תגית: HBO

סדרת הטלוויזיה "השנים": מה צופן לנו העתיד?

באנגלית היא נקראת "Years and Years": סדרה בת שישה פרקים מבית היוצר של ה BBC בשיתוף עם HBO. עלילתה עתידנית, לכאורה: היא משרטטת את קורות חייה של משפחה אנגלית שחיה במנצ'סטר, החל ממש בהווה, ב-2019, וכלה ב-2034. כל פרק נפתח בחגיגות של כמה מהשנים החדשות, ונמשך בתיאור קורותיהם של בני המשפחה בנקודת זמן מסוימת על ציר הזמן שבעתיד.

ועם זאת, עניינה האמיתי והעמוק של הסדרה הוא בעצם בהווה. היא משרטטת את מה שיוצריה רואים כתהליכים הבלתי נמנעים שיתפתחו מהמצב כיום, ובוחנת באומץ, בהומור ובחוכמה רבה לאן יובילו תופעות עכשוויות.

כבר בפרק הראשון אנחנו פוגשים ברקע את אמה תומפסון שמפליאה לגלם את דמותה של פוליטיקאית בראשית דרכה. בני משפחת ליונס צופים בה לראשונה כשהיא מתארחת בטלוויזיה בתוכנית שבה משתתפים פוליטיקאים נוספים. היא מתבלטת מיד בין כולם ומעוררת תשומת לב כשהיא מרשה לעצמה להשיב בבוטות רבה ולא מקובלת או מוכרת לשאלה מה דעתה על היחס של ישראל לפלסטינים. "אני לא שמה על זה זין", היא אומרת, ומדהימה בניסוח דבריה את כולם: את המארח של התוכנית ואת הצופים בה, באולפן ובבית. היא ממשיכה ומסבירה שמה שמעניין אותה באמת אלה חיי היומיום הפרוזאיים: למשל – ניקוי האשפה מהרחובות. היא מלאה בכריזמה. היא סוחפת בדיבורה הרהוט, הנלהב, מפתיעה ומקסימה בכך שהיא מסרבת להיות "פוליטיקלי קורקט", מעוררת במאזינים ובצופים את התחושה שהיא אחת משלהם, שהיא אתם, מתנגדת לממסד המיושן, התקין בלשונו ובהלכותיו. אבל מה בעצם היא אומרת? מה היא מבטיחה? לצופה הנבון ברור שדבריה נבובים מתוכן. לא כך לבוחריה הנלהבים, ההולכים שבי אחרי הקסמים הרטוריים שלה. (מוכר?)

בפרקים הבאים היא ממשיכה לככב ברקע, הולכת וצוברת כוח ועוצמה. מי יצביע למפלגתה? מי מוקסם ממנה? והכי חשוב: את מי היא מזכירה? האם מצביעיה מסוגלים בכלל להבין שהבחירה בה תשפיע (לרעה!) על חייהם, באופן מיידי וישיר? האם הם קולטים עד כמה הפופוליזם שלה, עד כמה יכולתה לדבר בססמאות ריקות מתוכן, מסוכנים? לאן תוביל אותם כשתגיע לעמדה של כוח והשפעה אדירה?

מה צפוי לכולנו בעידן שבו בוריס ג'ונסון יכול לנקוט צעד קיצוני כל כך: להשעות את הפרלמנט בארצו בספטמבר למשך חמישה שבועות, כדי שנבחרי הציבור לא יוכלו ליזום חוק שיאסור על פרישה חד-צדדית של בריטניה מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר?

מה צפוי לכולנו בעתיד, כשבהווה שולט בארצות הברית אדם הפכפך ולא צפוי, רגע תוקף את איראן ומטיל עליה סנקציות קיצוניות ובמשנהו משמיע הצהרות חמימות כלפי נשיאה, חסן רוחאני ומביע נכונות להיפגש אתו?

האם אפשר להסכים עם מציאות שבה מנהיגים מרשים לעצמם לתקוף בני אדם (עיתונאים) בשל נכותם, כפי שאפשר לראות בקישור שלהלן?

או בשל אפיון גופני שלהם? (מי, ברשעות מבחילה, ילדותית ולא עניינית, לעג לגבותיו של משה נוסבאום? מי כינה את העיתונאי גיא פלג "דמבו"? איך ייתכן שהתעורר הצורך במאבטח שהוצמד לפלג?)

באחד מפרקי הסדרה אומר אחד מבני משפחת ליונס על הפוליטיקאים שהם טיפשים, שהרי "הם אלה שיצרו את הברקזיט". האם הם באמת כאלה? או שאינטרסים אישיים מנחים את מעשיהם?

בכל אחד מהפרקים אפשר לראות לאן פנינו מועדות: למציאות שבה הכול עדיין עומד לכאורה על תלו, אבל הדמוקרטיה כבר מעורערת עד כדי כך שאנשים יכולים להיעלם ואיש אינו יודע היכן הם ומה עלה בגורלם (וזאת הרי לא אפשרות מופרכת! במאה ה-20 דברים כאלה קרו בחלקים רבים של העולם!), מציאות שבה השחיתות השלטונית הנשענת על ססמאות ריקות מתוכן הורסת את חייו של הפרט, בנקים קורסים, אירופה מתמוטטת, פליטים רבים יותר ויותר מנסים לשווא להגיע לחוף מבטחים (ולא רק מהמזרח התיכון ומאפריקה!), הצפות ושריפות שהן תוצאה של המשבר האקלימי ולפיכך מעשה ידי אדם מכלות חלקים מערי הכרך כמו למשל לונדון ומנצ'סטר ואנשים נאלצים על פי חוק לארח בבתיהם פליטים מקומיים.

העניין הוא שחרף כל התחזיות המרות שהסדרה מביאה בפנינו, היא מושכת מאוד לצפייה. הגלולה המרה עטופה כך שאי אפשר שלא להתמכר לה. אנחנו נקשרים מאוד לבני משפחת ליונס. לקשרים המיוחדים ששוררים ביניהם, למשל – לאהבה הנוגעת ללב שמתפתחת בין דניאל, אחד האחים, לבין פליט הומו מאוקראינה, שנמלט מפני החוקים האכזריים של ארצו, שם במציאות של העתיד הלא רחוק מי שנתפס מקיים יחסים חד מיניים צפוי לעונש מוות.

כל אחד מהפרקים מסתיים באירוע דרמטי שמושך להגיע כבר אל הפרק הבא.

לא פחות חשוב מכך: הסדרה גם משעשעת. בני המשפחה הזאת מצחיקים, ואנושיים מאוד במצוקות שלהם, ביחסים ביניהם, בתקוותיהם ובצרכים שלהם. ה"חידושים" הטכנולוגיים שהסדרה מציגה, גם הם פיתוח נוסף של אמצעים קיימים, כמו גם התצפית על העתיד מתוך טרנדים שבהווה, מזכירה במידה מסוימת את הסדרה המופלאה "מראה שחורה", גם היא יצירה של ה-BBC. מי שהתמכר לאותה סדרה לא ירצה להחמיץ את "השנים".

סדרה מומלצת מאוד! אפשר למצוא אותה בVOD  של Yes.

סדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה": מדוע היא סוחפת כל כך

בהוט וי-או-די מוצגת הסדרה החדשה "החברה הגאונה" תחת הכותרת "סדרות בינג'", כלומר – סדרות שמומלץ, נעים ורצוי לצפות בהן ברצף.

מי שקראו ברצף שוקק את ארבעת הספרים בסדרה הנפוליטנית של אלנה פרנטה, שאת הראשון בהם עיבדו לסדרה המדוברת ב-HBO (רשת טלוויזיה אמריקנית המשדרת בכבלים ביותר מ-150 מדינות), קיבלו את ההזמנה לבינג'-צפייה בשמחה ובהתלהבות.

התכנסו, אם כן, שישה איש ואישה בשבת חורפית נאה, ובמקום לצאת אל הטבע כדי להתחמם באור השמש שהפציעה, סגרו את התריסים, הכינו את הפיצוחים, והתיישבו מול המרקע, אחוזי ציפייה.

כבר ברגעי הפתיחה של הפרק הראשון בסדרה (הכוללת שמונה פרקים), נשמעו קולות השתאות. אז זאת היא לֶנוּ שלנו? וכך נראית לִילָה? אהה, והנה נינו. אוי! הוא פחות נאה מכפי שראינו אותו בעיני רוחנו! והיי – הנה אביו המנוול. האם הוא באמת דוחה די הצורך? אחת הצופות טענה שהוא טוב מראה מדי, ורק השפם מגעיל את פניו במידה מסוימת. אחרת הסבירה שבעיניה הוא נראה שֶׁרֶץ, בדיוק במידה הנדרשת.

למרבה הפליאה הצופה היחיד מבין השישה שלא קרא את הספר, היטיב מכולם לזכור את הדמויות המתפתחות מפרק לפרק. "לא, לא," פסק בביטחון, "זה אבא של עדה," וצדק.

כל אחד מהחמישה שקראו את הסדרה באדיקות גילה להפתעתו שלא רק הוא עצמו שכח קצת חלק מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר, ואת הקשרים הסבוכים ביניהן. רגע, מיהו זה שבסופו של דבר נעשה טרוריסט? ומי זאת, בדיוק, כרמלה? ועם מי לֶנוּ מקיימת את קשר האהבהבים הגופני, כנראה בעיקר מתוך קנאה בחברתה?

אבל לאט לאט הכול התגבש. האנשים שהיו חלק מחיינו לאורך קריאת הרומן הארוך (שהרי כל ארבעת חלקיו הם בעצם ספר אחד!) קיבלו פנים וגוף, שיישארו מעתה מזוהים אתם לצמיתות. כך אם כן נראית המורה אוליברו, שבהתערבותה הטתה את זרם חייה של לֶנוּ, בכך שאילצה את הוריה לאפשר לה להמשיך ללמוד, ובזכותה בעצם תיעשה סופרת (מי שלא קראו את הספר ילמדו על כך רק בהמשך, בחלקים שטרם צולמו לסדרת הטלוויזיה). כך, אם כן, נראית אמה הצולעת, הפוזלת, של לֶנוּ, זהו רינו, אחיה של לִילָה, ואלה האחים סולרה, הגנסגטרים המנוולים, וכן הלאה. גם המקומות המצולמים הפתיעו: אז כך נראית המנהרה שדרכה עברו הילדות כשניסו להגיע אל הים בחשאי? וכך – האי שבו עובדת לֶנוּ, ובעיקר נופשת, לראשונה בקיץ? מעניין…

הכי מעניינות היו, כמובן, שתי הילדות. עד מהרה הרגשנו כולנו שכן, השחקניות הילדות שנבחרו לתפקיד מתאימות בהחלט.

על הליהוק של הילדות אפשר ללמוד מהסרטון שלהלן:

הפתיע במיוחד הדימיון המובהק בין שתי הילדות ושתי השחקניות הנערות המגלמות את דמויותיהן החל מהפרק השלישי. בדיקה קצרה מגלה שאין קשר משפחתי בין כל אחת מבנות הצמד. מדהים לראות איך הצליחו למצוא שחקניות דומות כל כך.

לא סתם העידה על עצמה לודוביקה נאסטי בת ה-12, המגלמת את לִילָה הילדה, שהיא מזדהה מאוד עם עוצמתה. נאסטי נאבקה בעבר עם מחלת הלוקמיה, ויכלה לה. לאחר שנבחרה לתפקיד, וכדי להתאים לדמותה של לילה, היא התבקשה לקצץ את שערה ולהרכיב על עיניה עדשות מגע חומות, שהסתירו את צבען הירוק.

לודוביקה נאסט: "לִילָה"

אליסה דל ג'ניו: "לֶנוּ"
לילה ולנו, כילדות
גאיה ג'ירצ'ה: לילה ומרגריטה מזׁ'וקו:  לנו, כנערות

הדמיון בין השחקניות אינו הפרט היחיד המעורר השתאות. ההפקה כולה מדהימה, במובן המקורי של המילה. מפיקי הסדרה האמריקנים התעקשו, וצדקו כל כך, לצלם אותה באיטליה. השחקנים מדברים, למרבה השמחה, בדיאלקט הנפוליטני המוזכר בספר רבות. לתפקיד של שתי החברות נבחנו כ-9,000 מועמדות, כולן ילידות דרום איטליה ודוברות הדיאלקט. בהפקה השתתפו 5000 ניצבים ו-150 שחקנים. שכונת העוני שבה מתרחשת העלילה נבנתה במלואה, בשטח של 20,000 מטרים רבועים. היא מציגה חזות מדויקת של שכונה נפוליטנית בשנות החמישים, התקופה שבה מתרחש החלק הראשון שבין ארבעת הספרים, ושמונת הפרקים הראשונים של הסדרה המצולמת. השכונה שנבנתה כוללת 14 בניינים, חנויות, דירות של הדמויות הראשיות וחזית של כנסייה.

התוצאה סוחפת. אין ספק שהסדרה הכתובה כמו מזמינה את עצמה להצטלם. ארבעת ספרי הסדרה הנפוליטנים כתובים במידה רבה על פי תבנית של סדרות טלוויזיה. מדי כמה פרקים מתרחשת הפתעה עוצרת נשימה, ממש על פי המתכונת של אופרות הסבון המצליחות כל כך זה עשרות שנים בטלוויזיה. פרקים (ובמיוחד הספרים עצמם!) מסתיימים תמיד במהפך מפתיע, כמעט לא יאמן, ומסקרן מאוד. הקורא מפסיק לקרוא כשנשימתו נעתקת. מה? הוא זועק אל עצמו בתדהמה, הייתכן? זה מה שקרה? דווקא הוא הגיע לשם? דווקא היא התחתנה אתו? דווקא הם התנהגו כך? פתאום המאהב הלטיני מגלה שהוא בעצם הומו? פתאום האהוב התם והנאמן הוא בעצם מנוול ממדרגה ראשונה? הטובים בעצם רעים? הרעים בעצם טובים? אבל היי, לא! הכול שוב התהפך!                                                                                                            העניין הוא שבניגוד לאופרות סבון, הסדרה הנפוליטנית, שמשתמשת בסגנון של הז'אנר, מתוחכמת מאוד, רבת רבדים ומפעימה, לא רק מכיוון שהיא מרתקת את הקורא הסקרן מאוד, אלא גם מכיוון שהיא חודרת אל נפשן של הדמויות, ולכן גם אל נפשו של הקורא. ספריה של פרנטה, שחלק מהצלחתם נובעת כנראה גם מהמסתורין סביב דמותה, מספרים לנו לא רק על החברות בין שתי נשים מרתקות, שיש בה כל כך הרבה אהבה, תמיכה ופרגון אבל גם  לא מעט תחרותיות וקנאה, אלא גם על התהליך שבו אישה (כמו אלנה פרנטה?) התפתחה ונעשתה סופרת, על המחיר שהכתיבה גבתה ממנה וגם על שמחותיה, על ההיסטוריה של איטליה אחרי מלחמת העולם השנייה, על מה שהעוני יכול לעולל, על משמעותה משנת-הגורל של ההשכלה, ועוד כהנה וכהנה.

הסדרה המצולמת לא אכזבה. בתום חלקה השמיני, אחרי הפוגות בבינג' שנועדו לשיחה, מלווה בארוחות צהריים וערב, יין, פיצוחים ודיונים נסערים על תכני הסדרה ולא רק עליהם, שמחו כל הנוכחים לשמוע ש-HBO שקועים ממש בימים אלה בצילומים של הספר הבא, וביקשו בלבם מהעושים במלאכה להזדרז, שכן לפחות קבוצה אחת של קוראים-צופים כבר מחכה בקוצר רוח להמשך.