אחרי שהגעתי לסוף הפרק השני של הספר שלפנינו, נפגשתי עם קבוצת חברים, כולם יוצאי קיבוץ, ליברלים, כולם דוגלים בערכי הדמוקרטיה, וחרדים לגורלה של המדינה. סיפרתי להם עליו, ואמרתי – עד עכשיו הוא מייאש אותי. אני מחכה לחלק המובטח בכותרת: "איך נתקן".
ספרו של רמי הוד – איש חינוך, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וממייסדי משמר החינוך הממלכתי – מתחיל באבחון חד וממוקד, שאפשר להבין את מהותו כבר מהכותרות המלוות את חלקיו השונים: "אז מה הבעיה", "למה זה קרה", ואז, בחלק השלישי, "איך נצא מזה".
הספר נפתח בתמונה מבעיתה: פרק שנושא את השם "בן גביר בצופים", וזה מה שקרה: ביום שלישי, 6 בספטמבר 2022, "עוד יום רגיל במציאות הלא רגילה שאנחנו חיים בה", הגיע לפארק הירקון "אורח מפתיע": איתמר בן גביר. בני הנוער, חניכי תנועת הצופים שמילאו את הפארק, קידמו את פניו בהתלהבות רבתי, רצו לעברו, התקהלו סביבו וביקשו להצטלם אתו. "עשרות חניכים של תנועת נוער עמדו בתור כדי להצטלם עם […] מי שגדל על משנתו של הרב כהנא, עבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור, אדם שבסלון ביתו תלויה תמונה של ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה".
סימה קדמון, כך משחזר רמי הוד, תיארה את הסצנה הזאת ב"ידיעות אחרונות" וסיכמה אותה במילה: "נכשלנו". קדמון אף פירטה מי נכשל: התקשורת, שהאדירה את בן גביר בחשיפה בלתי פוסקת, ההורים, המורים, ראשי מערכת החינוך, מדריכי תנועות הנוער, הפוליטיקאים, "כולנו נרדמנו בשמירה".
גם סימה קדמון וגם רמי הוד פונים בדבריהם אל ציבור שמסכים אתם. הוד מסכם את הפרק בהערה מעניינת: "סביר להניח שאם אתם קוראים את הספר הזה, השתתפתם במאבק נגד ההפיכה המשטרית ואתם רואים את עצמכם מחויבים לדמוקרטיה הישראלית".
הוא כמובן צודק: הדעת נותנת שמי שטורח לקרוא ספר שפונה אל הקוראים, כבר בכותרת, בגוף ראשון רבים: "איך ויתרנו על החינוך" (כמו סימה קדמון, שקובעת "נכשלנו"), יודע בדיוק מי קהל היעד של דבריו.
עם זאת, לא הרגשתי שיש כאן, מה שנקרא באנגלית preaching to the converted: הטפה למשוכנעים, אלא יותר – הסדרת החשיבה וארגונה, כדי שהמשוכנעים יבינו לא רק את מהות הבעיה ואת שורשיה, אלא גם מה הכלים העומדים לרשותם כדי לתקנה.
הוד מראה עד כמה נרפים הכוחות הנאורים, הדמוקרטיים. איך "אינם נוקטים עמדה מוסרית מול מפלגה כהניסטית". איך הם (אנחנו?) מדברים על "ערכים", אבל לא מגדירים אותם, ולא קובעים מה כלול בהם.
ובעיקר: לא נאבקים למימושם.
הוד מראה את התעצמותו של מחנה הימין הדתי, ואיך "רעיונות שבעבר נחשבו הזויים – סיפוח השטחים, פסילת מפלגות ערביות, ביטול עצמאותו של בית המשפט" כבר אינם נחשבים שוליים או קיצוניים. הם "עברו מהשוליים אל המרכז".
הוא מוכיח שהמחנה הליברלי בעצם ויתר מזמן על השליטה בחינוך. זה התחיל כבר כשנחקק חוק חינוך חובה ב־1954, ומשרד החינוך פוצל לחינוך הממלכתי, ש"חשוף לגחמותיהם של פוליטיקאים", ולחינוך הממלכתי־דתי, ש"פועל כמרחב מוגן עם שומרי סף".
זה נמשך בכך שרק למי שלמד בזרם הממלכתי־דתי מתאפשר אחר כך ללמד בו, אבל אין סימטריה: מורים בוגרי הזרם הממלכתי־דתי מתקבלים כמובן בברכה בזרם הממלכתי.
את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי מנהלות בפועל מפלגות פוליטיות, והם מתחנכים על פי השקפן עולמן.
לעומת זאת, "במקום שממלכתיות תהפוך למושג האוצר בתוכו ערכים עמוקים" – אלה שמופיעים במגילת העצמאות – היא נהפכה "לשם נרדף לניטרליות".
אבל זה לא נגמר בכך. כי הציונות הדתית כבר לא מסתפקת במערכת החינוך שלה. היא מבקשת, ואף מצליחה, "להשפיע גם על הילדים החילונים", כדי להביא לכך שיאמצו את סדר היום האידיאלוגי והפוליטי שלה (לאו דווקא כדי להחזיר אותם בתשובה), שבבסיסו שלוש תפיסות: אנחנו העם הנבחר ולכן רעיונות של שוויון בין יהודים ללא יהודים או בין גברים לנשים אינם תקפים; הרבנים קובעים מה מוסרי ומה לא; מצוות יישוב ארץ ישראל (תוך דחיקת הפלסטינים) קודמת לכול, ומוסרית.
לעומת זאת, לא מתחולל תהליך דומה הפוך: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ולא מפיצים את עקרונות הדמוקרטיה וערכיה. החינוך הממלכתי ממוקד בהישגיות שנועדה לקדם את הפרט. האינטרסים של הכלל נזנחו, ואת הישגי מדינת הרווחה – למשל, חוק חינוך חובה חינם, מערכת בריאות ציבורית, זכויות סוציאליות שמגינות על החלשים – תופסים כמובנים מאליהם, ולא נכסים חברתיים שיש לשמור עליהם.
אז מה עושים?
עלי להודות שבחלק הזה של הספר, שנועד להראות לנו איך אפשר לתקן את המצב, הרגשתי לפעמים כמו ארכימדס, שאמר: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם": הפתרונות מעולים, אבל חסר רק פרט אחד קטן: הכוח (הפוליטי!) שיכול לאפשר את מימושם.
הוד מסביר קודם כול מדוע "האחדות" שמטיפים אליה דוברי הימין, זאת שאמורה לכאורה להביא לתיקון חברתי, היא לא רק מדומה, אלא מסוכנת והרסנית, כי נועדה בעצם לפרק את המחנה הליברלי: "בעודם מזהירים מפני קיטוב, שוחרי האחדות גורמים לכך שהעיסוק בשאלות היסוד של ישראל – דמוקרטיה ליברלית או תיאוקרטיה משיחית; סיפוח או היפרדות; יהדות כתרבות פלורליסטית או כציווי הלכתי – נתפס כעיסוק 'מקטב', בעוד שדווקא ההתעלמות מהן נתפסת כתורמת לאחדות. בפועל זאת הדרך הבטוחה לעקר את יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגריה הגדולים ואת יכולתם של הישראלים הליברלים לסלול לעצמם דרך אידיאולוגית חינוכית ופוליטית עצמאית".
כלומר – לא "אחדות". אז מה כן?
הנה כמה מהנקודות שהוד מציע:
להכניס את החינוך לדמוקרטיה אל ליבת החינוך הממלכתי, למשל – באמצעות מקצוע חדש, "דמוקרטיה", הכשרה של מורים איכותיים שילמדו את התחום, הרחבת לימודי האזרחות לשלוש עד חמש יחידות בגרות, ולא פחות חשוב: שהאוניברסיטאות ידרשו לימודי דמוקרטיה – הן כתנאי קבלה ללימודים, והן כחלק מהדרישות לקבל התואר. ממש כמו שאוניברסיטת בר אילן מתנה זכאות לתואר בהשלמה של לימודי יהדות.
להוסיף תקציבים למקצועות לימוד מכונני זהות.
להקים מועצה לחינוך ממלכתי־עברי, שיהיו לה סמכויות דומות לאלה שיש למועצה לחינוך ממלכתי־דתי.
להקים מנהלת חינוך לדמוקרטיה.
לתקן את האפליה במסגרות שלאחר הלימודים בבתי הספר התיכוניים, במכינות קדם־צבאיות ושנות שירות לבוגרי החינוך הממלכתי.
לחזק את החינוך הבלתי פורמלי לדמוקרטיה באמצעות שילוב פעילותן של תנועות הנוער בשבוע הלימודים.
לחזק את מעמדם המקצועי ותנאי העבודה של המורים, שסובלים משני דברים: ראשית, משכורות נמוכות להפליא (נדהמתי מהתפעלותו של הוד מכך שבימיה של יולי תמיר, שרת החינוך שכיהנה בין 2006 ל־2009, הועלתה משכורתם של מורים מכ־2500 שח לכ־5500. אמנם המשכורת הוכפלה, אבל גם אז נשארה נמוכה ביותר), ושנית – צמצום המרחב שנותר למורים לחנך בו לערכים. רמי הוד מכנה זאת "רמיסת האוטונומיה המקצועית של מורים ומנהלים", שמתבטאת בכך שנוגשים בהם "כמו בשוט", וכופים עליהם מטלות בירוקרטיות רבות שגוזלות חלק ניכר מזמנם.
בעניין זה אני רוצה לספר שב־2015 פרשתי מעבודתי כמורה לאנגלית ורכזת בבית ספר תיכון נחשב, אחרי עשרות שנים. הזדמן לי לספר בפומבי מה הרקע לעזיבתי:
אז כן, גם בעניין הזה אני לגמרי מסכימה עם רמי הוד. בשנים האחרונות שלימדתי המערכת לא הפסיקה להפיל על המורים דרישות מופרכות והטילה עליהם ללמד בשיטות פסולות שהמורים התנגדו להן מאוד. רבים עזבו את המערכת, והמצב רק התדרדר מאז. (אגב, גם שיטות הלימוד שהכניס שי פירון שר החינוך מטעם מפלגת יש עתיד בשנים 2013–2014, רמי הוד מציין אותן לטובה, היו – אני יכולה להעיד מהשטח – כישלון אחד גדול. הוד צודק בהתנגדותו למבחנים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, שמערכת החינוך שבויה בהם, אבל תוכנית "הלמידה המשמעותית" שפירון הכניס למערכת נכשלה כישלון חרוץ. תלמידים היו אמורים ללמוד באמצעות עבודות חקר, או להציג תוצרים יצירתיים. התוצאות היו מביכות. אני זוכרת במיוחד את ה"עבודה היצירתית" של תלמיד שהגיש קופסה שחורה, ככה פשוט, כתגובה "יצירתית" לספרו של עמוס עוז קופסה שחורה, ואת שפע עבודות החקר שהכינו מורים פרטיים…).
בעניין מעמד המורה בישראל התפרסמו ב"הארץ" ב־23 באפריל דבריה של מורה ותיקה, שירה קוריאל, שסיפרה כיצד נפגעה עמוקות מהזלזול במקצועה. לטובת מי שאין לו מנוי, אעלה כאן את דבריה:
הנקודות שהוד מעלה בעניין ההתמקדות הנחוצה בלימודי דמוקרטיה חשובות ונכונות, אבל, לפני כל אלה הוא ממליץ לנו, וזה כנראה הכי חשוב, פשוט – לתבוע לעצמנו את משרד החינוך בממשלה, כי זה כמובן המפתח שיאפשר לממש את כל ההמלצות הקודמות.
וזה המקום שבו הרגשתי כמו ארכימדס…
כי הכול טוב ויפה, אבל יש פה, הרי, מלכוד: כדי לשנות עמדות צריך חינוך. וכדי לחנך צריך כוח פוליטי. שכרגע נוהר אל בן־גביר, ועושה אתו סלפי מחויך ונלהב.
הספר של רמי הוד חשוב, מסודר, וצודק. אחרית הדבר – השיחה עם ליאת אצילי, מורה לאזרחות מניר עוז, שהייתה חטופה בעזה, שהתאלמנה מבעלה בשבעה באוקטובר, וחזרה ללמד זמן קצר אחרי שהשתחררה מהשבי, בחירוף נפש, במסירות ובדבקות, מאלפת ומעוררת השראה.
ובכל זאת, קשה לי לומר שסגרתי אותו בתחושה אופטימית שעכשיו ברור לי עם מה בדיוק אפשר לצאת לדרך, כדי להציל את המדינה שלנו מהבערות, מהקיצוניות הימנית (מהאלימות!) ומהנטייה הגוברת והולכת להתרחק מהדמוקרטיה ולא לראות בה ערך עליון.
הוצאת אופק, מייסודה של קרן ברל כצנלסון, 2026
עורכת הספר: יעל נעמני
213 עמ'
הכל נכון, והחזות עגומה. התיאור בפתיחת דבריך, על בני הנוער האצים-רצים לעשות סלפי עם בן גביר, מחריד, אבל איננו מפתיע – בימינו, כל הזדמנות "לעשות סלפי" עם ידוען, יהיה זה זוכה האח הגדול, מנצח ב"הישרדות" או שר הטיקטוק, היא חגיגה שאי אפשר לוותר עליה. אני רוצה להאמין, שלו היו שם חניכי הנוער העובד, הם לא היו נוהגים כך, אבל אולי אני שוגה באשליות.