יהודה פוליקר הוא זמר ויוצר אהוב מאוד. אי אפשר לא להתרגש משיריו, שרבים מהם היו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הכול יודעים משהו על הביוגרפיה שלו: בן לניצולי שואה יוצאי יוון, ששניהם איבדו בשואה משפחות. יצירתו של פוליקר – ככותב, מלחין וזמר – מרבה לגעת בעברם של הוריו. אלבומו השלישי, "אפר ואבק", עסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אלה שגדלו כמוהו בצל הטראומה שחוו הוריהם.
ב-2019 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי, הצל שלי ואני, הנושא את שם השיר הראשון שכתב גם את מילותיו, הנה הבית הראשון:
הצל שלי ואני יצאנו לדרך השמש עמדה כך בערך פעם אני מוביל ופעם צל על השביל עננים התכנסו בשמיים התחילו לרדת טיפות מים צִלי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי…
בספר מסביר פוליקר במפורש, בפרוזה, על מה השיר: "האסון של אבי הוא מות הילדות שלי, הצל שילווה אותי כל חיי".
ועם זאת, עם כל הכאב, הפחדים, הגמגום, המריבות בין הוריו, עולה מהספר יופי רב מהילדות שהוא מתאר.
לכל אדם יש סיפור שחשוב ומשמעותי לו, אבל כשאמן-יוצר כמו פוליקר כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הציפייה היא למצוא בה את המפתחות ליצירותיו, או לפחות את ניצניהן. אכן, פוליקר מתאר את הקונצרט הראשון שהזדמן לו לשמוע, ואת השפעתו העזה עליו. הוא מספר כיצד צייר פעם קלידים של פסנתר ו"ניגן" עליהם (בתקווה שהוריו יבינו את הרמז וישלחו אותו ללמוד לנגן על כלי כלשהו), אבל אלה רק אפיזודות קצרות, שמוקפות בהרבה תיאורים של מעשי קונדס, בילויים על חוף הים, משחקי כדורגל, הכלב שגידל ואהב, ושל ההרפתקאות הילדותיות של מי שגדל בשכונה בקריות, קרוב לים.
עלי להודות שלא ברור לי במה תורמים כל התיאורים החביבים האלה להבנתנו את פוליקר כזמר וכיוצר. הספר נקרא בקלילות, ובעצם אינו מותיר חותם. שתולים בו רמזים שמעידים על התפתחות המיניות ההומו-ארוטית של פוליקר, אבל גם הם זהירים מאוד, ואולי אפילו קצת סתמיים: הוא התרגש כשראה את אבר המין של גבר במשתנה ציבורית, אבל נבהל וברח. הוא ראה בפעם הראשונה חבר שאונן. ויותר לעומק – אביו היה מעין תחליף אם, ואמו הייתה גברית (זאת אינה תובנה שלי, אלא דבריו המפורשים). מתחשק כמעט לומר – בסדר. אז מה?
"הילד שהייתי פעם הוא עכשיו איש", חותם פוליקר את ספרו. וזה בעצם מה שקורה תמיד, לא כן? אבל מה הפך את פוליקר לזמר, למלחין, לתמלילן הנפלא? למבצע הכריזמטי שהוא? לא בטוח שאפשר ללמוד על כך מהספר.
