"הנה אני אם, זה קרה זה אמן"
הקהל הורכב ברובו מתריסר צעירים וצעירות, כאלה שסיימו לא מזמן את שירותם הצבאי, חזרו מהטיול הגדול, ועכשיו הם יושבים בחצי גורן, בבגדים נוחים, ברגליים פשוטות קדימה או שלובות על הכיסא, נינוחים, סקרנים.
כמה שורות מאחוריהם, על כיסא מבודד מכולם, ישבה אישה שנראתה שונה לגמרי מכל הנוכחים. היא לבשה חצאית הדוקה, קצת יותר מדי, חולצה מכופתרת וז'קט בצבע תואם. שיערה היה משוך לאחור, אבל קווצות פרועות חרגו ממנו, ומעל מצחה נראו קרחות קטנות ורמז לשיער שיבה שצריך שוב לצבוע.
האישה החזיקה בחיקה תיק עור גדול, שצבעו זהה לזה של נעליה. היא לפתה אותו חזק, נאחזה בו כמו מי שבעוד רגע עלולה לטבוע, כבגלגל הצלה.
ידעתי מה יש בתוך התיק שלה: הכול! לא רק מה שאדם עלול בדרך כלל להזדקק לו בצאתו מהבית: לא רק כסף, מסמכים, סוכריות מנטה, כובע, צעיף, מספריים קטנים, פצירה, ממחטות נייר ארוזות, חפיסות של כדורים נגד כאבים, משחה לטיפול בפצעים, פלסטרים, מארז של סיכות ראש ארוזות, אלא גם פקעת של חבל מגולגל היטב, שקיות ניילון, מטר מדידה מתכתי, דבק בגליל ודבק בקופסה, מברג קטן, קופסה עם סיכות תפירה ומחטים, תרמוס, אטבים, סיכות ביטחון, מסמרים, אומים וברגים, חוטי תפירה, גומיות מכל מיני סוגים – היא מצוידת תמיד היטב; יכולה לייצר בִּן רגע סולם חבלים, לתקן מנוע, לאטום חורים, לפצל או להצמיד, לקלף או להדביק, לתלות, למשוך, לחורר, לשוט, (לעוף?), היא מסודרת. היא מוכנה לקראת כל תרחיש.
היא הייתה האדם המבוגר ביותר בחדר: בת ארבעים ושש באותו יום.
הבעת פניה הייתה שונה מזאת של כל הנוכחים האחרים: לכאורה – מנומסת. או מאופקת. למעשה – לא חדירה. חקרתי אותה ממקומי שם, במרכז חצי הגורן, מול כולם, ודיברתי ישירות אליה, רק אליה. לא אל המורה להגייה שישב בקצה השורה, עקב אחרי כל מילה שאמרתי, ורשם לעצמו סודות במחברת שהחזיק. אחר כך, ידעתי, יתקן אותי: במילה "הִנֵּה" הוא יגיד, לא שמעו כמעט את הדגש באות נו"ן. במילה "בְּכִי" יש מתחת לבי"ת שווא, לא סגול. ידעתי שאני צריכה להתרכז לא רק בתוכן של הדברים שאני אומרת, לא לשכוח מילים, לא להתבלבל, אבל לזכור גם את הניקוד, ההטעמות, ההדגשים. אבל רק היא הייתה שם, מולי. עמיתיי, הסטודנטים למשחק, היטשטשו. אם כי גם הם, כמו המורה, הקשיבו היטב לכל ניואנס, והגיבו בלי הרף (אבל מי יכול להאמין לשחקנים? הם מתלהבים באמת, או שמא רק מתרגלים מראית עין של התלהבות?…).
רק אליה.
היא הייתה המוזמנת היחידה שלי לתרגיל, שפתחתי עם השיר "בן לו היה לי", של רחל: "עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. / עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה / בְּשִׁילֹה. עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ", המשכתי עם "הולדת" של אמיר גלבע, שכלל את השורות "אַשְׁרֶיךָ, אֱלֹהַי, / בְּרִשְׁתְּךָ נָצוֹד הַיֶּלֶד", והסתיים במילים: "הוֹ אֱלֹהַי, אֵיךְ הָיִינוּ חֲבוּקִים!"
שלושת השירים נוגעים בכמיהה לילד. בהיווצרות שלו. ואז – העיקר, שיר של תרצה אתר, "הנה אני אם". במשך שבועות שיננתי אותו בעל פה, חשבתי על כל אות, ועכשיו התחלתי לומר לה אותו:
מה רציתי לספר לה? מה רציתי שתבין?
שאני יודעת. שאני מבינה. שגם אני. כי גם לי היה אז בן, כמעט בן שש. שאנחנו רק עוד שתי חוליות בשלשלת ארוכה, ושגם אני כבר יודעת – את המלאות הזאת, של ההיריון, שלא הסתיים עם הלידה, כי גם כשהילד יצא מתוך גופי, המשכתי לשאת אותו בתוכי. שגם אני כבר מכירה את הרעד והפחד, שגם בי ניצת האור הנושן, זה שעובר כניצוץ מדור לדור, מכירה את הבכי, לא רק של "בעצב תלדי בנים", לא רק את הכאב הלא יאומן של ההיוולדות של תינוק, שהיא הרגישה כשנולדתי, שאני הרגשתי כשילדתי, אלא גם את הייסורים הנלווים אל גידולו של אדם חדש בעולם. את כובד התהיות: יש לו חום? הוא משתעל? יש לי מספיק חלב? הוא שבע? הוא רגוע? הוא עלה במשקל? כמה זמן עוד המשיך לבכות אחרי שהשארתי אותו בגן? יש לו חברים? משחקים אתו? הוא נעלב? הוא מפחד? הוא יודע לעמוד על זכויותיו? הוא יגדל, יצמח, ישרוד? ובמה אני טועה? מה אמרתי או עשיתי שהזיק לו לעד? מה הוא יודע ומה ימשיך לדעת? מה נחתם, בזיכרון? מה נצרב ונשאר במקום שאין לו מילים והוא לכאורה לא ידוע, אך בכל זאת קיים? מה ממני יישאר בתוכו?
"עַכְשָׁו יוֹדַעַת אֲנִי מֶה הָיָה לָךְ / כָּל אוֹתָם הַיָּמִים", רציתי לומר לה.
ובעצם – לבקש שתשמע אותי, שתדע סוף סוף. שנהיה סוף סוף – אימא ובת. לא רק במובן הביולוגי. שהרי תווי הפנים שלי ושלה הסגירו: יש גנים משותפים.
רציתי יותר. שההקשבה תעורר בה התרגשות והתחלה של הבנה אחרת, אולי אפילו בלי מילים. אולי היא תחבק אותי פתאום, לפני שתלך? איזו תחושה יעורר בי חיבוק כזה? לא הכרתי אותו. לא ידעתי מה הגוף שלי יכול להרגיש אם הגוף שלה יהדק, יעטוף ויחמם אותי, יבטיח מקום מפלט. אולי כשהייתי תינוקת? אולי אז חיבקה? ודאי שעשתה את זה! לא ייתכן שלא. אבל מדוע אני לא יודעת את התחושה? לא מכירה אותה?
רציתי שתגיד לי – איזו נפלאה את! כמה שאת מוכשרת!
שתגיד – כמה טוב שהזמנת אותי! שמחתי להגיע. שמחתי לראות אותך. שמחתי להבין למה את שייכת, לראות את המציאות שבה את חיה כל כך הרבה ימים.
ועוד יותר מכך – רציתי שתודה גם במה שלא היו לו אז מילים. לי – עדיין לא, לה – לעולם לא. שתפשפש בנבכי הזיכרון שלה, ותראה איך אז, באותו לילה, כשהייתי בת ארבע עשרה, היא החזיקה פנס בחושך והפשיטה אותי בלי להסביר מדוע, מלמלה שוב ושוב "תישני, תישני", ורק אחרי שהלכה ממני הבנתי מצעקותיה שחיפשה על גופי כיני ערווה, כי חשדה שבעלה, אבי, הדביק גם אותי בהן.
שתזכור איך אמרה לי "דמך בראשך" אם לא אחזור מיד בזמן עם הלחם ששלחה אותי לקנות, ואיך הכתה אותי במקל במבוק, כי התעכבתי.
איך עמדה לצד בעלה כשהפיל אותי על הרצפה ובעט בי, כי חזרתי בחצות ורבע, במקום בחצות.
איך אמרה לי "מגיע לך!" כשראתה שגזרתי לעצמי את כל השיער מהראש, אחרי שהקניטה אותי, ואמרה לי שבגלל הפוני שלי אני נראית כמו קוף.
איך אסרה עלי להיפגש. לצאת מהבית. לאהוב. איך שלחה אותי לנישואי הראשונים עם ברכת הדרך "כל אחד בונה לעצמו את הגיהינום שלו".
איך ישבה לצד בעלה, אבי, כשבאתי להגיד להם שהחלטתי להתגרש, ושתקה כשאמר לי "תעשי מה שאת רוצה אבל אל תבואי אלינו לבקש עזרה."
את כל זה רציתי שתזכור, ושתכה על חטא. שתגיד – אני מצטערת! טעיתי! סליחה!
האם הופתעתי כשקמה ממקומה, בתום תרגיל המשחק שלי, אמרה "שלום" והלכה?
לא באמת. כי כך היה תמיד. "אני עובדת קשה בגינה, ואת כותבת שירים על הפרחים", אמרה לי כשהייתי ילדה. כלומר – היא מעשית, פעילה, מתאמצת, מייצרת, היא גורמת לדברים האמיתיים לקרות בעולם. ואני רק מבזבזת את זמני על קשקושים של עצלנית. שהרי כינתה אותי שוב ושוב "פרזיטית", "עלוקה", "פטרייה".
הייתי חייבת להצדיק את קיומי. לתרום. לעזור.
כשהזמינו שוב ושוב עשרות אורחים (שהרי הוא היה דיפלומט נכבד והיא – רעייתו) היה נוהג: בתם הבכורה, תלמידת תיכון, נשארת ערה בחדרה ומחכה עד שאחרון המבקרים הולך, ואז נכנסת לפעולה: שוטפת אינספור צלחות, כוסות, כלי אוכל שונים ושומעת אותה אומרת – "את קיבלת את התפקיד הקל: רק שוטפת. החלק הקשה באמת זה לאסוף הכול ולהביא אל הכיור".
"מה יש לך את, באבל?" נהגה לומר כשראתה אותי יושבת, מהורהרת.
למה ציפיתי? הרי כשהתקבלתי ללימודי משחק, כשהוסר מעל חיי המסך השחור שאפף אותם בתקופת נישואיי לגבר שנהג להכות אותי, ששבר לי שיניים, ששפך עלי ג'ריקן מלא בנפט, כשקיוויתי שמצאתי דלת סתרים אל חיים אחרים, דרך לברוח אל מציאות שבה אוכל להיות אני האמיתית, שניהם הסבירו לי שאני לוקה בהפרעה נפשית עם שם: "אקסהיביציוניזם". ולכן אני שואפת כל כך לעמוד על במה.
"את רק רוצה תשומת לב," היא אמרה.
השיר של תרצה אתר לא היה יכול לשנות מאומה. הייתי אמורה לדעת את זה. יש בו אמנם קשר בין המילה "אם" למילה "אמן", כלומר – "כן יהי רצון", אבל לא היה שום כוח למילים הללו.
במילה "אמן" ביקשה תרצה אתר לומר – עכשיו גם אני אימא, ואני מקבלת על עצמי את ההתחייבות לשלום ילדי, מייחלת לכך שהגורל יתרצה למענם, שיזכו לחיים של אמת ושלמות.
אבל המשוררת מתה בתאונה נוראה, בנפילה מחלון חדרה, כשהייתה רק בת שלושים ואחת, אם לילד בן חמש ולתינוקת.
אוהביה של תרצה אתר עומדים על דעתם שנפלה כי התכופפה לנזוף בפועלים שהרעישו, ואיבדה את שיווי המשקל. אבל יש מי שמטילים ספק בגרסתם, וסבורים ששלחה יד בנפשה: לא תאונה. התאבדות. ואם כך האם השורות האחרונות בשירה – "אֲזַנֵּק כָּל חַיַּי, אַמִּיצָה וּמְנַפֶּצֶת / כִּנְפֹל מִשְׁבְּרֵי הָעֲנָק אֶל חוֹל" – מתארות בעצם את מותה? חוזות אותו?
עם שירה של אישה שגם היא הייתה חוליה בשרשרת, שגם היא דיברה בו אל אמה, ניסיתי לפנות אל לבה של האימא שלי. לאחרונה מרבים להטות את המילה "אמן" ולהפוך אותה לפועל "להאמין": מישהי מספרת שפגעו בה, והתגובה – "מאמינים לך" מעניקה לדבריה תוקף, מאשרת אותם.
קיוויתי לשמוע אותה אומרת – "אמן, אני מאמינה לך". כל חיי אני תוהה מה כוח החיים שהעבירה אלי בכל זאת. מה עושה אימא כדי שבתה תצליח לחיות, עד שיגיע סופה הטבעי; האם קיבלתי ממנה בכל זאת מתישהו, בזמן שנמוג ונשכח, מבטים רכים שליוותה בהם את הטיפול בתינוקת שלה, בי: אני רוחצת אותך, אני מאכילה אותך, אני מתפעלת ממך עד בלי די, את משמחת אותי מעצם היותך, כמו שאת, מי שאת?
ואם כך – מה טיב התהום הפנימית שנראה כי לעולם לא תתמלא? מה מהות ה"אֵינְסוֹף שֶׁמּוּבָן לִי, / כִּי יֵשׁ לוֹ / שֵׁם"?
