שלושה מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, הרומנים בזעיר אנפין והקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט והספר המכיל ארבע נובלות רווקים ואלמנות עוררו בי התפעלות, שחוק ודמע. אהבתי אותם מאוד. את הרומן החמדנים, קומדיה מחיי האמנים – קצת פחות, ואת הרציונל לכתיבת ספרו החדש, לינדנברוק, אני מודה שאני בכלל לא מבינה.

אנחנו מלווים ברומן שלל דמויות, ובמרכזן – את מיקי לוינסון, שאותו אנחנו פוגשים לראשונה מנקודת מבטו של נוסע שיושב לצידו בטיסה לגרמניה. אותו נוסע מגדיר את עצמו ממש במילים הראשונות ברומן כ"הר אדם": הוא גדול ממדים עד מאוד, ולכן, ולא רק בגלל זה, הוא שונא לטוס. תמיד צפוף לו, הוא מתקשה לעבור ממקום למקום, וכשיש לו קונקשן לטיסת המשך הוא ממש מתייסר: בקושי זז, כבד מדי, שונא את הכורח לסחוב את הטרולי, המעיל, ואת משמני גופו.

טוב, אז אותו גבר שמציג את עצמו בגוף ראשון, פוגש כאמור את מיקי לוינסון, וזה מספר לו שהוא בין עבודות, כי בעצם אין לו צורך להתפרנס: הוא זכה בפרס הגדול בלוטו, ועכשיו הוא מסתובב בעולם להנאתו, נודד מארץ לארץ, שוהה זמן מה בכל מקום, ואז ממשיך הלאה.

אני לא יודעת אם אלה חיים שנחשבים בעיני רבים מהנים ומתגמלים, וזה גם לא משנה, כי בעוד זמן מה יתברר לנו שהכול בעצם עורבא פרח. שמאחורי מיקי לוינסון יש סיפור חיים שונה מאוד מזה שהוא מספר לעולם.

ומכאן ואילך אנחנו ממשיכים לפגוש דמויות רבות שאיכשהו קשורות לחייו של מיקי לוינסון. והן כולן, איך לומר זאת בעדינות? מגעילות עד מאוד. אישה שמנה וטרחנית; מנהל מזנון שקרן, תאוותן ומיוזע; הומו עשיר ודוחה שקונה את עינוגי הגוף שלו; זקנה רעת לב וחולה, ועוד כהנה וכהנה. חלקן קשורות ישירות ל"גיבור" הראשי, חלקן רק בעקיפין.

אצל כולן אנחנו נחשפים שוב ושוב לתיאורים של פעילויות גופניות, הפרשות, דימומים, שרידי צואה, טיפות דם וסת על אסלה וטיפות דם מפצעים על הרצפה, השתנות, שיהוקים, גיהוקים, זלילות, הקאות, צרכים דחופים, כאבי בטן וראש ורגל, רעב, אכילה כפייתית, שאריות מזון שמנוניות, מאכלים דוחים שנזללים מרצון או בלית ברירה, וכן, כמובן גם תשמישי מיטה שמוטב היה, לטעמי, לולא נחשפתי אליהם.

השאלה שניקרה במוחי כל העת הייתה – למה, מדוע, לשם מה? האם יש סיבה לתאר בני אדם כל כך מגעילים? ואת הפנדמיה החדשה, פרי מוחו של פינקוס, שמכה באנושות, במציאות שהוא בורא, מחלה שתסמיניה מעוררים בחילה?

פינקוס נעזר בפנדמיה הזכורה לכולנו היטב, הקורונה ששיתקה את העולם לפני שש שנים – וממציא "למעננו" מגיפה קשה בהרבה (שפגיעתה מסוכנת וקטלנית בעיקר כשמדובר קשישים). היא מתבטאת בפריחות אדומות גלויות לעין, בעיקר סביב העיניים, במוגלה ניגרת וב – נדמה לי, השתדלתי לקרוא בעיניים עצומות – רימות שחורות שזוחלות מתוך הגוף?!

אללי. אילו רק הבנתי מה בעצם הוא רוצה לומר לי בכל זה על מצבו של האדם.

על אחד מספריו הקודמים, הרומן בזעיר אנפין, כתבתי בשעתו כי "העיסוק בבני המעיים הוא לא רק דימוי," וש"כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף", וכי גיבורי הרומן 'העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם'". כתבתי על בזעיר אנפין כי לאורך הרומן פינקוס מראה לנו שוב ושוב את התמקדותן של דמויותיו בפעולת המעיים שלהם, ושלמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון, כי "אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן" (אם יותר לי לצטט את עצמי…)

בלינדנברוק, הרומן החדש של פינקוס, הרגשתי רק בתיעוב שהוא חש כלפי בני אדם בכלל, וכלפי גיבוריו בפרט, ולא בשום ניסיון לרומם את התיעוב הזה לעבר אמירה מעניינת, או מאלפת, או משמעותית לי.

אפילו סופו של הרומן איכזב אותי. הוא מסתיים בקול ענות חלושה, ונשארתי בתחושה שעל החיפוש אחרי משמעות מוטב הפעם לוותר.

הוצאת כתר, 2026
עורך: עודד וולקשטיין
224 עמ'