הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם
לָדַעַת אֶת הַכֹּל, הַכֹּל:
וּמָן, וּשְׂלָו, וּדְבַשׁ,
וּמַיִם בְּכָל צוּק.
בְּאַרְמוֹנוֹת־אֱדוֹם
צָהַלְנוּ רִאשׁוֹנִים,
מִרְבַּץ חַיּוֹת בְּעַיִן חַכְלִילִית.
הַגֶּשֶׁם אָז הָיָה נָכוֹן
וְהַבְּקָרִים דִּבְּרוּ אֱמֶת,
שׁוֹתֵי שָׁלשׁ טִפּוֹת הַמַּיִם
גְּבוֹהִים כַּיְעֵלִים.
עַתָּה יֵשׁ לָנוּ כְּבָר הַכֹּל, הַכֹּל,
הוֹלְכִים לְאַט וְהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת –
אַךְ מִי נָטַל רְאוּת עֵינֵינוּ הַיָּפוֹת?
קוראת, צופה ומספרת
שולמית הראבן כותבת נפלא ונכון עד כאב. לפני שנים לימדתי את המאמר שלה: חברת אחים חברת בנים, ואני חושבת כמה הוא נכון לימינו אנו.
מסכימה אתך
יפה ומחכים. אני מכירה ואוהבת את שולמית הראבן הסופרת, אבל לא הכרתי אותה כמשוררת. תודה לך, עופרה.
בבקשה 🙂