גלי מיר־תיבון יודעת לספר סיפור, ומיטיבה לנטוע את סיפוריה במקום ובזמן. השכלתה כחוקרת של שואת יהודי רומניה – בנושא זה התמקדה בדוקטורט שלה – העניקה לה את הרקע לרומן הראשון שלה, רב החשיבות והעניין, רשימת האימהות.

גם הרומן השני שכתבה, הדס בקצה הלילה, מתרחש בתקופה היסטורית משמעותית מאוד בתולדות מדינת ישראל: מלחמת העצמאות.

בשני המקרים על הרקע ההיסטורי המסוים מתרחש סיפור מצמית ומרתק. את שני הרומנים הקודמים של מיר־תיבון קראתי בעניין רב, לכן שמחתי כשנודע לי שכתבה אחד חדש וחיכיתי בסקרנות לקרוא אותו. הרומן השלישי שלה, ילד אהוב, היה שווה את הציפייה!

הפעם הרקע ההיסטורי הוא – שנות החמישים, והמקום – קיבוץ צעיר מאוד. גם לקראת ילד אהוב ניכר התחקיר שערכה מיר־תיבון בכל פרט ופרט. לא הופתעתי לקרוא על המקורות הרבים שפירטה בסופו של הספר, אלה שעליהם נשענה בכתיבתו: ספרי זיכרונות, עיתונים ומחקרים על התקופה, וגם – ראיונות אישיים עם חברי קיבוצים שונים ששיתפו אותה בסיפוריהם "ועשו זאת בכנות ובאומץ", היא מציינת.

כזהו גם הרומן שכתבה: כן ואמיץ.

הוא מתחיל בתיאור של אירוע שמתרחש "בשנת 1955, בקיבוץ שריג, בתחילת הקיץ". פרטיו לא לגמרי מובנים: מישהי מופיעה בבית הילדים, מעירה את אחד הפעוטות, ואז מסתלקת משם. הילד קם והולך אחריה, אבל היא כבר נעלמה. הוא מרגיע את עצמו: הוא מכיר את הדרך, וממשיך לטפוף בעקבותיה, בלי לראות אותה. מי האישה? מי הילד?

בהמשך יתעוררו בלבנו השערות שונות, עד שהאמת המאוד לא צפויה תתגלה לנו.

הסצנה הבאה חוזרת לעבר, שבע שנים לאחור. היא מתרחש ב"1948, מגרש הרוסים, ירושלים, ראשית החורף". הסצנה מעוררת סקרנות ומפתיעה מכיוון אחר לגמרי. מתואר בה אסיר ערבי, דאוד שמו, שכבר אבדה תקוותו לראות אור יום. הוא משתחרר במפתיע מהכלא הבריטי, בעזרת עורך דין יהודי, אחרי שהאנגלים "עשו עיסה מגופו": חקרו אותו בעינויים "כדי להגיע דרכו אל הטרוריסט שהניח את הפצצה בשוק". דאוד מופתע: "איך בכלל נודע להם שהוא כאן? הרי לא הרשו לאיש להודיע על מעצרו, גם לא להתקשר לעורך דין, שממילא אין בכוחו לשלם לו".

והנה – בכל זאת, מישהו טרח לעזור לו.

גם עורך הדין, יהודי בשם רפאלי, מופתע ותוהה מדוע בעצם פנו אליו, ומי מימן את הגנתו של דאוד. "לא בכל יום משלם לי ארגון ההגנה את כל החשבון ועוד מראש כדי להוציא מהכלא ערבי שנחשד בפעילות טרור נגד הבריטים".

והנה כבר ההפתעה הגדולה הראשונה, רבות נוספות עוד יגיעו, שמזמן לנו הרומן: "הבחור עצר מהליכתו, הפנה את מבטו אל רפאלי והושיט שוב את ידו. 'נעים מאוד,' אמר, הפעם בעברית, 'שמי נחום'".

מה?!

בעוד כמה וכמה עמודים נבין מי האיש, נלמד על עברו ועל מה שמניע אותו.

בפרק הקצרצר הבא, ספק אם אפשר בכלל לכנותו "פרק", אנחנו רואים עמוד מוכהה, הנושא את הכותרת "לוח מודעות קיבוץ שריד". מופיעים בו פתקים שילוו אותנו מעתה לאורכו של הרומן. פרקים כאלה חוצצים שוב ושוב בין פרקי מלל רגילים. בראשון אפשר לקרוא פתק שנכתב בו: "הודעת המזכירות. התנועה דחתה (שוב) את בקשתנו לקבל הכשרה ישראלית. בשל המחסור בידיים עובדות יוארכו שעות העבודה בענפים בחצי שעה. ממחר עוברים ליום עבודה של תשע וחצי שעות. בנוסף מכסת הגיוסים החודשית תעלה לארבעים שעות לחבר". יש באותו עמוד עוד שלושה פתקים, שניים מהם כתובים בכתב יד.

בהמשך ייוודע לנו שהיחס שמקבלים פתקים אישיים בין חברי הקיבוץ דיסקרטי מאוד. לעולם לא פותחים ולא קוראים מי ששמם אינו רשום על גב הפתק המקופל. הם נעוצים אמנם על לוח המודעות הציבורי, אבל הציות לאתיקה מוקפד מאוד, ואיש לא יעלה על דעתו לפלוש לרשות הפרט ולקרוא פתק לא לו, כי שמו של חבר אחר נרשם עליו.

לוח המודעות הזה הוא תכסיס ספרותי מעניין מאוד. הוא מאפשר לנו לרדת אל טיבם של היחסים בין החברים השונים, וגם לדעת מה מטריד את ציבור החברים בקיבוץ, ומה הסוגיות העומדות על הפרק.

הפרקים כולם מתקדמים בזה אחר זה במהירות. כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. כל כך מעניין לראות עד כמה בני אדם שוגים כשהם מביטים בזולתם (ובעצמם, בניסיונם להבין איך הם נראים מנקודת מבט של הזולת), וכמה קנאה יכולים לעורר חייהם של אחרים, שבעצם שרויים בעצמם בתוך קנאה ובאותה תחושה של כישלון, אבל מסיבות אחרות.

כך למשל, מי שחושב שאהבתו סמויה וסודית לא מעלה בדעתו שכל החברים ערים לה, בלי שיאמרו דבר.

עיניה של מישהי צרות בגורלה של חברתה, כי בעלה, כך נראה, מסור לה מאוד, בשעה שהיא עצמה מייחלת בכל ליבה לתשומת לבו של בעלה, ואילו ההיא מקנאה בראשונה, כי בנה הקטן מוצלח ומתפתח יפה, בשעה שהילד שלה איטי מדי לטעמה ולטעמם של הסובבים (בעיקר – לדעתן של הסובבות אותה, האימהות האחרות).

התככים של החברה בקיבוץ קטן שנאבק על קיומו מתוארים בעקיפין, אבל במיידיות ובשכנוע רב. גם הסוגיות האידיאלוגית שהתמודדו אתן. למשל – מה דינו של כפר ערבי שָׁכֵן שהיה ידידותי בימי מלחמת העצמאות, תושביו עזרו ליהודים, ובכל זאת המדינה מפקיעה את אדמותיו ומגרשת את התושבים לירדן? ואיך חברי הקיבוץ אמורים להתייחס לתושבי המעברה הסמוכה, האם בשם השוויון הקיבוצי יש לעזור להם? לחלוק אתם את האוכל המועט? או שסביר יותר להתעלם מהם וממצוקותיהם?

אנחנו פוגשים דמויות מפתח בחברה הסגורה הזאת – את האיש שחי בצללים ועובד קשה למען הכלל; את ה"אידיאולוג" שיודע להטיף ולנאום, אבל מתחמק מעבודה קשה; את האימא שמתקשה להשלים עם הלינה המשותפת, ולעומתה – את האימא שטופת האידאלים של שוויון ואחדות שמתקוממת נגד ה"פינוק" של אותה אימא מיוסרת שמעזה, בניגוד לתקנות, לבקר את התינוק שלה בלילות, בבית הילדים.

תופעות שאנחנו מכירים מסְפָרים שמספרים לנו בדיעבד על מצוקתם של הילדים בקיבוץ (היה לך טוב או היה לך רע, של יעל נאמן, או עיניים גדולות זה לא טוב, של רונית בלנרו־אדיב) אנחנו רואים כאן, ממש בעת התרחשותן.

דווקא חבר משק שאין לו ילדים הוא זה שלא מבין איך ההורים מפקירים את הפעוטות שלהם ככה, בלילות, בלי השגחה צמודה, במיוחד מאחר שהם גרים קרוב כל כך לגבול, ומדוע הם מאפשרים למטפלת לנהוג בקטנים בגסות שגובלת באלימות, בשם מומחיותה המקצועית.

לרוב החברים והחברות שאנחנו פוגשים ברומן בעצם אין ברירה: חלקם נאלצו לברוח מהורים שמיררו את חייהם, אחרים – פליטי שואה שאיבדו "שם" הכול.

ילד, מסבירה אחת מאותן ניצולות, הוא "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם, כי אם אין לך ילד, הוא לא חסר לך, אבל אם יש ילד וקורה לו משהו, זה כואב מעבר לכל המילים. זה הסבל הכי נורא בעולם". אמירה כל כך נוקבת, כל כך מובנת למי שהוא הורה , שהרי עם כל ילד נולדת האימה.

יופיו של הספר הוא, בין היתר, בדיוק שלו: כולו פרטים קטנים מחיי היומיום, מראות, ריחות, צבעים, שמות של צמחים, ובכלל תיאורי טבע מרהיבים, שתורמים לתחושה שאנחנו שם, במקום הזה, ועם האנשים הללו.

כוח המשיכה שלו – בסיפור המותח, הנבנה לאט לאט, כמעט כמו עלילה בלשית שכל האבנים המרכיבות אותה משתבצות היטב למבנה מתוכנן, משכנע ומרתק.

עם עובד, 2026
249 עמ'

נוצר באמצעות בינה מלאכותית

סופרת והיסטוריונית

כהיסטוריונית וחוקרת שואה, אני משתאה אל מול אירועים ותופעות שקרו תחת שלטון נתניהו ואין להם אח ורע במציאות הישראלית שקדמה לו.

בשבעה באוקטובר 2023, לראשונה מאז קום המדינה, נכבשו שטחי מולדת על ידי האויב. למרות הנשק האמריקאי המתוחכם, למרות תמיכת המעצמה המובילה בעולם, למרות גיוס החובה שמביא לצבא את מיטב המוחות ואת האמיצים שבילדינו, אויבינו כבשו את חבל עוטף עזה וגירשו את תושבי הגליל מביתם.

ממשלת נתניהו שבפיה דיבורים על "ארץ ישראל השלמה" צמצמה את גבולות הארץ באופן חסר תקדים. לראשונה מאז קום המדינה, תחת שלטון נתניהו, האויבים שלנו איבדו את הפחד מפנינו.

לראשונה מאז קום המדינה, תחת שלטון נתניהו, איבדנו את האמון ביכולת של המדינה להגן עלינו מאויבינו. מדינת היהודים שהוקמה אחרי השואה על מנת להציל יהודים. הפכה תחת שלטון נתניהו, למקום המסוכן ביותר ליהודים.

אזרחי ישראל מצטיידים בנשק אישי ורוכשים דירות בגולה – מעמד הביניים רוכש ביוון, ברומניה, בקפריסין והעשירים – בלונדון ובארצות הברית. נתניהו מייסד מחדש את הגולה אחרי 75 שנות ריבונות. תחת שלטון נתניהו, מתרחש מהפך היסטורי של חסרת ערך – חיסול הציונות ויציאה לגלות.

במלחמת העצמאות הצליחה מדינה קטנה שנאבקה על חייה, להביא לשחרור כל שבוייה תוך כמה חודשים. שבויינו היום, המוחזקים בתנאים לא אנושיים בידי החמאס, ויעיד על כך מספרם הגבוה של הנרצחים בשבי, הפכו לשק חבטות ולשעיר
לעזאזל של נתניהו המשסה בהם את קהל תומכיו. המלחמה הסתיימה לפני חודשים ומאז מבצעים כוחותינו בעזה בט"ש – ביטחון שוטף – עם מבצעים נקודתיים.

נתניהו חושש כי שובם של השבויים יבהיר לאזרחי ישראל כי אין עוד סיבה לדחות את הבחירות המתבקשות לאחר מחדל בסדר גודל שלא היה כמוהו במדינת ישראל, אפילו לא במלחמת יום כיפור, שבה נפלו חיילים, לא אזרחים. מחדל שהביא עלינו
שכול, חרדה, בושה והשפלה שלא ידענו כמותם.

מנקודת ראות היסטורית, בנימין נתניהו הוא האיש המסוכן ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. נתניהו אישר להעביר לארגון הרצחני חמאס יותר ממיליארד דולר, התעלם מאיום הרקטות, משריפת השדות, מזעקת הילדים בעוטף, ובנה את אויבינו
במשך שנים, עד שבעה באוקטובר 2023.

בשבעה באוקטובר ידענו את הפוגרום הגדול בתולדות העם היהודי מאז שואת עמנו. האיש שתחת שלטונו התרחשה הזוועה, האיש שתחת שלטונו הסתתרו נשים עם ילדים ותינוקות בחדרים אפופי עשן, ביקשו מחסה בשיחים וחפרו בורות בעשב, האיש שתחת שלטונו רצחו למעלה מאלף אזרחים ישראלים. אנסו את נשינו ונערותינו, לקחו בשבי את אזרחינו ובזזו באין מפריע את יישובי הדרום – הוא נתניהו. הוא אותו האיש.

כאן וכך אפשר לקנות אותו

אחרי שקונים אותו במקוון, מקבלים רשימה של נקודות איסוף כמעט בכל מקום בארץ. אני למשל קיבלתי את העותק שלי מביתה של שכנה שגרה ממש ממול.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.