הוזמנתי פעם לדבר במפגש זום עם משתתפי סדנת שירה שהנחה דורי מנור המשורר, המתרגם והעורך (ועכשיו גם הפרוזאיקון). אחת השאלות שדורי (עורך ספרי מה קרה להגר באילת?) שאל אותי באותו מפגש הייתה אם לדעתי "לגיטימי לכתוב על הכול".
שאלה טובה.
האם "לגיטימי", למשל, לכתוב שיר על החור של התחת?
מנור תרגם פעם מצרפתית שיר שהופיע בספר המקוללים שערך ותרגם: סונט, כך הסביר, ש"נכתב בארבע ידיים, כפרודיה מודרנית על שירת בארוק. שני המרובעים הראשונים נכתבו על ידי פול ורלן ושני המשולשים החותמים נכתבו על ידי ארתור רמבו".
יש כנראה מי שיגידו שהנושא "לא לגיטימי". אבל כשקוראים את ההישג התרגומי של דורי מנור, מגיעים למסקנה שהכול תלוי ב"איך".
(ממש כשם שלגיטימי לכתוב, כמו ולדימיר נבוקוב, רומן שאינו אלא מונולוג מתמשך של פדופיל שרצח אישה, לקח לעצמו את בתה הקטנה, ובמשך שנים אנס אותה, והוא מנסה לשכנע אותנו, קוראי המונולוג, שמדובר בסיפור אהבה הדדי…)
אל הרומן הראשון, חוף הדתיים, שהוציא מנור לאור לאחרונה, הגעתי בסקרנות ובעניין רב. על שלושה מספריו הקודמים – ספר השירה נפש אחת אחריך, קובץ המסות הברכה של בבל והממואר שרב ראשון כתבתי בעבר באהדה ובהתפעלות, וכבר שנים שאני מלווה – בעבר רק כקוראת ובשנים האחרונות גם ככותבת – את כתב העת הספרותי הו! שמנור ייסד ושאותו הוא עורך בכישרון רב. ציפיותיי מהרומן היו, כצפוי, גבוהות.
מאז ומתמיד אני טוענת שיצירת ספרותית שכתובה היטב בוראת מציאות שבה מתרחשים דברים שהקורא מוכן לקבל אותם, גם אם בעולם שמחוץ ליצירה הוא דוחה אותם. הדוגמה שחזרתי אליה לא פעם היא – מלחמת השוורים בספר וזרח השמש של המינגווי. שם, בעולם של הספר, אפשר להבין את העוצמה הרגשית, הכמעט טרנסדנטלית, הנילווית אל מעשה שבחיים הרגילים נתפס על ידי רובנו כמתועב (נדמה לי שאפילו ספרדים רבים כבר לא מקבלים בחיוב את הקורידה…).
ועוד יותר מכך: איזה תפקיד יש לנצרות בתרבות המערב? האם מי שלא בקיא בה יכול להעריך כיאות "את הפייטה של מיכאלאנג'לו, את ישוע הצלוב של וֶלַסְקֶס, את 'החותם השביעי' של אינגמר ברגמן"? פול מדבר על "היוהרה של הישראלים ביחס לתרבות הנוצרית. היוהרה וההתנשאות והבורות", ותוהה – "הרי הישראלים הם בעצמם יהודים מפוקפקים מאוד. במה מתבטאת היהדות שלהם? […] ארוחת ליל סדר פעם בשנה, ברית מילה לבנים בגיל שמונה ימים, חופה עם רב באיזה גן אירועים, הלוויה עם חברה קדישא, וזהו בערך, כן?"
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר
אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה
תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,
כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"
(דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,
כָּךְ
אוֹ כָּךְ.
דבריו של פול משקפים, כך נראה, את מחשבותיו של דורי מנור עצמו. (כידוע, לא כל דמות בכל רומן מביעה ישירות את דיעותיו של הסופר שברא אותה!)
עופר ופול נפגשים במחלקה פסיכיאטרית שלשם הגיע עופר בעל כורחו. האם יצליח להינצל? להשתחרר מהמחלקה הסגורה? והרי אינו חולה נפש! עופר ופול אינם ערים לכך שקשר מפתיע מאוד שהיה בעבר בין הוריהם מחבר ביניהם. רק אנחנו, הקוראים, יודעים את הפרטים.
למרבה ההקלה, מופיעה ברומן דמות נוספת, זאת של דוקטור קלרה טימרמן, ש"לא
ידעה את נפשה" למשמע דבריו של שפיצנר ברדיו.
עורכת: נועה מנהיים
349 עמ'
[2] נטייה להגיע לעוררות מינית באמצעים הסוטים מן המקובל;
עורכת: נועה מנהיים
349 עמ'
