התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.
בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.
בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.
מירי כהן־אחדות היא חוקרת שיח, מרצה ללשון עברית, ופמיניסטית.
כן, פמיניסטית מוצהרת, גלויה – מתחשק לי כמעט לפרוץ בצחוק מר כשאני כותבת את המילים הללו, שהרי הבון טון הנשי הוא להכריז ברייש גליי "אני לא פמיניסטית", כאילו שמדובר בהתכחשות שאם אישה לא תנקוט אותה עוד יחשדו בו שהיא חברה במועדון שמוקצה מחמת המיאוס.
בכל פעם שאני שומעת אישה אומרת את שלוש המילים הללו, "אני לא פמיניסטית", אני מתחלחלת.
גם מירי כהן־אחדות.
היא כתבה את ספר המסות שלפנינו, והאחרונה שבהן עוסקת בדיוק בסוגיה הזאת: מדוע נשים נזהרות כל כך שלא יחשדו בהן שהן "פמיניסטיות"? מה הן מבינות מהמושג? ממה הן מתרחקות? מה זה אומר עליהן?
ואיך אפשר להבין התכחשות כזאת, אם מיד בהמשכה האישה מביעה דעות פמיניסטיות למשעי: למשל, אני לא פמיניסטית, אבל הגיע כבר הזמן לוותר על ה"המצאה" המיותרת הזאת, נעלי העקב שהורסת לנשים את הבריאות?
ויש בהן כמובן גם "לא פמיניסטיות" שמחזיקות חשבון בנק, מתפרנסות, עצמאיות, משכילות.
ומתחשק מיד לשאול אותן – איך הייתן יכולות לממש את כל הזכויות המובנות מאליהן מבחינתכן, אלמלא הפמיניזם?
אבל מה בעצם חשוב יותר, תוהה כהן־אחדות – המילים, או המעשים? ההצהרות, או החיים עצמם, שבהם אתן מתנהלות כפמינסטיות מושלמות?
ההתכחשות הזאת לפמיניזם מזכירה לי לפעמים את העובדה שהמילה "שמאלן" נהפכה בישראל לשם תואר ששקול לנאצה. "מה, אתה שמאלן?" סיפר מורה שסיפר שכך שאלו אותו בזעזוע בכיתה בחטיבת ביניים שהגיע אליה למילוי מקום והותקף בזעקות שבר כשהודה שכן, הוא שמאלן. "מה, את שמאלנית?" שאל פעם מישהו בבוז את אורנה בנאי, באיזשהו פאנל בטלוויזיה, והיא "הודתה" בחיוך מלגלג, באירוניה שנונה שבן שיחה אפילו לא הבחין בה ש – כן, כן, היא שמאלנית, רחמנא ליצלן.
גם אני. גם מירי כהן־אחדות: שמאלנית ופמיניסטית (מתחשק לי כאן להוסיף איזשהו "אוי ויי, שלא נדע מצרות… כי יש מי שיראו בדברים האלה הודאה באשמה, או במום מעורר שאט נפש, נכון?)
שמחתי מאוד על המסה האחרונה בספר, "להיות פמיניסטית", שמנתחת את הסוגיה הזאת על פניה ורבדיה השונים, ומגיעה בסופה למסקנה ש"מה נשאר לי? להיות פמיניסטית, לומר את זה, לעשות את זה, לדבר ולהתנהג את זה. ולקוות".
לקוות למה? שהמציאות והדיבור עליה יתאחדו בהרמוניה, ושנשים (וגברים!) ידעו שבלי פמיניזם אין ליברליזם, אין שוויון זכויות, אין חיים בחברה ראויה, שבה כל הפרטים זוכים לממש את יכולותיהם ולחיות בהרמוניה ובשיתוף פעולה מיטיב.
גם בשאר המסות בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות שקשורות כולן בפמיניזם. היא יוצאת לא פעם מנקודת המבט האישית, הפרטית, שממנה היא לומדת, ומלמדת גם אותנו, מה פירוש להיות אישה ולהיות פמיניסטית.
למשל, איך יש לראות את תחושת ההישג האדירה שהייתה לה כשהצליחה להגיש את הדוקטורט שלה כמה שעות לפני שכרעה ללדת, ולפיכך עשתה הכול "נכון", ועל פי התוכנית והסדר הנדרש מאישה כמוה: קודם כל ההישגיות שלה כאדם, אחרי כן – החוויה שהיא נשית בלעדית, ללדת, להניק, להתמסר לתינוק.
ולצד זאת, היא מתארת תחושה של "אי־נחת, של התנגשות בין האידיאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של 'מה נכון', ובין המציאות – שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט".
היא אמנם חיה בזוגיות פמיניסטית, איך לא? אבל מרגע שהרתה הבינה את ההבדלים האינהרנטיים שיש בינה ובין בן זוגה, שגם הוא יהיה בקרוב הורה.
למשל – כשהייתה בהיריון וניסתה ללמד קבוצה של "גברים ביטחוניסטים בני שישים" הרגישה עד כמה הם מסרבים לקבל אותה כמרצה. היא לא הייתה בעיניהם "דמות סמכותית", אלא קודם כל ולפני הכול – אישה צעירה, הרה.
הגבר הוא "הטבעי, הסתמי, הלא־מסומן" (אני מוסיפה כאן את הראיה הקלאסית במימרה המוזרה, המוכרת, של חז"ל "אישה נאה, כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם"…), ואישה משועבדת לגופניות שלה, למיניות "לעומת הגברים שמיוצגים באמצעות המקצוע שלהם", כמובן…
האם כל זה באמת "משתנה לאט לאט", כפי שטוענות באוזניה הסטודנטיות שלה, היא תוהה. ומשיבה שלא. כי "ללא גוף האישה שלי הייתי מסתובבת בעולם ללא גוף בכלל"…
ובכל זאת, היא חשה שכיום, כשהיא מרצה – בעיקר בפני סטודנטיות צעירות, מלמדת את "מה־שזה־לא־יהיה בלי איפור, בסניקרס, בתלתלים שחורים שכמה שעות לבנות כבר התחילו להופיע בהם", ומאחוריה ניצבים "אותם דורות של גברים לבנים וסמכותיים", היא "יכולה להרגיש לפעמים שהגוף והאינטלקט סוף סוף מתחברים". הללויה. זה קורה כשהיא ממחישה תיאוריות באמצעות "פכי יום־יום, סיפורים על עצמי ועל ילדיי, הבחנות שאספתי בשנים של מחקר ושל פמיניזם", אז היא מרגישה שנהפכה סוף סוף לסובייקט. מרגישה, ומראה לנשים הצעירות שלפניה, "שאפשר להיות אישה, לעבור הריונות ולידות, להיות גוף, ובו בזמן להיות ממונה על הידע, להציג מחקר, לעורר מחשבה". הספר גדוש בתובנות מעין אלה. האבחנות שלה למשל בשאלה איך גברים ונשים תופסים מחמאות. היא מראה שנשים "הן הנותנות העיקריות של מחמאות, וגם המקבלות העיקריות שלהן." מחמאות של נשים מתמקדות בעיקר במראה של זולתן, "ואילו גברים מחמיאים על ביצועים"… מעניין במיוחד ש"מה שכמעט אף פעם לא קורה הוא מחמאות בין גברים", כי גברים "רואים במחמאות איום", הן ניתנות בעיניהם מעמדה של כוח. נשים, לעומת זאת, "רואות במחמאות כלי לנימוס חיובי – דרך לתקשר, לפתוח בשיחה, לבנות קשר"… אז מה זה אומר על "נשים מנהלות שמקבלות מחמאות מהכפופים להן – אם גבר רואה במחמאה איום, מה זה אומר שהוא מחמיא למנהלת שלו? על התפיסה שלו את עצמו, ואותה, ואת היחסים ביניהם?" מרתק! (ועורר בי תהיות לגבי התרחשות מוזרה למדי, שהייתי עדה לה לא מזמן: מנהלת שסופגת בפומבי, מבול של מחמאות מופרזות לחלוטין, ונראית זחוחה וזורחת מנחת…).
בפרקים אחרים בספר דנה כהן־אחדות בסוגיות כמו – ההתמודדות עם השפה העברית, שהיא, כידוע מדבריה של יונה וולך "סקס מאניקית": ושואלת למשל אם שפה רק משקפת מציאות אלא גם מייצרת אותה. מה יקרה לנערות אם ישמעו שוב ושוב "רופאות ואחים", במקום "רופאים ואחיות"? מה זה יכול לעשות לתודעה שלהן ולתפישתן את האפשרויות הטבעיות הניצבות לפתחן?
ומדוע "העצמת נשים" מעצבנת אותה?
ואיך יכול להיות שהמחמאה האולטימטיבית לגבר היא שהוא "גבר גבר", לא "אלוף", לא "מדהים", כמו שאומרים לנשים – הוא פשוט נולד ונעשה עצמו…
בסוף הטקסט שעל גבו של הספר כתוב שהוא מספר על "מה שנדמה שאי אפשר לספר, כי שום מילים לא יכילו אותו". לא קראתי את הגב מראש, אלא רק אחרי שהפכתי את הדף האחרון, ולא יכולתי שלא להסכים עם הניסוח: כי גמרתי לקרוא את הספר בתחושה שהוא אכן עושה את הבלתי אפשרי: מביע במילים את מה שהמילים אינן יכולות להביע.
אכן בסיפור "דרושה שפה" הדובר מספר שהוא "מכבה את כל מקלטי הטלוויזיה בעיר. משתיק את הכתבים ומשתיק את הפרשנים ומשתיק את הפוליטיקאים. ומבקש מכולם להקשיב לדמעות הזולגות ופשוט, לשתוק, עד שתימצא שפה אחרת שתתאים לדברים אחרים. כאלה שמעולם לא ידענו".
מדובר, לדעתי, בכתיבה גאונית. בספר שיימנה עם הקלאסיקות הכי חשובות שנכתבו אי פעם על מה שמלחמות מעוללות, ויישאר חשוב גם בעוד שנים רבות.
והוא עושה את זה בלי דרמות, אלא להפך – בנימה הכי מאופקת, הכי ממעיטה, בכתיבה הכי עניינית שיכולה להיות, ועם זאת, ואולי – בגלל זאת – מדובר בכתיבה עזה ומפלחת.
יש בספר שניים עשר סיפורים קצרים. כמה מהם קצרצרים ממש, עמוד וחצי, לא יותר, אבל גם הם מכילים עולם ומלואו, ועושים הכול בתחכום ספרותי עצום.
כולם מתרחשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, מהיום שבו אבדה לרובנו השפה, כי אין מילים לתאר את מה שקרה וקורה כאן מאז. איך אפשר להסביר את אירועי אותו יום. איך אפשר לתאר אותם, ולא פחות – בכך הסיפורים נוגעים – איך אפשר להבין מה שממשיך לקרות?
לא במישור הלאומי: ברבש אינו מתמקד בו בכלל, אלא פורט הכול לפרטים הכי קטנים, באמצעות הדמויות השונות, שלכל אחת מהן יש הסיפור האישי שלה, וכל האנשים הללו שונים מאוד זה מזה, ובכל זאת דומים בדבר אחד, במכנה המשותף לכולם: כולם מספרים על מה שקורה מאז השבעה באוקטובר לבני אדם שנלכדו בתוך הרשת הזאת של מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.
כל סיפור לוקח אותנו אל עולמה הפרטי של דמות אחרת ברגע מסוים: למשל "המבשר" – האיש שממלא ביחד עם עוד כמה מגויסים את התפקיד הקשה כל כך של מי שמודיע לבני משפחה על נפילת בנם. הסיפור מתמקד ברגעים שלפני ההודעה, ובאלה שבאים מיד אחריה; בסיפור אחר אנחנו פוגשים בני זוג שבנם נפצע אנושות והם לא יודעים מה לעשות עכשיו, שהרי כבר שנתיים שהם חיים ב"נישואים פיקטיביים": רק למען הבן שהתגייס. הם מסתירים מפניו שבעצם נפרדו, ומה יהיה עכשיו? מה יעשו? איך יממשו את הפרידה?; אנחנו רואים, בסיפור "התמונה האחרונה", תיאור של תצלום של בני משפחה, אבא, אימא ושלושה ילדים שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי, זה הכול, ואין לחמישה האלה מושג שעתידם המשותף בעצם נגמר. אחרי הרגע שבו צולמו אב המשפחה, המגויס למילואים, "יחיה רק עוד שבע עשרה שעות"; אנחנו פוגשים בסיפור "טטריס" אבא שיושב בלילה שבין השישה והשבעה באוקטובר ומנסה להעביר את הזמן במשחק וידיאו מטומטם, בונה חומות וירטואליים מלבנים וירטואליות, מתקשה לישון, מחכה לבתו, שלפנות בוקר תירצח במסיבה בנובה – למה האימא שלה הרשתה לה להשתתף במסיבה, ועוד הסתירה את זה ממנו? איך לא ידע מאומה? האם יצליח להציל אותה, כשייוודע לו מה קורה? איפה הנעל השנייה שלה, שלא ימצא כשיגיע איכשהו לאתר המסיבה? איפה היא? לאן נעלמה?; אנחנו פוגשים, בסיפור "זוג או פרט", אימא שמוצאת גרב בודד זרוק מתחת למיטה של הבן שהיה בבית לחופשת התרעננות והשאיר מיטה סתורה וגרב לא מכובס – "כמה זמן בזבזה על מריבות" אתו, היא מייסרת את עצמה עכשיו כשהוא איננו עוד, ולא ישוב.
הסיפורים גדושים בעימותים הקטנים שיש בחיים בין הורים לילדים: אבא שאילץ את בנו לשחק טניס, בניגוד לרצונו; אבא שסירב לאפשר לבנו להישאר בבית וללכת לרופא השיניים, ושלח אותו בכוח אל שדה הקרב, עם דלקת חמורה ומכאיבה; אימא שמתייסרת על השנים שבהן אילצה את בנה ללכת לגן ילדים שסבל בו ולא עמדה לצידו ולא הצילה אותו מפני אביו המחשל שציפה ממנו "להיות גבר" – ובכלל, מדוע התחתנו? איך טעות אחת, שמתגלה בדיעבד, מתחילה שרשרת חיים שנקטעת באחת, באיזשהו קרב בעזה שבו, כך מסתבר, חלה כנראה איזו התרשלות ובן אהוב, יחיד, נהרג? האם היה מותו בלתי נמנע? האם יכלו לשנות את כל התהליך שהוביל למותו? והרי כשנודע לה שהרתה היא בכלל לא רצתה בו, זה קרה במקרה, בטעות, בפעם הראשונה ששכבה עם אביו, ואז נאלצה להינשא לו, אז בשביל מה? בשביל מה בכלל נוצרו החיים האלה שלו?
כמה סבל שאנחנו פוגשים בסיפורים הללו, אבל הם כתובים כאילו שהם מינוריים, קטנים, לא צועקים אותו, אלא – לוחשים. ונעים כל הזמן בין ההווה, העבר והעתיד – המספר הכול יודע מגלה לנו מה יקרה לדמויות בעוד זמן מה, והן אפילו לא יודעות מה צפוי להן. כי ככה זה. רק הסופר יכול לחזות אירועים, תגובות, תחושות קשות מנשוא שצפויות בעתיד.
יש בספר אוצרות של חוכמה ותובנות, חלקן ציניות ושנונות, חלקן מעוררות מחשבה: "כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו, כמו שחיים בשלום עם ההתחממות הגלובלית" – הוא מתאר את היכולת הזאת של בני האדם להעלים עיניים מהמציאות, גם כשהיא נכוחה, גם כשהיא מאיימת על חייהם (ואולי דווקא אז, במיוחד, ועוד יותר); "נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאינות מוחלטת בקלות בלתי נסבלת."; "הכול ממשיך. השמש. הזריחה. השיטה. הפריחה. פעימות הלב. החום המעיק. צפצוף המיקרו עם המנה המחוממת. ההתרעה על חשבון מים שלא שולם בתוספת קנס פיגורים. השכנה שנכנסת לבקש שתי ביצים כי נגמרו לה ובדיוק היא מכינה פשטידת ברוקולי לבן שהגיע מחופשה." – כל אלה, ועוד רבים אחרים שסימנתי, ציטוטים רק מהסיפור הראשון, "המבשר". והמון כאלה יש גם בסיפורים האחרים. למשל – "המרחק ממנו אליה וממנה אליו הוא אותו מרחק ויישאר לנצח", בסיפור "טטריס". או – הציניות בסיפור "שתי שואות": "השורד אפילו לא הרים את עיניו מצלחתו והמשיך לחתוך את הירקות לקוביות קטנות בדייקנות כירורגית שכמעט משתווה לזו שנוקט הצבא המוסרי בעולם כשהוא מפציץ את הבתים בעזה." אללי… דומני שהיום כבר לא היה יכול עוד לכתוב אפילו את הדברים הללו, לא כאשר צה"ל "משטח את עזה בשיטתיות"; או בסיפור "צידוק הדין" שבו כלבו של הדובר "כבר מכיר בעל פה [את כל הנאומים של בעליו] ולו רק ניחן בכושר דיבור, היה מחליף את אדונו ברגעים שהוא מרטיב את גרונו המצטרד במים שמגישה לו המארחת"; או, באותו סיפור, "בניגוד למשאבים אחרים שמתכלים ואוזלים ככל שמרבים להשתמש בהם, הצער הוא משאב מתחדש שאינו מתכלה לעולם".
הסיפורים מצטיינים כולם בריבוי רבדים ומנגינות. בכל אחד מהם מתקיים קונטרפונקט בין שני קווים שמתנגנים בפני עצמם ומשתלבים זה בזה. ב"צידוק הדין" אלה חייו של הכלב, שהולכים ודועכים, והקשר המיוחד שלו עם בעליו העיוור, ולצד זאת – העלילה הראשית שקשורה לכאורה במאבק להציל את היחסים בין כל חלקי החברה הישראלית.
עוד קיימת ברבים מהסיפורים מניית הזמן החוזרת בהם, בין הרגע העכשווי למציאות המתקדמת במהירות לעבר השכול, היתמות, אובדן החיים: "עוד שלושים ושמונה דקות העולם שלהם יתהפך"; "נשארו להם עוד שש עשרה דקות של שקט".
הסיפורים מתוחכמים מאוד: ברבש מצליח להביע בהם, מחשבות משמעותיות, בלי לנסח את הדברים במפורש. למשל – את תחושת המיאוס מההשוואה בין השואה בה"א הידיעה לבין מה שקרה בשבעה באוקטובר: ניצול מהשואה האמיתית מתקומם נגד ההשוואה, מנסה להסביר את ההבדלים, אבל כשהוא מדבר עם צעירים שוחרי רייטינג שמראיינים אותו לתקשורת, הם בכלל לא מסוגלים להבין מה מקומם אותו.
עוד דוגמה – ברבש מציג בפנינו, ועושה זאת במלאכת מחשבת של ממש, דמות של דרשן שכולו נוטף רצון טוב ואהבה מופגנת, שתלטנית, כי הוא שואף "לְפַשֵּׁר" בין ישראלים שעמדותיהם שונות. מטרתו המוצהרת בחיים היא למנוע מריבות בין אחים או מלחמת אזרחים. והכול מתפוצץ לנו בפרצוף כשאנחנו מבינים שהמחיר, מבחינתו, הוא – הקרבתם של החטופים בעזה. אז לא, לא ייתכן מכנה משותף בין "דורש הטוב" הזה לבין מי שנחרדים לשלומם של החטופים שעדיין נמקים במנהרות בעזה.
הוא מציג גם את תפקידה של מערכת החינוך שעושה לבני הנוער אינדוקרינציה, מנתבת אותם להתנדב לתפקידי לוחמים, ובעצם – אל מותם בטרם עת. קשה לשאת את הפער הבלתי נסבל בין ההשתתפות בצערה של אם שכולה של מי שהיה מנהל בית הספר התיכון שלו, לבין שהידיעה שהוא אמנם מביע עכשיו אהדתו וצער, אבל הוא זה ששכנע את הצעיר הרך להגיע ל"שירות משמעותי" (ובכך כנראה חרץ את גורלו וגרם לו כמעט במישרין לאבד את חייו).
בכלל, מראה לנו ברבש שוב ושוב את הקונפליקט המובנה שקיים בין גברים רבים ונשים רבות; בין אבות ואימהות; בין גבריות לנשיות – אלה מצפים מבניהם להיות קשוחים, קרביים, נחושים, רואים בפחדיהם האמיתיים מניפולציות שאין להיכנע להן, ואלה מנסות להגן על הילדים, למנוע מהם את הבלתי נמנע.
הסיפור הארוך ביותר, והאחרון בספר, "הקפות", מראה לנו עוד פן של מה שמלחמות מעוללות: שהרי השבעה באוקטובר 2023 חל כמה ימים אחרי יום השנה של מחדל המלחמה האיומה הקודמת, מלחמת יום כיפור. גם אז הייתה קונצפציה שעיוורה את העיניים, גם אז הייתה הפתעה גדולה, והזנחה, וטעויות, ומחדלים, וקורבנות מיותרים, ולוחמי יום כיפור, שהם כיום בסוף שנות השבעים לחייהם, עדיין תקועים בטראומות של אז, ונאלצים להתמודד עם טראומות חדשות, שנרמזות בסיפור האחרון. אנחנו רגע לפני וגם רגע אחרי. הסוף של הטראומה הקטלנית ההיא, וההתחלה הצפויה בעוד כמה שעות של הטראומה החדשה, שהקוראים יודעים עליה, ולדמויות אין מושג – בת אהובה שמודיעה לאביה שהיא חייבת ללכת לרקוד במסיבת הטבע שמקימים בסמוך לגבול (והוא וחברו עוד תוהים – למה שם?). ואוי, אוי, מה עתיד לקרות לו, לה, (לכולנו), בעוד כמה שעות.
תמיד חשבתי שאי אפשר לכתוב ממש מתוך הכאב. שצריך לתת לו זמן. לעבד אותו. להתחזק. אבל בני ברבש רוצה לזעוק את עכשיו בקול (ואכן עושה את זה, אך בלחישה). בין היתר הוא יוצר סיפור עתידני שנקרא "סטטיסטיקה" שבו קוראים על "החלל האלפיים שש מאות ארבעים ואחד במלחמת 'חרבות ברזל'" שיהרג "ברצועה בקיץ 2028".
הסיפור מופנה כמובן אלינו, אל עכשיו. אמנם הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב את הדברים ב־16 ביוני 2024", כשההרוג עדיין רק בן חמש עשרה, תלמיד מחונן במגמת מדעי המחשב, אבל הוא כבר חוזה את העתיד. ובעצם – קורא לנו עכשיו, ברבע האחרון של שנת 2025, לעצור סוף סוף את הזוועה. להציל את הילד. למנוע את נפילתו "בזמן טיהור של מחנה הפליטים ג'באליה".
האם מישהו מאתנו יכול להטיל ספק באפשרות שגם בעוד שלוש שנים הקטסטרופה תימשך? שילד כזה באמת יתגייס ויתחייל, ויתאמן, וייהרג בגיל "תשע עשרה וארבעה חודשים", במקום לממש את העתיד המבריק שצפו שלו?
קראתי את סופו של הסיפור האחרון כשחזרתי מהפגנה, לבושה בחולצה צהובה שכתוב עליה ששבעה באוקטובר חייב להסתיים. עמדתי ברחוב וצעקתי "די! די!", ובינתיים הילד מהסיפור גדל. בת הזוג שלו "תלמד עבודה סוציאלית, תתחתן בגיל עשרים ותשע עם רואה חשבון צעיר", ותיעתר לבקשתו שלא לקרוא לבנם המשותף על שמו של החבר שנהרג.
האם הספר הזה, האם ההפגנות האלה, יצליחו להציל חיים?
עם עובד, 2025 256 עמ'
(הטור נכתב לפני כשבועיים. לפני "תוכנית טראמפ". לפני שהתעוררו תקוות חדשות. נראה שגם בהן יש עדיין לנהוג בזהירות רבה).
לפני כמה חודשים יצרה אתי קשר עוזרת המחקר של פרופ' איריס מילנר, מהחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב.
היא סיפרה לי שמכינים באוניברסיטה קורס מקוון שיעסוק בבית ובמשפחה בספרות העברית, ושאחת היצירות שיקראו תהיה הספר שלי, זוכה פרס ספיר לשנת 2023, "מה קרה להגר באילת?"
את הקורס מפתח הדקאנט לחדשנות בלמידה של האוניברסיטה, במסגרת סדרת קורסים מקוונים במדעי הרוח.
הם מיועדים לסטודנטיות וסטודנטים של מדעי הרוח (ספרות, במקרה הזה), וגם לסטודנטים מהפקולטות השונות למדעים מדוייקים.
פרופסור מילנר שוחחה אתי, והמפגש המצולם אתה יהיה חלק אינטגלרי מהקורס.
"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים.
"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי.
"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי.
"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים.
"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.
'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'
"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'
"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה.
"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"
"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת.
{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".
ספרה הראשון של אביטל מושינסקי, מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא הוא מלאכת מחשבת. קשה להאמין שמדובר בספר ביכורים, שכן מושינסקי כותבת ביד בוטחת ובשליטה מלאה במדיום. היא מוליכה אותנו במשעולים נסתרים, ואז אנחנו מגלים שלא הלכנו אף לרגע קט לאיבוד: הכול מסודר, ועם זאת פרוע, וככל שהספר מתקדם, כך מתעצמת ההזדהות שלנו עם הדמויות, ועם העלילה הלכאורה מפותלת, אבל בעצם – ישירה ומובנת מאוד, מהרגע שמתחילים סודותיה להתפענח.
לכאורה מדובר בקובץ סיפורים. שמו מעיד על השלד שעליו הוא נבנה – מיום כיפור אחד, לאורך כל החגים – סוכות, שמחת תורה, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון והעצמאות, ל"ג בעומר, שבועות, תשעה באב, ושוב – ראש השנה ויום כיפור אבל הפעם – לא יום המועד הדתי, אלא יום הכיפורים ההוא, הנורא, מלפני יותר מחמישים שנים, זה ששמו יהיה כרוך לעד בזיכרון ההפתעה, ה"מחדל המודיעי, המדיני, הצבאי", יום כיפור והמלחמה ההיא, זאת שהבטיחו לנו בעקבותיה שכמוה לא תתחולל שוב, כי מי שהיו צריכים – למדו מאז את הלקח ושוב אינם מזלזלים, לא מעלימים עין, לא מתייהרים…
הרי על כך דיברו בשנת 2023 בכל הבתים בישראל, במפגשים המשפחתיים והחברתיים של חגי תשרי: על יובל החמישים של המלחמה ההיא, ועל מה שכאילו, אולי, למדנו ממנה.
ואז – השבעה באוקטובר. ושוב – קונצפציה שקרסה.
הספר מורכב כאמור מסיפורים קצרים, אבל זוהי רק תחפושת, כי בעצם מדובר ברומן לכל דבר. לא נדרשת קריאה ממושכת כדי להבין שהכול קשור בהכול, החגים הם רק נקודות הציון שמאפשרות לנו להתקדם לאורך השנה העברית, אבל העלילה, הסוז'ט, לא נצמדת לשנה אחת בלבד. מושינסקי בוחרת את חגיה בקפידה, כך שבכל פעם הסיפור מצוין בשנת התרחשות שונה, ובכך חושף לאט לאט, קדימה ואחורה בזמן, את חיי הדמויות שבסיפור.
כי הן חוזרות על עצמן, וכל סיפור דומה לקילוף של עוד שכבה, חדירה מעמיקה יותר אל תוך מי התהום הזורמים בספר: הכאב הקשה מנשוא, האובדן המחריד, שמנחילות מלחמות ישראל למי שנפגעים מהן.
רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הגר, דור שלישי לסבא וסבתא שהיו ממייסדי הקיבוץ שבו נולדה אמה. בסיפור השני, או שמא מוטב לכנות אותו "פרק", שכותרתו – "ושמחת", אנחנו מתוודעים לסבה וסבתה. היא – ניצולת שואת אירופה. הוא – ניצול שואת אפריקה הצפונית. שניהם היו סוציאליסטים נוקשים שדבקו בלי פשרות באידיאלים הקיבוציים: שוויון, עבודה קשה, קשיחות, וצייתנות מוחלטת לכללי הקיבוץ ולערכיו.
סיפורם מתרחש אצלם בקיבוץ, השוכן בנגב המערבי, בערב שמחת תורה. אנחנו שומעים עליהם ועל חייהם בדיעבד, כי בהווה הם כבר אינם, אך יש התכנסות של חלק גדול מצאצאיהם שהגיעו כדי לחגוג ביחד. השנה אינה מצוינת אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 אין ישראלי שלא רגיש לעלילה שמתרחשת במועד הזה, במקום הזה. הסיפור נעצר בערב. מה שיקרה למחרת בבוקר לא מוזכר ואפילו לא נרמז. אין צורך. לכולנו ברור על מה מדובר. לפעמים יש בספרות כוח רב יותר בשתיקה! (אפשר לקרוא את דעתי על כך בטור שכתבתי על הספר בעולם נהדר ואכזר של אנדרי פלטונוב, ובמיוחד על השתיקה המזוויעה שמתרחשת לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן").
כשאנחנו קוראים על המשפחה התמימה הזאת, על יחסי הכוחות שבה, על הקונפליקטים הקטנים לכאורה, ויודעים מה יקרה בעוד כמה שעות, אנחנו מבינים שהשלשלת נמשכת. הכאב, האובדן, השכול, היתמות, שנפגוש במרומז לכאורה בסיפורים שבהמשך, הם רק חוליות באותה שלשלת, והזוועה של שמחת תורה 2023 היא עוד אחת מהן. (אני כותבת את הדברים הללו למחרת היום שבו נהרגו עוד ארבעה נערים צעירים, לוחמים בעזה ושישה אזרחים נרצחו בפיגוע, וביום שהתאבד חייל מילואים, ערב חתונתו המתוכננת).
כאמור, העלילה מתקדמת ונסוגה בזמן. בסיפור הראשון – יום כיפור – הגר ואהרל'ה הם זוג ידידים שנסעו ביחד לטיול בספרד, ונקלעו לסופה בלתי צפויה ולא מובנת להם, כשהם מנסים להזדרז כדי להגיע לבית המלון, לפני תחילת הצום.
בפרקים הבאים נלמד על תהפוכות חייהם, בעיקר על אלה של הגר, כי היא, בסופו של דבר, הדמות הראשית של הרומן, וכל הדמויות מתייחסות אליה בדרך זו או אחרת.
גם הפרקים המעטים שלא מסופרים מנקודת המבט שלה, אלא בגוף שלישי, מתחברים אליה במוקדם או במאוחר. בהתחלה לא הבנתי מה פשר אותם פרקים ואיך הם קשורים למכלול, אבל בסופו של הרומן הכול מתחוור: שמות שחוזרים מפה ומשם, בגילאים שונים, דמויות שחשיבותן בחיי דמויות אחרות מתבררת במהלך הקריאה, ובעיקר – מצוקת האובדן הבלתי אפשרי של הישראלים הללו. אנחנו פוגשים מישהי איבדה את אחיה שנהרג במלחמה (כמובן – במלחמת יום כיפור); זוג הורים שבנם התאבד בצבא (הסיפורים עליו, שמופיעים בפרקים שונים ברומן, מבהירים היטב, לעומק, מה קרה לו ומה הוביל לצעד הנורא הזה); מכירים בני זוג אחרים ששכלו את בנם במלחמה; ומכירים מקרוב איש אומלל, פוסט טראומטי, שוב, מהמלחמה, שלא שולט במעשיו ונוהג באלימות קשה באשתו ובילדיו.
הספר יפה כל כך, כי הוא לא ישיר. בכל אחד מהסיפורים, או הפרקים, יש קונטרפונקט, ריבוי קולות ועלילות שמשתלבים אלה באלה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל עוצמתם טמונה בהדהודים ההדדיים שיש ביניהם. מרתק לראות דמות מנקודת מבט אחת, ואז מנקודת מבט אחרת, פעם היא במרכז, פעם היא שולית, אבל בכל מפגש אנחנו לומדים משהו חדש עליהם ועל היחסים ביניהם.
הספר מרתק. לא יכולתי להניח אותו. הוא לא הפסיק להפתיע ולרגש אותי עד בלי די, והצטערתי מאוד כשנגמר… (אם כי הסוף היה בלתי נמנע: הגענו לעת בשנה שבה עושים שום חשבון נפש. גולדה מתה – ועליה תולים את האחריות על כל כך הרבה כאב שהיה יכול כנראה להימנע, אילו תפקדה ממשלתה כיאות בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ההיא, ב־1973).
שיהיה ברור: הספר לא עוסק ישירות בשום מלחמה, אלא רק בהשפעותיה ארוכות הטווח. למשל, בהתנגשות הבלתי נסבלת בין כאב אמיתי לקלישאות המלוות אותנו בטקסי הזיכרון לנופלים, או – בנוקשות הצבאית שמחלחלת אל חיי הפרט והורסת שם נפשות רכות. ואת כל זה הוא עושה בעקיפין, בסיפורים שלכל אחד מהם יש איזו נקודת שיא מפעימה, וכולם – ביחד ולחוד – מעוררים מחשבות ונוגעים מאוד ללב.
"תרבות צריך לחוות ולהרגיש במפגש עם בני אותה התרבות ומתוך האנרגיה במקום שבו חיים את התרבות הלכה ולמעשה", כותבת מיטל מרגוליס לין בערך בשליש השלישי של ספרה החיים כחלום.
אהה, נעצרתי כאן לרגע של מחשבה.
שהרי המוטו שאני דוגלת בו (הוא אפילו מופיע בהגדרות שלי בפרופיל הווצאפ), הוא משפט שלקחתי בהשאלה מתוך דברים שכתב הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה, בספרו ספר האי־נחת: "אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". פסואה מסביר באותו קטע, בין היתר, ש"כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול", ושלו אישית אין שום צורך לנדוד בעולם. הוא מסתפק בדימיונו…
כשהתחלתי לקרוא את החיים כחלום אמרתי לעצמי – הנה, עוד הוכחה שפסואה (ואני…) צודק. בשביל מה לי לטוס עד טאיוון (ליתר ביטחון בדקתי כמה זמן זה עשוי להימשך, ונחרדתי: זמן המסע כולו – כולל קונקשן – כ־16–22 שעות, תלוי באורך ההמתנה בין הטיסות!). הנה, יש ספר שלוקח אותי לשם, בנוחות, מהכורסה בסלון, ואני יכולה לסגור אותו בכל רגע ולהמשיך בשגרת חיי הנינוחה והאהובה.
אבל לא, מסבירה לי כאן המחברת, מיטל, זה לא בדיוק אותו דבר! אפשר לקרוא ולקרוא ולהתרשם, אבל את החוויה האמיתית, את הטעמים, הריחות, הצלילים, הלכי הרוח, מגע האוויר על העור, אפשר באמת לחוות רק באופן לא אמצעי. שם. במקום.
נו, טוב, נאנחתי, והמשכתי לקרוא. בשלב זה של חיי אסתפק בדיווח; בחוויה המתוּוכת, המופלאה, שמיטל חולקת אתי בנדיבות בספרה…
מיטל מרגוליס לין הגיעה לראשונה לטאיוון כסטודנטית לאנתרופולוגיה. היא נסעה לשם כדי להעמיק את ידיעותיה בתרבות המקומית. היה לה כרטיס טיסה חזרה, ומקץ שנה הייתה אמורה לשוב לישראל. שום דבר לא הכין אותה למהפך העצום שיחול בחייה בתוך זמן קצר: באחת מנסיעותיה בתחבורה הציבורית פנה אליה גבר מקומי גבוה ונאה (עניין הגובה, כך תסביר לנו בהמשך, חשוב לה, כי מרבית הגברים שם נמוכים ממנה, היא גבוהה גם ביחס לממוצע הישראלי…). הוא פתח אתה בשיחה מעניינת על קווי הדימיון הרבים שיש בעיניו בין ישראל לארצו – טאיוון. מיטל הסתקרנה – מאיפה כל הידע הזה על ארצה? וגם – האם הוא צודק באבחנותיו? למשל – ששתי הארצות אינן עשירות במשאבי טבע, אבל כן מצטיינות בהון האנושי ש"מציל" אותן?
היא הסכימה לקחת ממנו את כרטיס הביקור שלו (מסתבר שכרטיס ביקור כזה הוא אחד הסממנים המבדילים בין התרבויות, שכן, כך תספר לנו בהמשך, יש בטאיוון משמעות רבה להחלפה של כרטיסי ביקור, וטקס מדוקדק ומוקפד מלווה את מסירתם ואת קבלתם).
קבלת כרטיס הביקור הייתה נקודת מפנה משמעותית ביותר. כפי שכבר אפשר לנחש, הקשר בין השניים התהדק די מהר. הוא החל בטיולים משותפים ובסיורים בשווקים בטייפה, עיר הבירה של טאיוון, ועד מהרה התפתח לזוגיות מאוהבת. לפני תום השנה כבר עברו לגור ביחד, ואת כרטיס הטיסה שלה בחזרה ארצה כבר לא מימשה. הם התחתנו, ותוך זמן קצר הולידו בת ובן (שהפרש הגילאים ביניהם – שנה בלבד!).
מאז שנת 2011, כשזכתה במילגת הלימודים בטאיוון, ועד היום, מיטל חיה שם, עם בעלה וילדיה.
היא מצאה גם דרך לשלב בין חייה הפרטיים לעולמה המקצועי: הקימה בלוג ששמו Taiwanit – מהטית המילה ברור שהוא מופנה אל דוברי עברית – החלה להנחות קבוצות של מטיילים ישראלים, והיא מדריכה אנשי עסקים ומלמדת אותם איך לנהוג על פי הקודים המקומיים, השונים כל כך מאלה המוכרים לנו בישראל בפרט, ובמערב בכלל.
מסתבר שדקויות שישראלים בכלל לא מסוגלים להבחין בהן עלולות להכשיל עסקה, בלי שהפרטנר יבין מה קרה. (למשל: בטאיוון נהוג לנהל מעין "משחק מוקדם" ממושך של היכרות הדדית עם מי שמבקשים לעשות אתם עסקים. ישראלים עלולים להחמיץ את הנקודה ולהיות חסרי סבלנות. אכן, כל גילוי של קוצר רוח זר לחלוטין לטאיוונים, סבלנות היא ערך חשוב ומשמעותי מבחינתם. למיטל ברור לגמרי שדבר אחד לא תצליח לעולם לעשות: את סבלנותם המופלגת אין סיכוי שתלמד לאמץ…).
הספר מרתק. קראתי אותו כמעט בלגימה אחת ארוכה, כי הוא משלב להפליא בין האישי לכללי, בין הסיפור של אישה אחת, לתיאור התרבות שאליה נקלעה ושאותה אימצה. לא רק כי יש לה זוגיות עם טאיווני, אלא גם כי ילדיה האהובים מאוד הם טאיוונים, והיא למדה לאט לאט להבין את הקודים, האמונות והתפיסות.
מרגוליס לין אינה עושה אידאליזציה של מצבה כזרה בארץ אחרת. היא בהחלט מספרת גם על הדיסונסים הקוגניטיביים שהיא חווה שם לפעמים. למשל – את מנהגי האבלות שלהם, ולא רק בהלוויה עצמה, היא מתקשה להבין או לשייך לעצמה. עד כדי כך שהשביעה את בעלה שבבוא יומה יערוך לה לוויה יהודית (הוא הזכיר לה שהוא מבוגר ממנה בשתים עשרה שנים, ומן הסתם לא יהיה בסביבה בבוא העת…).
את הפער הקשה ביותר חוותה בעקבות השבעה באוקטובר, 2023. אז הרגישה שרק ישראלים יכולים להבין מה בדיוק היא חשה, ושהיא מרוחקת מבעלה, ילדיה, ומבני משפחתו, וגם מהחברים שרכשה לעצמה שם במשך השנים. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם, והאחרים לא הבינו לעומק מה פשר העצבות העמוקה שירדה עליה.
הספר לא רק מעניין מאוד, אלא גם עתיר במידע רב תועלת למי שמתעתד לבקר בטאיוון. מרגולס לין מפרטת ומתארת – בפרקים שהפונט שלהם שונה מהאחרים – כל מיני דברים מעניינים מאוד: סוגים האוכל שאפשר למצוא בארצה החדשה; השבטים השונים המאכלסים את האי; ההיסטוריה של המקום. באחד הפרקים היא מעלה כמה דוגמאות והסברים מאלפים על שיטת הכתיבה שלהם, שבעינינו מוזרה ושונה כל כך, כי לנו אין תו מיוחד לכל מילה. שיטת הכתיבה שלנו בלי ספק יעילה הרבה יותר, אבל מהניתוחים שלה, המלווים תמיד במילים הכתובות שהיא מתארת, אפשר ללמוד הרבה על הקשרים הנסתרים בין משמעויותיהם. למשל – הסימנייה למילה "אהבה" נראית כך, וכאן מגיע ההסבר:
הסימנייה "מורכבת מכמה חלקים. החלק העליון, מזכיר תנועות ידיים ונתפס על ידי רבים ייצוג של המגע או החיבור בין אנשים. הוא מרמז על כך שאהבה כוללת גם קרבה פיזית ואת היכולת לחוש את האחר. במובן הזה, הסימנייה מאחדת בין ביטוי פיזי ורוחני של אהבה, והמשמעות הזו משתלבת יפה עם הרעיון שהאהבה אינה רק רגש פנימי אלא גם מבוססת על פעולות פיזיות ותשומת לב לאחר, כמו המגע הפיזי, טיפול ודאגה. החלק הבא במורד הסימנייה נראה כמו כיסוי או גג, ומרמז על משהו שעוטף, כמו גג של בית. הוא מסמל הגנה, תמיכה ואכפתיות, שגם הן חלק מאהבה. מתחת לכיסוי נמצא חלק נוסף. זהו החלק המרכזי של הסימנייה והוא מסמל לב, שמשמעותו ברורה בהקשר של אהבה. בלב הסימנייה טמונה מהות האהבה, הרגשות הכנים והעמוקים. בתחתית הסימנייה מופיעה צורה שמשמעותה 'ללכת', כלומר תנועה או פעולה. על פי הפילוסופיה הסינית, האהבה אינה רק רגש פסיבי אלא גם מעשה מתמשך שדורש השקעה, פעולה והשתדלות מתמדת".
מרתק!
כל עמוד וכל דף בספר מספקים עוד ועוד מידע שלקוראת הישראלית נראה אקזוטי, שונה מאוד, ומעורר לא פעם כבוד אל תרבות האחרת כל כך, ולא פחות – אל הכותבת, שהצליחה לספוג את כל הידע הזה, והיא מוכנה לחלוק אותו אתנו בשפע.
הוצאת כריכה, 2025 עריכה: אורי פרץ־שרון 287 עמ'
בשולי הדברים, יש לשבח את ההוצאה לאור החדשה יחסית, כריכה, הקפדתם היתרה בכל מה שנוגע לאסתטיקה ולדיוק בהגשה ראויה לציון.
את שולמית שריד פגשתי לראשונה בתלמה ילין, שם, כשהייתה בכיתה ט', זכיתי להיות המורה שלה לאנגלית (והמשכתי עם כיתתה עד סוף י"ב). זה היה ב–2005, לפני 20 שנה.
ב–2009, כשבית הספר חגג את יובל החמישים להקמתו, נערך בהיכל התרבות בתל אביב קונצרט חגיגי, שניגנו בו תלמידי המגמה הקלאסית. מאסטרו זובין מהטה ישב בחלקה האחורי של הבמה, האזין לתלמידים ברוב קשב, ואף עלה לנצח על ההדרן.
כך כתבתי, בין היתר, בעקבות הערב המרגש ההוא: "שולמית שריד, תלמידת כיתה י"ב, שעתידה לסיים השנה את לימודיה התיכוניים והיא רק בת שש עשרה, הפליאה לנגן את היצירה פצו קפריצ'יוזו לצ'לו ולתזמורת מאת צ'ייקובסקי".
שולמית שריד היא היום כבר ד"ר למוזיקולוגיה, ועכשיו היא משתתפת כמנחה וכנגנית בערב שיוקדש לקשר בין מוזיקה לספרות ויחקור את הדיאלוג שבין המוזיקה והספרות. יהיו בו קטעים משירים, סיפורים ורומנים שנושאם הוא המוזיקה (למשל, ״מגילת קרייזלר״ של א.ת.א הופמן, ״קונטרפונקט״ של אנה אנקוויסט, ״סונטת קרויצר״ של טולסטוי ושירים של לנגסטון יוז) ויצירות מוזיקליות שנכתבו בהשראת הסיפורת והפואטיקה (כגון, סונטה פטררקה של ליסט, ״מסע החורף״ של שוברט).
כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"
"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".
״כן, אני יודע, אתם כהנים".
וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.
ספר הביכורים של גלית ליפין, משהו משלי, מושך מאוד לקריאה, החל בעמוד הראשון.
הדמות נטולת השם שאנחנו מכירים, והמפגש שלה, שאתו נפתח הסיפור, עם גור כלבים אומלל, מייבב, ש"פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות" יוצרת קשר רגשי מיידי. מי זאת, שהיבבות נוגעות כך לליבה? מדוע היא מזדהה עם הגור, שנראה בן שבועיים או שלושה, צעיר מכדי להינטש? היכן אימו? מדוע היא לא חוזרת כדי לטפל בו? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן ביחד עם הדמות המצטיירת לעינינו, וגם – מדוע "היא שומעת יבבות דומות בתוכה"? ואיך זה שהן "מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה"?
אנחנו רוצים להבין מי היא. מה קורה לה. מדוע היא עצובה כל כך.
עד מהרה מתברר: מדובר באישה שמוכרת את גופה לגברים. בהתחלה אנחנו רק לומדים שכך היא קונה אוכל: משלמת לבעל החנות לא בכסף, אלא "במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים".
בעוד עמודים לא רבים ברור לגמרי: לא רק לבעל החנות, גם ל"קליינטים" קבועים ומזדמנים היא מוכרת את גופה, להם – תמורת כסף. מנהלת משא ומתן קשוח, מסבירה מה יקבלו, ותובעת את התשלום במזומן, מראש.
הפרק הראשון כתוב כולו בגוף שלישי. אנחנו לומדים עליה – "מבחוץ".
בפרק השני משהו משתנה פתאום לגמרי: כאן יש מישהי שמדברת בגוף ראשון. "היד שלי הזיעה בתוך היד שלה", כך הפרק מתחיל: ילדה ואימא. אימא שגוררת ילדה "ברחובות שלא הכרתי". אימא עצבנית, קצרת רוח, שמתעלמת ממצוקתה של הילדה, מאלצת אותה לרוץ, מסרבת לעצור "אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לנעליים".
בעוד כמה עמודים הילדה תינטש בלשכתה של דליה, עובדת סוציאלית. אימה תבהיר שהיא לא מסוגלת לטפל בבת. ותיעלם מחייה לצמיתות.
מעכשיו אנחנו מלווים אותה. כמו לדמות מהפרק הראשון, גם לילדה אין שם. האם האם הנוטשת היא הדמות מהפרק הראשון? אין לדעת. ומה יעשו עם הננטשת? אנחנו אתה בבית הראשון שאליו שלחו אותה. ובשני, ובשלישי. בכל אחד מהם קורה משהו בלתי נסבל, ואז היא עוברת הלאה, לעוד מקום שבו לאף אחד לא אכפת ממנה. וכך אנחנו עוברים לסירוגין בין הילדה לאישה בזנות, חווים את חייהן, את מפחי הנפש ואת הניצוצות הקצרים מאוד של תקווה: הגור שהאישה מאמצת אל ליבה, הבית המרווח במושב שהילדה נקלעת אליו. ושוב ושוב חווים אתן את המצוקות, העוול והכישלונות.
המפגש שמתרחש בשלב די מתקדם בספר בין שתי הדמויות הללו מפתיע ומדהים. כרוכה בו תחבולה ספרותית מתוחכמת, נאה ומוצלחת מאוד. אי אפשר שלא להיסחף עם הסיפור, לכאוב אתו, להרגיש את הסבל שלא ייאמן המתואר בו. ולהתקומם עד עומק הנשמה מכל גילויי האי הצדק המשווע.
הייתי שמחה לעצור כאן; לכתוב על הספר רק שבחים, אבל לצערי הרב נתקלתי בו גם ב"נפילות" ספרותיות, שאפשר וצריך היה לנכש ממנו, וזה לא אמור להיות מסובך!
כי הכותבת נוטה למשל לספק הסברים מיותרים, ותוספות שאין בהן צורך. למשל – "למרות מה שכולם חושבים" (אנחנו בתודעתה של האישה), "היא זו שמכתיבה את הכללים וקובעת את הגבולות" וכאן הסופרת מוסיפה וכותבת, "כך נדמה לה בכל אופן". בשביל מה? תני לסיפור להראות לנו את ההסתייגות! את הטעות שלה! (זה אכן קורה בהמשך, וזה מצוין, אבל התוספת הייתה מיותרת). במקום לאפשר רק לסיפור לפעול, הכותבת מוסיפה לו ביאורים, ובכך מחלישה את האפקט שיצרה רגע לפני כן (ורגע אחרי כן) בכישרון רב. בסדנאות כתיבה מדברים תמיד – ובצדק! – על ההבדל בין showing ל־telling. בראשון הסיפור עצמו מבטא את המחשבות ואת הרגשות שהסופר מבקש לעורר בנו. השני מספר עליהן באופן ישיר, וזה כמובן פחות מתוחכם, יותר קל לביצוע, ופחות מעניין. לא קשה לספר "על". קשה יותר ליצור את הסיטואציות שמבטאות "את". וליפין עושה את זה, יוצרת סיטואציות, ואז – מחלישה אותן.
למשל – באחד הבתים שאליו מגיעה הילדה, היא מספרת שהאימא לא באמת דואגת לילדיה. אמנם היא בודקת בקפידה רבה שיש להם מה לאכול, שהבגדים שלהם נקיים, שהם הולכים לישון. אבל, מוסיפה הסופרת, מפיה של הילדה, היא "לא הייתה אתנו באמת כמעט אף פעם. כמו רובוט, עשתה את מה שצריך, אבל הלב שלה לא הגיע איתה". והרי אילו תיארה סיטואציה שבה היינו רואים את זה קורה, לא הייתה צריכה להסביר, או להיעזר בדימוי שחוק של רובוט, או, בהמשך, לספר שעיניה של אימה של הילדה "היו כמו חלונות אטומים עם וילונות סגורים" – שוב דימוי שאין בו שום חידוש או עניין. גם לא שהאימא התנהגה "כאילו כל המשקל של העולם הונח על העפעפיים שלה". (ואלה בכלל אמורים להיות דימויים שמגיעים מנקודת מבטה של ילדה. לא משכנע במיוחד…).
בכלל, ליפין נוטה פה ושם לקלישאות: "הרגשתי כמו סחורה על מדף"; "הקיר שלי היה ריק [מקישוטים]. כמו הנשמה שלי"; "כל נגיעה עשתה לי עוד חור בלב"… אפשר היה, די בקלות, להימנע מהן.
חרף הסתייגויותי, אני סבורה שהספר בעל ערך. לפחות פעם אחת הרגשתי שהוא מהדהד יצירה חשובה אחרת: הקטע שבו הילדה נאלצת לטפל בתינוק של משפחת האומנה שהגיעה אליה הזכיר לי את הסיפור "לישון" של צ'כוב (אם כי ההבדלים ניכרים מאוד, כמובן. אצל צ'כוב הכול כל כך מתוחכם ומעודן, אנחנו חיים שם את הסיטואציה לגמרי מבפנים, מתוך נפשה של הילדה. עם זאת לזכור שצ'כוב התמקד בסיפור רק בילדה, בערב אחד מסוים, בעייפותה המצמיתה, ובתינוק שמסרב לישון, ואילו בספרה של ליפין זאת רק סצנה אחת בתוך סיפור ארוך שיש בו התפתחויות רבות).
אני מבקשת לציין שיש במשהו משלי גם לא מעט תיאורים יפים להפליא. למשל: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בליבה. הוא לא רק חיית מחמד, חשבה, הוא חבר. היא כרכה את זרועותיה סביבו והוא הגיב בנביחה רכה. מסתם גור כלבים חום, פשוט, עם פרווה מדובללת ופרועה, ששכב בבוץ ללא דורש, הוא הפך בעיניה להכי מיוחד שיש. צבע חום מעולם לא היה צבעוני כל כך, זוהר כל כך. נביחה מעולם לא נשמעה נפלא כל כך, כמו מנגינה, כמו שיר אהבה. מבט מעולם לא נראה לה נוצץ כל כך, כמו קבוצת כוכבים. פרווה מעולם לא הרגישה רכה כל כך, כמו ענן, כמו צמר גפן מתוק. והנה גור הכלבים הזה, יש שיגידו חסר ייחוד, הוא תמצית היופי עבורה, יצירת מופת מסיפורים של פעם. כישוף. אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה".
ויש בו גם תיאורים קשים, אותנטיים ומסמרי שיער ממש של גברים זנאים, שנהנים לפגוע, להכאיב, להשפיל. כאלה שמגיעים "למחשכי הרחוב כדי להשאיר שם את הזוהמה" שיש להם במוח, שיש להם "מטרה אחת בלבד. להרגיש חזק. להרגיש 'גבר'". גברים שנהנים מהסבל של האישה שקנו את גופה. וזה פשוט, מחריד, וכתוב מדויק ולכן מזעזע כל כך.
בסיכומו של דבר, השבחים גוברים על ההסתיגויות, והספר ראוי, משמעותי ואפילו הייתי אומרת – חשוב, כי הוא מעניק לנו מבט חומל אל חייה של אישה ספציפית ומשכנעת, שמתקיימת בשוליים של השוליים של החברה.
"כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹ", נכתב בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס פרק י"ב (3). הווה אומר: לפעמים מה שנלחש בחדרי חדרים יכול להדהד בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר קול צעקה רמה שנישאת בפומבי.
ספרו של נדב וולך נפתח בלחישה. אנחנו פוגשים בו ילד שמונה דברים (בהמשך נמצא אותו שוב סופר ומונה, נאחז בדקות בשעות, במרחקים בין מקומות, ואז, במיוחד ממש בסוף, נגלה עד כמה הנטייה הזאת למספרים עמוקה ומשמעותית בחייו, איך מנגנון הבריחה הזה התפתח להפליא ולאילו פסגות השיא אותו):
"בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.
"אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני – כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.
"הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסובבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש מהן הרבה, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן".
הספירה נמשכת: חמישה מתקנים בגן השעשועים. אימא תחזור מהעבודה בשעה ארבע – " וכן הלאה. [הדגשת המספרים מופיעה במקור].
עד נקודה מסוימת בפרק הראשון הזה לא ברור מה העניין. אבל יש שלב שבו מגיעה המהלומה: מסתבר שהילד אולץ לשכב שם במרפסת "הפוך". הענישו אותו. מדוע? כי "ברח" לו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו הוא שוב רטוב. "זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים". הלב נעצר לרגע. מי מתעלל בו ככה? הייתכן? החשד מתגנב אל הלב: אביו? יכול להיות? אוי, לא! רק לא זה!
אבל הנה, אימו של הילד מגיעה. אז זהו? היא תושיע אותו? שוב לא יאלץ לשכב כך, להעביר את הזמן, לברוח מהמציאות, בספירה של דברים?
ככה זה מתחיל. ומשם הכתיבה הולכת וצוברת תאוצה, הדברים המסופרים רועמים בנפש, מהדהדים, עד שהנשימה נעתקת – מרוב יופי אסתטי, מרוב כאב, מרוב עוצמה. מרוב זוועה!
יש בספר הזה כמה גדוּלות. הבולטת שבהן היא חוש ההומור המופלא, יוצא הדופן, של הדמות המספרת. ברור שזהו הסופר עצמו, ושמדובר בעצם בממואר. שמם של הסופר ושל הדמות המספרת הוא נדב, או, בשם החיבה שבו נוהגים לפנות אליו לכל אורך הדרך, נדי. ברור לגמרי שכל הסיפורים נובעים מהחיים. שהם קרו באמת. והם קשים מנשוא. בלתי אפשריים, ועם זאת, תמיד, כל הזמן כל כך מצחיקים, שלפעמים לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ממש, אבל נלווה אליו תמיד הכאב הבלתי אפשרי שעולה מכל עמוד בספר המופלא הזה.
ממש כמו דמותו הקלאסית של הליצן העצוב, או של השוטה במחזות של שייקספיר, שתפקידו לומר את האמת המייסרת, הבלתי נסבלת, כך גם נדי שוטח בפנינו מסכת אינסופית של ייסורים ועוולות, ואיכשהו מצליח להפיק מכולם מבט אירוני, שלא לומר – ציני, על החיים, על המציאות, על עצמו, על הוריו.
אי אפשר לא להתאהב בו ממש – בעוצמות שלו. באנושיותו. ביכולתו לשמר אותה, לראות בכל התרחשות גם זוויות משעשעות, אי שאפשר שלא להשתומם ולהעריך מאוד את העובדה שלמרות הכול הוא עוד ממשיך לאהוב, גם מתוך כאב עמוק, את מי שלא פגעו בו במזיד, אלא מתוך המצוקות האיומות שלהם עצמם. ועדיין – ילד קטן מול כוחות עצומים כאלה, שהוא מרצה, עד לרגע מסוים, אוסף כוחות בלתי אפשריים ומחלץ את עצמו, בחריצות, בנחישות, מתוך אחד הבורות שאליהם הוטל מרגע היוולדו.
כי כן, הכי חשוב – הוא לא מאבד את הכוחות שלו.
סופו של הספר מפעמים ממש, ומעורר השתאות עמוקה.
איך מתוך כל הזוועה הזאת צמח אדם נדיב ומסור כל כך, שמסוגל להעניק מעצמו, ושלמרות כל הראיות שהוא מציג בפנינו, ובפני עצמו, הצליח לבנות לעצמו חיים טובים, חיים שיש בהם אהבה, חסד, והישגים אוביקטיביים מוערכים?
פשוט פלא!
הספר מאופק מאוד, ועם זאת – פרוע, בצורה מצחיקה. כך למשל הוא כולל פתאום תרשימים סכימטיים של מסלול ההליכה המקשר בין מקום הימצאו של "נדב, בן העשרים וארבע" (לא פעם הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, חווה את עצמו מבחוץ, כמו צופה בחייו) לבין בית הוריו, שאליו הוא נדרש – ולא ממש רוצה – להגיע. "תיאור ויזואלי של מסלול א' (פרופורציות לא חקוקות בסלע)" וציור של "משעול סלעית", "מתחם חולדה, חיצים, עם שמות הרחובות המקשרים בין "נדב שמח" ו"נדב עצוב"… "יתרונות מסלול א', הכי מהיר". "חסרונות מסלול א': הכי מהיר", וכן הלאה.
אין עמוד בספר שלא סימנתי בו שורות ראויות לציון. רובן, בעיקר, שנינויות, שנובעות מתוך היכולת לזהות אבסורדים, ולנסח אותם במדויק, ובלי להתבלבל. דוגמה קטנה: הוא מתאר את חדר האמבטיה של אמו, זמן קצר אחרי שהלכה לעולמה. בעיקר – את כל מה שאין בו, כל מה שמעיד על החיים שהיו לה. למשל את –
"הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה היה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7.
"משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.
"'אם רק אצליח לצאת מהמקלחת', הוא בטח חשב לעצמו, 'אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר'.
"אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת.
"לפחות הוא, אם לא אימא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר."
אין מה להוסיף, נכון?
כל הספר זרוע בכאלה. מצחיק. שנון. כואב. חכם.
יופייה של הכתיבה של וולך בכך שהוא כותב הכול באנדרסטייטמנט. כל הזמן שוקד על הנמכה של הווליום. ודווקא משום כך צעקתו מהדהדת.
למשל, כשהוא שוכב, ילד מוכה, זב דם (עובר זמן עד שאנחנו קולטים שהדם ניגר מגופו!), שאביו (בהמשך, כשהילד יגדל ויבין בעצמו, יתחוור לנו – אביו חולה נפש) פגע בו קשות. הוא מכניס אותנו לתוך תמונה שבה הוא שוכב על החול, מתבונן בשיירת נמלים ותוהה איך יתמודדו עם הדם הניגר – ידלגו עליו? יעקפו אותו? הנמלים הקטנות יזדקקו לסיוע של נמלים גדולות וחזקות יותר?
אין שום תיאור של מה שקדם לתמונה הזאת. אין צורך. הזווית הזאת, של ילד שפניו כבושות בחול, שקוע בהרהורים, עד שהוא שומע את אמו שחזרה מהעבודה, שנזעקת מהמראה, יותר חזקה מכל פירוט יתר, מכל זעקה.
אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.
סיפורה האישי נגע לליבי, אבל לא זכרתי את שמה. בטור שכתבתי על הסדרה, באפריל 2022, הזכרתי אותה רק כך: "לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד."
לפני עשרה חודשים פגשתי אותה בפאנל משוררות שנערך בספרייה הציבורית בעיר מגוריי, קריית אונו. אחד השירים שקראה היה "השאלון המלא למהגרת":
השיר העניק לספר הפרוזה שהוציאה לאחרונה לאור את שמו: "את לא נראית". לא נראית "רוסייה". לא נראית עולה חדשה. לא נראית "לובה". לא נראית שונה. האם זאת מחמאה? האם כך הכותבת מקבלת את הדברים? ואם היא "לא נראית" – איך הרגישה שם, בארץ שבה נולדה? האם שם נראתה דומה לאחרות, שייכת?
התשובות לשאלות הללו, העולות בספרה של לובה לאור, סוחטות את הלב ומועכות אותו. לא פחות.
לאור מתארת בו את ייסורי ההגירה של ילדה מאוקראינה שבגיל תשע החליטו הוריה לתת לה סיכוי לעתיד מוצלח יותר, לעזוב את ביתם, חבריהם, להיפרד מקרובי משפחה רבים, מהביטחון היחסי שחיו בו (למרות גילויי האנטישמיות הנוראיים שחוו בלי הרף), ולעבור לישראל. מה שנקרא כאן בהתנשאות: "לעלות". ולא ש"שם" היה כל כך טוב. הספר נפתח בתיאור ניתוח להסרת שקדים שעברה שם כילדה. תיאור הברוטליות הסובייטית, הפרקטיקות האכזריות להדהים שהיו נהוגות שם (וכן, גם האנטישמיות המרושעת), מעורר פלצות. ובכל זאת, שם היו נטועים, וחיו חיים נוחים.
היוזמה להגר לישראל הייתה של אמה. אביה לא התלהב מהרעיון, בלשון המעטה. אם כי לובה הייתה "הילדה היהודייה היחידה בכיתה". מהיום הראשון בבית הספר ידעה: "המראה שלי שונה. הייתי מתולתלת וכהה", והילדים "דאגו להזכיר לי זאת ולשאול אותי שאלות על יהדותי", וגם ש"להיות ז'יד" זה "מוצא לא טוב".
כמו כן, בעיית השתייה בברית המועצות המתפוררת הלכה והחמירה, והדאיגה את אמה של לובה. למרות יכולתם לחיות פחות או יותר בכבוד (בניכוי האנטישמיות והבעיות שחוו כולם, לא רק יהודים). אביה היה פקיד בחברה שעסקה בתשתיות ערים ואמה הייתה מורה למתמטיקה ולפיזיקה ואחר כך גננת. ואז, בגל העלייה העצום של תחילת שנות התשעים, החליטו לעשות את הצעד הרה הגורל.
(באותה תקופה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת המפרץ, היה נהוג "לאמץ" עולים חדשים ולעזור להם באופן אישי. אני זוכרת היטב את זוג העולים שבן זוגי דאז ואני "הגרלנו", את הניסיונות שלנו לסייע, במתן עצה, או בתרומות, ובעיקר את תדהמתם כשפתחנו ממש למחרת הגעתם את המקפיא בביתנו והם לא האמינו למראה עיניהם: שקיות של ירקות קפואים, כמה גושי בשר ארוזים, וקופסאות של תבשילים שהוקפאו… בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ, כשכולנו לא הבנו מה קורה, וברדיו "הסבירו" שהבומים ששמענו באזור המרכז הם בסך הכול רעמים, טלפנו אלינו השניים מבועתים. משידורי הרדיו ברוסית הבינו שישראל הותקפה בטילים גרעיניים).
לאור מספרת שמיד עם הגעתם לישראל החלו הוריה לעבוד. ממש למחרת היום שבו נחתו בנתב"ג. הוא – בניקוי מכוניות, היא – בניקוי בתים. בהמשך גם לובה עצמה הצטרפה אליהם, ועבדה אתם עבודה פיזית מפרכת. איך מרגישה ילדה קטנה שהוריה המשכילים, החרוצים, מוצאים את עצמם בתחתית הסולם החברתי – כך היא עצמה תפשה את זה – כשכל מה שהיא רוצה זה להיות כמו כולם, להשתייך, לזכות במה שילדות אחרות קיבלו כמובן מאליו. למשל – אימא שנמצאת בבית ומקדמת את פני ילדיה השבים מבית הספר עם ארוחה טובה, ובערבים מתייפייפת כדי לנהל את חיי החברה המרתקים שלה ושל בעלה (כמו אמה של חברתה הטובה מבית הספר).
מי שמהגרים נאלצים לוותר על כל כך הרבה. לאט לאט, בהתמדה ובעבודת פרך, הצליחו הוריה "להסתדר". אפילו קנו דירה. החיים התחילו להיראות קצת יותר חיוביים, קצת יותר מבטיחים, עד ליום שבו אביה פוטר (מעבודתו כמנקה מכוניות!), רק כי ביקש העלאה. זמן לא רב אחרי כן לא הצליח עוד להתגבר על ההשפלה והעלבון, והתאבד.
"דְּבָרִים שֶׁהֶחְמַצְתָּ", כתבה לו לובה בשיר שקראה באותו ערב כשנפגשנו בספרייה בקריית אונו:
נראה כי הכאב בשל ה"מוות מאובדנות" – בניסוח הזה לאור מנסה לרכך את המילה הבלתי אפשרית "התאבד" – לא יתפוגג לעולם. בספר כבר עבר רבע יובל מאז שזה קרה והכאב ההוא עדיין נוקב ומייסר, כי שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא אובד.
הוא התרחש כשלובה הייתה בת שבע עשרה, זמן קצר לפני שהתגייסה. למעשה – ביום שבו הלכה לצו הראשון בלשכת הגיוס, כולה מתרוננת ואופטימית. בדיוק בשלב שבו הרגישה שזהו, היא כמעט הצליחה להשתלב לגמרי במציאות הישראלית. להשתייך אליה. גם אם תמיד יישארו חלקים לא פתורים. היא משווה זאת למי שהגיע באמצע סרט – אמנם הוא "יודע" מה קרה לפני שבא, אבל לא השתתף בהתרחשוית שקדמו להגעתו, ולכן תמיד יישאר קצת מנוכר לחוויה שלא הכיר בעצמו.
באוקראינה רצתה להיות "כמו כולם". גם בישראל. בעצם – לא! – כי היא הייתה חייבת להיות "יותר ישראלית מישראלית": למשל, להתקבל לקורס קצינות (אבל לא: הקב"א שלה לא היה מספיק גבוה, בגלל ההתאבדות של אביה! אפשר להשתגע כשקוראים את זה!), להצטיין בלימודים, להקים חברה, להתחתן עם יליד הארץ, להקים אתו משפחה, ללדת ילד רביעי, כדי לעלות על כולם! גם אם המחיר הנפשי כבד מנשוא!
והכאב שם, כל הזמן. כשבניה אוהבים כל כך את הסבא האחר, אביו של בן זוגה, היא מתייסרת: למה לא את האבא שלה, למה לא את הסבא שיכול להיות להם, אלמלא – ! (ובכל זאת, יש בה נדיבות ואהבה גם כלפי החותן שלה, שאימץ אותה לו לבת, והיא מכירה לו תודה).
ועוד לפני כן, בחתונתה – איך זה שאתה לא איתי, מלווה אותי?
ולפני כן, כשקיבלה את התואר – איך זה שאתה לא לצידי? הרי כול זה רק למענך!
ולפני כן, כשהתגייסה, החיילת הראשונה ששירתה בצבא הגנה לישראל, מקרב בני משפחתה!
כאב, ייסורים ומאבקים לאורך כל הדרך. ואתם גם הניצחונות הגדולים. הראויים. ביניהם – הספר שלפנינו, שהוא הצלחה מופלאה וראויה לכל שבח. הקטעים הקצרים, שבהם היא מתארת כל מאבק וכל אבן נגף, כל זווית שיש במצוקות העצומות הכרוכות בהגירה, גם הכלכליות, הנלוות לה, לא רק מרגשים, אלא – יש בהם גם ערך חברתי: יש לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את החוויה הקשה כל כך של המהגרים הרבים שמקיפים אותנו (והרי כל אחד מאתנו הוא צאצא של מהגרים, בשלב זה או אחר בהיסטוריה שלנו המשותפת). כשסיפרה על העלבון וההשפלה שחשה כשילדה במגרש המשחקים זיהתה שהיא לובשת בגד ישן שלה, שהתקבל כתרומה, נזכרתי בג'ודי אבוט היתומה מהספר אבא ארך רגליים, שמתארת חוויה דומה. אבל ג'ודי הייתה יתומה משני הוריה, שמעולם לא הכירה. וללובה היה אב אוהב ומסור מאוד. התרגשתי במיוחד מתיאור האופן שבו נחלץ להגנתה כאשר שכן מבוגר פגע בה! גם אמה, כפי שהיא מתארת אותה, בעצם ויתרה על חייה, למען העתיד של בנותיה ושל הדור הבא.
לובה לאור יכולה – אני מקווה בכל ליבי! – להתנחם במשפחה שהקימה, ארבעה בנים ובעל אוהב, ובהצלחתה המקצועית.
אני מרגישה כמעט צורך להודות לכל מהגר לישראל שעשה את זה. שמצא כאן את מקומו, למרות האובדנים שאין להם תקנה.
אני מבקשת להזכיר עוד שני היבטים ייחודיים שיש בספר: הוא יצא במהדורה דו־לשונית. אחרי שכתבה אותו בעברית, תרגמה את כולו לרוסית, כך שהוא נגיש גם למי שלא למד את שפת המקום. איזו מחווה מרגשת!
וההבט השני – ציור העטיפה, תמונה של זויה צ'קרסקי שמתארת את הירידה מכבש המטוס של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. "קורבנות חדשים", כינתה אותם סבתה של צ'רקסקי בכל פעם שראתה מטוס שמגיע לקראת נחיתה. גם היא, כמו אביה של לובה לא רצתה להגר.
השם שצ'רקסקי העניקה לציור מביע היטב את הכאב, כמו הציור המלא בעוצמה, וכמו גם ספרה של לובה לאור.
"לאושוויץ לא הייתי רוצה לנסוע," אמר לי פעם ניצול שואה, מישהו שהכרתי היטב, "משם אין לי זיכרונות נעימים במיוחד, אבל בבוכנוולד דווקא הייתי רוצה לבקר. אולי כי משם השתחררתי…?"
האם התכוון ברצינות, או שדיבר בציניות? אין לי מושג. לא חקרתי. אבל כשראיתי ידיעה על הספר שערכה לילך ניישטט, הסתקרנתי: קיבוץ בוכנוולד? יומן שנכתב? והחלטתי לקרוא אותו.
הספר מעניין, כי הוא פורש "פרשה" שלא היה ידוע לי עליה מאומה, אם כי מסתבר שהייתה מוכרת – עד כדי כך שבשלב מסוים הגיעו דפי היומן המדובר אל בית מכירות פומביות, ומישהו אפילו קנה אותם תמורת כמה מאות דולרים, אבל הדפים חזרו למשמרת בארכיון הקיבוץ, שאותו הקימו כותבי היומן: נצר סירני.
מאז ומתמיד עניין אותי לקרוא לא רק על מה שעבר על ניצולי שואה, אלא גם, ואולי אף יותר, על קו התפר שהפריד בין היות מישהו אדם אסיר שאחת דינו – להירצח, במוקדם או במאוחר – לבין חייו כאדם חופשי, שוב.
מה קרה להם עד שאנשים בני דורי פגשו אותם? אני ילידת 1951. כשהתחלתי להבין משהו על "השואה" – זה קרה ודאי בד בבד עם משפט אייכמן, כשהגיעו העדויות שהתפרסמו בעיתונים ונשמעו ברדיו, הייתי כבת עשר, כלומר – שש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
הניצולים, שרובם היו אז בסביבות שנות העשרים והשלושים לחייהם – צעירים או מבוגרים מהם כמעט שלא שרדו – כבר התבססו ברובם, פחות או יותר, ובעיניי, וכנראה שבעיניי בני דורי בכלל, לא נראו עוד פליטים רדופים ואומללים. על כל פנים – לא אלה שהכרתי.
כן, ידעתי על מי שהיו קרובים אלי שמדובר ביתומים, אבל להבין שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם? לקלוט את עוצמת החורבן וההרס? זה היה בלתי אפשרי.
רק לימים התחלתי לתהות – איך נראתה הדרך אל השיקום? מה היה התהליך שהפך אותם שוב לבני אדם "רגילים" מהיישוב, פעילים, עובדים, מקימים משפחות, מתפרנסים? איך מי שחייהם נגזלו בברוטליות, בבת אחת, שנתלשו מבתיהם ומסביבתם הטבעית, ונותרו לבדם בעולם, הצליחו להתייצב מחדש? איך נראתה הדרך שעשו בין שני המצבים מי שלא מצאו עוד כמעט אף שריד וזכר למשפחותיהם, ואיבדו את ההגנה הטבעית שזכו לה בילדותם, עד שעולמם קרס?
הספר לבנות יחד מחדש מצביע על כיוון או תשובה אחת אפשרית לשאלות הללו. הוא מספר על קבוצה של ניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד, שהתאספה והקימה קיבוץ: תחילה על אדמת גרמניה, ביישוב אגנדורף, במרחק 35 ק"מ ממחנה הריכוז, ואחרי כן, כשמנו 67 חברים, בחווה ביישוב גרינגסהוף, כ־200 ק"מ מערבית לאגנדורף.
מטרתם הסופית הייתה להשיג סרטיפיקטים ולעלות לארץ ישראל. אכן, כעבור כמה חודשים העפילו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, משם – לקיבוץ אפיקים, וכעבור שנתיים הקימו קיבוץ חדש. אז נפרדו מהשם "קיבוץ בוכנוולד", ואחרי דין ודברים החליטו להיקרא "נצר". היה זה מעין משחק מילים סמלי. משמעות שמו של מחנה הריכוז שממנו ניצלו הוא – "יער עצי האשור", ונצר הוא ענף רך שצומח מעץ שמתחדש. כך ראו את עצמם: תחילת הצמיחה מתוך עברם, וכזכר לבני המשפחה שלהם שנרצחו. בהמשך, כשהצטרפו אליהם חברים שעזבו את גבעת ברנר, הוסיפו את השם "סרני", על שם אנצ'ו סרני, לוחם ארץ ישראלי ששלח המוסד לעלייה ב' בשיתוף הבריטים לאירופה, שם הוצנח, נתפס והוצא להורג.
הקבוצה שימשה למקימיה תחליף למשפחות שאיבדו. היא העניקה להם מסגרת אידיאולוגית ומעשית, וגם סיפקה להם את הקשרים החברתיים והאישיים הנחוצים כל כך לכל אחד.
אחת התופעות שליוו את הקבוצה היא מה שמתועד בספר שלפנינו: הם נהגו לכתוב יומן משותף, שבו תיעדו את חייהם ואת מצוקות היום, כתבו על השאלות הרות הגורל שהתמודדו אתן, וגם, פה ושם, התבדחו על חשבון עצמם בהומורסקות משעשעות, שגם הן שיקפו היטב את מה שעובר עליהם.
בספר מביאה ניישטט צילומים מהיומן – רובו נכתב ביידיש – תרגום לעברית של המובאות, ובסופה של כל אחת מהן – סיכום שלה, שמבאר, מוסיף מידע, ומאיר נקודות חשובות שיש לשים לב אליהן.
מעניין מאוד לראות מה העסיק אותם, מה חשבו, למה קיוו, מה הסעיר ומה הרגיז אותם.
למשל – במפגש עם ניצולים יהודים מברגן בלזן הטיפו להם אלה מוסר, כשסיפרו בשמחה על שמונים הסרטיפיקטים שהצליחו "להוציא" מידי הבריטים. ניצולי ברגן בלזן אפילו קצת לעגו להם, על כך שהם עומדים על המיקח ומסתפקים במעט מדי. שהרי הדעת נותנת שהבריטים בפרט, ואומות העולם בכלל, יפתחו את השערים ויאפשרו לכל הניצולים להגיע לארץ ישראל, בלי מכסות ובלי לעשות טובות. אכן, בראייה לאחור, מה יותר הגיוני, וממש מובן מאליו?
תחזירו את הסרטיפיקטים, הפצירו בהם – למעשה ציפו! – שיזרקו את אישורי הכניסה לארץ ישראל בפניהם של הבריטים, כדי ללחוץ עליהם, ולא לאפשר להם לנקות את מצפונם, עם כמה עשרות היתרים בלבד.
חברי קיבוץ בוכנוולד התלבטו, כפי שאפשר לקרוא ביומן, אבל בסופו של דבר החליטו לא לוותר על הסרטיפיקטים, והתחילו בתהליך העלייה לארץ ישראל.
דוגמה נוספת להתלבטות שמשתקפת מהיומן היא – האם להמשיך לעבד את אדמת גרמניה? מטרתם של חברי הקיבוץ הייתה להכשיר את עצמם לקראת עבודה חקלאית פרודוקטיבית בארץ ישראל, אבל עד העלייה למדו את העבודה בגרמניה. חלק מהם התנגדו לכך.
שאלה אחרת שהתעוררה, כנראה שבעקבות מקרים קונקרטיים שהתרחשו שם, במפגש עם האוכלוסייה הגרמנית שהקיפה את החוות שבהן התגוררו, הייתה – האם מוסרי לקיים קשרים מיניים עם נשים גרמניות?
אם מדובר בקשר גופני גרידא – והרי ברור שבחורים צעירים משתוקקים למגע עם אישה – זאת זילות והתנהגות בהמית ונלוזה. ואם מדובר על קשר רגשי עמוק, זה לא פחות גרוע! שהרי, הסבירו המקטרגים, הנשים הללו הריעו בשעתו להיטלר, תמכו בו, לא היססו לקבל לידיהן שלל שנגזל מהנרצחים, וניצול יהודי עוד עלול לגלות שהוא מתנה אהבים עם אישה שלובשת בגד של אחותו הנרצחת, או עונדת טבעת של אימו שאיננה עוד…
שאלה נוספת שעולה שוב ושוב, ובמדינת ישראל עד היום לא נמצאה לה עדיין תשובה, היא – איך מפשרים בין הצרכים של חילוניים ודתיים, מי צריך לוותר למי ועד כמה – האם הגיוני למשל שדתיים יכפו על חילוניים את אורח החיים שלהם ויאלצו אותם לשמור שבת – כדרכם? מה עושים כדי לשמור על הערך החשוב ביותר של חברי הקיבוץ – שיוויון – ובה בעת לספק לשומרי המצוות אוכל כשר, גם אם הוא יקר יותר מהאוכל הרגיל?
ועוד סוגיה שעולה מהיומן: איך מתמודדים עם עמדתו של בן גוריון, שהעדיף לראות בניצולים "נכס אסטרטגי ואטרקציה שיווקית" ולכן רצה שיישארו בגולה "כדי ליצור מוקד לחץ מדיני" על הבריטים (בדומה לעמדתם של ניצולי ברגן בלזן)?
אכן, שאלות כבדות משקל.
נוגע ללב הקטע שבו מתאר אחד הניצולים את ביקורו במחנה הריכוז: "שלשום הגעתי עם מאיר לבוכנוולד. למרות שהמחנה נראה היום שונה לגמרי, הכרתי אותו בכל זאת. אותם סירי מרק עומדים לפני הבלוק, המסדרון בבלוק 16 שלנו מוצף כולו במים, אותו בוץ (אם כי מעט יותר מאשר קודם) ונודף ריח חזק ולא נעים של מרק חמוץ, אוויר תאים, שירותים, גועל…
"אבל רואים הרבה פחות אסירים, מסתובבת שם כמות גדולה של אנשים בני גילים שונים, גברים, נשים וילדים עם משולשים לבנים אדומים על הדשים – פולנים, אזרחים, שרוכזו היום בבוכנוולד במטרה לנסוע חזרה לפולין. לעיתים רחוקות אפשר למצוא פנים יפים, לעיתים נדירות חליפה טובה או שמלה, לעיתים רחוקות מבט ישר ושמח. אלוהים, מדוע לא כל האנשים יכולים להיות אזרחים, לוחץ האני העצמי שלי, המשליך מעצמו בטלטול חזק את חותם המחנה?" הנה: אנחנו עדים לתחנה בדרך חזרה אל חיים של אדם חופשי, שהמציאות של מחנה הריכוז כבר מתרחקת ממנו, הוא כבר מתחיל להיות מי שנזכר בתקופה שהיה אסיר, רק חודשיים לפני כן!
מעניינים מאוד הקטעים שנכתבו עם העלייה ארצה. למשל – האכזבה המרה שלהם מדלותה ומכיעורה, ולעומת זאת – התפעלותם המיידית מיופיו של קיבוץ אפיקים, הטובל בצמחייה ירוקה, עטור שבילים חלקים, ומלא בילדים שמשחקים.
לחום של עמק הירדן התקשו מאוד להתרגל, וגם להבנה שאנשי הקיבוץ לא באמת מאמינים לסיפוריהם על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה, ואפילו מאשימים אותם ש"הלכו כצאן לטבח".
אכן, מהיומן אפשר להיווכח שבהגיעם לישראל החליטו שכאן ילחמו, וגם אם ייהרגו, לפחות יעשות זאת עם נשק ביד. לא כמו שם.
מדהים התיאור של הפער בין עמדתם של הוותיקים לבין זאת של הניצולים: אלה שנולדו כאן, או הגיעו כבר מזמן, עגומי סבר, ואילו הם, שאיבדו את הכול, הפתיעו את הוותיקים בשמחת החיים הלא מובנת שלהם…
נדרש לחדשים זמן כדי להבין שהוותיקים פשוט מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני ומהעתיד הנושא בחובו איום למלחמה קשה מנשוא.
איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו כמה זמן תימשך המלחמה, והכוונה לא רק למלחמת העצמאות, אלא גם לכל אלה "הנפרדות" לכאורה שבאו אחריה. שהרי, בסופו של דבר, מדובר במלחמה אחת ממושכת, שיש בה מדי פעם הפוגות של כמה שנים.
כותבת ניישטט: "חברי הקיבוץ באו לא רק לבנות את ארץ ישראל אלא גם ליצור שינוי. דרך הכתיבה ביומן הם ביקשו לחלוק את התובנה שנחלו במחנות הריכוז, כי אין הבדל בין יהודי ליהודי. בצד השאיפה להתאחד ולבנות אתעתידם כיהודים, הקמת הקיבוץ הונעה גם מתוך תחושת האשמה של הניצולים כלפי הקורבנות. כך כתב ביומן ארתור פוזננסקי: 'אנחנו השורדים בחיים חייבים להגיע לכך שקורבנות המלחמה הנוראה לא יוכלו בעוד שנים להגיד לנו: אנחנו מאשימים אתכם שלא עשיתם דבר כדי להבטיח את שלום העולם'".
במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.
את סגנונו המובהק של שטפן צוויג קשה לא לזהות. הוא מתאפיין בסערות רגש רבות עוצמה, גובל לא פעם בסנטימנטלי – האהבות מאכלות, מוחלטות ונצחיות, התשוקות מותירות חותם עז, בין אם מומשו ובין אם לאו, והן דומות בדרך כלל לצלקת, שממשיכה לפעמים לייסר כל החיים, כמזכרת כאובה למה שהתרחש.
עכשיו נוספה אליהם הנובלה סערת רגשות. עניינה – התאהבות אפלטונית של סטודנט צעיר במרצה המזדקן שלו לפילולוגיה, והאופן שבו מתחוור לו שאותו מרצה התאהב בו, אלא שאצלו אלה לא רק רגשות "נעלים", אלא גם – משיכה גופנית חשאית, שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להסתירה.
צוויג, כדרכו, יודע לשרטט דמות של אדם שאין לו מושג מה הוא מספר לנו על עצמו ועל זולתו. הוא צעיר, תמים ונלהב, הוא לא מבין כלום על מה שלנו מתחוור די מהר: תחרות השחייה המתגרה שהוא מנהל עם אשתו דקת הגוף והנערית של הפרופסור הנערץ, לפני שנודע לו שמדובר באשתו והוא מפלרטט אתה בגסות, ואז, כשנודע לו, הוא לא יודע את נפשו מרוב מבוכה; ההתעוררות הנסערת של הפרופסור, שמתרחשת רק כשהוא נמצא בקרבת הסטודנטים שלו; השמועות על כך שהוא מסתלק מדי פעם מביתו, נעלם לכמה ימים, ואז נצפה בערים אחרות, בנסיבות מפוקפקות ונלוזות; קוצר הרוח שאשתו מגלה כלפיו; חמלתה על הצעיר ורמיזותיה שהוא לא מבין שום דבר…
הכול נחשף לעינינו בהדרגה, אבל הצעיר המספר, שרדיפת הנשים שלו מתוארת באריכות, לא מבין, עד שמסבירים לו בפירוש, בגלוי, במילים ברורות.
וכאן, לדעתי, טמונה חולשתו של הסיפור.
כל עוד צוויג סומך על הקורא ומוביל אותו בחשאי־לכאורה אל האמת הידועה לנו, אך אינה מובנת לצעיר, מדובר במלאכת מחשבת. אבל הצורך שלו לדובב את הזקן המאוהב, "לאלץ" אותו להסביר את מה שכל כך נהיר וברור לקוראת, הוא בעיני נקודת תורפה של הסיפור.
ומתעוררת כמובן הסתייגות נוספת, בלתי נמנעת: האם הסיפור הזה היה יכול להיכתב בימינו?
התיאור של אהבת גברים כסוטה, מתועבת, מביישת, כמעשה מגונה ונפשע שמתרחש במחשכים, בין מי שיכול לשלם, לבין גברים משולי החברה, פשוטי העם, זולים ומגוחכים, פשוט מזעזע.
כן, כשצוויג כתב את הנובלה, אהבה בין שני גברים הייתה פלילית. מי יכול לשכוח את סיפור חייו הנורא של אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול, שפענח במלחמת העולם השנייה את "אניגמה", קוד ההצפנה הגרמנית, אבל תרומתו האדירה לא עמדה לו כשהורשע בדין בתחילת שנות החמישים אחרי שהואשם ב"gross indecency", כלומר – בפגיעה גסה במהוגנות – בגלל קשריו האינטימיים עם גברים. טיורינג נדון לעונש מאסר, אך "אפשרו" לו – כמה אצילי מצידם! – לעבור לחלופין סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.
הפרופסור בסיפור של צוויג מתאר בתחושה של בושה והשפלה נוראות איך שוטרים תפשו אותו ואיימו עליו שהפעם ישחררו אותו, אבל אם "זה" יקרה שוב, עליו לצפות לכך ש – ! האיום נותר סמוי, אך ברור.
מחריד!
אני תוהה אם יש לסיפור כזה מקום בימינו – אלא אם רואים בו מעין מסמך היסטורי שמתעד תקופה חשוכה. הספקות שלי נובעים מתפישתי שספרות ראויה משקפת בעיות אמיתיות, אוניברסליות, ואני רוצה להאמין שתחושת האשם הנוראית,הבושה, ההשפלה, של גבר שמאוהב בגבר אחר כבר לא מציאותית בימינו. לכל הפחות אפשר לומר בוודאות שיחסים כאלה כבר לא נמצאים מחוץ לחוק. גברים (וגם נשים כמובן, אבל יחסים לסביים לא היו פליליים: המחוקקים לא האמינו שנשים מסוגלות "באמת" לקיים יחסי מין בלי גבר…) יכולים לחיות את חייהם בזוגיות מיטיבה וגלויה.
אמנם בתוך העולם שבוראת הספרות החוקים המוכרים לנו בחיי היומיום שלנו עשויים להשתנות – אם הסיפור כתוב היטב, כמובן. כך למשל אפשר לקרוא את המינגווי ולהבין ולהזדהות עם מציאות שמחוץ לספר מעוררת בנו סלידה. המינגווי ידוע כמי שדגל למשל במושג"aficionado" שמשמעותו בספרדית "חובב מושבע, מישהו שמסור בכל ליבו לתחום מסוים, מתוך אהבה עמוקה, ולא לצורך תועלת". המונח מופיע אצלו בעיקר בהקשרים של מלחמת שוורים, למשל בספר וזרח השמש. (The Sun Also Rises). כשקוראים את הספר אנחנו מוכנים ללכת אתו; להאמין לו שיש יופי במלחמת שוורים. ואז – להמשיך להיגעל ממנה, אחרי שמגיעים לסופו.
אבל בספר של צוויג, לא הרגשתי שאני נסחפת לתוך העולם הזה, שבו גבר צריך להתבייש בזהותו, להסתיר אותה ולהתמודד עם מה שהוא תופש כמזוהם בתוך גופו ונפשו. אם כי התעורר בי צער על כל הגברים ההם, שסבלו כל כך, בלי שום סיבה.
קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.
הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.
את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.
לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"
סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.
כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.
החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.
מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.
כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".
נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.
כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?
בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.
כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!
אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.
בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)
הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…
כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"
אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה. האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".
כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…
כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות.
הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה.
למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם".
או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ".
או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."
כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.
הוצאת אלטנוילנד, 2025 עורכת: עלמה כהן ורדי 186 עמ'
שני קווי עלילה יש ברומן החדש, המרתק, שכתבה אורית הראל. הם משתרגים ומתקדמים זה לעבר זה, עד שהם נפגשים.
קו אחד מכונה בעקביות "עכשיו" הוא כתוב בגוף ראשון, נמסר מפיה של מספרת לא מזוהה, עד שלב מסוים, שאז נפגש אתו קו העלילה האחר, ומתבררת מי היא: נכדתה של הדמות הראשית בסיפור, אילזה, אישה שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי קסמה.
הסיפור מתחיל בלידתה של אילזה: ילדת נס להורים שבאה לעולם אחרי שמלאו לאמה ארבעים ושלוש. לא צפויה, מפתיעה, כדברי המוטו לספר –
אף אחד לא חשב שהיא תיוולד. אף אחד לא חשב שהיא תעזוב. אף אחד לא חשב שהיא תישאר. אף אחד לא חשב שהיא תוכל. אף אחד לא חשב.
הראל מצליחה לצייר את אילזה בפרטי פרטים, שמעוררים השתאות מיכולתה לרדת למעמקי המציאות, כפי שנראתה החל בשנת 1899, שנת לידתה של אילזה, בבית בורגני של עשירי וינה. הרומן הזכיר לי במשהו את המחזה המופלא של טום סטופרד, "לאופולד-שטאט", שמתחיל ממש באותה שנה שבה נולדה אילזה הבדויה. אבל אם במחזה קל יותר לשרטט תקופה ביעף, רומן שלם שמתרחש לאורך עשרות שנים מצריך מידה רבה הרבה יותר של פירוט, ושל תיאורי החיים היומיומיים של האנשים שחיו שם ואז.
אורית הראל מיטיבה להתמודד עם המשימה. אנחנו אתם שם. עם אילזה, התינוקת, הפעוטה, האישה הצעירה שהולכת וגדלה, עד שהיא נעשית אשת עסקים ממולחת ומצליחה מאוד: נחושה, דעתנית ופסקנית, שיודעת היטב מה מגבלותיה (בעיקר המראה שלה: היא רחוקה מלהיות יפה, והיא חיה עם גופה בשלום), ויודעת גם איך לתמרן את סובביה, למה לצפות מהם, ובכלל – איך לנהל את חייה. אנחנו מלווים אותה עם המחזרים שלה, כשהיא מתארסת ונישאת לגבר, ולומדים עליה רבות מתוך הפשרות וההסכמים שהיא מגיעה אליהם עם אותו גבר.
גם כשמסתבר לה שטעתה באחת מבחירותיה – עד שלב די מתקדם, שנת 1938, דחתה בבוז את הרעיון הציוני – ידעה לשנות את דעתה באחת, ולהודות בטעותה. אמנם בתחילת שנות השלושים העדיפה להיפרד מבעלה הרופא, ד"ר ליאון גליקסון, כשזה החליט לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבינה את הסכנות האורבות לה ולבני משפחתה, לא היססה לעזוב הכול, רכוש, עסק מצליח, חברים, וחלק גדול מבני המשפחה, שהמשיכו לא להבין את המציאות, ונסה לארץ ישראל ביחד עם נעמי, בתה הקטנה (זאת שברבות הימים תיעשה אמה של המספרת מפרקי "עכשיו"). ליאון קידם את פניהן בברכה, והם נהפכו שוב למשפחה, שהרי מעולם לא התגרשו.
אנחנו מכירים היטב גם את כל שאר בני המשפחה, שאת דמויותיהן ואופיין אנחנו לומדים לעומק: מרקוס ומגדה – הוריה, אדית – אחותה, אלפרד, פרדי ואנטון – אחיה, ורבים אחרים.
כל אחד מהאנשים האלה משכנע וברור (אם כי אילזה נמצאת תמיד בראש הרשימה). אנחנו יודעים בדיוק מה הם נוהגים ואוהבים לאכול; איך נראים בתיהם; אילו ריחות מלווים אותם; מה הם נוהגים לעשות; מה צבע הרהיטים שלהם; למה הם מקווים, על מה הם חולמים, מה מניע אותם.
אילזה נהפכת בגיל צעיר מאוד לראש המשפחה. אביה מינה אותה להיות מנהלת העסק המשפחתי, והיא שולטת בכול ביד רמה. כך למשל כשאחיה מבקש ממנה עזרה כספית, כדי שיצליח להכניס לאקדמיה למוזיקה, בעזרת "מתנת" שוחד, את שני בניו, את המוכשר בהם, שרוצה בכך, ואת האחר, שבכלל לא מעוניין, היא מסייעת לו בכך שהיא מסרבת, ומסבירה לו שאינו זכאי לממש את חלומות נעוריו על חשבון הבן שלו, שמטפח חלומות שונים לגמרי…
יש לה חוכמת חיים. היא מוכשרת מאוד. מפוכחת, מבינה את מניעי הזולת, יודעת מתי מוטב לשתוק, ומתי ואיך אפשר להיאבק. היא דמות מרהיבה, והראל מיטיבה להראות לנו פרטים מדויקים מהתנהגותה, שמהם אנחנו לומדים עליה רבות. למשל, דוגמה קטנה: המפגש הראשון של אילזה עם חמותה המיועדת, וחילופי המהלומות המילוליות ביניהן:
"אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.
"'את שותה?' פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.
"'בהחלט,' השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. 'את לא?'
"פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. 'הו, לא,' השיבה בזעזוע מעושה. 'אצלנו,' הטעימה, 'גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה.'
"'כן,' משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. 'כן, מה חבל שהקדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן,' הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".
מעבר לסיפור המשפחתי עולה כמובן גם הסיפור הגדול, בציטוט שלעיל – היחסים שבין יהודי פולין ליהודי אוסטריה וגרמניה: ההתנשאות ההדדית, תחושת הבוז שרחשו אלה לאלה…
עולה מהרומן גם סיפורם העגום של יהודים שהיו מבוססים מאוד בארצותיהם, ונאלצו לנוס על נפשם ולהשאיר הכול מאחור. תחושת האובדן שהמשיכו לחוות כל חייהם, כי לא התערו ממש בארצם החדשה, במקרה של אילזה – בישראל. תמיד ליוו אותם הגעגועים אל מה שכבר לא קיים והסתבר שלא היה קיים מעולם. כמו אצל ז'אן אמרי בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, גם אילזה מתפכחת ומבינה ש"מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה".
ז'אן אמרי חש שהעם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. דברים דומים כתבה ג'מייקה קינקייד, בספרה מקום קטן: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?"
אותו כעס אין אונים, אבל במישור המשפחתי, אפשר לראות בקו העלילה האחר, זה שנמסר מגוף ראשון. אנחנו פוגשים בו מספרת שעסוקה רובה ככולה בקשר עם אביה המתסכל, האדיש, המייסר. האב שמרבה לבגוד באמה, אשתו. האב שאינו אוהב את אף אחד (למעט – את חמותו, היא האישה שגם אנחנו אוהבים כל כך: אילזה בכבודה ובעצמה!), ואנחנו לא מחמיצים את נקודות המפגש הרבות בין שני הסיפורים המקבילים: חתנה של אילזה, אביה של המספרת מפרקי "עכשיו", הוא בעל בוגדני, יפה תואר, רופא – כל הפרטים תואמים בדייקנות רבה גם את דמותו של בעלה של אילזה: שתי הנשים התחתנו עם גבר בוגדני ויפה מהן. יש קטעים שבהם אותם משפטים ממש עוברים מקו עלילה אחד לאחר, ברצף. למשל – בשניהם נכתב בזה אחר זה שרופא אינו יכול לטפל בבת משפחה שלו. כמו כן, נעמי, בתה של אילזה, ואמה של המספרת מפרקי "עכשיו" מעריצה את אביה, אף על פי שבעצם נטש אותה בילדותה כשהעדיף את החלום הציוני על פני חיי המשפחה וגידול בתו, והמספרת מפרקי "עכשיו" מתארת את תחושותיה כלפי אביה: היא מייחלת אליו עד כלות, כועסת עליו, וגם מתגעגעת, מתחשבנת אתו, וגם מבינה את מניעיו לעומקם. אוהבת ושונאת, ממש בעת ובעונה אחת. וכל זה מבלבל לא רק אותה, אלא גם את הקוראת, שרוצה ברגעים מסוימים לזעוק אליה – די! תרפי כבר מדמותו המכאיבה, תוותרי עליו כבר, תביני שלעולם לא תצליחי להוציא מים מהסלע, או רגש ממי שאמור להיות האבא שלך, ופשוט לא אכפת לו ממך! (כמה שהיא מיטיבה לפרט את אדישותו, את קור ליבו, את האנוכיות שלו, את היותו מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד, את העלבונות שספגה ממנו, וכל חייה היא מנסה להתגבר עליהם!).
הנה סצנה אחת שקורעת את הלב: הדוברת מתארת איך ניסתה לשמח את הוריה ביובל החמישים לנישואיהם, הכינה להם אלבום מהתצלומים שלהם שליקטה בחשאי, והזמינה אותם לארוחה חגיגית בביתה, שטרחה רבות על הכנתה. התנהגותם, תגובותיהם, מעוררים פלצות וזעם: הם מגיעים כעוסים וחמוצי סבר ואפילו לא מואילים להציץ באלבום; הם לא מרוצים מהאוכל; הם מקצרים את הביקור אצלה; שום דבר לא משביע את רצונם, שום מאמץ שלה לא מגיע אליהם, לא משמח אותם, לא מעורר בהם שום הכרת תודה, שום אכפתיות. כלום! להתפוצץ!
סופו של הספר הותיר אותי שטופה בדמעות של התרגשות. ההשתלבות של שני קווי העלילה, הידיעה על ערוב ימיה של אילזה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנוצר עם נכדתה, היו מבחינתי נקודת שיא, שאליה הרומן כולו חותר, ונותרתי בתחושה שיש בעולם אהבה, ושהיא יכולה להגיע ולהתקיים אפילו בנסיבות חיים בלתי אפשריות מרוב סבל ומפחי נפש. הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה מנחם כל כך! הנה, "מעפר פורחת שושנה", כדבריה של רחל שפירא. הנה, למרות הכול, זה אפשרי. יש אהבה.
מתוך דבר העורך האורח נדב ליניאל: המיתוס כסיפור מכונן, כהסבר לתופעות טבעיות ואנושיות (חילופי עונות השנה, בריאת העולם, קנאת אחים, סבך היחסים שבין האנושי והאלוהי, ריבוי השפות, הכוח המשכר, ההיפנוטי, של היפה) מתגלה שוב ושוב בשירים, בסיפורים, בתרגומים ובמסות שבגיליון, לא רק כמערך, תבנית או מקור שדרכו אפשר לספר מחדש את המיתוס – כלומר להאירו באור חדש, לחשוף פן סמוי, מפתיע, בתוכו – אלא גם כמסגרת מארגנת שמבעדה אפשר לחקור יחסי אהבה, יחסי שארות, רגשות כמו אשמה, ערגה, חרטה, קנאה, שאנחנו אולי נרתעים מלהתעמת איתם בחיי היומיום שלנו. אבל יותר מכך, המיתוסים מאפשרים לנו לדבר על ההווה שלנו, ובמידה רבה, על הפוליטי, מבלי להיגרר אל הפלקטי או החד-ממדי. רבים מהשירים שבקובץ מכילים, במוצהר או באופן סמוי, ממד פוליטי ויכולים להיקרא כתגובה לאבל פרטי ולאומי, כביטוי להיבריס הלאומי שבשאיפה לניצחון המוחלט, כתגובה להרס, להרג ולממדים הבלתי ניתנים לכימות, לביטוי, של אלימות, חורבן וכאב משני צידי המתרס.
יש לפעמים סדרות בטלוויזיה – למרבה הצער הן נדירות מדי – שחווית הצפייה בהן מיוחדת במינה. הן מזמנות מפגש עם יצירת אמנות, שמעניקה תובנות, חסד, והתרגשות מהסוג הנעלה, האמיתי והמדויק בכל פרט.
כזאת היא סדרה הטלוויזיה הקוריאנית "כשהחיים נותנים לך מנדרינות".
למרבה השמחה, מדובר בסדרה ארוכה: שישה עשר פרקים, שמאפשרים להתמכר עד הסוף. במשך שישיה עשר ימים הידיעה שהפרק הבא מחכה לנו בסוף היום ליוותה אותי כהבטחה לשעה של בריחה מכאבי החיים הממשיים אל מציאות אחרת לגמרי.
ולא שהסדרה רק משמחת. היא רוויה בכאב, אבל גם בעוצמות נדירות של חסד ואהבה. וכשהיא מטלטלת מרוב הזדהות עם גיבוריה, היא בעצם יוצרת את מה שאריסטו תיאר ב"פואטיקה" שלו: קתרזיס: שילוב של פחד וחמלה.
כי אמנות אמיתית, עמוקה, לא יכולה ולא אמורה רק לנחם. היא מפגישה אותנו עם רבדים עמוקים בחיינו, עם הפחדים הכי עמוקים, אבל גם עם הנחמות הכי מתוקות שהחיים מציעים.
"כשהחיים נותנים לך מנדרינות" היא סדרה פיוטית, יפהפייה, רבת רבדים והפתעות, שקשה לתאר את עוצמתה.
שני הפרקים הראשונים נראים קצת מוזרים. הם מתרחשים בכפר דייגים קטן, באי צ'ג'ו (בתרגום לעברית בסדרה השם מתועתק בעקביות ג'ג'ו). כך הוא מתואר בוויקיפדיה: "אי געשי בדרום קוריאה הדרומית, בפרובינציית צ'ג'ו דו. האי מרוחק כ-100 ק"מ מן החוף הדרומי של המדינה. שטחו 1,845 קמ"ר, והוא האי הגדול במדינה".
הסדרה נפתחת בשנות החמישים המאוחרות, בתקופה של מלחמת קוריאה, אבל העלילה המרכזית מתחילה ב־1967. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את נשות ההאנו, צוללות שמתמחות בצלילה חופשית (בלי בלוני חמצן) כדי לדוג וללקט מן הים צדפות, אצות, רכיכות, ולעיתים גם דגים. מסורת ההאנו ייחודית לקוריאה, בעיקר לאי צ’ג’ו, והיא שימשה במשך מאות שנים עמוד תווך בכלכלה המקומית.
הצלילה כמובן מסוכנת מאוד, ובסצינה הראשונה אנחנו רואים ילדה שעומדת קרוב מאוד לגלים, וקוראת אל אמה, מתחננת שתצא כבר מהמים, שדי, מספיק, שזה מסוכן.
עמיתותיה של האם יושבות על החוף ועוסקות בניקוי השלל, ולידם יושב ילד קטן, שכל תשומת ליבו מוקדשת לילדה הבוכה לא הרחק ממנו.
ושני הילדים הללו הם גיבורי הסיפור העיקריים. הסדרה נפרשת על פני ארבעה דורות, אבל הם – במרכז.
כששואלים את הילדה מה היא רוצה להיות כשתגדל, היא משיבה בלי היסוס: נשיאה. הילד משיב לשאלה דומה, ששאיפתו היא להיות "הגברת הראשונה". ברור לגמרי שהוא, כבר בגילו הרך, מאוהב עד כלות בילדה, ושהוא מועיד את עצמו לטפל בה, לדאוג לה, להיטיב את חייה, מעתה ועד עולם.
מי היא? מה דעתה עליו? מה יקרה ביניהם?
עד מהרה מתברר שאה‑סון, זהו שמה של הילדה, יתומה מאביה, ולכן היא נאלצת לגור בבית דודה, אחי אביה המנוח, ועם סבתה, אמם של האחים. הילד, יאנג גואן סיק, מתקומם נגד הקיפוח שהיא חווה: דודה מאלץ אותה לעבוד קשה, ולא נותן לה לאכול דגים יקרים, שאותם הוא מייעד רק לעצמו, לאמו, לאשתו ולילדיו. יאנג גואן סיק, חרף גילו הרך, דואג לדוג למענה דגים טובים, ומזין אותה בהם: הוא מאלץ את המשפחה המאמצת לרכך את היחס כלפי היתומה, שעד מהרה מאבדת גם את אמה.
מכאן העלילה נמשכת לאורך שנים רבות, לרגע אפילו מגיחה עד השנה הנוכחית, 2025, שבה הסדרה יצאה לעולם. אחד המאפיינים של הסדרה הוא – המעברים התכופים בין זמנים, יש פלשבקים רבים, רמזים לעבר ולעתיד, וראיות להשפעה שיש לרגעים קטנים, וכל מיני התרחשויות שלא נראות חשובות במיוחד ברגע שהן קורות, על חייהם של בני האדם.
אנחנו מלווים את תהפוכות החיים של הגיבורים, ודי מהר מתרגלים לאורח החיים שלהם, שנראה בהתחלה מוזר וזר מאוד.
ההבדלים הניכרים בין התרבות והמנהגים המוכרים לנו לבין אלה הנהוגים בצ'ג'ו, בולטים מאוד לעין. קודם כל – קשה להתרגל למאכלים שהם אוכלים. ויש לציין שיש לאלה תפקיד חשוב מאוד בסדרה: אוכל מבטא קרבה, נתינה, כמו גם – את האפשרות לבטא קיפוח ואומללות. מאחר שהם כפר דייגים, רוב מה שהם אוכלים מגיע מהים. מרק דיונונים נחשב תאווה מיוחדת, צדפות, דגים מכל סוג, מרבים להופיע על השולחן הנמוך מאוד, שיושבים סביבו על הרצפה. הכול מוגש בצלוחיות קטנות, וכמובן שאוכלים עם צ'ופ סטיקס, נוטלים מכל צלוחית, ואז מערבבים בעדינות ובמיומנות.
תרבות הישיבה על הרצפה מאוד בולטת: הכול נעשה כך, בשילוב רגליים או בכריעה. לא רק שולחנות האוכל. גם המזרונים שישנים עליהם, כך צופים בטלוויזיה, כך מקפלים בגדים, הארונות והמקררים בגובה הושטת יד מהרצפה – לעין מערבית כל אלה נראים מוזרים, לא נוחים (אבל ודאי טובים יותר לגוף, שנאלץ להתרומם לעתים קרובות, ולאמן היטב את השרירים…).
עם כל המוזרות, די מהר מתברר שבני האדם, גם כשהם שואפים לפיהם אטריות ארוכות, ומשמיעים קולות שבאוזניים מערביות נתפסים לא מנומסים, גם כשהם זוללים דיונונים, או מפלטים אותה במיומנות, גם כשהם מדברים בשפה קצת מוזרה לאוזנינו – מתנגנת מאוד בסופי המילים – הם כמונו במהותם. אוהבים. שונאים. פוחדים. מקנאים. חולמים חלומות, שואפים, מתאכזבים, מתמסרים, נדיבים וגם יודעים למרר זה לזה את החיים. אנחנו עדים למאבקיהן של נשים לחיות ולפעול כשוות בין שווים, לפעמים הן מצליחות, אך לא תמיד. כמו במציאות.
היחסים בתוך המשפחה, כפי שהם מתוארים בסדרה, עוצמתיים ומעוררי מחשבה. אפשר בפירוש ללמוד מהם!
האם, למשל, "כדאי" לאישה להינשא לאהוב ליבה, גם אם אמו מתעבת אותה?
האם הקרבה עצמית מוחלטת של הורים מיטיבה עם ילדיהם?
האם מה שנראה על פני השטח משקף באמת את המציאות, או שיש ביחסים בין בני אדם גם רבדים נסתרים, משמעותיים מאוד, שמתגלים לפעמים באקראי, ויכולים לשנות הכול?
איך נראית אהבה שעוברת מדור לדור, מאם לבת, מהבת – לבתה, וכן הלאה?
מה ההבדל בין מחויבות של הורים לילדיהם, לבין זאת של הילדים אל הוריהם?
איך מתמודדים עם רגשות אשם קשים?
איך משפיעים אירועים היסטוריים על חיים אישיים, פרטיים, של בני אדם?
כל כך הרבה שאלות מעניינות, חשובות, מתעוררות לאורך הסדרה הסוחפת הזאת, רבת התפניות וההפתעות, שמצטיינת בעיקר בחסד הרב שהיא מציירת, ומעוררת תחושה שיכול להיות גם טוב בעולם.
הטוב הזה בכלל לא מובן מאליו. שמה של הסדרה בקוריאנית שונה: 폭싹 속았수다. בדיאלקט של צ'ג'ו משמעותה: "תודה על שהשקעתם מאמץ". שמה בעברית תורגם מהאנגלית, והוא משחק מילים על המשפט המוכר "כשהחיים נותנים לך לימון – תכין לימונדה". האי צ'ג'ו ידוע בפרדסי המנדרינות שלו (הם מוזכרים כמה פעמים בעלילה), ומשחק המילים אומר כמובן שגם אם הקלפים שקיבלת לא היו מוצלחים במיוחד, אם תשחק נכון תוכל בכל זאת לנצח.
אין ספק שזה הלקח העיקרי בסדרה אם כי, יש להדגיש, היא לא דידקטית: היא מספרת סיפור אחד ארוך, רב פיתולים ומרגש שההתמסרות אליו מעניקה רגעים של חסד אמיתי.
אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל ערכה השבוע ערב מחווה לרחל שפירא במלאת לה שמונים.
התכבדתי להנחות את האירוע ואף לומר כמה מילים על שירתה של שפירא. הן כאן:
היי שקטה כאילו אין בך דופי / כאילו האוויר נותן לך הגנה
טליה דחויה חרפת העדר / את לא שפויה את לא בסדר
אם אהובייך יפקירוך / אם תחֲניק אותך בגידה / אם לשלום כבר איש אותך לא יברך / אנשי הגשם יכתירוך / למלכתם היחידה / ויחלקו איתך את לחם צערך
השורות הפשוטות, המדויקות האלה, שרחל שפירא כתבה, וגם רבות אחרות, שימשו לי לא פעם הגנה, היו לי אוויר לנשימה, וניחמו אותי בתחושה שאני לא לבד, שאיפשהו בישראל יש אישה שבלי לדעת על קיומי מכירה אותי, ואני אותה.
לכן, כששאלו אם אסכים לדבר בערב שאגודת הסופרים עורכת לכבודה, ולהנחות אותו, שמחתי במיוחד.
כבר שנים רבות ששיריה של שפירא מלווים את חיי.
על שניים מהם כתבתי בשעתו בטור שהיה לי ב־X net, "סניף" של ynet שכבר אינו פעיל. היה לי שם מדור שנקרא "הסודות והסיפורים שמאחורי השירים הגדולים" וכתבתי בו על "מקרוב": "שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת…", ועל "הקיסרית הלבנה". באתר שלי "סופרת ספרים", במדור "השיר של יום שלישי", העליתי כבר חמישה משיריה של שפירא, ביניהם "נהר הבכי", "לו הייתי", "נחמה", ועוד היד נטויה.
טור על שיר שהיה לי חשוב במיוחד, "היי שקטה", זכה אצלי לכותרת "אל מי השיר פונה?"
מאחר שרחל שפירא לא נוטה – ובצדק! – לחשוף את ההשראות לשיריה, בעצם לא הייתה לי תשובה "מוסמכת" לשאלה ששאלתי בכותרת, וכשניסיתי להשיב עליה "נשענתי" רק על מילות השיר עצמן, בלי רקע ביוגרפי. בלי סיפורים נוספים.
בדרך "חפרתי" גם בשירים אחרים ונוכחתי ששפירא מדברת לא פעם אל אהוב נסתר, או אל חבר קרוב: "אל תסב את פניך", היא מבקשת בשיר "חלומות"; "בבדידות המטרפת / עוד אראה בך, חבר", היא מבטיחה בשיר "זר יקר"; "יש בי כוח, יש בי כוח, / אל תחוס עלי", היא מפצירה בשיר "אדבר אתך"; "איש לא יראה אותי בוכה, / כי רק בתוך ליבי אתה נוכח", היא לואטת דבר סוד באוזניו, ובאותה עת, בפומביות החשאית של שירתה, גם באוזנינו.
על השורות "אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם / הם כבר למדו איך להצניע את עצמם" היא נשאלה אם מדובר באנשי השירות החשאי, וסירבה לאשר או להכחיש, אבל ברור שהיא מעודדת בו את עצמה, נזכרת שאין לאבד את התקווה, כי תמיד יהיו מי שיישארו נאמנים לה ויוסיפו לחמם אותה "בפרורי אהבתם".
התשובה הלא תשובתית שלי לשאלה "אל מי פונה השיר 'היי שקטה'" הייתה בסופו של דבר בפשטות: אל עצמה כנראה, אולי אולי בכל זאת אל אישה אחרת, שאותה היא מבקשת לנחם. היי שקטה, הדוברת מפצירה, שהרי אין בררה, אלא להשלים עם המציאות; גם אם אינה מושלמת, בעצם אינה איומה כל כך. אולי לא גן עדן, אבל גם לא ממש גיהינום. ככה. זה מה שיש. הדוברת ממשיכה לפנות אל האישה (או על עצמה), ופוטרת אותה מאשמה: את יכולה להיות שקטה, כי גם אם יש בך דופי, אין בו באמת חשיבות. את יכולה כבר לשכוח אותו. ושימי לב, היא אומרת לה עוד, אפילו האוויר, החומה הלא קיימת העוטפת אותך בלא כלום, יכול כבר להתחיל להגן עלייך.
ואז דברי ההרגעה שלה מתפתחים, משתכללים ומשתנים: שוב אינה מציעה רק השלמה בלית ברירה עם מה שיש, אלא נותנת לאותה אישה אחרת – לעצמה? את האפשרות המופלאה ביותר: את יכולה, היא אומרת, כמו ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, למצוא לסבל פשר. תראי, היא מראה, הצרות שלך כבר מתחילות להתגבש ליופי. כלומר – מה שהסב לך כאב נהפך לאט למשהו אחר, ליצירת אמנות שיכולה לגעת בזולת, לדבר אליו. אולי היא מתכוונת לשיר עצמו, זה שהיא שקועה באותו רגע בכתיבתו, ויודעת כי לאחר שתסיים ליצור אותו תגלה שמהעפר צמחה שושנה, מהכיעור, או לפחות מהסתמיות, נולד יופי, מהכאב שהיה כל כך מיותר נשאר משהו שירגש אנשים ויאמר להם משהו על עצמם.
כל מי שחשה פעם שונה, יוצאת דופן, מיותרת, כל מי שדמתה בעיני עצמה לצרימה בתוך נוף המטופח ממנה, כל מי שהרגישה מכווצת מרוב זעם, כמו כף יד חבויה בתוך אגרוף, כל מי שהייתה פגיעה, מושפלת ומבוהלת, לא תוכל שלא להיאחז בשיר הזה, ולפגוש בו את יופייה של רחל שפירא ואת הנחמה שהעניקה, לעצמה, ולזולתה. אז מי בכלל צריך סיפורים על חייה של מי שמסוגלת בכמה מילים להעניק משמעות לחיים של אחרים.
הטור על "היי שקטה" לא עלה בסופו של דבר ב־Xnet, אלא רק אצלי, באתר "סופרת ספרים". העורך שם סבר שמאחר שאין לי באמת תשובה לשאלה ה"ביוגרפית", אין טעם לפרסם אותו אצלו.
זה היה בינואר 2016. מאז הטור הזה זכה אצלי לעשרות אלפי כניסות, למעשה הוא אחד הפופולריים ביותר שלי…
זה מעיד כמובן על האהבה הרבה, המוצדקת כל כך, שהציבור בישראל רוחש לרחל שפירא וליצירתה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לך, בשמי ובשם הרבה מאוד מהקרובים אלי, שמרגישים כמוני עד כמה שהקיום שלך מיטיב את חיינו.
צלילה של המילה האחת, "והלכת", שחוזרת שוב ושוב, הולך ומצטבר, פועם כמו לב או גונג, כמו תוף שמלווה תהלוכת אבלים; ויש בו, בספר, שירי אֵבֶל ישיר, כמו "מעבר לנהר" –
זהו שיר שיופיו נובע מהצלילים הנחרזים – כר – ניגר – נהר, המספרים על האי סדר שממשיך להתרגש גם שנים אחרי שהיקר מכול נמוג אל מעבר לנהר הסטיקס, הגובל בין הארץ לשאול, ואינו מוזכר כאן בשמו המפורש, אבל הוא משתמע ונהיר.
יש בספר שירים סיפוריים נוגעים ללב במיוחד, למשל – "זוג בשדירה":
שיר שלוכד רגעי מפגש חד צדדי ומייסר בין אישה שצופה בבני זוג, שאת אחד מהם, את הגבר, הכירה מקרוב, ועכשיו הוא כבר זר לה, אם כי גם מוכר יותר מכול, שייך לאישה אחרת שאינו מביט בה. אגביות התיאורים היומיומיים, פירוטם – "לֹא. הַמָּלוֹן לֹא פֹּה אֶלָּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׁכוּנָה. / הִיא מְחַפֶּשֶׂת רְחוֹב מַקְבִּיל לְהַלֵּךְ בּוֹ […]" אינה מטעה אותנו: אנחנו חשים היטב בכאב הנוקב הנובע מהמאמצים לגבור על הפער בין הקרבה של פעם לזרות של עכשיו, בין הידיעה שמי שהיה "שלה" ממשיך לחיות, והוא עם אישה אחרת, ואפילו לא יודע שיש מישהי שצופה בו כמו מעבר לזגוגית שקופה אך אטומה.
את השירים שנגעו ביותר לליבי מצאתי בשער הרביעי של הספר, "אבל לאן, אימא?" המוקדש לאבל ולכאב מסוג אחר – ייסורי ילדותה של המדברת. זמירה, הכותבת, "מגלה" לנו בו ששמה בבית הוריה היה סָאמְרָה; שהוריה המהגרים, המבוישים, נאלצו להיעזר בה במצבים שבהם הורים אמורים להיות החזקים, המנווטים, למשל – כדי שתתווך בינם לבין המורה שלה באסיפת ההורים של סוף כיתה א'. הההורים מעודדים אותה – כן, "תְּדַבְּרִי, תְּדַבְּרִי עְבְּרָאנִי / יָא עְיּוּנִי, הָיוּ / אוֹמְרִים, וְכָכָה / נִלְמַד גַּם אֲנַחְנוּ עִבְרִית", והיא נבוכה בדיעבד ממבוכתה אז, מבקשתה את אמה שלא תדבר עם המורה בערבית, מהתשובה של האם "וְאֵיךְ אֲנִי אֲדַבֵּר אִתָּהּ, יָא בְּינְתִי, אֵיךְ?", מהמראה המהודר מדי של הוריה: "אִמָּא לָבְשָׁה שִׂמְלָה חֲגִיגִית / וְאַבָּא חֲלִיפָה שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים", ממאמצי השווא שלהם להבין את מה שאומרים להם: הם "יָשְׁבוּ כְּמוֹ חוֹמָה מוּל הַמּוֹרָה עַל הַסַּפְסָלִים / רָכְנוּ אֵלֶיהָ וְרָצוּ לִשְׁמֹעַ אֶת כָּל הַמִּלִּים", ומחוסר האונים שלה כילדה, שהמורה מבשרת לה לכאורה בשורה משמחת – מתכוונים להקפיץ אותה ישירות לכיתה ג', כי היא כבר יודעת לקרוא. הילדה רוצה רק להישאר עם החברות שלה, אבל מי יעזור לה, ומי יושיע?
השיר הראשון בשער הזה, "רעל שיש לו שם", שטוף זעם: "הַאִם שְׁלַחְתֶּם אוֹתָנוּ לָמוּת בְּיוֹדְעִין? / יְדַעְתֶּם, חֵצִי מֵאִתָּנוּ לֹא יַחְזְרוּ." היא תוהה בו – "הַאִם יְדַעְתֶּם שֶׁהַהוֹרִים יִשָּׁבְרוּ / כְּמוֹ עֵץ יָבֵשׁ עַד סוֹף יְמֵיהֶם? / שֶׁהָאָחוֹת הַקְּטַנָּה לֹא תִּגְדַּל?" והיא נאבקת בו בעצמה, להתנגד, מנסה להשתכנע ש – "אֵין לָךְ זְכוּת לִכְתֹּב אֶת זֶה", אבל כמובן – כותבת את הדברים, ועוד איך!
עד שלב די מתקדם בקריאת הרומן החדש של גייל גלבוע פרידמן (על קודמו, אלמה מאטר, כתבתי כאן) האמנתי (קיוויתי!) שמדובר בתכסיס ספרותי מתוחכם: קול של מספר מגוף ראשון שבדבריו חושף בלי דעת את ההפך ממה שהוא מספר לנו על עצמו. כמו, למשל הומברט הומברט, המספר ברומן לוליטה על אהבתו־כביכול לילדה הקטנה שהוא פוגע בה מינית, אחרי שהמית את אמה, ואין לו מושג שבכל דבריו הוא בעצם מפליל את עצמו, את אלימותו, את הזוועה האיומה שהוא מעולל.
אבל לאט לאט, לאורך הקריאה, התחלתי לחשוד שלא, לא בטוח שהמספרת ששמה את המילים בפיו של המספר בספר שלפנינו החליטה עד הסוף שהדמות שלה היא מה שמכנים בציבור דושבאג מצוי. לצערי התחלתי בשלב מסוים לחשוש שהיא מייצגת באמת, ברצינות, את סבלותיו ואת מצוקתו.
המספר הוא אסף, איש הייטק, גר בבנימינה עם אשתו יסמין ובנם הפעוט, דקל, תינוק שנולד ממש בתחילת הסיפור.
יסמין ילידת היישוב. הוריה גרים בשכנות לזוג הצעיר. ותיקי בנימינה מכירים אותה היטב, אבל אסף מרגיש שם נטע זר. מרגיש שבני המקום נוהגים בו בחשדנות; שעליו להוכיח את עצמו, את זכותו להיות כאן בכלל, נשוי ליסמין, גר בבית בשכונה הוותיקה, לא בצדו החדש של היישוב, שמיועד למצטרפים חדשים…
אבל הזרות שהוא חש בבנימינה איננה בעייתו המרכזית, אלא – הזרות שהולכת ומתפתחת בינו ובין יסמין.
מאז שהרתה ללדת היא כבר לא מושכת אותו. "לא מושכת?" מגעילה אותו ממש!
הוא אפוף טינות כלפיה. מרגיש מושפל, מסורס, נתבע לרצות אותה; הוא מפנטז בלי הרף על נשים אחרות, אפוף חשדות שהוא בכלל לא אביו הביולוגי של דקל, ובכל זאת מתאמץ – כביכול – להתנהג באופן ראוי. כלומר – לעזור לה ולהיענות לכל דרישה שלה. לא מתוך התחשבות אמיתית. לא מתוך ראיית הזולת, או אכפתיות. רק כי ככה מצפים ממנו. ומה יקרה אם תמאס בו? להתגרש עולה יותר מדי כסף… הוא מרגיש כבול אל אשתו ואל ביתו בעבותות כספיות, ובתוך תוכו רותח מתיעוב ושנאה לכל מה שיש בחייו. מרגיש מנוצל. מתקומם בחשאי. מתנגד. משתוקק כל הזמן לבגוד בה.
אפילו כשהיא סובלת מצירי לידה, כשהוא יושב לצידה בבית החולים, הוא משוכנע שהיא סתם מגזימה בהפגנת הכאבים שהיא חווה.
כמעט כל המחשבות הפנימיות הנסתרות שלו שליליות ומרות. כשהוא הולך לחדר התינוקות לראות בפעם הראשונה את בנו, הוא מסתכל על היילודים וחושב "היו להם יתרונות ברורים על פני: יותר בריאות. יותר חיות. יותר ימים לראות טוב".
הוא מתנהג בגסות רוח אל ידידים שאשתו מזמינה להתארח אצלם, ושקוע ברחמים עצמיים, חשדות מכוערים ושנאה.
אם מישהו חושב שרק כלפי אשתו הוא מגעיל, אפשר להיווכח שבאופן כללי וגורף אין לו מושג איך מתנהגים בהתחשבות, איך רואים את הזולת. זה קורה גם כשהוא נמצא במחיצת חבריו: בשלב מסוים הוא "מתעלק" על אחד מהם, כופה עליו את נוכחותו, לן אצלו, ואפילו, כשהחבר מסביר לו בנימוס שלא יוכל להמשיך לארח אותו, מרשה לעצמו לקחת תפוח מהקערה הניצבת מולו, ולנגב אותו… בחולצה של החבר! ואז לטעום ולזרוק. גם תפוח עץ שלא קנה בכספו לא יכול לרצות את צרכיו ורצונותיו…
הרגעים כמעט היחידים שבהם הוא קצת חיובי לכאורה מתרחשים במהלך משגל מוצלח.
בכל שאר הזמן מה שהוא מגלה לנו במונולוג הפנימי המתמשך מוכיח שמדובר פשוט באדם מגעיל במיוחד.
אז כן, בכך גלבוע פרידמן משכנעת בהחלט. אבל איפה הקונטרפונקט? איפה המורכבות? ציפיתי וקיוויתי כל הזמן שנראה את החיים מדי פעם, או בכלל, גם מנקודת המבט של יסמין.
מה מרגישה אישה שזה עתה ילדה, והיא חשה, וצודקת! שבעלה לא אמפתי, לא אכפתי, לא מתחשב, רק עושה את התנועות הנדרשות, אבל בעצם עוין, פסיב אגרסיב, מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד?
איך נראה הסבל שלה? הוא מרגיש שהיא תובענית ועריצה. היא מרגישה נטושה, ועזובה. אבל את רגשותיה אנחנו רואים רק דרך הפריזמה של אישיותו המעוותת, ולי, לצערי, זה לא הספיק…
מצד שני, אני מודה שקראתי את הרומן בשטף, בלי לעצור ובלי לזנוח אותו, כפי שאני נוהגת לעשות בלי שום משוא פנים עם ספרים שלא מדברים אלי…
אולי המשכתי לקרוא עד הסוף כי כל הזמן קיוויתי למורכבות שתגיע ותפתיע או תרגש אותי. זה לא קרה.
הספר פרשת סטלין מתמקד לא רק בדמותו של סטלין, אלא גם בשני מנהיגים נוספים, צ'רצ'יל האנגלי ורוזוולט האמריקני, ובברית שכרתו עם ברית המועצות, כדי להביס את היטלר.
הוא לא נקרא כמו ספר עיון יבש וגדוש בעובדות, אלא כפרוזה מותחת, מרתקת, ולפעמים אפילו מסמרת שיער.
כמו תמיד כשאני קוראת ספר שמספר על מנהיגים חשובים בתקופות של משבר עולמי קיצוני, אני נדהמת מעוצמת ההשפעה שיכולה להיות לאנשים בודדים על חייהם של מיליונים.
התקופה שהספר שלפנינו מכסה מרתקת במיוחד. הוא נפתח עם תחילתו של מבצע ברברוסה, כשהיטלר הפר את ברית אי־הלוחמה שהייתה לו עם סטלין, בהסכם המכונה "ריבנטרופ־מולוטוב", ופלש במפתיע לברית המועצות.
מרתק לקרוא איך צ'רצ'יל החליט להצטרף למלחמה, בעצם, במידה רבה, כדי להגן על סטלין, אף על פי שראה בו עד אז אויב מסוכן שהיה נחוש לסלק. מרתק לא פחות לקרוא על שלושת האנשים המרכזיים הללו, צ'רצ'יל, רוזוולט, שהצטרף למלחמה אחרי המתקפה היפנית על פרל הרבור, וסטלין. מדהים למשל תיאור קריסתו הנפשית של סטלין לנוכח הידיעות על הפלישה הגרמנית, שהרי עד שזה קרה סירב בכל תוקף להאמין שיש לכך סיכוי. עד כדי כך, שיום לפני הפלישה הגרמנית עוד ציווה להוציא להורג קצין מודיעין שהיטיב לקרוא את הרמזים, הבין אותם, וניסה להתריע.
אנחנו רגילים לחשוב על סטלין כעל עריץ נחוש ששלט בארצו ללא מורא וביד ברזל, וכמעט לא יאומן ללמוד איך התמוטט ולא תפקד במשך שלושה ימים, למעשה – נס אל אחד מבתיו המרוחקים וסירב לצאת אל הציבור ואל אנשיו בכלל, ולהתמודד עם המפלות האיומות שספג הצבא האדום בתחילת המלחמה.
רק ביקור משלחת של יועצים שהגיעו עד אליו, הפצירו בו והעניקו לו את ההרגשה שעמו זקוק לו, ושהוא היחיד שמסוגל להוביל לניצחון, הפיח בו רוח חיים, רומם את נפשו, והחזיר אותו לתפקוד.
בכלל, מרתק לקרוא על האיש הנורא הזה, שהיה כידוע אחראי למותם של עשרות מיליונים מבני ארצו. על יכולותיו להקסים בני שיח תמימים – בהם את צ'רצ'יל ורוזוולט בכבודם ובעצמם, שנפגשו אתו כמה פעמים כדי לטכס עצה איך להמשיך במלחמה, ואילו צעדים לנקוט.
למשל – על המפגש, לקראת סופה של המלחמה, שבו תבע סטלין לקבוע שלאחר שגרמניה תיכנע, יוציאו להורג עשרות אלפי קצינים גרמנים. רוזוולט, למרבה ההפתעה, צידד בדרישה, ורק "עמד קצת על המיקח" בעניין מספר המוצאים להורג, וצ'רצ'יל הג'נטלמן, שמבחינתו זה מסוג הדברים שאומרים עליהם באנגליה: it's not done! רתח מזעם וביקש להפסיק את השיחות. הוא לא הרגיש שהשניים האחרים פשוט משתעשעים על חשבונו!
לעומת זאת, צ'רצ'יל לא היסס להגיע עם סטלין להסכמות חשאיות, מאחורי גבו של רוזוולט ובלי ידיעתו. נראה כי מרגע שהתאושש, היחיד שמשך בכל החוטים, ובמיומנות רבה, היה סטלין. מסתבר שלמרות מוצאו הפשוט, בן למשפחה ענייה מרודה, למרות שהיה בעברו לא יותר מפושע אלים, היה סטלין איש ספר שידע הרבה מאוד על העולם – הרבה יותר מהשניים שהציגו את עצמם כאינטלקטואלים משכילים, צ'רצ'יל ורוזוולט.
כך לקראת סיומה של המלחמה הצליח סטלין להשיג מעמיתיו את מה שהיה חשוב לו באמת. כשצ'רצ'יל נאבק למשל למען חירותם של הפולנים וביקש למנות להם ממשלה עצמאית, פולנית, "סובב" אותו סטלין והסביר לו שאמנם הוא נחשב דיקטטור, אבל לא היה מעלה על דעתו לקבוע לפולנים מי ימשול בהם. (כמובן שזה הותיר פתח למה ששאף מלכתחילה להשיג: פולין נשארה כפופה לברית המועצות. עד שזאת לא נחלשה וקרסה, לא הייתה לפולנים תקומה, והם ידעו שנים קשות מאוד, מתחת למגף הסובייטי, גם זמן רב אחרי מותו של סטלין).
צ'רצ'יל ניסה באותה שיחה מכרעת להציל את הפולנים, והסביר לסטלין שמדובר "בכבוד שלי". על כך השיב סטלין בעורמה – "ובשבילי זה עניין של חיים ומוות".
לא יאומן לקרוא ולהבין עד כמה השפיעו החלטות של שלושה אנשים, לפעמים אפילו רק שניים, על חייהם של מאות מיליונים. כך למשל בביקורו הראשון של צ'רצ'יל במוסקבה, שנועד להבטיח את שיתוף פעולה בין בריטניה וברית המועצות, השיחות כמעט נפסקו כי צ'רצ'יל נעלב (אישית!) מסטלין, וכבר התכוון לחזור הביתה בלי שום הסכמות, ורק עוזרו הקרוב של ראש ממשלת בריטניה הציל את המצב, דיבר עם הבוס, שיכך את זעמו, והזכיר לו מה בעצם עומד על הפרק… לא להאמין!
מדהים לקרוא איך סטלין הערים על שותפיו אפילו בתום המלחמה: לשגריר ארצות הברית העניק למשל במתנה פסל מעוצב שנועד להיתלות על הקיר. רק כעבור שנים נודע שבתוך הפסל היפהפה הזה נטמן מכשיר האזנה שלא נזקק לאנרגיה חיצונית כדי שיפעל…
תמימותם של רוזוולט וצ'רצ'יל מזעזעת. הם אמנם עזרו מאוד לסטלין, בכך שציידו אותו בכמויות בל יתוארו של תחמושת, טנקים, מטוסים, שבעה עשר מיליון טון ציוד (שסטלין תבע מהם, בלי להתבייש, ולא היסס גם לבוא אליהם בטענות כשחלק מהציוד לא הגיע, כי הגרמנים הטביעו אניות של בעלות הברית שנשאו אותו!), אבל בסוף הדרך, קרוב מאוד לניצחון, לא הבינו באמת לְמה סטלין שואף. רוזוולט רצה רק להבטיח את שיתוף הפעולה של סטלין במלחמה נגד יפן. צ'רצ'יל רצה להבטיח שסטלין לא ישתלט על אירופה, ואילו סטלין "רצה למנוע כל אפשרות שגרמניה – אם וכאשר תקום פעם לתחייה – תשוב ותתקוף אי פעם את ברית המועצות".
לא רק המנהיגים היו תמימים. במסיבת עיתונאים, כששגריר ארצות הברית ניסה להתריע נגד סטלין ולהסביר לאן הוא חותר, דנו אותו שומעיו לכף חובה, סברו שהוא מדבר כך רק משום שהוא מיליונר, חשדו בו שהוא אומר את הדברים רק מכיוון שהרוסים "הקשו עליו" בשנים שהיה שגריר… כשהדגיש שעל ארצות הברית להיראות חזקה, כי חלקים ענקיים של מזרח אירופה נשלטים בידי הסובייטים ואין סיכוי שסטלין ייסוג מהם, חשבו שהוא סתם מחרחר מדון.
גם שגריר בריטניה במוסקבה נחרד מהגישה הפייסנית של ראש הממשלה שלו, "היא נראתה לו חלשה, שגויה ונאיבית". אבל שני מנהיגי העולם החופשי נשארו בשלהם, וסטלין כמובן צחק מכולם. אחד הצופים במפגש בין שלושת המנהגים ציין לעצמו כי "סטלין נותר ממוקד ללא פשרות, נושא ונותן ערמומי ומיומן". בזמן שצ'רצ'יל "נשא מונולוגים", ורוזוולט "הכביר מילים" – "סטלין התגלה כאמן תרגילי ההתחמקות וההשהיה בלי לייחס חשיבות רבה לעובדות"…
כשרוזוולט הגיע לקרים, לוועידת יאלטה (בהקשר זה מעניין לקרוא את ספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945), "במחיר גבוה של אי־נוחות וסיכון עצמי", הוא בעצם "העניק לסטלין את המחמאה הגדולה ביותר האפשרית בעצם בואו", אבל סטלין ראה בפעולה האצילית והנדיבה הזאת סימן של חולשה, ונהג בהתאם.
צ'רצ'יל ורוזוולט שכנעו את עצמם שעלה בידם "לכונן מערכת יחסים קרובה" עם העריץ צמא הדם, שהיה, כמובן, פסיכופת מסוכן. אכן, "רק שבועות מעטים לאחר המסיבות הידידותיות שלהם", הטיח בהם סטלין ובבאי כוחם עלבונות והאשמות.
צ'רצ'יל נדהם: "מה שמתמיה אותי זה חוסר העקביות", כתב לאשתו…
אני תוהה מה אפשר להסיק מכל זה עכשיו. היום, כשאני כותבת את הדברים הללו, פוטין וטראמפ אמורים להיפגש באנקורג', באלסקה. הם ידונו בגורלם של מיליוני אוקראינים, וכל החלטה שלהם (או אי־החלטה!) תשפיע מן הסתם גם על חיינו. (היום, יום ראשון 17.8, וכבר ידוע שמפגש הפסגה הקצר הסתיים בלא כלום. טראמפ רק העניק לפוטין לגיטמציה בעצם המפגש אתו. ברוסיה הציגו את תמונותיו על אדמת ארת הברית, כפריצה של הבידוד הבינלאומי על המדינה שנמשך יותר משלוש שנים. באוקראינה ראו בכך בגידה שרק מסיבה להם כאב נוסף, על רקע המלחמה והסבל המתמשך).
בסופו של הספר מספר מילטון שכיום מתקיים ברוסיה "טיהור" של סטלין: "משקמים" את המוניטין שלו כגיבור שהסיר מעל ברית המועצות את האיום הגרמני.
מסתבר שאת הזוועות אפשר לשכוח.
כדי להיזכר בהן, כדי לדעת שוב כיצד נראתה השפעתן של הזוועות ההן בחיי היומיום של בני האדם שחיו תחת סטלין, כדאי לשוב ולקרוא את אחת העדויות המאלפות ושוברות הלב במיוחד, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, תקוות השיר.
וכמובן – להסיק מכך שאסור ללכת שולל אחרי פסיכופתים, אסור להישבות בקסמם המתעתע. אבל לשם כך צריך הרי קודם כל לזהות אותם…
הוצאת כתר, 2025 תרגמה (והוסיפה הערות שוליים רבות ומאירות עיניים): עדי מרקוזה־הס 392 עמ'
“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”
“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”
“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.
“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”
אני מודה: הספר לא שבה את ליבי מיד. נדרש לי זמן כדי לשקוע בו ולהתמסר לו, ועשיתי את זה בעיקר מכיוון שדעתה של מי שהמליצה לי עליו נחשבת בעיניי – בדרך כלל הטעם שלה ושלי מסונכרן מאוד בענייני ספרים, ואם היא התלהבה ממנו, אמרתי לעצמי, כדאי שאנהג בו באורך רוח.
וכן, היא צדקה!
קשה לומר ממה התפעלתי יותר: מהאמינות של הדמות הראשית? מהשחזור המדויק, המשכנע להדהים, של החיים בכפר קטן באמריקה, במאה השמונה עשרה? או, בסופו של דבר, ממה שנגלה לי באחרית הדבר שהוסיפה המחברת, ששם בכלל הופתעתי מאוד (היא מתרה בקוראיה שלא לקרוא את דבריה מראש, אלא רק אחרי שקוראים את הרומן במלואו, והיא צודקת לגמרי, כי מה שנודע שם, לאחר מעשה, על האופן שבו הגיעה לכתוב את הספר, מפעים ממש).
הרומן נכתב בגוף ראשון. מרתה באלארד מספרת לנו בקולה על חייה, ובעיקר על משלח ידה ועל הסיפורים הסובבים אותו. מרתה מיילדת, ולצד הסיפור הכתוב שלפנינו, שזורים ברומן ציטוטים רבים מתוך יומן שהיא מנהלת, ובו היא מספרת את קורות יומה, את מי יילדה, מה היה מצב האם והיילוד, וגם – משפט או שניים על חייה האישיים.
כך אנחנו לומדים על משפחתה, ילדיה הבוגרים, על אלה שהלכו לעולמם בטרם עת, על בעלה המסור, טוב הלב, אפרים, ועל חייהם המשותפים המלאים באהבה, נדיבות, חסד, זה כלפי זה, ושלהם כלפי הסובבים אותם, על חריצותם המופלאה, ועל אומץ ליבם.
העיירה הקטנה שבה הם גרים שוכנת על שפת נהר שקופא בחורף, ובמשך חודשים ארוכים נשאר קפוא. תלאות מזג האוויר מתוארות בחיוניות רבה כל כך, עד שבעיצומו של גל החום של חודש אוגוסט שפוקד אותנו בישראל בימים אלה הרגשתי צמרמורות של קור (טוב, גם המזגן שפועל במרץ הוסיף כנראה לתחושה…). הנה דוגמה אחת מיני רבות: "הרוחות צברו תאוצה והשמיים נפתחו ברגע שהשופטים הגיעו. פיסות שלג משוננות מצליפות באוויר, שורטות את החלונות. רוח קרה חומקת מתחת לדלת ומסתחררת סביב כפות רגלינו. אני מהדקת את החצאית סביב הקרסוליים. איימוס פולארד הדליק בקמינים אש עזה ושואגת, אבל הם מתקשים להביס את הקור המזדחל שהסופה הודפת לעברנו"… ברררר…
מרתק ומפחיד לקרוא על חיים גדושים בתלאות היומיום שבהם כל דבר קטן מצריך עבודת פרך. את הכול אנשים מייצרים בעצמם לעצמם: סכינים, נרות למאור: מכינים אותם בתהליך ארוך ותובעני מחלב חיות, שמחממים, בוחשים, מגיעים לרגע הקריטי לפני שהוא נקרש, ואז מעצבים את הנרות, טובלים בכל אחד מהם פתיל…: "עבודה קשה ומיוזעת"… קולמוס מכינים מנוצה ומזינים אותו בגושי דיו; רוצים שמלה חדשה? יש ללכת לחנות, לבחור בד, ולתת אותו לתופרת… נשים צעירות מכינות לאורך שנים את הנדוניה שלהן – תחרות, מצעים מבדי פשתן שטוו בעצמן, או מכותנה שסרקו. רוצים בית? יש לשנס מותניים ופשוט לבנות אותו… חיי היומיום כרוכים בחליבת פרות, השגחה על התרנגולות והסוסים, בישול, ניקיון…
אישה שיודעת קרוא וכתוב היא בחזקת פלא. בעצם – גם גברים רבים אנלפביתים.
את התושבים מטרידים זיכרונות טריים מהמלחמות עם האינדיאנים, ויש לבנים שהתעשרו כי נהגו לקרקף את אויביהם (ולא רק את אלה האינדיאנים!) ולמכור את הקרקפות תמורת הרבה מאוד כסף. כיום בני השבט השכן כבר לא מהווים איום, עד כדי כך שהכומר ואשתו אפילו מתיידדים אתם, למורת רוחם של חלק מהלבנים, שמעדיפים לשמור טינה וללבות אותה.
גם שחורים שהיו עבדים אבל השתחררו מופיעים בספר, והכול, מסתבר, מבוסס על תחקירים מעמיקים שערכה הסופרת.
דבר אחד לא השתנה מאז: כוחם הגופני של גברים, העולה על זה של נשים; הנכונות של הגרועים שביניהם לנצל את היתרון הזה כדי לפגוע בנשים, לתקוף, להפחיד, לאנוס, וגם – הטיית הדין המובנית של מערכת המשפט, שמגמתה לא להאמין לאישה, לקורבן, אלא לגבר המכחיש, המצויד בעורכי דין יקרים ובתחכום שהחברה מקנה לו, ושוללת ממנה.
אמנם בימינו נשים לא נאלצות עוד לשלם קנסות ולהיענש אם ילדו ילד מחוץ לנישואים; אמנם הפמיניזם הקנה לנשים שיוויון זכויות בפני החוק, אבל אין ספק שגם כיום נשים מוצאות את עצמן בעמדה של נחיתות, גם כשהן אוזרות עוז ומתלוננות נגד גברים שפגעו בהן, קל וחומר כשאין להן כלים להתמודד עם הפגיעה.
אריאל לוהון נוהגת לבסס את הרומנים שלה על דמויות אמיתיות, ועל אירועים היסטוריים שחקרה. הנהר הקפוא עורר בי סקרנות, ואין ספק שאקרא עכשיו ספרים נוספים שכתבה.
"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.
"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."
הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.
הוא ניסה לחשוב עליה.
"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "
אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."
בתחילתו שבה את ליבי הספרון הזה – כל אורכו רק 97 עמודים קטנים. הוא הזכיר לי את מסות השוטטות הקצרות של ולטר בנימין, גי דה מופאסן, צ'רלס דיקנס ואחרים, בספר שגם הוא ראה אור בהוצאת תשע נשמות, ב־2017: לאהוב, לשוטט, להפליג, ובמיוחד את המסה הסיפורית הבלתי נשכחת של וירג'יניה וולף, שמתארת ליל שוטטות שלה בחוצות לונדון ואת תובנותיה מהשעות שבהן הסתובבה בעיר, פגשה אנשים וראתה מראות.
לילטי מסתובבת בפריז. רואה קבצנים והולכי רגל; קוראת ומתעדת כתובות גרפיטי שחלקן נהפכו כבר לשיחות שמתנהלות על קירות: על הכתובת "האהבה שורצת ברחובות" השיב מי שהשיב בכתובת משלו: "לא האהבה שורצת ברחובות אלא האומללות, ועל כל שעל ופינה", שאליה נכתבה תשובה נוספת: "האהבה מתה". לילטי מצטטת את הכתובות בצרפתית, מתרגמת אותן, ומשעשעת אותנו בהומור שיש בהן, עד שמתחשק להודות לה – טוב ששמת אליהן לב, והבאת לנו אותן כשי.
הרשימות הראשונות אישיות ברוחן. לילטי מספרת לנו מדוע בעצם אישה צעירה ילידת באר שבע ש"היגרה לתל אביב" (כך כתוב בביוגרפיה שלה על דש הספר) הגיעה לפריז – היא התכוונה ללמוד שם ספרות או פילוסופיה. היא לא מגלה לנו כיצד זה היא בעלת תעודת זהות צרפתית, אבל רומזת: כשהתיק שלה נגנב ובו כל המסמכים החשובים השייכים לה, היא נאלצת להתחיל "שוב" בהליכים ביורוקרטיים כדי לשחזר את תעודת הזהות הצרפתית האבודה, ושוב להוכיח את זכאותה, "העניין כבר הוכח", היא מנסה להסביר לפקידה הטרחנית, שכן כבר המציאה לרשויות את תעודות הזהות של הוריה, סביה, תעודות הלידה של כולם, וכיוצא בזה. טוב, אז היא ישראלית שמוצא משפחתה צרפתי.
והיא מסתובבת בפריז עם מבט שהוא מקומי וזר, בעת ובעונה אחת. תושבת, אך גם, במידה מסוימת, תיירת.
היא סוקרת את סביבותיה ושואלת את עצמה "מה את עושה עם העיר הזאת, שאת חלק ממנה? מה את אמורה להכיל ממנה? מה הכרח להיות חלק ממנה?"
היא מתבוננת בהולכי רגל שפוסעים על המדרגות ובנוסעים שממתינים בתחנות האוטובוס. היא רואה "נשים אפריקאיות לבושות בבגדים ססגוניים נושאות עגלות עמוסות בתינוקות ובסלים מהשוק". היא חשה בריחות העולים באפה "למראה ענפי הסלרי המציצים מן העגלה של האישה", אבל "נידפים במהרה". היא לוקחת אותנו לטיול חוצות, רואה את הצוענים "שמכנים אותם פה במחוות פוליטילקלי קורקט – 'אנשי המסע'" כשהם מגיעים בבוקר למרכז העיר "ויוצאים לעבודה", ומוסיפה: "מקצתם מקבצים על המדרכות, אחרים גונבים בתחנת המטרו, שודדים זקנים שמושכים כסף בכספומט, מכים עוברי אורח, חוטפים את הפלאפונים ברחוב, במטרו גאר־די־נור", ובערב, "לאחר יום עבודה" חוזרים אל מחנות האוהלים שהקימו בפרוורי העיר.
פריזאית? תיירת? גם וגם.
לילטי מלווה את הפרקים הקצרים באיורים מקסימים: של גשר בפריז; של הכלבה השייכת לה ולבת־זוגה, כשהיא שמחה וכשהיא כעוסה; של חסר בית שישן על קרטון ברחוב; של זוג פסלים שראתה בשוק באמסטרדם.
הייתי שמחה אילו המשיכה בתיאורי הרחובות והשוטטות שלה, אבל היא עוברת גם לעניינים אחרים, שגם בהם מצאתי חן: למשל, שיחה שלה עם רופא המשפחה (שם מכנים אותו "רופא כללי") על ספרות ובריאות, או – התרשמויותיה מענפי ספורט שונים באולימפיאדת פריז, ששודרו באותה עת בטלוויזיה.
הבעיה שלי התעוררה לקראת הסוף, כשהיא מחליטה לתרגם חלק מתוך מחזה שראתה במסגרת "תיאטרון אקספרימנטלי". אני מודה שלא הבנתי מה הקשר; שהקטע המתורגם פשוט לא עניין אותי, ושהייתי מעדיפה לקרוא עוד ועוד מתיאורי המקום והעיר, במקום את החלק הזה, שבעצם חותם את הספר, ומכיל 13 עמודים (לא מעט, באחוזים, אם זוכרים שהספר קצר מאוד).
הרומן אנדראו, ספרה הראשון של נירה ג'רסי גת, שהיא, כך נכתב על גב הספר, "מעצבת טקסטיל" (גיבורת הספר מעצבת שטיחים), מתחיל ונגמר באותה נקודה: הפסיכולוג שהלכה אליו במשך חמש שנים, חשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר (התאהבה בו, למעשה!), נפרד ממנה לצמיתות, לא לפני שרשם לה על פתק את שמו של פסיכיאטר שאמור לעזור לה "להיפטר מהאלכוהול" שאליו התמכרה בתקופה האחרונה, במידה לא מעטה – בגללו!
מיד אחרי נקודת הפרידה הזאת, שמתרחשת בסלון ביתו, גולשת המספרת, ניקה, אל ההתחלה – מדוע בעצם הגיעה לטיפול, ומה עבר עליה בשנים שנוצר הקשר המיוחד בינה ובין אנדראו.
ניקה סובלת מחרדות עמוקות מאוד, שממוקדות בבתה, מאיה. היא מתקשה להתמודד עם כל פרידה מהילדה, שבמשך השנים גדלה, מתגייסת, עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת לעבוד, להרוויח כסף ולצאת לטיול הגדול.
כל עיכוב של מאיה, כל דקה מעבר לזמן שבו ניקה מחכה לשובה הביתה, קשה מנשוא ונהפך לדרמה קשה, שמתוארת עד כדי כך בפרוטרוט, שלרגעים חשבתי בכל פעם שהנה, עכשיו זה באמת קורה, הפחדים של המספרת מתממשים, משהו נורא קרה למאיה. ג'רסי גת מצליחה אם כן להכניס אותנו, הקוראים, עמוק לתוך החרדות של הגיבורה, ואנחנו נעשים שותפים להן. החרדות הללו נובעות בחלקן מכך שהעלילה מתרחשת בשנים שבהן התרחשו בארץ ברצף בלתי פוסק כל הפיגועים המחרידים, הרצחניים, שאיימו על החיים ועל שלוות הנפש של כל אחד מאתנו. אבל מקורן של החרדות לא רק במציאות המפחידה כל כך – אובייקטיבית. חרדותיה של ניקה בכל זאת חורגות מהרגיל, הן משתקות אותה, עד שהיא מחליטה לנסות להיעזר בפסיכולוג.
מהרגע הראשון אנחנו, הקוראים, מרגישים במה שייקח לניקה שנים להבין: אנדראו, גבר צעיר ויפה תואר, הוא בעצם פתיין לא קטן.
אמנם הוא אף פעם לא חורג (לכאורה!) אל מעבר לגבולות המוגדרים של יחסי מטפל־מטופלת, אבל למעשה הוא מפעיל עליה מסכת של פיתויים, לא כולם לגמרי סמויים. קודם כול בנוכחותו הגופנית, הגברית במפגיע, המודעת מאוד להיותו גבר נאה ומושך. ואז, בהמשך, הוא אפילו "מפרש" לה את מה שקורה בחייה ומסביר לה שבעצם "את רוצה אותי". ככה. ישיר, לפנים.
גם ההתניה שהוא מתנה ממש בשיחה הראשונה אתו – שאסור לה לשאול אותו שאלות אישיות, ובהמשך – היעתרותו, אחרי שנים, דווקא כן לשתף אותה בפרטים אינטימיים של חייו, הן חציית גבולות בלתי נסבלת.
אבל הפלישה האסורה, הקיצונית ביותר, מתרחשת כשהוא מציע לה לכתוב ביחד אתו ספר(!) שיעסוק בטיפול בה, ומבטיח לה שיעשו את זה בפגישות בבית קפה ששוכן על שפת הים, ושלא יגבה ממנה כסף על אותם מפגשים!
כל נורות האזהרה מצלצלות למקרא הדברים הללו, ואכן, איך לא, היא מתבלבלת, ודי קורסת, כתוצאה מההבטחה המפורשת, וממה שקורה בהמשך, עם הספר הזה של אנדראו.
אפשר להיווכח עד כמה טיפול נפשי יכול להיות מסוכן ופוגעני, כאשר המטפל בעצם מנצל את המטופלת, וזאת בלי לגעת בה אפילו פעם אחת (למעט חיבוק "רשמי" שהיא מתחננת אליו, ושאי אפשר לומר עליו, לכאורה, שעבר על כללי האתיקה). אז אם הפגיעה כה חמורה כשאין עבירה פלילית, מה נאמר על מקרים שבהם פסיכולוגים חוצים את כל הקווים (למשל – המקרה של יובל כרמי, שפגע מינית במטופלות שלו)? קשה לתאר את עוצמת הנזק שהתנהגות כזאת גורמת.
לצערי הרב, חלק גדול ממה שג'רסי גת מתארת בספרה מוכר לי מאוד. בין היתר – ההבנה שהמטפל בעצם מתרברב בפרהסיה (וגם בעיני עצמו…) בהצלחותיו־לכאורה עם המטופלת, והזיוף שבדבריו, שרק היא יכולה לדעת אותו. כתבתי על זה קטע קצר בממואר בדולח וסכינים, בפרק שמוקדש כולו לפסיכולוגים (והפסיכולוגיות…) הרבים שהלכתי אליהם במרוצת השנים. כמו ניקה, גם אני הגעתי כמעין מרגלת סמויה להרצאה של פסיכולוג שטיפל בי בעבר. הוא הציג את "המקרה", כלומר – אותי. שמעתי, כך נכתב בממואר, "את קולי המעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי, מעוצבות על פי צרכיו. את הדברים שחשב ושתק הוא יספר מעל הבמה למאזיניו כאילו אמר לי אותם". גם אני התחלחלתי כשהוא חתם את ההרצאה שלו בתיאורה של תפנית רבת־משמעות, כביכול: ״אמרתי לה 'יהיה בסדר'" הוא התפאר, והוסיף, השקרן: 'ומאז החל השינוי'". לא גילה שעזבתי אותו באחת, למעשה – נסתי מפניו ומפני הזיוף שאת עוצמתו יכולתי להבין רק אחרי ששמעתי אותו מתרברב בהישגיו, בהרצאה שנשא…
הזדהיתי גם עם הרגע שבו הפסיכולוג זורק אותה באחת מהטיפול. גם לי זה קרה (וגם על זה כתוב בבדולח וסכינים). וגם עם האזהרה שלו שהיא "מתמכרת" לטיפול, במקום לאפשר לה למצות את הקשר הטיפולי, ולהגיע למצב שבו היא עצמה כבר לא זקוקה לו. אוי. כמה מוכר. וכמה מכאיב להיזכר, גם שנים רבות אחרי…
את חרדותיה של ניקה אפשר בעצם להבין היטב: בשלב מסוים של חייה נודע לה שלפני שנולדה הייתה להוריה ילדה אחרת, שמתה כשהייתה רק בת כמה חודשים. איך גדלה ילדה שמבינה שאהבו מישהי אחרת לפניה (ואולי אפילו אהבו אותה יותר)? איך אפשר שלא תהיה אכולת פחדים וחרדות, שמא גם היא תאבד את בתה? ואיך אישה כזאת יכולה להתמודד עם הבגידה של המטפל שלה, עם ההבנה שלא הייתה "אחת ויחידה" אצלו, שהיו עוד נשים שגם הן ישבו אצלו, ושיתפו אותו בכול (והתאהבו בו?)
אין לי מושג אם אנדראו סיפור אוטוביוגרפי. אם ג'רסי גת כתבה אותו לימים כמעין אקט של גירוש שדים נושנים. זה גם לא משנה. כי האותנטיות של הטקסט נובעת מתוכו, ולא מתוך הביוגרפיה שהזינה אותו – או לא…
אוספי המסות הקצרות שהוצאת תשע נשמות נוהגת להוציא לאור מדי כמה שנים חביבים עלי מאוד. בין המסות יש תמיד כאלה שאני שמחה מאוד לפגוש ולהכיר.
הקובץ החדש שראה לאחרונה אור בהוצאה נקרא אומנות ראיית הדברים. יש בו שש עשרה מסות קצרות, מאת ג'ון בורוז, פביו מורביטו, וירחיניה היגה, פאולינה טוכשניידר, יוסי סוכרי, ביונג־צ'ול האן, אמיל סיוראן, מארק פורסיית, וירגי'ניה וולף, ג'ורג' אורוול, נוצ'ו אורדינה, רוברטו מרינו, גבי קוהן, ז'אן לוק ננסי, אדם קומן ופרדריקו גרסיה לורקה. חלקן קצרצרות ממש.
כפי שאפשר להיווכח, כמה מההכותבים ידועי שם, ממש עמודי תווך בספרות העולמית, והאחרים ידועים פחות. הם ילידי כל קצוות העולם, וכתבו את המסות שלהם במאה הקודמת ובנוכחית.
לפני כל אחת מהמסות מופיעות כמה מילים על הכותב, בחלקן – היכן נולד או גדל והתחנך, מתי חי, ולפעמים גם מתי נכתבה המסה.
בכמה מהן העיתוי חשוב ומשמעותי. למשל, את "מחשבות על שלום תחת מתקפה אווירית" כתבה וירג'יניה וולף ב־1940, (תרגם: עידן בריר) כשנה אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. וולף, כזכור, התאבדה ב־1941, אחרי שביתה שבלונדון נהרס מההפצצות של הגרמנים, ואחרי שפצצה נפלה גם בכפר שבו גרה באותה עת עם לנארד בעלה. היא הטביעה את עצמה בנהר הסמוך לביתם, בין היתר כי לא יכלה לשאת עוד את אימת המלחמה.
המסה המופיעה בספר שלפנינו מייצגת היטב את המצב שאמור כמובן להיראות לא נורמלי ובלתי מתקבל על הדעת: וולף מתארת איך היא שוכבת בלילה במיטה, בחושך, שומעת את המפציצים הגרמנים חגים מעל ראשה, רואה את הירי של תותחי הנ"מ האנגלים, ומהרהרת הרהורים שקשורים, איך לא, ביצר שדוחף גברים להילחם. היא מגיעה למסקנה שיש "לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מעצמם את אהבתם למדליות ולעיטורים", למצוא "פעילויות מכובדות יותר למען אלה המנסים לכבוש בעצמם את אינסטינקט הלחימה שלהם", שאותו היא מכנה "ההיטלריזם הלא מודע שלהם", שכן לדעתה "ההיטלריזם" אינו בלעדי לגרמנים. בעיניה גם הצעירים האנגלים עוברים אינדוקטרינציה כדי שיאמינו שהם נלחמים למען החופש של בני עמם. אני תוהה אם הייתה ממשיכה לפקפק בנחישות החיילים האנגלים אילו נשארה בחיים וגילתה בתום המלחמה את כל מה שהגרמנים עוללו, אילו ידעה על מחנות הריכוז, רצח העם המתועש, וכל הזוועות הנאציות.
וזה לא שהיא פוטרת את הגרמנים מאחריות על המלחמה. ברור לה לגמרי ש"אין טעם בשחרורם של הגברים האנגלים הצעירים" מהדחפים המלחמתיים אם לא תיעשה פעולה דומה גם בקרב עמים אחרים – היא מציינת את הגרמנים והאיטלקים, ואני מוסיפה וחושבת על הדחפים ההרסניים שמתקיימים גם כאן, כיום, עכשיו. קודם כול, כמובן, אצל מחבלי החמאס, שהפגינו את זה באורגיית הרצח שלהם בשבעה באוקטובר 2023, אבל למרבה הצער והכאב, כיום גם בקרב חיילינו.
הנה חלק מתוך מה שכתב בפייסבוק ב־27 ביולי 2025 אדם בשם Yuval Abraham: "בשיחות רבות שאני מנהל עם חיילים הם מתארים שיטות שונות שפיתחו לשריפת בתים בעזה. אחד סיפר שהיו אוספים את הכריות מחדרי השינה ואת כרי הספות בסלון ומניחים במרכז הבית ואז מציתים. אחר סיפר שהם היו לוקחים פחיות טונה שמים מתחת לרהיטים ומבעירים. והייתה גם את שיטת השמן זית'. 'בכל בית ערבי שנכנסו אליו היה שמן זית', סיפר חייל בנח"ל, 'שפכנו את השמן על הספות, על כל מה שדליק בדירה, ואז הצתנו או זרקנו רימון עשן. זו הייתה פרקטיקה נהוגה. שורפים את כל הבניין. זה גם היה עניין אגבי. מפקד אחד החזיק טלפון ביד לברך בווידאו חבר שהתחתן וביד שנייה שפך שמן זית בדירה. חייל סיפר שהם שרפו בתים משעמום.'"
והנה תיאור אחר, שהתפרסם בהארץ, על מעשים של חיילי צה"ל בגדה:
האם מפתיע שהתפרסמה ב־29 ביולי, ב"ידיעות אחרונות" הקריקטורה הזאת?
מעבר לזעזוע המוסרי העמוק שהתנהגות החיילים שלנו גורמת לכל מי שעוד יש לו קצת מצפון – יש להבין שהיא פוגעת גם בנו, ולא רק בשל המומים הנפשיים שהיא מעידה על היווצרותם במהלך המלחמה האינסופית הזאת, אלא גם פשוט מבחינה מעשית, שכן היא משכיחה "איך הכול התחיל בכלל", ומשאירה אותנו בעמדה של פושעי מלחמה.
וירגי'ניה וולף, הפמיניסטית הנחרצת, מאמינה וכותבת שאילו היו נשים במוקדי כוח, מלחמות היו נמנעות. אכן, בתקופתה לא היו בכלל נשים בפוליטיקה. אבל כיום, כשהן שם, נראה שרבות מהן מאמצות את דפוסי ההתנהגות ה"גבריים", כפי שוולף רואה אותם.
מכל מקום, ישראלית בת ימינו שקוראת על אזרחים ששוכבים בלילה במיטותיהם בעיצומה של מתקפה אווירית – סיטואציה שאמורה להיות מטורפת, חולנית, לא מובנת – יכולה רק להנהן. כן: כמה מוכר. יש אזעקה. לרדת למקלט? לחכות עם השמיכה מעל לראש ולקוות שנעבור את זה בשלום?
גם המסה של ג'ורג' אורוול (תרגם: יוחאי ג'רפי), שנכתבה שנתיים אחרי זאת של וולף, ב־1942, קשורה ישירות למציאות של זמנו. הוא מעלה בה סוגיה שרלוונטית מאוד גם לנו, כאן ועכשיו: האם בעת מלחמה ראוי שאזרחים יחפשו לעצמם אפיקי התרגעות ופנאי? למשל – לגיטימי לצפות במשחק כדורגל ממש בזמן שהחיילים נלחמים, נפגעים, נהרגים?
אורוול מבהיר שלדעתו "אומה במלחמה – ובכלל, כל אומה שעובדת בפרך בתנאים קשים יותר מאשר בדרך כלל – לא יכולה לשרוד בלי מנוחה ובידור."
יחד זאת, הוא מסייג: יש להגביל את השימוש באמצעים להפגת המתח שצורכים משאבים, כי את כל המשאבים חייבים להפנות אל המאמץ המלחמתי. לפיכך, לדעתו – כדורגל, במיוחד לא מקצועני, הוא "בידור" לגיטימי, כי הרבה מאוד אנשים צופים במעטים שלא מבזבזים בעצם שום חומרי גלם נחוצים כשהם רצים אחרי כדור… לעומת זאת, "שעתיים של אכילת שוקולד מול האח" לא רצויה כי היא "מבזבזת את הפחם שיש לכרות ממעמקי האדמה ולהוביל לאורך כבישים. וגם סוכר ופולי קקאו שנשלחו מהצד השני של העולם".
אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על – למשל – תוכניות הבישול הרווחות כל כך בטלוויזיה שלנו, בימים אלה. אביא רק את דבריה של יוענה גונן, שהגיבה על אחת מהן בטור "ביקורת טלוויזיה" בהארץ, ב־28 ביולי 2025:
"ב־2002 סערה המדינה בעקבות החלטת טלעד לשדר פיגוע ומשחק כדורגל זה לצד זה, שיקול רייטינג אומלל שזכה לכינוי 'המסך המפוצל'. כיום אין צורך בשני שידורים מקבילים: המציאות עצמה שבורה, ואיתה הנפש שלנו, שמדלגת כאיילה קלילה בין חדשות לבידור ובין תופת להדחקה. ככל שהזוועות מעשה־ידינו בעזה הולכות ומקצינות, כך גם המעברים האלה נעשים ברבריים יותר ויותר. בערוץ 12 מדווחים על הרעב הנורא בעזה (או קמפיין ה'רעב', במרכאות, כפי שהם קוראים לזה), ומיד עוברים לפרומו קופצני ל'המטבח המנצח VIP'. רגע אחד פאנל של פרשנים זחוחים מתכחשים למראות הנפשעים של תינוקות כחושים – וקאט! – חבורת ידוענים מנותקים זוללים מנות מושחתות בקריאות 'וואו, וואו' נרגשות. מעבר כה חד שהוא חותך את הנשמה, למי שעדיין נותרה כזו".
לעומת שתי המסות ה"אקטואליות" הללו יש בספר גם אחרות, שנוגעות לכל אדם ובכל תקופה.
למשל, המסה הראשונה, המלבבת ממש, שהעניקה לספר את שמו, "אמנות ראיית הדברים" (תרגם: יורם נסלבסקי). ג'ון בורוז כותב בה על אנשים שנולדו עם יכולת לראות הכול, לפרטי פרטים, בדייקנות ולעומק. אלה אנשים שיוצאים לטייל לא כדי למצוא משהו מסוים; הם מעדיפים למצוא את מה שלא חיפשו מלכתחילה… כדי שזה יקרה יש להיות קשובים מאוד, לשים לב, "לחדור כל מסך בקרני עיניך"; והוא מבהיר: "להיות אדם מתבונן" פירושו "לקלוט מכל עבר את המצמוץ ואת המחווה הביישניים, לראות את עלילות המשנה הרוחשות סביבך, לא להחמיץ שום תו או תנועה בעלי משמעות"… בורוז גם נותן לנו דוגמאות: כשהוא משוטט בטבע הוא מבחין בתופעות שרבים לא היו שמים לב אליהן בכלל (הוא מכנה אותן "אותיות קטנות" שבהן הטבע "כותב סיפורים"…) – תלוליות חול שמשמשות דבורים מסוימות כמרבץ לזחליהן הצעירים שעתידים לבקוע מהביצה; "עש קטן שממהר למצוא מקום להיתלות בו ולהניח לכנפיו להיפרש לפני שהאוויר ייבש אותן"; טריטון חורש שזולל צרצר נחש ואז נטרף בעצמו… הדוגמאות שהוא נותן מופלאות. לטענתו, היכולת הזאת לשים לב היא מולדת. מאחר שאני מכירה מקרוב ילדה קטנה, בת חמש, שניחנה ביכולת, אני רואה איך התכונה המקסימה הזאת באמת מגיעה מובנת מלכתחילה בתודעתו של בר המזל שהגיע אתה לעולם… (אבל אפשר אולי לפתח אותה, אם רוצים?)
בהמשך הספר, במסה שמגיעה די לקראת סופו, "התנתקות" מאת אדם קומן (נכתבה בעברית), אפשר לראות את התכונה הזאת כשהיא מיושמת לא בטיול בטבע, אלא בפעולה פרוזאית לגמרי. קומן מתאר את העוצמה הרגשית שהוא חש מדי יום כשהוא אוכל את המרק שלו, באיזשהו איטליז קרוב למקום עבודתו. כל יום כתוב על שלט, שהוא רואה בבוקר בדרך לעבודה, איזה מרק יוגש בצהריים, וכל יום קומן מתענג על המרק שלו בריכוז ובהתכוונות רליגיוזית כמעט. באיטליז המסוים הזה בחר כי בעלת המקום חירשת, ולכן הוא בטוח שלא תתחיל לנהל אתו שיחה מיותרת; עמיתיו לעבודה אוכלים במקומות אחרים, יוקרתיים יותר, ומהסועדים האחרים שלצידו הוא מקפיד להתרחק. לא, לא, אין לו שום חשק אפילו לשמוע שיחות בענייני דיומא, כל כולו שקוע במרק שלפניו: "אני אוכל ומתבונן בחתיכות המוצקות שבמרק, מקפיד לשמור את חתיכות האפונה או האטריות לסוף, משתאה לסיביות הבשר, מצטחק אל מול טיפות שומן עפות כמו מדוזות בינות נקודות הפלפל השחור, ולפעמים אני רואה על כנפי הדמיון ומהמר ביני לבין עצמי אילו מרקים יכינו באטליז בשבוע הבא: עדשים? דגים? מרק קיבה?" הדבקות שלו במרק, העונג הצרוף שהוא מפיק ממנו, הם בעיניי סוג של שיעור לחיים…
בערב שערך מיכאל קגזנוב ב־28 ביולי 2025, במסגרת מיזם "היכלות שירה", דיברו, מלבד מיכאל קגזנוב, ארבע משוררות ומשורר: טל ניצן,אלי הירש, ליאת מורבצ'ק, ספיר פז, ואודיה רוזנק, והאמנית נורית ירדן שעבודותיה מוצגות כאן, בחוברת הדיגיטלית שהפיק קגזנוב לקראת האירוע. מופיעים בה גם שירים של המשתתפים.
נעים מאוד, שמי מיכאל קגזנוב. אני עורך דין, יזם חברתי, משורר ועורך ספרות. "היכלות שירה" הוא מיזם תרבות פילנתרופי שהקמתי בסוף שנת 2022 במטרה לחבר בין שירה עברית ואמנות לבין תרומה לקהילה ואנשים. הערב הזה הוא העשירי של "היכלות שירה" והוא מוקדש ליצירה האחרונה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן, שפרסמה במהלך השנה וחצי האחרונות שלושה ספרים: הממואר "בדולח וסכינים" (בעריכת אלי הירש), ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד" (בעריכת אנה הרמן) ורומן הסונטות "מה קרה להגר באילת?" (בעריכת דורי מנור), שזיכה אותה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023.
לכל ערב של "היכלות" יש תמה והתמה שנבחרה לערב הזה – משפחה – אינה מקרית. מציאות החיים הנוכחית, הלאומית והפוליטית כאחת, ממחישה למרבה הצער את עומק השבר שפוקד משפחות רבות – בארץ, בעזה ובלב. משפחות מתפוררות, נגדעות ומתחסרות באבחה; ובמקביל, מתעצמת מציאות כואבת נוספת: כשהמשפחה, שנועדה להיות מפלט ועוגן, הופכת בעצמה לשדה קרב, כפי שניבט, בין היתר, מספריה ומקורותיה של עופרה. לעיתים, שתי המציאויות האלה גם מזינות אחת את השנייה.
על רקע זה, חשוב לומר ובלא הפרזה – הפעם, לא מדובר רק בערב שירה. זהו גם ערב של עדות: עדות ליוצרת ולאישה שהצליחה לחצוב שפה מתוך מלחמה פרטית ולהקים מפעל ספרותי עשיר ואמיץ שנותן, בין היתר, קול חד וצלול לרבבות של קוראות וקוראים. הערב הזה נדחה כמה פעמים לאור המלחמה ובסוף הוא קורה עכשיו, בחודש יולי, שהוא במקרה גם חודש לידתה של עופרה. אז מפה אני מאחל מזל טוב כפול ואני רוצה להוסיף שאני אסיר תודה לעופרה שהסכימה להעמיד את יצירתה לדיון ולעיון ספרותי ומקווה שהערב יוכל להציע – ולו לזמן קצר – מרחב למחשבה ולתיקון. את המהלך של הערב תלווה נבחרת של יוצרות ויוצרים: המשוררים ספיר פז, ליאת מורבצ'יק, אודיה רוזנק, טל ניצן ואלי הירש והאמנית נורית ירדן. תודה לכם על ההיענות האדיבה לקרוא ביצירה של עופרה ולהידרש אליה כאן.
לפני שנעבור אליהם, אני רוצה להציג בקצרה לנוחיות הקהל את שלושת הספרים שעליהם נדבר הערב. הראשון שמבניהם, זוכה פרס ספיר, הוא הרומן "מה קרה להגר באילת?". הרומן נדיר במיוחד בספרות העברית כולה, כיוון שהוא בנוי מ-336 סונטות מוקפדות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה.
הספר נולד בעקבות מקרה אמיתי שסופר לעופרה ב־1969. העלילה שלו עוקבת אחרי הגר, צעירה שגדלה בבית אלים בחולון ויוצאת לשירות צבאי בתקווה לפתוח דף חדש. חופשה באילת מסתיימת באונס קבוצתי שלה בחוף ים על ידי חיילים ומכאן נפרש מסע של שלושה עשורים – מ־1969 ועד לסוף המאה – שבו נבחנות השפעות האירוע על חיי הגר, השורשים שהובילו אליו והאפשרות להחלמה.
הספר הבא הוא "בדולח וסכינים" – ממואר אישי שבו מתוארת ילדותה של עופרה כבת להורים שנמצאו בסכסוך מתמשך, אלים והרסני. במרכז הספר ניצבת דמותה של ילדה שנלכדת בין אם ואב העוסקים במאבקי כוח כשגם היא עצמה נפגעת מהם באופן ישיר. לאורך הספר נפרשת מערכת היחסים המשולשת בין האם, האב והילדה – תוך תיאור הדינמיקה של ניסיון תמידי לרַצות, לפייס, להרגיע ולוותר על העצמי כדי לשמור על שלמות המשפחה השברירית. הממואר עוסק גם באדישות ובהשתקה של הסביבה, שמתקשה להכיר בפגיעה בילדה ואף מגוננת לעיתים על ההורים. התיעוד המאוחר במסגרת הממואר מאפשר לבחון כיצד סביבה משפחתית אלימה ממשיכה להדהד לאורך חייה של ילדה גם בבגרותה, וכיצד תהליך ההיזכרות והכתיבה מאפשרים לה להתעמת עם מה שנראה בעבר כבלתי ניתן לביטוי.
ולבסוף, ישנו ספר השירה "רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד". זהו ספר השירה השני של עופרה שבו נשזרות זה בזה מסורות פואטיות קלאסיות ותכנים ביוגרפיים. רבים משירי הספר כתובים בצורת סונטות ובמרכז השירים עומדות התמודדויות עם טראומות ילדוּת ונשיוּת, תוך התבוננות ישירה בכאבים שהותירו חותם עמוק על המשוררת. לצד שירים מקוריים, כולל הספר גם תרגומי שירה המשקפים אהבה עמוקה למילה הכתובה ולמסורת הספרותית.
עד כאן. עכשיו מתחילים.
דבריה של אודיה רוזנק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: משוררת ויוצרת קולנוע, שזכתה על יצירתה הקולנועית בפרסים בארץ ובעולם. שיריה מתפרסמים דרך קבע בכתבי עת, בעיתונות ובאנתולוגיות. עד כה ראו שני ספרי שירה פרי עטה: "בוא, לקק אותי" ו"שמע, רפאל". כתיבתה עוסקת בגוף, מיניות, טראומה, יתמות, סוד וקיום. בימים אלה היא עובדת על ספר שירים שלישי ונובלה גרפית. הערב אודיה תידרש דווקא ליצירה מוקדמת של עופרה, שהובילה במובן מסוים אל שלושת הספרים – מסה שעופרה פרסמה בשנת 2015, באסופה "עולם בלי סודות" בעריכת יובל אלבשן).
ערב טוב לכולם ולכולן. כשקראתי את שלושת ספריה של עופרה עופר אורן, שיש לי הזכות לדבר על יצירתה הערב, ניסיתי לחשוב על הרצף הספרותי והביוגרפי שהוביל אליהם. בדרך נתקלתי במסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד?" שפורסמה שנים אחדות לפני "מה קרה להגר באילת", "בדולח וסכינים" ו"רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד", במסגרת אנתולוגיה רב-תחומית על סודות.
אני רוצה לייחד הערב כמה מילים דווקא למסה הזו, שמצליחה להאיר את הנרטיבים של יצירתה המאוחרת של עופרה, שלכבודה הערב מוקדש.
אתחיל בכמה מילים על המסה "מה קרה לילדה ששמרה על סוד" מאת עופרה עופר אורן היא עדות אוטוביוגרפית של אישה שורדת גילוי עריות, המתוארת תחת הכינוי "המטופלת". "המטופלת" היא ילדה שנאנסה בידי אביה שהציב זאת בפניה כהצהרת אהבה. הוא שיתף אותה בפרטים על הרומנים שלו, הפקיד בידיה את סודותיו, הפך אותה לשותפה לדבר עבירותיו ובכך לשותקת בעל כורחה. האם, דמות ריקה, לא ראתה דבר ולא הגנה עליה. בתוך המרחב הזה הילדה למדה שהדרך היחידה להישרדות היא שתיקה. שאם תדבר, לא יאמינו לה, ואם כן יאמינו, העולם יחרב מרוב צער. אמה תמות, והיא תהיה האחראית.
בבגרותה היא נישאת לגבר פוגעני, וכשפונה לטיפול פסיכיאטרי, ומספרת שעברה גילוי עריות, היא שוב לא זוכה לתיקוף. הפסיכיאטר שומע את המילים שלה "גילוי עריות" אך לא מגיב, לא שואל או מתעכב – ובכך משמר את השתיקה. כשהיא מספרת לו ששיתפה בפגיעה את בעלה, הוא נוזף בה: "למה היית צריכה לספר לו?". תחת מבטו היא נתפסת כהיסטרית, כפטפטנית וילדותית. דמות הפסיכיאטר במסה מרפררת במובהק לדמותו של זיגמונד פרויד: הסמכות הגברית שאינה מאמינה לנשים שורדות, שמתייגת את תסמיני תגובתן לסבל כשורש של "מחלה", שמתארת את השורדת כמופרעת, לא כמי שפרעו בה.
"המטופלת" במסה ממשיכה הלאה, אך גם בטיפול השני, אצל פסיכולוגית, קולה שוב איננו תקף. הפעם היא מואשמת בהתנהגויות אימפולסיביות, תלותיות, ב"הרס עצמי". אין כל מילה על ההרס שהמשפחה חוללה בתוכה. אין תיקוף לחוסר האונים שנכפה עליה, אין הכרה בכך שהיא פועלת ממקום של הישרדות. גם כאן, כמו בבית, היא נדרשת לשתוק, להסתגל, לקחת אחריות על כאב שכאבו בה. רק בטיפול השלישי, עם מטפל שמעז לתת שם ותוקף למה שנעשה לה, מתחיל תהליך של ריפוי. כחלק ממנו – וכשהיא חושפת את האונס והתעללויות בפני בני משפחתה, היא נדחית: האב מכחיש, האם מצטרפת אליו, האחים מתרחקים. היא מאבדת את משפחתה, אך מוצאת את עצמה, באמצעות עצמה, בתוך עצמה.
המסה של עופר אורן היא לא רק עדות אישית של שורדת גילוי עריות, אלא טקסט שחושף ומפרק את מנגנוני ההשתקה התרבותיים. היא מראה שטראומה אינה מסתכמת בפגיעה הפיזית, באירועים הממשיים עצמם. היא נמשכת דרך השפה, כלפי השורדת, מרגע הפגיעה ואילך. היא מתקיימת גם דרך הבושה. מה שאסור לומר, מה שאסור לזכור, מה שמוחק את עצם האפשרות לדעת מה קרה. בשלב מסוים של המסה, כשהאב האנס קורא ביומנה של "המטופלת", שתיעדה את האונס, הוא מעורר בה רגשות אשם כבדים ומטיח בה: "יש דברים שלא כותבים". דרך הניסיון לחנוק את הזעקה, למחוק את האות, להכניע את הרוח – הוא ממשיך את הכפייה האלימה שהפעיל תחילה על גופה.
אמרתי קודם "אוטוביוגרפי". הכינוי "המטופלת" שנתנה עופר אורן לבת דמותה אינו מקרי או ניטרלי בעיניי. למעשה, הוא נושא בחובו ביקורת חברתית עמוקה. הוא מצביע על מנגנון שבו שורדת, שדווקא חוזקתה הביאה אותה לשרוד, ממוסגרת מחדש כמי שזקוקה לטיפול ולתיקון. כך מעבירה החברה את האחריות מהפוגע לשורדת, ומציבה אותה בעמדה של מי שצריך "לטפל בה"..
עם סיום המסה והמסע, "המטופלת" מבינה שהיא היחידה שיכולה לטפל בעצמה, והופכת למטפלת של עצמה. היא נפרדת מההגדרה שמציבה אותה כפסיבית, כמי שדורשת תיקון. דרך מעשה הכתיבה של המסה עצמה היא תובעת מחדש סוכנות שנשללה ממנה. זו בדיוק הכתיבה שהאב ניסה לחנוק, שהייתה אסורה עליה, ושהיום מהווה איום על הסדר הפטריארכלי.
המסה הזו, כמו כלל כתיבתה של עופר אורן, ובפרט שלושת ספריה האחרונים, לא "רק" מספרת סיפור פרטי, ביוגרפי, אלא חושפת מנגנון. היא מראה כיצד מה שמוגדר לעיתים ככאב אישי, כעניין פנים "משפחתי", הוא תוצר של סדרים חברתים שבאים לידי ביטוי גם דרך הלשון עצמה. אונס, השתקה, האשמה, דחייה, העלמה – אינם מקרים חד פעמיים מצערים ופרטיים. לא. אלו דפוסים עמוקים שמושרשים, באופן רדיקלי, ביסודות החברתיים. במציאות פטריארכלית שבה תרבות האונס מולכת, שבה נשללת השפה ממי ששרדה, עצם הכתיבה, ההתעקשות על תוכן ואופן מסירת העֵדוּת, היא פעולה פוליטית. וגם אנחנו הערב בעזרת דיון ועיון חשובים ומתבקשים ביצירתה של עופרה עושות מעשה פוליטי. תודה רבה.
דבריה של טל ניצן:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: טל היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת עטורת פרסים. ספר שיריה השמיני, ״היער שבָּדינוּ״ ראה אור לאחרונה וחמישה עשר מבחרים מתורגמים משירתה ראו אור בעולם בשפות רבות. היא פרסמה שני רומנים, קובץ סיפורים ושישה ספרי ילדים בפרוזה ובשירה. תירגמה לעברית כשמונים ספרים מספרדית ומאנגלית. על יצירתה זכתה בפִרסי משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם וּלספר ביכורים, פרס אשכול לסופרים, פרס ברנשטיין לשירה, פרס אקו״ם ליצירות בעילום שם וּפִרסי האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן לשירה. על תרגומיה זכתה בין השאר בפרס היצירה של משרד התרבות, בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ובמדליה של כבוד מאת נשיא צ'ילה).
שתי שורות מתוך הספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שאילצו אותי להתעכב עליהן:
"כשתמות לא תוריש לי את מה / שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי"
המילה "לא" היא לעתים קרובות המילה המשמעותית ביותר במשפט. ותהיתי על פירוש ה"'"לא"'" בשורות האלה: למה כשתמות לא תוריש לי, בעוד שידוע שבדיוק זה, ורק זה, מה שהורשת לי? תשובה אפשרית היא שהירושה האיומה בעצם כבר התחוללה, שנים לפני מות האב: היא נכפתה על המשוררת באלימות, היכתה שורש, וּכמו דיבוק כבר אין בכוחה לסלק אותה מתוכה, גם אחרי שהאב עצמו הסתלק מן העולם.
באוטוביוגרפיה בדולח וסכינים עופרה מספרת כיצד היא פוקדת את קבר אביה רק כדי להיווכח במו עיניה שהוא סופסוף איננו. אבל השורות שציטטתי מתארות את הישארות האב בדמות רשעותו המוסיפה להתקיים אחריו. כלומר:
"כשתמות לא תוריש לי את מה שכבר אין בכוחי לסלק מתוכי" פירושו בעצם גם אחרי שתמות לא אהיה פטורה מהירושה המקוללת – זו שכמתואר ב'בדולח וסכינים', המשוררת מנסה להיגאל ממנה בעזרתם המפוקפקת של עשרה מטפלים שונים.
ישנה אם כן הירושה המפלצתית שאין לסלק, הנטע הזר והפולש שהיה לחלק ממנה,
ש"נשאר בה כצל מְלַווה שנחתם"
הדבר שב ונאמר בניסוחים שונים לאורך הספר. אצטט שלוש דוגמאות:
[מתוך מחזור הסונטות "כובע מטופש"]: וּבשיר אחר:
[ומתוך השיר 'מה היא ראתה'] והדוגמה השלישית:
לכאורה אל מול ירושה עיקשת כזאת קיימות שתי אפשרויות: להצליח לסלק [את הצל, הפסולת, הגל] או להרים ידיים ולשאת אותם לנצח בתוכה. אבל עופרה, בשירתה, עוקפת את הדיאלקטיקה הבינארית הזו:
כמו באמנות הלחימה היפנית אייקידו, המבוססת על העיקרון של תנועה עם תנועת היריב במקום להתנגד לה ישירות, היא מייצרת אפשרות שלישית:
להפיק יופי דווקא מתוך הבור השחור של הילדות, להסב אותה לאמנות – בלי להיפרד ממנה, לא רק בלי שהילדות על כל סיוטיה תרפה מהגוף ומהנפש, אלא בלי להזדקק לכך שהיא תרפה, בלי להיות תלויה בכך.
במובן הזה, המשוררת מערימה על רוח הרפאים. במקום להיכנס איתה למאבק אבוד מראש בניסיון למחוק ולהעלים אותה, היא מגייסת אותה כמקור, כהשראה וּכנושא לאמנות הווירטואוזית שלה, חוצבת יופי מהפציעה, שירה מתוך חורבות הילדות, ובכך היא מעניקה לילדה ההיא, לאני האבוד, את הניצחון האולטימטיבי.
מתבקש לסיים כאן, במהלך המרשים הזה, אבל ניצחון נוסף מסתתר בשיר אחר שכותרתו 'ניסיון התמרדות'. השיר מתאר תצלום שבו פני הילדה מביעות משהו מסוג הרגשות שנאסר עליה להחצין. [וזו אגב הרשעות בהתגלמותה: לא רק נכאיב לך, גם נאסור עלייך לבטא את הכאב].
כל מה שנאסר – החרון, העלבון, הצער והבכי – ומבליח להרף עין בתצלום, יוצא לחופשי וזוכה למקום ולביטוי ביצירה. כך ניסיון ההתמרדות של הילדה הופך למרד שלם, והַכּניעה שנכפתה עליה מתגלגלת, כאמור, בניצחון.
דבריה של ליאת מורבצ'ק:
(כך הציג אותה מיכאל קגזנוב: ליאת היא משוררת ומתרגמת, מחברת הספרים ״חיית כיס״ ו״עין וירח״. שיריה ותרגומיה פורסמו בעיתונות הארצית ובכתבי עת. בנוסף לעבודתה הספרותית, ליאת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בהכשרתה ומשמשת מנהלת הפסיכותרפיה במרפאה לטיפול בחרדה ובמחלות אפקטיביות בבית החולים איכילוב. ליאת תדבר הערב על המהלך שמתקיים בשלושת הספרים}.
הלב רוצה להאמין / או על עיוורון ופקיחת עיניים
ערב טוב לכולם, ערב טוב עופרה, אני מתרגשת מאוד להיות כאן היום. במעמד הזה, על הבמה הזו ולדבר אתכם. חשבתי הרבה זמן על מה אדבר היום, היה לא מעט זמן לחשיבה הזו, היות שהאירוע הזה נדחה ובעצם כך המחשבות שלי שכבר עברו עיבוד, נקראו לעיבוד חוזר ובסופו של עלתה החוויה האישית הפנימית ביותר, נוכח הקריאה בספריה של עופרה ואביא ממנה במעט כאן הערב.
אני רוצה לדבר על פערים. כשאני אומרת פערים אני מתכוונת למצבי נפש שאליהם הלב נוטה להאמין.
ולמה הכוונה? הספר הראשון שקראתי היה מה קרה להגר באילת?
למן האות הראשונה שמעתי צליל ענוג, הגר הוא צלילים, הוא מנגינה. הגר הוא לא רק מנגינה, הוא גם ציור, אולי אפילו אוסף של ציורים המתחלפים זה בזה כמו נופים, הגר הוא כמו לנסוע ברכבת שעה שאת יושבת ליד החלון ובאוזנייך מתנגנות היצירות של איינאודי או יאן, נוכח הנוף החולף בחלון ולאט לאט את הופכת שבויה במעין מדיטציה מהפנטת.
אבל אז בעיצומו של כל היופי החריג הזה.. באים הצללים, בא איזה אופל. דמותה של הגר יפהפייה כמו מוזה או נימפת ים עולה מן הים אבודה מתפקעת ממצוקה.
הלב של הקורא, שלי בעצם, נדרך ונשאר מהופנט וחוזר עם הגר לילדות. ילדה טובה מבית טוב. אבא רופא ואמא אמנית. ומנגינת ההיפנוט נמשכת לתוך אימת הבית, אימת ההכחשה והפגיעה שנבנית לאט ובעקביות לאורך הספר ואני הקוראת? מתערסלת בשבי הצלילים והנופים החולפים כמו אותו נחש העולה מסלו של פקיר מתנועע ונטרף בסערת הריקוד מבלי להבין שהוא שבוי בידיו של אמן העושה בו כרצונו.
כלומר, אני רוצה לומר. הרגשתי את הסכנה, הנערה המעורטלת על החוף, האב המתעלל, האם העיוורת, הדוד, כולם היו שם. האורות לא יכלו להאדים יותר מזה ובכל זאת קראתי ובליבי אמרתי "לא נכון. זה לא אמיתי. אני לא מאמינה." אמרתי ובו ברגע הזדעזעתי מעצמי. אני? שאני אכחיש? הרי אני שומעת כל יום עדויות. איך זה ככה קורה לי?" אבל הלב הקטן, הלב הקטן והמטומטם רוצה להאמין שטוב, שאין מפלצות בחשיכה, זה רק גרב מתחת למיטה שלך ילדה. לכי לישון.
אבל האמת, יש מפלצות והן לא מתחת למיטה ולא בתוך הארון. הן אנחנו הן בתוכנו. בין היתר הן הצד המכחיש שלנו, האנשים הטובים, החלק שבנו שלא רוצה ולא מוכן להאמין, החלק המסביר, הממציא תירוצים עד אין סוף והנה אפילו אני בחוויית הקריאה שלי התעורר אותו חלק שממה מנסה להימנע? מתחושת האשמה.. מפגישה עם הבלתי נמנע.. מהכאב הבלתי נסבל, או אזלת היד ובעצם רוצה רק להמשיך ולנסוע באותה רכבת ולשמוע את המנגינה היפה עם אותם הצלילים הענוגים שכמו ממלאים את האוזן בלחישות אהבה רכות.
בבדולח וסכינים קרה דבר מצמית לא פחות, כי שם פגש אותי החלק המטפל שבי או לפחות הקוראת המטפלת, זו שאמורה לדעת טוב יותר. הלא כן? ובכן… קראתי ולא הפסקתי להתבונן בעצמי מתוך עיניה של המטופלת. שאלתי: מי אני כמטפלת? האם אני קשובה? רכה מספיק? מתנשאת? והנה קמו ועלו לנגד עיני המטופלות שלי, גם מטופלים, אלו שהייתי ועודני עדה לסבלם. האם הקשבתי לו מספיק? מן הסתם טעיתי, אבל איפה? ובמה אכפר? ייאוש עז אחזני.. והנשימה נלפתה סביב גרוני כמו אגרוף. האם גם אני שיפוטית? חותכת? יודעת כל? אלוהים! כמה באמת אפשר לשמוע מבלי לטבוע? לשמוע ולהישאר אמפטית… מהי בכלל אמפטיה? האם זו מילה שמטפלים אומרים לעצמם על עצמם כדי לרכך בם את אשמת הפגמים האנושיים שבהם?
ובכל זאת מה שאלתי? איך אפשר לחזור לחדר ולקבל אדם כאוב ולשבת עמו. באמת לשבת וללוות אותו במבט מלא אור, במבט טוב, באמונה שיצליח, שרק יצליח ויגדל וילך לדרכו כשירצה בכך..
אני רוצה להקריא כאן שיר שלך מתוך רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
ובכן עופרה יקרה כל כך, אחרי שהופנטתי ואז התעוררתי בבעתה בחדר הטיפולים תוהה ומבולבלת אני רוצה להודות לך כאן על הכתיבה הזו על שלל מתנותיה שנתת לי, שיש בהן צלילים וצללים ויופי ואימה וחוכמה ואמת ומבט מיוחד, המבט שלך שניבט מתוכן, שמילא אותי מחשבות ותהיות ושאלות ורצון להתכוונות גדולה לעולם עבור כל מי שיקר לי.
אני מאמינה שקיים מבט טוב בעולם, וגם אני מחפשת אותו בעצמי כל העת.
תודה!
אלי הירש לא קרא מהדף, ולכן אנסה לתמצת כאן את הנקודות העיקריות בדבריו:
אלי עמד למשל על עניין הכתיבה במשקל ובחריזה, שהייתה פעם קלאסית, עד "המרד" נגדה. "מה קרה להגר באילת?" מורכב הרי מ־336 סונטות, ואלי טען – וצדק! – שצורת הכתיבה הזאת טבעית לי, ולכן – כאן הוא התפלמס עם דבריה של אחת המבקרות של הספר – אין באמת בכתיבה הזאת אילוץ, כפייה, או "שבירה" של תוכן מפאת הצורה (או ייצוגו באמצעות שבירה כזאת).
אלי דיבר גם על מה שאמר לי בשעתו, עוד לפני שהספר ראה אור: האופן שבו "מה קרה להגר באילת?" נכתב, בניגוד למקובל, לא מנקודת המבט של אף דמות, אלא כמו במבט קולנועי: מצלמה שמלווה את ההתרחשויות גם במקומות שאין דמויות, למשל – בחדר הריק של בית המלון שממנו הגר יצאה אל חוף הים, לקראת "המעשה המביש" (מונח שטבע אריסטו בספרו "פואטיקה"), או ברחמה של הגר, כשמתרחשת ההפריה, המפגש הסמוי בין הזרע לביצית.
אליאס רוקלה, גבר בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות נורווגית בבית הספר התיכון פַגֶרְבּוֹרְג שבאוסלו, והוא גיבור הרומן ביישנות וכבוד מאת הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד.
הרומן מתחיל ונפתח בסצנה אחת לא ארוכה ובעמודים האחרונים חוזר אל סופה. ההתרחשות היא בכיתה שבה רוקלה מלמד את המחזה אווז הבר של איבסן, כחלק מתוכנית הלימודים הנדרשת בארצו: יצירה שנחשבת נכס צאן ברזל שכל נורווגי תרבותי חייב להכיר, כדי לזכות "בהשכלה הכללית הגבוהה ביותר בחברה".
המחזה משעמם את תלמידיו של רוקלה עד אין קץ. ברור למורה כי הדבר היחיד שיכול היה אולי לסקרן אותם זאת התשובה לשאלה "מדוע גבר מבוגר ומשכיל מחזיק במקצוע, כמו המקצוע הרשמי שלו, שבו תפקידו לשבת מאחורי שולחן המורה בכיתה ולהורות לאנשים צעירים לקרוא את כל הספרים האלה שבהם הם לא התעניינו במיוחד וגם לא הבינו מהם הרבה, על כל פנים, לא כמו שאותו מחנך בעל התפקיד הרשמי ניסה לשכנעם לקרוא אותם – "
תלמידיו חשים אפילו טינה כלפיו. הם לא מבינים מדוע אינו הופך את השיעור למעניין יותר, ברור להם שיכול היה לעשות את זה. למשל, אילו התייחס לכך ש"הנריק איבסן הקדים את המותחן באמצעות טכניקת הסיפור הדרמטורגית הרטרוספקטיבית שלו", כפי שנכתב בספר הלימוד שלהם. ואולי בעצם, תוהים תלמידים אחרים, היה המורה שלהם יכול "להפוך את איבסן לאקטואלי קצת יותר לזמננו" – למשל, אילו התמקד בהתאבדותה של הילדה בת השתים עשרה, הדוויג, ועסק בעקבות זאת "בבעיה של צעירים רבים כל כך שמתאבדים". אבל לא, רוקלה קורא אתם חלקים מהטקסט. הוא מניח משום מה שתלמידיו מילאו את המטלה שקיבלו בתחילת השנה: לקרוא את המחזה במלואו. הוא מפרש באוזניהם את הקטעים שבחר. רוב הזמן הוא אפילו לא מבקש מהם להקריא את הטקסט בכיתה, אלא עושה את זה בעצמו! (אללי… קראתי ונזכרתי בשיעורי האנגלית שבהם קראתי עם תלמידי, שוב ושוב, במשך עשרות שנים, את All My Sons מאת ארתור מילר. נזכרתי כמובן במפחי הנפש שחוויתי; במאמצים הגוברים והולכים לסקרן אותם, שנעשו יותר ויותר קשים במרוצת השנים; היה קשה כל כך להוכיח להם שיש במחזה משמעות שנוגעת בחייהם…).
ומה רוקלה עצמו חש אחרי עשרים וחמש השנים שבהן הוא מלמד את אווז הבר? אהה. דווקא היום איתרע מזלו. במקרה התגלה לו דבר מרעיש: אחרי כל כך הרבה פעמים שחזר על עצמו, זכה פתאום להארה הנוגעת באחת הדמויות במחזה, זאת של ד"ר רלינג. פתאום מתחוור לו שתפקידו של הרופא במחזה אינו "לשמש השופר של איבסן" כפי שסבר תמיד, אלא – להיות שם כדי שיוכל ברגע המתאים להוכיח לנו, הצופים, לנו, הקוראים, שהילדה אכן התאבדה.
רוקלה מתלהב מאוד. תלמידיו נשארים אדישים ומרוחקים.
עד כאן הטקסט נסבל, אולי אפילו מסקרן, למעט תכונה שלו שאי אפשר שלא להבחין בה מיד: רפטיטביות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם תיאורים או מחשבות, לפעמים ממש באותן מילים. עד מהרה שאלתי את עצמי – כמה פעמים אפשר לחזור על אותו רעיון, על אותה אמירה? למשל – שרוקלה אכל באותו יום את ארוחת הבוקר שלו בדממה, כמו מדי יום? או – שבני הנוער שבכיתתו משועממים?
מסתבר שהרבה פעמים. הרבה הרבה מאוד!
וזאת רק ההתחלה. כי מיד בתום הסצנה הראשונה, שבה לפחות קורה משהו, אנחנו נכנסים למעין פלשבק ממושך שמסביר לנו את טיב היחסים של רוקלה עם אשתו. הפלשבק נמשך ממש עד העמוד האחרון. שם אנחנו חוזרים אל הסצנה הראשונה.
בדרך אל הסוף – כמעט שרציתי לכתוב "אל הצלצול הגואל" – אנחנו (אני, לכל הפחות) משתעממים לא פחות מתלמידיו של רוקלה.
ניסיתי למשל לספור כמה פעמים הוא חוזר במחשבותיו על ניסוחים כמעט זהים שמבטאים את יופייה של אשתו. די מהר איבדתי את החשבון. עשרות! שוב ושוב ושוב. ושוב.
היו קטעים שהרגשתי בהם כמעט כמו בטיפול שורש בשן: אמנם לא כואב, אבל מציק ומנדנד.
רוקלה יודע אמנם להתלהב, למשל – כשהוא מזהה רגישות ספרותית לא צפויה אצל מישהו שקיומה מפתיע אותו – המורה למתמטיקה שחושף אלוזיה ספרותית במהלך שיחה יומיומית, אבל גם אז הוא מייגע אותנו (אותי…) במחשבות מפורטות מדי, בהתלבטויות פתטיות, האם להזמין את המורה הזה לארוחת ערב? רק אותו? ביחד עם אשתו? עם עוד מורה? אבל איך? אבל מדוע?
המשכתי לקרוא כי כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. אבל הספר מסתיים בלא כלום, מבחינתי.
אפילו אוסלו, אחת הגיבורות הראשיות בסיפור, שאמורה להוסיף לו נופך מרענן, או מסקרן, מופיעה רק כסדרת שמות של רחובות. ועוד שם. ועוד אחד.
האם החזרתיות הזאת מכוונת? האם מטרתה לצייר את השיעמום? ליצור אותו גם בנו? האם אפשר לכתוב על שעמום בצורה לא משעממת? (לדעתי – כן. כמו שעושה למשל סמואל בקט במחכים לגודו. דידי וגוגו מצחיקים ומרתקים אותנו, ואין רגע אחד שבו אנחנו מזדהים עם השעמום הנורא שבו הם נאלצים להתנהל!)
אם אכן התכוון דאג סולסטד לשעמם, מבחינתי הוא הצליח מאוד במשימה שלקח על עצמו.
אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.
אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת.
לא לעתים קרובות קורה שספר סוחף ומשכנע אותי עד כדי כך; שאני קוראת אותו בנשימה עצורה, מאמינה לכל מילה, ומתרגשת ממנו כל כך – עד דמעות, שנבלמו בתוך העיניים, גאו וסירבו להשתחרר, והרי שם, על הסף, מצויה האמת הלא סנטימנטלית. לא רגשנות אלא – רגשות.
כן, זה מה שקרה לי כשקראתי את חנינה של מאיה וקסלר (ותודה מיוחדת לענת גביש, שהמליצה עליו בהתלהבות, בפייסבוק, וגם במסר ישיר, לי אישית, ואני יכולה בהחלט להבין מדוע, מה בביוגרפיה שלי, הידועה ברבים, יכול היה לעורר בה את הוודאות שהספר "ידבר" אלי. זאת אגב ההזדמנות להודות לענת שוב גם על הספר הנפלא שלה תספרי על אנחנו, ולקנא בכל מי שטרם קרא אותו!).
חנינה מפגיש אותנו, למרבה ההפתעה, ולמרות חלקים כה קשים וכאובים שיש בו, עם חמלה, אנושיות ואהבת אמת: בין בני זוג; בין הורים לילדיהם; בין חברים.
אמנם המחוזות שבהם מתהלך הספר קשים מאוד: בית סוהר לנשים, גיבורה רוצחת, רצח של ילד קטן, עולמות של פשע, סחיטה באיומים, מזימות והפחדות, עורכי דין ועובדות סוציאליות, אבל הוא מתעלה מעל האפלה, ויש בו יופי רב. הייתי אומרת אפילו שקורנים ממנו חסד, טוּב והומניות.
האכזריות המתוארת בו היא רק ציפוי חיצוני, שמכסה על קשרים אנושיים נוגעים ללב, על תובנות משמעותיות מאוד, והכי חשוב – על יכולתם של בני אדם להבין זה את זה ולא פחות חשוב – את עצמם, ומשם להתפתח ולהשתנות.
האם אישה שתגובותיה אלימות, כברירת מחדל מולדת כמעט, שלא מסוגלת להתגבר על הכעס שלה, תצליח ללמוד לכבוש אותו, להתמודד אתו, לשלוט בו ואפילו לרתום אותו לטובת הצדק שהיא מבקשת להשיג לעצמה?
עד כמה העבר שלנו, המקום שבו גדלנו, שולט בנו?
האם פגיעה הורית בילדות גורמת לנזק בלתי הפיך? מה קורה למי שגדלים במשפחות לא מתפקדות, האם יש להם בכלל סיכוי "לצאת מזה", להשתקם, לחיות חיים מועילים, עם קשרי אהבה וחברות קרובה?
האם היכולת לראות את הזולת, לעמוד על טיבו, להבין את מניעיו, גם אם הוא פגע בנו מאוד, יכולה לגבור על תחושת העוול ועל הרצון להגיב באלימות, לנקום, להחזיר לו כגמולו, יהא המחיר אשר יהא?
מתי בכלל אפשר לסלוח? האם אפשר לעשות את זה אם מי שפגע בכלל לא מכיר בכאב שהסב, לא מודה בו, לא מתחרט?
כל אלה שאלות כבדות משקל שמתבטאות ברומן כמעט בסמוי, באמצעות עלילה מותחת מאוד, ויכולת עצומה להזדהות עם הדמויות, לרדת לעומקן ולרצות בטובתן. גם כשהן טועות. גם כשדרכן מפחידה ומנוגדת לערכים שלנו. אנחנו לא מסכימים אתן, אבל יכולים להבין את מניעיהן, ומתעורר כמעט רצון "להחזיק להם אצבעות" בתקווה שיצליחו להתגבר, להשתנות, לפעול בצורה הוגנת, אמנם "לתכמן" אחרים בתחכום רב, אבל לא מתוך מניעים פסיכופתיים, לא באדישות מוחלטת לרגשות של הזולת ולצרכיו, אלא – להפך. להבין אחרים, לעזור להם ולהיעזר בהם. גם כשנראה שהכול כמעט הפוך, בסופו של דבר מסתבר שגם אנשים קיצוניים מאוד, הדמויות שאנחנו לומדים להכיר ברומן, שאנחנו מתקרבים אליהן עד שאנחנו ממש רוצים בטובתן, מסוגלים להיות רגישים ונדיבים.
ולכן הספר מנחם מאוד.
אני משתדלת להסגיר מעט ככל האפשר על עלילתו, על ההתפתחויות שמתרחשות בו, וכמובן, אין צורך לומר, על סופו.
אספר רק שקראתי אותו במקביל לצפייה בסדרה השוודית המעולה בנטפליקס: "חול טובעני".
גם שם אנחנו מלווים צעירה שנקלעת לבית סוהר, גם היא, מאיה השוודית, כמו שירה הישראלית, אחת משתי הדמויות הראשיות בחנינה, מואשמת ברצח. קשה ומחניק ללוות את שתיהן, כל אחת מהן בנפרד, כי נקשרים אליהם ולומדים לאהוב אותן, והחיים בכלא קשים מנשוא.
שירה מפנטזת איך תרגיש אם וכאשר תצליח להשתחרר: "אני אוכל ללכת לאן שאני רוצה. לנשום אוויר חופשי שלא עובר דרך גדר תיל. להתקלח במים חמים בלי הגבלה ובלי ג׳וקים שמטיילים בכל פינה. ואף אחת מאלה שממררות לי את החיים פה לא תהיה קיימת בשבילי יותר. אייל והבנות יהיו בטוחים ומוגנים. בלילה אני אכנס למיטה זוגית עם מצעים פריכים מרוב ניקיון, בריח של אבקת כביסה ולא אקונומיקה שמנסה להתגבר על ריח של שתן. במיטה אני אלבש רק תחתונים, במקום טרנינג מזיע וגופייה ארוכה כדי שהצמר מהשמיכות סקביאס כאן לא יעשה לי גירודים ופריחה. לשמיכת הפוך שתעטוף יהיה ריח עצי נעים – " וכן הלאה… ואלה רק הפרטים הקטנים, לכאורה, רק הקשיים של היומיום של מי שחירותה נשללה ממנה.
מחוץ לסדרה, מחוץ לספר, אפשר לכאורה להתחיל לנשום. עד שנזכרים במציאות חיינו. בחטופים שעדיין נמקים במנהרות, ובילדים המורעבים בעזה.
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, שמלמד במסלולים העצמאי וההתייחסותי בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב; בבית הספר לפסיכותרפיה תמורות; במכללת לוינסקי ובמכללה למנהל, וככל הידוע לי, בעוד מקומות.
הוא גם מרצה (בחסד!) ולאחרונה סיים סדרת הרצאות מרתקת בבית אריאלה שכותרתה הייתה: "סקס שקרים ואינטואיציה".
בהרצאתו הלפני אחרונה ב־3 באפריל 2025, ציטט ד"ר פכלר קטע מתוך בדולח וסכינים, הממואר שכתבתי, ומצא בו הקשר מרתק אל נושא ההרצאה: דיסוסציאציה, רוע והבחירה בטוב.
נכחתי בהרצאה, מסומרת למקומי ונפעמת מההקשרים, מהתובנות, מיכולתו של המרצה להבהיר סוגיות מורכבות, ובעיקר – לנטוע במאזיניו תקווה ואמונה שחרף כל הרוע והזוועה, טוב עוד יתאפשר, אפילו כאן. (אני כל כך רוצה להאמין לו!).
נקודת המוצא של ההרצאה הייתה – מה שקרה ב־7 באוקטובר 2023, ואחת השאלות שהשיב עליהן הייתה – איך אפשר למנוע מאחרים "לשחק לנו במוח". כך ניסח אותה.
ההרצאה הייתה מרתקת. הנה היא כאן, בשלמותה:
כאמור, לקראת סופה של ההרצאה הזכיר פכלר את הספר שלי, הממואר בדולח וסכינים (שראה אור ב־2024 בהוצאת עם עובד), וציטט מתוכו כמה קטעים.
אלה נועדו להדגים אינטראקציה עם פסיכופתים – עם עצמם ועם זולתם – ולציין ממה יש להיזהר באינטראקציה כזאת.
לפני כמה שנים הלכתי לרחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה של יונה וולך. לראשונה הלכתי לשם לא כדי להיכנס שם לסופרמרקט, או לאסוף את הבת שלי מהגן. התכוונתי, לשם שינוי לחפש את הבית שיונה וולך נולדה, גדלה וגרה בו, עד שעזבה, ואז חזרה. מהבית הזה ברחוב וולך היא יצאה בספטמבר של שנת 1985, היא הייתה אז בת 41, לדרכה האחרונה: לאשפוז שממנו כבר לא שבה.
אני גרה בקריית אונו, לסירוגין, כבר יותר משלושים שנה. כשעברתי לשם לראשונה, בקיץ של שנת 1981, יונה וולך המשוררת עדיין חיה. היא כבר הייתה חולה בסרטן השד, שהתכחשה לו וסירבה לטפל בו. "כואב לי כמו צביטה", היא סיפרה, אבל לא הסכימה לעבור ביופסיה בגוש שהתגלה.
יונה וולך כמשוררת כבר הייתה אז מיתוס. בנובמבר של שנת 1981 היא הופיעה, למשל, לצד כותבים אחרים, באירוע שארגנה אגודת הסופרים. בניגוד לשתיקה שהשתררה באולם כשזלדה עלתה לקרוא משיריה, את עלייתה של וולך ליוו התלחשויות נלהבות של תמיכה והתנגדות.
ב־1981 הייתי עדיין מנותקת מה"אני הכותבת" שבי, ובמידה מסוימת גם מה"אני הקוראת". שנים אחרי שהתחברתי שוב, אחרי שקראתי את הביוגרפיה שיגאל סרנה כתב על יונה וולך, הרגשתי פתאום צורך לראות היכן גדלה יונה וולך. איך הבית "שלה" נראה כיום.
את ימיו האחרונים של "כפר אונו", כך כונתה קריית אונו בילדותה ובנעוריה של יונה וולך, זכיתי להספיק להכיר בשנות השמונים: השנים האחרונות, לפני שנהפכנו לעיר. המתחם שבו שוכנת כיום שכונת המגורים המודרנית שבה אנחנו גרים נקרא אז "פרדס רייספלד" – שדה בור ענקי שגבל עם רחוב וולך. כיום פרושה עליו, לצד הבתים, מדשאה רחבת ידיים, עם ספסלים, מתקני משחקים לילדים ושורה של בתי קפה הומים.
הסיפור הראשון שכתבתי, בספר הראשון שלי, שהתפרסם ב־1989, מתרחש בשדה הזה. הוא מסתיים במעין קינה על מה שכיניתי "השדה המובס": שדה שנבנו עליו בתים. כשכתבתי אותו עדיין לא יכולתי להעלות בדעתי עד כמה אהיה צודקת: שהשדה אכן יובס, ושאני עצמי אגור ממש קרוב אל עץ השקמה הבודד, העתיק, ושכול מה שהיה בין הרחוב שגרתי בו לבין רחוב וולך יעלם: פרחי הבר, שבלולים והרמשים המעופפים, עדר העיזים שבדואי הוביל למרעה, הסוסה והסייח שרבצו ליד שיירי מבנה מתקופת הבריטים… כל אלה נשארו רק בזיכרון.
כולנו הכרנו גם את ההריסות המפויחות והשרופות של בית הקולנוע שהיה שייך לאמה של יונה, ופעל בימי ילדותה ונעוריה. כיום גם השרידים ההם כבר לא קיימים. אין להם עוד זכר.
ראיתי צילומים מימי ה"הראשונים", המייסדים של היישוב (אמש, 17.7.2025, חגגה קריית אונו 85 שנים להיווסדה!), שהוריה של יונה נמנו עמם. הבתים אז היו בסיסיים מאוד: קובייה פשוטה, עירומה. ברבות הימים נוספה לה גינה עסיסית, שהקיפה את הבית ושהעניקה ליונה השראה לחלק משיריה.
בפשט יונה כותבת בשיר הזה על האגס שנשר מהעץ בגינה, פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה לכאורה כמעין מתנה, אבל הוא "מת". היא מתארת את היופי שלו, מקוננת עליו, ומבקשת "להקפיא" אותו בשיר (כמו שייקספיר שמבטיח לאהובו, בסונטה 18: כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה – וְגַם דְּמוּתְךָ").
אבל מי שמכיר את שיריה של וולך, ואת קורות חייה, מבין כמובן שלא מדובר רק על אגס, ומבחין גם בדרש – בעצם כתבה וולך על אביה המת, שמופיע ברבים משיריה.
יש בשיר בסך הכול ארבע שורות, אבל אפשר להבחין בכישרון המופלא של יונה וולך, בתחכום שלה כמשוררת. נחזור למשל למילה "כובשת". מה משמעותה כאן? "כובשת" שטח של מישהו אחר, כלומר – מילה של אלימות וכוח? או אולי להפך, כובשת את רגשותיה – מילה של זהירות ואיפוק? ואולי שני הפירושים נכונים, בו זמנית? יש כמובן גם משמעויות נוספות, שטוענות את המילה בעוד משמעויות: כובשת את ליבו של מישהו… כובשת את פניה בקרקע, במבוכה…
ומה עם המילה "מתאבך"?
אם מפרקים אותה נוכחים שהיא בעצם מאחה בתוכה שתי מילים אחרות: מת אביך…
ועוד דבר: אין בשיר סימני פיסוק, ולפיכך אפשר לקרוא אותו בקריאה מעגלית חוזרת – "עכשיו אבא אני כובשת איפה אתה…"
יונה התייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע. הוא נפל בקרב עם הלגיון הירדני, ביולי 1948. היא חשה שהוא משול לפרפר, המופיע בשיר "מת בארץ". זה שאורך חייו נמשך, כידוע, רק ימים אחדים: קצר "כהרף זוועה". בכל שנה, כך היא כותבת כאן, היא נזכרת בו בקיץ, משחזרת בעיני רוחה את מה שקרה, רואה אותו שוב ושוב נהרג: ממש תיאור של פלשבק, שקורה לנפגעי טראומה, כי טראומה מטבעה לא מתפוגגת לעולם, היא לא זיכרון שיכול להיטשטש, היא נוכחת תמיד, עולה מחדש, תוקפת: "הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף" ומטילה צל חוזר, היא רואה את אביה נופל, ואת קילוחי הדם הזורמים ממנו ומכלים את חייו.
וולך סירבה להסכין עם תיאורי גבורה של אביה, שאימה ביקשה להתפאר בהם. "שמענו כבר הכול על הבעל הגיבור שלך. פשוט שחטו אותו" אמרה פעם לאימה, "ובכלל", היא הוסיפה, "מה היתה הגבורה שם?"
אז מה מצאתי בכתובת של הבית שבו גרה פעם משפחת וולך? ראיתי שינוי עצום. צפוי. כמו שדה הבור "שלנו" שנהפך לשכונה: במקומו של הבית הקטן, הצנוע, שוכנת "וילה" מפוארת. הצמחייה העוטרת אותו נשתלה לנוי, צמד דקלי וושינגטוניה תמירים, ניצבים כמו זקיפים. קשה לדמיין את הגינה עתירת עצי הפרי המניבים שעטפה פעם את הבית. גם הוא עצמו נחרב, ופינה מקום לבנייה מחודשת, מודרנית, מפוארת.
את השיר הבא יונה לא הייתה מן הסתם יכולה לכתוב אילו גרה בבית שניצב שם כיום, על חורבות הבית הישן והגינה:
יונה וולך נודעה ברבים ככותבת מתריסה שהחצינה לא אחת את המיניות שלה, ולא רק בחייה האישיים. סגנית שר החינוך, מרים תעסה גלזר, כינתה אותה "בהמה מיוחמת" בעיקר בגלל השיר "תפילין" שוולך פרסמה ב־1982. בשיר היא הזכירה את "תשמיש הקדושה" הזה, התפילין, בהקשר של מיניות נשית. השיר היה אכן פרובוקטיבי במפגיע, וזלדה, המשוררת החרדית שעד אז הייתה אתה ביחסי ידידות, ניתקה בעקבותיו את הקשר ביניהן.
אבל החושניות של המשוררת לא הוקדשה רק לפרובוקציות. היא כתבה גם את השורות הענוגות האלה:
השיר מזכיר כמובן את הפסוקים מספר תהילים, פרק מ"ב: "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם / כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים׃ צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י לֵאלֹהִים֮".
מאז שקראתי אותם לראשונה, לפני עשרות שנים, הם מהדהדים בליבי. אין בי אף שמץ של אמונה דתית, אבל הערגה לטרנסנדנטלי, בנוסח "הצליין החילוני" של יצחק אוורבוך אורפז מובנת לי, והתקיימה מן הסתם גם בנפשה של וולך.
מי שכתבה את "הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי / כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי / חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי" וכן הלאה, הייתה בלי ספק נטולת כל רליגיוזיות במובנה הממוסד, הדתי. אבל המשוררת ידעה שגם אם "מה לי ולה" – האילה מתקיימת בצוקי לבה, המעיין הוא מעיין חייה הנסתר, ובעצם – האילה זאת היא עצמה. זאת שבעת ובעונה אחת מתבוננת, מתקיימת אך גם נעדרת.
עצם קיומו של הערב הזה, שבו אנחנו משתתפים עכשיו, ארבעים שנה אחרי מותה של יונה וולך, מעיד שהיא נוכחת מאוד, עד היום. עד עכשיו.
כמו כן, למרות מה שנתפס בחייה כפרובוקטיביות קיצונית מדי, למרות שהעזה לגעת בסמלים "קדושים", שמה מונצח לפחות בשבעה יישובים שקראו רחוב על שמה, בהוד השרון, כפר סבא, ראש העין, רמלה, מזכרת בתיה, עפולה, נתניה.
בקריית אונו רחוב וולך כבר היה קיים. הקימו אם כן גן פסלים ע"ש יונה וולך בקצה המזרחי של הרחוב הנקרא על שם אביה.
מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.
רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.
גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.
הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות.
הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.
מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.
לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.
מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.
לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח.
לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.
לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית.
עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:
ותצלום כזה מארצות הברית:
שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.
ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו.
אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.
כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.
אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.
גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם.
מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.
כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.
ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית.
קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד…
אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות!
"במהלך שנה וחצי, הספיקה המשוררת, הסופרת והמתרגמת עופרה עופר אורן להשלים עבודה על שלושה ספרים ולהוציאם לאור: רומן הסונטות מה קרה להגר באילת? שזיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2023; הממואר בדולח וסכיניםוספר השירה רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד
קולה הספרותי הייחודי של עופר אורן נע בין כתיבה במבנים מסורתיים לבין מבנים משוכללים פרי יצירתה ועוסק תדיר באופן אמיץ ונטול פשרות בתמות מורכבות כמו טראומה, פגיעה מינית ויחסים במשפחה
הערב העשירי של ״היכלות שירה״ יעמוד בסימן ״משפחה״ ויוקדש לעיון ביצירתה האחרונה. כל הכנסותיו קודש לארגון המסייע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”
“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”
“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”
“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.
“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”
“הממ…”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”
“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”
“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”
“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”
“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”
“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”
“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”
“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”
“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”
“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”
“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”
“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”
“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”
“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”
“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”
“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”
“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”
“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”
“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”
יצירתה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, המסה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים", שהתבססה על הרצאה שלה ב־Ted, חולקה ב־2015 כמתנה לכל תלמידי התיכון בני ובנות ה־16 בשבדיה.
ספרה הנפלא אמריקנה השתתף בניו יורק בהצבעה, וחמישים אלף איש בחרו בו, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת", כספר המועדף על רוב תושבי ניו יורק. בעקבות ההצבעה יכלו התושבים לקרוא אותו בחינם באינטרנט במשך תשעים יום, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים הקשורים בספר.
לאחרונה ראה אור ספר חדש שלה, רומן בשם Dream Count. "ספירת חלומות". ספר מסעיר, מעורר מחשבות ומרגש, לא פחות מקודמיו, אולי אפילו יותר!
במרכזו של הרומן החדש, מופיע בלי הסוואה הגרעין שהנביט אותו. אפשר להבין מה היה, גם אם לא קוראים את אחרית הדברים האישיים של הסופרת, המופנים ישירות אל הקורא. מדובר באירוע אמיתי, שהתרחש בעולם המציאות: המדינאי הצרפתי הבכיר, דומיניק שטראוס־קאהן, אחת הדמויות המרכזיות בממשלת צרפת, תקף מינית חדרנית, שנכנסה במסגרת תפקידה לחדרו בבית מלון יוקרתי בניו יורק, לא לפני שווידאה שהחדר ריק, הוא לא השיב לה, כי חיכה שתיכנס.
שטראוס־קאהן ארב לה שם והתנפל עליה. התקיפה הסתיימה בתוך דקות אחדות. החדרנית, שמה האמיתי היה נופיסוטו דאילו, מהגרת מגיניאה, יצאה מהחדר נסערת, ירקה על השטיח את מה שהשאיר האנס בתוך פיה, וסיפרה לחדרנית אחרת מה קרה לה. משם ואילך התגלגלו הדברים כמעט בלי שליטתה: היא נלקחה לבדיקה בבית חולים, את האנס תפסו רגע לפני שהמריא בדרכו חזרה לצרפת, הוא נעצר, המשטרה חקרה את "החדרנית" (כך היא מכונה כיום במרבית אתרי החדשות, כמי שאינה ראויה להיזכר בשמה), ואחרי תהליך שנמשך חודשים ארוכים הוחלט לוותר על התביעה נגדו, שכן הנאנסת "נתפסה בשקרים" – לא בעניין האונס המדובר! לכך האמינו הרשויות (מה גם שבעקבות האירוע המתוקשר הופיעו נשים אחרות שהעידו כי תקף גם אותן, בשלבים שונים בחייו). לא העמידו אותו לדין כי חשדו שנופיסוטו דאילו שיקרה בפרטים בביוגרפיה שלה שלא היו קשורים בתיק, וחששו שהמושבעים לא יאמינו לה. ("מה, הם עצמם לא שיקרו אף פעם אחת בחיים?" תוהה אחת הדמויות ברומן, בתחושה של זעם על העוול הבלתי נסבל).
האונס, האירוע כולו, היה כאמור רק הנבט, שהצמיח רומן מפואר, פוליפוני, עתיר בתובנות ומרתק. הסיפור ההתחלתי רק העניק לאדיצ'יה השראה ליצירה נדירה באיכותה ובעוצמתה.
במרכזו של הרומן ארבע נשים אפריקאיות מופלאות, משכילות, חכמות להדהים. שתיים מהן, צ'יאה (צ'יאמקה) ואומלוגור הן בנות דוד. הפרקים עליהן כתובים בגוף ראשון.
השלישית היא זיקורה, חברתה הקרובה של צ'יאה, שלא כל כך מסתדרת עם אומלוגור, וקדיאטו, הדמות שנכתבה בהשראת החדרנית. היא עובדת, בנוסף על המשרה שלה בבית המלון, כמבשלת ומנקה בביתה של צ'יאה. הפרקים העוסקים בשתיהן כתובים בגוף שלישי.
זאת התשתית.
מה שמדהים זאת קודם כול היכולת של אדיצ'ה ליצור דמויות חד־פעמיות, משכנעות כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו רק קוראים עליהן, ולא ממש פוגשים אותן ומשוחחים אתן. הן כאן, חיות, קיימות, על כל רובדי האישיות של כל אחת מהן, ובד בבד עם היותן, כאמור, חד־פעמיות, הן גם מצליחות לייצג היבטים שונים של מציאות החיים של נשים בכלל, ונשים אפריקאיות בפרט, במאה ה־21, באפריקה וגם במערב.
צ'יאה מחפשת בלי הרף את אהבת חייה. את הגבר שירצה להכיר אותה לפני ולפנים. שיבין אותה. שיעמוד על טיבה, יאהב, יעריך וגם יעורר בה תשוקה. היא מכירה גברים, יוצרת קשרים, הם מתאהבים בה, רוצים לשאת אותה לאישה – ולא רק מכיוון שהיא יפהפייה, ומשום שבאה ממשפחה עשירה מאוד וחיה חיי שפע ומותרות בלתי נתפשים – אלא גם בשל אישיותה הקורנת. צ'יאה מרבה להסתובב בעולם, שכן היא עמלה על קריירה של סופרת שכותבת ספרי מסעות. יש לה צוות עובדים מסור, אבל העושר והתפנוקים לא "קלקלו" אותה: היא טובת לב, רגישה, אכפתית.
באחד הרגעים הנוגעים במיוחד ללב צ'יאה מגלה שאחד ממחזריה דווקא מבין את שאיפותיה, ומשקף לה את התחושה המשותפת לה ולו כגבר ואישה שחורים: גם להם, כמו ללבנים, יש חלומות ושאיפות, שהלבנים לא תמיד מבינים או מכירים בהם. (מכאן נובע שמו של הרומן).
זיקורה, חברתה של צ'יאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד, וגם לה יש אובססיה – לא לגברים בכלל, אלא לגבר אחד. שאתו, הייתה כבר בטוחה, מצאה כבר את אושרה ואת עתידה. היא, כמו צ'יאה, חיה בארצות הברית.
אומלוגור היא כלכלנית שנעשתה עשירה להדהים, בזכות כישרונותיה יוצאי הדופן. אדיצ'י לא מסתפקת בתיאור כללי, חיצוני, אלא מוליכה אותנו קרוב אל מעשיה של אומלגור ואל התפתחותה. אנחנו עדים לתהליכים המדויקים בדרכה להפוך מבתם של אינטלקטואלים עניים למצליחנית בקנה מידה עולמי. היא לא סתם מיליונרית, אלא, כך נראה, מילארדרית, את הכול השיגה בכוחות עצמה, ואנחנו לומדים איך בדיוק עשתה את זה!
אומלוגור היא דמות מרתקת. היא צינית, מפוכחת, שנונה, דעתנית. היא רואה הכול ומבינה. עוולות חברתיות, במיוחד נגד נשים, מרתיחות אותה, והיא מוכנה לעשות הרבה מאוד כדי להיאבק נגדן. יש לה יכולת מופלאה לקרוא אנשים ולהבין מה בדיוק מניע אותם, רק בזכות זאת התעשרה כל כך. היא רודפת צדק, ופועלת כדי להגיש סיוע ממשי, מועיל מאוד, לנזקקים. בעצם לא ל"נזקקים", אלא לנזקקות! לבעלות עסקים קטנים, שאת חייהן היא יכולה לשנות כמעט במחי יד. הן זוכות לקבל ממנה עזרה בלתי צפויה, והיא סומכת עליהן. יודעת בוודאות שהן מעשיות, ענייניות, ושאת עזרתה הלא צפויה ימנפו כדי להתקדם בחיים.
הדמות הרביעית, קדיאטו, נוגעת ללב במיוחד. באחרית הדבר כתבה אדיצ'י מעין הספד לאמה, שמתה זמן לא רב לפני שהספר נכתב, והיא חותמת את דבריה בציטוט הדברים שאמה הייתה אומרת על אותה קדיאטו, לו זכתה לקרוא את הספר: "היא אישה־אחות" (דברים שהעלו דמעות בעיניי).
בעצם, כל הארבע הן נשים־אחיות, שמתמודדות עם כל כך הרבה עוול וכאב. שרואות, ומבינות.
הספר עתיר, כאמור, בתובנות על המציאות, ועל הבעיות השונות שנשים אפריקניות (אבל לא רק הן!) נאלצות להתמודד אתן. למשל – השחיתות המובנת בארצן והפערים החברתיים הבלתי נסבלים שקיימים סביבן. הגזענות הסמויה (ולפעמים גם גלויה ממש) שהן חוות, שמתבטאת לפעמים גם באנטישמיות וולגרית ממש. אומלוגור למשל נזכרת איך בחברה של קבוצת גרמנים ניסתה לספר בדיחה על אכילת בייגלה בארצות הברית, איך אחת הגרמניות הגיבה בארסיות "בייגלה זה מאכל יהודי, נכון?", איך הנוכחים לא נגעלו, ואיך התעוררו באומלוגור תהיות על העבר המשפחתי של בני החבורה הזאת – מה עשו הסבים שלהם לפני כמה עשרות שנים? האם הם עצמם היו נוהגים אחרת, בנסיבות דומות? הגזענות שהן חוות יכולה להתבטא אפילו בדיבורים של לבנים שקרובים אליהן ו"מקבלים" אותן, חרף היותן שחורות. צ'יאה תוהה למשל איך ייתכן שהמאהב השוודי שלה, הלבן, מעז לספר לה שאשתו לשעבר הייתה גזענית כל כך, עד שהיא נהגה ללעוג באוזניו לשפתיים העבות של שחורים ושואלת את עצמה – מה זה אומר עליו? ההבנה שאשתו השמיעה באוזניו דברים כאלה? האם הנימה הביקורתית שבה הוא מצטט אותם "מנקה" אותו מגזענות?
חלק מהדברים הכי נוקבים ביותר בספר באים מפיה של אומלוגור שנזכרת במה שעברה בתקופה שגרה בארצות הברית. היא נסעה לשם כדי להשלים תואר בלימודי תרבות. מעסיקה אותה בעיקר שכיחותה של הפורנוגרפיה, ההרסנית כל כך, לדעתה, וכפי שהיא חשה מהתנסויותיה עם גברים. הם, כך מתברר לה, "לומדים" על סקס מתוך צפייה – מתוך התמכרות? – בפורנוגרפיה, ובאלימות השכיחה בה כל כך. גברים מבוגרים יותר, מסביר לה מישהו, נהגו לצפות בפורנוגרפיה מסוג אחר, פחות אלים, שבה עדיין לא הכו נשים, לא משכו להן את השיער. לא חשבו ש"צריך" להכאיב להן. אבל כיום גברים צעירים מאמינים שמה שהם רואים משקף או אמור לשקף את מה שקורה בין גבר ואישה במיטה, במציאות.
רבים מהם, כך היא מרגישה, לא נמצאים באמת בחווייה שאמורה להיות משותפת, הם כמו צופים על עצמם מהצד, כאילו שהיו שחקנים בסרט.
מעבר לכך, החווייה שלה באוניברסיטה אמריקנית מסמרת שיער, כל כך מוכרת, וכל כך מכאיבה. שהרי לנו, בעקבות השבעה באוקטובר, התחוור שכל הליברליות השמאלנית, כל הפוליטיקלי קורקט, מסווים בעצם גזענות בוטה ומתחסדת. כשאומלוגור מספרת בכיתה איך הדוד האהוב שלה נרצח בארצה שבאפריקה באלימות מזעזעת, מתברר לה לתדהמתה שאין בקרב הסטודנטים (גם לא המרצה!) מי שיבין את כאבה ויזדהה אתו. מאשמים אותה – אותה! – באסלמופוביה! דנים אותה – אותה! – לכף חובה!
אי אפשר שלא לחשוב על התחושה ההיא של "Me2UnlessYouAreAJew" שחשנו כולנו כשה"ליברלים" האמריקנים התנכרו למעשי האונס האיומים, המבעיתים, של השבעה באוקטובר; לא רק התעלמו, לא רק הכחישו, אלא גם האשימו את הקורבנות!
אני תוהה אם אדיצ'ה, שחושפת בספרה כל כך הרבה אנושיות והבנה, "תרשה" להוצאה לאור בישראל לרכוש את הזכויות ולתרגם אותו לעברית. אני כל כך מקווה לא להתבדות. לא להתאכזב. להיווכח שהיא מבינה עד הסוף את מה שהיא כותבת, ושהזעם (המוצדק!) שהיא חשה בלי ספק על מה שקורה כיום בעזה לא יגרום לה להצטרף לרשימת הסופרים המחרימים, שאוסרים על תרגום ספריהם לעברית.
בין היתר, אם כי לא רק, כי אני רוצה כל כך שאלה מבין חברי שלא נוח להם לקרוא רומן שלם באנגלית יוכלו לקרוא את Dream Count, ובהקדם, כי הוא ראוי לכל שבח.
אז קדימה – איזו הוצאה לאור תתנפל על הספר ותתרגם אותו לעברית?
יום שני, 14.7.25, בשעה 20:30, אולם קאמרי 3 התיאטרון הקאמרי בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יערכו אירוע ספרותי לציון 40 שנים לפטירתה של המשוררת יונה וולך.
יונה וולך, ילידת 1944, משוררת שהייתה יוצאת דופן בחייה ובשירתה. כתבה על מיניות, גוף ונפש, זהות, בדידות פחד ומוות. הקיום האנושי, הפרפסיכולוגיה ומצבי התודעה של האדם קיבלו ביטוי ביצירתה. היא מתארת פראות מינית ונוסף לספרי השירה כתבה מחזות ומערכונים. רבים משיריה הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה.
דברי פתיחה: צביקה ניר, משורר, סופר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל.
מנחה ובדוברים: ד"ר דורית זילברמן, סופרת, מ"מ יו"ר אגודת הסופרות והסופרים, יו"ר מערכת מאזנים, חוקרת ספרות, זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים.
בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.
כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)
איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.
מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?
האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.
שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?
מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."
לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.
מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.
ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.
הוצאת אחוזת בית, 2025 תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין עריכת התרגום: סמי דואניס ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022 325 עמ'
בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול.
People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration
Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.
את הרומן – או שמא נובלה? – אימה בהר יכול מן הסתם לכתוב רק מי שמכיר מקרוב את ההרים בשוויצריה, ויודע היטב איך הם נראים, איך הם משתנים, עד כמה הם מגוונים בחלקיהם השונים, בחילופי השעות והעונות, וכמה הרבה אפשר לספר עליהם ולתאר אותם.
ויש כמובן גם צורך בכישרון יוצא דופן כדי לכתוב יצירה כזאת.
היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני צופה ברצף של דימויים חזותיים, לא מילוליים – תמונות שהן סטטיות, אך בה בעת גם נעות ומתחלפות, אולי מין סרט נוף קולנועי שמצוייר במילים בלבד.
הספר כולו הוא הישג אמנותי נדיר.
יש בו, כמובן סיפור, עלילה, כפי ששמו מרמז. הוא נפתח במפגש של קבוצת כפריים שחיים ביישוב קטן למרגלות האלפים השווייצריים. (בשלב די מוקדם בסיפור מתחוור לנו שבעצם מי שמספר את הסיפור הם אנשי הכפר, כי מופיעים פעלים ושמות גוף בגוף ראשון רבים: "עמדנו", "מעלינו", "עלינו", "לנו"). הם מתלבטים אם לעלות אל ראש ההר הסמוך לכפרם, כדי למצוא שם לעדרי הכפר כרי מרעה חדשים, עשירים יותר. כבר עשרים שנה שאיש לא העפיל לפסגה, בעקבות אסון שאירע שם, אבל צעירי הכפר לא היו עדים למה שקרה אז, או שפשוט שכחו את הפרטים. כשנערכת הצבעה, רוב התושבים נעתרים להצעתו של ראש הכפר ומחליטים שמשלחת של שבעה גברים אמיצים (או חסרי מודעות והבנה) תיקח את הפרות, ובעוד שלושה חודשים ישובו לכפר, במצב כלכלי משופר.
אחד מהשבעה הוא ז'וזף, שאליו הלב יוצא במיוחד, שכן אנחנו מלווים את ההתלבטויות והחששות שמשמיעה אהובתו ויקטורין. היא כל כך רוצה שהוא לא יצטרף למשלחת! אבל הוא משכנע אותה: כך ירוויח די כסף והם יוכלו להתחתן ולקנות מיטה ומצעים. אהבתם, קרבתם, הדאגה ההדדית שלהם נוגעות ללב, ואנחנו כל כך רוצים להאמין שהפרידה ביניהם, שמתרחשת בדרך אל הפסגה, תהיה זמנית. ז'וזף מבטיח לאהובתו שמדי פעם תוכל לבקר אותו שם למעלה, וגם הוא יגיע למטה לביקורים, כך שממש כדאי להם לקחת על עצמם את הפרידה הזמנית.
כמה נוגעת ללב התהלוכה העולה אל ההר. שמחת תושבי הכפר. זרי הפרחים שהכינו הנשים הצעירות כדי לעטר את ראשי הפרות. ההתרגשות. הציפייה. התקוות.
וכמה עצוב ההמשך. שמו של הספר מרמז גם עליו.
לראשונה הבנתי למשל לאשורו את הביטוי "חבל על חלב שנשפך". לראשונה פגשתי יצירה שבה נוף – הר – עובר האנשה שביטוייה משכנעים כל כך, מפחידים ועוצרי נשימה: "'ראש הכפר, זה בגלל שרצית להילחם במשהו חזק ממך, […] והוא אכזרי כשהוא מתערב.' מן הסתם הוא דיבר על ההר. 'יש מקומות שהוא שומר לעצמו, יש מקומות שהוא לא מרשה לבני אדם להיכנס אליהם'".
כי הסיפור עצמו אינו אלא השלד שעליו נבנה העיקר: היופי המרהיב, עוצר הנשימה שבתיאורי המקום.
חייבים כמובן לציין כאן את עבודתה של המתרגמת רמה איילון, שגם הוסיפה לספר אחרית דבר. אני לא קוראת צרפתית ולכן לא יכולתי להשוות את הטקסט למקור, אבל הקריאה הנעימה, השוטפת, וכאמור – היופי המאיר מכל פסקה ומכל עמוד, הם בלי ספק הישג גם שלה.
הנה דוגמה: "כל שהיה עליה לעשות הוא להעמיד פנים שהיא בודקת את העשב הצומח שם. אנשי המשמר לא חשו בדבר. מזג האוויר היה עדיין נאה בשמיים, שנצבעו כחול כהה מקצהו האחר של העמק עד קצהו האחר, בין שני המדרונות המוריקים; היא הלכה במזג האוויר הנאה. הנחל זרם לצידה. דומה היה כי מפלס המים ירד במידה ניכרת בשבוע האחרון, שכן רוב השלג כבר נמס על הפסגות. המים גם החליפו צבע; מִלְבָנים עכורים הם נעשו שקופים כמו זכוכית של בקבוק, וחשפו את האבנים הגדולות שריצפו את קרקעית האפיק. מזמן לזמן הייתה טרוטה חולפת ביעף מעל האבנים, ואז תוחבת את ראשה מתחת לזיז התלוי מעל גדת הנחל, ומניחה לעצמה להתנדנד ברפיון עם זרם המים". (התיאור הזה מטרים אירוע טרגי שיתרחש בהמשך).
ועוד דוגמה (אחת מיני רבות מאוד!): "למעלה פגעו העיניים סוף־סוף במין ערפל חיוור שהמשיך שמיים דמויי אדמה רטובה; ואז, בזווית ישרה, הגיע הקרחון, מצועף באופן זה בחלקו העליון אך לא בתחתון, כך שהוא מאיר מקומות מסוימים בירוק, ואחרים בכחול. בכל מקום שעדיין היה בו שלג, הוא האיר בירוק; במקומות אחרים היה הכפור חשוף, וצבעו הזכיר את זה הנגלה כשמסתכלים מבעד לפיסת זכוכית כחולה. הקרחון הזדקר ובד בבד נפל; פנה כלפי מטה ובד בבד לא זע: אשד של אלף מטרים ויותר, שהפך לאבן בעודו שומר על המערבולת, הבעבוע, ההתנחשלות, התנופה, ההתרסקות וההפוגות; ולבסוף, בבסיסו, הוא המשיך כסדרו, בדמותו של פלג מים שנפלט מבעד לסדק אחרון, בין מה שנדמה כשני טפרים לבנים גדולים ששוליהם שחורים".
ועוד אחת (קשה להתאפק נוכח יופיים של הדברים!): "כוכבים המשיכו להפציע בשמיים, מתווים ריבועים, משולשים, פסים. לבסוף הופיעו כל הכוכבים; יכולת לראות שאפילו אחד לא חסר, אילו רק היה אפשר למנות אותם"…
כל כך יפה! מי צריך לנסוע לשוויצריה, כשאפשר לקרוא את התיאורים הללו ולהיות שם, כמעט במלוא החושים…
הוצאת ספריית רות, 2025 מצרפתית: רמה איילון 158 עמ'
אחרי שקראתי את ספרה הראשון, הנפלא, של בלה שגיא, באורה החיוור של הזרות, הגעתי גם אל קובץ הסיפורים הראשון שלה, שקדם לו בארבע שנים.
והרגשתי כאילו הגעתי לפגישה עם חברים ותיקים, שהכרתי חלק ממהותם, לא את כולה, והנה נקרית בפני ההזדמנות להתעמק בחייהם, בדמותם, בגורלם.
די מהר נוכחתי גם שבלה שגיא נוקטת בקובץ הראשון שלה את אחת הטכניקות הסיפוריות החביבות עלי ביותר, בדומה למה שעשתה הסופרת האמריקנית אליזבת סטראוט בספרה המצליח כל כך (ובצדק!) אוליב קיטריג': מדובר אמנם בסיפורים קצרים, אבל הדמויות חוזרות ביניהם – במפתיע. מישהי שהכרנו כילדה אנחנו פוגשים כבוגרת, בני דודים, אחים, אחיות – משפחות שלמות מצטיירות בפנינו מזוויות שונות ומגוונות, וזה פשוט מרתק.
לפעמים דמות שהכרנו היטב – כמו אור בסיפור הראשון – מופיעות שוב להרף עין: בסיפור האחרון הוא מוזכר שוב, כמעט כבדרך אגב, ובעצם אנחנו זוכים כך להמשך של הסיפור ההוא, שנקטע באיבו, בלי שנדע שם מה עוד קרה לאור, מה עלה בגורלו בהמשך חייו. ההרגשה היא שהסיפור חורג אל מעבר לדף, אל מקום שבדרך כלל אנחנו לא זוכים להגיע אליו – שם, בשוליים, אנחנו מקשרים אותו, עם דמות אחרת, שבסיפור אחד מקבלת מקום מרכזי, ובסיפור אחר הייתה שולית.
זה נפלא!
כי כל דמות שופכת אור חדש על דמות אחרת, ואנחנו לומדים עליהן כל כך הרבה. על קנאות, בגידות, אכזבות, אהבות. כל אחת מהן גם מבטאת עולם שלם של מציאות. הסיפורים עומדים גם לגמרי בפני עצמם, אבל ביחד הם משתבצים למארג ססגוני ומגוון של מצבים אנושיים.
אנחנו פוגשים צעיר שנפצע כחייל, הוא יושב בכיסא גלגלים, אבל משהו בסופו של הסיפור מעניק לנו תקווה שלא תתבדה, רק שייקח עוד זמן עד שנדע…
פוגשים אישה שבלידת בנה חלה תקלה, שיבוש הרה גורל. מה עושים עם תגובתה הקיצונית? איך תצליח לשקם את חייה? זה יקרה… צריך רק להמשיך לקרוא!
אנחנו מכירים אימא לחוצה ומודאגת, כי בנה בן החמש מתקשה להסתגל חברתית. בעתיד נלמד גם על בעלה, על הקשיים שלו, וכשבאחד הסיפורים בהמשך הוא ייראה לבת משפחה אחרת מתנשא ויהיר, נדע עד כמה היא טועה, עד כמה הוא בעצם פגיע…
אנחנו פוגשים אישה על ערש דווי, ורק בעוד הרבה סיפורים נדע מה יקרה לילדיה, איך באמת נראים היחסים בין האח והאחות, ומה הם מרגישים כלפי אימם. מדוע בעצם הבת לא מבקרת אותה? מה שמצטייר כאדישות מתגלה ככאב עמוק שאין לו מרפא, מה שמצטייר כלחץ נפשי מתגלה כעדינות ופגיעות. וזה כל כך יפה!
ברקע מרחפת רוחו של גבר שנכיר אותו היטב בספרה השני של שגיא: האבא האלים, הרודני, הנרקיסיסטי, שממרר את חייה אשתו וילדיו עם מחשבות הגדלות שלו, עם התשוקה שלו לתהילה שאינו ראוי לה. מה מרגישה כלפיו בתו גליה? מה מספרת עליו אשתו לבתם האחרת, קארינה? אנחנו מקבלים עוד ועוד פנים של מי שנפגעו ממנו, של מי שלעולם יכאבו את נוכחותו בחייהן.
ועוד תימה חוזרת בסיפורים: ההגירה המייסרת מרוסיה, המציאות שאליה הגיעו אנשים שהתקשו כל כך להתערות,"היא מחייכת לשרונה ולשאר האימהות, מנסה להצטרף לשיחה בקלילות מזויפת שלמדה לסגל לעצמה בשנים שחלפו מאז הגיל ההוא, כשהייתה עולה חדשה, עומדת מבוהלת צמודה לקיר בשמלת מלמלה לבנה וחגיגית, על ראשה סרט אדום יפהפה, כולם רצים מסביבה, צוחקים מסביבה, בוודאי גם עליה, בשפה רועשת שהיא לא מבינה", וגם: "לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם. כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".
בלה שגיא מספרת לנו את מה שנטע לא העזה לומר לחברותיה. והסיפורים שלה כל כך מדויקים. כל כך ספציפיים. כל כך לא גנריים.
וכשהיא מוסיפה, אחרי המשפט על התקווה של העולים שיהיה יותר טוב "אבל נהיָה, בסוף נהיָה", אין בו רק נחמה עצמית של דמות בדויה בסיפור, אלא גם אמירה על כל כך הרבה אנשים שהיגרו, חלקם בגילים שכבר קשה מאוד להשתנות, אבל גם הם לא ויתרו, ורובם נעשו בשר מבשרה של החברה הישראלית, חלק חיוני, נחוץ, מופלא, מהתרבות המקומית, שאותה העשירו כל כך.
שמו של הספר, שבר ענף ירוק, לקוח מתוך סיפור שבו מסביר רופא לאימא מודאגת שהשבר בזרועו של בנה יתאחה, כי כאלה הן עצמות צעירות. הן "יודעות" להחלים. ממש כמו שעשו כל המהגרים הללו, שיצאו מחוזקים ומאוחים מהשבר ומהמשבר של המעבר הקשה כל כך מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.
כמו בסוף הטור שכתבתי על ספרה השני של בלה שגיא, גם כאן אני מבקשת לומר לסופרת בפשטות – תודה על הקול שאת מעניקה לכל האנשים הללו, וכך, בעקיפין, גם לנו, לקוראייך, אפילו אם המשברים בחיינו לא קשורים ישירות בהגירה (והרי גם ילידי הארץ הם צאצאים של מהגרים). לא בכדי זכה הספר בפרס שר התרבות לספר ביכורים בשנת 2021.
מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא פסיכולוגית של האני העליון של התרבות.
קיומה של המצווה הזאת היא מחוץ לגדר האפשר. שפעה מופלגת כל כך של אהבה עשויה רק להפחית את ערכה, אבל אין היא עשויה להחדיל את הרעה.
התרבות מתעלמת מכל אלה. היא מזכירה שוב ושוב, כי ככל שקשה יותר לקיים את המצווה, כך גדולה יותר זכותו של מי שמקיים אותה. אבל מי שנוהג לפי צו זה בתרבות ימינו אינו אלא מקפח את עצמו לעומת מי שמתעלם ממנו.
אכן, מה גדולה המכשלה שהתוקפנות נותנת לפני התרבות, אם עלולה ההגנה מפניה לאמלל אדם ממש כתוקפנות גופה? המוסר המתקרא טבעי אין לו כאן להציע לך דבר מלבד הסיפוק הנרקיסיסטי שתהיה בעיני עצמך טוב מזולתך. המוסר הנשען על הדת מעלה, בהגיעו לנקודה זו, את ההבטחה לעולם טוב יותר בבא. אבל דעתי היא, כי תוכחת המוסר תהיה לשווא כל עוד לא יראה בעל המידות הטובות את שכרו כבר בעולם הזה.
עוד לפני שפתחתי את ספר השירים החדש בהוצאת פטל, את תיוולדי כשאני אמות מאת ילנה שפיגנר, היה לי ברור שמדובר בתופעה יוצאת דופן: ספר שעטיפתו מעודנת מאוד, מסקרנת, והוא עב כרס יותר מהצפוי מספר שירה, וזאת מכיוון ש – כפי שגיליתי אחרי עלעול קצר – חציו מודפס בעברית וחציו האחר – ברוסית.
אחרי כן ראיתי בהתרגשות שאת השירים תרגמה משפת המקור שושי שמיר, משוררת מחוננת, שאני מכירה היטב, מאז שנות השמונים, כשהיינו שכנות בקיראון, ובעצם בזכותה התחלתי אז לכתוב! שושי אף דיברה יפה להפליא ב־2018 בהשקה של ספרי מה המים יודעים על צמא –
ושלוש שנים אחרי כן, כשראה אור ספרה המופלא עננים מוכי זוהר, שמחתי בשמחתה וסיפרתי עד כמה השפיעה על חיי ככותבת.
אבל, תהיתי מיד כשראיתי ששושי תרגמה את את תיוולדי כשאני אמות, היא הרי לא יודעת רוסית, אז – איך?
לפני שהתחלתי לקרוא את השירים עצמם, הגעתי אל אחרית הדבר – החלק שמפריד בין הגרסה העברית לגרסה הרוסית בספר. ילנה שפיגנר מספרת שם על המסע מעורר ההשתאות שהיא ושושי עברו ביחד: אחרי מות אמה של המשוררת פרצו מתוכה השירים "מעומקים לא נגישים לי", היא מתארת את התהליך. הם נכתבו בשפת אמה, אף על פי שכבר הייתה ותיקה בישראל, והיא חיה, פועלת ועובדת בעברית.
לא קשה להבין את הצורך שלה להביא את שיריה אל "הבית" העברי שלהם, כפי שהיא מנסחת זאת, ואת תחושתה ש"מישהו צריך להביא אותם עד לשם", מישהו, לא היא עצמה, כי שירים נכתבים מתוך "תשתית סמויה" שיכולה להתקיים רק בשפת אם. התשתית הזאת "נדלקת באופן טבעי בתחילת החיים, הרבה לפני שאנחנו מתחילים להשתמש במילים", היא מסבירה (ברוסיה הייתה עיתונאית, בישראל נהפכה לעובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, אנליטיקאית יונגיאנית). מאחר שהגיעה לישראל כשהייתה בת שלושים ושתיים, הרובד הזה העמוק, הסמוי, נסתר ממנה בשפה החדשה, המאומצת.
וכאן נכנסה לתמונה שושי שמיר. תהליך ההמרה של היצירות נעשה בשיתוף פעולה הדוק בין השתיים. ילנה מספרת כיצד עודדה אותה שושי להביא לה טקסטים נוספים. איך גילו ביחד עד כמה קשה להעביר לעברית את כל הניואנסים שיש למילים ברוסית. "בעברית יש כל כך מעט מילים נרדפות בהשוואה לרוסית". ואז, היא מספרת, "פתאום גיליתי שלמילים מוכרות מילדותי נוספים עבורי גוון ומשמעות, ושהן מביאות איתן אנרגיה אחרת."
במשך שש שנים הן עבדו, לדבריה של המשוררת, ביחד, בתהליך שבו היו לה "גילויים רבים" על עצמה. היא חשה שזוהי "הליכה בגבול הדק בין העולמות, נראה ובלתי נראה, מודע ולא מודע", ומדגישה כי "התרגום ושושי היו חלק בלתי נפרד מהתהליך".
כל זה כל כך יפה, ומעורר כל כך הרבה ציפיות!
ואז, אחרי שקראתי את השיר השני בספר אמרתי לעצמי – שזהו, אני הולכת לקראת מסע סוחף וקסום:
כותבת שפיגנר, במהלך פתיחה רחב ידיים, הצהרה מלאה בהבטחה: "נולדתי משוררת". וואו! ולא סתם, אלא כזאת ש"יודעת סונטות". והרי סונטה היא הצורה החביבה עלי ביותר בשירה: המבנה המהודק,הקבוע מראש, הצורך לציית לו ולפעול בתוכו, במשקל, בחריזה קבועה מראש. נפלא, חשבתי, יהיו פה סונטות! אבל לצערי – התבדתי… לאורך הספר כולו לא מצאתי אפילו סונטה אחת. לא מובן לי הפער בין הפתיחה, שדמתה בעיני לתרועת חצוצרות, לבין ההמשך שמגיע והוא שונה ממנה מאוד. השירים אינם כתובים בסגנון קלאסי, אין בהם כמעט חריזה או משקל מוגדרים.
השיר שהעניק לספר את שמו נותר אניגמטי. יש שירים מעטים בקובץ שבהם המשוררת פונה אל "אַתְּ" כלשהי, תוהה למשל אם אותה אַתְּ היא "אַחַת מֵהֶם" – מאלה "שֶׁהָרֹע מִסְמֵר לַסֵּבֶל"; אומרת לה בשיר אחר – "אַתְּ צֵל, צֵל, צֵל" ובשיר הנושא מבטיחה לה (זאת אותה אחת?) שתוכל להיוולד אחרי שהמשוררת תמות, שזה יקרה "בְּהֶרֶף עַיִן", ותוהה אם אותה "אַתְּ" תחוש הקלה כשזה יקרה. האם מדובר בבת? באהובה? בחברה קרובה? אין לדעת.
אז כן, אפשר למצוא יופי גם בשירים כאלה, "חופשיים", לא סונטות קלאסיות, כמובטח לכאורה. מצאתי שורות שדיברו אלי מאוד. למשל – "כְּמוֹ דָּג שֶׁהָאֲוִיר כָּבֵד בְּחָזֵהוּ / שׁוֹקַעַת אֲנִי לְתַחְתִּית הָאוֹקְיָנוּס", או – "חָרוּז קְטַנְטַן שֶׁל גֶּשֶׁם / כַּמָּה חוּטִים נִקְרְעוּ, אֱלֹהִים"; או השורות שבהן היא תוהה "מִנַּיִן הַכְּאֵב הַזֶּה? שֶׁל מִי? / כְּמוֹ עָלָה מֵהַמְּצוּלָה לְהִתְאָרֵחַ בַּסִּירָה שֶׁלִּי".
יש בקובץ לא מעט שורות סינסתזיות "לְמוּזִיקָה לַחָה מִשְּׁלַב שֶׁל לֵיל יָרֵחַ", או "מִלִּים בְּלִי גְּבוּלוֹת / הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל אָחוּ פּוֹרֵחַ, / בְּכָל אָנִיץ מִסְתַּתֶּרֶת קֶשֶׁת", והן יפות מאוד.
כמו שאפשר להיווכח מהציטוטים שהעליתי, יש מכנה משותף מובהק לשירים: ממד מיסטי, כשהם פורשים את הזרועות לעבר היקום, שביל החלב, אוקיינוסים, שמים, אל "מֶרְחַקֵּי הַמֶּרְחַקִּים", אל העננים, הרוח, הקשת, ובכלל – אל הטבע המקיף אותנו, אל העולם כולו: נבטים ואבנים, דשא ונחלים, "זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת בַּשֶּׁצֶף שֶׁל מַפָּל כָּחֹל"; יש בהם סופות רעמים, שלג, "קֶרֶן דַּקָּה שֶׁל יָרֵחַ צָעִיר", אגם הומה, "נַחַל לְלֹא שֵׁם" – היקום כולו מככב בשירים, כן, גם כוכבי הרקיע עצמם.
מהי תרבות? שואל פרויד במאמרו "תרבות בלא נחת" שמופיע בספר הנושא את אותו שם, ומשיב ש"תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן המשפחה אל האנושות".
מקורותיה הם בשאיפתו של אדם למצוא את אושרו, ובאמונה הדתית שמבטאת את מה שנשאר בנפשו הבוגרת מתקופת ינקותו, אחרי שהתפקח ולמד להבין שאינו אומניפוטנטי כפי שחש לפני שהחל להפריד בין עצמו לבין העולם הסובב אותו.
שורשי האמונה הדתית נטועים לדעת פרויד בערגה שהאדם חש כלפי ההשגחה העליונה, בדומה לערגתו של התינוק חסר האונים המייחל אל אביו רב העוצמה, והמצפון הוא תולדת הפחד מאובדן אהבתו של האב.
כשהגעתי אל החלק הזה במאמר המכונן של פרויד, מי שנחשב "אבי הפסיכואנליזה", נעצרתי.
רגע, מה? התינוק מייחל אל אביו דווקא? לא אל ההורה בכלל, או אל אמו בפרט?
אבל כן, את השד של האם מייחס פרויד לתקופה ה"אומניפוטנטית" בחיי התינוק: כשהוא צועק, השד מגיע. אמנם עליו לפעול, לבכות, כדי להחזיר אליו את השד, אבל ההפרדה בינו ובין אמו אינה ידועה לו. רק אחרי שההפרדה מתרחשת (למשל, בזכות גילוי אברי הגוף שלו עצמו, ויכולתו להשפיע עליהם), הוא מוצא את מקור הכוח אצל האב. הווה אומר – האם שייכת רק למנגנון הראשוני ביותר, ומרגע שהאדם הפעוט מתחיל להתפקח, לרכוש מנגנוני הבנה למציאות, האם מאבדת את מקומה כמקור של כוח, ורק האב מוזכר. הוא המקביל לשכינה (האלוהות אינה בכלל "נקבה"? אני תוהה…), ואליו מייחל בסמוי האדם המאמין באלוהים.
תפיסת מעמדה ותפקידיה של האישה כרעיה וכאם משתמעת מהכתוב, ועמדתו של פרויד, שהיא לכאורה סמויה ומובלעת, תתגלה בהמשך המאמר בשני מוקדים נוספים, שמופיעים לאורכו. פרויד מבטא בהם את האופן שבו תפש נשים. (ונשים, בל נשכח, הן המחצית "השנייה" של המין האנושי, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה המין השני, שהוא אבן יסוד בהגות הפמיניסטית).
המוקד השני שבו מתגלה עמדתו של פרויד כלפי נשים עולה כשהוא מבטא את הסתייגותו מפני ההתפתחויות הטכנולוגיות־מדעיות כמקור אפשרי לאושרם של בני האדם. ההתפתחויות הללו, הוא מסביר, מונעות אמנם סבל, אבל בעצם גרמו לו מלכתחילה.
והוא מפרט: אמצעי התחבורה והתקשורת המשוכללים מאפשרים לנו אמנם להיות בקשר עם אהובי נפשנו שהתרחקו מאתנו, אבל אותם אמצעים טכנולוגיים הם אלה שהפרידו בינינו, כי שילחו את האדם מהמקום שבו גדל אל העולם הרחב.
ההישגים הרפואיים מונעים לדבריו, בין היתר, תמותה רבה של תינוקות, אבל בעקבות זאת גם כופים עלינו "ריסון קיצוני בהולדת ילדים", מעשה ש"סותר את הברירה הטבעית".
אהה. אז פרויד מעדיף לראות נשים יולדות כל שנה, במשך כל תקופת הפריון שלהן, מביאות לעולם תינוקות שרבים מהם ימותו מיד, או שנגזר עליהן לגדל ילדים שגם הם ימותו בטרם עת, בהיעדר עזרתו של מדע הרפואה? הרי זאת המסקנה מדבריו, שלפיהם התרחקנו מדי מהטבע ומחוקיו, המאפשרים רק לחזקים לשרוד.
פרויד כתב את המאמר בתקופה שבה הדרוויניזם החברתי שלט בכיפה, ובגילויו הקיצוניים והמתועבים הצדיק גם מעשי רצח: "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", מספר סוון לינדקוויסט בספרו השמידו את כל הפראים, ומוסיף שאותה תורה "סיפקה הצדקה אפילו להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח"…
לאחרונה הופיע סרט תיעודי ששמו "פרויד. האאוטסיידר". יוצריו מראים כיצד סבל פרויד לאורך כל חייו מאנטישמיות, ולפיכך – מתחושה של זרות, אבל כשניסו לשכנע אותו להימלט מגרמניה הנאצית, כי האויבים מאיימים על חייו, תהה פרויד אם מדובר בקומוניסטים. הוא היה בטוח שהם אויביו. מדהים להיווכח עד כמה היה האיש החכם הזה היה מנותק מהמציאות ועיוור לה, וכמובן שלא היה יכול להעלות על דעתו שהדרוויניזם החברתי המובלע בדבריו יוביל לרצח העם המחריד והמתועב ביותר בתולדות האנושות.
אמנם פרויד אינו טוען במפורש שיש לחזור למצב שבו יולדות, תינוקות וילדים אינם זוכים לטיפולים רפואיים, ונתונים בסכנת חיים מתמדת, אבל עצם הטענה שלפיה יש היבט שלילי כלשהו ב"ריסון הקיצוני" הנדרש מבני האדם, שאינם מביאים לעולם עוד ועוד ילדים בתקווה שכמה מהם ייוותרו חיים ובריאים, מקוממת ומזעזעת.
ממשיכים אל הגילוי המיזוגני השלישי בדבריו של פרויד: בצעירותן, הוא אומר, נשים מניחות "את היסוד לתרבות", אבל אחרי שהילדים גדלים הן אלה שבולמות את יכולתם להינתק מהמשפחה הגרעינית (אם כי זאת משימתם החשובה ביותר בשלב זה של חייהם), כי נשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", לעומת הגברים המופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר. הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו."
מסקנה: המטפל החשוב יותר הוא האב, שהרי אל עוצמתו עורג התינוק, בעוד שהאם, ששקועה רובה ככולה בגידול הילדים המעטים מדי שילדה, לוקָה בתובענות יתר ומפריעה לאבי ילדיה לעסוק בפיתוח התרבות האנושית!
פרויד כתב את המאמר ב-1930. שנה לפני כן פרסמה וירג'יניה וולף את ספרה חדר משלך, מסה שבה תיארה את אחותו הבדויה של שייקספיר, שרק בעטיו של המגדר שאליו נולדה לא יכלה להגיע להישגים הדומים לאלה של אחיה. האם נשים באמת "בולמות" את הגברים?
אצטט את דבריה של וולף: "ואולי לא נחטא בפחזנות אם נוסיף ונגדיר את הדבר הזה, בלי להסתמך על מילותיהם הנלהבות בלי ספק של המשוררים, כאיזה גירוי, איזה חידוש של הכוח היוצר שרק המין השני הוא שמסוגל להעניקם."
"הדבר" שוולף כותבת עליו הוא האינטלקט וההשראה שבני אדם חכמים ויצירתיים מסוגלים להעניק זה לזה, יהא המגדר שלהם אשר יהא.
אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם נכרי עם שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט.
ומה עושים אחינו בא"י? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא.
השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והגם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק. מכים אותם בחרפה כלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת.
הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעשק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.
ביל מאהר הוא, כפי שכתוב על גב הספר, "קומיקאי אמריקאי נודע", שבתוכניתו "זמן אמיתי" נהג בעשרים השנים האחרונות לשאת מונולוגים ארוכים ושנונים. את המונולוגים הללו כינס ב־2024 בספר, שתורגם לאחרונה לעברית.
כל אחד מהפרקים בספר מתמקד בסוגייה שקשורה בחיים בארצות הברית: למשל, "מפלגות", "תקשורת", רפובליקאים", "דמוקרטים", "שוטרים", "סמים", "דת", "נשק חם", ועוד רבים אחרים – עשרים וארבעה בסך הכול.
המונולוגים הללו הם קודם כל, עוד לפני שיורדים לעומקם, מצחיקים מאוד. מאהר חד לשון, מקורי, ונחרץ. הוא לא מהסס להביע דעות שנויות במחלוקת, ולעשות את זה בפסקנות ובביטחון עצמי עצום.
השקפת עולמו שהולכת ונפרשת לאורך הספר גלויה וברורה מאוד: עמדותיו ליברליות בבסיסן, אבל הוא סולד מכל קיצוניות שהיא, ומתעב את שלל התופעות הביזריות הנלוות בשנים האחרונות לשני הקצוות, רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד.
הוא לא מהסס להסתכן בכך שיפגע במישהו – דיעותיו ברורות ומוצקות, הוא יודע היטב עם מה הוא מסכים, למה הוא מתנגד, ואיך בדיוק לנסח את הדברים כך שעמדתו תובהר בלי שום ספקות.
כל זה מעניין וטוב ויפה, אבל מה שהדהים אותי במיוחד במהלך קריאת הספר הייתה התחושה שאם רק נשנה את שמות האנשים שעליהם ביל מאהר יורד, אלה שהוא לועג להם, חושף את טיפשותם וצביעותם, אם רק ניתן להם זהות אחרת, של דמויות מוכרות היטב בזירה הפומבית הישראלית, אפשר היה להאמין שהספר שלו נכתב עלינו, כאן, לא על ארצות הברית הרחוקה.
מצאתי כל כך הרבה מקבילות מובהקות בכל כך תופעות שמאהר מתאר, עד שהתקשיתי להכיל את תחושת הקבס, ואת הדאגה העמוקה שהתעוררה בי לנוכח ההבנה שהעולם כולו, כך מסתבר, פשוט, ובהיעדר מילה תקנית יותר, התחרפן.
הפרק האחרון בספר, "מלחמת אזרחים", הוא זה שכמעט חיסל אותי כשקראתי אותו, מרוב הזדהות ודאגה. מאהר מתאר בו את השנאה ההדדית הקשה כל כך ששוררת כיום בארצות הברית. למשל, "'למה הרפובליקאים מצביעים נגד האינטרס הכלכלי שלהם?' התשובה היא: מפני שהם שונאים אתכם" – את הדמוקרטים, כמובן. והנה, גם בישראל אנחנו עדים לתופעה דומה: "מניתוח מאפייני ההצבעה והסקרים, מתברר שבחסות השיח הרדוד ובשל רפלקסי הצבעה צרובים, כנראה רבים מאיתנו יצביעו למפלגה שתפעל נגד האינטרס הכלכלי־חברתי שלנו. ולא מדובר רק על זרמים צדדיים אלא דווקא על השדרות המרכזיות של החברה הישראלית."
מאהר מזכיר את ההצעה לחלק את ארצות הברית בין הכחולים – הדמוקרטים – לאדומים – הרפובליקנים. גם בארץ הייתה קריאה דומה: להקים את מדינת יהודה שתיפרד ממדינת ישראל. מאהר מזהיר מפני המחשבות הללו, שהרי החלוקה יכולה להגיע גם להפרדה בין בני זוג שחולקים חדר שינה. הוא מציע להימנע ככל האפשר מדיבורים מפלגים, שאינם יכולים להועיל לשום דבר. לא יכולתי שלא לחשוב על סדרת המערכונים ב"זהו זה" שבהם שני זוגות חברים מחליטים לא לדבר יותר על פוליטיקה, כדי לא לריב, אבל לא מצליחים אף פעם להתאפק.
כבר בפרק הראשון כותב מאהר על אנשים ש"מסרבים לשמוע דעה מנוגדת לשלהם" ורוצים ש"אלה שמשמיעים אותה ייעלמו". כל כך מוכר!
הוא מדבר על רפובליקנים ש"חושבים שמה שהשמאל עושה שגוי מיסודו ומזיק למדינה עד כדי כך שהם מוכנים לזרוק לפח את מהותה של הארץ הזאת – הדמוקרטיה – כדי להציל אותה". את ארצות הברית הוא מתאר, או את ההפיכה המשטרית "שלנו"?
מאהר, כאמור, ליברל, אמנם, אבל הוא לא מהסס לרדת גם על הצד "שלו". בעיקר על תופעת הווקיזם שאינו רואה בה חלק מהליברליזם, אלא "ההפך הגמור", שכן מדובר למעשה בניסיון לחסל את הליברליזם (הוא מסביר היטב, ומפרט, מה הרסני בווקיזם).
בכלל, הוא נגד מה שמכונה "תקינות פוליטית": לומר על מישהו שהוא שמן נחשב "ביוש"? לא, אומר מאהר. השמנה מזיקה לבריאות, ומוטב לומר את האמת, כי אנשים שמנים מדי מסכנים את חייהם, והרצון לקבל ו"לחבק" כל תופעה, שמא ייפגעו רגשותיו של מאן דהו, רק מזיק להם.
"הפרדת הספורט לפי מגדר חסרת הגיון"? הוא שואל, ועונה – לא ולא! יש להכיר באמת הביולוגית: "נערים גדולים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר מנערות, מטבע ברייתם". זאת לא אפליה. זאת המציאות.
הוא טוען שבראייה לאחור אל דורנו, לא יבחינו אנשי העתיד בדקויות ההבדלים בין ימין לשמאל, רפובליקנים ודמוקרטים. "הם יראו בשני הצדדים אותה פתולוגיה ואותן תכונות שליליות" שרק התבטאו באופן שונה. "לדוגמה", הוא מוסיף, "ההיסטוריונים של העתיד יאפיינו את האמריקאים במאה ה־21 בתור מתנגדי מדע. הקריסה האקולוגית בימין תיתפס בעיניהם כאנטי־מדע", וכן הלאה. ומיד נשאלת השאלה אז איך יראו אנשי העתיד את מדינת ישראל? את המלחמה בעזה? את המלחמה באיראן? כרגע אי אפשר בכלל לנחש, הרי אנחנו בעיצומה של המלחמה עם איראן, אולי אפילו רק בתחילתה.
בפרק "מפלגות", שנושא את כותרת המשנה "הצלחה מסחררת, אפס כישורים", מתאר מאהר חברי קונגרס שנבחרו לתפקידם הרם אף על פי שהם נטולי כל ייחוד, יכולת, או כישרון. באותו הקשר אי אפשר שלא לחשוב על מי שמכהנים כיום במדינת ישראל כשרים. למשל – על מאי גולן –
על ישראל כ"ץ, שכינה את עצמו "יותר גדול מהורדוס", לא פחות…
אנא אנו באים?
"עבודה בתור חבר קונגרס טובה הרבה יותר מסידור המשקולות במכון כושר", כותב מאהר, ומזכיר שבכך עסקה אחת הנבחרות, "לפני שהחליטה להתחרות על הפרס הגדול", וחבר קונגרס נטול כישורים אחרים לא יעזוב את המשרה לעולם, "כי לוביסטים מלקקים לו, והוא מופיע בטלוויזיה, בלי לעשות כלום – וזה, כידוע, החלום האמריקאי בהתגלמותו"…
הקטעים השנונים ביותר בספר הם אלה שבהם מאהר לועג קשות לטראמפ, שהיה נשיא לשעבר בימים שמאהר כתב את הדברים. הוא מספר למשל שב־2013 תבע למשל מטראמפ להוכיח שאביו לא היה אורנג־גוטנג, שכן רק לקופים הללו יש שיער כמו זה של טראמפ. (מאהר כתב את הדברים בתגובה לתביעתו של טראמפ מברק אובמה שיוכיח כי הוא באמת בוגר אוניברסיטה ויליד ארצות הברית). כשמאהר כתב את הספר ודאי לא העלה בדעתו שטראמפ ישוב וייבחר.
לפני כחודש פרסם מאהר טור מפתיע שבו תיאר את ארוחת הערב שסעד בחברתו של טראמפ, וסיפר שהנשיא התגלה כ"אדם קשוב, ענייני ומלא הומור"… בתגובה פרסם לארי דיוויד ב"ניו יורק טיימס" טור ביקורתי שכותרתו הייתה "ארוחת הערב שלי עם היטלר". דיוויד לעג למאהר, שהלך פתאום שבי אחרי טראמפ. בטור תיאר מפגש מדומיין עם היטלר, שלדבריו היה "מפתיע בנעימותו"…
אכן, אחרי שקוראים את הספר קשה להבין את הפער בין דבריו הבוטים והחד משמעיים של מאהר בכל מה שקשור בטראמפ, לבין הנימה האוהדת והמתפעלת, שבה תיאר את ארוחת הערב הלא צפויה הזאת. מוזר!
אבל נחזור לספר עצמו. באחד הפרקים, "ידיעה", כותב מאהר על בורותם המופלאה של האמריקאים, ולדוגמה מספר על "קטע קלאסי" שהיה לג'יי לֶנו בתוכניתו בטלוויזיה. לֶנו נהג לשאול עוברים ושבים כל מיני שאלות שבעבר "נחשבו דברים ידועים לכול", אבל אלה חלק מהתשובות שקיבל:
שאלה: מי האדם הראשון שנחת על השמש? תשובה: לאנס משהו… לאנס ארמסטרונג? שאלה: איזו עיר היא הגדולה בעולם? תשובה: אני חושבת, כאילו… אסיה? שאלה: אילו נולדת ב־2021 בן כמה היית? תשובה: 21. שאלה: באיזו ארץ נמצאת ונציה, איטליה? תשובה: ואללה, אני הולכת להיות מורה, אז אני צריכה לדעת… פריז! שאלה: מאיפה באה המלכה אליזבת'? תשובה [איש]: מצרים. תשובה [אישה]: ברזיל.
נזכרתי בפינה שמעלה שי שטרן בערבי שבת בתוכניתו. הוא, או נציג מטעמו, דודו ארז, פונים אל עוברי אורח ושואלים אותם שאלות של "ידע כללי". התשובות שהם מקבלים מעוררות השתאות. הנה דוגמה אחת מיני רבות:
מסתבר שאנחנו ממש כמו באמריקה…
אין כמעט אף עמוד בספר שלא סימנתי בו שנינויות וקווי דמיון למציאות שלנו בישראל. זה כאמור מצחיק מאוד, אבל בה בעת גם עצוב, ראוי להתעמקות, ובעיקר – מדאיג. כי ארצות הברית של אמריקה תשרוד מן הסתם, אבל יש תופעות חמורות מאוד שמדינת ישראל הקטנה לא אמורה ואולי גם לא יכולה להתמודד אתן.
Bill Maher, What This Comedian Said Will Shock you
תרגם מאנגלית: יוסי מילוא עם עובד, ספריית אופקים, 2025 367 עמ'
בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?
אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.
אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.
האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.
לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.
אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.
לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".
שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.
אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?
כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.
קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.
חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".
אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.
לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?
הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.
עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."
מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?
ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?
כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?
כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)
על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.
אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.
על גבו של הרומן מכתבי שחרור כתוב ששחר פלד "רופא צעיר, שהקדיש את רוב זמנו בשנתיים האחרונות לטיפול בלוחמים בעזה".
כשקוראים את הספר ברור לגמרי שפלד משתוקק לספר לנו על מהות המקצוע שבו בחר לעסוק, ואולי בעיקר – לבדוק עם עצמו אם הוא "רופא בשביל אנשים, ולא רק מטפל באנשים כדי להיקרא רופא". כלומר – מה באמת חשוב לו, הסטטוס, או היכולת לעזור, להציל חיים, לרפא?
האבחנה בין שתי האפשרויות הולכת ומתחדדת לאורך הרומן. השאלה שנשאלת שוב ושוב היא – עד כמה רופא הוא איש מקצוע שרואה את המחלה ומתמקד בה בלבד, ועד כמה הוא רואה את האדם החולה ומבין אותו ואת צרכיו הרגשיים, לא רק את אלה הגופניים. האם אכפת לך מבני האדם הללו שהגיעו אליך לטיפול? שואל את עצמו אסף, גיבור הספר, באופנים שונים, לא ישירות. האם מעניין אותך לדעת על המטופל יותר מכפי שהסיכומים הרפואיים והבדיקות השונות מראים? האם מעורבות יתר בחיים האישיים של מטופל או מטופלת מועילה לריפוי, או שמא ההזדהות אתם עלולה אפילו לחבל במקצועיות של הרופא?
על השאלות כבדות המשקל הללו משיב פלד בעקיפין, על ידי כך שהוא מתאר מקרים שונים של חולים שהתאשפזו, על אופן הטיפול בהם, ועל "ה"אבחנות בשחרור", שאתן מסתיים כל פרק.
יש לרומן שני שלדים שעליהם הוא בנוי. השלד הצורני: כל פרק נפתח בכותרת משנה קצרה: סיבת הפנייה, עם תיאור פורמלי קצר של הסימפטומים, למשל – "כאבים באצבעות", "נפילה", "הקאות" ומסתיים, כאמור, ברגע השחרור מבית החולים. שם הסיכומים אינם דווקא, או רק, רפואיים, לפעמים נכתבים דברים שהם שילוב בין השניים, למשל – "ניצחון", "דלקת ריאות | צרכים שלא נענו", "ניסיון אובדני (הצלחה) | מחסור באומץ".
השלד השני הוא – העלילה הסיפורית, העוסקת בחייו האישיים של אסף. האם סיפור האהבה שלו עם שרון יצלח? האם יוכל לשמור על קשר עם יעל, אחותו של יניב, חברו הקרוב שנהרג בתאונה אווירית, בדרכו חזרה מגרמניה, לשם טס כדי לנסות להתקבל ככירורג בבית חולים בווירצבורג?
עד כמה מעיב על חייו אותו קשר חברי קרוב עם אדם שנשאר יקר לו כל כך, גם אחרי מותו? האם המוות מעלים את החברות, את הצורך בה, את שלל הרגשות – חיבה עמוקה, רעות, אבל גם תלות, תחרותיות וקנאה – שהיו כרוכים בה?
פלד מבקש, בין היתר, לספר לנו על מה שמתרחש לא רק במחלקה פנימית של בית חולים, אלא גם בנפשו של הרופא.
מצד אחד מרגש להיווכח עד כמה אסף (האם כל הרופאים כאלה?), שאותו אנחנו לומדים להכיר מקרוב, אכפתי, מעורב רגשית, חי את הטיפול בחוליו, עד כמה גורלם משפיע עליו, מרגש ומסעיר אותו, בשתי מילים – עד כמה הם, חייהם, חשובים לו!
יתר על כן – לא פעם מקשר אסף את מה שקורה למטופלים, את מה שהוא לומד מהם, אל חייו, ומפיק מהם לקחים חשובים על עצמו: "כמו המטופלת מאותו בוקר הרגשתי שכל מה שנשאר לי זה לספור את הימים, ולקוות שהלב ילך לפני המוח", הוא אומר לעצמו למשל, ואפילו סופה של העלילה, החלטה שהוא מגיע אליה, נובע מתוך הקשר שנוצר עם אחד ממטופליו.
כל מי שנזקק אי פעם לטיפולו של רופא, במיוחד בבית החולים (ומי לא נזקק להם, במוקדם או במאוחר?) יכול רק להיות מופתע ממידת המעורבות הרגשית שפלד מתאר. "רציתי להאמין שאנחנו יכולים לשנות לאן החיים של אנשים ילכו", הוא אומר לעצמו, ואכן – נאבק, לפעמים גם במערכת, כדי להעניק למטופלים שלו את המענה המיטבי ביותר, לדעתו. מה, ככה זה באמת? עד כדי כך הם מעורבים רגשית? עד שהמחשבות על אפשרויות הטיפול מדירות שינה מעיניהם, רודפות אותם, מטרידות את נפשם? אני רוצה כמובן להאמין שאסף מהרומן מייצג את מסירותם המופלאה של כל הרופאים שפגשתי אי פעם. שהם באמת חדורי תחושת שליחות להציל חיים, לעזור, לרפא. שהם באמת שם מהסיבות הנאצלות שאתן בלי ספק הגיעו אל המקצוע: הרצון העמוק להיטיב עם זולתם. שהתשוקה הזאת לא התפוגגה במהלך השנים. "זה המבט שאני מחפש אצל מטופלים, שנותן לי את התחושה שאני עושה משהו נכון זו המטרה שלי כאן, כבר הסכמתי עם עצמי, להעניק מעט רווחה, ומעט נחת, ומעט תקווה", הוא אומר לעצמו בעקבות הטיפול בחולה שמצבו קשה (אבל גם אסף, כמו שחר פלד, הוא רופא צעיר, בתחילת דרכו. האם הלהט האנושי הזה נשאר גם אחרי שנים רבות במקצוע, או שמא נשחק במרוצת הזמן?)
מצד שני – קצת מפחיד לקרוא את הספר. כי מי שמעדיף להאמין שהרופאים הם לא רק מסורים ונחושים לרפא, אלא גם יודעים בדיוק, או לפחות במידה רבה, מה הם עושים, יכול להיבהל מסיפוריו של פלד.
נכון, אומרים תמיד שרפואה אינה מדע מדויק, אבל – עד כדי כך…?
חלק מהסיפורים של פלד עוסקים בכישלונותיהם של הרופאים. בהתלבטויות שלהם. בחוסר הוודאות. בספקות. בגישושים אחרי פתרונות רפואיים.
אפשר להעריך את הכותב על כנותו, על נכונותו להיחשף כך, כרופא, ומוטב לקרוא את הספר אחרי שמצטיידים במנגנוני ההגנה הראויים: זה רק סיפור, זה לא קשור, ולא יהיה קשור לעולם, אלי או עוד יותר נורא – אל האנשים היקרים לי…
למרות הפחד שהספר עורר בי מדי פעם, קראתי אותו בעניין רב. ובתקווה שלעולם לא אימצא במקום שבו רופאים תוהים מה בעצם השתבש אצלי בגוף, ואיך אפשר לתקן את מה שמתרחש שם, בחשאי…
כשהגעתי בערך לעמוד 40 ברומן יום יוליאני כמעט החלטתי לנטוש אותו. כי סיפור שהחל ריאליסטי – אישה מגיעה ברגע האחרון אל הגייט בשדה תעופה בפריז, מכירה ומתיידדת עם מישהי, ומעבירה בחברתה את שעות העיכוב עד להמראה, שנדחית עד שעות הבוקר המוקדמות – נעשה בבת אחת, לא יכולתי שלא לחשוב, מיסטי ומוזר.
פתאום קורים בחייה של גיבורת הסיפור, יולי, דברים משונים ולא מוסברים. העלילה קיבלה מבחינתי תפנית מסוג שאינו חביב עלי – מיסתורית, לא ברורה, חסרת פשר.
למרבה השמחה לא ויתרתי, והמשכתי בכל זאת לקרוא. עד מהרה התברר לי שלקטע ההוא, הלא מובן, הסוריאליסטי לכאורה, דווקא יש הסבר לגמרי הגיוני, שמסתדר היטב עם התחלתו של הסיפור ועם נימתו הריאליסטית.
מנקודה מסוימת ואילך נמשך סיפורה המשכנע של יולי, ציירת מחוננת שהייתה בפריז כדי לנסות להתקבל ללימודי אמנות בסורבון. בעצם הסיפור לא נמשך, אלא – רק מתחיל. כי קרה ליולי דבר בלת צפוי ומשנה גורלות.
מעניין מאוד ללוות אותה ואת מה שמתרחש בחייה מעתה ואילך. יולי נאלצת לצאת למסע של ריפוי לא פשוט, ואנחנו אתה: בהתלבטויות הרגשיות שהיא מתחבטת בהן, ובתקוותה למצוא את הפתרונות שיעצבו מחדש את עתידה.
קשה לומר שמדובר כאן בספרות גדולה, אבל הספר קריא מאוד, ומעורר חיבה ואהדה, כי יש בו אותנטיות וכנות.
אנחנו מאמינים ליולי, למה שקורה לה, רוצים בטובתה, מלווים אותה בדרכה משדה התעופה, אל בית חולים שבו היא מוצאת את עצמה במפתיע, אחרי כן במסעה אל קיבוץ בדרום הארץ ואל מי שתפגוש שם; אנחנו אתה בקשר התומך והאוהב שלה עם חברת ילדות קרובה, רות; פוגשים אתה את הוריה הקרים והמרוחקים; נעלבים ביחד אתה מההתנהגות שלהם כלפיה, אבל משלימים איתה, בלית ברירה… אנחנו מכירים תודה למאיר, דמות האב החלופי שאימצה לעצמה, מכירים אתה את שני הגברים שיהיו משמעותיים מאוד בחייה, ומקווים ביחד אתה לבואו של הסוף הטוב, שחייב להתרחש, אבל זה לא יקרה לפני שהגיבורה תתמודד עם הרבה תלאות ומפחי נפש.
בדיעבד גיליתי שלאורך הקריאה לא הדגשתי בספר משפטים נבחרים, כאלה שאוכל לשוב אליהם בסיומה, כפי שאני נוהגת תמיד לעשות כשאני קוראת ספרים שמסעירים אותי ומעוררים בי מחשבות ותובנות חדשות. יחד עם זאת, גם לא נטשתי אותו באמצע, כפי שאני נוהגת לעשות כשאני קוראת ספרים שלא מתעורר בי שום עניין בהם. רציתי בהחלט לדעת מה יעלה בגורלה של יולי, קיוויתי לגלות אם היא תמצא את מקומה בחיים ואם תתגבר על האתגרים הקשים מנשוא שאתם היא נאלצת להתמודד.
ספר כזה יכול מבחינתי לשמש כמעין הפוגה נינוחה, אתנחתה בין הקריאה של ספרים אחרים, תובעניים (ואולי גם מתגמלים יותר…). הוא קל לקריאה למרות העניין הקשה שבו הוא עוסק. אמנם, כאמור, לא "ספרות גדולה", אבל יש לטעמי מקום לגיטימי גם ליום יוליאני בעולם הספרות. אני מרגישה שכן למדתי ממנו משהו על התמודדות עם אירוע מפתיע, לא צפוי ומשנה חיים, ועם השלכותיו הקשות.
לולא סברת שטבע האדם, הנימוקים וההרגשות של הגבר והאשה המצויים, מביאים למלחמה, כי אז לא היית כותב אלינו לבקש את עזרתנו. ודאי היית טוען כי יש לאל ידם של גברים ונשים, כאן ועכשיו, להפעיל את רצונותיהם; אין הם כלי־משחק וּבוּבות שחוט המוחזק בידיים נעלמות מרקיד אותן. הם יכולים לפעול, ולחשוב בעצמם. אולי הם יכולים אפילו להשפיע על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים.
כמו שעושה חוקרת המגדר, אפרת אנג'ל קצור, בפתיחה של כל אחד מפרקי ספרה להתיר את הקשר אתחיל גם אני את הסקירה שלי על ספרה בסיפור קצר משלי. הוא קשור בשיער הראש הנשי, ונדמה לי שגם ממנו, כמו מסיפוריה של אנג'ל קצור, אפשר ללמוד לא מעט.
כשהייתי בתחילת גיל ההתבגרות, כבת שלוש עשרה או ארבע עשרה אסרו עלי הורי לסרק את השיער כך שיכסה את האוזניים. בכל פעם שראיתי אותו או אותה מיהרתי למשוך בפחד את השיער לאחור, שמא אזכה לנזיפות, צעקות ולעג. יום אחד, אחרי שרציתי למצוא חן ולהיות ילדה טובה מאוד – תפקיד שהשתדלתי בכל מאודי לגלם – הכנתי שני ספלי קפה והגשתי להם אותו, מיד כשקמו ממנוחת הצהריים. התגובה הייתה (היה לי אז פוני על המצח) – שטף של משפטים מעליבים – שהחביב ביניהם היה "את נראית כמו קוף".
כך נראתה אז הילדה ש"דמתה לקוף"
בפרץ של ייאוש ומרדנות, ובעצם – בהרסנות עצמית – הלכתי למקלחת וגזרתי לעצמי את כל השיער (שהיה כמובן ארוך, ודי בהיר, בהתאם לאידיאל היופי הנשי שהוא אחד הנושאים שאנג'ל קצור נוגעת בהם בספרה). כשאימא שלי ראתה מה עשיתי, את ערימת השיער הגזוז על הרצפה ואת הקרקפת שלי, שהייתה מלאה בקרחות מוזרות, היא הפטירה בארס: "מגיע לך!". למחרת היה יום של חסד מיוחד: הרשו לי לא ללכת לבית הספר. לקחו אותי למספרה, כדי שיסדרו לי שם את מה שנשאר. הספרית הייתה המומה: "איך זה קרה? מי עשה לך את זה?" וכמובן לא זכתה לתשובה מניחה את הדעת.
עד כאן הסיפור האישי, שהתפתיתי לספר, כי מחקרה של אנג'ל קצור מעורר כל כך הרבה מחשבות וזיכרונות.
הרעיון לחקור את שיער הראש הנשי מנקודת מבט פמיניסטית מבריק בעיני. כל הנושאים שהמחקר עוסק בהם מרתקים, כמו גם מסקנותיה של החוקרת.
למרבה שמחתי האישית פותחת אנג'ל קצור את מחקרה בהתייחסות לשלושה מיתוסים מוכרים מאוד, הקשורים בשיער: מדוזה, דפנה ולילית. שמחתי המיוחדת נובעת מכך שאת סיפורה של מדוזה קבעתי כמוטו לספרי מה קרה להגר באילת?
לי היה ברור לגמרי שהסיפור המיתולוגי הזה מתאר התעללות במשפחה: המקדש שבו נאנסה הצעירה היפהפייה, כזאת הייתה הנפגעת לפני שהפכו אותה למפלצת, הוא – הבית. אתנה שמענישה את הקורבן, דווקא, בכך שהיא הופכת אותה לייצור מבעית עם שיער־נחשים שמאבן גברים, היא בעיניי אמה של הנפגעת. היא מענישה את הקורבן, כדרכן של אמהות במשפחות שמתרחשת בהן פגיעה מינית בילדה. אבל אנג'ל קצור מדגישה מימד נוסף למראה המפלצתי שמדוזה "זוכה" לו: זה לא רק עונש, היא מקבלת גם עוצמה מיוחדת: מעתה היא יכולה לפגוע בגברים. מי שמביט בה מתאבן, כאמור. עכשיו היא זאת שחזקה! האם אפשר להניח שמדוזה שמחה על היכולת החדשה הזאת? האם לא הייתה מעדיפה להישאר נערה יפה ושמחה? נראה לי שהתשובה מובנת מאליה….
אנג'ל קצור לא מתעלמת מאף הבט שקשור בשיער הנשי ובוחנת הכול בקפידה ובעניין רב.
איך ייתכן שנשים רבות שמאבחנים אצלן סרטן מתייראות כל כך מפני אובדן השיער הכרוך בטיפולים הכימותרפיים, לפעמים אפילו יותר מאשר מפני המחלה עצמה ומפני סכנותיה?
מדוע בעצם קרחת לא יכולה להיחשב הצהרה אופנתית מבחירה ומרצון?
מה סוד קסמו של שיער אדמוני? מדוע הוא מסמל בעיני רבים מיניות סוערת ואפילו סגולות של כישוף? מדוע ובאילו אופנים נרדפו לאורך ההיסטוריה נשים ג'ינג'יות?
ושיער בלונדיני? הוא מסמל טוהר או חושניות? ילדותיות תמימה או משיכה ארוטית? מניין וכיצד צמחו כל התפישות הנוגעות בו? ברבי ומרלין מונרו, ונוס ומריה הבתולה, כפי שהיא מיוצגת בציורים, משמשות נקודות ייחוס שאפשר להסיק מהן מסקנות הנוגעות בתפיסות שונות של שיער בהיר.
ומה באשר לכיסויו של השיער? האם כל מי שבוחרת לעטות צעיף, או כובע, או "בובו" – אותו אימום גבוה שעליו מלפפות נשים את צעיפיהן הססגוניים, מציינים הצטנעות (או צניעות?), או שהם בעצם הצהרה אופנתית וקריאת תיגר נשית נגד הפטריארכיה ותכתיביה?
הפרק העוסק ב"היסטוריה" של השיער האפרו־אמריקני המקורזל העלה בדעתי את ספרה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אמריקנה. אדיצ'יה מספרת בפירוט רב על התלאות האינסופיות שעוברות נשים שחורות במאמציהן להחליק את שערן כדי שיתאים לנורמות המקובלות בארצן: אלה של נשים לבנות ששערן חלק (ובהיר, ואם לא – הן מזדרזות לצבוע אותו…). אנג'ל קצור מזכירה בין היתר גם את מישל אובמה, שבהיותה אשתו של נשיא ארצות הברית התאימה את המראה שלה בקפידה לזה הרצוי, המקובל, ודאגה ששערה יראה תמיד חלק בלי פשרות. כיום אובמה מתהלכת בעולם עם שיער שמראהו טבעי יותר! מישל אובמה הסבירה לא פעם שגם כך יצא לה מוניטין של אישה שחורה זועמת, לכן, בין היתר, נאלצה להיכנע לנורמות (הלבנות!) המקובלות, בניסיון להקהות את חודה של הביקורת (הכל כך לא הוגנת….) שנמתחה עליה.
הספר מרתק. הוא לא רק מתאר מצבים, אלא גם ממליץ על דרכי פעולה פמיניסטיות.
לפעמים הוא עושה זאת באמצעות שאלות רטוריות, שרומזות על דעתה של החוקרת, למשל: "האם נשים שבוחרות שלא לצרוך שירותי מספרה וללכת עם שערן הטבעי מתנגדות לאידיאל היופי הקיים ומייצרות אידיאל יופי שונה?"
לפעמים בהבעת דיעה: "אני סבורה כי כיסוי ראש בקרב נשים דתיות בחברה מודרנית על כל מופעיו השונים והמאבק סביבו מצליח להתיר את הקשר בין מיניות לשיער הראש הנשי, כאשר נקשרות אליו משמעויות אחרות של אסתטיקה, יצירתיות, אוטנומיה ובחירה אישית. הוא יוצר מודל חדש של כוח ועוצמה פנימית, המאפשר להן לברוא את עצמן מחדש, ולייצר אמירה אופנתית דתית המחלצת אותו מסמליותו המינית".
לפעמים אנג'ל קצור מותחת ביקורת ישירה: "המיתוסים על החיג'אב, לדוגמה, יצרו צורות מודרניות של אוריינטליזם שלפיו נשים עם כיסוי ראש נתפשו בעיניים מערביות כמושא לרחמים. השקפות סטראוטיפיות אלה הן בבחינת אבן נגף החוסמת את הדרך לאידיאל פמיניסטי של כבוד הדדי, אחדות, סולידריות, אחווה נשית ומטרות משותפות", ולפעמים היא מביעה דעה שמצביעה ישירות על השקפת עולמה: "גם דמותה של מריה הבתולה, המתוארת לעיתים קרובות בתור אישה ענווה וכנועה המשמשת ככלי להולדתו של ישוע המשיח, יכולה לחשוף נרטיב חיובי של כוח, אומץ לב, ואמונה בלתי מעורערת. למרות היותה אישה צעירה החיה בחברה פטריאכלית, היא מתריסה נגד המוסכמות ומקבלת באומץ את הזמנתו של המלאך גבריאל להפוך לאם המשיח, החלטה המחייבת אותה לסכן את המוניטין שלה, את ביטחונה ואפילו את חייה, שכן היא עלולה להיענש או להיות מנודה בשל היותה בהיריון מחוץ לנישואים (עבירה שיש בה קלון). אמונתה ודבקותה באלוהים מעניקים לה את האומץ לקבל את התפקיד המחייב אחריות והקרבה עצומה ולהגשים את ייעודה". בסופו של הפרק מציעה אנג'ל קצור: "אין דרך ליצור חלופה יש מאין, אך אפשר להתחיל ביצירתה של קריאה נרטיבית אחרת ולשנות את הפרשנות שהפטריארכיה סיפקה", וזאת כבר ממש קריאה לפעולה!
הרעיון להתמקד בשיער ובאמצעותו לומר כל כך הרבה דברים על ההיסטוריה הנשית לאורך המאות, ועל ההשלכות של התפיסות השונות על חייהן של נשים, מקורי ומוצלח מאוד בעיני.
נדמה לי שהספר אני מניר עוז מתאים מאוד לשמש כחומר גלם למה שמכונה "מחקר איכותני". ככל הידוע לי, יש גם מי שערכו מחקר כזה כשאוכלוסיית הנבדקים שלהם מנתה רק תשעה מרואיינים. נראה לי ששלושים ושניים המונולוגים שכתבו אנשי ניר עוז, כאלה שחברים בקיבוץ וכאלה שעזבו אותו מזמן, ממש קוראים לבחון אותם בכלים מחקריים (אם כי במחקר איכותני נדרשת, ככל הידוע לי, הכוונה בצורת שאלות שהמראיין שואל את המתראיינים).
גם אם לא יחקרו את הספר המרתק הזה בכלים כאלה, מי שקורא אותו אינו יכול שלא לשים לב למכנים המשותפים הרבים שמופיעים במונולוגים שכתבו אנשי הקיבוץ בעקבות אירועי השבעה באוקטובר 2023. יש בכולם אפילו התבטאויות חוזרות, מדויקות מילה במילה, ואפשר מן הסתם להפיק מהם מסקנות כלליות על בני ניר עוז, על מה שמאפיין אותם, על השקפת עולמם ועל האופן שבו הם רואים את המציאות.
יש אפילו שמות שחוזרים כמעט אצל כל הכותבים. למשל – עדינה משה, כיום בת 75, ששימשה כמטפלת של ילדים רבים בקיבוץ. כזכור, בשבעה באוקטובר 2023 נחטפה עדינה משה לעזה. אחרי ששבה משם והתראיינה בטלוויזיה זכינו כולנו להכיר, ולו במעט, את האישה המופלאה הזאת, החכמה כל כך, החזקה, ההומנית, אדם מרשים במיוחד. היא בלטה לטובה אפילו בין הנחטפים המבוגרים האחרים שסיפרו את סיפוריהם לציבור אחרי ששבו מהשבי, וכולם הצטיירו כאנשים יוצאי דופן בגדולתם.
כל אחד מה"ילדים" שהזכיר את עדינה לא שכח לספר איך כשטיפלה בהם הקנתה להם הרגלים מסודרים ועד כמה הייתה משמעותית בחייהם.
מה שחוזר ומודגש בסיפורים השונים זאת התחושה שניר עוז הוא בית. ממש במילים האלה הם שבים ואומרים: אלה שנולדו בניר עוז, ואלה שהגיעו אליה בילדותם, או אפילו בנעוריהם, כמו אולה מצגר למשל. אלה שעזבו את המשק, ואלה שהמשיכו לגור שם כל חייהם – כולם מספרים על תחושת הקשר שלהם לקיבוץ, על הוודאות שהם שייכים למקום, לאנשים שגרים בו, לנופים שבהם הוא שוכן.
ועוד חוזר בין האנשים התיאור של חיי החופש שזכו להם בילדותם. רוב הכותבים עוד היו בילדותם בלינה המשותפת ורובם (בניגוד למה שעולה מספרים אחרים, למשל – מזה של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע ) טוענים שחדרי הילדים, הלילות בלי מבוגרים צמודים שמשגיחים עליהם, אינם זכורים להם כטראומטיים. להפך. הם זוכרים את הכול בחיוך ובחיבה: את ההשתוללויות, מעשי הקונדס, ותחושת החרות המוחלטת שחוו בילדותם. הם יכלו לשוטט במשך שעות, נהגו לברוח מבית הילדים, לטפס, "לסחוב" (אבטיחים לא קונים! כותב אחד מהם, רק לוקחים בגניבה מהמקשה הסמוכה…).
עניין נוסף שחוזר על עצמו הוא התחושה שהקיבוץ שלהם בעצם כיוון אותם לבינוניות. רבים מהם מספרים שלא דירבנו אותם להצטיין. רון בהט מגדיר זאת כך: "בניר עוז מי שלא ידע בגיל שלוש לשרוך שרוכים, שלחו אותו לטיפול, אבל מי שידע לשרוך שרוכים בגיל שנה, לא עזרו לו לפרוח. הנציחו את הבינוניות". רבים מהכותבים מרגישים שההכוונה הזאת לבינוניות השפיעה על חייהם לאורך זמן רב. "שנים התחושה שלי הייתה שצריך לקצץ את הכנפיים בשביל לא לבלוט", כותבת סיון קלינגבייל, וארנון רגב כותב: "בלימודים היה רף מאוד נמוך, זה לא השפיע בקיבוץ על איך שנתפסת". "הביצועים בבית הספר לא עניינו אף אחד". "לא חיפשו מצוינות" כותב אילן להב, וסיון להבי לוקחת את זה למקום כללי יותר: הקיבוץ "מחזק את החזקים ומחליש את החלשים". היו מי שהעמדה הקיבוצית הזאת השפיעה על מהלך חייהם: ענבל כהן־זיידברג חלמה ללמוד רפואה, ואפילו התקבלה ללימודים, אבל מכיוון שריפו את ידיה בקיבוץ, ויתרה. בדיעבד היא סבורה שאילו רק עודדו אותה להצטיין, אילו רק האמינה יותר בעצמה, הייתה מגשימה את החלום.
כאמור, "בקיבוץ אסור להתבלט", כותבת עדנה גרף אתרוג, והיא לא היחידה שמנסחת כך את הדברים.
מה שהיה חשוב בעיקר, או רק, היה – חריצות ומסירות בעבודה. בעז זלמנוביץ כותב למשל: "אחת מהתכונות שמאפיינות אותי היא התמדה שנובעת מהחינוך בניר עוז. אתה מקבל אחריות בעבודה ובמוסד, ואתה חייב להוכיח את עצמך". אותו מוטיב חוזר אצל כולם.
לצד הביקורת, אצל כולם חוזרת התחושה שהקיבוץ אינו רק בית, אלא גם "משפחה מורחבת", כפי שכותבת חמוטל גומא־דויטשמן. כך רואים זאת גם אלה שעזבו בכעס, כי לא אישרו להם לימודים, או כי התקטננו אתם על דמי נסיעות. "יש כפר שלם שמגדל את הילדים", מסבירה ענבר שגב את קסמה של הקהילה המשפחתית כל כך, וזאת לצד ההבנה שבקיבוץ "הקרבת התא המשפחתי" גרמה לכך שילדים לא זכו כמעט להשתקפות של "ההורים שאוהבים אותך תמיד" והיו חשופים בעיקר להשתקפות שלהם בעיני בני גילם.
כולם, ממש כולם, מזדהים עם הקיבוץ. מרגישים חלק ממנו. גם אם עזבו. כולם התגייסו לעזור לניצולים, נסעו לאילת, שם השתכנו אלה ששרדו, מיד אחרי השבעה באוקטובר, ומי שלא שהו בקיבוץ באותו יום נורא עשו כל מה שיכלו כדי לתרום לרווחתם של האחרים. גם מי שעזבו את הקיבוץ מזמן הרגישו מיד שהחברים מקבלים אותם בחום משפחתי, אפילו זמן רב אחרי שהוריהם או סביהם כבר הלכו לעולמם והם נפרדו לכאורה מהקיבוץ מזמן. הוא בכל זאת נשאר בית ומשפחה.
קורעים את הלב תיאורי השבעה באוקטובר. כמובן שאנחנו יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של הניצולים. אלה שבאורח נס לא נרצחו. אבל יש גם תיאורים כמו זה של דנה סילברמן־סיטון, אחותה של שירי ביבס. חטופים ששבו מספרים על מה שעבר עליהם בדרך לעזה, ושם, בשבי החמאס. קרן מונדר, למשל, שנחטפה ביחד עם בנה הקטן ואמה, מספרת עד כמה הקפידה להעניק שם תשומת לב לילדים שהיו אתה בשבי בלי הוריהם, עד כמה השתדלה שלא ירגישו שהיא מעניקה יחס מועדף לבנה, ששתי נשים היו אתו: אימא וסבתא. אצילות הנפש שחושפים כל הכותבים, הדאגה המתמדת לזולת, הנכונות לראות את האחר, ולהקדיש לו מכוחותיהם האחרונים כמעט, גם היא כנראה תוצר של החינוך הקיבוצי, שהכותבים מותחים עליו ביקורת רבה, אבל היה בו מן הסתם גם כדי לפתח את המידות התרומיות של מי שגדלו שם.
בשבעה באוקטובר במשך שעות לא הגיעה לקיבוץ שום עזרה. "אחד הדברים ששיגעו אותי זאת התחושה שפספסו את ניר עוז כי לא ידעו איפה זה", כותבת סיון קלינגבייל, וזה מתקשר כמובן לכותרת המשנה של הספר: "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה." חברי קיבוץ לשעבר שראו בטלוויזיה את השידורים החיים שהגיעו מהקיבוץ וזיהו את המקום ראו שהכותרות מטעות את הצופים לחשוב שמדובר בבארי, ניר עם וכפר עזה. בשבילם ניר עוז היה מעין של גן עדן של הילדות, אבל כוחות הביטחון פשוט פספסו את הקיבוץ, בדרכם להציל יישובים אחרים. התוצאה הבלתי נתפסת – 63 נרצחים, 76 חטופים, ביניהם 40 נשים וילדים. רבים מהם טרם שבו.
השמות של כולם נודעו מאז ברבים, והלב יוצא אל החטופים שעדיין מוחזקים שם, במנהרות חמאס המחרידות, ואל בני המשפחות שלהם.
הסיפור הזה נמשך עדיין. הוא בעיצומו. השבעה באוקטובר 2023 לא הסתיים.
השני – מלמד משהו מהותי על החג הסובב סביב שבועה. ושבועה היא עניין גדול במחשבה היהודית.
השבועה העוצמתית המפורטת והנחרצת היא זו של רות המואביה לחמותה נעמי: שבועה שמרמזת על סיפורו של אברהם אבינו. אלא שהוא עוזב את ארצו מולדתו ובית אביו אל הבלתי נודע, בצו חיצון. צו האל האחד שאין בלתו ריבון כל העולמות, בעוד שרות עושה את הליכתה מכח צו אהבתה, דאגתה ומחוייבותה המוסרית לחמותה הזקנה, האלמנה, השכולה והענייה, שירדה מנכסיה הכלכליים ואולי גם החברתיים.
רות מייצגת את כל מה שהוא אנטי כוח. המגילה הנקראת בחג מתן תורה היא על שמה של נערה מואביה שהחוק מדיר אותה עד דור עשירי מקהל ה'.
זהו סיפור חתרני פמיניסטי ומוסרי, המעמיד – עוד לפני הלל הזקן – את כל התורה על רגל אחת: רגלה של אהבה נדיבת לב, מסירות ללא תנאי, אמפתיה ואחריות לחלש.
שתי הנשים המוחלשות הללו מצליחות לתקן את תוכניתו של האל: מאל מתעמר ונוקם הוא נעשה אל משקם ובונה המחדש את בית נעמי.
מישהו ידע כבר אז שאהבה יכולה לחולל פלאים באלוהות ובקוסמוס, אך שורשיה ביחסי משפחה וביחס החברה לחלשיה.
ברגע שפותחים את הספר מבינים שמדובר במשהו שונה מהרגיל: העיצוב, הפונט שנראה כאילו הודפס במכונת כתיבה, כותרות המשנה האדומות שנראות כמו חלק מתסריט: "04:00 לפנות בוקר" – כך הספר נפתח.
אפילו כותרת המשנה שמופיעה מתחת לשמו: "עלילת הספר מתרחשת בעתיד הקרוב הנראה לעין" מרמזת על ז'אנר שבדרך כלל אני לא נוהגת לקרוא: לא סיפור ריאליסטי, אלא פנטזיה, אולי "מדע בדיוני"?
חרף העובדה שהרומן חורג מגבולות הקריאה הרגילה שלי, תחילתו משכה את ליבי וסיקרנה אותי. הוא כתוב כמעין ספר מתח עם טוויסט מוזר ומפתיע: שני מלאכים נשלחו לישראל, בדמויותיהם של "צעיר" ו"צעירה", כדי לחסל כמה פושעים מועדים שהגיע הזמן להעניש אותם: פדופיל, מועל מתעלל, רוצחת זקנה ועוד כמה כאלה מנוולים.
כמובן שמאחר שהם מלאכים, יש להם כוחות על, ואת מעשיהם מלווים תנאי מזג אוויר קיצוניים, פתאומיים, שיוצרים אווירה אפוקליפטית מבעיתה. וכמובן שבני האדם, בני התמותה הרגילים, מנסים להבין מי הרוצחים הסדרתיים האכזריים הללו, מה המכנה המשותף בין כל הנרצחים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע את הרצח הבא.
לשם כך ממנים חוקר משטרתי, יעקב, מישהו שכבר לפני שנים סולק מהמערכת בשל איזושהי תקלה מבצעית מבישה, ולצידו – חוקרת מתחילה, מרים, שזוהי חקירתה הראשונה.
מדוע נבחרו דווקא השניים הללו, שלכאורה אין להם כישורים הולמים לחקירה של פשע מתגלגל?
איך זה שיעקב דומה כל כך לצעיר ולצעירה, שדיוקנאותיהם מתועדים באחת ממצלמות האבטחה במתחם שבו פעלו שוב?
ומה בעצם פשר המשימה הזאת, הענישה הברוטלית של אנשים שפשעו, אמנם, אבל הם לא היחידים, ולא הפושעים הכי גדולים, והרי, מזכירה הצעירה לצעיר, "רמת החוֹמרה" שלהם גבוהה מאוד, "אני מזכירה לך מי ברמת החומרה שלנו. המן האגגי. נבוכדנצאר. אלכסנדר מוקדון. קליגולה. נירון קיסר". כלומר – פושעים ברמה גבוהה במיוחד (איפה היטלר? תהיתי…)
שעשעו אותי הדיונים הפילוסופיים שמתעוררים בשיחה בין הצעיר והצעירה. מסתבר שכאשר הם "יורדים למשימה", ומקבלים "מימד גופני־פיזי" ואנושי, הם זוכים גם ל"צ'ופרים: אפשר לאכול. אפשר לטעום את האוכל ואפשר להריח, ישתבח שמו לעד, לעשן, לזיין, סליחה על השפה, אתה תגיד 'תשמיש', לגמור. סליחה על השפה. אתה תגיד 'ביאה', 'אביונה', תגיד מה שבא לך, אתה יודע".
בהיותם מלאכים הם גם נטולי בחירה חופשית. והרי, לדברי הצעירה, "על פי המוסר האנושי, גן עדן הוא מקום לא מוסרי, כי אין בו רצון חופשי ובחירה חופשית".
הירידה אל כדור הארץ אפילו מסכנת את המלאכים הללו, שעלולים להידבק כאן בנגיף של אנושיות: "הבחירה החופשית, הספק", אם יחרגו מעבר לזמן "הלינארי" המוקצב להם אפילו בדקה…
הם גם שואלים את עצמם שאלות מוכרות לכל אחד מאתנו: "איפה הצדק?" שהרי "כל חף מפשע, כל חסר ישע, כל ילד או ילדה שנאנסים, נהרגים ממכות של ההורים, איפה הצדק שם? כל הרעים המוחלטים האלה, שמתים עשירים בשיבה טובה. אתה ואני יודעים על כמה כאלה, שחיים היום כאן בארץ ממש, והשמות שלהם לא ברשימה."
האם נקבל תשובות על השאלות הללו?
על חלקן, אלה שקשורות בעלילתו של הרומן – כן.
האחרות מגיעות, בעצם – די כצפוי! – אל תשובתם של מאמינים באשר הם: מעל לכול יש בוס, המכונה גם "המדמיין הגדול", הוא האחראי, לו יש תוכנית על, הוא יודע מה הוא רוצה, הוא מכוון הכול, והכול נעשה על פי דברו ועל פי רצונו, גם ובמיוחד כשהמלאכים, וביניהם המלאך הממונה על שני הצעירים, מיכאל בכבודו ובעצמו, אינו יודע ואינו מבין את כל פרטי התוכנית.
מנקודה מסוימת ואילך אני מודה שהספר התחיל לייגע אותי. הוא מסתבך בעלילות של מאבקים בין הטובים והרעים – לוציפר "המלאך הנופל, מלאך האופל" ולילית מופיעים, ומולם המלאך מיכאל, ומתנהל קרב ספק פילוסופי ספק הרפתקאתי בין כל הכוחות הללו.
כמו כן, יש מאבק בייצרני תרופות שמתעשרים, כך מתאר הרומן, על חשבון הציבור: גורמים לתלות של בני האדם באותן תרופות ומחלישים אותם, עד שהם מתים, אחרי שאיבדו את רוב כספם. וזה כבר נשמע לי ממש כמו אחת הקונספירציות האפלות שעלו לאחרונה, וביתר שאת בימי הקורונה כשהחיסונים עוררו חששות רבים ואפלים וסיפורים על מזימות על איומות. יכול להיות שאמונה באלוהים ובתוכנית המיוחדת שרק הוא יודע ומבין אותה משתלבת עם חשדנות עמוקה כלפי המדע והישגיו (כלומר – פיתוחם של חיסונים)?
שהרי ברור לגמרי שכותבו של הספר מאמין באמונה שלמה בבוס הראשי הזה שהוא לא מכנה אותו בשמו הדתי, אבל הכוונה שקופה לחלוטין.
לצערי בשלב מסוים הכריע אותי הגודש העלילתי והמילולי. ולא רק הוא. גם כמה טעויות מבישות שהסיטו את תשומת ליבי מהספר אל השאלה – מדוע בעצם לא עבר עריכה מוקפדת יותר?
למשל: הצעירה שרה למלאך "את הביצוע המוכר של חוה אלברשטיין לשיר של לאה גולדברג 'האמנם', והיא שרה יפה". איך מישהי יכולה לשיר שיר בביצועה של מישהי אחרת?!
הספר מתרחש בעתיד, והנה שני הצעירים מגיעים לרחבת החניה שליד "סינמה סיטי" סמוך לצומת גלילות. והרי הרחבה הזאת כבר לא קיימת בהווה שלנו (מן הסתם הספר נכתב לפני שביטלו את מגרש החניה ובנו עליו מרכז קניות גדול…).
יש פה ושם משפטים שנראים מתורגמים רע מאנגלית, למשל – "את יכולה לעשות יותר טוב מזה".
ויש גם פשוט שגיאות כתיב: "הוא נעלם דום", במקום נאלם, או "יועיל כבודו לקצר את השיעור" במקום יואיל.
אלה מבחינתי לא דקדוקי עניות. לי אישית טעויות כאלה מפריעות להתרכז ולא מאפשרות לי להיסחף לתוך הספר ולהישאר בתוכו.
הוצאת ספרים מ. מזרחי, 2025 337 עמ' עורכת: סמדר כהן
בשורות האחרונות של הרומן החדש של ערן בר־גיל קשה מאוד שלא לפרוץ בצעקה רמה: לזעוק שלא! אי אפשר! לא ייתכן. ושוב – בבקשה, בבקשה – לא! ולדעת שאין ברירה. שככה זה. ככה בדיוק.
התחושות העזות הללו מעידות על עוצמת הקשר שנוצר בין הקוראת לדמות הראשית בסיפור. עד כדי כך שאותה דמות נעשית ממשית, חיה, יקרה, אהובה.
כותבו של הספר, ערן בר־גיל, מסתמן בשנים האחרונות כאחד מטובי סופרינו. על הרומן הקודם שלו, ריבועים פתוחים, כתבתי שהוא "אחד המרגשים שקראתי לאחרונה", ועל קודמו, על הדבש ועל המוות, שהוא "מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא".
ועכשיו – החדש. קו בדרום. זהו רומן שקורע את הלב, כי הוא של כאן ועכשיו, של המציאות שאנחנו חיים בתוכה, והדים לה החלו כבר להופיע לא רק בספרי עיון שנוגעים בה ישירות (כמו למשלמר הפקרה, וגם עכשיו תורנו מאת שחר תורגמן, או סדריק, מאת גיש עמית), אלא גם בפרוזה (למשל הרצברג מאת רם גלבוע).
שמו של הרומן, קו בדרום. דו־משמעי. הוא מתייחס לקו הדמיוני שמשרטטת הדמות הראשית בספר, עומר, בדרך אל הדודים הגרים במושב פארן. ההורים והאחות של עומר נוסעים לשלושה חודשים לטורונטו, האם היא חוקרת מצליחה, פרופסור, אבל לעומר המעבר הזה לגמרי לא רצוי. מאחר שיש אפשרות להתארח אצל הדודים, המשפחה מחליטה לוותר, להתגמש. "קו בדרום" הוא גם שרטוט דמיוני שמלוא משמעותו מתבררת רק בחלקו השני של הרומן.
החלק הראשון של הרומן כתוב בגוף ראשון. ברור לקוראים לגמרי שעומר הוא בן. כל מחשבותיו בלשון זכר. ולכן, די בהתחלה, ובפעם הראשונה שעומר "מתקן" בלבו, בחשאי, את הגוף הדקדוקי שבו פונים אליו, הקוראת מתבלבלת. רגע, מה?
ורק אז, כעבור כמה פסקאות, העניין מתבהר: עומר נולד אמנם בת, אבל חש, מאז ומתמיד, שהוא בן בגוף שזר לו.
וכל החצי הראשון של הספר עוסק במאבק שלו, שהוא עושה בחירוף נפש, כדי להוציא לאור את הזהות הפנימית העמוקה שלו. בן! בן! לא בת! כלוא בגוף שלא מתאים לו, נבוך ממנו, משתוקק עד אימה לצאת לאור בגלוי עם המגדר האמיתי שלו, ומייחל לכך שהסביבה תקבל אותו ותשלים עם זהותו. כי הזיוף הפנימי מתיש כל כך: "התעייפתי מלהעמיד פנים כל הזמן, להשתדל להשתלב, להיות נחמד כזה, זורם, ולראות איך שכולם חוץ ממני עושים את זה בלי מאמץ בכלל, נהנים עד השמיים".
המאבק של עומר נוגע ללב, מעמיק לתוך נפשו, ומעניק לנו צוהר להבנת המצוקות, הקונפליקטים החרדות, הצרכים, הנחישות, של מי שכלוא בגוף שאינו מזדהה אתו. אבל אנחנו לומדים להכיר עוד צדדים בדמותו של עומר: לא רק אדם שנאבק על זהותו המגדרית, גם צייר מחונן, גם אוהב כלבים (הדודים מגדלים כלבות שגוריהן נמסרים למשפחות אומנה ואז עוברים אילוף כדי לעשות מהם כלבי נחייה ועומר מתגייס מיד לעזור בטיפול בהן ובגוריהן). הוא חרוץ, נעים הליכות, נוח לבריות, ידידותי.
אבל את חייו מלווה כל העת הסוד הממאיר, המייסר, שלא מאפשר לו לחיות בשלום עם סביבתו. (לא עם עצמו! הוא יודע מה זהותו ובטוח בה!)
למי עומר יגלה את האמת על עצמו? איך יעשה את זה? מניין יגייס את האומץ?
מאחר שהחלק הראשון נכתב כאמור בגוף ראשון, הוא מאפשר לנו להיות שם, אתו, בתוך נפשו, בתוך מחשבותיו הסמויות ביותר.
החלק השני שנכתב בגוף שלישי מאפשר לסופר לספר לנו לא רק על עומר, אלא על המציאות הסובבת אותו, על דמויות אחרות, מחשבותיהן, גורלן, ועל האירועים המבעיתים שהספר מסתיים בהם, והם "זורקים" אותנו בחזרה מתוך הפיקשן אל המציאות, מתוך הבדיות הספרותיות (שאין אמיתיות מהן, כשהן כתובות בכישרון רב כמו זה של ערן בר־גיל) אל מה שקראנו לפני שנה וחצי בעיתונים, ראינו בטלוויזיה, או בסרטונים שמוטב היה להימנע מהם, אבל כאן אי אפשר ואסור להסיט מהם את המבט. כי זאת בכל זאת פרוזה, יצירת אמנות במיטבה, שמאלצת אותנו לראות, לדעת, לזכור – ולא להבין. להמשיך לא להבין, כנראה, לעד.
הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש.
המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.
כל הדרכים מובילות של מירב אורן הוא קובץ של סיפורים קריאים מאוד. האם מדובר בספר ביכורים? מיהי מירב אורן? בשום מקום בגב, או בחלק אחר של הספר, לא מצאתי אף פרט עליה. אי אפשר לתהות אם בחרה באנונימיות, אם היא מסתתרת מפנינו, ואם כן – מדוע בעצם? האם יש סממנים אוטוביוגרפיים בסיפורים, או לפחות בחלקם?
לאמיתו של דבר, זה לא באמת משנה. שהרי כדבריו של משה אבן עזרא (1135/38־1055) – "לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר", והכוונה כמובן לאו דווקא לשירה בלבד, אלא לכל כתיבה ספרותית. "מיטב השיר כזבו" כתב גם אריסטו לפניו, ומה שאנחנו קוראים ביצירה שכתובה היטב זאת האמת – לא תמיד על מה שהתרחש בפועל, אבל תמיד – על מה שיכול היה להתרחש.
מצד אחד, הסיפורים מגוונים מאוד: אישה צעירה שנמלטת ממי שהיא עתידה להינשא לו, ועושה את זה במהלך טיול באיטליה שיצאה אליו אתו, ועם אחיו וגיסתו; בני זוג שמבקשים לקנות שידה לביתם, ופוגשים נגר מפתיע; נערה שנאלצת להתמודד עם החלטותיה הרומנטיות של אמה; שלוש נשים שצער עמוק מחבר ביניהן; אישה צעירה שמשתדלת להתגבר על ההיקסמות מחברתה; אישה אחרת שמתמודדת עם סודות בלתי נסבלים מילדותה.
כל סיפור קצר והעולם שהוא בורא לרגע, ובו פועלות הדמויות השונות שחיות בו.
מצד שני, יש מכנים משותפים רבים בין הסיפורים: כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט של "דפנות כפולות": לפעמים מדובר בדפנות ממשית – כמו למשל קופסת מתנה שרק מי שקיבלה אותה מבינה מה היא עשויה להכיל, ולפעמים הדפנות הכפולות סמליות וסמויות, אבל נוכחות מאוד, כמו ערוגת פרחים שנחפרה עמוק מאוד, עמוק מדי, ואין לדעת מה טמון בתוכה ומה היא מסתירה.
מכנה משותף נוסף שיש בין הסיפורים הוא הקשרים הזוגיים הפגומים שאנחנו פוגשים שוב ושוב. הזוגיות בסיפורים אמורה לרפא פצעים נושנים ולא תמיד מצליחה בכך. אנחנו נתקלים באי־הבנות, בקוצר רוח, בהתנגשויות. אם כי בחלק מהסיפורים מתגלה בבן הזוג פוטנציאל לגאולה, אם רק יראה ויבחין במה שקשה מאוד להבין, אם רק יראה את מה שהוסתר בכוונה תחילה. (אני שבה אל זהותה של כותבת הסיפורים, שגם היא, כך חשתי, כמו מסתתרת מפנינו, ואין לדעת אם שמה אינו אלא פסבדונים, אם יש לה בכלל זהות אחרת, לא מירב אורן, אז מי בעצם כן? ומה זה בעצם משנה…? והרי יש לכך תקדימים ספרותיים ידועים מאוד: גם זהותה האישית של אלנה פרנטה, להבדיל, מוסתרת כבר שנים רבות… )
חלק מהסיפורים, למשל "דופן כפולה" ו"השידה" מגיעים בסופם למעין סגירת מעגל: ברגע האחרון כמעט נוסף פרט שלכאורה פותר תהיות של הדמות (ואתה – של הקוראת), ואילו האחרים נשארים "פתוחים" לניחושים על מה יקרה מכאן ואילך. האם עדי וגיא יתפייסו, ב"גרעינים שחורים"? האם יבין סוף סוף גם את מה שקשה לה מאוד לספר לו? ויחוס עליה? יפעל כפי שהיא מצפה, וכפי שראוי?
יש סיפורים, למשל "הכלים יחכו", המתארים מצב שטיבו אינו נהיר והוא הולך ומתברר לאורכו של הסיפור, אנחנו מבינים "על מה" נכתב כאן, וברגע שזה קורה אנחנו לא יכולים שלא להתייסר ביחד עם הדמויות.
יש לא מעט תחכום באופן שבו הסיפורים נכתבים. למשל, מספרים לנו על בני זוג שנוהגים לשחק במשחק שהם מכנים "פוליגרף": הם מביטים זה בעיניו של זה ועונים בכנות גמורה על שאלות נוקבות. אבל מתברר לנו שכל והתשובות היו בעצם חלקיות לגמרי. שכולן הסתירו סודות בלתי נסבלים. ושקשר קרוב מאוד יכול להתפתח גם, ואולי אפילו יותר, כשבני הזוג לא שואלים זה את זה מאומה. ואולי לא. אולי האמת בסופו של דבר חייבת להיחשף, ורק אז יתאפשרו חיים מלאים ונכונים?
בסיפור אחר, "יותר ויסקי מצער" אנחנו מלווים את הסתגלותה של הדמות הראשית למקום העבודה החדש שלה, כמלצרית באולם אירועים: "בערבים הראשונים התבוננתי בבעלי השמחה, ביופי שגלש מכל פינה, בסידורי הפרחים, בנברשות, בשפע המאכלים. אחר כך ראיתי גם את השמלות ההדוקות יתר על המידה ואת ההליכה בעקבי סטילטו, שלעיתים גרמה לנשים לדדות ולייצב את שיווי משקלן בין דריכה לדריכה. חודש אחר כך, כבר הרגשתי בטוחה, הכרתי את המלצרים וראשי הצוותים. התרגלתי למאמץ הגופני ולשעות השינה המאוחרות שגלשו אל תוך הבוקר". התיאור אינו ישיר, לא סתם "התרגלתי לעבודה", אלא – תיאור התהליך של ההסתגלות, וזה יפה.
כאמור, אין לי מושג מיהי מירב אורן. אולי פספסתי משהו בדרך, אולי דווקא כן התראיינה והזדהתה, ובכל מקרה, כאמור, זה לא משנה. היא יודעת לכתוב, סיפוריה מעניינים, וזה מה שחשוב באמת…
את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.
כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.
וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.
מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה".
והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?
כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."
וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"…
ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.
מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.
והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב.
ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.
מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.
יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.
ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."
אולי…
The Magic Toyshop, Angela Carter
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון הוצאת עם עובד, 2025 240 עמ'
חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש".
סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".
וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.
האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.
וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".
העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)
במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?
בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.
הוא עצמו משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.
בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.
בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902.
ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון.
כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים.
והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים.
מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?
אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל.
אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.
מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.
אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת.
ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה?
ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.
תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?).
יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.
עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.
אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה!
"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."
הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"
היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"
״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”
בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.
את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.
כַּן השיגור לספרה של סוזן זונטג, Regarding the Pain of Others, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2003, הוא הספר שלוש גיניאות שכתבה וירגי'ניה וולף שישים וחמש שנים לפני כן.
זונטג מתחילה את הדיון שהיא מפתחת בספרה כהמשך למכתב תשובה שכתבה וירג'יניה וולף בצורת מסה ארוכה. שלוש שנים חלפו אחרי שוולף קיבלה שאלה, ניסתה להשיב עליה, ופרסמה את שלוש גינאות ב־1938, כלומר – שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. השאלה ששאל אותה גבר (אמיתי או מדומה) הייתה: איך אפשר למנוע מלחמות?
אחד המניעים שוולף ציינה במכתב ההתאבדות שלה, שכתבה שנתיים אחרי שהמלחמה פרצה, היה – הלחץ הנפשי הבלתי נסבל שהמלחמה הפעילה עליה, והתחושה שלא תוכל להמשיך להתמודד אתו. מסתבר אם כן שוולף כתבה בעצם ב־1938 תשובה לשאלה נוספת: מה היה יכול לכאורה למנוע את התאבדותה.
וולף כתבה מנקודת מבט פמיניסטית. לדעתה מלחמות נגרמות בין היתר בשל כך שנשים אינן רשאיות להשתתף באופן פעיל בחיים הציבורים. רק עשרים שנה לפני כן קיבלו נשים בבריטניה את הזכות להצביע בבחירות, אבל דרכן הייתה עדיין חסומה בתחומים רבים. הן לא זכו בהשכלה כמו הגברים, לא יכלו להיות פוליטיקאיות ולא התגייסו לצבא. למעשה, ה"מקצוע" היחיד שזכו בו היה – להיות אשת איש, ולהשפיע על המציאות באמצעותו. חלוקת הכוח והמשאבים הלא שיוויונית בין המגדרים היא, לדעתה, הבסיס שעליו יכול לצמוח פשיזם. אכן, על פי תפיסת העולם הנאצית מקומה של האישה היה – במטבח, או עם הילדים. לא בחיים הציבוריים. (האם אפשר שלא לחשוב על כך שבכנסת ישראל מכהנות כיום עשרים ושתע נשים בלבד? שיש רק חמש שרות – ועשרים ושמונה שרים? סגנית שר אחת? האם אפשר שלא לחשוש מפני ההשפעות ההרסניות שיש למינויו של נשיא פוגע מינית, בארה"ב? האם אפשר שלא להתמלא אימה לנוכח קריסתה של תנועת #MeToo, שמתבטאת בפסקי דין מקלים מאוד על אנסים? האם אנחנו חיים בעידן פוסט־פמיניסטי?)
כדי לבסס את טיעוניה וולף מתארת, בין היתר, תצלומים של זוועות מלחמתיות שהגיעו לידיה, ותוהה אם בני שני המגדרים רואים בעצם בכל אחד מהתצלומים את אותם דברים, ושתגובותיהם הצפויות זהות.
סוזן זונטג לוקחת מכאן והלאה את השאלה, ובוחנת בספרה המאלף היבטים שונים של החשיפה של כולנו לתצלומי זוועות, בעיקר – מלחמתיים.
זונטג שואלת שאלות רבות מאוד, שכל אחת מהן מעוררת מחשבה, ספקות ותהיות. לנו במיוחד, כאן ועכשיו, לנוכח כל מה שמתרחש עכשיו בעזה. את הזוועות שם אפשר לראות כמעט אך ורק בערוצים הזרים, בישראל בטלוויזיה ובעיתונות "חוסכים" מאתנו כמעט תמיד את מראות ההרס, הילדים המורעבים, הפצועים, ההרוגים. כולנו זוכרים כמובן גם את המעשים הלא אנושיים, את הטבח מעורר הפלצות של השבעה באוקטובר 2023. גם תצלומים משם הגיעו אלינו ונשארו חקוקים בתודעה.
זונטג תוהה, בין היתר, אם קהו עיניו של הצופה בן ימינו, בעקבות הצפייה במראות זוועה רבים כל כך. היא מלווה את התפתחותו של הצילום המלחמתי ממש מתחילתו, בימי מלחמת קרים, ואחר כך בשתי מלחמות העולם ובוויאטנאם, שאז החלה הטלוויזיה לשדר קטעי וידיאו מהחזית, והיא מעוררת שאלות שקשורות בכל התופעות הללו.
האם, למשל, כל התצלומים היו "אותנטיים" או שחלקם בוימו? (האם כדורי התותח הרבים שנראים על דרך העפר אחרי קרב גדול במלחמת קרים היו שם כשהסתיים, או שהצלם פיזר אותם בכוונה, לצורך הקומפוזיציה?) האם מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים (למשל – תצלומו המפורסם של רוברט קאפה ממלחמת האזרחים בספרד ובו חייל נופל ושומט את נשקו ברגע שנורה למוות) מתעדים באמת את המציאות? אולי התצלום מנציח בכלל רגע של תרגול נוהל קרב? מה קורה כשמגלים שתצלום איקוני אחר – חייל המרינס שנושק לאישה צעירה ביום הכניעה של גרמניה – בכלל לא היה ספונטני, כי הצלם העמיד את השניים, שאפילו לא הכירו את זה זה, בתנוחה המבוקשת? (יש, היא מדגישה, מקרים שבהם אין ספק באותנטיות של הצילום: למשל זה של הילדה הוויאטנמית הערומה שנמלטת מהפצצת נפאלם אמריקנית על הכפר שלה).
מה השתנה בצילומי המלחמה כשהמצלמות השתכללו ואפשר היה לקחת אותן לשדה הקרב ולצלם בפילם, שלושים ושש תמונות ברצף? (אין לשכוח שהספר נכתב לפני עידן המצלמות הדיגיטליות, הזמינות כיום אפילו בסמרטפונים).
האמנם תצלומים ממחישים את הזוועות כדי שמי שאיתרע מזלו, והוא לא היה עד או שותף להם, יוכל באמת לדעת מה קרה, באמצעותם?
מדוע בעצם אין כמעט הנצחה ממוסדת, בתצלומים, של זוועות העבדות בארצות הברית? (לדעתה – הנצחה כזאת תיחשב "מאוד לא פטריוטית", כי תעורר "שוב" תחושות קשות בציבור… ובכלל – שתמיד קל יותר להיות עדי ראייה לזוועות שמתרחשות רחוק, בקרב אנשים שאינם דומים "לנו". אכן, כפי שידוע לנו מהרצח ההמוני של יהודים בשואה, כדי שהרוצחים "יוכלו" לירות בבני אדם חפים מפשע, הם התחילו קודם כל בדהומניזציה של הקורבנות: אילצו אותם להתפשט ולעמוד מולם ערומים, גרמו לכך שיסריחו, ולכאורה "יאבדו צלם אנוש". הם. הקורבנות, לא הרוצחים.) עם זאת, קיימים תצלומים רבים המתעדים מעשי לינץ' מחרידים שעשו לבנים בשחורים. אחד מהם מופיע על כריכתו הקדמית של הספר שלפנינו. (להלן שירה של נינה סימון, שבו היא מתארת את המעשים הללו: "פירות מוזרים" צומחים על עצים: גופותיהם של קורבנות שחורים).
האם בני אדם נמשכים בעצם אל מראות זוועה? (שהרי, כך היא טוענת, הפקקים שנוצרים לצד תאונת דרכים נובעים, בין היתר, מהציפייה לחזות במראה מזעזע. ועוד ראיה: המוזיאונים הגדושים בציורי זוועות של קדושים מעונים מכל סוג).
האם כולנו, לפחות לפעמים, לוקים במציצנות? (בהקשר של התמונות במוזיאונים, מעניינת אבחנתה של זונטג שלפיה באנגלית "we take a photograph", כלומר – "'לוקחים' תצלום", ואילו ציורים "עושים": "make". כלומר – תצלום לקוח לכאורה ישירות מהמציאות (אם כי, כך היא מראה, תמיד כרוך בו המבט של המצלם), ואילו ציורים משקפים את עולמו ותפיסותיו של הצייר.
מה קורה לאנשים שהתרגלו כל כך לראות תצלומי מלחמות, עד שכאשר הם חווים זוועות אמיתיות שוב אינם אומרים "זה היה כמו בחלום", אלא "זה נראה כמו סרט קולנוע"? (כך אמרו עדים למתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001).
והשאלה החשובה מכולן: האם תצלומים יכולים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? מה באמת אפקטיבי יותר, טקסט, מילים, או מראה עיניים? והרי הבנתנו את מהותו של התצלום תלויה בהקשר המזוהה של הסיטואציה, יש צורך ברעיון מארגן, בזיהוי של הרגע, המקום, ההקשר.
מה שאותי מעניין כרגע במיוחד זאת השאלה – עד כמה כל התהיות הללו יכולות להישאר רלוונטיות גם כיום. בעידן הבינה המלאכותית, כשכבר לא רק משפצים צילומים (זונטג מזכירה את המקום של הפוטושופ בעיבוד המציאות), אלא מייצרים אותם מחדש, בלי שום קשר למציאות.
ברור שמשהו מהותי השתנה בדורנו, ותצלומים שוב אינם יכולים לשמש ראיה למשהו שהתרחש במציאות. עם זאת, אין להתבלבל! לא קיימות "אמיתות רבות" ואין "עובדות אלטרנטיביות". נכון שאפשר לפרש התרחשויות באופנים שונים, אבל המציאות עצמה התקיימה, מתקיימת, ותתקיים. אנחנו לא חיים בשום מטריקס (רק בקולנוע זה קורה…).
אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.
הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות.
כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?
כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים.
נטיית ליבי היא להתחיל בסיפור האחרון, המרכזי, הארוך ביותר, "אין אפרסקים בשלג", כי הוא זה שריסק אותו, את הלב, ובה בעת, גם תיקן. כי כך קורה כשפוגשים את האמת: היא פוצעת וגם מאחה, צובטת אבל מלטפת, מחשיכה ומטילה אלומת אור בוהק, ולא מאפשרת לברוח מפניה.
אבל אתחיל בכל זאת בסיפור הראשון. קראתי אותו בתחושה של התרווחות וציפייה לאיזו סאגה שתלך ותיפרש לעיני. כי, יש כבר מי שיודעים, אני מגיעה אל ספר טבולה ראסה ככל האפשר. חשבתי שאני צוללת לתוך רומן. אז הנה, ילד קטן שנקלע לבית זר. "הם לא אומרים לילד לכמה זמן הם משאירים אותו שם", כך מתחיל הסיפור (והספר). בסוף ה – כך חשבתי – פרק, ובעצם – בסופו של הסיפור – יש רגע מכמיר לב של חסד. ותחושה עמוקה שעוד מעט ייוודע לנו עוד על האומלל הקטן הזה, שמיטלטל בין המבוגרים, מנסה להבין מה קורה אתו, ומה עתיד לקרות, איך יסתגל לנסיבות חייו החדשות, מדוע בכלל נקלע למקום הזה (בעצם, אנחנו נרמזים, כמו בין השיטין, באיזו אמירת אגב שמתמלאת במשמעות).
כשהגעתי לסיפור השני – מבחינתי הפרק הבא – הופתעתי והסתקרנתי. פתאום אנחנו לא באיזו מקום רחוק, זר, קר, לא באיזה כפר שילדים קטנים זוללים בו בבוקר דייסה חמה, ויוצאים לאסוף ביצים שהתרנגולות הטילו. לא. אנחנו כאן ממש, בירושלים, בשבעה באוקטובר 2023, ב־6:29, השעה שנהפכה למשל ולסמל. אנחנו עם אישה צעירה, מירב, שגם אותה, "כמו את כולם", תפסה האזעקה לא מוכנה ומבולבלת, מה עושים? איפה המקלט? את מי היא מכירה שם? מה תהיה הדינמיקה בין השכנים שנאלצים להצטופף שוב ושוב לאורך השבת, בכל פעם שנשמעת אזעקה?
חשבתי: מעניין, המעבר החד הזה… ועוד תהיתי איך המציאות החדשה שנפרשת לעיניי תתקשר אל הילד. אבל כעבור כמה פסקאות ירד האסימון (אני יודעת, הטעות מביכה. אבל זה מה שקרה…): לא מדובר כאן ברומן, אלא בקובץ סיפורים, חמישה עשר, חלקם קצרצרים, כמה עמודים, והאחרון כמעט נובלה באופיו, 98 עמודים, סיפור שיש בו דמויות מפותחות, עם עבר והווה ועלילה שלמה, והוא מכיל כמה הפתעות עוצרות נשימה.
טוב, אמרתי לעצמי. אז סיפורים קצרים. ואז התחלתי ליהנות ולהתפעל ממש.
כי כל אחד מהם – רסיס של יהלום, כשמדובר בקצרצרים, או פנינה מושלמת, כשמדובר בארוכים יותר.
אנחנו בימי הקורונה, ופוגשים שתי נשים: אחת שמשהו – אולי הסגר? – ערער את יציבותה הנפשית, ואחת שהיא עדה מעורבת, אך לרגע קצר מאוד; אנחנו עם בני זוג שיצאו ביחד לטיול רומנטי, אבל חזרו בנפרד, כי קרה משהו לאותה "הנינוחות שאחזנו בה כמו במעקה מעל תהום עצומה"; אנחנו עם אם שַׁכּוּלָה; עם אם לתינוק קטן, שלא יודעת את נפשה, ואיך להתמודד עם האפלה שהולכת ומשתלטת עליה; אנחנו עם משפחה של מפונים בבית מלון – איך גיבורת הסיפור מושפעת מהידיעה שמפונים מתאכסנים בחדר הסמוך לזה שאליו הגיעה עם בעלה ל"סוף שבוע רומנטי"? ואיך היא תשפיע על חייהם?; אנחנו עם שרשרת של התרחשויות שמתחילות במעשה יומיומי, כמעט חסר משמעות, ומסתיימת בחוליה האחרונה, הקשה מנשוא. (הרצף הזה הזכיר לי, ודאי שלא במקרה, את הפרק הראשון של הרומן האמן ומרגריטה מאת בולגקוב, שאף מוזכר בסיפור אחר: "אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה, אלא גם שפכה אותו", שהרי אנושקה גרמה לתאונה הקטלנית שהשטן חוזה באוזני הקורבן, והמשפט "אבל אנושקה כבר קנתה את שמן החמניות", כך האיר את עיניי, בני, שחר צפריר, נהפך ברוסית למטבע לשון שמביע את ההבנה או החשש שהגורל נקבע ונחרץ); אנחנו עם כל כך הרבה דמויות שונות, במצבים מגוונים, ברגעי משבר אבל גם בזמנים של חסד ונדיבות.
ואז מגיעים לסיפור האחרון. אל סופי שהייתה בעברה סוניה. אל מצוקות הילדות הבלתי נסבלות שעברה, ואל השאלה, שמהדהדת חזק כל כך בנפשי – האם יש מעשים שאי אפשר, בעצם – שאסור! – לסלוח עליהם? ואל התשובה הנחרצת – לא, אבא הוא לא "בכל זאת אבא", כשהוא כל כך נורא, הרסני, נרקיסיסט. לא אחרי שפגע בילדיו באלימות מתמשכת, רצחנית, הפחיד אותם בלי הרף, היה רע, רע כל כך, שיכור, רשע, לא מדי פעם, תמיד! (אבל אפילו לאיש המחריד הזה מעניקה בלה שגיא זיק אחד של חסד חד־פעמי!). איש כזה לא ראוי לסליחה!
אבל הסיפור – הוא עצמו נוגע באור. לא רק מכיוון שהוא מבטא בדייקנות רבה כל כך את הפגיעה המתאפשרת דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח, בתוך המשפחה, אלא גם כי הסיפור עצמו ממשיך הלאה, אל מקומות שיש בהם בכל זאת אהבה, וסליחה – רק למי שראוי לה! – וקבלה. והבנה. ולפיכך נוטע בקורא את התחושה שגם מתוך הכאב הכי גדול עוד יכולה לצמוח תקווה.
בלה שגיא מפליאה לכתוב. פרטי מידע על הדמויות, על קורותיהן, היא מוסרת לנו כמו באקראי. מישהי שמכנה את האבא של בעלה "מגעיל", שמבטאת טינה כלפיו, נחשפת כמו מבעד לצעיפים שנעשים בבת אחת שקופים; סודה של דמות אחרת – האם היא באמת שלמה עם הבחירה שלה לא להביא ילדים לעולם? – מתגלה כמעט בניגוד לרצונה; כאבה של אימא שלא מצליחה להגן על בתה צץ ומופיע כגרפיטי על הקיר הסמוך לדירתה… וכך בכל אחד מהסיפורים: התכנים הם אלה שמספרים את עצמם, לא מחכים שהסופרת תמסור לנו את הפרטים הנחוצים להבנת הסיטואציות.
