ספר הביכורים של בירי רוטנברג, קלרה שלי, הוא רומן מקורי, חכם ומרתק. הוא נוגע בתחכום באחת השאלות המטרידות כנראה כל אימא שמגדלת תינוק: מה יצא ממנו? מי יהיה? האם יגדל להיות אדם טוב, מתפקד, אדם שמסב אושר לזולתו, ויודע אושר בעצמו, או שמא, חס וחלילה, יצמח להיות מי־יודע־מה: פושע אלים? אולי אפילו, אוזניים תצילנה, פסיכופת מחריד, רוצח המונים, נאמר בדייקנות רבה יותר: היטלר?

זוועה. נכון. אבל השאלה הזאת, הפחדים האלה, התקווה הזאת לגדל ילדים שיצמחו להיות בני אדם טובים התעצמה כנראה ביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלומר – אחרי היטלר!

כשקראתי את הספר של רוטנברג לא יכולתי שלא לחשוב על השיר של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" שנכתב אחרי שהמשוררת הביטה בתצלום של התינוק התמים־למראה, שצמח להיות רוצח ההמונים המזוויע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. " וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה? / זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!", כך הוא מתחיל. שימבורסקה מבקשת לספר לנו שאפילו אחד האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית היה פעם תינוק חמוד. וגם היא, כמו רוטנברג, כמו תוהה – איך זה קרה? ומתי?

רוטנברג אינה מנהלת דיאלוג עם היטלר עצמו, אלא – עם אמו. מנסה להבין מי גידלה מפלצת כזאת. ואיך. היא מנסה לחקור בכלים ספרותיים את דמותה של קלרה היטלר. את קורות חייה. להבין איפה טעתה. ואולי לא היא אשמה? האם הוגן להאשים תמיד את האימא?

האם נעשה כזה כי פינקה אותו מדי (ולכן, למשל, ביום הפלישה לנורמנדי, המשיך לישון עד שעות הצהריים, בשעה שמאות אלפים מבני עמו נטבחו, ואיש לא העז להעיר אותו, כדי שיתחיל לפקד על התגובה הצבאית)? האם נעשה מי שנעשה בגלל אביו החורג שהכה אותו באכזריות (ולכן נעשה בעצמו אדם אלים, מרושע, חסר מעצורים)? האם מכיוון שגדל במשפחה שהיו נהוגות בה תקיפות מיניות של קרובים (דודו, לימים – אביו החורג – נהג לאנוס את האחיינית שלו, הלא היא אמו של היטלר, שנישאה לאנס), ולכן גם הוא עצמו תקף מינית את האחיינית שלו, גלי ראובל, הבת של אחותו־למחצה, השתלט עליה, ניהל את חייה באלימות, עד שהתאבדה?

כל הניסיונות הללו הזכירו לי ספר עיון מרתק במיוחד שכתב רון רוזנבאום, היטלר, מסע אל שורשי הרשע שמנסה לאתר את המקורות לרשע של היטלר ואת הסיבות והגורמים שיצרו אותו.

סיפורה של רוטנבברג מתחיל כשבנה של המספרת נטולת השם הוא עדיין תינוק: "אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך"; היא מדמיינת את היטלר כתינוק רך, זוחל, שונאת אותו – לא רק כי היא עצמה "דור שני" לשואה, מצד אביה, לא רק כי היטלר אחראי לרצח של בני משפחה שאפילו לא הכירה, ולסבל הנורא שעבר על אביה בילדותו, אלא בגלל מה שעולל לאנושות כולה – ובד בבד היא אומרת לעצמה "תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים."

היא מנסה לשחזר את הקשר שהיה בין אדולף לאמו. "אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות" ולהבין אותו.

כדי להתמודד עם הפחדים שלה הדוברת "ממציאה" לעצמה את דמותה של קלרה, אמו של היטלר. מדברת אתה. מנסה להתייעץ איתה, כמעט מאמצת אותה לעצמה כדמות אימהית. עד כדי כך שאפשר כמעט לחשוד בה שהיא מתחילה להיות פסיכוטית: הדמות הבדויה־למחצה, החברה או המטפלת הדמיונית שלה, נעשית ממשית כל כך בתודעתה.

שוב ושוב היא פונה אל קלרה. נוזפת בה: "את חומר רע", מספרת לה ש"בכל יום בחיי שמעתי מאבא שלי שהכול באשמת הבן שלך ובאשמתך"; מזדהה אתה: "את בטח היית מוצפת באוקסיטוצין כשהנקת אותו. בטח גם הלב שלך התפוצץ מאהבה וגאווה בכל פעם שהוא עשה תנועה חדשה."

היא מנסה לתקן את העבר: מה היה קורה אילו התקבל היטלר לאקדמיה לאמנות? מה היה קורה אילו נישאה קלרה למישהו אחר, לא לדוד האנס האלים, אלא "נניח לקונדיטור אוסטרי נחמד או חס וחלילה סטודנט יהודי טוב"? האם "על הדרך היית מצילה את כל האנושות מקריסה?"

היא נוזפת בקלרה: "למה לא שמת לו גבולות, לעזאזל?" ומספרת לה על מעלליו של בנה, אלה שלא נודעו לה, כי מתה הרבה לפני כן: הסמים. הבליץ. הכיבוש המהיר, "המבט המפוחד והמופתע של יבשת אירופה לנוכח בנך".

היא מייחלת אל קלרה, מכנה אותה בשמות חיבה: "קלרינקה", מבקשת אפילו, ברגע מסוים, שתניק אותה(!), וברגעים אחרים –שונאת אותה ורק רוצה להיפטר ממנה. היא מגלה סודות אפלים, מפחידים, מעברו של אביה ושל הוריו, ומיטלטלת בתוך חייה האישיים שעוברים תהפוכות קשות.

אבל גם מוצאת נחמה, שמרגיעה במעט את הקוראת: יש בכל זאת בעולם חסד.

תודה לך, בירי. אני מחכה לקרוא את ספרך הבא.