"ואז סוף סוף הפסדנו במלחמה. ההריסות פונו.

"אבא מסויג, לא בוטח בשלום. בהמשך הוא כותב: 'הפשיזם התנחל במחשבותינו בהרגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו'".

כשספרה של פדוית השבי שושן הרן הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לקרוא אותו. את צאתו לאור ליוו כתבה גדולה במוסף של "ידיעות אחרונות", וריאיון עם בתה של הרן, עדי שוהם, אצל רוני קובן.

דמותה של עדי, כפי שהשתקפה בשיחה עם קובן, הייתה מופלאה. היא סיפרה שם, במפגש האינטימי־לכאורה שנוצר עם קובן, על האופן שבו התמודדה עם ימי השבי לצד אמה וילדיה הרכים, יהלי שהייתה בת שלוש ונווה שהיה בן שמונה, כשמחבלי חמאס חטפו אותם מהממ"ד בבית הוריה, שושן ואבשלום הרן, בבארי.

עדי הדהימה אותי בדברים השקולים והמדודים, המרשימים כל כך, שבהם סיפרה על האסטרטגיות הנפשיות שנקטה ממש מהרגע הראשון. למשל, כששכבה עם ילדיה הקטנים מתחת למיטה בשעה שמחבלי חמאס ירו בחוץ וניסו לפרוץ פנימה עם חומרי נפץ וכלים כבדים, שאל אותה נווה אם הם "הולכים למות". היה לעדי חשוב לה לומר לו את האמת. לא לנסות לייפות אותה עם שקרים. היא לא רצתה שהדבר האחרון שישמע מפיה יהיה עיוות של המציאות שהוא בעצם מבין כבר בעצמו, ולכן אמרה לו, "אני לא יודעת".

אני זוכרת היטב גם את הספר אם נהיה שכתבה עטר מאור, חברתה האוהבת של עדי, על הימים שבני משפחת שֹהם עוד היו חטופים בעזה.

ואת הפוסטים בפייסבוק שכתבה ענת גביש, הגננת של יהלי, יולה שם חיבה. למשל:

"כשמשפחת שוהם נחטפה לעזה ידענו שהם היו בבארי לחג ושלחנו לב בוואטסאפ להזדהות עם מה שקרה, בלי בכלל לדעת עדיין שנחטפו ומה באמת קרה. הבית שלהם הוא כאן בגליל, והם נסעו אל סבא וסבתא בבארי לכבוד החג, ושם היו באותה השבת.

קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.

הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.

כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.

בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.

לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.

במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.

"על" מה הספר שמיכת טלאים של קרייג תומפסון? על אהבת נעורים ראשונה (או על אובדנה)? על התפקחות מדת? או מאשליות? על התבגרות וצמיחה? ואולי בכלל על – איך אמן נוצר?

אין צורך לבחור. כל התשובות נכונות, וביחד הן יוצרות את המכלול היפה להפליא של הרומן הגרפי הזה, שראה אור לראשונה לפני עשרים שנה באנגלית, ולאחרונה תורגם לעברית.

עם צאתו לאור זכה הספר לשבחים רבים. בערך המוקדש לו בוויקיפדיה בעברית מספרים לנו ש"בין היתר דירג אותו מגזין 'טיים' במקום הראשון ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר לשנת 2003', ובמקום ה-8 ברשימת 'ספרי הקומיקס הטובים ביותר של העשור'". ב־2004 זכה הספר בשלל פרסים ספרותיים, אבל למרבה האירוניה והגיחוך, שנתיים אחרי כן ביקש תושב מיזורי לסלקו ממדפי הספרייה הציבורית במדינתו, בטענה שמדובר בספר פורנוגרפי… הספר אכן סולק מהספרייה, ולפני שנתיים  – לא יאומן! – גם נכנס לרשימת הספרים שאסור לתלמידים בבתי הספר הציבוריים ביוטה, טקסס לקרוא, כי הוא מכיל "חומר רגיש"…

שמיכת טלאים הוא ספר יפהפה. נוגע ללב, מרגש מאוד, ומעורר מחשבות. הוא אוטוביוגרפי בעליל: שמו של גיבורו של הסיפור הוא קרייג, כמו זה של המחבר, וברור לגמרי שהוא מתעד בו את סיפורו האישי.

הספר נפתח בתיאור קשייו של קרייג בילדותו ובנעוריו. הוא נאלץ לחלוק את המיטה עם אחיו הקטן. בבית הספר הוא מנודה וסובל מבריונות. הוריו, במיוחד אמו האדוקה מאוד, עסוקים בעיקר ברצון שלהם לדאוג לנשמתו, לוודא שיגיע, לאחר מותו, לגן עדן. אין להם מושג מה מעסיק אותו, מה מציק לו, על מה הוא חולם.

גם הוא עצמו לא ממש יודע. עד כדי כך שהוא כמעט מתפתה להצעתו של הכומר להכשיר את עצמו לכמורה.

אבל, כשהוא נשלח למחנה חורף נוצרי, בקרב כל בני הנוער האלימים והקולניים שאינם שונים בהרבה מאלה שהוא פוגש יום יום בבית הספר, הוא מכיר נערה יפהפייה, ריינה. והיא שונה מכולן ומכולם.

המפגש אתה יטלטל את חייו. ישנה אותם. יהיה ציון דרך ונקודת מפנה משמעותיים מאוד, שיתבטאו בספר שלפנינו: ולא רק בשל תוכנו, אלא בשל עצם כתיבתו. קרייג שפגש את ריינה, שהכיר אותה מקרוב, שונה מאוד מהנער שהיה לפני כן.

ולא רק בגלל ההתאהבות בה, לא רק בגלל הקשר הקרוב שנוצר ביניהם, אלא גם – בזכות השיחות המופלאות, פוקחות העיניים שניהלו, התהיות ההדדיות והתובנות שהגיעו אליהן. ריינה מעוררת למשל את השאלה – מה ההבדל בין תאווה לפיתוי? מה מהם יותר מפחיד? לדעתה, כך היא אומרת, גן העדן הוא – זיכרון, והעולם הבא הוא תקווה. ומדוע בעצם, היא מתקוממת, מטילים על האישה, על חוה, את כל האשמה על החטא הקדמון? כי היא פיתתה את אדם? גם אם גירשו אותם ביחד: "זה היה נדיב מצד אלוהים לחכות עד ששניהם יחטאו לפני שהוא מעניש אותם", היא אומרת דברי כפירה מדהימים, אם זוכרים שמדובר בבני נוער נוצריים כל כך, ותוהה: האם גן העדן פתוח בכלל גם בפני מי שלא יכול, או לא הספיק, "להכניס את ישו לליבו"?

עם ריינה קרייג מרגיש את מה שביטא בָּשוֹ, משורר ההייקו: "בקיוטו אני / ועדיין אני מתגעגע / לקיוטו": ערגה וכמיהה שאינה נדרשת למימושה, שאי אפשר לממש, כי היא טרנסנדנטלית. את ריינה יצר אלוהים כזה שקרייג יכול ומוכן להאמין בו. לאלוהים הזה הוא מוכן להודות. זה לא האלוהים המבעית, שמייצגים אותו מטיפים כנסייתיים ומורות לדת: לא אלוהים שמענה חוטאים בעינויים מחרידים, שיימשכו לנצח. נציגי הדת נהנים כל כך לתאר את הזוועות, באוזני ילדים רכים ומבוהלים. יופייה של ריינה, נדיבותה, מסירותה, טוב ליבה, אהבתה הם שלמות שרק אלוהים רב חסד יכול היה לברוא. היא מטפלת באחיינית התינוקת שלה, שאחותה וגיסה רק רוצים להיפטר מעולה. היא דואגת לאח ולאחות שהוריה אימצו, הוא – עם תסמונת דאון, היא עם פיגור קשה (בת עשרים ועדיין זוחלת). ההורים, בעיקר אמה, עסוקים בשלהם. האימא נוכחת־נעדרת. מגיעה להרף עין והולכת מיד לנוח, אחרי שהיא מטילה שוב על ריינה את כל התפקידים הדרושים לניהול הבית ולטיפול בילדים. ריינה היא למעשה המבוגר האחראי. רגשית היא עסוקה גם בכך שהוריה כנראה מתגרשים.

האם יהיה לקרייג ולריינה עתיד משותף, זה שהם חולמים עליו (זה שריינה מבטאת במפורש? היא כבר רוצה לראות אותם מקימים משפחה, משוכנעת שקרייג יהיה אבא טוב…). האם יש סיכוי לאהבתם?

כל השאלות הללו מתעוררות, ואנחנו מלווים אותן במתח ובעניין הולך וגובר.

וזה עוד לפני שציינתי את צורתו המופלאה של הספר.

אני אוהבת מאוד ספרים גרפיים. (בעבר כתבתי על אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, על מנהרות  ועל הנכס של רותו מודן, על בין לבין של אלעד כהן־קניגסברג, ועל היום שבו הכול השתנה, עשרה סיפורים מהשבעה באוקטובר). הממד הגרפי מעניק שלל אפשרויות שאינן קיימות בספרים שכתובים במילים־בלבד. ובספר שלפנינו יש תיאורים־מצוירים כה יפים, והם מוסיפים לטקסט ממדים ומעמקים. למשל – קרייג וריינה רוקדים ביחד, משתובבים בשלג. או – השלג עצמו. כמעט בלי מילים. רק הציור. בהתחלה עם "כשפתיתי השלג מסתדרים על הקרקע, אובדות תחושות המרחב והעומק", ואז – הציור, בשחור לבן, (כמו כל האיורים בספר), בנקודות שהולכות ומצטופפות וזה כל כך יפה!

ספר גרפי מאפשר גם ללוות את הכתוב בפס קול – במילים: "סנאפ", "טוק טוק", "המהום המהום", "טראח", או באיורים: תווים מרחפים באוויר "משמיעים" לנו  מוזיקה, רשת של עיגולים – נשימות שינה ופעימות לב, דף מלא בקווים מפותלים, בדוגמאות שונות, שבמרכזו מצוירים בני זוג ישנים – את השקט האופף אותם ואת חלומותיהם המופשטים לא רק ממילים, אלא גם מצורות.

אז מדוע יש כאלה שרואים בספר יפה כל כך "פורנוגרפיה"? התשובה פשוט מדהימה. כן, יש בו כמה עמודים שמתארים אהבה גופנית. הציורים כל כך עדינים, כל כך אסתטיים, כל כך מרגשים ונוגעים ללב.

לקראת סופו של הספר קרייג נעזר במשל המערה של אפלטון: זה שמתאר כיצד מי שכלואים במערה לא יכולים להאמין שההבהובים שהם רואים על הקיר אינם הדבר האמיתי, אלא רק צללים, כי בחוץ יש חיים אחרים לגמרי, שלמים ומלאים.

נדמה לי שהמשל יכול בהחלט להתאים למתנגדיו של הספר. הם רואים צללים ולא את האור. הם פוחדים מיופי ומהללים אכזריות. הם עיוורים. רק בני מזל יכולים להתענג בלב שלם על שמיכת טלאים.

הוצאת יוקה, 2025
תרגמה: מאיה בקר
582 עמ'

אני זוכרת היטב את הימים שבאו בעקבות היעלמותה של טיסה MH370. זה התחיל ב־8 במרס, 2014. טיסה 370 של מלזיה איירליינס מקואלה לומפור לבייג'ין נעלמה מהמכ"ם. על המטוס היו 239 בני אדם, בהם – 12 אנשי צוות. כמו רבים, גם אני נצמדתי אל אתרי החדשות, וחיפשתי במשך ימים רבים כל שביב של מידע. קיוויתי שתימצא תשובה ברורה לשאלה – מה בעצם קרה. כי המטוס לא נעלם רק מהמכ"ם, הוא נעלם מהעולם, כאילו נבלע בתוך איזשהו חור שחור ולא הותיר אחריו שוב סימן או אות לקיומו.

תוך זמן לא רב התברר שהמטוס סטה ממסלולו המתוכנן. מדוע? ואם הצליחו לעקוב אחריו, אחרי שפנה מערבה בחדות וחצה את האי המאלזי, היכן שרידיו? האם נחטף? אולי הקברניט אולץ לשנות את מסלול הטיסה? ייתכן שהוטס ליעד אחר, והאנשים שהיו עליו נשבו? כי אחרת איך אפשר להסביר את זה שהוא כאילו התפוגג? ואולי זה היה יירוט צבאי: המטוס הופל? (כמו טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהרוסים ירו עליה ב־2001 טיל והביאו למותם של כל 78 בני האדם שהיו על המטוס)? אבל שוב – זה לא מסביר את היעלמותו המוחלטת.

האם, התחילו לבדוק, היו על הטיסה נוסעים עוינים ומסוכנים? אכן, התגלה שהיו על הטיסה שני איראנים בעלי דרכונים מזויפים, האם הם חטפו את המטוס ליעד לא ידוע? לשם מה? ומה היה פשר המטען המוזר שנשא אתו המטוס, "technical devices" לא מוגדרים, וגם 4.5 טון מנגוסטין – "פירות עגלגלים בגודל של עגבנייה שמבשילים בין נובמבר לדצמבר", אבל לא נקטפים במארס, החודש שבו המטוס נעלם. ואיך זה שאי אפשר לגלות מי היה היבואן של הפרי הזה?

עיתונאית צרפתייה, אחת מרבים שכתבו ספרים על ההיעלמות, בטוחה שמדובר בציוד צבאי ש"שונע למטוס לא בדרך התובלה הרגילה".

הלגרד האוג, שכתבה את הספר שלפנינו, עוסקת בכל תיאוריות הקונספירציה הללו, ובניסיונות הרבים לפענח את הסוד. היא מלווה בכתיבתה את המשלחות השונות שעסקו בסריקת האוקיינוס, במאמצים לגלות את שברי המטוס, ועוקבת גם אחרי ממצאים שהתחילו כעבור זמן רב להגיע בכל זאת ממקומות מרוחקים מאוד, למשל – מאפריקה המזרחית: חלק מהכנף, או ציוד שהיה שייך לנוסעים – פריטים שהיו אמורים לפחות לשכנע את בני המשפחות שיקיריהם כבר מזמן אינם.

אבל, ואת זה אזרחי מדינת ישראל למדו בדרך הקשה, מסתבר שבהיעדר גופה וקבר, קשה לבני המשפחה להשלים עם מה שקרה מן הסתם, להתאבל ולהמשיך הלאה. היא מספרת למשל על רעייתו של אחד הנוסעים שמסרבת לקצור את המדשאה ליד ביתה, כדי שכאשר בעלה ישוב, הוא ייווכח שלא ויתרה עליו. קבוצה של בני משפחה סינים ממשיכים כל שבוע, מאז היעלמותו של המטוס, להגיע למשרדי חברת התעופה כדי לברר אם יש חדש, אם משהו התגלה… אי אפשר כמובן שלא לחשוב על המושג "חלל חטוף" שמלחמת השבעה באוקטובר טבעה בליבנו; על המאבק, בחירוף נפש, של המשפחות, שדרשו ודאות.

המסתורין שאפפו את הפרשה הצית לא רק את הדמיון, אלא גם – אימה. איך ייתכן שמטוס נעלם כך? בשנה השמינית להיעלמותו שאל אחד מבני המשפחה שאיבדו את יקיריהם בטיסה ההיא: "איך יכול מטוס לחצות את שמיהן של תשע מדינות בלי להשאיר עקבות?"

הלגרד האוג מספרת על הטיסה הנעלמת, ובה בעת גם "משתמשת" בה כדימוי מתמשך. הספר כולו נכתב כקונטרפונקט בין שני סיפורים שונים מאוד זה מזה: סיפור המטוס הנעלם, וסיפור התודעה הנעלמת של אביה של הכותבת.

במשך תשע השנים שלאורכן היא עקבה אחרי קורות החיפושים אחרי הטיסה, היא תיעדה גם את הדמנציה של אביה, שהלכה והחריפה.

גם הוא, כמו הטיסה, נעלם לה לאט לאט.

היא מזכירה גם את הנעדרים הרבים שכל שנה נעלמים ברחבי העולם (בעיקר את בני ארצה, גרמניה, אבל זה קורה כמובן בכל מקום).

כדי להסביר את עוצמת המצוקה של מי שבני משפחתם נעלמו, היא מצטטת את דבריה של פסיכולוגית בשם פולין בוס שכתבה: "אפשר לשרוד ambiguous loss[1] רק אם יכולים לשאת את החיים עם שתי מחשבות סותרות לגמרי!"

וזה נכון, הן לגבי הטיסה, והן לגבי אביה. הוא קיים, לכאורה, היא יכולה לגעת בו, ללחוץ את כף ידו, כמו שנהגה לעשות בילדותה, והוא אפילו משיב לה בלחיצות הנכונות, חלש, חלש, חלש, חזק, חזק, חזק, חלש, חלש, חלש – למעשה איתות מצוקה במורס: נקודה נקודה נקודה, קו, קו, קו, נקודה, נקודה, נקודה: SOS.

האם הגיעה קריאת מצוקה כזאת מהמטוס?

מה זה משנה. מדובר ב־ambiguous loss. המטוס נעלם. אין לדעת מדוע וכיצד.

האם אביה מבין את מה שהוא "מאותת" לה?

מה זה משנה. הוא לא כאן אתה באמת. הוא הולך ודועך, ועליה מוטל רק לנסות לקיים את המשאלות שהביע כשעוד היה צלול: איך לנהוג בו אם יגיע למצב הזה.

כל זה מפחיד, כמובן, אבל קריאת הספר (ומן הסתם גם כתיבתו) מעניקה סוג של משמעות ופשר למה שקרה. גם לכך יש ערך.

הוצאת ספריית רות, 2026
תרגמה: טלי קונס
138 עמ'

[1] אובדן דו־משמעי

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?"

הוא פיתח בו את תגובתו להצעה שעלתה ב־1965: שקלו להחיל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

ב־26 בנובמבר 1968 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "האמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". נקבע חד-משמעית כי אין התיישנות על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות (כולל רצח עם), ללא קשר למועד ביצועם.

בניגוד להסכמה הגורפת שלפיה לא תחול התיישנות על פשע של רצח עם, כשמדובר על פשעים שמתרחשים בתחום הפרט, במשפחה, קיים בישראל חוק התיישנות:

דבריו של ינקלביץ' על חוק התיישנות רלוונטיים גם לגבי העבירות שבישראל "מתיישנות".

האם הגיעה השעה לסלוח, או לפחות לשכוח? נדמה שעשרים שנה מספיקות כדי שהבלתי־נסלח יהפוך לפתע לנסלח: בן רגע, וכאילו באורח קסם, הבלתי־נשכח נשכח. פשע שהיה עד מאי 1965 בלתי ניתן לסליחה, מפסיק ביוני להיות כזה. וכך מתחילה היום בחצות "השכחה החוקית".

נראה שמותר לרדוף פושע במשך עשרים שנה, אך מתחילת השנה העשרים־ואחת, מי שלא סלח עדיין – נהיה בעצמו חשוד ורואים בו נקמן. עשרים שנה: זהו גבול הזמן.

---

שעון ההתיישנות והשעון המוסרי אינם מתואמים.

ההצבעה החוקית שמסיימת את האפשרות להעמיד לדין אחרי עשרים שנה מעמידה אותנו בפני מצב אבסורדי: הזמן שבו הפשע נעשה "מיושן" מבחינה משפטית הוא בדיוק הזמן שבו תודעת הפשע מתבררת במלוא עומקה.

אין סליחה, אין התיישנות, ואין שכחה

לא מדובר בנקמה. מדובר בנאמנות לעובדה הפשוטה: יש מהלכים שאין להשיבם, ומול כאלה – הסליחה מאבדת את משמעותה.

בקשת סליחה אפשרית רק לגבי מעשה שאפשר לתקן. אי אפשר למחול על פשע שאת תוצאותיו אי אפשר להחזיר או לתקן.

כשמישהו משמיד עם – אין את מה להחזיר.

אי אפשר לחדש חיים שנגדעו באופן כל־כך מוחלט.

הרעיון לכתיבת ספרה של קרן אלקלעי־גוט, משוררת, חוקרת ספרות ופרופסור אמריטה לספרות אנגלית, מרתק: אלקלעי־גוט חיפשה קברים של סופרים ומשוררים שכתבו באנגלית, מצאה ביניהם כאלה שמסתירים סיפור חיים מרתק, צילמה את המצבה וסיפרה, בפרקים קצרים, את הסיפור הנשקף ממנה – על מה שקדם למותו של היוצר או היוצרת, ועל חייהם ואמנותם.

"רוב המשוררים לא תכננו את מקום מנוחתם", היא מסבירה בהקדמה, "ולכן, המופקדים על מורשתם היו חופשיים לדמיין כל אנדרטה שראו לנכון, כל חיבור לחלומותיהם שלהם". יתר על כן, היא מוסיפה, חלק מאלה שהופקדו על המורשת "בחרו להנציח גם את עצמם והבטיחו את תהילתם בכך שקברו את עצמם לצד המשורר"… משעשע ומעניין. (זה מזכיר לי את ההבטחה של שייקספיר לאהובו, בסונטה הנודעת, מספר 18, שלפיה "בְּשׁוּרוֹת הַשִּׁיר אַתָּה תֻּנְצַח / כָּל עוֹד עֵינָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם פְּקוּחָה / הַשִּׁיר הַזֶּה יִחְיֶה –  וְגַם דְּמוּתְךָ".[1] אלא שאצל שייקספיר מדובר ביצירה שתנציח את האהוב, לא באפר הגוף שלו שיוטמן לצידו…).

אלקלעי־גוט מסבירה שהתמקדה בכותבים נוצרים, שכן, כך היא כותבת, "חיפשתי את החריגים והיוצאים מן הכלל, שקבריהם טומנים בחובם אנקדוטות מעניינות. משום כך, לא רק שנאלצתי לפסוח על משוררים יהודים רבים, אלא שניסיתי להימנע מכל קבורה רשמית, למשל בוֵסטמינסטֶר אֵבּי בלונדון. כנסייה זו אולי מכילה את הריכוז הגדול ביותר של משוררים לכל סנטימטר, אך אופיין של האנדרטאות שם רשמי וסמכותי, ואין בהן מקום רב לדמיון וחדשנות".

מבחינתי, המפגש עם החבורה שעל מצבותיהם בחרה גוט־אלקלעי לכתוב דמה לסוג של כנס מחזורים… כבוגרת מערכת החינוך באנגליה, כמי שלמדה באוניברסיטה ספרות אנגלית, כבעלת הטור "סופרת סופרות" שכתבתי פעם באתר Xnet (אתר שהיה מסונף לYnet, ולמרבה הצער הלך לעולמו לפני כמה שנים, בלי להותיר אחריו שום מצבה), וכמי שמרבה לתרגם שירים וקובצי שירים מאנגלית לעברית, הרגשתי שפגשתי בספר הזה כמה מ"החבר'ה" שלי…

לא את כל הסיפורים על החברות והחברים שלי הכרתי, וחלק מהם אפילו ציערו אותי ממש, כי השארתי אותם מאחורי בשיא התהילה והאושר ופתאום נודעו לי דברים עצובים ומאכזבים על חייהם ועל מותם.

המקרה האקוטי ביותר מבחינתי הוא זה של אליזבת בארת' בראונינג. את ספרה סונטות מהפורטוגזית תרגמתי לפני כמה שנים להנאתי, וגם תיארתי בטור שהתפרסם ב־Xnet בנובמבר 2010 את השתלשלות סיפור האהבה שלה ושל המשורר רוברט בראוניג: כיצד הציל אותה מעריצותו של אביה, נשא אותה לאישה ועזר לה להתפתח כמשוררת. 

גם בטור שכתבתי על פלאש, ספרה של וירג'יניה וולף, שמחתי לספר שהכלב שוולף תיעדה התבסס בעצם על כלבה של בארט בראונינג. 

וחשבתי שאנחנו מכירות היטב. שהשארתי את אליזבת שלי בידיים הטובות של אהובה. את הטור עליה סיימתי כך: "זמן קצר אחרי שנישאו, עזבו בני הזוג את אנגליה ועברו לגור בפירנצה שבאיטליה, שם חיו עד יום מותה של אליזבת. אביה לא סלח לבתו על נישואיה, והתנכר לה עד שהלך לעולמו."

והנה, מה נודע לי להוותי מספרה של קרן אלקלעי־גוט? שהסוף הטוב, מהאגדות, האיחוד בין שתי הנשמות הפיוטיות, לא נגמר טוב בכלל! למעשה – נגמר רע מאוד.

גוט־אלקלעי התחילה לחשוד בקיומה של דרמה, ליתר דיוק – של טרגדיה – כשהבינה שרוברט ואליזבת לא נקברו קרובים זה לזה. אפשר לומר – נקברו רחוקים מאוד! היא – בפירנצה. הוא – בפינת המשוררים בווסטמינסטר אֶבּי בלונדון. האוהבים נפרדו, אם כן במותם? 

לא ולא! כי מסתבר שלא רק שהיא נקברה הרחק ממנו, על מצבתה גם לא כתוב שהייתה נשואה, ותאריך הלידה שנחקק עליה בהתחלה היה שגוי. ההלוויה שנערכה לה הייתה צנועה מאוד, מעטים ידעו עליה. בהמשך הועברו עצמותיה ממקום למקום. היא נטמנה בקבר מפואר יותר ועליו הוצב פסל. דא עקא שדמותה של האישה בפסל בכלל לא דומה לבארט בראונינג… וזה עוד כלום לעומת מכת המחץ, שמגיעה לקראת סוף הפרק על אליזבת בארט בראונינג: גוט־אלקלעי יותר מרומזת שרוברט בראונינג היה ככל הנראה אחראי למותה של אשתו. ידידתה הקרובה, לילי, שטיפלה בה בנאמנות והייתה אחראית על מינון התרופות שקיבלה, התבקשה בערב שבו אליזבת מתה ללכת מהבית, להתרחק. ואז, כותבת אלקלעי־גוט ציווה רוברט "לתת לה מורפיום במינון גבוה מכפי יכולתה לשאת". מה?! מה? אני בהלם!

חשדותיה של אלקלעי־גוט מתבססים לא רק על הניכור ששרר בין בני הזוג בתקופה האחרונה לחייה של אליזבת, אלא גם מכך שרוברט קינא מאוד בהצלחתה הספרותית, שעלתה על זאת שלו, ואף נהג לכתוב שירים מפחידים ומחשידים… "אילו כתב בעלי שירים על בעלים ההורגים את נשותיהם […], לא הייתי רוצה שיהיה המוציא לפועל הספרותי שלי, וודאי שלא מחלק התרופות שלי", היא כותבת. נשמע משכנע. ועצוב עד בלי די. sic transit gloria mundi [2]…

הסופרים והמשוררים האחרים שאלקלעי־גוט עוסקת בהם הם ג'ון קיטס, אנה מרגולין, הרמן מלוויל, אדלייד קרפסי, אוסקר ויילד, ג'ונתן סוויפט, אדגר אלן פו, ואדסוורת' לונגפלו, לנגסון יוז, דורותי פארקר, ויליאם באטלר ייטס, אלן גינזברג, וולט ויטמן, פרסי ביש שלי, וגרגורי קורסו.

אני מודה ששניים מהם, קרפסי וקורסו, לא הכרתי. אבל כל האחרים? 

כן, ג'ון קיטס (ושירו "שיר הלל לעונת הסתיו" שתרגמתי), משורר שמת בדמי ימיו, חולה ועני מרוד, כי עורך הדין שלו לא בישר לו על ירושה נאה שקיבל; אוסקר ויילד שהחברה האנגלית עינתה אותו בגלל זהותו המינית (על המחזה שלו The Importance of Being Earnest כתבתי כאן, ואת הנאום שנשא במהלך המשפט שבו הואשם ב"התנהגות מופקרת וגסה." – "gross indecency" העליתי כאן); אבל לא ידעתי מאומה על הפולחן שהתפתח סביב קברו של ויילד, כמו שלא שמעתי על צוואתו הזועמת של סוויפט, מי שכתב את מסעות גוליבר (את המסה המרה שלו, "הצעה צנועה", שבה הוא מנסה לכאורה לפתור את בעיית הרעב והעוני בדאבלין תרגמתי כאן). לא היה לי מושג שלונגפלו, שנחשב בעבר אחד מגדולי המשוררים האמריקנים, נשכח למעשה בתרבות האמריקנית ושמעטים מאוד פוקדים את קברו הנטוש, ולא הכרתי את פרטי סיפור חייו של מי שאלקליע־גוט מכנה "היוצר המהפכן" לנגסטון יוז (אני חייבת להודות שאמנם משירו "As I Grow Older" לא ממש התפעלתי, אבל שלא הכרתי מקרוב יצירות אחרות שלו). אז מסתבר שדורותי פארקר, ש"נודעה בשנינותה החותכת, בביקורתה הסרקסטית, הקלילה, ההומוריסטית והמזלזלת על החברה בת זמנה" הורישה את כל רכושה למרטין לותר קינג, כי "החתירה לרפורמה חברתית רצינית הייתה במוקד חייה". וויליאם באטלר ייטס קבור – היכן? לא באמת ברור… ואלן גינזבורג (אחד היהודים היחידים בספר, האחרת היא דורותי פארקר, ששם המשפחה המקורי שלה היה – רוטשילד!) הסביר ש״לא אכפת לי היכן קוברים אותי, העיקר שתהיה לי לוויה גדולה"… וקברו של וולט ויטמן אינו צנוע, קטן ונמוך, כפי שציפתה שיהיה… וקברו של פרסי ביש שלי אפוף במיתוסים מסתוריים… 

מדהים איזה שפע של תובנות אפשר לדלות ממצבותיהם של בני אדם (אם מכירים את סיפור חייהם, כמובן).  

ספרה של קרן אלקלעי־גוט כמעט עורר בי מחשבות שניות בעניין קברים בכלל, ועוד יותר מכך – בדבר הקבר שבו אמצא גם אני ביום מן הימים את מנוחתי הנכונה. 

תמיד סברתי שאין בהם שום עניין. שהם סתם דבר די מיותר. כי מה לאדם שהיה חי ולקברו? ומה בעצם נותנת אבן המצבה? הרי אדם נשאר באמת רק בזיכרונות של מי שהכיר אותו,ואם יצר, אולי גם ביצירותיו (לא תמיד, כמובן…). 

והנה מגיעה אלקלעי־גוט עם ספרה ומראה כמה עניין אפשר למצוא בקברים ובמצבות, במה שהם מסמנים ומסמלים. מרתק להיווכח איך הגיעה מהקברים אל החיים, ואילו סיפורים רבים, ססגוניים ומעניינים מצאה בהם.

ובכל זאת – קבר? מצבה? לא נראה לי… 

1] כאן בתרגומי
[2] איך חולפת תהילת העולם

הוצאת כתב, 2025
עורכת: דבורה נגבי
149 עמ'

"אם הצעת החוק של ח״כ לימור סון הר מלך תעבור – סטודנטיות יוכלו לבקר בספריה רק בשעות מוגבלות כשאף גבר לא נמצא בסביבה. ההצעה תאפשר הפרדה מגדרית בתואר שני ושלישי, ואף בשטחים הציבוריים במכללות ובאוניברסיטאות – כלומר בספריות, במעבדות, או בדשא בקמפוס".

זאת ההודעה שקיבלתי במייל בחמישה בפברואר 2026 מארגון "זזים, קהילה פועלת". באותו יום ממש הייתי שקועה בקריאת הספר הופרדנו כך, מורה נבוכים להפרדה מגדרית שכתבה יופי תירוש, משפטנית, פרופסור חבר וסגנית הדקאן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

תירוש מסבירה בספרה בפרוטרוט ובשכנוע רב מדוע וכיצד הפרדה כזאת מסוכנת למרקם העדין של החברה הישראלית כולה, לא רק למצבן של הנשים עצמן.

ההפרדה שהיא עוסקת בה בספרה אינה נוגעת רק בזאת שמתחילה להתרחש באקדמיה, אלא במרחב הציבורי בכלל: בצה"ל, במקומות העבודה, באתרי טבע, בבתי חולים, בתחבורה הציבורית וכן הלאה. בהקשר זה היא מזכירה את הדרישה לאפשר תפילה בהפרדה במרחב הציבורי (ואת הסערה שהדרישה הזאת עוררה בתל אביב). 

תירוש מיטיבה להסביר את האיום הטמון בכניעה לדרישה מכלל הציבור להתאים את עצמו לנורמות הללו.

באקדמיה, למשל, כשבוחרים מרצים על פי מינם, נאלצים להתפשר על רמתם: "בחוג לפסיכולוגיה אין מספיק מרצים ממין זכר, לכן שולחים את הדוקטורנטים של הפרופסוריות ללמד את הגברים. כך נפגעים גם הסטודנטים החרדים, שמקבלים הרצאות ממרצים מנוסים ומומחים פחות, וגם המרצות: מלבד הדרתן הסמלית והממשית, הן נהפכות למשתלמות פחות למעסיקיהן". 

נזק נגרם גם כאשר מתקיימת צנזורה על חומרי לימוד "שאינם הולמים את הצביון החרדי". מה מצנזרים? את פרויד, את האבולוציה, את כבוד האדם של להטב"קים או את זכויותיהן של אמהות יחידניות… דוגמה נוספת לנזק שנוצר בשל הכניעה לדרישות החרדיות: "במכללה חרדית לסיעוד הסטודנטים לומדים על גוף האישה באמצעות בובה, לא בהתנסות ממשית", ואיכות הלמידה יורדת בהכרח. 

אני נזכרת באירוע שבה נוכחתי בהתייחסות דומה, מזעזעת, לגוף האישה: זה היה בתקופה שלימדתי אנגלית בבית ספר תיכון. מדי שנה נשלחנו לבחון תלמידים בבתי ספר אחרים, בחלק של "בחינת הבגרות בעל פה": שיחה כללית עם הנבחן, ודיון על עבודת חקר שכל אחד מהתלמידים כתב. באחת הפעמים נשלחתי לבחון באולפנה. אחת התלמידות הציגה בפני עבודת חקר על סרטן המוח. שאלתי אותה, באנגלית, כמובן, כחלק מהמבחן, מדוע בחרה בנושא. "אימא שלי חלתה בסרטן", היא השיבה. "במוח?" שאלתי, כדי לפתח את השיחה. "לא," אמרה התלמידה, "בשד. אבל לא הרשו לי לכתוב על זה. כי זאת מילה אסורה". המילים נעתקו מפי, והתלמידה הנהנה אלי בעצב, הבנה ומבוכה. 

אבל קרה לי שניצבתי נדהמת גם בבבית הספר התיכון לאמנויות שבו לימדתי ושימשתי כמחנכת, לא רק באולפנה. זה היה לפני כחמש עשרה שנה. תלמידיי, כולם אמנים בתחילת דרכם, לא הבינו מה הבעיה בדרישה שהחלה להישמע באותם ימים (ומאז רק הלכה והתעצמה), לא לאפשר לנשים לשיר בטקסים צבאיים. רובם, גם הבנות, השתוממו מעמדתי הנחרצת נגד הדרת נשים. "אם למישהו זה מפריע, צריך להתחשב ברגשות שלו", אמרו אפילו נערות שהכשירו את עצמן להיות זמרות (ועמדו להתגייס בקרוב)! 

כשקראתי את הופרדנו כך חשבתי כמה חבל שהספר לא היה אז בידיי, שלא יכולתי לקרוא להן קטעים מתוכו, כדי שיבינו את עוצמת הפגיעה – לא רק בזמרות, אלא בכולנו. כי כל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גורמת לנזק כללי שרק הולך וגובר. 

תירוש מתחילה את ספרה בתזכורת לכך שעד לפני זמן קצר מאוד לא היה בכלל שום שוויון זכויות לנשים (ולמעשה, חרף השיפור, גם כיום אין שוויון מוחלט). "בדיונים על סוגיות רבות, בהן סוגיית ההפרדה, לא ניתן משקל מספק לשתי עובדות: האחת – שרעיון השוויון בין המינים חדש במונחים היסטוריים ולכן שברירי; והאחרת – שהוא מהותי וחיוני לתפיסתנו מה הם חיים צודקים וראויים". יותר מדי אנשים נוטים לשכוח כי "נשים הורשו להיכנס לאקדמיה [רק] לפני פחות מ־100 שנים". 

האם, היא תוהה, ראוי לאפשר לנורמות לא שוויוניות ששוררות בקרב קהילות דתיות "לחלחל לתוך החברה הכללית ולעצב אותה מחדש"? 

כאשר לא נכנעים ללחצים להפרדה ולהדרה, הממסד הדתי נכנע ומוותר. אפשר להיווכח בכך למשל מהעתירה של אישה בשם לאה שקדיאל שפנתה לבג"ץ אחרי שנבחרה למועצה הדתית בירוחם, אבל הרבנות הראשית סירבה למנות אותה. בעקבות פסיקת בג"ץ הרבנות גנזה את פסק ההלכה, ולא קיימה את החרם שאיימה בו. התוצאה: נשים מכהנות במועצות דתיות! 

כך קרה גם בתובענה ייצוגית שאפשרה לנשים להשתתף בשידוריה של תחנת רדיו ספרדית־חרדית. 

הבעיה, לתפיסתה של תירוש, אינה שולית. כל כניעה להפרדה רק גורמת לדרישות נוספות, ומחמירות עוד יותר: "אנשי חברה קדישא שכופים הפרדה מגדרית בטקסי לוויה, מחיצה שהולכת ומתגבהת משנה לשנה בכותל המערבי, אלימות גוברת נגד נשות הכותל על רקע גרירת רגליים ונסיגות חוזרות ונשנות מכל מתווה או הסדר, סגן שר חרדי שאיננו מאפשר לעובדות משרד הבריאות לעלות לבמה בטקס קבלת פרסים, או ראש עיר חרדי שמסרב לשבת ליד אישה באולפן טלוויזיה."

אוטובוסים בהפרדה גורמים לכך שנהגים (מקרה שקרה: נהג אמבולנס שאמור היה לפנות חולת קורונה!) מסרבים להעלות נשים אם לבושן אינו "צנוע" די הצורך, וגם הנורמות ל"צניעות" מחמירות ונוגעות בפרטים מדוקדקים כמו – עובי הגרביים הנדרש… (אגב כך, מזכירה תירוש, שום לבוש, "צנוע" ככל שיהיה, אפילו בורקה שמכסה הכול, חוץ מאשר את העיניים, לא מונע את האפשרות שאישה תואשם בפיתויו של גבר ששהתה להרף עין במחיצתו…)

גברים שמסלקים נשים לחלקו האחורי של האוטובוס אינם "לא מנומסים". הם פוגעים בזכויות יסוד: "שוויון, כבוד, וחופש לכל אדם, לרבות נשים"! (ההדגשה שלי, עע"א). הפרדה מגדרית יוצרת חברה לא בטוחה ולא הוגנת. 

לא מדובר ב"אחדות העם", אלא –"באחדות בין גברים", שכן "הפרדה מזכירה לכל אישה: את אישה לפני שאת קולגה. את אישה לפני שאת מרצה. את אישה לפני שאת חיילת. את אישה לפני שאת מזרחית, לסבית או עם מוגבלות. את נקבה לפני שאת אדם. לא צניעות ולא כבוד נשמרים באמצעות מנגנון ההפרדה, אלא מבנה היררכי שמשרת את השארת הנשים במקום שהוקצה להן, לכאורה מתוקפו של סדר טבעי. הפרדה הופכת את הגבר לכללי, לבלתי מסומן, ל'ציבור', ואת האישה לחריג, להפרעה לסדר, למי שצריכה להצטמצם למקום המוקצה לה". משמעותה של ההפרדה היא אחת – העדפה של גברים.  

תירוש משרטטת את התהליך שעברו זכויות נשים בישראל: בשנות העשרים התנהל ויכוח לגבי זכות הבחירה של נשים. ההנהגה הדתית לא רק תבעה שלא יתאפשר לנשים להצביע, הם רצו גם שתהיה "עזרת נשים" באספת הנבחרים, כמו שיש בבתי כנסת! לקרוא ולא להאמין. (הדרישה נדחתה, כמובן, בזכות מאבקן של נשים).

אבל כיום חלה שוב התדרדרות במעמדן של נשים ובזכויותיהן. כך למשל הצעת חוק שהקואליציה הסכימה עליו,  תאפשר לבעלי עסקים או מקצוע לסרב להעניק שירותים "אם הדבר מתנגש עם אמונתם הדתית". החוק כמובן יפתח פתח לפגיעה בזכויות הפרט. "רופאה תוכל לסרב לתת טיפולי פוריות לזוג לסביות, ובעלי עסק יוכלו לנהל את השירות אצלם בתורים נפרדים לגברים ולנשים או לדרוש שנשים ייכנסו למקום רק בלבוש צנוע".

השיטות להדיר נשים משוכללות. למשל – לתלות שלט שלפיו בית שימוש ציבורי במקום כלשהו (למשל – באוניברסיטה!) סגור בפני נשים בלבד החל משעה מסוימת. 

כאשר נקבעת הפרדה מגדרית, היא פועלת תמיד נגד נשים. הן נדרשות לשבת בחלקו האחורי של אולם הרצאות, או אפילו מאחורי פרגוד. לפיכך ההפרדה נועדה בעצם לפגוע בנשים ולהיטיב עם גברים.

יש להבין כי כשם שהפרדה על בסיס גזעי פסולה, כי היא פוגעת בשוויון הזכויות של בני אדם, כך גם הפרדה על בסיס מגדרי פסולה, ומאותה סיבה. 

אבל, כך מסתבר, האדנים שעליהם נשען ההישג המופלא – "ההבנה שתכונות שרירותיות אינן צריכות להכתיב את אפשרויותיו של אדם ואת גורלו" – רעועים מאוד. רעועים מדי. אפלייה נגד נשים נהפכת שוב לנורמה. 

יופי תירוש נאבקת בספרה נגד הריאקציה ההרסנית שמשתלטת על חיינו. האם ספרה יכול להשפיע? לשנות משהו? האם יקראו אותו מי שאמורים לבלום את הנסיגה הבלתי נסבלת הזאת? אני בספק. 

ארגון ""זזים, קהילה פועלת" ששלח לי את המייל המצוטט לעיל, הציע לי להצטרף אליהם במאבק, "להוסיף את שמי בקליק אחד". עוד נכתב שם כי: 

לחצתי. גם אתם מוזמנים.

לאחרונה השתתפה יופי תירוש בכמה הרצאות שצולמו, ובהן היטיבה להסביר את מחשבותיה. להלן הקישורים:

כדאי מאוד להקשיב לה.

בבית רדיקל:

ובמכון הרטמן:

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
עורכת: יעל נעמני
197 עמ'

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב.

למשל, יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם.

או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים.

או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה.

בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

תרגם מצ'כית: אפרים פרויד

במשך שנים, וכמו רבים אחרים, עקבתי מקרוב, ככל שהתאפשר לי, אחרי פרשת הרצח של תאיר ראדה בבית הספר שבו למדה בקצרין, וכמובן שגם אחרי גלגולי ההעמדה לדין והערעורים של רומן זדורוב.

כמו רבים, גם אני הייתי בטוחה בתום המשפט הראשון שהמשטרה תפשה את הרוצח.

הפרשה החלה, כזכור, ב־6 בדצבמר 2006. את גופתה של תאיר, שעדיין לא מלאו לה ארבע עשרה כשנרצחה, מצאו באחד מתאי השירותים בבית הספר "נופי גולן", בקצרין. רומן, מהגר מאוקראינה שהגיע לישראל עם אחותו, אמו ובעלה היהודי, עבד ב"נופי גולן" בריצוף. חודש לפני הרצח הנורא נולד לו ולאולגה אשתו, שאותה הכיר בישראל, בן בכור.

אחרי לחץ רב של חוקריו – בהתחלה הכחיש את מעורבתו מכול וכול (לפניו "נתפשו" חשודים אחרים שהצליחו לעמוד בלחצים ולא הודו בפשע שלא ביצעו) הודה רומן שרצח את תאיר, ו"שחזר" את הרצח. (כל מי שצפה בסרטון המתעד את השחזור יכול להבחין בלי שום קושי בכך שהשוטרים המלווים את רומן מכוונים אותו, וברור לגמרי שאין לו מושג איך ואיפה התרחש הרצח). רומן הצליח אפילו לפברק הסברים מפוקפקים למניעיו לרצח (הוא המציא אותם כי שכנעו אותו שאם ישתף פעולה עונשו יופחת): הילדים בבית הספר שיגעו אותו, תאיר נהגה להוציא מהשקע את התקע של אחד ממכשירי העבודה שלו, והפריעה לו בעבודה, היא הזכירה לו ילדה שהתעללה בו בילדותו באוקראינה, והיה גם איזשהו סיפור על סיגריה, שתאיר ביקשה ממנו לכאורה. "אבל תאיר בכלל לא עישנה!" אני זוכרת את אמה של תאיר זועקת כבר אז, בימים הראשונים אחרי הרצח, ואני זוכרת שחשבתי – בסדר… עוד אימא שלא מכירה את הבת שלה…

אני זוכרת גם את זעקות השבר של אילנה על קבר בתה. את "מה הם עשו לנו" המזוויע, ואת הזעזוע מעצם המחשבה שנערה צעירה, בעצם עדיין רק ילדה, הלכה לבית הספר ולא חזרה משם.

אני זוכרת שכבר אז אילנה, אמה של תאיר, התחילה להביע פקפוקים באשר לזהותו של הרוצח. בין היתר כי המשטרה הכריזה פומבית על תפישתו עוד לפני שנערך השחזור.

אחר כך התברר גם שאין שום ממצאים פורנזיים שקושרים את זדורוב לזירת הפשע המדממת. כלום. לא די־אן־איי שלו, לא טביעות אצבע, לא שערות. הייתה רק "מלכת הראיות": ההודאה שלו.

אני זוכרת איך, כמו רבים, כמו אילנה ראדה, גם אני התחלתי להטיל ספק. האומנם תפשו את האדם הנכון? האומנם לא טפלו את הרצח על החוליה החלשה הכי שמצאו, איש תמים, כנראה שגם לא הכי חכם, שלא יודע עברית, שאפשר לבלבל אותו, להטעות, לשכנע אותו שיודה במה שלא באמת עשה?

בפייסבוק נפתחו כמה קבוצות של ספקנים, שהרבו מאוד לעסוק ברצח ובזדורוב. יותר ויותר אנשים הרגישו שנעשה כאן עוול זועק לשמים. יותר ויותר אנשים נעשו מעורבים רגשית, בעוצמה שאין לה אולי תקדים.

זאת היה כנראה מעין תערובת של תחושת אי צדק משווע, ושל סקרנות, כמו בסיפור מתח, עם רצון הולך וגובר לפענוח של הרצח, להבין מי באמת עשה את זה. ולא פחות מכך – מי לא! את מי הפילו בפח, על לא עוול בכפו.

במשך שנים הלכו הקבוצות הללו וגדלו. והופיע בהן שפע של ממצאים מרתקים: סרטונים רבים מתוך החקירות של זדורוב (מחריד לראות אותו חוזר שוב ושוב שהוא לא אשם, עד ששברו אותו). מתוך התא שלו, בבית הסוהר, שם דיבר עם המדובב (שהוא זה ששכנע אותו להודות, ואפילו שם את המילים בפיו!). ראו שם, בקבוצות, את ה"שחזור", וגם סרטונים שבהם חברותיה של תאיר עונות לתשאול של חוקרי המשטרה.

התשובות שחלקן נתנו, הדיבור שלהן, הרמזים המוזרים שרמזו, עוררו ברבים את התחושה, שהלכה ונעשתה ודאית, שמדובר בהן עצמן. שזאת הייתה מזימה רצחנית של קבוצת ילדות.

אודה על האמת, גם אני השתכנעתי בכך. גם אילנה ראדה, אמה של הנרצחת. היו לכך רמזים רבים. למשל – ילדה שסיפרה, בחיוך מוזר, שהיא יודעת מי רצח את תאיר. ילדה שהעידה שזמן קצר לפני הרצח ראתה בשירותים מישהי לא מוכרת, והתיאור של אותה "מישהי" נשמע מאוד לא עקבי ולא הגיוני. היו גם כמה ילדות שכתבו על דלת חדר המורים את שמן עם תאריך ושעה, כביכול – אליבי תמים וילדותי שיצרו לעצמן, לשעת הרצח. והייתה גם ה"תהלוכה" של הילדות שסיפרו שסביב שעת הרצח באו, נכנסו לחדר השירותים והלכו ממנו. מה עשו שם כולן, פתאום? ומדוע סיפרה מישהי מהן שהתכופפה כדי לראות מי יושבת בתא הסגור, ותיארה את נעליה? ומדוע סיפרה אחת החברות שלפני הרצח תאיר והיא ישבו בחצר בית הספר, בפרגולה, ומיד אחרי שתאיר קמה ואמרה שהיא הולכת לשירותים, אותה חברה קמה גם היא, כדי, כך אמרה, שהילדים האחרים שהיו שם לא ישימו לב אליה. נשמע מאוד מוזר. ואיך אף אחת מהן לא חיפשה את תאיר, שהילקוט שלה נשאר עזוב בכיתה? ומדוע דווקא ביום של הרצח אף חברה לא התלוותה אליה בדרך הביתה, כפי שנהגו תמיד לעשות?

ירום הלוי, עורך הדין שהצליח לזכות את זדורוב, לא כותב מאומה על כל אלה בספרו הזיכוי, המסע אל החופש של רומן זדורוב. אדרבא, החשדות הללו נראו לו לאורך הדרך מופרכים, והוא ממש אסר על כל מי שעזר לו לזכות את זדורוב לעסוק בהם, כי לו הייתה, ויש עדיין, תיזה מוצקה וברורה לחלוטין. לו ברור לגמרי מי רצחה את תאיר.

אני מודה שאחרי שקראתי את ספרו לא יכולתי שלא להשתכנע שהוא צודק! הראיות שהוא מביא נראות לגמרי משכנעות. לירום הלוי ברור שהרוצחת היא מי שהוא ממשיך לכנות אותה א"ק, כפי שנודעה ברבים כשעצם קיומה צף לראשונה וזהותה הייתה עדיין חסויה. הלוי מעדיף את הכינוי, כי שמה הפרטי של א"ק זהה לשמה של אשתו של זדורוב, והלוי מתקשה לכנות בו גם אותה.

קראתי את הספר שלו בעניין רב. לאמיתו של דבר, מאחר שהייתי מעורה כל כך בפרטים, הוא לא באמת חידש לי הרבה, ובכל זאת – ריתק אותי.

כי הלוי מתעד ומשחזר לא רק את מהלכי המשפט, לא רק את העדויות (המדהימות! במיוחד אלה של א"ק!), אלא גם את הלכי הנפש שלו, ואת הדינמיקה שהתרחשה בין כותלי בית המשפט.

נדהמתי לקרוא את הקטעים שבהם אב בית הדין, השופט קולה, כמעט פרש מהמשפט כי הפרקליטים (שייצגו כמובן את המדינה וביקשו להשאיר את הרשעתו של זדורוב על כנה גם בפעם השלישית, במשפט החוזר שירום הלוי הצליח להשיג למענו) רמזו שהוא מוטה וחד־צדדי לטובת הנאשם, עוד הרבה לפני מתן פסק הדין.

הדהימו אותי חילופי הדברים בין השופט, שמתלונן על כך שמרוב עלבון "לא היה לו פסח", ותשובתה של הפרקליטה שלה לא היה לא רק פסח אלא גם חנוכה וראש השנה, תלונה שעליה השיב השופט "איפה היה בראש השנה, מה עשיתי לכם רע בראש השנה תגידי לי…"

ממש מוזר בעיניי. השופט והפרקליטה נשמעים כאן כמו צמד פאסיב אגרסיב שמשתדלים לעורר זה בזה רגשות אשמה, מתקרבנים ומתלוננים במין עמדה מתנצחת ומזוכיסטית… כאילו שלא מדובר פה בחיי אדם, אלא במאבק על יוקרה ותחרות של מי יותר פגוע, מי היה יותר רע אל מי, מי יותר מסכן ממי, ומי אמור יותר להתנצל, כי פגע בכבודו של האחר עד כדי כך שהרס לו את החג (את החגים!)…

לא יאמן…!

אבל אלה כמובן רק אנקדוטות. מה שמעניין באמת בספר זה התהליך שירום הלוי עבר ממתעניין אקראי ורגעי למי שמחויב לרומן זדורוב בכל נפשו ובכל מאודו.

ובעיקר – למי שהצליח, בניגוד לכל הציפיות והתקדימים, להביא לזיכויו!

הראיות וההוכחות שהצליח להעלות חד־משמעיות, ולא מפתיע שזדורוב זוכה.

ירום הלוי עמל על כך במשך שבע שנים, וביום שניתן פסק הדין לא רק הוא, וכמובן שזדורוב ומקורביו, היה מאושר: רבים מאוד בציבור (גם אני!) הרגישו הקלה עצומה.

כשקוראים את הספר, את פירוט הראיות, ואת ההוכחות, עקב בצד אגודל, שירום הלוי הצליח לארוג בתשומת לב ובשקידה, אין בכלל ספק שאדם חף מפשע הופלל בזדון. וזה לא רק משמח, אלא גם מפחיד מאוד.

עם עובד, 2026
עורכת: שרי מקובר־בליקוב
348 עמ'

יָדַעְתִּי בֻּלְמוּסֵי חֶמְדָּה
לְלוּסִי אֲסַפֵּר,
אֶלְחַשׁ רַק לָהּ, הַיְּחִידָה,
עַל מָה שֶׁהִתְעוֹרֵר.

אֲהוּבָתִי כָּל כָּךְ דָּמְתָה
לְוֶרֶד רַעֲנָן
וּבְכֵן – חָמַקְתִּי אֶל בֵּיתָהּ
בְּלַיְלָה בְּלִי עָנָן.

סוּסִי בָּאָחוּ הַמֻּכָּר
דָּהַר, מִהֵר, וְאָץ,
וּמַבָּטִי הַמְּהֻרְהָר
בַּלְּבָנָה נִנְעַץ.

הַלְּבָנָה יָרְדָה לְאַט,
שָׁקְעָה עַל הַמַּטָּע
עַד שֶׁנָּגְעָה כֻּלָּהּ כִּמְעַט
בְּלוּסִי, בַּמִּטָּה.

כְּמוֹ שַׁי הַטֶּבַע וּמַתָּת,
תְּשׁוּרָה כֹּה מְתוּקָה
עַל הַלְּבָנָה אֶת הַמַּבָּט
הוֹתַרְתִּי – הִיא שָׁקְעָה.

פַּרְסָה אַחַר פַּרְסָה הַסּוּס
קָדִימָה הִתְאַוָּה,
טוֹפֵף וְנָע לְלֹא הִסּוּס,
אוֹר הַלְּבָנָה כָּבָה.

וְהִתְעוֹרֵר הִרְהוּר מוּזָר
וּפַחַד: אֱלוֹהִים
מָה אֶעֱשֶׂה אִם לוּסִי כְּבָר
אֵינָהּ בֵּין הַחַיִּים.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגם: יהושע כוכב

Strange Fits of Passion Have I Known
William Wordsworth

Strange fits of passion have I known:
And I will dare to tell,
But in the lover's ear alone,
What once to me befell.

When she I loved looked every day
Fresh as a rose in June,
I to her cottage bent my way,
Beneath an evening-moon.

Upon the moon I fixed my eye,
All over the wide lea;
With quickening pace my horse drew nigh
Those paths so dear to me.

And now we reached the orchard-plot;
And, as we climbed the hill,
The sinking moon to Lucy's cot
Came near, and nearer still.

In one of those sweet dreams I slept,
Kind Nature's gentlest boon!
And all the while my eye I kept
On the descending moon.

My horse moved on; hoof after hoof
He raised, and never stopped:
When down behind the cottage roof,
At once, the bright moon dropped.

What fond and wayward thoughts will slide
Into a Lover's head!
"O mercy!" to myself I cried,
"If Lucy should be dead!"

כותרת המשנה של ספרו החדש של אורי דרומי – "מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר" הפתיעה אותי. הסקתי ממנה שדרומי רואה קשר בין מה שקרה לצרפתים באלג'יריה לבין החיים שלנו, כאן ועכשיו, ושהוא מתכוון להראות בספר את הלקחים שאפשר וכדאי להפיק מהתנסותם של הצרפתים.

אבל מה הקשר? תהיתי. הרי ההבדלים ברורים, מלכתחילה: קודם כול – גיאוגרפיים, כמובן. בין צרפת לאלג'יר מפריד – לא פחות – הים התיכון, זאת לעומת הקרבה ההדוקה והאינטימית כל כך שיש בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית, או בכינויה האחר, שמנכס את המחוזות הללו באמצעות אלוזיות מקראיות, "יהודה ושומרון". שנית – הקשר הרגשי, שדווקא השימוש ב"יהודה ושומרון" מדגיש. לעומת זאת, אלג'יריה מעולם לא הייתה "ארץ אבות" של הצרפתים…

כשקראתי את הספר הופתעתי לגלות שגם בזמן אמת היו מי שראו מקבילות בין מה שעבר על הצרפתים באלג'יריה, לבין המציאות הישראלית. עד כדי כך שדוד בן גוריון אפילו הציע ב־1960 לנשיא צרפת, שארל דה גול, ללמוד מאתנו ו"'ליישב את אלג'יריה' בנוער חלוצי צרפתי, 'שיהפוך את אלג'יריה ואת סהרה לחלק מצרפת'".

די לא יאומן לקרוא "עד כמה טעה בן גוריון בקריאת המצב ולא הבין כהלכה – לא את מה שהתרחש באותה עת בצרפת ולא את המדיניות האלג'יראית של דה גול", שבשלב הזה כבר הבין שלא תהיה לצרפת ברירה אלא להסתלק מאלג'יריה, ואפילו במחיר ההפקרה של המתנחלים הצרפתים, המכונים "פייה נואר" ("כפות רגליים שחורות"), שיאלצו לבחור: "מזוודה או ארון", כלומר – לארוז את מה שיוכלו ולנוס לצרפת, או להירצח. מה שאכן קרה כעבור שנתיים.

דה גול הכריז ש"אלג'יר לאלג'יראים", וויתר על החלום האימפריאליסטי הנושן, שראה במקומות כמו צפון אפריקה אזורי ספר ריקים מאדם שה"חלוצים" יכולים ורשאים ליישב, ולנצל אותם לצרכיהם ולרווחתם. 

הערבים שחיו שם לא נחשבו בעלי זכויות, או אפילו לא ממש בני אדם. הנה למשל תיאור שדרומי מצטט מתוך הספר מלחמה פראית לשלום מאת ההיסטוריון אליסטר הורן: הפייה נואר נהגו לדבר עם ערבים בגוף שני – כמו אל אנשים קרובים, ילדים, משרתים או חיות. "בהקשר זה מסופר על מעשה בשופט השואל בבית המשפט: 'האם יש עוד עדים?'" התשובה שהוא מקבל: "'כן, חמישה; שני בני אדם ושלושה ערבים'. או מקרה אחר: 'זה היה ערבי, אבל לבוש כמו בן אדם…'"

יותר ממיליון לא־מוסלמים חיו באלג'יריה, במשך יותר ממאה שנה. צרפת פלשה לשם ב־1830. דורות רבים של צרפתים נולדו שם, גדלו, וגידלו את ילדיהם. זאת הייתה, מבחינתם, ארצם האהובה, שממנה סולקו בסוף בצעד חד־צדדי, כשדה גול השתכנע שהיחס בין עלות לתועלת, אם צרפת תישאר באלג'יריה, נוטה לכיוון ההפסד.

לא רק דה גול, אלא גם מרבית הציבור הצרפתי קץ בצורך להשקיע משאבים כה רבים בהמשך ה"אחזקה" של אלג'יריה.

הספר מלחמת אלג'יריה מאת ז'יל רואה השפיע מאוד על דעת הקהל. מיד עם צאתו לאור היה לרב־מכר בצרפת. בהקדמה כתב רואה לקוראיו: "עדיין יש לכם הזדמנות להניח את הספר הזה מידיכם, אבל אם תחליטו להמשיך, קיראו אותו מתחילתו ועד סופו, כדי שלא תגיעו למסקנות נמהרות. ואם חלילה לא תוכלו להירדם, דעו לכם שגם שנתי נודדת עלי, וכך יהיה עד שיבוא השלום". (נדהמתי כשהבנתי שיש בכוחו ספר – ספר! – להשפיע כל כך על המציאות!)

רואה עוסק בו, בין היתר, באלימות המחרידה שאותה נקטו הצרפתים כלפי הערבים. למשל, סיפורו הקטן על אישה צרפתייה "טובת לב" בדרך כלל, אך גזענית להחריד: הוא שמע אותה אומרת על הערבים שאם יש בהם איזושהי תבונה, גם בכך היא מטילה ספק רב, זה אולי בגלל הכינים… הוא מספר בפרוטרוט מצמרר על עינויים רצחניים, לא רק במילים, אלא גם במעשים, אבל דבריו עסקו בעיקר במחיר הכבד שצרפת משלמת ותשלם גם בעתיד, אם הכיבוש יימשך. כך, במונחים כלכליים יבשים, הסביר לקוראיו שאם הם רוצים להישאר באלג'יריה, יצטרכו כנראה לוותר על איכות חייהם בצרפת. למשל, על חופשתיהם השנתיות היקרות מפז, ועל השכלה גבוהה לילדיהם.

הם השתכנעו. 

ברור לגמרי שאורי דרומי מצפה מאתנו לעשות בעצמנו את ההקבלות.

כשקראתי על הצרפתייה טובת הלב שלא רואה בערבים בני אדם, נזכרתי באישה טובת לב, ישראלית, שאמרה – וייצגה כמובן את דעתם של רבים, אחרת לא הייתה מעזה! – בקור רוח ובאדישות גמורה שלדעתה "צריך להרוג את כולם בעזה. את כולם". "גם תינוקות?" שאלתי אותה בזהירות. "כן," היא השיבה נחרצות. "גם תינוקות". 

גולש המכונה John Brown העלה לאחרונה לפייסבוק את הקולז' הזה:

נדמה לי שאין עוד צורך לוהסיף על כך מאומה.

נכון, ממה שחמאס עשו בשבעה באוקטובר אי אפשר להתאושש. הזוועה בהתגלמותה התחוללה כאן, ואותותיה עוד ילוו אותנו במשך דורות רבים.

אבל נשאלת השאלה – האם נאפשר לרוע המזוויע הזה לחדור גם לתוכנו, לנפשנו, ולהפוך גם אותנו למפלצות אדם?

אורי דרומי לא מקל עלינו, קוראי הספר. הוא מתאר בתחילתו מעשים קשים מאוד שהיה עד להם: התעללויות חמורות, מחרידות, של חיילי צה"ל בפלסטינים – הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא גם מניח ש"ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, מעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר". 

מצד אחד, הצורך בנקמה מובן. 

מצד שני, ברור שנקמה לא תביא אותנו לשום מקום משקם ובונה, לשום עתיד טוב יותר לילדינו ולנכדינו. הנקמה גם לא הועילה בטווח המיידי. הדעת נותנת שחלק גדול מהחטופים יכלו לשוב הביתה בחיים זמן רב לפני כן, אילו נחתמה ה"עסקה" (איזו מילה מתועבת, בהקשר הזה!) שטראמפ כפה בסופו של דבר על הצדדים. אז התנקמנו. כן. הרסנו את עזה והרגנו מי יודע כמה בני אדם, גם תינוקות (אגב, ההימנעות של התקשורת הישראלית מלהציג בפנינו את מה שקורה בעזה דומה מאוד להימנעות של התקשורת הצרפתית לספר לציבור שלהם מה ארצם מעוללת באלג'יריה). אבל הרש פולין גולדברג, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי יכלו להיות כאן אתנו, בחיים. גם אריה זלמנוביץ', עמירם קופר, עפרה קידר, אילן וייס, גדי חגי וג'ודי ויינשטיין. ושירי, כפיר ואריאל ביבס. 

המחשבות על כך מטריפות את הדעת. 

השאלה היא מה אפשר ומה צריך לעשות עכשיו, כדי למנוע עתיד נורא לא פחות.

דרומי מציג בפשטות את הדילמה שבפניה בדיוק גם אנחנו ניצבים כאן: צרפת יכלה לספח את אלג'יריה, ואז להשליט בה משטר אפרטהייד, או להעניק שוויון זכויות מלא לכל תושביה. כן, גם למוסלמים. או להמשיך לשאת בנטל הכלכלי, המוסרי, הנפשי, שהלך והכביד על החברה הצרפתית. הידיעות על העינויים שחיילים צרפתים מענים אחרים, בשמו של כל צרפתי באשר הוא, נעשו בלתי נסבלות. המחיר של אחזקת קולוניה נעשה בלתי אפשרי. 

ואנחנו – רוצים שבנינו הטובים יעסקו במלאכת שיטור? שיוותרו עם צלקות נפשיות ומוסריות, בשל החיכוך עם אוכלוסייה אזרחית, שצבא לא אמור "לטפל" בה? אנחנו רוצים שתקציבי עתק שאמורים להגיע לתוך שטחי הקו הירוק יוקצו ליישובי הגדה המערבית? במיוחד כיום, כשהגליל זקוק יותר מתמיד לשיקום, אחרי ההרס הנורא שהותירה בו המלחמה? "העלות הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסיה בישראל", כותב אורי דרומי בספרו. 

מה אנחנו רוצים? לספח? ואז להשליט אפרטהייד רשמי? להיות "מדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית", כמו שהייתה דרום אפריקה, כמו שהייתה גם צרפת, עד שיצאה מאלג'יריה? 

האם יימצא הספר, שישכנע את הציבור הישראלי? האם יימצא מנהיג (כמו אריאל שרון, "שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות" אבל "שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה וצפון השומרון") שינהג כמו דה גול, באומץ, בנחישות, שיוציא מהכוח אל הפועל את התפישה (יותר ויותר ישראלים מחזיקים בה) שלפיה יש להיפרד מהפלסטינים, כי ההחזקה של שטחי הגדה המערבית הרסנית ומזיקה לחברה הישראלית, וכיוון שהמצב הנוכחי, הלא חוקי ולא רשמי, לא סיפוח ולא היפרדות – פוגע בנו?

קראתי את אלג'יריה זה כאן? בנשימה עצורה. הוא ספר חשוב! הוא אולי לא יחולל את השינוי המיידי כמו מלחמת אלג'יריה של ז'יל רואה, אבל נדמה לי שכל טיפה שנוספת מטה לאט לאט את הכף. השאלה היא רק אם יש לנו די זמן לכך. 

הוצאת ספרי עליית גג וידיעות ספרים, 2026
עורכים: יהודה מלצר ומולי מלצר
366 עמ' (כולל מקורות ואינדקס)