לא פעם סיפרתי כאן עד כמה אני מחבבת ספרים גרפיים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכי אני נענית להם: שמיכת טלאים, של קרייג תומפסון, בין לבין של אלעד כהן קניגסברג, אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, מנהרות והנכס של רותו מודן, ועוד רבים אחרים. מכולם נהניתי מאוד.

יש משהו בז'אנר הזה שמדבר אל ליבי: היכולת לשלב מראה עיניים, "קולות", איפיונים גופניים ברורים ומלל, והפרשנות הוויזואלית שהם מוסיפים למצבים ולרגשות, מעניינים ומסקרנים אותי.

אל המדף נוסף לאחרונה ספרה של שקד בשן, בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון.

שקד בשן היא קומיקסאית מוכרת היטב לכל קוראי עיתון הארץ. היא בעלת הטור "שואלת בשביל חברה", שבו היא מתעדת באיורים "פשוטים, מינימליסטיים, שנוצרו בטושים ומתבססים על פלטת צבעים מצומצמת" (כפי שנכתב בערך עליה בוויקיפדיה), סיפורים שונים על זוגיות, מנקודות מבט שמשתנות כל שבוע. 

בספרה החדש מספרת בשן – כפי שאפשר להבין משמו – על מה שמכונה "הפרעת האכילה" שלה. 

היא מתארת את חייה לצד התופעה, החל בילדות המוקדמת: אמה מעידה עליה "תמיד היית שונה", לעומת תאומתה, גפן, ש"הייתה אוכלת עם כל הלב, בתשוקה".

יש לציין כי הקשר שלה עם אחותה נוגע ללב. "אני מרגישה אצלם בית", היא מספרת, כשגפן עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת את חתונתה. והן מסכמות "כשנהיה גדולות נגור אחת ליד השנייה והיא [גפן] תכין לילדים שלי ארוחות צהריים". הנה, כמובן, שוב, עניין האוכל… הוא מופיע תמיד, בכל מקום: בצבא, בלימודים, בחיים עם שותפות, בעבודה. ממש אוטביוגרפיה שרצופה כולה בציורים של שקיות במבה, מלפפונים בכל מיני גדלים וצורות, ביצים קשות חתוכות, ואפילו תרשימי זרימה: מה קורה כשהיא יוצאת מהבית? פוגשת אנשים? מנסה להכיר בנים? מנסה לפתוח את הלב, לאהוב? האם "האכילה הבררנית" שבעבר שירתה כנראה את הצרכים שלה, מזיקה לה עכשיו? איך נפטרים ממנה?

לפחות פרק אחד בספר, זה שעוסק בחבר "החדש שלה" – כך היא מספרת עליו לגפן – יכול היה להילקח מתוך הטור הקבוע שלה בעיתון הארץ. אלא ששם היא מציירת את סיפוריהן של אחרות, וכאן היא מוסרת עדות על זוגיות שהפרעת האכילה שלה הרסה. הבחור לכאורה מבין אותה (כשהם במיטה), ואפילו נפתח אליה בסיפור אישי מביך, אבל הפרעת האכילה שלה, למשל – זה שהיא הוציאה את הזיתים בזהירות מתוך לחם הזיתים שהגיש לה – בכל זאת הפריעה לו כנראה. כי "למחרת הוא נפרד ממני".

גבר אחר, ירקן בחנות הסמוכה לביתה ששמו ג'אמל, "מתחיל" אתה דרך האוכל. מביא לה כל בוקר תה, ו"לא להוסיף סוכר", ממשש למענה אבוקדו, ובוחר אחד (שהיא לא תאכל!)…

עבר זמן רב למדי עד שבשן הבינה שלבררנות היתרה שלה באוכל יש כינוי ושזאת תופעה מוכרת ולא רצויה, שאפשר וצריך לטפל בה. 

רק בסוף הספר נחשף לעינינו הסוד המשפחתי שהיה מן הסתם טריגר לא פשוט להתפתחותה של ההפרעה. לא סוד אלים או פלילי, כפי שמישהו עלול להסיק, אלא כזה שנובע ממקורות שונים לחלוטין. סוד שאין בו אשמים או מעשה מביש, אבל בכל זאת יש בכוחו, כך מסתבר, להשפיע על הנפש. מכל מקום, נראה שכך קרה. ה"סוד" בעצם – פרט בסיפור המשפחתי שלה – השפיע על שקד בשן, בלי שהבינה את הקשר בינו לבין חוסר היכולת המוחלט שלה לאכול, למשל, כל דבר ירוק שהוא. ואיך התחוור לה שכך? כשהצטרפה למקום עבודה חדש, ושם, כדי שלא תיחשב מוזרה, הזמינה אוכל, כמו כולם. אבל את הפסטה שהגיעה בשלושה צבעים פשוט לא הייתה מסוגלת לאכול. גם אם היא מבינה שהטעם זהה. את כל החתיכות הירוקות שלתה בזהירות מהצלחת. רק אז הבינה משהו חשוב על עצמה.

בשן מתארת את התהליך הארוך, הכאוב, שעברה. את מה שאמרה לה הדיאטנית. את המאבקים שלה בעצמה. את המאמצים הקשים מנשוא להיות "רגילה" (כמו אחותה התאומה, שהסיפור המשפחתי המסוים, כך אפשר להסיק, לא השפיע עליה עד כדי כך. מסתבר שרק שילוב בין מבנה נפשי לנסיבות חיים עלול להביא לתוצאה כמו הפרעת האכילה שלה).

הספר נקרא כמובן מהר מאוד, כי הוא מכיל, ברובו, איורים. אבל הטקסט הנלווה אליהם (או הם אליו, או שבעצם – מדובר בשילוב בלתי נפרד שרק סך חלקיו יוצר אותו) נוקב, נוגע ללב ומעניין מאוד. 

 

 

הוצאות יוקה, ידיעות ספרים, 2025
עורכים: נטע גורביץ ואסף חנוכה
136 עמ'

"על" מה הספר שמיכת טלאים של קרייג תומפסון? על אהבת נעורים ראשונה (או על אובדנה)? על התפקחות מדת? או מאשליות? על התבגרות וצמיחה? ואולי בכלל על – איך אמן נוצר?

אין צורך לבחור. כל התשובות נכונות, וביחד הן יוצרות את המכלול היפה להפליא של הרומן הגרפי הזה, שראה אור לראשונה לפני עשרים שנה באנגלית, ולאחרונה תורגם לעברית.

עם צאתו לאור זכה הספר לשבחים רבים. בערך המוקדש לו בוויקיפדיה בעברית מספרים לנו ש"בין היתר דירג אותו מגזין 'טיים' במקום הראשון ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר לשנת 2003', ובמקום ה-8 ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר של העשור'". ב־2004 זכה הספר בשלל פרסים ספרותיים, אבל למרבה האירוניה והגיחוך, שנתיים אחרי כן ביקש תושב מיזורי לסלקו ממדפי הספרייה הציבורית במדינתו, בטענה שמדובר בספר פורנוגרפי… הספר אכן סולק מהספרייה, ולפני שנתיים  – לא יאומן! – גם נכנס לרשימת הספרים שאסור לתלמידים בבתי הספר הציבוריים ביוטה, טקסס לקרוא, כי הוא מכיל "חומר רגיש"…

שמיכת טלאים הוא ספר יפהפה. נוגע ללב, מרגש מאוד, ומעורר מחשבות. הוא אוטוביוגרפי בעליל: שמו של גיבורו של הסיפור הוא קרייג, כמו זה של המחבר, וברור לגמרי שהוא מתעד בו את סיפורו האישי.

הספר נפתח בתיאור קשייו של קרייג בילדותו ובנעוריו. הוא נאלץ לחלוק את המיטה עם אחיו הקטן. בבית הספר הוא מנודה וסובל מבריונות. הוריו, במיוחד אמו האדוקה מאוד, עסוקים בעיקר ברצון שלהם לדאוג לנשמתו, לוודא שיגיע, לאחר מותו, לגן עדן. אין להם מושג מה מעסיק אותו, מה מציק לו, על מה הוא חולם.

גם הוא עצמו לא ממש יודע. עד כדי כך שהוא כמעט מתפתה להצעתו של הכומר להכשיר את עצמו לכמורה.

אבל, כשהוא נשלח למחנה חורף נוצרי, בקרב כל בני הנוער האלימים והקולניים שאינם שונים בהרבה מאלה שהוא פוגש יום יום בבית הספר, הוא מכיר נערה יפהפייה, ריינה. והיא שונה מכולן ומכולם.

המפגש אתה יטלטל את חייו. ישנה אותם. יהיה ציון דרך ונקודת מפנה משמעותיים מאוד, שיתבטאו בספר שלפנינו: ולא רק בשל תוכנו, אלא בשל עצם כתיבתו. קרייג שפגש את ריינה, שהכיר אותה מקרוב, שונה מאוד מהנער שהיה לפני כן.

ולא רק בגלל ההתאהבות בה, לא רק בגלל הקשר הקרוב שנוצר ביניהם, אלא גם – בזכות השיחות המופלאות, פוקחות העיניים שניהלו, התהיות ההדדיות והתובנות שהגיעו אליהן. ריינה מעוררת למשל את השאלה – מה ההבדל בין תאווה לפיתוי? מה מהם יותר מפחיד? לדעתה, כך היא אומרת, גן העדן הוא – זיכרון, והעולם הבא הוא תקווה. ומדוע בעצם, היא מתקוממת, מטילים על האישה, על חוה, את כל האשמה על החטא הקדמון? כי היא פיתתה את אדם? גם אם גירשו אותם ביחד: "זה היה נדיב מצד אלוהים לחכות עד ששניהם יחטאו לפני שהוא מעניש אותם", היא אומרת דברי כפירה מדהימים, אם זוכרים שמדובר בבני נוער נוצריים כל כך, ותוהה: האם גן העדן פתוח בכלל גם בפני מי שלא יכול, או לא הספיק, "להכניס את ישו לליבו"?

עם ריינה קרייג מרגיש את מה שביטא בָּשוֹ, משורר ההייקו: "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו": ערגה וכמיהה שאינה נדרשת למימושה, שאי אפשר לממש, כי היא טרנסנדנטלית. את ריינה יצר אלוהים כזה שקרייג יכול ומוכן להאמין בו. לאלוהים הזה הוא מוכן להודות. זה לא האלוהים המבעית, שמייצגים אותו מטיפים כנסייתיים ומורות לדת: לא אלוהים שמענה חוטאים בעינויים מחרידים, שיימשכו לנצח. נציגי הדת נהנים כל כך לתאר את הזוועות, באוזני ילדים רכים ומבוהלים. יופייה של ריינה, נדיבותה, מסירותה, טוב ליבה, אהבתה הם שלמות שרק אלוהים רב חסד יכול היה לברוא. היא מטפלת באחיינית התינוקת שלה, שאחותה וגיסה רק רוצים להיפטר מעולה. היא דואגת לאח ולאחות שהוריה אימצו, הוא – עם תסמונת דאון, היא עם פיגור קשה (בת עשרים ועדיין זוחלת). ההורים, בעיקר אמה, עסוקים בשלהם. האימא נוכחת־נעדרת. מגיעה להרף עין והולכת מיד לנוח, אחרי שהיא מטילה שוב על ריינה את כל התפקידים הדרושים לניהול הבית ולטיפול בילדים. ריינה היא למעשה המבוגר האחראי. רגשית היא עסוקה גם בכך שהוריה כנראה מתגרשים.

האם יהיה לקרייג ולריינה עתיד משותף, זה שהם חולמים עליו (זה שריינה מבטאת במפורש? היא כבר רוצה לראות אותם מקימים משפחה, משוכנעת שקרייג יהיה אבא טוב…). האם יש סיכוי לאהבתם?

כל השאלות הללו מתעוררות, ואנחנו מלווים אותן במתח ובעניין הולך וגובר.

וזה עוד לפני שציינתי את צורתו המופלאה של הספר.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים. (בעבר כתבתי על אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, על מנהרות  ועל הנכס של רותו מודן, על בין לבין של אלעד כהן־קניגסברג, ועל היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים מהשבעה באוקטובר). הממד הגרפי מעניק שלל אפשרויות שאינן קיימות בספרים שכתובים במילים־בלבד. ובספר שלפנינו יש תיאורים־מצוירים כה יפים, והם מוסיפים לטקסט ממדים ומעמקים. למשל – קרייג וריינה רוקדים ביחד, משתובבים בשלג. או – השלג עצמו. כמעט בלי מילים. רק הציור. בהתחלה עם "כשפתיתי השלג מסתדרים על הקרקע, אובדות תחושות המרחב והעומק", ואז – הציור, בשחור לבן, (כמו כל האיורים בספר), בנקודות שהולכות ומצטופפות וזה כל כך יפה!

ספר גרפי מאפשר גם ללוות את הכתוב בפס קול – במילים: "סנאפ", "טוק טוק", "המהום המהום", "טראח", או באיורים: תווים מרחפים באוויר "משמיעים" לנו  מוזיקה, רשת של עיגולים – נשימות שינה ופעימות לב, דף מלא בקווים מפותלים, בדוגמאות שונות, שבמרכזו מצוירים בני זוג ישנים – את השקט האופף אותם ואת חלומותיהם המופשטים לא רק ממילים, אלא גם מצורות.

אז מדוע יש כאלה שרואים בספר יפה כל כך "פורנוגרפיה"? התשובה פשוט מדהימה. כן, יש בו כמה עמודים שמתארים אהבה גופנית. הציורים כל כך עדינים, כל כך אסתטיים, כל כך מרגשים ונוגעים ללב.

לקראת סופו של הספר קרייג נעזר במשל המערה של אפלטון: זה שמתאר כיצד מי שכלואים במערה לא יכולים להאמין שההבהובים שהם רואים על הקיר אינם הדבר האמיתי, אלא רק צללים, כי בחוץ יש חיים אחרים לגמרי, שלמים ומלאים.

נדמה לי שהמשל יכול בהחלט להתאים למתנגדיו של הספר. הם רואים צללים ולא את האור. הם פוחדים מיופי ומהללים אכזריות. הם עיוורים. רק בני מזל יכולים להתענג בלב שלם על שמיכת טלאים.

הוצאת יוקה, 2025
תרגמה: מאיה בקר
582 עמ'