אדם יכול להגיע לדרגת שר ראשי בשלוש דרכים:
הראשונה – אם הוא מצליח לקדם את עצמו בתבונה בעזרת רעיה, בת, או אחות.[1]
השנייה – הוא בוגד בקודמו, או חותר תחתיו.
השלישית – הוא נואם בציבור, בלהט רב, נגד שחיתות בחצר המלוכה.
אבל נסיך חכם יעדיף להעסיק דווקא את מי שנוקטים את השיטה האחרונה, שכן קנאים כאלה מתגלים תמיד כַּמתרפסים ביותר וכַכנועים ביותר לרצונותיו ולתשוקותיו של אדונם.
השרים הללו, שכל המשרות נתונות בידיהם לחלוקה, משמרים את שלטונם בכך שהם משחדים את רוב חברי הסנאט או את אנשי המועצה העליונה, ובסופו של דבר, באמצעות תחבולה הקרויה "חוק חסינות" (שאת טיבו הסברתי לו)[2] הם מבטיחים שלא יידרשו לתת דין וחשבון על מעשיהם, ופורשים מן החיים הציבוריים, עמוסים בשלל שבזזו מן האומה.
[1] כלומר: להעמיד אותן לרשות בעלי הכוח – עע"א
[2] לאדונו בארץ ההוינהנמים – הסוס התבוני שגוליבר מתאר באוזניו את בני האדם ואת שיטות השלטון שלהם – עע"א
[תרגום: עע"א]