ג'ודי פיקו, "זמן עזיבה": איך ספר מספק פחמימות ריקות

פחמימות ריקות יכולות להעניק את האשליה שהן מזינות, ולהיות מפתות מאוד. למשל, כשהן מגיעות כחטיף עתיר נתרן. כבר בטעימה הראשונה אי אפשר שלא להרגיש שמדובר בעצם בפסולת שאינה נחוצה לגוף, שמוטב להפסיק מיד. אבל הרבה פעמים קשה לוותר. הטעם העז, הפריכות, הצריבה הנעימה בלשון, כמעט מאלצים את היד להישלח שוב ושוב אל השקית. אלא מה? אחרי שהיא מתרוקנת נשארת תחושה של גועל ועמה השאלה − בשביל מה הייתי צריכה לאכול את כל זה?

הרגשה דומה מתעוררת בתום הקריאה של ספר שכתבה ג'ודי פיקו, סופרת אמריקנית יהודיה, שעשרות מיליוני עותקים מספריה נמכרים בעולם. שלושה עשר מבין עשרים ושלושה הספרים שכתבה תורגמו לעברית. Leaving Time   זמן עזיבה – שראה אור בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה ב-2014 (מאז כבר הופיע עוד ספר שלה), לא הופיע (עדיין?) בעברית.

מבחינות רבות אפשר בהחלט להבין את הצלחתה המסחרית האדירה של ג'ודי פיקו. יש משהו מרתק בכתיבתה, כפי שהיא נחשפת בספר שלפנינו. בכך היא שונה מסופרות אמריקניות אחרות של רבי מכר (למשל ברברה ט' רדפורד, ש"זכיתי" לתרגם ספר שלה והשתאיתי מהרדידות, הקלישאות, ומהיעדר כל ראיה לתחקיר שיעניק תשתית מציאותית כלשהו לכתיבתה. אצל רדפורד, למשל, כשמישהו יוצא למערכת העיתון שהוא עורך היא מסתפקת בתיאור: "הוא עבד קשה מאוד כל היום", ואינה טורחת לספק שום פרט על עבודתו של עורך עיתון או על סדר היום של הדמות שהיא מתארת). אצל ג'ודי פיקו התחקיר נרחב ומקיף, כמעט אפילו מסחרר באוצרות הידע שהיא מעתירה על הקוראים.

במקרה של זמן עזיבה לקחה על עצמה פיקו משימה: לייצג את עניינם של הפילים החיים בטבע, אך הולכים ונכחדים, בשל ציד לא חוקי. עד כדי כך, שלא הסתפקה ברומן, בבדיון, שבו העניקה לפילים מקום של כבוד, אלא הוסיפה בסופו של הספר מאמר בגנות הפגיעה הבלתי פוסקת בהם.

עלילתו של הרומן מתרחשת בחלקה באפריקה, בטבע, ואחרי כן בשתי שמורות, אחת מהן אמיתית וקיימת, שהוקמו בארצות הברית, לשם אוספים פילים שזקוקים לטיפול, ומעניקים להם תנאים קרובים ככל האפשר לבית הגידול הטבעי שלהם. גיבורי הסיפור הם זוג מדענים שעניינם פילים. היא חוקרת את מנהגי האבל, בעיקר של פילות שאיבדו את צאצאיהן, והוא הקים את המחסה לְפילים שסרחו – למשל כאלה שהשתייכו לקרקסים, עד שתקפו מישהו. הם מגיעים אליו, במקום שיוצאו להורג.

כל זה טוב ויפה, ואפילו מעניין. המידע הרב על פילים, אורחות חייהם, המאפיינים שלהם ומנהגיהם,  בהחלט משכנע. גם הדמויות מצטיירות אמינות, ובמשך זמן מה אפשר ללכת שבי אחרי הסיפור ולהיסחף לתוכו, עד שמבינים שמדובר בעצם בקלוריות ריקות.

כי בשלב מסוים מתחילים להופיע פתפותי ביצים. משהו משתבש. כל התיאורים הריאליסטים והמדויקים משתעבדים למיסטיקה זולה ולא משכנעת. לאחת הדמויות יש כוחות על טבעיים. היא מדיום שרואה רוחות, אבל בעצם לא רואה אותן. ואז בעצם – כן. השילוב הזה בין טקסט ריאליסטי לחלוטין לבין מעשי ניסים פשוט אינו מצליח. זה לא הארי פוטר ששם הפנטזיה מצויה בתשתית הסיפור והיא קשורה בהסכם ההתחלתי שנוצר בין הקורא לסופרת. בספר שלפנינו השעיית הספק המתבקשת מאתנו מולבשת מבחוץ ואינה משכנעת.

כך מגיעים לפתרון שמזכיר אופרות סבון אמריקניות שבהן הכול מתהפך. זוכרים למשל את הרגע באחת מאותן סדרות – כנראה "דאלאס" – כשהתברר שעונה שלמה ששודרה לא הייתה אלא חלום של אחת הדמויות, ולכן אפשר להתחיל שוב מכל נקודה שרוצים, ואנשים שמתו בעצם לא, ושהכול עורבא פרח…?

גם בספר שלנו קורה משהו דומה. "מהפך". בסדרות ההן המהפכים התרחשו מן הסתם בעקבות בעיות בחוזה: שחקן כלשהו פוטר או התפטר ולא הייתה בררה אלא "להרוג" או איכשהו לסלק את דמותו, עד שהסכסוך נפתר ואז יכול לחזור. אחד המקרים הקיצוניים התרחש בסדרה אנגלית, "האחים", שהוקרנה בארץ בשנות השבעים והייתה פופולרית מאוד. למרבה הפליאה, באחד מפרקי הסדרה הוחלף במפתיע, ובלי שום הסבר, השחקן שגילם דמות ראשית… המפיקים אפילו לא ניסו להתאים שחקן דומה או לספק סיבה כלשהי לשינוי (תאונת דרכים וניתוח פלסטי? השתלטות של חייזרים? חלום בהקיץ? משהו…?) הם פשוט העמידו את הצופים בפני עובדה. מעתה ואילך זהו אדוארד בשבילכם.

אין להכחיש כי יש משהו מושך בזמן עזיבה. בתחילתו מוצבת מעין חידה בלשית – יש גופה, אישה שנפצעה קשה וברחה מבית החולים, יש זהויות לא ברורות, ילדה שמחפשת את אמה, סבתא שזהותה והתנהגותה עלומות ומוזרות, האם היא באמת הסבתא, מתעוררת פתאום התהייה, ויש ילדה שהתייתמה, ואולי לא? שמחפשת נואשות אחרי אמה. כל זה מסקרן מאוד. רק שכמו בחטיף המלוח, הסוף כל כך מאכזב, הפתרון כל כך מופרך, השיא כל כך מגוחך (בסוגריים –ספוילר: הילדה בת השלוש עשרה שלמדנו להכיר אותה כדמות ריאליסטית לחלוטין היא בעצם רוח רפאים. וכך גם הבלש שהיא שוכרת כדי למצוא את אמה. ואמה, שלכאורה נרצחה, בעצם חיה ונעלמה כי הרגה את מי שרצחה את בתה, אבל גופת הילדה הפעוטה היא זאת שנעלמה; ואת כל העלילה ראתה המתקשרת עם הרוחות שלא ידעה שהיא נפגשת, משוחחת, טסה, נוסעת, צוחקת, מחבקת, לא אנשים אמיתיים וחיים, אלא רוחות רפאים. נו, באמת…!), עד שהקוראת הנאמנה, שצלחה את כל  474  העמודים, שואלת את עצמה, אם הטרחה הייתה שווה. והתשובה: לא. אם כי ייתכן שמעתה ואילך אסתכל אחרת על פילים.

Leaving Time  by Jodi Picoult

 

4 מחשבות על “ג'ודי פיקו, "זמן עזיבה": איך ספר מספק פחמימות ריקות”

  1. הבהרה בנוגע לתגובתי הקודמת שלא הובנה נכון, חוששתני. גם על אהבה אפשר לכתוב ספר מעולה וספר טיסה… על כל נושא. אין לי שום דבר נגד רוחות רפאים. להפך. אני מאוד מחבבת אותן ומתעניינת בהן.

    אהבתי

  2. אני מאלה שלא החמצתי פרק בסדרות הבלתי נגמרות הללו וזוכרת את מקרה אדוארד ואת האנשים שנולדו פתאום בגיל 20. בפרק האחרון באחת העונות של "שושלת", נחטפה אחת הדמויות בידי חייזרים שירדו מצלחת מעופפת. חשבתי שזו הדרך לגמור את הסדרה ולומר לכל הצופות: רציתן חנטריש אז הנה, קיבלתן. אבל… הסדרה נמשכה עוד כמה עונות והבחורה המסכנה שחזרה אל קרקע המציאות הסימולקרית סבלה ברצינות שפילברגית מכך שלא ההקשיבו לה ולא הבינו אותה כפוסט נחטפת ע"י חייזרים.
    ועוד דבר: הספר המופלא באמת על פילים הוא "הקפות ביער" של דלין מתיה. גם שם יש קשר על טבעי בין הגיבור לפיל, אבל הספר אמין, לירי ונוגע ללב. רוחות רפאים יכולות להיות מעניינות מאוד, כמו ב"סיבוב הבורג" של הנרי ג'יימס. או, אפילו,"עולמה של סופי", שם הן משמשות להמחשת גישה פילוסופית בספר העוסק בהנגשת הפילוסופיה. רוצה לומר, לא מה, אלא איך.

    Liked by 1 person

  3. תודה רבה עופרה. לא תמיד קל להסביר מדוע ספר מסוים הוא רק מוצר מסחרי, ואת עושה את זה. ההשוואה לחטיף בלי ערך תזונתי מאוד קולעת.

    לא שמעתי על הסופרת הזאת למרות שמכרה, נכון להיום, 14 מיליון עותקים ברחבי העולם. רוחות רפאים כנראה הולך טוב. הזכיר לי את הרומן הראשון של מארק לוי, ולו זה היה באמת, שהיווה הצלחה בינלאומית ומאז מכר המחבר נדמה לי כפול עותקים מאשר ג'ודי פיקו. מארק לוי מתחרה עם גיום מוסו במספרי מכירות. ואגב, הרומן הראשון של מארק לוי, דומה מאוד ברעיון שעליו הוא מבוסס לסרט מצליח שגרף למעלה מחמש מאות מיליון דולר הנקרא "רוח רפאים" בכיכובן של וופי גולדברג ודמי מור שיצא ב-1990. הבמאי – ג'רי צוקר. מעניין שכשספרו של מארק לוי יצא לאור, לא צוין בשום מקום הדמיון לסרט שהוא אגב לעניות דעתי הלא קובעת הרבה יותר מוצלח מהספר.

    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%97_%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D_(%D7%A1%D7%A8%D7%98)

    https://en.wikipedia.org/wiki/Ghost_(1990_film)

    מארק לוי עבר לגור בארה"ב. בצרפת די בזים לו למרות שאינני רואה את ההבדל בינו לבין מוסו (באחד העיתונים הצרפתים נאמר על מוסו, שבהשוואה למארק לוי, הוא, מוסו, הינו ויקטור הוגו למרות שבהשוואה לויקטור הוגו הוא, מוסו, הוא מארק לוי).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s