אוספי המסות הקצרות שהוצאת תשע נשמות נוהגת להוציא לאור מדי כמה שנים חביבים עלי מאוד. בין המסות יש תמיד כאלה שאני שמחה מאוד לפגוש ולהכיר.
הקובץ החדש שראה לאחרונה אור בהוצאה נקרא אומנות ראיית הדברים. יש בו שש עשרה מסות קצרות, מאת ג'ון בורוז, פביו מורביטו, וירחיניה היגה, פאולינה טוכשניידר, יוסי סוכרי, ביונג־צ'ול האן, אמיל סיוראן, מארק פורסיית, וירגי'ניה וולף, ג'ורג' אורוול, נוצ'ו אורדינה, רוברטו מרינו, גבי קוהן, ז'אן לוק ננסי, אדם קומן ופרדריקו גרסיה לורקה. חלקן קצרצרות ממש.
כפי שאפשר להיווכח, כמה מההכותבים ידועי שם, ממש עמודי תווך בספרות העולמית, והאחרים ידועים פחות. הם ילידי כל קצוות העולם, וכתבו את המסות שלהם במאה הקודמת ובנוכחית.
לפני כל אחת מהמסות מופיעות כמה מילים על הכותב, בחלקן – היכן נולד או גדל והתחנך, מתי חי, ולפעמים גם מתי נכתבה המסה.
בכמה מהן העיתוי חשוב ומשמעותי. למשל, את "מחשבות על שלום תחת מתקפה אווירית" כתבה וירג'יניה וולף ב־1940, (תרגם: עידן בריר) כשנה אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. וולף, כזכור, התאבדה ב־1941, אחרי שביתה שבלונדון נהרס מההפצצות של הגרמנים, ואחרי שפצצה נפלה גם בכפר שבו גרה באותה עת עם לנארד בעלה. היא הטביעה את עצמה בנהר הסמוך לביתם, בין היתר כי לא יכלה לשאת עוד את אימת המלחמה.
המסה המופיעה בספר שלפנינו מייצגת היטב את המצב שאמור כמובן להיראות לא נורמלי ובלתי מתקבל על הדעת: וולף מתארת איך היא שוכבת בלילה במיטה, בחושך, שומעת את המפציצים הגרמנים חגים מעל ראשה, רואה את הירי של תותחי הנ"מ האנגלים, ומהרהרת הרהורים שקשורים, איך לא, ביצר שדוחף גברים להילחם. היא מגיעה למסקנה שיש "לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מעצמם את אהבתם למדליות ולעיטורים", למצוא "פעילויות מכובדות יותר למען אלה המנסים לכבוש בעצמם את אינסטינקט הלחימה שלהם", שאותו היא מכנה "ההיטלריזם הלא מודע שלהם", שכן לדעתה "ההיטלריזם" אינו בלעדי לגרמנים. בעיניה גם הצעירים האנגלים עוברים אינדוקטרינציה כדי שיאמינו שהם נלחמים למען החופש של בני עמם. אני תוהה אם הייתה ממשיכה לפקפק בנחישות החיילים האנגלים אילו נשארה בחיים וגילתה בתום המלחמה את כל מה שהגרמנים עוללו, אילו ידעה על מחנות הריכוז, רצח העם המתועש, וכל הזוועות הנאציות.
וזה לא שהיא פוטרת את הגרמנים מאחריות על המלחמה. ברור לה לגמרי ש"אין טעם בשחרורם של הגברים האנגלים הצעירים" מהדחפים המלחמתיים אם לא תיעשה פעולה דומה גם בקרב עמים אחרים – היא מציינת את הגרמנים והאיטלקים, ואני מוסיפה וחושבת על הדחפים ההרסניים שמתקיימים גם כאן, כיום, עכשיו. קודם כול, כמובן, אצל מחבלי החמאס, שהפגינו את זה באורגיית הרצח שלהם בשבעה באוקטובר 2023, אבל למרבה הצער והכאב, כיום גם בקרב חיילינו.
האם מפתיע שהתפרסמה ב־29 ביולי, ב"ידיעות אחרונות" הקריקטורה הזאת?
מעבר לזעזוע המוסרי העמוק שהתנהגות החיילים שלנו גורמת לכל מי שעוד יש לו קצת מצפון – יש להבין שהיא פוגעת גם בנו, ולא רק בשל המומים הנפשיים שהיא מעידה על היווצרותם במהלך המלחמה האינסופית הזאת, אלא גם פשוט מבחינה מעשית, שכן היא משכיחה "איך הכול התחיל בכלל", ומשאירה אותנו בעמדה של פושעי מלחמה.
וירגי'ניה וולף, הפמיניסטית הנחרצת, מאמינה וכותבת שאילו היו נשים במוקדי כוח, מלחמות היו נמנעות. אכן, בתקופתה לא היו בכלל נשים בפוליטיקה. אבל כיום, כשהן שם, נראה שרבות מהן מאמצות את דפוסי ההתנהגות ה"גבריים", כפי שוולף רואה אותם.
מכל מקום, ישראלית בת ימינו שקוראת על אזרחים ששוכבים בלילה במיטותיהם בעיצומה של מתקפה אווירית – סיטואציה שאמורה להיות מטורפת, חולנית, לא מובנת – יכולה רק להנהן. כן: כמה מוכר. יש אזעקה. לרדת למקלט? לחכות עם השמיכה מעל לראש ולקוות שנעבור את זה בשלום?
גם המסה של ג'ורג' אורוול (תרגם: יוחאי ג'רפי), שנכתבה שנתיים אחרי זאת של וולף, ב־1942, קשורה ישירות למציאות של זמנו. הוא מעלה בה סוגיה שרלוונטית מאוד גם לנו, כאן ועכשיו: האם בעת מלחמה ראוי שאזרחים יחפשו לעצמם אפיקי התרגעות ופנאי? למשל – לגיטימי לצפות במשחק כדורגל ממש בזמן שהחיילים נלחמים, נפגעים, נהרגים?
אורוול מבהיר שלדעתו "אומה במלחמה – ובכלל, כל אומה שעובדת בפרך בתנאים קשים יותר מאשר בדרך כלל – לא יכולה לשרוד בלי מנוחה ובידור."
יחד זאת, הוא מסייג: יש להגביל את השימוש באמצעים להפגת המתח שצורכים משאבים, כי את כל המשאבים חייבים להפנות אל המאמץ המלחמתי. לפיכך, לדעתו – כדורגל, במיוחד לא מקצועני, הוא "בידור" לגיטימי, כי הרבה מאוד אנשים צופים במעטים שלא מבזבזים בעצם שום חומרי גלם נחוצים כשהם רצים אחרי כדור… לעומת זאת, "שעתיים של אכילת שוקולד מול האח" לא רצויה כי היא "מבזבזת את הפחם שיש לכרות ממעמקי האדמה ולהוביל לאורך כבישים. וגם סוכר ופולי קקאו שנשלחו מהצד השני של העולם".
אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על – למשל – תוכניות הבישול הרווחות כל כך בטלוויזיה שלנו, בימים אלה. אביא רק את דבריה של יוענה גונן, שהגיבה על אחת מהן בטור "ביקורת טלוויזיה" בהארץ, ב־28 ביולי 2025:
"ב־2002 סערה המדינה בעקבות החלטת טלעד לשדר פיגוע ומשחק כדורגל זה לצד זה, שיקול רייטינג אומלל שזכה לכינוי 'המסך המפוצל'. כיום אין צורך בשני שידורים מקבילים: המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה. ככל שהזוועות מעשה־ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או קמפיין ה'רעב', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'. רגע אחד פאנל של פרשנים זחוחים מתכחשים למראות הנפשעים של תינוקות כחושים – וקאט! – חבורת ידוענים מנותקים זוללים מנות מושחתות בקריאות 'וואו, וואו' נרגשות. מעבר כה חד שהוא חותך את הנשמה, למי שעדיין נותרה כזו".
לעומת שתי המסות ה"אקטואליות" הללו יש בספר גם אחרות, שנוגעות לכל אדם ובכל תקופה.
למשל, המסה הראשונה, המלבבת ממש, שהעניקה לספר את שמו, "אמנות ראיית הדברים" (תרגם: יורם נסלבסקי). ג'ון בורוז כותב בה על אנשים שנולדו עם יכולת לראות הכול, לפרטי פרטים, בדייקנות ולעומק. אלה אנשים שיוצאים לטייל לא כדי למצוא משהו מסוים; הם מעדיפים למצוא את מה שלא חיפשו מלכתחילה… כדי שזה יקרה יש להיות קשובים מאוד, לשים לב, "לחדור כל מסך בקרני עיניך"; והוא מבהיר: "להיות אדם מתבונן" פירושו "לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות"… בורוז גם נותן לנו דוגמאות: כשהוא משוטט בטבע הוא מבחין בתופעות שרבים לא היו שמים לב אליהן בכלל (הוא מכנה אותן "אותיות קטנות" שבהן הטבע "כותב סיפורים"…) – תלוליות חול שמשמשות דבורים מסוימות כמרבץ לזחליהן הצעירים שעתידים לבקוע מהביצה; "עש קטן שממהר למצוא מקום להיתלות בו ולהניח לכנפיו להיפרש לפני שהאוויר ייבש אותן"; טריטון חורש שזולל צרצר נחש ואז נטרף בעצמו… הדוגמאות שהוא נותן מופלאות. לטענתו, היכולת הזאת לשים לב היא מולדת. מאחר שאני מכירה מקרוב ילדה קטנה, בת חמש, שניחנה ביכולת, אני רואה איך התכונה המקסימה הזאת באמת מגיעה מובנת מלכתחילה בתודעתו של בר המזל שהגיע אתה לעולם… (אבל אפשר אולי לפתח אותה, אם רוצים?)
בהמשך הספר, במסה שמגיעה די לקראת סופו, "התנתקות" מאת אדם קומן (נכתבה בעברית), אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיא מיושמת לא בטיול בטבע, אלא בפעולה פרוזאית לגמרי. קומן מתאר את העוצמה הרגשית שהוא חש מדי יום כשהוא אוכל את המרק שלו, באיזשהו איטליז קרוב למקום עבודתו. כל יום כתוב על שלט, שהוא רואה בבוקר בדרך לעבודה, איזה מרק יוגש בצהריים, וכל יום קומן מתענג על המרק שלו בריכוז ובהתכוונות רליגיוזית כמעט. באיטליז המסוים הזה בחר כי בעלת המקום חירשת, ולכן הוא בטוח שלא תתחיל לנהל אתו שיחה מיותרת; עמיתיו לעבודה אוכלים במקומות אחרים, יוקרתיים יותר, ומהסועדים האחרים שלצידו הוא מקפיד להתרחק. לא, לא, אין לו שום חשק אפילו לשמוע שיחות בענייני דיומא, כל כולו שקוע במרק שלפניו: "אני אוכל ומתבונן בחתיכות המוצקות שבמרק, מקפיד לשמור את חתיכות האפונה או האטריות לסוף, משתאה לסיביות הבשר, מצטחק אל מול טיפות שומן עפות כמו מדוזות בינות נקודות הפלפל השחור, ולפעמים אני רואה על כנפי הדמיון ומהמר ביני לבין עצמי אילו מרקים יכינו באטליז בשבוע הבא: עדשים? דגים? מרק קיבה?" הדבקות שלו במרק, העונג הצרוף שהוא מפיק ממנו, הם בעיניי סוג של שיעור לחיים…
הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
199 עמ'