"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.
ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "
"תקציב הסרט אינו כולל סעיפי הוצאות העונים לנסיבות מעין אלה," אמר המפיק ג'ון קרו לסופר קנת קוק, שאותו שלח כדי לצוד חזיר בר ולהביא למשרדי ההפקה את הגוויה. זמן מה לפני כן חתמו השניים על הסכם לעבד רומן שכתב קוק, ולהפיק אותו כסרט. מאחר שהספר עסק רבות בחזירי בר אוסטרליים, היה צוות ההסרטה זקוק לחזיר פרא כזה, כדי שישמש לבוני הדגמים שלהם כמודל להכנת החזיר המכאני שהיה נחוץ לצילום הסרט, שכן ספרו של קוק עסק רבות בציד חזירים, בחלקים שונים של אוסטרליה.
קוק ראה בעצמו מומחה לציד חזירים, לכן יצא למשימה בחדווה, אבל התלאות וההרפתקאות שנלוו להגשמת המשימה היו כאלה שהמפיק התנער מהן, כאמור, וסירב לכסות את כל ההוצאות שהסופר דיווח עליהן.
כחלופה הציע לקוק שיכתוב סיפור על מה שקרה לו.
"השבתי את התשובה המובנת מאליה ולפיה, כמו לכל כך הרבה סיפורים שהם אמת לאמיתה, גם לסיפור הזה כלל אי אפשר להאמין".
הסיפור מופיע, כמובן, בקובץ שלפנינו, שמו "חזיר כועס מאוד", והוא נפתח במשפט "הפרצופים המכוערים בעולם הם של חזירי הבר האוסטרליים. ואופיים הולם את מראם." ואז קוק מוסיף, "אני יודע, כי לא מכבר אחד מהם התאמץ מאוד לאכול אותי," אבל – "הייתה לכך הצדקה מצידו, שכן אני מצידי התאמצתי מאוד לירות בו. ואולם בשעת המפגש לא התעניינתי בסוגיה המוסרית, אלא אך ורק בהישרדות."
אכן, קשה מאוד להאמין באמיתותם של כל הסיפורים בספר, ולמען האמת – זה בכלל לא משנה.
כי מדובר בסיפורים מצחיקים להפליא.
חוויית הקריאה הייתה שקולה מבחינתי לישיבה במופע של סטנדאפיסט מעולה, שבכל כמה שניות שולף איזו שורת פנץ' משעשעת, התחכמות מפתיעה, שנינות. אין רגע דל. אין עמוד בלי איזושהי אמירה מושחזת. הסיפורים דומים זה לזה מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות הם מגוונים מאוד.
התימה המשותפת לכולם היא – הרפתקאותיו המוזרות – שלא לומר המפוקפקות – של קוק ברחבי אוסטרליה, בעיקר באזורים השוממים, בחיק הטבע. כמעט בכולם הוא מספר איך נאלץ להתמודד עם חיה שמסכנת את חייו באופנים שונים ומשונים. בכל פעם הוא נקלע לאיזשהו אירוע מוזר, קיצוני, מפחיד מאוד, ותמיד, כמובן, מצליח לצאת מהם, כמעט באורח נס, בשלום.
באחד הסיפורים היחידים שבו הוא לא מתמודד עם חיה מפחידה אלא עם בן אדם מסוכן, "הכורה המשוגע" נקרא הסיפור – אפשר להבין מכותרתו מניין נובעת הסכנה – ברגע קריטי ביותר, שבו נראה כי בעוד שניות אחדות יגיעו חייו אל קיצם, אותו כורה משוגע (שרק בגלל מעשה נמהר שעשה היו חייו של המספר נתונים בסכנה כזאת!), מנסה "לשכנע" אותו להשלים עם גורלו: "אתה לא רוצה לחיות לנצח, נכון?" אומר הכורה ומראה סימנים לכך שהוא מתכוון לנטוש את בן שיחו לגורלו המר.
"לא היה לי די זמן להסביר לו שלחיות לנצח הוא אחת משאיפותיי הגדולות ביותר", מציין המספר.
וזה מה שקורה שוב ושוב: הוא מתמודד עם נחשים מסוכנים, עם "קרוקודילים" (עלי להודות: שמחתי שהמתרגם לא בחר במילה העברית "תנין", שמדיפה ניחוח מקראי. המילה "קרוקודיל" מהדהדת בזיכרון את הסרט האוסטרלי "קרוקודיל דנדי" שיצא אל האקרנים ב־1986, ממש בשנה שהספר שלפנינו ראו אור לראשונה באנגלית), עם גמלים מרושעים, חתול בר ענקי, כלב חמוד אבל טיפש במיוחד, ולכן מסוכן מאוד. שוב ושוב, ובניגוד לשאיפתו לחיות חיי נצח, ולמגמתו המוצהרת להישמע ל"כלל ברזל" שבזכותו הצליח "להיוותר בחיים במשך זמן רב למדי: לעולם לא להיענות לאתגר", הוא עושה בדיוק את ההפך: כמעט בניגוד לרצונו, מתוך מבוכה, אי הבנה, או טיפשות, הוא "נענה" לכל מיני אתגרים, ונאלץ להתמודד עם ההשלכות של החלטתו (שוב!) לא לנהוג בתבונה: כך למשל הוא יוצא, בניגוד לכל היגיון, לרכיבה על גמל, צולל למעמקים כדי לצפות בכרישים, שט בנהר שורץ קרוקודלים, או יוצא לתור אחרי קרוקודיל מבעית שכמה שעות לפני כן טרף כנראה אדם…
אבל כל אלה הם רק הרקע. העיקר – בעיניי – הן השנינויות הרבות לאיספור.
הנה כמה דוגמאות קטנות: הוא מנסה להציל חבר בשם בלאקי שעשרות נחשים מסוכנים טיפסו עליו. כדי לשחרר את חברו מהזוחלים הוא תוקף את אחד מהם במגרפה, וכשהוא שומע את ניביו של הנחש נוקשים על חודי הברזל של המגרפה, הוא נזכר ש"דבר כזה מזיק לניבי הנחשים" ומוסיף: "לא היה אכפת לי". כשאחד הנחשים מאיים לתקוף אותו הוא שוקל "להשליך [עליו] את בלאקי": לפני רגע הצליח איכשהו לגרור את חברו (השיכור) כדי להרחיק אותו מהנחשים. תחילה משך בחולצתו של בלאקי אבל זאת נקרעה, ואז ניסה את שיערו, אך זה היה דליל מדי, ואת צווארונו, שניתק. בסופו של דבר תפש את ידו של בלאקי והחל למשוך. למרבה המזל, הוא מציין, היד "החזיקה מעמד" ולא נתלשה ממקומה, אבל עכשיו, כשהנחש מאיים גם עליו הוא שוקל כאמור, להשליך את בלאקי, "אלא שלא קל להשליך אדם כשאתה אוחז בידו האחת בלבד."
במהלך הרפתקאה אחרת, כשהאיש שיצא אתו לשוט בנהר עם תנינים אוסר עליו לירות על התנין שהתנפל עליהם, כי "זה זן מוגן", הוא משיב "קצרות": "גם אני זן מוגן"… גם כשהאיש מסביר לו שלירות על קרוקודיל טורף שאיגף אותם ועכשיו מתקדם לעברם במהירות ומאיים לטרוף אותם "זאת עבירה על החוק", הוא משיב, "בנסיבות הנוכחיות אני מוכן לפשוע."
בעיצומו של המאבק לחיים ולמוות עם הקרוקודיל, שלמפגש המיותר אתו הוביל מי שהציג את עצמו כמבין גדול בזוחלים הללו, הוא אומר – "הכבוד שרחשתי למומחים הלך ואזל"…
אחד הסיפורים המצחיקים ביותר, "קואלה רוצחת" העניק לספר את שמו. (אגב, אני תוהה בלי הרף: מדוע כאן "רוצחת" ולא "רוצח"? אכן, צורת הרבים בעברית מעלה על הדעת שהמין הדקדוקי בצורת הרבים, קואלות, הוא – נקבה. אבל בהמשך הסיפור בחר המתרגם בצורה הזכרית: כי מדובר בעצם ב"דוב קואלה"? תמהני).
הסיפור מתחיל במשפט "אני לא אוהב קואלות". עד סופו של הסיפור אנחנו מבינים היטב מדוע: הפער בין מה שהתרחש בפועל, לבין המשימה המדעית, ההומנית, שאותה ניסה קוק להשלים, לצידה של מומחית לקואלות שיצאה להציל אותם (אותן?) מחרפת רעב, מדהים ומשעשע מאוד. הכול התחיל כי באי שבו שכנו הקואלות התדלדלו מאוד עצי האיקליפטוס שעליהם הן חיות. המשימה נראתה פשוטה: להוריד את הקואלות מהעצים, לאסוף אותם, להכניס אותם לכלובים ולהעבירם לאזור מחייה שיספק להם את צרכיהן.
לכאורה – עניין של מה בכך. אלא מה? צריך לגרום לקואלות לרדת מהעצים…
אבוי… עד מהרה התברר לקוק עד כמה המשימה קשה. כמעט בלתי אפשרית. עד סוף הסיפור קוק כבר לא רואה את החמידות המוכרת שיש לכאורה לקואלות. בהתחלה הוא די בטוח שכשהן יבחינו בו ובאישה שאתה יצא למשימה, הכול יהיה פשוט מאוד, כי הן (הם?) פשוט "ייפלו מהעצים מרוב צחוק": המראה של הצמד קומי בעיניו, שכן הוא גבוה, עגלגל ומזוקן, והיא – נמוכה, עגלגלת ו"צמרירית"… (די דומה בעצמה לקואלה, הוא אומר לעצמו…).
אספר רק שבעיצומה של המשימה מצא את עצמו קוק עם קואלה צמוד אל גופו, ומנסה, כך חש, לתלוש את קרביו. בה בעת הוא שומע שוב, כמו בהרפתקאותיו הקודמות את ההפצרות – "היזהר לא לפגוע בו!" (כשחייו, כך הוא חש, ממש בסכנה). הוא מבהיר מיד ש"זה לא מה שהדאיג אותי". העימות בינו לבין הקואלה הולך ומחריף, עד שהוא מוצא את עצמו כמעט טובע באגם קטן, בשעה שהקואלה אוחז בכל הכוח באבריו האינטימיים ומסרב להרפות. אל הבריכה קפץ כי קיווה להטביע את האויב וכך להשתחרר ממנו, אבל "למרבה הצער, הקואלה יכול לעצור את נשימתו, כמדומה, באופן בלתי מוגבל"… והוא מוסיף: "לבסוף עלה בדעתי שאין כל צורך ש[גם] ראשי יהיה בתוך המים, אולי נראה שלקח לי זמן רב מדי להגיע למסקנה כה מובנת מאליה, אבל אם מעולם לא הייתם שקועים בבריכת יער אחוזים בלפיתתו של קואלה זועם, לא תוכלו להעריך כמה קשה לחשוב בבהירות בנסיבות כאלה."
כאלה הם כל הסיפורים. אכן – "הומוריסטים", מצחיקים מאוד, ממש כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר.
הוצאת תשע נשמות, 2025
תרגם מאנגלית: יורם נסלבסקי
162 עמ'
"למה בעצם הגיבורה הבלתי מעורערת של הסיפור היא זהבה, ולא הדובים שפרצו להם לתוך הבית?" תוהה נעמי, הדמות הראשית בספרה החדש של איילת גונדר־גושן, אורחים. היא מתכוונת כמובן לסיפור הילדים שבו זהבה, ילדה תמימה לכאורה, אבל חסרת כל מודעות עצמית או הבנה לצרכיו של הזולת, לקיומו הנפרד ממנה ולזכויותיו, פורצת – אין תיאור מדויק מזה – אל בית משפחה זרה: אימא, אבא ובנם הקטן, שלושה דובים. זהבה מרשה לעצמה לבדוק את הכיסאות שלהם, ולהחליט איזה מהם הכי נוח לה, לטעום מהדייסות ולבחור בזאת של הדובון, כי טעמה מתאים לה, לנסות את המיטות, ולהירדם בשלוות נפש אולימפית בזאת של הדובון, כי היא לא קשה מדי ולא רכה מדי. אורחת לא קרואה ולא רצויה, שבכלל לא אכפת לה והיא לא פוחדת משום דבר.
אז כן, גם ברומן של גונדר יש אורחים, מכל מיני סוגים. הראשון הוא בעצם לא באמת אורח, אלא פועל פלסטיני שהגיע לעבוד בביתם של נעמי ויובל. נעמי, אימו של אורי, פעוט בן קצת יותר משנה, מבוהלת מנוכחותו של הפלסטיני, כי היא לבדה בבית עם בנה הקטן. אך הפועל מוכיח שוב ושוב בהתנהגותו, בתגובותיו, שהוא אנושי, חם, ידידותי וטוב לב בעליל. הוא גם אבהי מאוד ומצליח להרגיע את אורי כשהיא עצמה אובדת עצות. כן, הוא מגלה לה, גם לו תינוקת, בת בגילו של אורי, שטרם נגמל מהשד. אבל איך תניק אותו, כשהיא ככה אצלה בבית, לבד עם גבר זר, פועל? ועוד פלסטיני? זה לא מסוכן מדי? היא מפחדת! היא מטלפנת אל יובל, בעלה, כועסת עליו שבעצם הפקיר אותה (בדיעבד היא נבוכה, כשהיא מבינה שהעברית של הפועל טובה מכפי ששיערה וכנראה שהבין את מה שאמרה בטלפון. היא לא אדם רע! היא לא רוצה לפגוע באיש!). יובל לא אשם, הוא בכלל לא התכוון, גם הקבלן היהודי היה אמור להגיע ולעבוד לצידו של הפועל.
טוב, היא מתחילה לחוש שהפחד שלה לא ממש מוצדק. הפועל, כאמור, חביב מאוד, אורי הקטן נמשך אליו ונרגע בנוכחותו. האם, תהיתי בשלב הזה, נכונה השמועה שלפיה ילדים קטנים יודעים את האמת על בני אדם, שהם מחבבים את "הטובים", ונרתעים מ"הרעים"? כי אם כן, לנעמי באמת אין ממה לחשוש.
אבל אז מתרחש פתאום משהו קשה מנשוא, בלתי נתפש ולגמרי לא צפוי, משהו שלוכד את כולם, את הפועל, את בנו, שמגיע למקום במפתיע, את נעמי ואת יובל, שמזדרז לשוב הביתה, בסבך של של שקרים, אי הבנות ותוצאות מחרידות של מעשה שקשה לקבוע מי אשם בו. האם נעמי ויובל יתוודו? האם יתוודעו? האם האמת תצא לאור? האם יתברר לנו שהאנשים האלה נמנים בכל זאת עם "הטובים"?
האורחים השניים בספר מופיעים בהמשך. הפעם מדובר בנעמי ויובל, שנקלעים לבית זר ושונה מאוד מזה שלהם. הם מלאים בכוונות טובות. הם רוצים להיות ישרי דרך, מוסריים, לנהוג כראוי. אבל… כן, אבל. כל מיני "אבלים" מתעוררים, וכולם מרתקים, וכולם מתנסחים לא רק כעלילה מפתיעה בתפניותיה, אלא גם כשאלות רבות חשיבות ומרתקות על צדק ועל מוסר. על נכון ולא נכון. על אמת ושקר. על מה שראוי לשבח, ומה – לתרעומת וגינוי.
ושוב, בחלק הבא – אורחים. הפעם אלה שוב אותם בני זוג, נעמי ויובל, גיבורי הסיפור, שעכשיו מתארחים לא רק בבית זר, אלא בארץ זרה ורחוקה, באפריקה.
מה שקרה בפרק הראשון מגלגל אותם אל מציאות לא צפויה, שגם בה מתעוררות סוגיות הרות גורל וכבדות משקל. למשל – מהי מידת האחריות שצריך לקחת על עצמו אדם לבן שהוא אישית לא פגע מעולם באף אפריקני, אבל מואשם בכל זאת בפגיעה?
"תגידי, חשבת פעם על הצילומים ההם ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'? אמא חשופת חזה, אבא עם צבעי פנים, ילד מחזיק חנית? את חושבת שמישהו הסביר להם, כשצילמו אותם, איפה זה יפורסם אחר כך?" שואלת אישה אפריקנית עשירה, איובמי, את נעמי, כדי להסביר לה מדוע פרסמה צילומים של נעמי ויובל כחלק מכתבה מכפישה ומפתיעה. אין ספק שהיא תוקפת אותה. תשובתה של נעמי – "אבל אני לא צילמתי אף אחד", ושאלתה – "את באמת שונאת אותי כל כך?" מפתיעה את איובמי: "אני לא שונאת אותך בכלל […] אני אפילו די מחבבת אותך."
במישור האישי.
אבל במישור הלאומי והגזעי – יש בין השתיים הללו מטען נפץ שאינו יכול שלא להתפוצץ.
בדיוק כמו שיש בין נעמי לפועל הערבי. ובין יובל לבין בנו של הפועל. ושום כוונות טובות לא יכולות לעזור לאף אחד. כי זרמי השנאה התת קרקעיים לא קשורים למה שאנשים ספציפיים עושים או לא עושים.
הספר מרתק. העלילה רבת תפניות, יש בה שלל מנגינות שונות שמשתלבות זו בזו, ויוצרות ביחד יצירה מעניינת, משמעותית ונוגעת ללב.
ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”
לא לעיתים מזומנות קורה שאני קוראת ספר ופשוט מתגלגלת מצחוק. וקוראת שוב ושוב את אותם קטעים, וממשיכה לצחוק, כי השנינות רבה!
מדובר בקובץ מכתמים מתורגמים שכתב בלטינית מרקוס טלריוס מרטיאליס בעיר אוגוסטה בילביליס, במאה הראשונה לספירה.
בהקדמה לספר מספר רונן סוניס כי תוכניתו המקורית הייתה לתרגם את המכתמים הללו ביחד עם עמינדב דיקמן (שעל ספר המסות שכתב, שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות, ושיצא לאור לאחר מותו, כתבתי כאן). למרבה הצער, דיקמן הלך לעולמו לפני שהפרויקט הושלם, וסוניס נאלץ לתרגם הכול בכוחות עצמו.
דיקמן, שהיה מומחה לשירה קלאסית, היה אמור לתרגם את המכתמים עם המשקל המיוחד שבו נכתבו "עד כמה שהדבר ניתן בעברית", מציין סוניס בהקדמה, שכן מדובר במשקל יוצא דופן וזר מאוד לעברית, כפי שאפשר להיווכח מתרגומיו שמופיעים בסוף הספר. כמו כן מוגשים גם תרגומים חלופיים של רונן סוניס, בתחתית העמוד.
למען האמת, אני שמחה מאוד שסוניס תרגם את המכתמים בגרסה מודרנית, "על פי רוב בתוספת חרוזים שאין להם זכר במקור", כפי שהוא מציין.
זאת בעיני לא פשרה, אלא תיווך ראוי, שכן מה שנראה משעשע לקוראיו של מרטיאליס, שהיו רגילים למשקלים ה"קלאסיים", נראה כיום סתם מוזר, ודווקא המשקלים המוכרים, וכמובן – החריזה, שסוניס שולט בה במיוחד – מעניקה למכתמים את הנופך המושחז והמצחיק, שהיה הולך לאיבוד, אלמלא תורגמו כך.
והם כאמור מצחיקים להפליא.
מרטיאליס אינו מהסס לתקוף בהם את כולם: החל בקיסר, וכלה באחרון האומללים בני עירו.
למשל:
(כפי שאפשר לראות כאן, סוניס הוסיף הערות חשובות שמאירות את הטקסט ועוזרות לנו להבין את ההקשרים והמשמעויות).
למכתם הזה הוסיף מרטיאליס את "תשובתו של הקיסר":
מחילופי הדברים הללו אפשר כמובן לראות שגם אם מדובר בספר בן כמעט אלפיים שנה, הוא יכול בהחלט לשקף הלכי רוח עכשוויים, והוא לגמרי רלוונטי בעקיצותיו ובהומור שבו.
למשל – אחד המצחיקים – "מה שווה יותר?":
לא יכולתי שלא לחשוב על דונלד טראמפ הידוע באהבתו המופלגת לזהב, בחדרים המוזהבים שבבתיו, וכנראה, כמו במכתם, גם באסלות הזהב שהתקין…
לא מעט מהמכתמים היו נחשבים כיום (אני בטוחה שגם אז!) שירי זימה מאוד בוטים, עם רמיזות למעשים מיניים מפורשים. לא אביא לכאן דוגמאות להם דווקא, אבל כן אצטט שניים מהמכתמים העוסקים בעולמו השירי ובכתיבה שלו. למשל:
(כפי שאפשר לראות בתחתית הדף של שני המכתמים הללו מופיעה גם הגרסה המתורגמת על פי המשקל המקורי. אין ספק שהתרגום של סוניס, עם החריזה והמשקל, מצלצל טוב הרבה יותר לאוזניים עכשוויות, ולפיכך גם מיטיב יותר לבטא את כוונתו המקורית של הכותב).
אציין גם את המכתמים שבהם המשורר בא בטענות אל מארחיו שהתקמצנו והגישו לו כיבוד לא ראוי: "לֹא תַּפּוּחַ דִּבְשִׁי מִתִּפְאֶרֶת הַפְּרִי, / לֹא גְּבִינוֹת מֻבְחָרוֹת מִן הַסַּל הַכַּפְרִי", לא ענבים, לא זיתים ולא רימונים, ואפילו אותו "חֲזִיר זָעִיר" שכן הוגש הוא "גַּלְמוּד וְכָחוּשׁ"… המשורר נוזף במנקינוס: "לָזֶה לֹא קוֹרְאִים אֲרוּחָה!" ומאחל לו "שֶׁיַּגִּישׁוּ אוֹתְךָ לַחֲזִיר בַּזִּירָה"… מה אומר ומה אדבר – אני יכולה בהחלט לשמוע באוזני רוחי את המוזמנים לנשף כיום, במקומותינו, שמתלוננים על דלות האוכל, באופן די דומה.
מכתמים אחרים עוסקים בתופעות לגמרי מוכרות (למשל תוספות השיער של אישה אחת, שמזכירה לי אישה אחרת, בת ימינו, מישהי שתחביבה הוא לפרסם ברבים צילומים של עצמה שעברו עיבוד פוטושופ מסיבי, כך שהיא נראית בהם צעירה בשלושים שנה):
או כאלה שעוסקים בבעלי חוב:
כולם כל כך עכשוויים, כל כך רלוונטיים.
מסתבר שלא רק נפש האדם, אלא גם מגעיו החברתיים, לא עברו שינוי מהותי, ומה שהיה נוקב ומצחיק אז ממשיך להיות כזה גם כיום, אם הוא זוכה לעבור תחת ידיו של מתרגם מוכשר כמו רונן סוניס.
שנת שירות הוא רומן שכולו תום ועדינות. קצת מפתיע אולי לקבוע שהוא כזה, שהרי ה"נושאים" שבהם הוא עוסק הם לפעמים קשים מנשוא ("נושאים" במירכאות, כי לפי השקפתי אף יצירה ספרותית לא יכולה להיות "על" משהו, אם היא מורכבת, רבת רבדים, יוצרת מציאות שעומדת בפני עצמה, ומביעה רק את מה שהיא, בדיוק כפי שהיא, יכולה להביע!).
ובכל זאת, אף על פי ששנת שירות מתאים לכל הקריטריונים שציינתי, אתאר בכמה מילים את הרקע שבו הרומן מתרחש: אנחנו מלווים את הדמויות לאורך חודשי השנה העברית, מאלול עד אלול הבא. אחת מהן היא שירת ים בת העשרים, צעירה דתייה שהגיעה לאילונים, מוסד שמתחזה לבית ספר. מוחזקים בו "ילדים" (מנטלית, לא על פי גילם, כולם עם עיכוב התפתחותי ניכר), למעשה – כדי לשמור עליהם לאורך היום, לכאורה – כדי לקדם אותם ולהכין אותם לקראת חיים בוגרים: מנסים למשל ללמד אותם למתוח סדין על מיטה או לצחצח שיניים. התהליך – לפתוח את שפופרת המשחה, ללחוץ עליה ולשים על מברשת, מורכב ומסובך, למעשה – בלתי אפשרי מבחינתם.
דמויות נוספות הן – אפרת, המורה של אחת הכיתות באילונים, ושוש, הסייעת שלה. אנחנו מכירים גם את בני משפחתה של אפרת, את בעלה מתן, ואת שלושת הילדים שלהם, וגם את שני ילדיה של שוש.
זאת המסגרת הכללית.
ובתוכה מתרחש עולם ומלואו.
כל כך הרבה תהפוכות, סערות נפש, הפתעות, וכולן – בתוך המסגרת הקאמרית, המצומצמת כביכול, של יישוב בשם ציונה, שבו אפרת ובני משפחתה גרים, כיתת הלימוד באילונים, ודירת השותפות שבה שירת ים גרה ביחד עם בנות שירות אחרות.
הספר ריגש אותי ברגעים מסוימים עד דמעות, כי יש בו מאבק איתנים סמוי בין טוב לרע. בני אדם עושים בו טעויות, אבל על הכול שורה בכל זאת רוח של נחמה, שאיכשהו ברור לנו, גם ברגעים הכי קשים, שתגיע, שתתרחש, שתתקיים.
שתי דמויות ברומן הן אלה שמביאות את השינוי המפליא לטובה, שכל הדמויות יעברו. אחת מהדמויות המכוננות הללו היא שירת ים. באילונים החליטו לקצר את שמה ל"ים", בלבד. והיא אכן מזכירה קצת את הים: לפעמים סוערת, תמיד עמוקה, והרבה פעמים מפתיעה מאוד.
ים מביאה אתה לבית הספר את התום שציינתי. היא מסרבת לוותר על ה"ילדים" שאליהם נשלחה, ומנסה בכל דרך לרכך את הטיפול בהם, להוסיף להם, בפשטות, שמחת חיים!
לאורך השנה, בכל אחד מהחגים, היא מנסה לחגוג אתם. לא רק לאמן אותם במטלות המשמימות של מיון ברגים או הטלת מטבעות לתוך פתחים בקופסה – שזה מה שהם עושים כל יום, כל הימים.
בחנוכה היא מדביקה על החלונות ציורים של חנוכיות וסביבונים. בט"ו בשבט היא מביאה שתילים ורוצה לקחת את הילדים החוצה, לשתול אתם (לא מרשים לה!). בפורים היא מביאה צבעי איפור. (שוב – אוסרים עליה לנהוג בילדים כמו בגן רגיל, לא מאפשרים להם להרגיש משהו מאווירת החג).
אבל היא לא מוותרת! היא מצחיקה את הילדים. שרה להם, רוקדת אתם. היא מבקשת צילומים משפחתיים מהבית ומשמחת אותם, להפתעת אנשי הצוות האחרים.
היא נקשרת אליהם מאוד.
אבל היא לא דמות מתקתקה, סכרינית. היא גם "יודעת" להתנהג לפעמים בצורה שראויה לכל גנאי (ואכן – כועסים עליה, ובצדק), אבל בדיעבד מתברר שאפילו המעשה הנלוז שלה מביא לפריצת דרך רגשית. אפילו בכך הייתה לה השפעה מבורכת!
במהלך הספר אנחנו מתוודעים אל מה שמכונה "נוער הגבעות": אחד הילדים בסיפור, רק בן ארבע עשרה, נגרר לשם, עוזב את הבית, נהפך לפורע חוק. גם על חייו תשפיע שירת ים, גם אותו היא תשנה!
וגם את עצמה!
היא לומדת משהו חשוב מאוד על הבחירות והצרכים שלה, על משמעויותיהם העמוקות. מדוע בעצם היא דתייה כמו אביה, בניגוד לאמה החילונית (הוריה התגרשו מזמן)?
לאט לאט היא מבינה שהדת מציבה אותה, כבת, במקום נחות: לימדו אותה בנעוריה שאסור לה "לפתות" את בני המין השני – בעצם קיומה! היא זאת שעלולה לגרום ליצר שלהם לנהל אותם. ומה אתה? לה אין יצרים? היא רק "המין השני", כהגדרתה של סימון דה בובואר, היא רק אובייקט?
לא ולא. שירת ים (ואתה גם אנחנו!) מגלה שהיא בפירוש סובייקט, עם מחשבות דעות, רצונות וצרכים, שהיא יודעת היטב להביע אותם, במילים, ולפעמים גם באקטינג אאוט, וכאמור – לא רק לומדת, אלא גם מלמדת את הסובבים אותה לקחים חשובים מאוד.
אני מבקשת להודות – שוב! זאת לא ההמלצה הראשונה שלה! – לענת גביש, שהפנתה אותי אל הספר הזה. לכאורה, אני לא מכירה באמת את ענת. "רואה" אותה ומשוחחת אתה רק בעולם הווירטואלי. מעולם לא החלפנו מילה בדיבור. אבל אני מרגישה שאני דווקא כן מכירה אותה, והיטב, קודם כול מספרה המופלא תספרי על אנחנושבו היא מתארת את חוויותיה כגננת, וגם מפוסטים שלה בפייסבוק.
אני ממליצה מאוד לכל מי שיש לו שם חשבון לעקוב אחריה. מה שהיא כותבת בפייסבוק על התלבטויותיה כגננת, על איך שהיא רואה את הילדים, על האהבה, הקשב, תשומת הלב שהיא מעניקה להם, לא יסולא בפז.
לא פלא שענת גביש אהבה את הספר של בתשבע קודיש!
הנה, למשל, בחרתי לגמרי באקראי, מה שענת כתבה ב־1 בדצמבר השנה. פוסט לכבוד חג החנוכה:
היום במפגש תכננתי לדבר על חנוכה, חג האור. האמת שלא ידעתי עדיין על מה לדבר כשהתיישבנו במעגל רחב על השטיח.
הייתה לי ביד קופסת נרות חנוכה חדשה סגורה וחפיסה של קופסאות גפרורים סגורה בצלופן הזה שהן נמכרות בתוכו.
הנחתי אותן על השטיח במרכז המעגל וחיכיתי שמשהו יגיע.
העיניים שלהם כל כך נתמלאו בקופסאות הקטנות, הם היו שקטים ומצפים וזה נסך בי ביטחון.
פתחתי לאט את הקופסאות, וסיפרתי להם איך כשמגיע החורף, האור בחוץ מתמעט, הזכרתי איך בקיץ אחרי הצהריים יש עדיין אור מאוד חזק בחוץ, אבל בחורף, החושך מגיע ממש מוקדם.
ושפעם פעם לאנשים עוד לא היה חשמל ומנורות בבתים, אז איך הם היו עושים שיהיה אור בבית, שאלתי והתשובה נפתחת בקופסאות שבידיי והעיניים נעוצות בגפרורים ובנר האדום שנשלף במשיכה איטית מתוך הקופסא הכחולה, ואני כבר רגועה כי הדרך סלולה לדבר על אור קטן, ואור איתן, על סוגים של אור שיש בטבע,
כשאחד אמר פתאום:
אני אוהב חושך
גם אני, נצנץ עוד זוג עיניים בפנים של ילדה.
גם אני, גם אני,
גם אני אוהבת חושך…
מה? זה גן של ילדים שאוהבים חושך? שאלתי אותם קצת בתיאטרליות וקצת בפליאה אמיתית.
כן!! צהלו כולם.
אני תמיד פחדתי מחושך. פחדתי כשהייתי ילדה. פחדתי כשהייתי אמא לילדות קטנות.
מי אלה הילדים האלה שדיבור על חושך הוא עבורם סיבה לעיניים בורקות וחיוך מרוצה?
והמפגש המשיך בדיוק כמו שהיה אמור להיות, אבל בנגטיב. מהצד של החושך.
כיבינו את כל האורות.
ילד אחד אמר אני אוהב שבכל החדר חושך ויש אור רק במסך.
ילדה אחת אמרה אני אוהבת שכל הבית חושך אבל קצת אור נכנס מהחלונות.
ילד אחר אמר אבא שלי פעם כיבה אש של נר עם שתי אצבעות, ככה, וזכה למבטי הערכה מכולם.
הדלקנו את נר חנוכה האדום, הסתכלנו בלהבה שלו מאירה את החדר האפלולי. השקט היה מאוד עמוק ורך.
שרנו בשקט נר לי נר לי נר לי דקיק בחנוכה נרי אדליק בחנוכה נרי יאיר בחנוכה שירים אשיר.
ואז שיבחתי אותם שהתאפקו לא לעשות פו (לא באמת כולם התאפקו, לכן שיבחתי) והצעתי להם שכולנו עכשיו נעשה את הפו הכי חזק שלנו והם בתמימותם המתוקה אזרו את כל כוחותיהם הכבירים ונשפו ממקום שבתם במעגל והנר באמת כבה.
נו, תגידו לי, מה עושים עם כל היופי הענוג הזה? עם הקסם?
פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר בו יכולים כולם לקרוא דברים זרים ומוזרים; כדי להשלות את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור: תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין, בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה לַפֶּרח התמים, אבל תהיה הצֶפע מתחתיו.
ליידי מקבת', מקבת (מערכה I תמונה 5)
אין לי דורבן לדקור את הצלעות של כוונת לבי, רק שאפתנוּת שמזנקת לָאוּכּף מעל עצמה, לגוֹבה, ונופלת שם מקבת, מקבת (מערכה I תמונה 7)
אני הגיתי איך אשווה את בית הכלא שאני חי בו לָעולם. והיות שהעולם רב אוכלוסין ופה אין אף יצור לבד ממני, איני יכול. ובכל זאת אֲפַצֵח. מוחי יהיה הנקבה לַנפש, נפשי האבא, ושניהם יולידו דור מחשבות שיתרבו בלי גבול. ומחשבות כאלה יְיַשְבו את העולם-בִּזְעֵיר-אנפּין הזה, מגוּוָנות כמו אנשי העולם הזה, כל מחשבה והיפוכה. הסוג הנעלה, מחשבות קודש, מהול בלבטים, מציב מלה קדושה אל מול אחרת, למשל: "הניחו לַילדים לבוא אלי" ולעומת זאת "קל לגמל לחצות גם קוף של מחט מאשר לבוא אלי." ומחשבות שאפתנוּת רוקמות פלאים בלתי סבירים – איך ציפורניים חלושות כמו אלה יחצבו שביל בְּצַלעות האבן של עולם קשה, עולם קירות הכלא המחוספס, אבל הן לא יוכלו, ובגאוותן ימותו. מחשבות שמחות יותר מתנחמות שהן לא ראשונות להיות העבדים של המזל, וגם לא אחרונות, כמו קבצנים מטופשים שביושבם בסד מוצאים מפלט מן החרפה בכך שכבר רבים ישבו שם, ובזה יש להם איזו רווחה, שהם נושאים את אסונם על גב אותם אלה שכבר סבלו זאת לפניהם. כך אני משחק באיש יחיד אישים רבים, ואף אחד אינו שמח. פעם אני מלך; אז בגידות גורמות לי שארצה להיות קבצן, ואני כזה. אז מצוקה לוחצת משכנעת שהיה לי טוב יותר כמלך, ואני מומלך שוב, ובבת אחת רואה אותי מודח על ידי בולינגברוק, וכבר אני לא כלום. אבל אהיה מה שאהיה, אני או כל אדם שהוא – מכלום לא יהיה מרוצה לפני שיתרצה להיות לא כלום.
אני מתכוונת עכשיו לעשות מעשה לא לגיטימי בעליל, אבל מרגישה שאין לי ברירה. כי אם לא אעשה את זה, פשוט לא אוכל להמשיך לנשום מרוב מפח נפש, זעם ותסכול.
אני הולכת לכתוב תגובה לספר שקראתי מתוכו רק את הפרק הראשון.
ולא משום שהספר לא מעניין. אדרבא, הוא מעניין מאוד. ייתכן (הלוואי!) שבעתיד אהיה מסוגלת לקרוא את כולו, לחשוב עליו וללמוד ממנו.
היום, כשאני כותבת את הדברים, למחרת בקשת ה"חנינה" שהגיש בנימין נתניהו לנשיא המדינה, כל כולי מתקוממת נגד הניסוחים הלמדניים והניתוחים מאירי העיניים שבהם פותח הספר.
אלמלא המציאות הפוליטית העכשווית הייתי נסחפת לקרוא אותו, ומנסה להתעמק, למשל, בהבדלים המרתקים שהכותב המאמר הראשון, עורך הספר אבי שילון, מראה בין העמדות של "הימין" ו"השמאל" בישראל.
אכן, מעניין מאוד לחשוב על המקורות לפופוליזם של הימין: "ההנגדה בין 'אנחנו' ובין 'הם', או בין 'העם ובין ה'אליטות'" ולהבין ש"אינה חדשה", כי היא הופיעה כבר ב־1925, "בלב התפיסה הרוויזיוניסטית".
(בהקשר זה אני לא יכולה שלא לחשוב על הספר המאלף דמוקרטיה בנסיגה, פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית שכתבו נעם גדרון ויניב רוזנאי. הם מיטיבים להסביר בו שני כוחות, פופוליזם וקיטוב, ואיך השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה).
מעניינת מאוד ההנגדה שעושה שילון בין "שני האבות המייסדים", כפי שהוא מכנה את דוד בן גוריון ואת מנחם בגין, ולפיה אפשר לאבחן בכמה מילים את ההבדלים בין גישתם של שני האישים ללקחי השואה: "בעוד שבגין חשב על הקורבנות, חשב בן גוריון על הניצולים" (ולכן בגין התנגד להסכם השילומים, ואילו בן גוריון סבר "שלא יהיה נכון לחנך את הישראלים על ברכי התפיסה של היותנו קורבנות").
ההבדלים בין שתי תפיסות העולם התבטאו בעוד תחומים. למשל, "אנשי תנועת הפועלים הדירו את הערבים משוק העבודה בשם רצונם לעבוד את האדמה בעצמם ולממש את עקרון 'העבודה העברית'", ולעומתם "המחנה האזרחי והרוויזיוניסטי [היו] נכונים להעסיק ולעבוד עם ערבים, בשל עקרון היוזמה החופשית והאמונה בכוחו של ההון הפרטי."
מרתק.
אבל המסקנה שמגיע אליה שילון ממש בפסקה הבאה, שלפיה "במובן זה הברית שניסה נתניהו לכרות עם מנסור עבאס לפני הבחירות של 2021 לא הייתה בגדר חריגה מתפיסת הימין המקורי" הקפיצה אותי! האומנם? תפיסה אידיאולוגית היא זאת שהניעה את נתניהו? איך זה מסתדר עם האזהרה שלו ביום הבחירות לכנסת ה-20, במרס 2015, שלפיה "הערבים נוהרים לקלפיות", אזהרה שהטתה כנראה את הכף בבחירות ההן? שש שנים אחרי כן האידאולוגיה נחתה עליו פתאום, ולא אילוצים קואליציוניים (בלבד!)? ומה באשר לניסיונות הפסילה הנוכחיים של המפלגות הערביות?
כששילון כותב ש"אין ספק שהמדיניות הנוכחית של הליכוד שונה לחלוטין מיחסו של בגין למערכת המשפט", שכן בגין "היה הראשון שהזמין את היועץ המשפטי דאז אהרן ברק לדיוני הממשלה", הוא באמת מאמין ששיקולים אידיאולוגיים כלשהם מניעים את נתניהו, לא המאבק שלו, כנאשם שעומד לדין, נגד מערכת המשפט, שאמורה לחרוץ את דינו?
שילון מעניק לנתניהו הרבה מאוד קרדיט. יותר מדי. הוא מראה את ההבדל בינו לבין עמדותיו של בגין, המתון יחסית אליו. בגין התנגד למשל לעונש מוות ולעינויים, צידד בנישואים אזרחיים, ביקש להעמיד את מדינת ישראל כמקום מקלט ל"כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו" (ואף העניק מקלט למאות פליטים מוויאטנאם!). שילון משווה, בעצם מנגיד, את העמדות הללו עם אלה של פלג ימני קיצוני יותר, "ברית הבריונים" בהנהגתו של אב"א אחימאיר, שהיו אמנם רוויזיוניסטים, "אבל כבר אז הם קראו תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי והביעו סלידה מהמשמאל, מהדמוקרטיה ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה: הם שאפו להשליט את עמדתם בכוח והעדיפו את הרגל על פני הרציונל".
כאן מגיע שוב שילון למסקנה שנתניהו סתם טועה כשהוא טוען שהוא ממשיך הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי. קודם כול, שילון מפריך את סיפוריו של נתניהו כאילו אביו, בנציון, "היה מזכירו של ז'בוטינסקי"; מראה ש"מדובר בתקופה קצרה בערוב ימיו של ז'בוטינסקי", ומסיק שאביו של נתניהו היה בעצם רוב ימיו "חסיד של 'ברית הביריונים והרדיקלים". טוב, אז אלה היו עמדותיו של בנציון.
אבל מכאן ועד להעניק לנתניהו את הקרדיט המופלג כאילו "הוא בהחלט נאמן למקורות"? אפשר להאמין לרגע אחד שרעיונות, מחשבות ענייניות על טובת העם והמדינה הם מה שמניע את נתניהו? הנאשם בפלילים? האיש שעדותו בחקירה הנגדית במשפט קורסת? ולכן פשוט תובע לבטל את המשפט?
"בקשת החנינה של נתניהו היא הוכחה לכך שכבר לא מדובר בדיקטטור בהתהוות", כתב עו"ד איתי מק, פעיל זכויות אדם, ב־30 בנובמבר 2025 בטור באתר העין השביעית, ובמאמר נוסף, מה־2 בדצמבר,כתב שוב על "נקמת החנינה" "שאינה כוללת הודאה בביצוע עבירה כלשהי" והראה מה הסכנות הטמונות בתגובתו של הנשיא הרצוג.
גם סימה קדמון הסבירה היטב ב־1 בדצמבר 2025, בטור בידיעות אחרונות, מדוע בקשת ה"חנינה" איננה מה שהיא מתיימרת להיות:
ולעומת זאת אבי שילון כותב ביישוב הדעת ש"נתניהו עדיין מחושב ומכוייל לדעת הקהל", זאת כדי להראות שהאיש מתחשב בדור הצעיר הסובב אותו. האומנם? "דעת הקהל" חשובה לו בכלל? איך ייתכן אם כך שההפגנות ההמוניות בעניין שחרור החטופים מעזה לא השפיעו עליו כהוא זה?
סקר שנערך בספטמבר 2025 הראה שכשני שלישים מהציבור (כ-65%–68%) תמכו ב”עסקה כוללת” שתביא לשחרור כל החטופים, בתמורה להפסקת הלחימה ונסיגה של צה״ל מעזה. זה השפיע על נתניהו? הרי אלמלא פעל טראמפ נמרצות לשחרורם הם היו ממשיכים להינמק במנהרות, ולמות בזה אחר זה.
הוא "מחושב ומכויל לדעת הקהל"? איך זה, אם כך, שעד היום לא מצא את הזמן – כמו שעשה טראמפ – לפגוש את כולם, להעניק להם תשומת לב (להתנצל בפניהם?)
"מחושב ומכויל לדעת הקהל"?
באחד הסקרים שפורסם באוקטובר 2025 תמכו כ־74.5% מהישראלים בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אז מקימים ועדת חקירה כזאת?
כמובן שלא.
כי השיקולים לא ענייניים. כי המניעים פרסונליים ואפלים. כי נתניהו לא ממשיך שום אידאולוגיה, מלבד שאיפתו העזה להמשיך לכהן כראש ממשלה, תמיד, בכל מחיר, בכל תנאי. לשמר את המימון הנרחב שהוא ובני משפחתו מקבלים, ואת כל ההטבות והתנאים הטובים שבאים עם המשרה.
ספר שמסביר לי את האידיאולוגיה הימנית אקרא אחרי שנתניהו יעלם מהחיים הפוליטיים בישראל. עד אז אני לא מסוגלת להתמודד עם הפער בין התנהגותו הפרועה לבין הצורך לנתח את מעשיו בכלים מדעיים ורציונליים. ניתוחים כאלה רק מכשירים את מה שאסור לקבל, ומעניקים נופך לגיטימי וראוי למה שפסול מיסודו.
הוזמנתי פעם לדבר במפגש זום עם משתתפי סדנת שירה שהנחה דורי מנור המשורר, המתרגם והעורך (ועכשיו גם הפרוזאיקון). אחת השאלות שדורי (עורך ספרי מה קרה להגר באילת?) שאל אותי באותו מפגש הייתה אם לדעתי "לגיטימי לכתוב על הכול".
שאלה טובה.
האם "לגיטימי", למשל, לכתוב שיר על החור של התחת?
מנור תרגם פעם מצרפתית שיר שהופיע בספר המקוללים שערך ותרגם: סונט, כך הסביר, ש"נכתב בארבע ידיים, כפרודיה מודרנית על שירת בארוק. שני המרובעים הראשונים נכתבו על ידי פול ורלן ושני המשולשים החותמים נכתבו על ידי ארתור רמבו".
יש כנראה מי שיגידו שהנושא "לא לגיטימי". אבל כשקוראים את ההישג התרגומי של דורי מנור, מגיעים למסקנה שהכול תלוי ב"איך".
(ממש כשם שלגיטימי לכתוב, כמו ולדימיר נבוקוב, רומן שאינו אלא מונולוג מתמשך של פדופיל שרצח אישה, לקח לעצמו את בתה הקטנה, ובמשך שנים אנס אותה, והוא מנסה לשכנע אותנו, קוראי המונולוג, שמדובר בסיפור אהבה הדדי…)
הכול לגיטימי, ובעצם לא רק ה"איך" חשוב, אלא גם – מה נקודת המבט של הכתוב, ומה אנחנו מבינים ממנו. בלוליטה, נבוקוב מצליח, בכתיבתו הווירטואוזית, לשכנע אותנו, כמו מאחורי גבו של הומברט הומברט, הפדופיל והרוצח, שלדמות המספרת אין באמת שום הצדקה למעשיה.
אל הרומן הראשון, חוף הדתיים, שהוציא מנור לאור לאחרונה, הגעתי בסקרנות ובעניין רב. על שלושה מספריו הקודמים – ספר השירה נפש אחת אחריך, קובץ המסות הברכה של בבל והממואר שרב ראשון כתבתי בעבר באהדה ובהתפעלות, וכבר שנים שאני מלווה – בעבר רק כקוראת ובשנים האחרונות גם ככותבת – את כתב העת הספרותי הו! שמנור ייסד ושאותו הוא עורך בכישרון רב. ציפיותיי מהרומן היו, כצפוי, גבוהות.
עלי להודות שבעמ' 49, בתום חלקו הראשון של הספר, הרגשתי שאני חייבת להפסיק לזמן מה, כדי לנשום. הוא היה לי קשה מאוד.
חזרתי אל שאלתו של דורי: "האם לגיטימי לכתוב על הכול?" למשל – לתאר בפרוטרוט פרקטיקה אורופילית[1]?
תשובתי הייתה שוב חד משמעית: כן. אבל אני זקוקה לאזור כוחות, כדי להמשיך.
לא הצטערתי כשחזרתי אל הרומן וצללתי עמוק לתוכו.
מאז ומתמיד אני טוענת שיצירת ספרותית שכתובה היטב בוראת מציאות שבה מתרחשים דברים שהקורא מוכן לקבל אותם, גם אם בעולם שמחוץ ליצירה הוא דוחה אותם. הדוגמה שחזרתי אליה לא פעם היא – מלחמת השוורים בספר וזרח השמש של המינגווי. שם, בעולם של הספר, אפשר להבין את העוצמה הרגשית, הכמעט טרנסדנטלית, הנילווית אל מעשה שבחיים הרגילים נתפס על ידי רובנו כמתועב (נדמה לי שאפילו ספרדים רבים כבר לא מקבלים בחיוב את הקורידה…).
.
בחוף הדתיים הפרקטיקה המכונה "מקלחות זהב" – השתנה על פרטנר מיני – היא חלק ממציאות החיים של חלק מהדמויות. הבחורים הצעירים שעושים את זה מבינים שלא מדובר בהתנהגות מקובלת, אבל הם אינם נרתעים מפניה; לא רק להשתין. גם, למשל, לערבב שתן בצבעים ולצייר אתם.במרכזו של חוף הדתיים ניצבים שני צעירים. אחד מהם הוא עופר, נער תל אביבי, שמתחיל לגלות את זהותו המינית.
בילדותו התייתם מאביו ששמו היה רפי. אמו של עופר מנהלת קשר אהבים עם גבר שגם שמו רפי. עופר נוגע ללב בזעם שלו. במאבק שלו על עצמו. בהליכה שלו עד מעבר לסף האפשרי. ואפילו – בעורמה שבה הוא מפעיל אחרים.
עופר זועם במיוחד על אמו. עד כדי כך שהוא מסרב לכנות אותה "אימא", ומדבר עליה רק בשמה הפרטי, יעל. הוא לא מסוגל לשאת את לחישות ההתעלסות שלה, כשהיא ממלמלת במהלכן מעבר לקיר חדרו של עופר את השם של אביו, ושל הגבר הפולש, הזר. הוא כועס עליה, ובצדק, כשהיא בוגדת בשלב מסוים גם בו, ואפילו לא מסוגלת להבין עד כמה.
עופר לא יודע גם איך להתמודד עם ילדיו של אותו פולש: במיוחד עם נמרוד, שאליו הוא נמשך ונדחה כמו בכוחם של שני מגנטים. בעצם באמצעות נמרוד עופר מגלה את זהותו המינית: בפעם השנייה שהם נפגשים עופר נאלץ ממש להחזיק את עצמו כדי שלא למעוד. "זה לא היה הנער שזכרתי מלפני שלוש שנים בלונה פארק, אלא עלם חסון ויפה תואר, שלא יכולתי להכיל במבט מרוב השתאות", והוא מוסיף, "עד אז לא נמשכתי לבנים. עם זאת, גם לבנות לא נמשכתי, ולמען האמת הייתי די אדיש לעניינים האלה". אמנם, הוא נזכר, "לפעמים הסתכלתי על הבנים בשיעורי התעמלות, אבל זה לא היה מתוך משיכה, אלא בעיקר עניין של סקרנות: לראות אם כבר יש להם שיער פה, אם כבר יש להם שיער שם. דברים כאלה. לא הייתי קורא לזה להיות הומו." (את נמרוד עוד נשוב ונפגוש לאורך הרומן, ותמיד בהקשרים מזעזעים ומייסרים מאוד).
הדמות האחרת ברומן היא זאת של פול, צעיר שמשתוקק להיות נזיר קתולי. הוא אמנם חי בישראל, אבל לפי ההלכה אינו יהודי, שכן נולד לאם קתולית שעובדת כדוגמנית עירום לציירים. מדוע פול מאושפז? האם הוא חולה נפש? מה פשר האובססיה שיש לו עם העורלה שלו (שהוריו החליטו לא למול אותו?) ובכלל – מה מקומה של העורלה בתרבות הנוצרית?
ועוד יותר מכך: איזה תפקיד יש לנצרות בתרבות המערב? האם מי שלא בקיא בה יכול להעריך כיאות "את הפייטה של מיכאלאנג'לו, את ישוע הצלוב של וֶלַסְקֶס, את 'החותם השביעי' של אינגמר ברגמן"? פול מדבר על "היוהרה של הישראלים ביחס לתרבות הנוצרית. היוהרה וההתנשאות והבורות", ותוהה – "הרי הישראלים הם בעצמם יהודים מפוקפקים מאוד. במה מתבטאת היהדות שלהם? […] ארוחת ליל סדר פעם בשנה, ברית מילה לבנים בגיל שמונה ימים, חופה עם רב באיזה גן אירועים, הלוויה עם חברה קדישא, וזהו בערך, כן?"
אי אפשר שלא לחשוב כאן על בחירתו של דורי מנור לחיות בברלין. על שירו "השיבה לביזנטיון", שמופנה אל אביו:
דבריו של פול משקפים, כך נראה, את מחשבותיו של דורי מנור עצמו. (כידוע, לא כל דמות בכל רומן מביעה ישירות את דיעותיו של הסופר שברא אותה!)
עופר ופול נפגשים במחלקה פסיכיאטרית שלשם הגיע עופר בעל כורחו. האם יצליח להינצל? להשתחרר מהמחלקה הסגורה? והרי אינו חולה נפש! עופר ופול אינם ערים לכך שקשר מפתיע מאוד שהיה בעבר בין הוריהם מחבר ביניהם. רק אנחנו, הקוראים, יודעים את הפרטים.
אנחנו מתוועדים אל מנהל המחלקה, פסיכיאטר חשוך, ד"ר שפיצנר (שעברת את שמו לשפר). שפיצנר לא רק מגלם את כל הדעות הקדומות האפלות שעימן נאלצו בעבר הומואים להתמודד (וכנראה שגם כיום, אם כי אולי בשכיחות פחותה יותר). הוא מפיץ ברבים את התפיסה ה"מדעית" ששררה בחוגים נרחבים: בשיחה ברדיו הוא מדבר על הומוסקסואליות כעל "הפרעה נפשית חמורה"; טוען ששוגים מי שסבורים שמדובר ב"עניין של ביולוגיה ולא של בחירה", ושחשוב לא להיכנע להפרעה הזאת, כי מדובר בבחירה חופשית. ד"ר שפיצנר מגדיר הומוסקסואליות כ"מקרה פרטי של פראפיליה" כלומר – "כסטייה מינית שמצריכה טיפול פסיכיאטרי".
דבריו, ועוצמתו הרבה כמנהל מחלקה פסיכיאטרית לבני נוער שרשאי לשלול מהם את חירותם, העלו על דעתי את כל הסבל שחוללו אנשים כמו עמוס רולידר, וד"ר שולמית בלנק (סבל שנגרם לאו דווקא להומואים, אלא לילדים ולבני נוער בכלל). את מעשיו הנוראים של הראשון הוכיחה תוכנית התחקירים זמן אמת שבה נחשפה לא רק העובדה שרולידר שרלטן, אלא גם שהעמדות ה"קשוחות" שהציג בדבר יחס חסר פשרות שהורים צריכים להפגין כלפי ילדיהם – עמדות שהפיץ ושרבים האמינו בהן – הן למעשה התעללות מזיקה ביותר. שיטותיה של ד"ר בלנק, פסיכיאטרית ילדים, נחשפו בכתבת תחקיר של עיתון "הארץ" באפריל 2003. כמו רולידר גם ד"ר בלנק גרסה שהמקור לבעיות נפשיות של ילדים הוא "אובדן הכוח והסמכות של ההורים". כדי להחזיר את הסמכות נקטה ד"ר בלנק בשיטות "טיפול" מזעזעות, ושנויות במחלוקת – במקרה הטוב.
אבל אנחנו הקוראים יודעים בברור ששפיצנר צבוע, וסדיסט! הוא נהנה, בין היתר, "לאסוף" לעצמו סוגים של פראפיליות[2] ולערוך רשימות מפורטות שלהן, וכמובן מסתיר מהעולם שהוא הומו! לא לטנטי. לא ב"ארון" נפשי, לא כזה שאינו מודע לעצמו. הוא קיים בעבר קשרים חד־מיניים גלויים, עד שהחליט בשלב מסוים להסתיר מהעולם את זהותו. והוא האיש שההחלטה על חירותו של עופר תלויה בו! למרבה ההקלה, מופיעה ברומן דמות נוספת, זאת של דוקטור קלרה טימרמן, ש"לא ידעה את נפשה" למשמע דבריו של שפיצנר ברדיו.
אז איזו גישה "תנצח"? של קלרה טימרמן הנאורה, או של ד"ר שפיצנר המבעית?
ברקע הדברים – והרומן עתיר תפניות והפתעות – מתקיימת במלוא עוצמתה מגיפת האיידס. קשה כל כך לקרוא על הסבל שסבלו צעירים שגילו את זהותם בתקופה שהתפשטה מחלת האיידס. מי שנדבק בה היה בטוח באותם ימים שאין לו סיכוי להינצל ממוות בייסורים קשים.
עצוב לקרוא על מין אנונימי בגן העצמאות.
על גברים שנדבקו באיידס וביקשו "לנקום" באחרים, להדביק גם אותם ולהפיץ את המחלה.
כמה סבל ואיזו אימה!
השאלה המנקרת, הבלתי נמנעת, היא – האם יש לצעירים הללו סיכוי לחיות חיים של טעם, של שלמות עצמית, חיים שיש בהם גם אהבה, לא רק ייסורים, לא רק מין מזדמן, אלים ומסוכן?
"חוף הדתיים חושף את המקומות שאנחנו מבקשים להדחיק – פרקטיקות גופניות קיצוניות, סודות משפחה, חיפוש רוחני, ונפשות צעירות המיטלטלות בין שיגעון לנבואה מתוך כמיהה לגאולה דווקא באזורים המסומנים כטאבו", נכתב (בין היתר) על גב הספר.
וזה מחזיר אותי אל השאלה ששאל אותי דורי: האם לגיטימי לכתוב על הכול? גם על מה שהוא טאבו?
כמובן שכן!
הוצאת כנרת, 2025 עורכת: נועה מנהיים 349 עמ'
[1] אורופיליה (Urophilia) : uro = שתן lagnia = גירוי מיני philia = משיכה [2] נטייה להגיע לעוררות מינית באמצעים הסוטים מן המקובל;
[תליין מוביל חבלן ערבי שנידון למוות אל עמוד התלייה. שם מחכה לו עיתונאית המתחילה לדבר אל הנידון מייד לאחר שהתליין כורך את חבל התלייה מסביב לצווארו.]
עיתונאית מר סעיד, אני עיתונאית העורכת עכשיו סימפוזיון בנושא "עונש מוות לחבלנים – בעד או נגד". וכחבלן שנידון למוות הייתי רוצה לשאול גם אותך שתיים-שלוש שאלות.
נידון [אדיב מאוד] ברצון רב, גברת.
עיתונאית מר סעיד, אני מבינה שעצם העובדה שאתה נמצא כאן מוכיחה שאתה בעד עונש מוות לחבלנים.
נידון כמובן שאני בעד עונש מוות לחבלנים, גברת. כחבלן ותיק ומנוסה אני מרשה לעצמי לומר שזהו העונש המתאים ביותר לחבלנים בכלל, ולחבלנים כמוני בפרט.
עיתונאית אני שמחה לשמוע שאתה חושב כך, מר סעיד.
נידון אל נא, גברת, הגעתי לאן שהגעתי רק הודות לכם.
עיתונאית הודות לך, מר סעיד.
נידון הודות לכם, גברת.
עיתונאית תודה.
נידון תודה לכם.
עיתונאית בבקשה. מר סעיד, האם אינך סבור שיש לנו כל ההצדקה, מבחינת האספּקט המוסרי, להטיל עליכם את עונש המוות?
נידון כחבלן ברברי, פרימיטיבי וחסר מצפון אני מרשה לעצמי לומר שלא רק יש לכם מלוא ההצדקה לתלות אותי, אלא אף מוטלת עליכם חובה מוסרית לכך. האם יש דין ראוי וצודק יותר לחבורות מחבלים ומסיתים מוגי-לב וחסרי אידיאה כמונו הפוגעים באוכלוסייה שלווה ושוחרת שלום?! האם אין המוסר עומד מאחוריכם כפי שעמוד התלייה עומד מאחורי, לאחר שהנחתי צעצועי-תופת בעשרה אוטובוסים?!
[מתחיל לבכות.]
עשרה אוטובוסים! שלא לדבר על הנהגים עצמם, במה חטאו הנהגים המסכנים? במה חטאו הנהגים, אני שואל אותך!
עיתונאית אני שואלת אותך.
נידון לא, אני שואל אותך!
[התליין מושיט לו ממחטה. הנידון מקנח את אפו ומחזיר אותה לתליין. בקול דרמטי.]
"אם יש צדק, יוֹפַע מייד!"
[התליין מושך מייד בחבל, הנידון מסתובב לתליין.]
רגע, חבר תליין.
עיתונאית מעודד לשמוע אותך מצטט את ביאליק, מר סעיד.
נידון אני לא היחידי, ואינני ראוי להוקרה מיוחדת, גברת, אני מצטט מה שכל אחד אחר היה מצטט במקומי.
עיתונאית בכל זאת.
נידון שום "בכל זאת", גברת, אני בסך-הכל ממלא את המוטל עלי כאדם.
עיתונאית אני מעריכה זאת.
נידון אינני ראוי להערכה, גברת. אתם ראויים להערכה.
עיתונאית תודה.
נידון תודה לכם.
עיתונאית בבקשה. מר סעיד, מה דעתך על הנימוקים האחרים המחייבים עונש מוות?
נידון בעד, כמובן.איזה נימוקים למשל?
עיתונאית למשל, גורם ההרתעה.
נידון כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים.
עיתונאית אני מאושרת לשמוע.
נידון כל האושר הוא שלי.
עיתונאית האם יש לדעתך סיכוי שעונש המוות ירתיע את החבלנים גם לפני שהם נתפסים?
נידון כחבלן מנוסה, אגואיסט ומפגר אני יכול להעיד על עצמי שהצטרפתי לאירגון חבלה רק מפני שהאמנתי שברגע שאתפס אזכה לטיפול של חסד וכבוד בבתי-הסוהר הנפלאים שלכם. בסתר לבי אפילו השתוקקתי להיתפס על-ידי חייליכם המנומסים ולבלות בנעימים את שארית ימי מאחורי סורג נעים ובריח מתוק. ראי לאיזה טיפול מסור זוכים אנו, החבלנים, בבתי-הכלא שלכם. הביטי בידיים וברגליים שלי – שלמות! הציפורניים והשיניים – שלמות! אני מתבייש להסתכל! הגב – חָלָק! לא כוויות, לא צלקות! אני שואל את עצמי: מה זה פה?! למה מגיע לי?! זה יכול הרי להוציא חבלן-הוגה מן הכלים!
עיתונאית זוהי באמת בעיה שמטרידה אותנו.
נידון מטרידה אותנו.
עיתונאית תודה.
נידון תודה לכם.
עיתונאית בבקשה. ולסיום, מר סעיד, כחבלן ראשון המוּצא להורג במדינתנו, מהו המֶסֶר שהיית רוצה להעביר לעמנו?
[התליין מפעיל את המנוף, הקרקע נשמטת מתחת לרגלי הנידון, הצונח למטה ומשרבב את לשונו החוצה אל מול העיתונאית בכל העדינות האפשרית.]
כשאני קוראת את ספר שיריה החדש של המשוררת יהודית אוריה עולה על דעת הפסל המפורסם של ברניני, "האקסטזה של תרזה":
מאחר שהפסל מוזכר באחד מספרי, קובץ סיפורים בשם בגידות כל מיני (תמונתו של הפסל אפילו מופיעה על כריכתו הקדמית של הספר), אני מרשה לעצמי להיעזר במה שכתבתי עליו. הקטע שלהלן מגיע בתחילתה של סצינת פיתוי, שבה גבר משכנע את חברתה הטובה של אשתו להתעלס אתו. כדי לפתות אותה הגבר מתאר במילים האלה את פסלו של ברניני:
"יש לנו כאן אישה, מלאך עדין מאוד, וחץ. עוד רגע המלאך אמור לנעוץ לה אותו בלב. אבל אנחנו לעולם לא נראה את זה. נכון? כשאנחנו מביטים בפסל הזה אנחנו מנציחים ביחד עם הפַסָל את שבריר השנייה שלפני… את הגעגועים. את התשוקה. את הציפייה המוחלטת, האינסופית. כשאת רואה את הפסל הזה לא מתעורר בך החשק לעשות מעשה? לגאול את תרזה? לתת לה את החץ? תראי איך היא מחכה. פה פעור. עיניים עצומות, איך שהוא מביט בה, מחזיק לה את שולי הגלימה, מערטל לה את השדיים, מאתנו הם מוסתרים, אבל אין ספק שהוא רואה אותם. תראי איזה חיוך יש לו. נכון שהוא נראה נשי מאוד? ושוב – תרזה המשתוקקת. שיחדור לה כבר לתוך הגוף! אבל לא, עוד רגע, עוד רגע… ברניני יודע טוב מאוד איך נראים פנים של אישה ברגע הצרוף והמושלם הזה, לפני הפרידה, לפני ההתפרקות והשחרור מהתשוקה, לפני האובדן. ואת יודעת, הציפייה הניצחית הזאת, השנייה הזאת לפני, היא בעצם האושר האמיתי. ורק דרך המתיקות המושלמת הזאת אפשר להבין את ההתעלות האלוהית. תגידי לי, איך את נראית כשאת גומרת?"
האישה בסיפור שכתבתי נכנעת לפיתוי.
בספרה של יהודית אוריה חלק גדול מהשירים נוגע ברגע הזה של הלפני: בַּתשוקה, בַּכיסופים אל המגע, בהזיות הארוטיות שעוצמתן לא פעם עולה על חוויית המימוש המיני, אם הוא מתרחש במציאות.
השירים מופנים אל נמען, גבר, שמעורר את הכותבת מרחוק, במילים כתובות: "האיש כתב לי מכתבים", ומצית בה להט אש, כי הוא מתעניין בצד הרוחני של אישיותה: "אני צריך לדעת יותר על יצירתך הספרותית. אני סקרן".
עד מהרה חשה הדוברת בשירים שאותו איש הוא "החמצן של היום", "תמצית הבושם של האביב". התשוקה הטרום־אורגזמית המתלבה בה מעצימה את רגישותה אל היקום הסובב אותה, היא רואה צבעים: "אתה ההארות הסגולות־כחולות־ירוקות־אדומות / אתה פרחי התודעה בהתרחבות האישונים." היא כותבת לו: "אתה הדבר שאיני רוצה להפסיק לראות / אתה פרודות הלילה והיום שאיני רוצה שיפסיקו לבוא אל תוכי", והשיא, בשורה האחרונה – "אתה השיר".
התשוקה מתעוררת בעקבות השירה, ואז גם יוצרת אותה, כמו במעגל סגור שמזין את עצמו עוד ועוד, בלי הרף.
האיש מיטיב להגיב אליה, מיטיב להניף לעברה את החץ (הארוטי!) המופיע בפסל של ברניני כדימוי, כמו המלאך שמבטיח בעוד רגע לנעוץ אותו בלבה של תרזה: "בלי להעלות בדעתי / שהשיר נועד עבורי – / הוא היה לי ולמעני רגע אחד מופלא". והדוברת מהדהדת לו כמובן: "כתבתי: הוא נוצר בגללך / ונכתב עבורך ולמענך בלבד".
"את פוסעת באוויר / קלה ומשוטטת בנשמה", הוא כותב לה, והיא משיבה: "האמת שוכנת באוויר / הטעון בכל מה שקברנו בתוכו – "
שניהם יודעים היטב ליצור ביחד, במילים, את הצלילים הללו, שלתחושתם מרוממים אותם אל המטפיזי, אל המקומות שבהם הגוף משרת את הנפש הדואה.
האם ייפגשו? האם החץ יינעץ?
הוא "פוחד לאכזב אותך כי את יקרה לי, ואיני רוצה לאבד אותך, ואיני רוצה לעורר בך ציפיות". זה מה שהוא כותב לה ישירות – נראה כי המלאך שמבטיח לנעוץ את החץ נבהל, כדרכם של גברים בשר ודם, ובהמשך, בשיר אחר, המשוררת מדברת על "הסנה הבוער והלא כלה" – כמשל לתשוקה שאינה יודעת שובעה, שאינה כלה, (כי היא לא תתממש?)
מניין באות "האהבות שיש להשיב למעיין", היא תוהה, וההזיות הארוטיות נעשות מפורטות, גופניות יותר ויותר, "אסור לי לראות את פניך // רק להיכוות מטיפת הזרע שלך". היא "רוצה לשבת בגביעי הפרחים שבעיניך" וגם "לשבת על עיניך כמו על כיסאות כלה / להיות עיוורת ולמשש אותך בכל גופך" – כלולות, נגיעה, קרבה – ששמלתה תתנופף, שיתגלו עגבותיה לעיניו, היא מפרטת.
ושוב מתעוררת השאלה – האם קרבה ממומשת תפוגג את כל התעלות הנפש הזאת? את כל הכיסופים והערגות? "שאלת אותי אם אני רוצה שנהיה יחד גם בחיים הממשיים – ועניתי: ודאי."
היא "רוצה לדעת איך אתה כשאתה מתפעם" – בהיפוך תפקידים, אם משווים אל הגבר המפתה שציטטתי מתוך בגידות, כל מיני, שם – "תגידי לי איך את נראית כשאת גומרת", הישיר, הבוטה, כאן האישה מעודנת יותר: "כשאתה מתפעם"…
אבל בינתיים היא "האצבעונית ההולוגרמית שאתה נושא בכיסך, הצמודה לגופך, / תחת למכנסיך, / הנישאת לכל מקום", ושם, בצמוד אליו, היא "שרה במעופה" כי הוא "יכול / לנשום ולקחתה אתך למשרד, להושיב אותה על העלוה שליד המנורה / בחדר העבודה" – המציאות מתערבבת, או מנסה להתערבב, בהזיות הארוטיות: המשוררת מנסה לדמיין איך נראית סביבת חייו הממשית של נושא חץ התשוקה, לאן הוא נושא אותה, מה הוא רואה שם סביבו, אבל מיד ממריאה שוב למחוזות נעלים: "אני רוצה ללוות אותך חרישית לכל אורכו של נהר הזמן".
הדוברת מרבה לרפרר ליוצרים אחרים, "לגייס" אותם אל שיריה, אולי כדי להעניק לשירים עוד מעמקים, עוד ממדים: היא "מרפאת גדולה שתפקידה כתפקידו של הזקן ב'סערה' [של שייקספיר, כמובן]"; היא חושבת על "התפוח על הענף הגבוה ביותר בצמרת העץ של ספפו"; היא נזכרת באביה שציטט באוזניה בילדותה שירים של שנדור פטפי; היא שומעת את איב מונטן, אדית פיאף, שרל אזנבור, נינה סימון, ויותר ספציפית – את "הפרק השני של הקונצ'רטו לפסנתר של רוול". ובכלל, היא "גרה במוזיקה" שהיא שומעת (אם כי הבית היחיד שלה, כך היא מסבירה בשיר אחר, היא השפה העברית)
יש לאורך השירים עלילה שנרקמת. אחד מהם נפתח במילים "עזבת אותי באופן ברוטלי", וכשהקשר אתו מושתק, כשהוא נעלם היא חשה "כמו דג מת" כי "אתה המים שלי, אתה ההווה שלי". ואז, בעוד כמה שירים, "הוא חזר". חזרתו אינה שמיימית או מטפיזית, אלא – "לאחר כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו התקשרתי אליו ואמרתי: הפסקת להתקשר אלי, והוא ענה בטון אטום ואמר, זאת את שהפסקת – קטעת את השיחה האחרונה באמצע ואמרת, 'טוב, אני צריכה ללכת ונעלבתי וכעסתי נורא".
אללי, היכן המלאך עם החץ, עם החיוך העדין, עם ההזדהות וההבטחה…?
אל דאגה, האקסטזה חוזרת: "כל משפט שלו מהדהד כמוזיקה קמאית, יוצר תחום משלו עם הגבולות המיוחדים לו". הוא אומר לה ש"מילים ושפה צריכות לצמוח באופן אורגני כמו אלמוגים," ומזין את התרוממות הנפש שלה: "אלמוגים הם רגישים מאוד", הוא מסביר לה, והיא שבה ונסחפת אל הדימויים, אל ההבטחות, אל התשוקה שהם מעוררים.
המציאות הממשית חודרת אל השירים, לאו דווקא בהקשר של הקשר והתשוקה, ועושה את זה בישירות, בלי רבדים פיוטיים שדורשים פענוח. למשל: "אני עצובה עד מוות. נדרתי נדר לא לצפות בחדשות. / הייתה שיחה טובה אמש בערב, ומצחיקה. אני רוצה רק צחוק". הכול ברור.
ואז שוב חוזרים אל הספקות, וגם הם כרגע ישירים: "לשכב אתך ידמה לגילוי עריות כי הקרבה הרוחנית כל כך עצומה".
אולי יעזרו כאן מיתוסים? "אמרתי, אתה מכיר את המיתוס של ארוס ופסיכה? אל האהבה בין האל לנשמה?" והדוברת מפרטת ומסבירה את הסיפור על אל שהתאהב באישה בשר ודם, "אבל הדרך היחידה למימוש אהבה בין אל לאדם היא בתנאי שהיא לא תראה אותו".
חזרנו אם כן לדימוי הראשון שעלה על דעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר: הפסל של ברניני. תרזה עצומת עיניים. מחכה. מייחלת. ואנחנו לא יודעים אם לאחל לה שתישאר כך לעד, ברגע רב העוצמה הזה, הרגע הקודם לאורגזמה הממשית, או שתזכה בה סוף סוף (ואז תוכל מן הסתם להתחיל להתגעגע אליה…)
אילו ספרים לא קראת אף פעם, שאל פעם עיתונאי ספרדי את אדוארדו חלפון, אבל הם הכי השפיעו עליך, כסופר?
אדוארדו חלפון, כך כתוב על גב ספרו הראשון המתורגם לעברית, טרנטולה, פרסם עשרים ספרים "שזיכו אותו בפרסים ספרותיים בינלאומיים רבים", והוא "נחשב לאחד הסופרים הטובים בני דורו". הוא נולד ב–1971 בגואטמלה, גדל בארצות הברית, וכיום הוא מתגורר בברלין.
על השאלה של העיתונאי – אילו ספרים לא קרא אך הם "הכי" השפיעו עליו, הוא מספר לימים לרחינה, אישה בת גילו שהכיר כשהיה בן שלושה עשרה. הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ יהודי בגואטמלה, ביער, הרחק מהבית או מכל מקום יישוב אחר.
האם להניח שכל מה שאדוארדו מספר בטרנטולה קרה לו באמת? בסיפור שמו אדוארדו, וההיסטוריה האישית של האני המספר זהה לזאת של הסופר, אבל השאלה – זיכרונות אמיתיים או בדיה? פרוזה או ממואר? – נשארת מבחינתי פתוחה.
כשהוא מספר לרחינה על שאלתו של העיתונאי הספרדי הוא חש שבעיניה השאלה הייתה מטופשת, או לפחות – משונה. לו עצמו, כך הוא מספר לה, לא היה ספק מה ישיב, וזה מה שאמר לעיתונאי: "התנ"ך והפופול ווּ".
עלי להודות שעל הפופול וו לא ידעתי מאומה, אבל מבירור קצר למדתי שאותו ספר (Popol Vuh) הוא הטקסט המיתי־היסטורי המרכזי של בני המאיה בגואטמלה; שהוא אחד החיבורים החשובים ביותר בתרבויות אמריקה הקדומות; שהמאיה ראו בו ספר קדוש, ושכיום הוא נחשב לאפוס מיתי מרכזי במרכז אמריקה.
על הספר השני שחלפון מזכיר, התנ"ך, אין כמובן שום צורך להרחיב.
אדוארדו ממשיך ואומר לרחינה שהוא לא צריך לקרוא את שני הספרים, ועם זאת ברור לו שמדובר בשתי "יצירות מונומנטליות", ששתיהן "מייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי."
עם זאת, הוא מוסיף מיד, "את הבית הזה, מסיבה כלשהי, היה לי צורך להרוס או לפחות לעזוב מאז שהייתי ילד". והוא מוסיף, כמו מתנצל: "אני לא יכול להסביר למה."
לא יכול? ועוד איך יכול.
כי הספר שלפנינו, טרנטולה, הוא ההסבר הרהוט והמובן ביותר שיכול להיכתב, וזאת אף על פי שאין בו אף מילה ישירה אחת של ביאור, פירוש או התייחסות לשני הספרים: זה שמגלם את התרבות הגואטמלית, וזה שמגלם את היהדות.
טרנטולה"רק" מספר סיפור שממנו הכול מתחוור: מדוע אדוארדו חלפון, יהודי שנולד בגואטמלה, גדל בארצות הברית, כותב בספרדית וחי בברלין, מי שסבו היה "פולני" ניצול שואה, נס על נפשו מכל המורשת, מכל ההיסטוריה האישית והלאומית (אבל בעצם לא התרחק ממנה באמת. אף לא לרגע).
סיפורו – הממואר שלו? – רצוף הפתעות ותפניות. הוא עוצר נשימה, מאלף, ומעורר הרבה מאוד מחשבות.
עד שלב מסוים, בהיותי ישראלית (וכן, גם ציונית! אני מודה בכך כאן, בריש גליי, ובלי להתנצל, גם אם בחוגים מסוימים, שנחשבים נאורים, זה כבר ממש לא בון טון!), רציתי שוב ושוב להתערב בסיפור, לפנות אל המספר ישירות ולהפציר בו, או לנסות לשכנע אותו במפגיע – מה הבעיה שלך? למה אתה צריך לסבול מהזוועות האנטישמיות שאתה מתאר? למה שלא תעלה לישראל, ואז לא תיתקל עוד בתופעות כמו השלט "אין כניסה לכלבים וליהודים"? חלפון עומד על כך שראה שלט כזה, הוא זוכר היטב את כל הפרטים, זה היה בכניסה למועדון הגולף של אביו. אמנם בדיעבד קשה לו להאמין "שהשלט הזה היה יכול להיות מוצג במקום ציבורי באמצע שנות השבעים", שם, בגואטמלה, אבל ברור לו שראה אותו ממש אז, כשרק למד לקרוא, כי הוא זוכר איך פענח את האותיות וחיבר אותן למילים. גם בעצם קיומו של השלט אין לו ספק. מה עוד הוא זוכר? שאביו פטר אותו במילים "זה שום דבר", והמשיך הלאה, כאילו באמת אין משמעות לשלט כזה.
זה לא הגילוי האנטישמי היחיד שהילד נתקל בו בגואטמלה. אל מחנה הקיץ בכלל לא רצה לצאת. הוא נערך שלוש שנים אחרי שהילד אדוארדו ומשפחתו עזבו את גואטמלה והיגרו לארצות הברית. הוריו אילצו אותו לצאת למחנה, והחוויה שנטבעה בו שם מחרידה. בלתי נסבלת. קשה מנשוא!
זה התחיל במשהו שראה, ופירש כטרנטולה (על פי מילון רב־מילים: "סוג של עכביש גדול וארסי, שנהגו לחשוב כי נשיכתו גורמת להתקף עצבים, המתבטא בדחף כפייתי לרקוד"). הוא ראה את ה"טרנטולה" על זרועו של אחד המדריכים במחנה הקיץ. אבל זה לא היה באמת עכביש, אלא – צלב קרס ששורטט על סרט־זרוע שענד אותו מדריך!
בהמשך הילדים (היהודים כולם!) עוברים התנסות מחרידה כל כך, שקשה לקלוט את מלוא חומרתה.
והנה, שוב ושוב אני רוצה לומר לו, להוריו – למה בחרתם בדרום אמריקה? מה לכם ולמציאות שם? לילידים המתוארים כזרים כל כך? מה לכם ולפופול ווּ? מדינת ישראל חיכתה לכם.
אבוי.
כי במהפך המטורף שמתרחש בהמשך הספר נחשף סוד שמשנה הכול. שום דבר אינו דומה באמת למה שחשבנו לאורך הדרך.
החוויה המזעזעת נשארת בעינה – בלתי נסבלת, בלתי אפשרית – אבל פתאום, בבת אחת, המסגור שלה משתנה. זה לא גואל את האימה מהמעשים המזוויעים שנעשו, אלא רק מעניק להם ממד אחר, חדש, לא פחות בלתי נסבל, ועם זאת – כזה שאמור לעורר בנו מחשבות.
אדוארדו חלפון בחר לכאורה לגור דווקא בברלין עוד לפני שנודעה לו האמת על מה שהתרחש במחנה הקיץ. אני לא יודעת אם זאת הייתה בדיוק הכרונולוגיה של חייו. וכאמור, גם אין לי מושג אם זה באמת מה שקרה שם. (אני מעדיפה לחשוב שלא).
דבר אחד ברור: חלפון מצליח, ובתחכום רב, להסביר לא רק מדוע התנ"ך והפופול וו הם ספרים חשובים מאוד מבחינתו, ומדוע הוא שואף לנוס מפניהם. הוא גם מנסח בעקיפין לכאורה, אך בעוצמה רבה, את עמדתו כלפי מדינת ישראל, ובעצם מסביר מדוע מבחינתו אינה הפתרון.
זה קרה באפריל 2017, כלומר לפני שמונה שנים ומשהו, ובנסיבות עצובות. בן זוגי ואני נקלענו לחוף הים של חיפה, מערבית לבית החולים רמב"ם.
שוטטנו שם, ולא ידענו מה בכלל אנחנו מחפשים, ואם נוכל אי פעם למצוא.
לפתע קרה משהו: לא הרחק מאתנו נעצר אוטובוס טיולים, ומהדלתות שנפתחו פרצה להקה מתרוננת של נערות, ששעטו לעבר חוף הים. מבגדיהן היה ברור שהן מוסלמיות. משמחת החיים ומהחדווה שלהן היה ברור שמראה הים מסעיר ומשמח אותן עד בלי די. האם זאת הפעם הראשונה שהן רואות את הים? יכול מאוד להיות, חשבנו.
שתיים מהן נעצרו לידינו, שני ישראלים מבוגרים ונוגים, ופנו אלי – אל האישה, כמובן! – בסקרנות ושאלו משהו באנגלית. השבתי מה שהשבתי, ומיד שאלתי אותן, באנגלית, מניין הן. "מג'נין", הן השיבו, ולא התעכבו עוד, הצטרפו אל חברותיהן, שחלקן ירדו ממש אל החוף, אל החול, והאחרות הסתפקו בעמידה על סלע, והשקיפו על המים מגבוה.
החדווה שלהן, שהייתה כל כך גלויה ופתוחה, המתיקה לנו במעט את הרגע. ועם זאת גם הוסיפה לעצב: כי היה ברור שהביקור המשמח הזה שלהן בחוף הים הוא מבחינתן אירוע מיוחד, אולי אפילו חד־פעמי. מי יודע מתי שוב יזדמן להן להגיע לשם, כל הדרך מג'נין (מרחק, בקו אווירי, כשלושים וחמישה ק"מ, ובנסיעה בכביש – כשישים), ומי יודע עם אילו עם תלאות נאלצו להתמודד בדרכן – המחסומים שהיו צריכות לעבור, האישורים שהיו צריכות לקבל. ועוד חשבנו – כמה פשוט היה הכול יכול להיות, וכמה חבל שהן לא נפגשות כאן עכשיו על החוף עם נערות יהודיות בנות גילן, וחולקות את שמחת החיים. שהרי כולן יכלו להיווכח שכולן דומות: רצות, צוהלות, רוקדות לרגע, מציצות לתוך הטלפונים שלהן כדי לתפוס סלפי מחמיא.
היה ברור שהמציאות הרצויה היא בלתי אפשרית; שכל מה שאמור להיות טבעי, נורמלי, מובן מאליו, הוא בכלל לא כזה.
שנים לפני כן, ב־1995, נוכחתי לדעת על בשרי ממש ששום דבר לא מובן מאליו. גרתי אז באורנית, ו"נודבתי" באחד הבקרים לנסוע אל המחסום הקרוב כדי להביא משם שני פועלים שהיו אמורים לסיים את ריצוף הגרנוליט ברחבת הכניסה לגינה של הבית החדש שעברתי לגור בו זמן קצר לפני כן. הפועלים עברו במחסום באישור, אבל בדרך הביתה נעצרתי משום מה ליד שני פועלים אחרים שהרימו יד ו"עצרו טרמפ". הפועל ה"לגיטימי" שישב לידי עוד הספיק לנזוף בי – "מה את עוצרת להם?…" אבל זה היה מאוחר מדי. הם עלו למכונית. המשכתי לנסוע לעבר אורנית. היום היה קייצי וחם. בדרך ראיתי אישה בלבוש בדואי פוסעת לעבר כפר קאסם, שגובל באורנית. בידיה היה תינוק עטוף.
לקחתי גם אותה.
בכניסה לאורנית עצר אותי שוטר מג"ב.
"מי אלה?" שאל אותי.
"אין לי מושג," הודיתי בכנות.
"תני לי את תעודת הזהות שלך," הוא ביקש.
ושוב נאלצתי להודות ש – אין לי. לא לקחתי אתי תיק ואין עלי כלום. גם לא טלפון נייד, כמובן, זה היה כאמור ב־1995, רק למתי מעט כבר היה אז טלפון כזה.
"טוב, לצאת מהאוטו כולם," הורו לנו, ואני עוכבתי בחשד שהסעתי שבח"ים, שאני פושעת מלחמה מסוכנת לציבור. רק בכי תמרורים הציל אותי מהחשדות, וגם – האישה עם התינוק שאספתי. "אני סתם טיפשה," הסברתי לחוקר, "לא היו לי שום כוונות זדון."
הוא השתכנע ושחרר אותי הביתה, בלי להאשים אותי במאומה.
וגם אז חשבתי – הרי בכל מציאות נורמלית המעשה שעשיתי לא היה נחשב נואל ומסוכן, אלא – אנושי ומובן מאליו. לעצור ולקחת אישה שצועדת קילומטרים בחום היום עם תינוק בידיה – "אבל איך יכולת לדעת שזה באמת תינוק, ולא מטען נפץ?"
לא יכולתי לדעת.
ולכן, דווקא משום כך, הסרט "הים", זוכה פרס אופיר, נציגנו (הלוואי שייכנס לרשימה הקצרה והלוואי שיזכה!) לאוסקר, חזק כל כך. כי אין בו אנשים רעים. אין בו זדון. ואין באמת מתעללים, אין בו צד אחד שמעורר זעם: כולם בעצם צודקים. וזאת טיבה של טרגדיה: הנה, אנטיגונה צודקת: חובת הקבורה היא חוק אלוהי ומוסרי, נעלה יותר מחוקי המלך. אבל גם קריאון צודק: הוא מגן על יציבות המדינה ועל שלטון החוק. שני הצדדים פועלים מכוח עיקרון מוסרי, והתנגשותם יוצרת את הטרגדיה. הנה ב"יוליוס קיסר" – קאסיוס וברוטוס צודקים בהתנגדותם לעריצות אפשרית של קיסר. קיסר, ותומכיו צודקים, כי הוא המנהיג שהציל את רומא. כל הצדדים פועלים למען טובת הציבור – ודווקא לכן האסון נורא יותר.
ככה זה.
וכאן אצלנו?
האם אפשר לכעוס על מי שמגלה חשדנות כלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, אלה מהם שנכנסים לתחומי מדינת ישראל, בלי אישורים? והרי הפיגועים שעשו פלסטינים הם לא המצאה מדימיון פרנואידי, אלא עובדה כאובה ואמיתית, שמחייבת זהירות יתרה.
האם אפשר לא להבין את כאבו של חאלד, ילד מרמללה שמעוכב במחסום, ואינו יכול לצאת עם חבריו באוטובוס שנוסע לחוף הים?
מעולם לא ביקר שם. רק, כך הוא מגלה בשיחה עם סבתו, כשעוד היה בבטן אימו. לימים – התייתם ממנה. אביו עובד כשב"ח בישראל. הוא ישוב הביתה רק בעוד שבוע וחצי ולכן אינו יכול לעזור לילד כדי שיוכל להצטרף לחבריו בנסיעה המיוחלת כל כך.
מה עולל הילד, שמגיע לו עונש כזה?
שום דבר!
והאבא?
אנחנו לומדים להכיר אותו. את אנושיותו. את עדינותו. לנו אין ספק שלא מדובר במחבל. הוא רק אבא שרוצה לפרנס את ארבעת ילדיו היתומים ואת אימו שמטפלת בהם במסירות. הוא אדם טוב. גם חבריו לעבודה אנשים טובים.
וגם רוב הישראלים שאנחנו פוגשים לאורך הסרט. אנשים רגילים. ידידותיים, כאלה שרוצים לעזור. לא יוצאים מגדרם, אבל גם לא מתעלמים ממצוקה של ילד זר.
אבל במציאות הישראלית הכול הולך ומסתבך, וחפים מפשע נאלצים לשלם על פשעים שלא ביצעו.
הסרט הזה כל כך אנושי. כל כך נוגע ללב. כל כך מכאיב, בלי שיש בו זוועות, בלי שיש בו נקיטת עמדה חד־צדדית, להפך, הוא אמיתי, ולכן כל כך חשוב. המציאות שהוא משקף בלתי נסבלת בעליל. הוא עשוי למופת, במידה רבה בזכות המשחק המופלא של מוחמד גזאוי, הילד שמגלם את חאלד. מבטו החקרן, הסקרן, הסוקר את כל מה שהוא רואה במהלך ביקורו הקצר בישראל מרתק. בלי אומר ודברים אנחנו מבינים, דרך נקודת המבט שלו, איך אנחנו נראים – קצת מוזרים פה ושם; שונים מאוד, ולא לגמרי שליליים. להפך. ברור שחלק מהישראלים שהילד פוגש הם אנשים טובים. המציאות איומה. האנשים – לאו דווקא!
שר החינוך הודיע שלא ראה את הסרט, אבל זה לא מונע ממנו לגנות אותו. הוא צריך להתבייש. אבל אין סיכוי שזה יקרה.
אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.
ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.
הספרייה העירונית בקריית אונו אירחה ב־26 באוגוסט ערב שהשתתפו בו חמש משוררות: קלרינה פריבורקין, שיזמה את הערב, ורד שם טוב, חגית בת אליעזר, נגה ספיר שצברג, ואנוכי.
נושא הערב היה – הגוף. הגוף הנשי, כמובן. כל אחד מהמשוררות קראה משיריה, ואלה דיברו על הזדקנותו של הגוף, על פגיעותו, על הקושי והחדווה שטמונים בו. כולן גם דיברו – סיפרו על ההשראה לשיריהן, ועל משמעויותיהם לגביהן.
בהגיע תורה של המשוררת ורד שם טוב, היא הייתה אחרונות הדוברות, היא סיפרה באומץ, בכאב, בגילוי לב, בעוצמה, על המאבק המתמשך שהיא מנהלת כל חייה עם משקל גופה, צורתו, גודלו. איך בילדותה, כשרקדה, ידעה היטב מדוע מציבים אותה תמיד בשורה האחרונה. איך ניסתה שוב ושוב, בשיטות שונות, לציית לנורמות: לרזות!
איך למשל השתתפה בקבוצות "תמיכה" שונות, שנועדו לעודד נשים לעשות את הדבר הכי חשוב בחיים: לרדת במשקל. כמו בפגייה, אך להפך: שם עלייה של 100 גר' של פג מתועדת בשמחה, כאות להצלחה, ואילו בקבוצות השקילה כל עלייה כזאת נתפסת ככישלון מר, כהשפלה. את טקס השקילה היא מכנה "סקילה":
שוב ושוב היא מתארת בשיריה את מפחי הנפש, והכאב:
את החשש המחריד, שמא תדמה לאמה:
היא קוראת שיר שהשראתו הייתה תוכנית טלוויזיה שבה נשים הסבירו עד כמה הן מייחלות לרזות. עד כדי כך שאם מישהי חולה מאוד, היא מתנחמת בכך שלפחות ירדה במשקל(!), כן, כל כך קיצוניים התכתיבים הללו, שנשים מקבלות על עצמן, על גופן.
המילים "כבר לא", החותמות את השיר, הן בעצם מה ששם טוב רוצה לומר – לעצמה ולנו, הקוראים. (בעיקר – הקוראות!): אני מקבלת את עצמי. אני לא מבזבזת יותר שנים מחיי על המאבק הזה, על הכאב (על השנאה העצמית!).
כן, כן, היא כמובן צודקת כל כך. תנו לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, גם אני מצטרפת אליה. ויודעת היטב, בתוך לבי, שמבחינתי זה שקר. שאני עדיין שם, כמו נשים רבות אחרות, שהן – איך נאמר זאת, בפשטות, ולא בעדינות – שמנות.
אני מעלה כאן תצלום שלי משנת 2003. השנה שבה חיי, כך חשבתי אז, קרסו. השנה שבה האימא שלי הודיעה לי בשיחת טלפון שאם לא אכחיש את מה שאמרתי סוף סוף בפה מלא, בקול רם: "אבא (בעלך), פגע בי, ואת הרי יודעת את זה וידעת תמיד" היא לא תדבר איתי יותר לעולם.
ואכן, כמתואר בספר שלי יופי לי, יופי לי, היא לא דיברה אתי כמה שנים. ולא רק היא. בבת אחת כל בני המשפחה הגרעינית ניתקו איתי מגע.
אחר כך היה ניסיון פיוס שלא צלח, כי התבקשתי לא "לנקות את השולחן", אלא פשוט – לעבור לשולחן אחר. ככה, במפורש. ושם, סביב "השולחן החדש", להמשיך ביחד להתעלם מהאמת, להתכחש לה, להתנהג כמו המשפחה המושלמת שכולם רצו להאמין בה, להמשיך להעמיד פנים.
בתקופת השבר הגדול היו גם הגירושים, שעברתי כמובן בלי תמיכה של המשפחה הגרעינית (אבל היו בחיי אנשים אחרים, שאהבתם אפשרה לי לשרוד).
האם ייסורי אותם ימים הם הסיבה שנראיתי כך, באותה תקופה?
אני מודה שכן, יש בי מידה רבה של גאווה על המשקל הרב שהצלחתי להשיל לפני חמש־שש שנים, בהחלטה של רגע. יום אחד אמרתי לאריק, אהוב ליבי, ש"הפאזה הַשְּׁמֵנָה הסתיימה", וזאת – עוד לפני שהשלתי אפילו גרם אחד.
התהליך היה ממושך ולא קל. (ולא, לא עשיתי את זה בעזרת התערבות חיצונית כלשהי. רק עם הקפדה יתרה, אולי מוגזמת, על עקרונות התזונה של ברנשטיין).
השבוע פגשתי אישה ששירתה איתי בחצרים, בשירות החובה של שתינו. "לא השתנית בכלל!" היא אמרה. חשבתי – אילו רק ראית אותי לפני כך וכך שנים, היית אומרת בליבך – איזו זוועה. מה קרה לה.
הנה תצלום עכשווי, מתוך מפגש עם קוראות, בדיור המוגן "אחוזת צהלה" בתל אביב:
אז מה – למדתי לקבל את הגוף שלי? אני יכולה לאמץ את דבריה של ורד ולומר לעצמי בפה מלא – "כבר לא"? האם המאבק הסתיים?
לא ולא.
הוא תמידי, ומתמשך, ומייסר. מודה: כשאני מביטה בתצלום האחרון כאן, אני רואה אישה שמנה. זאת האמת העגומה. וְהָאֵימָה שמא הקילוגרמים ההם ישובו, מלווה אותי בכל רגע בחיי, כל הזמן. אני יודעת היטב: זה יכול לקרות, די מהר ובקלות.
אין לי מושג איך באמת נפטרים מהפחד הזה, איך משלימים עם האוכל, איך לא רואים בו אויב מפחיד (ונחשק!). אפשר בכלל ליהנות ממנו? ממש, עד הסוף?
זאת שאלה רטורית.
אני חוזרת וקוראת את שיריה של ורד שם טוב, בהבנה, בהזדהות, בכאב.
הוצאת קתרזיס, 2024 ערכה: נעה שבתאי 84 עמ'
(נ"ב: חודשים חלפו בין כתיבת הרשומה שלעיל, לפרסומה. נבהלתי כשאריק הפטיר, אחרי שקרא את הטיוטה, "איזה אומץ יש לך"… אומץ? האומנם?)
איך אפשר להתחיל בכלל להסביר את מלוא עוצמתו של הספר המופלא הזה, The Director, מאת הסופר הגרמני דניאל קלמן? איך אפשר להקיף את יופיו, תבונתו, את ההפתעות הטמונות בו, ואת התובנות הרבות השופעות ממנו?
הספר הזה, רומן שמבוסס על דמותו של אדם שהתקיים במציאות, שבה אותי בקסמו וריגש אותי באופנים שקשה לתאר, כי הוא חכם כל כך, ורב משמעויות, שחלקן נגלות מיד, ואחרות נפרשות לאורך הדרך, ומפעימות!
הספר ראה אור לראשונה בתרגומו מגרמנית לאנגלית השנה, 2025, ואני מקווה מאוד, לטובת מי שמתקשים לקרוא בשתי השפות הללו, שיתורגם בהקדם לעברית. בדקתי וראיתי שרק ספר אחד של קלמן, מודדים את העולם, תורגם לעברית, ודי מזמן, ב־2009. בגרמניה ובעולם קלמן מצליח מאוד. ספריו מתורגמים לעשרות שפות. הגיע הזמן שגם קוראי עברית יזכו להכיר אותו!
The Director, כלומר – הבמאי, מתבסס על דמותו של במאי קולנוע אוסטרי, גאורג וילהלם פאבסט (Georg Wilhelm Pabst), שהצליח מאוד בארצו, ברח לארצות הברית זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, חזר לאירופה, כי התאכזב מתעשיית הסרטים ההוליוודית שלא העריכה די הצורך את כישרונו ולא העניקה לו את העצמאות האמנותית שנדרשה לו, חזר לאוסטריה, נשאר שם אחרי פרוץ המלחמה, והחל ליצור סרטים, בתוך תחומי הרייך השלישי.
פאבסט נודע בשעתו בעיקר בזכות כך שגילה שתיים מכוכבות הקולנוע הנחשבות ביותר, אחת מהן, גרטה גרבו – מוכרת עד היום. האחרת, לואיז ברוקס, נשכחה מאז שנות העשרים והשלושים.
דניאל קלמן מציב את פאבסט במרכז הרומן, ועושה זאת בתחכום אמנותי מופלא: אנחנו שומעים עליו לראשונה כעל דמות שולית־לכאורה בחייו של אדם אחר, במאי הקולנוע פרנץ וילזק (Franz Wilzek). בפרק הראשון, שמתרחש שנים רבות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, מוזמן וילזק להתראיין בתוכנית טלוויזיה שמשודרת כל יום ראשון לפני הצהריים. השידור ישיר, ווילזק, שגר בדיור מוגן, הוא קצת דמנטי ולא ממש שולט במציאות, ובכל זאת מתרגש, כי שכניו, דיירי המקום, יצפו בו וסוף סוף יבינו "עם מי יש להם עסק": הוא לא סתם איזה איש אפור ועלום שם, הוא – סלבריטאי!
בתוך הערפל המחשבתי האופף אותו הוא מגיב כבדרך אגב לשאלות על האמן הגאון, ג' ו' פאבסט, שאתו עבד כעוזר במאי בשלהי המלחמה, ומשיב בקוצר רוח, בתקיפות, על שאלה על אודות אחד הסרטים שפאבסט יצר אז.
הסרט בכלל לא צולם! משיב וילזק בתקיפות, וזועם. מחוץ לתוכנית האירוח טומן עוזרו של המראיין את הזרע שרק לקראת סוף הרומן נבין את מלוא עוצמתו ומשמעויותיו: הוא מספר לווילזק שאביו של אותו עוזר נכח "שם", באולם התיאטרון שבו צולם הסרט שלכאורה לא צולם (!) אבל שהוא בסדר: הוא יצא מזה בשלום.
אז מה היה שם? מה קרה לסרט שצולם או לא? מה קרה באולם התיאטרון? ומדוע וילזק מגיב בעוצמה רגשית כזאת?
רק בפרק הבא אנחנו מבינים שווילזק הוא בכלל לא הדמות הראשית ברומן. מכאן ואילך אנחנו לומדים על פאבסט, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת בחייו.
למשל – זאת של גרטה גרבו, שאליה הוא מגיע בזמן הקצר של שהותו בארצות הברית בניסיון לשכנע אותה שתשתתף בסרטו החדש. אם תסכים, הקריירה שלו באמריקה תינצל. פאבסט חשוב לדמויות השונות, ובה בעת אנחנו נחשפים גם לעולמן, למציאות שאינה קשורה אליו דווקא. אז איך חיה כוכבת קולנוע שאיבדה לצמיתות את היכולת לחיות את חייה הפרטיים? נקודת המבט שלה, שקלמן מתאר בכישרון, היא רק פן אחד קטן ושולי ברומן, אבל היא מרתקת!
בהמשך אנחנו פוגשים דמויות נוספות, חשובות יותר. למשל, את יאקוב, בנם של פאבסט ואשתו היפהפיה טרודה, שרצתה פעם להיות שחקנית, אבל מקדישה כיום את כל זמנה וכוחותיה לתפקידיה כאימא וכרעיה.
הפרקים המוקדשים ליאקוב מופלאים במיוחד. למשל – תיאור הנסיעה של המשפחה הקטנה, יאקוב, אימא טרודה ואבא פאבסט, כשהם עושים את המעשה הנמהר והמפחיד ביותר: חוצים ברכבת את הגבול וחוזרים לאוסטריה, רק משום שאמו המזדקנת של פאבסט זקוקה לו. נקודת המבט של הילד שבוחן את מה שקורה סביבו, בלי להבין ממש את מה שאנחנו רואים דרך עיניו, פשוט גאונית.
כך למשל הוא מנסה לפענח את המציאות הנגלית לעיניו כשהרכבת נעצרת בתחנת הגבול האחרונה, לפני שהיא נכנסת לאוסטריה. בצד השני נעצרה רכבת שעושה את דרכה החוצה מאוסטריה. חיילים גרמניים מונעים ממנה להמשיך. דרך החלון יאקוב רואה כיצד הנוסעים ברכבת האחרת מנסים להתווכח עם החיילים, מציגים לעיניהם מסמכים, מתחננים; רואה כיצד מאלצים חלק גדול מהנוסעים הללו לעזוב את הרכבת היוצאת ולעלות על זאת שנכנסת בחזרה לאוסטריה. האם הוא מתחיל להבין את הסכנות שאתן ייאלץ להתמודד בקרוב?
לילד יש נטיות אמנותיות מובהקות. הוא מיטיב לצייר. תיאור המבט הרואה את העולם כצייר־מתחיל ממש מפעים!
בהמשך ניווכח מהו התהליך שבו ילד רגיש לומד להיות נאצי. איך הוא מבין מה תפקידה של האלימות בחייו החדשים, ואיך עליו להשתמש בה.
וטרודה? מה היא חושבת ומרגישה כשהיא ובעלה ובנה נלכדים באוסטריה? התוכנית המקורית הייתה להישאר שם רק זמן קצר, לדאוג לענייניה של האימא הזקנה והחולה ולשוב מהר ככל האפשר לאירופה ומשם לארצות הברית: הם מצוידים בכרטיסים לאונייה ובכל האישורים הנדרשים, אבל זה לא יקרה, גרמניה הנאצית לוכדת אותם. ומה דעתה על כך שבעלה משתף בעצם פעולה עם המשטר, מתחיל ליצור סרטים, שזוכים לתמיכה מלאה ונדיבה מאוד של השלטונות?
ואיך בכלל נהפך אדם מן היישוב, אמן, לאדם שמוכן ליצור סרטי קולנוע שישרתו את הרייך השלישי? במאי שמשתף פעולה עם לני ריפנשטל? (ואיך היא נראית? איך היא מתנהגת? ומה דעתו עליה?). ואיך נראים חייהם של אנשים לגמרי לא פוליטיים במציאות שבה נקישה בדלת יכולה להביא בעקבותיה ביקור של שני קלגסים, שהגיעו כדי לקחת אתם את אחד האורחים שלהם, לדרוש ממנו שיקום ויבוא אתם, בלי שום הסבר, בלי שום נכונות לאפשר לו אפילו להודיע לאשתו?
"אני לא יודע מי האיש הזה, אבל אם באו לקחת אותו, בטוח שיש סיבה", אומר יאקוב לחבריו. נזכרתי מיד בספרה של נטליה מנדלשטם, תקוות השיר, שבו סיפרה על השנים אחרי הטרור של סטלין, איך במשך זמן רב אנשים עוד המשיכו להאמין שאם שלחו מישהו לסיביר, סימן שהוא עשה משהו רע, שהגיע לו…
הסצנה שבה מתרחשת הזוועה הזאת, של הבריונים המתלוצצים על חשבון קורבנם, היא אחת החזקות ביותר בספר. כמה מחרידות הבדיחות שהם מחליפים בינם לבין עצמם: "אה, לא מתאים לך עכשיו? אז שנבוא בשנה הבאה?" כמה כוח שרירותי יש בידם.
קצת אחרי שקראתי את הפרק על בדיחות הדעת של התליינים, על הצחוק המתגלגל שלהם, התפרסמה בעיתון "הארץ" הקריקטורה הזאת, (אחרי שני ניסיונות ההתאבדות של הפצ"רית):
והיו בספר עוד דברים שהזכירו לי את המציאות.
למשל – תיאור השוטרים שעוזרים לבוזזים, במקום לבלום אותם.
חשבתי על מה שקורה כאן. למשל, על המתנחלים שתקפו לאחרונה באלימות מחרידה שני ישראלים שבאו לעזור במסיק זיתים של פלסטינים. היכן היו אנשי כוחות הביטחון שאמורים להגן על המוסקים, פלסטינים ויהודים כאחת?
(הצילום שלהלן פורסם ברשתות החברתיות וב־ynet. שמו של הצלם, או הצלמים, לא צוין. אשמח להוסיף אותם, אם אדע מיהם)
כשקראתי את מבול הגידופים שמשמיע ברומן סופר שלא מרוצה מעיבוד הרומן שלו לסרט: "זבל מוחלט! טינופת בולשביקית, יהודי, וולגרי, פורנוגרפי, זבל מתועב" חשבתי על "יאיר נתניהו נגד 'הנבזיות של הבולשביקים מהשמאל".
כן, אני יודעת, "אסור להשוות".
אז נמשיך.
אחד הדברים המדהימים שקלמן עושה בספרו הוא – להראות את הפער הלא יאומן בין המציאות הכאוטית, הבלתי אפשרית, הרצחנית, המחרידה, הסובבת את במאי הקולנוע, לבין נחישותו להמשיך ליצור אמנות. "בזכות כל הטירוף הזה, הטירוף השטני, יש לנו הזדמנות ליצור סרט מופלא. בלעדינו הכול יישאר אותו דבר. אף אחד לא יינצל, אף אחד לא יהיה יותר טוב, והסרט לא יתקיים", הוא אומר לעוזר שלו. מבחינתו האמנות מצילה את העולם. אבל את האנשים סביבו, את הקורבנות הממשיים, הקונקרטיים, הוא פשוט לא רואה!
בכלל, ככל שהספר מתקדם, ככל שהזוועות מתקרבות אליו, פאבסט מאבד את הקשר אל המציאות. תפקידו כבמאי קולנוע משתלט עליו, ובעודו רץ ברחובות ההרוסים של פראג, בין קליעים שורקים, הוא מתלונן על הבזבוז – את כל הריצה הזאת צריך ואפשר לקצר, הוא חושב, שהרי כמו שהיא מתנהלת היא כל כך לא אפקטיבית… את ההמון הזה? אותו צריך בכלל לראות מלמעלה, מגבוה, כי ככה, כל הריצה הזאת סתם מתבזבזת… מבחינתו של פאבסט העולם כולו הוא – תפאורה, ניצבים, "פרצופים טובים", זוויות צילום…: "מוזר, עולה בדעתו, שהוא לא יכול לקצר את הריצה בכך שיראה רק את כפות הרגליים, ואז לרגע קט את העץ העקום ההוא, האקספרסיבי, ואז יגיע מיד רגע הניצחון שבו יחצו את הגשר, לתוך העיר…" – תוך כדי מנוסה אמיתית (!) הוא ממשיך לביים, לא מבדיל בין דמיון למציאות. האם זאת דרכו של אמן? להכחיש? להתנשא מעל מה שקורה סביבו? להמשיך ליצור כל הזמן – לחיות בתוך תודעתו ולהתנתק?
אלה רק כמה מהשאלות שהרומן הדגול הזה מעורר.
לא נגעתי בכאן בטור הפתעה הגדולה המתגלה בסוף הספר, ונמנעתי מגילוי של פרטים שעלולים להיות ספוילרים, כדי לא לקלקל למי שאולי עוד יקרא אותו, בתרגומו לאנגלית או בשפת המקור, בגרמנית. הוא מיוחד במינו!
כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.
כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?
כשפנה אלי יהודה ויזן, עורך סדרת ספרי העיון "כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה" בהוצאת דרש ושאל אותי אם אני מוכנה לתרגם את המסה של ג'ורג' אליוט "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" (Silly Novels by Lady Novelists) תהיתי: את כולו? כולל הדוגמאות?
כן, השיב ויזן.
קצת התפלאתי. המסה שכתבה אליוט (באוקטובר 1856) כוללת ציטוטים רבים מתוך רומנים בני זמנה. והרי איש אינו מכיר אותם כיום, אמרתי לעצמי. אז איזה ערך יש בציטוטים מתוכם?
חשבתי (וטעיתי כל כך!) שדי בתכנים העיוניים שניסחה אליוט במסה שלה, שכן הם לבדם מבארים למה התכוונה. ובשביל מה "להוכיח" את דבריה בפני קהל שאין לו גישה אל הספרים הללו, וודאי שאין מי שמתעניין בהם כיום?
כאמור – טעיתי, ובדיעבד שמחתי שוויזן ביקש שאתרגם את המסה בשלמותה.
כי כשהתחלתי לתרגם הכול, הבנתי עד כמה הדוגמאות חשובות, וכמה תוקף ומשמעות הן מוסיפות לדבריה של אליוט. ובעיקר – כמה שהן משעשעות! במיוחד לאור ההערות והתגובות שמוסיפה להן אליוט.
כל אחד מהציטוטים נבחר כדי להדגים תופעה "ספרותית" שאינה יכולה אלא לעורר השתאות, וכולן מאפיינות כתיבה קלוקלת, עלובה ויומרנית שכולה בורות וחוסר כל כישרון כתיבה.
למשל: אליוט מבקשת להראות כי הכותבות הללו פשוט לא מכירות את המציאות, הן "לא שוחחו מעולם עם אף סוחר", והיא מוסיפה בלגלוג – "אלא אם עשו זאת מחלון של כרכרה", שהרי מדובר בנשים אמידות שהכתיבה שלהן היא מעין תחביב או שעשוע. הן "מעולם לא התנסו בשום עוני", ועם זאת גם "אינן מדייקות בתיאור החברה הגבוהה שהן מן הסתם משתייכות אליה". בעצם, "אינן חושפות שום היכרות עם אף צורת חיים אחרת". שום דבר שהן מתארות אינו סביר. הנה למשל מונולוג של ילדה בת ארבע וחצי מתוך הספר פיצוי (בירור קצר העלה שכתבה אותו העיתונאית והסופרת האמריקאית אן המפטון ברוסטר). הילדה "מדברת בסגנון אוסיאני[1]", מציינת אליוט:
"הו, אני מאושרת כל כך, סבתא; ראיתי – ראיתי אדם מופלא כל כך; הוא כל מה שיפה – כמו ניחוח פרחים, והנוף בבן למונד; לא, יותר מכך – הוא דומה למה שאני חושבת ורואה כשאני מאושרת מאוד מאוד, והוא גם דומה לאימא, כשהיא שרה. והמצח שלו הוא כמו הים הרחוק ההוא," וכן הלאה… בסופו של הציטוט הארוך (הוא נמשך עוד ועוד), כותבת אליוט ביובש: "ההדגשות במקור"…
בציטוט אחר, מתוך כתיבה נואלת של סופרת אחרת, כותבת אליוט בשנינות, בסוגריים: "האותיות המודגשות ואי החלוקה למשפטים הן של הסופרת האלמונית, ואנחנו מקווים שהן עוזרות לך להבין". (כמובן שלא…)
ציטוטים אחרים מדגימים קלישאות, גיבובים של "התפלספויות" מגוחכות, בלבול במטרות הכתיבה, ומראים כיצד איך הן אוספות כל מיני "שיירי אקראיים מתוך ספרים אחרים", "מכל הבא ליד" קטעים מתוך רומנים שאותן גבירות קראו. אליוט ממיינת את השטויות ה"ספרותיות" על פי זניה השונים של הכתיבה: "המבעבעת, הצדקנית, או הקפדנית". בפתיחת המסה היא מדגישה ש"יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות גם יחד. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי", ש"אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו". את הסוג הזה היא מכנה "זן הדעת והמגבעת" – רמז לכך שגיבורת הסיפור "היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה", והיא מתמודדת ("כנראה") "עם ברון מרושע, דוכס חביב, ובנו הצעיר והמפתה של מרקיז, כמאהבים".
גונבה לאוזני השמועה שהסוגה המצליחה ביותר כיום (בארץ? בעולם?) היא זאת המכונה "ספרות רומנטית".
בשבוע הספר צבאו הקוראות הצעירות, כך דווח בתקשורת, על דוכני ההוצאות שמתמחות ב"ספרות" הזאת, ומהספרים הללו, מקוראותיהם, נובעות כנראה עיקר ההכנסות של המו"לים. יש להניח שהרומנים המכונים "רומנטיים" תואמים במדויק את זן "הדעת והמגבעת".
באשר לרווחים הכספיים המופלגים – גם על כך יש לג'ורג' אליוט מה לומר: לא במסה שתרגמתי, אלא באחת אחרת, שמופיעה גם היא בספר: "מלאכת הסופר", שאותה תרגם אביעד שטיר. את מי שכותבים ספרים קלוקלים שהורסים את טעמם של הקוראים, רק כדי להרוויח מהם כסף, משווה ג'ורג' אליוט ליצרנים של בדים המכילים חומרים רעילים, שעלולים לפגוע בבריאותו של מי שילבש את הבגדים התפורים מהם. יצרן מהסוג הזה היא מגנה: "באמת לא אכפת לו משום דבר, למעט הכנסתו".
אליוט משוכנעת שעל כל סופר מוטלת החובה "לתעב ספרות רעה בכל ליבו, עד כדי כך שלא יוכל עוד ליצור אותה בשיוויון נפש, אפילו אם הזולת אינו מתעב אותה", כי הסופר חייב לדעת שהיא פשוט רעילה ומסוכנת לקוראיה!
וזה לא שהיא מתנגדת לכך שסופרים ירוויחו כסף תמורת עבודתם! להפך! "לגיטימי שהוא [הסופר] יגבה את המחיר הגבוה ביותר שיצליח להשיג בכבוד תמורת מיטב עבודתו", אבל, היא מסייגת, "לא לגיטמי שהוא יזרז או יאלץ את עצמו להפיק עוד עבודה, ואפילו לא שיחזור שנית על עבודה שכבר נעשתה, על ידיו ועל ידי אחרים, כך שעבודתו אינה מרימה תרומה ממשית, וזאת רק כדי להביא את הכנסתו לרמה מנקרת עיניים".
סופר, היא קובעת נחרצות, "חייב להוציא מרשימת מטרותיו את מטרת ההתעשרות" (ולכן גם אסור לו להיכנס למצוקה "שתכריח אותו להרוויח סכומי כסף גדולים כדי לשלם חשבונות").
אני יודעת שעמיתי הסופרים ירימו גבה לנוכח הדברים הללו, כי באמת, מי בכלל מנסה, או מסוגל, להתעשר מכתיבה?
אז זהו, שכותבי הרומנים הרומנטיים כנראה מצליחים בכך, ועוד איך! יש גם ידיעות על כותבים ש"עשו מכה" עם ספר ראשון שפרסמו באמזון. האתר מפרסם אפילו הנחיות – איך לכתוב רב־מכר שיניב רווחים מופלאים… ברור שהמטרה היא כספית גרידא.
כשהתחלתי לתרגם את "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" חשתי הסתיגות מסוימת. האם אין לנו כאן עניין עם מיזוגניות עצמית? אישה שמרשה לעצמה ללעוג לבנות המגדר שלה, רק כי הן נשים?
אבל לקראת הסוף הבנתי שנהפוך הוא. יהודה ויזן ציטט בהקדמה לספר את המסקנה החשובה מאוד שאליוט מגיעה אליה במאמר: "ברגע שאישה מגלה גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים, ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו־דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון."
למעשה, אליוט מציגה עמדה אנטי מיזוגנית: היא מראה שסופרות חייבות להצטיין הרבה יותר מסופרים, כדי לזכות בהערכה. "נשים", היא כותבת, "יכולות בהחלט להשתוות לגברים", וממשיכה וכותבת על סופרות שכותבות "רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים". לא זו בלבד, אלא שאלה "רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור".
אכן…
הספר שקיבץ וארגן יהודה ויזן מרתק, וגם, כאמור, משעשע מאוד בחלקו. מומלץ בחום!
[1] אוסיאן – משורר סקוטי בן המאה ה־18 שהשפיע על התנועה הרומנטית־לאומית באירופה.
הוצאת דחק, סדרת דרש, כתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2025 עורך: יהודה ויזן מתרגמים: עופרה עופר אורן, אביעד שטיר, שירלי פינצי לב. 77 עמ'
אפשר למצוא את הספר בחנויות הספרים. למשל – כאן, וגם – כאן
הנובלה "ריטריט", ספרה החדש של ורד זינגר, נפתחת באזכור של אירוע מיסתורי וצופן סוד: הדוברת, אישה ששמה מיכל, מספרת על ריטריט שהשתתפה בו, ושהסתיים במותם של כל מי שנכחו בו, חמישים ותשעה בני אדם, כולל הודיה שולמן, היוזמת והמנחה של הריטריט. מה קרה להם? מדוע מתו כולם? איך זה שרק הדוברת ניצלה?
התהייה מה בעצם קרה מלווה אותנו לאורך הקריאה. האם נקבל תשובות ברורות? האם מדובר בסוג של ספר מתח, שראשיתו בפשע וסיומו בפענוח?
נגלה בהדרגה שבעצם מה שחשוב באמת בסיפור זאת הדרך, לא היעד, ולא הפתרון. והדרך יפה להפליא.
מיכל, הדוברת, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, רווקה שמחזיקה בפנסיון לכלבים וחתולים, מתפתה לצאת לריטריט שמציעה הודיה שולמן. זאת שכבר בשורה הראשונה של הנובלה מגלים לנו – "ידעה שזה יהיה הריטריט האחרון שלה". האומנם? ואם כן – מדוע וכיצד?
בהמשך של אותה שורה מופיעה סתירה: "העובדה הזאת היא שקר גמור באותה מידה שהיא אמת צרופה" אומרת מיכל, ומוסיפה, "ודווקא משום כך אני חייבת לפתוח בה."
לא בכדי מזכירה מיכל את המילה "עובדה", שכן כל אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "עובדה – " ובעקבותיה מספרה הסידורי של כל אחת מהעובדות. מ"הראשונה", ועד ל"אחרונה", שהעובדה שלפניה היא "העובדה החמישים ושמונה".
כל אחת מה"עובדות" הללו קצרה מאוד. רובן מכילות תיאורים של מה שהתרחש בריטריט. הוא נערך בקיבוץ ששוכן על שפת הים, מקום מרהיב ביופיו. בתחילת הסיפור הים נשקף מהחלון הגדול, בחדר שבו נאספים משתתפי הריטריט, ולקראת סופו הם יוצאים אל החוף, משתובבים בחול, וגם, ממש לקראת הסיום, נכנסים למים, בקטע יפה להפליא: "כולם זזו, אף לא אחד נותר חסר מעש. ברכה וליזה שיחקו אבן נייר ומספריים, ובכל פעם שמי מהן ניצחה, הריעה בעליצות; האישה הסוסית רקדה טנגו עם נדב; הם נעו בתנועות קצרות וחדות, וכשנעצרו מפעם לפעם שמטה את ראשה לאחור וטלטלה את שערה המוחלק, שהלך ונפרע; האישה הגבוהה שעמדה לפניי בתור למזנון ישבה ושיחקה חמש אבנים מצדפים שמצאה על החוף ; גבר ששערו נאסף בגומייה שחרר את שערו וניער את ראשו בטרם החל ליידות כדורי חול אל המים; האישה הגוצה – הצעיף הוורוד עדיין העלים כליל את צווארה – ישבה בישיבה מזרחית ולהטטה בשלישיית כדורי חול רטוב, שלא התפרקו גם כשנפלו ארצה; ארבע נשים קפצו יחד וצרחו בכל פעם שגל התנפץ עליהן; גבר גופו לא היה פחוס כשל איש הביצה אלא קירח גבעול – חפר בורות קטנים שהתמלאו מים, ואז קפץ ברגל אחת מבור לבור; הקצוצה המבוגרת קברה את רגליה בחול בזמן שהקצוצה הצעירה החלה להתגלגל מהאזור היבש עד קו המים, ואז התרוממה ודהרה שוב אל קו הזינוק; העכברית ישבה על תלולית חול ושרה שיר עליז בשפה שלא הכרתי; האינטלקטואלית כסופת השיער ביצעה עמידת ראש מושלמת, הנחיתה לאט־לאט את רגליה על החול ושוב התרוממה על מרפקיה ; אנשי הצוות אחזו ידיים ורקדו הורה, הם צרחו בחדווה כששינו את כיוון הריקוד והניפו את רגליהם למרכז המעגל. קרני השמש נשברו בסלעים הלחים שבגבנו; כמו גחליליות נדלקו הזיזים באלפי נצנוצים".
יש גם "עובדות" אחרות, יבשות ו"עובדתיות". למשל – פרטים על היישוב הפלסטיני ששכן במקום שבו קיים היום הקיבוץ. זאת "העובדה העשירית": "החיים שפעמו בכפר שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ ב־1948", ו"העובדה העשרים ושלוש" מספרת לנו כך:
"במפקד האוכלוסין שערכו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922, נספרו 1,037 נפש בכפר שלימים הוקם הקיבוץ על אדמותיו. כולם היו מוסלמים למעט שנים-עשר נוצרים. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 נספרו בכפר 234 בתים מאוכלסים, שבהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 21 נוצרים. כלכלת הכפר התבססה על גידולי חיטה ושעורה וכן על משקי עיזים וכוורות דבורים. תושבי הכפר נמלטו מבתיהם בפברואר ובמרץ 1948 בזמן מלחמת העצמאות. מבתי הכפר נותר רק בית אבן קטן ששטחו 10 מ״ר, המשמש כמחסן כלי הגינון של מחלקת הנוי בקיבוץ. בשטח שעליו ניצב עד היום בית העם של הקיבוץ פעלה מרפאת הכפר. על השטח שעליו ניצב אז המסגד של הכפר פועלת עד היום מכבסת הקיבוץ".
אי אפשר שלא להסיק שמותם של חמישים ותשעה משתתפי הריטריט קשור איכשהו בגזל, בעוול שנעשה לתושבי הכפר, אבל הקשר לא מוזכר בשום צורה במפורש. מעצם הנחת ה"עובדות" אלה לצד אלה אנחנו אמורים להסיק מסקנות, להבין את הקארמה המוזכרת כמה פעמים בנובלה, ולקשר לכל זה גם את חייה של מיכל ואת גורלה: ברחם אמה התפתחה כאחות תאומה לעובר שמת מיד אחרי שיצא לאוויר העולם, שכן עוד ברחם אמם היא "גזלה" ממנו את כל מה שנדרש כדי לגדול כיאות. היא נולדה בריאה, חיונית ואשמה – אשמה שהטילו עליה הוריה מהרגע הראשון. אשמה שנאלצה לאמץ, לטפח, לגדל בתוכה ולסבול מאוד בגללה.
לכל אורך הדרך היא חושבת ב"אנחנו", היא והתאום המת, וגם מנהלת אתו דיאלוגים ציניים להפליא. כך למשל הוא "מסביר" לה בקול הפנימי שהיא שומעת, שהיה מעדיף לחוות כל טראומה שהיא, לו רק נשאר בחיים.
מיכל שנונה מאוד. היא רואה את העולם ביושר מפוקח, בלי ללכת שולל אחרי כל מה שהיא מכנה "בולשיט". היא חומלת על אישה שטמטומה כל כך עמוק, עד שמיכל מבינה שמוטב לה לחיות עם הסבל של עצמה, ורק לא להיות כל כך טיפשה.
היא נאחזת בלעג שלה ככוח על שמגן עליה.
וכמה שהיא לועגת! כמה שהיא מצחיקה!
וכמה יפה בכל זאת העולם שהיא מצליחה לראות מבעד לכל הלעג והבוז: "על קו החוף, מול הבריכה המרהיבה שכותרה בשכבה דשנה של קצף, רקדה הודיה שולמן"; "העקבות העמוקים שיצרו כפות רגליה נמלאו בן רגע במים ונמחו במחזוריות קצובה, הגלים הפכו זריזים ונחושים, בקושי התגברה על קולם. הלוך ושוב, הלוך ושוב"; "גוונים ירוקים וסגולים הצלו על המים. הגלים התקדמו אליי בנחישות ולפני שנשברו לרסיסים התעקלו למאות חיוכים רועשים. זה היה כל כך יפה".
אכן, אכן! כל כך יפה! – מה שראתה מיכל, מה שוורד זינגר שמה בפיה, ובעיניה, במילים שלה, היפות להפליא.
תיאטרון Zero המופלא מעלה מופע שחוגג מאה שנים להיווסדו של תיאטרון "אהל".
היוצרים ב-Zero חשים הזדהות מובנת עם דרכם של אנשי "אהל": עם העשייה האמנותית, ההתמסרות הטוטלית והמחויבות ללא פשרות שמאפיינת את שתי קבוצות התיאטרון הללו: אחת של יוצרים עכשוויים, והאחרת, הקודמת, ששייכת להיסטוריה הארץ ישראלית.
זכיתי בהזדמנות לתרום להפקה החדשה של Zero: הפקידו בידיי את עריכת הטקסט של המופע, שמשחזר בדייקנות משהו מתוך העשייה האמנותית של "אהל".
המופע בעברית, עם כתוביות ברוסית משך המופע – תשעים דקות ללא הפסקה
העמותה הציבורית "מעגל תרבות" ותיאטרון "ZERO" מציגים: הצגה "אהל – בדרך לחלום" לציון מאה שנה לתיאטרון הרפרטוארי הראשון בארץ ישראל. סיפורם הדרמטי והנוגע ללב של חלוצי התרבות הישראלית, יוצרים עתירי כישרון והשראה – שהקימו תיאטרון חדש בארץ חדשה!
הערב מבוסס על זיכרונותיהם של משה הלוי, ויהודה גבאי, ושחקני תיאטרון, מציג תמונות ייחודיות וקטעי קולנוע מאותה תקופה.
עיבוד ובימוי: מרינה בלווצב ואולג רודובילסקי תרגום: בני שיף עריכה: עופרה עופר אורן עיצוב ושחזור תלבושות: לאה שץ עיצוב וידאו: אבי רובן תאורה: יסמין רודובילסקי על הבמה: אולג רודובילסקי, בני שיף, ניקיטה גלקין, סופיה שולמןמועדי ההצגות: 14, 15, 21, 22, 24 בנובמברהמקום: רח' שלמה המלך 38, במרתף האמנותי.עלות הכרטיסים: 106 ש"ח.שעת ההתחלה: 20:00
בשנת 2013 הופיע הספר הראשון של סופר לא מוכר בשם רוברט גלבריית, מאז כבר נודע שזהו שם העט שלקחה לעצמה ג'יי קיי רולינג. אחרי הצלחתה המסחררת עם סדרת ספרי הארי פוטר, החליטה רולינג לנסות לשלוח את ידה בסוגה אחרת, וכתבה את ספר הבלש הראשון שלה בסדרת קורמורן סטרייק. גם כגלבריית הצליחה מאוד, עוד לפני שזהותה נחשפה. (לפחות, בניגוד לרומן גארי, הלא הוא אמיל אז'אר, לא דבקה בזהותה הבדויה. כזכור גארי הלך לעולמו בלי שהציבור ידע כי כתב את ספריו גם כאמיל אז'אר. על אחד מהם זכה אפילו בפרס גונקור. הוא המשיך להסתתר, עד יום מותו!).
מחוץ לעולם הספרות לא פשוט להתמודד עם ג'יי קיי רולינג. בהקשר דומה ננזפתי לפני כמה שנים כשהודיתי שצפיתי בסרט חדש של וודי אלן. "איך יכולת?" נזפה בי צעירה שדעתה חשובה לי, והרגשתי נבוכה. אכן, מאז צפיתי בסדרה התיעודית "אלן נגד פארו" והחלטתי לעולם לא לשתף עוד פעולה עם האיש, ולא לצפות בסרטיו.
רולינג, ועמדותיה המופגנות נגד טרנסים, מעוררת בי את התחושה שאם אקרא ספר שלה, אתן לה בעצם מעין גיבוי. אמנם בעניין וודי אלן מדובר באדם שמעשיו מסתמנים כפליליים, ואילו רולינג "רק" משמיעה עמדות שנויות מאוד במחלוקת, אבל, אני תוהה, אם אקרא ספר שלה זה אומר שאני מצדדת בהכרח בדיעותיה?
עלי להדגיש שלא ולא! אני לא מסכימה עם האלימות המילולית שהיא נוקטת נגד טרנסים, ולא שותפה לתפיסת עולמה. חשוב לי להדגיש את זה, לפני שאמשיך.
כי הנה הופיע לפני זמן מה התרגום לעברית של הספר השביעי בסדרה, קבר דוהר. לא רק התנגדותי לעמדותיה של רולינג עוררו בי את התהייה האם אני רוצה בכלל לקרוא אותו, אלא גםממדיו הענקיים של הספר – 933 עמ' בעברית – והיותו ספר מתח. האם, תהיתי, אני מוכנה להקדיש לו את הזמן הנדרש, גם אם אני קוראת מהירה יחסית? ייתכן שהייתי מוותרת מלכתחילה, אלמלא הגיע אלי עותק ששלחו לי מההוצאה לאור (ולא שאני לא יכולה, כמובן, לסרב לקרוא ספר כזה, או לוותר על הכתיבה עליו!).
נו, בסדר, אמרתי לעצמי, שלחו, הגיע, מה יכול להיות? אנסה ואתחיל, ואז נראה…
טוב, קשה לומר שהצלחתי לקרוא אותו בנשימה אחת… בכל זאת נדרשו לי כעשרה ימים, אבל אני מודה שבחלק גדול מהם, ובלא מעט שעות בכל יממה מאז שהתחלתי לקרוא אותו, הייתי שקועה בו, מרותקת.
מה לעשות, היא יודעת לכתוב, הג'יי קיי רולינג הזאת, אמרתי לעצמי, והמשכתי.
החוויה הייתה, כך הרגשתי מהרגע הראשון – כמו להיכנס לתוך סדרת מתח, נגיד – בנטפליקס… עוד פרק ועוד אחד, והקצב והנכונות להמשיך הלאה תלויים רק בי, ברצון להמשיך ולקרוא (ובאותה הזדמנות, ובתחושה של הקלה, לוותר ברוב הימים האחרונים – למעט ביום החזרת החטופים, כמובן! – על הצפייה בטלוויזיה, במיוחד בחדשות ובפאנלים המייגעים המלווים אותם), ולדלג גם על הסדרות שאנחנו נוהגים בדרך כלל לצפות בהן ביחד כל ערב אחרי החדשות. מה אני צריכה את נטפליקס, אם יש לי ביד "סדרה" במילים? (ראיתי שכבר הפיקו מהספרים סדרות טלוויזיה. מעניין ומעורר חשש. מוטב לפעמים להשאיר מקום לדמיון, ולא להיתקע עם דמויות של שחקנים שעלולות לאכזב: הרי לא כולם יכולים להיות אדם דלגליש, בגילומו של השחקן הכובש רוי מרסדן…)
אז כן, וקודם כול, יאמר לשבחו של הספר שהוא ראוי לשמה של הסוגה: הוא מותחן מותח מאוד. לצד זאת, הוא גם לא מעורר תחושה של בזבוז זמן או משהו שאני נוהגת להשוות לאכילה של פחמימות ריקות, (כמו למשל ספרה של ג'ודי פיקו, זמן עזיבה, או אדונית השקרניםשל אן פצ'ט).
עיסוקו המרכזי של קבר דוהר הוא – בכתות. איך כת נוצרת? איך היא משמרת את כוחה? איך הגורו מושך את החסידים? מה מניע אותו? ואותם? איך שוטפים את מוחם של אנשים? איך משמרים את הכוח עליהם?
ברור לגמרי שרולינג חקרה את הנושא ביסודיות, וניגשה אל הכתיבה עם הרבה סבלנות, בתחושה שאפשר להקיף אותו מהרבה מאוד כיוונים, לייצר סביבו עלילות משנה שנוגעות בו, מושפעות ממנו ומשפיעות עליו, וליצור בנו אהדה והזדהות עם שני הגיבורים הראשיים, הבלשים השותפים במשרד החקירות, קורמורן סטרייק ורובין אלקוט.
אחד האמצעים שרולינג נוקטת בהם הוא – ההתאהבות החשאית של השניים, שכל אחד מהם בטוח שמדובר באהבה חד צדדית נטולת סיכוי להתממש. המתח נשמר לצד העלילה העיקרית המותחת, כי אנחנו לא מפסיקים לתהות – האם שרשרת אי ההבנות הרומנטיות של השניים תיפסק סוף סוף? האם יבינו מה בעצם קורה? האם ילמדו להכיר זה בזה, ובעצמם, כבני זוג פוטנציאליים?
העלילה הראשית סבוכה, מורכבת ומרובת דמויות. כמי שמתקשה לזכור שמות נאלצתי לא פעם לעלעל לאחור כדי להיזכר על מי בדיוק מדובר, ולקראת הסוף, כשסיפור הפשע מתחיל סוף סוף להתפענח, כי הסוגה מחייבת זאת, כמובן, הרגשתי לפעמים שאני מוכנה לוותר על התשובה המדויקת לשאלה על מי בעצם מדברים עכשיו, רק כדי להגיע אל התשובה הסופית, אל הפיצוח של כל החידות.
הסוף לא מאכזב. הוא מפתיע, כיאות, ויש בו היפוך הציפיות, כנדרש, והרגשתי בסיומו שאולי אני מבינה קצת יותר את נפשם של חסידי כתות, אלה שמישהו השתלט להם על המוח ומכפיף אותם לרצונותיו ולתשוקותיו האפלות והמרושעות.
(ועם זאת, עדיין קשה לי לתפוס את סוד קסמו של גורו שנראה לי נאלח ודוחה במידה קיצונית כמו למשל אותו גואל רצון שליהק סביבו עדה של נשים שפעלו כשפחותיו הנרצעות. "הוא כריזמטי", מסבירים לי, ואני מתקשה לראות שם צל של כריזמה. אותם ספקות מתעוררים בי גם לנוכח ההתמסרות הפנטית, הכמעט דתית, שאנו עדים לה בשנים האחרונות בתחום המכונה "הפוליטיקה הישראלית" ובעצם – גם זאת האמריקנית, שהיא כבר מזמן תופעה למחקר פסיכולוגי עתידי, אבל בינתיים היא בעיקר מפחידה מאוד).
הספרון הצנום הזה, סיפורי ילדים הוא הפתעה קטנה ומתוקה; הוא משעשע, יוצא דופן, ומשמח מאוד.
יש בו שבעה סיפורונים, שכל אחד מהם אוצר בתוכו תימהון, כולם מעוררי מחשבות ומעלים חיוכים.
כבר בשמו של הספר טמונה חידה, או בעצם – הפתעה. סיפורי ילדים? הסיפורים ודאי אינם מיועדים לילדים, אבל, כמו שכתב מתרגם הספר, חנן אלשטיין, באחרית הדבר הנושאת את הכותרת "הרחבת תחום הדמיון", אין מדובר בסיפורים על "דמויות של מבוגרים המקיימים את תביעות החברה המערבית הנורמטיבית"; הם "אינם מעשיים, תכליתיים ויצרנים", ורובם נראים "לא בשלים נפשית, כמצופה מבני אדם בגילם". הסיפורים, אם כן, אינם מיועדים לילדים, אלא הם עצמם כמו־ילדים, שכן "הם ניחנים בסקרנות ראשונית, בתולית, הקודמת לכל מחשבה תועלתנית". הסיפורים נראים "אחוזי פליאה תמיד לנוכח מה שנתפס כידוע לכול ומובן מאליו: עובדות מדעיות והיסטוריות, מוסכמות לשוניות ותקשורתיות, ותופעות קוגניטיביות ופסיכולוגית מוכרות".
אכן, הסיפורים מכילים ומביעים כל כך הרבה פליאה ילדית (לא "ילדותית"!), שהם בהחלט מעלים על הדעת ילדים בשלב שהם עדיין תמימים וסקרנים. הסיפור "השולחן", למשל, הזכיר לי מאוד את השאלות שנהגו לשאול אותי תלמידיי בשנים שלימדתי אנגלית. גיבור הסיפור מוגדר "איש זקן" שהגיע למצב שבו הוא "לא אומר עוד אף מילה", ויש לו "פנים עייפות, עייפות מכדי לחייך ועייפות מכדי לכעוס". הוא תוהה יום אחד מדוע נושאים עליהם דברים שונים במציאות הסובבת אותו את השמות שהוצמדו להם. מדוע "שולחן" הוא "שולחן" דווקא? ו"למה המיטה לא נקראת תמונה"? ובכן, הוא מתחיל לשנות את שמותיהם של הדברים.
"למיטה הוא קרא תמונה. לשולחן קרא שטיח. לכיסא קרא שעון. לעיתון קרא מיטה. למראה קרא כיסא. לשעון קרא אלבום תמונות. לארון קרא עיתון. לשטיח קרא ארון. לתמונה קרא שולחן. ולאלבום התמונות הוא קרא מראה".
וכך פיתח האיש שפה פרטית. על הדעת עולים, כמובן, דבריו של לודוויג ויטגנשטיין, שלפיהם לא תיתכן שפה פרטית, כי כדי לבחון את קיומה של שפה יש לבדוק איך היא פועלת בעולם. אם אינה פועלת – למשל, אם לפקודה אחת מסוימת אנשים מגיבים בדרכים שונות ואקראיות, הרי שאין לה בעצם משמעות. למעשה היא בכלל לא קיימת, כי אינה משקפת את המציאות. שפה פרטית, שבה אדם מנסה להביע את תחושותיו אינה אפשרית, שכן הזולת יכול רק לשער, אבל לעולם לא לדעת בדייקנות ובוודאות, מה אדם אחר חש. תחושות הן, בהגדרתן, עניין פרטי לחלוטין. כמו כן הראה ויטגנשטיין ששפה פרטית־אישית המיועדת רק לאדם עצמו אינה אפשרית, כי היא אינה באמת "פרטית". אם אדם משתמש במילים ובמשפטים, זולתו יוכל להבין אותם (גם אם לא לדעת בדייקנות מוחלטת אילו תחושות הם מביעים), ואם אין ברשותו של אדם מילים אלא רק תחושות, הרי שוודאי שאין שפה…
את מה שוויטגנשטיין הסביר בהגותו, פטר ביכסל מציג בסיפורו: אותו אדם זקן שמאס במילים המקובלות, שלא הבין עוד מדוע סדרת צלילים מסוימת מביעה רגש, או מתארת חפץ, ובחר "לערבב" בין המילים המוכרות, הגיע למצב שבו שכח את המילים המקובלות, והפסיק להבין את זולתו. ו"זה לא היה נורא כל כך". כי "הרבה יותר גרוע היה שהם כבר לא יכלו להבין אותו". הוא סיים את חייו כאדם עצוב, ש"לא אמר עוד שום דבר", רק שתק, ודיבר "רק עם עצמו"…
מדוע הזכיר לי הסיפור את תלמידי? כי לא פעם, כשלימדתי אותם כלל דקדוקי חדש, או מילים שלא הכירו, נהגו לשאול אותי – "אבל למה?"
בשם הסקרנות שהם ידעו שעלי לטפח, כמורה ראויה, בשם חופש הביטוי וזכויות האזרח בכלל והתלמיד בפרט, הם תבעו ממני תשובה לשאלה שאין לה בעצם משמעות. "למה – 'מיטה'?" למה "bed"?
אם "העזתי" לומר פשוט – "ככה!" הם התקוממו. "ככה זאת לא תשובה!" ידעו לתקוף, כי הרי זכותם לקבל מענה לסקרנותם…
לא נותר לי אלא לנסות להסביר להם את ההבדל בין שפה פרטית למוסכמות, ומדוע הפרה של כללים דקדוקיים שנקבעו במרוצת השנים אינה מבטאת את חירות הפרט, או דמוקרטיה מחשבתית, אלא רק גורמת לבלבול ולחוסר יכולת לתקשר – ממש כמו שקרה, בקיצוניות, כמובן, לאיש הזקן בסיפור שלנו.
גם הסיפורים האחרים משובבים את הנפש באבסורד הטמון בהם. למשל – הסיפור "הממציא": איש שנהג להמציא דברים שכבר קיימים, ולא הבין מדוע אינו זוכה לתשואות… "את כל מה שראה בעיר – הוא המציא מחדש". הסיפור מסתיים בסיכום מפתיע כשלעצמו: "למרות זאת, כל חייו הוא היה ממציא אמיתי, כי גם דברים שכבר יש, קשה להמציא, ורק ממציאים מסוגלים לזה."
משעשע!
נהניתי במיוחד מהסיפור "אין דבר כזה אמריקה", שבמרכזו מלך אומלל, בודד ומשועמם, כי "אף אחד אף פעם לא אמר לו: 'חתיכת דביל, אידיוט, ראש בטטה,' ואת כל מה שהם אומרים לו היום – הם כבר אמרו לו אתמול"… וגם מהסיפור "האיש שיש לו זיכרון", שהזדהיתי אתו מאוד, במיוחד עם התמיהה של אותו בעל זיכרון מצוין לנוכח אנשים שנוסעים למקומות אחרים ומתרחקים מבתיהם – לשם מה? הוא תוהה, הרי בכל בוקר "הם עולים פה לרכבת ובכל ערב חוזרים לפה", אז למה? זה כי יש להם בעיה של זיכרון…?
משפט בסיפור "אין דבר כזה אמריקה" הזכיר לי ציטוט מספר האי נחת של פסואה. שם – "אילו נסעתי, הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". כאן, בספר שלפנינו – "האנשים משתעממים, לכן האנשים שגרים איפשהו מדמיינים לעצמם שברצלונה יפה, והאנשים בברצלונה רוצים לנסוע לאיפשהו"…
אז אני מוסיפה: ש – כן! כל מקום בעולם הוא חוץ לארץ של מישהו. אפילו ישראל…
כריס: אימא, אני הולך מכאן. יש בקליבלנד כמה חברות. אני חושב שאני אמצא שם עבודה. זאת אומרת, אני עוזב סופית. אנני, אני יודע מה את חושבת, וזה נכון, אני פחדן. בבית הזה לימדו אותי להיות פחדן. כי חשדתי באבא, ולא עשיתי עם זה שום דבר. אם הייתי יודע אז, בלילה שחזרתי, את מה שאני יודע היום, הוא כבר היה יושב במשרד של התובע המחוזי, הייתי לוקח אותו לשם, אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליו. אני מסוגל רק לבכות.
אימא: על מה אתה מדבר? מה עוד אתה יכול לעשות?
כריס: להכניס אותו לכלא! להושיב אותו, אם עוד הייתי בן אדם. אבל עכשיו אני כמו כולם. עכשיו אני מעשי, אתם עשיתם ממני אדם מעשי.
אימא: אבל אתה חייב להיות…
כריס: חתולי הרחוב בסמטה שם – מעשיים. עלובי הנפש שברחו כשנלחמנו היו מעשיים. רק אלה שנהרגו לא היו מעשיים. אבל עכשיו אני – מעשי. ואני בז לעצמי. אני הולך מכאן. מסתלק.
אנני: אני באה אתך.
כריס: לא, אנני.
אנני: אני לא מבקשת ממך שתעשה משהו בקשר לג'ו.
כריס: את כן. את כן.
אנני: אני נשבעת לך, בחיים אני לא אעשה את זה.
כריס: בלב עמוק את תמיד תצפי.
אנני: אז תעשה מה שאתה צריך.
כריס: מה לעשות? מה יש לעשות? כל הלילה חיפשתי סיבה לגרום לו לסבול.
אנני: יש סיבה, יש!
כריס: מה? אני אחזיר את המתים אם אני אשים אותו מאחורי סורגים? אז בשביל מה לי לעשות את זה? שם ירינו במי שהתנהג כמו כלב, אבל היה שם כבוד אמיתי, הגנו על משהו, אבל כאן? כאן זאת הארץ של הכלבים הגדולים, כאן לא אוהבים, כאן טורפים! זה העיקרון היחיד. הפעם זה פשוט גרם לכמה אנשים להיהרג, זה הכול. ככה העולם בנוי, אז איך אני יכול להוציא את זה עליו? בשם איזה היגיון. אנחנו חיים בגן חיות, בגן חיות! (לאימא) את יודעת מה הוא צריך לעשות. אז תגידי לו!
אימא: תניח לו.
אנני: אני לא אניח לו. את תגידי לו מה הוא צריך לעשות…
אימא: אנני!
אנני: אז אני אגיד לו!
(קלר מופיע מתוך הבית. כריס רואה אותו, מתרחק אל הפרגולה).
קלר: מה הבעיה? אני רוצה לדבר אתך.
כריס (מתנתק ממנו תקיפות): אל תעשה את זה, אבא. בסוף אני אפגע בך אם תעשה את זה. אין על מה לדבר, אז תגיד מהר את מה שיש לך.
קלר: מה בדיוק הבעיה? מה יש? יש לך יותר מדי כסף? זה מה שמפריע לך?
כריס (בארסיות עוקצנית): כן, זה מפריע לי.
קלר: אם אתה לא יכול להתרגל לכסף, פשוט תזרוק אותו. אתה שומע? קח כל סנט וסנט ותן הכול לצדקה, או שתזרוק הכול לביוב. זה סוגר לך את הפינה? ישר לביוב, זה הכול. אני צודק? אני אומר לך שתעשה את זה. אם הכסף מלוכלך, תשרוף אותו, הוא שלך, זה לא הכסף שלי. אני אדם מת, אני זקן מת, שום דבר לא שייך לי. נו, דבר אתי! מה אתה רוצה לעשות? שאני אשב בבית סוהר? אם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד! מה הבעיה? למה אתה לא יכול לומר לי את זה? את הכול אתה אומר לי, אז תגיד גם את זה! אני אגיד לך למה אתה לא מסוגל להגיד לי את זה. כי אתה יודע שאני לא אמור להיות שם. כי אתה יודע! מי עבד בזמן המלחמה בחינם? מישהו שולח מדטרויט רובה או משאית בלי לקבל על זה את המחיר? זה בסדר? זה נקי? מדובר על דולרים ועל סנטים, דולרים וסנטים, מלחמה ושלום, דולרים וסנטים, מה כבר נקי? חצי מהמדינה אמורה ללכת לבית סוהר, אם אני הולך! לכן אתה לא מסוגל להגיד לי.
כריס: נכון.
קלר: אז… למה אני הרע?
כריס: אני יודע שאתה לא יותר גרוע מרוב האנשים, אבל חשבתי שאתה יותר טוב. לא ראיתי בך בן אדם. ראיתי בך את אבא שלי. אני לא מסוגל להסתכל עליך ככה, אני לא מסוגל להסתכל על עצמי!
(אנני מוציאה מידה של אימא מכתב, וניגשת אל כריס. אימא מנסה לבלום אותה).
אימא: תני לי את זה, אנני!
אנני: הוא יקרא את זה! (נותנת לכריס את המכתב) לארי – הוא כתב את המכתב ביום שהוא נהרג.
קלר: לארי!
אימא: כריס, זה לא בשבילך. ג'ו, תלך מכאן…
קלר: למה היא אומרת לארי, מה…?
אימא: צא לרחוב, ג'ו, צא מכאן. כריס, אל תעשה את זה… אל תגיד לו.
כריס: שלוש שנים וחצי… מדברים, מדברים. אז עכשיו תקשיב, ותגיד לי מה אתה אמור לעשות. ככה הוא נהרג. תגיד לי איפה אתה אמור להיות.
קלר: כריס, הבן אדם לא אמור להיות ישו כאן בעולם.
כריס: אני יודע הכול על העולם, את כל הסיפור המחורבן. עכשיו תקשיב לזה, ותגיד לי איך אדם אמור לנהוג.
"אנני היקרה שלי", אתה מקשיב? הוא כתב את זה ביום שהוא מת. תקשיב, אל תבכה, תקשיב! "אי אפשר להביע בכתב את מה שאני מרגיש, אבל אני חייב לספר לך משהו. אתמול הגיע אלינו משלוח של עיתונים מארצות הברית, וקראתי שאבא שלי ואבא שלך הורשעו. אני לא מסוגל לבטא את הכול במילים. אני לא יכול לספר לך מה אני מרגיש – אני לא יכול להמשיך לחיות אחרי שזה קרה. איך הוא היה מסוגל לעשות את זה? כל יום נהרגים אצלנו שלושה או ארבעה בחורים, והוא יושב לו שם ועושה עסקים… אני לא יודע איך לתאר לך את מה אני מרגיש… אני לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים. בעוד כמה דקות אני יוצא למשימה. בטח ידווחו שאני נעדר. במקרה כזה, אני רוצה שתדעי שאין לך מה לחכות לי. אני אומר לך, אנני, אם הוא היה פה, הייתי מסוגל להרוג אותו".
אז מה, תמשיך עכשיו להאשים את כל העולם? אתה מבין את המכתב הזה?! אתם יכולים להיות יותר טובים! אתם יכולים לדעת אחת ולתמיד שיש בחוץ עולם, שיש שם בני אדם, ושיש לכם אחריות כלפיהם. ואם אתם לא מכירים בזה, אז סתם זרקתם את הבן שלכם, כי בגלל זה בדיוק הוא מת.
קראתי בעבר שניים מספריה הקודמים של ג'ומפה להירי, השם הטוב ופרשן המחלות (שזכה בפרס פוליצר) והתפעלתי והתרגשתי מהם עד בלי די. ככל הזכור לי, מהספר הבא אחריהם, הבקעה, התאכזבתי, ולכן ניגשתי בתקווה מהולה בחשש אל קובץ הסיפורים שלה, שראה אור זה לא כבר בתרגום לעברית.
שמחתי מאוד לפגוש שוב כתיבה מרתקת, חכמה ומפתיעה.
להירי נולדה בלונדון להורים מהגרים הודים מבנגל. כשהייתה בת שנתיים הגרה המשפחה לארצות הברית, שם גדלה, התחנכה והתחילה לכתוב. ספריה הראשונים נוגעים בחווית ההגירה של הוריה. היא עצמה הרגישה אמריקנית לכל דבר.
והנה, לפני שלוש עשרה שנים החליטה להירי להגר לאיטליה, ובד בבד החלה לכתוב באיטלקית בלבד.
לדבריה, הרגישה משיכה עמוקה לשפה ולתרבות האיטלקית, ורצתה לשקוע לחלוטין בלימודן, ישירות מתוך חיי היומיום, ובכך לחוות התחדשות יצירתית. בראיונות סיפרה שהרגישה "זרות" הן באנגלית והן בבנגלית (שפת הוריה), וחיפשה שפה חדשה שתשחרר אותה מהמטען האישי־משפחתי. המעבר לרומא היה מבחינתה מסע של זהות ולידה־מחדש כסופרת.
קובץ הסיפורים החדש מתמקד ברומא ומתרחש ברובו בעיר הזאת. יש בספר דמויות רבות. חלקן ילידות איטליה, אבל ברוב הסיפורים מדובר במהגרים מארצות שונות, שאת שמותיהן אינה מציינת אלא ברמזים – כפר קטן ששוכן לא הרחק מהאוקיינוס האטלנטי, או – ארץ אחרת, רחוקה, שמתאפיינת בצבעוניות ססגוניות ושהנשים בה מתהלכות מכוסות בבגדים ארוכים, וכדומה.
גם שמותיהם של האנשים נסתרים מעינינו, כפי שאפשר להיווכח כבר מהשורות הראשונות בספר: "בכל שנה מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה" – מספרת הדוברת, שעוזרת להוריה לארח תיירים בבית נופש קטן בכפר נידח. בעיני המבקרים בו הוא נראה אקזוטי ויפהפה, ובעיני שלושת המארחים, הבת והוריה, הוא מחוז של גלות שנכפתה עליהם, אחרי שנסו מהחיים בעיר הגדולה שבה היו זרים (רומא, כמובן) ומאוימים, רק בגלל זהותם השונה, הלא איטלקית. כאמור, להירי לא מספרת לנו מניין באו המהגרים הללו, אבל מכיוון שההיסטוריה האישית שלה ידועה, ובשל רמזים קטנים שהיא זורה בסיפור הזה, כמו גם בבאים אחריו, די ברור שמדובר שכמו הוריה מדובר בילידי הודו. המהגרים השונים חווים גזענות שמתבטאת בסיפורים באופנים שונים.
בכל פעם אנחנו עדים לפן אחר של הגזענות המזעזעת הזאת: צעירים איטלקים יורים מרובה אוויר באישה צעירה שעובדת כמשרתת בביתה של איטלקיה ופוצעים אותה – הם אפילו לא יודעים מי היא ומה מעשיה, אבל זרותה מעוררת בהם עויינות. אישה אחרת נפגשת עם חברתה שהתאלמנה לא מזמן, מתוך רצון לנחם אותה, ואף על פי שמצבה האישי של המנחמת טוב בהרבה מזה של חברתה, בסופו של המפגש היא מרגישה ירודה ומדוכדכת, בגלל עלבון שספגה מאיזושהי ילדה שלא היססה לומר עליה שוב ושוב שהיא מכוערת, כי היא "שחורה".
ועוד אישה אחת, אלמנה שבניה התאומים גדלו ועברו לגור הרחק ממנה והיא חשה בודדה ועצובה, נפגעת מילדים בבית ספר שם היא אמורה להשגיח עליהם בהפסקות. הילדים דוחים אותה, רק מכיוון שהפרצוף שלה לא מוצא חן בעיניהם. שוב, ברור שבה עצמה אין שום דבר שמצדיק יחס עוין. אבל היא זרה. תווי פניה לא אירופיים. די בכך. ויש גם גבר שנפגע בשם אשתו. הוא נחשף לדעות הקדומות נגד נשים כמוה, שבגדיהן ארוכים ומכסים את כל הגוף, בניגוד למה שמקובל בסביבתן ברומא.
הפגיעות הללו חוזרות ונשנות, והן מכאיבות מאוד.
להירי יודעת לתאר אותן בעקיפין, בלי פאתוס, בשפה מאופקת, שרק מעצימה את כוחן ואת הכאב שהן מסבות.
החטיבה המרכזית של הספר היא מלאכת מחשבת של סופרת ששולטת היטב במלאכתה. כל כולה סיפורונים קצרים שנושאים את הכותרת המשותפת "המדרגות". מדובר בגרם מדרגות שמופיע בכולם, כמו עמוד שדרה שסביבו מתפתחות עלילות קצרצרות שבהן אנחנו פוגשים את "האם", "האלמנה", "הרעיה הגולה מארצה", "הנערה", "שני האחים", ואת "התסריטאי". לכל אחת מהדמויות יש יחס שונה כלפי גרם המדרגות, שנמצא בטבורו של פארק ציבורי. הנערה משתוקקת לזכות באפשרות לשבת עליהן כמו בנות גילה המקומיות, המשוחררות, שאינן מועדות להינשא בשידוך ולחיות חיים של צייתנות וכניעות. האם עולה במדרגות ויורדת בהן כל יום בדרכה לעבודה – היא מטפלת בילדים זרים (שאותם "היא אוהבת"), בשעה שאת בנה בן השלוש עשרה מגדלים הוריה: היא כמובן מפרנסת בעבודתה את כל בני משפחתה. "האלמנה" מפחדת משברי הזכוכית שבני הנוער מנפצים כל ערב על המדרגות הללו; הרעיה הגולה מארצה "רצה במהירות במדרגות", אחוזת בעתה מפני ניתוח קשה ומסוכן שעליה לעבור הרחק ממולדתה; האחים יושבים ביחד על המדרגות ונזכרים באירוע משנה חיים שחוו בילדותם, לא הרחק משם, והתסריטאי הוא איטלקי פטריוט. הוא מתוסכל מהתנהגותם של בני הנוער שמשתוללים על המדרגות ומבורותם בכל מה שנוגע להיסטוריה של ארצו.
כל הסיפורים, בשלוש החטיבות של הספר, מגוונים, מרתקים ומעוררי מחשבה. הם נוגעים לא רק בענייני הגירה, אלא בפנים השונות שיש בזוגיות, בהורות וביחסי חברות. כל אחד מהם צופן איזה סוד שקצותיו נשארים פרומים, וזה חלק מעוצמתם. זוהי שוב ג'ומפה להירי במיטבה. שונה מבעבר, אבל מעניינת מאוד.
ספרם החדש של פרופ' נעם גדרון (חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים) ופרופ' יניב רוזנאי (סגן הדיקן בבית הספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן) מרתק וחשוב מאין כמוהו.
הוא עוסק בסוגיה בוערת, עכשווית, שאמורה להטריד כל אזרח ישראלי: איום ההפיכה המשטרית (ולא, לא "הרפורמה"!), שאותה הציג בריש גלי שר המשפטים הנוכחי, יריב לוין, ב־4 בינואר 2023. הספר נפתח בהצגתה, בפרק שנקרא "לפני הקדמה", ומציין כי מסיבת העיתונאים, שבה הודיע לוין על תוכניתו, הייתה אחת הנדירות בתוך רשימה מצומצמת מאוד של מסיבות עיתונאים, שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
לקראת סופו של הספר מסבירים המחברים שכן, גם לדעתם יש צורך ברפורמה, למשל – בשינוי שיטת הבחירות, כך שיתחזק הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר. לדעתם חיזוק כזה, שיגביר את האחריות האישית של הנבחר, יכול להועיל למדינת ישראל. לפי השיטה הנוכחית יש כיום לציבור רק השפעה מצומצת או אפסית על רשימות המועמדים, ולכן אלה אינם מרגישים מחויבות ישירה כלפי בוחריהם.
אבל למסקנה הזאת – שיש צורך ברפורמה – מגיעים המחברים אחרי תהליך מפורט ומנומק, מגובה בנתונים מספריים ובגרפים, שבו הם מסבירים עד כמה מה שמציעה כיום הממשלה הרסני ומסוכן.
בבסיס דבריהם נמצאים שני כוחות שהם מציגים: פופוליזם וקיטוב. השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה, לא רק בישראל, אלא גם בארצות אחרות.
האיום הזה יכול להגיע משמאל, כמו למשל בוונצואלה, או מימין, כמו למשל בהונגריה, כך שלא מדובר בעמדה פוליטית מובהקת א־פריורי של המחברים: הם אינם כותבים את הדברים מתוך מה שמכונה "פוזיציה", אלא מנקודת מבט מדעית, שבוחנת תופעות באובייקטיבית, ומאבחנת את הסכנות הברורות והמוחשיות המאיימות על ארצות רבות. אותנו כמובן מעניינים במיוחד גורלה ועתידה של מדינת ישראל.
כדי להבהיר את דבריהם נוקטים המחברים, בין היתר, בשיטה יעילה מאוד: הם מתארים תופעות באמצעות דימויים, שעוזרים להבין את כוונתם.
כך למשל הם מתארים את הכרסום הכמעט סמוי בכוחה של הדמוקרטיה באמצעות דוגמה מעולם הספורט. כשהחקיקה מנסה לפגוע בשיעור ההצבעה בקרב תומכי האופוזיציה באמצעות כלים משפטיים שנועדו להרתיע יריבים פוליטיים ולהעצים את קולם של תומכי המשטר, אפשר להשוות זאת לשינוי "קל" לכאורה בחוקים של משחק כדורגל. לא מבטלים את המשחק לחלוטין, אלא "רק" קובעים שלקבוצה היריבה יהיו שנים עשר שחקנים במקום אחד עשר. זה הכול… "זה לא אומר שלפעמים הקבוצה היריבה לא תנצח, אבל היא תצטרך להתגבר על מכשולים רבים בדרך. התחרות קיימת, אבל באופן לא הוגן."
דימוי נוסף: כשיש רצף של חוקים "קטנים" ורבים, כל אחד כשלעצמו יכול להיראות זניח: "תיקונים בודדים במסגרת המהלך הכולל של שינוי הסדר המשטרי בישראל." וכך, תוהים תומכי ההפיכה – "מינוי שופטים שמרניים זאת דיקטטורה?" או – "העמדה של סולברג [בענייו צמצום עילת הסבירות] היא קץ הדמוקרטיה?" וכן הלאה. אכן, כל שינוי כשלעצמו נראה מינורי, אבל הם משווים זאת ל"פרדוקס האיש הקירח": אם תולשים שערה אחת מרעמת שיער מלאה, לא תיראה כמובן שום השפעה מיידית, אבל עוד ועוד תלישות שיער כאלה יביאו בסופו של דבר להתקרחות, "וגם אם לא נוכל לחזות במדויק את קצב הנשירה, יעמוד לפנינו אדם קרח בסופו של דבר." ולפיכך – "אתגר מרכזי בנסיגה של דמוקרטיה היא ההדרגתיות". אני מוסיפה לכך את המשל הידוע, שמרבים לאחרונה להזכירו, על הצפרדע ששרויה בתוך סיר מלא במים. כשמתחילים לחמם אותם, הצפרדע לא מרגישה בחום. רק כשנעשה מאוחר מדי, כשהמים כבר רותחים, היא כבר לא יכולה לברוח.
גדרון ורוזנאי מיטיבים להגדיר ולהסביר מהו פופוליזם (התחושה שהממשלה היא בעצם קולו של "העם", גם, ואפילו, אם יש לה אופוזיציה רחבה! אופוזיציה נתפסת כקולן של האליטות: החברתיות – מימין; הכלכליות – משמאל ואפילו משני הצדדים – מהמרכז!), מהו קיטוב (הפער הרגשי התהומי שגורם למצביעים לשנוא את מי שמצביע לצד השני עד כדי כך שאנשים מוכנים אפילו ש"הצד שלהם" ייפגע, אם זה מכאיב "לצד האחר"! אני מוסיפה: באנגלית מכנים את זה בביטוי to cut off one’s nose in order to spite one’s face), ומדוע פופוליזם וקיטוב, ובעיקר – השילוב ביניהם – מסוכנים כל כך? המחברים מציעים דוגמאות רבות לכך, לא רק ממה שקורה בארץ, אלא גם מארצות אחרות. למשל – מפולין, ששם החלישה ממשלה פופוליסטית, בין היתר, את בית המשפט. כי זה אחד הדברים שעושים משטרים פופוליסטים.
התרחשויות מההיסטוריה הקרובה, למשל – סירובו של דונלד טראמפ לקבל את העובדה שנוצח בבחירות נגד ג'ו ביידן – זוכות למסגור, שמבאר אותם היטב בהתאם לתיאוריה של המחברים: טראמפ הפופוליסט בטוח שהוא הדובר הבלעדי של קולו העם, אם כך – אינו יכול להיות מובס! דוגמה נוספת: העובדה שהחוקה החדשה של הונגריה נכתבה באייפד של אדם אחד, יוזף שאייר. הוא עצמו התרברב בכך! אמנם "חוקות אמורות להתעצב דרך שיתוף פעולה רחב וחוצה מחנות", אבל לא במשטר פופוליסטי!
כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהבין טוב יותר את מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות. חלק מהנתונים (האובייקטיביים לחלוטין!) מעוררי פלצות. למשל – מי העלה בדעתו כי "בעשור האחרון בלבד נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר בכל ההיסטוריה החוקתית של ארצות הברית, במעלה מ־230 שנותיה"? (וזאת, כך מסתמן, רק ההתחלה).
בטרום ההקדמה כתבו המחברים שהם מקווים שגם מי שאינם מסכימים אתם יקראו את דבריהם.
וזאת הבעיה: באנגלית מכנים זאת preaching to the converted: מטיפים למומרים, אלה שכבר משוכנעים מלכתחילה הם קוראיו ה"טבעיים" של הספר.
אין לי מושג איך אפשר להביא לכך שגם תומכי ה"רפורמה" של לוין יקראו את הספר ויחשבו על הסוגיות שהוא מתאר ומעלה.
הוצאת דביר, אוניברסיטת רייכמן ומרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, 2025
128 עמ'
אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה. אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.
הרוחות סערו בישראל ובעולם בכלל, בקרב שוחרי אמת וצדק, כשהנהלת פסטיבל הסרטים בטורנטו Toronto International Film Festival (TIFF), החליטה למנוע את הקרנתו של הסרט "הדרך שבינינו: החילוץ האולטימטיבי" ולהסירה מרשימת הסרטים המוקרנים בפסטיבל בתואנה של חשש שמא לא הושגו כל ההיתרים לשימוש בחומרים, למשל – קטעי וידאו שצילמו מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר 2023 במהלך הטבח הנורא שחוללו ביישובי הנגב המערבי. אך לבסוף, עקב לחץ ציבורי, הוחזר הסרט לרשימה והוקרן ב-10 בספטמבר 2025.
הסרט עוקב אחרי אותו יום נורא, אותו שבעה באוקטובר שייזכר לדיראון עולם, בעיקר מנקודת המבט של בני משפחת תיבון: האלוף (מיל') נעם תיבון, שפיקד בתפקידו האחרון בשירות הקבע על הגיס הצפוני, אשתו, הסופרת גלי מיר תיבון, שעל שניים מספריה המשובחים, הדס בקצה הלילה ורשימת האמהות כתבתי בעבר, בנם אמיר תיבון, סופר ועיתונאי, כלתם, מירי תיבון, ושתי נכדותיהם הקטנות.
אמיר, מירי והילדות חיו בשבעה באוקטובר בקיבוץ נחל עוז. במשך שעות היו לכודים בממ"ד בביתם, שמרו על דממה מוחלטת, שמא מחבלים אורבים להם בתוך ביתם, מעבר לקיר, ובשלב מסוים כבר היו גם מנותקי קשר, הסוללות בטלפונים הניידים שלהם התרוקנו כי החשמל בקיבוץ נפל, והם ישבו בחושך מוחלט עם שתי ילדות קטנות, וחיכו לישועה.
בהתחלה עוד קיוו שהצבא יגיע, אבל עד שעות הצהריים המאוחרות זה לא קרה. מי שנאבק במחבלים היו אנשי כיתת הכוננות, ששניים מחבריה נהרגו בקרבות נגד הפולשים.
נעם וגלי גרו אז בתל אביב. לנעם, איש צבא ותיק, לא היו ספקות: זמן קצר אחרי שהבין שאיש בצבא אינו עונה לו (יש לזכור, הצבא היה באותו יום ב"הדממה" בגלל חג שמחת תורה שהיה צפוי להתקיים ממש ביום הטבח), החליט שהוא בעצמו נוסע דרומה לנחל עוז, כדי להציל את בני משפחתו, בן, כלה ושתי נכדות פעוטות.
גלי הודיעה לו מיד שהיא מצטרפת אליו, והוא לא התווכח. היה לו ברור שדבריה הגיוניים: היא תנהג במכונית הג'יפ המשפחתית, וכך הוא יוכל להמשיך לתפעל את הטלפון, לנסות להשיג בכל זאת עזרה, וגם להגן על שניהם באמצעי הדל שהיה בידיהם: אקדח אחד, הנשק היחיד שנשא עליו תיבון.
תיאור קורותיהם של השניים מסמר שיער. אני זוכרת שכבר אז כולנו נדהמנו מהסיפור. מהעוז והאומץ של החייל הלא צעיר (טיבון הוא יליד שנת 1962) ושל גלי שהרקע הצבאי שלה הוא בעיקר – היותה נשואה לקצין צה"ל בדרגה בכירה, והיא בראש ובראשונה סופרת והיסטוריונית שחקרה בין היתר את קורות מלחמת העצמאות, לצורך כתיבת הרומן שבו סיפרה כיצד הופקרה חיילת במהלך אחד הקרבות באותה מלחמה, איך זעקה לעזרה ואיך הלכה וגססה לאורך שעות ארוכות.
והנה החיים והספרות כמעט נפגשו. האם יש סיכוי שגלי תניח לבני משפחתה להתמודד עם גורל דומה לזה של הדס, בשנת 1949 (בסופו של הרומן נודע לנו שדמותה של הדס התבססה על סיפור אהבה טרגי, אמיתי, שקשור בהיסטוריה האישית שלה)? האם תהיה מוכנה לאפשרות שגם משפחתה הקרובה תופקר כך?
הסרט מותח מאוד, גם כשיודעים את סופו של הסיפור: אמיר, מירי והילדות ניצלו, הרגע שבו נעם הגיע עד התריס בביתם, הקיש עליו ושמע את צמד המילים "סבא בא", שאמרה הנכדה הקטנה, הסעירו את נפשי כבר אז (עד כדי כך שכדי לעבד אותו בנפשי ישבתי ורקמתי את המילים על בד, לצד משפטים בלתי נשכחים נוספים מאותו יום, כמו "אתם של ישראל?" ששאלה את השוטרים הילדה משדרות ששני הוריה נרצחו והיא הגנה על אחותה הקטנה, לבד במכונית המשפחתית).
"סבא בא".
"911 מכנים אותו בני המשפחה", מספרת גלי, כי כולם יודעים שאם יש בעיה – פונים אליו. והוא תמיד מצליח לפתור אותן, לעזור לילדיו.
אבל בשבעה באוקטובר הבעיות היו קשות מנשוא, מסוכנות ביותר, הרות גורל.
הדרך שהוא מתאר, התקלות, הקשיים שהתגבר עליהם, ובעיקר – כל החיים שהוא וגלי הצילו בדרך, של זוג צעירים שהצליחו להינצל מהטבח בפסטיבל נובה, של החייל הפצוע שנלחם לצידו של נעם ומותו היה קרוב, הצורך להתמודד עם ההססנות של חלק ממי שהיו אמורים להציל, אבל לא הבינו את הסיטואציה, ובמקום לעזור לו בלמו אותו בדרכו אל נחל עוז, בדרך אל משימת ההצלה שלו. למשל, ניידת משטרה שסירבה לפנות לו את הדרך (גלי ונעם פשוט לקחו את הג'יפ שלהם, עזבו את הכביש הראשי ונסעו דרך השדות, בדרכם אל הקיבוץ), או יחידת החיילים שסירבה להתלוות אליו, למעט חייל אחד שהכיר את תיבון משירותו הצבאי ונאלץ להתמודד עם מפקדו, שסירב להרשות לו להצטרף אל תיבון, וניסה שוב ושוב לקבל את אישור המפקדה, שבשלב ההוא כבר לא הייתה קיימת.
לא להאמין מה שני האנשים האלה עשו: הנכונות של נעם לסגת לאחור כדי לפנות פצועים, להתעכב בדרכו להציל את משפחתו, ולא להפקיר אחרים בדרך, אומץ הלב המפעים של גלי שהסיעה את הפצועים, שידעה להתעקש, אבל גם לוותר, וברגע הנכון איפשרה לבעלה להמשיך לבד בדרכו אל המשימה של הצלת בני משפחתם, כשזה היה המעשה ההגיוני.
הם כל כך מקסימים, האנשים האלה. השקט שבו הם מתארים את מה שעבר עליהם. את מה שעשו. ההומור: גלי מספרת שבשלב מסוים חיילים פצועים שהיא רצתה לפנות לבית החולים סירבו לנסוע אתה והיא, שהייתה בעברה, כך היא מספרת, מורה ומנהלת בית ספר, גייסה את הקול המורתי התקיף ביותר שלה כדי לשכנע אותם לציית לה ולהתפנות בעזרתה לבית החולים.
נוגעים ללב לא פחות דבריו של אמיר, שמתמודד עם מסכת ההכחשה שהעולם נגוע בה: הקולות כאילו זה לא קרה באמת. הוא יודע ש"זה הסיפור שלי", ושהסיפור הזה יעמוד במבחן הזמן. פשוט – כי הוא האמת!
אז כן, הסרט הוקרן בסופו של דבר בפסטיבל בטורנטו, למרות הספקות המגוחכים שליוו אותו בהתחלה: מחבלי הנוחבה שצילמו את הזוועות שעוללו לא חתמו על מסמך שמאשר את השימוש בחומרים שהם, נו, באמת!
ובסופו של דבר הוא גם זכה בפרס אהוב הקהל. איך לא. אי אפשר שלא לצפות בו. הוא סרט חובה. כי למרות הזוועות הוא מלא בעוצמה, באומץ, בנחישות, ובעיקר – באהבה עמוקה, שבמקרה הזה ניצחה, והלוואי שתמשיך ותנצח.
חברי קיבוץ אחרים לא היו בני מזל. חלקם נרצחו או נהרגו. אחרים נחטפו לעזה. לפחות את שלב החטופים החיים שם במנהרות עברנו, מאז שהסרט נוצר.
לא נותר לי אלא לומר בפשטות: תודה נעם. תודה גלי. תודה אמיר. תודה מירי. ותודה לנכדות של הסבא שבא והושיע. על האומץ שגם אתן גיליתם, שמרתן במשך שעות ארוכות על שקט מוחלט, בתבונה שקשה לקלוט. (אפילו הכלב המשפחתי שסירב להיכנס בבוקר לממ"ד שמר על שתיקה שהצילה כנראה את חייו. פלא!).
הסרט מוקר במלואו בVOD של Yes. חובה. צריך. כדאי! הוא מציף באהבה ובגאווה.
הסדרה הקוריאנית "את וכל השאר" פורשת לאורך חמישה עשר פרקים קשר בין שתי נשים שהתחיל כשהיו בכיתה ד', ונמשך לאורך שנים.
הסדרה מלווה אותן עד תחילת שנות הארבעים לחייהן, אנחנו רואים אותן גדלות זו לצד זו, נפרדות, נקלעות לפגישה מחודשת באוניברסיטה כששתיהן הולכות ללמוד צילום, ושוב, אחרי קפיצה בזמן – כשהן מפתחות קריירה בעולם הקולנוע כמפיקות סרטים.
שתיהן, ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון, מאוהבות בשלב מסוים בגבר שמעדיף את אחת מהן, את ריו יון־ג'נג. וזה לא המקור היחיד לקנאה המאכלת את נפשה של האחרת.
הסדרה מתחילה דווקא בקנאה הפוכה, זאת של ריו יון–ג'נג בתלמידה החדשה שמצטרפת לכיתתה. ריו יון־ג'נג מגלה שהילדה החדשה לא רק מבריקה ומוכשרת להדהים, היא גם מסוגלת להיות אכזרית מאוד: לאחר שבוחרים בה ברוב קולות מוחלט לתפקיד "נשיאת הכיתה", היא לא מהססת לחבוט בריו יון־ג'נג, על לא עוול בכפה, רק בזכות הכוח שהעניק לה המורה: הוא הפקיד אותה על שמירת השקט בכיתה, ונתן לה את המקל שאתו מורים מכים על כפות ידיהם השלוחות של ילדים סוררים. וחוץ מזה, צ'און סאן־יאון באה ממשפחה "טובה" ועשירה. יש לה שני הורים ואח. ריו יון־ג'נג לעומתה יתומה מאביה, ואמה עובדת כמנקה של בתים. כך נקלעת ריו יון־ג'נג לביתה של התלמידה החדשה ונדהמת לגלות שיש בו שני חדרי אמבטיה! היא ואמה חיות לעומת זאת ב"חצי מרתף", בעוני מחפיר. המציאות האישית של שתיהן עוד תעבור יותר ממהפך אחד.
במרוצת הזמן הילדות מתיידדות, והקשר ביניהן יודע הרבה מאוד עליות ומורדות – בעיקר מורדות. כי מצד אחד הן מעריצות זו את זו, ומצד שני הן מלאות בטינה עמוקה, שבכל פרק בחייהן נובעת לכאורה ממקור אחר.
הסדרה הזכירה לי מאוד את "הרביעייה הנפוליטנית" של אלנה פרנטה, את הקשר המשמעותי, החשוב, המהותי לחייהן של שתי החברות, ואף פעם לא ברור מי משתיהן, אלנה ("לנו") גרקו, או רפאלה ("לילה") צ'רולו היא "החברה הגאונה" של האחרת – לֶנוּ שמצליחה מאוד כסופרת, או לילה, שמלווה אותה כל חייה, ושתיהן יודעות שהיא מוכשרת לא פחות, אם כי חייה מתנהלים בפראות ובסערות גדולות. (גם הן, כמובן, מאוהבות באותו גבר, כמו ריו יון־ג'נג וצ'און סאן־יאון).
בשלבים שבו הקשר עם הגבר נראה כמו עיקר חייהן אנחנו מצפים לראות איך יימשכו חייה של זאת שהוא מעוניין בה, האם מכאן ואילך יחיו בני הזוג באושר "עד עצם היום הזה"?
לא, לא. הסדרה שלפנינו היא לא סיפור אגדה רומנטית. עניינה האמיתי שונה לגמרי, והוא, מסתבר ממש בסוף, היכולת להתחרט, לבקש סליחה, ו – לסלוח!
גם על פגיעות לגמרי בלתי נסבלות.
איך היו מתנהלים חייה של הנפגעת אילו דבקה בכעס (המוצדק לגמרי!) שהיא חשה, אלמלא הצליחה האחרת להתחרט באמת, לאפשר לנפגעת להבין מה הניע אותה – לא רגשות שקל להודות בהם! –ולבקש את סליחתה, לאחר שהבהירה לנפגעת שהיא יודעת, מבינה, מתחרטת?
הפוגעת מראה לנפגעת בברור רב שהיא רואה אותה.
ומאותו הרגע, כשמצוקתה מדוברת, כשהחרטה שלה אמיתית, כנה ועמוקה, אנחנו, שצופים בסדרה, ששנאנו אותה עד כה (ובצדק!) וגם, כמובן, הנפגעת, כבר לא יכולים שלא לחוס ולחמול עליה, ולאפשר לה להיפרד מהעולם בתחושה של פיוס אמיתי.
הפוגעת העניקה בכך מתנה רבת משמעות לא רק לעצמה, אלא גם לנפגעת.
לא יכולתי שלא לקחת את הדברים האלה אל חיי האישיים.
לתהות איך הייתי חשה אילו מי שפגעה בי, ואז התכחשה אלי, הייתה מראה לי, ולו לרגע אחד, שהיא מבינה. שהיא רואה. שהיא מרגישה. אילו חשתי שיש בה חרטה – לא רק על הפגיעה בילדות. הפגיעה הנוספת, שהתרחשה כשהייתי כבת חמישים, הכאיבה לא פחות מאשר הבגידה האולטימטיבית שחשתי בילדות כשמי שהיו אמורים להיות המגינים העיקריים שלי, ההורים, היו אלה שהכאיבו, פלשו, נהגו באלימות מילולית ופיזית, ועשו בי מעשים פליליים, אבל המשיכו להעמיד פנים שהם הורים אמיתיים, שאנחנו משפחה אמיתית.
הפגיעה בגיל חמישים הייתה – ההכחשה. הציפייה שאסלח על מה שלא היו מוכנים להודות שקרה בכלל. התביעה שאשכח את מה שקרה, או, אם אי אפשר – שאעמיד פנים ששכחתי. ההצעה הייתה שכולנו נתעלם כל הזמן מהאמת הלא נעימה, ונמשיך לשקר ביחד.
ואם לא?
אהה. אם לא, הייתה רק תשובה נחרצת אחת: לא יהיו לך הורים, אח, אחות, אחיינים.
ואכן – אין.
הנה מה שכתבה לי, בין היתר, אימא שלי, ארבע שנים אחרי שראיתי אותה בפעם האחרונה, תשע שנים לפני שמתה: "ברכה" ליום הולדתי ה־65 (העתקתי את הדברים בדיוק כמו שנכתבו, כולל טעויות ההקלדה):
"אני לא מפסיקה לספוג עלבונות וכאבי לב .לא בר מצוה לא חתונה ובכלל לא מפגש משפחתי שלם כל זה בשביל איזה מטרה ?אם רצית לפגוע בי אני יכולה להגיד לך שהצלחת מעל ומעבר .
עופרה את כבר גדולה סבתא ל 5 נכדים הגיע הזמן שתעשי חשבון נפש ביום הולדתך הנוכחי שיהיה לך גודל הרוח ותתקשרי וביחוד מה שלא עשיתי טוב או רע לסלוח ולתת לי ללכת לעולם הבא בנפש רגועה ולא מיוסרת .לא העליתי על דעתי שזקנתי תהיה עוד יותר קשה מנשואי מביחנה ריגשית. אני סולחת לכל אדם שפגע בי וביחוד לילדים שלי .נשארתי יחידה ממשפחתי .מה שנשאר לי זה הילדים שלי .תחשבי קצת עלי הייתי בגילה של הנכדה שלך שהתחתנתי הרבה ניסון לא היה לי . היום הרעיון מזעזע אותי .זו לא התנצלות זה קביעת עובדות ,יש כאן מקום לסלוח ולהבין ביחוד שזה לא מועיל לאף אחד" .
זאת הייתה גרסתה לבקשת סליחה ממני: לתבוע ממני שארחם עליה. שאטלפן אליה. שאסתפק ב"זו לא התנצלות" אלא – "קביעת עובדה". שאני אבקש את הסליחה שלה!
לשאלה הרטורית איך הייתה מרגישה הנפגעת בסדרה אלמלא זכתה לשמוע בקשת סליחה אמיתית אני חושבת שאין צורך להשיב.
הסדרה היא יצירת אמנות במלוא מובן המילה. הקצב האיטי שבה היא מתנהלת ומתפתחת, המקום שהיא נותנת לרגשות, להבנות, לקשרים האנושיים רבי המשמעות שנרקמים בה, מרגש ממש. אפשר כל הזמן לחוש שדברים לא מתרחשים באקראי. שיש להם סדר ומשמעות, שיש בחירה של כל פרט, ושהושקעה בה מחשבה יצירתית רבה.
אליאס (אליהו) ונור (לבית ז'ז'תי) פסח נישאו בדמשק ב־1925. בימי מלחמת העולם השנייה הסתירו בני הזוג בביתם שליחים מארץ ישראל שריגלו לטובת הבריטים. המפעיל שלהם (מטעם הסוכנות) היה משה שרת, לימים –ֻ שר החוץ ואחרי כן גם ראש ממשלת ישראל.
בשנת 1945 נאלצו בני הזוג פסח לנוס מדמשק, אחרי שכבר הבריחו משם את שלושת ילדיהם. (הקטנה שבהם, אווה – חוה – פסח בת ה־12 ילדה אותי, שבע שנים אחרי כן).
עם עלותם ארצה גילו בני הזוג שאיש בממסד הארץ ישראלי אינו מכיר להם תודה. "שכחו" אותם ואת כל מה שעשו כשסיכנו את חייהם וחיי הילדים שלהם.
אליאס התפרנס בדוחק כשען.
בארכיון המדינה מצאתי את אחת ההתכתבויות שלו עם הרשויות. הוא טען שיש בכוחו לעזור, למשל – למסור פרטים שיצילו חיים. וכן, ביקש עבודה.
כפי שאפשר להיווכח, הממסד הסתפק בתשובה הלקונית – מכתבך התקבל…
להלן, ההתכתבות:
תל אביב 22.7.48
אליאס פסח לוינסקי 94 תל אביב
לכב' בכר שיטרית שר המעוטים במדינת ישראל
כתוצאה מפגישתנו באחד הימים של השבוע שעבר, בו נידונה בין דברים שונים גם על הבטחון בעיר יפו, הריני מתכבד להודיעכם כי מוכן הנני לקבל עלי תפקיד אשר תמצאו שהנני מוכשר בו.
ידיעותי בשפה הערבית הן נרחבות, כמו כן יודע את השפה הצרפתית והעברית, ויש לי הרושם (ואני בטוח בזה שאדע למלא תפקיד שלא רבים הם המסוגלים לעשותו)
צרוף למכתב זה, הנני מצרף העתקה ממכתבי ששלחתי אל שר החוץ של מדינת ישראל בו עוררתי שאלות בענייני דיומא.
אני מקווה שבקשתי זו תתקבל ובתקוה זאת הנני בכל הכבוד.
אליהו פסח
29.7.48
אליאס פסח רח' לוינסקי 94 תל אביב
לכבוד משרד החוץ של מדינת ישראל כ א ן
הנידון: מכתבכם מס' 48/256
הנני חוזר על מכתבי מיום 25.6.48 בו הזכרתי לכם את הפס דלקמן:
(בידי האפשרות למסור לכב' ידיעות שחשיבותן גדולה, ולכן אסיר תודה אהיה אם תקבע לי ראין בהקדם הכי אפשרי, יען שכל אחור אינו סובל דחוי.)
לצערי היום אני קורא בעתונות שנשק נתפס בבתי מגורים ביפו הכבושה. כשכתבתי לכם אז התכוונתי לדברים מסוג זה וחשבתי שגם אני ככל יהודי אחר נאמן לעמו היה עושה אותו הדבר, אבל דברים כמין זה אינן נאמרים בתוך מכתב קצר, לכן בקשתי להפגש אתכם בכדי שאוכל למסור את הפרטים הידועים לי והנאמרים רק מפה לאוזן, ולצערי בקשתי נדחתה. וכעת הנני מרגיש חובה לאומית לפנות מחדש אליכם ולהשמיע באוזנכם דברים אשר אין לדחותם ברגע זה ומבקש בכל צורה של בקשה שתשימו לב לדבריי וזה לפני שיהיה מאוחר, עלינו לנקוט בצעדים הכי מהירים בכדי שנדע לשמור על רכושנו, נשותנו ונשמתנו.
אני מקווה שדברי יושמעו, ותפעלו לפי צורך הזמן ובתקוה של תשובה מהירה הנני לכם בכל הכבוד.
אליאס פסח
1 באוגוסט 1948
לכבוד מר אליאס פסח ת.ד.60 תל אביב.
א.נ.
הנדון: בקשת עבודה
מכתבך מיום 23.7.48 בעניין הנדון נתקבל במשרדנו והובא לתשומת לב השר.
לפני ארבע שנים עלה בכאן 11 "חצר משחקים", סרטה התיעודי של נורית קידר שעסק בפרשה מחרידה שהתרחשה ביומה הרביעי של מלחמת לבנון, בשנת 1982. כתבתי עליו אז כאן, ב"סופרת ספרים", שהוא סרט ש"חובה לצפות בו", על אף הקושי הרגשי העצום שהוא מעורר.
הערב, 16 באוקטובר 2025, יעלה בתאגיד סרט תיעודי חדש של נורית קידר, "לוחמות". היא נוגעת בו בסוגייה שלמרבה התמיהה טרם עסקו בו עד כה בישראל: כיצד מלחמה משפיעה נשים לוחמות. זאת אף על פי שבשנים האחרונות נשים רבות יוצאות אל החזית כלוחמות וכתומכות לחימה, ונחשפות באופן בלתי נמנע למוראות המלחמה, חוות אותן מקרוב, ממש על בשרן, וגם אם לא בגוף – ודאי שבנפש.
לדברי אל"מ ד"ר יעקב רוטשילד, ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, 15,000 חיילים טופלו נפשית מאז תחילת המלחמה, ובהם גם 4,000 חיילות. (הוא אמר את הדברים בספטמבר 2024. כמה חיילים נוספים נזקקו מאז לסיוע כזה?)
הסרט "לוחמות" שיזמה וביימה נורית קידר מביא בפנינו מונולוגים של כמה מהגיבורות הללו. הן מדברות בשקט. כמעט בלחש. בלי דרמות. כל אחת מהן מספרת את סיפורה, וזה הכול, לכאורה. אין תוספות. אין ראיונות. אין שיחות משלימות. אין ליווי אל מחוץ לחדר שבו כל אחת מהן מדברת אל המצלמה. ודווקא משום כך הדרמה מתעצמת, כי היא נמצאת בדברים שהן אומרות, ובמה שהן מספרות על מה שעבר עליהן, מה שראו במלחמת השבעה באוקטובר שאליה, על פי מה שנמסר בסרט, גויסו נשים לראשונה, מאז 1948, ללחימה אקטיבית. מה זה עושה להן? האם יש ייחודיות בפגיעה בנשים?
פרופ' אילתהראל־שלו, מהתוכניתלניהולויישובסכסוכיםוהמחלקהלפוליטיקה וממשלבאוניברסיטתבן–גוריון, סבורהשאכן מתעלמים ממצבן הייחודי של לוחמות, התעלמות שנובעת מחוסרידע. המחקר הקיים מבוסס לדבריה רק על גברים. "נשים נכללו במחקרים רק אם סבלו מפגיעה פיזית," כתבה הראל־שלו, והוסיפה, "צה"ל והמדינה חייבים להבין שגם הלוחמות ותומכות הלחימה נמצאות באירועים עם פוטנציאל לטראומה. ההתעלמות מהמצב הזה מביאה אותן לקרב כפול – הקרב מול האויב והקרב מול המערכת והחברה".
הסרט שלפנינו יכול לתרום נדבך חשוב בהבנה של מה שקורה לנשים בשדה הקרב. קידר נפגשה עם כל אחת מהן שלוש פעמים, בהפרשים של ארבעה חודשים בין פגישה לפגישה. יש לזכור שבשעה שהקשיבה להן ותיעדה את דבריהן המלחמה עוד הייתה בעיצומה. המפגש הראשון היה במאי 2024.
מה שהן מתארות כבר קרה, אבל עלול לקרות שוב: למשל – בלבול של רגע, שנבע מהצורך של הלוחמת, שקד, להתכופף לרגע כדי להרגיע פצוע, להבטיח לו שיהיה בסדר, שתכף מגיעים לבית החולים, בלבול שגרם לה לשלוח אל המסוק ארבעה פצועים, במקום שלושה. אמנם, היא מסבירה, מיד אחרי כן נחת מסוק נוסף והפצוע הרביעי עלה עליו, אבל היא הבינה שאסור לה, בשום פנים ואופן, להרגיש! ולכן, אומרת ליאור, "הגוף שלי נמצא, אבל הנשמה שלי לא פה": הניתוק מתאר את הטראומה. כי איך אפשר להיכנס שוב ושוב לאזורי קרבות, להמשיך לתפקד בקור רוח, בנחישות, כשחיי אדם תלויים בך, במעשייך, ביכולתך לא להתבלבל, לא לאבד את העשתונות, לעשות את המיטב, ולא להינתק רגשית? ומה יהיה המחיר של הניתוק הזה? האם היא תוכל לחזור להיות מי שהייתה?
כל אחת מהדוברות מוצגת באמצעות קלוז אפ של עיניה. למשל:
העיניים האלה ממשיכות להביט בנו עוד זמן רב אחרי תום הצפייה בסרט, מבט קרוב, נוקב, אקספרסיבי, קורע לב. מבט שראה מה שאף אישה – אף אדם – אינו אמור לראות. העיניים נשארות טבועות לנו בתודעה, כשהן מספרות איך יצאו שוב ושוב לקרב, מתוך תחושת חובה בלתי נמנעת, מלווה בכאב, בפחד מובן מאליו, ועמו – בהבנה שאין ברירה, כך צריך, כי גם הנשים הצעירות הללו, כמו כל הלוחמים האחרים, יצאו אחרי השבעה באוקטובר 2023, להציל ישראלים שנחטפו לעזה ממיטתיהם. זאת הייתה המוטיבציה.
בהמשך אנחנו לומדים להכיר בקצרה את הרקע של כל אחת משבע הדוברות מוצגות בשמותיהן הפרטיים בלבד: נעם, לין, מאיה, כרמל, ליאן, ליאור ושקד, ונוספת וב"תעודת הזהות" שלהן נכתבים עוד כמה פרטים: גיל, תפקידיהן הצבאי ועיסוקיהן בחיים האזרחיים, למשל – ליאור, בת 31, מפקדת יחידת סיוע צבאי, מנהלת עמותת שורדי שואה. או – מאיה, בת 23, פארמדיקית, סטודנטית לרפואה. כל אחת מהן – עולם ומלואו. אמיצות. גיבורות. מתגברות. ועם זאת – ברור להן שמשהו נגזל מהן לצמיתות. משהו אבד. משהו בתוכן כבר לא יתוקן והן לא ישובו להיות מי שהיו לפני המלחמה.
קידר הגיעה אליהן בעקבות פנייה ברשתות החברתיות שבהן כתבה שהיא מחפשת לוחמות מעזה "שעברו חוויה נפשית קשה".
כשצופים בהן מדברות אי אפשר שלא לחשוב על ממשלה שהייתה נחושה להמשיך במלחמה עוד ועוד. גם כשהרמט"כל כבר "רמז" – (למעשה צעק!) שכבר אין באמת בשביל מה. שמסוכן מדי. שיותר מזה צה"ל כבר לא ישיג. שצריך להגיע להסכם, להחזיר את החטופים, ולהתחיל לשקם את החברה הישראלית.
אי אפשר שלא לחשוב על הזיות ההתנחלות בעזה של אורית סטרוק או על ה"בוננזה הנדל"נית" שהשר סמוטריץ' פנטז עליה בריש גליי.
האם לשם כך אנחנו שולחים את הצעירים והצעירות שלנו לעבור זוועות שמותירות בנפשם חותם שלא יעלם לעד (וזה אם הם נשארים בכלל בחיים, וגם לא נפצעים בגוף)?
למרבה ההקלה הנשיא האמריקני כפה על הממשלה הזאת להפסיק, להגיע להסכמות, להביא לחזרתם של החטופים, ולחשב מסלול מחדש.
עכשיו באמת הגיע הזמן להתפנות ולחשוב על הנזקים האיומים שמלחמות גורמות, ולזכור שיש לבחון כל פעם מחדש אם מדובר על "אין ברירה", שמוכנים להקריב בה קורבנות קשים כל כך, או שיש גם אפשרויות אחרות, פחות הרסניות.
הסרט "לוחמות" מציג בפנינו בעקיפין את הדילמה, ועושה את זה בחוכמה ובכישרון.
מאחר שכדרכי לא קראתי מאומה על אודות ספרה של נירה קמחי עוזרד, ימים מלוחים, עד שלב די מתקדם בספר הייתי משוכנעת שמדובר בממואר: זיכרונותיה האמיתיים של הכותבת, שאחיה נפטר לפני חודש, והיא צוללת לתוך עברם המשותף: השניים גדלו ביישוב ששמו "שכונת העברים", ששכן לצד מפעל האשלג, בצפון ים המלח.
הטעות שלי מעידה מן הסתם על טיב הכתיבה של הספר: היא משכנעת, אותנטית, ומפורטת מאוד. אפשר לחלוטין להאמין שמדובר בזיכרונות של ילדה אמיתית, שהמחברת מתעדת אותם כמעט כלשונם, מתוך הניירות שמצאה בעיזבון של הוריה, ושהספר נכתב מתוך געגוע אליהם, אל אחיה, ואל החיים שניהלו במשך כמה שנים כשאביה עבד במפעל האשלג והיא ואחיה הלכו ביחד לבית הספר שהקימו במיוחד למען ילדי "השכונה העברית".
היא מתארת בברור כה רב את מציאות החיים באותו מקום, בשנים ההן, זמן לא רב לפני קום המדינה, בשכנות לקיבוץ שהיה בשלבי הקמה ראשונים, עד שהווי השכונה ממש קם לתחייה. אנחנו עדים לחברויות בין הילדים, ליחסי השכנות הקרובה עם הדיירים האחרים, משתתפים בחגים שחגגו שם ביחד, לומדים על שיתוף הפעולה עם הקיבוץ, שאחת הילדות החיות בו מתחילה ללמוד בבית הספר של ילדי השכונה ומרגלית, גולי, כפי שהיא מכונה, שהיא הדמות המספרת, מתיידדת אתה.
מנוסח דברי כאן, בהקדמה, אפשר כמובן להבין: בשלב מסוים עמדתי על כך שמדובר בבידיון. מאחרית הדבר לספר, כתב אותה ההיסטוריון פרופ' יואב אלון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, אדם שהוא "נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס חברת האשלג הארץ־ישראלית", למדתי שמשפחתו היא זאת שהעניקה לכותבת את ההשראה לספרה. אמו של אלון הייתה אחת מ"ילדיי צפון ים המלח", והוא שמח על כך שסיפורה של השכונה, שלא היה ידוע כל כך עד כה, כפי שהוא מציין, זוכה סוף סוף לתשומת לב.
מעניין במיוחד לקרוא על קשרי הידידות האמיצה שהתנהלו שם, ביישוב ההוא, בין יהודים וערבים; על הטבעיות שבה נהגו היהודים לנסוע ליריחו כדי לערוך שם קניות: כל שנה לפני יום הולדתה קנו שם לגולי בגדים חדשים ונעליים. ומעניין ועצוב לקרוא על הפינוי המאולץ מהשכונה, שהתרחש זמן קצר אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בגלל מלחמת העצמאות שפרצה מיד בעקבות ההכרזה.
אירועי התקופה, למשל – המצור על ירושלים, נמצאים ברקע הסיפור, שמתמקד בקשרים בין הילדים הסובבים את מרגלית ואת קובי אחיה. כמו תמיד – ההיסטוריה שם, נוכחת, מלווה את חיי היומיום, ורק בדיעבד אפשר לתחום אותה בזמן ולהפוך אותה לפרק בספר לימוד, או בזיכרונות.
אבל הספר הוא בעיקר סיפורה של גולי, שלומדת במהלכו עובדות חיים קשות, מתוך מה שקורה לסובבים אותה: למשל – ילדה שמתייתמת מאמה ונאלצת להתמודד עם אישה אחרת, המכונה "הזאתי", שבאה לגדל אותה, או – ילדה אחרת שאביה נהרג. לצד זאת היא מבינה דברים על אהבות, בגידות, לידות, והכול מתואר בשרטוטים קטנים ועדינים, בלי פאתוס ובלי דרמה: כמו שילדה רואה את הדברים, ולומדת מהם.
בה בעת זהו כאמור סיפורו של פרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, בימים שבהם אנשים התגאו בעבודה קשה, האמינו שהם בונים את התשתיות החשובות של המדינה שבקרוב תקום, והתמודדו עם תנאי חיים קשים כמעט מנשוא: איך אפשר בכלל לדמיין את העבודה הגופנית המפרכת הכרוכה בהפקת אשלגן במקום הנמוך ביותר בעולם, בחום בלתי נסבל, ובלי שום הפוגה ממנו, שהרי על מזגנים לא חלמו אז, וכדי לפוגג מעט את החום נהגו לסגור את התריסים ולהרטיב את הרצפות… כמובן שלילדים אסור היה אפילו להעלות בדעתם לצאת מדל"ת אמות ביתם בין שעות המנוחה המקודשות, שתיים עד ארבע.
כל זה הרי כבר נשכח מזמן, ושייך רק לסיפורים על העבר.
התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.
בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.
בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.
מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.
כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.
בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.
גם מירי כהן־אחדות.
היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?
ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?
ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.
ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?
אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?
ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.
גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)
שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".
לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.
גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.
למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.
ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".
היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.
למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.
הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…
האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…
ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).
בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?
ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?
ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…
בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע.
אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו".
מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.
והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת.
יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום.
כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?
לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.
כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.
הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?
כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.
יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם".
הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.
עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט".
הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.
עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.
הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו).
בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע.
הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.
תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".
הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה".
האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?
קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.
האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?
עם עובד, 2025 256 עמ'
(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).
לפני כמה חודשים יצרה אתי קשר עוזרת המחקר של פרופ' איריס מילנר, מהחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב.
היא סיפרה לי שמכינים באוניברסיטה קורס מקוון שיעסוק בבית ובמשפחה בספרות העברית, ושאחת היצירות שיקראו תהיה הספר שלי, זוכה פרס ספיר לשנת 2023, "מה קרה להגר באילת?"
את הקורס מפתח הדקאנט לחדשנות בלמידה של האוניברסיטה, במסגרת סדרת קורסים מקוונים במדעי הרוח.
הם מיועדים לסטודנטיות וסטודנטים של מדעי הרוח (ספרות, במקרה הזה), וגם לסטודנטים מהפקולטות השונות למדעים מדוייקים.
פרופסור מילנר שוחחה אתי, והמפגש המצולם אתה יהיה חלק אינטגלרי מהקורס.
"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים.
"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי.
"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי.
"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים.
"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.
'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'
"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'
"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה.
"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"
"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת.
{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".
ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.
לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…
הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.
ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.
הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.
כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.
רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.
סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").
כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).
כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.
בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.
גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.
הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.
הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).
שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.
"תרבות צריך לחוות ולהרגיש במפגש עם בני אותה התרבות ומתוך האנרגיה במקום שבו חיים את התרבות הלכה ולמעשה", כותבת מיטל מרגוליס לין בערך בשליש השלישי של ספרה החיים כחלום.
אהה, נעצרתי כאן לרגע של מחשבה.
שהרי המוטו שאני דוגלת בו (הוא אפילו מופיע בהגדרות שלי בפרופיל הווצאפ), הוא משפט שלקחתי בהשאלה מתוך דברים שכתב הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה, בספרו ספר האי־נחת: "אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". פסואה מסביר באותו קטע, בין היתר, ש"כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול", ושלו אישית אין שום צורך לנדוד בעולם. הוא מסתפק בדימיונו…
כשהתחלתי לקרוא את החיים כחלום אמרתי לעצמי – הנה, עוד הוכחה שפסואה (ואני…) צודק. בשביל מה לי לטוס עד טאיוון (ליתר ביטחון בדקתי כמה זמן זה עשוי להימשך, ונחרדתי: זמן המסע כולו – כולל קונקשן – כ־16–22 שעות, תלוי באורך ההמתנה בין הטיסות!). הנה, יש ספר שלוקח אותי לשם, בנוחות, מהכורסה בסלון, ואני יכולה לסגור אותו בכל רגע ולהמשיך בשגרת חיי הנינוחה והאהובה.
אבל לא, מסבירה לי כאן המחברת, מיטל, זה לא בדיוק אותו דבר! אפשר לקרוא ולקרוא ולהתרשם, אבל את החוויה האמיתית, את הטעמים, הריחות, הצלילים, הלכי הרוח, מגע האוויר על העור, אפשר באמת לחוות רק באופן לא אמצעי. שם. במקום.
נו, טוב, נאנחתי, והמשכתי לקרוא. בשלב זה של חיי אסתפק בדיווח; בחוויה המתוּוכת, המופלאה, שמיטל חולקת אתי בנדיבות בספרה…
מיטל מרגוליס לין הגיעה לראשונה לטאיוון כסטודנטית לאנתרופולוגיה. היא נסעה לשם כדי להעמיק את ידיעותיה בתרבות המקומית. היה לה כרטיס טיסה חזרה, ומקץ שנה הייתה אמורה לשוב לישראל. שום דבר לא הכין אותה למהפך העצום שיחול בחייה בתוך זמן קצר: באחת מנסיעותיה בתחבורה הציבורית פנה אליה גבר מקומי גבוה ונאה (עניין הגובה, כך תסביר לנו בהמשך, חשוב לה, כי מרבית הגברים שם נמוכים ממנה, היא גבוהה גם ביחס לממוצע הישראלי…). הוא פתח אתה בשיחה מעניינת על קווי הדימיון הרבים שיש בעיניו בין ישראל לארצו – טאיוון. מיטל הסתקרנה – מאיפה כל הידע הזה על ארצה? וגם – האם הוא צודק באבחנותיו? למשל – ששתי הארצות אינן עשירות במשאבי טבע, אבל כן מצטיינות בהון האנושי ש"מציל" אותן?
היא הסכימה לקחת ממנו את כרטיס הביקור שלו (מסתבר שכרטיס ביקור כזה הוא אחד הסממנים המבדילים בין התרבויות, שכן, כך תספר לנו בהמשך, יש בטאיוון משמעות רבה להחלפה של כרטיסי ביקור, וטקס מדוקדק ומוקפד מלווה את מסירתם ואת קבלתם).
קבלת כרטיס הביקור הייתה נקודת מפנה משמעותית ביותר. כפי שכבר אפשר לנחש, הקשר בין השניים התהדק די מהר. הוא החל בטיולים משותפים ובסיורים בשווקים בטייפה, עיר הבירה של טאיוון, ועד מהרה התפתח לזוגיות מאוהבת. לפני תום השנה כבר עברו לגור ביחד, ואת כרטיס הטיסה שלה בחזרה ארצה כבר לא מימשה. הם התחתנו, ותוך זמן קצר הולידו בת ובן (שהפרש הגילאים ביניהם – שנה בלבד!).
מאז שנת 2011, כשזכתה במילגת הלימודים בטאיוון, ועד היום, מיטל חיה שם, עם בעלה וילדיה.
היא מצאה גם דרך לשלב בין חייה הפרטיים לעולמה המקצועי: הקימה בלוג ששמו Taiwanit – מהטית המילה ברור שהוא מופנה אל דוברי עברית – החלה להנחות קבוצות של מטיילים ישראלים, והיא מדריכה אנשי עסקים ומלמדת אותם איך לנהוג על פי הקודים המקומיים, השונים כל כך מאלה המוכרים לנו בישראל בפרט, ובמערב בכלל.
מסתבר שדקויות שישראלים בכלל לא מסוגלים להבחין בהן עלולות להכשיל עסקה, בלי שהפרטנר יבין מה קרה. (למשל: בטאיוון נהוג לנהל מעין "משחק מוקדם" ממושך של היכרות הדדית עם מי שמבקשים לעשות אתם עסקים. ישראלים עלולים להחמיץ את הנקודה ולהיות חסרי סבלנות. אכן, כל גילוי של קוצר רוח זר לחלוטין לטאיוונים, סבלנות היא ערך חשוב ומשמעותי מבחינתם. למיטל ברור לגמרי שדבר אחד לא תצליח לעולם לעשות: את סבלנותם המופלגת אין סיכוי שתלמד לאמץ…).
הספר מרתק. קראתי אותו כמעט בלגימה אחת ארוכה, כי הוא משלב להפליא בין האישי לכללי, בין הסיפור של אישה אחת, לתיאור התרבות שאליה נקלעה ושאותה אימצה. לא רק כי יש לה זוגיות עם טאיווני, אלא גם כי ילדיה האהובים מאוד הם טאיוונים, והיא למדה לאט לאט להבין את הקודים, האמונות והתפיסות.
מרגוליס לין אינה עושה אידאליזציה של מצבה כזרה בארץ אחרת. היא בהחלט מספרת גם על הדיסונסים הקוגניטיביים שהיא חווה שם לפעמים. למשל – את מנהגי האבלות שלהם, ולא רק בהלוויה עצמה, היא מתקשה להבין או לשייך לעצמה. עד כדי כך שהשביעה את בעלה שבבוא יומה יערוך לה לוויה יהודית (הוא הזכיר לה שהוא מבוגר ממנה בשתים עשרה שנים, ומן הסתם לא יהיה בסביבה בבוא העת…).
את הפער הקשה ביותר חוותה בעקבות השבעה באוקטובר, 2023. אז הרגישה שרק ישראלים יכולים להבין מה בדיוק היא חשה, ושהיא מרוחקת מבעלה, ילדיה, ומבני משפחתו, וגם מהחברים שרכשה לעצמה שם במשך השנים. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם, והאחרים לא הבינו לעומק מה פשר העצבות העמוקה שירדה עליה.
הספר לא רק מעניין מאוד, אלא גם עתיר במידע רב תועלת למי שמתעתד לבקר בטאיוון. מרגולס לין מפרטת ומתארת – בפרקים שהפונט שלהם שונה מהאחרים – כל מיני דברים מעניינים מאוד: סוגים האוכל שאפשר למצוא בארצה החדשה; השבטים השונים המאכלסים את האי; ההיסטוריה של המקום. באחד הפרקים היא מעלה כמה דוגמאות והסברים מאלפים על שיטת הכתיבה שלהם, שבעינינו מוזרה ושונה כל כך, כי לנו אין תו מיוחד לכל מילה. שיטת הכתיבה שלנו בלי ספק יעילה הרבה יותר, אבל מהניתוחים שלה, המלווים תמיד במילים הכתובות שהיא מתארת, אפשר ללמוד הרבה על הקשרים הנסתרים בין משמעויותיהם. למשל – הסימנייה למילה "אהבה" נראית כך, וכאן מגיע ההסבר:
הסימנייה "מורכבת מכמה חלקים. החלק העליון, מזכיר תנועות ידיים ונתפס על ידי רבים ייצוג של המגע או החיבור בין אנשים. הוא מרמז על כך שאהבה כוללת גם קרבה פיזית ואת היכולת לחוש את האחר. במובן הזה, הסימנייה מאחדת בין ביטוי פיזי ורוחני של אהבה, והמשמעות הזו משתלבת יפה עם הרעיון שהאהבה אינה רק רגש פנימי אלא גם מבוססת על פעולות פיזיות ותשומת לב לאחר, כמו המגע הפיזי, טיפול ודאגה. החלק הבא במורד הסימנייה נראה כמו כיסוי או גג, ומרמז על משהו שעוטף, כמו גג של בית. הוא מסמל הגנה, תמיכה ואכפתיות, שגם הן חלק מאהבה. מתחת לכיסוי נמצא חלק נוסף. זהו החלק המרכזי של הסימנייה והוא מסמל לב, שמשמעותו ברורה בהקשר של אהבה. בלב הסימנייה טמונה מהות האהבה, הרגשות הכנים והעמוקים. בתחתית הסימנייה מופיעה צורה שמשמעותה 'ללכת', כלומר תנועה או פעולה. על פי הפילוסופיה הסינית, האהבה אינה רק רגש פסיבי אלא גם מעשה מתמשך שדורש השקעה, פעולה והשתדלות מתמדת".
מרתק!
כל עמוד וכל דף בספר מספקים עוד ועוד מידע שלקוראת הישראלית נראה אקזוטי, שונה מאוד, ומעורר לא פעם כבוד אל תרבות האחרת כל כך, ולא פחות – אל הכותבת, שהצליחה לספוג את כל הידע הזה, והיא מוכנה לחלוק אותו אתנו בשפע.
הוצאת כריכה, 2025 עריכה: אורי פרץ־שרון 287 עמ'
בשולי הדברים, יש לשבח את ההוצאה לאור החדשה יחסית, כריכה, הקפדתם היתרה בכל מה שנוגע לאסתטיקה ולדיוק בהגשה ראויה לציון.
את שולמית שריד פגשתי לראשונה בתלמה ילין, שם, כשהייתה בכיתה ט', זכיתי להיות המורה שלה לאנגלית (והמשכתי עם כיתתה עד סוף י"ב). זה היה ב–2005, לפני 20 שנה.
ב–2009, כשבית הספר חגג את יובל החמישים להקמתו, נערך בהיכל התרבות בתל אביב קונצרט חגיגי, שניגנו בו תלמידי המגמה הקלאסית. מאסטרו זובין מהטה ישב בחלקה האחורי של הבמה, האזין לתלמידים ברוב קשב, ואף עלה לנצח על ההדרן.
כך כתבתי, בין היתר, בעקבות הערב המרגש ההוא: "שולמית שריד, תלמידת כיתה י"ב, שעתידה לסיים השנה את לימודיה התיכוניים והיא רק בת שש עשרה, הפליאה לנגן את היצירה פצו קפריצ'יוזו לצ'לו ולתזמורת מאת צ'ייקובסקי".
שולמית שריד היא היום כבר ד"ר למוזיקולוגיה, ועכשיו היא משתתפת כמנחה וכנגנית בערב שיוקדש לקשר בין מוזיקה לספרות ויחקור את הדיאלוג שבין המוזיקה והספרות. יהיו בו קטעים משירים, סיפורים ורומנים שנושאם הוא המוזיקה (למשל, ״מגילת קרייזלר״ של א.ת.א הופמן, ״קונטרפונקט״ של אנה אנקוויסט, ״סונטת קרויצר״ של טולסטוי ושירים של לנגסטון יוז) ויצירות מוזיקליות שנכתבו בהשראת הסיפורת והפואטיקה (כגון, סונטה פטררקה של ליסט, ״מסע החורף״ של שוברט).
כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"
"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".
״כן, אני יודע, אתם כהנים".
וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.
ספר הביכורים של גלית ליפין, משהו משלי, מושך מאוד לקריאה, החל בעמוד הראשון.
הדמות נטולת השם שאנחנו מכירים, והמפגש שלה, שאתו נפתח הסיפור, עם גור כלבים אומלל, מייבב, ש"פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות" יוצרת קשר רגשי מיידי. מי זאת, שהיבבות נוגעות כך לליבה? מדוע היא מזדהה עם הגור, שנראה בן שבועיים או שלושה, צעיר מכדי להינטש? היכן אימו? מדוע היא לא חוזרת כדי לטפל בו? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן ביחד עם הדמות המצטיירת לעינינו, וגם – מדוע "היא שומעת יבבות דומות בתוכה"? ואיך זה שהן "מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה"?
אנחנו רוצים להבין מי היא. מה קורה לה. מדוע היא עצובה כל כך.
עד מהרה מתברר: מדובר באישה שמוכרת את גופה לגברים. בהתחלה אנחנו רק לומדים שכך היא קונה אוכל: משלמת לבעל החנות לא בכסף, אלא "במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים".
בעוד עמודים לא רבים ברור לגמרי: לא רק לבעל החנות, גם ל"קליינטים" קבועים ומזדמנים היא מוכרת את גופה, להם – תמורת כסף. מנהלת משא ומתן קשוח, מסבירה מה יקבלו, ותובעת את התשלום במזומן, מראש.
הפרק הראשון כתוב כולו בגוף שלישי. אנחנו לומדים עליה – "מבחוץ".
בפרק השני משהו משתנה פתאום לגמרי: כאן יש מישהי שמדברת בגוף ראשון. "היד שלי הזיעה בתוך היד שלה", כך הפרק מתחיל: ילדה ואימא. אימא שגוררת ילדה "ברחובות שלא הכרתי". אימא עצבנית, קצרת רוח, שמתעלמת ממצוקתה של הילדה, מאלצת אותה לרוץ, מסרבת לעצור "אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לנעליים".
בעוד כמה עמודים הילדה תינטש בלשכתה של דליה, עובדת סוציאלית. אימה תבהיר שהיא לא מסוגלת לטפל בבת. ותיעלם מחייה לצמיתות.
מעכשיו אנחנו מלווים אותה. כמו לדמות מהפרק הראשון, גם לילדה אין שם. האם האם הנוטשת היא הדמות מהפרק הראשון? אין לדעת. ומה יעשו עם הננטשת? אנחנו אתה בבית הראשון שאליו שלחו אותה. ובשני, ובשלישי. בכל אחד מהם קורה משהו בלתי נסבל, ואז היא עוברת הלאה, לעוד מקום שבו לאף אחד לא אכפת ממנה. וכך אנחנו עוברים לסירוגין בין הילדה לאישה בזנות, חווים את חייהן, את מפחי הנפש ואת הניצוצות הקצרים מאוד של תקווה: הגור שהאישה מאמצת אל ליבה, הבית המרווח במושב שהילדה נקלעת אליו. ושוב ושוב חווים אתן את המצוקות, העוול והכישלונות.
המפגש שמתרחש בשלב די מתקדם בספר בין שתי הדמויות הללו מפתיע ומדהים. כרוכה בו תחבולה ספרותית מתוחכמת, נאה ומוצלחת מאוד. אי אפשר שלא להיסחף עם הסיפור, לכאוב אתו, להרגיש את הסבל שלא ייאמן המתואר בו. ולהתקומם עד עומק הנשמה מכל גילויי האי הצדק המשווע.
הייתי שמחה לעצור כאן; לכתוב על הספר רק שבחים, אבל לצערי הרב נתקלתי בו גם ב"נפילות" ספרותיות, שאפשר וצריך היה לנכש ממנו, וזה לא אמור להיות מסובך!
כי הכותבת נוטה למשל לספק הסברים מיותרים, ותוספות שאין בהן צורך. למשל – "למרות מה שכולם חושבים" (אנחנו בתודעתה של האישה), "היא זו שמכתיבה את הכללים וקובעת את הגבולות" וכאן הסופרת מוסיפה וכותבת, "כך נדמה לה בכל אופן". בשביל מה? תני לסיפור להראות לנו את ההסתייגות! את הטעות שלה! (זה אכן קורה בהמשך, וזה מצוין, אבל התוספת הייתה מיותרת). במקום לאפשר רק לסיפור לפעול, הכותבת מוסיפה לו ביאורים, ובכך מחלישה את האפקט שיצרה רגע לפני כן (ורגע אחרי כן) בכישרון רב. בסדנאות כתיבה מדברים תמיד – ובצדק! – על ההבדל בין showing ל־telling. בראשון הסיפור עצמו מבטא את המחשבות ואת הרגשות שהסופר מבקש לעורר בנו. השני מספר עליהן באופן ישיר, וזה כמובן פחות מתוחכם, יותר קל לביצוע, ופחות מעניין. לא קשה לספר "על". קשה יותר ליצור את הסיטואציות שמבטאות "את". וליפין עושה את זה, יוצרת סיטואציות, ואז – מחלישה אותן.
למשל – באחד הבתים שאליו מגיעה הילדה, היא מספרת שהאימא לא באמת דואגת לילדיה. אמנם היא בודקת בקפידה רבה שיש להם מה לאכול, שהבגדים שלהם נקיים, שהם הולכים לישון. אבל, מוסיפה הסופרת, מפיה של הילדה, היא "לא הייתה אתנו באמת כמעט אף פעם. כמו רובוט, עשתה את מה שצריך, אבל הלב שלה לא הגיע איתה". והרי אילו תיארה סיטואציה שבה היינו רואים את זה קורה, לא הייתה צריכה להסביר, או להיעזר בדימוי שחוק של רובוט, או, בהמשך, לספר שעיניה של אימה של הילדה "היו כמו חלונות אטומים עם וילונות סגורים" – שוב דימוי שאין בו שום חידוש או עניין. גם לא שהאימא התנהגה "כאילו כל המשקל של העולם הונח על העפעפיים שלה". (ואלה בכלל אמורים להיות דימויים שמגיעים מנקודת מבטה של ילדה. לא משכנע במיוחד…).
בכלל, ליפין נוטה פה ושם לקלישאות: "הרגשתי כמו סחורה על מדף"; "הקיר שלי היה ריק [מקישוטים]. כמו הנשמה שלי"; "כל נגיעה עשתה לי עוד חור בלב"… אפשר היה, די בקלות, להימנע מהן.
חרף הסתייגויותי, אני סבורה שהספר בעל ערך. לפחות פעם אחת הרגשתי שהוא מהדהד יצירה חשובה אחרת: הקטע שבו הילדה נאלצת לטפל בתינוק של משפחת האומנה שהגיעה אליה הזכיר לי את הסיפור "לישון" של צ'כוב (אם כי ההבדלים ניכרים מאוד, כמובן. אצל צ'כוב הכול כל כך מתוחכם ומעודן, אנחנו חיים שם את הסיטואציה לגמרי מבפנים, מתוך נפשה של הילדה. עם זאת לזכור שצ'כוב התמקד בסיפור רק בילדה, בערב אחד מסוים, בעייפותה המצמיתה, ובתינוק שמסרב לישון, ואילו בספרה של ליפין זאת רק סצנה אחת בתוך סיפור ארוך שיש בו התפתחויות רבות).
אני מבקשת לציין שיש במשהו משלי גם לא מעט תיאורים יפים להפליא. למשל: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בליבה. הוא לא רק חיית מחמד, חשבה, הוא חבר. היא כרכה את זרועותיה סביבו והוא הגיב בנביחה רכה. מסתם גור כלבים חום, פשוט, עם פרווה מדובללת ופרועה, ששכב בבוץ ללא דורש, הוא הפך בעיניה להכי מיוחד שיש. צבע חום מעולם לא היה צבעוני כל כך, זוהר כל כך. נביחה מעולם לא נשמעה נפלא כל כך, כמו מנגינה, כמו שיר אהבה. מבט מעולם לא נראה לה נוצץ כל כך, כמו קבוצת כוכבים. פרווה מעולם לא הרגישה רכה כל כך, כמו ענן, כמו צמר גפן מתוק. והנה גור הכלבים הזה, יש שיגידו חסר ייחוד, הוא תמצית היופי עבורה, יצירת מופת מסיפורים של פעם. כישוף. אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה".
ויש בו גם תיאורים קשים, אותנטיים ומסמרי שיער ממש של גברים זנאים, שנהנים לפגוע, להכאיב, להשפיל. כאלה שמגיעים "למחשכי הרחוב כדי להשאיר שם את הזוהמה" שיש להם במוח, שיש להם "מטרה אחת בלבד. להרגיש חזק. להרגיש 'גבר'". גברים שנהנים מהסבל של האישה שקנו את גופה. וזה פשוט, מחריד, וכתוב מדויק ולכן מזעזע כל כך.
בסיכומו של דבר, השבחים גוברים על ההסתיגויות, והספר ראוי, משמעותי ואפילו הייתי אומרת – חשוב, כי הוא מעניק לנו מבט חומל אל חייה של אישה ספציפית ומשכנעת, שמתקיימת בשוליים של השוליים של החברה.
"כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹ", נכתב בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס פרק י"ב (3). הווה אומר: לפעמים מה שנלחש בחדרי חדרים יכול להדהד בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר קול צעקה רמה שנישאת בפומבי.
ספרו של נדב וולך נפתח בלחישה. אנחנו פוגשים בו ילד שמונה דברים (בהמשך נמצא אותו שוב סופר ומונה, נאחז בדקות בשעות, במרחקים בין מקומות, ואז, במיוחד ממש בסוף, נגלה עד כמה הנטייה הזאת למספרים עמוקה ומשמעותית בחייו, איך מנגנון הבריחה הזה התפתח להפליא ולאילו פסגות השיא אותו):
"בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.
"אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני – כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.
"הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסובבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש מהן הרבה, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן".
הספירה נמשכת: חמישה מתקנים בגן השעשועים. אימא תחזור מהעבודה בשעה ארבע – " וכן הלאה. [הדגשת המספרים מופיעה במקור].
עד נקודה מסוימת בפרק הראשון הזה לא ברור מה העניין. אבל יש שלב שבו מגיעה המהלומה: מסתבר שהילד אולץ לשכב שם במרפסת "הפוך". הענישו אותו. מדוע? כי "ברח" לו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו הוא שוב רטוב. "זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים". הלב נעצר לרגע. מי מתעלל בו ככה? הייתכן? החשד מתגנב אל הלב: אביו? יכול להיות? אוי, לא! רק לא זה!
אבל הנה, אימו של הילד מגיעה. אז זהו? היא תושיע אותו? שוב לא יאלץ לשכב כך, להעביר את הזמן, לברוח מהמציאות, בספירה של דברים?
ככה זה מתחיל. ומשם הכתיבה הולכת וצוברת תאוצה, הדברים המסופרים רועמים בנפש, מהדהדים, עד שהנשימה נעתקת – מרוב יופי אסתטי, מרוב כאב, מרוב עוצמה. מרוב זוועה!
יש בספר הזה כמה גדוּלות. הבולטת שבהן היא חוש ההומור המופלא, יוצא הדופן, של הדמות המספרת. ברור שזהו הסופר עצמו, ושמדובר בעצם בממואר. שמם של הסופר ושל הדמות המספרת הוא נדב, או, בשם החיבה שבו נוהגים לפנות אליו לכל אורך הדרך, נדי. ברור לגמרי שכל הסיפורים נובעים מהחיים. שהם קרו באמת. והם קשים מנשוא. בלתי אפשריים, ועם זאת, תמיד, כל הזמן כל כך מצחיקים, שלפעמים לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ממש, אבל נלווה אליו תמיד הכאב הבלתי אפשרי שעולה מכל עמוד בספר המופלא הזה.
ממש כמו דמותו הקלאסית של הליצן העצוב, או של השוטה במחזות של שייקספיר, שתפקידו לומר את האמת המייסרת, הבלתי נסבלת, כך גם נדי שוטח בפנינו מסכת אינסופית של ייסורים ועוולות, ואיכשהו מצליח להפיק מכולם מבט אירוני, שלא לומר – ציני, על החיים, על המציאות, על עצמו, על הוריו.
אי אפשר לא להתאהב בו ממש – בעוצמות שלו. באנושיותו. ביכולתו לשמר אותה, לראות בכל התרחשות גם זוויות משעשעות, אי שאפשר שלא להשתומם ולהעריך מאוד את העובדה שלמרות הכול הוא עוד ממשיך לאהוב, גם מתוך כאב עמוק, את מי שלא פגעו בו במזיד, אלא מתוך המצוקות האיומות שלהם עצמם. ועדיין – ילד קטן מול כוחות עצומים כאלה, שהוא מרצה, עד לרגע מסוים, אוסף כוחות בלתי אפשריים ומחלץ את עצמו, בחריצות, בנחישות, מתוך אחד הבורות שאליהם הוטל מרגע היוולדו.
כי כן, הכי חשוב – הוא לא מאבד את הכוחות שלו.
סופו של הספר מפעמים ממש, ומעורר השתאות עמוקה.
איך מתוך כל הזוועה הזאת צמח אדם נדיב ומסור כל כך, שמסוגל להעניק מעצמו, ושלמרות כל הראיות שהוא מציג בפנינו, ובפני עצמו, הצליח לבנות לעצמו חיים טובים, חיים שיש בהם אהבה, חסד, והישגים אוביקטיביים מוערכים?
פשוט פלא!
הספר מאופק מאוד, ועם זאת – פרוע, בצורה מצחיקה. כך למשל הוא כולל פתאום תרשימים סכימטיים של מסלול ההליכה המקשר בין מקום הימצאו של "נדב, בן העשרים וארבע" (לא פעם הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, חווה את עצמו מבחוץ, כמו צופה בחייו) לבין בית הוריו, שאליו הוא נדרש – ולא ממש רוצה – להגיע. "תיאור ויזואלי של מסלול א' (פרופורציות לא חקוקות בסלע)" וציור של "משעול סלעית", "מתחם חולדה, חיצים, עם שמות הרחובות המקשרים בין "נדב שמח" ו"נדב עצוב"… "יתרונות מסלול א', הכי מהיר". "חסרונות מסלול א': הכי מהיר", וכן הלאה.
אין עמוד בספר שלא סימנתי בו שורות ראויות לציון. רובן, בעיקר, שנינויות, שנובעות מתוך היכולת לזהות אבסורדים, ולנסח אותם במדויק, ובלי להתבלבל. דוגמה קטנה: הוא מתאר את חדר האמבטיה של אמו, זמן קצר אחרי שהלכה לעולמה. בעיקר – את כל מה שאין בו, כל מה שמעיד על החיים שהיו לה. למשל את –
"הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה היה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7.
"משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.
"'אם רק אצליח לצאת מהמקלחת', הוא בטח חשב לעצמו, 'אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר'.
"אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת.
"לפחות הוא, אם לא אימא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר."
אין מה להוסיף, נכון?
כל הספר זרוע בכאלה. מצחיק. שנון. כואב. חכם.
יופייה של הכתיבה של וולך בכך שהוא כותב הכול באנדרסטייטמנט. כל הזמן שוקד על הנמכה של הווליום. ודווקא משום כך צעקתו מהדהדת.
למשל, כשהוא שוכב, ילד מוכה, זב דם (עובר זמן עד שאנחנו קולטים שהדם ניגר מגופו!), שאביו (בהמשך, כשהילד יגדל ויבין בעצמו, יתחוור לנו – אביו חולה נפש) פגע בו קשות. הוא מכניס אותנו לתוך תמונה שבה הוא שוכב על החול, מתבונן בשיירת נמלים ותוהה איך יתמודדו עם הדם הניגר – ידלגו עליו? יעקפו אותו? הנמלים הקטנות יזדקקו לסיוע של נמלים גדולות וחזקות יותר?
אין שום תיאור של מה שקדם לתמונה הזאת. אין צורך. הזווית הזאת, של ילד שפניו כבושות בחול, שקוע בהרהורים, עד שהוא שומע את אמו שחזרה מהעבודה, שנזעקת מהמראה, יותר חזקה מכל פירוט יתר, מכל זעקה.
אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.
סיפורה האישי נגע לליבי, אבל לא זכרתי את שמה. בטור שכתבתי על הסדרה, באפריל 2022, הזכרתי אותה רק כך: "לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד."
לפני עשרה חודשים פגשתי אותה בפאנל משוררות שנערך בספרייה הציבורית בעיר מגוריי, קריית אונו. אחד השירים שקראה היה "השאלון המלא למהגרת":
השיר העניק לספר הפרוזה שהוציאה לאחרונה לאור את שמו: "את לא נראית". לא נראית "רוסייה". לא נראית עולה חדשה. לא נראית "לובה". לא נראית שונה. האם זאת מחמאה? האם כך הכותבת מקבלת את הדברים? ואם היא "לא נראית" – איך הרגישה שם, בארץ שבה נולדה? האם שם נראתה דומה לאחרות, שייכת?
התשובות לשאלות הללו, העולות בספרה של לובה לאור, סוחטות את הלב ומועכות אותו. לא פחות.
לאור מתארת בו את ייסורי ההגירה של ילדה מאוקראינה שבגיל תשע החליטו הוריה לתת לה סיכוי לעתיד מוצלח יותר, לעזוב את ביתם, חבריהם, להיפרד מקרובי משפחה רבים, מהביטחון היחסי שחיו בו (למרות גילויי האנטישמיות הנוראיים שחוו בלי הרף), ולעבור לישראל. מה שנקרא כאן בהתנשאות: "לעלות". ולא ש"שם" היה כל כך טוב. הספר נפתח בתיאור ניתוח להסרת שקדים שעברה שם כילדה. תיאור הברוטליות הסובייטית, הפרקטיקות האכזריות להדהים שהיו נהוגות שם (וכן, גם האנטישמיות המרושעת), מעורר פלצות. ובכל זאת, שם היו נטועים, וחיו חיים נוחים.
היוזמה להגר לישראל הייתה של אמה. אביה לא התלהב מהרעיון, בלשון המעטה. אם כי לובה הייתה "הילדה היהודייה היחידה בכיתה". מהיום הראשון בבית הספר ידעה: "המראה שלי שונה. הייתי מתולתלת וכהה", והילדים "דאגו להזכיר לי זאת ולשאול אותי שאלות על יהדותי", וגם ש"להיות ז'יד" זה "מוצא לא טוב".
כמו כן, בעיית השתייה בברית המועצות המתפוררת הלכה והחמירה, והדאיגה את אמה של לובה. למרות יכולתם לחיות פחות או יותר בכבוד (בניכוי האנטישמיות והבעיות שחוו כולם, לא רק יהודים). אביה היה פקיד בחברה שעסקה בתשתיות ערים ואמה הייתה מורה למתמטיקה ולפיזיקה ואחר כך גננת. ואז, בגל העלייה העצום של תחילת שנות התשעים, החליטו לעשות את הצעד הרה הגורל.
(באותה תקופה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת המפרץ, היה נהוג "לאמץ" עולים חדשים ולעזור להם באופן אישי. אני זוכרת היטב את זוג העולים שבן זוגי דאז ואני "הגרלנו", את הניסיונות שלנו לסייע, במתן עצה, או בתרומות, ובעיקר את תדהמתם כשפתחנו ממש למחרת הגעתם את המקפיא בביתנו והם לא האמינו למראה עיניהם: שקיות של ירקות קפואים, כמה גושי בשר ארוזים, וקופסאות של תבשילים שהוקפאו… בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ, כשכולנו לא הבנו מה קורה, וברדיו "הסבירו" שהבומים ששמענו באזור המרכז הם בסך הכול רעמים, טלפנו אלינו השניים מבועתים. משידורי הרדיו ברוסית הבינו שישראל הותקפה בטילים גרעיניים).
לאור מספרת שמיד עם הגעתם לישראל החלו הוריה לעבוד. ממש למחרת היום שבו נחתו בנתב"ג. הוא – בניקוי מכוניות, היא – בניקוי בתים. בהמשך גם לובה עצמה הצטרפה אליהם, ועבדה אתם עבודה פיזית מפרכת. איך מרגישה ילדה קטנה שהוריה המשכילים, החרוצים, מוצאים את עצמם בתחתית הסולם החברתי – כך היא עצמה תפשה את זה – כשכל מה שהיא רוצה זה להיות כמו כולם, להשתייך, לזכות במה שילדות אחרות קיבלו כמובן מאליו. למשל – אימא שנמצאת בבית ומקדמת את פני ילדיה השבים מבית הספר עם ארוחה טובה, ובערבים מתייפייפת כדי לנהל את חיי החברה המרתקים שלה ושל בעלה (כמו אמה של חברתה הטובה מבית הספר).
מי שמהגרים נאלצים לוותר על כל כך הרבה. לאט לאט, בהתמדה ובעבודת פרך, הצליחו הוריה "להסתדר". אפילו קנו דירה. החיים התחילו להיראות קצת יותר חיוביים, קצת יותר מבטיחים, עד ליום שבו אביה פוטר (מעבודתו כמנקה מכוניות!), רק כי ביקש העלאה. זמן לא רב אחרי כן לא הצליח עוד להתגבר על ההשפלה והעלבון, והתאבד.
"דְּבָרִים שֶׁהֶחְמַצְתָּ", כתבה לו לובה בשיר שקראה באותו ערב כשנפגשנו בספרייה בקריית אונו:
נראה כי הכאב בשל ה"מוות מאובדנות" – בניסוח הזה לאור מנסה לרכך את המילה הבלתי אפשרית "התאבד" – לא יתפוגג לעולם. בספר כבר עבר רבע יובל מאז שזה קרה והכאב ההוא עדיין נוקב ומייסר, כי שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא אובד.
הוא התרחש כשלובה הייתה בת שבע עשרה, זמן קצר לפני שהתגייסה. למעשה – ביום שבו הלכה לצו הראשון בלשכת הגיוס, כולה מתרוננת ואופטימית. בדיוק בשלב שבו הרגישה שזהו, היא כמעט הצליחה להשתלב לגמרי במציאות הישראלית. להשתייך אליה. גם אם תמיד יישארו חלקים לא פתורים. היא משווה זאת למי שהגיע באמצע סרט – אמנם הוא "יודע" מה קרה לפני שבא, אבל לא השתתף בהתרחשוית שקדמו להגעתו, ולכן תמיד יישאר קצת מנוכר לחוויה שלא הכיר בעצמו.
באוקראינה רצתה להיות "כמו כולם". גם בישראל. בעצם – לא! – כי היא הייתה חייבת להיות "יותר ישראלית מישראלית": למשל, להתקבל לקורס קצינות (אבל לא: הקב"א שלה לא היה מספיק גבוה, בגלל ההתאבדות של אביה! אפשר להשתגע כשקוראים את זה!), להצטיין בלימודים, להקים חברה, להתחתן עם יליד הארץ, להקים אתו משפחה, ללדת ילד רביעי, כדי לעלות על כולם! גם אם המחיר הנפשי כבד מנשוא!
והכאב שם, כל הזמן. כשבניה אוהבים כל כך את הסבא האחר, אביו של בן זוגה, היא מתייסרת: למה לא את האבא שלה, למה לא את הסבא שיכול להיות להם, אלמלא – ! (ובכל זאת, יש בה נדיבות ואהבה גם כלפי החותן שלה, שאימץ אותה לו לבת, והיא מכירה לו תודה).
ועוד לפני כן, בחתונתה – איך זה שאתה לא איתי, מלווה אותי?
ולפני כן, כשקיבלה את התואר – איך זה שאתה לא לצידי? הרי כול זה רק למענך!
ולפני כן, כשהתגייסה, החיילת הראשונה ששירתה בצבא הגנה לישראל, מקרב בני משפחתה!
כאב, ייסורים ומאבקים לאורך כל הדרך. ואתם גם הניצחונות הגדולים. הראויים. ביניהם – הספר שלפנינו, שהוא הצלחה מופלאה וראויה לכל שבח. הקטעים הקצרים, שבהם היא מתארת כל מאבק וכל אבן נגף, כל זווית שיש במצוקות העצומות הכרוכות בהגירה, גם הכלכליות, הנלוות לה, לא רק מרגשים, אלא – יש בהם גם ערך חברתי: יש לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את החוויה הקשה כל כך של המהגרים הרבים שמקיפים אותנו (והרי כל אחד מאתנו הוא צאצא של מהגרים, בשלב זה או אחר בהיסטוריה שלנו המשותפת). כשסיפרה על העלבון וההשפלה שחשה כשילדה במגרש המשחקים זיהתה שהיא לובשת בגד ישן שלה, שהתקבל כתרומה, נזכרתי בג'ודי אבוט היתומה מהספר אבא ארך רגליים, שמתארת חוויה דומה. אבל ג'ודי הייתה יתומה משני הוריה, שמעולם לא הכירה. וללובה היה אב אוהב ומסור מאוד. התרגשתי במיוחד מתיאור האופן שבו נחלץ להגנתה כאשר שכן מבוגר פגע בה! גם אמה, כפי שהיא מתארת אותה, בעצם ויתרה על חייה, למען העתיד של בנותיה ושל הדור הבא.
לובה לאור יכולה – אני מקווה בכל ליבי! – להתנחם במשפחה שהקימה, ארבעה בנים ובעל אוהב, ובהצלחתה המקצועית.
אני מרגישה כמעט צורך להודות לכל מהגר לישראל שעשה את זה. שמצא כאן את מקומו, למרות האובדנים שאין להם תקנה.
אני מבקשת להזכיר עוד שני היבטים ייחודיים שיש בספר: הוא יצא במהדורה דו־לשונית. אחרי שכתבה אותו בעברית, תרגמה את כולו לרוסית, כך שהוא נגיש גם למי שלא למד את שפת המקום. איזו מחווה מרגשת!
וההבט השני – ציור העטיפה, תמונה של זויה צ'קרסקי שמתארת את הירידה מכבש המטוס של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. "קורבנות חדשים", כינתה אותם סבתה של צ'רקסקי בכל פעם שראתה מטוס שמגיע לקראת נחיתה. גם היא, כמו אביה של לובה לא רצתה להגר.
השם שצ'רקסקי העניקה לציור מביע היטב את הכאב, כמו הציור המלא בעוצמה, וכמו גם ספרה של לובה לאור.
"לאושוויץ לא הייתי רוצה לנסוע," אמר לי פעם ניצול שואה, מישהו שהכרתי היטב, "משם אין לי זיכרונות נעימים במיוחד, אבל בבוכנוולד דווקא הייתי רוצה לבקר. אולי כי משם השתחררתי…?"
האם התכוון ברצינות, או שדיבר בציניות? אין לי מושג. לא חקרתי. אבל כשראיתי ידיעה על הספר שערכה לילך ניישטט, הסתקרנתי: קיבוץ בוכנוולד? יומן שנכתב? והחלטתי לקרוא אותו.
הספר מעניין, כי הוא פורש "פרשה" שלא היה ידוע לי עליה מאומה, אם כי מסתבר שהייתה מוכרת – עד כדי כך שבשלב מסוים הגיעו דפי היומן המדובר אל בית מכירות פומביות, ומישהו אפילו קנה אותם תמורת כמה מאות דולרים, אבל הדפים חזרו למשמרת בארכיון הקיבוץ, שאותו הקימו כותבי היומן: נצר סירני.
מאז ומתמיד עניין אותי לקרוא לא רק על מה שעבר על ניצולי שואה, אלא גם, ואולי אף יותר, על קו התפר שהפריד בין היות מישהו אדם אסיר שאחת דינו – להירצח, במוקדם או במאוחר – לבין חייו כאדם חופשי, שוב.
מה קרה להם עד שאנשים בני דורי פגשו אותם? אני ילידת 1951. כשהתחלתי להבין משהו על "השואה" – זה קרה ודאי בד בבד עם משפט אייכמן, כשהגיעו העדויות שהתפרסמו בעיתונים ונשמעו ברדיו, הייתי כבת עשר, כלומר – שש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
הניצולים, שרובם היו אז בסביבות שנות העשרים והשלושים לחייהם – צעירים או מבוגרים מהם כמעט שלא שרדו – כבר התבססו ברובם, פחות או יותר, ובעיניי, וכנראה שבעיניי בני דורי בכלל, לא נראו עוד פליטים רדופים ואומללים. על כל פנים – לא אלה שהכרתי.
כן, ידעתי על מי שהיו קרובים אלי שמדובר ביתומים, אבל להבין שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם? לקלוט את עוצמת החורבן וההרס? זה היה בלתי אפשרי.
רק לימים התחלתי לתהות – איך נראתה הדרך אל השיקום? מה היה התהליך שהפך אותם שוב לבני אדם "רגילים" מהיישוב, פעילים, עובדים, מקימים משפחות, מתפרנסים? איך מי שחייהם נגזלו בברוטליות, בבת אחת, שנתלשו מבתיהם ומסביבתם הטבעית, ונותרו לבדם בעולם, הצליחו להתייצב מחדש? איך נראתה הדרך שעשו בין שני המצבים מי שלא מצאו עוד כמעט אף שריד וזכר למשפחותיהם, ואיבדו את ההגנה הטבעית שזכו לה בילדותם, עד שעולמם קרס?
הספר לבנות יחד מחדש מצביע על כיוון או תשובה אחת אפשרית לשאלות הללו. הוא מספר על קבוצה של ניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד, שהתאספה והקימה קיבוץ: תחילה על אדמת גרמניה, ביישוב אגנדורף, במרחק 35 ק"מ ממחנה הריכוז, ואחרי כן, כשמנו 67 חברים, בחווה ביישוב גרינגסהוף, כ־200 ק"מ מערבית לאגנדורף.
מטרתם הסופית הייתה להשיג סרטיפיקטים ולעלות לארץ ישראל. אכן, כעבור כמה חודשים העפילו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, משם – לקיבוץ אפיקים, וכעבור שנתיים הקימו קיבוץ חדש. אז נפרדו מהשם "קיבוץ בוכנוולד", ואחרי דין ודברים החליטו להיקרא "נצר". היה זה מעין משחק מילים סמלי. משמעות שמו של מחנה הריכוז שממנו ניצלו הוא – "יער עצי האשור", ונצר הוא ענף רך שצומח מעץ שמתחדש. כך ראו את עצמם: תחילת הצמיחה מתוך עברם, וכזכר לבני המשפחה שלהם שנרצחו. בהמשך, כשהצטרפו אליהם חברים שעזבו את גבעת ברנר, הוסיפו את השם "סרני", על שם אנצ'ו סרני, לוחם ארץ ישראלי ששלח המוסד לעלייה ב' בשיתוף הבריטים לאירופה, שם הוצנח, נתפס והוצא להורג.
הקבוצה שימשה למקימיה תחליף למשפחות שאיבדו. היא העניקה להם מסגרת אידיאולוגית ומעשית, וגם סיפקה להם את הקשרים החברתיים והאישיים הנחוצים כל כך לכל אחד.
אחת התופעות שליוו את הקבוצה היא מה שמתועד בספר שלפנינו: הם נהגו לכתוב יומן משותף, שבו תיעדו את חייהם ואת מצוקות היום, כתבו על השאלות הרות הגורל שהתמודדו אתן, וגם, פה ושם, התבדחו על חשבון עצמם בהומורסקות משעשעות, שגם הן שיקפו היטב את מה שעובר עליהם.
בספר מביאה ניישטט צילומים מהיומן – רובו נכתב ביידיש – תרגום לעברית של המובאות, ובסופה של כל אחת מהן – סיכום שלה, שמבאר, מוסיף מידע, ומאיר נקודות חשובות שיש לשים לב אליהן.
מעניין מאוד לראות מה העסיק אותם, מה חשבו, למה קיוו, מה הסעיר ומה הרגיז אותם.
למשל – במפגש עם ניצולים יהודים מברגן בלזן הטיפו להם אלה מוסר, כשסיפרו בשמחה על שמונים הסרטיפיקטים שהצליחו "להוציא" מידי הבריטים. ניצולי ברגן בלזן אפילו קצת לעגו להם, על כך שהם עומדים על המיקח ומסתפקים במעט מדי. שהרי הדעת נותנת שהבריטים בפרט, ואומות העולם בכלל, יפתחו את השערים ויאפשרו לכל הניצולים להגיע לארץ ישראל, בלי מכסות ובלי לעשות טובות. אכן, בראייה לאחור, מה יותר הגיוני, וממש מובן מאליו?
תחזירו את הסרטיפיקטים, הפצירו בהם – למעשה ציפו! – שיזרקו את אישורי הכניסה לארץ ישראל בפניהם של הבריטים, כדי ללחוץ עליהם, ולא לאפשר להם לנקות את מצפונם, עם כמה עשרות היתרים בלבד.
חברי קיבוץ בוכנוולד התלבטו, כפי שאפשר לקרוא ביומן, אבל בסופו של דבר החליטו לא לוותר על הסרטיפיקטים, והתחילו בתהליך העלייה לארץ ישראל.
דוגמה נוספת להתלבטות שמשתקפת מהיומן היא – האם להמשיך לעבד את אדמת גרמניה? מטרתם של חברי הקיבוץ הייתה להכשיר את עצמם לקראת עבודה חקלאית פרודוקטיבית בארץ ישראל, אבל עד העלייה למדו את העבודה בגרמניה. חלק מהם התנגדו לכך.
שאלה אחרת שהתעוררה, כנראה שבעקבות מקרים קונקרטיים שהתרחשו שם, במפגש עם האוכלוסייה הגרמנית שהקיפה את החוות שבהן התגוררו, הייתה – האם מוסרי לקיים קשרים מיניים עם נשים גרמניות?
אם מדובר בקשר גופני גרידא – והרי ברור שבחורים צעירים משתוקקים למגע עם אישה – זאת זילות והתנהגות בהמית ונלוזה. ואם מדובר על קשר רגשי עמוק, זה לא פחות גרוע! שהרי, הסבירו המקטרגים, הנשים הללו הריעו בשעתו להיטלר, תמכו בו, לא היססו לקבל לידיהן שלל שנגזל מהנרצחים, וניצול יהודי עוד עלול לגלות שהוא מתנה אהבים עם אישה שלובשת בגד של אחותו הנרצחת, או עונדת טבעת של אימו שאיננה עוד…
שאלה נוספת שעולה שוב ושוב, ובמדינת ישראל עד היום לא נמצאה לה עדיין תשובה, היא – איך מפשרים בין הצרכים של חילוניים ודתיים, מי צריך לוותר למי ועד כמה – האם הגיוני למשל שדתיים יכפו על חילוניים את אורח החיים שלהם ויאלצו אותם לשמור שבת – כדרכם? מה עושים כדי לשמור על הערך החשוב ביותר של חברי הקיבוץ – שיוויון – ובה בעת לספק לשומרי המצוות אוכל כשר, גם אם הוא יקר יותר מהאוכל הרגיל?
ועוד סוגיה שעולה מהיומן: איך מתמודדים עם עמדתו של בן גוריון, שהעדיף לראות בניצולים "נכס אסטרטגי ואטרקציה שיווקית" ולכן רצה שיישארו בגולה "כדי ליצור מוקד לחץ מדיני" על הבריטים (בדומה לעמדתם של ניצולי ברגן בלזן)?
אכן, שאלות כבדות משקל.
נוגע ללב הקטע שבו מתאר אחד הניצולים את ביקורו במחנה הריכוז: "שלשום הגעתי עם מאיר לבוכנוולד. למרות שהמחנה נראה היום שונה לגמרי, הכרתי אותו בכל זאת. אותם סירי מרק עומדים לפני הבלוק, המסדרון בבלוק 16 שלנו מוצף כולו במים, אותו בוץ (אם כי מעט יותר מאשר קודם) ונודף ריח חזק ולא נעים של מרק חמוץ, אוויר תאים, שירותים, גועל…
"אבל רואים הרבה פחות אסירים, מסתובבת שם כמות גדולה של אנשים בני גילים שונים, גברים, נשים וילדים עם משולשים לבנים אדומים על הדשים – פולנים, אזרחים, שרוכזו היום בבוכנוולד במטרה לנסוע חזרה לפולין. לעיתים רחוקות אפשר למצוא פנים יפים, לעיתים נדירות חליפה טובה או שמלה, לעיתים רחוקות מבט ישר ושמח. אלוהים, מדוע לא כל האנשים יכולים להיות אזרחים, לוחץ האני העצמי שלי, המשליך מעצמו בטלטול חזק את חותם המחנה?" הנה: אנחנו עדים לתחנה בדרך חזרה אל חיים של אדם חופשי, שהמציאות של מחנה הריכוז כבר מתרחקת ממנו, הוא כבר מתחיל להיות מי שנזכר בתקופה שהיה אסיר, רק חודשיים לפני כן!
מעניינים מאוד הקטעים שנכתבו עם העלייה ארצה. למשל – האכזבה המרה שלהם מדלותה ומכיעורה, ולעומת זאת – התפעלותם המיידית מיופיו של קיבוץ אפיקים, הטובל בצמחייה ירוקה, עטור שבילים חלקים, ומלא בילדים שמשחקים.
לחום של עמק הירדן התקשו מאוד להתרגל, וגם להבנה שאנשי הקיבוץ לא באמת מאמינים לסיפוריהם על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה, ואפילו מאשימים אותם ש"הלכו כצאן לטבח".
אכן, מהיומן אפשר להיווכח שבהגיעם לישראל החליטו שכאן ילחמו, וגם אם ייהרגו, לפחות יעשות זאת עם נשק ביד. לא כמו שם.
מדהים התיאור של הפער בין עמדתם של הוותיקים לבין זאת של הניצולים: אלה שנולדו כאן, או הגיעו כבר מזמן, עגומי סבר, ואילו הם, שאיבדו את הכול, הפתיעו את הוותיקים בשמחת החיים הלא מובנת שלהם…
נדרש לחדשים זמן כדי להבין שהוותיקים פשוט מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני ומהעתיד הנושא בחובו איום למלחמה קשה מנשוא.
איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו כמה זמן תימשך המלחמה, והכוונה לא רק למלחמת העצמאות, אלא גם לכל אלה "הנפרדות" לכאורה שבאו אחריה. שהרי, בסופו של דבר, מדובר במלחמה אחת ממושכת, שיש בה מדי פעם הפוגות של כמה שנים.
כותבת ניישטט: "חברי הקיבוץ באו לא רק לבנות את ארץ ישראל אלא גם ליצור שינוי. דרך הכתיבה ביומן הם ביקשו לחלוק את התובנה שנחלו במחנות הריכוז, כי אין הבדל בין יהודי ליהודי. בצד השאיפה להתאחד ולבנות אתעתידם כיהודים, הקמת הקיבוץ הונעה גם מתוך תחושת האשמה של הניצולים כלפי הקורבנות. כך כתב ביומן ארתור פוזננסקי: 'אנחנו השורדים בחיים חייבים להגיע לכך שקורבנות המלחמה הנוראה לא יוכלו בעוד שנים להגיד לנו: אנחנו מאשימים אתכם שלא עשיתם דבר כדי להבטיח את שלום העולם'".
במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.
את סגנונו המובהק של שטפן צוויג קשה לא לזהות. הוא מתאפיין בסערות רגש רבות עוצמה, גובל לא פעם בסנטימנטלי – האהבות מאכלות, מוחלטות ונצחיות, התשוקות מותירות חותם עז, בין אם מומשו ובין אם לאו, והן דומות בדרך כלל לצלקת, שממשיכה לפעמים לייסר כל החיים, כמזכרת כאובה למה שהתרחש.
עכשיו נוספה אליהם הנובלה סערת רגשות. עניינה – התאהבות אפלטונית של סטודנט צעיר במרצה המזדקן שלו לפילולוגיה, והאופן שבו מתחוור לו שאותו מרצה התאהב בו, אלא שאצלו אלה לא רק רגשות "נעלים", אלא גם – משיכה גופנית חשאית, שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להסתירה.
צוויג, כדרכו, יודע לשרטט דמות של אדם שאין לו מושג מה הוא מספר לנו על עצמו ועל זולתו. הוא צעיר, תמים ונלהב, הוא לא מבין כלום על מה שלנו מתחוור די מהר: תחרות השחייה המתגרה שהוא מנהל עם אשתו דקת הגוף והנערית של הפרופסור הנערץ, לפני שנודע לו שמדובר באשתו והוא מפלרטט אתה בגסות, ואז, כשנודע לו, הוא לא יודע את נפשו מרוב מבוכה; ההתעוררות הנסערת של הפרופסור, שמתרחשת רק כשהוא נמצא בקרבת הסטודנטים שלו; השמועות על כך שהוא מסתלק מדי פעם מביתו, נעלם לכמה ימים, ואז נצפה בערים אחרות, בנסיבות מפוקפקות ונלוזות; קוצר הרוח שאשתו מגלה כלפיו; חמלתה על הצעיר ורמיזותיה שהוא לא מבין שום דבר…
הכול נחשף לעינינו בהדרגה, אבל הצעיר המספר, שרדיפת הנשים שלו מתוארת באריכות, לא מבין, עד שמסבירים לו בפירוש, בגלוי, במילים ברורות.
וכאן, לדעתי, טמונה חולשתו של הסיפור.
כל עוד צוויג סומך על הקורא ומוביל אותו בחשאי־לכאורה אל האמת הידועה לנו, אך אינה מובנת לצעיר, מדובר במלאכת מחשבת. אבל הצורך שלו לדובב את הזקן המאוהב, "לאלץ" אותו להסביר את מה שכל כך נהיר וברור לקוראת, הוא בעיני נקודת תורפה של הסיפור.
ומתעוררת כמובן הסתייגות נוספת, בלתי נמנעת: האם הסיפור הזה היה יכול להיכתב בימינו?
התיאור של אהבת גברים כסוטה, מתועבת, מביישת, כמעשה מגונה ונפשע שמתרחש במחשכים, בין מי שיכול לשלם, לבין גברים משולי החברה, פשוטי העם, זולים ומגוחכים, פשוט מזעזע.
כן, כשצוויג כתב את הנובלה, אהבה בין שני גברים הייתה פלילית. מי יכול לשכוח את סיפור חייו הנורא של אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול, שפענח במלחמת העולם השנייה את "אניגמה", קוד ההצפנה הגרמנית, אבל תרומתו האדירה לא עמדה לו כשהורשע בדין בתחילת שנות החמישים אחרי שהואשם ב"gross indecency", כלומר – בפגיעה גסה במהוגנות – בגלל קשריו האינטימיים עם גברים. טיורינג נדון לעונש מאסר, אך "אפשרו" לו – כמה אצילי מצידם! – לעבור לחלופין סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.
הפרופסור בסיפור של צוויג מתאר בתחושה של בושה והשפלה נוראות איך שוטרים תפשו אותו ואיימו עליו שהפעם ישחררו אותו, אבל אם "זה" יקרה שוב, עליו לצפות לכך ש – ! האיום נותר סמוי, אך ברור.
מחריד!
אני תוהה אם יש לסיפור כזה מקום בימינו – אלא אם רואים בו מעין מסמך היסטורי שמתעד תקופה חשוכה. הספקות שלי נובעים מתפישתי שספרות ראויה משקפת בעיות אמיתיות, אוניברסליות, ואני רוצה להאמין שתחושת האשם הנוראית,הבושה, ההשפלה, של גבר שמאוהב בגבר אחר כבר לא מציאותית בימינו. לכל הפחות אפשר לומר בוודאות שיחסים כאלה כבר לא נמצאים מחוץ לחוק. גברים (וגם נשים כמובן, אבל יחסים לסביים לא היו פליליים: המחוקקים לא האמינו שנשים מסוגלות "באמת" לקיים יחסי מין בלי גבר…) יכולים לחיות את חייהם בזוגיות מיטיבה וגלויה.
אמנם בתוך העולם שבוראת הספרות החוקים המוכרים לנו בחיי היומיום שלנו עשויים להשתנות – אם הסיפור כתוב היטב, כמובן. כך למשל אפשר לקרוא את המינגווי ולהבין ולהזדהות עם מציאות שמחוץ לספר מעוררת בנו סלידה. המינגווי ידוע כמי שדגל למשל במושג"aficionado" שמשמעותו בספרדית "חובב מושבע, מישהו שמסור בכל ליבו לתחום מסוים, מתוך אהבה עמוקה, ולא לצורך תועלת". המונח מופיע אצלו בעיקר בהקשרים של מלחמת שוורים, למשל בספר וזרח השמש. (The Sun Also Rises). כשקוראים את הספר אנחנו מוכנים ללכת אתו; להאמין לו שיש יופי במלחמת שוורים. ואז – להמשיך להיגעל ממנה, אחרי שמגיעים לסופו.
אבל בספר של צוויג, לא הרגשתי שאני נסחפת לתוך העולם הזה, שבו גבר צריך להתבייש בזהותו, להסתיר אותה ולהתמודד עם מה שהוא תופש כמזוהם בתוך גופו ונפשו. אם כי התעורר בי צער על כל הגברים ההם, שסבלו כל כך, בלי שום סיבה.
קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.
הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.
את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.
לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"
סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.
כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.
החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.
מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.
כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".
נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.
כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?
בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.
כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!
אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.
בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)
הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…
כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"
אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה. האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".
כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…
כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות.
הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה.
למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם".
או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ".
או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."
כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.
הוצאת אלטנוילנד, 2025 עורכת: עלמה כהן ורדי 186 עמ'
שני קווי עלילה יש ברומן החדש, המרתק, שכתבה אורית הראל. הם משתרגים ומתקדמים זה לעבר זה, עד שהם נפגשים.
קו אחד מכונה בעקביות "עכשיו" הוא כתוב בגוף ראשון, נמסר מפיה של מספרת לא מזוהה, עד שלב מסוים, שאז נפגש אתו קו העלילה האחר, ומתבררת מי היא: נכדתה של הדמות הראשית בסיפור, אילזה, אישה שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי קסמה.
הסיפור מתחיל בלידתה של אילזה: ילדת נס להורים שבאה לעולם אחרי שמלאו לאמה ארבעים ושלוש. לא צפויה, מפתיעה, כדברי המוטו לספר –
אף אחד לא חשב שהיא תיוולד. אף אחד לא חשב שהיא תעזוב. אף אחד לא חשב שהיא תישאר. אף אחד לא חשב שהיא תוכל. אף אחד לא חשב.
הראל מצליחה לצייר את אילזה בפרטי פרטים, שמעוררים השתאות מיכולתה לרדת למעמקי המציאות, כפי שנראתה החל בשנת 1899, שנת לידתה של אילזה, בבית בורגני של עשירי וינה. הרומן הזכיר לי במשהו את המחזה המופלא של טום סטופרד, "לאופולד-שטאט", שמתחיל ממש באותה שנה שבה נולדה אילזה הבדויה. אבל אם במחזה קל יותר לשרטט תקופה ביעף, רומן שלם שמתרחש לאורך עשרות שנים מצריך מידה רבה הרבה יותר של פירוט, ושל תיאורי החיים היומיומיים של האנשים שחיו שם ואז.
אורית הראל מיטיבה להתמודד עם המשימה. אנחנו אתם שם. עם אילזה, התינוקת, הפעוטה, האישה הצעירה שהולכת וגדלה, עד שהיא נעשית אשת עסקים ממולחת ומצליחה מאוד: נחושה, דעתנית ופסקנית, שיודעת היטב מה מגבלותיה (בעיקר המראה שלה: היא רחוקה מלהיות יפה, והיא חיה עם גופה בשלום), ויודעת גם איך לתמרן את סובביה, למה לצפות מהם, ובכלל – איך לנהל את חייה. אנחנו מלווים אותה עם המחזרים שלה, כשהיא מתארסת ונישאת לגבר, ולומדים עליה רבות מתוך הפשרות וההסכמים שהיא מגיעה אליהם עם אותו גבר.
גם כשמסתבר לה שטעתה באחת מבחירותיה – עד שלב די מתקדם, שנת 1938, דחתה בבוז את הרעיון הציוני – ידעה לשנות את דעתה באחת, ולהודות בטעותה. אמנם בתחילת שנות השלושים העדיפה להיפרד מבעלה הרופא, ד"ר ליאון גליקסון, כשזה החליט לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבינה את הסכנות האורבות לה ולבני משפחתה, לא היססה לעזוב הכול, רכוש, עסק מצליח, חברים, וחלק גדול מבני המשפחה, שהמשיכו לא להבין את המציאות, ונסה לארץ ישראל ביחד עם נעמי, בתה הקטנה (זאת שברבות הימים תיעשה אמה של המספרת מפרקי "עכשיו"). ליאון קידם את פניהן בברכה, והם נהפכו שוב למשפחה, שהרי מעולם לא התגרשו.
אנחנו מכירים היטב גם את כל שאר בני המשפחה, שאת דמויותיהן ואופיין אנחנו לומדים לעומק: מרקוס ומגדה – הוריה, אדית – אחותה, אלפרד, פרדי ואנטון – אחיה, ורבים אחרים.
כל אחד מהאנשים האלה משכנע וברור (אם כי אילזה נמצאת תמיד בראש הרשימה). אנחנו יודעים בדיוק מה הם נוהגים ואוהבים לאכול; איך נראים בתיהם; אילו ריחות מלווים אותם; מה הם נוהגים לעשות; מה צבע הרהיטים שלהם; למה הם מקווים, על מה הם חולמים, מה מניע אותם.
אילזה נהפכת בגיל צעיר מאוד לראש המשפחה. אביה מינה אותה להיות מנהלת העסק המשפחתי, והיא שולטת בכול ביד רמה. כך למשל כשאחיה מבקש ממנה עזרה כספית, כדי שיצליח להכניס לאקדמיה למוזיקה, בעזרת "מתנת" שוחד, את שני בניו, את המוכשר בהם, שרוצה בכך, ואת האחר, שבכלל לא מעוניין, היא מסייעת לו בכך שהיא מסרבת, ומסבירה לו שאינו זכאי לממש את חלומות נעוריו על חשבון הבן שלו, שמטפח חלומות שונים לגמרי…
יש לה חוכמת חיים. היא מוכשרת מאוד. מפוכחת, מבינה את מניעי הזולת, יודעת מתי מוטב לשתוק, ומתי ואיך אפשר להיאבק. היא דמות מרהיבה, והראל מיטיבה להראות לנו פרטים מדויקים מהתנהגותה, שמהם אנחנו לומדים עליה רבות. למשל, דוגמה קטנה: המפגש הראשון של אילזה עם חמותה המיועדת, וחילופי המהלומות המילוליות ביניהן:
"אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.
"'את שותה?' פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.
"'בהחלט,' השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. 'את לא?'
"פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. 'הו, לא,' השיבה בזעזוע מעושה. 'אצלנו,' הטעימה, 'גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה.'
"'כן,' משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. 'כן, מה חבל שהקדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן,' הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".
מעבר לסיפור המשפחתי עולה כמובן גם הסיפור הגדול, בציטוט שלעיל – היחסים שבין יהודי פולין ליהודי אוסטריה וגרמניה: ההתנשאות ההדדית, תחושת הבוז שרחשו אלה לאלה…
עולה מהרומן גם סיפורם העגום של יהודים שהיו מבוססים מאוד בארצותיהם, ונאלצו לנוס על נפשם ולהשאיר הכול מאחור. תחושת האובדן שהמשיכו לחוות כל חייהם, כי לא התערו ממש בארצם החדשה, במקרה של אילזה – בישראל. תמיד ליוו אותם הגעגועים אל מה שכבר לא קיים והסתבר שלא היה קיים מעולם. כמו אצל ז'אן אמרי בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, גם אילזה מתפכחת ומבינה ש"מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה".
ז'אן אמרי חש שהעם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. דברים דומים כתבה ג'מייקה קינקייד, בספרה מקום קטן: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?"
אותו כעס אין אונים, אבל במישור המשפחתי, אפשר לראות בקו העלילה האחר, זה שנמסר מגוף ראשון. אנחנו פוגשים בו מספרת שעסוקה רובה ככולה בקשר עם אביה המתסכל, האדיש, המייסר. האב שמרבה לבגוד באמה, אשתו. האב שאינו אוהב את אף אחד (למעט – את חמותו, היא האישה שגם אנחנו אוהבים כל כך: אילזה בכבודה ובעצמה!), ואנחנו לא מחמיצים את נקודות המפגש הרבות בין שני הסיפורים המקבילים: חתנה של אילזה, אביה של המספרת מפרקי "עכשיו", הוא בעל בוגדני, יפה תואר, רופא – כל הפרטים תואמים בדייקנות רבה גם את דמותו של בעלה של אילזה: שתי הנשים התחתנו עם גבר בוגדני ויפה מהן. יש קטעים שבהם אותם משפטים ממש עוברים מקו עלילה אחד לאחר, ברצף. למשל – בשניהם נכתב בזה אחר זה שרופא אינו יכול לטפל בבת משפחה שלו. כמו כן, נעמי, בתה של אילזה, ואמה של המספרת מפרקי "עכשיו" מעריצה את אביה, אף על פי שבעצם נטש אותה בילדותה כשהעדיף את החלום הציוני על פני חיי המשפחה וגידול בתו, והמספרת מפרקי "עכשיו" מתארת את תחושותיה כלפי אביה: היא מייחלת אליו עד כלות, כועסת עליו, וגם מתגעגעת, מתחשבנת אתו, וגם מבינה את מניעיו לעומקם. אוהבת ושונאת, ממש בעת ובעונה אחת. וכל זה מבלבל לא רק אותה, אלא גם את הקוראת, שרוצה ברגעים מסוימים לזעוק אליה – די! תרפי כבר מדמותו המכאיבה, תוותרי עליו כבר, תביני שלעולם לא תצליחי להוציא מים מהסלע, או רגש ממי שאמור להיות האבא שלך, ופשוט לא אכפת לו ממך! (כמה שהיא מיטיבה לפרט את אדישותו, את קור ליבו, את האנוכיות שלו, את היותו מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד, את העלבונות שספגה ממנו, וכל חייה היא מנסה להתגבר עליהם!).
הנה סצנה אחת שקורעת את הלב: הדוברת מתארת איך ניסתה לשמח את הוריה ביובל החמישים לנישואיהם, הכינה להם אלבום מהתצלומים שלהם שליקטה בחשאי, והזמינה אותם לארוחה חגיגית בביתה, שטרחה רבות על הכנתה. התנהגותם, תגובותיהם, מעוררים פלצות וזעם: הם מגיעים כעוסים וחמוצי סבר ואפילו לא מואילים להציץ באלבום; הם לא מרוצים מהאוכל; הם מקצרים את הביקור אצלה; שום דבר לא משביע את רצונם, שום מאמץ שלה לא מגיע אליהם, לא משמח אותם, לא מעורר בהם שום הכרת תודה, שום אכפתיות. כלום! להתפוצץ!
סופו של הספר הותיר אותי שטופה בדמעות של התרגשות. ההשתלבות של שני קווי העלילה, הידיעה על ערוב ימיה של אילזה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנוצר עם נכדתה, היו מבחינתי נקודת שיא, שאליה הרומן כולו חותר, ונותרתי בתחושה שיש בעולם אהבה, ושהיא יכולה להגיע ולהתקיים אפילו בנסיבות חיים בלתי אפשריות מרוב סבל ומפחי נפש. הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה מנחם כל כך! הנה, "מעפר פורחת שושנה", כדבריה של רחל שפירא. הנה, למרות הכול, זה אפשרי. יש אהבה.
מתוך דבר העורך האורח נדב ליניאל: המיתוס כסיפור מכונן, כהסבר לתופעות טבעיות ואנושיות (חילופי עונות השנה, בריאת העולם, קנאת אחים, סבך היחסים שבין האנושי והאלוהי, ריבוי השפות, הכוח המשכר, ההיפנוטי, של היפה) מתגלה שוב ושוב בשירים, בסיפורים, בתרגומים ובמסות שבגיליון, לא רק כמערך, תבנית או מקור שדרכו אפשר לספר מחדש את המיתוס – כלומר להאירו באור חדש, לחשוף פן סמוי, מפתיע, בתוכו – אלא גם כמסגרת מארגנת שמבעדה אפשר לחקור יחסי אהבה, יחסי שארות, רגשות כמו אשמה, ערגה, חרטה, קנאה, שאנחנו אולי נרתעים מלהתעמת איתם בחיי היומיום שלנו. אבל יותר מכך, המיתוסים מאפשרים לנו לדבר על ההווה שלנו, ובמידה רבה, על הפוליטי, מבלי להיגרר אל הפלקטי או החד-ממדי. רבים מהשירים שבקובץ מכילים, במוצהר או באופן סמוי, ממד פוליטי ויכולים להיקרא כתגובה לאבל פרטי ולאומי, כביטוי להיבריס הלאומי שבשאיפה לניצחון המוחלט, כתגובה להרס, להרג ולממדים הבלתי ניתנים לכימות, לביטוי, של אלימות, חורבן וכאב משני צידי המתרס.
יש לפעמים סדרות בטלוויזיה – למרבה הצער הן נדירות מדי – שחווית הצפייה בהן מיוחדת במינה. הן מזמנות מפגש עם יצירת אמנות, שמעניקה תובנות, חסד, והתרגשות מהסוג הנעלה, האמיתי והמדויק בכל פרט.
כזאת היא סדרה הטלוויזיה הקוריאנית "כשהחיים נותנים לך מנדרינות".
למרבה השמחה, מדובר בסדרה ארוכה: שישה עשר פרקים, שמאפשרים להתמכר עד הסוף. במשך שישיה עשר ימים הידיעה שהפרק הבא מחכה לנו בסוף היום ליוותה אותי כהבטחה לשעה של בריחה מכאבי החיים הממשיים אל מציאות אחרת לגמרי.
ולא שהסדרה רק משמחת. היא רוויה בכאב, אבל גם בעוצמות נדירות של חסד ואהבה. וכשהיא מטלטלת מרוב הזדהות עם גיבוריה, היא בעצם יוצרת את מה שאריסטו תיאר ב"פואטיקה" שלו: קתרזיס: שילוב של פחד וחמלה.
כי אמנות אמיתית, עמוקה, לא יכולה ולא אמורה רק לנחם. היא מפגישה אותנו עם רבדים עמוקים בחיינו, עם הפחדים הכי עמוקים, אבל גם עם הנחמות הכי מתוקות שהחיים מציעים.
"כשהחיים נותנים לך מנדרינות" היא סדרה פיוטית, יפהפייה, רבת רבדים והפתעות, שקשה לתאר את עוצמתה.
שני הפרקים הראשונים נראים קצת מוזרים. הם מתרחשים בכפר דייגים קטן, באי צ'ג'ו (בתרגום לעברית בסדרה השם מתועתק בעקביות ג'ג'ו). כך הוא מתואר בוויקיפדיה: "אי געשי בדרום קוריאה הדרומית, בפרובינציית צ'ג'ו דו. האי מרוחק כ-100 ק"מ מן החוף הדרומי של המדינה. שטחו 1,845 קמ"ר, והוא האי הגדול במדינה".
הסדרה נפתחת בשנות החמישים המאוחרות, בתקופה של מלחמת קוריאה, אבל העלילה המרכזית מתחילה ב־1967. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את נשות ההאנו, צוללות שמתמחות בצלילה חופשית (בלי בלוני חמצן) כדי לדוג וללקט מן הים צדפות, אצות, רכיכות, ולעיתים גם דגים. מסורת ההאנו ייחודית לקוריאה, בעיקר לאי צ’ג’ו, והיא שימשה במשך מאות שנים עמוד תווך בכלכלה המקומית.
הצלילה כמובן מסוכנת מאוד, ובסצינה הראשונה אנחנו רואים ילדה שעומדת קרוב מאוד לגלים, וקוראת אל אמה, מתחננת שתצא כבר מהמים, שדי, מספיק, שזה מסוכן.
עמיתותיה של האם יושבות על החוף ועוסקות בניקוי השלל, ולידם יושב ילד קטן, שכל תשומת ליבו מוקדשת לילדה הבוכה לא הרחק ממנו.
ושני הילדים הללו הם גיבורי הסיפור העיקריים. הסדרה נפרשת על פני ארבעה דורות, אבל הם – במרכז.
כששואלים את הילדה מה היא רוצה להיות כשתגדל, היא משיבה בלי היסוס: נשיאה. הילד משיב לשאלה דומה, ששאיפתו היא להיות "הגברת הראשונה". ברור לגמרי שהוא, כבר בגילו הרך, מאוהב עד כלות בילדה, ושהוא מועיד את עצמו לטפל בה, לדאוג לה, להיטיב את חייה, מעתה ועד עולם.
מי היא? מה דעתה עליו? מה יקרה ביניהם?
עד מהרה מתברר שאה‑סון, זהו שמה של הילדה, יתומה מאביה, ולכן היא נאלצת לגור בבית דודה, אחי אביה המנוח, ועם סבתה, אמם של האחים. הילד, יאנג גואן סיק, מתקומם נגד הקיפוח שהיא חווה: דודה מאלץ אותה לעבוד קשה, ולא נותן לה לאכול דגים יקרים, שאותם הוא מייעד רק לעצמו, לאמו, לאשתו ולילדיו. יאנג גואן סיק, חרף גילו הרך, דואג לדוג למענה דגים טובים, ומזין אותה בהם: הוא מאלץ את המשפחה המאמצת לרכך את היחס כלפי היתומה, שעד מהרה מאבדת גם את אמה.
מכאן העלילה נמשכת לאורך שנים רבות, לרגע אפילו מגיחה עד השנה הנוכחית, 2025, שבה הסדרה יצאה לעולם. אחד המאפיינים של הסדרה הוא – המעברים התכופים בין זמנים, יש פלשבקים רבים, רמזים לעבר ולעתיד, וראיות להשפעה שיש לרגעים קטנים, וכל מיני התרחשויות שלא נראות חשובות במיוחד ברגע שהן קורות, על חייהם של בני האדם.
אנחנו מלווים את תהפוכות החיים של הגיבורים, ודי מהר מתרגלים לאורח החיים שלהם, שנראה בהתחלה מוזר וזר מאוד.
ההבדלים הניכרים בין התרבות והמנהגים המוכרים לנו לבין אלה הנהוגים בצ'ג'ו, בולטים מאוד לעין. קודם כל – קשה להתרגל למאכלים שהם אוכלים. ויש לציין שיש לאלה תפקיד חשוב מאוד בסדרה: אוכל מבטא קרבה, נתינה, כמו גם – את האפשרות לבטא קיפוח ואומללות. מאחר שהם כפר דייגים, רוב מה שהם אוכלים מגיע מהים. מרק דיונונים נחשב תאווה מיוחדת, צדפות, דגים מכל סוג, מרבים להופיע על השולחן הנמוך מאוד, שיושבים סביבו על הרצפה. הכול מוגש בצלוחיות קטנות, וכמובן שאוכלים עם צ'ופ סטיקס, נוטלים מכל צלוחית, ואז מערבבים בעדינות ובמיומנות.
תרבות הישיבה על הרצפה מאוד בולטת: הכול נעשה כך, בשילוב רגליים או בכריעה. לא רק שולחנות האוכל. גם המזרונים שישנים עליהם, כך צופים בטלוויזיה, כך מקפלים בגדים, הארונות והמקררים בגובה הושטת יד מהרצפה – לעין מערבית כל אלה נראים מוזרים, לא נוחים (אבל ודאי טובים יותר לגוף, שנאלץ להתרומם לעתים קרובות, ולאמן היטב את השרירים…).
עם כל המוזרות, די מהר מתברר שבני האדם, גם כשהם שואפים לפיהם אטריות ארוכות, ומשמיעים קולות שבאוזניים מערביות נתפסים לא מנומסים, גם כשהם זוללים דיונונים, או מפלטים אותה במיומנות, גם כשהם מדברים בשפה קצת מוזרה לאוזנינו – מתנגנת מאוד בסופי המילים – הם כמונו במהותם. אוהבים. שונאים. פוחדים. מקנאים. חולמים חלומות, שואפים, מתאכזבים, מתמסרים, נדיבים וגם יודעים למרר זה לזה את החיים. אנחנו עדים למאבקיהן של נשים לחיות ולפעול כשוות בין שווים, לפעמים הן מצליחות, אך לא תמיד. כמו במציאות.
היחסים בתוך המשפחה, כפי שהם מתוארים בסדרה, עוצמתיים ומעוררי מחשבה. אפשר בפירוש ללמוד מהם!
האם, למשל, "כדאי" לאישה להינשא לאהוב ליבה, גם אם אמו מתעבת אותה?
האם הקרבה עצמית מוחלטת של הורים מיטיבה עם ילדיהם?
האם מה שנראה על פני השטח משקף באמת את המציאות, או שיש ביחסים בין בני אדם גם רבדים נסתרים, משמעותיים מאוד, שמתגלים לפעמים באקראי, ויכולים לשנות הכול?
איך נראית אהבה שעוברת מדור לדור, מאם לבת, מהבת – לבתה, וכן הלאה?
מה ההבדל בין מחויבות של הורים לילדיהם, לבין זאת של הילדים אל הוריהם?
איך מתמודדים עם רגשות אשם קשים?
איך משפיעים אירועים היסטוריים על חיים אישיים, פרטיים, של בני אדם?
כל כך הרבה שאלות מעניינות, חשובות, מתעוררות לאורך הסדרה הסוחפת הזאת, רבת התפניות וההפתעות, שמצטיינת בעיקר בחסד הרב שהיא מציירת, ומעוררת תחושה שיכול להיות גם טוב בעולם.
הטוב הזה בכלל לא מובן מאליו. שמה של הסדרה בקוריאנית שונה: 폭싹 속았수다. בדיאלקט של צ'ג'ו משמעותה: "תודה על שהשקעתם מאמץ". שמה בעברית תורגם מהאנגלית, והוא משחק מילים על המשפט המוכר "כשהחיים נותנים לך לימון – תכין לימונדה". האי צ'ג'ו ידוע בפרדסי המנדרינות שלו (הם מוזכרים כמה פעמים בעלילה), ומשחק המילים אומר כמובן שגם אם הקלפים שקיבלת לא היו מוצלחים במיוחד, אם תשחק נכון תוכל בכל זאת לנצח.
אין ספק שזה הלקח העיקרי בסדרה אם כי, יש להדגיש, היא לא דידקטית: היא מספרת סיפור אחד ארוך, רב פיתולים ומרגש שההתמסרות אליו מעניקה רגעים של חסד אמיתי.
אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל ערכה השבוע ערב מחווה לרחל שפירא במלאת לה שמונים.
התכבדתי להנחות את האירוע ואף לומר כמה מילים על שירתה של שפירא. הן כאן:
היי שקטה כאילו אין בך דופי / כאילו האוויר נותן לך הגנה
טליה דחויה חרפת העדר / את לא שפויה את לא בסדר
אם אהובייך יפקירוך / אם תחֲניק אותך בגידה / אם לשלום כבר איש אותך לא יברך / אנשי הגשם יכתירוך / למלכתם היחידה / ויחלקו איתך את לחם צערך
השורות הפשוטות, המדויקות האלה, שרחל שפירא כתבה, וגם רבות אחרות, שימשו לי לא פעם הגנה, היו לי אוויר לנשימה, וניחמו אותי בתחושה שאני לא לבד, שאיפשהו בישראל יש אישה שבלי לדעת על קיומי מכירה אותי, ואני אותה.
לכן, כששאלו אם אסכים לדבר בערב שאגודת הסופרים עורכת לכבודה, ולהנחות אותו, שמחתי במיוחד.
כבר שנים רבות ששיריה של שפירא מלווים את חיי.
על שניים מהם כתבתי בשעתו בטור שהיה לי ב־X net, "סניף" של ynet שכבר אינו פעיל. היה לי שם מדור שנקרא "הסודות והסיפורים שמאחורי השירים הגדולים" וכתבתי בו על "מקרוב": "שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת…", ועל "הקיסרית הלבנה". באתר שלי "סופרת ספרים", במדור "השיר של יום שלישי", העליתי כבר חמישה משיריה של שפירא, ביניהם "נהר הבכי", "לו הייתי", "נחמה", ועוד היד נטויה.
טור על שיר שהיה לי חשוב במיוחד, "היי שקטה", זכה אצלי לכותרת "אל מי השיר פונה?"
מאחר שרחל שפירא לא נוטה – ובצדק! – לחשוף את ההשראות לשיריה, בעצם לא הייתה לי תשובה "מוסמכת" לשאלה ששאלתי בכותרת, וכשניסיתי להשיב עליה "נשענתי" רק על מילות השיר עצמן, בלי רקע ביוגרפי. בלי סיפורים נוספים.
בדרך "חפרתי" גם בשירים אחרים ונוכחתי ששפירא מדברת לא פעם אל אהוב נסתר, או אל חבר קרוב: "אל תסב את פניך", היא מבקשת בשיר "חלומות"; "בבדידות המטרפת / עוד אראה בך, חבר", היא מבטיחה בשיר "זר יקר"; "יש בי כוח, יש בי כוח, / אל תחוס עלי", היא מפצירה בשיר "אדבר אתך"; "איש לא יראה אותי בוכה, / כי רק בתוך ליבי אתה נוכח", היא לואטת דבר סוד באוזניו, ובאותה עת, בפומביות החשאית של שירתה, גם באוזנינו.
על השורות "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם / הם כבר למדו איך להצניע את עצמם" היא נשאלה אם מדובר באנשי השירות החשאי, וסירבה לאשר או להכחיש, אבל ברור שהיא מעודדת בו את עצמה, נזכרת שאין לאבד את התקווה, כי תמיד יהיו מי שיישארו נאמנים לה ויוסיפו לחמם אותה "בפרורי אהבתם".
התשובה הלא תשובתית שלי לשאלה "אל מי פונה השיר 'היי שקטה'" הייתה בסופו של דבר בפשטות: אל עצמה כנראה, אולי אולי בכל זאת אל אישה אחרת, שאותה היא מבקשת לנחם. היי שקטה, הדוברת מפצירה, שהרי אין בררה, אלא להשלים עם המציאות; גם אם אינה מושלמת, בעצם אינה איומה כל כך. אולי לא גן עדן, אבל גם לא ממש גיהינום. ככה. זה מה שיש. הדוברת ממשיכה לפנות אל האישה (או על עצמה), ופוטרת אותה מאשמה: את יכולה להיות שקטה, כי גם אם יש בך דופי, אין בו באמת חשיבות. את יכולה כבר לשכוח אותו. ושימי לב, היא אומרת לה עוד, אפילו האוויר, החומה הלא קיימת העוטפת אותך בלא כלום, יכול כבר להתחיל להגן עלייך.
ואז דברי ההרגעה שלה מתפתחים, משתכללים ומשתנים: שוב אינה מציעה רק השלמה בלית ברירה עם מה שיש, אלא נותנת לאותה אישה אחרת – לעצמה? את האפשרות המופלאה ביותר: את יכולה, היא אומרת, כמו ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, למצוא לסבל פשר. תראי, היא מראה, הצרות שלך כבר מתחילות להתגבש ליופי. כלומר – מה שהסב לך כאב נהפך לאט למשהו אחר, ליצירת אמנות שיכולה לגעת בזולת, לדבר אליו. אולי היא מתכוונת לשיר עצמו, זה שהיא שקועה באותו רגע בכתיבתו, ויודעת כי לאחר שתסיים ליצור אותו תגלה שמהעפר צמחה שושנה, מהכיעור, או לפחות מהסתמיות, נולד יופי, מהכאב שהיה כל כך מיותר נשאר משהו שירגש אנשים ויאמר להם משהו על עצמם.
כל מי שחשה פעם שונה, יוצאת דופן, מיותרת, כל מי שדמתה בעיני עצמה לצרימה בתוך נוף המטופח ממנה, כל מי שהרגישה מכווצת מרוב זעם, כמו כף יד חבויה בתוך אגרוף, כל מי שהייתה פגיעה, מושפלת ומבוהלת, לא תוכל שלא להיאחז בשיר הזה, ולפגוש בו את יופייה של רחל שפירא ואת הנחמה שהעניקה, לעצמה, ולזולתה. אז מי בכלל צריך סיפורים על חייה של מי שמסוגלת בכמה מילים להעניק משמעות לחיים של אחרים.
הטור על "היי שקטה" לא עלה בסופו של דבר ב־Xnet, אלא רק אצלי, באתר "סופרת ספרים". העורך שם סבר שמאחר שאין לי באמת תשובה לשאלה ה"ביוגרפית", אין טעם לפרסם אותו אצלו.
זה היה בינואר 2016. מאז הטור הזה זכה אצלי לעשרות אלפי כניסות, למעשה הוא אחד הפופולריים ביותר שלי…
זה מעיד כמובן על האהבה הרבה, המוצדקת כל כך, שהציבור בישראל רוחש לרחל שפירא וליצירתה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לך, בשמי ובשם הרבה מאוד מהקרובים אלי, שמרגישים כמוני עד כמה שהקיום שלך מיטיב את חיינו.
צלילה של המילה האחת, "והלכת", שחוזרת שוב ושוב, הולך ומצטבר, פועם כמו לב או גונג, כמו תוף שמלווה תהלוכת אבלים; ויש בו, בספר, שירי אֵבֶל ישיר, כמו "מעבר לנהר" –
זהו שיר שיופיו נובע מהצלילים הנחרזים – כר – ניגר – נהר, המספרים על האי סדר שממשיך להתרגש גם שנים אחרי שהיקר מכול נמוג אל מעבר לנהר הסטיקס, הגובל בין הארץ לשאול, ואינו מוזכר כאן בשמו המפורש, אבל הוא משתמע ונהיר.
יש בספר שירים סיפוריים נוגעים ללב במיוחד, למשל – "זוג בשדירה":
שיר שלוכד רגעי מפגש חד צדדי ומייסר בין אישה שצופה בבני זוג, שאת אחד מהם, את הגבר, הכירה מקרוב, ועכשיו הוא כבר זר לה, אם כי גם מוכר יותר מכול, שייך לאישה אחרת שאינו מביט בה. אגביות התיאורים היומיומיים, פירוטם – "לֹא. הַמָּלוֹן לֹא פֹּה אֶלָּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׁכוּנָה. / הִיא מְחַפֶּשֶׂת רְחוֹב מַקְבִּיל לְהַלֵּךְ בּוֹ […]" אינה מטעה אותנו: אנחנו חשים היטב בכאב הנוקב הנובע מהמאמצים לגבור על הפער בין הקרבה של פעם לזרות של עכשיו, בין הידיעה שמי שהיה "שלה" ממשיך לחיות, והוא עם אישה אחרת, ואפילו לא יודע שיש מישהי שצופה בו כמו מעבר לזגוגית שקופה אך אטומה.
את השירים שנגעו ביותר לליבי מצאתי בשער הרביעי של הספר, "אבל לאן, אימא?" המוקדש לאבל ולכאב מסוג אחר – ייסורי ילדותה של המדברת. זמירה, הכותבת, "מגלה" לנו בו ששמה בבית הוריה היה סָאמְרָה; שהוריה המהגרים, המבוישים, נאלצו להיעזר בה במצבים שבהם הורים אמורים להיות החזקים, המנווטים, למשל – כדי שתתווך בינם לבין המורה שלה באסיפת ההורים של סוף כיתה א'. הההורים מעודדים אותה – כן, "תְּדַבְּרִי, תְּדַבְּרִי עְבְּרָאנִי / יָא עְיּוּנִי, הָיוּ / אוֹמְרִים, וְכָכָה / נִלְמַד גַּם אֲנַחְנוּ עִבְרִית", והיא נבוכה בדיעבד ממבוכתה אז, מבקשתה את אמה שלא תדבר עם המורה בערבית, מהתשובה של האם "וְאֵיךְ אֲנִי אֲדַבֵּר אִתָּהּ, יָא בְּינְתִי, אֵיךְ?", מהמראה המהודר מדי של הוריה: "אִמָּא לָבְשָׁה שִׂמְלָה חֲגִיגִית / וְאַבָּא חֲלִיפָה שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים", ממאמצי השווא שלהם להבין את מה שאומרים להם: הם "יָשְׁבוּ כְּמוֹ חוֹמָה מוּל הַמּוֹרָה עַל הַסַּפְסָלִים / רָכְנוּ אֵלֶיהָ וְרָצוּ לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַמִּלִּים", ומחוסר האונים שלה כילדה, שהמורה מבשרת לה לכאורה בשורה משמחת – מתכוונים להקפיץ אותה ישירות לכיתה ג', כי היא כבר יודעת לקרוא. הילדה רוצה רק להישאר עם החברות שלה, אבל מי יעזור לה, ומי יושיע?
השיר הראשון בשער הזה, "רעל שיש לו שם", שטוף זעם: "הַאִם שְׁלַחְתֶּם אוֹתָנוּ לָמוּת בְּיוֹדְעִין? / יְדַעְתֶּם, חֵצִי מֵאִתָּנוּ לֹא יַחְזְרוּ." היא תוהה בו – "הַאִם יְדַעְתֶּם שֶׁהַהוֹרִים יִשָּׁבְרוּ / כְּמוֹ עֵץ יָבֵשׁ עַד סוֹף יְמֵיהֶם? / שֶׁהָאָחוֹת הַקְּטַנָּה לֹא תִּגְדַּל?" והיא נאבקת בו בעצמה, להתנגד, מנסה להשתכנע ש – "אֵין לָךְ זְכוּת לִכְתֹּב אֶת זֶה", אבל כמובן – כותבת את הדברים, ועוד איך!
עד שלב די מתקדם בקריאת הרומן החדש של גייל גלבוע פרידמן (על קודמו, אלמה מאטר, כתבתי כאן) האמנתי (קיוויתי!) שמדובר בתכסיס ספרותי מתוחכם: קול של מספר מגוף ראשון שבדבריו חושף בלי דעת את ההפך ממה שהוא מספר לנו על עצמו. כמו, למשל הומברט הומברט, המספר ברומן לוליטה על אהבתו־כביכול לילדה הקטנה שהוא פוגע בה מינית, אחרי שהמית את אמה, ואין לו מושג שבכל דבריו הוא בעצם מפליל את עצמו, את אלימותו, את הזוועה האיומה שהוא מעולל.
אבל לאט לאט, לאורך הקריאה, התחלתי לחשוד שלא, לא בטוח שהמספרת ששמה את המילים בפיו של המספר בספר שלפנינו החליטה עד הסוף שהדמות שלה היא מה שמכנים בציבור דושבאג מצוי. לצערי התחלתי בשלב מסוים לחשוש שהיא מייצגת באמת, ברצינות, את סבלותיו ואת מצוקתו.
המספר הוא אסף, איש הייטק, גר בבנימינה עם אשתו יסמין ובנם הפעוט, דקל, תינוק שנולד ממש בתחילת הסיפור.
יסמין ילידת היישוב. הוריה גרים בשכנות לזוג הצעיר. ותיקי בנימינה מכירים אותה היטב, אבל אסף מרגיש שם נטע זר. מרגיש שבני המקום נוהגים בו בחשדנות; שעליו להוכיח את עצמו, את זכותו להיות כאן בכלל, נשוי ליסמין, גר בבית בשכונה הוותיקה, לא בצדו החדש של היישוב, שמיועד למצטרפים חדשים…
אבל הזרות שהוא חש בבנימינה איננה בעייתו המרכזית, אלא – הזרות שהולכת ומתפתחת בינו ובין יסמין.
מאז שהרתה ללדת היא כבר לא מושכת אותו. "לא מושכת?" מגעילה אותו ממש!
הוא אפוף טינות כלפיה. מרגיש מושפל, מסורס, נתבע לרצות אותה; הוא מפנטז בלי הרף על נשים אחרות, אפוף חשדות שהוא בכלל לא אביו הביולוגי של דקל, ובכל זאת מתאמץ – כביכול – להתנהג באופן ראוי. כלומר – לעזור לה ולהיענות לכל דרישה שלה. לא מתוך התחשבות אמיתית. לא מתוך ראיית הזולת, או אכפתיות. רק כי ככה מצפים ממנו. ומה יקרה אם תמאס בו? להתגרש עולה יותר מדי כסף… הוא מרגיש כבול אל אשתו ואל ביתו בעבותות כספיות, ובתוך תוכו רותח מתיעוב ושנאה לכל מה שיש בחייו. מרגיש מנוצל. מתקומם בחשאי. מתנגד. משתוקק כל הזמן לבגוד בה.
אפילו כשהיא סובלת מצירי לידה, כשהוא יושב לצידה בבית החולים, הוא משוכנע שהיא סתם מגזימה בהפגנת הכאבים שהיא חווה.
כמעט כל המחשבות הפנימיות הנסתרות שלו שליליות ומרות. כשהוא הולך לחדר התינוקות לראות בפעם הראשונה את בנו, הוא מסתכל על היילודים וחושב "היו להם יתרונות ברורים על פני: יותר בריאות. יותר חיות. יותר ימים לראות טוב".
הוא מתנהג בגסות רוח אל ידידים שאשתו מזמינה להתארח אצלם, ושקוע ברחמים עצמיים, חשדות מכוערים ושנאה.
אם מישהו חושב שרק כלפי אשתו הוא מגעיל, אפשר להיווכח שבאופן כללי וגורף אין לו מושג איך מתנהגים בהתחשבות, איך רואים את הזולת. זה קורה גם כשהוא נמצא במחיצת חבריו: בשלב מסוים הוא "מתעלק" על אחד מהם, כופה עליו את נוכחותו, לן אצלו, ואפילו, כשהחבר מסביר לו בנימוס שלא יוכל להמשיך לארח אותו, מרשה לעצמו לקחת תפוח מהקערה הניצבת מולו, ולנגב אותו… בחולצה של החבר! ואז לטעום ולזרוק. גם תפוח עץ שלא קנה בכספו לא יכול לרצות את צרכיו ורצונותיו…
הרגעים כמעט היחידים שבהם הוא קצת חיובי לכאורה מתרחשים במהלך משגל מוצלח.
בכל שאר הזמן מה שהוא מגלה לנו במונולוג הפנימי המתמשך מוכיח שמדובר פשוט באדם מגעיל במיוחד.
אז כן, בכך גלבוע פרידמן משכנעת בהחלט. אבל איפה הקונטרפונקט? איפה המורכבות? ציפיתי וקיוויתי כל הזמן שנראה את החיים מדי פעם, או בכלל, גם מנקודת המבט של יסמין.
מה מרגישה אישה שזה עתה ילדה, והיא חשה, וצודקת! שבעלה לא אמפתי, לא אכפתי, לא מתחשב, רק עושה את התנועות הנדרשות, אבל בעצם עוין, פסיב אגרסיב, מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד?
איך נראה הסבל שלה? הוא מרגיש שהיא תובענית ועריצה. היא מרגישה נטושה, ועזובה. אבל את רגשותיה אנחנו רואים רק דרך הפריזמה של אישיותו המעוותת, ולי, לצערי, זה לא הספיק…
מצד שני, אני מודה שקראתי את הרומן בשטף, בלי לעצור ובלי לזנוח אותו, כפי שאני נוהגת לעשות בלי שום משוא פנים עם ספרים שלא מדברים אלי…
אולי המשכתי לקרוא עד הסוף כי כל הזמן קיוויתי למורכבות שתגיע ותפתיע או תרגש אותי. זה לא קרה.
הספר פרשת סטלין מתמקד לא רק בדמותו של סטלין, אלא גם בשני מנהיגים נוספים, צ'רצ'יל האנגלי ורוזוולט האמריקני, ובברית שכרתו עם ברית המועצות, כדי להביס את היטלר.
הוא לא נקרא כמו ספר עיון יבש וגדוש בעובדות, אלא כפרוזה מותחת, מרתקת, ולפעמים אפילו מסמרת שיער.
כמו תמיד כשאני קוראת ספר שמספר על מנהיגים חשובים בתקופות של משבר עולמי קיצוני, אני נדהמת מעוצמת ההשפעה שיכולה להיות לאנשים בודדים על חייהם של מיליונים.
התקופה שהספר שלפנינו מכסה מרתקת במיוחד. הוא נפתח עם תחילתו של מבצע ברברוסה, כשהיטלר הפר את ברית אי־הלוחמה שהייתה לו עם סטלין, בהסכם המכונה "ריבנטרופ־מולוטוב", ופלש במפתיע לברית המועצות.
מרתק לקרוא איך צ'רצ'יל החליט להצטרף למלחמה, בעצם, במידה רבה, כדי להגן על סטלין, אף על פי שראה בו עד אז אויב מסוכן שהיה נחוש לסלק. מרתק לא פחות לקרוא על שלושת האנשים המרכזיים הללו, צ'רצ'יל, רוזוולט, שהצטרף למלחמה אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור, וסטלין. מדהים למשל תיאור קריסתו הנפשית של סטלין לנוכח הידיעות על הפלישה הגרמנית, שהרי עד שזה קרה סירב בכל תוקף להאמין שיש לכך סיכוי. עד כדי כך, שיום לפני הפלישה הגרמנית עוד ציווה להוציא להורג קצין מודיעין שהיטיב לקרוא את הרמזים, הבין אותם, וניסה להתריע.
אנחנו רגילים לחשוב על סטלין כעל עריץ נחוש ששלט בארצו ללא מורא וביד ברזל, וכמעט לא יאומן ללמוד איך התמוטט ולא תפקד במשך שלושה ימים, למעשה – נס אל אחד מבתיו המרוחקים וסירב לצאת אל הציבור ואל אנשיו בכלל, ולהתמודד עם המפלות האיומות שספג הצבא האדום בתחילת המלחמה.
רק ביקור משלחת של יועצים שהגיעו עד אליו, הפצירו בו והעניקו לו את ההרגשה שעמו זקוק לו, ושהוא היחיד שמסוגל להוביל לניצחון, הפיח בו רוח חיים, רומם את נפשו, והחזיר אותו לתפקוד.
בכלל, מרתק לקרוא על האיש הנורא הזה, שהיה כידוע אחראי למותם של עשרות מיליונים מבני ארצו. על יכולותיו להקסים בני שיח תמימים – בהם את צ'רצ'יל ורוזוולט בכבודם ובעצמם, שנפגשו אתו כמה פעמים כדי לטכס עצה איך להמשיך במלחמה, ואילו צעדים לנקוט.
למשל – על המפגש, לקראת סופה של המלחמה, שבו תבע סטלין לקבוע שלאחר שגרמניה תיכנע, יוציאו להורג עשרות אלפי קצינים גרמנים. רוזוולט, למרבה ההפתעה, צידד בדרישה, ורק "עמד קצת על המיקח" בעניין מספר המוצאים להורג, וצ'רצ'יל הג'נטלמן, שמבחינתו זה מסוג הדברים שאומרים עליהם באנגליה: it's not done! רתח מזעם וביקש להפסיק את השיחות. הוא לא הרגיש שהשניים האחרים פשוט משתעשעים על חשבונו!
לעומת זאת, צ'רצ'יל לא היסס להגיע עם סטלין להסכמות חשאיות, מאחורי גבו של רוזוולט ובלי ידיעתו. נראה כי מרגע שהתאושש, היחיד שמשך בכל החוטים, ובמיומנות רבה, היה סטלין. מסתבר שלמרות מוצאו הפשוט, בן למשפחה ענייה מרודה, למרות שהיה בעברו לא יותר מפושע אלים, היה סטלין איש ספר שידע הרבה מאוד על העולם – הרבה יותר מהשניים שהציגו את עצמם כאינטלקטואלים משכילים, צ'רצ'יל ורוזוולט.
כך לקראת סיומה של המלחמה הצליח סטלין להשיג מעמיתיו את מה שהיה חשוב לו באמת. כשצ'רצ'יל נאבק למשל למען חירותם של הפולנים וביקש למנות להם ממשלה עצמאית, פולנית, "סובב" אותו סטלין והסביר לו שאמנם הוא נחשב דיקטטור, אבל לא היה מעלה על דעתו לקבוע לפולנים מי ימשול בהם. (כמובן שזה הותיר פתח למה ששאף מלכתחילה להשיג: פולין נשארה כפופה לברית המועצות. עד שזאת לא נחלשה וקרסה, לא הייתה לפולנים תקומה, והם ידעו שנים קשות מאוד, מתחת למגף הסובייטי, גם זמן רב אחרי מותו של סטלין).
צ'רצ'יל ניסה באותה שיחה מכרעת להציל את הפולנים, והסביר לסטלין שמדובר "בכבוד שלי". על כך השיב סטלין בעורמה – "ובשבילי זה עניין של חיים ומוות".
לא יאומן לקרוא ולהבין עד כמה השפיעו החלטות של שלושה אנשים, לפעמים אפילו רק שניים, על חייהם של מאות מיליונים. כך למשל בביקורו הראשון של צ'רצ'יל במוסקבה, שנועד להבטיח את שיתוף פעולה בין בריטניה וברית המועצות, השיחות כמעט נפסקו כי צ'רצ'יל נעלב (אישית!) מסטלין, וכבר התכוון לחזור הביתה בלי שום הסכמות, ורק עוזרו הקרוב של ראש ממשלת בריטניה הציל את המצב, דיבר עם הבוס, שיכך את זעמו, והזכיר לו מה בעצם עומד על הפרק… לא להאמין!
מדהים לקרוא איך סטלין הערים על שותפיו אפילו בתום המלחמה: לשגריר ארצות הברית העניק למשל במתנה פסל מעוצב שנועד להיתלות על הקיר. רק כעבור שנים נודע שבתוך הפסל היפהפה הזה נטמן מכשיר האזנה שלא נזקק לאנרגיה חיצונית כדי שיפעל…
תמימותם של רוזוולט וצ'רצ'יל מזעזעת. הם אמנם עזרו מאוד לסטלין, בכך שציידו אותו בכמויות בל יתוארו של תחמושת, טנקים, מטוסים, שבעה עשר מיליון טון ציוד (שסטלין תבע מהם, בלי להתבייש, ולא היסס גם לבוא אליהם בטענות כשחלק מהציוד לא הגיע, כי הגרמנים הטביעו אניות של בעלות הברית שנשאו אותו!), אבל בסוף הדרך, קרוב מאוד לניצחון, לא הבינו באמת לְמה סטלין שואף. רוזוולט רצה רק להבטיח את שיתוף הפעולה של סטלין במלחמה נגד יפן. צ'רצ'יל רצה להבטיח שסטלין לא ישתלט על אירופה, ואילו סטלין "רצה למנוע כל אפשרות שגרמניה – אם וכאשר תקום פעם לתחייה – תשוב ותתקוף אי פעם את ברית המועצות".
לא רק המנהיגים היו תמימים. במסיבת עיתונאים, כששגריר ארצות הברית ניסה להתריע נגד סטלין ולהסביר לאן הוא חותר, דנו אותו שומעיו לכף חובה, סברו שהוא מדבר כך רק משום שהוא מיליונר, חשדו בו שהוא אומר את הדברים רק מכיוון שהרוסים "הקשו עליו" בשנים שהיה שגריר… כשהדגיש שעל ארצות הברית להיראות חזקה, כי חלקים ענקיים של מזרח אירופה נשלטים בידי הסובייטים ואין סיכוי שסטלין ייסוג מהם, חשבו שהוא סתם מחרחר מדון.
גם שגריר בריטניה במוסקבה נחרד מהגישה הפייסנית של ראש הממשלה שלו, "היא נראתה לו חלשה, שגויה ונאיבית". אבל שני מנהיגי העולם החופשי נשארו בשלהם, וסטלין כמובן צחק מכולם. אחד הצופים במפגש בין שלושת המנהגים ציין לעצמו כי "סטלין נותר ממוקד ללא פשרות, נושא ונותן ערמומי ומיומן". בזמן שצ'רצ'יל "נשא מונולוגים", ורוזוולט "הכביר מילים" – "סטלין התגלה כאמן תרגילי ההתחמקות וההשהיה בלי לייחס חשיבות רבה לעובדות"…
כשרוזוולט הגיע לקרים, לוועידת יאלטה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945), "במחיר גבוה של אי־נוחות וסיכון עצמי", הוא בעצם "העניק לסטלין את המחמאה הגדולה ביותר האפשרית בעצם בואו", אבל סטלין ראה בפעולה האצילית והנדיבה הזאת סימן של חולשה, ונהג בהתאם.
צ'רצ'יל ורוזוולט שכנעו את עצמם שעלה בידם "לכונן מערכת יחסים קרובה" עם העריץ צמא הדם, שהיה, כמובן, פסיכופת מסוכן. אכן, "רק שבועות מעטים לאחר המסיבות הידידותיות שלהם", הטיח בהם סטלין ובבאי כוחם עלבונות והאשמות.
צ'רצ'יל נדהם: "מה שמתמיה אותי זה חוסר העקביות", כתב לאשתו…
אני תוהה מה אפשר להסיק מכל זה עכשיו. היום, כשאני כותבת את הדברים הללו, פוטין וטראמפ אמורים להיפגש באנקורג', באלסקה. הם ידונו בגורלם של מיליוני אוקראינים, וכל החלטה שלהם (או אי־החלטה!) תשפיע מן הסתם גם על חיינו. (היום, יום ראשון 17.8, וכבר ידוע שמפגש הפסגה הקצר הסתיים בלא כלום. טראמפ רק העניק לפוטין לגיטמציה בעצם המפגש אתו. ברוסיה הציגו את תמונותיו על אדמת ארת הברית, כפריצה של הבידוד הבינלאומי על המדינה שנמשך יותר משלוש שנים. באוקראינה ראו בכך בגידה שרק מסיבה להם כאב נוסף, על רקע המלחמה והסבל המתמשך).
בסופו של הספר מספר מילטון שכיום מתקיים ברוסיה "טיהור" של סטלין: "משקמים" את המוניטין שלו כגיבור שהסיר מעל ברית המועצות את האיום הגרמני.
מסתבר שאת הזוועות אפשר לשכוח.
כדי להיזכר בהן, כדי לדעת שוב כיצד נראתה השפעתן של הזוועות ההן בחיי היומיום של בני האדם שחיו תחת סטלין, כדאי לשוב ולקרוא את אחת העדויות המאלפות ושוברות הלב במיוחד, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, תקוות השיר.
וכמובן – להסיק מכך שאסור ללכת שולל אחרי פסיכופתים, אסור להישבות בקסמם המתעתע. אבל לשם כך צריך הרי קודם כל לזהות אותם…
הוצאת כתר, 2025 תרגמה (והוסיפה הערות שוליים רבות ומאירות עיניים): עדי מרקוזה־הס 392 עמ'
“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”
“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”
“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.
“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”
אני מודה: הספר לא שבה את ליבי מיד. נדרש לי זמן כדי לשקוע בו ולהתמסר לו, ועשיתי את זה בעיקר מכיוון שדעתה של מי שהמליצה לי עליו נחשבת בעיניי – בדרך כלל הטעם שלה ושלי מסונכרן מאוד בענייני ספרים, ואם היא התלהבה ממנו, אמרתי לעצמי, כדאי שאנהג בו באורך רוח.
וכן, היא צדקה!
קשה לומר ממה התפעלתי יותר: מהאמינות של הדמות הראשית? מהשחזור המדויק, המשכנע להדהים, של החיים בכפר קטן באמריקה, במאה השמונה עשרה? או, בסופו של דבר, ממה שנגלה לי באחרית הדבר שהוסיפה המחברת, ששם בכלל הופתעתי מאוד (היא מתרה בקוראיה שלא לקרוא את דבריה מראש, אלא רק אחרי שקוראים את הרומן במלואו, והיא צודקת לגמרי, כי מה שנודע שם, לאחר מעשה, על האופן שבו הגיעה לכתוב את הספר, מפעים ממש).
הרומן נכתב בגוף ראשון. מרתה באלארד מספרת לנו בקולה על חייה, ובעיקר על משלח ידה ועל הסיפורים הסובבים אותו. מרתה מיילדת, ולצד הסיפור הכתוב שלפנינו, שזורים ברומן ציטוטים רבים מתוך יומן שהיא מנהלת, ובו היא מספרת את קורות יומה, את מי יילדה, מה היה מצב האם והיילוד, וגם – משפט או שניים על חייה האישיים.
כך אנחנו לומדים על משפחתה, ילדיה הבוגרים, על אלה שהלכו לעולמם בטרם עת, על בעלה המסור, טוב הלב, אפרים, ועל חייהם המשותפים המלאים באהבה, נדיבות, חסד, זה כלפי זה, ושלהם כלפי הסובבים אותם, על חריצותם המופלאה, ועל אומץ ליבם.
העיירה הקטנה שבה הם גרים שוכנת על שפת נהר שקופא בחורף, ובמשך חודשים ארוכים נשאר קפוא. תלאות מזג האוויר מתוארות בחיוניות רבה כל כך, עד שבעיצומו של גל החום של חודש אוגוסט שפוקד אותנו בישראל בימים אלה הרגשתי צמרמורות של קור (טוב, גם המזגן שפועל במרץ הוסיף כנראה לתחושה…). הנה דוגמה אחת מיני רבות: "הרוחות צברו תאוצה והשמיים נפתחו ברגע שהשופטים הגיעו. פיסות שלג משוננות מצליפות באוויר, שורטות את החלונות. רוח קרה חומקת מתחת לדלת ומסתחררת סביב כפות רגלינו. אני מהדקת את החצאית סביב הקרסוליים. איימוס פולארד הדליק בקמינים אש עזה ושואגת, אבל הם מתקשים להביס את הקור המזדחל שהסופה הודפת לעברנו"… ברררר…
מרתק ומפחיד לקרוא על חיים גדושים בתלאות היומיום שבהם כל דבר קטן מצריך עבודת פרך. את הכול אנשים מייצרים בעצמם לעצמם: סכינים, נרות למאור: מכינים אותם בתהליך ארוך ותובעני מחלב חיות, שמחממים, בוחשים, מגיעים לרגע הקריטי לפני שהוא נקרש, ואז מעצבים את הנרות, טובלים בכל אחד מהם פתיל…: "עבודה קשה ומיוזעת"… קולמוס מכינים מנוצה ומזינים אותו בגושי דיו; רוצים שמלה חדשה? יש ללכת לחנות, לבחור בד, ולתת אותו לתופרת… נשים צעירות מכינות לאורך שנים את הנדוניה שלהן – תחרות, מצעים מבדי פשתן שטוו בעצמן, או מכותנה שסרקו. רוצים בית? יש לשנס מותניים ופשוט לבנות אותו… חיי היומיום כרוכים בחליבת פרות, השגחה על התרנגולות והסוסים, בישול, ניקיון…
אישה שיודעת קרוא וכתוב היא בחזקת פלא. בעצם – גם גברים רבים אנלפביתים.
את התושבים מטרידים זיכרונות טריים מהמלחמות עם האינדיאנים, ויש לבנים שהתעשרו כי נהגו לקרקף את אויביהם (ולא רק את אלה האינדיאנים!) ולמכור את הקרקפות תמורת הרבה מאוד כסף. כיום בני השבט השכן כבר לא מהווים איום, עד כדי כך שהכומר ואשתו אפילו מתיידדים אתם, למורת רוחם של חלק מהלבנים, שמעדיפים לשמור טינה וללבות אותה.
גם שחורים שהיו עבדים אבל השתחררו מופיעים בספר, והכול, מסתבר, מבוסס על תחקירים מעמיקים שערכה הסופרת.
דבר אחד לא השתנה מאז: כוחם הגופני של גברים, העולה על זה של נשים; הנכונות של הגרועים שביניהם לנצל את היתרון הזה כדי לפגוע בנשים, לתקוף, להפחיד, לאנוס, וגם – הטיית הדין המובנית של מערכת המשפט, שמגמתה לא להאמין לאישה, לקורבן, אלא לגבר המכחיש, המצויד בעורכי דין יקרים ובתחכום שהחברה מקנה לו, ושוללת ממנה.
אמנם בימינו נשים לא נאלצות עוד לשלם קנסות ולהיענש אם ילדו ילד מחוץ לנישואים; אמנם הפמיניזם הקנה לנשים שיוויון זכויות בפני החוק, אבל אין ספק שגם כיום נשים מוצאות את עצמן בעמדה של נחיתות, גם כשהן אוזרות עוז ומתלוננות נגד גברים שפגעו בהן, קל וחומר כשאין להן כלים להתמודד עם הפגיעה.
אריאל לוהון נוהגת לבסס את הרומנים שלה על דמויות אמיתיות, ועל אירועים היסטוריים שחקרה. הנהר הקפוא עורר בי סקרנות, ואין ספק שאקרא עכשיו ספרים נוספים שכתבה.
"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.
"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."
הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.
הוא ניסה לחשוב עליה.
"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "
אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."
בתחילתו שבה את ליבי הספרון הזה – כל אורכו רק 97 עמודים קטנים. הוא הזכיר לי את מסות השוטטות הקצרות של ולטר בנימין, גי דה מופאסן, צ'רלס דיקנס ואחרים, בספר שגם הוא ראה אור בהוצאת תשע נשמות, ב־2017: לאהוב, לשוטט, להפליג, ובמיוחד את המסה הסיפורית הבלתי נשכחת של וירג'יניה וולף, שמתארת ליל שוטטות שלה בחוצות לונדון ואת תובנותיה מהשעות שבהן הסתובבה בעיר, פגשה אנשים וראתה מראות.
לילטי מסתובבת בפריז. רואה קבצנים והולכי רגל; קוראת ומתעדת כתובות גרפיטי שחלקן נהפכו כבר לשיחות שמתנהלות על קירות: על הכתובת "האהבה שורצת ברחובות" השיב מי שהשיב בכתובת משלו: "לא האהבה שורצת ברחובות אלא האומללות, ועל כל שעל ופינה", שאליה נכתבה תשובה נוספת: "האהבה מתה". לילטי מצטטת את הכתובות בצרפתית, מתרגמת אותן, ומשעשעת אותנו בהומור שיש בהן, עד שמתחשק להודות לה – טוב ששמת אליהן לב, והבאת לנו אותן כשי.
הרשימות הראשונות אישיות ברוחן. לילטי מספרת לנו מדוע בעצם אישה צעירה ילידת באר שבע ש"היגרה לתל אביב" (כך כתוב בביוגרפיה שלה על דש הספר) הגיעה לפריז – היא התכוונה ללמוד שם ספרות או פילוסופיה. היא לא מגלה לנו כיצד זה היא בעלת תעודת זהות צרפתית, אבל רומזת: כשהתיק שלה נגנב ובו כל המסמכים החשובים השייכים לה, היא נאלצת להתחיל "שוב" בהליכים ביורוקרטיים כדי לשחזר את תעודת הזהות הצרפתית האבודה, ושוב להוכיח את זכאותה, "העניין כבר הוכח", היא מנסה להסביר לפקידה הטרחנית, שכן כבר המציאה לרשויות את תעודות הזהות של הוריה, סביה, תעודות הלידה של כולם, וכיוצא בזה. טוב, אז היא ישראלית שמוצא משפחתה צרפתי.
והיא מסתובבת בפריז עם מבט שהוא מקומי וזר, בעת ובעונה אחת. תושבת, אך גם, במידה מסוימת, תיירת.
היא סוקרת את סביבותיה ושואלת את עצמה "מה את עושה עם העיר הזאת, שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה הכרח להיות חלק ממנה?"
היא מתבוננת בהולכי רגל שפוסעים על המדרגות ובנוסעים שממתינים בתחנות האוטובוס. היא רואה "נשים אפריקאיות לבושות בבגדים ססגוניים נושאות עגלות עמוסות בתינוקות ובסלים מהשוק". היא חשה בריחות העולים באפה "למראה ענפי הסלרי המציצים מן העגלה של האישה", אבל "נידפים במהרה". היא לוקחת אותנו לטיול חוצות, רואה את הצוענים "שמכנים אותם פה במחוות פוליטילקלי קורקט – 'אנשי המסע'" כשהם מגיעים בבוקר למרכז העיר "ויוצאים לעבודה", ומוסיפה: "מקצתם מקבצים על המדרכות, אחרים גונבים בתחנת המטרו, שודדים זקנים שמושכים כסף בכספומט, מכים עוברי אורח, חוטפים את הפלאפונים ברחוב, במטרו גאר־די־נור", ובערב, "לאחר יום עבודה" חוזרים אל מחנות האוהלים שהקימו בפרוורי העיר.
פריזאית? תיירת? גם וגם.
לילטי מלווה את הפרקים הקצרים באיורים מקסימים: של גשר בפריז; של הכלבה השייכת לה ולבת־זוגה, כשהיא שמחה וכשהיא כעוסה; של חסר בית שישן על קרטון ברחוב; של זוג פסלים שראתה בשוק באמסטרדם.
הייתי שמחה אילו המשיכה בתיאורי הרחובות והשוטטות שלה, אבל היא עוברת גם לעניינים אחרים, שגם בהם מצאתי חן: למשל, שיחה שלה עם רופא המשפחה (שם מכנים אותו "רופא כללי") על ספרות ובריאות, או – התרשמויותיה מענפי ספורט שונים באולימפיאדת פריז, ששודרו באותה עת בטלוויזיה.
הבעיה שלי התעוררה לקראת הסוף, כשהיא מחליטה לתרגם חלק מתוך מחזה שראתה במסגרת "תיאטרון אקספרימנטלי". אני מודה שלא הבנתי מה הקשר; שהקטע המתורגם פשוט לא עניין אותי, ושהייתי מעדיפה לקרוא עוד ועוד מתיאורי המקום והעיר, במקום את החלק הזה, שבעצם חותם את הספר, ומכיל 13 עמודים (לא מעט, באחוזים, אם זוכרים שהספר קצר מאוד).
הרומן אנדראו, ספרה הראשון של נירה ג'רסי גת, שהיא, כך נכתב על גב הספר, "מעצבת טקסטיל" (גיבורת הספר מעצבת שטיחים), מתחיל ונגמר באותה נקודה: הפסיכולוג שהלכה אליו במשך חמש שנים, חשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר (התאהבה בו, למעשה!), נפרד ממנה לצמיתות, לא לפני שרשם לה על פתק את שמו של פסיכיאטר שאמור לעזור לה "להיפטר מהאלכוהול" שאליו התמכרה בתקופה האחרונה, במידה לא מעטה – בגללו!
מיד אחרי נקודת הפרידה הזאת, שמתרחשת בסלון ביתו, גולשת המספרת, ניקה, אל ההתחלה – מדוע בעצם הגיעה לטיפול, ומה עבר עליה בשנים שנוצר הקשר המיוחד בינה ובין אנדראו.
ניקה סובלת מחרדות עמוקות מאוד, שממוקדות בבתה, מאיה. היא מתקשה להתמודד עם כל פרידה מהילדה, שבמשך השנים גדלה, מתגייסת, עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת לעבוד, להרוויח כסף ולצאת לטיול הגדול.
כל עיכוב של מאיה, כל דקה מעבר לזמן שבו ניקה מחכה לשובה הביתה, קשה מנשוא ונהפך לדרמה קשה, שמתוארת עד כדי כך בפרוטרוט, שלרגעים חשבתי בכל פעם שהנה, עכשיו זה באמת קורה, הפחדים של המספרת מתממשים, משהו נורא קרה למאיה. ג'רסי גת מצליחה אם כן להכניס אותנו, הקוראים, עמוק לתוך החרדות של הגיבורה, ואנחנו נעשים שותפים להן. החרדות הללו נובעות בחלקן מכך שהעלילה מתרחשת בשנים שבהן התרחשו בארץ ברצף בלתי פוסק כל הפיגועים המחרידים, הרצחניים, שאיימו על החיים ועל שלוות הנפש של כל אחד מאתנו. אבל מקורן של החרדות לא רק במציאות המפחידה כל כך – אובייקטיבית. חרדותיה של ניקה בכל זאת חורגות מהרגיל, הן משתקות אותה, עד שהיא מחליטה לנסות להיעזר בפסיכולוג.
מהרגע הראשון אנחנו, הקוראים, מרגישים במה שייקח לניקה שנים להבין: אנדראו, גבר צעיר ויפה תואר, הוא בעצם פתיין לא קטן.
אמנם הוא אף פעם לא חורג (לכאורה!) אל מעבר לגבולות המוגדרים של יחסי מטפל־מטופלת, אבל למעשה הוא מפעיל עליה מסכת של פיתויים, לא כולם לגמרי סמויים. קודם כול בנוכחותו הגופנית, הגברית במפגיע, המודעת מאוד להיותו גבר נאה ומושך. ואז, בהמשך, הוא אפילו "מפרש" לה את מה שקורה בחייה ומסביר לה שבעצם "את רוצה אותי". ככה. ישיר, לפנים.
גם ההתניה שהוא מתנה ממש בשיחה הראשונה אתו – שאסור לה לשאול אותו שאלות אישיות, ובהמשך – היעתרותו, אחרי שנים, דווקא כן לשתף אותה בפרטים אינטימיים של חייו, הן חציית גבולות בלתי נסבלת.
אבל הפלישה האסורה, הקיצונית ביותר, מתרחשת כשהוא מציע לה לכתוב ביחד אתו ספר(!) שיעסוק בטיפול בה, ומבטיח לה שיעשו את זה בפגישות בבית קפה ששוכן על שפת הים, ושלא יגבה ממנה כסף על אותם מפגשים!
כל נורות האזהרה מצלצלות למקרא הדברים הללו, ואכן, איך לא, היא מתבלבלת, ודי קורסת, כתוצאה מההבטחה המפורשת, וממה שקורה בהמשך, עם הספר הזה של אנדראו.
אפשר להיווכח עד כמה טיפול נפשי יכול להיות מסוכן ופוגעני, כאשר המטפל בעצם מנצל את המטופלת, וזאת בלי לגעת בה אפילו פעם אחת (למעט חיבוק "רשמי" שהיא מתחננת אליו, ושאי אפשר לומר עליו, לכאורה, שעבר על כללי האתיקה). אז אם הפגיעה כה חמורה כשאין עבירה פלילית, מה נאמר על מקרים שבהם פסיכולוגים חוצים את כל הקווים (למשל – המקרה של יובל כרמי, שפגע מינית במטופלות שלו)? קשה לתאר את עוצמת הנזק שהתנהגות כזאת גורמת.
לצערי הרב, חלק גדול ממה שג'רסי גת מתארת בספרה מוכר לי מאוד. בין היתר – ההבנה שהמטפל בעצם מתרברב בפרהסיה (וגם בעיני עצמו…) בהצלחותיו־לכאורה עם המטופלת, והזיוף שבדבריו, שרק היא יכולה לדעת אותו. כתבתי על זה קטע קצר בממואר בדולח וסכינים, בפרק שמוקדש כולו לפסיכולוגים (והפסיכולוגיות…) הרבים שהלכתי אליהם במרוצת השנים. כמו ניקה, גם אני הגעתי כמעין מרגלת סמויה להרצאה של פסיכולוג שטיפל בי בעבר. הוא הציג את "המקרה", כלומר – אותי. שמעתי, כך נכתב בממואר, "את קולי המעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי, מעוצבות על פי צרכיו. את הדברים שחשב ושתק הוא יספר מעל הבמה למאזיניו כאילו אמר לי אותם". גם אני התחלחלתי כשהוא חתם את ההרצאה שלו בתיאורה של תפנית רבת־משמעות, כביכול: ״אמרתי לה 'יהיה בסדר'" הוא התפאר, והוסיף, השקרן: 'ומאז החל השינוי'". לא גילה שעזבתי אותו באחת, למעשה – נסתי מפניו ומפני הזיוף שאת עוצמתו יכולתי להבין רק אחרי ששמעתי אותו מתרברב בהישגיו, בהרצאה שנשא…
הזדהיתי גם עם הרגע שבו הפסיכולוג זורק אותה באחת מהטיפול. גם לי זה קרה (וגם על זה כתוב בבדולח וסכינים). וגם עם האזהרה שלו שהיא "מתמכרת" לטיפול, במקום לאפשר לה למצות את הקשר הטיפולי, ולהגיע למצב שבו היא עצמה כבר לא זקוקה לו. אוי. כמה מוכר. וכמה מכאיב להיזכר, גם שנים רבות אחרי…
את חרדותיה של ניקה אפשר בעצם להבין היטב: בשלב מסוים של חייה נודע לה שלפני שנולדה הייתה להוריה ילדה אחרת, שמתה כשהייתה רק בת כמה חודשים. איך גדלה ילדה שמבינה שאהבו מישהי אחרת לפניה (ואולי אפילו אהבו אותה יותר)? איך אפשר שלא תהיה אכולת פחדים וחרדות, שמא גם היא תאבד את בתה? ואיך אישה כזאת יכולה להתמודד עם הבגידה של המטפל שלה, עם ההבנה שלא הייתה "אחת ויחידה" אצלו, שהיו עוד נשים שגם הן ישבו אצלו, ושיתפו אותו בכול (והתאהבו בו?)
אין לי מושג אם אנדראו סיפור אוטוביוגרפי. אם ג'רסי גת כתבה אותו לימים כמעין אקט של גירוש שדים נושנים. זה גם לא משנה. כי האותנטיות של הטקסט נובעת מתוכו, ולא מתוך הביוגרפיה שהזינה אותו – או לא…
אוספי המסות הקצרות שהוצאת תשע נשמות נוהגת להוציא לאור מדי כמה שנים חביבים עלי מאוד. בין המסות יש תמיד כאלה שאני שמחה מאוד לפגוש ולהכיר.
הקובץ החדש שראה לאחרונה אור בהוצאה נקרא אומנות ראיית הדברים. יש בו שש עשרה מסות קצרות, מאת ג'ון בורוז, פביו מורביטו, וירחיניה היגה, פאולינה טוכשניידר, יוסי סוכרי, ביונג־צ'ול האן, אמיל סיוראן, מארק פורסיית, וירגי'ניה וולף, ג'ורג' אורוול, נוצ'ו אורדינה, רוברטו מרינו, גבי קוהן, ז'אן לוק ננסי, אדם קומן ופרדריקו גרסיה לורקה. חלקן קצרצרות ממש.
כפי שאפשר להיווכח, כמה מההכותבים ידועי שם, ממש עמודי תווך בספרות העולמית, והאחרים ידועים פחות. הם ילידי כל קצוות העולם, וכתבו את המסות שלהם במאה הקודמת ובנוכחית.
לפני כל אחת מהמסות מופיעות כמה מילים על הכותב, בחלקן – היכן נולד או גדל והתחנך, מתי חי, ולפעמים גם מתי נכתבה המסה.
בכמה מהן העיתוי חשוב ומשמעותי. למשל, את "מחשבות על שלום תחת מתקפה אווירית" כתבה וירג'יניה וולף ב־1940, (תרגם: עידן בריר) כשנה אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. וולף, כזכור, התאבדה ב־1941, אחרי שביתה שבלונדון נהרס מההפצצות של הגרמנים, ואחרי שפצצה נפלה גם בכפר שבו גרה באותה עת עם לנארד בעלה. היא הטביעה את עצמה בנהר הסמוך לביתם, בין היתר כי לא יכלה לשאת עוד את אימת המלחמה.
המסה המופיעה בספר שלפנינו מייצגת היטב את המצב שאמור כמובן להיראות לא נורמלי ובלתי מתקבל על הדעת: וולף מתארת איך היא שוכבת בלילה במיטה, בחושך, שומעת את המפציצים הגרמנים חגים מעל ראשה, רואה את הירי של תותחי הנ"מ האנגלים, ומהרהרת הרהורים שקשורים, איך לא, ביצר שדוחף גברים להילחם. היא מגיעה למסקנה שיש "לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מעצמם את אהבתם למדליות ולעיטורים", למצוא "פעילויות מכובדות יותר למען אלה המנסים לכבוש בעצמם את אינסטינקט הלחימה שלהם", שאותו היא מכנה "ההיטלריזם הלא מודע שלהם", שכן לדעתה "ההיטלריזם" אינו בלעדי לגרמנים. בעיניה גם הצעירים האנגלים עוברים אינדוקטרינציה כדי שיאמינו שהם נלחמים למען החופש של בני עמם. אני תוהה אם הייתה ממשיכה לפקפק בנחישות החיילים האנגלים אילו נשארה בחיים וגילתה בתום המלחמה את כל מה שהגרמנים עוללו, אילו ידעה על מחנות הריכוז, רצח העם המתועש, וכל הזוועות הנאציות.
וזה לא שהיא פוטרת את הגרמנים מאחריות על המלחמה. ברור לה לגמרי ש"אין טעם בשחרורם של הגברים האנגלים הצעירים" מהדחפים המלחמתיים אם לא תיעשה פעולה דומה גם בקרב עמים אחרים – היא מציינת את הגרמנים והאיטלקים, ואני מוסיפה וחושבת על הדחפים ההרסניים שמתקיימים גם כאן, כיום, עכשיו. קודם כול, כמובן, אצל מחבלי החמאס, שהפגינו את זה באורגיית הרצח שלהם בשבעה באוקטובר 2023, אבל למרבה הצער והכאב, כיום גם בקרב חיילינו.
הנה חלק מתוך מה שכתב בפייסבוק ב־27 ביולי 2025 אדם בשם Yuval Abraham: "בשיחות רבות שאני מנהל עם חיילים הם מתארים שיטות שונות שפיתחו לשריפת בתים בעזה. אחד סיפר שהיו אוספים את הכריות מחדרי השינה ואת כרי הספות בסלון ומניחים במרכז הבית ואז מציתים. אחר סיפר שהם היו לוקחים פחיות טונה שמים מתחת לרהיטים ומבעירים. והייתה גם את שיטת השמן זית'. 'בכל בית ערבי שנכנסו אליו היה שמן זית', סיפר חייל בנח"ל, 'שפכנו את השמן על הספות, על כל מה שדליק בדירה, ואז הצתנו או זרקנו רימון עשן. זו הייתה פרקטיקה נהוגה. שורפים את כל הבניין. זה גם היה עניין אגבי. מפקד אחד החזיק טלפון ביד לברך בווידאו חבר שהתחתן וביד שנייה שפך שמן זית בדירה. חייל סיפר שהם שרפו בתים משעמום.'"
והנה תיאור אחר, שהתפרסם בהארץ, על מעשים של חיילי צה"ל בגדה:
האם מפתיע שהתפרסמה ב־29 ביולי, ב"ידיעות אחרונות" הקריקטורה הזאת?
מעבר לזעזוע המוסרי העמוק שהתנהגות החיילים שלנו גורמת לכל מי שעוד יש לו קצת מצפון – יש להבין שהיא פוגעת גם בנו, ולא רק בשל המומים הנפשיים שהיא מעידה על היווצרותם במהלך המלחמה האינסופית הזאת, אלא גם פשוט מבחינה מעשית, שכן היא משכיחה "איך הכול התחיל בכלל", ומשאירה אותנו בעמדה של פושעי מלחמה.
וירגי'ניה וולף, הפמיניסטית הנחרצת, מאמינה וכותבת שאילו היו נשים במוקדי כוח, מלחמות היו נמנעות. אכן, בתקופתה לא היו בכלל נשים בפוליטיקה. אבל כיום, כשהן שם, נראה שרבות מהן מאמצות את דפוסי ההתנהגות ה"גבריים", כפי שוולף רואה אותם.
מכל מקום, ישראלית בת ימינו שקוראת על אזרחים ששוכבים בלילה במיטותיהם בעיצומה של מתקפה אווירית – סיטואציה שאמורה להיות מטורפת, חולנית, לא מובנת – יכולה רק להנהן. כן: כמה מוכר. יש אזעקה. לרדת למקלט? לחכות עם השמיכה מעל לראש ולקוות שנעבור את זה בשלום?
גם המסה של ג'ורג' אורוול (תרגם: יוחאי ג'רפי), שנכתבה שנתיים אחרי זאת של וולף, ב־1942, קשורה ישירות למציאות של זמנו. הוא מעלה בה סוגיה שרלוונטית מאוד גם לנו, כאן ועכשיו: האם בעת מלחמה ראוי שאזרחים יחפשו לעצמם אפיקי התרגעות ופנאי? למשל – לגיטימי לצפות במשחק כדורגל ממש בזמן שהחיילים נלחמים, נפגעים, נהרגים?
אורוול מבהיר שלדעתו "אומה במלחמה – ובכלל, כל אומה שעובדת בפרך בתנאים קשים יותר מאשר בדרך כלל – לא יכולה לשרוד בלי מנוחה ובידור."
יחד זאת, הוא מסייג: יש להגביל את השימוש באמצעים להפגת המתח שצורכים משאבים, כי את כל המשאבים חייבים להפנות אל המאמץ המלחמתי. לפיכך, לדעתו – כדורגל, במיוחד לא מקצועני, הוא "בידור" לגיטימי, כי הרבה מאוד אנשים צופים במעטים שלא מבזבזים בעצם שום חומרי גלם נחוצים כשהם רצים אחרי כדור… לעומת זאת, "שעתיים של אכילת שוקולד מול האח" לא רצויה כי היא "מבזבזת את הפחם שיש לכרות ממעמקי האדמה ולהוביל לאורך כבישים. וגם סוכר ופולי קקאו שנשלחו מהצד השני של העולם".
אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על – למשל – תוכניות הבישול הרווחות כל כך בטלוויזיה שלנו, בימים אלה. אביא רק את דבריה של יוענה גונן, שהגיבה על אחת מהן בטור "ביקורת טלוויזיה" בהארץ, ב־28 ביולי 2025:
"ב־2002 סערה המדינה בעקבות החלטת טלעד לשדר פיגוע ומשחק כדורגל זה לצד זה, שיקול רייטינג אומלל שזכה לכינוי 'המסך המפוצל'. כיום אין צורך בשני שידורים מקבילים: המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה. ככל שהזוועות מעשה־ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או קמפיין ה'רעב', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'. רגע אחד פאנל של פרשנים זחוחים מתכחשים למראות הנפשעים של תינוקות כחושים – וקאט! – חבורת ידוענים מנותקים זוללים מנות מושחתות בקריאות 'וואו, וואו' נרגשות. מעבר כה חד שהוא חותך את הנשמה, למי שעדיין נותרה כזו".
לעומת שתי המסות ה"אקטואליות" הללו יש בספר גם אחרות, שנוגעות לכל אדם ובכל תקופה.
למשל, המסה הראשונה, המלבבת ממש, שהעניקה לספר את שמו, "אמנות ראיית הדברים" (תרגם: יורם נסלבסקי). ג'ון בורוז כותב בה על אנשים שנולדו עם יכולת לראות הכול, לפרטי פרטים, בדייקנות ולעומק. אלה אנשים שיוצאים לטייל לא כדי למצוא משהו מסוים; הם מעדיפים למצוא את מה שלא חיפשו מלכתחילה… כדי שזה יקרה יש להיות קשובים מאוד, לשים לב, "לחדור כל מסך בקרני עיניך"; והוא מבהיר: "להיות אדם מתבונן" פירושו "לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות"… בורוז גם נותן לנו דוגמאות: כשהוא משוטט בטבע הוא מבחין בתופעות שרבים לא היו שמים לב אליהן בכלל (הוא מכנה אותן "אותיות קטנות" שבהן הטבע "כותב סיפורים"…) – תלוליות חול שמשמשות דבורים מסוימות כמרבץ לזחליהן הצעירים שעתידים לבקוע מהביצה; "עש קטן שממהר למצוא מקום להיתלות בו ולהניח לכנפיו להיפרש לפני שהאוויר ייבש אותן"; טריטון חורש שזולל צרצר נחש ואז נטרף בעצמו… הדוגמאות שהוא נותן מופלאות. לטענתו, היכולת הזאת לשים לב היא מולדת. מאחר שאני מכירה מקרוב ילדה קטנה, בת חמש, שניחנה ביכולת, אני רואה איך התכונה המקסימה הזאת באמת מגיעה מובנת מלכתחילה בתודעתו של בר המזל שהגיע אתה לעולם… (אבל אפשר אולי לפתח אותה, אם רוצים?)
בהמשך הספר, במסה שמגיעה די לקראת סופו, "התנתקות" מאת אדם קומן (נכתבה בעברית), אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיא מיושמת לא בטיול בטבע, אלא בפעולה פרוזאית לגמרי. קומן מתאר את העוצמה הרגשית שהוא חש מדי יום כשהוא אוכל את המרק שלו, באיזשהו איטליז קרוב למקום עבודתו. כל יום כתוב על שלט, שהוא רואה בבוקר בדרך לעבודה, איזה מרק יוגש בצהריים, וכל יום קומן מתענג על המרק שלו בריכוז ובהתכוונות רליגיוזית כמעט. באיטליז המסוים הזה בחר כי בעלת המקום חירשת, ולכן הוא בטוח שלא תתחיל לנהל אתו שיחה מיותרת; עמיתיו לעבודה אוכלים במקומות אחרים, יוקרתיים יותר, ומהסועדים האחרים שלצידו הוא מקפיד להתרחק. לא, לא, אין לו שום חשק אפילו לשמוע שיחות בענייני דיומא, כל כולו שקוע במרק שלפניו: "אני אוכל ומתבונן בחתיכות המוצקות שבמרק, מקפיד לשמור את חתיכות האפונה או האטריות לסוף, משתאה לסיביות הבשר, מצטחק אל מול טיפות שומן עפות כמו מדוזות בינות נקודות הפלפל השחור, ולפעמים אני רואה על כנפי הדמיון ומהמר ביני לבין עצמי אילו מרקים יכינו באטליז בשבוע הבא: עדשים? דגים? מרק קיבה?" הדבקות שלו במרק, העונג הצרוף שהוא מפיק ממנו, הם בעיניי סוג של שיעור לחיים…
בערב שערך מיכאל קגזנוב ב־28 ביולי 2025, במסגרת מיזם "היכלות שירה", דיברו, מלבד מיכאל קגזנוב, ארבע משוררות ומשורר: טל ניצן,אלי הירש, ליאת מורבצ'ק, ספיר פז, ואודיה רוזנק, והאמנית נורית ירדן שעבודותיה מוצגות כאן, בחוברת הדיגיטלית שהפיק קגזנוב לקראת האירוע. מופיעים בה גם שירים של המשתתפים.
נעים מאוד, שמי מיכאל קגזנוב. אני עורך דין, יזם חברתי, משורר ועורך ספרות. "היכלות שירה" הוא מיזם תרבות פילנתרופי שהקמתי בסוף שנת 2022 במטרה לחבר בין שירה עברית ואמנות לבין תרומה לקהילה ואנשים. הערב הזה הוא העשירי של "היכלות שירה" והוא מוקדש ליצירה האחרונה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן, שפרסמה במהלך השנה וחצי האחרונות שלושה ספרים: הממואר "בדולח וסכינים" (בעריכת אלי הירש), ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד" (בעריכת אנה הרמן) ורומן הסונטות "מה קרה להגר באילת?" (בעריכת דורי מנור), שזיכה אותה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023.
לכל ערב של "היכלות" יש תמה והתמה שנבחרה לערב הזה – משפחה – אינה מקרית. מציאות החיים הנוכחית, הלאומית והפוליטית כאחת, ממחישה למרבה הצער את עומק השבר שפוקד משפחות רבות – בארץ, בעזה ובלב. משפחות מתפוררות, נגדעות ומתחסרות באבחה; ובמקביל, מתעצמת מציאות כואבת נוספת: כשהמשפחה, שנועדה להיות מפלט ועוגן, הופכת בעצמה לשדה קרב, כפי שניבט, בין היתר, מספריה ומקורותיה של עופרה. לעיתים, שתי המציאויות האלה גם מזינות אחת את השנייה.
על רקע זה, חשוב לומר ובלא הפרזה – הפעם, לא מדובר רק בערב שירה. זהו גם ערב של עדות: עדות ליוצרת ולאישה שהצליחה לחצוב שפה מתוך מלחמה פרטית ולהקים מפעל ספרותי עשיר ואמיץ שנותן, בין היתר, קול חד וצלול לרבבות של קוראות וקוראים. הערב הזה נדחה כמה פעמים לאור המלחמה ובסוף הוא קורה עכשיו, בחודש יולי, שהוא במקרה גם חודש לידתה של עופרה. אז מפה אני מאחל מזל טוב כפול ואני רוצה להוסיף שאני אסיר תודה לעופרה שהסכימה להעמיד את יצירתה לדיון ולעיון ספרותי ומקווה שהערב יוכל להציע – ולו לזמן קצר – מרחב למחשבה ולתיקון. את המהלך של הערב תלווה נבחרת של יוצרות ויוצרים: המשוררים ספיר פז, ליאת מורבצ'יק, אודיה רוזנק, טל ניצן ואלי הירש והאמנית נורית ירדן. תודה לכם על ההיענות האדיבה לקרוא ביצירה של עופרה ולהידרש אליה כאן.
לפני שנעבור אליהם, אני רוצה להציג בקצרה לנוחיות הקהל את שלושת הספרים שעליהם נדבר הערב. הראשון שמבניהם, זוכה פרס ספיר, הוא הרומן "מה קרה להגר באילת?". הרומן נדיר במיוחד בספרות העברית כולה, כיוון שהוא בנוי מ-336 סונטות מוקפדות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
הספר נולד בעקבות מקרה אמיתי שסופר לעופרה ב־1969. העלילה שלו עוקבת אחרי הגר, צעירה שגדלה בבית אלים בחולון ויוצאת לשירות צבאי בתקווה לפתוח דף חדש. חופשה באילת מסתיימת באונס קבוצתי שלה בחוף ים על ידי חיילים ומכאן נפרש מסע של שלושה עשורים – מ־1969 ועד לסוף המאה – שבו נבחנות השפעות האירוע על חיי הגר, השורשים שהובילו אליו והאפשרות להחלמה.
הספר הבא הוא "בדולח וסכינים" – ממואר אישי שבו מתוארת ילדותה של עופרה כבת להורים שנמצאו בסכסוך מתמשך, אלים והרסני. במרכז הספר ניצבת דמותה של ילדה שנלכדת בין אם ואב העוסקים במאבקי כוח כשגם היא עצמה נפגעת מהם באופן ישיר. לאורך הספר נפרשת מערכת היחסים המשולשת בין האם, האב והילדה – תוך תיאור הדינמיקה של ניסיון תמידי לרַצות, לפייס, להרגיע ולוותר על העצמי כדי לשמור על שלמות המשפחה השברירית. הממואר עוסק גם באדישות ובהשתקה של הסביבה, שמתקשה להכיר בפגיעה בילדה ואף מגוננת לעיתים על ההורים. התיעוד המאוחר במסגרת הממואר מאפשר לבחון כיצד סביבה משפחתית אלימה ממשיכה להדהד לאורך חייה של ילדה גם בבגרותה, וכיצד תהליך ההיזכרות והכתיבה מאפשרים לה להתעמת עם מה שנראה בעבר כבלתי ניתן לביטוי.
ולבסוף, ישנו ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד". זהו ספר השירה השני של עופרה שבו נשזרות זה בזה מסורות פואטיות קלאסיות ותכנים ביוגרפיים. רבים משירי הספר כתובים בצורת סונטות ובמרכז השירים עומדות התמודדויות עם טראומות ילדוּת ונשיוּת, תוך התבוננות ישירה בכאבים שהותירו חותם עמוק על המשוררת. לצד שירים מקוריים, כולל הספר גם תרגומי שירה המשקפים אהבה עמוקה למילה הכתובה ולמסורת הספרותית.
עד כאן. עכשיו מתחילים.
דבריה של אודיה רוזנק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: משוררת ויוצרת קולנוע, שזכתה על יצירתה הקולנועית בפרסים בארץ ובעולם. שיריה מתפרסמים דרך קבע בכתבי עת, בעיתונות ובאנתולוגיות. עד כה ראו שני ספרי שירה פרי עטה: "בוא, לקק אותי" ו"שמע, רפאל". כתיבתה עוסקת בגוף, מיניות, טראומה, יתמות, סוד וקיום. בימים אלה היא עובדת על ספר שירים שלישי ונובלה גרפית. הערב אודיה תידרש דווקא ליצירה מוקדמת של עופרה, שהובילה במובן מסוים אל שלושת הספרים – מסה שעופרה פרסמה בשנת 2015, באסופה "עולם בלי סודות" בעריכת יובל אלבשן).
ערב טוב לכולם ולכולן. כשקראתי את שלושת ספריה של עופרה עופר אורן, שיש לי הזכות לדבר על יצירתה הערב, ניסיתי לחשוב על הרצף הספרותי והביוגרפי שהוביל אליהם. בדרך נתקלתי במסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד?" שפורסמה שנים אחדות לפני "מה קרה להגר באילת", "בדולח וסכינים" ו"רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד", במסגרת אנתולוגיה רב-תחומית על סודות.
אני רוצה לייחד הערב כמה מילים דווקא למסה הזו, שמצליחה להאיר את הנרטיבים של יצירתה המאוחרת של עופרה, שלכבודה הערב מוקדש.
אתחיל בכמה מילים על המסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד" מאת עופרה עופר אורן היא עדות אוטוביוגרפית של אישה שורדת גילוי עריות, המתוארת תחת הכינוי "המטופלת". "המטופלת" היא ילדה שנאנסה בידי אביה שהציב זאת בפניה כהצהרת אהבה. הוא שיתף אותה בפרטים על הרומנים שלו, הפקיד בידיה את סודותיו, הפך אותה לשותפה לדבר עבירותיו ובכך לשותקת בעל כורחה. האם, דמות ריקה, לא ראתה דבר ולא הגנה עליה. בתוך המרחב הזה הילדה למדה שהדרך היחידה להישרדות היא שתיקה. שאם תדבר, לא יאמינו לה, ואם כן יאמינו, העולם יחרב מרוב צער. אמה תמות, והיא תהיה האחראית.
בבגרותה היא נישאת לגבר פוגעני, וכשפונה לטיפול פסיכיאטרי, ומספרת שעברה גילוי עריות, היא שוב לא זוכה לתיקוף. הפסיכיאטר שומע את המילים שלה "גילוי עריות" אך לא מגיב, לא שואל או מתעכב – ובכך משמר את השתיקה. כשהיא מספרת לו ששיתפה בפגיעה את בעלה, הוא נוזף בה: "למה היית צריכה לספר לו?". תחת מבטו היא נתפסת כהיסטרית, כפטפטנית וילדותית. דמות הפסיכיאטר במסה מרפררת במובהק לדמותו של זיגמונד פרויד: הסמכות הגברית שאינה מאמינה לנשים שורדות, שמתייגת את תסמיני תגובתן לסבל כשורש של "מחלה", שמתארת את השורדת כמופרעת, לא כמי שפרעו בה.
"המטופלת" במסה ממשיכה הלאה, אך גם בטיפול השני, אצל פסיכולוגית, קולה שוב איננו תקף. הפעם היא מואשמת בהתנהגויות אימפולסיביות, תלותיות, ב"הרס עצמי". אין כל מילה על ההרס שהמשפחה חוללה בתוכה. אין תיקוף לחוסר האונים שנכפה עליה, אין הכרה בכך שהיא פועלת ממקום של הישרדות. גם כאן, כמו בבית, היא נדרשת לשתוק, להסתגל, לקחת אחריות על כאב שכאבו בה. רק בטיפול השלישי, עם מטפל שמעז לתת שם ותוקף למה שנעשה לה, מתחיל תהליך של ריפוי. כחלק ממנו – וכשהיא חושפת את האונס והתעללויות בפני בני משפחתה, היא נדחית: האב מכחיש, האם מצטרפת אליו, האחים מתרחקים. היא מאבדת את משפחתה, אך מוצאת את עצמה, באמצעות עצמה, בתוך עצמה.
המסה של עופר אורן היא לא רק עדות אישית של שורדת גילוי עריות, אלא טקסט שחושף ומפרק את מנגנוני ההשתקה התרבותיים. היא מראה שטראומה אינה מסתכמת בפגיעה הפיזית, באירועים הממשיים עצמם. היא נמשכת דרך השפה, כלפי השורדת, מרגע הפגיעה ואילך. היא מתקיימת גם דרך הבושה. מה שאסור לומר, מה שאסור לזכור, מה שמוחק את עצם האפשרות לדעת מה קרה. בשלב מסוים של המסה, כשהאב האנס קורא ביומנה של "המטופלת", שתיעדה את האונס, הוא מעורר בה רגשות אשם כבדים ומטיח בה: "יש דברים שלא כותבים". דרך הניסיון לחנוק את הזעקה, למחוק את האות, להכניע את הרוח – הוא ממשיך את הכפייה האלימה שהפעיל תחילה על גופה.
אמרתי קודם "אוטוביוגרפי". הכינוי "המטופלת" שנתנה עופר אורן לבת דמותה אינו מקרי או ניטרלי בעיניי. למעשה, הוא נושא בחובו ביקורת חברתית עמוקה. הוא מצביע על מנגנון שבו שורדת, שדווקא חוזקתה הביאה אותה לשרוד, ממוסגרת מחדש כמי שזקוקה לטיפול ולתיקון. כך מעבירה החברה את האחריות מהפוגע לשורדת, ומציבה אותה בעמדה של מי שצריך "לטפל בה"..
עם סיום המסה והמסע, "המטופלת" מבינה שהיא היחידה שיכולה לטפל בעצמה, והופכת למטפלת של עצמה. היא נפרדת מההגדרה שמציבה אותה כפסיבית, כמי שדורשת תיקון. דרך מעשה הכתיבה של המסה עצמה היא תובעת מחדש סוכנות שנשללה ממנה. זו בדיוק הכתיבה שהאב ניסה לחנוק, שהייתה אסורה עליה, ושהיום מהווה איום על הסדר הפטריארכלי.
המסה הזו, כמו כלל כתיבתה של עופר אורן, ובפרט שלושת ספריה האחרונים, לא "רק" מספרת סיפור פרטי, ביוגרפי, אלא חושפת מנגנון. היא מראה כיצד מה שמוגדר לעיתים ככאב אישי, כעניין פנים "משפחתי", הוא תוצר של סדרים חברתים שבאים לידי ביטוי גם דרך הלשון עצמה. אונס, השתקה, האשמה, דחייה, העלמה – אינם מקרים חד פעמיים מצערים ופרטיים. לא. אלו דפוסים עמוקים שמושרשים, באופן רדיקלי, ביסודות החברתיים. במציאות פטריארכלית שבה תרבות האונס מולכת, שבה נשללת השפה ממי ששרדה, עצם הכתיבה, ההתעקשות על תוכן ואופן מסירת העֵדוּת, היא פעולה פוליטית. וגם אנחנו הערב בעזרת דיון ועיון חשובים ומתבקשים ביצירתה של עופרה עושות מעשה פוליטי. תודה רבה.
דבריה של טל ניצן:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: טל היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת עטורת פרסים. ספר שיריה השמיני, ״היער שבָּדינוּ״ ראה אור לאחרונה וחמישה עשר מבחרים מתורגמים משירתה ראו אור בעולם בשפות רבות. היא פרסמה שני רומנים, קובץ סיפורים ושישה ספרי ילדים בפרוזה ובשירה. תירגמה לעברית כשמונים ספרים מספרדית ומאנגלית. על יצירתה זכתה בפִרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם וּלספר ביכורים, פרס אשכול לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו״ם ליצירות בעילום שם וּפִרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן לשירה. על תרגומיה זכתה בין השאר בפרס היצירה של משרד התרבות, בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ובמדליה של כבוד מאת נשיא צ'ילה).
שתי שורות מתוך הספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שאילצו אותי להתעכב עליהן:
"כשתמות לא תוריש לי את מה / שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי"
המילה "לא" היא לעתים קרובות המילה המשמעותית ביותר במשפט. ותהיתי על פירוש ה"'"לא"'" בשורות האלה: למה כשתמות לא תוריש לי, בעוד שידוע שבדיוק זה, ורק זה, מה שהורשת לי? תשובה אפשרית היא שהירושה האיומה בעצם כבר התחוללה, שנים לפני מות האב: היא נכפתה על המשוררת באלימות, היכתה שורש, וּכמו דיבוק כבר אין בכוחה לסלק אותה מתוכה, גם אחרי שהאב עצמו הסתלק מן העולם.
באוטוביוגרפיה בדולח וסכינים עופרה מספרת כיצד היא פוקדת את קבר אביה רק כדי להיווכח במו עיניה שהוא סופסוף איננו. אבל השורות שציטטתי מתארות את הישארות האב בדמות רשעותו המוסיפה להתקיים אחריו. כלומר:
"כשתמות לא תוריש לי את מה שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי" פירושו בעצם גם אחרי שתמות לא אהיה פטורה מהירושה המקוללת – זו שכמתואר ב'בדולח וסכינים', המשוררת מנסה להיגאל ממנה בעזרתם המפוקפקת של עשרה מטפלים שונים.
ישנה אם כן הירושה המפלצתית שאין לסלק, הנטע הזר והפולש שהיה לחלק ממנה,
ש"נשאר בה כצל מְלַווה שנחתם"
הדבר שב ונאמר בניסוחים שונים לאורך הספר. אצטט שלוש דוגמאות:
[מתוך מחזור הסונטות "כובע מטופש"]: וּבשיר אחר:
[ומתוך השיר 'מה היא ראתה'] והדוגמה השלישית:
לכאורה אל מול ירושה עיקשת כזאת קיימות שתי אפשרויות: להצליח לסלק [את הצל, הפסולת, הגל] או להרים ידיים ולשאת אותם לנצח בתוכה. אבל עופרה, בשירתה, עוקפת את הדיאלקטיקה הבינארית הזו:
כמו באמנות הלחימה היפנית אייקידו, המבוססת על העיקרון של תנועה עם תנועת היריב במקום להתנגד לה ישירות, היא מייצרת אפשרות שלישית:
להפיק יופי דווקא מתוך הבור השחור של הילדות, להסב אותה לאמנות – בלי להיפרד ממנה, לא רק בלי שהילדות על כל סיוטיה תרפה מהגוף ומהנפש, אלא בלי להזדקק לכך שהיא תרפה, בלי להיות תלויה בכך.
במובן הזה, המשוררת מערימה על רוח הרפאים. במקום להיכנס איתה למאבק אבוד מראש בניסיון למחוק ולהעלים אותה, היא מגייסת אותה כמקור, כהשראה וּכנושא לאמנות הווירטואוזית שלה, חוצבת יופי מהפציעה, שירה מתוך חורבות הילדות, ובכך היא מעניקה לילדה ההיא, לאני האבוד, את הניצחון האולטימטיבי.
מתבקש לסיים כאן, במהלך המרשים הזה, אבל ניצחון נוסף מסתתר בשיר אחר שכותרתו 'ניסיון התמרדות'. השיר מתאר תצלום שבו פני הילדה מביעות משהו מסוג הרגשות שנאסר עליה להחצין. [וזו אגב הרשעות בהתגלמותה: לא רק נכאיב לך, גם נאסור עלייך לבטא את הכאב].
כל מה שנאסר – החרון, העלבון, הצער והבכי – ומבליח להרף עין בתצלום, יוצא לחופשי וזוכה למקום ולביטוי ביצירה. כך ניסיון ההתמרדות של הילדה הופך למרד שלם, והַכּניעה שנכפתה עליה מתגלגלת, כאמור, בניצחון.
דבריה של ליאת מורבצ'ק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: ליאת היא משוררת ומתרגמת, מחברת הספרים ״חיית כיס״ ו״עין וירח״. שיריה ותרגומיה פורסמו בעיתונות הארצית ובכתבי עת. בנוסף לעבודתה הספרותית, ליאת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בהכשרתה ומשמשת מנהלת הפסיכותרפיה במרפאה לטיפול בחרדה ובמחלות אפקטיביות בבית החולים איכילוב. ליאת תדבר הערב על המהלך שמתקיים בשלושת הספרים}.
הלב רוצה להאמין / או על עיוורון ופקיחת עיניים
ערב טוב לכולם, ערב טוב עופרה, אני מתרגשת מאוד להיות כאן היום. במעמד הזה, על הבמה הזו ולדבר אתכם. חשבתי הרבה זמן על מה אדבר היום, היה לא מעט זמן לחשיבה הזו, היות שהאירוע הזה נדחה ובעצם כך המחשבות שלי שכבר עברו עיבוד, נקראו לעיבוד חוזר ובסופו של עלתה החוויה האישית הפנימית ביותר, נוכח הקריאה בספריה של עופרה ואביא ממנה במעט כאן הערב.
אני רוצה לדבר על פערים. כשאני אומרת פערים אני מתכוונת למצבי נפש שאליהם הלב נוטה להאמין.
ולמה הכוונה? הספר הראשון שקראתי היה מה קרה להגר באילת?
למן האות הראשונה שמעתי צליל ענוג, הגר הוא צלילים, הוא מנגינה. הגר הוא לא רק מנגינה, הוא גם ציור, אולי אפילו אוסף של ציורים המתחלפים זה בזה כמו נופים, הגר הוא כמו לנסוע ברכבת שעה שאת יושבת ליד החלון ובאוזנייך מתנגנות היצירות של איינאודי או יאן, נוכח הנוף החולף בחלון ולאט לאט את הופכת שבויה במעין מדיטציה מהפנטת.
אבל אז בעיצומו של כל היופי החריג הזה.. באים הצללים, בא איזה אופל. דמותה של הגר יפהפייה כמו מוזה או נימפת ים עולה מן הים אבודה מתפקעת ממצוקה.
הלב של הקורא, שלי בעצם, נדרך ונשאר מהופנט וחוזר עם הגר לילדות. ילדה טובה מבית טוב. אבא רופא ואמא אמנית. ומנגינת ההיפנוט נמשכת לתוך אימת הבית, אימת ההכחשה והפגיעה שנבנית לאט ובעקביות לאורך הספר ואני הקוראת? מתערסלת בשבי הצלילים והנופים החולפים כמו אותו נחש העולה מסלו של פקיר מתנועע ונטרף בסערת הריקוד מבלי להבין שהוא שבוי בידיו של אמן העושה בו כרצונו.
כלומר, אני רוצה לומר. הרגשתי את הסכנה, הנערה המעורטלת על החוף, האב המתעלל, האם העיוורת, הדוד, כולם היו שם. האורות לא יכלו להאדים יותר מזה ובכל זאת קראתי ובליבי אמרתי "לא נכון. זה לא אמיתי. אני לא מאמינה." אמרתי ובו ברגע הזדעזעתי מעצמי. אני? שאני אכחיש? הרי אני שומעת כל יום עדויות. איך זה ככה קורה לי?" אבל הלב הקטן, הלב הקטן והמטומטם רוצה להאמין שטוב, שאין מפלצות בחשיכה, זה רק גרב מתחת למיטה שלך ילדה. לכי לישון.
אבל האמת, יש מפלצות והן לא מתחת למיטה ולא בתוך הארון. הן אנחנו הן בתוכנו. בין היתר הן הצד המכחיש שלנו, האנשים הטובים, החלק שבנו שלא רוצה ולא מוכן להאמין, החלק המסביר, הממציא תירוצים עד אין סוף והנה אפילו אני בחוויית הקריאה שלי התעורר אותו חלק שממה מנסה להימנע? מתחושת האשמה.. מפגישה עם הבלתי נמנע.. מהכאב הבלתי נסבל, או אזלת היד ובעצם רוצה רק להמשיך ולנסוע באותה רכבת ולשמוע את המנגינה היפה עם אותם הצלילים הענוגים שכמו ממלאים את האוזן בלחישות אהבה רכות.
בבדולח וסכינים קרה דבר מצמית לא פחות, כי שם פגש אותי החלק המטפל שבי או לפחות הקוראת המטפלת, זו שאמורה לדעת טוב יותר. הלא כן? ובכן… קראתי ולא הפסקתי להתבונן בעצמי מתוך עיניה של המטופלת. שאלתי: מי אני כמטפלת? האם אני קשובה? רכה מספיק? מתנשאת? והנה קמו ועלו לנגד עיני המטופלות שלי, גם מטופלים, אלו שהייתי ועודני עדה לסבלם. האם הקשבתי לו מספיק? מן הסתם טעיתי, אבל איפה? ובמה אכפר? ייאוש עז אחזני.. והנשימה נלפתה סביב גרוני כמו אגרוף. האם גם אני שיפוטית? חותכת? יודעת כל? אלוהים! כמה באמת אפשר לשמוע מבלי לטבוע? לשמוע ולהישאר אמפטית… מהי בכלל אמפטיה? האם זו מילה שמטפלים אומרים לעצמם על עצמם כדי לרכך בם את אשמת הפגמים האנושיים שבהם?
ובכל זאת מה שאלתי? איך אפשר לחזור לחדר ולקבל אדם כאוב ולשבת עמו. באמת לשבת וללוות אותו במבט מלא אור, במבט טוב, באמונה שיצליח, שרק יצליח ויגדל וילך לדרכו כשירצה בכך..
אני רוצה להקריא כאן שיר שלך מתוך רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
ובכן עופרה יקרה כל כך, אחרי שהופנטתי ואז התעוררתי בבעתה בחדר הטיפולים תוהה ומבולבלת אני רוצה להודות לך כאן על הכתיבה הזו על שלל מתנותיה שנתת לי, שיש בהן צלילים וצללים ויופי ואימה וחוכמה ואמת ומבט מיוחד, המבט שלך שניבט מתוכן, שמילא אותי מחשבות ותהיות ושאלות ורצון להתכוונות גדולה לעולם עבור כל מי שיקר לי.
אני מאמינה שקיים מבט טוב בעולם, וגם אני מחפשת אותו בעצמי כל העת.
תודה!
אלי הירש לא קרא מהדף, ולכן אנסה לתמצת כאן את הנקודות העיקריות בדבריו:
אלי עמד למשל על עניין הכתיבה במשקל ובחריזה, שהייתה פעם קלאסית, עד "המרד" נגדה. "מה קרה להגר באילת?" מורכב הרי מ־336 סונטות, ואלי טען – וצדק! – שצורת הכתיבה הזאת טבעית לי, ולכן – כאן הוא התפלמס עם דבריה של אחת המבקרות של הספר – אין באמת בכתיבה הזאת אילוץ, כפייה, או "שבירה" של תוכן מפאת הצורה (או ייצוגו באמצעות שבירה כזאת).
אלי דיבר גם על מה שאמר לי בשעתו, עוד לפני שהספר ראה אור: האופן שבו "מה קרה להגר באילת?" נכתב, בניגוד למקובל, לא מנקודת המבט של אף דמות, אלא כמו במבט קולנועי: מצלמה שמלווה את ההתרחשויות גם במקומות שאין דמויות, למשל – בחדר הריק של בית המלון שממנו הגר יצאה אל חוף הים, לקראת "המעשה המביש" (מונח שטבע אריסטו בספרו "פואטיקה"), או ברחמה של הגר, כשמתרחשת ההפריה, המפגש הסמוי בין הזרע לביצית.
אליאס רוקלה, גבר בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות נורווגית בבית הספר התיכון פַגֶרְבּוֹרְג שבאוסלו, והוא גיבור הרומן ביישנות וכבוד מאת הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד.
הרומן מתחיל ונפתח בסצנה אחת לא ארוכה ובעמודים האחרונים חוזר אל סופה. ההתרחשות היא בכיתה שבה רוקלה מלמד את המחזה אווז הבר של איבסן, כחלק מתוכנית הלימודים הנדרשת בארצו: יצירה שנחשבת נכס צאן ברזל שכל נורווגי תרבותי חייב להכיר, כדי לזכות "בהשכלה הכללית הגבוהה ביותר בחברה".
המחזה משעמם את תלמידיו של רוקלה עד אין קץ. ברור למורה כי הדבר היחיד שיכול היה אולי לסקרן אותם זאת התשובה לשאלה "מדוע גבר מבוגר ומשכיל מחזיק במקצוע, כמו המקצוע הרשמי שלו, שבו תפקידו לשבת מאחורי שולחן המורה בכיתה ולהורות לאנשים צעירים לקרוא את כל הספרים האלה שבהם הם לא התעניינו במיוחד וגם לא הבינו מהם הרבה, על כל פנים, לא כמו שאותו מחנך בעל התפקיד הרשמי ניסה לשכנעם לקרוא אותם – "
תלמידיו חשים אפילו טינה כלפיו. הם לא מבינים מדוע אינו הופך את השיעור למעניין יותר, ברור להם שיכול היה לעשות את זה. למשל, אילו התייחס לכך ש"הנריק איבסן הקדים את המותחן באמצעות טכניקת הסיפור הדרמטורגית הרטרוספקטיבית שלו", כפי שנכתב בספר הלימוד שלהם. ואולי בעצם, תוהים תלמידים אחרים, היה המורה שלהם יכול "להפוך את איבסן לאקטואלי קצת יותר לזמננו" – למשל, אילו התמקד בהתאבדותה של הילדה בת השתים עשרה, הדוויג, ועסק בעקבות זאת "בבעיה של צעירים רבים כל כך שמתאבדים". אבל לא, רוקלה קורא אתם חלקים מהטקסט. הוא מניח משום מה שתלמידיו מילאו את המטלה שקיבלו בתחילת השנה: לקרוא את המחזה במלואו. הוא מפרש באוזניהם את הקטעים שבחר. רוב הזמן הוא אפילו לא מבקש מהם להקריא את הטקסט בכיתה, אלא עושה את זה בעצמו! (אללי… קראתי ונזכרתי בשיעורי האנגלית שבהם קראתי עם תלמידי, שוב ושוב, במשך עשרות שנים, את All My Sons מאת ארתור מילר. נזכרתי כמובן במפחי הנפש שחוויתי; במאמצים הגוברים והולכים לסקרן אותם, שנעשו יותר ויותר קשים במרוצת השנים; היה קשה כל כך להוכיח להם שיש במחזה משמעות שנוגעת בחייהם…).
ומה רוקלה עצמו חש אחרי עשרים וחמש השנים שבהן הוא מלמד את אווז הבר? אהה. דווקא היום איתרע מזלו. במקרה התגלה לו דבר מרעיש: אחרי כל כך הרבה פעמים שחזר על עצמו, זכה פתאום להארה הנוגעת באחת הדמויות במחזה, זאת של ד"ר רלינג. פתאום מתחוור לו שתפקידו של הרופא במחזה אינו "לשמש השופר של איבסן" כפי שסבר תמיד, אלא – להיות שם כדי שיוכל ברגע המתאים להוכיח לנו, הצופים, לנו, הקוראים, שהילדה אכן התאבדה.
רוקלה מתלהב מאוד. תלמידיו נשארים אדישים ומרוחקים.
עד כאן הטקסט נסבל, אולי אפילו מסקרן, למעט תכונה שלו שאי אפשר שלא להבחין בה מיד: רפטיטביות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם תיאורים או מחשבות, לפעמים ממש באותן מילים. עד מהרה שאלתי את עצמי – כמה פעמים אפשר לחזור על אותו רעיון, על אותה אמירה? למשל – שרוקלה אכל באותו יום את ארוחת הבוקר שלו בדממה, כמו מדי יום? או – שבני הנוער שבכיתתו משועממים?
מסתבר שהרבה פעמים. הרבה הרבה מאוד!
וזאת רק ההתחלה. כי מיד בתום הסצנה הראשונה, שבה לפחות קורה משהו, אנחנו נכנסים למעין פלשבק ממושך שמסביר לנו את טיב היחסים של רוקלה עם אשתו. הפלשבק נמשך ממש עד העמוד האחרון. שם אנחנו חוזרים אל הסצנה הראשונה.
בדרך אל הסוף – כמעט שרציתי לכתוב "אל הצלצול הגואל" – אנחנו (אני, לכל הפחות) משתעממים לא פחות מתלמידיו של רוקלה.
ניסיתי למשל לספור כמה פעמים הוא חוזר במחשבותיו על ניסוחים כמעט זהים שמבטאים את יופייה של אשתו. די מהר איבדתי את החשבון. עשרות! שוב ושוב ושוב. ושוב.
היו קטעים שהרגשתי בהם כמעט כמו בטיפול שורש בשן: אמנם לא כואב, אבל מציק ומנדנד.
רוקלה יודע אמנם להתלהב, למשל – כשהוא מזהה רגישות ספרותית לא צפויה אצל מישהו שקיומה מפתיע אותו – המורה למתמטיקה שחושף אלוזיה ספרותית במהלך שיחה יומיומית, אבל גם אז הוא מייגע אותנו (אותי…) במחשבות מפורטות מדי, בהתלבטויות פתטיות, האם להזמין את המורה הזה לארוחת ערב? רק אותו? ביחד עם אשתו? עם עוד מורה? אבל איך? אבל מדוע?
המשכתי לקרוא כי כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. אבל הספר מסתיים בלא כלום, מבחינתי.
אפילו אוסלו, אחת הגיבורות הראשיות בסיפור, שאמורה להוסיף לו נופך מרענן, או מסקרן, מופיעה רק כסדרת שמות של רחובות. ועוד שם. ועוד אחד.
האם החזרתיות הזאת מכוונת? האם מטרתה לצייר את השיעמום? ליצור אותו גם בנו? האם אפשר לכתוב על שעמום בצורה לא משעממת? (לדעתי – כן. כמו שעושה למשל סמואל בקט במחכים לגודו. דידי וגוגו מצחיקים ומרתקים אותנו, ואין רגע אחד שבו אנחנו מזדהים עם השעמום הנורא שבו הם נאלצים להתנהל!)
אם אכן התכוון דאג סולסטד לשעמם, מבחינתי הוא הצליח מאוד במשימה שלקח על עצמו.
אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.
אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת.
לא לעתים קרובות קורה שספר סוחף ומשכנע אותי עד כדי כך; שאני קוראת אותו בנשימה עצורה, מאמינה לכל מילה, ומתרגשת ממנו כל כך – עד דמעות, שנבלמו בתוך העיניים, גאו וסירבו להשתחרר, והרי שם, על הסף, מצויה האמת הלא סנטימנטלית. לא רגשנות אלא – רגשות.
כן, זה מה שקרה לי כשקראתי את חנינה של מאיה וקסלר (ותודה מיוחדת לענת גביש, שהמליצה עליו בהתלהבות, בפייסבוק, וגם במסר ישיר, לי אישית, ואני יכולה בהחלט להבין מדוע, מה בביוגרפיה שלי, הידועה ברבים, יכול היה לעורר בה את הוודאות שהספר "ידבר" אלי. זאת אגב ההזדמנות להודות לענת שוב גם על הספר הנפלא שלה תספרי על אנחנו, ולקנא בכל מי שטרם קרא אותו!).
חנינה מפגיש אותנו, למרבה ההפתעה, ולמרות חלקים כה קשים וכאובים שיש בו, עם חמלה, אנושיות ואהבת אמת: בין בני זוג; בין הורים לילדיהם; בין חברים.
אמנם המחוזות שבהם מתהלך הספר קשים מאוד: בית סוהר לנשים, גיבורה רוצחת, רצח של ילד קטן, עולמות של פשע, סחיטה באיומים, מזימות והפחדות, עורכי דין ועובדות סוציאליות, אבל הוא מתעלה מעל האפלה, ויש בו יופי רב. הייתי אומרת אפילו שקורנים ממנו חסד, טוּב והומניות.
האכזריות המתוארת בו היא רק ציפוי חיצוני, שמכסה על קשרים אנושיים נוגעים ללב, על תובנות משמעותיות מאוד, והכי חשוב – על יכולתם של בני אדם להבין זה את זה ולא פחות חשוב – את עצמם, ומשם להתפתח ולהשתנות.
האם אישה שתגובותיה אלימות, כברירת מחדל מולדת כמעט, שלא מסוגלת להתגבר על הכעס שלה, תצליח ללמוד לכבוש אותו, להתמודד אתו, לשלוט בו ואפילו לרתום אותו לטובת הצדק שהיא מבקשת להשיג לעצמה?
עד כמה העבר שלנו, המקום שבו גדלנו, שולט בנו?
האם פגיעה הורית בילדות גורמת לנזק בלתי הפיך? מה קורה למי שגדלים במשפחות לא מתפקדות, האם יש להם בכלל סיכוי "לצאת מזה", להשתקם, לחיות חיים מועילים, עם קשרי אהבה וחברות קרובה?
האם היכולת לראות את הזולת, לעמוד על טיבו, להבין את מניעיו, גם אם הוא פגע בנו מאוד, יכולה לגבור על תחושת העוול ועל הרצון להגיב באלימות, לנקום, להחזיר לו כגמולו, יהא המחיר אשר יהא?
מתי בכלל אפשר לסלוח? האם אפשר לעשות את זה אם מי שפגע בכלל לא מכיר בכאב שהסב, לא מודה בו, לא מתחרט?
כל אלה שאלות כבדות משקל שמתבטאות ברומן כמעט בסמוי, באמצעות עלילה מותחת מאוד, ויכולת עצומה להזדהות עם הדמויות, לרדת לעומקן ולרצות בטובתן. גם כשהן טועות. גם כשדרכן מפחידה ומנוגדת לערכים שלנו. אנחנו לא מסכימים אתן, אבל יכולים להבין את מניעיהן, ומתעורר כמעט רצון "להחזיק להם אצבעות" בתקווה שיצליחו להתגבר, להשתנות, לפעול בצורה הוגנת, אמנם "לתכמן" אחרים בתחכום רב, אבל לא מתוך מניעים פסיכופתיים, לא באדישות מוחלטת לרגשות של הזולת ולצרכיו, אלא – להפך. להבין אחרים, לעזור להם ולהיעזר בהם. גם כשנראה שהכול כמעט הפוך, בסופו של דבר מסתבר שגם אנשים קיצוניים מאוד, הדמויות שאנחנו לומדים להכיר ברומן, שאנחנו מתקרבים אליהן עד שאנחנו ממש רוצים בטובתן, מסוגלים להיות רגישים ונדיבים.
ולכן הספר מנחם מאוד.
אני משתדלת להסגיר מעט ככל האפשר על עלילתו, על ההתפתחויות שמתרחשות בו, וכמובן, אין צורך לומר, על סופו.
אספר רק שקראתי אותו במקביל לצפייה בסדרה השוודית המעולה בנטפליקס: "חול טובעני".
גם שם אנחנו מלווים צעירה שנקלעת לבית סוהר, גם היא, מאיה השוודית, כמו שירה הישראלית, אחת משתי הדמויות הראשיות בחנינה, מואשמת ברצח. קשה ומחניק ללוות את שתיהן, כל אחת מהן בנפרד, כי נקשרים אליהם ולומדים לאהוב אותן, והחיים בכלא קשים מנשוא.
שירה מפנטזת איך תרגיש אם וכאשר תצליח להשתחרר: "אני אוכל ללכת לאן שאני רוצה. לנשום אוויר חופשי שלא עובר דרך גדר תיל. להתקלח במים חמים בלי הגבלה ובלי ג׳וקים שמטיילים בכל פינה. ואף אחת מאלה שממררות לי את החיים פה לא תהיה קיימת בשבילי יותר. אייל והבנות יהיו בטוחים ומוגנים. בלילה אני אכנס למיטה זוגית עם מצעים פריכים מרוב ניקיון, בריח של אבקת כביסה ולא אקונומיקה שמנסה להתגבר על ריח של שתן. במיטה אני אלבש רק תחתונים, במקום טרנינג מזיע וגופייה ארוכה כדי שהצמר מהשמיכות סקביאס כאן לא יעשה לי גירודים ופריחה. לשמיכת הפוך שתעטוף יהיה ריח עצי נעים – " וכן הלאה… ואלה רק הפרטים הקטנים, לכאורה, רק הקשיים של היומיום של מי שחירותה נשללה ממנה.
מחוץ לסדרה, מחוץ לספר, אפשר לכאורה להתחיל לנשום. עד שנזכרים במציאות חיינו. בחטופים שעדיין נמקים במנהרות, ובילדים המורעבים בעזה.
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, שמלמד במסלולים העצמאי וההתייחסותי בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב; בבית הספר לפסיכותרפיה תמורות; במכללת לוינסקי ובמכללה למנהל, וככל הידוע לי, בעוד מקומות.
הוא גם מרצה (בחסד!) ולאחרונה סיים סדרת הרצאות מרתקת בבית אריאלה שכותרתה הייתה: "סקס שקרים ואינטואיציה".
בהרצאתו הלפני אחרונה ב־3 באפריל 2025, ציטט ד"ר פכלר קטע מתוך בדולח וסכינים, הממואר שכתבתי, ומצא בו הקשר מרתק אל נושא ההרצאה: דיסוסציאציה, רוע והבחירה בטוב.
נכחתי בהרצאה, מסומרת למקומי ונפעמת מההקשרים, מהתובנות, מיכולתו של המרצה להבהיר סוגיות מורכבות, ובעיקר – לנטוע במאזיניו תקווה ואמונה שחרף כל הרוע והזוועה, טוב עוד יתאפשר, אפילו כאן. (אני כל כך רוצה להאמין לו!).
נקודת המוצא של ההרצאה הייתה – מה שקרה ב־7 באוקטובר 2023, ואחת השאלות שהשיב עליהן הייתה – איך אפשר למנוע מאחרים "לשחק לנו במוח". כך ניסח אותה.
ההרצאה הייתה מרתקת. הנה היא כאן, בשלמותה:
כאמור, לקראת סופה של ההרצאה הזכיר פכלר את הספר שלי, הממואר בדולח וסכינים (שראה אור ב־2024 בהוצאת עם עובד), וציטט מתוכו כמה קטעים.
אלה נועדו להדגים אינטראקציה עם פסיכופתים – עם עצמם ועם זולתם – ולציין ממה יש להיזהר באינטראקציה כזאת.
לפני כמה שנים הלכתי לרחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה של יונה וולך. לראשונה הלכתי לשם לא כדי להיכנס שם לסופרמרקט, או לאסוף את הבת שלי מהגן. התכוונתי, לשם שינוי לחפש את הבית שיונה וולך נולדה, גדלה וגרה בו, עד שעזבה, ואז חזרה. מהבית הזה ברחוב וולך היא יצאה בספטמבר של שנת 1985, היא הייתה אז בת 41, לדרכה האחרונה: לאשפוז שממנו כבר לא שבה.
אני גרה בקריית אונו, לסירוגין, כבר יותר משלושים שנה. כשעברתי לשם לראשונה, בקיץ של שנת 1981, יונה וולך המשוררת עדיין חיה. היא כבר הייתה חולה בסרטן השד, שהתכחשה לו וסירבה לטפל בו. "כואב לי כמו צביטה", היא סיפרה, אבל לא הסכימה לעבור ביופסיה בגוש שהתגלה.
יונה וולך כמשוררת כבר הייתה אז מיתוס. בנובמבר של שנת 1981 היא הופיעה, למשל, לצד כותבים אחרים, באירוע שארגנה אגודת הסופרים. בניגוד לשתיקה שהשתררה באולם כשזלדה עלתה לקרוא משיריה, את עלייתה של וולך ליוו התלחשויות נלהבות של תמיכה והתנגדות.
ב־1981 הייתי עדיין מנותקת מה"אני הכותבת" שבי, ובמידה מסוימת גם מה"אני הקוראת". שנים אחרי שהתחברתי שוב, אחרי שקראתי את הביוגרפיה שיגאל סרנה כתב על יונה וולך, הרגשתי פתאום צורך לראות היכן גדלה יונה וולך. איך הבית "שלה" נראה כיום.
את ימיו האחרונים של "כפר אונו", כך כונתה קריית אונו בילדותה ובנעוריה של יונה וולך, זכיתי להספיק להכיר בשנות השמונים: השנים האחרונות, לפני שנהפכנו לעיר. המתחם שבו שוכנת כיום שכונת המגורים המודרנית שבה אנחנו גרים נקרא אז "פרדס רייספלד" – שדה בור ענקי שגבל עם רחוב וולך. כיום פרושה עליו, לצד הבתים, מדשאה רחבת ידיים, עם ספסלים, מתקני משחקים לילדים ושורה של בתי קפה הומים.
הסיפור הראשון שכתבתי, בספר הראשון שלי, שהתפרסם ב־1989, מתרחש בשדה הזה. הוא מסתיים במעין קינה על מה שכיניתי "השדה המובס": שדה שנבנו עליו בתים. כשכתבתי אותו עדיין לא יכולתי להעלות בדעתי עד כמה אהיה צודקת: שהשדה אכן יובס, ושאני עצמי אגור ממש קרוב אל עץ השקמה הבודד, העתיק, ושכול מה שהיה בין הרחוב שגרתי בו לבין רחוב וולך יעלם: פרחי הבר, שבלולים והרמשים המעופפים, עדר העיזים שבדואי הוביל למרעה, הסוסה והסייח שרבצו ליד שיירי מבנה מתקופת הבריטים… כל אלה נשארו רק בזיכרון.
כולנו הכרנו גם את ההריסות המפויחות והשרופות של בית הקולנוע שהיה שייך לאמה של יונה, ופעל בימי ילדותה ונעוריה. כיום גם השרידים ההם כבר לא קיימים. אין להם עוד זכר.
ראיתי צילומים מימי ה"הראשונים", המייסדים של היישוב (אמש, 17.7.2025, חגגה קריית אונו 85 שנים להיווסדה!), שהוריה של יונה נמנו עמם. הבתים אז היו בסיסיים מאוד: קובייה פשוטה, עירומה. ברבות הימים נוספה לה גינה עסיסית, שהקיפה את הבית ושהעניקה ליונה השראה לחלק משיריה.
בפשט יונה כותבת בשיר הזה על האגס שנשר מהעץ בגינה, פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה לכאורה כמעין מתנה, אבל הוא "מת". היא מתארת את היופי שלו, מקוננת עליו, ומבקשת "להקפיא" אותו בשיר (כמו שייקספיר שמבטיח לאהובו, בסונטה 18: כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה – וְגַם דְּמוּתְךָ").
אבל מי שמכיר את שיריה של וולך, ואת קורות חייה, מבין כמובן שלא מדובר רק על אגס, ומבחין גם בדרש – בעצם כתבה וולך על אביה המת, שמופיע ברבים משיריה.
יש בשיר בסך הכול ארבע שורות, אבל אפשר להבחין בכישרון המופלא של יונה וולך, בתחכום שלה כמשוררת. נחזור למשל למילה "כובשת". מה משמעותה כאן? "כובשת" שטח של מישהו אחר, כלומר – מילה של אלימות וכוח? או אולי להפך, כובשת את רגשותיה – מילה של זהירות ואיפוק? ואולי שני הפירושים נכונים, בו זמנית? יש כמובן גם משמעויות נוספות, שטוענות את המילה בעוד משמעויות: כובשת את ליבו של מישהו… כובשת את פניה בקרקע, במבוכה…
ומה עם המילה "מתאבך"?
אם מפרקים אותה נוכחים שהיא בעצם מאחה בתוכה שתי מילים אחרות: מת אביך…
ועוד דבר: אין בשיר סימני פיסוק, ולפיכך אפשר לקרוא אותו בקריאה מעגלית חוזרת – "עכשיו אבא אני כובשת איפה אתה…"
יונה התייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע. הוא נפל בקרב עם הלגיון הירדני, ביולי 1948. היא חשה שהוא משול לפרפר, המופיע בשיר "מת בארץ". זה שאורך חייו נמשך, כידוע, רק ימים אחדים: קצר "כהרף זוועה". בכל שנה, כך היא כותבת כאן, היא נזכרת בו בקיץ, משחזרת בעיני רוחה את מה שקרה, רואה אותו שוב ושוב נהרג: ממש תיאור של פלשבק, שקורה לנפגעי טראומה, כי טראומה מטבעה לא מתפוגגת לעולם, היא לא זיכרון שיכול להיטשטש, היא נוכחת תמיד, עולה מחדש, תוקפת: "הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף" ומטילה צל חוזר, היא רואה את אביה נופל, ואת קילוחי הדם הזורמים ממנו ומכלים את חייו.
וולך סירבה להסכין עם תיאורי גבורה של אביה, שאימה ביקשה להתפאר בהם. "שמענו כבר הכול על הבעל הגיבור שלך. פשוט שחטו אותו" אמרה פעם לאימה, "ובכלל", היא הוסיפה, "מה היתה הגבורה שם?"
אז מה מצאתי בכתובת של הבית שבו גרה פעם משפחת וולך? ראיתי שינוי עצום. צפוי. כמו שדה הבור "שלנו" שנהפך לשכונה: במקומו של הבית הקטן, הצנוע, שוכנת "וילה" מפוארת. הצמחייה העוטרת אותו נשתלה לנוי, צמד דקלי וושינגטוניה תמירים, ניצבים כמו זקיפים. קשה לדמיין את הגינה עתירת עצי הפרי המניבים שעטפה פעם את הבית. גם הוא עצמו נחרב, ופינה מקום לבנייה מחודשת, מודרנית, מפוארת.
את השיר הבא יונה לא הייתה מן הסתם יכולה לכתוב אילו גרה בבית שניצב שם כיום, על חורבות הבית הישן והגינה:
יונה וולך נודעה ברבים ככותבת מתריסה שהחצינה לא אחת את המיניות שלה, ולא רק בחייה האישיים. סגנית שר החינוך, מרים תעסה גלזר, כינתה אותה "בהמה מיוחמת" בעיקר בגלל השיר "תפילין" שוולך פרסמה ב־1982. בשיר היא הזכירה את "תשמיש הקדושה" הזה, התפילין, בהקשר של מיניות נשית. השיר היה אכן פרובוקטיבי במפגיע, וזלדה, המשוררת החרדית שעד אז הייתה אתה ביחסי ידידות, ניתקה בעקבותיו את הקשר ביניהן.
אבל החושניות של המשוררת לא הוקדשה רק לפרובוקציות. היא כתבה גם את השורות הענוגות האלה:
השיר מזכיר כמובן את הפסוקים מספר תהילים, פרק מ"ב: "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם / כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י לֵאלֹהִים֮".
מאז שקראתי אותם לראשונה, לפני עשרות שנים, הם מהדהדים בליבי. אין בי אף שמץ של אמונה דתית, אבל הערגה לטרנסנדנטלי, בנוסח "הצליין החילוני" של יצחק אוורבוך אורפז מובנת לי, והתקיימה מן הסתם גם בנפשה של וולך.
מי שכתבה את "הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי / כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי / חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי" וכן הלאה, הייתה בלי ספק נטולת כל רליגיוזיות במובנה הממוסד, הדתי. אבל המשוררת ידעה שגם אם "מה לי ולה" – האילה מתקיימת בצוקי לבה, המעיין הוא מעיין חייה הנסתר, ובעצם – האילה זאת היא עצמה. זאת שבעת ובעונה אחת מתבוננת, מתקיימת אך גם נעדרת.
עצם קיומו של הערב הזה, שבו אנחנו משתתפים עכשיו, ארבעים שנה אחרי מותה של יונה וולך, מעיד שהיא נוכחת מאוד, עד היום. עד עכשיו.
כמו כן, למרות מה שנתפס בחייה כפרובוקטיביות קיצונית מדי, למרות שהעזה לגעת בסמלים "קדושים", שמה מונצח לפחות בשבעה יישובים שקראו רחוב על שמה, בהוד השרון, כפר סבא, ראש העין, רמלה, מזכרת בתיה, עפולה, נתניה.
בקריית אונו רחוב וולך כבר היה קיים. הקימו אם כן גן פסלים ע"ש יונה וולך בקצה המזרחי של הרחוב הנקרא על שם אביה.
מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.
רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.
גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.
הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות.
הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.
מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.
לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.
מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.
לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח.
לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.
לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית.
עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:
ותצלום כזה מארצות הברית:
שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.
ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו.
אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.
כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.
אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.
גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם.
מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.
כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.
ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית.
קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד…
אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות!
"במהלך שנה וחצי, הספיקה המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן להשלים עבודה על שלושה ספרים ולהוציאם לאור: רומן הסונטות מה קרה להגר באילת? שזיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2023; הממואר בדולח וסכיניםוספר השירה רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
קולה הספרותי הייחודי של עופר אורן נע בין כתיבה במבנים מסורתיים לבין מבנים משוכללים פרי יצירתה ועוסק תדיר באופן אמיץ ונטול פשרות בתמות מורכבות כמו טראומה, פגיעה מינית ויחסים במשפחה
הערב העשירי של ״היכלות שירה״ יעמוד בסימן ״משפחה״ ויוקדש לעיון ביצירתה האחרונה. כל הכנסותיו קודש לארגון המסייע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”
“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”
“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”
“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.
“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”
“הממ…”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”
“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”
“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”
“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”
“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”
“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”
“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”
“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”
“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”
“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”
“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”
“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”
“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”
“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”
“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”
“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”
“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”
“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”
“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”
יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.
ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק. בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.
לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!
במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק, לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס.
שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).
האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.
במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון.
השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי.
זאת התשתית.
מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.
צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית.
באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן).
זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.
אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!
אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.
הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).
בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.
הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?
חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות.
רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט.
מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה!
אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות!
אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.
בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.
אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?
יום שני, 14.7.25, בשעה 20:30, אולם קאמרי 3 התיאטרון הקאמרי בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יערכו אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה של המשוררת יונה וולך.
יונה וולך, ילידת 1944, משוררת שהייתה יוצאת דופן בחייה ובשירתה. כתבה על מיניות, גוף ונפש, זהות, בדידות פחד ומוות. הקיום האנושי, הפרפסיכולוגיה ומצבי התודעה של האדם קיבלו ביטוי ביצירתה. היא מתארת פראות מינית ונוסף לספרי השירה כתבה מחזות ומערכונים. רבים משיריה הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה.
דברי פתיחה: צביקה ניר, משורר, סופר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל.
מנחה ובדוברים: ד"ר דורית זילברמן, סופרת, מ"מ יו"ר אגודת הסופרות והסופרים, יו"ר מערכת מאזנים, חוקרת ספרות, זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים.
