איך לפתוח את תגובתי לספר המופלא הזה, עליך להתיצב בפקודה שתרגומו לעברית ראה אור לאחרונה?
באזכור ההתייפחות שלי, שליוותה את קריאת העמודים האחרונים?
בהתרגשות שחשתי כשקרוב לסוף קריאתו ראיתי את הכתבה עליו בגלריה של הארץ, ושמחתי כל כך?
נזהרתי, כמובן, שלא לקרוא את הכתבה במלואה, מחשש לספוילרים, אבל לא יכולתי שלא לראות פרט שחשדתי בו מלכתחילה: מדובר אמנם בפיקשן, אבל הוא מבוסס על אמת לאמיתה: על סיפור חייו של סבה של הסופרת.
ובכל זאת נדהמתי כשהבנתי ששמו במציאות, כמו בספר, היה יֶפים שולמן!
והתרגשתי במיוחד לראות את תצלומו של הגיבור בצעירותו – כמה נאה היה! ואיך, בעצם, הבינו רבים ממי שנתקלו בו במהלך המלחמה שהוא יהודי?
טוב, כבר מזמן הבנתי שלנו, ילידי מדינת ישראל, אין יכולת כזאת. היא מאפיינת – אנטישמים? או יהודים שנולדו "שם"?
אז כן, רבים מאוד קלטו את זהותו האמיתית של יֶפים שולמן, אף על פי שלא היה בינו לבין יהדותו שום קשר, חוץ מכמה זיכרונות ילדות עמומים, והאימה שהיותו נימול הטילה עליו. ובצדק. כי בשנים ההן באירופה אחת היה דינו של מי שחטא בחטא הנורא ונולד יהודי: מוות. בשלב מאוחר בחייו מתגלה ליפים השם שעמו נולד: חיים. והוא אומר לעצמו: "השם הזה – אותו שם מוזר וזר – אינו הסיבה לכך ששרד. אילו מישהו ידע ששמו חיים, הוא כבר מזמן היה הופך לערימת אפר שמכסה שדה כלשהו בגרמניה".
כי כן, סבא שולמן, שהיה מגויס לצבא האדום והגיע "עד ברלין" כפי שהיה ידוע היטב לכל מכריו ולבני משפחתו, בכל זאת ניצל. איך זה קרה?
התשובה חושפת תופעה שידעתי עליה במעורפל, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהייתה עד כדי כך משמעותית והרת גורל, שיכלה לשנות את החיים, גם את אלה של מי ששרדו במלחמה האיומה ההיא: יפים שולמן נפל בשבי הגרמני, ובשלב מסוים, אחרי שהצליח לברוח ממחנה השבויים, הצליח להציג את עצמו כאוֹסְטאַרְבַּייטֶר: אחד מעובדי הכפייה שהובאו לגרמניה משטחי ברית המועצות הכבושים, בעיקר מאוקראינה, בלארוס ורוסיה.
כך למעשה ניצל: הוא לא נלחם נגד הגרמנים. רק לקראת הסוף הצליח לחבור שוב לצבא האדום, וממש בימים האחרונים של המלחמה "הגיע עד ברלין".
ידעתי תמיד שהרוסים התייחסו בבוז, אפילו ברצחנות, לחיילים שלהם שנפלו בשבי. בסרט "מכת שמש" של ניקיטה מיכלקוב מראה הבמאי מה חשבו בברית המועצות על שבויים. באחת מסצינות השיא בסרט, שבויים כאלה (שהשתחררו) מגלים שלאחד מהם יש מצלמה. הוא מעמיד אותם, עשרות גברים, על גרם מדרגות ארוך, וכשהם ניצבים מולו דוממים, במעין פוזה היסטורית, מגיעה הפוליטרוקית במכונית שנעצרת בחריקת בלמים וחוצצת בין הצלם למצולמים. היא נוזפת בחיילים ומטיפה להם מוסר: איך הם מעזים בכלל להצטלם, חיילים כושלים שכמותם?
גם בספר שישה חודשים ב-1945 של מייקל דובס קראתי על השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי נחשב מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב סטלין לפדות אותו, והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. (ובכלל – את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו למשל את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי).
אבל לא ידעתי שגם אותם אומללים רוסים או אוקראינים, שהיו בעצם עבדים של האדונים הגרמנים שקנו אותם בכסף(!) נחשבו בזויים כל כך, עד שרבים מהם, יפים שולמן ביניהם, שמרו על הסוד המביש לאורך כל חייהם!
מזעזע להבין עד כמה המשיכה המלחמה לשבש את חייהם. כמה נורא היה הסוד שעיוות אותם. שהשליך על היחסים בין בני המשפחה. שהעיב כל כך: הפחד הנורא שיתגלה, הצורך המתמיד להסתיר, הידיעה שאם חס וחלילה יתגלה, בני המשפחה לא רק יבוזו לו, אלא גם ישלמו מחיר על ההסתרה: יאבדו מקומות עבודה, הזדמנות להתקדם באקדמיה, לא יוכלו להתפרנס על פי כישוריהם.
ההכרח הכפוי הזה להסתיר, שעליו מעידה הסופרת גם בריאיון במוסף גלריה, נפסק אחרי עשרות שנים של חיים בהסתרה ובהכחשה. רק כשברית המועצות קרסה התאפשר להם לספר את האמת. עד אז הסוד פשוט הרס משפחות.
בני זוג לא ידעו את האמת זה על זה. ליפים ולנינה, גיבורי הסיפור, יש לא מעט אי הבנות. דוגמה קטנה: כשהוא לא מגיע בזמן למסיבת יום ההולדת שלה, היא לא מעלה בדעתה שנאלץ להגיע למשרדי הקג"ב, כדי לתת גרסה לפער הזמנים שקיים בקורות החיים שלו במהלך המלחמה בין השירות, הנפילה בשבי והגעתו לברלין.
הוא מוכן אפילו להודות באמת הנוראית, ולהתחנן רק לדבר אחד: שהחוקר שלו לא יסגיר אותה בפני בני משפחתו!
הוא חושש שאמו, שרק היא שרדה ממשפחת המקור שלו, תגלה ותתבייש בו: "אני לא יכול להביא את עצמי לספר לה, שישבתי בצד בגרמניה כל המלחמה."
בערוב ימיו, פעם אחת בלבד, כשהוא מרגיש שהוא כבר עולה על גדותיו, שכן אין אף עדות "לכך שהוא חי את החיים שחי", הוא מספר לנכדתו הקטנה, שלא מבינה את גודל הגילוי. פתאום מתחוור ליפים "שבעיניה, התגלית שסבא שלה היה אסיר ולא גיבור מלחמה תהיה… הוא לא ידע בדיוק מה, אבל משהו הרבה פחות חזק מהבושה שילדיו היו מרגישים". הנכדה שומעת אותו, אבל לא שואלת כלום, ואפילו שוכחת שסיפר לה (אבל כשהאמת מתגלה, אחרי מותו, היא היחידה בין בני המשפחה שאינה מופתעת, ואין לה מושג מדוע…). כשבנו ובתו היו ילדים, הם השתתפו באדיקות בפולחן ההאדרה של גיבורי המלחמה, ה"וטרנים", ומעולם לא הבינו מדוע אביהם מסרב לדבר על גבורתו. היכן המדליות שלו? נגנבו ברכבת, בדרך חזרה הביתה, כך סיפר. רק לקראת סוף הספר נגלה מניין נולד הסיפור הזה.
הפער בין הגרלוריפיקציה לאמת שובר את הלב. כי יפים רואה בדיוק מה משמעות המלחמה, כמה היא מכוערת, ברוטלית ואכזרית. הוא נוכח בכך אפילו בימי הקרב המעטים שבהם השתתף, בתחילת המלחמה וביומה האחרון, כשמצא את עצמו הורג את מי שאמורים להיות אויביו, אבל הוא רואה בהם את מה שהם: בני אדם כמוהו, מפוחדים, כאובים, חסרי אונים, פגיעים. באחת הסצנות המזעזעות ביותר הוא מציל ילד גרמני (כבר בגיל הזה שולחים אותם להילחם? הוא נחרד), ואז קורה משהו שקשה לשאת אותו: לו, אבל גם לנו, הקוראים.
מדהים עד כמה הצליחה הסופרת לרדת לעומקי נשמתו של יפים. לראות אותו ולהבין מה עבר עליו ומה חש.
התרגשתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, כי ראיתי שסשה וסיליוק הקדישה אותו "לסבא וסבתא". לקראת סופו של הרומן אנחנו מתוודעים לקשר בין הנכדה לסבתא ולסבא. כמה אהבה הדדית יש בתיאורים הללו! כמה שהם נוגעים ללב, במיוחד מאחר שרק אנחנו יודעים את הכול על כולם.
ובעצם, גם הם יודעים לא מעט. יפים למשל מבין את ההתאהבות הנושנה שהייתה לנינה במי שהיה המרצה שלה באוניברסיטה. נינה יודעת שיפים נוהג לחמוק אל חבר שלו "מהמלחמה" שגר בעיירה סמוכה, אבל אין לה מושג מי האיש ומה מחבר בינו לבין יפים האהוב שלה.
כי כן, השניים הללו אוהבים זה את זה באמת. מאוד.
סופו של הרומן מתרחש בתחילת המלחמה באוקראינה, ושוב אנחנו קוראים על מהלכים שפוגעים במרקם העדין של משפחות. בנם של יפים ונינה, שהוא יליד אוקראינה ובן לאב יהודי, עובר בצעירותו לרוסיה, ובשלב מסוים נעשה נוצרי אדוק, למורת רוחם של הוריו. כשהתחיל העימות הרוסי האוקראיני, "נינה לא הבינה איך בנה לא רואה שמשתמשים במלחמה הפטריוטית הגדולה [כלומר – במלחמת העולם השנייה] כדי להצדיק את האג'נדה של רוסיה". כי "עכשיו, בני עמה היו האויב"…
ב"הערת הסופרת" שמגיעה בתום הסיפור היא מאירה את עינינו: "התחלתי לכתוב את הספר הזה בשנת 2017, שלוש שנים אחרי שהסכסוך בין רוסיה ואוקראינה הרס את עיר הולדת הסבים שלי, דונצק, אבל הרבה לפני שנשיא רוסיה פתח במתקפה כוללת כנגד אוקראינה בפברואר 2022. העובדה שמלחמה מתרחשת באותו המקום ולאותם האנשים שעוד נושאים את צלקות המלחמה הקודמת, מדרבנת אותנו להביט על העבר ולחפש סימנים שהתפספסו או לקחים שלא נלמדו. במקרה שלי, הסימן שהתפספס היה סיפור חייו של סבי – איש טוב לב, שמח ונדיב, שהכין את הלביבות הכי טובות בעולם, ואף פעם לא דיבר על שנותיו כחייל במלחמת העולם השנייה".
כאן כבר מיררתי בבכי, ממש.
כי חשבתי על נינה שמודה לגורל שחסך מאהובה את המלחמה הנוספת הזאת, שוב, בתוך אוקראינה.
וחשבתי על בני דורי שחשים הקלה, כי הוריהם לא היו כאן בשנים האחרונות, לא היו עדים לניסיונות להרוס את הדמוקרטיה הישראלית, וכמובן גם לא לשבעה באוקטובר ולשלוש השנים שחלפו מאז, עם כל המוראות שעברו (ועוברות) כאן על כולנו.
וחשבתי גם על ההתעמרות שספגו ניצולי השואה, שנשאלו מדוע הלכו "כצאן לטבח": גם אותם לא הבינו כאן, כמו שלא הבינו את יפים שולמן, והאשימו אותו, לא ברמזים, אלא במפורש, על כך ששרד, מתוך חשד שעשה יד אחת עם הגרמנים. שבגד. (גם על ניצולי שואה היו רינונים מרושעים כאלה: איך קרה שניצלת? מה עשית לשם כך…?)
נדהמתי כשקראתי את הספר מיכולתה של וסיליוק לשחזר אירועים ומקומות בתקופות קודמות בהרבה לזמנה. התיאורים שלה כל כך מדויקים, כל כך משכנעים וכל כך מפורטים.
על ברלין שנחרבה כבר קראתי בעבר, למשל, בספר ברלין, סוף של היינץ ריין, אבל שוב ושוב אני משתוממת לנוכח היכולת לתאר כך, לראות כך בעיני הרוח את מה שקרה שם ואז.
וסיליוק עושה את זה בווירטואוזיות, לא פחות.
וכמובן, שאלת השאלות שמרחפת כל הזמן היא – מדוע? מדוע בעצם?
כשיפים מגיע לראשונה לגרמניה כחייל בצבא האדום הוא מתקשה להבין – מדוע החליטו הגרמנים לפלוש לארצו? מה היה חסר להם? הרי הכול אצלם כל כך יפה, מסודר, אסתטי, נקי, רחב ידיים, נעים – מה הם רצו מאתנו? בשביל מה כל הסבל וההרס הללו?
נזכרתי בדבריו של סופיאן אבו זיידה, שכונה "עיני פחם" בספרם של שלומי אלדר ורות יובל חטופים – 843 ימים של הפקרה כשהתראיין בטלוויזיה הישראלית בעקבות החשיפה שהוא היה המקור שהזהיר את נתניהו מפני רעידת האדמה הצפויה, לפי בקשתו של סינוואר. אבו זיידה סיפר שבשבעה באוקטובר 2023, בשהותו בעזה, ריחם על ההמונים הפלסטינים שהריעו משמחה למראה החטופים הישראלים. הוא, כך העיד, כבר חזה את הסבל, ההרס והייאוש הצפויים לכל ההמונים הללו.
הלוואי שמישהו היה מצליח לשכנע את כל מי שפותחים במלחמה לעצור רגע לפני כן. למנוע את מה שיקרה בוודאות בהמשך.
ואם נשוב אל הספר, יופיו עוצר הנשימה נובע בין היתר מכך שהוא נע בין הזמנים: הוא מתחיל ב־2007, עובר ל–1941, וכך נע מתקופה לתקופה ובכל פעם נסגרים פערים בעלילה, ואנחנו לאט לאט מבינים את הדמויות, את אי ההבנות שיש ביניהן, ואת מצוקותיהן. כך למשל באפיזודה הקצרה של ריחוק בין בני הזוג (בהמשך נראה אותם מתקרבים, מלאי חום וחיבה זה אל זה!), כשנינה חשה מצוקה עמוקה כי בעלה מנהל, כך היא חושבת, רומן לוהט עם אחת השכנות, אבל משתדלת לנהוג באיפוק, הוא מצידו לא מבין מדוע היא כל כך אדישה, ובעצם הוא מחפש אצל האישה האחרת נחמה והבנה.
כל מיני פרטים קטנים שבני משפחה עדים להם – הסיפור שיפים מספר לנכדתו על "מר וולף", או ספל הנחושת הקטן שהביא אתו כשחזר מהמלחמה – מקבלים נפח רגשי עצום, כי אנחנו יודעים את מלוא משמעותם: בפרקים של העבר אנחנו חווים ביחד עם יפים את כל מה שעבר עליו, ומה הרקע העמוק לפרטים הקטנים הללו, שלבני המשפחה אין מושג מה עומד מאחוריהם.
אני מבקשת לשבח גם את התרגום המצוין של תם פררו, ואת ההוצאה לאור שהזדרזה להוציא אותו בעברית, שנתיים בלבד אחרי שראה אור לראשונה באנגלית.
כנרת, זמורה דביר, 2026
תרגום: תם פררו
352 עמ'
YOUR PRESENCE IS MANDATORY Sasha Vasilyuk