצבָּע משהו על איזו שפופרת קטנה של צבע צהוב שהוא נוהג להוסיף לתערובת… "זה מראה לכם איזה אמון היה לי ב'גברים אמיתיים'," מסכם פיינמן. "הצבע אמר לי [לפני כן] כל כך הרבה דברים סבירים [על צביעת קירות], עד שהייתי מוכן להביא בחשבון סיכוי כלשהו שמדובר כאן בתופעה מוזרה שלא ידועה לי…"

על שותפותו בפיתוחה של פצצת האטום הוא מעיד, הפעם לא בלצון, עד כמה הטרידה אותו הידיעה שעוצמת הרס כזאת אפשרית: "הייתי יושב במסעדה בניו יורק, למשל, מסתכל על הבניינים ומתחיל לחשוב, אתם יודעים, על רדיוס ההרס של פצצת הירושימה, וכן הלאה… או הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים? הלא אין שום טעם. אבל," הוא מוסיף, "למרבה המזל, זה חסר טעם כבר קרוב לארבעים שנה, נכון? אז טעיתי כשחשבתי שאין טעם לבנות גשרים חדשים, ואני שמח שלאנשים אחרים היה השכל להמשיך הלאה." (אי אפשר שלא לקוות כי התעלולים האחרונים של קים ג'ונג און  ושל דונלד טראמפ לא יוכיחו שטעה במסקנתו).

הפרקים שריתקו אותי במיוחד, אולי מכיוון שהייתי מורה במשך שנים רבות (אמנם לא למדעים, אבל העיקרון לא משנה), הם אלה שבהם מותח פיינמן ביקורת מושכלת על מערכת החינוך. באחד מהם הוא מתאר את שיטות ההוראה בברזיל, שאותן בחן מקרוב. הוא מראה כיצד במקום שבו "כל כך הרבה ילדים לומדים פיסיקה" בעצם לא מלמדים אותם מאומה, אלא רק לשנן חוקים נטולי משמעות מבחינתם. והוא נותן דוגמה מתוך ספר לימוד פיזיקה שראה בברזיל: "'טריבולומינסצנציה היא האור הנפלט כשמרסקים גבישים…'" נכתב שם, ופיינמן זועם: "יש כאן מדע? לא! בסך הכול אמרתם מה פירושה של מלה אחת באמצעות מלים אחרות. לא אמרתם שום דבר על הטבע – אילו גבישים פולטים אור כשמרסקים אותם, למה הם פולטים אור. ראיתם פעם סטודנט הולך הביתה ומנסה את זה? הוא לא מסוגל. אבל אילו היה כתוב כאן, במקום זאת, 'אם לוקחים קוביית סוכר ומרסקים אותה בצבת בחושך, אפשר לראות הבזק אור כחלחל, יש עוד גבישים שעושים את זה. איש לא יודע למה זה קורה, תופעה זו נקראת  'טריבולומינסצנציה," אילו כך היה כתוב, מישהו היה הולך הביתה ומנסה את זה. ואז הוא היה לומד להכיר את הטבע."

במקרה אחר התבקש פיינמן להיות חבר בוועדה שבדקה ספרי לימוד במתמטיקה. הוא הזדעזע מעליבותם. מכך שהיו רצופים בטעויות, אבל בעיקר מכך שלא באמת לימדו מאומה. כמו שבברזיל היה ברור לו שאף אחד אינו לומד ואינו מלמד פיזיקה, כך כשבדק את ספרי הלימוד נוכח שאין לכותביהם מושג בהנחלת המתמטיקה. הקריאה בהם עוררה בו  תחושה שהוא קורא "משפטים עם כמה שגיאות דפוס, ולפתע פתאום יש משפט שלם שכתוב מהסוף להתחלה. המתמטיקה הייתה פשוט אבודה!" וזה עוד ניחא. כי לתדהמתו התברר לו שחלק מחברי הוועדה נתנו ציון (ממוצע) לספר שלא היה כתוב בו כלום. או שלא שמו לב שהספר שקיבלו לבדיקה מכיל רק דפים ריקים, או שהסתמכו על ההמלצות וההסברים שקיבלו מהמוציא לאור! (פיינמן, בניגוד להם, סירב לקבל מידע על הספרים). אחרי ההתנסות הקשה הזאת, ובמיוחד מכיוון שהמלצותיו לתיקונים לא התקבלו, סירב פיינמן לשמש בוועדה דומה שבחנה ספרי לימוד במדעים.

ניסיתי לתת כאן טעימות, ממש על קצה המזלג, מספר ששמעתי עליו רבות ממעריץ מושבע של ריצ'רד פיינמן. נוכחתי שכל דברי השבח, על האיש, כמובן, אבל גם על הספר, מוצדקים.

אמנם הוא יצא לאור מזמן, ב-1995, אבל תכניו לא התיישנו. הוא מומלץ בחום.

הנה קישור לדף שלו באתר סימניה. ודאי אפשר להשיג אותו שם, כ"יד שנייה".


Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

א"מ פורסטר: מה הסכנה שמפניה צריך סופר להישמר

אפשר להניח, על פי מבנה גולגלתו, שהאדם הניאנדרטלי הקשיב לסיפורים. המאזינים הפרימיטיביים היו קהל של אנשים פרועי שיער, שישבו סביב המדורה בפיות פעורים. הם הותשו מהמאבק נגד ממותות או קרנפים שעירים, ונשארו ערים רק אם היו במתח. מה יקרה עכשיו? הִמְהם המספר, וברגע שהצליחו לנחש מה יקרה עכשיו, הם נרדמו, או הרגו אותו.

אפשר לנחש מה היו הסכנות שהמספר התמודד אתן כשחושבים על שחרזדה: זאת שניצלה מהגורל שיועד לה, רק משום שידעה להשתמש ביעילות בנשק המתח – הכלי הספרותי היחיד שפועל על עריצים ועל פראי אדם.

אכן, היא הייתה מספרת מחוננת: תיארה הכול בכישרון, ידעה לא לשפוט ולא לנקוט עמדה מוסרנית, היטיבה לשרטט דמויות, לבחור את האירועים שסיפרה עליהם ולתאר מקומות שהכירה היטב – אבל חייה לא ניצלו בזכות הכישורים הללו דווקא. כל אלה היו שוליים בלבד. היא ניצלה כי הצליחה להשאיר את המלך במתח. הוא תהה בלי הרף מה יקרה עכשיו. בכל פעם ששחרזדה ראתה את השמש זורחת, היא הפסיקה באמצע המשפט, והותירה אותו פעור פה…

כולנו, כל בני האדם, דומים לאותו מלך. אנחנו רוצים לדעת מה יקרה עכשיו. לכן עמוד השדרה של כל רומן חייב להיות הסיפור.


(מאנגלית: עופרה עופר אורן)

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

סייד קשוע, "עקוב אחר שינויים": איך סיפור יכול לשנות את החיים

לקוראיו הנאמנים של סייד קשוע לא מעט ממה שמופיע בספרו החדש עקוב אחר שינויים יראה מוכר. מי שחש כאילו ליווה את קשוע בהחלטה לעזוב את ישראל, ואז להקדים ולזרז את העזיבה, כל מי שזוכר את המצוקה שהביע ברשימות שלו במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", לפני העזיבה, בימיו הראשונים בשמפיין שבאילינוי, את סיפוריו על מהלך קליטתו כמורה לעברית באוניברסיטה, את הגעגועים לישראל שהוא מביע בלי הרף, לצד פחדיו מפניה, ימצא את כל אלה ברומן הכמו ביוגרפי.

כמו סופרים רבים אחרים, קשוע משתמש בחייו כבחומר גלם, אבל אין לטעות: אלה אכן חומרי גלם, שהוא מעצב כדי לספר סיפור שאינו בדיוק על עצמו. קשוע לוקח את הפרטים האישיים שלו ומשנה אותם קלות, מייצר באמצעותם דרמה מומצאת, אבל מציאותית מאוד. דמותו של הדובר דומה מאוד לו עצמו, אשתו וילדיו אינם מצטיירים שונים מאוד מאלה שקשוע מתעד ברשומותיו, אבל גם מי שמאמין כי הדמויות שהוא כותב עליהן בטורו השבועי מתארות במדויק את בני משפחתו הקרובים יכול לשער שגם הן קצת בדויות, לא לגמרי זהות לאישה, לילדים, להורים, לאחים, שעליהם הוא כותב בעיתון, כאילו לא המציא אותם, אלא הביא אותם אלינו "כמו שהן". הכתיבה העיתונאית של קשוע קרובה מאוד לכתיבה ספרותית, ולהפך – הכתיבה הספרותית שלו מזכירה לפעמים כתיבה עיתונאית, ולא רק מזכירה אותה, אלא אפילו נשענת עליה. כך למשל הקדיש קשוע פרק שלם לתיעוד הדיווח העיתונאי בעקבות מה שקרה באום אל-חירן. אני לא יודעת אם ציטט במדויק את מה שאמרו אז הכתבים והמרואיינים, אבל הכול מצטייר אמיתי לחלוטין. בדיעבד ידוע כמובן לקוראים שהדיווחים היו שקריים, שהמורה למתמטיקה שנורה, יעקוב מוסא אבו אל קיען, היה איש של שלום, שהוא לא ניסה לדרוס אף אחד, שהריגתו הייתה פשע. קשוע נשען על הידע שלנו, ואינו מוסיף ואינו מעיר שום דבר. האם לפרק הזה יהיה ערך בעוד אי אלה שנים, כשהאירועים המידיים יימחו מהזיכרון? אם כך – האם מדובר בכתיבה ספרותית, או עיתונאית?

ברור שהרגשות והדעות שמופיעות בספרו אותנטיות לגמרי. מה שקשוע הסופר חושב, חושב גם בן דמותו, המספר, מה שמכאיב, מטריד, מדאיג את האחד, משתקף בדייקנות אצל האחר, הבדוי.

סייד קשוע הוא סופר מצליח. בן דמותו הוא סופר צללים, שכותב את הביוגרפיות של אנשים זרים, ישראלים – יהודים וערבים. שניהם ערבים, ילידי טירה. שניהם חיו כמה שנים בירושלים, ושניהם חיים כיום באילינוי. שניהם נסו מהארץ זמן לא רב אחרי שצעירים פלסטינים חטפו בגוש עציון שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ורצחו אותם, וצעירים ישראלים חטפו ורצחו נער פלסטיני, מוחמד אבו ח'דיר. האווירה ברחוב הישראלי, התגובות שספג על פי עדותו, הן בטורו בעיתון והן ברומן, גרמו לסייד קשוע לחוש שהוא ובני משפחתו אינם בטוחים עוד בישראל.

ההבדל העיקרי בין קשוע ובין דמותו הוא בכך שהסופר האמיתי כותב פיקשן, בשעה שבן דמותו אינו מעז לכתוב סיפורים בדויים, אחרי שסיפורו הראשון, כך מסתבר, שינה את חייו לחלוטין, ולא רק את אלה שלו. למעשה, אותו סיפור ראשון ויחיד הזיק לו כל כך, עד שאינו יכול בעצם להתאושש ממנו, ולשקם את כל מה שהרס. מעניין לראות איזה כוח מעניק הסופר ליצירה, איזו עוצמה הוא מייחס לה.

את געגועיו הוא מרבה לתאר בטור, ובספר הוא עושה זאת בפירוט חושני, כשהוא מודע לשוני הרב בין ילדותו, לבין זאת של ילדיו. ממקום גלותו באמריקה הוא שוקל לקחת את ילדיו, לנסוע אתם כדי לקטוף זעתר (באילינוי!), כפי שנהג לעשות עם הוריו ואחיו. הוא מתגעגע לזיקיות שאהב לצפות בהן, לתאנים, לשסק. מתיאוריו ניכרת הקרבה העצומה לחי ולצמוח של נופי ילדותו. הוא מסביר את ההבדל בין עקיצה של דבורה לזאת של דבור, מתאר את טעמם של השקדים הירוקים ש"טעים לאכול עם מלח, כשהגלעין שלהם עדיין לבן וטרי," ומסביר מדוע צריך להיזהר כשקוטפים לימונים. לא רק לטבע של הארץ הוא מתגעגע. גם לקרבה אל האנשים. לתחושה שרואים אותו. כך למשל באמריקה הוא הולך בקביעות לאותו סַפָּר, שלעולם אינו מגלה שום סימן שהוא זוכר אותו, והוא חש שרק בישראל הוא שייך באמת. (על כך בדיוק כתב לא פעם גם בטור שלו בעיתון "הארץ").

נראה כי אחד הקונפליקטים המשמעותיים בחיי קשוע, ובאלה של בן דמותו, הוא הצורך אולי בעצם – הכורח – שלו לכתוב בעברית. הוא "ערבי שכותב בעברית". הוא חשדן כלפי הישראלים שקוראים את מה שהוא כותב. בן דמותו, שאינו מעז לכתוב סיפורים בדיוניים, "מעניק" לאנשים שאת סיפוריהם הוא כותב כסופר צללים, זיכרונות משל עצמו (בדיעבד, כשסוד אפל ומפתיע נחשף, מסתבר שהשתמש גם בזיכרון אסור של זולתו). האנשים הללו אינם רהוטים, אינם יצירתיים כמוהו. הוא מספק להם אם כך את המטענים של עצמו, וכך הולך ומתרוקן. מהבחינה הזאת שפר גורלו של סייד קשוע. הוא כותב באמת, גם אם אין לו ברירה, אלא לעשות זאת בשפה של מי שמצטיירים כאויביו, בכוח או בפועל. הם אלה שהתעללו באביו של בן דמותו כשהיה כלוא אצלם (מדוע? אין הסבר). הם אלה שאחראים לפחד שלו, לחוסר הביטחון שהסופר ובן דמותו חשים בישראל, לתחושה שעליהם למלט את עצמם ואת משפחתם.

הרומן נקרא עקוב אחר שינויים. יש כאן כמובן משחק מילים: השינויים הם בחייו של הדובר, בנפשו, בעקבות המעבר לאמריקה, בעקבות המהפך שיצר הסיפור האחד שפרסם, אבל הם מתייחסים גם לשינויים שהוא עורך בכתיבה של ספרי הזיכרון. כדי לחדד את הנקודה השתמש סייד קשוע בתחבולה מוזרה ולא מובנת. בפעם הראשונה חשבתי שנפלה טעות. אחר כך הבנתי שיש כאן עניין מגמתי: מדי פעם מחוקה שורה בקו אמצעי, כאילו מדובר בטיוטה, או בקובץ לא גמור. עלי להודות שלא מצאתי היגיון או שיטה במחיקות הללו, ולטעמי זהו גימיק מיותר. כך בעצם גם הפרק בערבית, המובא לקראת סופו של הרומן. הוא אמור לצטט את המונולוג האחרון שהשמיע באוזניו אביו, כשביקר אותו בבית החולים. במידה מסוימת הרגשתי שקשוע עוקץ או מקניט אותי, ואולי בצדק: העברית שלו, שהיא השפה שלי, מושלמת. הערבית שלי, שהיא השפה שלו, אינה קיימת. ואפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, שמרבית דוברי העברית שיקראו את הספר לא יוכלו לקרוא את הפרק הזה. האם עלה בדעתו לספק תרגום לעברית? כנראה שלא. האם יש בכך משהו מתסכל? האמת שכן. ועם זאת, אפשר להבין את ההתרסה שלו. את קריאת התגר.

אחרי שבן דמותו של קשוע מפרסם את הסיפור הבדיוני היחיד שלו, ולפני שאותו סיפור מחריב את חייו, הוא מספר כמה שמח, ואיך  "לא הפריעו לי יותר החשדות שהועסקתי או שחברי החמיאו לעבודתי רק משום שציפו ממני לפחות ושעצם העובדה שידעתי לחבר כמה שורות בשפה שלהם ולא בשפתי כבר נחשבה בעיניהם לפלא אמנותי."

האם, אני שואלת את עצמי, יאמין לי אם אומר כי הרומן דיבר אלי, או יחשוד שדעתי מוטה, כי אני מתפעלת מעצם העובדה שהכתיבה שלו רהוטה ויפה כל כך? ואם אמתח ביקורת, האם יאמין לי, או יחוש שמשהו בישראליות שלי מפריע לי להבין אותו?

את ספריו הקודמים של קשוע אהבתי מאוד. את טורו בעיתון "הארץ" אני קוראת בדבקות. צר לי על תחושת הניכור שהוא חש. הצטערתי כשחש שהוא נאלץ לעזוב את מולדתנו. אני עוקבת, ככל שהוא מאפשר לי, אחרי ההתאקלמות של ילדיו בארצות הברית, וחוששת שהוא עצמו לעולם לא יחוש שם בבית. אם אני מרשה לעצמי לחוש קרבה מופרזת-אולי אל אדם שבעצם אינני מכירה, זה מפני שהוא עצמו פותח בפני כולנו את לבו, חושף את פגיעותו, ועושה זאת תמיד בהומור ובשנינות שובים. אי אפשר שלא לחבב אותו מאוד, אפילו, יש לומר בגלוי, לאהוב.

טעימה מהספר "רצח בבית הספר לאמנויות", פרק 18 יום כיפור, עכשיו במבצע

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

שברים נאספים לשירה: שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים

אחרי קובץ השירים הקודם, הלילה הזה כולו שירה שראה אור לקראת חג הפסח בשנה שעברה, מוציאה הוצאת חבר לעט ספר המוקדש כולו לראש השנה וליום כיפור.

כמו בספר הקודם, גם בשירים נאספים לשירה מלווה כל אחד מהשירים בפסקה שאמורה להאיר אותו. בניגוד לקובץ הקודם, שם הייתה הפסקה דידקטית באופייה, והכתוב נראה כאילו הוא מעין ספר עזר למורה-המחנך או למדריך בתנועת הנוער – היו בו שאלות מנחות שאמורות להוביל לדיון בעניינים שונים – בספר שלפנינו הסתפק העורך (מרדכי דוד [מודי] כהן) בהערה פרשנית, מעין הסבר – או קביים? – לקורא המתקשה.

פרקי הספר – אלול, סליחות, ימים נוראים, ראש השנה, שופר, מי במים ומי באש, כפרות, כל נדרי, יום הכיפורים, פתח לנו שער ונעילה, מדברים בשם עצמם. הנושא ברור. מה שמפתיע הוא הגיוון הרב של הכותבים, חלקם ידועי שם (ביניהם – אגי משעול, יהודה עמיחי, זלדה, דליה רביקוביץ), ואחרים ידועים פחות.

הבחירה תלויה כמובן בטעמם של העורכים. מתוך המבחר העשיר והמגוון אציין כאן את שירה של ורד אלפרט, "תרנגול כפרות":
ורד אלפרט הוציאה לאור לפני שנתיים את ספר השירים סוזאן, הנושא את שם אמה. היא כותבת בו על זיכרונות שלה ושל הוריה שעלו ממרוקו, על חייהם, כאן ושם. באחד השירים בספר היא שואלת "מה לי ולהיסטוריה?"

"תרנגול כפרות" שואל שאלה דומה ואולי בעצם משיב לה: בכמה שורות מצומצמות מצליחה אלפרט לשרטט את התהום הבלתי נתפסת בין חייה של מי שמכונה "היא", לבין אלה של חברי הקבוצה, שנדרשים לדיון ולהצבעה כדי לפסוק, אחרי דין ודברים וחישובים שנשקלו בכובד ראש, שיש לאפשר לאותה אישה דלת אמצעים, שחיה במעברה, לקבל "תרנגול אחד מהלול" כדי שתוכל "לעשות כיפור".

אנחנו רואים את הבדידות שלה לעומת "הקבוצה". את הכוח שלהם, לעומת חולשתה. את התובענות שלהם – יתנו לה את התרנגול, אבל "רק אם תבקש": על מתן בסתר לא שמעו. גם לא על נדיבות ורוחב לב שאינם תלוים בדבר. קודם כול ישפילו אותה, ואחרי כן "יקריבו" למענה תרנגול אחד, לא לפני שיבדקו היטב אם לא יינזקו ממהלך כל כך קיצוני ויגיעו למסקנה ש"לא נורא"…

כמה כאב מביעות השורות הקצרות הללו, המאופקות, וכמה קורעת את הלב האילמות של אותה אישה, שאין לה אפילו זהות או שם. ידוע עליה רק שהיא תושבת המעברה, ודאי איזו פועלת, או מנקה קשת יום.

אחרי הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" אי אפשר שלא לחשוב על הנשים ההן, המתוארות בו, אלה שנזרקו אל השוליים, לצמיתות, בלי שום אפשרות למלט את עצמן ואת ילדיהן, לדורי דורות, מהמצוקה ומהעוני שאליהם דנו אותן ואת בני המשפחה שלהן.

הנה מה שנכתב בספר, כהערה לשיר:

דוגמה למי שסבור כי התוספות הללו נחוצות לו.

אבי ולנטין, "בסתר כנפיים": מה באמת גרם למות אחיו?

לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

כך הפך נמל אילת לתופת

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.

ג'ואנה טרולופ: City of Friends: מדוע הוא "צ'יק ליט" במיטבו

האם שוויון הזכויות בין נשים לגברים הוא כבר עובדה מוגמרת, ואפשר עכשיו להתחיל לדון בהשפעותיו? למשל – לבחון איזו משמעות יש לקריירה המקצועית בחייהן של נשות עסקים מצליחות?

ברומן האחרון שלה,  City of Friends שראה אור השנה באנגליה, בוחנת ג'ואנה טרולופ היבטים שונים שכולם נוגעים בסוגיה בסיסית אחת: כמה ומדוע חשוב לנשים לפתח קריירה ולהצליח בה.

כדי "להשיב" על השאלה המובלעת ברומן בחרה טרולופ ארבע דמויות ראשיות, שכל אחת מהן מייצגת, בברור, "סוג" מסוים של נשיות מודרנית: אחת מהן נשואה, שותפה בכירה בקרן הון סיכון, שוויתרה על גידול ילדים ומסתפקת בטיפול בכלב האהוב שלה. חברתה הנשואה היא בנקאית שמגדלת שתי בנות ובן. חברה נוספת, אֵם לא נשואה לבן אחד, היא בעלת חברת ייעוץ שמעניקה שירותים לדירקטוריונים ועוזרת להם לייעל את החברות שלהם, והחברה האחרונה – מרצה למנהל עסקים, לסבית, שחיה עם בת הזוג שלה.

עם ארבע ה"טיפוסיות" הללו אפשר לפתח עלילה שהיא מעין תחקיר סוציולוגי מובלע: מה יקרה אם יפטרו את אחת הנשים מתפקידה הבכיר? איך יראו חייה מחוץ למעגל העבודה, אחרי שירדה ממרום גדולתה והשפעתה, מצאה את עצמה יושבת בבית, בלי סיבה להתלבש יפה ולצאת אל חברת בני האדם? מה קורה למי שמאשימים אותה בהתמכרות לעבודה? ולמי שמחליטה להקדיש את זמנה למפעל חיים חדש, כזה שאינו מבטיח הכנסה כספית נאותה, אבל מעניק לה סיפוק מהידיעה שהיא מיטיבה את חייהם של אחרים? ומה יקרה לאישה שמחליטה להקדיש את זמנה לאמה הדמנטית? האם בעלה ישתף פעולה עם החלטתה לקחת את האימא אליהם הביתה ולטפל בה?

כל אלה בלי ספק סוגיות שמעסיקות כנראה שכבה מסוימת של נשים – כאלה שמוטרדות מהבגדים והאביזרים היקרים שזכותן לקנות וללבוש, וכדי לממן איזו גחמה נאה מודיעות שהן מוכנות להצטמצם: לנסוע לפחות חופשות בחו"ל,  לוותר פה ושם על מסעדות ועל נסיעות במוניות…

וזה לא שטרולופ אינה מכירה בקיומן של מצוקות אחרות, קיומיות: אדרבא, הרומן נפתח במפגש של אחת המצליחניות שלנו עם ענייה, מישהי שלא הצליחה להתקבל עבודה כסדרנית בסופרמרקט, רק כי –  כך היא מסבירה – לא הייתה לבושה בבגדים נאים די הצורך, ומשום שהתיק שלה פשוט מדי, מבד, בניגוד לתיק היקר והמשובח שאוחזת אשת העסקים.

כדי לאפשר לנו לראות את כל ההיבטים של הנשיות המודרנית, משבצת הסופרת גם דמות משנית של אישה מהסוג הנושן: כזאת שאוהבת להיות לסדר, לבשל, לערוך את השולחן ולקשט את הבית בפרחים. גם לאישה כזאת יש זכות קיום, מסביר לנו הרומן, בתנאי שבחירתה מודעת ואמיתית, כי היא מרגישה שכך תוכל לממש את כישרונותיה.

מצד אחד הרומן  City of Friends נקרא כמעט כעבודה אקדמית, כאילו הסופרת לקחה את הנשים הללו כנושא למחקר מדעי, ואפילו הכינה לעצמה מראש רשימה של התמודדויות שאותן תוכל לבחון. מצד שני, ג'ואנה טרולופ (בת משפחה רחוקה של אחד מחשובי הסופרים האנגליים במאה התשע עשרה, אנתוני טרולופ, מי שכתב את סדרת הספרים "פאליסר" –  על פיהם נוצרה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד) היא סופרת מיומנת. City of Friends הוא ספרה העשרים. חלק מספריה –  ילדים של אחרים, קרבת דם, מאהב ספרדי, להתחתן עם הפילגש, הגברים והנערות, קרבת משפחה – תורגמו לעברית. די להביט בשמותיהם כדי להבין שהם עוסקים בעיקר, או רק, במשפחה על כל ענפיה. זאת אינה ספרות "גדולה", אבל היא מאוד קומוניקטיבית, ובדרכה הצנועה נוגעת בלב הקוראת, (שהרי סביר להניח שבעיקר, אולי רק, נשים קוראות את ספריה).

כישרונה המובהק של ג'ואנה טרולופ מתבטא ביכולתה לתאר חיות בית, בעיקר חתולים – ברומן שלפנינו גם כלב. אלה מצטיירים בדייקנות ובפרוטרוט. ברור לחלוטין שטרולופ מכירה חתולים מקרוב ואוהבת אותם. כתיבתה מציירת גם סיטואציות אנושיות באופן שאפשר כמעט לדמיין שמדובר בסרט המוצג בפנינו – התמונות, המחוות, התנועות, המראות שהיא מתארת ברורים, ספציפיים ומדוייקים.

לז'אנר הספרותי הזה יש כינוי: chick lit: "ספרי בנות" – והספר  City of Friends  עונה על כל הקריטריונים שלו, כפי שהם מוגדרים בוויקיפדיה: "סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהם וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שבהן הן במקומות העבודה.

לפנינו, אם כן, "צ'יק ליט" קלאסי, ואין אלא להודות כי גם קוראת שמחשיבה את עצמה מתוחכמת (לפעמים…), יכולה ליהנות מהז'אנר.

הספר (טרם?) תורגם לעברית, אבל אפשר כמובן למצוא אותו באנגלית, והשיטה המועדפת עלי: לקנות אותו במחיר מוזל ולקרוא אותו בקינדל (שאותו אפשר להוריד למחשב, לטלפון או לטבלט, בחינם). בלחיצת כפתור הוא מופיע בכל המכשירים, גם, כמובן במכשיר הקינדל הייעודי, ואפשר מיד להתחיל לקרוא.

הנה אפילו הקישור לספר

כרגע הוא זמין רק בכריכה קשה, ואז מחירו 21.96$. בקינדל, לעומת זאת, הוא עולה 9.99$, ואפשר להתחיל בכך שמורידים sample (בחינם!) וקוראים חלק לא מבוטל ממנו – כ10% (!), ורק אז מחליטים אם רוצים לקנות אותו. יתרון משמעותי, שחוסך הרבה כסף.

לֵילָה סְלימאני, "שיר ענוג": פנינה ספרותית נדירה

"אני לא פמיניסטית", נוהגות להכריז נשים לא מעטות, כאילו מדובר במילת גנאי מסוכנת, כאילו אין לכולנו, נשים וגברים, חובה מוסרית להכיר בכל מה שהפמיניזם השיג למעננו, החל בהישגים המובנים מאליהם – זכות הצבעה לנשים, הזכות לקניין, שוויון בפני החוק – וכלה במאבק שטרם הסתיים, שנועד לשנות דברים שנראים לכאורה גם הם מובנים מאליהם, למשל – שתמורת עבודה השווה לזאת שמבצעים גברים, יקבלו נשים שכר שווה. אכן, הפמיניזם טרם השלים את תפקידו החברתי.

עם זאת, אסור להתעלם מהבעיות שהישגיו יצרו. אין עוררין על זכותן של נשים, השווה לזאת של גברים, לממש את כישרונותיהן, ללמוד מקצוע ולעסוק בו. אבל לשאלה מי יגדל את הילדים בזמן ששני ההורים מפתחים את הקריירה שלהם אין בעצם תשובה מושלמת. האנתרופולוגית הלן פישר טוענת בספרה המין הראשון כי גופן של נשים מספק בעצם את הפתרון: לדעתה תקופת המנופאוזה הנשית נועדה לאפשר לסבתות, שכוחן עדיין במותניהן אבל אין עוד סיכוי שימשיכו ללדת, לקחת על עצמן את הטיפול בנכדיהן, וכך לאפשר לאמהות לעבוד ולפרנס את המשפחה, במילים אחרות – לפתח את הקריירה שלהן ולממש את כישוריהן המקצועיים. ייתכן שבחברות שבהן יש למשפחה המורחבת תפקיד מובנה הפתרון הזה אכן מתאפשר. בעולם המודרני, המערבי, הוא כמעט לא קיים.

זוגות פונים אם כן אל נשים אחרות, אומנות וגננות, שהקריירה שלהן היא טיפול בילדים זרים.

בנובלה שיר ענוג מספרת לנו לֵילָה סְלימאני, סופרת ממוצא מרוקני שחיה בצרפת, על הבעייתיות שיוצר הפתרון המקובל בחברה המערבית.

הנובלה – פנינה ספרותית נדירה – היא מעין סיפור מתח פסיכולוגי. היא מתחילה בשיא הזוועה שכל הורה יכול להעלות בביעותים הכי איומים שלו: אומנת רצחה את שני הילדים שבהם טיפלה, וניסתה להתאבד. התינוק מת מיד. הילדה הקטנה נאבקה על חייה, אבל מותה נקבע כעבור זמן מה, בבית החולים. האומנת עצמה "לא ידעה למות. את המוות היא ידעה רק לתת".

מכאן ואילך משרטטת סלימאני את השתלשלות המעשה. את מה שקדם לסוף המחריד. הסיבות. הגורמים. הדחפים. היא בוחנת את הייאוש. היא מספרת איך הוא מתפתח. ממה הוא נובע. מה קורה כשאין שום תקווה. היא מביאה בפנינו את קולותיהן של דמויות שונות, ועושה זאת בכישרון יוצא דופן. אנחנו מתוודעים לאנשים שהקיפו את האומנת. בעלה. בתה. בעל הדירה שלה. בקווים מעטים אבל רבי עוצמה משורטטים המצבים והדמויות, עד שקשה להאמין שכל זה נעשה לאורך 123 עמודים בלבד. כל כך הרבה נודע לנו מרמזים, מהערות אגב, מנגיעות קלות. (הנה למשל, הרקע לחייה של לואיז נודע מהערת אגב: איש מעולם לא בישל למענה. אפילו בילדותה נאלצה לאכול שיירים של מרק, גם כאלה שמצאה בהם עצם מכורסמת. פרט שמצטרף לפרט אחר, המגיע הרבה אחרי כן, ומבהיר את זרמי העומק החשאיים במעמקי אישיותה של לואיז).

שני הציטוטים המשמשים מוטו מעניקים לקורא את תמצית העניין: הראשון, מתוך סיפור של רודיארד קיפלינג, מספר על "מיס וזיס". היא "באה מעבר לגבול כדי לשמור על ילדיה של גברת אחת […]. הגברת אמרה שמיס וזיס היא אומנת גרועה, מלוכלכת ופזיזה. לרגע לא עלה בדעתה שלמיס וזיס יש חיים משלה ודאגות משלה, וכי אין דבר חשוב יותר בעולם מן הדאגות הללו לדידה של מיס וזיס."

הציטוט השני לקוחה מתוך החטא ועונשו של דוסטויבסקי: "המבין אתה, המבין אתה, אדוני הנכבד, מה פירוש הדבר שכבר אין לך מקום ללכת אליו?"

שני הציטוטים הללו מניחים את הרקע למצוקתה הספציפית של האומנת, לואיז, שאותה אנחנו לומדים במהלך הסיפור. אבל לואיז איננה רק לואיז ומצוקותיה הקיומיות אינן רק אלה שלה, המסוימות.  שכן גם אומנות שאינן סובלות מקשיים אובייקטיביים מרים כל כך, הן בעצם נשים מנוצלות. כי מה הן מעניקות למשפחות שבילדיהן הן מטפלות? לא רק את הכישורים המקצועיים שלהן, אלא את החשוב מכל – את עצמן. את אהבתן. בלעדיה אי אפשר לטפל בתינוק. ואז, מתארת סלימאני, כעבור שנים, שוכחים אותן. בסצנה שמתרחשת בגינה הציבורית, שם יושבות מטפלות, כמו בכל מקום בעולם, הן רואות מרחוק את הנערים והנערות שבהם טיפלו בילדותן. והן בטוחות שאלה אינם ניגשים אליהן רק מתוך מבוכה. ואינן מסוגלות להעלות בדעתן שהצעירים הללו בכלל לא זוכרים אותן. אהבתן, מסירותן, היו חשובות, אבל נמוגו. בשנים שטיפלו בתינוקות אמרו להן שוב ושוב שהן חלק מהמשפחה. וזאת כמובן תרמית מקובלת של מי שמבקשים לחוש שאינם מנצלים.

לילה סלימאני קיבלה השראה לכתיבת הנובלה ממקרה אמיתי שאירע בארצות הברית כשאומנת אנגליה בשם לואיז וודוורד (בריאיון אתה הודתה סלימאני שאפילו נטלה את שמה של אותה אומנת) טלטלה פעוט שבו טיפלה וגרמה למותו.

אלה כמובן הפחדים העמוקים ביותר שיש להורים: האם אפשר לתת אמון באישה שתטפל בילדיהם? ומה החלופה? סלימאני מיטיבה לתאר את התסכול של מרים, אמם של הילדים, עורכת דין בהשכלתה. את הצורך שלה לצאת לעבודה. לבטא את היכולות שלה. היא עורכת דין מעולה ועקרת בית גרועה. בבית היא נחנקת ואבודה. משכר העבודה שלה לא נשאר הרבה. היא מצליחה לממן בו את החזקת האומנת. בעלה לעומתה ממשיך לחיות את חייו, גם אחרי שהילדים נולדים, ממשיך  להתפתח. היא חשה טינה כלפיו. אם לא תחזור למעגל העבודה תרגיש שהחמיצה את חייה.

הנובלה שיר ענוג מביאה בפנינו כמובן את התסריט הרע מכול. את הזוועה בהתגלמותה. את האפשרות הקיצונית ביותר, שלרוב אינה מתממשת. ובכל זאת, היא מעוררת שאלות שאין עליהן בעצם תשובה. זוהי יצירה יוצאת דופן ולא מפתיע שהיא זיכתה את הסופרת בפרס גונקור היוקרתי, שלושה חודשים בלבד אחרי שראתה אור, בשנה שעברה. ראוי לציין כי התרגום לעברית, מאת רמה איילון, משובח.

CHANSON DOUCE, Leila Slimani

 

 

היינץ ריין, "ברלין, סוף": שלטון-עיתון

"הפיהרר עומד בראש הקרב המכריע וההירואי הזה. הפיהרר מנהל את הקרב בצורה הפעילה ביותר ונשאר בבירת הרייך עד להשגת ההכרעה שאנחנו מבקשים – השלכת הבולשביקים בחזרה למזרח."

"אפילו גבלס עצמו לא היה יכול לכתוב משהו ציני ושקרי מזה," אומר לאזן, אחרי שוויגאנד סיים להקריא.

"אח, מלאך תמים שכמותך," אומר קוקטור בוטצ'ר, "הרי זה הכול גבלס, אף מאמר מערכת בגרמניה לא סוטה במלוא הנימה מההוראות הדקדקניות שלו. או שאתה לא יודע שעורכי העיתונים וראשי סוכנויות הידיעות חייבים להגיע מדי יום ביומי לתדריך אצל גבלס או אצל מר דיטריך, שהרי העיתונות שלנו היא כידוע החופשית והמלומדת ביותר בעולם?"


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

רודולף שטיינר "מבחר כתבים": מדוע לא אקרא אותו

כותרתו הנוספת של הספר שלפנינו היא "איך ליישם את האנתרופוסופיה להשגת חיים טובים". ההבטחה הגלומה בו מפתה לקרוא אותו, לא כן?

אם כי כבר בכותרת עצמה, כפי שהיא מנוסחת, מתעורר איזה ספק. "להשגת חיים טובים"? מדוע לא: "כדי להשיג חיים טובים"? אולי אפילו "כדי לשפר את החיים"? שואלת את עצמה הקוראת הדקדקנית, אבל מחליטה להמשיך ולקרוא. איך תוותר על האפשרות הזמינה לשפר את חייה?

אבל אבני הנגף המתגלות ממש בעמודים הראשונים מבהירות ששום דבר טוב לא יקרה כאן, מכל מקום – לא בעזרת הספר שלפנינו.

כי מה עושים עם ניסוחים שמצריכים פענוח כה רב – לא של התוכן, אלא של המשמעות הבסיסית ביותר, כלומר – של העברית?

הנה דוגמה: "מישהו המסוגל לבחון את הטבע האנושי יותר מקרוב יודע שמספר גדול של תהליכי חשיבה הם מסוג זה, ואולי רואה, היינו אומרים, שאנשים הנמצאים בתוך מכונית דוחפים אותה ומאמינים שהם אלה הגורמים לה לנוע," נכתב בעמוד 15.

סליחה? מה בדיוק כתוב כאן? הכוונה אולי לומר משהו כמו: "ברור למי שיודע כיצד לבחון מקרוב את הטבע האנושי כי תהליכי חשיבה רבים נמנים עם אלה שתיארנו"…

אבל מה הלאה?

החל מהנקודה הזאת קצרה ידי מלפרש. אין לי היכולת לתרגם את העברית הפתלתלה לעברית מובנת, שכן אין לי מושג למה הכוונה בניסוחים "אולי רואה"? "היינו אומרים"?

דוגמה נוספת מאותו עמוד (15): "בהשוואה בין האורגניזם האנושי לשעון נעשה שימוש לעתים קרובות". כלומר – "לא פעם משווים בין האורגניזם האנושי לשעון"?

ספקותי התעוררו כבר בעמוד הקודם, (14), כשנתקלתי בניסוח המסורבל והמעצבן – "גיליתי כיצד, על ידי כמות קטנה של כוח קיטור, ופשוט על ידי ארגון מחדש של חלקי המכונה, כמות גדולה מאוד של עבודה יכולה להיעשות על ידי מכונה אחת".

הספקות התבססו כעבור עוד כמה פסקאות, עד כדי כך שסגרתי את הספר והנחתי אותו בצד.

כאשר אני נדרשת כקוראת לעצור אחרי כל משפט כדי לנסות לפענח אותו, אני מוותרת מראש או לפחות די מהר על מה שיכולתי אולי להפיק מספר כלשהו. אין טעם במאמץ, ואין שום הנאה מהקריאה.

סליחה, רודולף שטיינר. רציתי ללמוד על האנתרופוסופיה, רציתי לברר בעזרתך מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי. כל זה כבר לא יקרה בעזרת "מבחר כתבים".

פניה ברגשטיין, "שתלתם ניגונים": האם ידעה המשוררת מה עמוקה וסופית חשכת התהום

"אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח' שקולנה 37." כך נפתח מכתב כתוב בפולנית בכתב יד, בעיפרון, על נייר משובץ, ששלחה ב-1 במרס 1945 מפלשתינה חברת קיבוץ גבת אל ראש עיריית העיר אוטבוצק שבפולין. הכותבת המשיכה ופירטה את שמות בני המשפחה שעל גורלם ביקשה לדעת: אביה, אמה, אשתו של אחיה, אחייניתה, ההורים של גיסתה, הדגישה את שמותיהם בקו, נמלכה בדעתה, תיקנה, מחקה שורות.

את המכתב סיימה במילים: "מאז לא היו לי ידיעות. אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב. בהוקרה עמוקה ובכבוד רב."

את המכתב שלחה אחרי שחמישה ימים לפני כן כתבו לה מטעם "לשכת המודיעין המרכזית על יהודים בססס"ר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל", והציעו לה "לכתוב אל השריד שמעון כץ" או לפנות לעיריית אוטבוצק.

הכותבת, פניה ברגשטיין, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה שעמו היגרה לפלשתינה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם.

כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה (ברגשטיין סבלה ממחלת לב) וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", המבקש לתרגם ולפענח מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).

שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה פרסמה פניה ברגשטיין את אחד משיריה הידועים ביותר, "ניגונים", שדוד זהבי הלחין:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

בשיר פונה ברגשטיין אל הוריה ומספרת להם עד כמה עמוק ומשמעותי הקשר שלה אתם. הניגונים ששתלו בה – התפילות והזמירות − דומים לזרעים שהכו בלבה שורש והמשיכו כל השנים לצמוח בתוכה. אמנם היא חברת קיבוץ הדוגל בסוציאליזם וחבריו רחוקים מאוד מציוויי הדת, אבל היא לא שכחה את מה שלמדה בבית הוריה. האמונה שלהם קיימת בה, עד כדי כך שהיא מסוגלת להמשיך ולשמוע את קולם, ואת התפילות שנהגו להשמיע, "מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם."

כשפניה ברגשטיין כתבה את השיר היא עדיין לא ידעה מה עמוקה התהום המפרידה בינה ובין הוריה האהובים. המכתב ששלחה בתום המלחמה מעיד כי עדיין לא התחוור לה בוודאות שלא מדובר רק במרחק גיאוגרפי ובניתוק שנכפה עליהם, שהרי מאז שפרצה המלחמה לא יכלה עוד לקבל מהם מכתבים, לספר להם על עצמה ולדעת מה שלומם. אולי חשדה שאינם עוד. אולי כתבה את השיר מתוך הבנה שקולם המהדהד בתודעתה לא יישמע עוד במציאות. אולי כתבה את שיר האהבה והגעגועים, כי כבר חשה שרק ביטוי כזה יקשר בינה וביניהם.

על השבר הנורא מכול שהיה צפוי לה אלמלא הלכה לעולמה ב-1950, והיא רק בת 42, לא ידעה.  בנה היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים. בן 33 היה במותו. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת פחות משנה.

פניה ברגשטיין ידועה גם בשירי הילדים שכתבה. בוא אלי פרפר נחמד, ספר שירים לפעוטות שבו תיעדה את חייהם של ילדי הקיבוץ, היה ונשאר אחד הספרים האהובים ביותר על ילדים ישראלים ועל הוריהם מאז שראה אור לראשונה, ונמכר עד היום בעשרות מהדורות.

החוקרים רויאל נץ ומאיה ערד הקדישו לספר פרק בספרם מקום הטעם, ניתחו בו את השירים בכובד ראש וברצינות רבה, ומצאו בהם רבדים שנסתרים בדרך כלל מהעין. כך למשל בשיר "בוא אלי פרפר נחמד":

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא  –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

המחברים רואים בו מתח בין תום לאירוניה, במילים ובאיור המלווה אותן: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן בו ברור שלא תוכל לתפוס אותו. המבוגר הקורא את השיר יודע כי הפרפר שאליו פונה הילדה אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, כך טוענים מחברי הספר, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות.

אין לדעת אם פניה ברגשטיין התכוונה באמת לאירוניה הכאובה שרויאל נץ ומאיה ערד מצאו בשירים, ולא חשוב לדעת אם הייתה מסכימה עם הראייה שלהם, אבל ייתכן שהייתה שמחה להיווכח עד כמה השירים ממשיכים לגעת בלבבות.


בשולי הדברים ארשה לעצמי לספר כי "ניגונים" העניק לי השראה לכתיבה של "שתלתם ניגונים בי". הוא מביע את ההפך הגמור:

 מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת
לֹא הֵכִילוּ מִלִּים, הֵם הָיוּ רַק סְלִילִים
שֶׁל צְלִילִים אֲפֵלִים, סַכִּינִים, סַכָּנוֹת
מִפְלָצוֹת עִם פִּיּוֹת שצָּוְחוּ רְסִיסִים
צַלָּחוֹת שֶׁנֻּפְּצוּ בְּשִׁיר עֶרֶשׂ אַרְסִי,
הֵם הָיוּ עֻבָּרִים שֶׁכְּאִילוּ הֻפְּלוּ
אַךְ נוֹתְרוּ נְטוּעִים בַּאֲגַם הָאֵימָה
וּמֵעֵבֶר לַתְּהוֹם בִּי שָׁבִים וְעוֹלִים,
נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה.

 

 

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי ישמח לשיר באושוויץ?

ישי שריד עושה זאת שוב: לאחרונה ראה ספר חדש ששריד כתב, והוא שונה מקודמיו, אבל חשוב כמוהם. אחרי ספר מתח (לימסול), אחרי רומן מרגש שמתרחש כולו בגן ילדים (גן נעמי) ואחרי השלישי – חזון אפוקליפטי, כתב שריד את מפלצת הזיכרון: מונולוג על זיכרון השואה.

לכאורה – מתמודד הרומן השלישי עם העתיד – מה שעלול לקרות אם לא נזדרז לבלום תהליכים שכבר החלו, והנובלה מפלצת הזיכרון מתמודדת עם העבר, אבל בעצם שניהם עוסקים מאוד בהווה. במשמעויות שאנחנו מעניקים לזיכרון, ובכוחו להשפיע עלינו כחברה.

הדובר פונה אל יו"ר יד ושם בניסיון להתנצל – בעצם להסביר –מעשה קיצוני וחריג מאוד שלו, אשר פרטיו מתבררים רק לקראת הסוף. הוא היסטוריון שבראשית דרכו האקדמית ביקש ללמוד על תקופות רחוקות ושלוות, אבל מכורח הנסיבות נאלץ בסופו של דבר לעסוק בחקר השואה. כמעין פשרה הוא בוחר להתמחות בהיבטים הטכניים, כביכול, של מחנות ההשמדה. בדיסרטציה שלו הוא כותב על מבנה מחנות ההשמדה והעבודה, בוחן אותם לפרטיהם המדוקדקים ביותר, ונעשה המומחה הגדול ביותר לעניין.

בלית ברירה הוא מתחיל להנחות קבוצות של בני נוער, אחרי כן חיילים, ולבסוף – תיירים "כלליים": אלה שנוסעים לפולין לא כדי לבקר במחנות, אלא כדי ליהנות, לטייל, לערוך קניות, בקיצור – לבלות.

סוף סוף כתב מישהו ספר פרוזה העוסק במשלחות הנוער לפולין. ישי שריד אינו מחמיץ אף נקודה או ניואנס: הוא מראה לנו מקרוב את המשמעויות האמיתיות של המסעות הללו: את בני הנוער שיוצאים מבחינתם לטיול בחוץ לארץ, עם בני גילם. את הקשיים של המורים, שאמורים לפקח עליהם שלא יתפרעו ולא יתבזו, שלא יזמינו חשפניות, ישתכרו, יהרסו את החדרים בבתי המלון. (וגם – שישובו לישראל בשלום). אבל בעיקר הוא מראה לנו את הפער הבלתי נתפס בין "השואה", לבין הביקורים הללו. את חוסר היכולת, ובעצם – את חוסר הרצון של הצעירים, וגם של המורים המלווים אותם, להתמודד באמת עם מה שהתרחש במקומות שבהם הם מבקרים.

לכאורה הם "בסדר": ביום הביקור באושוויץ, למשל, "גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש", הוא כותב, ומוסיף מיד בציניות, "המותג עושה את שלו", אבל בעצם הוא חש באטימותם. הטקסים, השירה, נפנופי הדגלים והדלקת הנרות מעוררים בו דחייה. אחרי שהוא מזעזע קבוצה של בני נוער כשהוא מסביר להם שאין הצדקה לביטוי "כצאן לטבח", כי את הצאן שוחטים, אבל לפני כן מלטפים, מאכילים ב"עשב רענן", ואילו את היהודים "הרעילו בתרסיס נגד מקקים, ברעל עכברים." הוא מסביר – "הייתי צריך לומר להם זאת, לפוגג את התוגה חסרת המשמעות, לבטל את הנגינה של שירים תפלים בגיטרה, את הקדיש, הדמעות, הנרות, כל הנעים הזה".

סוף סוף מישהו אומר את האמת: המסעות הללו לפולין הם טיולי הנאה. כן, כולל רגעי הבכי שיש בהם עונג של התרפקות, קרבה, חיבוקים. (מי שנתקל בדיבורים נוסח "מי רוצה לשיר באושוויץ?" "אני אשמח לשיר במיידנק" שנשמעים במהלך ההכנות שבני הנוער עורכים לקראת המסעות הללו, מי ששמע אותם נשאלים עם שובם "איך היה?" ואת תשובתם: "כייף!", יכול להבין ולהזדהות). ככל שהוא חווה את הזיוף, הוא הולך ומתמוטט נפשית, מתחיל לראות מראות – כבשנים שהיו ואינם, אנשים שיורדים מהרכבת, מבולבלים, חסרי ישע, מבוהלים – ולשמוע קולות: ילדים אומרים מילים אחרונות, בני משפחה נפרדים, ואינם יודעים שאלה רגעי חייהם האחרונים, שבקרוב ירצחו אותם באכזריות שלא תיאמן.

הקושי הרב שלו נובע לא רק מהזיכרונות, כלומר – מהעבר, אלא גם מההווה. מהשנאה שרוחשים בני הנוער הישראלים לפולנים, אבל לא לגרמנים. את הפולנים מאשימים באנטישמיות, בפוגרומים. ומהגרמנים – מתפעלים. "הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות". והוא מסביר שהם, הגרמנים, הצליחו בתוכניתם, להרחיק את הזוועות מאדמתם. הכול התרחש בפולין. שם נשארו הגופות. שם נשאר הזיכרון. גרמניה נשארה "יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח…"

וזה עוד לא הכול. כי לא רק שהצעירים הישראלים אינם שונאים את הגרמנים, לא רק שהם מתפעלים מיופיים ומוקירים אותם כידידינו הטובים – הם מזדהים עם מעשיהם! עם הרוצחים, לא עם הקורבנות! כי מי היו הנרצחים? "אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים" והם "לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים". העניין נהיר בעיניו: "כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות."

הוא בוחן אותם בשאלות קשות: מה תעשו, הוא שואל קבוצה של חיילים, אם תוכלו להעלים את כל האויבים שלכם מעל פני האדמה, "בלי שידיכם טבלו בדם, ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך?" לא רק שאף יד לא מורמת, אלא שמפקד המשלחת נוזף בו. אומר לו שבלבל אותם וגם – "זה לא ראוי מה שאתה עושה."

באחת הסצנות המרעישות ביותר בספר מתאר הדובר נער ישראלי נעים הליכות, סימפטי, צעיר שהוריו אוהבים אותו, מן הסתם, שחבריו מעריכים, שמדבר במתינות וביישוב דעת, ומסביר שאין "לנו" הישראלים ברירה: "כדי לשרוד אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הדובר תוהה: "למה אתה מתכוון?" והנער משיב "שצריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים," כי "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי." הדובר מקשה כנגדו: מדוע דווקא כמוהם? הרי הם הובסו במלחמה?

כן. מסביר הנער, ובכל זאת. אִתם. מדוע? "כי הם הלכו עד הסוף".

ישי שריד, באמצעות הדובר שלו, אינו דן לכף חובה אפילו את הנער הזה. "הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח, והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכול זה רק כוח וכוח וכוח," הוא אומר לעצמו, ולנו הקוראים.

מהם, אם כן, לקחי השואה? מה אמורה להגיד לנו "מפלצת הזיכרון"? מה קורה כשהיא נהפכת למיצג, למשחק מחשב, לסרט קולנוע?

הנובלה מפלצת הזיכרון נוגעת בכל השאלות הללו בחוכמה, בשנינות וברגישות יוצאות דופן. קריאת חובה!

 

שולמית אפפל, "תדמייני שאת כוכבת": איך המשוררת הופכת קש לזהב

שולמית אפפל

"ההיסוס המתמיד בין צליל ומשמעות": זאת הייתה תשובתו של פול ואלרי לשאלה הנצחית "מהי שירה" (ציטוט מתוך "מחברותיו של המשורר", שתרגם דורי מנור). במילים אחרות: ואלרי שואל האם כשהמשורר דולה מתוכו מילה שהצליל שלה – מספר ההברות שהיא מכילה, ההטעמה שלה, חריזתה עם מילה אחרת – מתאים לתבנית שקבע לעצמו, הוא כובל את עצמו אל הצורה? לטעמו התשובה הפוכה: שירה נוצרת בדיוק במקום שבו מתקיים המתח בין הצליל והמשמעות, והמתח הזה אינו כרוך בפשרה. אדרבא: הוא עצמו ההשראה, וממנו שיר נוצר.

שיריה של שולמית אפפל בספרה החדש תדמייני שאת כוכבת עונים על שאלתו של ואלרי באופן מעניין מאוד: לכאורה ויתרה אפפל על הצורה. השירים אינם שקולים, לרוב אין בהם חריזה, השורות לפעמים ארוכות מאוד, ואלמלא נוקדו המילים, יכול היה מישהו להניח שמדובר בסיפורים קצרצרים.

"אין לכתוב בטורי שיר רעיונות שהפרוזה עשויה להכילם," הסביר עוד ואלרי. ואפפל "מתחכמת" באחד משיריה, "דו"ח על כישורים ונסיון": "הַפְּרוֹזָה שֶׁלִּי עוֹשָׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בְּאַרְבַּע שׁוּרוֹת", כאילו מדובר באמת בפרוזה קצרה. אבל לא. זאת אינה פרוזה. זאת שירה נוגעת ללב ומיוחדת במינה.

אפפל ניחנה ביכולת המופלאה, הנתונה למשוררים אמתיים – אלכימאים של רגש – להפוך קש לזהב. זיכרונותיה צפים ועולים, מהילדות, מהבגרות, ובכל אחד מהם היא מפיחה חיים ופיוט, הופכת כאבים נושנים לגבישים צלולים, קושרת שיר אל שיר, עד שכולם ביחד יוצרים מכלול מפעים. כל דבר יכול להפול לשיר: צעיף שנשר מהמרפסת, מפגש אקראי בתור לכספומט, מחסה מפני גשם מתחת לגגון עירוני. הביוגרפיה (שלה? ואולי, כמו אידה פינק, שרשמה את זיכרונותיהם של ניצולים ושאבה מהם כמה מסיפוריה, גם היא מתבוננת בזולת וכותבת? אין לדעת, ולא משנה) משמשת אותה כחומר. הנה למשל בשיר "החלל המחריד והנפלא" היא מתארת איך התפלאה בילדותה לגלות שילדים אחרים "שְׂמֵחִים, צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחֲכִּים / לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת". בזיכרון אחר היא מספרת איך הערימו עליה כדי לנקב את אוזניה ולהשחיל בהם עגילי זהב "שֶׁבְּסוֹפָם הוּסְרוּ מִמֶּנִי וְהֻטְמְנוּ בְּעִקְבֵי נַעֲלֵי יְלָדִים / וְנִשְׁלְחוּ בַחֲבִילָה לְדוֹדָתִי בְּרוּסְיָה שֶׁתֵּלֵך לַשּׁוּק וְתַאֲכִיל בְּזֶה אֶת הּמִּשְׁפָחָה", בשיר "Tante Roza". אפילו תקיפה מינית שעברה הדוברת יודעת אפפל להפוך לשיר נפלא, וכך גם את הקשרים שהיו לה עם הזולת, עם חברות בילדות ובבגרות: "אַחֲרֵי שֶׁבֶּלָה הִרְחִיקָה מִמֶּנִי אֶת כָּל הַיְּלָדִים וְלֹא נִשְׁאַר לִי עִם מִי / לְשַׂחֵק הִפַּלְתִי אוֹתָה וְהִצְטָרְכוּ לַעֲשֹׂות לָהּ תְּפָרִים בַּמֵּצַח וּמֵאָז מֵרֹב / פַּחַד רַק כֹּופַפְתי לָהּ אֶת הַיּד בִּזְהִירוּת" בשיר "בלה". כך גם עם גברים, וכמובן – עם עצמה ועם בני משפחתה הקרובים.

"הֶחָלָל הָמַּחְרִיד הַנִּפְלָא / נִמְלָא כְּשְׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת" איננו רק הרִיק הקיים בה, שאותו היא ממלאת בעזרת היצירה, אלא גם המרווחים והשתיקות שבשיריה. כמו בציור יפני שבו יש לחלקים הריקים תפקיד – הם מטילים על הצופה את החובה למלא אותם בעזרת דמיונו – כך גם בשיריה של אפפל הצופה נדרש לא רק להתרגש אלא גם להשתתף, לפענח, לראות בעיני רוחו. למשל בשיר "זיסלה", המתאר שכנה שהייתה לה בילדותה, מישהי שלא היו לה חברות בגילה ולהוריה הייתה חנות ממתקים שהדוברת וחברותיה נהגו לגנוב ממנה. היא מתארת כיצד זיסלה מזמינה את הילדות לראות אותה מתרחצת, איך "רָאִיתִי לָה", איך נזכרה מה עשו שם החברות שלה לפניה, ואיך החלה "לִסְפוֹר בּוֹנְבּוֹנִים". לא הכול מוסבר. מה הם אותם "בּוֹנְבּוֹנִים"? מה בדיוק קרה שם? בעצם אין צורך לתת ביטוי אחר לתיאור. די בו, כפי שהוא. המרווחים נשארים ריקים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהציור.

אפפל נוקטת ברבים משיריה בתחבולה שלקוחה לכאורה מעולם הפרוזה, אבל גם מהשירה: בשורה האחרונה היא מכבדת את הקורא בהפתעה שמצליפה בו, מאירה את השורות הקודמות, ומבהירה את עוצמתן. כך למשל בשיר "הסיפור שספרה דודתי טרם מותה בעודה בחיים" המתאר את הולדת אחותה הקטנה, את המצוקה המטורפת שחוו בני המשפחה, את הפתרון המוזר, ובסופו של דבר, את הסוף הלא צפוי: התינוקת שלא ינקה "לֹא מֵתָה אֶלֶּא מִקֵּץ שְׁלוֹשִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים". בשיר אחר, אחד מאלה שמרסקים את הלב, "המחר יימשך לנצח", היא מתארת מצוקה של בת שלוש שעומדת במיטת תינוקות, "בתוך שְׁלוּלִית בֶּכִי", מספרת איך היא מנסה לנחם אותה, שוטפת את פניה, נותנת לה עוגייה, יודעת שהיא המושיעה של הפעוטה, מבטיחה לה שתבוא גם מחר, יודעת ש"יִמָּשֶׁך לָנֶצַח" מבחינתה של הקטנה. רק בסופו של השיר אנחנו מבינים שאת כל הטיפול האימהי העניקה לאחותה הקטנה: "אֵיזֶה יֵאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְּטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי". בשיר אחר, "שוקולד", המתאר שגרת יום לא נעימה אבל אפשרית של אם ובת, האם מטילה על הבת לחכות למטה עד שתגמור לנקות את הבית, מבטיחה לה שבעוד זמן מה (שלוש שעות!) תאפשר לה לעלות הביתה ותפצה אותה בשוקולד, מגיעה שורת הסיום המבעיתה "וְאָז הִיא קָפְצָה".

שורות סיום חובטות כאלה לקוחות לא רק מהפרוזה – מסיפורים שמסתיימים במה שנקרא באנגלית punch: מילה שמשמעותה "מכת אגרוף" אבל גם "פואנטה" בסיפור – אלא גם מעולם השירה, למשל מהסונטות של שייקספיר, הידועות בכך שהן מסתיימות ב-rhyming couplet: שתי שורות מחורזות שמגיעות אצלו בסוף, ונושאות בתוכן אמירה שדומה לא פעם למהלומה מפתיעה.

תדמייני שאת כוכבת הוא ספר שירים יפהפה, שראוי וכדאי להתמסר אליו.

היינץ ריין, "ברלין, סוף": מדוע הוא ספר מרתק (וגם מבעית)

איך ייתכן שהוא יודע כל כך הרבה פרטים על מה שהתרחש בברלין בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה? תהיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר ברלין, סוף. בירור קצר הבהיר לי את התשובה: הסופר, היינץ ריין, לא נזקק לתחקירים: הוא חי אז ושם, ואת הספר שלפנינו פרסם לראשונה שנתיים אחרי תום המלחמה. (בפעם השנייה ראה הספר אור ב-1980, אחרי שהסופר ערך אותו, ושוב – ב-2015, חצי יובל אחרי מותו של ריין. השנה ראה אור לראשונה גם בעברית. לאנגלית הוא לא תורגם). ריין, יליד 1906, חי וכתב בברלין. ב-1933 לא הרשו לו עוד השלטונות לכתוב, וכעבור שנה אסר אותו הגסטאפו בשל פעילות פוליטית שמאלנית.

קשה להפריז בתיאור עוצמתו של הספר. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה שלא ייתכן, אבל כן, כך היה וכך קרה. למען האמת, חשתי גם מידה לא מבוטלת של בעתה. כמה מהתהליכים המתוארים בספר נראו לי מוכרים, ולאו דווקא מספרי ההיסטוריה, (אבל אסור, כמובן להשוות).

ברלין, סוף משלב בִּדיוֹן – יש בו דמויות ועלילה – עם מסמך היסטורי. הוא מכיל נאומים שהושמעו בגרמניה באותם ימים, קטעי עיתונות שהשלטון הפיץ והאנשים קראו, ואפילו שחזור של ידיעות חדשותיות שהושמעו ברדיו. יש בו גם הרבה מאוד שיחות בין הדמויות השונות, ואין ספק שהדברים שהם אומרים שופכים אור על הלכי נפש, עמדות, מחשבות, דעות וחששות של גרמנים שחיו בימים שבהם המלחמה כבר הוכרעה, אבל המשטר המשיך להפיץ שקרים שלא ייאמנו, כדי לעודד את האזרחים להמשיך להילחם. המפוכחים שביניהם מבינים שזוהי אורגיה מטורפת של מוות. שהיטלר מבקש להרוס ולהרוג את כל בני עמו, כי אם הובסו, סימן שאינם "החזקים" ולחלשים אין זכות קיום. זאת האידיאולוגיה. מה עומד מאחוריה? טירוף רצחני שההמונים הלכו שבי אחריו, בעיניים עצומות, בלי להבין מה קורה.

באחת התמונות האחרונות בספר מתאר ריין את מה שהתרחש בימים ובשעות האחרונים בבונקר. איך היטלר השתולל. איך הסתתר בפחדנות במעמקי הבונקר שלו, תכנן את התאבדותו, אבל ציווה לספר כי נהרג בקרב, בראש לוחמיו. איך אווה בראון "עסוקה בטיפוח ציפורניה ובהחלפה מתמדת של תלבושתיה, באופן חוזר ונשנה היא אומרת: 'עדיף שימותו מאות אלפי אחרים מאשר שהוא יֹאבַד לגרמניה.'"

כמה דברים חשובים ומשמעותיים מאוד מסתברים מהספר: הוא מבהיר מדוע אבדה דרכם של צעירים גרמנים שנולדו לתוך מסכת השקרים והאינדוקטרינציות הנאציים וגדלו בהם: לא הייתה לאותם צעירים שום יכולת לחשוב, להבין, להסיק מסקנות, להתנגד. חינכו אותם לצייתנות, לפטריוטיות, לתחושה של עליונות, לשכנוע פנימי עמוק שיש להם זכות להשתמש בכוחם כדי לכבוש, לרמוס, לעשוק, ולגזול. ריין מראה את אובדן העשתונות של צעירים שאינם מסוגלים להבחין בשקרים שמספרים להם, ממש עד הרגעים האחרונים. המשיכו לעודד אותם להילחם, "להגן על המולדת" בשעה שהמבוגרים מהם, אלה שהכירו גם מציאות אחרת מהעבר הרחוק, כבר הבינו שכל ההתעקשות הזאת יכולה להמיט רק עוד סבל על האוכלוסייה האזרחית, ושהצעד הנכון הוא להיכנע לצבא הרוסי. חיילים צעירים לא ידעו איך לנהוג כשמפקדיהם נעלמו, ואנשי אס-אס המשיכו להטיל מורא על כל מי שפגשו – הוצאות להורג ומעשי לינץ' נהפכו לעניין "חוקי", וגם מי שחשבו להיכנע פחדו מאימת בני עמם, "החוּמים" (על שם המדים החומים שלבשו). "אני לא יכול להאמין," אומר אחד הצעירים לאיש מבוגר ממנו שמנסה לגרום לו להתפכח, "שמעולם זה של זוועות, רשעות ופשעים תצא שוב אי פעם דרך אל החיים ההגונים".

אכן, קשה להכיל את תיאורי ההרס והחורבן של ברלין. ממדיו בלתי נתפסים. ואנחנו לא קוראים כאן ספר היסטוריה, אלא מתהלכים בין החורבות, נושמים את העשן והאבק, שומעים ורואים את ההפצצות, את אובדנה של העיר.

נכון, הגרמנים, "הרעים" של אותו סיפור, הם הסובלים בספר. הם אלה שבחרו בהיטלר. שסגדו והריעו לו. ששמחו כשסיפק להם את כל טובם של עמים וארצות אחרות: "כולם פתאום התחילו להאמין בעצמם ובין כך ובין כך, המעשה הנכון היה לדבוק במנצחים", שהיו שמחים אילו ניצח, וממשיכים לסגוד לו. אבל הדמויות שאנו מכירים כאן בספר הן של מתנגדיו, אלה שניסו לפגוע במאמץ המלחמתי ולחבל בו: אחד מהם הורס בחשאי מנגנונים, קטרים ומסילות, כדי שהרכבות לא יוכלו לצאת לדרכן, אחרים, כמו בספר לבד בברלין של האנס פאלאדה, משאירים בכל מיני מקומות ציבוריים עלונים הקוראים למרי ולהתנגדות למשטר. הם גם אלה שחשו כי המפלה שגרמניה חווה היא מעין נקמה, "בעבור ורשה, רוטרדם וקובנטרי". אבל כן, מי שראו את המציאות באופן מפוכח ואנושי היו מיעוט. הרוב, כדברי אחת הדמויות, "לא שמים לב שנאמנות הפכה לאובדן אישיות, כבוד להתרפסות, משמעות לעבדות, ופעולה בשרות המדינה למלשנות," שהרי "הנאצים הצליחו לייצר חפיפה בין הנציונל-סוציאליזם לאומה הגרמנית". עד הרגע האחרון המשיכו רבים להאמין באמת כי "היטלר הוא זרוע השכינה והגרמנים הם העם הנבחר."

ואז, לקראת הסוף, הבלתי נמנע קורה: הגרמנים לובשי המדים שלבם נעשה גס, שהתרגלו להיות עדים להתעללות ולרציחות וגם השתתפו בהן, לא התעדנו לפתע כשהגיעו "הביתה", לברלין, וראו את בני עמם סובלים, מורעבים, נהרגים, נרצחים.

"לא מעט מבין מגיני העיר השתתפו במערכה החורפית על מוסקבה ושכבו במשך שנים מול העיר לנינגרד, חזו בעשרות ערים קורסות ובמאות כפרים עולים בלהבות, במיליוני אנשים צועדים ללא קורת גג או גוועים בין ההריסות, בסופו של דבר המראות הללו עוררו אצלם רפלקסים קלושים בלבד, מאחר שחורבן ומצוקה נקלטו ברשתית העין שלהם לעיתים קרובות מדי ולמשכי זמן ארוכים מדי. כושר הספיגה של מוחותיהם והריאגנט של רגשותיהם מוצו עד תום כבר מזמן, לבבותיהם כה אטומים עד שכעת, מששבה המלחמה לנקודת המוצא שלה, דבר אינו יכול לזעזעם. הם רואים בתים נקברים בזה אחר זה תחת הריסותיהם, נשים שהולכות לשאוב מים תחת ממטרי ההפגזות ועוברות חנות-חנות במצודן אחר מצרכי מזון, הם רואים איך האויב מתגבר על כל מכשול כאילו לא היה יותר ממשחק ילדים בשבילו, הם מכירים היטב את ייסוריה של עיר שפעמוני האש הארטילרית מדנדנים בחוצותיה ושהנחשול הקטלני של קרבות הרחוב מתנפף על כתליה, אבל הם נשארים אדישים ביחס לכל הדברים הללו כמו אל מול פני קטסטרופה שהיא גזירת גודל שאין מנוס ממנה."

אלא שעכשיו אלה אינן עוד נשים רוסיות או פולניות שמתרוצצות כאחוזות אמוק, מבוהלות, מורעבות. בכמה מהתמונות המחרידות ביותר מתאר ריין לא רק התעלמות מסבל, מגסיסה וממיתות משונות, אלא – התעללות אקטיבית, אכזרית ובלתי נתפסת של גרמנים בגרמנים. למשל – כיצד הציפו חיילים גרמניים מקלט המוני, שבו שהו בני עמם, וכיצד פוצצו אנשי אס-אס באמצעות פתילי הצתה ובנזין מקלט תת קרקעי אחר שחסו בו עשרות אזרחים, נשים, זקנים וילדים.

כך אם כן קורה, כאשר "החוק היחיד הוא חוק הדיכוי", וכשרבים סבורים כי החוקים המגנים על חלשים הם "התבכיינות".

"הנוער הגרמני נפל לידיהם של הפושעים החומים ולא הבחין בכזב תורותיהם", כתב ה"שמאלן" היינץ ריין ב-1947, וגם: "אנחנו נולדים כי גברים אוהבים נשים. אנחנו מתים כי אנשים שונאים אנשים".

כדאי מאוד להקשיב לקולו, הדובר אלינו, מעבר למקום ולזמן.


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

מה קורה במשחק שחמט סימולטני

לוז'ין אכן היה עייף. בזמן האחרון שיחק הרבה ובאופן לא-סדיר. ובעיקר התישו אותו המשחקים העיוורים – הופעה משתלמת למדי, שערך ברצון. הוא הפיק מזה הנאה עמוקה: לא היה עליו להזיז כלים נראים, נשמעים ומוחשיים, שתמיד הפריעו לו בגילופם המצועצע ובחומריות העצית שלהם, ותמיד נראו לו כקליפתם הארצית הגסה של כוחות שחמט מלאי הוד וסמויים מן העין. כששיחק משחק עיוור, חש בכוחות המגוונים הללו בטוהרתם הראשונית. הוא לא ראה אז את רעמתו המשופעת של הפרש או את ראשיהם המבריקים של הרגלים, אלא חש בבירור שמשבצת דמיונית זו או אחרת מאוכלסת ככוח מובהק ומרוכז, כך שתזוזתו של כלי נתפסה על ידיו כפריקה, כמהלומה, כברק – כל שדה השחמט רטט מן המתח, ובמתח זה הוא שלט, צובר מטען חשמלי במקום אחד ומשחררו במשנהו. כך שיחק נגד חמישה-עשרה, עשרים או שלושים יריבים, וריבוי הלוחות התיש אותו, כמובן, מפני שהמשחק נמשך זמן רב יותר, אך העייפות הגופנית היתה כאין וכאפס לעומת עייפות המחשבה – מחירם של המתח והעונג הכרוכים במשחק שאותו ניהל בממד שמימי, כשהוא מסיע איכויות מופשטות.


ההגנה של לוז'ין, ולדימיר נבוקוב, לעברית: רונן סוניס.

ולדימיר נבוקוב, "ההגנה של לוז'ין": במה הוא דומה ללוליטה?

כשחושבים על ולדימיר נבוקוב, עולים על הדעת מיד לוליטה בת שתים עשרה והומברט –  פדופיל, אנס ורוצח – המספר בגוף ראשון, בשטף מטורף וכובש, על "התאהבותו" בה. נבוקוב נוקט בתכסיס מתוחכם ביותר ברומן הנודע שלו. לכל אורכו הומברט מסביר את תחושותיו ומגן על עצמו לכאורה, בלי לדעת עד כמה ההצדקות שלו למעשיו מחרידות ומעוררות פלצות.

היכולת של נבוקוב לרדת לעומק אישיותו של פדופיל, על כל הדקויות והרבדים שבה, מופלאה ומעוררת השתוממות. מאיפה נובעת הבקיאות הזאת של הסופר בנבכי נפשו העמוקים ביותר? איך הוא מצליח להיות כל כך מפורט ומדויק?  (האם אפשר להימנע מהתהייה אם הוא עצמו כזה?) ואיך הצליח ליצור דמות כה מורכבת של פסיכופט, כולל הקסם המרתק שפסיכופתים רבים נודעים בו?

לוליטה הוא ספר וירטואוזי. כזהו גם אחד הספרים שקדמו לו, ההגנה של לוז'ין, השלישי של נבוקוב, שנכתב ב-1930, עשרים וחמש שנים לפני לוליטה. לכאורה שני הספרים שונים מאוד זה מזה: ההגנה של לוז'ין כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע. הוא מתרחש בתחילתו ברוסיה, ואחרי כן בברלין. הוא נכתב ברוסית. (את לוליטה כתב נבוקוב באנגלית; הישג מופלא של כתיבה בשפה שאימץ בבגרותו. הסופר היחיד אולי שהגיע לשליטה מרהיבה כל כך בשפה זרה הוא ג'וזף קונרד, יליד פולין, שאנגלית הייתה למעשה השפה השלישית שלו.).

ועם זאת, יש גם דמיון מסוים בין לוליטה, ספרו המפורסם ביותר של נבוקוב, ובין ההגנה של לוז'ין.  בשניהם אפשר להיווכח ביכולתו המפעימה של הסופר לרדת לעומקן של דמויות שונות אלה מאלה, ומכאן אפשר להסיק שלא ביטא בהן את עצמו ואת אישיותו, ובשתיהן נוגע נבוקוב בטירוף (מסוגים שונים לגמרי), מתאר אותו, כמו נכנס לתוכו ויוצר אותו בפנינו ממש בעת התרחשותו.

לוז'ין, גיבור הרומן ששמו הפרטי נודע לקורא רק בשורותיו האחרונות, הוא ילד אומלל שגדל ומתבגר במהלך העלילה. בבית הספר הוא דחוי ונרדף. אין בעולם אף נפש חיה שמסוגלת להבין אותו או להתקרב אליו. הוא אינו מסוגל להבין את מה שקורה סביבו – הקורא מפרש כמובן את ההתרחשויות מתוך רמזים וכמו כורת ברית של מבוגרים שקושרים קשרים ויוצרים קנוניות מעל ראשו של הילד. גם כשהוא גדל, האנשים הסובבים אותו ממשיכים לנהל את חייו, והוא עדיין לא מבין.

הגאולה שלו מצטיירת בשלב שהוא לומד לשחק שחמט. הוא מגלה כישרון יוצא דופן ועד מהרה מביס את כולם ומתחיל להשתתף בתחרויות. המספר הכל יודע אף רומז לנו בשלב די מוקדם שלוז'ין יתפרסם מאוד: מנקודת הזמן בהווה הוא מתאר איך אחד הילדים מהכיתה, אלה שהתאנו ללוז'ין, ייזכר בו בפליאה, ולא יצליח לראות בעיני רוחו את דמותו. הקורא מתמלא תקווה: עתיד מזהיר צפוי לו אם כן. נבוקוב משיט אותנו בין ההווה לעתיד, בין ההווה לעבר, בין הזיה למציאות. ברגע המפגש עם העתיד התקווה מתחזקת: לוז'ין מופיע על במת הסיפור בחברתה של אישה שיש לו עמה, כך נראה, קשר קרוב. הילד הדחוי והמוזר הסתדר, אם כך, בחיים? משחק השחמט הציל אותו?

נבוקוב, שהיה בעצמו שחקן מצטיין שאף נהג לנסח חידות שחמט, מצליח לתאר את המשחק מבפנים כך שהוא נראה מכשף ורב עוצמה: "המסע המסומן הסתעף בדומה לנהר, והיה עליו לעקוב אחרי כל אחד מהערוצים עד סופו בטרם יחזור לאפיק המרכזי. את המסעים הצדדיים המשוערים האלה, שהסבירו את טיב הכישלון או ההשראה, חדל בהדרגה לוז'ין להמחיש על גבי הלוח, וניחש את ההרמוניה שלהם על פי רצף הסימנים בלבד. ממש כך יכול היה לקרוא מחדש, בלי להשתמש בלוח, משחק שכבר שוחזר פעם:  הדבר אף נעם לו יותר, מכיוון שלא נאלץ לטרוח ולהזיז את כלי השחמט."

משחק המלכים שימש לא אחת סופרים שקסמו סחף אותם. זכורים לטובה סיפוריהם השונים מאוד זה מזה של שטפן צווייג ושל אמי טאן, שהמשחק מילא בהם תפקיד מרכזי. ההגנה של לוז'ין מזכיר לרגעים גם את ספרו של גארי קספרוב, החיים כמשחק שחמט. המשחק מתואר בכולם באמצעות דימויים שנועדו להביע את עוצמתו, עומקיו, ומורכבותו. אבל מסתבר שאת לוז'ין המשחק לא יוכל באמת לרומם. הוא רואה שחמט בכל מקום. (הסופר אף הדגיש זאת בהקדמה לספרו כשביקש להסב את תשומת לבם של הקוראים מראש לריבועים השונים שלוז'ין רואה מכל עבר: בחדרי אמבטיה, במעליות, בחלונות). הלוח אינו גואל אותו, אלא משתלט עליו, כובש ומבלבל אותו. את דעתו הנטרפת, מביא בפנינו הסופר בתיאורים מסחררים: אנו שם, אתו, לא מבחינים בין מציאות לדמיון, בין מה שקורה באמת לבין מה שמתרחש רק בתודעתו המסוכסכת, מצד אחד מתבלבלים אתו, מצד אחר שמורים בתוך העיצוב האמנותי המוקפד שבו מנסח הסופר את הטירוף. מציצים פנימה, מחוף המבטחים שלנו, אבל רואים מקרוב את הסחרחורת המאיימת, את הניתוק מהמציאות. הנה דוגמה קטנה: "לוז'ין הצטלם לדרכון, והצלם אחז בסנטרו, הסיט מעט את פניו, ביקש ממנו לפתוח את פיו קצת יותר וקדח בשן שלו בזמזום מאומץ. הזמזום נפסק. רופא השיניים חיפש משהו על מדף הזכוכית…" הקורא נדרש לשוב אל השורות כדי להבין מה קורה: לוז'ין מצטלם או יושב בכיסאו של רופא השיניים? אין הסברים. אנחנו שם, אתו, לא יודעים היכן, לא מבינים מדוע וכיצד. אבודים לרגע קל, כמוהו.

לוז'ין מדויק וקונקרטי. אין לו יכולת לנהל שיחת חולין. על שאלות סתמיות הוא משיב באינפורמטיביות של מי שאין לו שום מושג על קודים חברתיים: האישה שיוצרת אתו קשר שואלת אם הוא משחק שחמט זה ימים רבים. "הוא לא השיב דבר והפנה את ראשו, והיא נבוכה כל כך, שהחלה למנות את פרטי מזג האוויר של היום הקודם, של אותו היום ושל יום המחרת. הוא המשיך לשתוק, וגם היא השתתקה והחלה לחטט בארנקה, מחפשת נואשות נושא לשיחה ומוצאת רק מסרק שבור. לפתע הפנה אליה את פניו ואמר: 'שמונה-עשרה שנה, שלושה חודשים וארבעה ימים.'"

יש בספר עניין נוסף, קצר ומשעשע, מעין קריצה ארס-פואטית שהסופר שולח אל הקורא: אביו של לוז'ין הוא סופר בינוני שנקלע לתקופה של יובש בכתיבה. ואז עולה בדעתו לכתוב סיפור על בנו, על שחקן שחמט מצליח. הנה נקרה בפניו "חומר" לכתיבה. האב אינו מהסס אפילו לשקול את האפשרות להתחיל את הכתיבה בתיאור מותו של הבן (החי!). שתי אבני נגף מפריעות לו, לסופר, להתחיל בכתיבה: המהפכה ברוסיה ומלחמת העולם. הרי אי אפשר לכתוב בלי להתייחס למציאות, אבל לשתי אלה, המהפכה והמלחמה, אין שום קשר לסיפור "האמיתי" שהוא מבקש לרקום… נבוקוב מלגלג לסופר, לתשוקת הפרסום שלו, להתמקדות שלו בספר שיוציא לאור, שיזכה לגעת בו "ואחר כך את העותק המקדים, פריך למגע, והלאה משם – ערפל ורוד נהדר, גמול מתוק על כשלונות העבר, על כל כזביה של התהילה." ועוד הוא מספר כיצד הסופר הקדים את המאוחר, ולפני שהחל בכתיבה כבר בישר לעולם כי "הוא שוקד על יצירה חדשה", וכיצד הוא הולך שבי אחרי האשליה העצמית שיצר, "את הידיעה הזאת, שהוא עצמו חיבר ושלח לעיתון, הוא קרא שלוש פעמים בהתרגשות, גזר והניח בארנקו." כמה אירוניה (עצמית?)…

כמו הסופר הבדוי שלו, גם נבוקוב עצמו "נאלץ" להציב את הדמות הראשית שלו בתוך המציאות הממשית: האם יגיב לוז'ין לשינויים הפוליטיים שאילצו אותו לגלות מארצו? האם יכולה להיות לו למשל דעה על המשטר הקומוניסטי? לוז'ין רוסי מאוד, אבל הרוסיות שלו אינה מתבטאת במחשבות או בדעות, אלא בתחושות ראשוניות, גופניות, זיכרונות חושניים של ילדות – טעם של ריבה, מראה של חדר שהריהוט שלו "נכון" רגשית – ואין לו שום יכולת לבטא את הרגשות הללו או להסביר אותם במילים.

ההגנה של לוז'ין הוא רומן קסום. למרבה השמחה, תרגומו לעברית (בידי רונן סוֹניס) מיטיב אתו. אמנם אין לי היכולת להשוות אותו עם המקור, אבל נוחות הקריאה, התחושה שאין בה מהמורות או מעצורים, מעידות על איכותו.

אזהרה (למי שנרתע מספוילרים): את ההקדמה שכתב נבוקוב מוטב לקרוא בסוף, ולא מראש.

הערה: הספר עובד בשנת 2000 לסרט קולנוע שזכה לדירוג הנמוך יחסית, 5.9/10 באתר Rotten Tomatoes

מתוך הסרט "ההגנה של לוז'ין"

וירג'יניה וולף, "אל המגדלור": האם יכול בכלל אמן לבטא את תחושותיו?

פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"


לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse

פרנסואה טריפו, "פרנהייט 451": מה קורה כששורפים ספרים

"צה"ל מגביל את הספרים שחיילים יכולים להכניס לכלא הצבאי, ואוסר על הכנסת ספרים שעוסקים במין או במה שיצטייר כקריאה למרד. רשימת הספרים או הנושאים האסורים בכניסה לכלא הצבאי אינה ברורה, ונראית כנתונה יותר לשיקול דעתם של החיילים המשמשים כמדריכי כליאה במקום. […] כאשר בשבוע שעבר נכנסה לכלא הצבאי סרבנית הגיוס הדס טל, נלקח ממנה הספר השמידו את כל הפראים, שכולל עדויות על מעשי הקולוניאליזם והאימפריאליזם באירופה ובאפריקה, ועל האידיאולוגיה שליוותה אותם. הספר, נטען, עלול לעורר מרד, ולכן נלקח ממנה."

הידיעה שהופיעה השבוע בעיתון הארץ מעלה על הדעת סרט של טריפו, "פרנהייט 451", היחיד שביים באנגלית והראשון שצולם בצבע. פרנהייט 451 היא, כך מסביר מונטג "לוחם אש" לקלריסה, צעירה יפהפייה (בגילומה של ג'ולי כריסטי), מידת החום שבה ספרים מתחילים להישרף. ותפקידם של לוחמי האש השתנה לחלוטין. האומנם הוטל עליהם בעבר לכבות שריפות? מבקשת קלריסה לדעת. בהווה תפקידם של הלוחמים לאתר ספרים ולהעלות אותם באש.

"מדוע?" היא תוהה.

"ספרים הם זבל גמור," משיב מונטג בלי היסוס ומוסיף ומסביר: "כי הם גורמים לאנשים להיות אומללים."

"פרנהייט 451", הוא סרט מדע בדיוני. משעשע לראות איך ראו את העתיד ב-1966, כשהסרט נוצר. אנשים מכורים לטלוויזיה. בבתים יש מסך ענקי, שטוח לגמרי, פרוס על הקיר. מה שנראה בעינינו מובן מאליו היה חזון מהפכני של היוצר, ובכך לפחות דייק. רבים מהפרטים מבדחים בתמימותם. כך למשל יוצרי הסרט לא העלו בדמיונם טלפונים ניידים, אפילו לא אלחוטיים. הרכבות הן שיא השכלול שעלה אז כנראה על הדעת: הן אינן נוסעות על הפסים, אלא נתלות מהם באוויר. בבתים דלתות נפתחות ונסגרות מאליהן. כל השאר דומה מאוד למציאות של שנות השישים. אמנם הריהוט "מודרניסטי" ומתאפיין בקווים ישרים ובמשטחים שטוחים, אבל באופן כללי הבתים נראים כמו בכל שכונה בפרברים של אנגליה באותה תקופה. הדמיון לא הרחיק לכת.

למעט עניין אחד: אסור בתכלית האיסור לקרוא ספרים או להחזיק אותם בבית.

באחת הסצנות המרתקות מפרט מפקדו של מונטג מדוע. הלוחמים נקלעו לספרייה אסורה בביתה של אישה מבוגרת, שמסרבת להיפרד מהספרים, עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה ביחד אתם.

המפקד מפשפש בין הספרים ומציג בפני מונטג (ובפנינו) את כריכותיהן של הקלאסיקות הכי נחשבות. ספרים של דיקנס, שייקספיר, טולסטוי, נבוקוב, התפסן בשדה השיפון, מאדם בוברי, עליס בארץ הפלאות, כולם שם. המפקד להוט מתשוקה להשמיד אותם, כי "לספרים אין מה לומר. כל הספרים האלה הם רומנים. כולם מספרים על אנשים שמעולם לא התקיימו באמת." אבל לא רק הם מסוכנים, כי "ספרי הפילוסופיה עוד יותר גרועים מהרומנים," והוא מדגים את הסכנות הטמונות בהם: "באחד מהם כתוב שגורלו של האדם נקבע מראש. ובאחר – שקיים חופש בחירה. זאת סתם אופנה. השנה – שמלות קצרות, בשנה הבאה – שמלות ארוכות…" והוא מוסיף ומפרט מדוע קובעי המדיניות מתנגדים כל כך לספרים, ומדוע הוא מסכים אתם בכל לבו: "רובינזון קרוזו? הכושים [כן, כך, לא פוליטיקלי קורקט…] לא אהבו אותו, בגלל הדמות של ששת. ניטשה? היהודים לא אהבו אותו…"

אבל ההסבר החשוב מכולם, הבסיס לכך שיש לאסור על הקריאה: "כולנו צריכים לדמות זה לזה. רק אם נהיה שווים נהיה מאושרים."

אבל מונטג כבר השתנה. הוא קרא בחשאי את דיוויד קופרפילד. (כמו בסרט "חיים של אחרים" יש לאמנות כוח כובש שמסוגל למוטט חומות הגנה ולרכך אדם קשוח). הוא מוקסם מהאישה שמוכנה להצית את עצמה, ביחד עם כל הספרים שלה: "את רוצה להיות קדושה מעונה?" הוא שואל אותה, והיא מסבירה: "הספרים האלה חיו, הם דיברו אתי."

כשהוא מגיע הביתה ורואה את אשתו וחברותיה מרותקות אל מסך הטלוויזיה, הוא זועם: "אתן זומבי. אתן לא חיות, אלא רק הורגות את הזמן." הוא מנסה לשנות אותן, מקריא להן, מאלץ אותן להקשיב לו קורא מתוך ספר. והן נשברות, פורצות בבכי, כי שמעו "מילים רעות שמכאיבות לאנשים."

"את בוכה כי אלה דברי אמת," הוא מנסה לשכנע אחת מהן להאמין לספרים ולא לטלוויזיה, אבל אין לו סיכוי.

אחרי שהתפכח הוא ממלט את עצמו מהמציאות ששוב אינו מסוגל להזדהות אתה, ומגיע לאזור ספר. חיים שם אנשים שכל אחד מהם הוא ספר שאותו שינן ולמד בעל פה: כך למשל מציגים את עצמם בפניו זוג תאומים: "אנחנו גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן, אחי הוא כרך א', ואחי הוא כרך ב'". הנסיך של מקיאוולי לבוש בבגדים מרופטים ומתלוצץ: "אין לשפוט ספר על פי כריכתו" (המקבילה האנגלית למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), וזקן על ערש דווי מלמד ילד להיות אי המטמון כדי שיחליף אותו כשימות.

האנשים אינם עוברים על החוק. הם משיגים ספרים, משננים את תוכנם ואז שורפים אותם, "כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותם מאתנו." (על הדעת עולה הטיעון השכיח של אנשים שמסרבים לקרוא ספרים באמצעים אלקטרוניים, "כי אני חייבת להרגיש את הדפים ולהריח אותם": על פי "פרנהייט 451" ספר איננו החומר, לא הדפים, הכריכה, הדפוס, אלא – התוכן הטמון בו, ולפיכך אין שום משמעות באילו אמצעים מתוודעים אליו).

הסרט "פרנהייט 451" מבוסס על ספר של הסופר האמריקני ריי ברדבורי (אגב, אחד הספרים שאותם שורפים לוחמי האש הוא פרי עטו של ברדבורי – הלצה קטנה של טריפו). ברורה לגמרי ההשראה לכתיבתו: הנאצים ששרפו ספרים, והמשפט המיוחס למשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (הוא התכוון לאינקוויזיציה ששרפה ספרי קוראן!). הסרט מבקש לספר לנו שבלי ספרים אין חירות, ואין משמעות אמיתית לחיים. שספרים מייצגים את הרוח האנושית ומרוממים אותה.

בידיעה בעיתון הארץ נכתב כי הספר השמידו את כל הפראים נלקח מסרבנית הגיוס "בתום לב" של מדריכת הכלואים וכי "הנושא הובהר לכלל העוסקים במלאכה".

יחד עם זאת, המקרה של הדס טל לא היה יחיד. חיילים אחרים שנכנסו לכלא צבאי סיפרו שנאסר עליהם להכניס ספרים לאגף שבו נכלאו. למעט – מה יש לומר על כך? – ספרי קודש.

הרשומה מוקדשת בתודה לרם ראובן


אפשר לצפות בסרט כאן (דובר אנגלית, בלי כתוביות)

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר